פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לך, אשמח אם תוכלי לעזור לי. אני בטיפול בערך שנתיים - קרוב ל. לפעמים יש ביני לבין המטפלת פגישה קשה (אני בעיקר)/תכנים קשים/תקל כלשהו/אי הבנה/עצבים/בכי (אני בעיקר)/ שאלתי היא כזאת, כשקורה דבר כזה אני מרגישה שלא איכפת לה ממני, כאילו שהיא שולחת אותי הביתה עם זה להתמודד לבד, והיא יודעת שאני לא יכולה. אני מצפה ממנה לטלפון, להודעה (ויש בינינו כאלה ואין הגבלה). הבעיה שהיא רק מתקשרת בחזרה רק אם אני מבטלת את הפגישה הבאה. ברגע של ביטול, היא "מבינה" שיש שם משהו "לא בסדר", וכאילו שלא היה ניתן לראות. אני לא יודעת, אם זה אי איכפתיות, או שזה דבר נורמלי. ואני לא רוצה לדבר איתה על זה, כי זה נראה כאילו שאני מבקשת ממנה להתקשר. וזה בעיני ייראה כמו הצגה אחת גדולה ולא משהו אמיתי שנובע ממנה, ומאיך היא מרגישה אותי ואיתי. תודה

שלם א' זה נכון. טלפונים בין הפגישות - לפחות במצב עניינים אופטימלי - אמורים להתנהל רק לצרכי תיאום או שינוי בלוח הפגישות. כל האספקטים האחרים של העבודה הטיפולית אמורים להתרחש בחדר הטיפול ובמסגרת השעה הטיפולית. יש בזה היגיון רב, גם אם הוא עומד לעיתים קרובות בניגוד למשאלה של המטופל. הקושי שלך, תחושת ההזנחה והנטישה מצידה, המתעוררים במצבים רגישים, הם בדיוק החומר הטיפולי עליו יש לעבוד בפגישות, ויתכן מאד שלו הייתה מתקשרת לא היית ערה לקיומם. כשאת מבטלת פגישה, את מתנהגת את מה שטוב יותר היה להגיד במילים. ההימנעות מלדבר את הצרכים והמשאלות שלך (מתוך הפחד שתיענה להם באופן מעוות או מעושה) משקפת ככל הנראה משהו קדום יותר, שאפשר להקדיש לו מחשבה וללמוד ממנו עוד על חייך בהווה. בהצלחה ליאת

איני מבינה את אחי הגדול - שמצד-אחד יכול להיות 'טוב-לב' ולעשות עבורינו דברים רבים וחשובים ולעזור, ומצד-שני יכול להיות 'רוע -לב' ו'לרדת עליי' מילולית - עד כדי 'מילים אכזריות',איך אפשר להסביר זאת?

מבט קדימה, זוכרת? :-) ליאת

הלוואי שיכולתי לכתוב לך בחופשיות כל מה שמציק לי ו'מה עובר עליי' באמת,ציפיות והמתנה לתשובות... וכו'.ובנוסף לכך 'הגברתי מהלך' בשלב חיפוש העבודה,אך עדיין לא מצאתי את העבודה המתאימה לי בזמן זה,,אך אני אמצא בקרוב. ובנוסף לכל זה ה'מלחמה התמידית' בתחום שאמרו להרגיע - הבית,עם אח יהגדול, לא"תורמת" ל'שלות נפשי' ואף מגבירה את הלחץ,אך לצערי איך שהוא רואה אותי הוא מיד 'מתקיף' אותי מילולית וכרגיל קורא לי "אפס","חולת-נפש" וכו',ואף 'איחל' לי (דווקא עכשיו) שהלוואי ולעולם לא אצליח ב'פרוייקט' שאני עובדת עליו,ואם זה לא רוע-לב כלפיי,איני יודעת מה זה רוע-לב?! איני אומרת שאני 'שה-תמים' ולא עניתי לו,ולא הערתי לו קודם על כך שזרק משהו טוב מהמחסן,אך זו לא סיבה 'להתנפל עליי'.

משתנה ערב טוב, הדברים שלך העלו בי אסוציאציה של מלצר מתחיל, שנושא את מגש הכוסות, לא גורע ממנו את עיניו, ומצליח לשפוך בדרך את תכולת הכוסות. אני חושבת שללא קשר למריבות הקטנוניות עם אחיך, כרגע המבט חייב להישאר יציב ובוטח קדימה, מעבר לשטויות, אל הדברים החשובים באמת. נדמה לי שרק כך תוכלי להשלים בהצלחה את המשימה שלך, ולהגיע ליעדך בלי לרוקן אותה מתוכן ומשמעות. בהצלחה ליאת

אך מה אפשר לעשות כשהמילים והמשפטים 'פוגעים' עד כדי כך שלא ניתן 'להבליג' עוד עליהם,איך אפשר לא להתייחס לאיחול רע כ"כ,זה גורם לכאילו 'שריטה בלב' ואיני מגזימה?

היי ליאת, אני מקווה שהכל בסדר אצלך. זה באמת רק שאלה להתענינות.. (אם אין לך זמן על תתעכבי על ההודעה שלי) 1. היכן עובר הקו אצלכם המטפלים בין העברה שקשורה ונוצרה בגלל הסיטואציה של הטיפול, לבין משהו האמיתי שהיה מתרחש גם ללא טיפול במפגש בין שני אנשים. הכוונה לדוגמה: אמרתי לפסיכולוגית שלי שמבחינתי זה משהו חריג בכל הקשר הטיפולי שאני נמצאת בו. כי כשאני ניפגעת ממשהו זר או חבר שאינו שאר בשר שלי בעוצמה שהייתה ביני לינה סביר להניח שאני לא אמשיך בקשר ... לעומת זאת בסיטואציה משפחתית כמה דקות או שעות או במקרה הכי גרוע למחרת כבר לא זוכרים את האירוע. בטיפול אני הבנתי שצריך לתת צאנס אבל לא האמנתי שהכל יוכל לחזור לכמו שהיה ואולי למצב יותר טוב .. (ואני עדין לא מבינה איך הצלחנו לעבור את זה כי בעבר שהיה קרע בינינו זה נשאר ברקע תקופה ארוכה) והתגובה שלה שהיא כל כך שמחה שנכללה מבחינתי בקטגוריה של המשפחה שלי (וראיתי את החיוך על פניה לא יודעת למה זה גרם לה לקרון) מבחינתי , תאמת קצת בלבל אותי.. כי היא לקחה את זה אישי מאוד והרי כל סיפור של חיבה או התאהבות אתם הפסיכולוגים מפרשים כהעברה אז מתי אתם לוקחים את המחמאות באופן אישי ומתי זה רק בגלל הטיפול.. אני הבחנתי שברוב המקרים זה נלקח באופן אישי ואמוציונאלי לא ברור לי ההבחנה בין המצבים(אין לי בעיה עם זה אתם בני אדם) 2. למה בטיפול המילים בורחות אני החלטתי לשתף פעולה אבל כל פעם מחדש זה כאלו אני לא רוצה להתעסק בשום נושא ויוצאת קצת מתסוכלת מהטיפול. (ויש במה לעסוק) 3. האם יש הרבה מטופלים שמפריע להם תחושת קרבת יתר אני מרגישה מידי פעם לא נוח עם זה.. מצד אחד זה נחמד מצד שני אני כאלו מנסה לחבל בזה ובכל הקשר .. רחל נ.ב בלי שום דבר מיוחד שקרה לי בחיים פתאום הפכתי לאדם מאושר למרות ששום דבר לא השתנה....... הדיכאון שהיה תוקף אותי מידי פעם בשלושת השנים האחרונות עבר כלא היה, במשך 3 שנים לא סבלתי להיות רגע עם עצמי הייתי חייבת להיות עסוקה כדי לא לחשוב עלי כי אז הייתה "נפילה", כל סופי שבוע היה סיוט. כרגע בחודש האחרון אני פתאום אדם לא רק שלא בדכאון אלא חושבת שהחיים שלי טובים מאוד.. (לא בדיוק מה שרציתי אבל רק בעוד כמה שנים אני אוכל לשפוט כמה זה רע או טוב)

שלום רחל, יופי לשמוע שטוב לך ושהדיכאון חלף עבר לו. לא תמיד אנחנו נותנים את הדעת על כך... ולשאלות ההתעניינות שלך: 1. קשה מאד לשרטט קו ברור ונחרץ, כמו שאת מבקשת, שיגדיר מתי ההתייחסות אל המטפל משקפת העברה ומתי לא. בשל מאפייניו הייחודיים של הקשר הטיפולי, הרגשות החזקים המתעוררים כלפי המטפל מיוחסים לתהליכי ההעברה, זאת - מבלי לשמוט את ההיבטים הנעימים יותר או פחות של התקשורת הבינאישית וההתנהלות בחדר. לקראת סיומו של טיפול טוב, כאשר קונפליקטים לא מודעים זכו לעיבוד ובאו על פתרונם (הו, תיאוריה!), ההנחה היא שהמטופל מסוגל יותר ויותר לראות את המטפל שלו כאדם בעל חולשות ומעלות בזכות עצמו. 2. בחדר הטיפול מופנה זרקור דמיוני ורב עוצמה אלינו, אל עולמנו הפנימי, אל הפנטזיות שלנו, אל מרתפי הלא-מודע שלנו, אל האובייקטים המופנמים שלנו, אל רגשותינו. מסתבר שבחיי היומיום אנו טורחים לא מעט להימנע מהעיסוק בחומרים אלה, בהיותם טורדים מנוחה, מאיימים או מציפים רגשית. בטיפול, מצפים מאיתנו להיות מסוגלים לשהות יותר ויותר באזורים הרגישים הללו, ועבור מרבית האנשים זוהי משימה לא פשוטה. נדמה לי שמכאן הקושי. 3. כקוראת וותיקה בפורום שלנו, את וודאי יודעת שאינך לבד בקושי לנוע על הציר קרבה-מרחק, קושי שמקורו בצרכי קרבה חזקים שלא זכו להיענות בשלבים מוקדמים יותר בהתפתחות, עד כדי תחושת סכנה ממשית מול מצבי אינטימיות. זהו. נסי לשמור בכל הכוח על הטוב של התקופה האחרונה, ולהשתמש בו כצידה ליום סגריר. בברכה ליאת

שלום, אני מחפשת המלצה למטפלת שעוסקת בפסיכולוגית העצמי של קוהוט ורוגר'ס. האם את מכירה פסיכולוגים כאלו ואלו מהם את תוכלי להמליץ לי עליהם? תודה

ליהי, אנא צרפי כתובת מייל אישית והאזור בארץ בו את נמצאת ליאת

אפשר לשלוח לדרור מייל למרות שזו לא התורנות שלו. כבר שלחתי בעבר ורוצה לשלוח מייל המשך. ליאת תוכלי לשאול אותו?אם יוכל לענות לי דחוף?

שלום לך, למיטב ידיעתי דרור מאפשר בדר"כ פנייה למייל האישי שלו. נסי לשלוח, ואני משוכנעת שהוא ישיב לך כשיוכל. ליאת

אומרים שאני צינית, ושזו תכונה רעה שמרחיקה. איך מתגברים ומסלקים את הציניות מעליי?

יש אנשים שאוהבים אנשים ציניים .. השאלה איזה סגנון של ציניות , האם זו ציניות שפוגעת באנשים, ולכן הם מתרחקים? ואז זה צריך להיות אכפת לך ודורש שינוי. או שזה פשוט לא הסגנון שלהם ואז לא צריך כל כך להתייחס לכל אחד. לעניות דעתי לעיתים יש בצניות יש סוג של מנגנון הגנה מפני פגיעה או פחד מקרבה..

שלום רב, ציניות, כמו שרחל אמרה נכון, הוא סוג של מעטה הגנתי שמטרתו לבודד בינינו לבין המקומות ה'רכים', שהמפגש איתם יכול להכאיב או להיחוות כמסוכן. רחל צדקה גם בכך שלא תמיד מדובר בתכונה בעייתית. זו כנראה שאלה של מינון ועוצמה. ציניות המתובלת בהומור יכולה להיות חביבה ואף מעוררת אהדה. ציניות מרירה, המותירה אותך מרוחקת ואולי גם פוגענית, בהחלט הופכת לבעיה. אני מניחה שוויתור על הציניות כרוך בהתקרבות לאותם מקומות רגשיים ורכים מהם את נוטה לברוח. הנכונות להיפגש עם העולם הזה אינה עניין של מה בכך, ויש אנשים המעדיפים לעשות זאת בליווי איש מקצוע. שווה בדיקה :-)) ליאת

אפשר לקבל על קצה המזלג 2 דוגמאות לציניות חיובית ושלילית?

