פורום פסיכולוגיה קלינית

אני מביטה למעלה בשמיים ומחפשת שוב את הכוכבים... הכוכבים היפים שהאירו לי בלב תמיד את שמחת החיים ... נזכרת איך באותו היום של הפגיעה איך פתאום הכל השתנה הכוכבים נעלמו , השמיים שתקו ואת מקומם במהירות תפסו חבריהם העננים .. עננים שחורים , שמליבי היום לא יוצאים ... נזכרת איך ילדה קטנה הלכה לה לבדה , מאושרת בליבה ושמחה .. ואז פתאום משהו נורא קרה , השמיים שתקו ולא האמינו ..והביאו איתם את העננים , האור כבה , הזמן לא זז, והכל פתאום קפא.. נזכרת ביום בו היא נעלמה בו נעלמה אותה ילדה קטנה נזכרת איך נעלמו להם כל השמחה והצחוק .. מנסה להביט בעיניה של הילדה , רואה עכשיו רק את העצב הגולש מלבה ואני ככ רוצה לעזור לה , ולקחת אותו ממנה , רוצה שהיא תחזור שוב להיות הילדה השמחה ... אבל אז נזכרת ביום שבו היא שכבה על האדמה, מחוסרת נשימה , מחפשת שוב את הכוכבים שנעלמו לה.. ושקועה במותה...מותה הלא כואב... נזכרת איך היא הצליחה להתנתק מהכל , היא הביטה מבין הקירות הריקים המנותקים מכאב שהשתקפו מול אותם עננים, עננים ששותקים , עננים שחורים .. ואז היא פשוט לא חשה את עוצמת הכאב , רוצה להגיד לה , תמשיכי בזה גם עכשיו , תשכחי מהכל , כאילו כלום לא קרה , אבל פשוט אי אפשר ... הכאב כבר חזר והוא כבר רוצה להיות שוב כאן , הוא לא רוצה להתנתק ולברוח מכאן, הוא רוצה להלחם מולה ... והיום היא במלחמה ... במלחמה מול עצמה ... זוכרת אותה את אותה הילדה קטנה איך הוא פגע בלבה איך הוא פגע בנשמתה נזכרת ביום שהבטתי לנדנדה וראיתי איך מתנדנדת מעצמה ממש כמוני עכשיו ... שככ רוצה להיות לבד... נזכרת ביום בו נעלמה הילדה קטנה כשהכוכבים נעלמו.. העננים שתקו והשחירו את נשמתה נזכרת ביום שהכל קפא כאילו החורף אצלה כבר בא זוכרת את אותה ילדה קטנה שליבה פעם בחוזקה והפחד ניתק אותה ... זוכרת את הכוכבים, העננים , החושך המפחיד ... והכל מבעד להשתקפות של הקיר ... ושואלת את עצמי שוב , האם כדאי להתנתק מהכל??? לשכוח הכל כאילו לא היה ??? או פשוט להלחם במלחמה קשה ??? ומאיפה , מאיפה לקחת את הכוחות שנעלמו ... איך להביא אותם שוב בחזרה??? זוכרת אותה אותה ילדה קטנה מביטה למעלה מחפשת את הכוכבים אולי הם יהיו שם שוב בין העננים ואז נזכרת איך שתקו המלאכים איך ילדה קטנה הלכה כשליבה פעם פעימה אחרונה. והילדה הזו היא בעצם אני .... ליאת .. האם אני אצליח להחזיר אותה , ???... להוציא אותה מהניתוק הנוראי הזה שאליו היא התרגלה... ??? הלוואי , והייתי מצליחה לגרום לה להיות שוב ילדה , ילדה מאושרת ושמחה . כי זה בעצם מה שאני ככ רוצה !!! ליאת ..ככ כואב לי בנשמה .. מצטערת .. ככ כואב .. וזה לא מרפה .. ואני מפחדת .. מאבדת שליטה .. אוףףף איתי ..ממש ילדה קטנה ..ילדה בת 30 שעדיין תקועה ..תקועה בעבר הנורא. דייייייייייייייייייייייי.......אין לי כח............. יותר אני חלשה..

לילדה הקטנה ש' רוצה להאמין שהכוכבים שהסתתרו מפניך ביום ההוא, מתביישים בחוסר האונים שלהם, ישובו להאיר לך כבראשונה. מתפללת איתך שהעננים השחורים שכיסו את השמיים שלך, יתפזרו להם או ישובו אל האופל ממנו באו. שהקירות ששתקו, יעטפו אותך מעתה כחומת ביטחון, ולא יאפשרו לרוע להביט בך דרכם. מאחלת לך שתוכלי למפלצות העבר שלך. שתצליחי להיישיר מבט אליהן, ולומר: די. מקווה מאד שתתני לעצמך להיעזר, עד שתוכלי לבד. שולחת לך שמיים בהירים ואור כוכבים ליאת

ברוכה השבה, ליאת! שמחה שאת כאן חסרת.. (מקווה שאת בסדר וששלומך טוב..) http://jpbutler.com/images/sadie-flowers-4-21-07.jpg

כיף שאת פה, ליאת. תחושת הבית הפתוח חזרה קצת. 'געגעתי :- ) יעלה

מצטרפת לכל האחולים, מקווה שהכל בסדר אצלך. ותודה על התגובה למטה.. רחל

יקירותי, תודה על קבלת הפנים החמה. גם אני התגעגעתי, מודה. פרחי פקעת מהלכים עלי קסם מיוחד. עושים חורף שמח. תודה שאתן כאן ליאת

הדיבור על פקעות, עשה לי געגוע לצבעונים. עוד אין כמובן. בוקי מהמשתלה אמר שיקח עוד שלושה חודשים. אז חזרתי עם ורדים. הן אף פעם לא מאכזבות. אז הנה לבינתיים. צבעונים. עמוק באדמה. היש יותר חורף מזה? http://www.youcanlearnseries.com/Landscape/Images/tulips.jpg סופשבוע נעים במיוחד יעלה

ליאת שלום, הרגשתי בחסרונך בשבוע שעבר,כפי שכבר ציינו זאת אחרים לפניי,אני מקווה שזה רק עקב סיבות נעימות ומהנות. אני כעת בחשש נוראי,כיוון שאני חוששת שאולי חלילה לא הצלחתי ב'פרוייקט',כי יש 'סימן כלשהוא' שמפחיד אותי שהוא מרמז אולי על חוסר הצלחה,אך הוא יכול להתפרש גם במובנים שונים,ולעומת-זאת יש 'סימנים ' רבים אחרים שמרמזים על כך שכן הצלחתי בפרוייקט. אני רוצה לחשוב רק חיובית,ואני מודעת לחשיבות החשיבה החיובית,אך 'המחשבות הרעות והמפחידות' 'קופצות' הרבה. אשמח לתגובתך בעיניין זה.

ערב טוב משתנה, את יודעת, לצרות יש מן נטייה מעצבנת, להגיע - בלי תכנון - פשוט ברגע שמתאים *להן*. אין שום דבר ממשי שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע את בואן (כבוגרת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי את וודאי יודעת זאת טוב מכולנו). אחד המשאות היותר מיותרים שאנו נושאים על גבנו הוא משא ה"מה יהיה א?ם..." זהו משא מיותר ומכביד, המכלה את כוחותינו לשווא. אני מודעת לכך שקיימים אצלך חרדה ומתח לקראת מימושו של הפרוייקט, ואין טעם לנסות לדרוש ממך להפסיק לדאוג. ובכל זאת, נסי לא להזמין צרות לפני שהן מתבררות כצרות אמיתיות. כרגע יש המון סימנים לכל מיני דברים, אז למה ללכת על האפשרות המדאיגה? מחזיקה לך אצבעות חזק חזק ומתפללת לטוב ליאת

תודה ליאת, תמיכתך חשובה לי, במהלך היום וכשקראתי את תשובתך קלטתי שאני באמת רוב הזמן חושבת יותר 'שלילי' מאשר 'חיובי',פשוט כי ככה אני רגילה,ונראה לי שזה גם משפיע על החלטותיי ומעשיי- או יותר נכון - אי מעשיי - שמתבססים על המחשבות השליליות שלרוב ממש 'טבועות בי'; והיום קצת התחלתי לשנות זאת. באמת שמתי-לב שאני ממש 'מחפשת את הצרות מתחת לאדמה',אך אני 'לומדת' להימנע מכך,בדרכים שונות; הרי האמת היא שיש יותר 'סימנים' שמראים ש'הפרוייקט' יצליח מאשר יכשל,אז למה יש לי לדאוג.מה שיקרה יקרה... . הבעיה היא שאני לא באמת כזו 'קולית' שזה 'לא מזיז לה...',יש זמנים שהלחץ 'גואה' ואז בעיקר קשה לי להתמודד עם ההמתנה והציפיה לתשובה,וגם אפילו אם איני ממש מתוחה, אני חסרת-שקט,ונבהלת ו'קופצת' מכל דבר (רעש) קטן {כמובן שכעת אני קצת מקצינה זאת, כדי שיובן עד כמה העיניין מעסיק אותי,אני באמת נבהלת אם אני מרוכזת במשהו(אפילו בכתיבה זו למשל),ומישהו מדבר פתאום בקול רם או קורא לי בקול רם,וזה קורה לי רק בזמנים שאני מתוחה תמידית,כמו בהמשתנה לתשובות וכו'. הבעיה העיקרית,היא שתמיד בתחילת תקופת ההמתנה הרבה יותר קל מבימים האחרונים להמתנה,שהם לרוב כאילו 'זוחלים',ואז כל יום נראה כמו 'נצח'.

ה-O.C.D 'לא מקל עלי' בזמנים מתוחים אילו,כיוון שעקב החשש הרב אני מעדיפה לחזור על פעולות מסויימות,העיקר לא להתמודד עם המחשבות הנוראיות ש'אם לא אעשה משהו אז הפרוייק חלילה לא יצליח' וכו',ואם איני 'נכנעת' לאובססיות ולקומפולסיות שבעיקבותיהן,החרדה 'גואה'.

אני כבר שנתיים אחרי הצבא, שנתיים אחרי התקפי החרדה + שחוויתי בתקופה הזו. והנה פתאום, דווקא עכשיו, אוטוטו לפני התחלת לימודים באוניברסיטה, זה התחיל שוב.. המחשבות הטורדניות, שאולי אני חולה באיידס, ה"דאון" הכללי שאופף את היום שלי, הפחד מפני ללכת לישון - כי אני לא יודע אם אני אצליח או לא - להירדם, החשדנות באנשים, ובמיוחד בקרובים אלי - ואפילו היה איזה יום שלא רציתי לעשות כלום, רק לשבת בבית כמו מצורע. למה, גד דמט, למה? דווקא בגיל שאני צריך להיות בשיא השמחה, הפריחה, סקס סמים ורוקנרול.. גלי הדיכאון - חרדה האלה הורסים לי את החיים פשוט ככה. יכול להיות שכמה שעות אני אהיה במצב רוח מצוין - והופ - הכל חוזר.. ז"א רוב היום אני במצב רוח מבואס. גם דפיקות לב יש לי. וחוסר אמפתיה כללי לאנשים. הרופאה רשמה לי לוריבן (לא סיפרתי לה את כל זה) אבל אני מפחד לקחת אותו אחרי שקראתי את העלון המצורף.. יש דרך אחרת?

