פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום ליאת אני בחור לא מצליח להבין למה אני נהייתי כזה "שאני רוצה לדבר עם מישהו אני חייב להפעיל ערוץ בראש "אני מרגיש שיש אלף תפישה בראש שלי אני אף פעם אותו אחד אני מרגיש שכל פעם קופץ למחשבה אחרת בשבל להתרכז אני אף פעם מרוכז "אנא עזרי לי האם זו מחלה "אני לא יודיע מה לעשות תעזרי לי אם את מבינה על אני מדבר זה פשוט איפשר להבין את עצמי למה זה קורה לי

שלום לך, (מאחר ואני כאן, וכדי שלא תישאר ללא תשובה) נראה שאתה סובל מסוג של מוסחות, שיכולה להיות היבט של הפרעת קשב וריכוז. זוהי תופעה מוכרת מאד וניתנת לאבחון ולטיפול ביעילות רבה. פנה בהקדם לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר, תאר במפורט מה אתה מרגיש, ואני בטוחה שיוכלו לאתר את המקור לקושי. בהצלחה ליאת

יכול להיות גם תופעת לוואי של תרופה פסיכיאטרית, או "פלאש-בק" של סם קשה אחר שלקחת בעבר

אני בחורה בת 20 והעניין שאני מוטרדת ממנו כל הזמן הוא סוג של אובססיה. כהייתי ילדה/נערה בגילאי 15-18 הייתי מתנהגת בצורה שטותניקית כמו כל המתבגרים ואולי עשיתי מעט דברים שאני מתחרטת עליהם. כעת, השתנתי מקצה לקצה ואני מרגישה אשמה על העבר שלי וזה פשוט רודף אותי. אני כל הזמן רק מנסה לכפר. אני אחראית, דאגנית על יתר המידה ובעיקר לחוצה מכל שטות. יש לי 2 חברות מתקופת הצבא שאני מאוד רוצה לנתק איתן הקשר כי הן קנאיות ואכזריות אליי אבל נורא מפחדת שאיכשהו בעקבות הניתוק הן יכעסו ו"ילכלכו" עליי ובגלל התדמית החדשה שלי אני פוחדת פחד מוות לא להתקשר אליהן מידי יום וממש פיתחתי תלות לא רצויה ומעיקה באנשים שלא כיף לי לתקשר איתן רק מתוך הפחד שיש סיכוי שהן יהרסו את שמי הטוב גם מפני שיש בידיהן המון אינפורמציה עליי ואני לא סומכת עליהן בכלל. איך לצאת מה"לופ" הזה? איך אפשר להתשחרר קצת ולא להיות כ"כ לחוצה וביקורתית עם עצמי בגיל כ"כ צעיר?

http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/774/xFT/676843/xFP/676843

שלום גילת, גיל ההתבגרות הוא בדיוק הזמן לעשות שטויות, ויש לא מעט אנשים (כולל אנשי מקצוע)שמשוכנעים בחשיבותן של השטויות הללו להתבגרות שלנו. אחרי הכל, אם לא היינו עושים שטויות בגיל ההתבגרות, הן עלולות היו להגיע בגיל מבוגר הרבה יותר, באופן חינני הרבה פחות. אם החברות האלה שלך אכן רעות ולא מפרגנות, הן עלולות לפגוע בך בגלל מה שהן, ולא בגלל מה שהיית. נסי לבנות לך מעגל חברתי חדש, ולסמוך על תכונותייך והתנהגותך כקובעות העיקריות של "שמך הטוב". בהצלחה ושנה טובה ליאת

תודה רבה ליאת, הייתי צריכה לשמוע ממישהו שההתנהגות שלי היתה בסך הכל ילדותית והיא חלק מההתפתחות וחוצמיזה היא למעשה כבר שייכת לעבר.. כפי שכבר כתבתי, בזמן האחרון נורא השתנתי. עצוב לי לשמוע לפעמים ביקורת על "גילת" של פעם. בחור שכנראה הכיר אותי בעבר שמע שיחה בין שני אנשים בינהם חבר שלי, בשיחה השם שלי עלה. הבחור התחיל להגיד שאני בנאדם רע ו"ליכלך" עליי מאוד. הדבר פגע בי. קשה לי להתנתק מהעבר. קשה לי לומר לעצמי שמי שמכיר אותי באמת יודע שאני בנאדם טוב. איך עושים את הסוויטצ' הזה בראש ולא לוקחים ללב כאלו שטויות?

אני בטיפול כבר שנה , אני לא ממש מצליחה לדבר בפגישות , ואני לא יודעת אם זה נכון להמשיך ,כמה שהמטפלת שלי נחמדה היא מרגישה לי מאוד רחוקה ממני ואני לא חושבת שהיא ממש מבינה אותי (יכול להיות שגם באשמתי אבל איפשהו אני לא מצליחה להגיד לה מה שאני באמת רוצה ) , פיתחתי תלות כזאת שכול פעם שאני שוקלת להפסיק אני מאוד מפחדת וזה נעשה מעיין הרגל ללכת לשם(לפעמים רק כדי לשתוק 50 דקות) , השאלה אם באמת זה שווה את הזמן והכסף שאני משקיעה , או שכדי להפסיק ולנסות להתמודד בעצמי או לחפש אלטרנטיבות (למרות שלא ניראה לי שיש לי כוחות נפשיים לנסות לחפש מטפל אחר ) איך יודעים אם הטיפול באמת מוביל לאנשהו ?

שלום אחת, הטיפול יוכל להוביל לאנשהו כאשר את תחליטי שאת מאפשרת את זה. בהגדרתו, טיפול פסיכולוגי הוא טיפול בדיבור, הגם שייתכנו שתיקות זמן רב, כחלק מתהליך ההבשלה ובניית האמון. ממש בימים אלה שמענו, כאן בפורום, על טיפול שפרץ דרך דווקא בשנה הרביעית לחייו, ולכן - לעולם אסור לאבד תקווה. אני יודעת שדרושים אומץ לב ופתיחות כדי להניע את התהליך צעד נוסף קדימה, ואני מתפללת איתך שתמצאי אותם בתוכך. שנה טובה, ובהצלחה ליאת

היי ליאת, אני חושבת הרבה על המטפלת שלי.עזבתי את הטיפול לפני 5 חודשים,בהתחלה היה לי קצת קשה, ככל שעבר הזמן חשבתי עליה פחות, אבל לאחרונה אני שוב חושבת עליה הרבה,מתגעגעת,רוצה להתקשר אליה,לספר לה. לספר לה שאני מרגישה בסך הכל טוב, שהפסקתי ללבוש שחורים,שחזרתי לחיים.. (קמתי לתחיה) א ב ל, חזרו החרדות, אני מרגישה לבד,מרגישה שאין לי שום קשר משמעותי ,חוץ מהקשר איתה. אין לי למי לספר איך אני מרגישה, למרות שהכל טוב,זה מרגיש שלא יהיה יותר טוב,כי אני לא מסוגלת ליותר מזה.לא מסוגלת לעשות דיאטה,לא מסוגלת לראות את עצמי מוצאת אהבה,לא מסוגלת להרגיש נוח עם עצמי. לא מסוגלת הרבה דברים. אני רוצה לחזור אליה,אבל נזכרת שבחדר,קשה לי לדבר, לאחר כמה פגישות הנסיעה לשם מעצבנת,הטיפול מרגיז אותי, ואני רק רוצה שהיא תהיה שם פעם בשבוע. והרי טיפול זה טיפול, והוא מסתיים מתי שהוא במיוחד כאשר קשה לי לממן אותו. אני רוצה להתקשר אליה,לקבוע פגישה. אבל ברור לי שהיא תמליץ לחזור לטיפול.וברור שפגישה אחת רק תכאיב יותר. אז אני דוחה את זה. כנראה שזה כואב אבל עדיין נסבל... שתהיה לך שנה נהדרת. טל

שלום טל, לא ברור מה תחליטי בעניין הטיפול, ובלבד שתשאירי בלבך חמלה ותקווה לעתיד טוב יותר. אל ת??ק?ב?ע?י את עצמך במחשבה כאילו לעולם לא יוכל להיות טוב יותר. זכרי שפעם חשבת שלא תצליחי ללבוש בגד צבעוני - וניצחת. אני מאמינה שאם תחליטי להיות מאושרת עוד, תלמדי גם את הדרך לשם. יש לי הרגשה, שאצל מי ש"קם לתחיה", החרדות והפחדים שונים מאלה של הדכאוני והשפוף. עכשיו יש מה להפסיד, ויש על מה להילחם. לא בטוח שאלה אותם הפחדים מפעם, ויתכן מאד שאם תחזרי לטיפול, כל מיני דברים נוספים ייראו אחרת. אני תמיד שמחה כשאת חוזרת לעדכן, ואשמח אם תספרי גם בהמשך מה החלטת לעשות. מאחלת לך שנה מלאה חידושים, הישגים, מימוש והגשמה, ובעיקר - שיזרחו מעלייך כל צבעי הקשת, להנאתך. שלך ליאת

בכל פעם אני מופתעת מחדש,עד כמה הלב יכול להיות אלסטי להמתח ולהמתח ולא להקרע. תמיד חשבתי שללב שלי יש קיבולת של פרה,הוא עמוס כל כך.עמוס מידי החג הזה ובעיקר דביק כולם ביחד ובכל זאת חסר אדם אחד-חסר כל כך. ואני לא מוצאת את מקומי בביחד הזה,אני לא יכולה שלא לעשות את ההשואה של כולם מול אחד, לא יכולה שלא יצבט לי הלב כל פעם מחדש. לא יכולה עם האובר דאגה הזו שעל אף שאני יודעת שהיא אמיתית היא נראית צבועה כל כך, לא יכולה לשבת באותו השולחן ולהרגיש בעיניים הבוחנות של כולם, על כל מבט שלי או שלו.על איך אני מתנהלת בשולחן(את מבינה?) הייתי חייבת לברוח ומהר. לא ממש הבנתי את התגובות שנים שאני לא יושבת בשולחן מה חדש? אז ברחתי ואני יודעת שהבריחות שלי מזיקות יותר ממועילות אבל הן נכונות לי. ובעיקר רוצה שיבינו סוף סוף-שהבחירות הן שלי בלבד,ושלאיש אין זכות לא היום להתערב או להטיף. אם אני לבד אז לבד! שיניחו לי לנפשי.שונאת את המשפט את פוגעת בעצמך ובעקיפין בנו. אני פוגעת בעצמי נקודה. יאלה שיגמר כבר החג הזה, ואיפה אבא שצריך אותו? אם רק יכולתי ללכת איתו.

שלום ד' רבים מאיתנו העבירו את החג הזה בגעגוע צורב למי שאיננו. ריחות האוכל בסירים, זוהר הנרות ולובן המפה אינם מצליחים להשכיח את האהבה, לטשטש את האין ולהקהות את כאב האובדן. אני יודעת שאת מתמודדת, נוסף על ההתמודדות עם חסרונו של אבא, גם עם קשיים נוספים המטילים תביעות עודפות על המשאבים הנפשיים שלך. אני יודעת גם כי בתקופת החגים, הצפיפות המשפחתית יכולה להעיק ולהתיש. אז קחי אוויר, נסי לגייס כוחות, ולקוות שהתקופה השברירית הזו תחלוף מהר, ותפנה את מקומה לרעננותו של חודש חשוון. זה לא עוד הרבה. החזיקי מעמד ליאת

כבר אמרתי לך שאני חולה(כן כן תיהי בריאה-לא תודה)על התשובות שלך. אבל את יודעת ליאת, אני אכן מקווה שהתקופה הזו תעבור מהר-ובעיקר בשקט יחסי. אבל חשוון-נובמבר או איך שלא יקראו לזה,זה עוד ים בזמן.והספירה לאחור אצלי היא בדקות וזה נראה כמו נצח אחד גדול ובעיקר רע! ובכל זאת מחכה...

ככל שחלים בי שינויים, כך אני רואה את חדר הטיפולים אחרת. לפעמים מוכר יותר, לפעמים זר, לפעמים מפריע, ובכל מקרה, מספיק לא מפחיד כדי שאשאר בו.

אז גם אם.. הטיפולים שלי ככ קשים .. ..ובאים ממקום של חוסר אמון באנשים .. אחרי אונס אכזרי שעברתי .. ו..אני .. כן..אני שותקת הרבהההה , בוכה , לפעמים גם צוחקת , ..:-) אני מרגישה שם ..בין 4 קירות ..ומטפל .זר ..שהפך להיות לפעמיים גם קרוב .. משהו מיוחד ...שנבנה שם אצלי בככ הרבה קושי וחששות .. למשל, יש דברים ששם רק שלי ..וזה מראה לי הרבה על המטפל ..על ההגנה שהוא יוצר סביבי בחדר הזה .. שמנו מההתחלה שאני אצלו - כבר שנה ו3 .. קופסא ..עם כל השירים שהייתי כותבת ומקריאה שלא הצלחתי לדבר .. היא עדין שם ...למרות שאני לא נוגעת בה, יש לי שמיכה קבועה ..שקר לי אני מתכסה בה .. אז זה נותן לי להרגיש מעט שייכת ...ומוגנת במקום.. מרגיש לי הגנה מסוימת מהעולם האמיתית בחוץ.. אבל , זה באמת מושפע מהשינוים שחלים בי... הכל נראה בהתאם להרגשה בפגישה .. לפעמיים הקירות מפחידים והתמונות שעל הקיר .. ולפעמיים נראה שהכל שומר עליי ..ואין לי ממה לפחד .. רק חדר ..4 קירות ..עולם שונה מבחוץ.. עם הרבה תובנות ..שרק מי שמטופל יוכל להבין ..

חדר הטיפולים שלי היה חדר מוקף חלונות שצופים אל נוף הרים לא מופרע. בחורף מפינת המזרון שמונח על השטיח הלבן הייתי מביטה כל בוקר אל פסגת החרמון המשולגת. בקיץ, כשהאובך אינו מאפשר על פי רוב לראות את הפסגה החשופה, אני עושה שם יוגה. כשהבן מגיע לסופשבוע מהישיבה הוא ישן שם וזהו הטיפול הכי מתוק. את ענייני האינטרנט הקצרים שלי (מי חשב אז על פורומים??) הייתי עושה בספריה של המועצה האזורית לפני כשמונה חודשים התחברתי לעידן ההיטק לולא היה לי צורך קיומי בזה כעת הייתי מעדיפה בלי אבל כרגע זה גם תרפיה וגם תשורת עם העולם, והמון המון אינפורמציה נדרשת מאד במצבי המסובך אז עברתי לחדר השינה, יש לי מחשב נייד שבו אני משתמשת לאור נרות על שטיח אדמדם, וגם פה יש לי חלון אל נוף נפלא של זריחות

שלום למשתתפי הפורום, מאז ערב החג ועד לרגעים אלה, מתקיימים כאן במקביל מספר דיונים מעניינים, שהחלו מקריאות לעזרה ושאלות אמיתיות, והתפתחו להן לשיח מגוון, לעיתים עמוק ואינטלקטואלי, לעיתים אישי מאד, ובכל מקרה - כזה שסוחף מאד למעורבות ועמדה אישית. חשוב לזכור בתוך כל זה שאנחנו נמצאים, בכל זאת, במדיום מוגבל, שאינו מאפשר לראות את בן השיח שלנו, את הבעות פניו, את שפת גופו ואת הכאב, השמחה, הפליאה או אסירות התודה הניצתים בו למשמע דברינו. מגבלותיו של המדיום עשויות להביא לאי הבנות, להקצנת השיח, ולכן גם לפגיעות רבה יותר למה שנאמר. אני מזמינה את כולנו להמשיך ולהידבר, אך לנסות ולשמור ככל האפשר על תרבות שיחה שתכבד את כולנו. חג שמח ונעים ליאת

ליאת, את מספרת לי?! "בזכות" השתתפותי בפורום דומה לשזה לפני כשלוש שנים, פיתחתי מאין הפרעה אובססיבית אולי כפייתית- סוג של ocd (כיוון שאין טקסים).כשנוצר אצלי בסיס של הספק, חיה רעה שזחלה לנבכי נפשי ולא מותירה מקום שלוו. התקשורת הזו מאוד קוהרנטית- כפי שציינת, לא ניתן לחבר למילים תחוות גוף ולכן, רנו מייחסים פגיעות שכלל לא היו כאן מלכתחילה. אני חושבת שעצם מידע חשוב זה אולי שווה להנחיל תוספת לתקשורת הזוץ מאין מחוות של כוונות הכותב, אם זה ע"י אייקונים (כמו שיש בצ'טים רבים, מה שאולי ייראה קצת זול) או כדאי שכל אחד כאן יילמד להוסיף את כוונתו באמצעות השתדלות ומאמץ של הקדמה לדברים בדבר הכוונה, להרחיב את השפה הכתובה ולנסות לעשות אותה יותר תואמת לכוונת המשורר ולא לספקולציות והשלכות של הקורא. אני משערת שזה לא יעלים את מגבלות המדיום אבל אולי יפחית ויצמצם במשהו. חג שמח לך, ולכל האנשים בעלי הרגישות העדינה שכאן.