מה לעשות שאני עצובה רב היום וחושבת על המוות מליון פעם ביום. אני בטיפול אמרתי זאת אבל העזרה אינה מגיעה.

שלום ח' דיכאון (עם או בלי מחשבות על המוות) יכול להימשך זמן רב, גם כאשר נמצאים בטיפול. מסיבה זו ממש, מומלץ להיעזר - נוסף על השיחות - גם בטיפול תרופתי. מעבר לכך, יש טעם רב לשתף את המטפל/ת שלך במחשבות וברגשות המתעוררים בך במהלך המפגשים. נסי להיאזר בסבלנות, ולהמשיך להילחם על חיים ללא סבל. בסופו של דבר המאמץ משתלם. שולחת לך מכאן כוח ותקווה ליאת

מה שלומך....?.. אני ...במצב לא מוגדר ... חשבתי שאם אני לא אכתוב..כל השבוע הזה ..אפילו כאן .. אם אתנתק ..ריגשית אז הכאב הזה יירגע .. ואז ..אני בעצם אצליח להיות במקום אחר .. ט. ע. י. ת. י .. ביום שני , פגשתי את הבחור שפגע בי ברחוב באופן אקראי .. רק מזכירה שלא הכרתי אותו מעולם לפני האונס.. כבר בעבר ..בשנה וחצי היו לנו התקלויות ..מקריות .. כן הוא מזהה אותי ..לא מספיק הוא עוד מחייך כל פעם מחדש .. כל פעם זה מכניס אותי לאקסטזה עם עצמי ..מפגש כזה איתו .. הפעם הוא אמר לי .."נשארת שרמוטה יפה ..אבל השמנת .. מצטערת ..אבל זה מה שנאמר על ידו ... ואני במקום להגיב ממשיכה לקפוא ..לא מוציאה מילה מהפה .. כל פעם מחדש לא מאמינה . .שהוא תופס מעצמו עוד אחרי האונס האכזרי שהוא עשה לי .. לראות אותו ..ולרצות להרוג אותו בתוכי .. אוףףף איזה ימים קשים מאז ... התחלתי טיפול אצל פסיכאטר ..לפני שבוע ..היית מאמינה ..שכן ..אני הסכמתי אחרי הפסיכאטר החולה בצבא?... ונחשי מה כנראה זו אולי חוויה מתקנת ..היתכן?... פסיכאטר מדהים ?! יש דבר כזה ?! .. שמלווה אותי כל היום ..בסמסים ..בודק מה שלומי ...לא נותן לי תחושה של לבד בכלל ..מוזר הרי בקשר הטיפולי מול הפסיכולוג מאוד נמנעים מקשר מחוץ לחדר ווהנה הוא ..ככ שונה ..והוא מסביר את זה שהוא מרגיש את הכאב שלי והוא יודע כמה תמיכה אני צריכה כרגע , וזה ככ נכון .. ואין לו בעייה שאכתוב לו , אתקשר בין הפגישות .. הוא יודע שזה חריג ..אבל הוא חושב שזה נחוץ בתמיכה הנפשית שלי והוא מוכן לעשות את זה בשבילי מוזר לא?... או שזו רק אני לא מאמינה שיש אנשים טובים ?... הוא אמר לי "אני יודע שאחרים יחשבו שזה אולי מפתח תלות אבל אני חושב שברגע שתוכלי להסתדר את לא תזדקקי לי ..וכרגע אני איתך ובשבילך" ..מה דעתך ?... אחרי קבן שאמר לי ש.."הסיפור שלי מרגש אותו ואחת כוסית כמוני יכולה רק להנות ועוד ..."..אז אני עוד בהלם שיש פסיכאטרים טובים שמנסים להרתם ...ולעזור .. הפחד שהוא יפגע בי אבל אני מנסה להתעלות ולהלחם בפחד .. רציתי לשאול אותך , זה לא מהווה בעייה רגשית להיות מטופלת אצל 2 מטפלים פסיכאטר ופסיכולוג ..לגעת בכאב פעמיים ולפתוח אותו ?... את יודעת ..היום, אני זרוקה במיטה, לא מצליחה להתעלות על עצמי .. מרגישה כאב ככ עז בגוף .. המפגש עם הפוגע זעזע אותי ... ואני אנסה לתאר איכשהו אולי אפילו לעצמי מה אני מרגישה .. מרגיש לי כאילו יש בתוכי ילדה קטנה שבוכה .. ואני מנסה לחשוב איך מתחילים להחיות ילדה ..צל?.. איך מסבירים לה בעצם שהכאב ככ עצום וקשה לרפא אותו ?.. ליאת , איך מצליחים להחיות דבר שהוא בעצם כבר איננו שם בתוכי ?.. אבל משהו שם זועק ..מבקש לקבל קול , משהו שם בתוכי נחנק , מבקש להעזב .. משהו שם בתוכי מוחץ את ליבי ומבקש להתפרץ, משהו שם מפרפר ..מבקש ממני האסף מחדש .. וזו הילדה הקטנה !!!! צל..שחיה ומתה בתוכי שרוצה רק להנצל?... זה יהיה אפשרי בכלל...?.. אולי אני כבר משתגעת ?... אוףףףףףףףףף איתי .. ליאת, מחבקת אותך , ודמעות זולגות בעייני , אז אפסיק לכתוב ..כרגע צריכה מנוחה קצת .. סליחה אם היה קשה לקרוא אותי .. שלך , שרית

שלום שרית, אפשר לתאר עד כמה מטלטל ומזעזע יכול להיות המפגש עם התוקף שלך. כנראה שאין ברירה אלא להתמקד כרגע בהתחזקות שלך, בעזרת האנשים הטובים שסביבך. איני חושבת שמעורבות של שני אנשי טיפול היא בעייתית, בעיקר כשמדובר בפסיכולוג ופסיכיאטר, ששיתוף הפעולה ביניהם הוא חלק משגרת עבודתם. ברוב המקרים מדובר ב'כיסוי' של שני שטחים שונים, גם אם משיקים, לרווחתך המלאה. מקווה שבעזרת התרופות תוכלי לחוש את ההקלה המיוחלת, ולהתקדם בטיפול שלך עם פחות חרדה ועוררות. שולחת לך את כל הכוח שאפשר ליאת

תודה רבה ליאתי, תודה על הכוח והחיזוק שאת מצליחה להעביר אליי מעבר למסך.. שיהיה סופש רגוע ושלו.. אמן.

שרית יקרה, מוסיפה לכוחות של ליאת, עוד קצת כוחות משלי. לאט לאט יהיה לך טוב יותר. אל תוותרי. יעלה

מרגש לקרוא תגובה כזו.. תודה יקרה , שיהיה סופש רגוע.

ליאת, את חושבת שאם לי נעים וטוב איתה אז אולי גם לה קצת נעים להיות איתי? אני יודעת שהיא עסוקה עד מאוחר ביום שלנו (גיליתי את הרכב שלה בחנייה ב-8 בערב) ויודעת גם שהיא גרה רחוק קצת. אני המטופלת היחידה שלה באותו יום. אני מקווה שהיא לא מתבאסת להגיע במיוחד מוקדם יותר ליום הארוך שלה, רק כדי להיפגש איתי. היום בכיתי קצת אצלה. רק מעין ימין - זה נחשב כשזה רק עין אחת? (התפלאתי שדווקא המיספרה שמאל שלי בוכה :-))..נכון טיפשי שעל זה חשבתי?.. לא יודעת לבכות בלי לפטפט..נורא). היא מאוד הייתה שם איתי, אבל אני נבוכה וקצת מתביישת שבכיתי. כמעט הרגשתי צורך להתנצל בסוף שעשיתי בלאגן. אבל הסתכלתי סביבי ולא היה שום בלאגן, בטח לא בגללי. אז לא התנצלתי. מתהפכת לי הבטן (ומכווצת את כולי) כשאני נזכרת בי מנסה להחזיק את עצמי שם בלי לברוח לה ואותה נשענת לאחור ושואלת שאלות בשקט. טונים שקטים יכולים לצרוב לפעמים נורא. היה לי קל יותר אם הייתה שואלת כאילו זה שום דבר, בקול חזק וברור. מתעלמת ממה שהיא רואה. ... אבל היא הייתה איתי. בטון הדיבור, במקום שנתנה לי לשתוק קצת, במילים שלה..גם במילים שלא הצלחתי אני לומר לעצמי. ליאת, את חושבת שזה מוזר מצידי לחייך תוך כדי שאני בוכה. עשיתי את זה הרבה היום. הרמתי ראש וראיתי אותה שם וקצת שמחתי, או הרגשתי קשר וקירבה, אז חייכתי אליה, תוך כדי שבכיתי. באיזשהו שלב הרגשתי מובכת מהחיוך הלא קשור הזה אז הסברתי למה אני מחייכת.. אבל באופן כללי, את חושבת שזה מוזר שבערך פעם בשבועיים אני שולחת SMS שמספר לה, גם אם ברמיזה, שאני מודה שהיא שם. שתודה. שאני מרגישה אותה. אני לא יודעת לגמרי למה אני עושה את זה. אולי כי אני חוששת שזה לא עובר אליה בפגישות, או אולי כי אני יודעת כמה זה נעים להרגיש משמעותי וכיוון שהיא כזאת אז אני לא מרגישה צורך לגזול ממנה את הזכות לדעת. לא, זה בעיקר כי אני עולה על גדותיי ומרגישה צורך להעביר קצת מזה אליה. אחרי שאני שולחת אני קצת נרגעת. לא יודעת... זה נשמע לך אמין מצידי? אם הייתי מטופלת שלך היית מאמינה לי או שהיית חושבת שאני אולי רוצה להשיג משהו (גם אם אני לא יודעת מה). אני עושה את זה כבר שנה ותמיד בלי לקבל תגובה ממנה.. עושה את זה קצת בשבילי. טוב, דיברתי מספיק. לילך. (לא שאלתי לשלומך... מה שלומך?)

שלום לילך, מעניין לראות את המתח הזה (כמעט כמו משיכת-חבל) בין החלקים שדואגים לה, מבקשים לרפד ולגהץ את מה שאולי "מתקמט" קצת במפגש שלכן, לבין החלקים שדואגים לך, מבקשים היענות והחזקה בוטחת. זה צורך מוכר, לשמור על מי שצריך לשמור עלינו, לבדוק אם הוא חזק וכשיר לשאת את המטען העודף שאנו מטילים עליו, צורך הקשור, לעיתים קרובות, לנסיבות חיים ספציפיות או לטיב הקשרים המשמעותיים שחווינו בעבר. יש לי הרגשה שהמטפלת שלך יודעת ומבינה מהיכן הצורך הזה, שלך, לשמור כל כך על שתיכן, זו מפני זו. אני רצה לי עכשיו, ואהיה כאן שוב בערב, אם תרצי. (שלומי טוב, תודה. :-)) שלך ליאת

לא מצליחה למצוא מילים להוסיף על אלה שלך, אז רק אומר תודה. מביך אותי לנסות לתאר מה אני מרגישה כלפיה וכמה אני נאחזת בה, בתוכי (לא מתאים לי לדבר ככה).. יש משהו נעים בלשמור את הקשר שלנו אישי ואת התחושות גולמיות. ככה, בלי מילים מסתלסלות ובלי אלף פרטים. רק אני והיא ומה שעולה בינינו. שבת שלום ומנוחה, לילך.