שלום סטודנט, כמי שעבדה מספר שנים בשירות הפסיכולוגי האוניברסיטאי, אני יכולה להרגיע אותך ולומר שחייהם של הסטודנטים לא תמיד נראים כחגיגה מתמשכת, ויש בהם לא מעט מצוקה ומכאוב. השתמשתי במילים "להרגיע אותך", כדי שלא תחשוב שאצל כולם שמח ורק אצלך מעונן. מסתבר ש'שיא הפריחה' לא מופיע אצל כולנו באותו הזמן או באותו הגיל, ויש בהחלט אנשים המאחרים לפרוח, לא לפני שטיפלו בעצמם והשתחררו ממועקות ישנות/חדשות. לוריו?ן הוא דרך אחת להיפטר ממצוקה מקומית. לטעמי, מוטב להיעזר בטיפול פסיכולוגי דינמי המשולב עם טיפול תרופתי ממשפחת הSSRI (נוגדי דיכאון וחרדה), שכן השפעתו רחבה והוא אינו ממכר (כמו הלוריון). אני ממליצה בחום לפנות ללא דיחוי (בגלל רשימת ההמתנה הארוכה, לא בגלל שאתה במצב חירום) לשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה, שם תוכל לקבל טיפול מצוין במחיר מסובסד. בהצלחה בלימודים ובכלל ליאת

שלום רב, בני בן השבע התחיל השנה כיתה א' (נשאר שנה נוספת בגן חובה). בשבוע האחרון, לאחר החזרה ללימודים אחרי החגים, החל אצלו משבר קשה המלווה בחוסר רצון ללכת לבית הספר "אני רוצה לחזור לגן", "המורה מפחידה אותי", "אני לא אלמד אף פעם לקרוא" וכו'. אנו, הוריו, מבינים שהוא נתון במשבר ושיתפנו אף את מורתו. אנחנו קשובים לו ומנסים לעודד אותו ולהקל עליו אך עם זאת בימים האחרונים הוא מפחד לישון לבד. אומר שיש לו סיוטים שחוזרים על עצמם בכל לילה. בסיוטים שלו הוא מת ואנחנו לא מצליחים להציל אותו. כואב לי מאוד לשמוע אותו מדבר כך. כתוצאה מכך ישנתי איתו אתמול לילה שלם כשהוא מתעורר מדי פעם רועד ומזיע ואומר שהיה לו עוד חלום רע ואני מנחמת אותו ומדברת איתו ומנסה לעודד אותו להמציא סוף אחר לסיוט שזה לא יגמר כל כך רע ומבטיחה לו שאנחנו אוהבים אותו ותמיד נעזור לו. הצעתי לו שנכתוב ביחד (כמו סיפור) את החלום שחוזר על עצמו או לחילופין שהוא יצייר אותו. הוא לא מפסיק לדבר על כך שיש לו "תחושה רעה" להגדרתו כל יום בדרך לבית הספר. עכשיו המורה שלו התקשרה ואמרה שהוא לא מפסיק לבכות, מתלונן על כאב בטן וביקשה שאדבר איתו בטלפון להרגיע אותו. איך עוזרים לו? נ.ב. הוא אח תאום. תאומו לומד בכיתה המקבילה. בחלום שלו הוא מציין שהוא מציל את אחיו התאום מטביעה אך בסופו של דבר טובע בעצמו וכרישים טורפים אותו.

שלום נועה, מאד מפתה אותי לשאול מדוע החלטתם להשאיר אותו שנה נוספת בגן (אבל רק אם בא לך...). יש משהו בסיפור שלך שגורם לי להרגיש שאיני יודעת מספיק. את מתארת תגובה "חדה" הן כלפי ביה"ס והן בתמונת הלילה שלו. אינטואיטיבית, יש לי הרגשה שהסביבה שלו (אתם, המורה בביה"ס) נמצאים בהזדהות-יתר עם החרדה, מה שלא ממש עוזר לתחושת הביטחון. מצד שני, אני לא יודעת מספיק על הרקע ההתפתחותי שלו. לאור הנתונים האלה, המלצתי היא לפנות לשתיים שלוש פגישות ייעוץ עם פסיכולוג ילדים, שיוכל להנחות אתכם לגבי ההמשך. תוכלי, כמובן, להרחיב מעט יותר כאן, ואולי אוכל לעזור יותר. בברכה ליאת

התגעגעתי.. אוףףףףףף...די !!! הכל כואב מידיי .. כואב, כואב , כואב .. בחיים לא חשבתי שיכול להיות דבר כזה (((((כאב בלי הסבר :-(((( ))))) ליאתתתת....את חסרה לי כל השבוע הזה .. מאוד ... שרית

שלום שרית, הנה חזרתי. צר לי שכאבת כל כך. האמת שגם אני התגעגעתי אל הפורום. מקווה שקצת יוקל. ליאת

מה אתם אומרים? העולם שייך לאנשים יפים וצעירים? כל הזמן מפמפמים לנו כמה המראה החיצוני חשוב, ואכן נראה שאנשים כאלו יותר מאושרים, משיגים זוגיות ועבודה ביתר קלות. זה קצת מתסכל, הדבר הזה תלוי בנו באופן חלקי בלבד-כל אחד נולד עם מה שהוא נולד. פשוט נמאס לי להרגיש כך כל הזמן...מישהו איתי??

היי שיר ! אני אתך לגמרי ... ואני מאמינה שהשדר הזה עובר לכולם בראש.אבל לא בטוח שזו האמת לאמיתה נכון שיפים/ות לא צריכים להתאמץ במיוחד לגבי זוגיות ועבודה .אבל מאושרים יותר ? לא הייתי אומרת. לדעתי. האושר תלוי בבית הגידול שלנו. אם נעשתה שם עבודה כהלכה .התוצאות ייראו בשטח. יום נעים לך

גם יפים/ות צריכים להתאמץ לגבי זוגיות ועבודה

שלום שיר, העולם שייך לצעירים והיפים, לפחות אם אנו מתייחסים אל העולם דרך שערי המגזינים ומדורי האופנה. למרבה המזל, יש עולם שלם, רוחש ומלא חיים, שבו מקבלות ערך גם סגולות נוספות, כמו השכלה, חמלה, נדיבות, סקרנות, יצירתיות, וכו'. למראה החיצוני - בואו לא ניתמם - יש מקום חשוב וכוח לפתוח דלתות, אבל כדי להישאר במשחק לאורך זמן צריך, תודה לאל, יותר מזה. אז לא - לא הבל היופי, אבל הוא גם לא חזות הכל. ליאת

תודה לך, ליאת. לא ראיתי אותך, אבל אני בטוחה לפחות שיש לך יופי פנימי.

היום הגשתי אישזהוא טופס (אחרי שחיכיתי שעה בתור), ומשהו השתבש. פתאום התחלתי לבכות שם כמו אני לא יודעת מה... בסה"כ על טופסיאדה, ודווקא חשבתי הבוקר שאני מרגישה מצויין. אבל אז זה התפרץ, דווקא שם, בתור, ליד כל האנשים...

שלום ME, המפגש עם ה"טופסיאדה", גם אם נראה לך שולי מכדי לעורר את מה שעורר, ידוע ביכולתו להוציא מהדעת, בין השאר בהיותו מעורר תימות של עמידה מול סמכות, שליטה מול חוסר אונים, תלות בזולת, עמידה בתסכולים, ועוד. זוהי דוגמא טובה לאירוע קטן שיכול לעורר דיון חשוב בחדר הטיפול, אם רק נותנים לו להיכנס. מקווה שהעניינים הבירוקרטיים באו על פתרונם הטוב :-) ליאת

היי, כמה צריך לתת צאנס לטיפול אחרי "כאסח" שארע בין מטפל למטופל?? הפסיכולוגית לא חושבת שאני צריכה לעזוב.. (היא כמעט איבדה שליטה כמעט שאמרתי לה שאניי כנראה עוזבת ממש צעקה עלי) אני יודעת שמה שארע בינינו עלול לחזור על עצמו (פעם בשנה) כי פשוט יש שוני ענק ביני לבין הפסיכולוגית באישיות שלנו. (היא טיפוס יחסית אימפולסיבי , אני לעומת זאת אמנם לא אדם מרובע או קשוח דוקא אדם זורם אבל הרבה יותר מחושבת ושקולה) אני לפעמים חושבת על זה כמו קשר בין שני אנשים לקשר כזה הרי אין סיכוי ממשי זה משהו טיפולי אז למה כל כך הרבה להשקיע, מה גם שזה לא ילמד אותי לחיים(לא נראה לי שאנשים קרובים כמו בני זוג יהיו עם אופי כזה ולכן אין לי מה ללמוד מזה) זה לא רק העניין אני חושבת האם אני אוכל לסמוך עליה בעתיד לאחר הפשלות השונות, אני חושבת שלצערי זה תמיד יעיב במקום מסוים ויגרום לי לא לבטוח בה. אז גם אם הטיפול יתקדם זה יקרה הרבה הרבה יותר לאט ממה שהיה אמור להיות. אני עדין מרגישה שארוע אחר לפני שנה וחצי גם לקפאון של שנה אחריו .. כי למרות שהמשכתי היה לי קשה.. (ולצערי למרות שנתתי צאנס אני רואה שצדקתי) רק רציתי מאוד לספר לה מה מפריע לי היא דוחה לשבוע הבא "אין לה זמן.." אני חושבת לעצמי גם האנשים הכי עסוקים בעולם 10 דקות יכולים למצוא אם הם רוצים אז למה אין לי אפשרות רק לנסות להסביר לפחות מה כל כך פגע בי... רק לומר לה את זה אני לא בטוחה שהיא מבינה זאת. אז המסקנה שלי שהיא פשוט מחכה שאולי אני ארגע , וגם היא כנראה רוצה לחשוב צריכה להתייעץ איך להגיב להודעת העזיבה שלי... ( במשבר הקודם לפני שנה וחצי היא אמרה לי שאני גרמתי לה ללכת לייעוץ מה שתקופה ארוכה היא לא הייתה צריכה, ואני ניזכרת שגם פעם קודמת פתאום היא התחמקה כל הזמן במשך שבועיים נעלמה ולא רצתה גם פגישה , כי היא פשוט לא ידעה איך להגיב לפני שהיא שאלה עוד משהו.. זה קצת מצחיק אותי ההתחמקות) קצת מפריע לי ההתחמקות הזו.. בקצור, אין לי מושג מה אני צריכה לעשות זה מוזר לי אני מריגשה שאני צריכה ללכת לייעוץ אצל מטפל אחר מה לעשות(וזה מוגזם ללכת למטפל אחר עקב מטפל שלך) לפחות היום אחרי שלוש ימים שהייתי בקריסה חזרתי לעצמי והצלחתי לחזור למסלול חיים שגרתי וזה לא מטריד אותי ביומיים הארחרונים כל הזמן הייתי עם דמעות בעיניים (הלכתי לבחינה לאחר לילה ללא שינה) היום אני יכולה לדבר על זה בלי להרגיש שדמעות "חונקות" אותי. בקצור לא יודעת מה לעשות עם הסיפור הזה.

אחרי השיחה היום עם הפסיכולוגית שלי חשבתי שחבל שכתבתי כאן את מה שכתבתי אתמול (את הודעה זו) ולכן אם אפשר לא להתייחס להודעתי.. לא יודעת למה לקחתי אותה רחוק מידי........ מסתבר שקרה משהו לפסיכולוגית שלי שפשוט היא לא יכלה לומר כלום. אחד הדברים שמפריעים לי בטיפול זה העוצמות שעולות כגון: פגיעה, תלות וכד' עד כדי כך שאני לפעמים מרגישה כאלו הפכתי לאדם עם הפרעת אישיות גבולית וכך גם התנהגתי במקרה זה. למרות שבחיי היום יום אני האדם מאוד שונה ורחוק מזה.. שקול, זורם, לא תלותי, מאוד עצמאית ותמיד רגילה להיות בצד של המנהל ופחות בצד השני. וזה מפריע לי כי כשאני חושבת על כל מה שקרה אני אומרת לעצמי אם את עוזבת בלי קשר למי היה צודק בסיפור, כדי להיות אדם נורמטיבי כי אם אני נשארת פתאום עולים וצצים צדדים באישיות שלא נראים בחיי היום יום.. ולא ידעתי על קיומם(ומשברים שונים גורמים לי לסבול לאורך הדרך הזו..) אני יודעת שיש שיגידו שאם זה עולה אז כדאי להתייחס גם לצדדים שפחות נראים בחיים הרגילים, אך אני לא בטוחה שיש צורך לתת להם מקום הם לא מפריעים ולא מתבטאים סתם כך (אני חושבת שכמעט כל אדם יכול לפתח רגשות של תלות וכד' שלא היו מתפתחים סתם במרחב הרגיל ולכן אולי הכוח הטוב והרע שיש למטפל לא מחויב מציאות)

רחל יקרה, שמחתי לקרוא שהעניינים הסתדרו להם קצת. תמיד, מסתבר, חשוב לדבר. להקשיב. ובכל זאת הסערות והטלטלות הן דיירות משנה בחדר הטיפול, ועלינו ללמוד לקיים איתן יחסי שכנות טובה (או לפחות לכבד את קיומן). הפער בין מה שאת "בחיי היומיום" לבין מה שנחשף בחדר הטיפול - מטריד ככל שיהיה - מעיד על כך שנעשית עבודה בזירת חיי הנפש שלך. אל תיבהלי מזה כל כך. שלך ליאת

