פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת שלום, השארתי לך גם הודעה נוספת במייל האישי שלך אתמול,אך היום יש עיניין שמציק לי מאוד, משהו שמרגש אותי מאוד ומשמח,אך גם מפחיד ומעורר חשש רב וחרדה; העיניין הוא ששבוע הבא,בעזה"ש,עומד להתבצע שלב עיקרי ב"פרוייקט" שדיברתי עליו,שהוא השלב שהכי חשוב להצלחת ה"פרוייקט",ואומנם ידוע לי שחלילה אם 'אכשל' בשלב זה אוכל לחזור עליו שוב,אך החזרה תדרוש ממני המון משאבים - נפשיים,פיזיים וכספיים "משאבים" שלא קל להשיג; לכן חשוב לי מאוד להצליח כעת; הבעיה היא שאני יותר מידי לחוצה,ומרוב לחץ התחלתי להרגיש זאת גם מבחינה פיזית - כמו: לחץ בלתי-פוסק על שלפוחית השתן וכו', ואני יודעת שלחץ רק יהרוס לי הכל, מה אעשה,איך אפשר לא להילחץ מדבר שכ"כ חשוב עבורי? חג-שמח, משתנה

ערב טוב משתנה, לחץ הוא לא עניין מומלץ בדר"כ, אבל נדמה לי שיש נטייה להפריז בכל הנוגע לכוח ההרס שלו. יש, כמובן, דרגות ועוצמות, ובכל זאת, לחץ הוא חלק מההתנהלות שלנו בעולם המודרני, ומרביתנו מצליחים לחיות, לעבוד, ללמוד, לגדל ילדים ולהזדקן למרות הלחץ. אנשים שונים מוצאים לעצמם דרכים שונות להתמודדות עם לחץ. נסי למצוא את זו המתאימה לך (הרפייה, יוגה, מדיטציה, הליכה, מקלחת חמה/קרה, שירה, ריקוד, ציור, וכו), וקחי לך ממנה מלוא חופניים בימים אלו. זכרי שפרוייקטים גדולים, יהיו אשר יהיו, הם גזלני אנרגיה גדולים, ויכולים להיות כרוכים ברמות אלה ואחרות של לחץ. אי אפשר לדרוש מאיתנו לוותר עליו, כי אנחנו רק בני אדם. יש גבול! :-))) מחזיקה לך אצבעות בכל הכוח ומכל הלב ליאת

אני בעיקר כעת זקוקה לתמיכה מכל אחד ומכל סוג שהוא.

ליאת/אורנה /דרור היקרים אני פותחת פה עצומה לסינון הודעותיה של אהבה המשתלחות בכל באי הפורום. כל מי שחשה כמוני מוזמנת להוסיף את חתימתה. עד שלא תינקט עמדה מצד מנהלי הפורום אני לא מתכוונת לכתוב כאן יותר. חג שמח

שלום איריס, שלום למשתתפי הפורום היקרים, הפורום שלנו וצביונו העסיק אותנו לא מעט במהלך שנותיו. כמנהלים, אנחנו מתלבטים לא פעם האם להפוך אותו לפורום מוו?ס?ת, העובר סינון ראשוני של המנהלים, או להשאירו כפורום פתוח, דמוקרטי, המאפשר הידברות חופשית גם בין המשתתפים. לכל אחת מן האפשרויות יש, כמובן, יתרונות וחסרונות, ובשיקלול האחרון שעשינו, הוחלט על המתכונת הנוכחית, הנגישה לכלל הציבור, ללא כל סינון מראש. ההחלטה שלנו משקפת עמדה פלורליסטית, פתוחה, כמו גם נכונות להתמודד עם הפרות אלה ואחרות של ההרמוניה בפורום. היא משקפת גם אמון בסיסי וביטחון ביכולתם של אנשים בוגרים להתנהל ברוח מכבדת, מאופקת וסלחנית. אנו לוקחים בחשבון הבדלים בינאישיים במאפייני אישיות, בהשכלה, וביציבות הנפשית של המשתתפים. עד היום, להרגשתי, הגישה שלנו הוכיחה את עצמה, ונדרשנו מעט יחסית להתערבויות חד צדדיות מצד המנהלים. אנו ערים לכך שייתכנו הפרעות זמניות למהלך הנינוח של הפורום, הן ע"י טרולים, הן ע"י גורמים לא מקצועיים המתחזים ככאלה, והן ע"י גורמים שונים בעלי אינטרס ועניין (בדר"כ גורמים אנטי-פסיכיאטרים או אנטי-ממסדיים), אך סומכים על השכל הישר ועל הבגרות של המשתתפים, שיוכלו לזהות זאת ולהתעלם עד יעבור זעם. למרות שאנו משתדלים למחוק הודעות בעלות אופי פוגעני ומעליב, יש מצבים בהם משחק ה"חתול ועכבר" רק מלבה את האש. גם כאן אנו קוראים להבלגה ואיפוק. אני קוראת לך, איריס, להישאר איתנו כי נוכחותך יקרה לי. אני מאחלת לכולנו חג שמח ונעים ליאת

שתדעי לך ליאת, שההצפה בזמן האחרון של המשתתפת "אהבה" הרחיקה אותי אלפי שנות אור מהפורום הזה. מפחיד להסתובב כאן בגללה. כל אחד הופך לנאשם ואשם בעיניה. אני הפסקתי לכתוב כאן, ולא אחזור עד שינקטו צעדים שירחיקו אותה מכאן. ***

לך ליאת אני בעד פלורליזם וזכות הבעת דעה בכבוד ומשתדלת לעמוד בזה אשתדל עוד יותר להבא תודה

ליאת שלום קצת קשה לבוא ולשתף ולשאול במצבי ולקוות שאף אחת לא תחשוב שאני אולי אחותה ותרצה לתקוף אותי,אין לי הכוחות להתנצח. היינו 9 אחים ואחיות נותרנו 6 ולא בא לי לאמץ אחות אחרת. אז עם כל האהבה שיש לי אליכם מנהלים יקרים ורוב המשתתפים ,אני בכל זאת ידיר רגלי לעת עתה מהפורום. חג שמח איריס.

ראו איזה יופי הפורום כמוח אנושי שיש בו חלקים שקשה לנו לסבול שאיננו יכולים לגדום להיפך הם שם לחלקים הללו יש נפח לכאורה מוגדר בהחלט אבל הם נוטים להתעצם ולתפוס את כל החלל והנה לנו הומוגניזציה של הכל עם הכל טוב ורע מנסים ללמדנו שאחרת ששם בחוץ כבר לא מלחמה שהיא רק בתוכנו אנו מנסים ללמדנו שניתן לארוז בקופסא נוחה לפחות לחלק גדול מהזמן להגיע למצב מבוקר יותר לתת מקום אבל לא לחסום תהא זו קופסא עם אוויר ומזון הקופסא לא תהיה מבודדת נזכור אותה בשום אופן לא נשכח ניתן לה את מקומה הראוי לא יותר לא פחות סינון ההודעות כמוהו כהגנות עושה עבודה מסוימת אך מגביל גם אותנו לתוך מן סוג של מקלט אטומי והמלחמה כבר חלפה אפשר לפשוט את החליפה אפשר? ובלילה - חלום העלמת ההודעות מן העין בלילה כמוהו כחלום פעם ביממה עושים סדר לא. לא עומדים על המשמר כל היום לא מתנהלים על פי החוקים שמכתיבות החרדות ועורכים מרדף שאין כמוהו כשיתוף פעולה כמה תקווה בהודעה אחת של אור מנצח " אמון בסיסי וביטחון ביכולתם של אנשים בוגרים..." וואו. נגע מאד לליבי משחררת תגובות מאוחר כתמיד מה לעשות נשיקות

בשרשור קודם אני ממקווה שתהליך החתימות ייעשה בצורה מכובדת ועל פי נהלים ואם יהיו פה מספיק חתימות (כמה צריך בשביל שזה יהיה רציני??) אז אפרוש בשמחה מרצוני חג שמח

שלום לך, אני בטיפול 11 חודשים, אבל יש לי קושי בלתת אימון במטפלת שלי ולהתמסר לה לגמרי כפי שהיא רוצה. האם העובדה שההורים שלנו מכירים, אבל אנחנו אף פעם לא נפגשנו, יכול להיות שזה משפיע (הקשר של ההורים נגמר בגלל מוות של חלק מהם)? סופ"ש נעים

שלום שירה, אין ספק שהמצב האידיאלי לטיפול הוא כזה בו אין כל קשר קודם בין המטופל למטפל, ואין השקה גם של מעגלים חברתיים ומשפחתיים. אם את מעלה את השאלה, אפשר להניח שיש דברים בגו, ולכן כדאי מאד לפתוח את זה מולה, ולחשוב האם וכיצד אפשר להתגבר על כך. כפי שוודאי ראית, יש לא מעט מקרים של קושי להתמסר גם בתנאים האידיאליים, וגם על כך יש לדון בחדר הטיפול, ולנסות להבין יחד את מוקד הקושי. בהצלחה וחג סוכות ירקרק ונעים ליאת

כתבתי לאורנה לפני יומיים לגבי הפחד והמתח שאני שרויה בו לפני ובעת הפגישה הטיפולית והיא המליצה לי לדבר על זה בטיפול, ולנסות להבין עם המטפלת מה גורם לזה. הבעיה שאני אומרת לה את זה כבר כמה פעמים בתחילת הפגישה, אבל משום מה היא לא מתייחסת לזה ברצינות, ועוברת לנושא הבא, למרות שבאמצע הפגישה היא מרגישה את אי השקט שלי ואת העצבנות ואי הסבלנות.... היא מעירה על זה אבל בכל זאת מנסה להמשיך בנושא שנראה לה "יותר חשוב". ואז אני פחות מרוכזת, אני בקושי מקשיבה לה... ובקושי משפתפת איתה פעולה. מה שגם מעניין מאוד שברגע שאני יוצאת מהחדר אני לוקחת אוויר נקי וזהו, כל מה שהיה לי שם עוזב אותי, אני יותר שקטה, פחות עצבנית.... מה אני אמורה לעשות?

שלום א.א וחג שמח, גם אני, כמו אורנה, לא אוכל להגיד לך מכאן מה הסיבה לתגובת החרדה מול חדר הטיפול, אבל אפשר לשער שהיא קשורה לתכנים רגשיים מכאיבים או מעוררי חרדה, שדוברו בחדר או שעומדים מאחורי הפנייה שלך לטיפול. למעשה, עומדים לרשותנו שני כלים יעילים למדי להתמודדות עם חרדה. האחד, טיפול תרופתי בנוגדי חרדה, שיכול למתן מאד את התגובה החרדתית ולאפשר התנהלות נינוחה יותר במפגש הטיפולי. דרך אחרת (שאולי המטפלת שלך כבר מיישמת) היא ה"חשיפה" לגירוי המפחיד שוב ושוב, מתוך נכונות להתמודד עם תגובת החרדה, עד להכחדתה. בהנחה שהתגובה שלך מתעוררת רק בחדר הטיפול, יש להניח שמפגישה לפגישה רמת החרדה תרד, בעיקר אם תחליטי לא להימנע ולא לוותר. שולחת לך כוחות וסבלנות, וכמובן איחולים חמים לחג שמח ליאת

אני נשואה פלוס כעשרים שנה, ומיום ליום אני חשה גועל (יסלח לי אלוהים) מבעלי, אין לי רצון להתקרב אליו פיזית, גם כשאני מכניסה את הבגדים שלו למכונת הכביסה אני עושה זאת בקצות האצבעות, הצחוק שלו מעצבן אותי, הדרך שבה הוא אוכל וכו'. הייתי ביעוץ ואני לא סגורה עם עצמי, יש לציין שגם בעלי מתחיל לפתח סימני יאוש. איך מגיעים להחלטות או שרק הזמן יחליט עבורינו. ממה נובע הפחד?

שלום אורנית, סיימת את פנייתך בשאלה "ממה נובע הפחד?", אבל לא כתבת דבר על פחד. פחד ממה? דיברת על תחושות גועל ודחייה, ואני מנחשת שאולי במקביל קיים גם הפחד, שמשאיר אותך, למרות הגועל, נשואה לו. קשה מאד - אולי בלתי אפשרי - לחיות בקרבה אינטימית עם אדם המעורר סלידה כזו. לא תארת כמה זמן את חשה את התחושות הללו, והאם את יכולה להצביע על אירוע כלשהו שהביא לכך. יש חשיבות לכל אלה בהבנת הדינמיקה ביניכם. לא ברור באיזה ייעוץ היית, האם זה היה טיפול פסיכולוגי? האם טיפול זוגי? כך או כך, אני מזמינה אותך להתבונן שוב, יחד עם איש מקצוע מומחה בזוגיות שלך, ובאפשרות שהגועל והדחייה שאת חשה משרתים אותך בדרך כלשהי, ומאפשרים לך "להיות ולא להיות" בתוך הקשר. טיפול הוא גם המקום המתאים לברר ממה נובע הפחד. בהצלחה, ליאת

שלום ליאת, אחרי הרבה התלבטות ועזרה ממך ומאורנה חזרתי לטיפול (אחרי שהחופש הפך להיות להפסקה -זוכרת?). כתבתי לה כל מה שהיה לי קשה להביע מילולית, והייתי בפגישה אחת שדיברנו בה על המכתב, על ההפקה ועל מה נעשה הלאה, וסיכמנו גם שאני אתן את המקסימום וגם היא בניסיון לצאת מהתקיעות. חזרתי השבוע לעוד פגישה שהייתה יותר ממוקדת בנושא מסוים, ופתאום אני שכחתי וגם היא כל ההסכמים שהיו בינינו. חזרתי לשתיקה שלי, לפחד, לעצבנות.... וגם היא התעצבנה שאני לא משתפת... היא לא הייתה חמה ומזמינה ומכילה כפי שסיכמנו, ועוד פעם יצאתי לפני שהשעה נגמרה. מה יהיה? רע לי מאוד עכשיו! אני לא מצליחה להתפטר מהפחד שוהחרדה שמשתלטים עלי מעצם העובדה שאני הולכת לחשוף את עצמי, לשתף אחרים (זרים).... אם אחרי שנה ומשהו, המצב הוא כזה, האם זה לא אומר שבכל מערכת ובכל קשה זה מה שיהיה? אז מה התועלת בכלל מטיפול (כלומר גם לעבור למישהו אחר זה לא יעבוד) אשמח לתגובה ממך

שלום לך, יש להניח שכאשר סיכמת שתתני את המכסימום, הכוונה הייתה למכסימום שתוכלי לתת ברגע נתון. כשמדובר בחשיפה של תכנים קשים, יש משמעות לזמן, לאמון וליכולת לסמוך. עצם ההחלטה לחזור לטיפול חשובה, ולא הייתי נבהלת מהעצמה זמנית של הקושי. אני רוצה להאמין שהתגובות שלה, אותן את מפרשת כהתעצבנות וקרירות כלפייך, משקפות משהו מהחוויה שלך והחרדה שלך, ופחות את המציאות. תוכלי לחזור ולהזכיר לה כמה קשה לך, וכמה את זקוקה לעידוד ולזמן. במידה ותמשיכי לחוש קוצר רוח מצידה, ותרגישי שגם הדיבור איתה לא יוצר אקלים חדש בחדר, אפשר לשקול ניסיון עם מטפל/ת אחר/ת. כמו שזה נראה כרגע, אני נוטה לחשוב שאתן זקוקות לעוד זמן. מחזיקה אצבעות ליאת

הייתי מצפה שאחרי 10 חודשים של טיפול והון העתק שאני משקיע בו הייתי לומד על עצמי משהו שלא ידעתי עוד קודם או מצליח להשתנות.מה חבל שזה לא המצב....

טיפול עמוק ולא ממוקד למה לא לנסות טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, או ללכת ללמוד על נפש האדם עלמ פי תורת הרקבלה???

עכשיו אני מבינה מדוע אנשים כותבים לא לקבל תגובות!!! את לא יודעת מה הבעיה שהאדם פנה איתה אז איך את מחליטה צורת טיפול??? לא כל דבר מתאים לטיפול ממוקד ולא כל בעיה מתאימה לטיפול דינאמי. אנשי מקצוע מכירים מגוון שיטות ויודעים להתאים זאת. אבל ברגע שכתבת קבלה הבנתי את הכיוון שלך, תגידי מה את מציעה אולי פנייה למקובל כמו בבא??? (מי יודע איזה "תיקון ימצא לנשמתה") בקשר לכותב המוקרי: אני מבינה את המצב שאתה נמצא בו לשלום 300 ש"ח בסיום פגישה שאתה לא מבין למה זה מתסכל מאוד לא לראות תוצאות, האם העלית זאת בטיפול? מה המטפל מגיב לתחושות אלו? מה משאיר אותך שם בכל זאת? כדאי לך להעלות את הענין בטיפול כך תוכל לקבל תשובה ולבהין גם אותך טוב יותר ולהחליט לאן לזוו, בטיפו ל צריך גם התאמה מסוימת (כך מחקרים מראים) חג שמח

שלום י', אתה צודק. זה די מתסכל להיווכח ששינוי נפשי ותובנות משמעותיות אינם מושגים בקצב ובזמן להם ציפינו. טיפול פסיכולוגי הוא הוויה די יוצאת דופן בעולם הקליפי והרינגטוני שלנו. בטיפול, בניגוד לקיום שלנו בעולם שמחוצה לו, ההתנהלות איטית ומדודה יותר, והתוצאות מגיעות לאחר מאמץ ויגע. חלק מאותו מאמץ קשור בנכונות לוותר על תפיסות ואמונות ישנות, או באומץ לטפס (או לצלול) לעמדת מבט חדשה, שתאפשר התבוננות רעננה על דברים שחשבנו שאנו יודעים. אני מאמינה שלמטפל ולמטופל יש אחריות משותפת במשימה זו, וקוראת לך לגייס עוד אומץ וסבלנות. בעיקר אומץ. מועדים לשמחה ליאת

עכשיו ראיתי שהודעתי נמחקה! מדוע ולמה? נפגעתי עמוקות!!!! לא היה דבר תוקפני בהודעה מלבד דברי תמיכה ורחל. בבקשה הסבר....