הי ליאת, מה שלומך? ראשית כיף שסוף כל סוף סופשבוע,ואת כאן וזה נחמד לי.. השבוע היה לי טיפול לא קל. את יודעת,הטיפולים מתישים אותי. אז חשבתי להפסיק לתקופה קצרה. היא חושבת שעכשיו במיוחד זה לא יהיה נכון, ושצריך להמשיך למרות שקשה. בזמן האחרון(ב3 פגישות האחרונות בערך) אני במלחמות איתה.מרגישה שאני בזירה... ולא בטיפול פסיכולוגי... היא כבר לא מבינה אותי כמו פעם. אני מניחה שנמאס לה ממני, ולא קשה להאשים אותה. דיברתי איתה על דברים שמפריעים לי ויש כמה.. עכשיו מצטערת שדיברתי איתה .התאכזבתי... היא כבר לא מבינה אותי כמו פעם. היא חושבת(כפי שנראה לי) שמשהו בי לא בסדר ושאני מחפשת להביא על עצמי את כל הצרות של החיים האלה.. טוב אולי אני מגזימה,כי אני כועסת עליה,יותר נכון מאוכזבת. אמרתי לה שאם אני מעצבנת אותה היא יכולה פשוט לומר לי או להעביר אותי למטפלת אחרת, והיא אמרה כמובן כמובן שלא. קשה לי להאמין לה. וקשה לי ככה -אני מרגישה שהתרחקתי ממנה. אין לי כוחות להתמודד גם עם המלחמות בטיפול כשיש לי כ"כ הרבה דברים אחרים לא קלים להתמודד איתם. אני זקוקה לה עכשיו הכי אמפתית,הכי תומכת ,כמו שהיא יודעת להיות..אבל היא לא.. טוב, לא סיפרתי לה עדיין מהם הדברים שכל כך כואבים לי ובועטים בי מבפנים(בתקופה האחרונה) עדיין לא...וגם לא בא לי לספר לה .מהיכרותי איתה אם היא תדע בוודאי תנסה לעזור יותר,ולהתקרב אליי יותר... אבל ימים יגידו. אוף. ולא נעים לי להתבכיין לפני שאתחיל לעצבן גם אותך,ליאת... לילה טוב וסופשבוע טוב ,נעים וחמים. וכמובן תודה. חן

שלום חן, יש משהו קטן בדברים שלך, קטן - אבל מורגש ונוכח מאד, המכיר בקיומם של כשלים אמפתיים, או כשלים בהחזקה הטיפולית, ועם זאת מוכן גם לקבל אותם, לשמור על הקשר המיטיב למרות קיומם, ומבין שבעצם ככה זה תמיד: אנשים אינם מושלמים, ואין בכך כדי לגרוע מהאיכויות האחרות הקיימות בהם. (כשאני אומרת "אנשים", אני מתכוונת כמובן גם אל הזולת, וגם אל עצמנו). נעים לי לשמוע שגם כשאת חווה את המטפלת שלך לא אמפתית עד הסוף, או לא מדוייקת כמו שהיית רוצה, יש בך גם חלק שזוכר את הטוב שהיא *כן* יודעת להעניק לך, חלק שמוכן להמשיך ולבחון את הקשר גם בעתיד. בעיני, גם אם קשה נורא כרגע, יש סיבה אמיתית לחגוג את ההישגים הללו, או לפחות להצביע עליהם בסיפוק. סוף שבוע חמים ונעים לכולנו ליאת

ליאת, ואוווו,תודה .את יודעת חיכיתי למילים שלך וכמה אני שמחה לשמוע שאת שמת לב בשינוי. שינוי שאני לא ראיתי.. "גם כשאת חווה את המטפלת שלך לא אמפתית עד הסוף,או לא מדוייקת כמו שהיית רוצה,יש בך גם חלק שזוכר את הטוב שהיא *כן* יודעת להעניק לך,חלק שמוכן להמשיך ולבחון את הקשר גם בעתיד". (ציטוט שלך) נכון, גם שאני בתוך טיפול לא תמיד אפשר להכיל את הרגשות הקשים שלי,את הכאב שלי, ואולי לא קל לעמוד מולו(לפעמים אני דואגת לה,באמת) ואני יכולה להבין את זה, כמו שאני יכולה להבין שהיא איתי(ולא רק היא גם אנשים אחרים ובמלוא אהבתם) בכל הרגעים,ושכן אכפת לה. וליאת,יש לה סבלנות מברזל, בשעותיי הקשות כשהכאב עצום,אני לפעמים כועסת עליה שלא בצדק ,ולמרות זאת היא מחזיקה אותי חזק חזק, תומכת ומעודדת .. היא מקסימה. את יודעת אני חולה (שפעת...) ועם המילים שלך אני מרגישה טוב יותר. וכן זו תקווה עבורי שהשינוי אפשרי.(לפחות במובן הזה,אבל זה גם משהו). תודה. ושתהיה משמרת קלה,סופשבוע קל ושקט,ושהשמש תזרח בחוץ,ובפנים -בנשמה אמן . חן

יש לי בעיה קשה. קשה לי להגיע להחלטות. כשאני מגיעה להחלטות, אני הרבה פעמים חוזרת בי, וזה נראה לעיתים ממש לא טוב. איך אפשר לעבוד על זה? איזה תרגילים יש?

שלום 'אני', תהליך קבלת החלטות הוא תהליך מורכב, המערב היבטים קוגניטיביים ורגשיים כאחד. קושי בקבלת החלטות יכול להיות קשור, אם כן, בקשיים ממקור קוגניטיבי או רגשי, שאינם מאפשרים גמישות מסתגלת. כדי לנסות ולהתחקות אחר מוקד הבעיה, תוכלי לשאול את עצמך האם מדובר בקושי חדש יחסית, או שמא במשהו כמו-תכונתי, המלווה אותך מאז ומעולם. אם את מזהה משהו יציב, ההתערבות תוכל להיות בכיוון של הגמשת דפוסים. במקרה כזה אפשר לתרגל מצבים של עמימות והתמודדות עם ספק (אנשים שמתקשים לקבל החלטות נוטים לייחס מידה מופרזת של גורליות לכל החלטה, ומכאן השיתוק). לעומת זאת, אם מדובר בקושי ממקור רגשי, יש טעם רב לפעול להפחתת גורמי המצוקה, מתוך תקווה לשיפור תפקודי בתחומי החיים כולם. בהצלחה ליאת

אין לי כח יותר,נגמר לי האויר גם ממאגרי החרום,קשהלי לנשום(אמיתי לגמרי),שלחתי מייל,הא ראית?

שלום ד. ראיתי את המייל ששלחת, ואני עושה בשבילך ברור. עוד קצת סבלנות. ליאת

שלום, ייעצו לי לפנות לייעוץ זוגי קצר מועד.אבל כיצד ייעוץ קצר מועד מתיימר לעזור לי כשהמטפל לא מספיק להכיר אותי לעומק? או שזה מתבסס על זה שהמטפל כבר ראה מספיק "אנשים כמוני" ואז אין צורך בהרבה זמן בשביל למצוא בשבילי עצה מתאימה?

שלום דנה, ייעוץ ממוקד קצר-טווח הוא תחום העומד בפני עצמו, עם תיאוריה מרשימה ומבוססת-מחקר. אנסה לא לחטוא לתחום כאשר אכתוב בקצרה, שהרעיון הוא להעמיק בהבנת נושא נבחר אחד, תוך וויתור מודע על השאר (השאר לא נעלם ולא נעשה בלתי-חשוב, פשוט בוחרים לא לעסוק בו כרגע). המיקוד מאפשר העמקה (בנושא הנבחר), ומגבלת הזמן מהווה פקטור רגשי משמעותי בפני עצמו (שמוביל לעיתם קרובות לתנופת עבודה ויצירה בתוך הטיפול ומחוצה לו). בקיצור - בהחלט שווה בדיקה! בהצלחה בזוגיות, אורנה

הי אורנה יקרה, אני נטולת מחשב בימים אלה. יודעי דבר מספרים לי שצריך לקנות מחשב חדש. אני עוד קצת מתמהמהת עם זה, ובינתיים מרגישה ספק חפשיה (מהמחשב) ספק מיותמת. רציתי לשאול שאלה טכנית (מחשבים זרים לא מאפשרים פונקציות הרבה יותר נרחבות מזה, לפחות לתחושתי): את זוכרת שפעם כתבת ללילך על מאמר שהפעים אותך אשר מדבר על טיפול כעל שיחה? יש סיכוי שאת זוכרת פרטים כלשהם על המאמר הזה ושתוכלי להפנות אותי אליו?- אולי כותרת? אולי שם מחבר? מקוה שכן... ומקוה ששלומך טוב :-) ורד

ורד יקירה וטובת זכרון... זה היה מאמר קטנטן של רוי שייפר Roy Schafer, שהוא תיאורטיקן נפלא בעיני. אני אחפש בחומר שלי מהתואר השני (הוא מעלה אבק רב מדי כבר שנים רבות מדי...). אם אמצא, אעביר לך עוד פרטים. לילה חמים, ממני

בבקשה, אולי תוכלו לפרט יותר מהי "העברה" כמה זמן היא נמשכת? מתי היא מתחילה ומתי היא נגמרת, אם בכלל. תודה.

שלום רעיה, אינספור מילים נכתבו בנושא, כך שיש לראות את הניסיון שלי להסביר כמוגבל וחלקי מעצם מהותו. העברה היא תהליך בו המטופל 'מעביר' אל המטפל תחושות ומאפיינים של יצירת קשר 'השייכים' למקום ולזמן אחר. לעיתים קרובות מדובר במאפיינים של קשר עם דמות ההורה. בקליניקה אפשר לחוות העברה כסוג של פער, אי-התאמה, בין מה שנחווה מתאים לקשר הנוכחי עם המטפל לבין מה שנחווה כקדום יותר, כהשפעה מזמן אחר. זהו תהליך מתמשך, לא מתחיל ולא נגמר, אלא משהו להתבונן בו וללמוד על עצמנו מתוך השינויים החלים בהעברה לאורך זמן. מקווה שעזרתי להבין (זהו אכן מושג מסובך ביותר), אורנה

שלום, כאשר מבקרים אצל רופא,ניתן לקבל ממנו אבחנה לגבי שם המחלה ממנה אנו סובלים וכן המלצה לגבי דרך הטיפול.מעניין אותי לדעת איך הדברים עובדים אצל פסיכולוג.מאחר שהפסיכולוג מטפל באנשים שהם בריאים בנפשם,האם יש מקום לדבר על אבחנות?על אילו מושגים נשענת אבחנה שפסיכולוג נותן לאדם בריא,כזו שנרשמת נגיד בחוות דעת מקצועית? ושאלה מעניינת נוספת-מדוע חוות דעת מסוג זה,בניגוד לאבחנות רפואיות,מוסתרת מהמטופל בתואנה שאם המטופל יעיין בה זה לא יתרום לקידום הטיפול?

