פורום פסיכולוגיה קלינית

להוסיף ולספר, שמתחילת 'הטיפול' אצל הפולניה הזאת, היא תמיד סיפרה לי על כך שהיא רואה את הפער אצל אנשים בין מי שהם,משלותיהם (או חושבים על עצמם), לבין 'התוצאה' במציאות. כאילו שזה היה מוקד תשומת הלב שלה, בעוינות ובחוסר אמפטיות נהגה לדכא, ואף לא לשמוח וליהנות בהנאותי. ניסיתי ללכת לטיפול חדש אחרי שהייתי אצל הפולניה במשך שנתיים +, החזרה לטיפול לקח לי בקירוב 3 שנים אחרי...ולרות ניסיונותי אינה מצליחה. אני לא מצליחה לגשר על הפער בעמדות שנחוו אצלי. הייתי אצל מטפלת כה נחמדה, סבלנית וקשובה ואילו אני לא יכולתי לקבל זאת ממנה (מה שלולא הטיפול ההוא הייתי מצליחה), אני חושבת לעצמי מחשבות עויינות כלפי עצמי וחושבת כמה שאני לא בסדר! ולא שווה! המטפלת ההיא האפילה ותאפיל על כל מטפלת אחרת או כל מחשבה חיובית אחרת אודות עצמי. אני יוצאת מנקודת הנחה שהיה לי שגעון גדולת (אם להשתמש במונח של ההיא), והכל היה אצלי שקרי, פאסדה שבעצם אני כלל לא מי שאני חושבת או חשבתי את עצמי. לעיתים, כל מה שנזקקתי לו בטיפול ההוא, זה לרגע אמפטיה, חיוך, הבנה, הקשבה- ללא כל הזמן מיד להטיח בי האשמות וביקורות. יום טוב

כרמית שלום, רציתי לשתף אותך בכמה מחשבות / שאלות שעלו בי. ראשית מדוע אותה מטפלת כל כך השפיעה עלייך. האם ובמה היא נגעה שם שכל כך מכאיב לך. את אומרת שנזקקת לאמפטיה, חיוך והבנה, אך משאלו הגיעו, הגם שממטפלת אחרת, לא היית מסוגלת לקבלם, האם את מצליחה להבין למה? שוב, אני לא יודע מדוע הגעת לטיפול, אבל הגעת מסיבה כלשהי, וייתכן שהגעת למטפלת שלא התאימה לך. אבל התחושה שלך שהיא אדם רע, שכל מטרתו הייתה להנמיך אותך פוגעת בעיקר בך כיום. המלצתי היא לנסות ולעבד קודם כל את השאלה הזו בטיפול, לפני שתוכלי להיכנס לטיפול ולהרגיש שאת נתרמת ממנו. דרור

דרור שלום, אני מוכן בבקשה להסביר לי מה ההגיון והתועלת שעומדים מאחורי טיפול כושל שעברתי? במשך התקופה שהייתי אצצלה, הרגשתי איך שאני נחלשת ולא מתומדדת טוב כפי שעשיתי זאת קודם. לקראת הסוף, מצבי הדרדר, ונחלשתי באופן כזה שאני איבדתי את כוחותי וכישורי החיים שלי בפני התמודדויות. חוויתי בעוצמות גבוהות רגשות קשים ומפחידים שלא הרגשתי בעוצמה שלהם כך. עצם, השחזור ותחושות קשות שגדלו וגדלו והעמיקו, השאירו אותי באפיסת כוחות, עם כאבי ראש, חרדות ו'זרמים בראש'. הזכרון של סערת הנפש הכבירה שחוויתי אינם מאפשרים, לנוע קדימה ביתר שאת, הם מחלישים ומדכאים בכל פעם מחדש, בכל מצב בין יחסים שמזכיר ונחווה מחדש. כאילו אם הייתי על סקאלה, אז קודם איכות חיי הו על מספר 8-9 וכיום הם ירדו ל- 4-5 כאשר די ברור שהם לא יכולים לחזור בחזרה ל-8 עצם החוויה הקשה והמפחידה שחוויתי. אש תאמר לי דרור, מה התועלת בטיפול פסיכולוגי, אם הוא רק מחזיר אחורה לרגרסיה בלתי- הפיכה? אני היום פחות עמידה מול אימי למשל, שקודם נהגתי בתבונה ובנכונה וידעתי איך להתמודד מולה מבלי שהדבר יפגע בי. היום, אני ניצבת בפניה כעלה נידף שרק ממשיך ומתנדנד. זאת ועוד, יחסי עם הורי ואחיי הדרדרו מאוד בשל הטיפול, עד למצב של חוסר איזון בריחוק לבין הקירוב שמעורר בי חרדות ופאניקות הסטריות. למעשה, במשפט אחד- אני יכולה לומר לך, שמאז אותו 'הטיפול' אני חווה את משפחתי כמזיקה, כהרסנית ומקלקלת. חווה אותם כהאוייב הכי גדול שלי ופוחדת מהם כמו מאש. שפועל, התמונה התעוותה במציאות ומשפחתי אינה 'רודפת' אותי. נו, אז מה התועלת? תודה

כרמית שלום, אני לא יכול לדעת מכאן מה בדיוק קרה בטיפול שלך. אבל אני יכול לנסות ולענות לך על השאלה באופן כללי יותר. רגרסיה, בחלק גדול מהגישות הטיפוליות, היא חלק בלתי נפרד מהטיפול. עולים תכנים קשים ותחושות קשות, ולעיתים יש גם נסיגה התנהגותית. אבל על ידי תמיכה, בירור והבנה של המוקד לקשיים כפי שהתפתחו על ידי חווית הרגרסיה בטיפול , ניתן לשוב ולנוע קדימה עם פחות התנגדות מבעבר. לכן רגרסיה היא חלק מהתהליך. השאלה מה קרה כאן שלא אפשר להשתמש ברגרסיה, ולסיים את הטיפול לפני שהגיע אל סופו. אני גם חשבתי על דבריים שכאשר הגעת לטיפול, איכות חייך הייתה 8- 9. זו איכות חיים גבוהה למדי - מדוע בכל זאת הגעת לטיפול. מה הפריע לך. מה שאני מנסה לומר הוא שהגעת לטיפול מסיבה כלשהי. יכול להיות שהרגשת שדברים קורים מהר מדי, מציפים מדי והרגשת שהטיפול פוגע בך. בנוגע לקשר עם בני המשפחה, לעיתים בטיפול עולה קשר בין הדרך בה גדלת וגידלו אותך לחוויות קשות כיום. זה יכול לעורר כעס ורגשות אחרים שאותם את מתארת. אבל שוב, בעזרת טיפול המטרה היא להגיע לכדי תמונה שלמה הרואה אותם גם על המעלות וגם על החסרונות שלהם. דרור

אנחנו גרים בקליפורניה. בני בן ה 5 החל גן חובה, זו כבר נחשבת כיתה עם שיעורי בית וכו'. מבחינה אקדמית וחברתית אין לו שום בעיות. כך נראה לי וגם הצוות טוען כך. למרות זאת הוא חזר להרטיב לפעמים בלילה, בוחן גבולות בבית, ומאד מקשה על עצמו. מנסה ששעורי הבית יהיו מושלמים וממש מלחיץ את עצמו. האם כדאי לפנות לטיפול?

גלי שלום, הכניסה למסגרת חדשה ומלחיצה כמו כיתה א' בארץ, או גן חובה במסגרת עליה את מדברת, יכולה להיות חוויה לא פשוטה בכלל. ישנם ילדים שמגיבים על כך בניסיון לא מודע לחזור אחורה, לא להתבגר. זה יכול להתבטא בהרטבות לילה ובבחינת גבולות מולכם. עצתי היא לא להתרגש יותר מדי. כן להעמיד גבולות בפניו אבל גם להבין שזהו שלב חולף ושאתם צריכים לאפשר לו את הזמן להסתגל. בנוגע לכך שהוא מלחיץ את עצמו, נסו ביחד איתו להבין מה קורה. האם הוא חש בצורה כלשהי שזה מה שאתם מצפים ממנו, האם מישהו אחר מצפה ממנו, ובכל מקרה, דרך מסרים לאו דווקא מילוליים לשדר לו ששום דבר מהותי לא השתנה, לא בציפיות שלכם, ובוודאי לא באהבה שלכם. ושוב לסיום לא להתרגש, ואני לא רואה צורך בשלב זה לגשת לטיפול. לפחות לפי מה שאתם כותבים. דרור

תודה

איריס שלום, את יכולה כמובן לשלוח למייל האישי שלי, אבל את יכולה גם להיעזר פה דרך הפורום - לבחירתך. דרור

שלום לך, בשל החלטה שהתקבלה לפני מספר שבועות, הדורשת הסתגלות עדיין, שאלות שיישאלו בשבת עד מוצאי שבת בשעה 10 לא יקבלו מענה. שאלות שיישאלו לאחר שעה זו יקבלו מענה על ידי ביום ראשון. אם ברצונך לקבל תשובה לשאלה את מוזמנת לשאול אותה שוב והיא תקבל התייחסות. דרור

קפצתי אחרי יום ארוך ומתיש להגיד היי ולשתף, טוב שהיה וטוב שנגמר. לילה שקט לכולכם ולי גם.

שרה שלום, טוב לשמוע ממך, לילה טוב גם לך, דרור

דרור, רוצה לשאול אותך שאלה. יש לי אח צעיר שנולד קצת אחרת, (אם אפשר לקרוא לזה כך..) מעבר לכל מיני מאפיינים ויכולות וקשיים, הוא מאוד מאוד לא בוגר. הוא בן 18 היום, אבל הוא עדיין תמים וחמוד וילד, כמו בן 14. חסר לו ידע כללי, או ידע עולם, בכל כך הרבה תחומים שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.. דברים שרובנו קולטים איכשהו 'מהאויר' הוא לא. ולא מסיבות של אינטלגנציה, פשוט מתקדם בקצב משלו... קשורות בזה כל מיני דאגות שלי ביחס לעתידו, אבל נשאיר את זה לפעם אחרת. רציתי לשאול משהו אחר: בהתכתבות שהייתה לו עם נערה בת 14, היא רשמה לו שהוא לא מספיק בוגר בשבילה. הוא התבלבל מאוד ופנה בוכה לאימי, שהסבירה לו שהוא אכן ילדותי יותר מאחרים, ושונה קצת באספקט הזה, כמו שהוא שונה קצת גם באספקטים נוספים בחייו. הוא פנה אליי לאחר מכן, לשאול משהו שקשור לכך ואני יודעת שהוא עוד יפנה פעמים רבות בעניין הזה, כיוון שזה מטריד אותו. וגם כי הוא נוטה לא להרפות לפעמים.. ולשאול שוב ושוב את אותן שאלות בדיוק.. מה נכון להסביר? איך להסביר? אותי זה היה מפרק לגמרי אם מישהו היה אומר לי פתאום שאני אחרת. מה גם שאין לו שליטה על כך.. בשבילו אמנם זה לא פתאום, אבל עדיין זה קשה לעיכול.. ובכלל- אתה חושב שאפשר 'לבגר' מישהו, או שמוטב להניח לו? תודה.

שלום לך, אני לא יודע ממה בדיוק אחיך סובל ולכן אני לא יודע אם ועד כמה הוא יכול להתבגר. לרוב כאשר מדובר בפגיעות אורגניות, הדבר קשה יותר, אך הוא אפשרי לפחות במידה מסויימת, כמובן בעזרת טיפול. אני שומע אותך אומרת עד כמה קשה לך לראות אותו פגוע, מבולבל, ולהיות זו שאומרת לו את זה. אני בכלל לא בטוח שזה תפקידך. את מעורבת רגשית, משפחתית, גם מבחינתך וגם מבחינתו. כך שקשה לומר וקשה לשמוע. לכן עצתי היא לפנות איתו לטיפול שיעזור לו גם להתבגר ולהבין דברים אחרת, וגם להבין טוב יותר את מצבו מבלי שאת תהפכי ל"רעה". דרור

לא, לא... לא הבנת אותי נכון.. אני תמיד הייתי האחות הטובה :-) פער הגילאים בינינו הוא כזה שמאפשר לי להיות בעמדת הטובה ביחס אליו. הוא מתייעץ בי הרבה ויש בינינו קשר מאוד קרוב וחם. הוא הכי מקסים בעולם :-) ולמה שלא אהיה מעורבת רגשית ומשפחתית?..זה נשמע רע בפיך- הוא אחי הקטן.. הוא מתייעץ בהמון המון נושאים, ולא רק בי.. הוא מטופל מגיל הגן, אבל לאחרונה החליט שהוא קצת רווי ולקח הפסקה. אני מבינה מתגובתך שהבנה כזו לעולם תהיה באחריותו הבלעדית של הפסיכולוג, ואני רוצה להציע לשים שם סימן שאלה בסוף... :-) אולי אין לכך תשובה, באמת, ולא פניתי למקום הנכון..אינני יודעת. לא תשובה פשוטה של פורום בכל מקרה. אולי ביקשתי 'סתם' הגיגים... אני מנסה להסביר לעצמי מה זה נקרא להיות 'בוגר', ומה בו לא בוגר, וקשה לי להגדיר את זה לעצמי. אתה לא מכיר את החמוד הזה, אבל אולי יש לך רעיונות משלך למה זה ילד בוגר בעינייך.. אשמח לשמוע, אם מתחשק לך.. (מקריאה חוזרת של הודעתי אני רואה שיש לי ולמשפחה חלק לא מבוטל בהתיילדות שלו, של 'החמוד הזה' :-).. אבל בכל זאת..אם תוכל..) נ.ב.- כן, זו פגיעה אורגנית (שיתוק מוחי ברמה מינימלית).. האם זה אומר שהוא עשוי להישאר 'ילד' עוד הרבה הרבה שנים? בכל מקרה, תודה.

איני יכולה להסביר כאן למה,אך אני שוב ניצבת בפני משהו שדורש ממני המתנה ארוכה ומורטת-עצבים,ואולי מילת עידוד ממך תעזור לי לעבור זאת בקלות. אין לי כוח לרמזים,אך הפורום זה לא מקום שאני יכולה בצורה חופשית לדבר על כך.

משתנה שלום, עבור רבים תקופות המתנה המערבות אי וודאות הן התקופות הקשות ביותר. הן קשות כי הכל אפשרי בהן, והדמיון משחק תפקיד מרכזי בהן לטוב ולרע. החשוב בתקופות אלו לזכור שלצד הפשרויות הפחות טובות קיימות גם אפשרויות טובות. אז לא להילחם בדמיון, לנסות להמשיך בשגרת החיים, ורק, כאשר עולות אפשרויות לא טובות, לנסות ולאזן אותן עם אפשרויות אחרות. דרור

תודה על תשובתך,ותודה שהזכרת לי את עיניין החשיבה החיובית,שאני 'נוטה לשכוח' בקלות,כי זה באמת הדבר שהכי עוזר,אך הכי קשה ליישם.