זהו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

בפורומים אחרים (לדוגמא אצל גדי רובנשטיין) מעלים כל שעה או שעתיים הודעות אפילו שהמנהל לא עונה באותו רגע אלא רק פעם ביום

שלום אור, תודה על המידע. גידי מנהל את הפורום שלו כראות עיניו, ואנחנו מחפשים (ונראה שעוד נמשיך לחפש) את הדרך שלנו... לילה טוב, אורנה

הי טיפה פרטים יבשים... בת 26 גרה בחול לוקחת כבר שנתיים בערך וונלה ולפני זה סרוקסט... בכל אופן לא הייתי בארץ מספר חודשים ולקראת אזילת הכדורים החלטתי לעבור... ניגשתי לרופא פה (לא פסיכולוגית/פסיכיאטרית) אבל נשמעת מ-א-ו-ד מקצועית והיא הציעה לי לעבור לפרוזק... מה שלא כל כך רציתי הא לא משנה באמת למה. בכל אופן מה שהיא רשמה לי זה - FLUOXETINE 20MG שני כדורים בבוקר לפי מה שאני מבינה זה סוג של פרוזק שמיוצר על ידי חברה אחרת ולמקרה "חירום" נתנה לי ALPRAZOLAM (מי ממציאה את השמות האלה) כדור אחד במקרה הצורך. את ה"פרוזק" אני לוקחת כבר 5 ימים ולקחתי רק כדור אחד של השני ביום הראשון של המעבר. שאלותי הן: 1. לא אמרנו שפרוזק זה בוסטר? למה לכל הרוחות אני ממשיכה לישון 13 שעות ללא יכולת להתעורר? יוצא שאני עובדת חוזרת ישנה ועובדת. 2. האם אני אמורה להרגיש יותר טוב אחרי כל כך מעט זמן (לכאורה) שאני לוקחת אותם או שלוקח יותר זמן עד שהם מתחילים להשפיע? ההרגשה שלי נוראית! אני באמת לא יכולה למצוא מילים עד כמה נוראית! וזה לא חרדה זה דיכאון. בהתחשב בעובדה שאני שונאת את העובדה שאני לוקחת כדורים באמת ציפיתי למעבר הזה בתקווה כל כך גדולה שאולי זה מה שיעזור ויציל אותי שעכשיו אני באמת לא יודעת מה לעשות. 3. לא, אני לא יכולה לגשת לפסיכולוג/פסיכיאטר/יועץ/... מסיבות שלא אפרט פה... בכל אופן המצב שלי נוראי אני סובלת נורא... מתעוררת והולכת לישון עם אותה מחשבה שמלווה אותי במהלך כל היום. אני על הסף כבר... כמעט מוכנה להרים ידיים... לא יודעת מה לעשות ומאוד מבולבלת... ובעיקר בודדה ומפוחדת. אשמח -מאוד- אם תוכלו לענות על שאלותיי ואולי לכוון אותי לכדור אחר או לפתרון כלשהו... חוץ מהברור מאליו... באמת שאני לא יכולה יותר, נמאס לי מהחיים האלה... משהו חייב להשתנות... מחכה...

שלום שוקעת, אני מזדהה עם כאבך ומודאגת מאי יכולתך לפנות לקבלת עזרה מפסיכולוג/ית (עזרה שנשמעת לי נחוצה ביותר). לצד זאת, אינני יכולה להשיב על שאלות תרופתיות. שאלות אלה נמצאות בתחום התמחותם של רופאים פסיכיאטרים, ובאפשרותך להתייעץ בעמם בפורום פסיכיאטריה. בתקווה להקלה, אורנה

את לא מבינה כמה פעמים עשיתי רענן לדפדפן בתקווה לראות איזשהי תשובה... כתבתי בפורום נוסף פה וקיבלתי תשובה מד"ר רובינשטיין. אולי קיוויתי לתשובה שונה בתת מודע... חחח אני בטוחה לצערי שהוא צודק בתשובתו לכן לא אפנה לעוד פורום. תודה לך על תשובתך. והבנתך... אני

היי חבר שלי נפרד ממני לפני שבוע אחרי שנה וחצי והיינו אמורים להתחתן... הוא נפרד ממני בכזה קלות... כ"כ היה לו קל לשכוח אותי בזמן שאני שקועה בדיכאון ולא מפסיקה לבכות וזה פוגע לי בעבודה ובלימודים כי אני לא מצליחה להתרכז... אני כל הזמן מאשימה את עצמי... שבגללי כל זה קרה... אני מפחדת שלא אמצא מישהו כמוהו יותר... שאשאר לבד... אני מפחדת מזה.... אני אוכלת את הלב שהוא כ"כ שמח שנפרד ממני ובטוח ימצא יותר טובות ממני.... איך אני יכולה לצאת מזה אני לא אוכלת כלום... כל הזמן בוכה... לא יושנת בלילה... ממש רע לי... אני יותר מדי רגישה נשבר לי מזה אני כ"כ אוהבת אותו... כ"כ מתגעגעת אליו... הוא לא מוכן לשמוע אותי ושום דבר... תעזרו לי

לירז יקרה, את נמצאת עכשיו בשיאו של כאב, כאב 'נכון' ומתאים שחשוב לעבור דרכו. את מרגישה שבן-זוגך לשעבר מתנהל בקלות בלתי נסבלת, ואני מבינה את הכאב שהתנהגותו מסבה לך. נסי לזכור שקיימת גם האפשרות שהוא מתמודד לבד ואינו מראה לך את רגשותיו האמיתיים. אם הוא באמת כה שמח ורגוע, כדאי להרהר בשני נושאים: הראשון - קרוב לוודאי שהוא נמנע מהתמודדות רגשית עם הדברים. כשאת תסיימי את ההתמודדות שלך, הוא עלול למצוא את עצמו בשלבים די מוקדמים של התהליך... והשני - האם באמת היית רוצה לבלות את חייך עם בחור שאינו מסוגל לשמוע ולהתייחס? תני לעצמך להרגיש את הכאב. הוא לא יישאר באותה העוצמה, אני מבטיחה לך. אורנה

אורנה, אומרים שנגיע לגשר נעבור אותו.ואני הייתי עליו אוחזת במעקה,הפנים לכביש שומעת את הדף המכוניות מתחת לרגלי בכביש המהיר,מטה את הגוף קדימה ומסתחררת (פחד גבהים),יש סביבי אנשים ולא רואה אף אחד.מדמיינת את אותה השניה וחוץ מים של דמעות אין לי כלום.עד שמישהו אומר לי מה את עושה?! אמרתי כלום וברחתי. אז לא, לא רק שלא קפצתי גם לא עברתי אותו.חזרתי בדיוק כמו שבאתי.ורע לי-אבל מה חדש? וזה הדי של אתמול רק לא ברור לי כבר למה די?! וכמה מדרגות עוד ארד עד לסוף באמת?

ד. יקרה, טוב שחזרת אלינו. ולא חייבים לעבור גשרים מפחידים לבד. מוכנה? לפעמים מפחיד יותר להושיט יד באמת באמת. מפחיד, אבל לשם שינוי כדאי. ממשיכה להקשיב מכאן, אורנה

מחשבות נודדות בי בחצי הכרה אני לא מצליחה לראות כלום אין לי כבר כח העיניים הזויות בוהות בתקרה אני קפואה לא רוצה לזוז לא יכולה לזוז מי מחזיק אותי ???????? מי?????????? החדר מסתחרר לי אין לי כבר אויר אבל החלון פתוח עוד פעם המחנק הזה בגרון ועדיין... לא זזה "קומי" ...נו כבר ..."קומי" צועק הקול הזה שוב בתוכי לקום!!!!!!!!! לפני שלא אוכל עוד אבל אין בי כוחות לבד בחצי הכרה בחוסר אויר של מי הידיים שנוגעות בי???? של מי ??? והן לא כאן בכלל הן אצלי בראש הכל אצלי בראש משוגעת בטירוף לא יודעת לא ברור לי עד מתי אשכב פה בלי יכולת לזוז ש ו ק ע ת !!!!!!!!!!!!!!!!!!! סליחה..... ככ עצוב לי ..ו..הפורום ..שקיבלתי ממנו ככ הרבה תמיכה ..נראה ככ שומם .. כאילו גם הוא נטש אותי ...דווקא שהכי קשה לי .. אורנה ..מישהו ...אתם עדיין כאן ..בשבילי ?.. שרית

שלום שרית, אנחנו בהחלט כאן, רק עם עיכוב קטן... עיכוב המחייב את כולנו להאמין ולקוות, מבלי לדעת מה מתחולל מאחורי הקלעים. שולחת לך נגיעה עדינה, אורנה

מאז שנכנסתי לקרוא מתוך חקירה וחיפוש שלי, בכל מיני מצבים נפשים, דכאונות, חרדות, הפרעות...דרך פורומים, דרך מאמרים פסיכאטרים וכו... אני מוכרחה להודות, שנהיה לי כבד יותר. טווח החשיבה הדפרסיבית, המיואשת, חסרת התקווה העמיקה והתרחבה, מה שמעכב ומאריך את הסבל. אני נוכחתי לגלות ואולי בעצם גם לא הבנתי נכון...שהפסיכאטריה 'המדע', נותן תוקף לתחזיות, ולנבואות. כלומר: אם דכאון למשל, אורך יותר משנה ולא חולף מעצמו (כפי שקורה בהרבה מצבים), אזי הדכאון יהא כרוני לכל החיים. 2. אם אדם נוטה לדכאונות, אז למעשה ניתן בעצם כבר לראות את 'העתיד', שלא משנה מה קורה במציאות חייו בפועל, הוא יטה לדכאונות מפעם לפעם עד סוף חיו. מן נבואה שחיבת להגשים עצמה לבסוף, ללא קשר להשפעות או מאמצים שיבואו. אני חושבת שזה מאוד מייאש, וגורם לאדם בכלל לא לרצות לשנות, להשתפר ולשפר. האם זה עד כדי כך דטרמיניסטי? נבואה שמגשימה עצמה? שיהיה לך המשך שבוע נעים כרמית

שלום כרמית, אבחנות פסיכיאטריות מנסות לתפוס את המאפיינים המרכזיים של הפרעות נפשיות. אבחנה היא מעצם הגדרתה הכללה מבוססת על ידע שנצבר ומחקר, ותפקיד המאבחן הוא לבדוק בזהירות וברגישות הראוייה היכן ממוקם האדם העומד בפניו. כלומר, באיזו מידה תמונת הסימפטומים של האדם הספציפי הזה תואמת להכללה. כל אדם שעוסק באבחון ובטיפול יודע שאנשים הם תמיד הרבה יותר מורכבים ומעניינים מהאבחנה שלהם... והרשות תמיד נתונה! בהצלחה בחיפוש הזכות האישית שלך לא להתאים לאבחנה, אורנה

לאחר מפגשים דו שבועיים עם המטפל חשה משיכה רגשית המלווה אותי מחוץ למרחב הטיפולי, ובפגישה האחרונה קיבלתי פידבק שמשתמע ממנו שקיימת הדדיות. מה בעצם צריך להיות ההמשך? האם לתת לצונאמי לחלוף? לנטוש? או להישאר בדילמה?

אנונימוס יקרה, עצתי המרכזית והחד-משמעית היא לבדוק את הדברים איתו. אני לא יכולה לדעת ממרחק מה מתהווה בקשר הטיפולי שלך, אך אני יכולה להבטיח לך שזהו ה-נושא להתבוננות בטיפול. לילה טוב, אורנה

אני גובהי 1.51 ושוקלת 44.4 . BMI שלי -19.5, כלומר אני לא נורא פחות מהמשקל, שאני צריכה( 45-46 )אבל בגלל שאני מתעסקת הרבה עם מה לאכול ומה לא לאכול ומפחדת להשמין, הוריי לקחו אותי דרך הקופת חולים למרפאה להפרעות אכילה, שכוללת טיפול פסיכולוגי, תזונאית ובקורת פסיכיאטר, אבל אני לא מקבלת תרופות .,אז אני שואלת, האם אני חייבת לציין בשאלון הרפואי, שאני מטופלת אצל פסיכולוג בגלל הפרעת האכילה? האם זה יכול להשפיע על קבלתי לצבא ועל שיבוצי בעתיד בצבא בתפקידים מיוחדים? האםי משקל מינימום שבחורה חייבת להיות בו ,כדי שיגייסו אותה.הרבה תודה על הסבלנות.נ.ב לא אושפזתי אף פעם.