שאלה לי אליך לצורך הבהרה - האם את חושבת אותי לאחותך? אני ממש לא מבינה. תוכלי בבקשה להאיר את עיניי, אולי אני נהייתי כ"כ דבילית שפיספסתי משהו. אני כותבת כאן בשם "אינני" היום הייתה הפעם הראשונה שכתבתי כאן ועד כמה שידוע לי אין לי אחיות. אלא אם כן, תרצי לאמצני :-) אינני

לאית יקרה בשבת נראה לי שהפורום אמור להיות סגור. הופתעתי שהדיון נמשך. בשבילי שבת מתחילה עם הדלקת נרות והערב גם עם ארוחה חגיגית לאחר תפילה בבית חברים פתחתי במחשבה שאולי נמחקו כאן כמה שרשורים, עם תקיפות אישיות חריפות אני שמחה שלא נקטת עמדה, וכך ניתן לכולם לשפוט ומכיוון שמדובר במדיום וירטואלי, ממילא כל אחד ישפוט על פי "הסרט האישי שלו" כאילו שזה לא ממילא כך מדובר במציאות קשה וכמעט לא יאומנת, של התעללות קשה של המערכת הפסיכיאטרית במשפחתי אחותי עשתה טעות מתוך בלבול והפסיכיאטריה הממשלתית, על מנת לא להודות בטעות הנציחה את הבלבול הזה אצלה בצורה "טיפולית" האשה סובלת, משוועת לעזרה, סובלת נפשית הרבה יותר ממני, למרות שאני סובלתץ מהתנכלויות אישיות וכלכליות בנוסף, בהיותי אמא חד הורית במשך הרבה שנים אני מכירה את התנכלויות המערכת ויש לי כלים להתמודד עימם. שאם לא כן ילדי, היוןם בת 33 ואם לחמישה, ובן 18 תלמיד מצטיין בישיבת הסדר, שיהיו בריאים, היו נלקחים ממני מזמן. על ידי מערכת החינוך והרווחה, לא צריך פסיכיאטרים בשביל אמא חד הורית הפסיכיאטריה עשתה כמובן את "המיטב" שלה וכמעט הרסה את חיי, כבודי, המוניטין שלי, החופש האישי שלי ושליטה על חיי ורכושי, בעזרת התיוג שאין שומה לו בעולם הדמוקרטיה, התיוג המפחיד של "חולת נפש". אבסל בריאטתי ושפיותי עמדו לי לא כן לאחותי היא מתמוטטת וליבי עליה שפטו בעצמכם על פי המסרים אני אהבה והיא אינני, באופן עקבי רחמים אוהבת אותך אחותי, חיזקי ואמצי

שוב שלום לך, אהבה הפורום ייצא הערב למנוחת השבת. כך אנחנו נוהגים כל שבת וכך גם היום. ייענו כל הפניות שנשלחו עד השעה עשר בערב בקירוב. דרור יענה שוב ביום ראשון. אל תכעסי על פער הזמנים שאת רואה בתגובות, מאחר וזו טעות נפוצה כאן בפורום (כמו שכבר כתבו לך כאן) והיא נובעת מסנכרון לקוי של שעונים, ולא מקונספירציות. אני מבינה שאת מתמודדת עם סיפור קשה, ואולי גם אחותך. אני מקווה שבמידת הצורך יש לך כתובת להיעזר בה, ושתדעי לנצל אותה בזמן משבר. אני מאחלת לך שנה שכולה נחת, אהבה ושלוות נפש ליאת

בעלי ואני נשואים שנה חצי. יש לנו בעיות על רקע מיני, ועל רקע תרבות של קללות וצעקות שהוא לא מוכן לרדת מהן. אני נפגעת ממנו מאוד קשה וסובלת מאוד גם בחברת משפחתו על קרע הבדלי תרבות ופיצוים שהיו לי איתם בעבר ואני פוחדת שיחזרו על עצמם. שנינו בני 37 כמעט. אני מאוד רוצה להספיק את הרכבת מבחינה ביולוגית (ילדים) ומרגישה כבר בשלה מספיק. לפני חצי שנה – התגלה שהוא עקר והוא עבר ניתוח לתיקון צינורית הזרע. תשובה לגבי הצלחת הניתוח תהיה רק בחודש הבא ואם לא – הרי שצפוי לי עינוי בדמות טיפולי הפרייה. יש ביננו פערי הבנה עצומים לגבי האופן שבו צריכה להתהל הזוגיות ולגבי התעללותו הנפשית בי. לאחרונה הסכים לטיפול זוגי אך אין בכך ערובה לשינוי רציף מצידו. מה אני עושה ? נשארת בג'יפה של להתמודד מול האלימות המילולית שלו, הקושי עם משפחתו, ותפיסותיו ? וגם : בהתמודדות עם עקרותו ???? או לוקחת מהר את עצמי החוצה ומקווה לטוב ? היה מאוד מאוד קשה למצוא בן זוג מתאים וגם תקופת ההמתנה לבחור המתאים מאוד מייאשת ומתישה נפשית. בגילאים הללו הדבר נעשה קשה פי מאה כיון שכמעט ואין "נורמלים בראש" שהם גם ללא ילדים. ומעבר לזה ? מי ערב שאספיק גם למצוא מהר זיווג וגם ללדת ? הרי כבר עכשיו אני בבעייה מבחינת גיל ביולוגי (אני פורייה). אני בדילמה – אנא עיזרו לי !

ביבה היקרה! קשה לומר למישהי מה לעשות ומה לא, אלו הם חייך. אני למדתי דבר אחד בחיים- עשי מה שעושה לך טוב- והתרחקי ממה שעושה לך רע! די פשוט נכון? החיים כ"כ קצרים שיש לצמצם את כמות הסבל למינימום. קשה לא להתחשב בשיקוליים רציונליים- של שעון ביולוגי וכו'יב... אך, כשמרגישים טוב, בקשר, בחיים אז יהיה קל יותר בעתיד לשאת את המעמסה הלא פשוטה של טיפולי פוריות. רצוי לעבור תקופה זו עם הפרטנר המתאים או כל תמיכה אחרת, משפחתית, חברים אבל הכל עדיף מלשאת משא נוסף ומיותר שמכביד ומקשה על המסע. לעיתים בחיים, יש צורך בויתורים...אך, קודם יהיה עליך להציב לעצמך סדרי עדיפיות, גבולות, למה את מוכנה ולמה לא. למשל: שאלי עצמך- האם את מוכנה להביא ילד לעולם בקשר שכזהו/ אולי להביא ילד כאם חד- הורית ולדעת מראש את החסרונות והיתרונות לזה. או שאולי לוותר על ילד בשלב זה, זו גם אפשרות, עד שתחווי קשר תומך...אם זה בטיפול זוגי אם הקשר הנוכחי או בחיפוש אחר קשר חדש שיהיה יותר מתאים למידותייך. יש לך הרבה על מה לחשוב אך , זיכרי- רק מה שעושה לך טוב- זה הכלל שצריך להנחות אותך לאורך כל הדרך מבלי לוותר על צרכייך (שהגדרת לעצמך בבירור מראש). בהצלחה בכל אשר תפני... דעי לאן את פונה כשאת משקללת את החסרונות והיתרונות בכל מצב נתון. שנה טובה

מצטרפת לדעה הקודמת הדילמה אכן קשה אבל מצד אחד עומד הרצון שלך לילד, אותו לא בטוח שתוכלי להשיג במסגרת הלא בריאה הזאת ומצד שני עומד קשר זוגי לא מוצלח עם בעיית עקרות הייתי אומרת לך : לכי עם האמת הפנימית שלך באמונה הכירי בטעות ולמדי ממנה זה נכון שבגילאים שלך הכי קשה למצוא זיווג - עד גיל 33-34 את עוד נחשבת צעירה ויפה אחרי גיל 42-44 את עדיין צעירה ויפה אך סוג אחר של אנשים יימשך אליך, בשל בשלותך ונסיון החיים שלך ודווקא הביולוגיה עשתה את זה ככה שבסוף שנות השלושים, שהם כביכול ה"קצה" של השעון הביולוגי, רוב האנשים בגילך יחשבו שאת "זקנה מדי" כיוון שיש להם פנטזיה שעם בת 25 יצליחו להביא יותר ילדים, ובסוף עוד מתברר שהם עצמם עקרים לדעתי, חכי עוד חודש עד להצלחה/אי הצלחה של הטיפול ואם את יכולה להתמודד נפשית עם להיות אם חד הורית עם פרטנר לא קל - עשי איתו ילד מתוך ידיעה שזה בודאי לא ימשך הרבה. תראי שברגע שיגיע הילד יתגלעו ביניכם חיכוכים עוד יותר גדולים בגלל שינויי תרבות ותפסיה על חינוך ילדים, וממילא תעזבי, אם רק תוכלי ואם את חושבת שלא תצליחי לעמוד בזה מבחינה רגשית, כלכלית או אחרת, תעזבי אותו כבר עכשיו ובמקום לרוץ לחפש שידוך תעבדי על עצמך במשך שנה שנתיים, תשפרי הופעה חיצונית, תלמדי משהו שמפתח אותך אישית, תבני את עצמך ותיכנסי להזדמנויות חברתיות חדשות - מה שלמדת מהקשר הזה תפנימי ויעזור לך לא ליפול בפעם הבאה עם מישהו שאינו מתאים לך רק בגלל ה"לחץ של השעון" שנה טובה

שלום ביבה, כמובן שאיש לא יוכל להחליט בשבילך כיצד לפעול, וכל מה שאפשר זה לחדד את נקודות המבט. אני חושבת שאם בעלך מוכן ללכת לטיפול זוגי זה עניין משמעותי וחשוב, ובניגוד לאמונתך, יש כאן פוטנציאל טוב לשינוי דפוסים ישנים. אל תשכחי שאת מביאה רק את עמדתך שלך, ובהחלט יתכן שגם לך יש חלק כלשהו באווירה הזוגית שנוצרה בבית. אני חושבת שטיפול יכול לסייע בזיהוי הקשיים ובעבודה משותפת לשיקום התקשורת ביניכם. אם, למרות המאמץ, יימשכו ההשפלות והיחס התוקפני כלפייך, יש מקום לשקול אם את רוצה להקים משפחה גם במחיר חרותך ורווחתך הנפשית. אלה החלטות כבדות משקל, ולכן אני ממליצה לך מאד לברר אותן במסגרת טיפול עם איש מקצוע, יהיה זה המטפל הזוגי או מטפל אישי משלך, אליו תוכלי לפנות המקביל לטיפול הזוגי. בהצלחה ושנה טובה ליאת

נפלנו על קטע שקשה לי איתו פה זמן רב ועכשיו יש לי הזדמנות לנצל. אז מפרידה אותי - יש מספר הודעות שלי למטה תחת הכינוי 'אין אני'. הודעותיי שם הן רק בכינוי ההוא ('אין אני') ובעץ ההוא. כתבתי בעבר בתור 'א.ה.' אם מישהו זוכר. זה היה לפני חודשים. גם בעץ ההוא יש ערבוב גדול, וישנם כינויים שונים וקשה להבדיל מי הוא מי. הודעות שנכתבו בכינויים שונים מ'אין אני' באותו עץ, אינן שלי. 'אף אחת' (ו'שוב אני') 'אינני' 'אין אני' כנראה בחורות שונות. אולי זה הזמן להתקבע על שם נורמלי. חבל לי שאין כאן משתתפים רשומים עם מספר זיהוי. היה מקל עליי מאד מאד. אבל זה מה יש. טוב נראה. זזתי מפה. הפעם לא ויתרתי על פתיחת הודעה.

כפי שאת רואה כבר מראש יישמתי את המלצתך הנבונה ואני מופיעה היום רק בשם שאני אוהבת "אהבה" סליחה אם בלבלתי ואת חייבת להודות שגם אילו ש"גנבו ממך את הרעיונות" הציגו מצוקה מאד דומה ברור שחשוב לך שלא יזהו אותך עם משיהי שמאיימת בהתאבדות וזה בהחלט מכובד שאת מתנתקת מכל המבולבלות האחרות. עם זאת נראה לי שלרוב קוראי הפורום הזה זה לא ממש חשוב מי כתבה מה ולאן את מגיעה בלילה עם עצמך. אלא איך למצוא דרכים להשתחרר מהמועקה הנוראה הזאת של "אין אני" לדעתי, האסטרטגיה הכי טובה זה להתחיל להגיד את האמת שנה נפלאה וברוכה שנת כנות והעצמה שנת עבודה רוחנית בדרך האמת והאמונה שנה שתמצאי את היש ומשם תתחילי דרך חדשה באהבה ולא בשנאה בבהירות ולא בבלבול מתוך קשב לזולת ולעצמך ומתוך שאיפה להגיע ולגעת במהות שהיא אחת ושמה אמת (וגם שלום ואהבה)

את השם בו הכרנו כאן אני אוהבת מאוד, וכך אני קוראת לך ביני לביני. גם כשאת כותבת בשמות אחרים. אני אוהבת לקרוא אותך (גם בשמות אחרים). אני שמחה לראות את האותיות א.ה. כאן מחייכות קצת לקראתי (מה אכפת לי לדמיין..) ..גם אם אילו רק ראשי התיבות של השם המלא :-) (מצחיק, ביני לביני, זה כאילו שם פרטי ומשפחה..) 1429 זה החדש?.. הנה קצת על החדש... http://he.wikipedia.org/wiki/1429 מאחלת לך לפתוח אלף הודעות, ולשחרר מצורים, ממש כמו הגברת ד'ארק הצעירה, או אולי בעצם בדרכך את.. נתראה אני מקווה, שלך- לילך.

ואני לתומי חשבתי שמדובר סתם על שעת התחלת כתיבת ההודעה!!! שימי לב בבקשה לתאריך העברי של אותה שנה = שנת הק"ץ יהי רצון שתהיה השנה שמתחילה לנו עכשיו שנה של התחלה חדשה

לילך מתוקה מצחיקונת... את גדולה! :-)))) ותודה ובתקווה... {'אהבה'... זו באמת הייתה השעה של התחלת ההודעה וכל השאר זו הברקה של לילך...} א.ה. (בינתיים שיהיה עד ש)

רוצה לשתף אתכם בפעם הראשונה שחוויתי חוויה כזאת מרגיעה, בטוחה, שלמה זה היה בשנת 82 הייתי בטיול בחוף המערבי של ארה"ב ומצאתי את עצמי בבקתה ביער עם שני גברים שבקושי היכרתי, אחד שהצטרפתי אליו לטיול בטבע כמה ימים קודם לכן, וחברו שאותו לא היכרתי בכלל. היגענו לשם בלילה וזה היה בתוך יער כך שגם המקום היה מאד לא מוכר. אכלנו ארוחה פשוטה ועישנו ביחד גראס מגידול אורגני ביתי. שני הבנים נכנסו לשיחת נפש של שני חברים שלא ראו זה את זה זמן מה ואני נשארתי עם עצמי אני מניחה שהתעוררו בי רגשות של נטישה, של בדידות קיומית, רחוק מהארצי ומעמי, רחוק מכל מקום מוכר ויודע, אולי גם געגועים לאהובי הרחוקים פתאום קלטתי שאני בוכה. וראיתי בעיני רוחי רכבת נוסעת בנוף חורפי שומם, נוסעת ונוסעת לעבר האבדון. בכיתי בקול, ידידי ניגש לראות מה קרה לי והיה די עצבני על הפדיחה שאני עושה לו. אז הרגעתי אותו שאני רק עוברת משהו עם עצמי ושזה יעבור ואכן זה עבר, ונכנסתי למקום אחר בתוך עצמי. חדר שזכור לי מילדותי אני קטנה ומצונפת על ספה בפינת החדר (כמו שהייתי במציאות) אבל החדר מוצף אור חמים ומשתחתי, ריחות וצליליעם של אנשים מוכרים ואהובים, בני מנשפחתי. נכנסתי לגמרי לתוך תחושת המוגנות הזאת של היותך ילד. הפשטות הזאת, שלא צריך שום דבר חוץ מהכאן והעכשיו המרכגיע של נוכחות המשפחה. את הרגע הזה, שהגעתי אליו בתוך עצמי בכוחות עצמי, נצרתי בתוכי במשך שנים, למדתי להגדיל ולהעצים אותו בכל מיני דרכים וכלים, ואני עדיין בדרך מצד אחד הרכבת השועטת לתוך האבדון משקשקשת ודוהרת כל הזמן שם בחוץ, ומהווה איום אמיתי על חיי. השנאה שקיימת שם בחוץ, בעולם החומרני והבלתי מודע, אכן מגיעה אלי ולפעמים פוגעת בי אבל יש לי מקלט בטוח בתוך עצמי והמון המון אהבה לעצמי ולמי שאוהב אותי בעיקר ילדי ונכדי

ושום טיפול לא יועיל למי שאינו מוכן לקחת אחריות על חייו. נקודה בניגוד לדעת הפסיכיאטריה קיימת לדעתי רק מחלת נפש אחת והיא הכחשה שזאת צורה אחרת לומר: לעשות שקר בנפשך זה יכול להתבטא רק בינך לבין עצמך, אבל לרוב המחלה הזאת תתפשט בצורה ממאירה בכל תאי הגוף ובכל נימי הנשמה עד שלא תדע עוד להבחין לא רק בין אמת לשקר, בין שנאה לאהבה, אלא גם בין מי אני ומי אתה זוהי בעית הזהות זוהי הבועה וזהו הצורך להתקיף את מי שבא לעזור לך בגלל שהוא מביא עימו מעט מסם האמת הצורב אך המרפא שנה טובה פורום יקר עברתי פה חג מרתק כך רצה בורא עולם ונסתרות דרכיו תודה לכולכם אין רעים וטובים באמת, יש רק אחראים ובוגרים אומיתיים מול קטנוניים שקרנים ובוגדניים זוהי דעתי ורפואה שלמה גם להם

האמת תנצח אהבה תמה

שלום לפסיכולוגית התורנית, יש דבר כזה בפסיכולוגיה- איבוד זהות. עברתי חוויה שהרחיקה עצמי מעצמי למרחקים שלא נגישים. אני לא מדברת על דפרסונליזציה או כל תופעה סוציאטיבית אחרת אלא, אני לא אני, הנני זרה לעצמי, פאסיבית. הכי נוח לבוא ולהניח כי זה דכאון אבל זה "כאילו" לכאורה רק נראה ככה. זה נמשך כבר זמן בלתי מבוטל. עברתי לעיר אחרת כאשר אני נשארתי בעירי הקודמת, עם החבר שנשאר שם בזרועות אחרת. עם תמונות וזכרונות שלתחושת החיות כשרכבתי על אופני בפארק הירקון, מקיימת תחרות מי יגיע ראשון. כאשר ניצחתי על תזמורת מורכבת בין ביצוע לביצוע בעבודה הקודמת. לפני שויתרתי על אמונותיי, עמדותיי על עולמי הרגשי. התאבלות ולשם מה? הייתי לכאורה אמיצה שהרשתי לעצמי לנטוש את נפשי ולגלות דברים אחרים אך, נשארתי במאין המתנה נצחית שלא יהיו בה תזוזות שוב ולעולם. מצב כרוני של כניעה, ויתור,פאסיביות ללא שמץ של שליטה להצליח לקחת את החיים שלי בחזרה. אובדן זהות בפסיכולוגיה- מה מאפיין אותו? מה הסיפור שלו? האם בתוך האובדן, יש שלבים, חיות, דינמיות, מעברים, שלבים? איך שבים "הביתה"? להת'

את קיימת את חיה את כאן יש לך זכרונות מתקופות של חיות ושמחה את יודעת שלא הלכת לאיבוד באמת. אולי חווית אובדן, אבל את עצמך אינך יכולה לאבד לעולם, לטוב או לרע. רק , לדעתי, "הסתבכו לך בחוטים" ונהיתה לך פקעת בנשמה הרגשות והמחשבות השליליים באים מן הצד ההרסני, מהרוע. בין אם זה מכוון אל עצמך או אל אחרים. אפשר להתחיל לפרום א הפקעת מלמשוך את החוט הזה החוצה, להסתכל על הדינמירה שלו וכל מחשבה ורגש שעולים מתוך המקום הזה לשנן ולחזור לעצמך "זאת לא אני" או אפשר גם אחרת, מתוך הזכרונות המאושרים לבודד את תחושת החיות והשמחה, את הגרעין הפנימי שלהמהות וההויה הפש/וטה. להיכנס לזכרונות הנעימים האלה, לחזק אותם, להתענג עליהם, לאהוב אותם זה נקרא אהבה עצמית זה פשוט כלי לשפיות המון כוח שיהיה לך לגבור על הרע רבי נחמן אומר "כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן" והכוונה לנשמה המשולה לנר לפעמים הלהבה כל כך קטנה שהיא כמעט לא נראית בחושך אבל אם את עוד חיה, ואני מקווה שכך, אחרי איומי ההתאבדות שלך, אז הלהבה עוד שולקת היכן שהוא בתוך הנשמה "אין יאוש בעולם כלל" היאוש הוא כפירה במציאות הרוח האנושית. הרוח האנושית מנצחת, חזקה, איתנה. היא קיימת בתוכנו, בתוך כולם!!