אני בדכאון *אמיתי* מרגע שמלאו לי שלושים. אני לא מצליחה להשלים עם ההתבגרות לקראת הזקנה, אני בת 34.5 הלב כבד כמו אשה זקנה ואילו הראש עדיין של ילדה. לא רוצה להתבגר... לא הספקתי לנצל את הנעורים, ולעשות כיף ושטויות. לא יכולה כל כך הרבה זמן להשאר "עצמאית", לבד, ללא הגנה של הורים. רוצה לחזור להיות ילדה, קטנה, ללא דאגות קיומיות, כספיות. רוצה את הקלות, הקלילות, החופש, הריחות והטעמים של הילדות, מוסיקה של שנות ה-80 שיעצרו את הרגע, והזמן יקפא מלכת. רואה את כל הבנות היום בנות ה- 18 ומקנאה. הן כל כך, חיות, בעניינים של המבוגרים, מספיקות הרבה, עושות מה שבראש שלהן- יודעות היום יותר משאנו ידענו, על שהן מרכז היקום, צובעות שערן בצבעים שונים ומשונים, לא משתייכות לשום צו אופנה, בעצם הם המציאו אופנה משלהם. לאן הצלחה בקרב הבנים, גם 'הגדולים' שבניהם...שיכולים להתאים לי אבל מעדיפים את הרעננות שבגילן. לא יעזור שאני ניראית טוב, אני כבר זקנה, מתחילים לראות את הגיל, נסיון החיים, המשברים עלי. לא רוצה להמשיך עוד ולגדול, כל יומלדת זה דכאון. פיטר פן רוצה

שלום לך, אני חושב שאת מזהה נכון מה קורה לך. את מרגישה שהחמצת משהו. שיש לך חסכים מגיל ההתבגרות, תחושה שאת רוצה לחזור ולהיות ילדה שלא צריכה לדאוג ורק להרגיש מרכז העולם. מנגד, הגיל, המציאות היומיומית גורמים לך להרגיש שמאוחר מדי, שמה שחסר לא יושלם לעולם והתוצאה מהפער הזה הוא הדכאון עליו את מדברת. המלצתי היא כניסה לטיפול, ניסיון לעבד את תחושות החסך שיש בך, וניסיון למצוא דרך בה תוכלי לפשר בין המשאלות שלך, הפנטזיות, לדרישות המציאות היומיומית. זה לא קל אבל בהחלט אפשרי. דרור

אני חשבתי שאת החצאים מפסיקים לספור היכן שהוא בגיל העשרה..... השאיפה לחירות אישית היא מוטיב חשוב בנפש האנושית הצורך להגשים את עצמך אינו רק להגשים את הציפיות של החברה ממך, למרות שכדאי לפעמים לאזן, כי גם להשגים כלכליים/חברתיים יש ערך אבל תחושת ההגשמה באה דווקא מאותם דברים שנחשבים פחות בחברה כמומ ביטוי אישי, גילוי העולם (הגאוגרפי והאנושי) ועוד אבל קשה לי להבין מה מפריע לבחורה בת 34.5, ולעניין זה גם בת 54.3 או כל גיל אחר להחליט שהיא פורצת את המסגרות שכובלות אותה, ולהתחיל לחיות!!

היי יש לי בן דוד בן 40 שחזר מאילת לפני שנה ....הוא לא היה בקשר עם הוריו כי לא הסתדראיתם הוריו גרים בכפר.....הורא חזר לבית הוריו בטענה שביתו נשרף ושהשב"כ לא נותן לו לעבוד.....כרגע אחיו בונה בית מעל בית הוריו והבית ללא חלונות עדיין ללא רצפה אך עם חשמל הוא מסתגר באחד החדרים שם....אימו בת 60 היתה מביאה לו אוכל הוא היה פותח את הדלת....לפני כמה זמן היה עונה כשקוראים לו מעבר לדלת....עכשיו כבר לא עונה....יורד משם לשטוף כלים שהוא לכלך רק בשעות הבוקר המוקדמות ושוב חוזר ....לא מתקלח....לא ידוע אם הוא מתקלח.....מסרב ללכת לרופא בטענה שאין לו כלום הכל בסדר אצלו.....הוא טוען שמתקשרים אליו שיחזור לאילת אך אין לו טלפון בחדר ואין איתו פלאפון....אביו מת לפני חודש משבץ מוחי הוא סרב להשתתף בהלוויה ובאבל ואומר שלא מאמין שאביו מת למרות שכאשר מצבו היה קשה שהה איתו בבית החולים......הבעיה שהוא לא תוקפני כלפי אחרים ולא שמעו אותו שהוא רוצה להתאבד....מה אפשר לעשות??.

לילי שלום, קשה לאבחן במדויק מכאן ממה בן דודך סובל. אבל נשמע שיש שם מרכיבים פסיכוטיים. ייתכן וזהו דכאון אך אני נוטה יותר לחשוב שזהו סוג של תהליך סכיזופרני. לשאלתך מה ניתן לעשות: ניתן לפנות לפסיכיאטר בקופת החולים אליהם אתם שייכים, לדווח על המצב ולבקש ביקור בית. במקרים מסויימים ימליץ הפסיכיאטר על טיפול מרפאתי כפוי או אשפוז כפוי. כמה שזה נשמע קשה, המצב בו בן הדוד שלך נמצא נשמע כקשה יותר, ועתיד רק להדרדר ללא טיפול. דרור

כדאי לטפל בזה, אבל מאד בעדינות בן אדם יכול בהחלט להמוטט מרדיפות, וזה מה שהוא מתאר שקרה לו, ולא בטוח (האם בדקתם??) שטענותיו מדומיינות אולי הוא מסתגר כיוון שאין לו מישהו שיקשיב לו באמת????? אם אין אף אחד בסביבה המשפחתית שמסוגל לתקשר איתו, אפשר למצוא מכר שיודע לדבר עם אנשים, שיש לו חמלה ואמפתיה, כי אנשים במצב רגיש מאד רגישים גם להתנשאות... ואם לא אז כדאי להתייעץ עם עובדת סוציאלית או רופא המשפחה, או כל בעל מקצוע שאינו פסיכיאטר. את ההתערבות הפסיכיאטרית רצוי מאד לדחות למצב של אין ברירה באמת, כגון שהוא כבר עומד על הגג וצועק שהוא רוצה להתאבד....

היי אני בת 25 נשואה שנה דתייה ובעלי הגבר הראשון שלי ולו היו חברות לפניי.הבעיה שאני ובעלי מקיימים יחסים בממוצע פעם בחודש.חמותי טוענת שאני לא יודעת לפנק את הגבר לדבר אליו בצורה מפתה....האם יכול להיות שזו הסיבה זה ממש מוריד לי את הבטחון בעצמי....האם זה משהו שאפשר לשפר? אני משתגעת מתדירות יחזסי המין...בעלי טועכן שזה בגלל בעיות בבית...אביו חולה אלצהיימר במצב קשה מבחינת זכרון ונוהג להשתולל מידי פעם כשלא נותנים לו למשל להסתובב ברחוב הרבה או לירוק איפה שבא לו וכו...(הוא יורק על הרצפה בבית) כנ"ל בעלי לא עבד בשנה הרשונה לנישואינו ועכשיו לפני יומיים התחיל עבודה חדשה..ההורים של שנינו גם מצבם הכלכלי קשה...בקיצור האם לדעתכם בעלי לא רצה אותי בגלל שאני לא יודעת לפתות....אני מרגישה רע עם זה ורציתי לדעת אם בכלל אפשר להשתפר בדבר הזה? נ.ב-אנו גרים עם הוריו אימו בת 70 אביו 80 עם חדר שינה ומקלחת ושרותים נפרדים.

הי סילביה. דרך גבר בעלמה, זה אומר שהוא זה שצריך לפתות אותך.לא את אותו. הוא הגבר הוא היוזם - לפי הרבנות והיהדות שאת מאמינה בהם. לכי בבקשה להתייעץ בנושא עם הרב הכי קרוב אלייך. אל תשמעי לאמא של בעלך- ברור שהיא תצדיק אותו כי הוא בן שלה. את בסדר גמור, אשה יקרה. את רק קרבן של החברה שבה את חיה. הייתי מייעצת לך לפנות לפסיכולולג אבל אני יודעת שלא תעשי את זה אז תלכי לפחות לרע במיעוטו ולכי אל הרב. גם הרב הכי שונא נשים יגיד לך שעל הגבר לספק את האשה שלו. חלה עליו חובה מדאורייתא. עשי עם עצמך חסד ותתחילי להאמין בעצמך ושאת בסדר גמור.את לא אשמה בכלום. בכלום !!!!!

גם על פי ההלכה היהודית,\ שמכירה בטבע האדם היטב, האשה כן אמורה לפתות את בעלה, על ידי לבוש מתאים, יצירת אוירה מתאימה "לעניין" ומילים שמעוררות חשק - והעיקר שלא תדרוש בפה ממש, זה מה שנחשב לחוסר צניעות היהדות נותנת חשיבות רבה לדברים שבינו לבינה זוג צעיר (מההודעה הבנתי שמדובר על זוג בשנת הנישואים הראשונה שלו) אמור להתעסק הרבה עם הדברים האלה, הגבר משוחרר משרות צבאי, ופטור מלצאת אפילו למלחמה!! בשנת נישואיו הראשונה, על מנת שיהיה שם בשביל רעייתו הצעירה וביחד הם ילמדו את הטנגו המקסים הזה של דרך גבר ועלמה במקרה הנוכחי, תנאי המגורים שלהם משפיעים לא קל על המצב, הסיטואציה לא ממש רומנטית, לחיות עם זוג הורים זקנים שאחד מהם חולה באלצהיימר, לא מן הנמנע שהבחור אכן בדכאון אבל מצד שני לא נראה שהוא ממש נלהב "לכבוש את רעייתו" וצריך לשים לב לזה לפני שיהיו ילדים "יותר עדיף"

חוששת שהבעיה לא אצלך,סילביה יש גברים שסקס לא מעניין אותם, או שיש להם בעיה סקסואלית אחרת שהם לא מעיזים לדבר עליה, וזה גורם להם רק ל"קיים מצוות פרו ורבו" על פי ההלכה, כלומר לגמור עם זה ודי זה באמת קשה במגזר הדתי להציג את הבעיה הזאת כעילה לגרושין. אבל לדעתי את יכולה ללא בושה לדבר על זה עם רב (שאת סומכת עליו, ולא של בעלך). האם יש לכם ילדים?. האם היתה תקופה שיחסי המין היו יותר מספקים?? האם יש דרך להסביר לבעלך שאת סובלת מהמצב?. האם את בכלל מדברת איתו על זה??

סילביה שלום, אני יכול להבין את התחושה הקשה שאת מתארת כשאת מרגישה שאולי את עושה משהו לא בסדר, לא מושכת מספיק לא מפתה מספיק. השאלה היא מדוע את לוקחת על עצמך את התחושות הללו. את כותבת שאת חסרת ניסיון קודם, ונשמע שאת מרגישה שכאן הבעיה. שאם היית מנוסה היית יודעת מה לעשות. יש בכך אמת מסויימת, אבל אמת נוספת היא שצריך שניים לטנגו. נשמע שאת מתאמצת, אבל אין לך ממש שותף לזה. מה לעשות עם זה? כאן זו בחירה שלך. את יכולה להמשיך לחיות כך. את יכולה לנסות לפנות לטיפול זוגי ולברר מה בדיוק קורה שם ביניכם. ואת יכולה גם להחליט לנתק את הקשר הזה. ברור לי שהצעות אלו הן פשטניות, בעוד שהמצב שלך מורכב מאוד. לכן אני חושב שההחלטה צריכה להיות שקולה, ואולי אף להיעזר במישהו שאת סומכת עליו. מטפל, רב, חברה טובה, ולהגיע להבנה מה את רוצה. כי גם אם יש בעיה, והוא מוכן לפתור אותה אין סיבה שלא תנסו. דרור

רק להעיר את תשומת לב כל הכותבים כולל דרור: דתיה זה לא אומר יהודיה. הכותבת יכולה להיות מוסלמית, נוצריה או בודהיסטית אדוקה. לפני שאתם שולחים אותה לרב אז אולי כדאי לשים לב לפרטים. ולסילביה: כדאי לך באמת לפנות למישהו שיוכל ליעץ לך, על פי דתך ואמונתך או יועץ מתחום הנפש. ועדיף כמה שיותר מהר. את פונה ופונה לפורום, ומכאן לא תצמח ישועה. את זקוקה ליעוץ פנים מול פנים. עשי זאת במהרה, העזרי, חבל שחייך יתבזבזו ויתסכלו אותך לעד.

ישראלי פליסטיני וגרמני עולים למטוס..... הדיילת ניגשת אליהם ושואלת: תגידו לא נמאס לכם כבר מהבדיחה הזאת??? עם כל הפלורליזם שבעולם לא נראה לי שזוג ערבי צעיר יגור עם הורים זקנים שאחד מהם סובל מאלצהיימר זה אופייני יותר לנו היהודים אצל הבני דודים שלנו יש הרבה יותר מעורבות של המשפחה המורחבת' וכוונתי בזה למעורבות ממשית יומיומית ולא רק באירועים ודיסקוס טלפוני של הבעיות של אחרים.... אז אם סילביה היתה נוצריה או מוסלמית ישראלית, היינו שומעים יותר על אחיות, דודים, גיסות וכו זאת כמובן רק דעתי....

משותף בינהם?.. ז"א.. רציתי לדעת.. הפסיכאטרית שניגשתי אלייה בהמלצת המטפל ..כדי לבחון אופציה של שימוש בכדורים ביקשה שאחתום על טופס ויתור סודיות ..כדי שתוכל ליצור קשר עם המטפל שלי ..?! תאמת, לא אהבתי את הרעיון הזה .. ולא הסכמתי כרגע , היא מנסה ללחוץ ..שאחשוב שוב ..שזה יכול רק להועיל לטיפול ..כששניהם עובדים במקביל ..ומדברים בינהם.. ולי ..זה מרגיש מפחיד מידיי ..איבוד שליטה כזה טוטאלי להיות בהרגשה בידיהם של שניים שמטפלים בי לא פרונטאלי ביחד ..אלא משוחחים עליי מאחורי הגב .. אשמח לשמוע מה דעתכם ..? תודה ,

היי ש' האמת שאותי זה היה מאוד משמח ומרגש, הרצון והאכפתיות להתאמף ולהשקיע את מירב המאמצים יחד על מנת לעזור לך. אני לעומת זאת, הייתי מתרפקת מרוב חיבה אם היו מציאים לי כזו עבודה משותפת. בהצלחה :-)

הי ש' ההרגשה הזאת שמדברים עלייך מאחורי הגב ויכולים למכור אותך בהחלט לגיטימית. מצד שני - את יכולה לדרוש שאם עושים עלייך קונסוליום שתהיי נוכחת בשיחה. זה היום קיים ורצוי ברפואה וצריך להיות קיים ורצוי גם בטפול הנפשי. ברור שמנהלי הפורום ינסו לשכנע אותך לסמוך על הרופאים שלך - אבל זכותך לדעת מה מדברים עלייך. זאת דעתי. מצד שני הפיסיכאטרית יש בה יושר וכבוד כלפייך, רק שתדעי לך, כי הרבה מהם אפילו לא היו שואלים אותך - זה מותר לעשות לפי חוקי האתיקה... סתם לידיעתך. בהצלחה

אני יכולה מאוד להבין אותך!! אבל אני גם חושבת שעמדת הפסיכיאטרית נכונה. אם הייתי במקומך גם לא הייתי מוכנה שהפסיכיאטר והפסיכולוג ידברו בינהם עלי הייתי מרגישה כאלו מרכלים עלי מאחורי הגב. אבל האם זה נכון?! לא זה לא נכון ניתן להפיק יותר אם הם ידברו בינהם. את צריכ להעריך את היושר שלה. הפסיכולוגית שלי בעבר פנתה לייעוץ עלי אצל פסיכולוג אחר בלי לבקש רשות ממני. מאז בלי להכיר אותו אני פשוט שונאת אותו לא אהבתי את העצה שהוא נתן לה בלי לשמוע אותי מה אני חושבת...... והרעיון שדברו עלי, כאלו משהו התערבאו שיתף בשיחה הכי פרטית אדם זר.. אבל כאן לא מדובר בשני אנשים זרים אולי זה יכול לקדם את הטיפול אז אולי כדאי להסכים למרות התחושה.