שלום זוקי, אני לא בטוחה שאנחנו הכתובת המתאימה לבירור עקרונות הדיווח לצה"ל. למיטב ידיעתי ישנה חובת דיווח על טיפול פסיכולוגי, אבל במקרה שלך לא נראה לי שתקבלי אבחנה של הפרעת אכילה, כך שלא אמורה להיות לכך כל השפעה על השיבוץ. בכל מקרה, חשוב שתדעי שאנשי בריאות הנפש בצה"ל הם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, ואין צורך לחשוש ממפגש עמם. בהצלחה בשירות, אורנה

אתמול הודעתי למטפלת לאחר לבטים ארוכים ועמוקים, שהגיע זמננו להפרד. הפרידה הגיעה אחרי משבר אבל לא בגללו. התובנות מהמשבר הובילו את הדרך לסיום (אני חושבת שגם מבחינתה). אוי אורנה, לעזוב טיפול זה מ-פ-חי-ד !!! האם אני אסתדר בלעדיה? איך החיים בחוץ נראים בלי השעה השבועית שלנו (כבר שכחתי איך זה, והרי ככה חייתי רוב חיי), אולי אני עושה טעות? אולי אני אשלם מחיר כבד? אולי *השם ישמור* זה בכלל לא ישנה לי?? לא ארגיש כל שינוי? הטיפול הוא כמו קרקע לנחות עליה. אומנם מעולם לא התקשרתי ובקשתי אותה מעבר לשעה הטיפולית אבל רק הידיעה שהיא שם הייתה מספיקה, ועכשיו הקרקע כבר לא תהיה. האם כבר הספקתי לזרוע קרקע משלי?? אני כבר מוכנה?? מצד אחד אני בטוחה ובוטחת ויודעת שזה מה שנכון, ומצד שני מפחיד!!!

דנה יקרה, סיום טיפול בהחלט יכול (וצריך!) לעורר שאלות ישנות וחדשות. טוב לשאול אותן בתוך הטיפול, כלומר לתת לעצמך את המרחב הדרוש על-מנת להיפרד-ביחד. ההודעה שכתבת העלתה בי את התהייה האם את מאפשרת לעצמך את הזמן והמרחב האלה, ואשמח לשמוע שכן... חזקי ואמצי, אורנה

עמדתי עם בעלי באולם אירועים. גבר אחד שמכיר אותנו ניגש אלינו, עומד מולי כמטר ומביט לעיני כאילו מביט לאיזה נוף יפה ומעט חייך. אותי משום מה הצליח למגנט, אני הבטתי בו כפני פוקר, לאחר כדקה נשברתי וחייכתי אולי מתוך מבוכה. ואיך שחייכתי הוא הלך לדרכו וחיפש את אשתו באולם. וכל זה מתוך התעלמות מבעלי שעומד לידי. הצטערתי שלא שאלתי אותו: "מדוע אתה מסתכל" או "כן, מה רצית", הירגשתי כו אינפנטילית. האם טוב עשיתי ששתקתי, פשוט מתוך שוק, בעלי לא אמר מאומה. מה לדעתך אומרת התנהגותו, והאם טוב עשיתי שלא אמרתי מילה ??? תודה לך.

שלום דנה, נדמה לי שהוא פלירטט איתך (לכל הפחות, זוהי אחת האופציות). אני מבינה שהפלירטוט עורר בך אי נוחות רבה, ואם תרצי תוכלי להעיר משהו על כך בפעם הבאה בה תיפגשו. בינתיים, אני מציעה להרהר בינך לבין עצמך מדוע הפלירטוט מטריד אותך ומה משמעותו בעיניך. לילה טוב, אורנה

אפשר לשלוח מייל? (הנושא אישי מידי מכדי שארשום כאן) חן

שלום חן, אפשר לשלוח מייל אישי, אך זוהי הזדמנות טובה להזכיר שלפורום יש קדימות ברורה לגבי נושאים שאפשר לדון בהם תוך כדי הסתרת פרטים מזהים. מעבר לכך, עקב נסיעה לא אוכל להשיב בימים הקרובים (לתשומת לבם של כותבים נוספים שישלחו שאלות המשך - לצערי לא אוכל להשיב עליהן השבוע). אורנה

ליאת שלום, אני פונה ישירות אלייך מכיוון שענית בעבר (18.5.07) בנוגע להכנה לקראת כניסה לגן וכן להולדת אחות לבני הבכור. להלן העדכון: בני בן שנה ושמונה חודשים. לפני כחודשיים נולדה לנו בת. בסך הכל הוא ילד מקסים, חכם, מאד נח, מעסיק את עצמו באופן מופלא, ילד מלא שמחת חיים, בעל אינטראקציה מצויינת עם ילדים ומבוגרים כאחד. בתחילת אוקטובר הכנסנו אותו לגן (חיכינו חודשיים אחרי הלידה וגם על מנת לפסוח על תקופת החגים שמקוטעת ממילא). עד היום הוא היה בגן כ-5 פעמים. כל פעם לכמה שעות (ללא יותר מ-3 שעות) וכל פעם קראו לנו לקחת אותו כי נראה ש"קשה לו מאד". ביומיים הראשונים אני חייבת לציין שהוא שעט בהתלהבות לתוך הגן והשאיר אותי מאחור.... רק כשבאתי לקחת אותו ירד לו האסימון והוא פרץ בבכי. בפעמים שלאחר מכן הוא כבר בכה כשהשארנו אותו. אני חייבת לציין שעד היום הוא היה בבית עם מטפלת מאד מסורה שהעניקה לו המון חום, אהבה, יחס וגם לימדה אותו המון דברים. אני מרגישה שהמעבר מאד מאד קשה לו! בגן הם לא בעד שנישאר איתו כי זה "מפריע לילדים האחרים שגם להם קשה שההורים שלהם לא נמצאים". אני חושבת על זה שהוא לא מכיר שם אף אחד, בטח לא בשם שלהם ואנחנו גם נעלמים לו והוא בטח מרגיש חרדה אמיתית. בסה"כ בזמן שהותו בגן אומרים לנו שהוא בוכה לסירוגין ורב הזמן הוא רגוע. הוא כמעט לא מדבר עדיין ולכן הוא גם לא יכול להביע מילולית אם קשה לו. הדבר מתבטא רק בהתנהגות שלו שהפכה אותו למאד "דבק" אליי ואל בעלי כשאנחנו בבית (אני כרגע בחופשת לידה ובעלי עובד מהבית). מעבר לזה התחילו התפרצויות בכי ואפילו אם אני מזהה נכון התפרצויות זעם - דבר שמאד לא אופייני לו). אני יודעת שחלק מההתנהגויות האלה הן חלק מהגיל שלו שבו הוא מגלה את האני העצמי שלו ואת העצמאות שלו ובודק יותר גבולות. אבל מעבר לכך אני מרגישה שעובר עליו משהו. אני לא יודעת אם היה נכון להשאיר אותו בבית עם המטפלת לעוד כמה חודשים או שבכל מקרה רצוי שהוא יעבור את טבילת האש הזו אחת ולתמיד. בסה"כ הייתי משוכנעת שהגן יכול לתרום לו, כי הוא ילד מאד חברותי וסקרן ונראה לי בגדול שלטווח הרחוק התוצאה תהיה חיובית. יש לי אפשרות להחזיר אותו הביתה מכיוון שהמטפלת שלנו תטפל גם בתינוקת החדשה ולכן אין לי בעיה להחזיר אותו הביתה לכמה חודשים. שאלותיי הן: 1. האם לדעתך עוד מספר חודשים בבית יקלו על הכניסה לגן בעתיד? 2. כיצד ניתן להקל עליו את הכניסה לגן כמה שאפשר? 3. האם להתעקש עם הגן ללוות אותו בימים הראשונים? 4. כיצד ניתן להתמודד עם ההתנהגויות ה"חריגות" שהופיעו פתאום? (אגב, בהתחלה הוא קיבל את אחותו ממש באבירות, אם אפשר להגיד. אין ספק שהוא קלט שמשהו השתנה אבל לא היו התנהגויות ספציפיות שהביעו קנאה. עכשיו כמובן הכל השתנה ונראה שהקנאה עולה על פני השטח....) ובכלל, כל תובנה ועזרה בנוגע לכניסה לגן תתקבל בברכה. סליחה על אריכות הדברים.... המון תודה! הולה

שלום הולה, כפי שמציינת ההודעה בראש הפורום, ליאת תהיה כאן רק מחר, ואת מוזמנת להפנות את תשומת ליבה לשאלותיך. בינתיים תשובתי. ההתנהגות של בנך, הן בגן והן בבית, נשמעת לי תואמת לחלוטין את גילו ואת ההתמודדויות העומדות בפניו. הוא מגיב כילד נבון שמפנים בהדרגה את החדשות "הרעות", הן לגבי חלוקת תשומת לבכם עם אחותו, והן לגבי העובדה שהוא הולך לגן אבל כל השאר נשארים בבית... לאור זאת, תוכלו להחליט מעתה החלטות שמתאימות ונכונות למשפחה שלכם, מבלי בהכרח לדאוג למצוקה הנפשית בה הוא מצוי (הוא באמת נשמע בסדר גמור). בנוגע לשאלותייך הספציפיות: אפשר לתת לו עוד זמן בבית, אך אפשר גם לתת צ'אנס אמיתי לגן (אל תשכחי שהוא 'קורא' את תחושותיכם כספר פתוח...). בהחלט כדאי לדבר עם צוות הגן ולבנות דרך פעולה משותפת. בהתנהגויות חריגות שמבטאות קנאה יש לטפל כמו בכל התנהגות חריגה אחרת: גבולות, גבולות ועוד גבולות. בהצלחה, אורנה

א. האם לפי כל התאוריות הפסיכולוגיות מותר יהיה למטפל\ת לגעת במטופל (בצורה נטראלית ללחלוטין או במילים אחרות=תמיכה)?? מהם השיטות למיניהן?? מה ?? מה נכון??? ב. אני כרגע בטפול ואני מאוד מרוצה מהמטפלת ומהתהליך למרות שקשה לי מאוד לחשוף את עצמי לכ"כ הרבה דברים שהיו חבויים בתוך עצמי כל חיי אבל כאן יש לי בעיה שמאוד מפריעה לי: כנראה מאז ה'גדלתי' מגיל הינקות אני לא נחשפתי למגע. הורי לא היו מסוגלים לגעת בי כנראה מבעיות אישיות שיש להם בחייהם (קשה לי מאוד לדמיין אותם בינם לבין עצמם מרוב שהם נראים לי כ"כ קרים חסרי חום ואהבה פנימית אמיתית...)וכתוצאה מכאך אני היום מתנזרת כמעט לחלוטין ממגע. אני לא מאפשרת לאף אחד להתקרב אלי במיוחד כשמדובר באדם שמכיר אותי היטיב. הפחד מהמגע מרקיע שחקים. הפחד שמשהוא יתקרב אלי ו-י-ר-ג-י-ש אותי, ידע אותי באמת. אז זהו שאם המטפלת תנסה להניח יד על הכתף שלי בתור תמיכה אני אברח אחורה ואחוש צמרמורת למרות שבזמן אמת אני כמהה בכל נפשי למגע אמיתי ותומך... שלא לדבר על חבר: אין לי חבר. איזה גבר ירצה לצאת עם משהיא שלא מרשה לו לנשק אותה... וכשהוא כן יתן לה חבוק היא לא תרגיש אותו כדי לברוח מעצמה ומסערת הרגשות שלה... ומה איתו בכל העסק הזה?? הוא לא צריך חום ואהבה? בטוח שהוא גם כן צריך. איך אוכל לתת זאת למשהוא אחר עם אני לא יכולה לתת זאת לעצמי?? ואיך אלמד אם לא אשתחרר מהכלא שסגרתי על עצמי??????? אני כואבת כל כך אין לעולם מושג כמה... אני קפואה כמו קרח או אולי איזו אכזרית מבפנים בזמן שאני כמהה לאהבה אמיתית, לחבוק תומך כמו חמצן לנשימה, אני כמהה ולא מוצאת את עצמי בתוך כל הרגשות הללו עצוב לי כל כך :( די כבר אני לא יכולה יותר... דיייייי.........