היי, ראשית תודה על דבריך המועדדים אך, מדוע את חושבת שאת מכירה אותי? היכן איימתי להתאבד? אומנם עוברת לי המחשבה מדי פעם בראש אך, מעולם לא ביטאתי אותה בקול ומלבד זאת, אהבתי את החיים יותר מדי בשביל לשים להם קץ. יש לך תחושה שאת מכירה אותי, אפשר לשאול מהיכן?אני כותבת בכינוי אנונימי בלי יותר מדי פרטים מזהים (כך לפחות אני מקווה). האם נפגשנו בעבר? שתהיה לך שנה טובה

שלום 'אינני' התיאור שלך את מצבך נותר במידת מה מעורפל ולא ברור מבחינתי, וקשה מאד לתת הסברים מניחים את הדעת על סמך המידע המועט הזה. נהוג לראות בזהות העצמית איזו מהות גרעינית בסיסית, הנרכשת בתהליך ההתפתחות, ואשר מגיעה לדרגות שונות של גיבוש ולכידות. לטעמי, מה שאת מתארת אינו אובדן זהות, אלא מצב משברי קשה המעורר הרבה חרדה, ואשר יש להתייחס אליו בכובד ראש במסגרת טיפולית עם איש מקצוע. אל תסתפקי בשום מקרה בפורום אינטרנטי לצורך הבנה וטיפול עצמי. בהצלחה ליאת

אבל מה לעשות שאני בטיפול!גם כדורים לקחתי, ואפילו יותר מכך- זה בא כתוצאה מטיפול פסיכולוגי לא מקצועי בעליל. בכל אופן, רב תודות ושיהיה לך חג שמח

ליאת יקרה שלא בטובתי נכנסתי לדיון עם הכותבת כיוון שזיהיתי אותה בטעות או שלא בטעות עם קריאות מצוקה דומות הייתי אמפתית ותומכת ונעשה לי פה עוול בשרשור הזה אבקש שתקראי ותתיחסי אהבה תמה

אני מתחננת המועקה חונקת אותי

לא יכולה יותר אני חייבת עזרה

ליאת לא פה אפשר לעזור?

אף אחת נרגעת? נרדמת? עכשיו גם לי בא לצעוק ליאת!

שלום ל'אף אחת', וגם לד' צר לי שסבלת כל כך אתמול, ואני מקווה מאד שהוקל לך. הפורום שלנו, גם אם הפך מקור נחמה וסיוע לרבים, אינו יכול לתת מענה למצבי חירום מהסוג שחווית אמש. במצבים כאלה בעתיד, אני מציעה להיעזר בקווי חירום טלפוניים שנועדו למטרה זו, או לפנות למיון הקרוב ולהיעזר בפסיכיאטר תורן. מאחלת לך המשך חג נסבל יותר, ומאפשר. ליאת

היי. חזרתי ,כי ה"מיכל" שלי עולה על גדותיו , אז חשבתי להוריד את המיפלס בצורה מבוקרת...אבל חוץ מזה הייתי רוצה הבעת דיעה מפוכחת על הכל...וגם אולי חיבוק או יד. אחרי כל התנודות המבלבלות של הטבה-החמרה, ואחרי שינוי גדול שנאלצתי לעשות בחיים שלי, אמרתי לפסיכולוגית שלי שאולי נפסיק הכל ושאני לא יכולה יותר. שיש בי תחושה עמוקה שמשהו לא טוב קורה לי בעקבות הקשר ביננו.היא אמרה שגם היא חושבת כך לעתים, ומתלבטת עם עצמה האם היא עוזרת, יכולה לעזור או מזיקה לי....לאחר שיחה גלויה וקשה, החלטנו שבכל זאת ננסה שוב, אבל שצריך להתחיל מחדש...אמרתי שצריך כללים חדשים והיא הסכימה איתי. אז החלטנו שלא יהיו יותר הודעות בטלפון, ולא טלפונים ולא מיילים.עברו שבועיים מאז שהחלטנו ובנתיים עמדתי בזה.בהתחלה הרגשתי טוב, (כמו בין ציר לציר בלידה,שחולף הכאב ונזכרים שמשהו מופלא עומד לקרות...) ידעתי שזה מה שיציל את הקשר שלנו וגם יאפשר לה לעזור לי.באמת.אבל בימים האחרונים מחלחלת לתוכי עצבות.ריקנות.משתלטת.כאילו שאם לא נהיה עסוקות בקשר שלנו ובמירדף שלי אחריה..לא יהיה לי אותו.(את הקשר).והיא תהיה רחוקה.אני רוצה שהיא תעזור לי לחיות, ולהיות בשלום עם עצמי. אבל לא רק..אני רוצה שהיא תהיה איתי.כמו שאני קוראת פה על אחרים, וכמו שאת ואורנה למטופלים שלכן ולכותבים כאן לעתים.(לפחות כפי שעולה מגישתכן ומדבריכן).אני כל כך רוצה לכתוב לה ביומיים האחרונים.ובכל מאודי אני משתדלת לא לעשות כן.אבל אני רוצה להרגיש אותה ואני מרגישה שזה מתערבב לי עם רצון אחר. כאילו מן רצון למקום כזה, שאוכל לקום ולרוץ אליו להתעטף בו.להתמלא ולחזור.כמו ש"קופצים" לאימא לכמה שעות.לנוח,לדבר,לשתות קפה או לאכול משהו..להתחבק ולהתפנק.אני ממש רוצה את זה ולא יודעת איך להתגבר על זה.זהו. אשמח לדעתך.ולעוד מילים.הרבה מילים.....

ויק יקירה, כמה אמיץ ומתוק לכתוב את מה שאת כותבת. את נותנת ביטוי ישיר, נוגע ללב וכנה כל כך, למשהו שכולנו היינו רוצים בעומק הלב. המשאלה הזו, להיאסף אל הזרועות החמימות, שישמרו עלינו מכל רע, שינענעו אותנו כשעצוב וכואב, שיגרשו מעלינו צרות וחוליים, שיאשרו לנו בתוקף שהכל, אבל הכל, בסדר. במפגש הבלתי נמנע עם המציאות, המשאלה הזו מותירה אותנו לעיתים קרובות עצובים ומפוכחים, במקרים אחרים כועסים, חרדים או חסרי מנוחה. כשמתרחש הנס, אנחנו מצליחים (כמו העציץ עם בדלי הסיגריות בעבודה של לילך) להצמיח *בתוכנו* זרעים ירוקים של נחמה ואהבה, שהוטמנו ברגעים קטנים של חסד, של מפגש אנושי מיטיב. מאימתי שנבטו בנו הזרעים הללו, מגעו היקר של האחר נותר בנו זמן רב, ופוטר אותנו מהצורך לשוב ולרדוף, ולקנא ולהשתוקק. עכשיו סתו. תני לעצמך את הזמן לתחח ולטייב את הקרקע, מבלי להתפתות לקיצורי דרך. מתפללת איתך בכל לבי שתוכלי לזה ליאת

ליאת, מה שלומך? איך הייתה ארוחת החג? היה טעים? מקווה שלא עבדת קשה מידי, ושאת מצליחה גם לנוח בין לבין... אני בסדר. לאט לאט מתחילה לחזור לשגרה. נראה לי שהחלק הקשה מאחוריי. אלה היו שבועיים מאוד אינטנסיביים. השבוע נפגשתי עם הפסיכולוגית אחרי שלושה שבועות שבהם לא נפגשנו. כל התקופה הזאת היא ליוותה אותי לא רק מבפנים גם במציאות. היא התעניינה, דאגה והרגיעה. היא יזמה איתי תקשורת, לא נתנה לי להשאר לבד. כל כך הרבה קיבלתי ממנה (!!!). באמת זכיתי! אני עוד מעט סוגרת שלוש שנים בטיפול. לפני כל הבלאגן, היו לי מחשבות לסיים את הטיפול. היום, אני פשוט רוצה שהיא תמיד תהייה שם. טוב לי ככה כשהיא מלווה אותי. אם אני לא טועה (בבקשה תתקני אותי אם כן...), את מחזיקה בעמדה שטיפול זה לתקופה, ופחות כדרך חיים. אז מה את אומרת? וכמובן חג שמח ושנה טובה! כיף לי שאת פה. התגעגעתי. נורית

נוריתי, אני מרגישה את הפורום - איכשהו - קצת חגיגי ביומיים האחרונים, ושמחה שגם את פה. יופי שאתם חוזרים לשגרה, ועוד יותר יופי שהמטפלת שלך יודעת להיות שם באופן הנכון לך. אני לא בטוחה שאני בכלל 'מחזיקה בעמדה' כלשהי ביחס לטיפול, כי 'עמדה' יכולה להכתיב סוג של נוקשות וצמצום. אני יודעת שיש אנשים שרואים בטיפול חלק מתחזוקה נפשית שוטפת, יש מי שרואים בו שיעור, אימון, תיקון, הורות, מסע, ריצת 100 מ' או ריצת מרתון - כל אחד כשלעצמו או כולם גם יחד. אני חושבת שאני מכבדת כל בחירה, כל עוד היא נעשית מתוך הכרה בצורך האמיתי, ומתוך רצון חופשי. תני לעצמך להתענג על הטוב העומד לרשותך ככל יכולתך. טוב הוא מצרך נדיר. מאחלת לך שנה של חירות, יופי, שמחה ובריאות לרוב. שלך ליאת

שלום ליאת, ראיתי שענית לדניאל לא מזמן על משמעות המושג "מודעות עצמית",ושלשם פיתוח מודעות עצמית עלינו להשתמש בזולת כראי בו אנו רואים את עצמנו ולהסתמך על תגובותיהם.ואם לדוגמה התגובות מצד הזולת לגבי תכונות מסויימות של האדם הן תגובות גסות,מעליבות ומגעילות?אז הבה נפתח מודעות עצמית,נאמץ את התגובות אל חיקינו ונוריד לעצמנו את הביטחון העצמי...למה לא? מנסיוני,יש פעמים לא מעטות שעדיף לאדם לשים קצוץ על מה שהזולת אומר ולהשאר עם האמונה שהוא רוצה להאמין בה.באופן זה גם אנשים עם ביטחון עצמי קצת גבוה מדי זוכים להצלחה-בזכות האמונה(קשה להאמין,הא?).

שלום ג' השימוש בתגובות הזולת נעשה לא תמיד מתוך החלטה או בחירה, אלא כמנגנון הטבוע בנו כיצורים שנועדו לחיות בלהקה. כאשר אדם 'מודע' מתבונן על עצמו מעט מבחוץ, הדרך שלו להעריך את עצמו נשענת - אם ירצה או לא ירצה - על סרגל ערכים כלשהו. את אותו סרגל (סטנדרט פנימי או חיצוני) אנחנו בונים לעולם בתוך הקשר חברתי, באמצעות תיווכם של אנשים אחרים. לפעמים יש 'קלקולים' בדרך, ונדרשות שנים של עבודה טיפולית וחשיפה לדמויות מיטיבות חדשות, על מנת לשקם תפיסות עצמיות שליליות. מבחינה זו את צודקת. בברכת חג שמח ליאת

שלום לך.תוכלי להסביר איך המטפלת מתנהגת אלייך כמו אמא? ומה זאת אומרת מערסלת - איך? תודה.

וואו, זו שאלה קשה. אני לא יודעת עד כמה בא לי לפרט כאן, אז אתן רק דוגמה או שתיים.. בשבוע שעבר יצאתי לחופש קצר בחו"ל. לפני החופשה היא צלצלה לאחל נסיעה טובה וקצת אחרי שחזרתי היא צלצלה לשאול איך היה (ובמילא היינו צריכות להיפגש למחרת...) ממש כמו אמא כזאת.. והשבוע הייתי צריכה לקבל איזושהי החלטה... והיא אמרה שהיא מרשה לעצמה להחליט בשבילי והיא החליטה. אף פעם לא נתתי לאף אחד להחליט בשבילי מאז שאני זוכרת את עצמי... החלטות כאלה זה משהו שהורים עושים בשביל ילדים בגיל 4 בשבילי אף פעם לא עשו החלטות כאלה. ויש עוד המון דברים, אבל זה קצת אישי... כשאני כותבת "מערסלת" אני מתכוונת לזה שהיא מרגיעה אותי ומזינה אותי. לא באוכל או במים, אלא במזון רגשי... "מערסלת" בחוויה שלי זה כמו שאמא מערסלת בידיה תינוק...

כתבתי הודעה ואורנה ענתה עליה והוספתי הודעת תגובה על מה שאורנה רשמה והייתי מאוד רוצה לקבל חוות דעת על מה שרשמתי. (נראה לי שפיספו את ההודעה בטעות) הודעה מתאריך : 11.9.07 "חוות דעת לגבי דבר שמפריע לי" קישור הודעה: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-773,xFT-675392,xFP-675658,m-Doctors,a-Forums.html תודה מראש

שלום רועי, קראתי את פנייתך המקורית לאורנה, וגם את תגובתך להצעתה. אני מבינה את הבהילות של ההחלטה, בגלל זמן ההתלבטות הקצר העומד לרשותך. ובכל זאת, קשה לצפות שמישהו, גם פסיכולוג, יוכל לקבל במקומך את ההחלטות. אישית, אני מאד מאמינה בדינמיקה הייחודית של הבחירות שלנו. כולנו טועים, לכולנו יש שובל ארוך של החלטות שגויות שעשינו, עליו אנחנו דורכים פה ושם, וכמעט נמרחים אפיים ארצה. לא תמיד התיקון חייב להיות דווקא איפה שנפלה הטעות. אני מבינה שהשירות המקוצר שלך ממשיך לרדוף אותך, הן בתוכך, והן כמכשלה מקצועית בדמות 'כתם' בקורות החיים שלך. הבעיה היא, שלא תמיד יש באפשרותנו לחזור אחורה לנקודת המוצא, ואז מוטל עלינו לחשוב בראש פתוח ויצירתי כיצד אפשר להשתמש באירועי עבר כמנוף להתחלה חדשה. איכשהו, יש לי הרגשה שאפשר לתרום למדינת ישראל ביותר מדרך אחת. זה המכסימום שתוציא ממני :-))) בהצלחה ליאת

"לכל אחד מגיע סיבוב כזה (של מגע מערסל), לפחות פעם בחייו, ככה זה אמור להיות, בדיוק ככה"... בערך כך נכתב טיפה למטה... מחשבת הקשר של אכולת קנאה שכמותי, וכמובן שלא נגד מישהו כאן, חלילה, אבל ככה מרגיש לי, שמעולם, מעולם לא היה שם מישהו ששמע בשבילי משפט כזה. גם לא באיזה טיפול, אף טיפול, אפילו הטוב שבהם, ובוודאי שלא אני בשבילי. הייצור המתועב, המתעב הזה... יודעת שכאן זה מתחיל. יודעת. והגבולות שלא נדע. בטיפול נאמר שלא היו מוכרות רמות כאלה של שנאה עצמית אצל אף אחד אחר (ייחודיות או לא?...) הרבה, הרבה ניסיונות לתקווה לחופש, לבחירה חופשית, אבל תמיד יש שם מישהו ש"מחזיק בביצים" ומסובב חזק. הכי חזק. אול זה טיים ובכל הכוח. כל כך הרבה של רק לבד ורק זה וכל-כך הרבה שנים. אפשר למצוא את האחריות שלי, אבל היא נעלמת. פשוט נעלמת. לא איחלתי לאף אחד מאום (זו קללה מבחינתי), גם לא לאדם היחיד שמדבר איתי, גם לא ההיפך. בכיפור לא סולחת. לא נסלחת. מצטערת. לא תדעו איך לגעת. כשככה כואב לא מתקרבים ולא נוגעים. אסור.

גם אני עד לא מזמן הייתי "אין אני" לא ידעתי איפה אחרים נגמרים ואיפה אני מתחילה. אף פעם לא היה מי שיערסל וגם לא היה מי שיעורסל. פשוט לא היה... בעטתי חזק בכל מי שרק הביט לעברי. לא נתתי להתקרב ולא לגעת. שנאתי אותי בכל הכוח. חמש וחצי שנים בטיפול. ארבע מתוכן היו רק הכנה. הגעתי ושתקתי. בעטתי. לא נתתי להתקרב כי פחדתי. פחדתי ממה שהיא תמצא שם מהגועל... לא נתתי לעצמי להרגיש כלום כלפיה לא ממש ספרתי אותה. אבל היא לא ויתרה... ובחודשים האחרונים פתאום קורה לנו משהו מאוד חזק. שקודם לא יכלתי לדמיין אפילו שיגיע. היא נותנת ואני לוקחת... היא מערסלת (קודם היא לא יכלה כי לא נתתי) ואני מתערסלת... תחושה שלא הכרתי מעולם. הכל חדש פתאום. ואני יודעת שברגע הכל יכול להשתנות שוב. זה כל כך עדין עדיין... אבל מה אני רוצה להגיד בזה? רק שזה יכול לקרות... אם לי זה קרה... זה באמת יכול לקרות.