ליאת, רוצה לשאול אותך משהו, בסדר? (כן..פעמיים ביום..סליחה.. :-) אני קוראת כאן בפורום, כמו תמיד, הרבה הודעות שקשורות בהתחבטויות וקשת סבוכה של רגשות כלפי המטפלת- מאהבה אדירה וללא גבולות, ועד כעס, תסכול..הכל בעוצמות, הכל מלווה במן תלות כזו. זה מוכר לי גם ממני. אני מרגישה את עצמי עם רגל אחת בחוץ כבר, ומכאן, מהגדר, כל זה נראה מאוד מוזר.. סוג של "זר לא יבין". למה זה קורה, את חושבת? (אפשר שזה לא יקרה?) זה הכרחי לטיפול..? גם את מרגישה לפעמים שמערכת היחסים הזו קצת משונה בסך הכל..? את חושבת שאני צריכה לרצות להיסחף למערכת יחסים כזאת כדי שזה יקרה, או שזה פשוט קורה? זה ממש גוזל מלא משאבים.. לא בטוחה שיש לי כוחות לזה.. למה זה קורה? מקווה שיהיה לך חשק לענות, ושאת יושבת עם המחשב בסוכה מוארת וירוקה :-) לילך. (ששוב מעדיפה לא להיענות על ידי מגיבי פורום.. סליחה..)

לבקשתך איני מגיבה בפרוט אבל הודעותי שמפוזרות פה בפורום מביעות את הגיגי ודעותי לגבי פסיכותרפיה אל תצפי מאנשים מהמקצוע שידברו איתך על הבעייתיות של המקצוע שלהם זה מתנגש עם האתיקה המקצועית שלהם... יש המון טיפולים הרבה יותר מועילים, לדעתי

שוב שלום לילך, (סליחה על ההמתנה. מקווה שהסקרנות שלך נותרה בעינה). נכתב כאן המון על הקשר הטיפולי, באמת כמעט מכל זווית אפשרית. זהו באמת קשר ייחודי ושונה, הכולל את המרכיבים שציינת ועוד נוספים. את שואלת אם זה הכרחי. מחקרים שביקשו לבחון את השפעותיהן של טכניקות טיפוליות שונות הנגזרות מהשקפות תיאורטיות שונות, מצאו כי המנבא החזק ביותר להצלחת הטיפול הוא דווקא טיב הקשר הטיפולי, ולאו דווקא המתודה הטיפולית. מניסיוני, לא כל טיפול כרוך בעוצמות רגשיות יוצאות דופן. וויניקוט (סתם כי זה מה שאני קוראת היום:-)הקביל את הטיפול למצב של "תלות יחסית" שבין התינוק לאמו. הוא הבחין אותו ממצב של התלות המוחלטת והקיצונית של התינוק בראשית ימיו. בתלות היחסית, התינוק תלוי ובלתי תלוי בו בזמן. כך גם בטיפול - חשוב לאפשר קרבה, הבנה והתגלות, זאת - מבלי שהמטופל ירגיש שהוא מוותר על עצמו ומאבד את עצמו בקשר. אני מתלבטת בקשר לשאלתך - "האם צריך לרצות להיסחף לזה?". יש בי חלק שחושב שאם בכלל צריך לחשוב על זה, משהו כנראה לא עובד. אבל יש גם חלק שמכיר בהתנגדות (מושג שויניקוט לא מאד אהב) ובצורך להישמר, בעיקר אצל מי שחווה בעבר כשלים במגע הבינאישי. לא יודעת. בטח עוד נדבר בזה. חג שמח ושבת שלום ליאת

תודה ליאת, ענית לי תשובה מעניינת :-) היא מעלה בי שברירים של שאלות נוספות, אבל אצטרך עוד לחשוב על זה.. תודה. לילך. מעניין :-) התעכבתי קצת על המילים "הצלחת הטיפול" וניסיתי לחשוב מה זה "טיפול מוצלח". איך יודעים שהוא הצליח? הצליח במה? איך יודעים שההצלחה לא הייתה מתרחשת ממילא.. ואז כשעניתי לך את שתי השורות פה למעלה, הצלחתי לענות לי תשובה מסוימת.. כמו שתגובה מוצלחת היא כזו שמספקת משהו אחד ומוסיפה שאלות, או נתיבים נוספים לחקירה בהמשך, כך אולי גם בטיפול מוצלח...

התעייפתי. אני עייפה מהטיפול, עייפה מהמרדף אחרי עצמי. עייפה מלנסות לגלות חלקים בי, עייפה מלגלות מה יש שם בתוך השק הכל כך כבד שרובץ לי על הגב. עייפה. שלוש שנים. עם השגים אני מודה, אפילו גדולים ומשמעותיים ובכל זאת רחוקה להיות במקום מספק. מה שמדאיג אותי הוא שאני לא נעשית צעירה מיום ליום והנושאים של הפרק רלוונטים לגילי (למשל זוגיות, משפחה). עלתה לי המחשבה שאולי אני לא צריכה לנבור בתוך השק. אולי יש דברים שאני לא אדע אף פעם ואולי הגיע הזמן שאני אלמד לחיות עם זה. אולי הההבנה שיש דברים שפשוט צריך להניח להם, שלא נועדו להחשף היא זזאת שתשחרר אותי. אולי כדי להשתחרר אני צריכה לשחרר.

שלום דנה, את נוגעת בשאלה מעניינת בנוגע למיקומו של הטיפול ביחס לאירועי חיים שוטפים. האם ה'חיטוט' הפסיכולוגי בנבכי הנשמה כובל אותנו או דווקא מצמיח ומאפשר. אני נוטה להאמין שהטיפול אינו מטיל עלינו כבלים או עיכובים, והראייה היא שחווית שינויים והישגים בשלוש השנים האחרונות, למרות, ואולי אפילו בזכות, הטיפול. יחד עם זאת, גם טיפול טוב יכול להגיע לרוויה ומיצוי. את לבדך תוכלי להחליט האם הגעת לנקודה זו. לתחושתי, אם משא כבד עדיין מעיק על גבך, יש טעם רב לשיקול דעת זהיר במיוחד. אמנם לא כל שק קשור חייב להיפתח, אך יש באמירה הזו כדי לייצג גם את ההתנגדות והחרדה שמעורר המפגש עם תכנים קשים. מקווה שתחליטי נכון, ושתזכי ליהנות מפירות ההחלטה, לכאן או לכאן. חג שמח ושבת שלום ליאת

ליאת יקרה, חושבת מה לכתוב כדי להעביר את התחושה, מנסה למצוא מילים כדי להעביר את ההרגשה, משהו שלא ישתמע לשני פנים, משהו שלא ילחיץ או יבהיל או יעביר רעיונות, אבל בשבועות האחרונים אני מרגישה ככ נורא , מין הצפה רגשית ..טיפולים קשים , והתמודדות ומודעות כואבת .. אני ..מסתובבת עם חזות של הכל בסדר מבחוץ..כאילו וטוב לי ואני שמחה, אבל כל מילה, כל מבט, כל שאלה, מוציאים אותי מדעתי, מרגישה בפנים כלום גדול וסערה אחת גדולה שמתחוללת בתוכי , , רגע אחד אני רוצה לצעוק, לבעוט, להשתולל ולבכות, רגע אחר מן שקט כזה מבהיל, חוסר תחושה , חוסר קיום, אני כן..חושבת על העתיד (י לי בן זוג מדהים וילד בן 4 מקסים ).. אבל כרגע לא מצליחה לראות כלום .., רק את הכאב .. מרגיש לי שאני עדיין כאן למרות שאני ממש לא רוצה להיות, עדיין מנסה להאחז למרות שרוצה לשחרר ולעזוב, עדיין נלחמת למרות שנראה שכבר אין למה, מרגישה שאני נלחמת ..בשביל למצוא את האמת שלי, בשביל למצוא את עצמי, אבל לא בטוחה שיש מה למצוא ומה לחפש, אני יודעת שאין כבר מה לומר ... (((((ליאת))))) תביני אותי .., ברמת ההבנה אני באמת מבינה הכל, ברמת ההרגשה אני לא מרגישה כלום, אני לא כותבת בשביל לקבל תשומת לב , אני כותבת כדי לפרוק, או פשוט כדי להיות, אני יוודעת אפילו מה תגידי , אבל אולי משהו בי מסרב לקבל, אני לא מסוגלת לאכול, רוצה רק לישון, לברוח, לא להיות, אולי אני ...רק רוצה שיתנו לי את האישור פשוט לעזוב הכל, כותבת עכשיו מתוך כלום אחד גדול שמרגישה בפנים, זה לא שכואב לי, לא עצוב לי, לא כלום לי, פשוט לא כלום, (זה עוד יותר גרוע ..הרגשת הריקנות הזו) לא רוצה רחמים , אולי רק חיבוק ...אנרגיות חיוביות ... לא יודעת , רוצה שההרגשה הזו תעלם .. רוצה להפסיק להרגיש שאני לבד .. רוצה רק לקבל כח ..כשלי כבר נגמר .. האם החיים כל כך מסובכים???..., או שאני מסבכת אותם והם יכולים להיות פשוטים, ליאת, עבר לי שבוע מאוד קשה , הטיפולים .התופעות של אחרי ... הכל מייאש .. מבחוץ ניראה שהכל פשוט בסדר , באמת..אני נראית טוב , מחייכת , ..אבל בפנים ..הכל שורף.. נראה לי ששוב אני מנסה לברוח ולא להתמודד, ואז אני ממרחיקה את כולם וממשיכה להתבודד. מנסה לבדוק את מה שכתבתי וההגיון שלי אומר אל תשלחי, אבל משהו אחר בי דוחף לשלוח, אולי כי בעצם אני כן רוצה חיבוק ..אני כן רוצה להרגיש מחוברת או שאולי זה מתוך הרס עצמי, בדיוק כמו שקורה לי עם המטפל שלי, הניסיון להרחיק בדיוק שאני הכי צריכה .. הראש כבר מבולבל .. לא יודעת מה אני מנסה להגיד בדברים שכתבתי, אוףףף, ליאת , את כאן??? התגעגעתי .. אני צריכה אותך ..:-( אני ..מודה , אני ברגעים אלה ..פשוט חלשה . שלך, ש'

הרבה זמן לא התחברתי.. לא הייתי בקרבת אינטרנט. גםלי יש הכל בחיים. ילדים מקסימים, בן זוג חבל על הזמן..בית יפה.... בעיקרון יש לי כל מה שרציתי פחות או יותר.. וגם השגתי עבודה טובה.. נראית טוב. ובכל זאת, הדבר הזה מפריע לי.. איך אפטר ממנו? יש לי הכל כדי להיות מאושרת. הצלחתי להגיע להישגים בחיי. כל השאר- שייך לעבר. תת-רמה. לא תואם בכלל את הרמה בה אני חיה כיום. אז מהיום- אני מעיפה הכל לכל הרוחות! למה מה קרה שאני אתאבל על זה ואהרוס לעצמי את מה שיש לי? להיפך- אני אצחק ואהיה מאושרת דווקא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! לא מספיק מה שקרה אני גם צריכה לבכות על זה?????????????? נו א מה אם זה קרה- זה לא סוף העולם. אני צעירה כל החיים לפניי..

שלום ש', סליחה על כך שהודעתך נשארה ללא מענה מאתמול. אני מקווה שכמו אצל רחל, גם אצלך משהו התבהר מעט היום. את נמצאת, באמת, בעין הסערה, מיטלטלת בעוצמה רבה בטיפול ומחוץ לו, חווה מחדש את הטראומה ואת כל קשת התחושות שנלוו לה. אני חושבת שהניסיון להבין את המנגנון המפעיל אותך (ציר התקרבות-התרחקות) חייב להיעשות במסגרת הטיפול, יחד עם המטפל, בין השאר גם כדי להחזיר לעצמך את תחושת השליטה במצבים בינאישיים (ודווקא בנוכחות גברית). אני שמחה שאת מצליחה למצוא בקיום האינטרנטי שלנו, כאן, חיזוק ונחמה. ובכל זאת, הזירה החשובה עבורך כרגע יותר מכל היא ספת הפסיכולוג שלך, ושם גם ההבנות והתובנות. אני מחזקת אותך בכל לבי, ומתפעלת מהיכולת שלך לא לוותר, למרות מכאובי הגוף והנפש שאת עוברת שם. מחזיקה לך אצבעות ושולחת חיבוק חם ליאת

תודה על מה שכתבת .. תודה שאת כאן .. מעודדת ומחבקת ..גם אם זה מרחוק .. זה המון עבורי ..:-) כן ..אנסה לפתוח את עיקר הדברים בטיפול .. אני יודעת ששם זו "הזירה" הכי חשובה אצלי , אין ספק שאני שואבת המון כוח גם מהקיום האינטרנט .. הוא עושה עבורי את השלב הראשון שחסר לי בהתקרבות מול המטפל .. כנראה שהתהליך הזה ..באמת ....באמת ...קשה , ושואב ממני המון כוחות .. שזר לא יבין ... תודה על הכל , פשוט תודה .. חיבוק ממני באהבה ענקית , חג שמח ש'

ש' יקרה עצוב לקרוא אותך ככה..מחפשת מילים שינחמו, יחבקו. אולי כל מה שאגיד יישמע בנאלי. יודעת שלא קל,אבל נסי להאמין בזה שיכול להיות עולם יפה יותר,עולם בריא יותר,עולם שקט יותר,טוב יותר(נסי להיזכר אפילו בימים הטובים יותר שהיו לך,או בתקופות טובות יותר,ואני בטוחה שהיו לך כאלה..) תמיד מפחיד יותר לצעוד קדימה, לוותר על התחושות האלה זה גם קצת קשה אולי,אבל הרבה יותר מפחיד להישאר לכודה בהן, יקירתי. גם את זה אני יודעת. הלוואי ותילחמי עלייך,יש לך על מה,על עצמך, הבת שלך,על חיים(יותר טובים-מגיע לך).אל תוותרי.אני יודעת שאת יכולה. הלוואי ותאמיני בך,רק קמצוץ ממה שאני מאמינה בך. מקווה שאת עכשיו קצת יותר טוב. חן

תודה שאת כאן .. גם אם אין מילים .. זה המון ..עבורי , לא להרגיש לבד .. מחבקת אותך , המון , ש'

אופס... על הבן שלך... קראתי מהר מידי.. כשקראתי אותך חשבתי על חברה שלי שכתבה רשומה דומה בסגנון דומה, ויש לה בת. סורי....