שלום חושך, בטיפול פסיכולוגי מתמקדים בדיבור, ומדברים גם על כמיהה למגע וגם על דחייה ממנו. כך שאם את חוששת מנגיעה פיזית מצד המטפלת, סביר שקודם תצטרכי להיות 'מוטרדת' סביב מגע רגשי. האין זה העניין שמכאיב לך כל-כך? התחושה העצובה והבודדה שאינך יכולה להיות במגע קרוב עם אדם אחר. טיפול פסיכולוגי הוא מקום מצויין לבחון בו נושאים של אינטימיות רגשית. סביר שהעיסוק בכך יעלה תחושות קשות סביב הקשר שלך עם המטפלת, ואז חשוב לנסות לשאת זאת בסבלנות ומתוך התבוננות פתוחה. שיהיה אור, אורנה

עצה (נא לא לצחוק): לרקוד סלסה! כן, לא קשה ללמוד את הריקוד, מלמדים אותו כמעט בכל מקום בארץ, וזו הדרך האישית שלי לקבל מגע "בלי התחייבות"... גם לי יש את הבעיה הזו, אך מאז שהתחלתי לרקוד זה ממש עזר לי, וחוץ מזה- נורא כיף לרקוד, עם המוסיקה וכו'... :)

לאורנה שלום רב, שמחתי שענית ובעיקר על העידוד/ חיזוק. 1 ) לא ירדתי לסוף דעתך כשכתבת : "יש לי תחושה שאם תתבטאי כפי שכתבת, הם יבינו שלא חשבו עליכם מספיק בעת האחרונה ". אשמח אם תבהירי לי. 2 ) רעיון פגישה משפחתית בנושא זה ,עלי מקובל לחלוטין. אך............בעלי בין היתר כבן יחיד לאם דומיננטית ולאב עדין ונשלט על ידה, לא ראה מודל של אב מנהיג, וזה + תכונות אישיות מביאות למצב בו הוא מפחד לומר דברו באסרטיביות. 3 ) על פניו, לא בטוח לפי בעלי שילדינו אכן בשלים לקלוט המיידע, לעבדו, ולהפיק פלט אנטיליגנטי ברמת התודעה והמעש. ( 2 הגדולים סטודנטים בסיום תואר ראשון ואחד מהם כבר בתחילת שני ) *****אני מוכנה להתמודד עם האתגר, הוא לא ברור שכן. **** ***לגבי דידי , מצדדת לחלוטין בהצעתך. כיצד נתקדם כרגע ? הזקוקה לעידוד אנוכי

שלום חגיגה, התכוונתי לכך שאני בטוחה שילדיכם הבוגרים יבינו את ההגיון בדבריכם, ואולי יהרהרו בינם לבין עצמם בכך שהיה עליהם לשים לב לדברים בעצמם. אני מבינה את החשש שמבטא בעלך, ולמעשה ההתקדמות מכאן תלויה ביכולתכם להסכים על דרך פעולה משותפת, או להסכים (וגם זו החלטה משותפת) על כך שאת תובילי. בכל מקרה, סכמו ביניכם מהם הרעיונות המרכזיים שחשוב לכם לבטא. אי משוכנעת שהדברים ייראו רגועים יותר לאחר מכן. בהצלחה, אורנה

אני שולחת לך מרחוק את אהבתי ותודתי.אבל גם את בדידותי...נוכח הדלת הנסגרת.(אף שאני מבינה...). איני מנהלת אף מלחמה - המלחמה היא שמנהלת אותי. ואף אחד לא יכול באמת להיות אתי שם. אני לא יכולה להיות בבית.באה והולכת.בורחת בריחות קטנות. מתכננת בריחה גדולה. עייפה.עייפה.

ויק ויק, מבינה. ושומרת על לוח ליבי. ואיתך ממרחק. אורנה

אהלן אורנה, נורא שקט אז אני אומרת שלום.. סתם, כדי שיהיה משהו אם הייתי אנתרופולוגית (או פסיכולוגית) הייתי כותבת אלף מאמרים על הפורום הזה... (מעניין פה..גם אם קצת מת..) היום הייתה לי פגישה מבלבלת עם הגברת שלי.. פגישת פרידה מספר 1. חשבתי שתהיה רק אחת, אבל חזרתי בי- אני רוצה כמה שאני רוצה :-) היום חשבתי על זה שיכול להיות מעניין לעבור טיפול שכל פגישה בו מוגדרת בתחילת הפגישה כפגישה אחרונה, ובסופה קובעים עוד אחת. וככה למשוך את זה שנים... קובעים אחת ודי ועוד אחת ודי ועוד אחת ודי. זה מזכיר לי את זורבה היווני שקראתי לא מזמן (וכמובן, לא סיימתי). זורבה סיפר שם שעבר ליד בית, שבגינה שלו עמד איש זקן מאוד ונטע עץ. זורבה צחק עליו ושאל אותו למה הוא טורח לנטוע עץ כשברור שלא יזכה לקטוף את פירותיו. אז הזקן הזדקף, עד כמה שהצליח, חייך חיוך גאה וענה לזורבה שהוא חי את חייו כאילו הוא בן-אלמוות. זורבה צחק ואמר שהוא חי את חייו כאילו ימות מחר. זה אותו דבר ולא אותו דבר... קשה לי להחליט... מה את חושבת? זה אותו דבר? מעניין מה קורה בטיפול של זורבה ומה בטיפול של הקשיש (אם הוא עדיין איתנו..) אני חושבת שאסיים כאן :-) עשיתי את שלי ומילאתי את האויר במילים .. את חושבת שזה חוקי לשאול לשלומך רק בסוף? :-) לילך.

יקירתי לילך, להיפגש בכל פגישה כאילו היא האחרונה... הממ... נפלא וכמעט בלתי נסבל כאחד. כדי להפוך את הדברים לניתנים לנשיאה, ועדיין מועילים וחזקים, התפתח הרעיון של טיפול ממוקד קצר-טווח. בטיפול שהציע מאן, כדוגמה, נקבעות מראש 12 פגישות בלבד, וציר מרכזי סביבו הן חגות. 12 פגישות בלבד, ואפילו לא אחת יותר, גם אם מתחשק נורא... בדרך-כלל מתקבל בטיפול נוסח מאן מעגל חיים שלם, מלידה ועד מוות, עם עיסוק אינטנסיבי במשמעות החיים לאור (בצל?) המוות. מעניין ומומלץ להתנסות (גם לזורבה וגם לקשיש...). שלומי בסדר. (תודה). אורנה

........

נימאס לי. נימאס לי נימאס לי נימאס לי. לא מצליחה לזוז. לא מצליחה להתקדם. לא מצליחה לחבר את הפאזל של החיים שלי. לא מצליחה לעשות את שיעורי הבית שהיא נותנת לי. לא מצליחה להסתכל לכאב בעיניים. לא מצליחה להשאיר את העבר מאחור. לא מצליחה מצליחה לגעת בו בהווה. לא מצליחה למנוע ממנו להשפיע על העתיד. כל נגיעה מציפה אותי בחרדה לא מובנת. מרגישה שא אחד לא מבין. גם לא אני. והיא אומרת שהגיע הזמן לצאת מהכלוב. אבל לרשת אין כנפיים. הכלוב פתוח והיא לא מצליחה לעוף. רשת צריכה אמא אבל לא תהיה לה. רשת צריכה להתחיל את הכל מהתחלה. רשת שונאת שינויים וגם שונאת את השינויים כאן בפורום. לרשת בא לבעוט בהכלללללללללללללל. רשת עייפה. רשת לא מבינה.

רשתית יקרה, רואה הכל, לא סולחת לעצמה על דבר... אז עכשיו תבעטי, תתעייפי, תשנאי, תכשלי, תמאסי - מה יש? האם אפשר שתהיי אהובה בדיוק כך, כפי שאת, עם ההיסטוריה שלך של ענפים מתפתלים? אפשר.

מה אני אמורה לעשות במצב שכבר אין לי חשק לחיות ואני כן רוצה לקבל עזרה אבל אין לי אפשרות ללכת לטיפול?? המצב הזה בלתי נסבל אני לא מסוגלת להמשיך ככה...חיים שלמים של סבל ועכשיו הגיעה ההתמוטטות הגדולה שכבר דייי אני לא יכולה לשרוד יותר לבד.. ואף אחד לא מעוניין לעזור לי..ואני לא ידועת איך לעזור לעצמי אין לי את הכלים למרות הרצון העז לעזור לעצמי... מה לעשות? כי לא נראה לי שלהמשיך לבכות זה יעזור לי... :'(

שלום אני, צר לי לקרוא על הסבל והלבד. אם יש בך רצון אמיתי להיעזר, חשוב שתדעי שאפשר - את כן יכולה ללכת לטיפול, ויש אנשים שיכולים לעזור. פני למרפאה הממשלתית לבריאות הנפש באיזור מגורייך, ובקשי ראיון קבלה דחוף. אנחנו נמשיך להיות כאן, אורנה

אני לא חיה...אני נושמת אבל בפנים אני מתה מזמן..אין לי שום דבר טוב בחיים האלה ואפילו סיבה אחת לחיות אין.. כל כך הייתי רוצה שיהיו לי חיים אחרים...יותר נורמליים.. לא מבינה למה זה מגיע לי שנולדתי לחיים כאלה..חיים שהם בעצם לא חיים רק סבלללל שאני אמורה לשרוד..אני לא נהנית מכלום..אני לא יודעת מה זה לשמוח..אני מכירה רק את הדיכאון ,את העצב ..הייתי רוצה להכיר משהו אחר..אבל אי אפשר..לפעמים בא לי להעלם מפה ולא להמשיך לסבול ככה..אני יודעת שזה לא הפיתרון המושלם לברוח מהצרות כי צריך להתמודד אבל אין שום פיתרון אני מקרה אבוד אני לא רוצה להיות אומללה כל החיים שלי אני כבר מגיעה למצבים של רחמים עצמיים לצערי ..הכל כל כך דפוק..אני לא מבינה את החיים האלה הדבר היחיד שעוד איכשהו מחזיק אותי חיה זה תקווה קטנה שאולי משהו יקרה ..משהו טוב...ומיום ליום אני נוכחת לדעת שהכל בגדר חלום..כי להיות מאושרת זה רחוק שנות אור ממני.. בקשר לטיפול זה כל כך מסובך מכל מיני סיבות שמונעות ממני את זה..ובמקרה הטוב גם אם אני יהיה בטיפול..אני תוהה..האם זה באמת יכול לעזור לי? הרי לא באמת אכפת להם ממני..אז בטיפול יהיה לי עם מי לדבר..ומה אחר כך?אני שוב חוזרת ללבד הזה..לדיכאון הזה...למחשבות...לדברים שקרו ושהרסו לי את החיים ואי אפשר לשנות..אחרי הטיפול בעצם חוזרים למציאות..שבמציאות הכואבת שלי אין מישהו תומך..מישהו אוהב...אז למה זה טוב טיפול?!?!!?

אני בחור בן 27 והסיפור שלך כמו שלי בדיוק .כאילו אני רשמתי את זה .אני גם לא יודע מה לעשות.רוצה אולי לדבר

אני אשמח לדבר איתך..תשאיר מייל או משהו.

יש לי ידיד טוב שהכרתי לפני שנה .אני אוהבת אותו כבר שנה ולא מסוגלת להוציא אותו מהראש לי כל דקה ודקה ..לא היינו חברים כי הוא מתוסבך עם עצמו ..זה פגע בי..בכיתי המון בגללו ועכשיו אי בוכה עוד יותר הוא טס לחצי שנה לקצה השני של העולם ואני בדכאון עמוק ואני מפחדת..כולם אומרים לי לשכוח אותו אבל הוא לא יוצא לי מהלב.מה לעשות?