רשת מתוקה מתוקה, נעים לקרוא אותך :-) לפרטיו ונימיו ועל חרדותיו (גם לא הרשיתי לי לעצום שתי עיניים מעולם...), איך תלוי על בלימה וקצת יציב בכל זאת... מאחלת לנו, שהקצב ישתדל להיות כמה שיותר מדויק ושומר. את יודעת, כמו ש...אפשר ויוצא... אם... התנצלות לי. לך. לכולם. 'אין אני' בערך כפליים ממך בגיל. זקנה כרונולוגית, אבל אחת כזאת שהטיפול הביא לשלבים טרום עובריים, אי שם לשכבות העמוקות הרמוסות... באה מעולם מאד לא מוכר. גם לחברים שכאן. רושמת פה לפעמים, לעתים רחוקות ביותר מפרה את הנדר ומתירה לפתוח הודעות חדשות, אבל מזמן לא קיימת, מוחרמת ע"י עצמי וללא שם. לא הייתי צריכה להניח את כאבי כאן. יש לי סיבה להתבייש שכך עשיתי. מגעיל משהו. לא יודעת מה בקשר לתקווה. לפי שעה, יש כמה נסיבות מציאותיות מכאיבות. סתם הרגשתי שאני לא מצליחה לנתק ממני איזה משהו בלי סיכוי. לילות מוטרפים. מתחננת על חיי לאחרונה. מגעיל. לא חשוב. לא מכירים אותי באמת. אולי יבוא יום ואכתוב את הסיפור שלי היכנשהו. שירו של אהרון שבתאי "אהבה" נפתח באלה השורות: "מה היה הייאוש אם לא נפתולי האמונה? ..." אז, בתערוכה, לא מזמן, השיר היה תלוי בענק אי שם ברחבי העיר הגדולה. שיר מאומץ שלי. ואני לא ממש בנאדם של שירים... או בכלל. רשת יקירה, בהמשך לדברים שרשמת למטה, וזה יישמע כמו פיתוי אולי... לתת מקום לילדה עכשיו, אח"כ, תמיד, אפילו שנראה לך מאוחר, יפתח מקום למישהי יותר גדולה וחזקה יותר בעתיד... את במקום טוב, ואת חכמה כל-כך ויודעת. זה כנראה נכון לגבי כל גיל. בילט אין בכל אחד מאיתנו. ויעלה כתבה את זה הרבה יותר יפה...

תשימי לב לקשר בין מגיע ומגע, בין לגעת ולהגיע רק אנחנו יכולים ליות את הרגש הזה ש"הגענו" אפילו לרגע, בתוך עצמנו, ומשם להמשיך לבנות ואהבת לרעך כמוך, זאת כל התורה אנחנו מחוייבים לאהוב את עצמנו על מנת להבין מה זה לאהוב אחרים בהצלחה

אפשר גם אפשר להבין מה זה לאהוב אחרים-וגם לאהוב ואפילו מאוד,מבלי כל קשר לאהבת עצמך.

'אין אני', רשת, או אולי בכלל דניאל, (משתרבבת בזהירות, לא רוצה לקטוע את הדיונים היפהפיים שהשתרגו להם כאן) אני נפעמת ממה שהוצת כאן באור יקרות של ערב החג השני. בתלמוד בבלי, מסכת ראש השנה נכתב- "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח - על התבואה, בעצרת (שבועות) - על פירות האילן, בחג (סוכות) - נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה, וגזר דינו שלו נחתם ביום הכיפורים". בין רעיונות היסוד של ראש השנה ישנה גם הקריאה לבחירה בין טוב ורע, המשאלה להרמוניה בין אדם לאדם, והקריאה לתיקון ותשובה. נעים לי למצוא את הפורום משמש אכסניה לרעיונות ברוח זו. שנה טובה ליאת

שנה טובה והיי ברוכה

ואם כבר, אז לכבוד החג (החל משורה שלישית) http://jnul.huji.ac.il/dl/talmud/bavly/showbav1.asp?mishnanum=1&pereknum=018&masecet=19&mnusriptnum=461&p=1&masecetindex=8&perekindex=15&numamud=1&manuscriptindex=3&k= ליאת, יעלה, לילך ורשת יקרות וכולם - הנה האיחול שלי, (לעצמי בעצם, ומי שרוצה ייקח גם...) סוף סוף מצאתי מה יתאים לי לרגע - מאחלת שנה של סובלימציה. מציאת נתיבים מעודנים ורכים יותר, הרסניים פחות. לוקחת את האיחול הזה איתי ולאיש אחד ההוא, לעבודה הקשה שלנו. אולי זה מה שיאפשר סוף סוף גישה, מגע, לתת-לקבל... ואולי דיברתי שטויות, וכלל לא בטוח שכל זה יוכל להתאפשר לי בנסיבות הנוכחיות... אבל ככה יצא לי... אדוארד מספריים שפוחד פחד מוות. פחד מוות (בכינוי יחיד בשרשור הנוכחי - 'אין אני')

אני בן 21 ואני סובל מהפרעת אישיות נמנעת, גיליתי את זה רק לפני חודשיים מקריאה באינטרנט, לפני זה חשבו שיש לי מחלת נפש וגרמו לי לקחת תרופות במשך חצי שנה ואני הייתי תמים והסכמתי עד שהחלטתי להפסיק עם החרא הזה. ההפרעה גרמה לי לזה שמאז שסיימתי את התיכון (בגרות מלאה) אני לא לומד , לא עובד ואין לי חברה, גם בתיכון לא היה לי כמעט חברה וכמעט לא הייתי יוצא מהבית אחרי שהייתי מגיע הביתה מבית הספר בגלל שאני ביישן מאוד, אני רואה את עצמי כחסר אופי וחסר יכולות חברתיות וחסר יכולות התדברות במיוחד. לפני התיכון כלומר בחטיבה הייתי במצב טוב יחסית מבחינת חברה למרות שכבר אז החלו תסמינים: עם בנות לא היה לי אומץ לדבר ותמיד הייתי נלחץ כשבת פנתה עליי. האם בגילי כבר המקרה שלי אבוד? מה אתה ממליץ לי לעשות? אני חושב שאח שלי בן ה 11 מפתח קצת את ההפרעה כמו שלי, מה לעשות עם זה?

מה זאת "הפרעת אישיות נמנעת" ולמה אתה לא קורא לזה סתם "חרדה חברתית" עצתי: אל תאמין למינוחים של הפסיכיאטריה הם גורמים לפיחות בערך העצמי של ה"מטופלים" על מנת ליצור תלות בתרופות שלהם עבור שלב אחד הלאה וטפל בבעיותיך האמיתיות בהצלחה!!!

עד שתקבל תשובה מקצועית - הדבר הראשון והחשוב והמאד מאד נכון שכתוב לפני ההגדרות בספרים או אינטרנט (כמה קל להתעלם ממנו), הוא שאין לאבחן באופן עצמי דרך קריאת חומר. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגיל צעיר התפתחותי כמו של אחיך. ההכרה האמיתית שלך יכולה להיעשות על ידי בעל מקצוע, ואם הבעיה מורכבת, ניתן לזהות אותה בכללותה רק אחרי תקופת פגישות איתך. קווים כלליים ניתן אולי לזהות במהירות יחסית, ואם ישנה בעייה נפשית שמצריכה טיפול תרופתי, לפעמים בוחרים לנסות להיעזר גם בו, אבל זה לא הכל. בפורום שכזה מזכירים את האפשרות של פנייה לטיפול בשיחות. וסתם, לדעתי, אם תטפל בעצמך (זה הזמן, לא אבוד ובכלל לא מאוחר), אולי אחיך הקטן גם יוכל ללמוד מעצם הנוכחות הבטוחה יותר שלך לצדו.

גם התיוג עצמו מזיק לא משנה מי עושה אותו, אין הבדל משמעותי בין תיוגך על ידי אחרים כ"חולה נפש" לבין התיוג הפחות מחמיר שלך כ"בעל הפרעה" כזאת או אחרת כל תיוג שיש בו סוגסטיה של מצב כרוני, מולד או כזה שאינך יכול להתמודד איתו בכוחות עצמך, יגרום לך נזק לאורך שנים אז בודאי שאל לך לתייג את אחיך אולי שנכם מגיבים בצורה דומה לאותה מצוקה משפחתית אחרי שתבין שאתה בסדר, אתה שפוי ויש לך רק כמה בעיות להתמודד איתן כמו כל אחד אחר אז תוכל גם למצוא את המטפל שיעזור לך ולא יצור אצלך תלות בהצלחה

שלום שלומי, ראשית, אקדים ואומר ש(לפחות) בעיני, איש מאיתנו אינו מקרה אבוד אף פעם. אני מאמינה באמת ובתמים בכוחות המניעים אותנו לשינוי, צמיחה והתפתחות כל עוד אנחנו חיים. הגם שהתברכנו בכוחות חשובים אלה, בכל הנוגע לאבחנות גופניות ונפשיות, אנחנו נעזרים באנשי מקצוע שלמדו שנים רבות ויודעים לעשות גם "אבחנה מבדלת", דהיינו, לבודד מתוך מספר אפשרויות דומות את האבחנה העיקרית הדורשת התייחסות בזמן נתון. איני יודעת מהי מחלת הנפש ממנה החליטו הפסיכיאטרים שאתה סובל, וזה גם לא מאד חשוב לצורך הדיון הנוכחי. לטעמי כדאי לזכור שני דברים חשובים: * הפרעת אישיות אינה מחלת נפש, אלא מערך או ארגון נפשי יציב וקבוע, המלווה אותנו כל הזמן, ומשפיע על ההתנהלות שלנו בעולם, בעיקר בהקשרים בינאישיים. הפרעת אישיות אינה מוציאה מכלל חשבון קיומן של הפרעות אחרות, נוירוטיות או פסיכוטיות, היכולות להופיע במקביל. מסיבה זו, גם אם לדעתך אתה סובל מהפרעת אישיות, אין בכך כדי לפטור אותך בהכרח מהצורך במעקב תרופתי. * אבחון עצמי יכול להיות דבר מסוכן וחסר אחריות, בעיקר כאשר לאבחנה המשוערת שלך יש השלכות על הטיפול התרופתי שאתה מקבל. עליך לזכור שתופעות נפשיות יכולות להיות דומות מאד במאפיינים הכלליים שלהן, אך גם שונות מאד בניואנסים הדקים. לכן, נדמה לי שההמלצה הטובה ביותר שאני יכולה לחשוב עליה כרגע, היא פנייה לאיש מקצוע לצורך רענון והערכה מחודשת של מצבך. את המחשבות שלך תוכל להשמיע באזניו, ואני משוכנעת שהן יישקלו בתשומת לב רבה. תוכל להוסיף ולתאר גם את מצבו של אחיך, ולוודא שלא מפספסים אותו. בנוסף, גם אם פסיכיאטר יתעקש על המשך הטיפול התרופתי, מומלץ להיות בטיפול פסיכולוגי שבועי, במסגרתו תוכל לטפל בחלקים המעכבים אותך במצבים חברתיים ובינאישיים, וללמוד אסטרטגיות תקשורת והתמודדות יעילות יותר. בברכת שנה טובה, והרבה הצלחה ליאת

ליאת, מה חדש? (חוץ מהשנה החדשה) את יודעת, בפגישה האחרונה שלי ניסיתי משהו חדש.. רציתי מאוד שתהיה איתי. שתרגיש אותי קצת יותר. כבר הרבה זמן אני רוצה. איכשהו הבנתי לבד שזו אולי הייתה הסיבה לכעס הממושך. רציתי (לא בטוחה למה) לבכות שם קצת (אם כי כרגע זה מרגיש לי חולשה.. כאילו נתתי לה לנצח.. כאילו תחשוב עכשיו שהצליחה). אבל זה מה שרציתי. כל השבוע התבוננתי באלבומים ישנים ובכיתי..תחביב חדש וטרחני מעט. אז לקראת הפגישה החלטתי שלא אספר לה על זה ולא אתאר ואסביר במילים, אלא אמשיך בזה גם אצלה.. פרשתי 20 תמונות ילדות משפחתיות על השולחן בינינו ודיברתי בקול לעצמי. וגם אליה. לא העזתי להסתכל עליה, רק ממש קצת, בכיתי קצת בלי דמעות (מסתבר שאפשר..כנראה בלעתי אותן פנימה בלי כוונה). זה היה משונה. היא שאלה שאלות והצביעה על דברים שהיא רואה, ואני סיפרתי לה המון המון דברים. אני חושבת שממש הייתי שם, חושבת שגם היא, אבל איכשהו הרגשתי לבד. הרגשתי שלעצמי אני מדברת. באמצע פתאום שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה, והאם היא "ראויה" שאומר לה את כל זה, פתאום שאלתי את עצמי עם מי אני מדברת, והיא עדיין מרגישה לי זרה, ומה זה קשור פתאום כל תמונות המשפחה. היה לי מוזר לרצף את השולחן שלה במשפחה שלי. פתאום כל הפרצופים המוכרים ניבטים אליי מהמקום הלא מוכר הזה. היא נשארה איתי 10 דק' מעבר לזמן הקבוע, וגם אמרה פעמיים שהיא שמחה שהבאתי את התמונות, ובכל זאת כשיצאתי הרגשתי לבד. הרגשתי אכזבה וכבר אמרתי לעצמי שלא נורא. שממילא כל זה היה בשבילי. שלא באמת היה חשוב לי מי יהיה איתי בחדר, ואם בכלל יהיה איתי מישהו, ושאני את שלי עשיתי. הרגשתי מרוקנת ועמוסה ביחד. התחושה הזו חלפה מעצמה כעבור כמה שעות.. בהתחלה הרגשתי חרדה של ממש כל פעם שדמיינתי את הסיטואציה הזו, שאני מכונסת וחשופה כל כך והיא מתבוננת בי מהצד. ממש גלים כאלה ששוטפים מהבטן לגרון וקצת מקפלים אותי. וכרגע אני מרגישה בשליטה (כל עוד אני לא מתרכזת ממש בלדמיין שוב את פרטי הסיטואציה). מרגישה כאילו עשיתי לה טובה. סוג של מתנת חג אפילו. כאילו החלטתי החלטה מודעת לקדם את הקשר בינינו ולחלץ אותנו מהשרטון. מרגישה שהייתי חזקה. אני שואלת את עצמי עדיין מי היא בכלל (מרגישה לי זרה עדיין) ואם היא ראויה לקבל אותי כך, ומה בה גרם לי להתערטל ככה.. כשאני מנסה לדמיין את הפגישה הבאה אני קצת נחרדת. מתביישת, לא יודעת במה. צריכה קצת חיזוק שזה בסדר. לא יודעת אפילו מה זה ה"'זה" הזה שצריך להיות בסדר. אולי פעלתי על סמך הדמיון שלי של מי היא ולא על סמך מה שיש באמת. אולי הפתעתי אותה ברמת הקירבה שפתאום הצבתי. אפילו פיזית היינו קרובות יותר, בגלל הרכינה מעל התמונות. זה קשה יותר כשהקירבה והאמון לא מספיק מבוססים עדיין. אולי מוטב לא לשלוח את ההודעה הזאת, שלא תסיט ולא תחזק שום דבר. אולי מוטב לשאת את הבלבול הגולמי הזה לבד עד שאפגש איתה. הפגישה איתה מפחידה אותי. את לא חייבת לכתוב שום דבר. אולי מוטב כך. או אולי רק מילים עדינות.. טיפשי מצידי.. יאללה- אשלח ואשכח..

לילך, תמונות ילדות ומשפחה נכנסות לפעמים אל חדר הטיפול, ומניסיוני למדתי שבכל פעם הן מגיעות לשם מסיבות קצת שונות. את מאד צודקת: הבאת התמונות המוכרות אל תוך הקשר שונה ואחר, מאפשרת התבוננות חדשה מזו אליה הורגלנו. את מספרת שלאורך השבוע שקדם לפגישה התבוננת באלבומים הישנים ובכית. מעניין אם את יודעת להסביר למה, ומ?נ?י?ן האכזבה והבדידות שהרגשת לאחר שיצאת ממנה. "באמצע פתאום שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה", את אומרת. וגם כאן מעניין מה החריד אותך. לתחושתי, *היא* כלל אינה שייכת לדרמה שהתחוללה שם, ואולי מתחוללת כבר כמה שבועות או חודשים. המחשבות שלי נדדו דווקא אל איזו חוויה מוכרת, של הבנה פתאומית ומצמררת, שתצלומים ישנים, גם אם מענגים במתיקותם, הם משהו קפוא שעצר מלכת, שאינו מצליח להשביע ולהרגיע את הרעב הגדול, הכמיהה, הגעגוע, המשאלה להתמזג מחדש עד אין קץ, וההבנה שהתמזגות כזו, גם אם אשלייתה מחייכת אלינו מן התמונה, אינה אפשרית עוד. אני חושבת שזה נקרא לגדול. (לא בטוחה שהיו כאן מילים עדינות, הפעם, אבל אולי זה חשוב. אם לא - השליכי) שלך ליאת

את רואה לא מעט, ליאת.. לא מעט בכלל. (לא יודעת איך את עושה את זה..:-) והיו כאן יופי של מילים עדינות. יש לי תחושה שהיו עוד כמה דברים שיכולת לומר..(כתבתי לא מעט ואת רואה אותי טוב).. אז תודה! -על כל מה שאמרת (ואולי גם על מה שלא). ובהזדמנות זו, תודה חמה גם לחברה טובה כל כך, שותפתי הלילה לטיול לילי.. את עוזרת לי יותר ממה שהמבוכה שלי מאפשרת לומר. לעבד בלי לאבד את עצמי.. בלי לכפור בי. את יקרה לי כל כך.. לילה טוב, ל.

הרגשתם שאתם צמאים לנוכחות שלהם...? שהנוכחות שלהם פשוט מרגיעה אתכם? רשת אף פעם לא היתה ילדה ופתאום היא מתנהגת אליה כמו אמא לילדה. רשת נרגעת מזה אחרי הפגישה היא מרגישה שבעה ורוויה אבל זה מבהיל אותה זה לא אמור להיות ככה

כל מה שאת מרגישה הוא נכון ורלוונטי, גם אם הוא מפחיד אם המטפלת שלך היא עכשיו תחליף אם ואת יכולה להירגע לתוך זה ובאמת לבטוח בה - ניצחת. בנית אמא בתוכך. משם תוכלי להמשיך הלאה ולבנות אישיות עצמאית, לא??? אף אדם לא מושלם ואף אחד לא יכול להבין אותך יותר מעצמך, באף אחד את לא יכולה לסמוך יותר מעל עצמך זכרי - שאת הכוח להיות אמא שלך את נותנת למטפלת שלך, לא היא

לילה טוב, רשת נרגעת, שבעה ורוויה. רשת נרגעת שבעה ורוויה. אפשר כמעט לחוש את הנענוע המערסל, העוטף, שמאפשר לעצום עיניים - ולו לזמן קצר - ולנוח. לכל אחד מגיע לפחות סיבוב אחד כזה, בזמן כלשהו בחייו. ככה זה כן אמור להיות. בדיוק ככה. אני לא בטוחה שהתכוונת לשאול אותי משהו, ובכל זאת שולחת לך עידוד, וברכות לשנה החדשה. ליאת

אבל ליאת... רשת כבר לא ילדה ואי אפשר להיות ילדה עכשיו. הטיפול שם את רשת במקום הראשוני ביותר ממש תינוקת... וזה לא מסתדר במארג החיים... רשת מפחדת מזה כל כך היא אף פעם לא עצמה עיניים

התבלבלו לי הימים אולי....מה שחשוב שיש סוף שבוע ארוך...לא? השבוע היתה לי אחת הפגישות הקשות מתחילת הטיפול....עד עכשיו כואב לי הלב..מקווה שלפחות ייצא מזה משהו..מהדברים שהעלתי...לא יודעת פעם אמרת שאת לא אוהבת אנשים או יותר נכון פסיכולוגים יהירים שבוטחים שיוכלו לעזור...גם היא מהזן הזה... אם את עסוקה אני מניחה שהחג אצלך...נצלי אותו כמוני למנוחה... זהו..שתהיה לך שנה דבש:)

http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-773,xFT-675426,xFP-675419,m-Doctors,a-Forums.html אורנה קצת מתחפפת כנראה...