להיזהר מחתחמה על טופס ויתור סודיות.. הייתה על כך כתבה בחדשוות. אשה אחת שבנותיה נהרגובפיגוע דורשת מהביטח לממן לה טיפולים נפשיים. הביטוח כחלק מן המלחמה מולה גייסה סוכןשהשיג את התיק הרפואי שלה מן הקופה. מאחר והיא חתמה שם על ויתור סודיות נתנו להם את התיק שלה בו מצויים סיכומי שיחות במ. לבריאות הנפש בה בקרה בעבר הרחוק בשל חוויות מיניות ופגיעות שעברה. האשה כמעט התמוטטה מכך- משום שסיכומי השיחות היו מפורטים. ובידי הביטוח! הדברים הכי סודיים וחסויים שעברו עליה בילדותה. וכעת משתמשים בהם נגדה! בויתור זה המידע עלול להגיע בעתיד ל... אני למשל, חתמתי על כך בתמימות במקום בו אני מטופלת יחד עם משפחתי. ומי יודע לאן המידע עלול לדלוף! הרי חתמתי- על טופס ויתור סודיות! חתמתי על כך בנוהל שגרת הקבלה למקום מבלי לשים הרבה לב.. כעת אני מתחרטת..

ש' שלום, המחשבה שהפסיכיאטרית והפסיכולוג ידברו מאחורי הגב היא בוודאי לא הרגשה נוחה. אבל האם את יודעת לומר מה נותן לך את התחושה שזה מ"אחורי הגב". מה את חוששת שהם יאמרו זה לזה. לא נשמע לי שקשה לך רק עם זה שהם יחליפו דעות מקצועיות ביניהם. אז האם את יכולה לומר ממה את חוששת? בעיני זו שאלה חשובה שצריך לבדוק אותה גם בטיפול. בכל מקרה אני בעד שילוב הבנה מקצועית ומחשבה טיפולית משותפת. כמו כן האחריות המשותפת שלהם לגבייך היא משהו שיכול לתרום לך רבות בתוך הטיפול ובתחושה שלך בכלל. אין הכוונה שהם הולכים לדבר מדי יום, או אפילו מדי שבוע לשמוע מה קורה איתך (מלבד בעיתות משבר קשות). אז נסי להבין מהיכן החשש, מה הוא מזכיר לך. יכול להיות שאז תרגישי שאת יכולה לוותר על הפחד אל מול התועלת האפשרית. בנוגע לוויתור על סודיות רפואית. ישנם שני סוגי טפסי וויתור סודיות, האחד המתיר למסור מידע, והאחד המתיר לקבל מידע. בשני המקרים המטופל חותם על הטופס, ורצוי למקד כלפי מי מופנה הטופס. למשל לומר אני מתיר למסור כל חומר טיפולי ל - מטפל זה וזה. לא רצוי לחתום על טופס וויתור סודיות פתוח, ולרוב לא מחתימים על טופס מסוג זה. דרור

חשוב שתהיה מודעת לעובדה שטופס ויתור סודיות הוא כל פעם ספציבי למקרה עליו חתמת. התחושה באמת של היחשפות ופגיעות לכל, נחוות כחדירה לפרטיות ואולי נוצרת הרגשה של מעין כדור שלג, שבו הוא ממשיך ומגלגל למיני מקומות ללא ידיעתך וללא שליטתך- אבל הנחה זו מוטעת בעיקרון. טוב לדעת

מנהלים אהובים.תחזירו את הפורום לשבת...........לפחות בערב.סופ"ש הוא תמיד הקשה והבודד משאר הימים.והכי גרוע יום שבת-שמביא בעקבותיו שבוע חדש שלם.עמוס מאבקים בחוסר האנרגיה ובכאב משמים וחונק. הו אז, נחוצות המילים המחבקות והחיבוקים המדברים הדוחפים והמעודדים.שלכם.

עד כמה שאת/ה צודקים...,שבת זהו באמת יום שלרוב מחריף את תחושת הבדידות.קיבלתי זאת מובן-מאליו כשראיתי שהצעד כבר נעשה,אולם כעת כשראיתי הודעה זו,על אף שאיני יודעת ממי היא נשלחה,אני חשה הזדהות איתה - עם הבקשה.

שלום לכן, אנחנו מודעים לצורך בליווי גם ביום שבת, אבל ההחלטה לסגור את הפורום ביום שבת, הגם שלא הייתה קלה, נועדה בין היתר לאפשר הפניית אנרגיות בצורה טובה יותר בשאר ימות השבוע. בכל מקרה אנחנו לוקחים את בקשותיכם לתשומת ליבנו, דרור

שלום ישנם 2 סוגי דיכאון עיקריים שהצלחתי להבחין ביניהם: הראשון--דיכאון שיש לו סיבה. כלומר--אדם שמאוד מאוד רע לו ועצוב לו, אפילו בא לו להתאבד לעיתים קרובות-- כיוון שלא הולך לו איזה משהו בחיים שהוא מאוד רוצה. השני--דיכאון שאין לו סיבה. כלומר-- האדם בדיכאון ואין לו כח לחיות, ואין מסיבה ספציפית. גם בדיכאון זה בא לאדם להתאבד לעיתים. רציתי לשאול האם הפסיכולוגיה או הפסיכיאטריה עושה באמת הבחנה בין 2 סוגי הדיכאון האלו? האם יש הבדל בין הטיפולים לכל אחד מסוגי הדיכאון<? או שהפסיכולוגיה עושה אבחנה אחרת בין סוגי דיכאון, ולא כפי שאיבחנתי? תודה.

דוד שלום, אתה עושה אבחנה מדוייקת למדי בין סוגי דכאון שונים. כאשר הדיכאון הוא בתגובה לאירוע חיצוני, או שישנה סיבה ברורה לעין, הדכאון מכונה דכאון ריאקטיבי (תגובתי). כאשר אין סיבה לדכאון. הוא מופיע כאילו מעצמו, נהוג לראות בו כדכאון בעל גורמים ביולוגיים יותר, הבא מבפנים. כדי לטפל בסוג השני נהוג לרוב לטפל בעזרת טיפול תרופתי או בשילוב של תרופתי עם טיפול פסיכולוגי. הדכאון מהסוג הראשון יכול להגיב טוב לטיפול פסיכולוגי בלבד. אם כי כאן נכנס גם השיקול של עוצמת הדכאון, כשבדכאון מאגורי -חריף, נהוג לטפל בשילוב של טיפול תרופתי ושיחות, דרור

ליאת, תודה שאת מעלה הודעות גם באמצע הלילה.. הלילה פחות עצוב ככה מחר ראשון הארוך, אם אני זוכרת נכון ... שיהיה לילה טוב..

שלום לך, אני בטוח שליאת תקרא את ההודעה במוקדם או במאוחר. בינתיים אני מקווה שהיום לא היה ארוך כל כך, ובוודאי מקווה שהוא היה נסבל יחסית. דרור

אם כך, אאחל לך, גם אני, יום נסבל יחסית :-) מצחיק.. מה קרה ליום טוב, יום נחמד, יום מסעיר, נעים, מרגש.. :-) מכל מילות היחס דווקא ב'נסבל' בחרת :-)) גרמת לי לצחוק :-)) היה יום סביר+ [היום כבר מעט טוב יותר..] 'יום ראשון הארוך' זה לא שלי.. אאחל לשניכם ימים סבירים+ :-) (ל.)

שלום לך, אני מרגיש שרצית לשתף בתחושה הקשה שלך, ואני מזמין אותך, אם תרצי, לשתף עוד בתחושות שלך ובמה שגורם לך להרגיש כך, דרור

למה לא יכול להיות לי "לילה טוב"? כן, ממש טוב, כזה בלי פחדים, בלי עצב. לילה טוב

שלום לך, זה מאוד מתסכל וקשה התחושה שאין שקט שכל לילה הוא לא לילה טוב. אבל האם את יודעת מה מקשה עלייך להרגיש טוב בלילה, מבלי החרדות. מה גורם לך להרגיש כל כך רע. והאם ניסית לטפל בזה עלי ידי היעזרות באיש מקצוע? נסי להיעזר, בין אם לא פנית ובין אם פנית, זה יכול לקחת זמן אבל בסופו של דבר ניתן לשנות את התחושות הללו. דרור

אני חשה שמאז הטיפול שעברתי לפני מס' שנים, אני ברגרסיה. גם בתחושתי כאילו חזרתי להיות נערה וגם בתפקוד. כשמתכוונים לרגרסיה בטיפול, האם הכוונה שזה משהו זמני וחולף, או יתכן רגרסיה אארוכת שנים?

אם תפרסמי את ההודעה שוב אחרי השעה 22:00, תזכי לתגובה. (יש הודעה על כך במשבצת למעלה) שבוע טוב

תודה. אני לא רואה הודעה כזו. כמיטב הבנתי, לא רלוונטי השעה בה כותב ההודעה שולח. מקווה שאני קולעת

אני בדיכאון כבר 3 חודשיים החודש האחרון אני מרגישה שאין לי כוח לישרוד כואב לי כול הגוף ויש לי הרגשה מאוד מוזרה בראש מעין זרמים ודקירות ובנוסף לכול הבלאגן שורף לי כול הגוף כול היום יש לכם מושג אם זה קשור לדיכאון? אין לי כוח לשרוד את המחר אני ממש סובלת אני מרגישה מנותקת מעצמי וכול זאת עקב טראומה שקרתה לי לפני 6 חודשיים

נטלי לילה טוב, לדיכאון יש פנים רבות, ומכאובים גופניים יכולים להיות גם הם חלק מה'דיל'. טראומה לא מעובדת יכולה, לצערנו, לשלוח "דרישות שלום" גם זמן רב אחרי שהתרחשה. הקושי שלך לשרוד את החודש האחרון הוא אולי האות שהגיע הזמן לטפל בזה. אני ממליצה לך בחום להגיע בהקדם לפסיכולוג קליני או לפסיכיאטר, ולבנות יחד איתו תכנית טיפול שתביא בחשבון את כל מרכיבי הדיכאון, כולל החרדות שמעורר (אולי) זכר הטראומה. אשמח אם תעדכני אותנו מה שלומך גם בהמשך. בהצלחה ליאת

על אף שמיצינו באיזשהו אופן את הדיון הקודם..אני חוזרת אלייך על ארבע.לא יודעת איך להגיד..אני פשוט מרגישה כל כך ריקה ומפוזרת ואני רוצה להיאסף.ולא להיות לבד (מבפנים).אני עייפה נורא אבל לא מצליחה לנוח. אני לא רוצה ש"יכבו את האור" ואשאר בתוכי לבד.

ויק ויק, הלוואי ויכולתי לעשות למענך יותר. שולחת לך את כל הכוח והנעימות שאפשר, כדי שתוכלי למלא בהם את החלל הכאוב של הלבד. נסי להירגע, לנשוף מתוכך את הדאגה, ולחשוב טוב. בימים קשים, אני אוהבת לחשוב על כוחות היצירה, שלי, של האחרים, של האנושות. עוד לא מצאתי משהו שעוזר יותר. לי לפחות. נסי לחשוב על משהו חדש שאת יכולה לברוא עבור עצמך, עבור בני ביתך. דיברו פה היום על פרחי פקעת. נסי לטמון פקעות באדמה ולהמתין ליופי ולצבע שיבקעו מהן. יש בהן משהו יפה בפקעות האלה (רשת, תקשיבי גם). במהלך הקיץ, הן נראות כל כך אפורות, מיובשות כאלה, מתביישות בשיממון שהן מהלכות. החכמים באמת, מצליחים לראות מעבר, לחכות לשעה הנכונה באוקטובר, לטמון אותן באדמה, או בעציץ, ולהשקות מעט. ואז, בשיא הקור, כנגד כל הסיכויים, מתרחש הנס (ספוילר!!!) זה פורח פתאום. מזכיר לנו שמה שנראה היה כאבוד, יבש ומשעמם, הצליח להיוולד בתפארת כזו. ליל מנוחה ליאת

הרבה זמן לא הייתי פה....כי אני מת אי אפשר כבר להציל אותי אני מת..............!!!

MR BLUE יקר, איפה היית??? התגעגענו. מבינה שעדיין קשה. גם עלינו, כאן, עברו סערות, ואני מקווה שהבחנת בשינויים. חבל ששמחת המפגש המחודש נצבעת בגוונים קודרים כל כך. כך או כך, טוב שאתה כאן. שולחת לך מגע של אור ותקווה. ליאת

מרגישה שאני לא יכולה יותר. כואב לי כל כך בפנים קשה לי לנשום והמילים קטנות מיידי בשביל לתאר את זה. בימים האחרונים קלטתי שאין לי עתיד בעולם הזה. שום טיפול לא יוכל לעזור. שום טיפול לא יכול להציל איברים שכבר מתו ונימים שנעקרו. רשת תקועה כל כך כל כך חזק. רע לי עכשיו ואני יודעת שלא יהיה יותר טוב. רשת מתה בחיים. רשת מתה מזמן ואין טעם להשאיר אותה מונשמת לא יצא מזה כלום. רק עוד ועוד ועוד כאב. רשת לא תוכל לעשות יותר ממה שהיא עשתה עד עכשיו. יש כנראה אנשים שאי אפשר לעזור להם והם לא יכולים לעזור לעצמם. שנים לא הרגשתי ככה. נראה לי שאני פשוט לא רוצה לחיות. לא עושה שום דבר, אבל הבור הזה כל כך עמוק וזה מפחיד. אין רשת

רשת, יש גם ימים כאלה, בהם הכל נראה רע וכואב ומייאש ואבוד. בימים כאלה, צריך למצוא מישהו שיזכיר לך. יזכיר את הדברים הטובים. בא לי להזכיר לך, רשת, כמה את צעירה. וכמה את אמיצה. וחכמה. ויצירתית. כמה את עקשנית ויודעת להילחם. כמה כבר השגת. לא בקלות. בהמון המון מאמץ. אני רוצה גם להזכיר לך, כמה נעים העירסול שהרגשת רק לא מזמן. רוצה להזכיר לך שיש בתוכך גם רשת, שמוכנה להעזר. שלאט לאט למדה להושיט יד, ל?יד המושטת ממול. מחר יהיה יום חדש, רשת. הלוואי שיהיה קל יותר. שלך יעלה

יעלה יקרה, תודה על המילים שלך... אני מרגישה שאלו לא ימים כאלו, אלא הבנה עמוקה יותר שלא יכול להיות אחרת. ההבנה הזו כואבת נורא. בלילה חשבתי על זה שיכול להיות שרשת נורמלית מיידי. אנשים אחרים במצב דומה יכלו לאבד את שפיותם. אולי אם היא היתה קצת מטורפת אולי הכאב היה פחות מורגש. אולי היה לה איזשהו סיכוי לחיות באי של טרוף. מבחוץ זה נראה שרשת מתפקדת לגמרי. רשת לומדת, היא סטודנטית מצטיינת. רשת עובדת בעבודה רצינית וכולם מרוצים. לרשת יש חברות. אומרים שרשת היא חכמה, רגישה ויצירתית, אבל רשת יודעת שהיא מפחדת מהצל של עצמה. רשת שונאת את עצמה. רשת מפחדת מחצי עולם. רשת מפחדת מגברים. רשת פיצלה את חייה למליוני חלקיקים שלא ניתנים להרכבה. לרשת לא יוכל להיות בית עם משפחה. רשת רוצה משפחה. זה מה שרשת הכי רוצה. מיום ליום היא מבינה שזה לא יכול לקרות. כי הפצע הוא עמוק כל כך. ואז רשת לא רוצה להיות. פשוט לא להיות.