אלמונית יקרה, אני יודעת שקשה מאוד לחוות אהבה נכזבת. מצד שני, אין לנו ממש ברירה, נכון? כשזה מה שמרגישים אז זה מה שמרגישים... הרשי לעצמך לחוות את הדברים (אם את עצובה, היי עצובה. אם את מפחדת, היי פוחדת. אל תתאמצי להרגיש משהו אחר). אם תסכימי ללמוד מנסיונם של אחרים, בוודאי תשמעי שאהבות נכזבות מאבדות עם הזמן מכאבן, והופכות לחלק חשוב מהתנסויות חיינו, אלה שהופכות אותנו למה שאנחנו. עד אז, נסי ליהנות עם מה שיש לך בחייך (זה מותר גם כשהלב שבור...), אורנה

אורנה שלום, עד מתי אסבול ככה? ככה באמצע החיים... אני בוערת, אי- שקט שלא נחווה כלל מבחוץ. אבל יש כל הזמן תחושה של "הצילו" מחפשת מושיע...כל הזמן בפנים, אם זה מתחת לפני השטח ואם זה מעל...אני מנסה לתפקד עד כמה שכוחותיי יכולים, אבל זה תמיד 24 שעות מתוך תחושת מצוקה. כאילו הצפה, פוסט טראומה תמידית, אשר אינה מאפשרת לשכך את הבעירה ולגדל עור חדש מתחת לכל העור שנכווה קשות ובאינטנסיביות. המח עובד ב- 40 מעלות. שום דבר לא יוכל לו. ההיחשפות היתה יותר מדי בשביל שהכיל אותה בפורום ובעיזבת הטיפול שלא עובד ונסגר. תחושות קשות ובלתי נגמרות, שאין להם לא התחלה ולא סוף- מכלה אותי. לא מפסיק! ואם עושה הרושם שהפסיק, זה רק נראה כך לכאורה...הכל ממשיך לבעבע בפנים. לכן נשארת במקום. הרופא לא מבין... כדורים לא עזרו. טיפול פסיכולוגי?? לא נראה לי שזה הפתרון למצבי. אני בוערת, מוצפת..שמעתי פעם את המונח של "אי-ספיקה" בהקשר אלי. האין פתרון למצב זה? בגלל שלא נהגתי כפי שהייתי צריכה (לעזוב אותה בזמן, לפני שאכנס לפורום), ובהמשך לא קיבלתי טיפול חירום במיידי, אלא המשכתי להסלים את המצב. והיא (הפסיכולוגית) אינה יודעת את אשר גרמה לי או לפחות היתה אחראית ל חלק מכך (לא?) כשפעם התקשרתי לומר לה, שמאחר "ונפרדנו" בצורה "מוטרפת" (כשהיא ואני תוקפות), אולי כדאי להפגש איזשהו יום לעשות סגירת טיפול? ואת יודעת מה היא השיבה לי?! שהיא לא מרגישה צורך- היא התגברה עלי! ושוב, הכניסה אותי למצוקה (איפה אני בכל הסיפור הזה? טוב ויפה שהיא התגברה עלי, אבל מה איתי?). פעם היו לי כוחות, ופעם יכולתי להתמודד ולהתגבר על מצבים...אבל היום, אני לא מצליחה להבין מדוע אינני מסוגלת יותר. אני מותשת...ואף אחד לא היה שם להוציא אותי ולעזור לי...רק כל הפורומים האלו שהתיעצתי בהם, הובילו אותי לתחושות של עויינות וכמה שאני לא בסדר. באמת שמאסתי בכל, ויתרתי, נכנעתי, הניכור כילה אותי, אין בי שום רצון לכלום. גם בכח אני מנסה, אולי להמשיך ללמוד, אני רוצה איפה שהוא להמשיך ולבנות את חיי...אבל כוחותיי ויכולותי אינם יכולים. מה היה לי רע אורנה, לפני הטיפול? התקדמתי כל כך יפה בחיי, במסלול שהייתי בו, בשמחה, בחיות. אומרים שמה שלא הורג מחשל, זה כ"כ נכון. זה פשוט הרג אותי. ומה לא ניסיתי ... נשמע לי כה מעורר רחמים, אני פשוט לא מאמינה עלי. כרמית

כרמית, הרגש שמתעורר למקרא דברייך אינו רחמים, אלא עצב על האובדן הגדול שאת חווה. קראי את תשובתי הקודמת, והמשיכי ללכת בדרך באומץ ובנחישות. אורנה

התאזרתי בסבלנות שבוע "להיפגשך" אתך שוב. תיראי, כמו שאני מתקשה פה להעלות במדוייק את בעייתי, כך נראה שאני "נופלת בין הכסאות" ולא מצליחה לקבל מענה הולם. לפני כשלוש שנים, ארע לי משהו, אם את זוכרת...משהו היסטרי שהתפרץ באותו הטיפול הפסיכולוגי, פחד עצום ופחד מהפחד, שמא אין לי על מי לסמוך במצבי. אחרי שביזבתי את מירב כספיי בפניות לרופאים פרטיים, נשארתי חסרת אמצעים (גם כי מצבי מקשה עלי לתפקד כמו קודם, ונותרתי מובטלת), ופניתי לטיפול במרפאה ציבורית. המרפאה אינה נותנת לי את הטיפול המקיף שאליו אני זקוקה. ביקשתי לקבל טיפול בשיחות וקיבלתי עובדת סוציאלית, לא שהיא פחות טובה מפסיכולוג, אלא שאני מרגישה בחסרון, לא חשה אותו טיפולי, מכיל ומעמיק מספיק. אני נמצאת שם כחודש, ואני מתלבטת אם כדאי להשקיע את האנרגיה במקום ההוא, כשאולי אפשרי לי לקבל טיפול מתאים יותר. זאת ועוד, לצערי, אני לא מרגישה כי התגברתי או יצאתי מתוך אותו "מצב" נפשי. שעד היום הוא לא ברור, ונראה שגם לרופא. לפני שתעני לי עניינית לגבי מציאת טיפול אחר, בבקשה אם תוכלי להסביר לי מס' דברים: - אני חשה שמאותו הרגע הספציפי שזכור לי כאילו קרה אתמול, אשר ארע אצל הפסיכולוגית ההיא (שמעולם לא התקשרה לשאול ולברר לשלומי), התרחש מעין נתק, משהו בי לא נוכח במלוא התהודה, לא חשה את רגשותי לעמוק, אלא משהו כשטחי יותר. אני שואלת, האם אלו הם אחד הסימפטומים בהפרעות דיסוציאטיביות שונות? ומדוע איני מצליחה לצאת מזה? האם (כפי שהתרשמתי מכתובים), זהו מצב כרוני? ומה הכוונה בכרוני. כרוני למשך כל החיים, כרוני למשך כל החיים אך עם תקופות הפוגה? כרוני למספר שנים ארוכות אך יחד עם זאת, מוגבלות? מדי פעם עולה בי מחשבה מנקרת שייתכן ואולי זה בעצם ליקוי תפקודי ירוד כחלק ממצב גלישה פסיכוטית שעברתי. ואם כן, אז למעשה אלו הם נזקים בלתי- הפיכים! חשוב לי לדעת מה קורה איתי, על מנת שאטווה את חיי מכאן. אני לא חושבת שחיי צריכים להמשיך כרגיל ...אם קודם רציתי מאוד להמשיך לתואר שני, במקצוע שיידרש ממני בעתיד, להיות נוכחת ומתפקדת בכל מובן המילה. אז היום אני צריכה לחשוב פעמיים, אם ההשקעה הכספית לא תהא לחינם. אני צריכה להחליט אם אני מצבי הוא ככזה שכדאי שאפנה לביטוח לאומי, לקצבת זכאות (עצם המחשבה מבהילה ומחרידה אותי). האם יש טיפולים שיכולים להועיל (אם הייתי יודעת בוודאות מהו המצב שלי), כמו דמיון מודרך, עבודה על הגוף והרגעתו, אימון היכולות וכו'יב.. אני רוצה לציין, כי נעשו לי טססטים שלא העידו על ליקויים, אך עם זאת כאן הראו במקומות מסויימים השיגיים נמוכים (עכשיו, איך אפשר לדעת, האם חלה ירידה ממקודם? הרי לא נעשה לי טסט לפני כן, על מנת שיהיה אפשר להשוות). אני כיום ללא טיפול תרופתי , הוא לא הוכיח עצמו לגביי. ושאלה באמת אחרונה, אורנה :-) האם הפרעה דיסוציאטבית, היא למעשה פיצול? ואיזה סוג של פיצול, אם כן. האם זה למעשה גירסא לריבוי זהויות (מצבי תודעה שונים), פיצול אישיות? קשה לי ביותר עם זה שאני גם סובלת מתחושה לא נעימה בעליל, וגם עצם הידיעה שאני כלואה ונכנסתי לתוך מצב ערטיאלי ולא ברור מה היקפה והמשכיותה... תודה מראש וערב נעים כרמית

שלום כרמית, שאלת אותי שאלות חשובות וקשות. על חלקן, אני כותבת מראש, לא אוכל להשיב באופן מלא כפי שבוודאי תרצי, פשוט משום שאינני מכירה אותך באופן אישי. אני מקווה שאת מבינה שזה יהיה לא אחראי מצידי להתייחס לאבחנה ולייעץ באופן מעמיק בנוגע למצב של אדם שמעולם לא פגשתי. אנסה להועיל בכל זאת... הפרעות דיסוציאטיביות, הנקראות גם קונברסיביות, מאופיינות באובדן חלקי או מוחלט של השילוב התקין בין זכרונות העבר, המודעות לזהות ולתחושות מיידיות והשליטה על תנועות הגוף. אפשר להבין מדבריי שהאבחנה היא מורכבת, ובוודאי שאינה מתאימה לאבחנה-עצמית (או לחילופין לאבחנה ווירטואלית). בכל מקרה, אין מדובר באישיות-מרובה. בנוגע לכרוניות, במרבית המקרים מצבים דיסוציאטיבים נוטים לחלוף בתוך שבועות או חודשים ספורים, בעיקר אם הופעתם הייתה בעקבות אירוע טראומטי. אני לא יכולה לדעת האם חווית מצב פסיכוטי, האם נכון שתלמדי או האם עליך לפנות לביטוח לאומי. לצד זאת, אני כן רוצה לבטא את תחושתי שאת עשויה לצאת נשכרת מאוד מקשר טיפולי אותו תחווי כמיטיב, כמעט בלי קשר לסוג הטיפול. אם תסכימי לשים מבטחך בקשר טיפולי דינמי, תהיה לך הזדמנות נוספת לחקור - גם את הכישלון הקודם, וגם את היצירה החדשה שתיצרו יחדיו. אני מאחלת לך הצלחה רבה, מכל ליבי, אורנה

רע לי רע לי רע...כמה בנאדם יכול להרגיש שרע לו? לאן שאני לא אסובב את הראש מכל זוית ראייה,אני מרגישה את אותה תחושה,ריקנית,עצובה,אי שקט, אכזבה מצב רוח מתחלף. אני באמת שמנסה ,באמת שרוצה להרים את הראש ולהסתכל קדימה לראות צבעים שמחים ,לראות אופק חדש....אבל כבר אין לי במה לאחז. אתמול עוד היה ....היום כבר לא. יצאתי חרא אתמול בפגישה,גררתי את עצמי לבוא עליה ....אל הלא נודע. ויצאתי בתחושה משונה שמזמן לא התנחלה בליבי ....הקרקע שוב בוערת חוסר האמון חוזר למקום הקבוע....שוב פעם רוצה להעיף אותך מהחיים שלי כמה מבחנים עוד נעבור....כמה? לא רוצה להלחם בזה עכשיו...רוצה להרגיש את הביחד, להרגיש בליבי שאת באמת איתי....לא קונה זיופים..אין לי מקום לקלקולים...התחושה שלי מקולקלת לא מאמינה באהבה הזו... איך את לא רואה אותי...?איך את לא מבינה אותי? לא רוצה לאבד את הביחד...מה נשאר לי?אני נאחזת ואולי זו הטעות...הרי תאמרי נעבור גם את זה...אבל אני גבי שפוף..אין לו כבר כוח לסחוב יותר...האוויר נגמר. אני עוצרת וזועקת...נמאס לי נמאס...הלוואי שהתחושות יתחלפו ...חייבת למצוא דרך חדשה...רוצה להרגיש אותך שוב איתי...לא מתביישת רוצה אותך הכי מדוייקת. אני שבורה...מרוכזת בעצמי...אולי זה כבד מידי המשקל הזה עליך?אולי אני מאדירה את כוחו של הטיפול ומצפה ליותר מידי?אני מבינה שאני בבעיה האי שקט מנצח בגדול. זה לא יכול להיות...אני כבר לא שם,לא רוצה להרגיש שאת מאכזבת לא רוצה שהמקום החם יתקלקל שוב...אני רק רוצה לשים את הראש ולקבל את הכוחות שלי בחזרה....שאצלך אני אהיה רגועה...50 דק של שקט...שלפחות בבית הזה אקבל את הכוחות בחזרה. רוצה להגיע אל הארץ המובטחת...חייבת לעצמי את מטרת ההחלמה... חייבת לשאוף למשהו מוחשי...לשאוף למקום טוב יותר בשביל עצמי ... זו משאלת ליבי... זוהי תפילתי...אמן!