שלום דנה, פסיכולוגים קליניים משתמשים באותן האבחנות המקובלות על הפסיכיאטריה, כפי שהן מופיעות ב DSM וב- ICD. אני לא יודעת מדוע את מניחה שפסיכולוגים קליניים מטפלים רק באנשים 'בריאים בנפשם'. כל קשת האבחנות הפסיכיאטריות מבקרת בקליניקה (מהפרעות חרדה עד הפרעות אישיות ועוד...), וכשאין אבחנה פסיכיאטרית, אזי פשוט אין. אגב, פסיכולוגים רבים נוהגים בשקיפות מלאה עם המטופל בכל הקשור לאבחנה, במיוחד כאשר יש צורך בהפנייה לייעוץ פסיכיאטרי או במעקב פסיכיאטרי רציף (כלומר, כאשר נחוץ טיפול משולב אצל פסיכולוג ופסיכיאטר). מעבר לכך, ישנן מספר דרכי התבוננות במטופל המבוססות על תיאוריה דינמית, שהן יחודיות לפסיכולוגיה ומהוות שפה 'פנימית' שאינה בהכרח רלוונטית לשיטת האבחון הפסיכיאטרית. לעיתים התבוננות כזו נשענת על אבחון פסיכודיאגנוסטי, ולעיתים היא מבוססת-תיאוריה. מקווה שנחה דעתך, אורנה

כבר כמה שנים אני והפסיכולוג שלי מתנדנדים על סירה די רעועה באמצע סופה, וגם התהפכנו כמה פעמים, אבל בסופו של דבר איכשהו הגענו לחוף מבטחים ועכשיו אני די מרגישה שאנחנו על אי בודד, שאנחנו לבד ומוגנים וששום דבר לא יכול לזעזע אותנו או אותי ( כמעט )...כי יש את הפחד הזה, מההרגשה הטובה הזו כמו דבש שכל הזמן ניגר לי בחזה - בחיים לא היה לי את זה, ואני די מתמכרת, ומה יקרה כשאצטרך לעזוב..אפילו לא עכשיו..נגיד עוד כמה שנים אני אהנה מזה, ואז? למה כל דבר טוב חייב לבוא לסיום..ומה עושים אם הקשר הזה נהפך אמיתי מדי בשבילי, שאני גם מסתכלת עליו, מתחילה לתפוס אותו ולראות אותו..זה כבר לא משחק בשבילי, אני אאבד מישהו אמיתי, והמחשבה כואבת מדי ):..למרות זאת אני חייבת להשחיל חיוך..כי אני שמחה מדי (: (:

שלום ורד, התיאור שלך העלה גם בי חיוך נוגה, על האופן בו אנחנו כמהים לטוב, וכשהוא בא - פוחדים לאבדו... החשש מפני כאב האובדן מלווה כל קשר, כל מגע אותנטי, כל חיבור חזק. אין אופציה אחרת... פרט לאופציה לקבל את הפחד כחלק בלתי נפרד מהחיים, להיות מוכנים לשאתו, לחוות את הדברים ביחד איתו... אני מקווה שתתני לעצמך לחוות, ולהיפרד בבוא הזמן הנכון (גם פרידה, אגב, אפשר לעשות לא-לבד). לילה טוב, אורנה

יש רגעים שקשה יותר מידי ,יותר ממה שיכולה לסבול.קשה לעבור את הימים כשבפנים יש כאב שלא ניתן לרפא(לא בדרך שאת מאמינה בה...) .אני פשוט לא מצליחה להרגיש,ורק אם אכאיב לעצמי אולי ארגיש משהו.. יש רגעים שפתאום הכל צף למעלה...ולא מצליחה לדבר על הנושא הכאוב,לא מסתדרות לי המילים,המחשבות כדי שאוכל לעשות את זה... יש רגעים שהאנשים סביבי גם היקרים והקרובים לי ,גם הזרים לי..הכל פוגע בי כמו סכין שנכנסת ישר אל הלב..קשה להסביר את זה... כי הפגיעה לא מכוונת,את זה אני יודעת, אבל עדיין אני לא יכולה שלא להיפגע. יש לי תחושה כבדה בלב,עצוב לי, הכל כל כך עושה לי רע. סליחה אם זה לא לעניין,ואורנה אם זה לא אל תעלי. חן

שלום חן, בוודאי שמילותייך לעניין. אני מבינה שלפעמים את מרגישה מאוד חשופה ופגיעה. זה בוודאי קשה מאוד, ומותר לחשוב על דרכים לעטוף את כאבך ולשמור על עצמך. גם זה מותר... בתקווה לקלות ונעימות, אורנה

שלום אורנה, מה גורם למטפלת לסבול אותי כמטופל תכל כך הרבה זמן, כאשר אני מתנגדת מאוד לטיפול .אני מבטאת את ההתנגדות בכל מיני דרכים למרות שאני ממשיכה להגיע בזמן (אבל לפעמים יוצאת לפני גמר הזמן בלי רשות) ניסיתי להבין אותה, ניסיתי המון, הדבר היחידי שהגעתי אליו (ובטח זה יעצבן אותך), זה רק הכסף. אני בשבילה עוד לקוח, עוד שעה טיפולית ולפעמים שעתיים שבועיות. גם אני הייתי מוכנה לשבת שם בשקט מול אדם שקט ולהסתכל עליו משך שעה בשביל כסף. הרי בסוף זו העבודה שלה, למרות כל הטענות שלכם שאתם נקשרים למטופל. נסיתי המון להסתכל על זה באופן שונה אבל לא הצלחתי... אשמח לקבל ממך הסבר מנקודת ראות של מטפלת (היה לי פעם איתה וויכוח על זה, אבל משפטה האחרון היה את יכולה להאמין או לא להאמין אבל אני כן דואגת לך, ואת חשובה לי מאוד, ומאוד חשוב לי לתת לך להתקדם ולהרגיש יותר טוב עם עצמך). מין וויתור כזה. תודה

שלום יוליה, פסיכולוגים קליניים משקיעים שנים רבות של לימודים והתמחות על-מנת להיות מטפלים, ובדרך כלל הם ממש ממש רוצים לטפל... המחשבה שמטפל מעוניין לבלות את זמנו בישיבה בטלה מול מטופל, מבלי להיות במגע רגשי אמיתי, תיראה מופרכת לכל הפסיכולוגים שאני מכירה! לצד זאת, לפעמים זה מה שצריך לעשות - כאשר המטופל מגיע ממקום רגשי כזה, וזה מה שהוא יכול לעשות כרגע. אז מחכים בסבלנות, מנסים בעדינות, וממשיכים להאמין ולקוות גם בזמנים בהם מטופלים לא מאמינים כלל וכלל... מוכנה לתת צ'אנס שוב? אורנה

לשלוח לך מייל באופן חד פעמי? איני יכולה לרשום זאת כאן. תודה, ליאורה.

שלום בעיית לעיסת הלשון מופיעה אצל אדם בוגר כבן 30 (הבעיה התחילה ככל הנראה כבר בילדות, אך לא מצאו לנכון לטפל בה). הבעיה מופיעה בזמנים שהם לא בהכרח רגעי לחץ, אלא בעתות שעמום שבהן הפה נח מפעולתו כמו צפיה בטלויזיה או האזנה להרצאה וכדומה אודה לכם אם תוכלו לומר מי הגורם המתאים ביותר לטיפול בבעיה זו? (נוירולוג/פסיכולוג/פסיכיאטר?)

שלום אביבה, ציינת שמדובר בשאלת המשך, ואני מקווה שאינני חוזרת על דברים שנאמרו. במידה ולא מדובר בתופעת לוואי של שימוש בתרופות נוגדות פסיכוזה, הייתי מתחילה "בקטן", בבירור רפואי אצל רופא המשפחה, על-מנת לשלול בעיה רפואית. אני מניחה שתקבלו שם הכוונה ראשונית לגבי אנשי המקצוע עמם כדאי להתייעץ - נוירולוג, פסיכיאטר, פסיכולוג המתמחה בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (שיוכל לסייע בשינוי ההרגל) וכן הלאה. בהצלחה, אורנה

אני מחפשת מקום אישפוז לבן משפחה הסובל מסכיזופרניה ואינו מוכן לקבל תרופות ההדרדרות במצבו קשה והיום הוא נמצא במעצר לאחר שאיים על הוריו, אנחנו מחפשים מקום שיקבל אותו בצו בית משפט וישקם האם יש לך המלצותת תודה

שלום אור, אי מבינה שאינך מתכוונת למסגרות אשפוזיות רגילות, אלא למרכז שיקומי לטווח הארוך. אני חייבת לציין שעל-פי תיאורך יתכן שמסגרת שיקומית היא מוקדמת מדי, משום שהתנהגותו מסוכנת לסביבה ויתכן שמדובר בפסיכוזה פעילה. בכל מקרה, אני מציעה לפנות לארגונים המיועדים לסייע לפוסט-פסיכוטים ובני משפחותיהם, דוגמת אנוש, ולקבל מהם הכוונה. שיהיה בהצלחה, אורנה

לאורנה, האם אפשר לפנות אלייך למייל האישי באופן חד פעמי?

היי דרור זאת שוב אני קודם לכן שכתבתי כאן רשמת שתוכל לעזור לי במציאת מטפלים פסיכולוגים ששיטת הטיפול שלהם היא דרך החלומות של המטופל אשמח אם תביא לי את האיימל שלך כדאי שנוכל למשיך לעזרה ממשית. שולה

שולה שלום, הדגשתי אתמול שאיני מכיר מטפלים המטפלים רק דרך החלומות, אלא שיש מטפלים הרואים בחלום כחומר טיפולי בעל משמעות. המייל שלי מופיע בתוך "כרטיס הביקור" שלי בצמוד לשמי בפורום (הקליקי עליו) ואשמח לעזור לך. דרור

הי דרור אם היית יודע מי אני כשאני לא אנונימית,אני מניחה שהיית מבין איזו התקדמות זאת עבורי והיית מתייחס קצת אחרת להודעה(לא מדלג עליה). לילה טוב.

שלום לך, אני מצטער שנפגעת מכך שלא התייחסתי להודעתך, לא הייתה בי כוונה שתפגעי. אבל, אני רואה את מקומי כאן במענה לשאלות שנשאלות, לעיתים במענה לבקשת עזרה כלשהי. לעיתים ישנן הודעות שלהתרשמותי באות לבטא משהו, אך ללא בקשת עזרה בצידן. כך הבנתי את הודעתך אתמול וייתכן ושגיתי. אני מבין שאת מרגישה שקשה לך לבטא את עצמך, או לומר ולבקש משהו, אבל אני אשמח אם להבא תוכלי בכל זאת, לצרף גם אמירה אישית כלשהי, ביטוי אישי כלשהו כך שאוכל להתייחס ביתר קלות. דרור

האם ישנם כדורים העוזרים לשיפור של דימוי עצמי נמוך וחוסר ביטחון? לקחתי כדורים אנטי דיכאונים והם לא עזרו בכך האם יש כדורים ספציפים לבעיה הזו? האם קיים טיפול קוגניטיבי שמוכיח את עצמו בתחום הנ"ל?

יעל שלום, דימוי עצמי נמוך יכול להוביל לעיתים לדכאון. במקרה כזה טיפול אנטי דכאוני יעזור לדכאון אך לא ישפיע על הדימוי העצמי. למיטב ידיעתי אין טיפול תרופתי שיכול להשפיע על הדימוי העצמי. אבל טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול להשפיע. וכאן באמת ניתן להיעזר בטיפול קוגנטיבי התנהגותי (לפנות למטפל המתמחה בגישה זו). או להיעזר בטיפול פסיכודינמי שגם הוא יעיל בטיפול בדימוי עצמי פגוע. דרור

דרור שלום, ואני מצטערת שוב שאיני יכולה לפרט למה,אך אני מרגישה מכל הבחינות כעת ש... ר ע ל י מ א ו ד ! ! ! וששום-דבר לא מסתדר ולא יסתדר,כי כמה שאנסה,רוב קשיי החיים האפשריים,"יודעים למצוא את דרכם אליי",עד כמה שזה נשמע בטח מצחיק ומוזר. אולי אני סתם 'משחררת קיטור' כרגע,אך כבר אין לי כוח יותר לכל 'מלחמות החיים' ואני חשה שאני 'מותשת' - נפשית (בעיקר) ופיזית.