אוף נפלה עלי תחושת הדכדוך בשעתיים האחרונות זה מפתיע כל פעם מחדש אני מרגישה טוב ואז אופס תחושה שמתחילה בעצבנות וחוסר שקט והופכת לדכדוך..... וזה ממש לא מה שאדם רגיל מכנה "חוסר מצב רוח" זה חזק וקשה הרבה יותר תחושה שלא ניתנת לתיאור , משהו בלתי נסבל. אני לא בדיכאון זה לא הסיפטומים במשך השבועיים האחרונים הרגשתי מצוין ואז פתאום נפילה, הפסיכולוגית שלי טוענת שאלו רגעים דיסציאטיביים.....( או שכן או שלא.) נמאס לי מזה !! אני כאלו חיה על רצף מסוים של טוב לפעמים טוב מאוד עם נפילות ...... אלו חיי בשלוש וחצי שנים האחרונות אין לי כבר רעין מה יעזור לי. חג שמח

רחל יקרה אני מקווה שאת אינך מאלה ששולחים הודעה לפורום ומצפים שלא יגיבו על הודעותיהם בדחילו וברחימו אני רוצה להביע את רגשי השתתפותי והצעה קטנה חשוב להתחבר לנקודת השמחה אם הרגשת טוב במשך שבועיים אז בודאי היו לך רגעי שמחה רק את יודעת איפה נמצאת הנקודה החמקמקה הזאת בתוך עצמך ואיך למצוא דרכים להתחבר אליה ולשאוב ממנה כוחות ועוד משהו אם היה ארוכ לפני שלוש וחצי שנים שעורר את בעיותיך והציף אותן זה יכול להיות כיוון נאות לטפל באופן ממוקד באותו אירוע, על מנת להפיק ממנו תובנות לגבי התנהלותך בחיים ומה גורם לך לדיכאון המון ברכה והצלחה

ליאת, היום בינתיים אני בסדר ההתקפה של אתמול עברה לי(למזלי כי אם משהו אמיתי מרגיז מצטרף לתחושה הסוביקטיבית הזו אז זה הופך למשהו אבוד.. הפעם היה קצר) איך יוצאים מזה...אחת ולתמיד. מכאן ולא מחייב קריאה חבל על הזמן בשבועיים האחרונים הלכתי עם הפסיכולגית שלי למקום מסוים ששם עברתי אורע טראומטי מאוד בגיל 10 אני רציתי ללכת והיא הציע להצטרף (אני מאוד מעריכה את הגמישות שלה, זה די מענין אותי לפעמים האם זה סטנדרטי לללכת עם מטופל ? כמובן למטרה טיפולית) המטרה שלי הייתה כאלו לסגור מעגל לראות שהכל בסדר ולומר לה שלום .. פשוט להיפרד. היא כמובן חשבה אחרת כמו תמיד היא צודקת, אני חטפתי מייד בדרך לשם ושם תחושות גופניות ממש מבלבלות בעוצמתם שליוו אותי גם יומיים לאחר מכן. חזרתי למקום התקוע בטיפול אני לא רוצה לדבר על זה(אני מרגישה שזה כמו להכניס אותה לתוך חלק אישי בי שאני לא יכולה לתאר וזה מגעיל אותי) ולהגיע למקום עוד כמה פעמים. לי אין חשק וגם אני לא רואה את הקשר היחיד בין מה שקרה לבין מה שקורה לי היום. היא מתעקשת שצריך לטפל בזה ואני לא רוצה, כך שאני במצב תקוע. וזהו אני לא יודעת איך לשנות את המציאות הזו שלי לא חלמתי שכך אני יעבור את השנים האחרונות .... שלי נמאס לי הלוואי שהיה לי רעיון איך לצאת מזה.(בצורה נורמלית)

שלום רחל, בכל פעם מחדש, אני אוהבת לגלות (אצלי או אצל האחרים) שמה שנראה היה שחור ומייאש אמש, התבהר והתפוגג מול אורו של יום חדש. אז יופי שזה עבר. את שואלת "איך יוצאים מזה אחת ולתמיד", ולי יש הרגשה ש- א. אם הייתי יודעת, בטח הייתי נורא עשירה ב. גם אם היינו יכולים, לא בטוח שהיינו רוצים לוותר על המנעד הרגשי ולהסתפק בעמימותה של הזחיחות. יש אנשים שהאמפליטודה הרגשית שלהם גבוהה יותר, ולכן הם חווים את השינויים הרגשיים בעוצמות גבוהות. כנראה שהנחמה היא, באמת, בידיעה שמדובר בגרף עולה ויורד, ובנקודות האור. אני מצטרפת בכל פה למטפלת שלך, וקוראת לך להתעקש על הטיפול ועל ההבנות שהוא יכול לספק לך. למרבה הצער, לא תמיד אפשר "לסגור מעגל, לראות שהכל בסדר ולומר שלום". גם כאן אין קסמים, ונדרשת השקעה רגשית ממושכת, ונכונות לצעוד בשדה המוקשים של נשמתנו. אני מאחלת לך את האומץ הדרוש, ואת אורך הרוח והנחישות. חג שמח ושבת שלום ליאת

מבינה את המצב שבו את נמצאת .. תאמת, לא מוצאת מילים נכונות להגיד כרגע .. מלבד לחבק אותך מרחוק , ..ולקוות שתהיה רגיעה בתחושות הקשות האלה .. כי אסור לך להתייאש !!!!, מגיע לך להיות מאושרת ..אל תשכחי את זה .. (ובואי נגיד , שקל לי יותר לעודד אותך , מאשר את עצמי ).. המשיכי לטפל בעצמך, למרות היאוש והקשיים .. נסי לדבר על זה עם המטפלת בטיפול ולהבין איך אפשר לעבור את המשוכה הזו.. ומפה..אני שולחת לך ..חיבוק ענקי, ש'

אפשר בהחלט

שלחתי לך הודעה במייל ואשמח לקרוא את תגובתך.

עם כל האהדה וההתחשבות שהצלחתי לגייס מועדים לשמחה

נדרתי לי שתיקה ואני חנוקה.

שלום ד' אני כאן מפעם לפעם, משתדלת לא לצבור המתנות ממושכות. נדרים של שתיקה, יהיה ההגיון מאחריהם אשר יהיה, אכן מחניקים ומעכבים. נסי לא להעיק על עצמך עם קשיים מיותרים. מספיק קשה גם ככה, לא? חושבת עליך לעיתים, מקווה שאת דואגת לעצמך. אם תרצי, אהיה כאן, לסירוגין, עד מחר בערב. חזקי ואמצי ליאת

ליאת,ליפני הכל תודה. נעים לדעת שאת חושבת עליי לעיתים, ברור לך שזה הדדי?! הדאגה לעצמי משתנה משעה לשעה, אני בעיקר עסוקה בלשרוד כל יום את היום, ואת השעות הקשות שבו בעיקר. וכן בהחלט מספיק קשה גם ככה(יותר מידי)במיוחד שהחלטתי להתרחק גם מהאדם היחיד שניסה בכל דרך להושיט לי יד בכל השנה האחרונה. מרגישה קצת כמו הילדים-לא משחקים שברו את הכלים- רק שזה רחוק ממשחק. אני יודעת ומרגישה כמה נדר של שתיקה מחניק,כמו שיודעת כמה רע ואכזר יכול להיות הדיבור. אבל משהו רעעעעעעעעע קרה לי ואני בעיקר רוצה ומנסה בכל הכח להאמין, שזה לא אמיתי שזה רק מחשבה רעה(ואוף כמה זה אמיתי),לכן נדרתי שתיקה. אבל זה תופס רק כלפי חוץ,בפנים השקט הזה רועש כל כך. שכנעי אותי גם את שלא קרה דבר שאני הוזה יכולה? וטוב שאת כאן.חג שמח דנה.

ליאת, מה שלומך? רק רציתי לומר שהשבוע היה אצלי אינסטלטור, לקח 250 שקל והלך...ממש כמו טיפול אה? (רק שבמקרה הזה יש לי החזר על הכסף...). הפסיכולוגית שלי חולה...אז היתה לי פגישה עם האינסטלטור במקום... ואיך את מבלה בחופש?

חג שמח ME ההשוואה בין טיפול ל"פתיחת צינורות" או "ניקוי ארובות" שרירה וקיימת מאז ימיו של פרויד ועד ימינו. יש יסוד סביר להניח שאינסטלטורים (לפחות) לא נתקלים בהתנגדות, ולכן היחסים איתם מורכבים פחות. מקווה שהמטפלת תשוב לאיתנה במהרה. ושמחת בחגך... :-) ליאת

האמת שאני לא סגורה על זה אם את רצינית או שזה היה בצחוק... העניין הוא שהוא בםגישה אחת תיקן את הנזילה...ובנפש זה לא עובד ככה אה? שיהיה גם לך חג שמח

אני מרגישה כעת כמו לפני קפיצה מהר גבוה מאוד,מאחר וקרובי משפחה צפויים בקרוב להגיע לבקר,וידוע לי שמתוך סקרנות הם יתחילו לשאול שאלות על חיי ומה אני עושה,וכשם שאיני 'מפרסמת' כאן על השינוי הגדול בחיי,איני מתכוונת לשתף גם אותם,ואני בחרדה מאיך אענה להם כאשר אשאל מה אני עושה- אם אני כבר עובדת,ולמה עדיין איני עובדת; אומנם אומר להם שאני מתכננת 'פרוייקט' כלשהוא,אך מה אם ילחצו ו'יחקרו' או שיעלבו מכך שאיני משתפת אותם בחיי-בתור בני-משפחה מדרגה ראשונה?! כבר חודשים אני מתחמקת משיחות איתם,וכעת 'אין לי לאן לברוח',כי הם 'הזמינו את עצמם לביקור',ואיני רוצה סתם להתובב ברחובות כשיגיעו. יש לך עיצה מועילה עבורי?

הבעיה הנוכחית הסתדרה, כיוון ש'צימצמתי נוכחות' בחוץ ולכן גם בזמן הקצר שהיתי בחוץ לא דיברנו 'שיחות מעמיקות'.

משתנה חג שמח, אם את בעיצומן של הכנות לפרוייקט גדול ומשמעותי, אז למה בעצם להתעסק בזוטות? מה אמרת להם בפעמים הקודמות שהם היו? אחרי הכל, חייך הם עניינך בלבד, וכך גם סדרי העדיפויות וההחלטות שאת מקבלת בנוגע למהלכם. כאשר את מתמלאת מתח סביב שאלות חטטניות, את - מבלי משים - מעודדת אותם לחקור עוד. אם את שקטה ובוטחת, משהו מזה עובר החוצה. אם מאד ילחצו, תוכלי לומר שאת שוקלת כרגע כל מיני כיוונים, וכשיהיה משהו מעניין הם יהיו הראשונים לדעת...ומה אצלכם? :-)) ליאת

תודה ליאת, לא אמרתי להם כלום בפעמים הקודמות,כיוון שלא ראיתי אותם במשך מס' חודשים וכך גם התחמקתי משיחות טלפון איתם במשך מס' חודשים. אך 'יצאתי מזה בזול' כפי שכתבתי למעלה,בכך ש'צימצמתי נוכחות' בחוץ. אך בלי קשר לזה איני מבינה למה אני מרגישה כעת תחושת דכדוך וחוסר חשק כמעט לכלום, ואני יודעת שאחי הגדול אמור לחזור הביתה היום(לאחר מס' ימים שלא היה) ואני כבר חוששת מה'מאבק הצפוי' איתו,ברגע שיתחיל 'לבלגן' את הבית ולרצות את המכונית. אולי הדכדוך לא קשור לזה דווקא,אך כעת הוא משפיע עליי ואף עצוב לי קצת. חג-שמח, משתנה

לעזור אשמח צייני לא בפרוט מי כן יוכל לעזור להן למצוא את שביל הזהב כי המטפלת הזו הצילה אותה ועשתה המון כדי שידידתי תתקדם ותראה דברים אחרת אבל מכיוון שהיא אמרה שהיא לא מטפלת בנושא אז קשה לידידה שלי לחזור אליה מובן לא? אז אנא עיזרי באופן כללי אם תוכלי בבקשה תודה רבה וחג שמח

והיא כמטפלת לא יכולה להפנות אותה לגורם מתאים?

אור, תוכל להעביר לחברתך את כתובת המייל שלי, ואוכל לשלוח לה המלצות ישירות. לצערי, איני רואה דרך אחרת שאוכל לעזור לה באמצעותך מכאן. בברכה ליאת

את צודקת במאה אחוז אבל אל תגידי את זה לידידה שלי היא סוחבת המון טראומה לא מטופלת כבר הרבה זמן האמת נמאס שצריך להיות קורבן שלה אבל אני מעריך אותה שהיא יודעת לבקש עזרה וגם כאן היא נעזרה המון .

איזו מן עזרה נפשית אתה נותן לידידה שלך אם אתה לא מנסה להסביר לה את האמת בעדינות?? ומנסה להגן עליה מפני רעיונות כפירה כאלה אני לא מבינה

מדובר במרכז הארץ הסיפור הוא שהבחורה מפחדת ללכת לטיפול היא לא מרגישה טוב כבר שבוע מאז שעזבה את המטפלת שלה היא בטיפול כבר אחד עשר חודש אין לי דרך לתקשר איתך רק בתוך הפורום אשמח אם תוכלי לעזור למטפלת של הידידה שלי קוראים לה **** היא נמצאת ברחוב *******היא מפחדת לחזור אליה כי היא אמרה לה בפרוש שהיא לא מטפלת בנושא הידידה שלי ניסתה לקבל טיפול הולם אבל נכשלה וחזרה אל *****שהתקשרה ל1202 לקבל יעוץ אבל זה לא זה בשיחה האחרונה שלהן היא נשארה מדממת פגועה ועצבנית אי אפשר לסבול אותה במצב הזה אנשי ער"ן תפסו אותה בחיים אבל הודיעו לה שכך אי אפשר ושהיא זקוקה לעזרה תודה עכשיו יהיה פדיחה כי אני מכיר אותה זהו הפחד עולה והיא לא תזוז לקבל עזרה ולכן אני מבקש אם תוכלי לעזור לעמי לעזור לידידה שלי תודה רבה אור

אור, תוכל לשלוח למייל שלי ([email protected]) את כתובת המייל שלך, ואז אוכל לשלוח לך לשם שמות של מטפלים שישמחו לעזור. אנא, הימנע מפרסום שמות וכתובות בפורום. תודה ליאת

זה נשמע כאילו אין בעיר XXXXX אף מטפל אחר..... יש מהון קבוצות תמיכה לקורבנות אונס, אולי שם היא תוכל לקבל הפנייה למטפל טוב שעוזר

ידידה שלי הולכת לטיפול אבל היא שבורה לגמרי היא בוכה דיכאונית כל הזמן ואין לה רצון לזוז אוכלת הרבה מעל מה שצריך . המטפלת שלה אמרה לה בפרוש שהיא לא מטפלת בנושא אונס ידידתי הלכה לקבל עזרה במקום אחר ואז החזירו אותה למטפלת שלה הקודמת שלא מטפלת בנושא אונס הגברת התקשרה ל1202 כדי לקבל עזרה אבל זה לא זה מה עלינו לעשות כדי שהגברת תוכל לטפל בידידתי בצורה טובה יותר מה עלינו לעשות ? ידידה שלי החלה לפחד זה אומר לגביה לשבת ולא לעשות כלום מרוב פחד מהטיפול המטפלת שלה יודעת מהמהצב שלה אניי כבר משתגע לא יכול להחזיק אותה בחיים יותר אבל לוותר עליה זה לא . מה עושים לאן פונים ? אם יש מה שהוא להמליץ ? בתודה אור שדואג

אבל ברור כשמש שאסור לה לחזור למטפל שדחה אותה כבר מאיזו שהיא סיבה וממש להתרחק ממנה כי קורבן אונס הכי חשוב שתעבוד על קבלה עצמית ומטפלת שמבלבלת אותה עם מסרים מניפולטיבבים דוחה ביד אחת וכביכול "מטפלת" (אז למה היא קבלה אותה בסוף???) יש חשש שהיא פועלת מאינטרסים שאינם טובת המטופל

שלום אור, כל הכבוד על החברות והדאגה. עצם העובדה שאתה מתעקש עליה כל כך מחממת את הלב. יש מטפלים רבים שיודעים ויכולים להתמודד עם טיפול בנפגעי טראומה. תוכל לכתוב לי למייל האישי, לציין באיזה אזור בארץ מדובר, ואשמח לעזור במציאת מטפל/ת מתאים/ה. ליאת

אתמול בלילה עברתי כאן סרט עם עצמי. קשה קצת להסביר אבל הראש שלי רץ כאן בהמון אסוציאציות כמובן בהקשר לכאב שלי. כאילו בשעתיים כאן הכל הואר לי עד לכדי שנבהלתי ממש ... חשבתי שאני פסיכוטית ובהמשך סובלת מפיצול אישיות כאשר אתם כאן המנהלים מנסים לחבר בין בין שתי עמדות שאני מחזיקה המנוגדות אצלי, בהמשך גם חשבתי שאולי התפצלו לעוד תתי- דמויות "וקולות". לפתע מצאתי עצמי כותבת הודעה "לאהבה" כשיוצא ממני קול תוקפני משהו שהיה שייך למטפלת ההיא. רציתי כביכול "לטפל" "באהבה" כאשר בהמשך חשבתי אותה כמתחזה. חשבתי ש"אהבה" היא למעשה אורנה (או ליאת), במטרה ובכוונה טובה לעזור, אם כי בדרך לא דרך, בצורה מניפוליטיבית. לרגע חשתי כי הרגישות שלי כל כך גבוהה שאני מסוגלת אולי לקרוא בין השורות, לראות את הסתירות הפנימיות של הכותבים, ושאולי אתן חשות בזה, אני נבוכה לומר אבל סוג של רגישות שרואה מעבר. מאד נבהלתי אם כי היו זה יותר כנראה השלכות או מחשבות יחס אבל לא נראה לי שהיו לי מחשבות שווא, מוזרות, לא הגיוניות ובעיקר שהכל היה בספק- לא הייתי משוכנעת באמיתות מחשבותי. כמו- כן, חשבתי "שקבועה" וגם חברה קבועה", אלה הן אורנה וליאת, או אורנה בינה לבין עצמה המשחקות משחק תפקידים. אני יודת שהפורום אינו מקום טיפולי! אלה יעוצי בלבד אבל זה לא גורע מהעובדה ש"הצלחתי" להגיע למעין מחשבות אלו. בינהם כמובן, היו כמה תובנות (לא יודעת אן חדשות), אבל שבהחלט רעננו את זכרוני. כמו-כן, חשבתי שמיכל ולילך הן גם דמויות ששתלתן. הדימיון שלי השתולל בכל הודעה. כמובן, שהייתי מוצפת, חרדה ועיפה מאוד ובכלל עכשיו אני מותשת. והיו עוד כמה תחשות ומחשבות שעלו והייתי שמחה לעלותן אם מוחי היה עכשיו בכושרו. מה שכן, היה לי פעם נסיון דומה לזה באתר אחר...נסיון רע, חוויה קשה ומבהילה ביותר שנמשכה לא לילה אלא, מספר חודשים רצופים ואינטנסיבים. ובהודעה אחת שהצלחתי לשרבב פנימה בצילולות או אולי בבדיקה ישירה- את אחת מנהלות האתר, אם הן אלו שכתבו לי?! והיא השיבה בחיוב וזו היתה הפעם היחידה בעשותה כן, כיוון שראתה כי אני קופצת מאמונה לאמונה ושהיא רוצה שאחליט ואבחר באחת. לכן, גם כאן, על אף שהיותי וזה רק רק בגדר חשד- תרשי לי לשאול אותך באופן ישיר- האם את/ן כתבתן כאן הודעות בשמות בדויים? אני משערת שאם תשיבי לי בחיוב- ירווח ויוקל לי מה. ואם תשיבי בשלילה- סביר להניח שיהיה לי יותר קשה עם עצמי, אמשיך לחוות את החוויה שאני דפוקה ופגומה ואולי מופרעת משהו. ובכל זאת, אשמח לשמוע את תשובתך...האם אני על גבול הפסיכוטית אם לא פסיכוזה שלמה< תודה.