שלום ME, באמת הקדמתי השבוע, לבקשתה של אורנה שקצת עסוקה. פגישות קשות יכולות להתיש גם שעות וימים לאחריהן. אבל ככה זה כשעובדים. ואת, כנראה, עושה עבודה. אני שמחה לשמוע שמצאת מטפלת מהזן הנכון. זה מגיע לך. אני בהחלט מתכוונת לנוח בחג הזה, כמה שאפשר. שנה דבש גם לך :-)) http://www.youtube.com/watch?v=Zq8Jy7e7O14&mode=related&search= ליאת

ליאת את חושבת שאם מותשים זה אומר שעובדים? אם חשים ברע אחרי פגישה את חושבת שעובדים? לדעתי, לא בהכרח... את יודעת, היא חושבת שלא סתם הבאתי את מה שהבאתי אחרי העניין עם הג'וק.....נו טוב היא פסיכולוגית...שוב אני מתחילה לחוש ברע רק מלרשום ועוד משהו. אתמול אחרי ששלחתי את ההודעה שכחתי לצרף קישור שתכננתי וכבר הייתי חייבת לעוף מהבית...אז את הקדמת אותי....תודה (אני מכירה את הסרטון) http://br.youtube.com/watch?v=6ZLq_JB8H44 נותרו יומיים וחצי לסיום החופש...

סליחה מראש אם זה נשמע בוטה, וזה גם לא המקום לעשות זאת וגם אין לי שום שאלה. זה רק שאני לא יכולה לשאת את הכל יותר חייבת לצעוק. אני מתפוצצת בתוכי ורע לי ואני בסערת רגשות חזקה ואלוהים תשמע אני רוצה סרטן כל גופי כזה שיעבוד מהר שיכרסם כל תא בגופי רק מהר!!!לא רוצה לחיות יותר.

תחשבי לרגע כמה זה יהיה יותר גרוע אם חלילה תקבלי את מה שאת מבקשת, אחותי

שלום ד' ערב חג יכול להיות, במקרים מסוימים, קשה מנשוא, ומה שנתפס חגיגי, משפחתי ומחמם לב עבור האחד, יכול להיות בודד מאד, עצוב ומכאיב עבור מישהו אחר. אני מאחלת לך שהשנה החדשה תביא בכנפיה נחמה ובריאות, ושהפיצוץ שבתוכך יוכל לקבל ביטוי מבוקר ומשחרר במסגרת ההולמת. אני רוצה להאמין שאלוהים אליו את שולחת את תפילותייך, ישמע, ויבין מה *באמת* את מבקשת. אם זה אותו אלוהים שלי, אני מאמינה שהוא יוכל לעזור, ולכרסם מתוכך רק את מה שכואב ומציק, כדי שכל היתר יוכל לפרוח סוף סוף. החזיקי מעמד והתאזרי באומץ וסבלנות שלך ליאת

וכך הייתה תפילתו של הכהן הגדול בצאתו מבית קודש הקודשים: "יהי רצון שתהיה השנה הזאת הבאה עלינו ועל עמך בית ישראל: שנת אוסם, שנת ברכה, שנת גזרות טובות, שנת דגן, תירוש ויצהר, שנת הרווחה והצלחה, שנת חיים טובים, שנה טלולה וגשומה, שנה ימתיקו מגדים תנובתם, שנת לחמנו ומימנו תברך, שנת שובע ושנת עונג שנת פרי בטננו ופרי אדמתנו - תברך, שנת קמינו תכריע, שנת שלום ושלווה, שנת תוליכנו קוממיות לארצנו. שנה שלא יצטרכו עמך ישראל זה לזה ולא לעם אחר בתתך ברכה במעשה ידיהם." לכל אחד ואחת מבאי הפורום שלוחה ברכה אישית וחמה, עם שפע איחולים לטוב, אושר, אהבה והרבה בריאות. (נתראה בערב) ליאת

ליאת יקרה, מתחשק לי להקדיש לך עלי אלון משלי... מאותו ספר, את וודאי זוכרת.. "קח את העט ביד: אלה חייך חלום אותם לאט לוש אותם ביד הכותבת על הדף החלק הדף הלבן, הבתולי וכמו על מיטת כלולות- היה להם המאהב הנצחי". שתהיה זו שנה של חיים!! ככה- בפשטות ובמלוא מובן המילה! שנה של עשייה, לקיחת סיכונים, של למידה, טעויות, תיקונים, התנסויות חדשות, צחוק, בכי, אכזבה, תקווה, סיפוק, התחדשות.. הכל ביחד, בערבוביה ססגונית וטובה. לא ללוש את החיים על הדף, לסגור את המחשב וללכת! :-) (הלוואי שאצליח..) חיבוק חגיגי וקצת נרגש, שבין סיום להתחלה חדשה שיש בה תקווה שנה טובה, גברת מ. שלי! מכל הלב :-) אני

לילכי שלי, (מרשה לעצמי להידחף לך לשנה הטובה...:-) שמחה להיות לצידך בתחילתה של השנה החדשה. השנה שלי כבר מתחילה טוב, כי את חלק ממנה... אוהבת מאוד, ומאחלת את כל הטוב שרק אפשר (כי הכי מגיע לך!) נועם

היה נכנס לקודש הקודשים פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים בראש השנה אנחנו דנים את עצמנו חשבון נפש בריא שנה הכי טובה

שנה טובה / נתן אלתרמן, הטור השביעי תן לנו רק שנה אחת של שקט אמיתי שנה של לובן הפריחות וירק הדשאים. שנה של להט אהבות וחום תנור ביתי ושנדע רק פעם מהו טוב ומה נעים. שנה ללא קולות שנאה וזעקות השכול ללא מראות הדם- ללא הלמות תופי המלחמה. ללא הפחד המשתק של הנורא מכל ללא צחוקו של העתיד אשר נטמן באדמה. הן לא ביקשנו לא אוצרות של ממלכות. לא אושר עילאי ומכוניות פאר. קורטוב אחד של שקט אמיתי ולובן של פריחות אשר נוכל בהם בלאט להתהדר. להתרגש כפעם מריחות של סתיו. לדהור אל האושר כשריקת רכבת. לבנות לנו סוכת שלום עכשיו, ולהיות בה ראויים לשבת. ליאת יקרה, לילך אהובה, ולכל אנשי הפורום נתן אלתרמן כתב את זה כל כך יפה... שמחה ואוהבת להיות חלק מהמקום הזה. שמחה לאחל שנה טובה לכולם... חג שמח, נועם

שנה טובה לכל חברי הפורום שנת בריאות אושר אהבה והצלחה בכל שיתגשמו כל חלומותייכם לחיי תקווה, שינויים והתחלות חדשות.

חג שמח לפסיכולוגים המדהימים שכאן , שמלווים אותנו בימים קשים ונותנים המון כח להמשיך הלאה .. מי ייתן ותמיד יהיה בכם הכח לתת ולהעניק לאחר :-))) מאחלת לכם, ולכל חברי הפורום , שתהייה שנה טובה מתוקה כדבש .. המון אושר בריאות ואהבה ... שתגשימו את כל משאלות הלב .. ו.. שזו תהייה , שנה של חיוכים עם המון אופטימיות... ממני באהבה ענקית , ש'

תודה לשתי הש' על הברכות והאיחולים. לא נותר לי אלא להצטרף לכל המשאלות, ולהזכיר לעצמי ולכולנו, שהאחריות למימושן היא במידה רבה על כולנו. מבחינה זאת, שנה חדשה היא גם עסק קצת מחייב :-))) מועדים לשמחה ליאת

יש לנו ילד יפה ומדהים (יחיד) .אבל הוא מרביץ לנו ולילדים אחרים כבר הרבה זמן כששואלים אותו למשל למה הרבצת? אז הוא עונה כי רציתי את המשחק ,או משהו אחר שקשור לאותו עיניין שהוא רצה ,או כשהוא מרביץ לנו ושואלים אותו למה הוא עושה זאת ?אז הוא לא עונה .יש לציין שהילדהוא נבון מאוד ומניפולטיבי מאוד ומכיר כבר את כל נקודות החולשה שלנו וכמובן מנצל אותן. זה משגע אותי ואת אישתי ,זה הופך אותי להיות האיש הרע שמעניש (הוא שומע בקולי יותר מאשר לאישתי).לפעמים אני נותן פליק בישבן ולפעמים אני צועק ואומר לו לא לצאת מהחדר. אני לא יודע עם זה קשור אבל אני ואישתי מתווכחים בינינו בנוכחותו, אך החלטנו כבר זמן מה לא לצעוק , או לריב ליד הילד. מה אפשר לעשות בקשר לזה שהילד יפסיק להרביץ ( האם יש שיטות )? איך להתנהג עם הילד בזמן ההרבצה לנו ולאחרים ?.

תקרא את ההודעה שלך ותגלה לבד מה לעשות. מניפולציות על נקודות חלשות? כולה ילד בן שלוש!!! אל תתנו לעבוד על הנקודות שלכם. תהיו תקיפים, עקביים, שימו גבולות. אם אתה מכה אותו אז הוא לומד שמותר להכות וזו התנהגות לגיטימית אז איך אפשר לצפות שלא יכה גם? כשהוא מכה אותך או את אשתך פשוט תחזור על מסר אחד קצר בצורה תקיפה: א ס ו ר ל ה כ ו ת ותמנע ממנו את האפשרות הפיזית להכות, נניח על ידי חיבוק. אם זה ממשיך תתרחק ממנו. אל תבקש הסברים למה הוא מכה. אל תענה לעולם לבקשה שבאה עם המכות. תהיו עיקביים. חזקו אותו על התנהגות מילולית, נניח כשהוא מבקש יפה משהו שרוצה. בהנחה שאתה לא מכה את אשתך בזמן המריבות אז לא מכאן באה התנהגותו. זה לא נורא לא לריב ליד הילד אבל גם לא הכרחי. הילד רוצה גבולות.

ילד בן שלוש מרביץ. נקודה. אם הוא בן. אם הוא בת אולי לא, לא בטוח. לא כל ילד בן שלוש מרביץ, אבל רובם. בערך עד גיל ארבע זה יעבור השאלה היותר מעניינת זה איך יוצרים יחסי אמון ודיבור הדדי כלומר לאפשר לכל צד (ילד מול הורים) להגיד את שלו בנועם, בלי האשמות, אבל עם חופש ביטוי מלא אין דברים שעליהם לא מדברים ואין דברים שלא נענים הורים עושים מניפולציות על ילדים חבל"ז למה שאת זה הם לא ילמדו???

לתת פליק מדי פעם, בתנאי שלא יכאב באמת אלא רק יזהיר יותר בעייתי הויכוחים בינך ובין אשתך בנוכחות הילד הילד ירגיש יותר ביטחון וירביץ פחות עם תהיו מאוחדים אם תבינו שהוא ילד ואם תאהבו כולם אחד את השני ברכה!!!

שלום להורים המיואשים, אני מצרפת קישור לתשובתי מהשבוע שעבר בדיוק בנושא זה http://nana.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-771,xFT-674471,xFP-674635,m-Doctors,a-Forums.html כדאי לחזור ולהדגיש שוב, מה שאולי לא הודגש שם: אלימות מכל סוג אינה מותרת כלפי אף אחד, ובוודאי לא כנגד ילד בן שלוש. גם פליק בטוסיק הוא פעולה אלימה. תחשוב איך היית מרגיש לו היה נעמד מולך ענק הגבוה ממך פי שלושה, ונותן לך פליק חינוכי או צועק עליך במבט מאיים. עליכם להדגיש במילים ובמעשים שאלימות אינה אופציה אצלכם בבית, כלפי גדולים וקטנים כאחד. זכור שהשפעתך כהורה סמכותי גדולה עשרת מונים כשאתה עושה את הדברים בשקט ובביטחון. אם תרגישו שאתם מתקשים לחולל את השינוי בכוחות עצמכם, פנו למספר שיחות הדרכה אצל פסיכולוג/ית ילדים. בהצלחה ושנה טובה ליאת

ליאת מאד אוהבת את תשובותיך, הן אמפתיות, מתייחסות גם למה שלא נאמר בפרוש ומעידות על הבנה אינטואיטיבית של נפש האדם ובעיקר הן לא סמכותיות ומתנשאות, את זה אני מאד אוהבת מסכימה איתך לגמרי שצריך למצוא את האיזון הנכון בין סמכותיות לפתיחות ולרסן ילד כאשר הוא מרביץ להוריו מצד שני להורה לפעמים "מתפלק" פליק קטן, כי גם הוא ילד וגם הוא נעלב כשתוקפים אותו, אפילו אם זה ילד קטן אני חושבת שהוטו המוחלט על "אלימות נגד ילדים" צריך להתמתן קצת כשבני בן בשנתיים היה נושך לי בפטמה על מנת להשתעשע קצת מהכאב שלי כשינק נתתי לו לא פעם פליק פצפון על כף היד כדי שיבין שאלימות זה כואב אני לא אומרת שהרגשתי נוח עם זה, הלוואי שהייתי יכולה להסביר לו את זה אחרת מצד שני השתדלתי, כעיקרון חינוכי, לא להרגיש רגשות אשמה מול ילדי להתנצל בכנות על הטעויות שלי (גם מבוגר יכול לטעות וזה מחזר ילד כשאמא אומרת לו: "תשמע, איבדתי שליטה לרגע, צעקתי, האשמתי אותך שלא בצדק, מצטערת, אשתדל שזה לא יקרה יותר, וגם אתה יכול ללמוד מזה משהו על מה לא כדאי לעשות עם אמא, כי גם אמא בנאדם", זה כמובן בגילאים מבוגרים יותר) מכיוון שהצלחתי לא רע עם שני ילדי שהם בוגרים כעת, גדלו בתנאים לא פשוטים והוכיחו שגם מתוך מצוקה כלכלית ורגשית אפשר לצאת 10, אני יכולה להגיד שהכי חשוב זה הכנות והכי גרוע זה מניפולציות, יותר גרוע אפילו מאלימות, והרבה יותר נפוץ אגב, האם את נותנת חוות דעת משפטיות?? אם כן אנא שלחי לי דוא"ל לפניה אליך

שלום מה על המטפל לעשות במקרה שהמטופלת התאהבה בו?

שלום דוד, קל יותר לענות מה אסור לו לעשות! אסור לו לנצל את אהבתה, שכן היא מהווה הד לאהבה אחרת, ילדית, שהופנתה במקור לדמויות משמעותיות בילדות, ומימושה בפועל עלול להיות הרסני ביותר עבורה. מטפל מקצועי והגון יסייע לה לצלוח את השלב הזה בטיפול, לפעמים לפרש לה את ההתאהבות הזו כביטוי של העברה (ולפעמים לא), ולאפשר לה לצמוח בהדרגה למצב של התאהבות בשלה ובוגרת לאובייקט ראוי. שנה טובה ליאת

התחלתי להתאמן בחדר כושר בגיל 15 והגובה שלי היה 169 ס"מ היום אני בן 21 והגובה שלי הוא 169 ס"מ בזמן האחרון אני חושב על התאבדות לא בגלל שאני נמוך אלא בגלל שאני יודע שהרסתי לי את הגובה במו ידיי והייתי אמור להיות יותר גבוה. אני כועס על עצמי כל הזמן על שהלכתי לחדר כושר הזה, למה לא הזהירו אותי באותה תקופה? איך הייתי תמים? ההורים שלי אגב הם 179 ס"מ ו 160 ס"מ

שלום לירן, בכותרת שבחרת לפנייה שלך השתמשת במילה 'מועקה', שבהחלט יכולה להתאים לאכזבה שלך מהגובה ומן הרעיון שאולי היית מרוויח עוד שניים שלושה ס"מ אלמלא אימוני הכושר. ובכל זאת, העובדה שאתה שוקל התאבדות יכולה לרמז על מצב נפשי חמור הרבה יותר, שדורש התערבות טיפולית ללא דיחוי. אני מניחה שנושא הגובה (עברת אותי, אחי) הפך להיות "הגלגל המפונצ'ר" עליו אתה מעמיס את כל הסיבות למצוקה שלך. אני מוכנה להסתכן ולומר שיש סיבות אחרות, אולי פחות מודעות, שגורמות לך להרגיש שהחיים איבדו מטעמם. יהיו הסיבות אשר יהיו, אפשר וחייבים לטפל בהן, כדי שתוכל להתפנות למשימות חייך, ולהנות ממכלול תכונותיך הטובות. המלצתי החמה אליך, היא לפנות לפסיכולוג/ית קליני/ת בהקדם, ולטפל בדיכאון שלך. נסה לראות בזה מתנה שלך לעצמך בראש השנה החדשה. בהצלחה ליאת

שלום שמעתי מרפא סיני אומר להיות בריא להתנהג " תנשמת " ראשי תיבות : תזונה נשימה שינה מודעות? מבין מה לאכול . לישון , וכו וכו . האם אפשר לקבל הסבר מדויק וברור לכל נפש ללא מילים סביב סביב . "גבוהות". מה זה המודעות הזו ואיך מתנהגים? בענין זה?. שאפשר גם ,במודעות ,להשלים ענין הבריאות אולי דוגמאות מציאותיות תודה מראש