רשת יקרה יקרה, רק דבר קטן לומר לך... משהו מן העת האחרונה לי - האיש שמנסה לעזור לי אמר, שהוא מעודו לא ראה מישהו כמוני עם התנגדות חזקה כזו לשינוי ורגישות כזו חזקה לקצב של שינויים. הוא לא פגש מישהו שעד כדי כך קשה לטפל בו, או לגרום לו להיות מוכן להיעזר (כן, אני מתרברבת במשבצת העלובה הזו שתפסתי). ואולי, אולי, כאן תביני אותי קצת - תארנו זאת אצלי, כך, שכל ניסיון נחווה כאילו הטביעו אותי במים בכוח, ודרשו ממני לפתח זימים... וה-דבר שמאד קורה - ככל שיש קרבה, שמתחיל להיווצר איזה משהו בכיוון, קופצות החרדות לשמיים וכך אני עפה הכי רחוק שאפשר. הכי רחוק שאפשר. פחד מוות להרגיש חשובה (וכנראה שה"חשובה" שאני מכוונת אליה לא תתממש לעולם...). אז... תמיד בזוגות. מרגיש קרוב לרגע - מעיף היישר להיאחזות במוות. אולי זה בן צמד להתערסלות שדיברת עליה ממש לא מזמן? אבל אבל אבל רוצה להזכיר דבר נוסף הוא גם אמר לי שאילו הייתי מגיעה בגיל עשרים לטיפול כזה, כזאת חולה ובועטת, ואפילו שגם זה לא היה מוקדם דיו, היום, שנים מאוחר יותר, הייתי בריאה, והיום, היו יכולים להיות לי אולי חלק ניכר מהדברים שהוחמצו ופוספסו. הוא מאמין שטיפול יכול לעזור אפילו לכל מיני שכאלה... (כל עוד לא ממש העלינו באש את הקליניקה...) זה מפחיד.. נורא מפחיד... וכואב סיוט... את צודקת... איתך (אשת ה)

הפסיכולוגית שלי גם כל הזמן אומרת שהיא מאמינה שאין אדם שאי אפשר לעזור. היא אומרת שעשיתי שינויים ענקיים בחיים שלי ושהיא לגמרי מאמינה שאני מסוגלת ויכולה. אבל, אבל, אבל, היא לא יודעת איך זה לחיות עם כל מה שאני סוחבת עלי. היא לא מבינה שאין שום קשר בין מה שרשת בחוץ לבין מה שרשת מרגישה מבפנים. הגעתי אליה בגיל מאוד צעיר, מבוגרת לגמרי בגוף של מתבגרת. היא גם אומרת שאני צעירה, אבל זה לא מעודד אותי. אני מרגישה שאני לא מסוגלת לעשות את השינויים שאני צריכה לעשות בשביל לחיות את החיים. שונאת את עצמי ומרגישה מזוהמת ומלוכלכת.

רשת יקרה, לא מצליחה לחשוב על שום דבר שישווה לדברים הנפלאים שאמרו לך הבנות. כל כך מדויק, כל כך נוגע, כל כך זוכר אותך, לפרטייך. יודעת כמה חשוך אצלך עכשיו, וכמה מפחיד להיות לבד בחושך. מצטרפת-מצטופפת לצד יעלה ואשת האדמה, למעגל קטן של אהבה ותמיכה, בניסיון לעזור לך לצלוח את הלילה הזה, ואת מה שיבוא אחריו. החזיקי מעמד בכל הכוח ליאת

אם החלטתם ללכתעל פורום בסגנון של גידי אז לפחות תשימו תמונה לא?:) את יודעת, זה קצת מעצבן...אם רוצים לרשום באותו העץ לא ניתן...

ME יקרה, בטח שאפשר לכתוב באותו העץ (הרי פיתחנו אחד כזה פה למטה, לא?) ובעניין התמונות - אנחנו מעדיפים את האלמוניות, ומכבדים את הבחירה של מנהלי הפורומים האחרים. אולי פעם... ליאת

ליאת, אפשר לרשום בץ רק לאחר שעלה...(שכחת?) וכשרשמתי את ההודעה הזו כאן למעלה העץ למטה לא היה... ואני מכירה את המדיניות שלכם בעניין התמונות...

ראשית ברוכה השבה,מקווה שחזרת עם כוחות מחודשים.(-: אני נמצאת בתקופה לא קלה,אני נפגשת עם המטפלת פעמיים בשבוע והשבוע היה לי מאוד קשה אני נמצאת בין שתי אזכרות וביקשתי פגישה נוספת ולא היה לה מקום)-: (היא קיבלה אותי לטיפול חד שבועי למרות שהיא מלאה ולא מקבלת מטופלים חדשים ואח"כ הוספנו פגישה נוספת שהיא גם ככה מעבר לשעות העבודה שלה). אז אני מבינה שאין מקום ,אבל אין מקרה חרום? כ"כ כעסתי עליה ,מאוד מקווה שלא הרסתי היא אומרת שהיא מבינה ואין לה בעיה עם הכעס להיפך.(היא תמיד כ"כ נינוחה אף פעם לא יוצאת משלוותה שזה לפעמים מוציא אותי משלוותי). העניין הוא שאני מתעמלת ושוחה ובגלל שלא הרגשתי טוב אז פחדתי לבצע פעילות כולשהי ,מה שבדיעבד לא תרם אלא ההיפך. בקיצור מכל הסיפור הרגשתי מאוד רע השבוע עם סימפטומים של התקף לב ,לשמחתי כל הבדיקות יצאו תקינות אז אין לי התקף לב ,אלא כפי שהרופא הסביר יש לי תעוקת לב. ליאת האם תעוקת לב יכולה לגרום לסימפטומיים פיזיים כאלה? שבת שלום איריס.

שלום איריס, לצערי לא אוכל לעזור לך בעניין תעוקת הלב, שכן איני רופאה. בעניינים אלה מוטב להסתמך על חוות דעתם של מומחים. הניסיון מלמד שבמצבים מעוררי חרדה פעילות גופנית דווקא ממתנת ומרגיעה, אך גם על זה התייעצי עם רופאך. ובעניין האחר - המשאלה להיאסף אל חיקו החמים של חדר הטיפול טבעית ומובנת, במיוחד בימים קשים של התמודדות רגשית אינטנסיבית. למרבה המזל (או הצער - תלוי במתבונן) השבוע של הפסיכולוגים מורכב, גם הוא, רק משבעה ימים, וגם שעות העבודה שלהם לא נמתחות מעבר לגבולות האפשר. זהו עוד ממד של המציאות שעלינו ללמוד לקבל. המטפלת שלך יודעת להציב את הגבולות בשלווה, ויש לי הרגשה שזכית. מקווה שהימים העצובים האלה יחלפו, ויפנו מקום להתאוששות ושגרה ברוכה. שלא תדעי יותר צער ליאת

ליאת, שאלה 'אחרונה' (מרגישה שעלי להתנצל משום מה...), שדי מטרידה אותי כשאני בכל טיפול שלא אהיה, לאחר אותו מקרה כושל. אלו מחשבות ו/ רגשות מעורר בך מטופל שמגיע אליך לטיפול לאחר סיפור טיפולי כושל קודם, שנחווה כפוגעני ומאכזב. האם יש בך חשדות מסויומות כלפי המטופל? תחושה קלה של אנטגוניזם? התלבטות וחשש לקבל אותו לטיפול? תחושה שיש להלך בין 'הטיפות'? תחושות של מגננה? וכו'יב.. תודה ולהת' כרמית

כרמית, מטופל שמגיע אחרי טיפול קודם הוא קודם כל מטופל שמכיר את השפה. מבחינה זו יש כאן דווקא נוחות מסוימת. אם הטיפול הקודם נכשל, אנסה מאד ברצינות להבין מדוע, ולתאם ציפיות. לפעמים אני מציינת באזני המטופל שכך יהיה גם כאן, ולפעמים אני יודעת שיהיה אחרת. ככלל, כל מיני מטופלים מעוררים כל מיני רגשות בתחילת טיפול (ללא קשר לעברם הטיפולי), ורגשות אלה אני משתדלת להבין ביני לביני או עם עזרה. בדר"כ טיפול חדש מעורר אצלי התרגשות, סקרנות וציפייה. בברכה ליאת

ליאת נראה לי שגיבשתי החלטה ואני הולכת לעזוב את העבודה השבוע(למרות שאין לי משהו אחר ביד). באמת שאני לא יכולה להישאר שם. זה מתחיל לעלות לי בבריאות נפשית...(המכנסיים שהיו לי בתקופת הדיכאון עולים עלי...) הבוס אמר לי השבוע שהוא לא מבין אותי, שאני לא מספרת לו למה אני בוכה, לא מצליח להגיע אלי וכד'...נתקלת פעם בפסיכולוג שמשלם לך? נדמה לי שזו עבודה ראשונה שהחזקתי בה כמעט שנה(גבולית או לא?:) אם לא יהיה לי כסף לשכ"ד אבוא לישון אצלך בקליניקה... שתהיה לך שבת שלום.את מקסימה:)

ME שוב שלום, בוס טוב ומתחשב הוא מצרך נדיר במחוזותינו. אל תרחיקי את מי שטובים אליך. נסי לזהות את האויב האמיתי. עלי על הגל וקבלי במשקל... :-( נתראה בשבוע הבא ליאת

העבודה היא האויב האמיתי. סוג העבודה... באמת שלא נתקלתי קודם בבוס כזה אבל באמת שאזלו לי הכוחות מה עושים?

טוב, חייבץ לזוז. רק אוסיף שגם לא יהיה לי כסף להמשיך בטיפול(ממילא דבר לא זז שם...) בקיצור, יש לי תואר מחורבן וחיים מחורבנים גם

שלום , אני בת 25 אני נמצאת בטיפול למעלה משנה , ואני רק מרגישה כמו מכונית שמנסה לסוע בתוך החולות ומחפרת עמוק עמוק בפנים , במקום לצאת החוצה ולהמשיך לסוע . יש לי חברים עבודה (גם תואר ראשון שבאמת לא משנה כלום בחיים) , אבל הכול מרגיש ריקני , ואני רק מחכה כל יום שיגמר , כדי שיתחיל אחד אחר שוב לחכות שיגמר , אני ממש מיואשת , אני לא ממש רואה ומבינה איך הטיפול יוכל לעזור למרות שהמטפלת שלי מאוד נחמדה , אני עדיין לא הצלחתי להבין איפה מגיע הרגע שזה גורם לי להרגיש טוב יותר , כי בנתיים אני רק נכנסת יותר לדיכאון ופחות מבינה כבר את הכול .. יש איזשהי דרך החוצה?!

שלום מישהי, אם את מבקרת כאן לעיתים מזומנות, ודאי נתקלת באנשים שחשים כמוך, אך גם במי שהצליחו - לא בלי מאמץ - ללמוד על עצמם ולהביא לשינוי בתפיסת העצמי שלהם ובדרך ההתנהלות שלהם בזירות חייהם השונות. אחד מחסרונותיו של הטיפול הפסיכולוגי הוא הקצב האיטי של השינוי. בעשורים האחרונים התרגלנו להאצה כללית בקצב החיים, ולחילוף מהיר של ערוצים בלחיצת כפתור. אנו מפעילים מכשירי חשמל פלאיים, שולטים בטמפרטורה של הבית והאוטו, מפשירים גוש בשר גדול בכמה שניות ומדלגים בין יבשות באמצעות מסך ומקלדת. כשמדובר בחיי הנפש שלנו, החוקים משתנים, ההליכה איטית ומגששת, על בהונות, כמו בתוך שמורה. אלו אזורים רגישים, המגיבים בעוצמה רבה לנגיעה לא זהירה, ולכן מטפל רגיש ואחראי (המודע לסכנה) יודע להתאים את עצמו למה שהמטופל מאפשר. אני מעודדת אותך להמשיך לטייל בשמורת הנפש שלך, לרדת מהשבילים המסומנים, ולאפשר לעצמך לוותר לזמן מה על המשאלה להרגיש טוב. מאמינה בכל לבי שהימים הקשים יפנו מקומם להקלה ותקווה בהצלחה ליאת

ליאת תודה אני באמת מעריכה את התשובה , אבל אני באמת מרגישה שהעזרה שאני זקוקה לה היא יותר ממה שטיפול דינמי יכול להציע לי , אני באמת מנסה , אבל משהו שם תקוע זה לא שניהיה קשה יותר כי מדברים על דברים קשים כבר שנה אני רק מתעסקת עם עצם הטיפול עצמו .. בכול אופן תודה רבה הלוואי ואני טועה ויום אחד אני אראה את זה.. (למרות שכרגע אני מאוד סקפטית).

האם באומרך מטפל "(המודע לסכנה)", את מתכוונת ליכולת של המטפל לאבחן הפרעות כאלו ואחרות במטופל, כמו למשל: הפרעת אישיות גבולית, שאז המטפל צריך להיות אולי זהיר ורגיש כפליים? או סתם למטפל לא רגיש מספיק באופן כללי? כי די ברור, שהסכנות בטיפול אצל מטופל הסובל מהפרעת אישיות גבולית, היא כפולה ומכופלת ולשם כך, יש צורך במודעות למצבו ולמצבים שיווצרו. לאיזה "מודע לסכנה" התכוונת?

אורנה יקרה, אני יודעת שאת לא קוראת היום. אני גם יודעת שאת רחוקה. והמרחק קשה לי, את זה את יודעת... מתגעגעת... המון... לא מצליחה להתאפק, חייבת לכתוב לך... לשלוח הודעה לאויר. אפילו אם לא יעלו אותה, כי זה לא היום שלך, וכי ההודעה מיועדת לך בלבד. וכי לא ממש אוהבים אותי כאן :-) מקווה שאולי תראי כשתחזרי. ואם לא, אני וודאי אספר לך. גיליתי היום את הדרך... לא בטוחה שאת תאהבי אותה... בשבילי זו הצלה... תודה לך, אורנה בזכותך מצאתי... שלך, ד'

אוי ליאת,כמה כל מילה מיותרת עכשיו,אסורה וחסרת משמעות בעיקר. איך כל התשובות לשאלות חרוטות בדם על גופי,ואני- כעיוורת מסרבת לראות ולהאמין. קרסתי,התחברתי למיטה,אין לי כח "לסחוב את עצמי" תרתי משמע. בקיצור ליאת, אפשר? מותר? לבקש לנסות לשאוב עוד קצת כוח מכאן.

ד. שבת שלום, כמה קשה ועצוב לשמוע אותך ככה. כנראה שלפעמים צריך פשוט לנוח, להתחבר למיטה, להחזיר כוחות. הלוואי שתוכלי לכוחות ההרס, מבלי להעמיס על עצמך מה שלא הכרחי. שולחת לך מכאן את מגען המנחם של המילים, מקווה שתתני להן לגעת בך, מלב אל לב. שמרי על עצמך. בבקשה. שלך ליאת

תודה ליאת,הלואי והן יצליחו לגעת בי באמת,עכשיו יותר מכל זמן אחר-טיפ טיפה לא יותר. כמה טוב לדעת שאת כאן!שבת שלום.

לכל הבנות היקרות והטובות משם, כתבתי לכן על 'סוף' בראשית השבוע, ונתבקשתי כל-כך לעדכן ולא יכולתי. פשוט לא יכולתי. נהיה קשה הרבה יותר, אבל אם יהיה משהו קצת אחר ואוכל לשוב לכאן, אולי ארשום. לו ידעתן מה כל כך רציתי לאחל לכן, מה פוספס. כמה קרוב ואמיתי רציתי להיות. כמה ברחתי. הכל נותר בפנים. כפוית טובה יצאתי. מתנצלת שלא שרשרתי לעץ הוותיק ההוא, איני יודעת אם היו מעלים את ההודעה מאחור, גם איני בטוחה באשר לתקינותה. אז ממש סליחה שאני חורגת. אבל זה מה שתמיד. * (זהו ניסיון ראשון להעלות הודעה במתכונת הנוכחית של הפורום, וגם זה הרבה יותר מידי בשבילי) ותודה על האווירה שכאן עכשיו. המון המון תודה... (א.ה.)