שכל חיי מאז שאני זוכרת עצמי קטנה ועד למעשה הטיפול שלא צלח, ידעתי לעשות הפרדה מלאה בין מה ששלי לבין מה ששייך לאמי. ודאגתי בחרדת קודש לעולם לא להפר איזון עדין זה. תמיד ידעתי שאם רק לרגע קט לא אעמוד על המשמר, אני אאבד את עצמי ושפיותי. חשתי בזה כה חזק אינטואיטיבית ותמיד ידעתי לשמור מרחק מאמי, ואפילו הרחקתי עד העתקת מקום מגורים לעיר אחרת. השלמתי בכאב, בתחשות החמצה שהיא לעולם לא תהיה בשבילי, לא בשום מצב, כי היא פשוט איננה, לא חשה בצרכיי וכו'יב... העדפתי לשלם מחיר יקר בדבר ילדה "יתומה" ולו רק לאבד את עצמי ואולי אף להיות כמוה. כל חיי שרדתי יפה מאוד, אולי יותר מלשרוד. מצאתי עצמי בעיר עם המון הזדמנויות עבודה רציניות ועבדתי כמנהלת... הצלחתי לחיות לצד זה בשמחת חיים נהדרת, בעשייה, בחופש, בזרימה וכו'... במשך 30 השנים לחיי. עד לאותה הטעות המרה, ש"נפלתי" על אותה פסיכולוגית שלמעשה, מה שהתרחש שם היה שחזור אחד לאחד של הכאב האולי טראומטי משהו. היא היתה חסרת אמפטיות כאימי, מרוחקת, מתנשאת, קרירה, ביקורתית, לא משתפת בתחושותיה וברגשותיה...זורקת לחלל מילים מפחידות (שגעון גדלות, השלכות, מחשבות יחס), שהחרדה תופסת לה מקום אצלי בהדרגה מבלי שיכולתי להתנתק, ומשם להדרדרות בלתי נמנעת. כבר כתבתי בהודעתי הראשונה לאורנה על נטישת הטיפול במצב קריטי, הן מצידי והן מצידה לדעתי. היא לא הבחינה וחשה כלל מה עובר עלי, במצבי הדרדר נורא ואיום, ולא חשה צורך להתקשר לשאול לשלומי, נהפוך הוא...כשאני נסיתי מספר פעמים להתקשר אליה על מנת ללבן את היחסים בינינו...קיבלתי פרץ של דברי תוקפנות, חוסר הבנה משוועת ודברים חצופים ביותר שאמרה- כמו למשל: "עכשיו את יותר מחוברת לעצמך" "אני לא ראיתי את הדברים בצורה כמו שאת אומרת" והיו חילופי דברים קשים בינינו...כל אחת תקפה את השנייה באומרה שהיא לא אלוהים ותפסיק להתנהג כאחת. הייתי אצלה שנתיים +. מאז נסיתי עוד שתי נסיונות בטיפול חדש, אבל זה לא זה. כל מה שבנתי במשך 30 ומשהו שנות חיי, הגבולות שהצבתי לאימי בשביל לשמור על עצמי...וכל זה כאשר לא הייתי בטיפול פסיכולוגי מעולם קודם לכן. הכל קרס, נהרס, חיי תפסו נפחים שלא שלי, כעסים, כאבים. ולאולם לא אסלח לעצמי...על הפרת האמונים שעשיתי ביני לבין עצמי, בהיותי מטופלת שלה שנתיים וחצי, ועל התוצאות ההרסניות מהטיפול. גם- כן, טיפול... באחת מהשיחות שהיו לי בסיבוב השני- ה השאלה הטיפולית שעלתה לאוויר היתה- מדוע לא קמתי ועזבתי. אין תשובה וגם לא תהיה, כיוון שאני כרמית שונה היום, כרמית שאני פחות אוהבת.

שאני לא אורנה או ליאת.

אבל מתאפקת על פי בקשתך אני רק יכולה להגיד לך שנשמעים דברי אמת....

שלום לך כרמית, מנהלי הפורום אינם כותבים בו בשמות בדויים. בוודאי שאינם 'שותלים' בו דמויות. אני חושבת שמה שקורה לך כאן, הוא משהו דומה למה שקורה, למשל, מול מבחנים השלכתיים, כאשר מול תוכן עמום או מעורפל, אנו משליכים מחשבות, רעיונות ופחדים מתוך עולמנו הפנימי. יכול להיות שהעמימות סביב זהותם של משתתפי הפורום מאפשרת השלכות ודמיונות מבית היוצר הפרטי שלך, אשר בו הטוב יכול להיות מתעתע, והרוע יכול להסתתר מאחורי מסכות. אני חושבת, גם על רקע ניסיון העבר שלך בפורומים דומים, שמוטב להיעזר בטיפול ממשי, עם מטפל "בשר ודם" כדי לברר סוגיות תוך נפשיות קריטיות, ו"לצרוך" את הפורומים האינטרנטיים בתבונה ובמינונים שלא יערערו אותך. זכרי שהמרחב הוירטואלי הוא כמעט אינסופי, והמוטיבציות של האנשים שונות ומגוונות. הישמרי, והפעילי הרבה שיקול דעת לפני שאת מאפשרת לתכנים מן הרשת "להיכנס לך לריאות". אני יכולה להבטיחך נאמנה ששלושת מנהלי הפורום מופיעים לעולם בשמם, ואין להם כוונות לבלבל או לחפש ערוצי תקשורת נסתרים עם מי ממשתתפי הפורום. חג שמח ליאת

ליאת, רציתי להוסיף ולומר לך משהו לגבי הפורום, השימוש, אחריות הניהול וכו'...ושכחתי, כנראה שהחלטתי שאולי לא ימצא חן בעיניכם , אז ויתרתי. אני לא מאלו שחברות הפורום- מה שנקרא, כותבת קבועה או אפילו קוראת. מה שכן ליאת, הבנתי מה את אומרת- זה לא ממש חדש לי, על יחוס מחשבות(במחשב כומבן), השלכות אינטרנטיות ואי אלו סוגיות שכל כותב נתקל בהם, לרוב הוא לא ער ומודע להם, בבואו לכתוב, לקרוא להשיב ואצטרה אצטרה. ליאת, היתה חסרה לי לאוזן, לשמוע מנגינה פחות לקונית אלא יותר אמפטית לכשלון הטיפול, לסבל הממושכך מהנטישה שלה ו... נישמע שאת נקטת משנה זהירות ולו בכדי. אם זאת היית מאוד קורקטית ועניינית אך לא הפגעת לרגע את החשש שמא השתגעתי. אבל- אל דאגה! מעולם לא חוויתי פסיכוזה. כך שאין לך מה להיבהל ממני. ליאת- אני נמצאת כאן מאחורי המחשב, חבל שאת לא רואה אותי פנים אל פנים. אבל כואבת וסובלת והיה נעים לי אולי לקבל תגובה אמפטית כפי שאת כתבת למשל, ועכשיו אני סתם זורקת שם, ללילך. (ראי, את ההודעה של אורנה אלי שהצליחה לרגע לגרום לי לחשוב על לפנות לטיפול אחר לאחר טראומה של ממש מהטיפול הקודם). חג שמח ושנה טובה לכולנו

ליאתי, נמאס לי וקשה לי ורע לי. וגם נמאס לי שאני כזאת בכיינית. אני מעייפת... גם את עצמי... אתמול כתבתי לאורנה והמענה שלה פיספס אותי. זה שלי, אני יודעת... למה אני ככה, תגידי? את בטח גם תפספסי אותי. זאת לא את! זאת אני!!! אוף של ממש. נורית

נורית, עד שתגיע ליאת עם המילים המחבקות שלה, קבלי חיבוק גדול ממני, ללילה טוב. יעלה

חיבוק גם ממני, ואני מאחלת לך שתמצאי את שמחת החג הפנימית אני כותבת בשם בדוי כיוון שראיתי שתוקפים פה (בשמות בדויים) אנשים שמנסים לתת תמיכה עניינית ולא רק חיבוקים הפורום הזה בנוי בצורה מאד מעניינית, מצד אחד הוא מאפשר התנגחויות בין המשתמשים הקבועים, ומצד שני המנהלים מפגינים "אובייקטיביות מזהרת" כפי שהם גם עושים בטיפולים, ונותנים רק תשובות דיפלומטיות, או מתעלמים ממטרידים מצד שני יש אנשים ששולחים לכאן זעקות מצוקה כבר כמה שבועות ולא מקבלים ממש תשובות מספקות אולי בגלל שכבר נתנו להם את התשובות אבל הם לא רוצים להפנים אולי בגלל שמזהים אותם בלי קושי על פי ההתנהלות והסגנון וקצת נמאס מהאגרסיביות שלהם אולי בגלל שזה לא את באמת, אולי בגלל שאת לא "לא אני" וכדומה תשמעי, זה מבלבל, מי יכול להתמודד עם היצירתיות שלך?? שהיא נהדרת אבל לא ממוקדת למשהו חיובי?? מבקשת שתתקפי אותי בלי ניבולי פה, זה שיש לך בעיות לא אומר שזכותך האוטומטית להשפיל ולבזות אותי

נוריתי, את לא בכיינית. אולי החוויה הזו ("אני כזאת בכיינית") נולדת מול פרצופו הדואג של המבוגר האחראי, שמתכופף בתורו ושואל: מה קרה חמוד? למה אתה בוכה? לפעמים זאת באמת לא השאלה הנכונה, גם אם היא יוצאת מעומק הלב. כי לפעמים ה"קשה לי ורע לי" לא יכול להיתרגם למשהו שהמבוגר האחראי יבין, כי זה רק של ילדים, או כי זה מפושט ועמום ומחניק מדי. מצרפת גם את זרועותי שלי, לאלה של המטפלת ושל אורנה, בתקווה שלאט לאט זה יעבור. אני יודעת כמה קשה לך עכשיו. את צודקת. שולחת לך סתו ליאת

תארו לכם לרגע, נסו לדמיין...קטע הזוי לגמרי... שהמנהלים שכאן מחליטים לפתוח עץ בניק ניים עם תיאור של מצב מסויים. המחשבות שלי מתחילות להשמע לי פראנואידיות משהו... לא? אולי כדאי שהתאשפז, מה אתם אומרים?

שלום ריקי, את מתארת מצב לכאורה הזוי, שמבטא (אולי) את התהיה, האם גם פסיכולוגים בודדים וזקוקים לפעמים, האם הם יכולים להיות חלשים, חסרי אונים, מבקשים עזרה. התשובה היא כמובן: כן. חג שמח ליאת

גרושה מזה שנתיים ערב חג ומרגישה כל כך לבד. הנסיון שלי מהגירושים הוא המפגש האכזרי עם הסביבה . התחושה מתחדדת בחג. החברים שכל כך בטחת בהם ושאת צריכה אותם אינם. הם עם המשפחות שלהם. לא חושבים איך להקל ולו במעט את תחושת הבדידות בערב שכזה. אפשר להסיק מכך שהם לא חברי אמת ומסקנה זו מעצימה את הבדידות. הילדים אינם מבינים הם רואים שאמא עליזה אך בפנים אני כל כך בוכה.

יגעת ומצאת תאמין זה לוקח זמן ליצור מעגלי תמיכה חדשים אבל אם הולכים באמת ובאמונה - מוצאים

"כבר ערב, העיר אורותיה הדליקה, צמרות אשליה הסמיקה, כן, חג יש בעיר ואני כאן מחכה לצעדך." שלום מיכל, תרצה אתר, שידעה צער ובדידות מהם, כתבה את השיר העצוב הזה, שמדבר בדיוק על הפער בין הציבוריות החוגגת, לעצבונו וכאבו של היחיד. איכשהו, יצא לי לחשוב אתמול, מול אורותיה של עיר, שכל חלון מואר הוא ניסיון קטן לגרש את העצבת, את הבדידות, את החולין. אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד, זה שהחוויה שלך משותפת לאנשים רבים, ושהחגיגה שם בחוץ, נראית - כנראה - חגיגית במיוחד בעיקר כשמביטים בה מן הצד. הלוואי שהחג הבא יהיה רך יותר אליך. ליאת

ליאת, אתמול, במשך כל הערב, התנגן לי השיר הזה בראש. הוא מזדמזם אצלי בכל ערב חג, גם כי הוא מושמע אז המון, אבל כמובן שלא רק... :- ). איזה שיר יפה... מניחה שאת יודעת שהיא כתבה אותו לאבא שלה. חג שמח לך. וגם לך מיכל. הלוואי שזה יהיה החג האחרון בו תרגישי בדידות. יעלה

(מתקשה להיזכר איזה יום היום, אז אומר ערב טוב לשתיכן-אורנה וליאת) אני חושבת שזה נגמר ביני לבין הגברת. ... אוף, אני כותבת ומוחקת ושוב כותבת..לא יודעת מה אני רוצה להגיד. מרגישה הרבה דברים יחד. מנסה לעבד לבד בנתיים. התנתקות חד-צדדית, עם כל הרגישות והנחישות שהיו שם, הייתה תמיד שנויה במחלוקת. מרגעיה הראשונים ועד ההתיישבות הזמנית/לא-זמנית בקרוואנים. אולי כך גם יהיה אצלי... היום בצהריים הרגשתי הקלה ביחס לפרידה הזו. הרגשתי שיהיה לי אמנם קשה לדבר עליה, אבל שזה מה שנכון לי לעשות. הרגשתי "משוחררת" קצת לעסוק שוב "בעיקר". להיות שוב מכוונת מטרה ולא מכוונת פנימה. כאילו השתחררו לי משאבים פנימיים, שהיו עסוקים בה ובי, לנתב אותם עכשיו לדברים תכליתיים. הרגשתי גם שאני צריכה קצת לבד- בלי טיפול. לעמוד לבד על הרגליים, לסלול שוב את דרכי, להתעקש על מטרות ולא על להיות מובנת. אני עייפה מהמאבק הזה להיות מובנת. הוא נמשך זמן רב מדיי. עייפה מאוד. היא עושה לאחרונה את הרוב לא נכון, או שאני נאטמת בפניה כל כך שאני לא מצליחה לראות מה היא בכל זאת עושה טוב. היא לא מגיעה אליי וכנראה שמכאן גם לא תגיע. התגובות שלה נדמות לי שבלוניות פתאום, העניין האינטלקטואלי שלה בי משעמם ומרחיק אותי. כל כך מרוחקת בעיניי, למה כל כך קשה לה להביע רגשות, או לספר לי מה היא מרגישה? (חשבתי שזה התפקיד שלי..). זה אבסורד ממש... הערב יש בי איזו כבדות/עצבות/חוסר סבלנות. מנסה לחשוב מה עשיתי לא נכון..איפה טעיתי בדרך שזו התחושה איתה ניפרד?.. לא כך חשבתי שיהיה. כל כך ניסיתי להיות מטופלת טובה- לא כלפיה בהכרח- כלפי התהליך, כלפי עצמי. עבדתי קשה כדי לדבר על מה שהרגשתי, לא לעבור הלאה, לא לפספס פגישות- גם כשכעסתי ונפגעתי מאוד- לא לוותר על להיות מובנת. וכשלא הבינה דמיינתי שהיא בכל זאת הבינה קצת, והשלמתי אלף פרטים בדמיון, רק כדי שיהיה לי משהו להיאחז בו לפני שאסתער שוב. אי אפשר להישען רק על דמיון, מסתבר. לא לאורך זמן בכל אופן.. הדמיון שלי עייף, כמו שריר שנמתח יתר על המידה. זה גומר אותי שהיא לא הבינה. גומר אותי. כי אם אל הדבר היחיד בחיי, אולי, שאותו אני לא מכנה בתואר הכבוד "טיפשי" (הסרטן), היא לא הצליחה להתחבר ולהיות שם איתי. דואגת וחמה. וגם כשאמרתי, לגמרי לא בקלות, ש*זה* מה שאני *צריכה* שתהיה כרגע; חמה ולא אנליטית, היא עדיין לא הייתה. אז מה לגבי כל יתר הנושאים ה"טיפשיים" שלי..? זה גומר אותי שלא הצלחנו. גומר אותי. מתקשה להבין איך זה יכול להיות..אני כל כך ניסיתי, באמת שניסיתי. ולא יודעת מה הייתי צריכה לעשות שונה, רק מרגישה שעכשיו מאוחר מדיי. אעלה את נושא הפרידה במפגש הבא, אבל האמת היא שגם שם אני לא בונה על הבנה או עיבוד משותף שיצליח לגעת בי, או להגיע אליי. זה מכאיב ומייאש ומתסכל.. ובעיקר חבל. נורא חבל. כי באתי כל כך "מוכנה" לטיפול הזה.. אני צריכה הפסקה מטיפולים בכלל, כדי לאגור כוחות לזה שיבוא. צריכה לשוב ולהישען על מקורות הכוח הקודמים כדי להתחזק קצת. משהו פה לא נשמע לי הגיוני.. אני פשוט לא מבינה איך זה קרה- כל כך רציתי שזה יצליח. כל כך רציתי לקרב אותה, לאהוב אותה. מרגישה ששום דבר לא זע בה נוכח המאמצים שלי..או שפשוט היא בחרה לא לתת לזה ביטוי. אני כמעט צריכה לשים מילים בפה שלה, כך אני מרגישה, כדי שאוכל להמשיך להאמין שהיא איתי. היא מנסה, אבל משהו שם לא מצליח.. אני נזכרת בשרשרת שנפלה מהאופניים ומרגישה שעל אף נסיונות רבים מצידי, הגלגלים שלנו מסתובבים זה לצד זה. מקבילים כמעט. הסיבובים שלה לא מניעים את שלי ושלי לא נרשמים אצלה. אני חוששת שלא נותרה ברירה..אני אטומה עכשיו מכדי לתת לה סדק להיכנס דרכו בחזרה. ובכל זאת, קשה להיפרד. סליחה שיצא כזה ארוך.. זה בעיקר בשבילי, זה בסדר אם אין ממש מה לכתוב בחזרה.. אני נזכרת פתאום שיום רביעי היום, וכבר לילה- אז כנראה שלליאת כתבתי (אהלן ליאת :-).. לילה טוב, לילך. נ.ב.- התגובות בפורום מקשות עליי מאוד ומכאיבות לאחרונה. אשמח לא לזכות לתגובות..