שלום דניאל, שאלה חביבה לפתוח איתה שנה חדשה. מודעות עצמית, ברמה הפשוטה ביותר, היא התשובה לשאלה "מי אני?" או יותר נכון "האם אני יודע שאני זה אני". פעם נהגו לייחס את תכונת המודעות העצמית לבני אדם בלבד, וראו בזה את אחד הסממנים של "מותר האדם" על פני שאר היצורים החיים בטבע. אלא שחוקרים סקרנים הצליחו להפריך השערה זו, ולמצוא כי גם לקופים מסוימים סוג של מודעות עצמית או לפחות תודעה עצמית. במושג מודעות עצמית, כמו שאולי מתכוונים המרפאים הסיניים, הכוונה ליכולת לראות את עצמך מבחוץ, וכך ללמוד להכיר את עצמך טוב יותר. זוהי יכולת המתפתחת בתהליך למידה מתמשך, הנעשה לעולם בנוכחותם של אנשים אחרים המשמשים לנו 'מראה', באמצעותה אפשר ללמוד עוד ועוד על עצמנו. הזולת הוא מרכיב קריטי, מאחר והמשוב שהוא נותן לנו על התנהגותנו ועל תכונות האופי שלנו מלמד אותנו משהו חשוב על הציפיות החברתיות מאיתנו ועל המידה בה אנו מתאימים להן. ככל שאנו מודעים יותר למיקום שלנו ביחס לציפיות הסביבה החברתית שלנו, כך תפיסת העצמי שלנו מדויקת יותר. אם ראית, למשל, את האודישנים לכוכב נולד, יכולת לראות שם אנשים חסרי כישרון, שעמדו וזייפו ללא בושה מול השופטים, וגם כאשר הסבירו להם במפורש שאינם מתאימים, הם המשיכו להאמין שנעשה להם עוול. אלה אנשים שהמודעות שלהם לעצמם נמוכה, כי הם אינם ערים לפער בין הציפייה לבין מה שהם מביאים לשם. אילו היו בעלי מודעות, ויכולים לראות את עצמם מעט מבחוץ, היו נשארים בבית ונמנעים מהפאדיחה. בברכת שנה טובה, עם "תנשמת" על כל סעיפיה ליאת

ראיתי רק פעמיים: את השלב הסופי של בחירת המועמדים ואת מופע הסיום אהבתי את מרינה מהרגע הראשון שהיא עלתה ללוות חברה שלה בפסנתר והציעו לה גם כן להגיש מועמדות ואהבתי אותה עם שני הטון המקסימים שלה מפזזת על הבמה כמו ילדת רחוב, ושרה בכל האוקטבות שלה שירים של לאה גולדברג אמנית מדהימה המון בטחון ומודעות עצמית, אדם ואמן מפותח איך יודעים שיש לה מודעות עצמית?? לדעתי היא מודעת היטב לבעית "עודף המשקל" שלה, ולמדה לעשות מזה יתרון, זה דורש הרבה עבודה ושליטה עצמיים. והעיקר, היא אוהבת את עצמה ונהנתה מכל רגע, אםילו מהרגע שבו, למרות ציפיותיה הגבוהות, היא הבינה שלא זכתה. התגובה שלה היתה ספונטנית: היא עברה תוך שניה מאכזבה לשמחה בשביל הזוכה כל הכבוד למרינה!!

מה זה אומר שבן אדם נהנה במיטה רק בתנוחה מסויימת? ורק עם פנטזיה מסויימת? מה זה אומר אם הפנטזיה שלי היא שאני גבר ותמיד עם אישה? האם יש חומר קריאה על הנושא?

שלום תמר, כל מה שזה אומר הוא שיש נושאים סביב המיניות שלך שברצונך לברר. עשי זאת, אבל לא בפורום אינטרנטי (שלא יכול לרדת לשורש העניין) אלא בשיחה אישית עם פסיכולוג קליני. בברכה, אורנה

רשת שנה (הכי!) טובה יעלה

הכי הכי הכי!!!

יעלה . ראיתי את שמך ונכנסתי.. אז מה לאחל לך לשנה החדשה? בקשת ניסים קטנים. מצרפת לך (בחיבה )גם את הגדולים. ובעצם, שיתגשמו כל חלומותייך .(אני מקוה שהם רבים וטובים..) ובראש ובראשונה בריאות ו ה מ ו ן. חג שמח ! נטע.

רשת רשת, היי בטוב, הטוב שלך... תמיד מחזיקה לך אצבעות מכאן, אורנה

אורנה יקרה, אחרי שני ניתוחים והמון המון (המון) פחדים מצידי, הגיעה בשורה משמחת (עדיין לא סופית, אז לא אכריז בקול גדול..רק בסוגריים, בשקט- הכל בסדר. הגידולים היו התחלתיים שניהם ולא צריך כימותרפיה...) :-))) איזה מזל!!! איזה כיף!! ("אבל אמרנו בשקט, לילך?.." "אבל אני נורא שמחה.." :-) ודווקא עכשיו הפקק משתחרר, ובשריקה, כמו של קומקום, אני קצת מתפרקת, והשגרה מנסה להתנחל מחדש בחורים שהשאיר המשבר (וזה לא תמיד קל); לפעמים זה מפל-בכי, לפעמים סתם טפטוף מקומי, לפעמים חיוך ... הפחד עוד כאן..לא עובר לי, העקשן.. מחלחל לחלומות שלי כל הזמן.. (אבל הכל בסדר) תמונות הילדות שלי, שחשבתי שאתבונן בהן בקרוב מאוד בערגה, געגוע וצער, מציפות-מטביעות אותי עכשיו בחמימות, מהולה בצער, פחד, שמחה והקלה- הכל יחד. תמונות שלה מחבקת אותי, כילדה, גורמות לי לבכות ברגע.. אמא שלי התחילה להבחין בהתפרקות הזו שלי, ערה יותר לקושי עכשיו. עכשיו כשאפשר. השנה החדשה הגיעה בדיוק בזמן! איך תמיד היא יודעת מתי לבוא? מספיק כבר עם השנה הקודמת.. קניתי לה (לאמא, לא לשנה :-) זר פרחים גדול-גדול, בצבעים שזכרתי שהיא אוהבת (כשהייתי ילדה). זר אביבי בסתיו. בחיוך ביישני אמרתי לעיניים המאירות ולפנים הזורחות שלה (לקראתי) שזה כי אני כל כך כל כך שמחה שהיא בסדר. היא תפסה אותי לחיבוק גדול וחזק, כמו שאני אוהבת. כמו שכבר חודשים אני מתאפקת לא לתת לה.. לא להכאיב באזורי הניתוח, לא להדאיג שאני דואגת. לא לפרוץ בבכי. כמה חיכיתי לחיבוק כזה...! עצמתי עיניים בעונג, החנקתי דמעה ונשמתי.. אמא שלי כאן. שנה טובה! (הפעם באמת) שמחה מאוד שדווקא את כאן היום, אורנה. נעים לי לכתוב לך, את יודעת? מוקדם לאחל שנה טובה גם לך, או שכבר מותר? שנה טובה, אורנה יקרה! מלילך.

לילך יקרה, בדיוק *ככה*, מתחילים שנה חדשה :- ) !!! שימחת אותי מאוד. גם ריגשת. מרשה לי בהזדמנות הזאת, לאחל הקלה מהירה, לכל החולים ולכל אלה שמלווים אותם צמוד צמוד? שנה טובה, לילך. שנה טובה גם לאורנה :- ) הרבה בריאות יעלה

יעלה יקרה מאוד גם, איזה כיף שענית :-) (תודה..) את תמיד מרגישה לי מכל הלב.. אני מצטרפת בכל לב לאיחולי ההקלה לחולים ולמלווים הדואגים! את יודעת.. (כך מתחיל סיפור..): במשרד שאני עובדת בו, בקומה לצערי קצת חשוכה, גדל צמח קצת מוזנח בעציץ גדול וכבד, מלוכלך בבדלי סיגריות וקליפות גרעינים..ממש לא נעים ממנו, מהצמח. יש לי קצת חולשה לצמחים ואני מקפידה להשקות את המסכן.. ואת יודעת מה גיליתי? :-) בשבוע האחרון נבטו שם כל מיני נבטים ירקרקים חדשים של צמח חדש.. קצת מפליא.. במקום סגור? בלי אור?.. אבל כשהתקרבתי קצת ראיתי שקליפות הגרעינים הן לא קליפות, אלא גרעיני מלון(!)... נס קטן וירוק נובט לו במקום הכי לא צפוי.. אז זה מה שאני מאחלת לך לשנה החדשה- גרעיני מלון בעציצי המשרד! :-) (סתם..) אני מאחלת לך הרבה ניסים קטנים ובשורות טובות במקומות לא צפויים. (כי ככה הכי כיף לקבל אותם...)- ובכלל, שנה טובה! לילך.

יעלה, נעמת לנו כל-כך גם השנה... תודה על אורך הרוח שהשפעת על כולנו, אורנה

לילך יקירתי, כל האמהות והבנות שבעולם, בשרשרת ארוכה, הבינו מהבטן מה שכתבת... כמה טוב שיש זמן - לקשר, למגע, לחיבוק, למאור פנים. "עצמתי עיניים בעונג, החנקתי דמעה ונשמתי" גם אני... בחמימות אין קץ, ובתקווה למלונים, אורנה

אורנה יקרה, חשבתי שהלכת לישון (אני מניחה שאת מצידך קיוית שתלכי לישון..) אבל אני שמחה שאת כאן ושהצצתי בכל זאת.. פתאום נזכרתי שלפני שהצלחתי לומר מילים כמו 'גידול' ו'סרטן', אפילו רק לעצמי (אי שם במאי), הצלחתי לרשום אותן פה. לך. (זוכרת?) וגם אז זה היה בשקט-בשקט.. תודה.. לילך.

שלום לכולם, מסיבות אישיות אענה בשעת ליל מאוחרת, אנא התאזרו בסבלנות... בנוסף, ליאת תשיב במקומי ביום רביעי. להתראות בקרוב, אורנה

אורנה, שתיהיה לך שנה מצויינת וחג שמח!!! מחכה לך בסבלנות :-) אוהבת ומתגעגעת, שלך, ד' (מהמחלקה הסגורה :-)

אורנה, שלחתי לך מייל.... מקווה שתקראי... לילה טוב, ד'

אורנה יקרה, מקוים מכאן שהכל בסדר. שיהיה בסדר.

כולם מברכים לשנה חדשה...כשאני חושבת מה הייתי הכי רוצה שיקרה בשנה הזו, זה נשמע המון אבל בעצם זה מעט. רוצה שבשנה זו לא אסבול מסיוטים, לא לשמוע לראות ולהרגיש.לא לכאוב בכאלה עוצמות- בעצם לא להיות, זו המשאלה היחידה שרוצה לא להתחיל את השנה.להעלם עוד ליפני בואה. ובכל זאת לברך זו מסורת לכן לא אשבור אותה אז לכם אורנה,ליאת ודרור היקרים ולחברי הפורום כמובן, מאחלת אני שתהיה זו שנה מוצלחת הרבה יותר משעברה, שנת בריאת, אושר, שקט וים של שלווה. שנה בה יתגשמו כל משאלות לבכם. ובקיצור שנה בה תראו רק אור ותדעו טוב והרבה מזה. ומשאלה אחת קטנה אך ענקית- מי ייתן ובשנה זו ישובו החטופים לביתם בריאים ושלמים.אז חג שמח ושנה טובה מכל הלב דנה.

דנה יקרה קוראת אותך המון ,ומאוד מתחברת לסבלך. מקוה שמשאלתך להעלם לנו לא תתגשם ...אני אישית רוצה אותך פה בנינו. כל כך הרבה אחולים לבביים שלחת לכולנו ,ולעצמך השארת כה מעט. לא פייר ! למרות הסקפטיות ,מאחלת לך שנה נהדרת ,המון בריאות ,המון שלוה, ובעיקר תקוה לעתיד טוב יותר. תחזיקי מעמד!

נ. אין דבר כזה פייר-בעולם כה אכזר. למרות שמשאלה היא משהו שרוצים שתתגשם,תודה לך על האיחולים לשנה הבאה. וכמה שאני מנסה להחזיק מעמד...וכמובן וכמובן שמאחלת לך את אותו הדבר ויותר תודה דנה.

דנה יקרה קוראת אותך המון ,ומאוד מתחברת לסבלך. מקוה שמשאלתך להעלם לנו לא תתגשם ...אני אישית רוצה אותך פה בנינו. כל כך הרבה אחולים לבביים שלחת לכולנו ,ולעצמך השארת כה מעט. לא פייר ! למרות הסקפטיות ,מאחלת לך שנה נהדרת ,המון בריאות ,המון שלוה, ובעיקר תקוה לעתיד טוב יותר. תחזיקי מעמד!

דנה יקרה קוראת אותך המון ,ומאוד מתחברת לסבלך. מקוה שמשאלתך להעלם לנו לא תתגשם ...אני אישית רוצה אותך פה בנינו. כל כך הרבה אחולים לבביים שלחת לכולנו ,ולעצמך השארת כה מעט. לא פייר ! למרות הסקפטיות ,מאחלת לך שנה נהדרת ,המון בריאות ,המון שלוה, ובעיקר תקוה לעתיד טוב יותר. תחזיקי מעמד!

שנה טובה ד., שנה טובה נ., הלוואי שיהיה קל יותר, אורנה

בני בן 5. נבון, חכם וסקרן מאוד. מתעניין ושואל שאלות. ילד פעיל, חברותי, שמח וחייכן ואהוב על כל מי שמכיר אותו. בעת האחרונה מדבר על מוות. אם שואל שאלות - אנחנו כמובן עונים ומסבירים (הסברים שמתאימים לגיל). אבל בנוסף לשאלות, מידי פעם, הוא "זורק" משפטים כמו "אני רוצה למות" או "אני מאחל לי לשנה החדשה שאני אמות". מהמשפטים האלה אנחנו מתעלמים, אך השאלה היא אם זה "נורמלי", האם התגובה שלנו "נכונה", ואם צריך בכלל לעשות משהו בעניין. תודה רבה ושנה טובה ומאושרת

מתעלמים??? אולי הילד מנסה להגיד לכם משהו??? אולי חסר לו משהו בעולמו הרגשי??? אתה חושב שאם אתה היית אומר למישהו שקצת בהחייך והוא היה מתעלם, היית מרגיש נוח מזה??? היית מרגיש שלמישהו הזה אכפת ממך??? ילד זה בנאדם קטן בוא נתחיל מזה.....

שלום בובל, התעניינות במוות אופיינית לגיל הילדות (ואילך...), והיא אינה בהכרח מעידה על חרדה. טוב שאתם מדברים על ילדיכם בכנות, זהו הדבר החשוב ביותר שנוכל ללמד את ילדינו - לחיות עם תחושות קשות ומורכבות, לא להימנע מהן ולא לברוח מהן. לצד זאת, אני ממליצה לא להתעלם מהמשפטים המתייחסים למוות שלו. אני מניחה שהוא חש דאגה מיוחדת סביב מותו שלו, ושהוא בודק את תגובתכם ומנסה ללמוד ממנה עד כמה דאגתו 'מוצדקת'. נסו למצוא דרך להתייחס לדאגה המיוחדת הזו, משהו כמו: המוות שלך מטריד אותך, ולכן אתה מאחל לעצמך למות בשנה הבאה. אבל אנחנו המבוגרים עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שלא תמות בשנה הבאה, אלא רק כשתהיה זקן מאוד...". אפשר להגיד משהו כזה ולהניח, לא בהכרח להמשיך להתעסק עם הדברים, אבל הם לבטח יחלחלו. בברכה, אורנה

למה לא פשוט לשאול את הילד למה הוא אומר את זה, במקום להכניס לו רעיונות?? אולי הוא לא תופס מוות כמו המבוגרים?? אולי הוא חושב שזה משהו טוב?? אולי הוא כן נחשף בסביבתו הקרובה למוות של אנשים צעירים?? האם תשובה בנוסח "לך זה לא יקרה עד שתהיה זקן" תניח את דעתו???

נתקלתי בשאלתך גם בפורום פסיכיאטריה מבינה את דאגתך לבנך בן החמש אבל האם אתה באמת שוקל לתת לו תרופות אנטי דכאוניות ולתייג אותו בגיל 5 כחולה נפש?? למה, לא יותר פשוט להתמודד עם רגש של ילד בן חמש???

שלום רב, אני מאיזור ת"א ואני רוצה את עזרתכם. אני נשואה מזה 5 שנים באושר אך ישנה בעיה שאנחנו מעוניינים לטפל בה (לא הכל מושלם). לבעלי יש התקפי כעס שקורים ליד הילדים וזה דיי מלחיץ ומפריע. דבר זה מלווה בצעקות עליי על ידם. לאחר שאנו מתפייסים הוא מבין את הבעייה ומאוד מצטער שזה קרה וטוען שזה מחוסר שליטה. ברצוננו לטפל בבעיה על"מ שהמריבות בינינו יהיו יותר שקטות ורגועות. האם יש המלצות למטפלים מסוג זה באזור ת"א? (בעבר היינו בטיפול זוגי עמ"נ לפתור את הבעייה אך זה לא פתר את בעיית ההתפרצויות) תודה על העזרה שירה

שלום שירה, באופן כללי, כל פסיכולוג שבן-זוגך ירגיש רצון לעבוד איתו באופן מעמיק על קשייו יוכל לעזור. אני הייתי שוקלת מטפל קוגניטיבי-התנהגותי, שיוכל להציע גם דרכי התמודדות פרקטיות בקשיי הוויסות העצמי. בברכה, אורנה

שלום, אני יכול לסייע במציאת מטפל קוגנטיבי התנהגותי. ליאור

שלום, יש לי דילמה שאני רוצה להתייעץ לגביה. אני בן 24 , לא עשיתי שירות מלא ,בדיעבד היום אני מבין שזה נבע מחוסר בגרות,פינוק...באותו גיל , שלא נבע בגלל הצבא אלא פשוט כי זה מי שהייתי. מאז שהשתחררתי ,ממש באופן מידי האישיות וצורת המחשבה שלי השתנו באופן מאוד דרסטי(לחיוב). אני עבדתי במשך שלוש שנים במקום עבודה מאוד רציני עם הרבה מאוד אחריות(הייתי אחראי משמרת) והתפטרתי לרגל תחילת לימודים כי היה לי חשוב מאוד להשקיע בלימודים,וחסכתי מספיק כסף במהלך העבודה כדי לאפשר לי לא לעבוד במהלך הלימודים. עכשיו סיימתי את השנה הראשונה באונ' ונודע לי משהו לפני מס' חודשים: הקדמה-מאז שהתשחררתי אני חושב הרבה על העובדה שלא סיימתי את שירותי לא בגלל פחד ממה שאנשים חושבים על זה או מציאת מקום עבודה(אפילו שאי אפשר להתעלם מנושאים האלה),אלה בגלל שאני כן חושב שזה דבר מאוד חשוב לתרום למדינה ואני יודע שלא התסדרתי בצבא בגללי ולא בגלל הצבא , ובגדול אפשר להגיד שזה לא מתיישב עם מי שאני היום והמצפון שלי מפריע לי מאוד בגלל העובדה שלא סיימתי את השירות. מה שנודע לי הוא - שיש אפשרות בגילי להתגייס לתקופה של שנה , שנה וחצי כאשר באופן מידי משובצים באיזו יחידה בתפקיד כללי כלשהו שלא מצריך קורס(בדקתי האם יש אפשרות למלא תפקיד משמעותי,רציני אולי בתחום שאני לומד ,אבל בגלל זמן השירות הקצר הצבא לא "מבזבז" זמן על קורסים),ולאחר השיחרור (שיחרור עקב סיום תקופת שירות) מתברגים במערך המילואים. כמובן שהתפקיד לא יותר מדי מלהיב אבל אין לי בעיה להתמודד עם כל דבר. הדילמה שלי היא האם כדי לי לעשות הפסקה של 2-3 סימסטרים בשביל לעשות משהו שהוא באמת חשוב לי אבל יש איתו גם כמה בעיות מאחר וזה גם כרוך בהפסקה זמנית של התואר (זה לא יפגע בי לאחר מכן כאשר אני ישוב ללימודים),ובנוסף עכשיו התחלתי לחפש עבודה בתחום שאותו אני לומד שזה משהו שאני מאוד אוהב וממש רוצה כבר להתחיל לעסוק בו. בנוסף נודע לי על האפש' הזאת לפני מס' חודשים ואז החלטתי שאני באמת ילך על המהלך הזה בסוף שנת הלימודים ובסוף בגלל הסיבות שציינתי החלטתי לוותר אבל עכשיו שוב עולות לי המחשבות לעשות את זה(והמצפון שלי מציק יותר על זה שלא סיימתי את השירות) מה שלפי דעתי מראה על כך שלהתגייס יותר חשוב מהסיבות שלא להתגייס. אני רוצה לציין שאין לי אפשר' להתגייס לאחר התואר מאחר ונאמר לי שעושים בעיות למי שמעוניין בכך לאחר גיל 26. אשמח לחוות דעת, תודה מראש.