הי אשת יקרה, אין לי דרך לבטא להעביר לך כמה אני שמחה לקרוא אותך כאן שוב.....דאגתי באמת דאגתי לך בתוך כל הבלגאן והאיכס הפרטי שלי, תהיתי מדי פעם מה קורה איתך. אני לא יודעת איך אצלך עכשיו, אני מקווה שיותר טוב ושהצלחת למצוא לעצמך את התקוות האבודות, שאת פחות קורסת... איתך פה

א.ה. יקרה, חשבתי עלייך, דאגתי קצת וכל כמה ימים שבתי להציץ שם.. 'קשה הרבה יותר', את אומרת,... לא פשוט..לא פשוט בכלל.. תודה שניסיתי לספר, להיות קצת כאן איתנו, ועוד פה למעלה "מקדימה".. לגמרי לא עניין של מה בכך! אני שמחה שהצצת לתת סימן חיים! שמחה שיש סימן חיים לתת. תני לעצמך זמן, החזיקי חזק באמונה ובתקווה.. אחכה עד שתוכלי לשתף קצת, אם תוכלי ואם תרצי.. (ואם לא זה גם מותר, אבל אשמח לקרוא מה שלומך) בימים קשים אני אוהבת סתם להיות כאן. גם בלי להגיד שום דבר בעל ערך... רק כדי להיות פה קצת. רק להיות. גם לך מותר (זה לא מסוג ההודעות שלא יועלו כאן). אז תהיי כאן, או בכל מקום אחר, במינון שטוב לך בו, בעוצמה שמרגישה לך נכונה לעכשיו. לא צריך להפעיל כוח מיותר כשאין אותו עדיין.. "כפוית טובה?"... מכירה מאוד את הסיף הפנימי האלים הזה.. אבל תשמרי אותו לאחר כך, כשתוכלי לעשות איתו משהו מועיל, בבקשה :-) גברתיקה יקרה, את כאן! :-) את כאן במלוא הנוכחות שאת מסוגלת לה עכשיו, ועדיין הצבעים שלך יפים וממלאים את הלב! גם אם את אולי נחווית לעצמך בגוון דהוי מעט.. זה מה שאת יכולה עכשיו ו(גם) ככה בדיוק אני אוהבת :-) (לא שאני מדד, אבל אני שמחה לראות אותך בכל דרך בה תרצי). 'לו ידעתן מה כל כך רציתי לאחל לכן, מה פוספס. כמה קרוב ואמיתי רציתי להיות. כמה ברחתי. הכל נותר בפנים'. ... את זה אני הכי אוהבת.. כי יש לי למה לחכות ;-) אבל יותר חשוב- יש *לך* למה לחכות, וכמעט-כמעט שנגעת בזה..רק ליטוף בקצות האצבעות ומיד ברחת. הבריחה המתסכלת, לשמור הכל בפנים (שוב!), לתת לכעס שבעקבותיה, או ליאוש (וכאן אני מוסיפה לך מילים משלי..) לכלות את הבפנים באש או בדממה מצמיתה ונוראית, כשבחוץ אין לזה סימן..הכי מתסכל ומייאש בעולם. אבל תראי איזה יופי- כמה קרובה הגעת.. הפעם זה היה ממש כמעט, ואת עצמך כבר מצליחה להריח שיש הרבה. שיש בך הרבה שלא מצליח לצאת, אבל הוא שם. תראי איזה יופי- יש בך הרבה! וגם רצית! (עוד מילה שהשתרבבה לך פנימה כאילו היא שום דבר.. *כל כך* לא מובנת מאליה!) אני יודעת,.. אני מסתכנת בלהיות נורא מעצבנת, שדווקא מתוך הקושי בחרתי לראות את הטוב. אבל גם הוא שם. תני לעצמך זמן... זה זמן לגזום את ענפי הורדים, לקראת החורף, ובמקביל להטמין את פקעות פרחי החורף והאביב.. אל תוותרי, חברה ותיקה שלי.. (ותיקה באמת, עוד מעט יש לנו שנה :-) קחי את זה בקצב שלך, one step at a time, תהיי כמה שאת יכולה להיות כרגע..לא יותר. גם ככה את יפה :-) (ותהיי איתנו קצת,.. או כמה שאת יכולה ורוצה) מאחלת לך מעומק ליבי שיוקל לך קצת, שולחת חיבוק חזק ורך, וגם חיוך :-) אולי ידבק גם בך.. לילך.

ללילך ולאשת אני לא כל כך בטוחה שכדאי לגזום עכשיו ורדים. גיזום ורדים נעשה בינואר פברואר. נזעקתי כי אני חרדה לורדים שלכן (על קוציהם), אבל פקעות, כן, כן, זה הזמן! טל

אשת יקרה, הנה, ניסיון ראשון שעלה יפה. שמחה שגם את מצאת דרך להיות כאן, בסוף השבוע הזה. גם לי המתכונת החדשה לא נעימה. ביומיים האחרונים היא הרבה יותר מנסבלת. בעיקר ניכר שלמישהו פה אכפת. צר לי על מה שפוספס ונשאר בתוכך. קראתי את ההודעה ההיא, אבל בימים ההם התקשיתי לכתוב כאן, אז נותרתי שקטה. מרגישים אותך קרוב *עכשיו*. זה לא מאוחר :- ) שבת מנוחה יעלה

ערב טוב אשת גם אני דאגתי לך, בעיקר מתוך ההבנה שערוץ התקשורת בינך לבין "הבנות" שינה את פניו, ומאפשר פחות ספונטניות בהיותו תלוי באצבעו של מנהל הפורום התורן. צר לי שכך. מקווה שמה שפוספס ביניכן יצליח להיות קרוב ואמיתי, כמו שרצית, בעת הזאת. שולחת לך שתי זרועות פתוחות, כהזמנה, וקוראת לך להישאר איתנו גם כאן, מלפנים. ערב נעים ורגוע ליאת

תודה על הכל... קראתי כל מילה ומילה של כל אחת ואחת מכן. עכשיו וגם קודם ובכלל. מילה ומשפט וכינוי ומה שביניהם. פרט לפרט. הקשבתי כל-כך. הו, הלוואי ויכולתי לכתוב יותר. הממ.. יותר מכל אני צריכה לדבר את זה. ממש לדבר מול אדם חי בשר ודם. ממש ממש. לדבר ממש, ולא רק בחדר אחד... וגם לגעת... נראה... (אשת ה.)

קראתי את מה שכתבת לרשת למעלה ו.... אני לא יודעת איך להגיד את זה. מה שהמילים שלך עושות לי. אני חושבת שאת מאוד אמיצה וחזקה, הרבה יותר ממה שאת מנסה לשדר. כבר כתבתי לך את זה פעם, אני חושבת. לא יודעת, אולי לא אלה המילים שדרושות לך עכשיו. אבל מה שכתבת מקרין עלייך המון(!!!), המון חוכמה ורגישות. ויש גם הרבה עצב במילים שלך, אבל אני איכשהו רואה שיש שם תקווה בשבילך, היא עדיין שם, היא כבר שם והיא מחכה לך. אני בטוחה שפיתחת המון זימים עם הניסיונות שלך, אבל אני רוצה לחשוב בשבילך שאולי גם יגיע יום שלא תצטרכי לפתח את הזימים האלה כי זה כבר לא יטביע אותך. אולי עדיין יהיו שם מים, אבל את תדעי לשחות בהם. בהתחלה עם מצופים, ולאט לאט גם בלי.... (ושלא תביני לא נכון, אני אלופה בבריחות והכחשות אז אין לי זכות בכלל להגיד לך דברים כאלה). המילים שלך, תמיד, אשת, עם כל הכאב שבהם, מצליחות להרגיע אותי, את יודעת? אני קוראת אותך ומרגישה שיש מישהו שיכול להבין אותי.... אני אעצור כאן, לפני שאפצח פה בנאום יותר מדי דרמטי, לילה טוב לך, א.

אני מצטערת שאני מתעקשת.אבל לא דיברתי על ציפיות של הורים המתנגשות עם רצונות הילדים.זו רק הייתה דוגמא כדי להגיד לך שככה זה בעולם האמיתי.ורציתי להמחיש לך למה כוונתי כשהפניתי את הדוגמא אלייך.כי את מבחינתי מייצגת את "אלה" הנחשבים למוצלחים ומצליחים .ואת ודאי יודעת זאת וחושבת כך בעצמך.האם אף פעם לא חשבת על מישהו או אמרת על מישהו שהוא מאד מצליח? שתינו יודעות שכן.ואני לא יודעת למה העברת את זה למטופלים שלך והרחקת אותי ממה שאת האמיתית חושבת.אף שאני מניחה שזה מה שפסיכולוגים עושים גם בטיפול.שמים את עצמם על "מיוט" ונכנסים לתפקיד המתאים לצורכי הטיפול/מטופל. (אמא מניקה,אבא תובעני,בן זוג נצלן,ועוד ועוד...). אני מקוה שאת עדיין יכולה לחבק אותי.זה נחוץ לי. מה שכתבתי כאן, וקודם ,אינו סותר את העובדה שאני מעריכה את נוכחותך תמיכתך ודעתך וזקוקה להן.להיפך.... לצערי אני באמת מחפשת רק בחוץ.אין לי בפנים.

יקירה, החיבוק עדיין בתוקף :-)) בעולם הפוסט מודרניסטי, כבר אין הרבה נכון ולא נכון, אין הרבה "ככה זה", ואין אמת אחת. כבני אדם (בעלי חיים חברתיים מובהקים) אנחנו מתקיימים *לעולם* בתוך הקשר חברתי, ומתנהלים עפ"י חוקים כתובים ולא כתובים. כמו שרחל כתבה לך נכון, יש אנשים "מצליחים" שלא ביקרו מעולם באוניברסיטה, ולעומתם יש רבים אחרים, משכילים עם תואר והדר, שאומללותם זועקת לשמיים. בוודאי שגם אני מסתכלת לפעמים בקנאה על אחרים, אבל נדמה לי שהצלחתי לאלף את הנטייה הזו, ולשמוח ביש. דברי כולם מכוונים, אגב, אל הבפנים שלך, אולי בגלל חיבתי היתרה לקסמו של הלא-מושלם. שלך ליאת

ליאת, רק רציתי לומר לך שכל פעם שאני קוראת את התשובות שלך לפונים אני נדהמת מחדש מיוכלת ההבנה ומהתשובות שלך זה הרבה מעבר לזה אני לא ידועת איך לבטא זאת אז זו הזדמנות לומר תודה

היי ליאת :-) אני ככה מגלגלת בראשי אחורה לאותו הרגע בו פניתי "ליעוץ" באינטרנט. זה היה כאשר הכל סגר עלי מכל הכיוונים בחוץ, עזיבת מקום עבודה שהיה הפסגה מבחינת יכולת לבטא כישורים ויכולות, הטיפול שהכביד, לא תמך, תקף והאשים, ועוד מספר גורמים שגרמו לתחושת שנדחקתי לפינה, בדחק בלתי נסבל, שהרגשתי שמשהו עכשיו, במיידי- חייב להשתנות. איבדתי אורך רוח וסבלנות, וכל התסכול פרץ החוצה. לכן, כנראה והיה משהו כמעט 'מיסטי' באופן שבו ידיי גיששו לעבר המקום שבו - קולי ישמע באופן בולט. עד כדאי כך הרגשתי למשך תקופה ארוכה שהרגש שהצטבר הוא, שאני לא ניראית. ולמרבה האירונייה, ההודעה שלי בדבר בקשה לחוות דת לקבל הטיפול, התפתח, נחשפתי והותקפתי בהודעות עויונות ומכוערות...מה שגרם לי איכשהו להשתבלל פנימה, לפתח חרדה (אולי חברתית), ובעיקר תחושה שקיימת עדיין של לא ממש שייכת וקיימת, מלווה באותה פגיעה שגדלה. חשתי כי הכל סוגר עלי, ובייחוד שהטיפול נגמר בצורה מכוערת, ללא יכולת של המטפלת להחזיק, להתמודד, לדעת מה לעשות...אני הלכתי לאיבוד בדרך האבודה שנטוותה לנו. משהו עדיין ובאופן חזק וגורף, חסר בי...כאילו שאני 70% מהקיבולת שלי בפנים, וכמובן שדי עצובה מזה זמן רב. החששות שלי (ע"פ רוב מה שקראתי), שיכולים להשאר מצבים בהם הנזקים הפסיכולוגים הם כרונים, כל הזמן ישנה מחשבה שמנקרת לי בראש, לגבי נזק בלתי- הפיך. בייחוד שיש משהו (כך נראה לי לפחות, תקני אותי אם אני טועה), בהסתגלות והרגלים ודפוסים חדשים שמשפיעים לאורך זמן על אישיותינו. יש לי כרגע 'עיוותי חשיבה' בגלל הפחד שליבה בתוכי בעקבות קריאה של חומרים והפרעות. וגם אולי בעיקר, שבזמנו הגעתי למצב שבו היה לי נתק (דיסוציאציה), לאורך זמן רב עם מחשבות חשדניות, ספק פראנואידיות. הזכרון מאותה תקופה- לא נעימה לי, והורידה לי הרבה מהבטחון העצמי. אני לא יודעת, ליאת..אם למעשה יש לי משהו עיקרי לומר לך, אלא כללי יותר. תודה ליאת, נכוחותך כאן נעימה ביותר (אם תרשי לי לומר:-) שבת שלום כרמית

בשביל לא 'להטריח' אותך ...אחסוך לך את שאלתי זו (אלא אם כן, את מאוד מתעקשת:-), מכיוון ששאלה ששאלתי אותךבהמשך להודעה של תמי- חשובה לי פי כמה מידות. see you כרמית

כרמית, את ממשיכה ושואלת האם המשבר שפקד אותך ישאיר אותך חסרה לתמיד. האם אותם שלושים אחוזים שנעלמו ישובו יום אחד למקומם ויאפשרו לך קיום מלא ועשיר. נדמה לי, כרמית, שאת התשובות לזה לא תוכלי למצוא כאן, וגם לא במאמרים או ספרים. התשובה האמיתית תתגלה בפניך מתוך החיים עצמם. איני מכירה הרבה אנשים שהצליחו להתחמק ממשבר או אובדן. לתפיסתי, מאת האחוזים שלנו הם לעולם תוצאה מאוזנת שבין האובדנים לרווחים. משהו כמו התחדשות תאי עור. הישנים - מתים ונושרים, והחדשים - נולדים מתוך האין, ממלאים את החסר. אל תנסי להשיב לתחיה את מה שהומת באותו משבר. נסי להצמיח בתוכך את החדש, הירוק והרענן. שבת שלווה ורגועה ליאת

חשתי צורך לחזור לכאן רק בשביל לומר לך, שבמעט שכתבתי - את הצלחת לראות ולקרוא מבין השורות, לעשות חיבורים ולהגיע להערות נכונות מאוד...כאילו, שחשת אותי דרך המחשב :) אם אני מוצאת שאני מחמיאה למשהו זה בגלל שבאמת מגיע לו! ולהודות לך ולשאר המנהלים על האופן שבו אתם דואגים להחזקת הפרום ולכותבים בו.

את יודעת היטב שזה לא ככה בעולם המציאותי.זה לא ככה."השאר" כן חשוב. הרי גם לך.ואת יודעת היטב שיש אנשים "מוצלחים" ואנשים לא מוצלחים.בינוניים.אני בטוחה שאם לא השתמשת במושגים האלה פעם , לפחות חשבת בהם. למשל, דוגמא קטנה - אני בטוחה שעוד לפני שהכרת את ילדייך,לפני שנולדו, חשבת לעצמך שכשיהיו לך ילדים תעודדי אותם ללמוד ולהתפתח כדי שעתידם יהיה "מובטח" - שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפניהם.ובבוא העת אני בספק אם תקבלי את זה שאחד מהם יחליט לא לרכוש השכלה אקדמאית...וזו רק דוגמא אחת!!! אני מתפקעת מתסכול.בימים האחרונים שאני כותבת כאן לא שומעים אותי.לא אורנה ועכשיו לא את. את לא שומעת אותי.אפילו שאת מאד מאד קשובה. ולי אין לאן לברוח עוד.

ויק יקרה, עניתי לך למטה, כי הייתי צריכה להישען על ההיסטוריה הכתובה. ראי שם. שבת שלום ליאת

ליאת שלום, ניתן לשלוח לך שוב הודעה במייל האישי שלך?

מישהו יודע או מכיר לאן צריך לפנות על מנת לקבל טיפול כגון זה? כל מה שמצאתי אלו הם אנשים וחברות פרטיות שנותנות שרות זה בסכומים גבוהים. תודה

במידה ואת גרה בירושלים או במרכז (תוכלי למצוא מספר באינטרנט). טיפולים פרטניים הם גובים לפי תלוש משכורת, אבל אני לא בטוחה לגבי קבוצתי שם נראה לי שיש סכום אחד ודיי זול (בסביבות 70 ש"ח לפגישה).