משתנה שלום, צר לי לשמוע עד כמה רע וקשה לך, עד כמה את מרגישה שכל הצרות נמשכות אלייך, ולעיתים נדמה שאכן זה קורה כך. אבל לעיתים לדרך בה אנו מסתכלים על הדברים, מתוך תחושה פנימית שהדברים לא באמת יסתדרו, שלי לא יכול להיות טוב באמת, יש השפעה על הדרך בה הדברים קורים. אני לא מתכוון שזו אשמתך, או שיש כאן משהו מיסטי, אלא שכאשר משהו לא מסתדר ומראש ציפינו שהוא לא יסתדר היכולת להתמודד איתו נמוכה יותר. דרור

חשבתי שכמה ימים של שקט כבר יביאו לי את השלווה ..המיוחלת השקט היה סמוי .. מסתבר שקט שלפני הסערה ... ועכשיו , הרעש הזה בתוכי ..זועק - אילם והכאב שלי ..שורף- כבוי. והילדה שאני .. ככ מפוחדת.. להיות..לעשות..לחיות ואני לוחשת לה בשקט .. אמונה..ילדה ..אמונה !!! אני מנסה לקחת שוב נשימה עמוקה מחדש, מנסה להתחבר אלייה שוב והפירוד הזה מגיע כבר ככ מהר מנסה לדבר אלייה , לשכנע אותה ..שוב .. אמונה ילדה .. פשוט אמונה ! אבל מה עושים דרור.. שאני לא מצליחה לשכנע את עצמי לפני ...? עצובה וכואבת ככ .. שאני לא יודעת מה לעשות מאבדת שליטה ... דרור , אתה כאן ? שרית

שרית שלום, את מנסהלומר שוב ושוב לעצמך ולילדה שבתוכך להאמין, להאמין שתצליחי לצאת מזה. אני חושב שזה כיוון נכון, לחזור ולומר לעצמך את זה ברגעים קשים. אבל חשוב שתצליחי להרגיש שאת והילדה חד הן. אתן לא שונות ולא נפרדות גם אם כרגע זה מרגיש כך. תחזיקי מעמד ועם הזמן התקופות של השקט ילכו וייגברו והסערות, גם אם לא יעלמו, הרי שיפחתו מאוד. דרור

ערב טוב יש לי שאלה עד כמה ניתן לסבול את השקט של המטופל? אני בטיפול שנה ומשהו, ורוב השיחה בעצם היא שקט מוחלט, אבל אני ממשיכה להופיע כל שבוע בזמן למה? האם היא תגידי באיזשהוא שלב שהיא לא תוכל להמשיך כך? תודה

שלום לך, את שואלת מדוע היא סובלת את זה וכמה זמן היא עוד תמשיך לסבול את זה. אבל האם את יודעת מדוע את סובלת את זה שנה ומשהו, מדוע את בוחרת שלא לדבר? ישנן שתיקות שהן משמעותיות בטיפול, הן מאפשרות מחשבה או היחשפות הדרגתית לתכנים קשים. השאלה היא האם זה לא קשה לך, האם את מדברת על הקושי שלך עם השתיקות? את שואלת גם האם היא תאמר שהיא לא יכולה יותר. אני חושב שכאן את בעצם חוששת שהיא תדחה אותך, או שאת תימאסי עליה, אבל חשוב לזכור הטיפול הוא בשבילך. הקושי לדבר הוא שלך ומייצג אולי קשיים אחרים שחשוב לעבוד עליהם בטיפול. דרור

שלום דרור אשמח לשמוע מה דעתך על מטופל שפשוט קם והולך באמצע הפגישה, כי אינו יכול לשאת יותר. (זאת לא הפעם הראשונה שאני בורחת, כשאני לא מצליחה להתאפק יותר וכשיש אפשרות שאני אפרוץ בבכי או כשהיא לא מבינה אותי ואני לא מצליחה להעביר לה מה ואיך אני מרגישה כלפי נושא מסוים). איך אתה רואה את זה בתור מטפל? מה זה אומר לך? האם זה פוגע בך, או שיש מקום שתבין את זה ותבין מה עובר על אותו מטופל?

תמי שלום, קיימים מקרים בהם המטופל חש שאינו יכול להישאר עוד בחדר, בין אם יש לו קושי לבכות מול המטפל, או שהוא חש תסכול או חרדה גבוהים מדי הוא מעדיף לקום ולצאת. העבודה הטיפולית של המטפל היא לנסות ולהבין מה קרה שם. הרי הכלל הבסיסי בטיפול הוא שעל הכל אפשר לדבר, שאי אפשר לעזור כאשר עושים דברים במקום לדבר עליהם. אז חשוב להבין מה קרה שהמטופל לא הצליח לעמוד בזה. לנסות לחשוב ולהתקדם ביחד איתו אל עבר היכולת לומר במקרים מסויימים למשל:" אני רוצה לברוח מכאן". אני מבין את החשש שלך שפגעת בה, אולי גם החשש שהיא לא תרצה לעבוד איתך יותר. אבל גם אם פגעת בה, אני בטוח שהיא תצליח לעמוד בזה ולאפשר לשתיכן להמשיך הלאה. דרור

שלום רב זאת שוב אני . שאלתי היא לבעלי המקצוע. האם אפשר ללכת לפסיכולוג ולעבור טיפול אצלו אבל דרך החלומות של המטופל אם כן ואם אתם מכירים שיטת טיפול כזאת אשמח לקבל מכם שמות של מטפלים מאיזור המרכז או אשדוד. תודה מראש שולמית

שולה שלום, פרויד טען כי החלומות הן דרך המלך אל הלא מודע. הוא ייחס חשיבות רבה לחלומות ולפירושן. אבל שיטתו והיא נהוגה במידה זו או אחרת עד היום ראתה בחלום כחלק מהטיפול. ישנם מטפלים ששמים דגש על חלומות, אך איני מכיר מטפלים המטפלים רק דרך חומר החלום לאורך כל הטיפול. ונשאלת השאלה מדוע את רוצה שהטיפול יהיה מבוסס רק עליהם. אם את מעוניינת במטפלים הרואים חשיבות בחלומות, ורואים בהם ככלי טיפולי חשוב אשמח להמליץ לך אם תפני אליי למייל האישי. דרור

אני בן 60 וסובל מדיכאון יותר מ-5 שנים. לאחר שבשנה האחרונה הייתי מאד עצבני ואגרסיבי החלטתי להישאר ובבית ולהשתדל לא לצאת מהבית כדי לא לגרום נזקים לאשתי וילדי. אני לוקח לטיפול תרופה בשם ציפרגלס 2 כדורים בערב ואחד בבוקר ואני גם לוקח כדור שינה לפני השינה בלילה כדי להצליח להרדם. איך אני מבלה את היום? ובכן אני מתעורר בבוקר בערך ב-7 לפעמים אוכל משהו ולוקח תרופות ואז כך שוכב במיטה ושומע רדיו. בערך בצוהרים או קודם נרדם שוב ואז קם מהמיטה ב-17:00 בערך שאשתי חוזרת מהעבודה, אוכל צהריים קצת אינטרנט ורואה טלויזיה עם האישה. פעם בשבוע אני ניפגש עם חבר לשיחה ולעיתים רחוקות יוצא לארוע משפחתי או חברי. אני מרגיש שעברתי כבר מספיק בחיים, יש לי 3 ילדים גדולים שכבר יכולים להסתדר בעצמם, אשתי סובלת גם מדיכאון ומטופלת גם בכדורים והפסיכיאטר שלי נראה שהתייאש ממני ולאחרונה גם התחלף הרופא. הרופא שלי טוען שבגלל ברוקרטיה וחוסר תקציב אנשים כמוני לא יקבלו טיפול מתאים לעולם ואני מפחד מאד מאישפוז במחלקה סגורה, דבר שניסו לעשות לי לפני כחצי שנה. איני עובד כבר הרבה שנים ואני מקבל את מצבי אך חושש ששכיבה ארוכה במיטה עלולה להזיק לי ולמעשה אין לי כל פחד מהמוות אבל פוחד ממחלות קשות. מה הייתים אומרים לי לעשות?

פז שלום, המצב שאתה מתאר הוא מצב כלל לא פשוט ואתה בוודאי יודע זאת. אתה סובל מדכאון כרוני כבר חמש שנים, ללא הטבה משמעותית למרות הטיפול התרופתי. בדבריך אתה אומר שמשהו גרם לך לפנות לכאן, המחלות הפיזיות. קיים קשר בין מחלות פיזיות לנפשיות בעיקר כאלו הגורמות לעלייה בלחץ, ירידה בפעילות ושמירה על הבריאות. במובן זה חששותיך מוצדקים. השאלה מה ניתן לעשות תלויה במידת המוטיבציה שאתה וסביבתך יכולים לגייס. אתה מפחד מאשפוז במחלקה סגורה, אך ישנן אפשרויות טיפוליות נוספות. למשל טיפול יום. כלומר מסגרת טיפולית קבועה המתחילה בבוקר ומסתיימת בשעות הצהריים. כמו כן עם ההתקדמות הטיפולית ניתן ורצוי לשקול אפשרויות תעסוקה נוספות. בכל מקרה דבר עם הפסיכיאטר שלך, נסה לברר איתו על אפשרויות טיפול מעין אלו. נצל את המומנטום שבעטיו כתבת לכאן. את אותו גורם שהביא אותך לפנות. דרור

ליאת, השבוע היתה לי,מעידה קטנה והייתי בבית חולים,ומאז הלחץ עלי הוא קצת יותר מסיבי,לכן ביקשתי ממך את הטלפון של הרופאה. אבל מה היא בחו"ל עד אמצע דצמבר(כמה אירוני),ושוב אני נשארת עם אותה מילה מפורסמת-ס-ב-ל-נ-ו-ת-!!!את יודעת אני מרגישה קצת כמו,שבי(החילזון)מפרפר נחמד,פעם שהייתי קטנה(וזה היה מזמן)היה בפרפר נחמד את שבי שהוא שעה אומר ומתחנן"כמה שאני צמא"ואף אחד לא מקשיב לו,עד שסוף סוף הואילו להביא לא כוס ענקית עם מים וקש,הוא לגם דוגמית של לגימה ואמר, "כמה שהייתי צמא"... אגב,מיותר היה לציין זאת,גדלתי בידיעה שאין לערבב,חלב עם בשר,בכלים,באוכל, ועבורי גם בחיים בכלל. כך שזה ברור לי כשמש(גם כאשר היא נעלמת).תודה בכל זאת,חוזרת למצב המתנה,אילו רק היה אפשר לעשות המתנה להכול...אפילו לא בחלום! שבת שלום ד.

שלום ד. אני רוצה להזכיר לך שיש במדינת ישראל יותר מרופאה אחת. אשמח לעזור לך בנושא. את יודעית איך למצוא אותי. לילה טוב ליאת

ליאת את יודעת, עדיין קשה להאמין שהיא היתה שם...הרגשתי שהיא קצת היפראקטיבית כמוני, אבל ללכת למופע של גילאי עשרים-שלושים? ואני עדיין בלבטים...לא יודעת אם יש טעם להמשיך... תודה ליאת לילה טוב

ME, כמה מטריד לגלות משהו בלתי נתפס על המטפלת.. אני ממש מזדהה איתך. אני בדיוק עכשיו גיליתי שהמטפלת שלי (האמת,שהפסקתי טיפול ובכל זאת..) היא גרושה ואם לשניים, ובילתה את זמנה באיזה פסטיבל רוחני. ואת מי היא פגשה שם? ועם מי היא דברה? עם החברה הכי טובה שלי, שלאורך הטיפול הזכרתי אותה רבות. החברה שלי סיפרה לי שנדמה לה שזאת שהיא פגשה היא המטפלת שלי. זה עשה לי מאוד רע. אני לא מבינה כל כך למה. פתאום כל הטיפול נראה כמו קישקוש, אני כועסת ולא מצליחה לעכל את זה. ליאת, אפשר את דעתך? אופס, השעה מאוחרת, אם לא תוכלי זה בסדר. ME, מצטערת שהתפרצתי לעץ שלך. הזדהתי קצת עם התחושה שלך. הרגע חזרתי עם הידיעה הזו ואני נסערת. לא ברור לי איך אני מרגישה,ולמה זה מטריד אותי אם עזבתי. אולי כי ישר חשבתי שיהיה לי קשה לחזור לשם כשאני אצטרך. :-(

שלום דפנה, לא פעם עולות כאן בפורום "תלונות" על נטייתם של מטפלים להישאר במידה רבה אלמונים מול המטופלים שלהם. הסיפור שלך מדגים בצורה נפלאה את הרציונל שמאחורי ההימנעות מחשיפה. לא כתבת מדוע הפסקת את הטיפול, אך אני מניחה שאלמלא ידעת את מה שאת יודעת היום, יכולת למצוא את עצמך שוב בטיפול אצלה, ולהיעזר כפי שנעזרת עד היום. אני מודה לך על השיתוף החשוב, ומקווה שתצליחי להתגבר על התגלית, ואולי גם לבדוק עם עצמך (או איתה?) למה הידיעה הזו מטלטלת אותך עד כדי כך. בברכה ליאת

ערב טוב ME אני רוצה להאמין שהלבטים אינם קשורים להעדפותיה התרבותיות של המטפלת שלך :-)) ומקווה שתוכלי להגיע לבסוף להחלטות הנכונות. ליל מנוחה ליאת

ליאת, אני לא בטוחה שהיא יכולה לעזור לי בענין מסוים, לכן חשבתי לעזוב. הצעתי לה שנקבע פגישת פרידה(בלי זה היא לא נותנת לי ללכת:). אני מניחה שהיא תחסר לי אבל לאיודעת מה הטעם להישאר כרגע. המעבר גם נכנס כשיקול.לא יודעת... דווקא העדפתה המוזיקלית גורמת לי להישאר...צרבתי לה קודם דיסק...(ועדיין מוזר לי) מקווה שאת עדיין כאן תודה ולילה טוב

איבדתי את התפיסה והאידאה שנתנה לחיי משמעות. איבדתי את החיוניות, העוצמה, הכח וההישרדות. לא מצאתי שום משמעות באופן בו ויתרתי ואיבדתי את עצמי. שום דבר מהערכים אינם מושכים אותי יותר- לא עבודה (לא מעוניינת לחזור למעגל העבודה), לא אהבה (הגם שאיננה), ולא באופן בו אני מתייחסת לעולם. נכון שיש לאדם חירות וחופש לבחור- אבל אינני מצליחה לבחור אחרת או אינני רוצה, אני לא יודעת מה נכון יותר מבין השניים. תמיד היה בי מתח בריא ונכון בין שאיפה להגשמה, מה שהותיר אותי לרוב דרוכה כמו קפיץ להזדמנויות ולעשייה בחיים. הכל החל עם התכווננות והשתקעות יתר בחיטוט פנימי.