לדעתי הבעיה שאתה מתחבט בה ,לא כל כך קשורה לתחום הפסכולוגיה . אבל יתכן גם שאני טועה . בהצלחה.

שלום רועי, אתה מתאר התלבטות מורכבת. מחד, אתה מאמין שאם תחזור לצבא תיצור 'תיקון' ותזכה לחוויה עצמית שלמה יותר. מאידך, הדברים אינם בטוחים, ויתכן שהתקדמותך באזרחות תיפגע. אני חושבת שזוהי התלבטות מעמיקה מכדי לתת לה מענה מספק בפורום אינטרנטי, ולכן אני רוצה להציע לך להגדיר מספר מסויים של פגישות התייעצות עם פסיכולוג קליני סביב נושא זה. בייעוץ תוכל לבחון את חווית התיקון והשלמות שאתה שואף אליה. אני מאמינה שזהו נושא חשוב לבירור בטיפול. בהצלחה, בכל דרך בה תבחר, אורנה

קודם כל תודה על התשובה. יש לי קצת בעיה לממש את מה שהצעת בגלל מגבלות זמן,נירשמתי לאונ' וביטול קורסים וקבלת החזר כספי זה אפשרי עד לכמה ימים לאחר תחילת הלימודים שזה אומר שתוך חודש וחצי אני צריך תשובה סופית מהצבא(אם אני יחליט להתגייס)אם הם רוצים להחזיר אותי או לא וזה אומר שאני צריך כבר עכשיו להתחיל בתהליך של פניה לצבא. רציתי לדעת אולי את יכולה לחדד לי את המחשבות ולהגיד לי במה כדי לי להתמקד כדי להגיע להחלטה? אני רוצה לציין שאיך שאני חושב על זה(ואולי זאת מחשבה מוטעת),זה אומנם ויתור על מס' דברים שכן אני אוהב אותם והם חשובים לי אבל מצד שני אני עדיין צעיר וזה "רק" לשנה ,שנה וחצי ולפי דעתי התמורה שהיא בדיוק מה שתארת היא הרבה יותר גדולה וחשובה,וגם זה מן סוג של אתגר ולהראות לעצמי שאני מסוגל להתמודד עם משהו שניכשלתי בו בעבר. בנוסף זה נושא שלא מפסיק להטריד אותי(לא שזה מדכא אותי או משהו פשוט מכעיס אותי מי שהייתי והבחירות שבחרתי) ואפילו על בסיס יומי ולפי דעתי אני צריך כבר להכריע לכאן או לכאן,או להיות שלם עם עצמי או לעשות משהו בנידון. גם בנוסף ניסיתי להתקבל למקום עבודה מסויים(תחום ההייטק) ועברתי את שלב הראיון המקצועי+האישי ואז הודיעו לי שהחליטו לסיים את המשך ההתקשרות ולא אמרו לי באופן ישיר שזאת הסיבה אלא שהמנהל מחלקה בסוף לא מעוניין שאני יעבוד אצלו שזה דבר מאוד חריג לאחר שראשי הצוותים והמראיינים האישיים העבירו אותי,וזה אומנם כמו שאמרתי לא השיקול המרכזי אבל זה גם שיקול כי זאת היתה משרה שרציתי אותה וזה מכעיס קצת ששפטו אותי היום על סמך הבן אדם שהייתי פעם. אשמח אם תגידי לי את דעתך ותעזרי לי להגיע להחלטה גם אם זה לא התנאים של מפגש אישי מול פסיכולוג(ניסיתי לפרט ב 2 ההודעות את כל השיקולים והמחשבות שלי) תודה מראש ושנה טובה, רועי

היי לפני שנה בערך חבר שלי אמר לי שלפעמים יש לי מבטים חודרנים כהילו כועסים כמו מבט של אדם מופתע........אני אדם פחדן ולקחתי את זה ללב......מאז יש לי אובססיה שבאה והולכת ואני רוב הזמן לא מרגיש נוח.....ואני חושב שמשהו לא בסדר אצלי......שאני בחברת אנשים או אפילו חבר אחד אני בחרדה שאולי אני נועץ מבט או משהו אצלי לא בסדר.....זה הפף למטרד.......יש לי עוד אובססיה כבר כמה שנים פחד מעיוורון(זה מפחיד להיות עיוור)כתוצאה משני האובססיות אני מרגיש כהילו שאני מאמץ את העיניים.....ואני פוחד שכל הדברים הללו יגרמו לנזק בראיה או לעיוורון......האם כל זה פסיכולוגי והנזק לא מתקבל על הדעת האם יכול להיות נזק בעיניים ואפילו עיוורון מי מצב פסיכולוגי כמו שתיארתי שאני עובר???......תודה מראש זוהר מקווה שתעזרו לי.

שלום זוהר, על בסיס המידע המועט שיש בידי, אני נוטה לחשוב שהבעיה ממנה אתה סובל היא פסיכולוגית ולא רפואית. על-מנת לשלול בעיה רפואית, פנה קודם כל לבדיקה אצל רופא העיניים, ואחר-כך לפסיכולוג קליני שיוכל להעריך את ההיבטים החברתיים והאובססיביים של חרדותיך. בברכה, אורנה

היי אני נשואה שנה בעלי בן35 אני 22 אני דתייה והתחתנו מרצון כרגע לבעלי יש קצת קשיים בעבודה גם אביו חולה אך מאז החתונה התנהגותו המינית מאוד מדאיגה אותי דבר ראשון הוא רצה שנעשה מין אנאלי כבר בלילה הראשון עד עכשי כל פעם שאנו שוכבים מבקש זאת.ולצערי כן שכנע אותי פעמיים או שלוש והוא ממש נהנה מזה (אני עם יסורי מצפון) ידוע לי שהיו לו חברות לפניי אך זה לא כל כך מונע ממני מלחשוב שהוא אולי הומו.....הוא לא מחבק אותי לא מנשק אותי בפה בקושי סקס פעם בחודש.....ועוד טען בתחילת נישואים שירדוף אחרי תמיד. גםן בסקס אני יכולה לספור על יד אחת כמה פעמים הוא היה מתלהב בשאר פעמים אפשר להגיד שהוא די מתמזג עם המיטה ורוצה שאני אהיה למעלה או ארד לו ולא משמיע כמעט קולות הנאה. לא שמעתי מאף אחד שהוא הומו וגם לפעמים אנו רואים סרטים כחולים בהם מופיעות בחורות עירומות האם הוא הומו? איך יודעים??

קצת חיטטתי לו בפלאפון וראיתי שחבר שלו שאיתו יש לו כימיה ממש קורא לו בשם חיבה זין אבל הדיבור בינהם די רגיל ללא רמזים מיניים אחרים.בנוסף בעלי טוען שהוא לא שוכב איתי בגלל המחים עכשיו בחייו ושסקס צריך לעשות בראש רגוע...לפעמים אומר שזה בגלל האופי שלי (אבל הוא מתלונן על שטויות כמו שאני קנה דברים שלא צריך לבית מדובר בדברים קטנים....שאני לא מטפחת את עצמי בשבילו אבל הכוונה להתגנדר ממש כי אני לא מרושלת במראי סך הכל וכו... וכו...)

שלום יעל, את מתארת הבדלים בדחף המיני ובנטייה לפעילויות מיניות מסוימות. הבדלים כאלה בין בני הזוג בהחלט יכולים להתקיים בזוגיות תקינה, וחשוב לטפל בהם בפני עצמם, מבלי לייחס אותם באופן מיידי לנטייה המינית. אני מציעה לפנות לייעוץ סקסולוגי, ולבחון שם אפשרויות לשיפור התקשורת המינית ביניכם. בברכה, אורנה

היי אני התחתנתי לפני שנה עברתי לכפר של בעלי שאני לא מכירה בו אף אחד לצערי יש מתחים ביני ובעלי בגלל הבדלי השקפות עולם ואופי וגם בבית ההורים היו המון מתחים כגון מחלה נפשית של האם שאיתו אני התמודדתי בעיקר והצקות והתעללויות בבית הספר.מאז החתונה בעיקר כשאני בבית עם בעלי אני בדכאון בדרך כלל עם פרצוף חמוץ בוכה הרבה וכשבעלי רואה אותי ככה הוא שואל למה אני בוכה ולא תמיד יש לי תשובה (אני בשנות העשרים המוקדמות לחיי) גם בעלי לא יודע לתמוך בי ויש לו מספיק קשיים ואני בהחלט לא רוצה להמאיס עצמי עליו ושיצטער שהתחתן איתי....אני לומדת לתואר ראשון ובתקופת למודים גרה אצל הוריי...אך כשאני עם בעלי בבית אני תמיד תמיד בוכה ומיואשת.....הוא טוען שאין לי ביטחון עצמי ובאמת נור קשה לי להכיר אנשים חדשים אני יודעת שזה נשמע ילדותי שאני בוכה הרבה אבל פשוט הייאוש והדכאון משתלטים עליי אני רואה פסיכולוגית פעם בשבוע אני קצת נרגעת אחרי פגישה איתה אבל בגדול מצבי הנפשי לא משהו. מה עושים.....? רוצה לשמוח בשביל עצמי ובעלי ??.

שלום מריאן, אנחנו מלווים אותך בפורום מעת לעת, ואני מבינה שהקשיים בזוגיות אינם חולפים. טוב שאת נעזרת בטיפול פסיכולוגי. כדאי להתייעץ עם הפסיכולוגית בנוגע לאפשרויות נוספות, כמו הגברת תדירות הפגישות לפעמיים בשבוע, והתייעצות פסיכיאטרית. אני שולחת לך מכאן תקווה לשנה טובה ולהקלה, אורנה

איזה שנה או אפילו איזה לילה בדיוק ? לילה של סבל וכאב?! או שנה של בכה על משעבר ?!

אני ניסיתי להתאבד כמה פעמים ולצערי או לטובתי לא הצלחתי ,לא יודעת למה , אולי התכנון לא נכון ?! אולי עדיין נשאר סבל לסבול ?! אולי... ואולי ...???!!!? גם כן ,אני פשוט עדיין חושבת ומדמיינת את עצמי מתאבדת , מרגישה שהמוות רודף אותי בכל מקום – לא מפחדת מהמוות עצמו אלה מחפשת אותו בכל מקום אפשרי ובאיזה זמן- העיקר לשים קץ "לחיים" , אלא החיים מה הם שווים ??? מה ערכם ? בשביל מה לחיות ? -*- אז כך , לפני כשלוש שנים היה הניסיון הראשון בהתאבדות : הלכתי לשכנה שלי כדי לקחת ממנה אופטלגין אבל הכוונה שלי "לקחת" כדורים אחרים ( אני לא זוכרת את שמם אבל מה שהבנתי שאם השכנה תשכח לקחת כדור אחד היא תצא בכבישים בקיצור תשתגע ) ולכן בלעתי ארבעה כדורים ואחרי כמה דקות התעלפתי עם בעיות בנשימה , לחץ דם ירד ... בקיצור אושפזתי בטיפול נמרץ כמה ימים ואח"כ בכירורגיה - בהתחלה חשבו הרופאים שנסיתי להתאבד אבל אני שוללתי את זה ואמרתי שאני לקחתי רק שני כדורים נגד כאבים , הם הזמינו פסיכיאטר שאמר שכנראה היא צודקת ואין שום בעיה או מחשבה להתאבדות . -*- ונסיון אחר זה היה אחרי הנסיון הראשון בכמה חודשים , חשבתי על תאונת דרכים קטלנית ביום גשום (לפחות שלא יגידו שהתאבדתי) בקיצור נסעתי ישר במקום לעשות סיבוב חד ואז הנה אני בתוך האוטו שלי מתגלגלים יחד יותר מעשרה מטרים , ולמרות כל זה יצאתי מזה בשלום ובחקירה התאונה נגרמה בגלל מזג אוויר וכביש רטוב ... והרבה הרבה ניסיונות שניסיתי ועד עכשיו לא הצלחתי .ואפילו לא מיואשת מזה מחפשת ומחפשת דרכים שונות ואולי אצליח בזה !!! אוקי , אז כך , אני יודעת שההמלצה שלך תהיה שצריך לפגוש פסיכיאטר בדחיפות או אפילו נראה לי שצריך אישפוז מידי ופגישות עם מומחיים ולספר להם את האמת ולקחת תרופות ו- ... וו-... , בזה אתה צודק , אבל אני לא יכולה לעמוד בזה , תאמין לי שאני מעדיפה למות ולא להיות שם ולא לקחת שום תרופה – ולפעמים אני כן חושבת על זה ואזזזזז אני מתעצבנת ומזרזת את המחשבות להתאבדות . וחוץ מזה אני פגשתי לא מעט פסיכיאטריים ופסיכולוגים במחלקה ( כמעט כל אישפוז בבה"ח הרופאים מזמינים פסיכיאטר – כי שם אני נמצאת בדיכאון , חדר רוב הזמן חשוך , מעט דיבור , לא אוכלת , לא זזה מהמטה ,לא משטפת פעולה עם הצוות , ... וכשנפגשת עם הפסיכיאטר הכל משתנה , הכל ההפך ממה שעושה – שוחחת איתו ומחייכת וכולי תקווה ואימון באולהים , אופטימית , כמה אני נותנת ערך לחיים והמחלה שלי היא תקופה קצרה ותעבור , ... בקיצור שקרים וזיוף עד אין סוף . אז בו אסכם את זה כך : איך הפסיכיאטרים לא מזהים אם בנהאדם שיושב ומדבר איתם לא משקר למרות שהוא כן נמצא בדיכאון ובמצוקה ? מה קצת שקר וחיוך מוחקים הכל !!! אני לצערי אושפזתי בכמה מחלקות שונות ואפילו ב"ח שונים , וכן נפגשתי עם פסיכיאטרים , אבל כולם כתבו בדוחות שהחולה נורמלית לחלוטין , בחורה סבלינית , חזקה , אופטימית , היא לומדת באונ' , מוצלחת בחיים , ... וגם כן היה כתוב שהיא לא נראה לי שהיא סובלת מדיכאון או חרדה , דווקה היא מודעת למצבה ומתמודדת עם זה ... אז יש משהו שאני יכולה לעשות בקשר למצבי הקריטי ? או עדיף לחפש דרך נוספת לחיים שלי ? ותודה מראש

האם את מאמינה בחיים שלאחר המוות כגון גיהנום וגן עדן? את באמת מאמינה שיש אנשים שנולדו יפים ועשירים יותר ואנשים מכוערים וענים וזה הצדק שיש בעולם?אין תמורה למעשים טובים ומעשי עוול שאנשים עושים??

רק שאלה קטנה לינדה: איך זה קשור???

שלום לך, את אומרת שניסית להתאבד לראשונה לפני שלוש שנים. אבל לא ברור מה הוביל אותך לזה אז. את גם מדברת על אשפוזים שונים במחלקות בשל מחלה, ואני תוהה האם יש קשר בין השניים. בכל מקרה נראה שאת יודעת מה את צריכה, שאת צריכה עזרה, אבל את גם מאוד חוששת ממנה. חוששת להיות מאושפזת לקחת כדורים. אולי בגלל הפחד לאבד שליטה על עצמך, אולי מסיבות אחרות. בכל מקרה חשוב לך מאוד שיצליחו לראות את הכאב שלך, גם כשאת מסתירה. כאילו את אומרת לא באמת אכפת להם אם הם לא רואים מתחת למסכת השמחה. יכול להיות שלפעמים זה נכון, אבל אולי גם את מצליחה להסתיר את זה יותר מדי טוב, והשאלה היא למה להסתיר כל כך? את צודקת, חוות דעתי המקצועית היא שתפגשי איש מקצוע לטיפול, אבל הפעם ממקום האומר שקשה לו. מאותו רגע ייתכן ותשובי ללבוש את המסכה לפעמים. והמטפל לא ימנע את זה ממך, אלא יאפשר לך בזמנך ועם התקדמות הטיפול להרגיש בטוחה יותר ולחשוף יותר ויותר מעצמך. גם אם הוא יעודד אותך להשתמש בתרופות, עדיין זה יהיה נתון לשיקול דעתך. אבל, ואת זה חשוב לי לומר, תרופות לא גורמות לאובדן שליטה, הן לא גורמות לשיפור חד במצב הרוח, אבל הן כן מקילות על הכאב ומאפשרות עבודה טיפולית יעילה יותר. דרור

בהתחלה תודה על תשובתך המהירה , באמת זה מה שצפיתי ממך פחות או יותר , אבל האם אתה חושב שאני כןיכולה לעמוד בזה ? האם יש אומץ להוצי מפי מילה אחת על זה,לא משנה למי (אבל לא נורא לי) ? ניסיתי הרבה אבל לא הצלחתי! תמיד יש משהו שעוצר אותי ומיד נדלק אור ירוק לשקר . אני יודעת שאין לי בעיה לשוחח עם אדם מסוים(מכירה או לא מכירה אותו) שעות ארוכות על כל דבר לא משנה מה אבל לא על עצמי , ואם אני אדבר על עצמי אז מיד אשקר . ובכל אופן , לא נורה אני יודעת שנסית לעזור ... החיים כך, לא !!! ומיכיוון שאתה תוהה שאם יש קשר בין האישפוזים הרבים ובין מצבי , אז התשובה היא כך: לפעמים כן ולפעמים לא ,ז"א פעם עברתי ניתוח לריסוק אבנים על הכליה ופעם דלקת תוספתן אבל גם כן פעם שבכתי שמן רותח על גופי העליון ... אז לא נורה , ותודה

אובדנית יקרה סליחה שאני מכנה אותך כך, אבל זה מה שעולה מתאורך מצד אחד את מתפקדת, לומדת, פעילה, אבל הכל מסכה, לטענתך את מזדהה רק עם הדכאונית שבך, ואת מדברת רק בשמה מה יש ל"אחרת" לומר??? האם היא באמת רק מסיכה??? האם לא ייתכן שאת רוב הזמן כן שמחה ולא רק מעמידה פנים, אלא שמחשבות הריקנות והחוסר טעם משתלטות??? למה את חוששת מטיפול?? האם זה פחד מחשיפה אישית?? האם זה חוסר אמון??? למה את מצפה מהמטפל, אם את בכלל רוצה טיפול. אולי אם יש בך את הכוחות לתפקד היטב גם בדיכאון יש לך גם כוחות לצאת מהבלבול??? שנה טובה!!!