חג שמח

ככ כואב מה שכתבת ... שכרגע אני מוצאת את עצמי רק מחבקת אותך המון המון מרחוק ... ומקווה שהתחושות הקשות קצת דעכו ... את לא אטומה , אפשר להבין את הכאב מדברייך ככ טוב ..:-( כולי תקווה , שתצליחי לומר למטפלת בדיוק את מה שכתבת כאן .. ושתצליחו ביחד להבין וללבן את מה שקרה ..כי זה מאוד חשוב .. באמת , מקווה שאת מרגישה מעט טוב יותר , היי חזקה .. איתך, ש' .

אוי לילך, כבר יום, צהריים, מעניין אם לדברים יש תוקף ומשמעות גם עכשיו. אני שומעת את הבקשה שלך שלא לשלוח תגובות, כדי שלא יכאב. (ככה זה כשהכל פעור, לא מצליח להיסגר ולהיאסף לאיזו החלמה זמנית). אלך גם אני בזהירות מסביב, ואמתין - איתך - עד שיוקל לך, עד שיהיה פחות צורב. עד שתדעי. אם תרצי, אני כאן ליאת

ליאת יקרה, תודה על תגובה רגישה ונמצאת-איתי כל כך יהיה בסדר.. לא נעים לבשר על פרידה, אבל אין מה לעשות. לא בטוחה שבא לי לעבד איתה את העניין, אז נוותר על תהליך פרידה ארוך. יש כמה דברים שהייתי רוצה לומר לה ואז ניפרד. הפרידה הזו תהיה בכלל לא כמו שדמיינתי אותה תמיד..מוזר.. (דמיינתי משהו חם וקרוב ועצוב בצער הפרידה). אני מקווה שאתנהג יפה, שלא אפ?גע, ושאם ארגיש משהו קרוב או ממורמר, אבחין בזה בזמן ואוכל גם לתת לזה ביטוי.. מרגישה שאני עלולה לתת לה תחושת כשלון איתי ולא נעים לי. מצליחה כבר לנבא את התגובה של טל "את לא אמורה לדאוג למטפלת שלך", אבל זה לא הגיוני שלא. גם אם לא הרגשתי אותה כמו שהייתי צריכה, ברור לי שזה היה פקשוש ושהיא מצידה ניסתה. גם היא חוותה קשר במשך שנה ולא הייתי רוצה להדביק אותה במרמור שלי. טוב, יהיה בסדר. אני טוחנת את זה ביני לביני יותר מדיי זמן כבר. צריך לחכות בסבלנות שדברים יתאזנו מחדש.. פה ושם מחשבות קדם-טיפול על עצמי שבות ועולות בי ואז אני נוטה לוותר על טיפול נוסף בכלל. כי זה לא אני, זה לא בשבילי, "זה של בנות" :-), זה לנפח דברים מעבר למקום שלהם בתוכי ואז לעורר דברים שלא היו שם קודם, זה לוותר לעצמי ולהיות ממוקדת פנימה ולא ממוקדת מטרה, כמו שמצופה. וכי אין לי כוח למהתחלה שוב..אני מפחדת ממהתחלה.. אין לי כוח להאבק שוב. אם כשבאתי כל כך מוכנה ונכונה זה לא הצליח, אז עכשיו..? אולי אנסה להגיע חסרת חשק ומוטיבציה, ודווקא זה יעשה את הטריק.. מי יודע... אולי אלמד מהטיפול להיות לא נחמדה.. אין לי מושג. אולי יש לך טיפים ל'היערכות מחודשת'? :-) טוב. יהיה בסדר. צריך לתת לדברים זמן. יהיה בסדר :-) תודה שענית, (וחג שמח) לילך. (נ.ב.- ש' ואהבה, לא רוצה לפגוע, אבל אני בכל זאת מעדיפה שלא תגבנה. גם לא תגובה לנ.ב...).

מתוך סקרנות , כשאתם באים לקרוא את הודעת הפניה של הכותב, מלבד כמובן ההודעה הראשונה שפתחה לשאר הודעות של כותבים אחרים, האם אתם קוראים את כל התגובות לפני תגובתיכם או שמספיקה לכם ההודעה המקורית? לפעמים אני תוהה מאיפה באות לי השאלות שכל כך לא חשובות ושעסוקות בתפל ולא בעיקר. כנראה שהראש נדפק.

שלום סקרנית, אני קוראת את כל העץ, אני מאמינה שגם עמיתיי היקרים נוהגים כך. וזה לא כל-כך טיפשי לשאול... לילה טוב, אורנה

שלום! ראשית, אני מתנצלת מראש שההודעה ארוכה משהו, ניסיתי לקצר ולכתוב עניינית. נכנס לי לראש מעין גו'ק אובססיבי שגוזל את כל האנרגיות הטובות שלי ומשאיר אותי מרוקנת כרונית. כשהתקרבתי לשנות השלושים לחיי, התחלתי להילחץ קצת שהשנים חולפות לי מהר בתחושת החמצה קלה. לשם כך, פניתי לטיפול פסיכולוגי, אבל לרוע מזלי "נפלתי" על מטפלת מוגבלת, ביקורתית ולא אמפטית. בשנתיים + שהייתי אצלה, החל הדימוי העצמי שלי להיפגע, כאשר האמונות החיוביות (שבאו לידי ביטוי בפועל), החלו להתחלף באמונות שליליות. לבסוף היה זה בלתי נמנע, כשהגעתי למצב נפשי מצוקתי וסוער, מתקפה שלילית ביני לבין עצמי. המטפלת נהגה לזרוק לי כל מיני קללות ועלבונות במעטה של אבחנות פסיכולוגית, בלי להסביר או לנמק מה עומד מאחורי זה. את המשך העבודה השלילית שלה, עשיתי לבד מול האינטרנט, בפורומים, שאני מבטלת את עצמי, נשרכת לפתע אחרי דעות ומידע של אחרים עלי. בכל סיטואציה חיובית שקרתה לי בחיים, היתה מבטלת מיד, היתה זורקת לעברי שיש לי שגעון גדלות וכו'יב... והכי קשה היה שאמרה לי שהכל, הכל אלו השלכות שלי כאשר אני מנסה להוכיח לך אחרת ושהיא לא מבינה. בכל מקרה, אני כבר מזמן לא אצלה, אבל אני לא מסוגלת לנתח את עצמי באופן שלילי על כל דבר, על צורת החשיבה שלי. הבעיה שזה כבר עלה על גדותיו, כלומר: כל רגש ומחשבה שלי הומרו מאמונה קודמת שלי על עצמי לאמונה שאני דפוקה. קשה לתת דוגמאות, כי בכל שנייה ושנייה, יש דוגמא חדשה...זה כאילו אני חגה במעגלים. למשל, עד שהגעתי אליה לטיפול, אחת התכונות שידעתי שיש לי הוא כושר מנהיגות, יכולת להשפיע. ולמעשה אפילו בזמנו (בתקופת הטיפול), נבחנתי לתוכנית הטלויזיה "המנהיג", התקבלתי והייתי אמורה להתחיל את השתתפותי בתוכנית. אבל היא הצליחה להוריד אותי מזה, הבטחון שלי כבר התערער ולא ראיתי עצמי כמועמדת ראויה. בכל אופן, מאז אני מדכא כל מחשבה אם עולה ולו לרגע, שיש לי כח או יכולת כזו או אחרת. אני מבטלת אותה במחשבה רציפה שניה אחרי במעין קול פנימי שאומר: לא , לא זה לא את, אין לך יכולת מנהיגות או כח באמת, את רק חושבת ככה, הרי יש לך שגעון גדלות. וכך הלאה והלאה...אין סוף. זה כבר נהיה כאוטומט, ובכל מחשבה אפילו על דברים שלא נאמרו אצלה אבל מקריאה שלי על הפרעות נפש, הצלחתי להטמיע בזכרון מהם הקריטריונים לכל הפרעה והפרעה ולנכס לי אותם ועקב כך לבטל למשה את מהותי. כי זה לא ממש אני באמת כשלמעשה זו ההפרעה. טוב, פחות או יותר זאת הדוגמא. אני גם מתקשה לחשוב בצלילות ובבהירות מאז, הראש עמוס לעייפה, במחשבות, בכבדות כך שגם פה אני מתקשה אולי לתאר את כל התמונה בצורה יותר מדוייקת לעין. מה שכן, אין ספק שזו ההפרעה האמיתית! מרוב שחשבתי עצמי לדפוקה ולחולה (כך גרמה לי להרגיש),נהייתי ככזו...ממש נבואה המגשימה עצמה. ייתכן ואני משתמשת בזה כהגנה בפני משהו. כל החשיבה המעגלית האובססיבית, חרדתית משהו אינם מאפשרים לי לראות ולקחת אוויר, על מנת לקבל כוחות מחודשים. אני תקועה מזה זמן רב, ניסיתי טיפול דינמי חדש. אבל דיבורים לא עושים לי את זה....כלומר: ככל שיש דיבורים, והידיעה שאני בטיפול, אני מחטטת ונוברת יותר כשאני מפתחת תאוריות עד אין סוף. אבל ברור, שלבסוף אני חוזרת לאותה נקודת מוצא. מה עושים במצב זה? לא באמת...זה כבר מוטרף, 3 שנים. אני רוצה לציין שעד היום אני לא מצליחה להתגבר על נטישתי/ה ברגע הקשה והמצוקתי שנכנסתי אליו וכך נגמר הטיפול, בכעס מצידי, בהתקפות מצידה, באינספור הכחשות, תוקפנות, עויונות, התעלמות , ללא לקיחת אחריות או לעצור לרגע ולהיות איתי, אולי להתנצל במשהו על שפגע בי וכו'... קשה לי גם לשכוח את דבריה בשיחות הטלפון כשניסיתי לגשר ולנסות להבהיר את העניין בינינו. אני מתמלאת בכל כך כעס עצום רק מעצם הדברים שנאמרו מצידה (חוצפנית לשמה). אני כבר עייפתי מטיפולים, מלא יודעת מה...אני רק רוצה בחזרה את השקט והשלווה הנפשית שלי ואיתה השמחה. הגעתי אף לטיפול פסיכאטרי, אך שום כדור אנטי דכאוני לא שיפר את המצב (וניסיתי מס' אפשרויות). תודה רבה

זה אלמנט טיפולי חשוב היחסים עם המטפלת היו קשים, זה לא ממש חשוב מי אשם במה חשוב להתבונן בזה ש"נתקעת" שלוש שנים עם מערכת יחסים מעיקה ועוד המשכת לחשוב שזה טיפול טיפול נפשי לדעתי זה משהו שמקדם מטרות חיוביות באדם בטחון עצמי וכושר מנהיגות הם דבר חיובי, במידה כי שום דבר לא צריך לבוא על חשבון אחרים ולא על חשבון בריאות הנפש של האדם עצמו התפקיד של המטפלת היה להנחות אותך למקום שבו תרגישי טוב עם עצמך בין אם את מנהיגה או בין אם את סתם אדם כי העיקר זה לא מה שחושבים האחרים!!! חג שמח ובהצלחה עם מטפל/ת יותר מוצלח/ת

תודה אהבה

את נשמעת לי בחורה חכמה מאוד וחדת עין שמבינה עניין. לכן ברשותך אם אפשר לשאול אותך, איך ניתן לדעת מתי הבטחון העצמי הוא במידה, וככזה שלא בא על חשבון אחרים?איך יודעים? ואיך יודעים גם שהוא לא בא על חשבון בריאותי הנפשי שלי? אגב, אני לא חושבת שהמטפלת ידעה מה היא עושה, זה לא היה כחלק מכוון בטיפול, כמו שציינת, אלמנט בטיפול. חג שמח

שלום כרמית, תיארת תהליך מכאיב של ירידה בדימוי העצמי. את קושרת את הפגיעה לטיפול הפסיכולוגי שעברת, בו הרגשת שהמטפלת שמה לעצמה למטרה לפגוע בך. אני יכולה רק לקוות שהקלקול הזה בקשר הטיפולי דובר ועובד בצורה מספקת, ושלפניו חווית בטיפול גם דברים נוספים. אינני יודעת אם את מעוניינת בכך, אך נדמה לי כי התנסות טיפולית אחרת, טובה ומספקת, עשויה להיות רעיון טוב. אשמח לסייע לך בדרך לשם. בהצלחה, אורנה

קמתי בוקר והופתעתי לגלות ששתי הודעות מתנצחות נמחקו ובמקומן הופיעו שתי הודעות עם תקשורת אישית הגונה אין לי מושג איך זה קרה באמצע הלילה אבל תודה להבנה קצת יותר כללית בנושא אני מצרפת פה קישור (בתקווה שאצליח)http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?forum=319

אורנה שלום היום היתה לי פגישה ממש קשה ,כל הטיפול לא הוצאתי הגה מהפה ורק בכיתי.(כן כן בכיתי כמעט 50 דקות),היא ניסתה לדובב אותי אבל זה לא עזר. קדם לזה הודעה שהשארתי למטפלת אתמול שביקשתי לבטל את הפגישה היום היות ואני במצב לא קל ולא אוכל לשתף אותה.(הצעתי לשלם עבור הפגישה בגלל ההתראה הקצרה). היא חזרה אלי ואמרה שהיא רוצה שהגיע גם אם אשתוק כל הפגישה והיא לא מוכנה לקבל ביטול.(לדבריה השתיקה היא חלק מהטיפול). בסוף הפגישה היא אמרה שהיא שמחה שבאתי . אורנה מה אתם(הפסיכולוגים) חושבים כשקורה כזה דבר כשמטופל בוכה כל הפגישה ולא משתף,האם זה נוגע בכם ,האם זה כואב גם לכם או שאתם רוצים שהטיפול יסתיים,,האם מבחינתכם זה הצלחה לגרום למטופל לבכות .

שלום א, אתחיל מהסוף - לא, בכי בחדר הטיפול אינו נחשב ל'הישג' טיפולי. היכולת לבטא את עצמך באופן אותנטי - וזה אומר משהו אחר לכל מטופל ומטופלת - היא בהחלט הישג. אני חושבת שלכך התכוונה המטפלת שלך - שהיית עצובה ומיואשת מאוד, ובכל זאת יכולת לבוא ולהיות ביחד. גם אם היית 'לבד ביחד'. אני מקווה שאת פחות עצובה עכשיו, ומאחלת לך חג שמח, אורנה

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3453710,00.html

ליבי יוצא אליהם

למה הם בורחים??? למה מישהו יתקוף רופא שבא לעזור לו כשהוא במצוקה?? האם זה רק בגלל שהוא "משוגע?" ולמה משקיעים כל כך הרבה כספי ציבור על מנת לתפוס אותם בחזרה??? האם רמת המסוכנות המשוקללת שלהם לקופה הציבורית אכן מצדיקה את זה, ביחס למסוכנויות ציבוריות אחרות??? וחשבתם פעם, אפילו בשטחיות, איך זה ירגיש אם זה חס ושלום יקרה לכם?? ומהי הסבירות שזה יקרה לכל אחד ואחד???

אחד מהבורחים כבר חזר. סתם להשכלה כללית.