אני יקרה, אני משוכנעת שכל מטופל/ת ומטפל/ת שקראו את דברייך חשו הזדהות עמוקה... עם הכמיהה, עם הייאוש, עם התקווה, עם החידלון... קשר טיפולי 'טוב' הוא קשר שיש בו הכל, כמו בחיים. אם לא חווים בתוכו את כל קשת התחושות, שכרנו יצא בהפסדנו. ובינתיים ממשיכים לצעוד בדרך. עוד צעד ועוד אחד... אורנה

בשביל מה לחוש?? אם הכל בסוף מזויף?? זה רק עושה את זה נורא נורא נורא כואב בסוף... ובכלל לחושב כמה היינו פתטיים לאורך הדרך.

אוף, ____ :-( תראי מה עשית לפורום... :-(( לא כיף לשלוח הודעות ככה וחלק נזנחות-נעלמות בדרך אי אפשר לנהל שיחה עם מישהו כאן, כי עד שהקול שלי יגיע אליו כבר יעברו המון שעות, ובחזרה זה עוד המון שעות, וזה כבר לא אותו דבר. אין למה לחכות. זו לא תלונה נגדכם, המנהלים, או נגד ההחלטה.. ברור היה שאי אפשר להמשיך כמו שהיה, היה נורא.. אבל אוף בכל זאת זה פשוט לא אותו דבר אני עכשיו מבינה למה לקח זמן להחליט מה לעשות- כי אכן המחיר יקר נורא מבאס בעיקר בלילות הארוכים, שאז ברור שלא יהיה עם מי לדבר.. ריק פה ועצוב וחסר אני נורא עצובה זה סוג של פרידה

אוף יקרה, בואי ניתן לזה כמה ימים ונראה מה קורה... אנחנו ממשיכים לשקול את הדברים, ותמיד אפשר לחזור לפורום פתוח. אל דאגה, אורנה

זה באמת מייאש ככה,זה לא אותו 'פורום פתוח' וחברותי כמו שהיה עד לפני מספר ימים, שראינו ישר מה אנחנו שולחים ואחרים ראו זאת תוך זמן קצר,ויכלו לתמוך אם נזקקנו לתמיכה באותו זמן,וזה נותן תחושה של ריחוק,בדידות,של 'מקום שומם','נטוש'; זאת לפחות תחושתי,והבנתי שהיא דומה חלקית לתחושתה של 'אוף'. האם לא יותר הגיוני לתת לכל ההודעות להתפרסם בחופשיות,כפי שהיה עד עכשיו,ואם רואים כאילו ש'מזיקות' לפורום או פוגעות באחרים,למחוק אותן? האם כולנו צריכים 'לשלם מחיר יקר' בעיקבות משתתפים בודדים בלבד שקשה להם לראות התנהלות תקינה של פורום?

אורנה יקרה תמיד ידעתי שאם קשה לי בשעה לא שגרתית יהיה כאן עם מי לדבר, ועכשיו כ"כ עצוב כאן...זה נראה כמו הפורום של...וגם אין חשק לשאול שום דבר...

שלום ד"ר אורנה האם את מכירה את שיטת הטיפול של מרכז מפנה בראש פינה? לאיזה ספקטרום בעיות היא מופנת? האם ישנן הצלחות ברורות? קראתי על השיטה וגם קראתי תגובות הורים בפורומים אך חשובה לי דעתך המקצועית תודה עדי

שלום עדי, לצערי אינני מכירה את השיטה ואת העוסקים בה, ולכן לא אוכל לסייע. אני מאחלת לכם הצלחה רבה, ואשמח לשמוע בהמשך, אורנה

מדובר במוסד לטיפול בילדים אוטיסטים המשלב טיפול בכל המשפחה. המשפחה כולה - הורים, אחים והילד הזקוק לעזרה, על פי רוב בגילאים של 4-6, מגיעים ל"אשפוז משפחתי" של מספר ימים בתנאים מגניבים, במבנה עתיק משופץ מדהים עם גן טרופי יפה, בריכת שחיה טיפולית, ועוד. הטיפולים משלבים טכניקות של פיתוח שפה (תנועתית) משותפת עם הילד האוטיסט וגילוי הדרך האישית שלו לבטא את עצמו, ובמקביל טיפולים בתנועה, פיסיותרפיה, שחיה טיפולית, שיחות עם המשפחה על מנת לתת להם כלים להקדיש את הזמן העצום שהילד הזה דורש מבלי שזה יהיה על חשבון שאר בני המשפחה ועוד.....

שלום, רציתי לדעת מי זכאי ומה הפרוצדורה לקבלת טיפול ממרפאה ציבורית(הבנתי שזה קשור בטופס 17). האם יש לפנות לרופא המשפחה להפניה תחילה? תודה

שלום גילי, אני מבינה שאת מתכוונת למרפאה ממשלתית/מרכז קהילתי לבריאות הנפש. למיטב זכרוני כל אזרח תושב האיזור זכאי לקבל טיפול פסיכולוגי במרפאה, אך התורים הארוכים עלולים לייאש חלק מהפונים. לגבי פרטי הפנייה (טפסים וכו') כדאי לברר ישירות במרפאה. בהצלחה, אורנה

שלום, אני סטודנטית בת 26. הבעיה שלי היא הופעת תחושת חרדה כללית, המלווה במחשבות מלחיצות ולפעמים בהיפוכונדריה(פתאום כל פצע הוא סימן לגידול), שהולכת ומתגברת לקראת שעות הלילה, במיוחד לקראת מבחנים. הדבר מהווה בעיה בשבילי, כי לפעמים אין מנוס מלגלוש אל תוך הלילה כאשר עלי להכין עבודות או ללמוד למבחנים. האם יש טכניקה מסויימת, או כל טיפ אחר שיוכלו לעזור לי להרחיק את המחשבות הקשות ולהמשיך ולתפקד גם בשעות הקטנות בלילה? אני רוצה לציין שאני עוסקת בספורט ולא מעוניינת בטיפול תרופתי.

שלום דקלה, בהחלט ישנן שיטות להתמודד עם מחשבות מטרידות, והדרך הטובה ביותר ללמוד שיטות אלה היא בטיפול קוגניטיבי (טיפול פסיכולוגי ממוקד ויעיל ביותר). לעת עתה אוכל להציע לך כיוון למחשבה, שנשמע פרדוקסלי אבל כדאי מאוד לתת לו צ'אנס: מחשבות מטרידות נוטות להתגבר כאשר מנסים להימנע ולהיפטר מהן. לכן, כדאי דווקא לתת לעצמך לחשוב אותן במלואן, למרות הקושי והכאב שהן מביאות איתן. אם תרשי לעצמך לחשוב אותן באמת לזמן מה, תראי שהן מאבדות מחשיבותן. בהצלחה, אורנה

שלום רב לך, נתונים: ילדינו לאחר צבא. ( בן 30 28 23 ). בילדותם מטבע הדברים כקטינים ,היו רגילי שבאים לחדר ההורים ללא הודעה מוקדמת. משתמשים באוכל שלנו וכדומה. ***כרגע בנסיבות שגדלו מתגוררים בחדרים נפרדים בישונו, + תקציבם נפרד משלנו. עדיין הם נוהגים לבוא אלינו ברוב הפעמים ללא הודעה מוקדמת. ובנוסף גם לקחת מהמקרר מה שרוצים מבלי לשאלני. כרגע גם איני עובדת בצר לי ואנו מתקימים על משכורת אחת. כלומר..............................לי ברור שמדובר בביטוי של הבנת הגבולות בינם לבינינו כהןורים. בנוסף ברו לי שעלי להסבירם שכרגע כבר איננו הורים וילדים...........אלא כולנו מבוגרים ועלינו להתנהג בהתאם לקודים של מבוגרים : לשאול נניח האם ניתן לבוא ? האם ניתן לקחת מהאוכל המסויים ? **כיצד ללמדם הנושא באסרטיביות ? *****בעלי כבן יחיד לניצולי שואה מפחד מאוד שמא יפגעו ולא יבואו עוד וכגון זה. אני אסרטיבית, אך לא מעוניינת לפעול בגפי. אנא עצתך הדחופה מאוד והמקצועית. תודת ענק

חגיגה יקרה, הודעתך מעלה נושא חשוב וכמעט לא מדובר - הגבולות בין הורים וילדים בוגרים. אני רוצה לחזק את ידייך לדבר עמם בפתיחות, באהבה, מתוך אמונה ביכולתם להבין. כדאי לכנס אסיפה משפחתית נעימה, ולשטוח בפניהם את מחשבותייך. יש לי תחושה שאם תתבטאי כפי שכתבת, הם יבינו שלא חשבו עליכם מספיק בעת האחרונה. לבעלך, אני מציעה להזכיר שיחסים לא אותנטיים בהם נמנעים מלגעת בנושאים מכאיבים, סופם להוביל לריחוק רגשי. בקיצור, לא מומלץ... בהצלחה, ואשמח אם תעדכני בהמשך, אורנה

חגיגה כתובת המייל שלך מכילה פרטים מזהים. מזהים מידי.. כדאי לשמור על יותר אנונימיות ברשת. לתשומת ליבך (ולאור הצנזורה המופעלת בפורום אז גם לתשומת לב המנהלים.)

המשך חמור למחתב הראשון היום זה היה הקש ששבר את .... הילד שיחק בחוץ (הסבתא שמרה) ופיתאום הוא הרים אבן וזרק על ילד ופצע אותו בראש(דברי הסבתא) דברי הילד :ששאלנו אותו הוא אמר שהם שיחקו בחרבות (רבו)והוא פחדו שיהרוג אותו . מה אפשר לעשות בקשר לזה שהילד יפסיק להרביץ ( האם יש שיטות )? איך להתנהג עם הילד בזמן ההרבצה לנו ולאחרים ?. האם יש פסיכולוגית ילדים (קלינית )עם צריך שאתם ממליצים לנו באזור קרית אונו והסביבה?

שלום אב ואם, אנא אל תמהרו להתייאש מבן השלוש שלכם... עם זאת, זה בדיוק הזמן לעזור לו להבין מה נכלל במסגרת התנהגות חברתית תקינה. כדאי להתחיל בשיחה בינכם, לגבי האופן בו אתם רוצים/יכולים להציב לו גבולות, ואז תגשו למשימה מולו... אפשר לצפות מראש שהוא יכעס ויתנגד, ואתם תצטרכו להיות עקביים ויציבים. אני בהחלט ממליצה להתייעץ באופן פרטני. אפשר להתחיל עם קו הייעוץ להורה של אוניברסיטת תל-אביב (חפשו את הטלפון באינטרנט או בהודעות קודמות בפורום זה). בנוגע למטפלים באיזורכם כדאי לצרף כתובת דואל פעילה על-מנת שמשתתפי הפורום יוכלו לחזור אליכם. אתם מוזמנים לכתוב גם למייל האישי שלי, משום שאני מכירה פסיכולוגית מצויינת באיזורכם. בהצלחה, אורנה

"ממשבר לצמיחה" של פרופסור חנוך ירושלמי. לוקח את הקונפליקטים המאפיינים פסיכואנליזה ומסביר אותם דרך פרדוקסים באישיות המאפשרים בניגוד לקונפליקטים צמיחה. ספר מצויין

אפשר לכתוב למייל האישי שלך גם ביום אחר,שאינך ב'תורנות' בפורום ?