המטפלת שלי היא מתמחה, האם זה נופל בהרבה במקצועיות מפסיכולוג קליני מומחה? עד כמה עדיף פסיכולוג קליני מומחה על מישהי שעדיין בהמחות? מה פערי המקצועיות והידע?

היי אביתר, אני מאמינה שזה בעיקר תלוי במטפלת ואולי גם במצבך. מטפלים בהתמחות יכולים להיות פחות מנוסים, אבל חדורי מוטיבציה וצמאים ללמידה, לעומת מטפלים ותיקים ומנוסים שיכולים להיות גם שחוקים... מטפלים ויתיקים הם מנסוים יותר, אבל זה לא בהכרח אומר שהם טובים יותר. אם אתה כבר נמצא בטיפול אני חושבת שכדאי לתת לזה זמן ולבדוק איך זה מרגיש לך. בהצלחה רשת

אביתר שלום, מתמחה היא פסיכולוגית בשלבי הכשרה מתקדמים. היא מלווה במסגרת הדרכה מקיפה ואינטנסיבית, כך שיש לה ידע רב והכשרה. כמובן שגם לניסיון יש משקל שאי אפשר לפסול אותו. אבל השאלה היא כיצד אתה מרגיש בטיפול, איזה סוג של קשר נוצר ביניכם. האם אתה מרגיש אותה בטוחה במקום שלה. אם התשובה היא כן, הרי שזו התשובה שצריכה לעניין אותך. בהצלחה, דרור

אני בטיפול כבר שנה , המטפלת שלי בחורה מקסימה נחמדה ואמפטית בזמן הפגישות , אבל מאוד קשה לי להיפתח אליה , אני ממש בספק כבר שהיא תוכל לעזור לי לפתור את הבעיות שבגללן הגעתי לטיפול , מאוד מטרידה אותי העובדה שהיא יודעת שקשה לי לדבר , ואז פתאום שאני מגייסת כוחות ומצליחה להגיד משהו בדיוק ניגמר הזמן ולא חורגים בדקה מהלו"ז , אני מבינה את הגבולות בטיפול אני לא מעיזה להתקשר או ליצור איתה קשר בין הפגישות גם אם יש לי צורך בכך , זה מטריד אותי שגם היא יודעת שבועיים שלושה לא ניפגש מסיבות טכניות היא תסגור את זה ככה שאני עם החצי משפט שאמרתי ..ואני נישארת עם התחושה הנוראית הזאת איתי , איך אפשר לסמוך על מישהו שאתה יודע שאתה העבודה שלו , מאוד הייתי רוצה להיפתח אליה יותר אבל אני צריכה איזשהו פידבק קטן שאכפת לה (ולא שהיא חושבת טוב עוד שתי ניגמר הזמן ..).. אני שוקלת לעזוב , אבל ניקשרתי ופתחתי שם תלות .. ואני לא יודעת אך אני אתמודד עם זה ..מה עושים במצב שכזה?

שלום לך, את אומרת שהמטפלת שלך היא מטפלת טובה בזמן הפגישות, אבל את לא בטוחה שבאמת אכפת לה ממך. שאת לא רק עבודה בשבילה. ונשמע לי שהיית רוצה שזו בכלל לא תהיה העבודה שלה, כדי שתוכלי להיפתח בפניה. אני מבין את הקושי להיפתח, אבל אולי שווה לבדוק מדווע את מצליחה לדבר ממש לקראת סיום הפגישה. מה קורה שם? האם יש שם בדיקה האם היא תישאר איתך? האם יש שם רצון לא להישאר בחדר אחרי שהדברים נאמרים? אני לא יודע אבל שווה לדבר על זה. בכל מקרה את היית רוצה הוכחות לכך שאכפת לה ממך, אני מקווה שתוכלי למצוא את ההוכחות לכך בתוך המסגרת שניתנה לך ולא רק על ידי פריצת המסגרת. למשל אם תצליחי להרגיש שהיא זוכרת דברים שדיברת עליהם. או בכל דרך אחרת, זה צריך להיות גם מאמץ שלה אבל גם שלך. דרור

גב' פרידה שלום רב ! הנני בן 29, רווק, יש לי גמגום קל ולפעמים חוסר ביטחון עצמי בדיבור אשר בעקבותיו יש גמגום. הנני אמור לעשות הרצאה בתקפוה הקרובה בפני הכיתה במשך כ- 20 דקות, וזה לפי בקשת החונך כי לכל אחד חייב לעשות את ההרצאה, והודעתי לו שאני מגמגם, אבל אני חושב על זה כל הזמן מפני הבושה מזה. מה אתה יכול לייעץ לי במקרה הנ"ל, ליטול תרופה להרגעה ו/או לפני שמתחיל בהרצאה להגיד לאנשים בכיתה שאני מגמגם וכו' ... . אם יש לך עצה אחרת אשמח מאד לשמוע על זה. ותודה מראש.

מוני שלום, אני מניח שהמטרה של החונך היא שהחשיפה מול מצב מלחיץ תעזור לך להתמודד מול מצבים כאלו. אני יודע עד כה זה מלחיץ ולא קל, וכן, האפשרויות שאתה מעלה הן יעילות, אם כי בשלב ראשון הייתי ממליץ להמנע מכדור הרגעה. וזאת כדי שלא תייחס את ההצלחה שלך בהתמודדות לכדור. נסה לראות בזה הזדמנות, להעביר דעה למרות המגבלה שלך. ולזכור שהרבה פעמים מה שמפריע לנו לא מפריע לאחרים כמו שאנו חושבים. לסיום, אני חושב שהתוחושות שלך כלפי עצמך אינן חיוביות מעבר למגבלה ומעבר ללחץ, ואני מציע שתנסה לפנות לקבלת עזרה, כי ייתכן וזה משפיע עליך גם בעוד תחומים בחיים. דרור

אני מתגעגעת למטפלת...אני רוצה להגיד לה כל כך הרבה... ויש לי עדיין אפשרות לחזור...אבל להיות בטיפול דורש ממני המון כוחות ,לדבר על הדברים הכואבים, לדבר על הכל,להסיר מסיכות-אחרת הטיפול לא יעזור אם אסתתר מאחוריהן,לא? ואני לא רוצה להסיר מסיכות,הן מגינות עליי,טוב לי איתן, והיא לא תעמוד בזה....היא אולי תדאג,או שיכאב לה... אני מתגעגעת אליה...וזה כואב להרגיש.להיקשר.לאהוב.ואני לא נקשרת.אין בי רגש.רק כאב וחושך. לא ניקשרתי לא יכולה להגיד שאני אוהבת אותה.או צריכה אותה. אני לא צריכה אף אחד!! אני יכולה הכל לבד.... אבל אני שונאת את הלבד....את הפחד הזה...והוא מוכר כל כך ועוטף כל כך.לא יכולה לבד אבל אני כן לבד.אין לי שליטה על זה. או שיש לי ...פתאום לכל הלבד הזה יש סיבה,ויותר מסיבה,יש אחריות והאחריות היא שלי ורק שלי.ואני לא יודעת מה עושים עם זה. הכל חשוך.הכל הכל הכל הכל הכל הכל,כבר אין דמעות .רק חושך.רק...קשה לי לבטא במילים את ההרגשה,כי אני כבר לא בנאדם שמרגיש.אין בי כלום עכשיו.

חן שלום, אני מבין את הפחד שלך מהסרת המסיכות שמגינות עלייך. אבל מטרת הטיפול היא לא הסרת מסיכות, אלא הגמשת הצורך ללבוש אותן כל הזמן בכל מצב מבלי שיש שליטה על כך. אני שומע אותך אומרת שאין לך רגש, שאת יכולה לבד ולא רוצה לבד. והמפגש הטיפולי אכן נוגע בנקודות הללו, אבל הוא עושה את זה באופן הדרגתי, בהתאם לכוחות שלך, למסוגלות שלך. ובסופו של דבר תוכלי להרגיש כלפיה יותר ויותר, ולבטוח בה שלא תנטוש אותך. המלצתי היא לחזור לטיפול. לא בכל מחיר ולא אם את מרגישה שעכשיו זה לא נכון לך אבל כן לחזור בשלב כלשהו. ועדיף מוקדם ממאוחר. דרור

שלום, אני נמצאת בטיפול כבר שנה וחצי ויש דברים שאני מרגישה פער גדול מול המטפלת שלי. אני לסבית וחיה בזוגיות עם אישה. המטפלת שלי מתיחסת לזה מאד בטבעיות ואין עם זה בעיה. אבל יש דברים שקשורים לעצם זה שאני לסבית, דברים שקיימים בקהילה הלסבית שאני מרגישה שהמטפלת שלי לא מבינה בהם, מופתעת מהם בכל פעם מחדש (לפעמים היא ממש מרימה גבה) ולפעמים אני ממש מרגישה שאני צריכה ללמד אותה דברים. אני מרגישה שיש לה תפיסה שמרנית ויש דברים שאני מרגישה לא נוח להעלות בפניה בגלל זה. בזמן האחרון מעסיקות אותי שאלות שקשורות בזהות המינית שלי, בדרך שבה אני מרגישה ביחסים אינטימיים, בפנטזיות שלי וכו'. אני יודעת מחברות שלי (גם הן לסביות) שאלה דברים שקיימים גם אצלהן אבל אני חוששת מהתגובה של המטפלת שלי אם אני אספר לה. גם ככה זה נושא שמביך אותי מאד לדבר עליו - בכל זאת זה משהו מאד אינטימי. אני מתלבטת אם להחליף מטפלת ולפנות לטיפול אצל מישהי שמכירה יותר את הקהילה הלסבית ואת האיפיונים אצלה. אשמח לשמוע מה דעת האנשים פה וגם את דעתו של דרור תודה

תמר שלום, את שואלת שאלה בכלל לא פשוטה, שאלה שניתן לשאול אותה על מגוון תחומים. שהמשותף להם הוא האם המטפל חייב לחיות בדרך מסויימת/ לעבור אירוע מסויים, בכדי שיוכל להבין את המטופל ולטפל בו. אני מניח שיש תשובות לכאן ולכאן. דעתי האישית היא שברוב המקרים, אין משמעות אמיתית לכך. החשיבות היא האם הוא מקצועי מספיק ויודע לעבוד עם מה שעולה. למשל מה שאת מתארת, לא במפורש, אבל במרומז את אומרת שיש לך פנטזיות לא על נשים. זה מפחיד אותך ואת חושששת להעלות את זה בפניה. אולי מתוך תחושה שלך שהיא תראה בכך סימן שאת נמשכת לגברים ותעודד אותך לכך. חשש שכזה יכול להיות מאוד מובן אבל הוא יכול להיות גם טיפולי במפגש מולה. את יכולה לדבר איתה על אי הנוחות שלך, על השמרנות שלה, אולי אפילו על התחושה שהיא רוצה ממך משהו, ולנסות להבין האם ואיך זה יכול לעזור לך להתמודד עם מצבים ודמויות דומות בחייך. דרור

אם הייתם יכולים לתאר את המטפל האידיאלי עבורכם ללא קשר למה אפשרי, לגבולות וכדומה. אילו תכונות , אפיונים, התייחסויות הייתם רוצים לראות במטפל שלכם?

המטפל האידיאלי הוא אדם רגיש קשוב לצרכים ולפחדים שלנו, תומך, לא שיפוטי שידע איפה לגעת ומתי, שלא פוחד לחרוג מגבולות הזמן כשצריך להחזיק אותנו עוד קצת, שידע מתי אנו על סף התהום ומתי אנו רוצים לקפוץ ממנו, ואז שידע להושיט יד, שלא יפחד להגיד את האמת שלו ושלא יפקפק לעולם באמת שלנו, שיאהב את מה שהוא עושה, שידע להרים טלפון אחרי פגישות קשות כשדברים מאיימים לצאת החוצה. שיהיה בן אדם, שלא יסתתר מאחורי מילים גדולות שיזכור כל מה שחשפנו בפניו, שיאהב את מטופליו שילמד אותם לאהב את עצמם, לדעת שאם הוא אמר שחשוב שידבר על משהו אש שלא ישכח שזה חשוב, שקולו יהיה נעים ומבטיו מנחמים, שידע שטיפול הוא דבר קשה ושהכאב קשה יותר. שירצה שנרגיש טוב אך שידע להבחין מתי זו בריחה ולא טוב אמיתי. שיזכור אירועים קשים וישמח על אירועים טובים, שיעזור לנו להימנע מטעויות ושלא יתן לאף אחד לפגוע בנו. שיחבק בנוכחותו ולא יאיים בקרבתו. שיהיה הקשר מיטיב ויפה, אבהי ומטפח שלא יעכב פשוט שיאפשר לצמוח. שיגיד שנה טובה ויתכוון לכך בכל ליבו פשוט שיהיה...

שלום לכן, שאלה מעניינת ותשובה מעניינת לא פחות. אבל חשבתי להוסיף עוד שאלה באותו תחום, מה צריך לקרות בתוך הקשר בין מטפל למטופל בתוך החדר שיתרום לטיפול? דרור

אני בכלל חושבת שמטפל לא צריך להיות אידאלי... מהטיפול שלי למדתי שאם הקשר הוא טוב אז אפשר לצמוח גם מהפאקים של המטפל. המטפלת שלי מאוד טובה לי, אבל היא לא מושלמת... ואני לא רוצה אותה מושלמת. ומה צריך לקרות בתוך החדר שיוסיף לטיפול? אני חושבת שקודם כל צריכה להיות איזושהי כימיה ראשונית בין המטפל למטופל- משהו שלא ממש אפשר להסביר במילים... צריך שתהיה סבלנות וסובלנות, סקרנות, הרבה אמונה ביכולת הפריחה של המטופל ובקצב שלו, אמון, וזמן, ותנאים, ואומץ, והתמדה, עבודה קשה וגם חדווה בהתפתחות ובשותפות לתהליך אמיתי...

אמפתיה, אמפתיה, אמפתיה ודי חוץ מזה שאני מאמינה שלכל אדם יש כלים ל"טפל" בעצמו, אם יש רצון

שלום לך, נשמע שמשהו מתסכל אותך מאוד. את מוזמנת לחלוק את מה שעובר עלייך פה בפורום. דרור

אז ככה, כבר המון זמן שאין לי "אנרגיות" לעשות דברים, אני מניחה להם ש"יסתדרו" מעצמם. פעם הייתי מוצאת את עצמי, קרוב לזמן בו הייתי צריכה להשלים את המטלות לחוצה- והלחץ הזה דרבן אותי לעשות אותן, אך תמיד הרגשתי תחושה של החמצה ו"מה היה קורה אילו...", מפיקחה לקחים לעתיד, מנסה לעמוד בהם ולא מצליחה- מתייאשת כבר בהתחלה (ולא הצבתי לעצמי מטרות ממש גדולות בהן אני לא יכולה לעמוד), וחוזר חלילה. אני גם מרגישה עייפות- אם כבר אני עושה משהו, זה מעייף אותי לאחר זמן לא רב. כמו כן, תחביבים כגון- ריקוד- אמנם גורמים לי "להחיות" את עצמי לאותו פרק זמן, אך הרבה פחות מבעבר, יש לי פחות "אנרגיות",ובנוסף אני מתעייפת יותר בקלות (יש לציין כי בדיקות רפואיות שללו כי מדובר במשהו פיסי, הכל תקין). מה עושים? איך "מפיחים רוח חיים" שוב?

שכחתי לסיים את המשפט הראשון- פעם הייתי מוצאת את עצמי לחוצה מכך, היום כבר לא. אין לי לחץ שמדרבן אותי (למרות שיש לי המון דברים לעשות, ובכוונה בחצי שנה האחרונה לקחתי על עצמי הרבה דברים, כי ראיתי שכשאני לוקחת מעט/פחות- אני פשוט לא עושה כלום, אז אולי ריבוי המטלות יעזרו לי "להזיז" את עצמי).

שלום לך, בעבר הלחץ הנובע מהזמן ההולך ומתקצר הניע אותך לפעול. היום את לא מצליחה להגיע לאותן רמות של לחץ, לא משנה מה את עושה. את צודקת כשאת אומרת שללא רמה מסויימת של לחץ אי אפשר לעשות שום דבר. השאלה היא מה גורם לך לעייפות הזו, לתחושה ששום דבר לא מספיק חשוב כדי להתאמץ מולו. מה גרם לשינוי. אלו שאלות שצריך לבחון אותן לעומק כדי לדעת מה הסיבה למה שקורה לך ובעיקר כיצד להתמודד עם זה. מהמעט שאת מספרת יש סימנים יש סימנים לדכאון ולאובדן תחושה של טעם, הנאה מהחיים. עצתי היא לנסות לברר את השאלות שהצגתי, עדיף בטיפול ולחפש שם מה יגרום לך להרגיש חיה יותר מזמן קצר. דרור