אתמול ביליתי שעתיים בתחנת המשטרה, כי חיכיתי שהחוקר התורן יתפנה אלי, לדבר על עדכונים בתיק החקירה של תלונה שהגשתי היה "שמח" שתי תאונות דרכים התרחשו בשעתיים האלה ברדיוס של 10 ק"מ מביתי נהג משאית אחד היה לכוד, אולי מגיע לו מן הסתם הוא זה שגרם לתאונה על פי הדיווחים שהגיעו בזמן שארעה התאונה השניה לא הייתי כי הלכתי לאכול פיצה בינתיים המשטרה חיפשה בחור צעיר שברח מאברבנל שמעתי את השיחות המטרידות של המשפחה, ואת התחנונים של היומנאית שילכו כבר לתחנת השטרה הקרובה, אם הם כל כך דואגים, ויגישו תלונה מסודרת כי המשטרה לא יכולה להתמודד עם "הקפצות" כאלה ללא תלונה בכל זאת הם שלחו ניידת לאגד והבחור ה"מסוכן" כבר עלה לאוטובוס ונסע שאלתי את עצמי: אם הוא כל כך מסוכן הרי המחלקה היתה מויעה על זה ואם אמא שלו היתה כל כך דואגת לו היתה הולכת כבר בבוקר, כשהתחילה את ההטרדות הטלפוניות, להגיש תלונה אני יודעת שהבן שלי פעם נרדם לכל אחר הצהריים ולא ענה לי מאחת עד שש וחצי כשהתקשר אלי סוף סוף הוא כבר תפס אותי בדרך לתחנת המשטרה המסקנה האישית שלי מהסיפור הזה, וכל אחד יכול להסיק את המסקנות המתאימות לתפיסת עולמו שלו, הן שמשפחה שזורקת לבית משוגעים ילד, היא לא ממש משפחה דואגת עובדה שהיא לא יכלה להתפנות לשעתיים בשביל המטרה הקדושה הזאת של לתפוס את הבן שלה ולהחזיר אותו מיד לאן שהוא שייך בעיני זאת לא דאגה ואני יותר פוחדת, באופן אישי, מאלה שתופסים אותם ומאלה שמחפשים אותם מאשר את אלה שלצורך העניין נוח לקרוא להם "מסוכנים" חג נפלא

שלום מאושפז שברח, לא כתבת אילו תחושות ומחשבות הכתבה עוררה בך. חבל, כי זה מתאים יותר לפורום שלנו מקישורים חדשותיים, וזה מאפשר לנו להגיב. רק בריאות, אורנה

בשרשור הזה, למצוקתם של ה"מתוייגים" יש אנשים עם זכויות יתר שמרשים להם לפרסם מעל גלי הפורום שהם משוגעים ולא יקרה להם כלום יש אנשים ששללו מהם כל זכות אנושית בגלל שאנשים אחרים הצביעו עליהם בתור משוגעים אותם מאשפזים!!! את אלה עם זכויות היתר, אלה שיש להם המון כסף בשביל טיפולים פרטיים זה לא ממש מטריד איך מתנהגים שם "במוסדות האלה" ל"משוגעים" שלפעמים הם עצמם גרמו לאשפוזם וזה קורה הרבה!!

מפורום אחר http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/Viewmsg.asp?forum=319&msgid=106096283

בטיפול כשאני מתחילה לדבר על דברים קשים עבורי בכל אופן, אני מרגישה נורא פתטית וחלשה וחושבת לעצמי, למה זה צריך לעניין אותו (את המטפל) מעולם לא בכיתי בטיפול ונורא קשה להגיע לכאוב מולו עד הסוף, אני מרגישה כאילו יופי עכשיו את פטתית ובתוכו הוא בטח נקרע מצחוק עד כמה את חלשה וכואבת ולכן תמיד כשאני מתחילה לדבר על משהו כואב אני ישר מפסיקה וחוזרת לדבר על דברים שטוחים יותר. האם מטפלים מגחכים בתוכם כשלמישהו כואב? האם אתם חושבים בינכם לבין עצמכם על מה כל הדרמה שלה? האם אתם באמת מרגישים את הכאב שלנו? מה הולך לכם בראש כשמישהו בוכה מולכם? האם אתם מתים כבר שהשעה תעבור ונעוף לכם מהחדר? האם אנו מעמיסים עליכם את השטויות שלנו? האם אתם חושבים שאנו משוגעים ומוזרים? האם אתם באיזה שהוא מקום גם אוהבים ודואגים לנו לפעמים? האם אתם באמת שם איתנו? האם גם לכם יש כמה האם.......

האם כשמישהו בוכה מולך את מגחכת בפנים? האם כאת יושבת עם מישהו שבוטח בך מספיק לשפוך את צרותיו לפנייך, את חושבת שרק יתנדף כבר ועל מה כל הדרמה? אני לא חושבת שמטפלים הם חייזרים..הם מרגישים כמוך וכמוני, כלומר כל אחד מהם מרגיש אחרת לגמרי..אבל אם הם מרגישים ככה ובכל זאת הלכו ללמוד הרבה שנים מקצוע שבו כל היום יושבים ועושים את הדבר שמשעמם ושנוא עליהם..מי פתטי?

שלום דניאל, את יודעת, אני יכולה לכתוב מילים מרגיעות, אבל כל העניין הוא המקום הפנימי שלך שמתקשה להאמין, שמסרב להניח את עצמו... אני רוצה לבקש ממך בכל לשון של בקשה לדבר איתו על זה. במובן מסויים זוהי (נדמה לי) מהות הטיפול שלך - החיפוש אחר הזכות הפנימית להרגיש נאהבת ומוחזקת באמת... חג שמח, אורנה

כל המטופלים כאן (כמעט, חוץ מרשת) מרגישים יחס אמביבלנטי כלפי המטפלים שלהם?? האם זה חלק מהגישה המטיפולית?. האם אדם צריך להתבייש בעצמו כדי להירפא?? למה לא משדרים לו אמפתיה, ושכל רגש הוא לגיטימי, אבל לא כל מעשה!!!

הכל מבולגן לי, כלום לא מסתדר לי במחשבות. ויש את השקט הזה, עכשיו של הלילה.. שעושה לי עוד יותר רעש. זה מסוג הימים האלו, שאני לא יודעת איפה לשים אותי. עכשיו.....אני פשוט מפחדת להיות לבד. אין לי שאלה מיוחדת... סתם... הלב כואב והיד רושמת.. סתם...ימים מגעילים וקשים.

מקווה שהיום את מרגישה טוב יותר .. מקווה שאת מוקפת אנשים שאוהבים אותך ... והרגשת הלבד ..חלפה .. מחבקת אותך , אני כאן מתי שתרצי ... שלך , ש'

מקווה שאת מרגישה יותר טוב עכשיו,אם זה עוזר במשהו,אני שולחת לך את תמיכתי. ובניגוד לעבר,אני אומנם מנסה להבין אותך,אך לא להיכנס ממש לאווירה בה את נמצאת, כדי לא 'להישאב' חזרה לדכדוך,אז אני שולחת לך את תמיכתי 'מרחוק' בלבד. חשוב לי היה לציין זאת,כדי שתדעי שלא נהפכתי לאדישה וחסרת-רגשות.

שלום חן, אני מקווה שאווירת החג הגיעה אלייך, והביאה איתה נעימות. אנחנו כאן, כך שאת לא ממש לבד, אורנה

אורנה, התעייפת? מחכים לך כאן... לילה טוב...

"השקר גדל וצמח בינהם כסלע, ואילץ גם אותם לצמוח באופן מוזר, כעצים המתפתלים סביב סלע גדול".

נכון!!!

רשת רשת, את כותבת על סודות ושקרים, על האופן בו הם גורמים לנו לגדול בפיתול מייסר. אני חושבת על דברים שכתבת בעבר, מקווה שאת מחזיקה מעמד בדרך שלך להיזכר ולחיות עם הזכרונות. שולחת לך ברכת חג ואת הביטחון שלי בזכות להצמיח ענפים, ובני ענפים, ופרחים ופירות לרוב. אורנה

אורנה אורנה, המשפט שהבאתי אתמול לקוח מספר חדש שאני קוראת עכשיו שנקרא "בתו של שומר הזכרון". משהו בכריכה שלו ובשם שלו משך אותי ומאז אני שקועה בו. באופן מדהים, כל משפט בספר מפגיש אותי עם עצמי ועם דברים מהעבר. הספר הזה עוסק בהשפעות שיש לסוד על החיים ועל הנזק שהסוד הזה, שנולד מתוך כוונות טובות להגן על חיי המשפחה, עושה למשפחה כולה. ואני ממשיכה במסע, שלפעמים נראה כנצחי, בתקווה שיום אחד אוכל לחיות אחרת... לחיות במלוא מובן המילה ולפתוח את הפיתול המייסר. צמחתי בין הסלעים.

אני מרגישה ....שרוקנו לי את האויר ואנרגיות....אני עייפה מידי בשביל לעשות פעולות פשוטות ...אני עצובה מאוד הכלב שלי מת לפני שבוע ו3 ימים ...ומאז אני בדאון אני יודעת שאני מרגישה יחסית בסדר לאיך שהרגשתי בשבוע שעבר...פחות היסטרית פחות בוכה אבל עכשיו אני עצובה אני גרה לבד והוא היה בשבילי כל החלל שלא היה לי הוא היה הדבר המדהים וטוהר ביותר שהיה לי בחיים ממש כמו בן בשבילי...אני בטיפול המון שנים ומה לא עברתי בשנים הללו אבל תמיד היה לי את הטיפול כעוגן ומקום ששומר ומחזיק כך גם הרגשתי בשבוע שעבר ...בכיתי התפרקתי ובעיקר הרגשתי את הביחד שלה הרגשתי אהובה ...והשבוע הכל התהפך אני עצובה מתוסכלת היא אומרת שאני כועסת אבל אני מאוכזבת היא רוצה שנשקול לחזור לקחת כדורים שהפסקתי בדיוק לפני חודש ....זה עומד ביננו כבר המון זמן מאכזב לדעת שזה הפיתרון הקל מבחינתה ...נכון באמת שאני לא יודעת מאיפה לקחת כוחות והשבוע הרגשתי שהטיפול לקח לי כוחות לפעמים אני מרגישה שדי הרמתי ידיים אין לי טעם להמשיך בטיפול ולא בחיים אין לי בשביל מה, הכל רע, אני מרימה את הראש ובום ,היא אומרת שהיא רואה את הסבל שלי ומאמינה שהכדורים יעזרו לי לסבול פחות ...ואני, הכדורים נתפסים כאויב מס 1 שלי,אני רוצה להצליח בכוחות עצמי .....אני לא מבינה איך בשבוע שעבר רק רציתי להיות והיום אני במקום שלא ...לא בא לי אין לי חשק ויותר מזה הפסדתי את הביחד ...ואת החום,אני כבר לא יודעת מה עובר עליי הכל באי שקט רוצה להיות רק בבית וכשאני בבית חייבת לצאת לברוח ...לא מוסגל להיות לבד אבל אין לי סבלנות לאף אחד ....הכל סוגר עליי לא מוצאת את עצמי בשום מקום ..אני יודעת שגם היא וגם כולם רוצים שיהיה לי טוב ...אבל אני כבר מיואשת שמשהו טוב יכול לקרות לי ...קשה לי שאנשים סביבי עומדים לי עם סטופר על היד ורוצים שאני אחזור לשיגרה ....אין לי כוח אני באמת שמנסה אבל לא מצליח לי ....אני לא יודעת לשחק אותה כשטוב לי אני עם המון אנרגיות וכשרע לי אני עצובה שקופה לא יודעת לשים את המסכה הזו של בכאילו .....די הם לא מבינים שהבדידות מנצחת לא הרחמיים אלא הלהיות לבד ...אני רוצה לאוהב ולהיות אהובה להקים משפחה כולם סביבי מלאים באנרגיות מלאים עם עצמם יש להם משפחה ילדים בעל....ולי גם הכלב האהוב שלי כבר לא נמצא איתי ...איך אפשר להמשיך מפה איך ?

אני יקרה, דברייך נוגעים ללב, מזכירים לי כמה קשה להיעזר, להתמסר אל האחר, כשיש בפנים מקום שבור ודואב. אני מבינה שה'אחר', בין אם זו המטפלת שלך או האנשים סביבך, נחווה עכשיו זר ורחוק מאוד. רק את לבדך. אני מקווה שעוד זמן מה, כפי שהיה בשבוע שעבר, תרגישי גם ידיים מושטות. אני שולחת לך מכאן ברכת חג והבנה, אורנה

אורנה, בשביל מה להמשיך ללכת לשם? זה גם ככה לא ממש עוזר. ואני צריכה חופש... לא מהטיפול, משם אני לא מסוגלת לקחת חופש ככה סתם. אני כנראה מכורה. אני רוצה חופש מהחיים. כמה ימים בלי עבודה ובלי לימודים. ואי אפשר עכשיו. סתם להשאר בבית בלי לעשות שום דבר יום שלם. אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי... אז למה לא להפסיק את הטיפול הזה שגם ככה לא עוזר? אני אוכל להרשות לעצמי את החופש הזה שאני כל כך צריכה. אני רק צריכה להיגמל... אורנה, מה זה שוה אם אין לי אוויר? יש לי פתרון זמני... תחזיקי לי אצבעות למחר? ואז אולי יהיה לי קצת חופש... כי נמאס לי מהכל... לא ממנה... וגם לא ממך ;-) מכל השאר... את מחזיקה? חג שמח... יופי שאת כאן, התגעגעתי... שלך, ד'

אורנה יקרה, מעניין אם את יודעת שעוד מעט כבר צריך להחזיק :-) בוקר טוב... מ-ד'

ד' יקרה, אני מחזיקה חזק. לא בטוחה שהבנתי הכל כפי שהתכוונת, אבל מוכנה להחזיק חזק בכל מקרה. שני נושאים שונים: לגבי העייפות הזו מהכל - למה שלא תקחי לעצמך חופש קטן? זה הלא מותר. ולגבי הטיפול - את יודעת שאני מאמינה גדולה בטיפול, אז תחזיקי חזק גם את... אורנה שלך

אורנה יקרה, אני נוטה יותר לכיוון של חופש ענק לתמיד... חופש גם מהטיפול. סתם כי נמאס לי. מה את אומרת? וודאי לא תשיבי... הכי הייתי רוצה שתפסיקי לכתוב... אבל את יודעת את זה... לילה... ד'

שלום יש לי שאלה. אני בטיפול שנה וחצי, ובכל פעם שאני הולכת לפגישה, יש לי שלשלולים יום לפני, ובתוך הפגישה אני עצבנית נורא (רוב הפגישות), אני לא מפסיקה לרעוד, כאב בטן, התכווצויות, שתיקה, בריחה....כל מיני. חוסר נוחות כללי. היה לי עליות וירידות בטיפול, היה לי גם הפסקות. אני בקשר טוב עם המטפל... אבל לא יודעת מה קורה בתוך הפגישה. האם זה קשור לתכנים מסוימים? לחדר עצמו? למטפל? תודה

וואללה.ממש מוכר. למרות שבפגישות עצמן אני כן מצליחה להיות רגועה יחסית.

שלום א.א., רמת המתח שתיארת לפני ובמהלך פגישה טיפולית נשמעת לי גבוהה מאוד. אינני יכולה לדעת ממרחק ומבלי להכירך מה מעורר את התגובה הקשה, אבל אני רוצה לוודא שהמטפל שלך יודע את הדברים, ושאתם מנסים ביחד להבין אותם. העבודה על תחושות אלה נשמעת לי חלק קריטי מהעבודה הטיפולית. חג שמח, אורנה

רציתי לשאול ..אותך, אם מה שקורה לי הגיוני .. קרה לי ביומים האחרונים..שהגוף השתתק לי ..כשאני נזכרת בדברים שקרו לי בפגיעה .. פתאום ..יש לי כאבים חדים במפשעות..כאבי תופת , שרק דמעות יורדות מהעיניים ..ואין לי כח אפילו לדבר ..זה מגיע עד למצב של מעיין קפיאה של כל החלק התחתון .. ממש לא יכולה להזיז כלום ..הרגלים לא זזות .. ואני ..נלחצת מהמצב ונכנסת להתקף חרדה ..בנשימות .. לא אני לא חולמת ...:-( לוקח זמן עד שזה נרגע , מרפה ..לא יודעת אפילו איך ..וואז אני חוזרת לתפקד.. זה התחיל לי לפני יומיים בטיפול ..שהעלנו לרגע תוכן קשה ..שהכניס אותי לסטרס בשנייה והגעתי למצב שלא יכולתי להזיז את כל החלק התחתון .. הידיים רעדו ..והגוף מעיין ננעל ..השתתק ... עד ש..אפילו הפגישה הסתיימה ואני עדיין תקועה על הספה (כמעט ..עוד רבע שעה ..) כי הגוף קפוא .. זה קרה לי שוב היום...כשעלו לי פלאשבקים מהפגיעה .. זה מפחיד אותי ... הרי ..אז בפגיעה למרות כל הכאב ..של הגוף ..הצלחתי לקום ולחזור הבייתה .. ו..איך היום , אני משתתקת לרגעים מסוימים (שנראים כמו נצח) ואני ולא מצליחה לקום .להתעשת .. . זה אמיתי לחלוטין ... תוכלי בבקשה להסביר לי מה עובר עליי ... למה הגוף לא מצליח לשכוח את הכאב ..והוא מחזיר אותי לשם ..שוב ?????? והאם זה קשור שדרך מילים אני לא מצליחה להביע את הכאב ..ולכן הגוף משדר מצוקה ?? האם זה יעבור לי ...?? מחר יש לי שוב טיפול ואני ככ מפחדת שזה יקרה לי שוב מול הפסיכולוג .. שבא לי פשוט להפסיק להגיע .. מה עושים?... תודה שקראת , ש'

שלום ש', טראומה רגשית נחרטת בנו בעוצמה רבה. חוקרי מוח העובדים עם נבדקים שעברו טראומה יכולים להראות בתמונות הדמייה פעילות מוגברת באיזור הרגשי של המוח (האמיגדלה), בשילוב עם איזור הקורטקס הוויזואלי (כאילו הנבדק 'רואה' שוב את האירוע הטראומטי), ומעין 'ניטרול' של האיזור בקליפת המוח האחראי על הדיבור (כאילו הפחד 'ניתק' את הדיבור). אני חושבת שמשהו מעין זה קרה לך. לרגע חיית שוב את האירוע הטראומטי, ומוחך וגופך הגיבו לכך. זוהי ללא ספק חוויה קשה, וממרחק אינני יכולה לדעת מהו הקצב הנכון עבורך של מגע עם הדברים. נסי להיות במגע עם התכנים הקשים שעולים בעדינות ובזהירות, וכמובן בעזרת המטפל שלך. חזקי ואמצי, אורנה

אני נמצאת בטיפול קצת יותר משנה , שום דבר לא השתנה אצלי , ואין לי תחושה כיאלו הולך להשתנות (עדיין רע לי..) , איך יודעים אם יש טעם להמשיך בטיפול או שאני סתם מזבזבת את זמני וכספי .. ?!