אני רוצה להוסיף, שמטפלת צריכה להיות בעלת רגישות, אחריות מקצועית ואינטגרטי. אם היא (במידה ויש בה מידה מסוימת של רגישות), מבחינה כי המטפלת אינה מחבבת אותה כי פשוט זה המצב- נקודה! בלי שהמטפלת תיקח זאת באופן אישי מדיי ותטיח האשמות כנגד בדבר האשמה אצל המטופלת כי בלה בלה בלה... וכך המטופל/ת נשאר לאורך שנתיים ו...עד שהשפעה מזיקה של הטיפול לא איחרה לבוא. וכאילו זה לא מספיק- המטפלת נעלמה מעל פני האדמה ללא לשאול בשלום המטופל. האם זה מגיע שאדרדר למצב כזה????? הגיע הזמן שפסיכולוגים יפסיקו להסב כל דבר כאילו ואין כלל השפעה מזיקה מטיפול לחיים ולא לפתור זאת בהמשך טיפול במקום אחר. תודה

שלום ברי, התגובה שלך, כמו תגובות נוספות כאן למטה, מבטאת כעס כלפי, כמי שמייצגת אולי גישה המגוננת על הפסיכולוגיה והפסיכולוגים בכל מחיר. במועצת הפסיכולוגים יש וועדת אתיקה המהווה כתובת לכל מקרה של רשלנות מקצועית או נזק כתוצאה מטיפול. קיומו של גוף זה מעיד על כך שיש בו צורך, ונעשות טעויות. עם זאת, אין בכוונתי להפוך את הפורום, ובטח לא את עצמי, לבית-דין שדה, שישפוט וירשיע מטפלים על סמך תיאור קצר, נרגש ככל שיהיה. חשוב שמטופלים יבטיחו את שלומם ויגיעו לטיפול אצל מטפלים מורשים ומקצועיים, ובכך יצמצמו במידה ניכרת את הסכנה. בברכה ליאת

"זה סתם עוד יום שעובר... זה סתם עוד יום שאין לו סוף.... זה עוד יום שישכח... הכל תקוע ונמרח... וזה סתם עוד יום שעובר..." זה סתם שיר ששעמתי היום, וזה בדיוק מדבר על התחושות שבי. אני עודבת ולומדת, ואין לי זמן לנשום או לבלות, אבל זה בסך הכל מה שאני מרגישה בסוף היום. אני לא מוצאת שום טעם במה שאני עושה או אעשה. לא מצליחה למצוא את האושר שכולם מדברים עליו. אולי כולם משקרים? הלוואי

שלום רב, תחושות של אושר, סיפוק ומשמעות אינן נופלות עלינו משמים, וברוב המקרים הן תוצאה של עשייה ומאמץ, ולאו דווקא של בילוי ופנאי. יש אנשים שמתמלאים תחושת משמעות ועניין בהיותם מתנדבים למען הזולת, ויש כאלה המשיגים אותה תחושה ממש כתוצאה מחתירה להגשמת משאלותיהם האישיות. אני לא חושבת שכולם משקרים, אלא שעדיין לא מצאת את מה שיגרום לך לחוש שמחה. אישית, אני חושבת שגם לחיפוש אחר משמעות יש ערך משל עצמו. דרך צלחה ליאת

למה אני בכל פעם שאני עושה ACTING OUT (כפי שאתם מכנים את זה שזה כולל, לצעוק, לשבור, לצאת מהפגישה, שתיקה מוחלטת) אני מרגישה יותר טוב אחרי הפגישה. האם זו דרכי להגיד לה שקשה לי? שכואב לי? שתהיי לצידי? האם היא תבין, אם זו אכן כוונתי? עד כמה היא תסבול אותי? ולמה מטופלים משתמשים בטכניקה זו (אפילו כשהם לא מודעים לזה)?

שלום א' acting out או בתרגומו לעברית "ביטוי בפעולה", הוא מושג פסיכואנליטי במהותו, והוא מתייחס למצבים בהם המטופל "מתנהג" את רגשותיו במקום לתת להם ביטוי מילולי. בדר"כ פעולות אלה *אינן* מודעות למטופל, והוא עושה בהן שימוש בהיותו חסום רגשית או חרד מול ביטויים רגשיים עוצמתיים. ההתנהגויות שאת מתארת מבטאות באופן ישיר אגרסיה, ולכן הן אינן acting out במובן הקלאסי של המושג. בכל מקרה, מטופלים נוטים להשתמש ב"ביטוי בפעולה" כאשר הם למדו שביטוי רגשי ישיר לא זכה להתייחסות נאותה או סיבך אותם בצרות בשנים המוקדמות לחייהם. בברכה ליאת

היי ליאת, מה שלומך? גברת פסיכולוגית ואני עדיין לא מסתדרות, פשוט לא מתקשרות. לא טוב לי בטיפול. קשה לי. מאוד. כן יאמר לזכותה שהיא מאוד משתדלת. היא אומרת שלפעמים היא מרגישה במקומי. כשאני מנותקת אני מעבירה אליה את מה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להרגיש כדי לשרוד. היא מרגישה, ואני "מקבלת" אותה מתוסכלת או כועסת כשאני בכלל לא מסוגלת להתחבר לשם. היא גם אמרה שכנראה הטיפול שלי יהיה טיפול בפרק מסוים בספר שלם. שלא נוכל לטפל בכל הספר, כי הנפש חכמה והיא לא תתן להתקרב למקומות מסוימים. אז בגדול אני ככה ככה. אני קצת עייפה מעולם הפסיכולוגיה. אני רוצה לחיות חיים פשוטים. אם זה בכלל אפשרי... שבת שלום. נורית

נורית יקירה, חיים פשוטים זה הכי, אחי. (לא בא לי לשבש את הסלוגן, אחותי) להיות בטיפול זה לא בהכרח להיות ב"עולם הפסיכולוגיה". להיות בטיפול זה - לפחות בעיני - לחיות את החיים הפשוטים, אבל כבר לא לבד. לתת לשעה השבועית הזו משמעות וערך מיוחדים, בהיותה מאפשרת עצירה לצורך התבוננות ולמידה, השקעה בעצמנו, תדלוק, התמלאות, התרוקנות (מדברים אחרים), ועוד. למרות שעצוב לי כשקשה לך, נעים לי לדעת שיש מי שמחזיק עבורך את הרגשות הקשים, ומפנה אותך לחיים. זה לא מובן מאליו. ליל מנוחה ושבת נעימה מחר ליאת

מה עושים עם תחושת הקורבניות תופסת אותך באמצע החיים? כאשר עד אז היה ונחווה בדיוק ההיפך- היתה תחושה חזקה של יכולת השפעה ושליטה, רצון לנגוס מהחיים בשמחה ובהתלהבות, תחושה של עמידות נחושה ובטוחה. בגלל טיפול שלא היה מבוסס בו קשר טיפולי טוב. במהלך הטיפול דברים יצאו מפרופורציות והתוצאה היתה של מסכנות ואומללות בשל דברים (ששוב), לא נחוו אצל המטופל כמשמעותים או ככאלו שבכלל היוו גורם כזה או אחר בחיי המטופל. אבל בשל נסיונות חוזרים ועיקשים של המטפל להראות למטופל...כי יש מסכנות ואומללות שהתרחשו בילדותו (בסה"כ משפחה ממוצעת לחלוטין, ללא שום דברים יוצאי דופן), איכשהו עניין זה תפס נפח מרכזי, גדל והתעצם מעבר לכל פרופורצייה ועכשיו התקבע כחוויה אחרת ממה שהמטופל חש וחשב עד לאותה נקודה על חייו. כתוצאה מזה- המטופל חש כקורבן לנסיבות החיים שכביכול גדל בהם (שעד לאותו טיפול, כלל הדבר לא היווה השפעה מכריעה), וממשיך לחוש מסכן ואומלל על דברים שלא קיבל... בשביל מה היה צריך מטופל זה לגשת בכלל לטיפול ? שיצא ממנו קורבן וימשיך לרחם על עצמו? אני רוצה לציין, שאותו מטופל כבר אדם באמצע שנות ה- 30 וכל חייו נטל אחריות למעשיו וקיבל את משפחתו עם כל החסרונות והיתרונות ובשל כך מעולם לא האשים את הוריו בקשייו. הוא היה בחור עם שמחת חיים מלהיבה,הרפתקן, נוכחתו תמיד עוררה תחושות מרוממות, אופטימיות, נעימות. הבחור לא סולח לעצמו שפנה לטיפול שמלכתחילה לא היה לו שום צורך בו אלא לשם התנסות בדבר חדש. מעבר לכך, היה לו כח השפעה וקסם על הסביבה שנמוג ונכבה כלא היה מעולם. מבחור שהיה לכל הדיעות עם פוטנציאל גבוה אף תיפקד בתפקיד ניהולי נהפך למשהו לא מוגדר ושרוי באפילה ובמדבר משמים. כל המכוונות שלו כיום היא כלפי פנים על הצד השלילי, כלומר: הוא מבקר ושופט עצמו על כל צעד ושעל ואינו מעריך עצמו יותר. הבחור לא שרוי בדכאון (הדבר נבדק מס' פעמים). הוא סיפר ל שגם יכולותו "לקלוט, אנשים פחתה. אני משערת שמה שאני רוצה לומר- שכמו שטיפול יכול לעזור הוא יכול גם להרוס באותה המידה! רק חבל שככה נפלו גיבורים...

שלום חברה, *גיבורים* לא נופלים כל כך מהר, מסתבר. ואם הם נופלים, זה בדר"כ בשל מבנה רעוע שנבנה על יסודות מעורערים. מאחר ואיני מכירה את פרטי המקרה, ועל פניו הוא נשמע מוזר ביותר, לא אוכל להתייחס עניינית למקרה הספציפי. נדמה לי, לכן, שהאזהרה הגורפת שלך מפני טיפול פסיכולוגי היא מרחיקת לכת. האזהרה המתבקשת יכולה להיות אחרת: אם כבר פניתם לטיפול, דאגו שזה יהיה אצל פסיכולוג קליני, עובד סוציאלי קליני או פסיכיאטר עם הכשרה בפסיכותראפיה. בברכה ליאת

ליאת, אינני מבינה מדוע הסיפור על פניו נשמע לך מוזר? סיפרתי לך את המקרה לאשורו כפי שהוכח עובדתית בשטח! אגב, אותה פסיכולוגית- היא פסיכולוגית קלינית עם תעודות משרד הבריאות ועובדת דרך קופ"ח. נשמע לי שאת חווה הודעה זו כמתקפה ישירה- שבס"ה ביקשתי "פיצוי" על אובדן והרס חיים של אדם מקסים ומשכיל.

ליאת, אני לא יודעת אם תעלי את ההודעה לפורטל ולו בשל השעה המאוחרת. אבל שאלה לי- רוב האנשים שבאים לטיפול , מצבם הנפשי הרי רעועה מלכתחילה...אז מה? זה אומר שצריך לפרק אותם לגמרי ואז לעזוב אותם? אני פשוט לא מצליחה להבין את התגובה "האמפטית" שלך.