נועה שלום, באוניברסיטת ת"א מתקיימות באופן שוטף קבוצות טיפוליות, ואולי גם באוניברסיטאות האחרות. אם את סטודנטית המחיר יהיה מסובסד, וגם אם לא - הוא לא בשמים. נסי לברר במשרדי השירות הפסיכולוגי - 03-6408505 בהצלחה ליאת

שלום, אני בת 25, הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך 8 חודשים. יצרתי קשר חזק עם המטפלת ומאוד האמנתי בה ובטיפול. קצת אחרי תחילת הטיפול, אחרי שהתחלנו להיכנס לדברים הכי עמוקים וקשים, היא התבלבלה ואמרה שפרט מסויים משנה את ההערכה שלה עלי. מאותה פגישה הטיפול היה רדוד והפסקנו לדבר על אותם דברים קשים, ונסגרתי. מאותו זמן היה לי קשה להיות אצלה והמצב שלי הלך והתדרדר (דיכאון). כשהעלתי בפניה את העניין שהפסקנו לדבר על הדבר הכואב, כאילו הוא לא קרה, היא אמרה לי שפשוט קשה לי להיות בטיפול ושזו הסיבה שקשה לי להיות אצלה. כאילו לא קרה כלום. אחרי 8 חודשים גיליתי שהיא שיקרה לי וכשהעליתי את זה בפניה היא הסמיקה והכחישה ואמרה שהיא לא זוכרת. לאחר שיקול רב אזרתי אומץ והפסקתי את הטיפול, כשהבנתי שהוא רק עושה לי רע. ההחלטה היתה קשה עבורי משום שהייתי לבד לגמרי וגם הקשרים המעטים שהיו לי התרופפו במהלך הטיפול. מאז, כשנה, אני לבד ומאוד קשה לי. ניסיתי לפנות לפסיכולוגים אחרים אך אף אחד לא היה נראה לי כמוה ואני יודעת שיש פה סתירה, פשוט מאוד התחברתי אליה ולשיטת הטפול שלה. אני אובדת עצות וקשה לי להתחיל טיפול מהתחלה שוב ולקוות שלא להיפגע. אני יודעת שלהמשיך להיות לבד גם לא הדבר הנכון כי אני הולכת ומאבדת תקווה. אני לא יודעת מה לעשות, אני סובלת. מן מבוך שקשה לי לצאת ממנו. לא יודעת למי לפנות, לא שיתפתי אף אחד בכל זה ורק מתרחקת ומסתגרת. אין לי למי לפנות.

שלום תמי, את מתארת סוג של כשל אמפתי מצד המטפלת שלך, שפגע בך ונתן לך תחושה שאינך יכולה להיחשף בביטחה. מה שמעניין יותר, הוא החיבור שלך דווקא למי שנחווה בעיניך כפוגעני ולא מאפשר. לדעתי, כדאי לבחון מקרוב את הנטייה הזאת, דווקא בהקשר של טיפול מקצועי ובטוח. נסי להילחם בדחף לברוח מקשר מיטיב. יש דברים שקשה לעשות לבד או בשלט-רחוק. מגיע לך טיפול טוב. בהצלחה ליאת

בהקשר לדבריה של תמי, שמאוד נגעו לליבי. מה קורה או איך קורה שמתהפכות היוצרות, ומה הכוונה: כאשר באתי מס' פעמים למטפלת בבקשה לעזוב כי ככה וככה...אני הותקפתי לכל המשתמע מכך- היא האשימה אותי, שזה לא קשור אליה בכלל, והכל אלו הם השלכות שלי מחסכי העבר. והוסיפה ושירבבה שיש לי מחשבות יחס...(?) בכל מקרה, הטווסיט הזה, עשה לי בלאגן שלם בראש! כבר לא הבנתי מה מתוך דברי, מחשבותי ורגשותי הוא אמיתי (כאשר פעמים רבות הייתי מוכנה להישבע לך ליאת, כי הביקורת שלי היתה אובייקטיבית לחלוטין),או שמא הכל למעשה 'פרי דמיוני', בגלל השלכות, חסכים וכל שאר מיני ירקות... תודה לתמי, אני יכולה לשאול את ה השאלה שבגללה, גורמת לי לליקויים קוגניטבים ורגשיים. אני כל העת חשבתי שחוויתי סוג של גלישה (פסיכוטית), שבו בזמן היחסים ביני לבין הפסיכולוגית (דאז), היו פסיכוטים. ואני מרגישה שיש בי עכשיו סוג של ליקוי רגשי (ואולי גם קוגניטיבי), שמקשה עלי לראות את הדברים מתוך עולמי שלי, מתוך הזהות שלי, מתוך רצף החוויות שהיו לי עד אז...ולכן, גם דברי נשמעים ע"פ הרגשתי לא אותנטים. ליאת- האם זהו סוג של דיסוציאציה? ומה אם עכשיו , כאשר הטרואמה עברה (לפני שלוש שנים), עדיין יש סממנים ושאריות של דיסוציאציות...מה היה איתי עכשיו? אני מבינה כי אם הם לא עברו עד כה, סביר להניח כי ישארו כנזק פסיכולוגי בלתי- הפיך??? אודה לך מאוד על התיחסותך המלומדת ואם זאת האמפטית :-) שבת שלום כרמית

היי תמי, ראשית קבלי את בירכתי על האומץ היכולת והנחישות שלך בעזיבתך אותה- קבלי ח"ח. את חשת אותה אולי כלא אמינה ודבר זה החל ליצור משבר אמון, ושכנראה הדרך בה נגמר, היה בלתי נמנע. לי לקח שנתיים ושלושה חודשים לעזוב, כאשר אני צופה בהדרדרות שלי ובניבול שלי לאט לאט "ובזהירות", וזאת על אף שחשתי באי התאמה ובחוסר אמינותה לאחר 3 חודשים ראשונים. אני מצדיעה לך שהצלחת לקום (די מהר), ולא נכנסת אם הראש בקיר. יכול להיות שיהיו פסיכולוגים או מטופלים אשר היו אומרים לך בזמנו, להמשיך ולדבר עד שיעלה עשן. לדעתי, על אף ששכלית הרגשת את אימפוטניותה, רגשית נקשר אליה כמו שנקשרים לכל קשר אינטימי, לכן אולי את עוד מתאבלת עליה (לפחות כך אני מרגישה לגבי). אל תוותרי והמשיכי למצוא משהו אחר כשעכשיו את יותר 'חכמה', ויודעת מה את מחפשת. בהצלחה

איך מתחילים הכל מהתחלה? ואם גם זה לא ילך? איך אהיה בטוחה מהו טיפול טוב בשבילי? ואיך אחרי הכל מוצאים מטפל שטוב עבורי ?? תמי

ליאת! מצטרפת לברכות ולשמחת המפגש המחודש. ימים לא פשוטים. אבא נלחם בגבורה. אנחנו איתו. אוהבת לעבור פה. לראות שנרגע.ו שאף אחד לא נטש.(: רציתי להגיד שגם אני לא. ברקע מתנגנת הסלסה, איזה יופי סופשבוע רגוע! הדר

הדר! יצא לי לחשוב עליך לא מעט, על מלחמתו של אבא, ועל העמידה המכובדת של שניכם מול הלא נודע. גם אותי הסלסה חיבקה הבוקר, ומרחה לי חיוך גדול. החזיקי מעמד איתך ליאת

תודה שאת כאן .. מחבקת במילים ונותנת כח להמשיך הלאה .. הייתי אתמול בערב בשעה מאוחרת בטיפול , והיה איכשהו טוב ..יש דבר כזה טיפול טוב ?!..חחח אני מצליחה להרגיש משום מה את המטפל ..יותר נינוח מולי , (נו..אחרי שנה וחצי כמעט, הגיע הזמן לא ? :-)) ).. הכוונה ..שהוא היה הרבה שותק , ועצם השתיקה שלו .. חיזקה את השתיקה הבסיסית שאצלי .. בפגישות האחרונות , הצלחתי לומר לו את זה (מתפלאה על עצמי ).. הוא יותר מעורב , שואל , אומר ..מצליח להגיע אליי הייתכן?!!... היתכן והקשר נבנה טוב יותר ?! או שזו אני שמצליחה לקרב אותו אליי יותר ..לחדור אליי מבעד לכל חומות ההגנה שבניתי לעצמי 11 שנה .. הצלחתי לומר לו גם על השעון שבחדר ..יש שעון מולי ..וזה תמיד הפריע לי .. שמרגע שנכנסתי אלייו ..הייתי מסתכלת על השעון , ובודקת לעצמי בשקט כל רגע .. עוד כמה זמן נותר ואז במקום להתעסק בלדבר .. הייתי שותקת ..מהלחצ של הזמן ..וחושבת מה יקרה עם דברים קשים יעלו .. ומשתיקה את עצמי ..ואחכ יוצאת בתחושת של תיסכול ...של ..שוב לא דיברתי ..ואז הגוף היה מדבר בעד עצמו ..:-( משום מה .. אני שמחה שאמרתי לו ..מה מרגיש לי .. הזזתי את השעון מהשולחן ..והיה לי יותר קל לדבר ..שריטה אה ?!... בוקר טוב ליאתי .. מחבקת אותך .. באמת שהיית חסרה, כל השבוע הזה !! העיקר שאת שוב כאן.. הנוכחות שלך עושה טוב בנשמה .. שרית

שלום שוב שרית, יופי לשמוע שאת מצליחה, יותר ויותר, להביא את עצמך בצורה יותר מלאה אל החדר, ואפילו לסלק גורמים עוינים (השעון! השעון!) שמפריעים לך. האפשרות לאותת לסביבה מה נכון לי, מעבר לתועלת המיידית שהיא מביאה, מעצימה בעקיפין גם את תחושת הביטחון והשליטה שיש לנו על חיינו. יופי. שבת שלום ליאת

היי לך, כרגע חזרתי הביתה. לא הייתי כמה ימים. התגעגעתי אליך! מאוד!!! יש לי דמעות בעיניים. אני גם נורא עייפה. לילה טוב. כל כך טוב שאת פה. נורית

אני כאן. לכי לנוח לך. מקווה שהדמעות הן רק מעייפות. אהיה פה גם מחר, לשמוע מה שלומך. שלך ליאת

ה?י! גם אלייך התגעגעתי. תספרי מחר חוויות? ליל מנוחה יעלה

ליאת, יעלונת כתבה לי: "הדמעות אתמול היו מהתרגשות על זה שליאת חזרה, נכון?" בול!!! בגדול אני ממש בסדר. עבר עלי שבוע של עשייה ואני מאוד מרוצה. עם גברת פסיכולוגית אני עוברת תקופה לא פשוטה (היא אומרת קשה). סוג של משבר בינינו. את יודעת, יש לי וידוי קטן... שמתי לב שתמיד כשיש לי "אקשן" עם הפסיכולוגית שלי, אני אוטומטית "נצמדת" אליך. כאילו שאני חייבת לשמור שמישהו יהיה "בצד שלי". יודעת שיהיה איתה בסדר. לא דואגת. יעלונת יקירתי שלי, גם אני התגעגעתי. אתמול בגלל הדמעות לא יכולתי להמשיך לכתוב... ליאת אשמה... ;-) סיפרתי לך קצת חוויות שם... אוהבת את שתיכן. נורית

ליאת רק רציתי לומר שנפלא פה בפורום... ריח של נקיון באויר... הלואי וימשך כך ! ועוד משהו קטן.. נפלא שאת כאן. שיהיה לילה טוב או בקר טוב אני כבר לא יודעת..

תודה לך, באשר את. :-)) סוף שבוע נעים ורגוע לכולנו ליאת

שוב הדמעותתת :'( : '( שוב התפרצות של בכי...ואני לבד לגמריי לבד! אין מי שיעזור ..אין מי שיחבק.. נמאססססססססס ליייייייייייייייייייייי בא לי לצעוקקקקקקקק בא לי להגיד לכל אחד ואחד מה אני חושבת עליו ואיך הוא תרםםםםם לזה שהחיים שלי הרוסיםםםםם!!!!!!! אני מריגשה רעעע מאודדדד כל כך עצוב לי... מה יהיה איתי מה...

שלום 'אני', בפורום שלנו תמיד שמחים לחבק ולתת כתף ואוזן. אשמח לשתף אותך מניסיוני ולומר שחיפוש האשמים במצבנו הוא עניין מייגע במיוחד, ודי חסר תועלת. לעומת זאת, לקיחת אחריות ויוזמה יכולה להזיז הרים. תני לעצמך זמן, ונסי לפעול בכוחותיך שלך. הם ישנם בך, מחכים לאות. שולחת לך עידוד וחיוך ליאת

אני סטודנטית לפסיכולוגיה בת 24 וכבר הרבה זמן שאני רוצה לפנות לשירות הפסיכולוגי באוניברסיטה בה אני לומדת. הבעיה היא שכעבדתי לסירוגין במשרד באוניברסיטה בו מקבלים תחילה את הסטודנטים המבקשים טיפול, ראיתי את המזכירה מתייקת כל מיני מסמכים אישיים על מצוקות הסטודנטים ומעלעלת בהם. קרה כבר פעם שסטודנט אחר שעבד במשרד פנה פעם לטיפול ואז שמעתי על כך ריכול קטן מעוד שתי מזכירות. בקיצור-אני רוצה טיפול מסובסד, אבל רוב הסיכויים שיחטטו ויפשפשו לי אנשים לא רצויים בנבכי נשמתי! מה עושים??

שלום לסטודנטית, כאשר פונים לטיפול במרפאה ציבורית, קיים באופן בלתי נמנע גם "מעקב בירוקרטי" ורשומת מסודרת בענייני תשלום. לפיכך, חוקי החסיון חלים גם על המזכירה. איני יודעת מהו אותו "ריכול קטן" ששמעת, אך אם הוא נגע לחומר טיפולי או אנמנסטי שמקורו בתיק יש כאן הפרת חיסיון. מאחר ולכל מרפאה יש מנהל המכתיב נהלים, תוכלי להסב את תשומת לבו למה שראית. מהיכרות אישית ממושכת עם שירות פסיכולוגי אוניברסיטאי, אני יכולה להעיד על הקפדה יתרה וכיבוד כל הסטנדרטים המקצועיים והאתיים, לרווחת המטופלים. בהצלחה ליאת

אוף! :-( אני כל כך כועסת... אבל זה לא כעס, זה תסכול ועצבים! למה אני כמו שאני? בא לי לשבור דברים ולהרוס.. האגרופים קפוצים באופן קבוע והלסת נעולה.. ושום דבר לא ישתנה. אני ארגע וזה יעבור לי ו..אוף.. זאת לא ממש הודעה שראוי לפרסם כאן, כי לא כתוב בה שום דבר. אבל אני כל כך כועסת... גגגרררר לא יודעת אפילו על מה! עליי! שצריך כבר לגדול! שאי אפשר ככה- להתחבא לתמיד.. הגנות מפני דברים של פעם, הפכו להיות הרגל שהוא כבר כל כך אני.. דרכי התמודדות שפעם התגאיתי בהן, פתאום מכעיסות אותי כל כך, שככה צמצמתי את עצמי, שככה הסתפקתי, השבתתי רצונות, שככה כיביתי את עצמי. הרגלתי את עצמי לכבות כשבלתי נסבל היה ליזום, להביע עניין, להתקרב.. אוף! :-( אני כבר לא יודעת אחרת, זה כבר כל כך טבוע בי.. מכעיס ומתסכל! וכל כך התרגלתי להסתיר עלבון ורצון, ולהתרחק מסיטואציות שעשויות לזמן דחייה.. כלואה בבית (אוף! צרות של עשירים! בכיינית!) לעשות כאילו שזה לא ממש משנה לי- כך או כך, זה היינו הך.. (אבל זה לא! ואני לא יודעת כבר איך מודים בזה בלי להלקות את עצמי ולשבור לעצמי את העצמות בדרך.. והאפשרות להודות בזה בפני מישהו מביאה אותי לרתיחה!להיראות.. אוחח.. על הפנים אני! ולמה תמיד הכל בתוך סוגריים?! אוף...!!) בא לי לכסח לעצמי את הצורה!! להראות לי מה זה! קצת פורקן לתסכול הזה לא יכולה לסבול שיראו שאני ככה.. (שאני כל כך...) "מה שלומך, לילך?" "הכל בסדר :-)), תודה:-), ואצלך?" :-) בכתיבה זה נראה גרוע מבאמת.. הנה, כבר נרגע לי ושוב מחייכים והכל בסדר. באמת בסדר. :-) (לעזאזל)