שלום מישהי, טיפול פסיכולוגי אינו לוקח מאיתנו את מה שקשה ומכאיב. הוא מאפשר לנו להתבונן בכאב, לחשוב עליו, להעמיק להכיר את עצמנו. בטווח הארוך, היכרות טובה יותר עם עצמנו - על ההיבטים והחלקים השונים שלנו, מאפשרת להתנהל באורח קל וזורם יותר. אנשים מדווחים אז על תחושה שהם השתנו, שהם נאמנים יותר לעצמם, שהם יודעים טוב יותר לזהות את הקולות הפנימיים שלהם, שמה שהכאיב כואב פחות... אני מאחלת לך את כל זה ועוד. לגבי הטיפול הספציפי שלך, נסי לחשוב על הדברים כך: אם קשה לך בחייך וביחסים שאת מקיימת הקושי הזה יגיע גם לתוך הטיפול. זה חייב להיות כך. לכן קושי בקשר הטיפולי אינו אינדיקציה לכך שהטיפול אינו 'עובד'. מה שחשוב הוא האופן בו את והמטפל/ת יוצרים דיבור על הקשיים, על האכזבה שלך, על תחושת הייאוש. נסי לבדוק עם עצמך האם יש בדיבור שלכם משהו אותנטי, משהו 'נכון' עבורך, האם מבעד לכל הקשיים בקשר את חשה שיש שם מישהי/ו 'נכונים'. חג שמח, אורנה

הלוואי שהיא הייתה שומעת... לא חשוב, גם ככה לא היה לה מענה...

שלום נורית, אני שומעת מכאן... ואשמח לקרוא עוד במה מדובר. אורנה

היי אורנה, מה שלומך? זאת אני... מצחיקונת... את זוכרת את ההודעה שלך משבוע שעבר? עצרתי לרגע וחשבתי על כל השנה האחרונה. עשיתי בה כמה וכמה דברים. אבל עכשיו זאת תקופה כזאת קשה. והטיפול לא מספיק, פשוט לא מספיק. וכן, עלינו לפעמיים בשבוע. וחוץ מזה שהיא גם עיצבנה אותי בפגישה האחרונה. כך שבגדול (לא בקטן, בקטן יש לי חברות מקסימות, שומעות?) אני מרגישה לבד. זהו, בערך. חג שמח לך, אורנה יקרה. נורית

אני בת 36 , רווקה ללא ילדים לאחר פרידה מבן זוג - מחשבות על הבאת ילד לעולם לבד בבירור הורמונלי התברר לי ,לזוועתי , שהרזרבה השחלתית שלי נמוכה והסיכוי שלי ללהביא ילד היא מתרומת ביצית בלבד את הבשורה הזו , הקשה מבחינתי , קיבלתי לפני יומיים ומאז אני לא מפסיקה לבכות.... בעבודה אני חייבת , כלכלית , לתפקד אז לא ניכרת פגיעה בתפקוד יש לציין שבאופן כללי אני בחורה נורמלית , בעלת סיפוק מקצועי ומרוצה מעבודה קבועה , אך עשיתי טעויות קשות בבחירת בן זוג וכעת הגעתי לגיל 36 ללא יכולת להביא ילד ביולוגי לעולם תחושות של דכאון , התפרצויות בכי .... בעיקר ביומיים האחרונים מאז קבלת "בשורת האיוב " מהגינקולוג ..... מה אתנ מציע לעשות ?

שלום איילת, אני יכולה לשער את תחושת התדהמה והבהלה שאת מרגישה. לעת עתה, נסי להרשות לעצמך להרגיש את מה שאת מרגישה, להסכים להיות בתוך הכאב מבלי לברוח ממנו. אם תרשי לעצמך לחוות את רגשותייך במלואם, תגלי שבעוד זמן מה עוצמת הכאב תרד, ואז תוכלי לחשוב על הדברים. אני חושבת שיהיה נכון מצידך אז לשוחח עם נשים שעברו/עוברות תהליך של הפרייה באמצעות תרומת ביצית. אני בטוחה שתגלי דברים חשובים על התהליך, ובעיקר - לא תהיי לבד כל-כך עם החששות מפני הלא-ידוע. מאחר ובפנייך דרך רגשית לא פשוטה, אני רוצה להציע לך ליווי, בדמות טיפול פסיכולוגי. חזקי ואמצי, אורנה

ד"ר גילי גולדצוויג שלום, האם ידוע לך על מאמר אקדמי (גם באנגלית) שעוסק בהצבת גבולות לילדים. אני מחפשת מאמר כזה להשוואה עם ניהול בארגונים. תודה, גלי

שלום גלי, יתכן שהתכוונת לשלוח את ההודעה לפורום אחר? לד"ר גולדצוויג? כך או כך, אינני זוכרת כרגע מאמר ספציפי, אך אני בטוחה שיש רבים וטובים כאלה. כדאי להיכנס למאגר מידע של אחת האוניברסיטאות, ולבצע שם חיפוש על-פי מילות הקוד שציינת (הצבת גבולות, ילדים, ארגונים). אגב, נשמע מעניין להשוות הצבת גבולות במשפחה ובארגונים אחרים. בהצלחה, אורנה

שלום, אני בת 22. לפני שנתיים נפרדתי מחבר שלי אחרי שהיינו 4 שנים יחד. בשנתיים שחלפו- שנה אחת הייתי לבד (בהמון דייטים) ושנה אחת היה לי חבר (עד לפני 5 ימים). בחודשים האחרונים התחלתי לחוש צורך עז לדבר עם החבר הקודם (זה שהייתי איתו 4 שנים). אנחנו היינו בקשר מידי פעם, אבל רק בהתכתבות במסנג'ר, לא יותר מזה. כתבתי לו מעין מייל שמספר את כל מה שאני מרגישה כלפיו: אני מתגעגעת אליו, ואני יודעת שהוא אוהב אותי ברמות מאוד גבוהות (הוא תמיד אומר לי את זה), ואולי אנחנו צריכים להיות יחד כל החיים (את כל הדברים האלה גם הוא אומר לי בחזרה). בזמן שהתחלנו לדבר על כל זה (לפני כמה חודשים) גם לי וגם לו היו בני זוג תקופה של מעל חצי שנה, אבל בכל זאת, הרשינו לעצמנו להיות פתוחים עד הסוף ולהודות שהיה לנו משהו מיוחד, ושאולי אנחנו ה"אחד" וה"אחת" אחד של השניה. מאז אותן שיחות, אני לא מפסיקה לחשוב על אולי לחזור. הנסיבות הן כאלה: הוא בן 28, אני בת 22. בקרוב אני אמורה להתחיל לימודים בטכניון ואני עוזבת את המרכז, והוא עובד פה במרכז בתור מהנדס. מה שאומר שאם נחליט לחזור, הדבר כרוך בהמון סיכונים. הוא צריך לוותר על החברה שלו שהוא נמצא איתה היום שנה ואין לו סיבה אמיתי להפרד ממנה, טוב לו איתה, אבל אני ה"אחת" מבחינתו, הוא צריך לעזוב את העבודה ולעבור לגור איתי בחיפה (מהלך לא פשוט). הוא מוכן לעשות הכל, אבל רק בתנאי שאני אהיה משוכנעת שאני רוצה לחיות איתו את כל החיים או לפחות להלחם כדי שהקשר הזה יצליח. אני רוצה לנסות שוב, אבל אני לא מספיר משוכנעת. אני לא מספיק משוכנעת כדי להפוך ככה את כל העולם, ומצד שני, אני פוחדת לאבד אותו לתמיד, הוא בן 28, הוא בקשר כבר שנה ואם אני אחכה עוד איזה שנה יכול להיות שהוא כבר יהיה נשוי (הוא גם אומר את זה בעצמו), אז מצד אחד אני רוצה לקחת את הזמן ולהחליט רק כשאהיה משוכנעת, ומצד שני יש איזה שעון שמתקתק שמלחיץ אותי. המחשבות לא עוזבות אותי כבר חודשיים, ומפריעות לי ממש לאורח החיים, אני לא מצליחה להחליט, הלוואי שמישהו יוכל לעזור לי.. תודה, נועה

האם הבנתי נכון שאהובך מחכה בעצם להחלטה מצידך?? האם הבנתי נכון שהוא נמצא עם אשה שהוא אוהב פחות ממך בגלל שאת לא מסוגלת להגיע להחלטה מחייבת לגביו?? האם הבנתי נכון שאת אוהבת אותו?? אז על מה את צריכה להילחם על מנת להיות איתו?? האם מדובר על התנגדות של המשפחה?? את לא מפרטת מה היתה הסיבה לפרידה ומהי הסיבה לחוסר החיכולת שלך להתחייב לקשר אהבה. אני אישית מאמינה ששוה להילחם על משהו שאת באמת רוצה

שלום נועה, אני מבינה את החיפוש שלך אחר תשובה פנימית סופית, חד-משמעית, חזקה... אני לא בטוחה שהחיים (או אנחנו...) תמיד כאלה. לפעמים מרגישים חזק בפנים את התשובה, לפעמים מתלבטים זמן רב ולומדים לחיות עם השאלות הפנימיות. כך או כך, על-מנת לדעת יותר על עצמך המבט צריך להיות מופנה פנימה - אל העולם הפנימי שלך, ופחות לעצות מבחוץ, שתמיד תהיינה מוגבלות וחלקיות (גם שלי...). לכן, אני רוצה להציע לך להתחיל תהליך טיפולי (הוא יכול להיות ממוקד סביב נושא ספציפי ומוגבל בזמן), שבו תתחילי לגלות מיהו הבחור הזה עבורך ומה זה אומר מבחינתך להתמסר אליו, או לוותר עליו. אורנה

איזה דיכאון יורד גשםםםםםםםםםםם.

איפה? איפה? איפה?? :-)) (סתם, יודעת שלא תעני/ה) אני מעבידה את האף שעות נוספות היום..מחכה בכיליון אף לריח הגשם, אבל אצלי רק עננים ורוח תתרמי כמה טיפות לכאן, מה אכפת לך.. הלוואי שמחר בבוקר תזרח שמש צלולה וטובה, והאויר יהיה קריר ונקי, וכל המרצפות והעצים רחוצים מגשם לילי קל... והלוואי שזה יעשה (גם) לך מצב רוח חדש וטוב :-)

למה לא אענה לך? באיזור המרכז,אל תאמצי את האף הוא יגיע יש פקקים!

הי למדיקה אהובה, איזה כייף לראות אותך כאן... חוסי על האף - הגשם יבוא בסוף. גם אני מחכה... נויה

אצלי יש גשם! (ורצתי מהר מהר להוריד את הכביסה מהחבל...) את מוזמנת לבקר, נשב לנו בגינה ונריח גשם... (הסנפתי את הריח עמוק עמוק לריאות...) (ומצטערת שהוספתי ליובש הלילי שלך היום... מבטיחה לפצות מחר...)

באמת היה אתמול גשם ברכה קטנטנן, סביב חצות. הרטיב את הכביסות. אני שייכת לאלה שמחכים בצמא לעוד...

כתבתי לך תגובת המשך לתשובתך, וחשבתי לתומי שתוכל לענות עליה. נו טוב, נגלגל אותה הלאה.... מי הפסיכאטר התורן מחר?!

לפחות הוא ענה על השאלה שלך, ולא התעלם מהן כמו מהשלוש שלא נענו לתשובה..הייתה קפיצה ישירה לדולפין, נקווה שאחד המנהלים האחרים כן יטרח להגיב...

אשמח אם תוכל/י לענות על השאלה שכתבתי בהמשך העמוד "פגיעות נרקיסיסטית והרס עצמי"....

דולפין שלום, לפני מספר שבועות הוחלט בפורום כי במהלך השבת הפורום לא יהיה פעיל. שאלות שיישאלו החל מהשעה 10 במוצאי שבת יקבלו תשובה ביום ראשון. אתה מוזמן לצרף את הודעתך הקודמת לכאן ואשמח להתייחס אליה. דרור

שלום רב, מהי "פגיעות נרקיסיסטית"? והאם זה יכול להופיע יחד עם שנאה עצמית והרס עצמי? (האם זה סותר אחד את השני?) אודה על תשובתך/ם.

קרה לי משהו בחיים- משהו באמת קשה. מרגישה כאילו נפלטתי מהרחם לפני הזמן. כאילו, חתכו לי את חבל הטבור בברוטליות, חבל הטבור שהיה מחובר למרכז היקום, למרכז החיים, למרכז ההוויה. נותרתי לבד בעולם. נדמה לי גם אם יהיו סביבי חברים ומליון אנשים ארגיש כל כך לבד. וזה כואב ובעיקר מעצבן- מעצבן על שזה לא היה צריך לקרות! ועכשיו , נהייתי לגמרי בנאדם אחר. כמו כל הנשים האלו...שמגדלות חתולים לבדן...אבל בלי החתולים. נפער חלל כה גדול בתוכי שברור לי שאם לא הצליח להתמלא עד עכשיו....שנים אחרי המשבר, הוא לעולם לא יתמלא מחדש. מדי פעם אני על סף בכי, לא מרשה לעצמי ללכת עם התחושה עד הסוף. מבכה את כל השנים המבוזבזות שלעולם לא יחזרו, וגם השנים לפני לא בדיוק מוארות. כה מפחיד ומבהיל היה אז, כה מפחיד שהעולם המשיך כמנהגו, ואני נבלתי, דעכתי, גוועתי, בלי שיהיה אכפת לאף אחד.

יובל..לאף אחד לא מגיע לארגיש ככה, לא לקבל אפילו תשעה חודשים של תמימות מוחלטת - לבד אבל לא לבד, אף פעם לא לבד..אני ממש מקווה בשבילך שתמצאי יום אחד מישהו שכן יצליח למלא את החלל..גם לי היה כזה, לעולם לא חשבתי שיתמלא..אבל הוא כן, מישהו הצליח להגיע עד השורש, ועם כל הטכנולוגיה של היום, את יודעת..(: הוא הצמיח לי חבל טבור חדש עם המון סבלנות, והזין אותי בהמון דברים טובים שאיכשהו נשארים שם והופכים אותך לחזק. אני יודעת שתמצאי גם מישהו כזה, כי את רוצה, וזה אומר שלא הפסקת להאמין..כל מה שכתבת, אני כל כך מבינה אותך שזה כואב. הלוואי שלעולם לא יכאב לך יותר - שולחת המון כוחות.

תודה לך ... חבל שאין שם שאני יכולה לקרוא בשמו. כמה כיף היה לקבל את תגובתך, חיממה במשהו את הלב. שמחה בשבילך שמצאת מקור נתינה וקבלה. סיקרנת אותי לגבי הדרך שעשית אשר הצלחת להשיג זאת. חג שמח

דרור, הי.. אני מרגישה חוסר נוחות. אתמול קיבלתי מהפסיכולוג שלי כל מה שתמיד רציתי ממנו - הכרה..אז למה חוסר נוחות? כי במשך רבע שעה הוא חזר במונוטוניות כמו בשלוש השנים האחרונות שהמשאלה הזו עלתה, על כל הסיבות שהוא לא יכול לתת לי את ההכרה הזו, ואני כמו תמיד התפרקתי ונכנסתי לתוך עצמי, ופתאום, משום מקום, הוא שתק ונתן לי מה שרציתי. וזה היה...זה היה הכל, אבל בכל זאת הפתאומיות הזו והמעבר שהייתי צריכה לעשות מכעס נוראי ( אמרתי לו שאני שונאת אותו ): ) לקרבה מאוד גדולה הייתה לי ממש קשה, והעובדה שאחרי שלוש שנים, הוא יצר קרבה כזו פעמיים בחמש דקות מאוד מאוד בלבלה אותי..לא חשבתי שהוא עובד בכל כך אימפולסיביות, וזה לא היה מתאים לו..אולי הוא היה במצב אי שפיות זמני? (: סתם..את האמת לא אכפת לי, אבל הייתי רוצה להרגיש שלא שנינו מאוד מבולבלים, שלפחות אחד מאיתנו יודע מה הוא עושה.

שלום לך, לא ברור במה רצית הכרה. אבל ברור שקרה משהו בחדר שלמרות שרצית אותו וקיבלת אותו הוא בלבל ויותר מכך הבהיל אותך. הקרבה לה את כל כך מייחלת הגיעה והבהילה. ייתכן והרגשת שאת גרמת לו לאבד שיווי משקל ולכן הרגשת שכעת אין לך על מי להישען. כי את מטלטלת אותו. בכל מקרה, קרה משהו מאוד משמעותי בטיפול, מפתיע ככל הנראה, וכמו בהרבה מקרים המשאלה לקבל משהו נוחה ונעימה הרבה יותר מלקבל את הדבר עצמו. דרור

את האמת, זה היה ברור לי שתענה ככה. זה כל כך לא המצב, עצם הקבלה הייתה מאוד נעימה ולא מטלטלת וגרמה לי להרגיש מאוד בטוחה, כמו שאמרתי היה פשוט מעבר חד מאוד בתגובה - רגע אחד הוא אמר משהו אחד ורגע שני שפוט סתר את עצמו ועשה מה שהוא אמר שהוא לא יכול לעשות - וזה! מה שהיה מבלבל...אתם תמיד מושכים למקום הזה, להבין מה שאתם מפוקסים עליו כל כך - שהמטופל לא באמת יודע מה הוא רוצה, שהוא חי בעולם של פנטזיות..אבל לא, זה לא היה מקור הבלבול, ידעתי טוב מאוד מה רציתי, הרגשתי שהוא לא עושה מה שהוא עושה מתוך מחשבה וביטחון, בגלל השינוי הכל כך פתאומי...