משתנה שלום, את יכולה לפנות אליי במייל גם בימים שבהם אני לא במשמרת, ואני אנסה להשיב בהקדם האפשרי, דרור

הייתי בטיפול היום ..כן הלכתי ..בסוף ..:-) תודה שליוות אותי מכאן ..בימים האחרונים .. לא יודעת איך הוא עושה את (המטפל)... איך הוא מצליח להוביל אותי מהכעס ..מהתסכול והאכזבה הנוראית הזו .. למחוזות רגועים יותר ... אז לא רק שלא רציתי לבוא ..עוד תיאמנו את השעה לפעם הבאה ..כי היה צריך להיות איזה שינוי .. וזה מוזר ..כי אני כזו עקשנית , מרחיקה , הודפת , ... כן אני שכזו "קשה" לטיפול.. דווקא שם ..בחדר הזה ..אני מצליחה אפילו אם לכמה רגעים להיות ש' האמיתית ..הקטנה , זו שרוצה להיות עטופה במילים מחבקות .. זו שמנסה להציל את עצמה ולזכות בחיים שלווים מחדש .. הליווי הזה כאן..בפורום ..כן מודה ..הליווי ה ווירטואלי ..הזה .. הצליח לגרום לי לא לברוח מהקשיים ומהמחשבות הקשות ... להתאפס מעט , להרגע , ולחשוב בהיגיון ..גם אם לא לבד ..אז איתכם ביחד ..ומשם הדרך למטפל ..הייתה קלה יותר. הניסיון עם עצמי להגיע לתובנות ..ולפרק לגורמים את הכעס ולהתמודד ..להסתכל על הדברים בצורה אחרת ...מסתבר ..שמביאים אותי למקום אחר..רך יותר עם עצמי .. אז זה לא שהכל הפך להיות ורוד ..אבל ..הרגיעה הזו ..גם אם היא קטנטנה ..ככ חשובה .. היו לי הרבה שתיקות בטיפול היום, אבל משום מה הרגשתי אותו ..את הפסיכולוג .."ער" יותר מולי ..מנסה להיות מעורב , שואל , בודק ..פחות משתיק איתי ביחד את האווירה ..אולי זה פתח לשינוי טוב בקשר ..ואולי ..זה רק יום רגוע יותר .. אז , עד לעידכון הבא שלי .. רוצה לומר לך .. תודה !!! דרור, תודה על הכל .. תודה לך ולליאת ולאורנה על האיכפתיות .. על ההצלחה להחזיר אותנו .. המציקים הוירטואלים ..לחדר הטיפולים להתמודדות עם הכאב ..מחדש.. על ההצלחה לגרום לי לפחות אישית ..ממחשבות אובדניות להרגע .. ממני, מכל הלב, שרית

שרית שלום, אני שמח וחושב שהצלחת לעשות משהו חשוב מאוד עבורך בכך שהלכת לטיפול. גם אם התחושה הייתה אחרת, ובוודאי שהיא כזו. כרגע אנו כאן כדי להזכיר לך את היכולת שלך לבטוח ולהפיק תועלת מהמטפל שלך. אני מאמין ומקווה שבהמשך היכולת הזו תהפוך לחלק ממך שיעזור לך להתמודד גם עם האכזבות כשיקרו. דרור

שלום לך, אני שמח שהיום הקשה נגמר, ושמח על כך שאת מרגישה שיש לך פה מקום להניח את הראש, דרור

שלום לך, זוהי רק מראית עין משום שלוקח זמן עד שההודעות עולות. מאחורי הקלעים הפורום שוקק חיים כפי שניתן לראות כעת. דרור

תוך כדי תחושת סיוט של פלאשבק אני מנסה ללמוד... והפסיכולוגית שלי מתקשרת לקבוע מתי אנחנו יכולות לדבר השבוע כמובן שהשעה היחידה שהיא יכולה לדבר זה מחר בשעת הבחינה שלי זה לא הצלחנו לתאם זמן אחר אז הזמן הבא שלה לא יאומן זה לא פגישה (היא מלאה) אלא שיחה שבוע הבא לי זה נראה המון כולל חופשת החג וכד' ואני מריגשה רע ממש מתמוטטת .. אמרתי לה שזה לא מתאים לי וכל צורת הטיפול הזו (וכנראה שהיא לא קראה את המייל שלי כ במייל אמרתי לה שאני עוזבת..) כרגע זה לא מה שאני צריכה אני צריכה מטפל יותר זמין... התשובה שלה הדהימה אותי: "רחל, לא אני לא מוכנה לזה את לא יכולה להפעיל עלי לחץ קבענו שנדבר וניפגש ששנינו נוכל " כמעט טרקתי לה את הטלפון, היא אפילו לא הבינה כמה אני סובלת זה ממש לא היה תגובה של להפעיל לחץ זה פשוט לא מתאים לי כרגע רע לי קשה לי לבד הצורה הזו לא מתאימה לי ... אני צריכה תמיכה מסיבית יותר .. אני מכירה אותה מחר היא תתקשר או מחרותיים או תכתוב לי מייל היא לא תרצה שאני יעזוב (וכשאני יואמר שהיא לוקחת אותי כדבר מובן היא כאלו לא תבין למה אני אומרת את זה) אני צריכה ללמוד למבחן של מחר ואין לי כוח, מצד שני לא כדאי שהיא תהרוס לי את החיים אז אני ינסה לשכוח למחות את הדמעות(גם של אכזבה) ופשוט לנסות להתקדם הלאה אני לא יודעת איך להגיב למה שקרה אם בכלל.. להמשיך , לא להמשיך , להתעלם ממנה??? אני ידועת שכשהיא תתאפס ההדורים כלאו יחזרו ובזמנים הטובים יש לנו כימיה אבל נמאס לי מהזגזג הזה , לכל אחד יש תקופות אבל לפחות שתודיע מראש או שלא תודיע אבל שתהיה עיקבית היא פעם יכולה להכין אותי כאלו לחופשה של שבועיים (וזה מגוחך כל פעם מחדש) ופעם אחרת להעלם לחודש בלי לומר מילה. ולפעמים פשוט להיות נחמדה וללוות מעל ומהעבר. ילה אני אנסה ללמוד חבל על הכל

רחל יקרה (מסטודנטית אחרת בהצלחה) ממה שזכור לי מהדברים שאת כותבת פה אתן שלוש שנים ביחד עברתן מהלומות והישגים בדרך, את זוכרת מתי הכל התדרדר, מתי התחלת להרגיש שהיא מאכזבת, לא אמפטית, מרוכזת בעצמה ועסוקה? פשוט חבל לי לראות וזה בכל מערכת יחסים ששוכחים שנים של טוב בגלל משבר. אשמח אם תעדכני.

טוב שאת מזכירה לי את התקופות הטובות(-: אני יודעת שהיא תנסה לא לתת לי לשכוח שהיה גם טוב גם היא תתאפס .. ועוד לפני. אחת לשנה מידי פעם יש לה פיספוסים היא אבדה את הכיוון שאמרתי לה שאני עוזבת פשוט התרגזה מהרעיון חבל על הזמן באמת זה מצחיק אם זה לא היה אני בסיטואציה... תאמת אני לא יודעת אם לתת צאנס או לא לפעמים גם דברים טובים עוברים אני לא יודעת אם אני יכולה לתת בה אמון.. יותר. תודה בהצלחה!! אני די מבואסת .. ממש לא תרגלתי. שיהיה לך המון בהצלחה

רחל שלום, את מתארת משהו באמת מתסכל, את צריכה אותה והיא לא זמינה עבורך. זו כמובן זכותך לכעוס ולרצות להפסיק את הטיפול השאלה היא האם יש עדיין משהו שאת יכולה להפיק ממפגש איתה. אני חושב שאחרי תקופה כה ארוכה ביחד לא יהיה זה נכון עבורך לא להיפגש איתה, ולא לנסות להבין מה קרה שם שהוא בלתי נסלח מבחינתך. גם אם תחליטי להפסיק. בנוגע למבחן, קודם כל, שיהיה בהצלחה. שנית אם את עדיין לומדת - תפסיקי, לימודים שעות ספורות לפני המבחן אינם תורמים כמעט כלום, ולרוב מעלים את מפלס החרדה לרמות שיכולות לפגוע בתפקוד בעת המבחן. דרור

רחל שלום, נשמע שמאוד קשה לך. אני מזמין אותך לשתף פה בתחושות שלך, דרור

העתקתי את הקישור לכאן http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-784,xFT-687623,xFP-687623,m-Doctors,a-Forums.html

שלום לך, את מתארת חוויות קשות למדי שעברת בחייך. אבל אני מרגיש שהשאלה שאת שואלת היא שאלה בסיסית באשר למה קורה לך, מהו הדפוס שאת חוזרת עליו והאם יש דפוס כזה. מדברייך נשמע שבכל הנוגע לדימוייך העצמי, בעיקר מול גברים קורה לך משהו. את כמהה לחום ולקרבה אבל מתקשה להשיג אותם מבלי להרגיש לא שווה. את המאבק הזה הרגשתי בעיקר דרך הניסיון שלך לא לאבד את בתולייך אלא לגבר עמו תרגישי קרבה אמיתית. למרות כל מה שעברת. לא קל לצאת מהמקום הזה, מנקודת ההסתכלות וההתמודדות הזו על קשרים עם גברים אבל זה אפשרי. עצתי היא שתנסי לפנות לטיפול, אני התרשמתי שיש בך כוחות התמודדות. כוחות שהם מאוד חשובים להתצלחת הטיפול. בהצלחה, דרור

לחברי הפורום שלום, לאחר מחשבה רבה החלטנו כי לעת עתה יעבור הפורום שינוי מה. הודעות שייכתבו לא יתפרסמו מייד אלא לאחר שאחד מאיתנו יעבור עליהן. ההודעות יתפרסמו מאוחר יותר אלא אם כן תהיה בהן שפה פוגעת כלפי משתתפי הפורום, או אמירות לא עניניות. ניתן בהחלט להגיב אחד לשני אך כפי שביקשנו בעבר לעשות זאת ממקום המנסה לתרום לאותו אדם ולא על מנת לפגוע בו. דרור

והאם ניתן יהיה להמשיך לכתוב בקשות לתמיכה מהמשתתפים - שחוץ מלעזור אחד לשני לא פוגעות באף-אחד?

זה רק אחרי שכתבו דברים אישיים נגדיך.........

מצחיק יקר אף אחד/אחת לא כתב דברים נגד דרור אלא רק דברי הערכה/חיבה. אני מצטרפת לדברי הערכה שנכתבו למטה אני חושבת שאתה מטפל מאוד מיוחד. אשריך שניחנת בגישה כזאת.(כל תשובה נכתבת עם המון רגישות). איריס.

עשיתם סינון, אך אתם ממשיכים לעלות גם מה שאינו רלוונטי לפורום. אז איזה מין סינון זה בדיוק? למשל גם את ההודעה שלי אין צורך לעלות. חומר למחשבה

בהמשך להודעתי, להלן דוגמה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-784,xFT-689017,xFP-689049,m-Doctors,a-Forums.html זה היה כל כך נחוץ בפורום?

שלום לכם, עולות כאן מספר שאלות, כולן חשובות. ראשית אני מאוד אשמח אם יימשכו כאן הודעות התמיכה, כל עוד שאין הן מכוונות לפגוע במשתתפי הפורום. שנית, ההחלטה על השינוי לא הייתה החלטה קלה, התלבטנו רבות לגביה. בתקופה האחרונה עברנו התקפות אישיות, חלקן לא הוגנות עלינו, אבל היה לנו חשוב לשמור על המתכונת של הפורום. אולם משראינו שההתקפות לא מופנות רק אלינו אלא ובעיקר למשתתפי הפורום, פוגעות בתחושת הביטחון שהייתה כאן, ןגם ביכולת שלנו להתמקד במתן ייעוץ מקצועי החלטנו על השינוי. לגבי השאלה האחרונה, את צודקת, אכן יש הרבה מקום למחשבה. ככלל הקו שאני שם לעצמי הוא שכל הודעה תעלה אלא אם כן יש בה בכדי לפגוע באחד ממשתתפי הפורום, או שיהיה בה משום הפניית תשומת הלב למקומות לא רלוונטייים שיפגעו בתפקודו התקין של הפורום. ההודעה שנכתבה בקישור שלך נכתבה לפני שהפורום שינה מתכונת. לגבי הודעתו של "מצחיק", חשוב היה לי לומר ולהבהיר כי אני לא יוצר צנזורה נגד כעסים שיעלו כלפיי. עם זאת התקפות פרועות לא יקבלו מקום. ועדיין אני מניח שנתחבט רבות באשר לשביל הזהב בו ננהל את הפורום. דרור

נראה שקצת מבלבל ואולי אפילו מלחיץ השינוי בפורום, ושולחים רגל קדימה לבדוק שהכל בסדר. אני מקווה שעם הזמן התחושה תהיה בטוחה יותר. דרור

שלום לך, כפי שניתן לראות התשובה היא כן, ההודעות לא מתפרסמות מייד אלא עוברות אישור קודם לכן. דרור