אוי לילך לילך, אני בוחרת לקדם בברכה את נחשולון הזעם הקטן שזקף את גוו בראשית דברייך, מתוך תקווה ש(כמו במבוך) הוא יזוז מהנתיב המכוון אליך פנימה, ויגיע אל יעדו הטבעי עם מה שפחות אבידות בגוף וברכוש :-) אני דווקא אוהבת סוגריים. שלך ליאת

אל דאגה, יצאתי מזה ללא פגע, וגם לבית שלום :-) מיד כשסיימתי לכתוב זה עבר נפלאות הכתיבה... אולי אעבור לנהל את חיי בכתב ואוותר על כל היתר... (וכאן אני מוסיפה חיוך עקום) אני ממש בדרך הנכונה (עוד אחד כזה) (אמרת שאת אוהבת סוגריים, אז אני עושה כמיטב יכולתי) חוץ מזה, לא יאמן איך ברגע הפורום צבעוני שוב..."ממש כמו בראשונה" אני טורפת ברעבתנות את ההודעות הכחולות שלך! מחכה כבר שנעבור דף ושוב הן תהיינה כחולות מהתחלה :-)) כן, כן, זה מגוחך קצת..אז מה.. אסתכן בתגובות נאצה ואומר שחסרת על באמת, גברת קוסם שלומיאל יקרה שולחת מילים חמות שמביך לרשום, לילך :-)

לילך יקירתי, מכירה גם מכירה את התחושה הזאת. כאילו יש תגובה אוטומטית שעובדת בלי לשאול אותך אם את בכלל מוכנה לזה עכשיו, אם יש לך משהו להגיד בעניין ואולי באל לך להתנהג אחרת לשם שינוי בפעם הזאת. היא, התגובה, פשוט פועלת, כי ככה, כי ככה היא רגילה וככה זה היה תמיד. זה מאוד מתסכל, אני יודעת... כאילו מישהו אחר מפעיל בשבילך את התגובות וההבעות והשפת גוף.... אבל יש בזה גם נקודה של אור, את יודעת? כי עכשיו את מודעת לכך שזה מה שאת עושה, ואת יודעת למה את עושה את זה. זה עדיין לא מסלק את הבעיה, אבל אני מבטיחה לך שעם הזמן את תראי את זה יותר ויותר וגם יגיע רגע שתראי בזמן אמת שזה מה שאת עושה, ואז...אולי... יהיה לך גם אומץ להגיד שעכשיו *את* מחליטה, ולא האוטומט שלך. זה לא קל, אבל זה אפשרי. זה יהפוך להיות *בשליטה* שלך עם הזמן. ואל תכסחי לעצמך את הצורה בבקשה... כי אז מי יכתוב לנו כל כך יפה כאן? שלך

העלת בי חיוך :-) תודה רבה.. על מילים חמות וחכמות.. את צודקת. זה פשוט יקח קצת זמן עד שאצליח, ועל הדרך יש גם כעס ותסכול ו'נמאס' אחד גדול.. אני חושבת שזו השנה הכי כועסת שהייתה לי.. ואולי זה לטובה.. ברירת המחדל שלי הייתה תמיד בושה. כעס זה יותר מגניב :-) קצת יותר "כמו כולם" ולפעמים זה דווקא טוב.. רוצה להיות יותר אקטיבית, וכעס זה יותר בכיוון מבושה.. רק חבל שזה סוחט כל כך.. כנראה שאצטרך להתאמן עוד בכעס הזה, עד שיצא לי טוב.. או לפרק לעצמי את צורה על ה"שיצא לי טוב" הזה העקשן.. יהיה בסדר :-) היום כבר טוב יותר.. תודה! לילך. (לא מצליחה לגלות מי את.. מסכימה לתת רמז?)

כן, אני יודעת שזה יום שבת ולא יענו לי יותר טוב ככה. אני מרגישה צורך להזיק לעצמי, להעניש את עצמי, על הניסיון .. לא להזיק גופנית, אל דאגה. להתגדר חזק בדפוסים ישנים ונוקשים, לעשות לעצמי דווקא ולקצר לעצמי את החבל. זה נשמע נקי ומסודר, אבל זה כרוך בהרבה הלקאה ואלימות פנימית. שונאת לכתוב ככה! בא לי פעם אחת לכתוב עם אלף אותיות בתוך כל מילה, לא להרים את האצבע מהאאאאאלף. ככה! כדי להפגין משהו. לתת ביטוי חיצוני למשהו, לא חשוב כמה הוא טפשי ועלוב. ופעם אחת לכתוב עם אלף סימני קריאה ואלף סימני שאלה, למרות שאני יכולה גם לא. להפגין איזה משהו. אבל תמיד יוצא לי מונוטוני, מסודר, נקי. (שוב רסיסי זעם ניתזים לי בבפנים). ומה יקרה בפגישה הבאה? גועש בי משהו, ובאותה נשימה אני צינית כלפי זה ומבטלת את זה ומרגישה שאני סתם עושה כאילו כי אני צריכה תשומת לב, וכמה זה נלעג מצידי וכמה זה מעורר חיוך עליי. אני פשוט לא יודעת לדבר. לא יודעת לחבר את המילים להבעות הפנים המתאימות, לגובה ועוצמת הקול הנכונים, לטון המתאים. הכל בנפרד. וכשכן יוצא לי "טוב" אני מיד מרגישה שעשיתי כאילו, שזה היה מתוכנן ומבויים ושזה גלוי כמה זה כך. ששוב עשיתי מעצמי צחוק. מרוב שיש מה ואין מה לספר, אשב מול הגברת שלי ואחייך. כי ככה אני רגילה. כי בסוף הכל מתאזן לי לחיוך. ואז תבוא נעיצת סכין נוספת, על שאני כזאת. או יותר גרוע- טפיחה על השכם על שהצלחתי לשמור הכל פנימה- כי ככה זה חזק. איזה יופי שהצלחת. "חזק" אני ב??זה לי, ששוב נפלתי למלכודת ה"חזק".. אני מגוחכת. אז ככה אני רוצה- הצלפות ונעיצות. כי ככה מגיע לי על שסמכתי. אני רוצה להרחיק את עצמי ולהתבדל ולהיות לגמרי לבד. (העיניים נפערות בפחד מטורף מהלבד "ההוא", אבל אז מגיעה הצלפה נוספת וחריקת שיניים ובזה זה נגמר! שקט!). דוחסת את עצמי בחזרה לכלוב ההוא, העיניים רושפות-פחד והפה מחייך, הלב כבד והיד מצליפה. ביזארית קצת היום. ככה זה בימי שבת- עשיתם בשכל שסגרתם את הפורום..

היי ליאת מה שלומך? אני גמורה אחרי העבודה. אולי אשוב בהמשך. רק רציתי לומר שאני ME המקורית...(אם כי היו זמנים בצעירותי שגם אני רקדתי סלסה:) ועדיין לא ראיתי את הפסיכולוגית... דאגתי לך...מקווה שאצלך הכל בסדר...

היי ME, קצת קלקלת לי עכשיו. דמיינתי אותך רוקדת סלסה, נהנית מהמגע ומהרשות לשחרר. אצלי משתפר, תודה. זהו, נגמרו החגים, נגמרו התירוצים. חוזרים לקליניקה לעבוד, עד שיהיו שוב סיבות לרקוד. המשיכי לעדכן ליאת

ליאת יופי שמשתפר. אכן נגמרו החגים לצערי. התרגלנו לעבוד שלוש פעמים בשבוע...ולחזור לעבוד שבוע שלם ממש דיכאון. כל כך צריכה חופש. נדמה כאילו החגים היו מזמן... אני על סף קריסה בעבודה...נראה לי שביום ראשון אתפטר. זהו , באמת נשבר לי ה*** אולי אגור פה על ספסל בחוץ אבל לפחות לא אקרוס לגמרי... עכשיו דמייני אותי על ספסל ברחוב... מה לעשות, החיים מחורבנים... לילה טוב

האמת שגם אני הייתי כותבת בפורום, אבל לפני שנה-שנתיים (אני ** המקורית, עכשיו ראיתי שיש עוד כוכביות אז שיניתי כינוי). בכל מקרה צריך לחשוב על ניק אחר...

אני מרגישה לא שווה.יכולתי להיות יותר.רוב האנשים שמכירים אותי מילדותי (הייתי טובה ומוצלחת...) כולל אני עצמי, היו מצפים ממני ליותר. אני יודעת שבהרבה מובנים נכשלתי - הייתי צריכה ויכולה ללמוד יותר (למדתי הרבה דווקא,אבל לא הצלחתי להגיע לסיום אף תואר).הייתי צריכה לעבוד בעבודה יותר "נחשבת", עם משכורת יותר גבוהה...(אף כי עבודתי משמעותית, ואני חושבת שאני טובה בה, רק שאין בה יוקרה וכסף..). בתחום האישי והמשפחתי דווקא הצלחתי.רק שם.זכיתי. האנשים שמקיפים אותי כולם בעלי תארים (ראשון ושני..),מרוויחים יותר ממני, ועובדים בעבודות נחשבות יותר.ולמרות העובדה שאני עובדת בתחום שמתאים לי,ואני יודעת שעבודתי משמעותית,זה גורם לי להרגיש לא טוב,נחותה,פגומה,מוחמצת,ותרנית ומפסידנית.הייתי צריכה באותו תחום להגיע ל"דרגה" גבוהה יותר. כי כולנו יצאנו מאותה נקודה לריצה ארוכה, ואני כל הזמן עצרתי,נפלתי,נשארתי,התפשרתי.אני אומרת לעצמי שלמעשה אני לוחמת וששרדתי.ושזה בסדר וכל הבולשיט הזה....אבל בפנים יש משהו רקוב.אני לא יודעת מה האמת.האם ויתרתי לעצמי? האם נכנעתי?האם לחמתי? האם עשיתי את הכי טוב שא-נ-י יכולה? ואני ממשיכה להרגיש לא שווה.עכשיו ספציפית שנאה גדולה-שבא לי לנעוץ סכין ולחרוט עונש על הידיים.בא לי להאמין למישהו, שיבוא ויסדר לי את המחשבות. הוא עומד שם ומסריח מעין גרעין רקוב כזה של תחושת אפסיות וחוסר משמעות לאחר שהוסרו כל מיני קליפות...ויש עוד כמה גרעינים כאלה. אני מכירה חלק מהם. ואני עייפה לא יכולה להישאר מולם לבד. ובעצם הכל לבד.הפסיכולוגיה הזו, והטיפול הזה, והדיבור הלאה והמתבכיין הזה, וההעברה והתלות,והקשר,והאהבה,וההחזקה וכל ה"שיט" הזה...הכל אויר.אין בזה כלום..על אף שהאמנתי וניסיתי.שוב ושוב.אז למה אני כאן ?...כי המילים שלכם מלטפות.ואני רוצה שידאגו לי וישמרו עליי ושיצילו אותי.אני יודעת שלא ניתן.

ויק יקרה, הדברים שלך העלו בי אסוציאציה של סרגל קנה-מידה, זה עם שש הסקאלות שמשמש אדריכלים. או אולי משקל דיגיטלי, שאפשר לכוון אותו לקילוגרמים ולליברות (או השד יודע מה, שלי מכוון על קילו...). איכשהו, אני לא בטוחה מהו הסרגל או הסטנדרט שמכוון אותך, אבל יש לי הרגשה שהוא לא באמת זה שלך (או שזה שכיוון אותך עד היום לא היה שלך). סלחי לי שאני מתרגמת את הכאב הנורא שלך למונחים אנלוגים ודגיטליים (כל אחד וההגנות שלו:-). חיפשת מילים מלטפות, ויצא לי קצת מתכתי. יש לי הרגשה שאת יודעת למה התכוונתי. הלוואי שתצליחי למצוא את הסרגל הפנימי שלך, להתקדם בקצב שלך, בגודל הצעד הנכון לך, ליעדים שחשובים בעינייך. כל השאר כל כך לא חשוב. אז גם חיבוק. ליאת

את יודעת היטב שזה לא ככה בעולם המציאותי.זה לא ככה."השאר" כן חשוב. הרי גם לך.ואת יודעת היטב שיש אנשים "מוצלחים" ואנשים לא מוצלחים.בינוניים.אני בטוחה שאם לא השתמשת במושגים האלה פעם , לפחות חשבת בהם. למשל, דוגמא קטנה - אני בטוחה שעוד לפני שהכרת את ילדייך,לפני שנולדו, חשבת לעצמך שכשיהיו לך ילדים תעודדי אותם ללמוד ולהתפתח כדי שעתידם יהיה "מובטח" - שכל האפשרויות יהיו פתוחות בפניהם.ובבוא העת אני בספק אם תקבלי את זה שאחד מהם יחליט לא לרכוש השכלה אקדמאית...וזו רק דוגמא אחת!!! אני מתפקעת מתסכול.בימים האחרונים שאני כותבת כאן לא שומעים אותי.לא אורנה ועכשיו לא את. את לא שומעת אותי.אפילו שאת מאד מאד קשובה. ולי אין לאן לברוח עוד.

אני יודעת שזה לא מיועד אלי וסליחה על זה. לא ציינת בת כמה את.. אבל תמיד אפשר אולי לנסות לחזור לכוון שרצינו בהתחלה בצורה מסוימת. חיים עם משפחה לעניין ותומכת זה כבר פלוס ראשון ענק ענק שיש לך שאין להרבה אנשים. לגבי תעוסקה וקריירה תחום חשוב שבו אנו מעבירים את רוב זמן חיינו וזה דבר חשוב מאוד .. יש חשיבות לתעודות אקדמאיות שאת מחשיבה מאוד אבל הם לא חובה להצלחה. ביל גייטס לא סיים תואר ראשון באוניברסיטה, וגם איש העסקים הישראלי מוטי זיסר לא סיים את תואר הראשון בכלכלה שהתחיל. (ואם הם היו מסיימים הם כנראה לא היו היכן שהם היום) לא כולנו יצאנו מאותה נקודת פתיחה נודלתנו שונים, ואחר כך בשנות העשרים זה לא הזמן להאשים אנשים אבל כל אחד הגיע ממקום אחר ושוב נקודת הפתיחה לא שווה.... אז הסביבה ומה שהיא חושבת חשובה אבל יותר חשוב מה את אוהבת לעשות (ואולי גם קצת להרויח יותר) יש סיכוי אולי למשהו בתחום?? אולי לא חייבים תואר? אולי אפשר להשלים תואר? אולי אפשר משהו באמצע? אני בטוחה שבטח חשבת על הדברים האלה ואני סתם מקשקשת אבל באמת לפעמים בזמנים הקשים לא רואים איך המצב יכול להשתנות .. אבל זה אפשרי. אם מה שכתבתי לא לעניין אז פשוט אל תתיחסי אולי אני ממש לא מבינה את המצב.. ודרך אגב בלי להתלונן על הארץ, האקדמיה בארץ ותנאי הקבלה שלה מקשיים מאוד מאוד איןשוויון הזדמנויות ואנשים עם פוטנציאל מעולה נושרים בין הכוסאות מה שבחו"ל לא היה קורה. (ויש לי הרבה דוגמאות להמחשה לכך) למרות שהרמה האקדמית במערב ארופה לא נופלת מהרמה בארץ...