לדעתי- אדם שמרחם על עצמו הוא אדם שבוכה בלי שום סיבה. ויש הרבה כאלה שבוכים כי לאחרים יש יותר ולהם לא.. אבל ישנם אנשים שעברו בחיים טראומות קשות כגון אונס וכו'. ומתפללים שהבכי יפסיק אבל זה חזק מהם.. אז לא מדובר כאן בפתטיות. מדובר פה במשהו שחזק ממך... וחוץ מזה- מותר גם לבכות לפעמים, לא? האם אתה אדם שלא מראה רגשות בד"כ? שלועג לזה שנשבר וקשה לו? נסה להבין- לכולם יש נק' שבירה בחיים. כולנו בני אדם.

שלום לכם, נראה לי שכאן, כמו גם בשרשורים קודמים, עולה שאלה של איך מתמודדים עם קושי, של עצמנו ושל אחרים. מתעלמים? מדחיקים, בוכים? לעיתים יש חשיבות בדברים שאחרים אומרים לנו שאנו לא מצליחים לראות, בגלל הנקודות העיוורות שלנו. אבל כדי שהדברים יוכלו להישמע, ולהתעכל, חשוב שייאמרו בדרך מכבדת ואמפתית לקושי. דרור

נמאס לי מהמטפלת שלי כבר כמעט שנה ועדיין לא קרה כלום לא הגענו לכלום, נמאס מהכאב המזוייף שלה חוץ ממילים לא יוצא מזה כלום אולי מטפלים יבינו שלפעמים אנו לא רוצים לשנות כלום בעצמנו אתם מדברים על קבלה אותנו ואיך לא קיבלו אותנו בחיים אך מצד שני אתם עוסקים כל כך בכן לנסות לשנות איך זה מסתדר. אם גם אתם חושבים שההתנהגות החשיבה והיתר לוקים אז איפה אתם שונים מדמויות אחרות בחיינו. המסר הכפול הזה עם יומרנות להגיד שזה גורם לזה נראה כמו אישור לעשות באנשים ניתוחים פלסטיים. נמאס לי מהמטפלת וכל הפסיכולוגיה זב בולשיט אחד גדול במקום להפוך אותנו למאושרים לחיות עם עצמנו בשלום אתם גורמים לנו להרגיש יותר דפוקים מציגים את הורינו כאילו מינימום הכו אותנו או אנסו אותנו והם בסך הכל עשו מספר טעויות טיפשיות אבל מי לא עושה אין הורים מושלמים. מילא אם הורי היו פוגעים בי פיזית נפשית או מינית הייתי מבין אבל לעמוד על כל שטות ולהאשים אותם איפה האחריות שלנו כבוגרים. אז די עם הבולשיט תנסו לטפל בהווה ולא לנסות לשנות את העבר, לא על זה משלמים לכם שלוש מאות שקל לשעה. (ים כסף אה בשביל כמה מילים..) אני חושב אבא שלי ואמא שלי אחלה אני בסדר המטפלת לי היא זו עם הבעיות מעניין אם ההורים שלה כאלה מושלמים.

לפסיכולוג - אבל יש אנשים שעברו אונס, גילוי עריות אלימות, טראומות קשות ועוד.. וגם ישנם אנשים שלוקים בנפשם ללא כל קשר לדברים שהזכרתי.. אז תאר לך אם לא היו פסיכולוגים מה היה גורלם של אותם אנשים אומללים? פסיכולוגים הם בסה"כ אנשים שמוסמכים לדבר. מומחים למקצועות בריאות הנפש.. ומי שזקוק לזה זקוק.

יונתן שלום, אני שומע את האכזבה שאתה מרגיש מהטיפול. נכנסת עם תקווה להרגיש מאושר ושלם עם עצמך ושנה אחרי אתה מרגיש שאתה דפוק וההורים שלך מואשמים במה שקורה. אתה נשמע כמי שמרגיש מותקף, ואולי גם נחות מול המטפלת, הגובה כסף בשביל לעזור לך, וגורמת לך להרגיש שאתה וההורים שלך לא בסדר והיא כן. הרגשות הללו שאתה מדבר עליהם יכולים וצריכים להיות חלק מרכזי בטיפול, של ההווה. אבל כדי לטפל בהווה, של מה קורה בינך ובין המטפלת שלך. האם זה דומה למה שקורה לך בעוד מקומות. הסיבה שנוגעים בעבר ובהורים, היא לאו דווקא כדי לתקן את העבר, אלא מתוך ניסיון להסתכל עליך כעל אדם שלם, המורכב מעבר והווה שלא ניתן להפריד ביניהם. לא ניתן להפריד את הדרך בה אתה רואה את העולם כיום, מהעבר שלך. דרור

"עוולות ילדות" הוא עיסוק אובססיבי בעבר, טעות של פרויד הוא עלה על משהו חשוב - שאדם הוא תבנית נוף מולדתו והדינמיקה המשפחתי מעצבת את מבנה האישיות שלו אבל עד כאן לא צריך להאשים אף אחד בגורל שנתן לנו בורא עולם לצורך תיקון הנפש שלנו כל סיטואציה היא מנוף לגדילה וצריך להסתכל קדימה אם כבר לחטט עדיף לחטט בטעויות שאנחנו עשיתנו כפי עצמנו וכלפי אחרים ומי שיש לו נטייה להאשמות עצמיות אני אומרת פה בפה מלא: זה עיסוק אובסביבי נרקיססיטי אם הוא לא משולב בצעדים אמיתיים לשינוי הפגיעה באחרים!!

אז למה אתה נשאר שם???

אז למה אתה נשאר שם???

מנסה לשפוך אור על כל הפחדים והבילבול שנמשכים אצלי ..ולא מרפים... מנסה להתגבר על חוסר האונים .. ועל כל השליטה .. שהתרופפה ממני .. מנסה להפסיק לברוח ..מכולם ..ולעצמי.. מנסה להתקל במישהו ככ חזק ומקווה לראות שהוא לא ייפול .. מנסה להתקל במישהו ככ חזק ..כדי שאני לא ייפול??!! מנסה לענות על שאלות הגיוניות וחכמות .. שאין לי עליהן תשובות... מנסה להשלים עם ההבנה שהמצב הזה שלי .. תמיד ישאר ככה!!!! מנסה .. באמת.. לפעמים מצליחה .. אבל זה רק לשבריר שנייה ! היום הייתי בטיפול פסיכולוגי ...טיפול שהפך בשנייה לקשה מידיי .. התחלתי לדבר על הבחור שאנס אותי וזה הצליח להכניס אות לסטרט בשנייה .. הרגליים קפאו ..הידיים רעדו ..חוסר אויר כבר עלה במעלה הגרון.. הפסיכולוג פתח חלון, הביא לי שמיכה , שתיה ממותקת ..אפילו שוקולד.. ואני .. עדין לא מצליחה לזוז ..לא מצליחה להוציא מילה ..פשוט מאובנת.. יש עוד חצי שעה לטיפול, אני רוצה לזוז , לברוח ..מכסה את עצמי עם שמיכה ..מבושה .. כדי שהוא לא יסתכל .."תצא מהחדר "..אני מבקשת ממנו ..בבקשה אל תראה אותי ככה .. לא מסוגלת להיות במצב חשוף כזה , מצב פגיע כזה מולו .. רוצה שהאדמה תבלע אותי .. לא מצליחה לקום, מתחילה לצחוק ולבכות ביחד.. אומרת לעצמי "בבקשה רק שזה יעבור .." וזה לא מרפה .. השעה הסתיימה ..ואני עדיין יושבת ככה ..כאבים חדים במפשעות .. כאבים שאי אפשר לסבול .. מרגישה מושפלת ..יושבת, מנסה לקום .. מבקשת ממנו "צא רגע החוצה , אני כבר אגיע ..." הוא יוצא ..יושבת ובוכה ..בוכה בוכה ..בכי מלא כאב .. מצליחה לקום .., מורידה את הראש ..גוררת את עצמי החוצה .. מגיעה בכוחות אחרונים לאוטו ..הכל כואב ..רדום .. יושבת ככה שעה וחצי ... התקשרתי אלייו ..אבל בעצם מה כבר יש להגיד ..לא יודעת למה התקשרתי בכלל ..אולי רציתי לשמוע את הקול שלו , לא להרגיש ככ לבד ..בטח מה הוא חושב עליי.. התקשרתי למרכז סיוע תקיפה מינית , הם באמת הרגהצליחו למצוא את המילים הנכונות שיגעו בי שירגיעו ..איתם לא הרגשתי את הלא נעים הזה ..שסגר עליי עוד מהפגישה איתו.. הצלחתי באיזשהו שלב לאסוף את עצמי ולנסוע .. אני בבית ... הלב ככ כואב .. רוצה לאפשר לעצמי לקום .. לקום מרשת המוות הזו ..שטמונה לרגליי .. אבל הזכרונות , הפלאשבקים שחוזרים ובאים .. פשוט מפילים אותי .. הכאב הזה של האונס .. כאב ככ חד .. הכל נראה ככ אמיתי .. הפחדים האלה מסביב.. שעוטפים אותי ולא נותנים לי אפשרות להתקדם התמונות של אז .. של מה שהוא עשה לי לגוף .. בלי טיפת רגש .. איך שהוא אנס אותי ..באכזריות ... הרביץ לי , השפיל , נהנה מהגוף שלי ..הגוף שלי ..רק שלי .. וזה ..זה כואב לי מידיי ..ואני לא מצליחה להתעלות על זה .. אני מודה .. לא מצליחה .. אז אני בן אדם חלש .. כן..עברתי אז את האונס ..והמוזר שהיום אני לא מצליחה להתמודד איתו .. אבל אני לא מצליחה .. להרפות מהכאב הזה שמתשלט עליי .. אני מרגישה איך הגוף נרדם לי ..אפילו לו אין כח להתמודדות הזו .. הוא עייף ממני ..והכאב הזה .. מישהו בכלל יכול להבין בכלל ?? או שהכל נשמע רק כמילים ..מילים .. הכל חלול , ריק .. הכאב הזה .. נוראי כאב שיושב לי הלב וגומר אותי ..נפשית .. למה אני לא מרגישה את הגוף?? למה אני חושבת כל הזמן על איך לפגוע בו ?? למה אני לא מצליחה לקבל את עצמי כפי שאני ?? למה אני לא מקבלת את זה שאוהבים אותי .. למרות כל מה שהוא עשה.. הכל מרגיש לי מגעיל מידיי .. וגל הבחילה כבר משתלט עליי .. נראה לי שהגעתי להחלטה ..החלטה חשובה בחיי.. עוד אחת מההחלטות האימפולסיביות שלי .. אבל רק הן שומרות עליי ...מפגיעה נוספת ... אולי הההחלטה מוטעית ..אולי לא .. אבל כרגע אני לא מנסה לערער עלייה .. החלטה לוותר ..כי אין לי כח .. אין לי מאיפה לצבור כח חדש ..אי אפשר להחליף אותו כבר באחר.. אז כרגע אני לא מוותרת על החיים ..למרות שבמחשבותיי כבר חולפות התמונות שאולי שם..היה הרבה יותר קל וטוב לעומת מה שאני עוברת עכשיו .. אז אני כרגע אמשיך לחיות יותר נכון לשרוד .. אבל על האושר ..על הטוב ..אני מרגישה שהגיע הזמן לוותר .. די , הגיע הזמן להפסיק להלחם .. אין לי כח יותר .. אז כן ..אני כבר לא בצבא ..ואין לי כלים ממש אמיתיים למלחמה .. אבל כרגע גם לא מוצאת את הנשק המתאים כדי לנצח את האויב שבתוכי .. כן ..האויב הזה .. הוא אני ..הילדה שבתוכי .. ואני כבר לא מצליחה לנצח .. אני מודה .. כי לנצח זה להביס "אותה" באותה המידה .. ואני לא מסוגלת .. אולי אנסה לחיות עם הכאב .. אולי אנסה לקבל את גזר הדין שלי ..אפילו בתום לב.. אני לא רוצה לנסות אפילו לערער עלייו ..ברגעים אלו .. אני פשוט רוצה ללמוד לחיות איתו .. עד שהוא ינצח אותי ...!!!!!!!!!!!!!

עצוב לי שיש אנשים שמסוגלים להגיב בצורה פוגעת כזו .. הבנו ..כן הבנו .. שאנשים חולים במחלת הדחקה .. כן ..אז קשה לקרוא את מה שכתבתי ... אבל זו האמת .. וזה יכל להיות מאונס, מבגידה , מגירושים , מטראומה אחרת .. אבל זה המצב ..שלי .. והפורום כאן נועד ..לתת מענה לשאלות ..תהיות , פחדים ..וכו' לא מאנשים חסרי שכל לחלוטין ... מי שלא יכול שלא יכנס ..שלא יכנס !!!!!! לידע כללי , יש אדם שם מאחורי המחשב ..עם רגשות .. לא מכונה .. ומי שלא מבין את זה ..מקומו לא בפורום כזה .. עצוב לי , ברמות .. שאנשים מסוגלים לכתוב ככה מבלי לחשוב שיש מישהו מעבר ..שזה יכול לעשות לו רק יותר גרוע .. אני לא רוצה להגיד .. תזהר/י הגלגל מסתובב..העולם עגול.. היום אתה למעלה ..מחר את למטה .. אבל זה פשוט נשלף ..לי ..

היי ש' זו בת בלי שם, כל כך קשה! ש' קבלי את הצעתי ועברי עוד היום לפורום נפגעות תקיפה מינית. העתיקי לשם הודעה זו שכתבת ותראי איזה תמיכה תקבלי. שם זה בדיוק המקום שייתן לך תמיכה ולא ישאל שאלות. לדעתי בפורום פסיכולוגיה זה פחות מתאים... יש שם את אידה שהיא מומחית לטיפול בנפגעות ויש לה קליניקה בראשון. ש'- אל תעלבי פה מהתגובות הלא אוהדות פשוט יש כאן אנשים עם קשיים אחרים שזקוקים בעצמם לתמיכה וזה מכביד עליהם והם נבוכים ולא יודעים כיצד לתמוך. כדאי לך לנסות את הפורום לנפגעות תקיפה מינית משום שלכך הוא מיועד. שלך, באהבה וקבלה ואני תמיד אבין אותך.. בת בלי שם- סמויה מן העין (ויש לי עוד כינויים אם תכירי אותי אבל זה לא בא ממקום של רמאות אלא.. מקווה שאת מבינה אותי בקטע הזה... יש לי משום מה צורך בכמה וכמה זהויות..)

כתבתי כאן ..כי כאן מרגיש לי בפורום הזה בטוח .. הייתי קוראת סמויה כאן הרבה מאוד זמן, וזה נתן לי הרבה כח בתהליך הקשה שאני עוברת מול הפסיכולוג , הייתי מבינה הרבה דברים שקורים לי וזה בלי קשר לאונס ..אלא לקשר הטיפולי שהתפתח לי שם ..בקושי רב.. הימים האחרונים, השבועות האחרונים , באמת קשים לי מידיי .. הצפתי רגשית ..אני מודעת ..:-( אבל לא הייתה כאן כוונה להציף את הקוראים , אלא כוונת עזרה מאנשי המקצוע המקסימים שכאן .. כתבתי כאן כי זה עוטף אותי איכשהו ונותן לי כח להתקדם הלאה . ליאת , נתנה לי כח כאן בימים קשים..גם האחרים .. אז לא מעניין אותי ..אנשים חסרי שכל שמנסים לפגוע באחרים כי רע להם בחיים והם לא מצליחים לעזור לעצמם .. מוזר , שאני אחרי כל מה שעברתי , לא הפכתי לאדם מוזר ..רע , נשארתי אמפתית לסביבה , תמיד מושיטה יד לאחר , לא משנה הסיבה ... ,אז כן ..זה לא פורום תקיפה מינית .. אבל אנשי המקצוע שכאן לא מחלקים את ה בעיות לקטגוריות וזה מה שעשה לי טוב ..הרגשתי כמו כולם ..לא שונה מהסביבה .. הרי לא חשובה הסיבה ..אלא הדרך ,ההבנה , וזה בכלל לא קשור לאונס שעברתי ! תודה לך , על ההבנה והאכפתיות .. כן ירבו אנשים כמוך.. מקווה שהאנשים הנכונים ..אנשי המקצוע שכאן הם אלה שיתנו מענה ברגעים הקשים האלה .. ולא אנשים שמשחקים אותם חכמים על חשבון כאב לב של אחרים .. ש'

שלום ש, הכאב שלך עובר בצורה חזקה מדברייך. אני לא בטוח האם השאלה היא אם מישהו יכול להבין אותך, אלא אם את יכולה להרשות לעצמך, לגמרי, שמישהו יבין, ירגיש, ובכך את אולי תרגישי חשופה כפי שהרגשת בפגישה. מעבר לכך, אני שמעתי שישנו קושי להיחשף דווקא בפניו, למרות היחס שלו. אולי בגלל שהוא גבר, אולי מסיבות אחרות. אני מניח שזה דובר או ידובר אבל שווה לתת לזה מקום לעיבוד בפגישה. דרור