שלום לך, אשמח אם תגידי לי אם מה שאני עושה נכון או לא! אני בטיפול, אבל יש לי גם שני חברים קרובים שהם פסיכולוגים. אז אנ יכל הזמן שואלת אותם כל מיני שאלות, מתייעצת איתם, בודקת בתורה עקיפה את מה שהיה בטיפול, לפעמים אני משקרת להם ואומרת שעזבתי על מנת שיתנו לי יותר תשובות ותמיכה. הבעיה שאני לפעמים מבולבלת, מוצפת, ואז אין לי למי לפנות! ואני לפעמים מתנתקת מכולם ואפילו מהמטפלת שלי בלי שום הסבר. פשוט מתרחקת לזמן מה!

שלום מעיין, האסוציאציה הראשונה שעלתה אצלי למקרא דברייך הייתה של "ללכת בלי - להרגיש עם". אחד הדברים המעייפים פסיכולוגים יותר מכל, זה הציפיה שיטפלו "על הדרך" גם בחבריהם. גם אם הם נותנים עצות פה ושם, זהו בוודאי אינו טיפול. ברוח הפניות של קודמותייך, אזכיר שטיפול יכול להתקדם ולהצליח כאשר המטופל רוצה בכך ומוכן להשקיע את המאמצים הכבירים הכרוכים בזה. לשקר לעצמנו ולאחרים נראה בעיני השחתה של זמן יקר וכסף. שולחת לך אומץ ועידוד להתחיל לגעת באמת שלך, לאט לאט. בהצלחה ליאת

אני בטיפול כבר למעלה משנה , במשך כל הטיפול אנחנו רק מתעסקות עם עצם זה שאני לא ממש מדברת איתה ( מחוץ לחדר הטיפול אני בחורה מאוד תקשורתית ויש לי הרבה חברים ) , אני באמת כנה ומספרת לה כל מה שאני מרגישה ביחס לטיפול , אבל מעבר לזה אני לא ממש מצליחה לספר לה יותר מיידי , ואני רק מרגישה כל כך מטומטמת כל פעם מחדש .(לא מסוגלת פשוט לבוא ולהתחיל לדבר כשמישהו יושב שותק ומסתכל עלי ..) היום שנה ומשהו אחרי אני מרגישה רע יותר , אני יותר בדיכאון , הכול ניראה לי מפחיד יותר , והתובנה הכי עמוקה שהגעתי אליה היא שאולי אני לא בנויה לעולם הזה . השבוע החלטתי לעזוב שאין טעם להמשיך ללכת כי גם ככה זה רק גורם לי לשקוע יותר בדיכאון - אבל עצם המחשבה מאוד הלחיצה אותי .. אני ממש מתוסכלת ואני לא יודעת מה עושים , אני ממש מרגישה שאני צריכה עזרה ,אבל משום מה העזרה הזאת גורמת לי להרגיש הרבה יותר רע -ולא בגלל שאנחנו מתעסקות עם איזה תכנים נוראים . איך יוצאים מהמקום הנוראי הזה ?! ( ובבקשה אל תגידי לי לדבר איתה על זה , כי זה הדבר היחיד שאני עושה כבר שנה ). תודה מראש ..

שלום מישהי, אני מזמינה אותך לקרוא את תשובתי לציפי, מתחתייך. טיפול פסיכולוגי נשען על עקרון יסודי לפיו המטופל מביא אל החדר חומרים מעולמו הפנימי באמצעות דיבור- מחשבות, אסוציאציות, חלומות, זיכרונות ואירועי היומיום. השתיקה של המטופל משקפת ברוב המקרים התנגדות לתהליך, וחרדה מפני תכנים רגשיים מציפים. מטפלים מודעים לכך, ומצויידים בדר"כ בסבלנות הנדרשת. זהו אכן תהליך קשה הדורש אומץ ונחישות. אם את נחושה להיעזר, יהיה עליך למצוא בסופו של דבר את הדרך להתמסר. בהצלחה ליאת

כבר יותר משנה אני מנסה , אני לא רואה את זה מתקדם לשום מקום , אני לא מצליחה להאמין שבאמת אכפת לה (והאמת אני גם לא מצפה כי אני מבינה שאני חלק מהעבודה שלה ) . וככול שאני מספרת יותר אני מרגישה יותר מטומטמת . (אכשהו הכול יוצא עקום ) . יש לי תואר ראשון במדעי התנהגות ואחרי שנה של טיפול , אני יותר ויותר לא מבינה מה קורה שם , אבל קורה לי משהו לא טוב , אני לא מאשימה אותה יכול להיות שזה באמת האישיות "הדפוקה" שלי שלא מצליחה לסמוך על אף אחד.. אבל זה לא הופך את זה לפחות מייאש ..

ערב טוב, אני בחורה שקטה ומאופקת מאוד. מעדיפה להקשיב במקום לדבר על עצמי. אתגרתי את עצמי והתחלתי טיפול בדברים שתוקעים אותי בחיים. אבל אני עדיין שקטה שם (אצלה אני יותר שקטה מאשר בחוץ ואפילו אולי עושה דווקא), מעדיפה לשמור את הכאב בפנים, למרות כל הנסיונות שלה. אני שנה ושלושה חודשים שם ולא מצליחה לתת בה עדיין אמון מלא. אני חוזרת הביתה אחרי הפגישה ומוציאה את כל הכעס שצברתי בתוך הפגישה בסביבה שלי ובדרכים שלי. וכך אני בחיים אף פעם לא מראה את הכאב שלי. שומרת עד שאני מוצאת את המקום המתאים והבודד שלי להוציא את זה. ואני עייפה מזה. לא יכולה יותר, אבל לא יכולה להשתנות בגיל כזה ונראה לי שגם שהיא עייפה. ואני מפחדת שהיא תנטוש כמו האחרים.

שלום ציפי, מטפלים לא נוטשים כל כך מהר, והם צברו לעצמם מוניטין כסבלנים גדולים. טיפול פסיכולוגי יכול להתקיים, כנראה, בכמה רובדים. ברמה הגלויה, את מתנגדת, עושה דווקא, מבקשת להוכיח שהיא כמו כולם - נוטשת ולא אמינה. ברמה העמוקה יותר, את מתעקשת, ממשיכה להגיע, מתאווה להיות מוחזקת במקום הבטוח שהיא יכולה להעניק לך. ההתעקשות הזו יכולה להעיד על כך שמשהו טוב בכל זאת קורה שם. נסי להתאזר בעוד סבלנות. השינוי אפשרי תמיד. בהצלחה ליאת

את מציינת שמטפלים אינם נוטשים כל כך מהר ויש להם מוניטין כסבלנים גדולים. ליאת, לצערי יש לי חדשות בשבילך. המטפלת שלי נטשה אותי (לא מילולית), ודי מהר , ומתי? בזמן שהכי הייתי זקוקה לאחזקה ולטיפול בגלל התפרקות אצלה. אשמח לשמוע מה יש לך לומר על זה? ציפי, קבלי את התנצלותי שנאלצתי לכתוב תחת ההודעה שלך.

יש לי עוד שאלה ליאת. אשמח את תעני לי גם כאן. איבדתי הורי לפני כמה שנים, ואני לא מצליחה להתמודד עם הדברים שלהם שנמצאים בבית. אפילו לנקות את הארון אני לא מצליחה. הכל נשאר כפי שעזבו אותו, ואני מרגישה שאין לי את הזכות לגעת בדברים שלהם. אני לא דיברתי על זה בטיפול. ואין לי מי שיעזור לי להתמודד עם זה (בלארגן את הדברים, כי גם האחים שלי מתעלמים מהנושא והם לא גרים בבית). איך אפשר להתמודד עם זה. תודה לך

שוב שלום לילי, המשימה של פינוי חפצי ההורים היא משימה קשה מאין כמותה, הטעונה במשמעויות סימבוליות ובהצפה חדה של זיכרונות התוקפים כמעט את כל החושים. אני חושבת שעליך להעלות את הנושא על סדר היום בפני האחים שלך, ולבקש מהם - לא תזיק מידה של אסרטיביות - להתגייס יחד כדי להיפרד סופית מהחפצים הללו. תוכלו לקבוע מראש יום שיתאים לכולכם, מבלי יוצא מן הכלל, ולהירתם לזה. מניסיוני, אוכל לומר שמה שנראה מראש כמשימה בלתי אפשרית, יכול להפוך - עם גישה מתאימה - לחוויה מיוחדת ומשמעותית, ואפילו ל'גיבושון' משפחתי בין האחים. בעניין ה"זכות" לגעת בדברים, אני חושבת שלמדתי בדרך הקשה הזו, עד כמה חפצים יכולים לאבד מערכם הממשי בהיעדר בעליהם. הרבה שאלות פילוסופיות עולות בהקשרים כאלה, על מקומם של חפצים ודברי ערך בחיינו, שאלות הנוגעות למרדף האינסופי שלנו אחר מוצרים העולים בכסף רב, מרתון אינסופי של צבירה מיותרת, אשר יום אחד תיפול למעמסה כבדה על מישהו, שירים גבותיו וישאל "למה, בעצם?". קצת נסחפתי, אני מודה. מקווה שאולי בכל זאת תמצאי טעם כלשהו בדברים. יש כנראה דברים שאין דרך נעימה לעשותם. כל אחד מוצא את הדרך שלו לצלוח אותם בשלום. בהצלחה ליאת

שלום, אני נמצאת בטיפול דנמי שנה וחצי. הפגישה האחרונה הייתה מאוד קשה כי עבדנו ב-EMDR על נושא מאוד כואב. היה לי מאוד קשה נפשית וגם פיזית. בכיתי, והייתי במצב שאף פעם לא קרה לי וכאילו חזרתי לאותו יום שהדברים קרו לי. ופתאום היא אומרת לי "תם זמננו, נתראה שבוע הבא". ביקשתי ממנה שתתן לי כמה דקות רק להתאושש ובכדי לצאת החוצה. האם זה נכון לסיים פגישה טיפולית באופן חד כזה, ואפילו אם הגבולת מחייבים את זה, ויש לציין שאף פעם לא ניסית לעבור את הגבולות האלו!! אני עדיין רועדת וקשה לי עם כל הנושא, והיא גם לא התקשרה לשאול בשלומי, למרות שהיא יודעת שזה היה מין אתגר בשבילי לפתוח את הנושא והיא הבטיחה שתהיה לצידי. אשמח לשמוע את דעתך. סוף שבוע חמים

שלום לילי, באופן אופטימלי, רצוי לעשות מאמץ להגיע לסוג של 'סגירה' לקראת סוף השעה הטיפולית, כדי לא לשלוח החוצה מטופל בהצפה רגשית. דווקא ב-EMDR, הדברים יכולים לפעמים להימשך מעבר למתוכנן, וגם למטפל קשה להעריך מראש מתי זה יקרה. לרוע המזל, לפעמים למציאות תכתיבים משלה, וכנראה שלא הייתה אפשרות טכנית לחרוג מגבולות השעה. אני חושבת שחשוב מאד להביא לידיעת המטפלת שלך את תחושותיך, ולתת לה הזדמנות להסביר מה קרה. בכל מקרה, אני מקווה שטיפולי ה-EMDR יביאו להקלה המיוחלת. ברוב המקרים עוצמת התגובה הרגשית פוחתת משמעותית מפעם לפעם. שולחת לך חיזוק ועידוד מכאן. ליאת

עוד שאלה אשמח אם תעני לי האם זה נכון או מקצועי שהיא לא מתקשרת לשאול בשלומי? אני מאוד עצבנית? אני לא מרגישה שהיא תומכת כפי שהיא הבטיחה בעת ששיכנעה אותי לפתוח את הנושא. איך אפשר להתמודד עם זה לבד

היה לי היום טיפול, ותוף כדי שיחה התעצבנתי. היא רצתה שאני אגיע לנקודה מסוימת, אבל לא הצלחתי. התעצבנתי ואז היא אמרה שהיא לא יכולה לעבוד בכזו צורה כשאני כל כך מתנגת, ונמנעת.. התעבנתי, קמתי והלכתי. ניסתה לעצור אותי, אבל הייתי מהירה יותר.. מה אני עושה עכשיו? חוזרת באופן נורמלי לפגישה הבאה? מתקשרת אליה? אני מודה שאני מטופלת קשה, אבל היא יודעת כבר כמה מאמצים אני עושה בשביל לעבור את הטיפול הזה. השיתוף והחשיפה הזו משהו חדש בשבילי ובכל זאת היא מתעצנת לפעמים.