היי ליאת, מה שלומך? אצלי זה מעורבב..הפסיכולוגית שלי אמרה לי לפני יומים "יש לי מקום בשבילך כמו ליתר המטופלים ו י ו ת ר..." היית מאמינה? עד היום לא ידעתי בכלל מה היא מרגישה כלפי. תמיד זה להרגיש כאילו אני מפריעה לה, כאילו אין לה מקום בשבילי.. שאלתי אותה.. וזה מה שהיא ענתה. מרגש כמובן , וכמובן שאמרתי בצורה הכי אוטומטית שיש "אל תגידי ככה.." שוב לא יודעת איך לבלוע דברים / תגובות ממנה. בכל אופן זה חיזק אותי שיש לי מקום אצלה, ומדבריה נשמע שהמקום לא קטן.. עשה לי טוב.. אני בדילמה לגבי הטיפול בנוגע לפגישות של פעמיים בשבוע, זה טוב בשבילי אבל זה לא מעט כסף.. הבעל שלי כועס על העניין ... לא פשוט כי אני לא חיה רק בשביל עצמי... יש מערכת לתוכה אני משתייכת וקשה לאותה ' מערכת ' לראות אותי עסוקה כל כך רק בעצמי, גם מהבחינה של ההשקעה הכלכלית... אז אני תוהה מה לעשות.. למרות שפעמיים בשבוע זה טוב בשיבילי, במיוחד להפחתת החרדה.. סתם מעדכנת, העזתי גם לספר לה על הנושא ' ההוא' , זה ממש לא פשוט, כי אני מפחדת לראות מה יצא ממני שם... טוב, לילה טוב ניבה

ניבונת, שמחה על המרחב החדש שנפתח אצלך. אני רוצה להזכיר לך - ללא קשר להחלטה שלך אם לעבור לפעמיים בשבוע או לא - שמרחב של קבלה והכלה מתקיים גם מחוץ לשעה הטיפולית, ולא בהכרח חייב להיות לו ביטוי קונקרטי של עוד פגישה. נסי להנות מהטוב המתעצם שנולד בך, ולבחון האם יש בו כדי להשביעך ולו לזמן מה גם ככה. אל תפחדי ממה "שיוצא ממך" בטיפול. גם החלקים האלה הם ניבה, וגם הם ראויים לאהבה. לא תדעי אם לא תנסי :-) שלך ליאת

היי ליאת, סליחה שאני "תופסת טרמפ" בעץ הזה. את מציינת שמרחב של קבלה והכלה מתקיים גם מחוץ לשעה הטיפולית כמטופלת אני יכולה להבין זאת אכן יש רגעים אחרי הפגישה שניזכרים ומרגישים תחושה של הכלה מסוימת.., סתם מעניין אותי איך זה מהצד של המטפל האם מעבר לשעה הטיפולית של אדם מסוים אתם גם מרגישים את תחושת הקבלה שאתם משדרים בשעה מסוימת כלפי המטופל שלכם? הרי בתחומים טכניים של הנדסה וכד' בדרך כלל אם אין בעיה מאוד רצינית שצריך לפתור העבודה לא ממלאה מקום מבחינת מחשבה או הרגשה מעבר לשעות התעסוקה בפועל. (ואם כן במובן מסוים מי שבחר במקצוע של פסיכולוג אז כמעט כל החיים עוברים אצלו ברצף של טיפול גם מעבר לשעות עבודה)

הי ליאת, האם לכל מילה בטיפול מהפסיכולוגית בהכרח יש כוונה? האם היא משמיעה לי מילים שאני צריכה לשמוע? למה המילה האחת הזאת שהיא אמרה , מוציאה אותי מדעתי.. אני עצבנית וכועסת עליה. מאיזה מקור באות המילים? האם בהכרח היא חייבת להתכוון אליהן? אולי קל לה להגיד דברים שאני צריכה לשמוע? תודה, ניבה

ליאת, אני מרגישה כל כך דחויה ולא רצויה. התחלתי לחשוב שהיא בכלל לא התכוונה למילותיה באותה הכוונה שאני הבנתי אותה. אולי היא התכוונה שיש לה אפשרות ליותר פגישות , כאשר היא אומרת " יש לי מקום בשבילך כמו לכל המטופלים ויותר". אני לא מבינה למה כשאני הולכת לכיוון שאותי היא מעדיפה על יתר מטופליה (לא שאני מאמינה בזה), אז אני כועסת ורוגזת. וכשאני הולכת לכיוון השני, אני מרגישה עלובה, דחויה. אני מרגישה שלעולם לא אצליח להשיג אותה, להיות כמוהה. להידמות לה. אני מרגישה כל כך נחותה לעומתה. ואני יודעת שלא פשוט לה, אבל הייתי כל כך רוצה להיות כמוהה. החלטית, חופשיה, מחליטה מה שאני רוצה, עצמאית, מובילה את עצמי...אני מרגישה כל כך מנותקת ודחויה. מחר אראה אותה ולא יודעת מה אגיד לה.שהמילים שלה הרסניות, שהיא לא שוקלת אותן לפני שהיא מדברת, למה היא מתכוונת כשהיא מדברת... אני מרגישה טיפשה שחשבתי שאותי היא מעדיפה על יתר המטופלים, הרי בטיפול זה לא יעשה. אין סיכוי שלזה היא התכוונה,רק אני פרשתי אותה לא נכון. זהו, אני נמצאת עם עצמי במקום כל כך ירוד , דחוי, חסר ערך אבל גם חסר תקווה, כי ככל שאתאמץ לעולם לא אהיה כמוהה, היא תתרחק ממני יותר ויותר. כאילו אני במרוץ סוסים עמה, והיא מובילה אותי בעשרים סיבובים, אין לי סיכוי להיות כמוהה, אז למה שהיא תסתכל עלי בגובה עיניים, למה שתראה אותי שווה? למה אני כל כך רוצה להיות כמוהה וכואב לי מאד לדעת שלעולם לא אהיה כמוהה? ניבה

תודה מקרב לב. כיף לחזור. :-) ליאת

אני בבעיה אמיתית, בעיה שממנה אני לא רואה דרך מוצא ואני רוצה לציין שזה לראשונה בחיי. אני יודעת שזה גם לא המקום...אבל אני לא יודעת מה אני מחפשת כאן... אני בת 35 וכל חיי באופן שלדעתי ראוי להערכה הצלחתי מגיל גן ועד לרגע שבו קרה הדבר טרגדי במחינתי, סוג של שחזור בטיפול (שהרס את חיי), רגרסיה והסלמה עד לכדי היוצרות מצב של פגיעה על פגיעה. מאז שאני זוכרת עצמי, כנראה והיה בי יכולת ומסוגלת לזהות בברור ולראות מהיכן מגיעים רגשותיה של אימי והצלחתי לעשות הפרדה באופן ברור ונחרץ, מה שלי ומה שלה. ידעתי לשמור על עצמי, אם הרגשתי שאני מתחילה להיפגע או להיכוות, נחלצתי מהמצב ודאגתי לעצמי. משום מה, עם כל מיני לחצים סביבתים נוספים, לא נראתי בטיפול כלל וכלל, ובמקום לקום ממנו, התעקשתי להיראות ובעצם אצלה בטיפול, זה היה להיכנס עם הראש בקיר. מאון לאון, הרגשתי שאני לא אצליח להמשיך ולהתקיים ללא "התחפרות במצב", נותרתי לפתע ללא הגנות מועילות, והסלמתי את המצב דרך משאלה שלי לקבל אישור לעזוב אותה באחד מהפורומים....more of the same רק שתפס נפחים נוספים, של האשמות התקפות, מיני קללות בשמות של הפרעות יוחסו אלי וכו'... איבדתי עצמי לחלוטין, כאילו כרתו לי איבר והתחלתי לפעול בניגוד לרצוני ולאופיי. מקרה זה היה גדול עלי, עברו מאז כבר כמה שנים ואני עדיין נשארתי באותה נקודה כמו אז, בגלל שכל מה שקרה לי בהמשך בפורום, נחווה אצלי כטראומה של ממש, איום על נפשי ומאז אני פשוט לא מצליחה להרגיש שאני בסדר ומבחינתי כיום, כל האנשים הם מלאכים וצדיקים ואילו אני חרא. מעולם לא היתה לי הפרעה נפשית ואילו עכשיו, ע"פ על הקרטריונים אני עומדת בהם בהצלחה בקטגוריה של הפרעת אישיות גבולית, על אף שעדיין לא אובחנתי ככזו, כך אני מבינה שיכולה להתפרץ הפרעה כזו לאחר או בזמן טראומה קשה. אני לא מצליחה להיות אותנטית, כל מה שיאמרו תמיד ישמע לי כיום כמתקפה וכהאשמות, לכן גם טיפול לא יעזור לי. ע"ס ידיעתך, האם אכן, יש מצב להיוצרות הפרעה זו אחרי טראומה? ומה בעצם ניתן לעשות? אני לא מאמינה כי הגלגל יחזור אחורה לאותם יכולות וכוחות שהיו לי, עם דרכי התמודדות בריאות. הייתי בפירוש חזקה כל חיי, מעצם היכולות לא להגיע למצב של פירוק כפי שקרה בטיפול. ועכשיו, כמה פרדוקסלי, דווקא אחרי הטיפול וההתנסות של איבוד השליטה ואיתה הפירוק וחוסר האונים, איבדתי את יכולותי להאמין בכוחי. עכשיו, מצב זה תקוע לי כמו קוץ ב...מזה מספר שנים, וחיי נעצרו, אני לא מצליחה למצוא את העניין והרצון והחשק, והשמחה וההתלהבות שהיו לי בלבנות את חיי. וכמובן, שזה בפני עצמו נהיה לי לרועץ, ומצטייר מעגל קסמים שלילי. אני כועסת על עצמי, כיוון שלא אחרת מלבדי גרמה לזה. מבלי להיות דרמטית, זה פשוט הרס אותי ואת חיי. הפגיעה, החוויה הטראומטית רודפת אותי ומלווה אותי מרגע קימתי ועד הלכי לישון..... ושוב, קמה לאותו היום... וכל האבסורד הוא, ליאת, שבמשך 32 שנה תיפקדתי נהדר ובאיכות חיים גבוהה. אני גם לא מאמינה על עצמי, שלרגעים אני ממש רוצה למות, כי אני לא רואה דרך מוצא. רק בגלל שהיכולת שהיתה לי פשוט נכחדה. אני נעלמתי. להת' כרמית

ליאת, תוכלי להסביר לי את אפשרי הדבר, שכל מה שבניתיי עד היום, התפתחתי...נמחק, איננו. כאילו לא היה מעולם אחרת, וחיי התחילו עם הטיפול... אני לא מצליחה להבין איך יכול להיכחד הכל. שנים שאני לא מצליחה למצוא עבודה ולהתמיד בה מאז. כל ההסטוריה המקצועית שלי וכל הידע והנסיון שצברתי, נעלמו. ואני לא טיפוס ותרן, אבל אני לא מצליחה לקום בחזרה בגלל שנוצר דבר חדש- פחד מהפחד, בגלל שחוויתי עוצמות גדולות של חרדות , איבוד שליטה, חשדנות. חוויה זו נחרטה עמוק ומרגע שאני קמה בבוקר, אני בפחד מהפחד. כדורים לא עזרו לי, לכן אני מעדיפה להיות בלי.

כרמית שלום, הפרעת אישיות גבולית, ככל הפרעת אישיות אחרת, אינה מתפרצת פתאום. זהו ארגון נפשי הנבנה בתוכנו בהדרגה, ומתעצב למבנה קבוע ויציב למדי בהגיענו לבגרות, בערך בגיל 18. למרות שסיפרת את הסיפור שלך כאן גם בעבר, אני מרגישה שאיני יודעת באמת מה קרה שם, ולמה. ברור שהיה משבר נורא, וברור שהוא ממשיך לכאוב עד עכשיו. המצוקה והסבל זועקים מכל מילה, והלב יוצא אליך. למרות זאת, אני משוכנעת שמגיע לך הרבה יותר מעידוד אינטרנטי. מגיעה לך כתף אמיתית, משענת ממשית, מישהו שיראה אותך מקרוב, ילווה אותך בשיקום האיטי מהשבר. את יודעת, אנשים רבים שחוו (או חווים) משבר נוטים להתבונן אחורנית, אל עברם, דרך משקפיים מעוותים, כשהם מתרפקים על מה שנראה בעינים כשלמות מאושרת. אני נוהגת להזכיר למטופלים כאלה, שמה שהיה כל כך איתן ומושלם בכל זאת הצליח להתפרק, ולכן מוטב להטיל ספק באידיליה הזו. לאמונתי, דווקא אחרי שהכל מתמוטט, אפשר לבנות מחדש נכון יותר, יציב יותר, גמיש יותר. ברוב המקרים הבנייה המחודשת דורשת יותר מזוג ידיים אחד, ולכן אני שבה ומפצירה בך למצוא לעצמך טיפול מיטיב מחוץ למסך המחשב. כך או כך, אנחנו כאן, שמחים ללוות אותך בדרך האמיצה חזרה אל החיים. זה אפשרי. ליאת

שלום רב, יש לי אחיין מדהים מכל הבחינות (לא אכביר בתאורים כדודה גאה) כבן שנתיים וחצי. אתמול עת משחקו עם אביו (אחי), אחייני ביקש ממנו כי ישכב לישון על שטיח המשחקים שלו, כדי לכסות אותו. אחי נשכב על גבו ואז אחייני הורה לו "לא!לא! התהפך ושכב על הבטן!"- כמובן שאחי נשמע להוראות בנו ונשכב על בטנו כשראשו מופנה הצידה (לחיו על השטיח) ואז אחייני אמר "לא ככה! תסובב את הראש!"- אחי סובב את ראשו ללחיו השניה ואז אחייני לקח את ראש אחי וסובב אותו כך שפניו מופנות לרצפה (אף לכיוון השטיח) ואז הוא כיסה אותו בשמיכתו- בתחילה צחקתי מה"בוסיות" של הקטנטן המתוק כלפי אביו, אך אחי היה יותר ערני ממני וביקש ממנו לדעת מי מורה לו לישון כך. אחייני בתחילה התחמק ואז אחי ניסה לדובב אותו בצורה רגועה ואמר לו שזה נורא מצחיק ושאל אותו בשנית- באופן הצגת הדברים בדרך זו אחי זכה למענה כי אחת הגננות (אחייני נקב בשמה) מורה לו לישון כך בשנת הצהריים. נבהלנו נורא ואחי אמר לי שהוא ילך לדבר איתה על העניין. שאלתי הינה האם את סבורה שכשילד בן שנתיים וחצי נוהג כפי שציינתי יש דברים בגו והרקע הוא חוויתי? או שיכול להיות שזו היתה סתם גחמה של ילד תוך כדי משחק? כיצד עלינו לנהוג? אני נחרדת מהמחשבה שהילד המדהים והאהוב הזה חווה דברים מסוג זה והרי אני בטוחה שאם הורו להם לישון כך בגן זה לא הושג ב"דרכי נועם"... על תשובך המלומדת אודה עד מאוד!!! דנה

שלום דנה, אין ספק שיש מקום לעשות ברור עם הגננות, ולו כדי להירגע. ילדים צעירים בהחלט יכולים ללמד אותנו על החוויה שלהם דרך המשחק החופשי שלהם. יחד עם זה, כדאי לזכור עוד, כי ילדים בגיל זה מאד קונקרטיים בחשיבתם ובהבנתם, ומשפטים "תמימים" יכולים להתפרש בעיניהם כפשוטם, באופן פלסטי מדי. בנוסף, יש הרבה משחקים חשובים הכרוכים בכיסוי הפנים והראש לצורך חידוד החושים, בהם יש חשיבות לכך שהילד לא 'יציץ'. ("מי אני ומה שמי" או "זהה את החפץ שאני מסתירה"). יכול להיות שזו הייתה וריאציה גם על זה. לא יודעת. שווה בדיקה! אשמח אם תעדכני אותנו מה גיליתם ליאת