שלום תמי, טיפול משמש בין השאר כ"מעבדה" קטנה, בה אנו חוקרים ולומדים עוד על עצמנו ועל התנהגותנו, במגוון מצבים. סיטואציה שתארת הרגשת מואשמת, כמעט מותקפת, על חוסר שיתוף פעולה, כשלמעשה, מבחינתך, את עושה מאמצים כנים. מבלי להיכנס לרמת המציאות, החוויה שלך הייתה של "אני לא מובנת". זוהי חוויה משמעותית וחשובה, שמן הסתם מוכרת לך גם ממקומות אחרים. לכן, חשוב בעיני להגיע לפגישה הבאה, לדבר על מה שקרה ועל איך שהרגשת, ולהיווכח שהקשר לא נהרס ולא מתקלקל גם מול כשלים אמפתיים מצד המטפלת. זה שיעור חשוב ליאת

היי ליאת אנא ממלך יתיחסי לשרשור של ההודעה שלי תחת הכותרת שאלה. יש תגובה ואף שאלה נוספת בשבילך שם. יישר כוח בפועלך. אשריך כן ירבו כמוך אני תמיד מחדש פשוא נהנת מתפעלת ומתפעמת מתשובתיך לפי דעתי את ממש יודעת להרגיש את מטופליך וזה פלוס גדול.

תודה, שולמית, על המחמאות. שאלתך נענתה למטה. ליאת

ליאת שלום,נראה לי ש'החיים פשוט לא הוגנים כלפיי',עד כמה שזה ישמע מוזר,ונראה כאילו הם מעמידים אותי כל הזמן במבחנים בלתי-פוסקים כדי למדוד את דרגת החוזק שלי ומתיי 'אשבר' ואתייאש מהכל. יש אנשים שאצלם הכל הולך בקלות,ואצלי אין דבר אחד בחיי שהולך בקלות,בשביל כל דבר אני צריכה לעבור 'מסלול מכשולים מפרך' ש'שואב 'ממני את כל כוחותיי. האם זו אני אשמה בהכל או החיים כיוונו אותי לקשיים אילו?

שלום משתנה, החיים יכולים להיות ריצת משוכות, מסע הרפתקני, גן שעשועים או מדבר שממה. איכשהו, אני מאמינה שהאופן בו אנו מגדירים אותם קשור מעגלית ומשפיע על דרך ההתמודדות שלנו. גם כשאנחנו משווים את עצמנו לאחרים, אנו עושים זאת בדר"כ באופן סלקטיבי. לו היית מתבוננת סביבך בדקדקנות, היית מגלה בוודאי שהקשיים והמצוקות אינם נחלתך הבלעדית. אישית, אני מאמינה שכולנו נקראים בזמן זה או אחר להתמוד עם אתגרים, והעמדה הקורבנית עלולה להחליש את יכולת ההישרדות שלנו. כאשר את מאמינה שהחיים אינם הוגנים כלפייך, את מייחסת את הצרות לאיזו ישות חיצונית או זדונית, ולא לוקחת אחריות. אני מציעה לך לוותר על העמדה הזו, ולנסות לגייס מעורבות, אחריות ונכונות למאמץ גם כשקשה. אנחנו כאן כדי לעודד ולהחזיק אצבעות בהצלחה ליאת

אומנם דברייך נכונים וידוע לי שאני מפתחת עמדה קורבנית,אך איך אפשר שלא לעשות זאת כשאף-אחד לא מבין אותי ו'כולם נגדי'? ואיני יכולה לפרט יותר מזה במסגרת זו,אך תאמיני לי שלא מבינים אותי. נכון שגם לאחרים לא קל בחיים,אך משום-מה הם כנראה מצליחים ליישם את מה שאמרת לי ושאני יודעת בתיאוריה ,אך לא מצליחה כמעט בכך- לשנות לגישה חיובית בחיים.

ליאת ליאת, (חשבתי עליך בעודי מקפצת בשלוליות עם מגפי הפלסטיק המטופשים שלי... :-)) יש לי חדשות מרגשות! אימצתי גור חתולים השבוע. כבר הרבה זמן שאני משתעשעת במחשבה של לעשות את זה (אני מתה לאמץ כלב, אבל אין מצב בשלב זה של חיי) ועד עכשיו מצאתי מספיק סיבות למה אני לא יכולה... אבל בתחילת השבוע פגשתי אותו (הוא היה חתול רחוב) והוא היה כל כך מקסים (חולה על ג'ינג'ים!) שלא יכולתי לעמוד בפיתוי. אז עכשיו פתאום יש מישהו שחולק איתי את המיטה הזוגית (איזה חולק, הוא בגודל של בוטן ועדיין חולש על רוב המיטה...) אבל נעים להרגיש אותו מכורבל לצידי עמוק בתוך הפוך... בכל אופן, זו הפעם הראשונה שיש לי חיית מחמד "רצינית". לא גדלתי עם חיות בילדותי (דגים זה לא נחשב. אי אפשר ללטף...) ואני מוצאת שעצם נוכחותו מציפה אותי מבחינה רגשית, בעוצמה שלא צפיתי. מעבר לעובדה שזו הייתה "אהבה ממבט ראשון" כל מה שאני רוצה זה להיות קרוב אליו. כבר הרבה זמן שאני מרגישה כמו ילדה קטנה שוב, בתוך הטיפול, ופתאום מוזר לי להיות בצד המטפל. נעים מאוד, כי אני מוצפת אושר כשהוא בא להתכרבל לי בין הידיים ולגמרי מתמסר לליטופים שלי, אבל גם מציף מאוד את החוסר שבי, את המקום שכמה לחיבוק של המטפלת. וכל זה ביחד מתערבב לי בבטן, עד שהיום כשהוא ישן בזרועותיי פשוט פרצתי בבכי פתאומי ומאוד מאוד עמוק. אני מאושרת על ההזדמנות שיש לי לדאוג לו, תינוק מתוק שכמוהו, ואני רואה עד כמה הוא מחפש את המגע והליטוף, אבל באותה מידה זה פשוט פער לי פצע באמצע הלב, ומכאיב לי כשאני מבינה שאני כבר לא קטנה, ושבעצם ההזדמנות שלי להיות כל כך מוגנת ומטופלת חלפה עברה לה. יום אחרי שמצאתי אותו, הייתה לי פגישה טיפולית. עקב אילוצים הוא היה איתי שם, ונראה היה שגם הוא מאוד מחבב את המטפלת שלי (איך שנתתי לו להסתובב הוא קפץ והתיישב עליה, והסתכל עלי גם הוא בעיניים גדולות ואמפתיות... :-)) בכל אופן, היא אמרה שהיא חושבת שזה לא מקרי שדווקא עכשיו אימצתי אותו, שלאחרונה אני מרשה לעצמי להתקרב, מרשה לעצמי להתמסר, נקשרת ולא בורחת. אולי החתול הוא עוד שלב בדרך... (אימון באינטימיות על חתולים... את חושבת שאני יכולה להוציא על זה פטנט?) בכל אופן, אני כבר לא כל כך בטוחה מה רציתי לשאול... אני מניחה שאני כנראה מחפשת עוד הסברים להצפה הרגשית שלי אל מול החתול (נמש שמו) או כל מחשבה אחרת שעולה בך בעקבות מה שכתבתי... תודה, נועם

ערב טוב נועם, הגם שאני באופן מובהק "טיפוס של כלבים", הסיפור שלך הצליח לרגש ולשמח אותי, כמאמינה גדולה ביכולתם של בעלי חיים לשדרג את חיינו כמעט מכל אספקט. נהניתי במיוחד לשמוע על הביקור של נמש בקליניקה (טיפול משפחתי?), ועל המקומות הרכים שהתעוררו לחיים בזכותו. אני חושבת שהתמורה האמיתית מתחוורת דווקא בהתקיימות המשותפת האפורה, אחרי ההתרגשות הראשונית, כשלומדים להתנהל בהרמוניה מתוך כבוד וסובלנות. (לפעמים אני קצת מודאגת כשהופכים בע"ח לסרוגייט רגשי, בעיקר מתוך דאגה כנה למה שיקרה לו אחרי ההחלמה של בעליו. אבל עליך אני סומכת במיליון אחוז). מאחלת לכם שנים רבות של נחת והתפעלות הדדית דרישת שלום חמה מירדנה, שבטח הייתה רודפת אחריו בנביחות זוועה עד קצה העולם, ולו כדי להסתיר את העובדה שהיא פוחדת מחתולים פחד מוות... לילה טוב ליאת

הקראתי לנמש את התשובה שלך, והוא פיהק, התמתח וחזר לישון... נו, מה הוא מבין... אני חושבת שאני בעיקר מאושרת ממנו. פתאום לחזור הביתה נהיה הרבה יותר כיף... הוא ישן איתי ביחד, ואתמול הוא ישן חצי מהלילה צמוד לבטן שלי, ואת החצי השני הוא בילה בשקע הצוואר, איפה שהצוואר מתחבר לכתף, כמו צעיף פרוותי במיוחד. זה נעים, אני מאמינה, לשנינו. הביקור של נמש בקליניקה בהחלט היה משעשע, והיה מאוד נעים לראות אותו מתמסר למגע של המטפלת שלי, מגרגר בהנאה, מתכרבל... קצת כאילו הוא עשה בפועל את מה שאני מרגישה... גם היא נהנתה מתשומת הלב שהיא קיבלה, עד לשלב בו הוא ניסה להפוך אותה לקיר טיפוס ולהחריב לה את הסוודר (זה אחרי שהוא תקף בנחישות של גור נמרים את השרשרת שלה והקשה עליה להתרכז במה שאני אומרת) ואז הוא הוחזר לזרועותיי ונמנם את שארית הפגישה. נמש מוסר ד"ש חם חזרה לירדנה, בלי להבין למה היא לא רוצה לשחק איתו. הוא לא מבין מה מפחיד בחתלתול קטן שעוד לא לחלוטין בעל קורדינציה על הפעלת 4 הרגליים שלו בו זמנית, מה שהופך את הריצה שלו למופע מעידות והתגלגלויות מצחיק במיוחד... שבת שלום, נועם נ.ב - אני יכולה להרשות לעצמי לשלוח לך למייל תמונה של האוצר? סתם, שתוכלי להתפעל באופן סופי? (אני מתה להשוויץ...)

מותר לי להצטרף? אני תמיד מצליחה לדמיין מאוד בבהירות את הדברים שאת כותבת.. (כיף לדמיין איתך).. כבר ממגפי הפלסטיק (המטופשים?) התחלתי לחייך, והחיוך התרחב והתרחב ככל שהמשכתי לקרוא.. חושבת שהתאהבתי בנמש :-) (כן, גם לי יש חולשה קלה לג'ינג'ים..). זה היה מהחיוכים ששזורה בהם איזו נימה של עצב.. חיוך של הבנה זה היה. של מוכרות.. עצב, על שכך את מרגישה, על החור הכמה הזה שנפער ומכאיב ומטלטל.. גם אני, בתקופה האחרונה, מצאתי את עצמי מתייפחת בסיטואציות שלא ציפיתי לבכות בהן, רק כי עוררו בי את ההעדר בכל עוזו. מפליא, לפעמים, כמה העדר יכול להכאיב. להיחרט כך פנימה... קצת כמו חוויה גופנית שנרשמת בך איפשהו, חזק, גם אם אתה לא מצליח לשים אותה במילים.. לא בטוחה מה אני רוצה לומר. אולי רק לספר לך מה עוררו בי הדברים שלך. אני מאוד שמחה שיש לך נמש כזה קטן לדאוג לו (כמעט יוצא לי קול כזה לתינוקות.. מצחיק..). שמחה גם בשביל נמש שזכה בך.. שיזכה להכיר, איתך, את שלל גילויי הרוך והקירבה והדאגה שאת מסוגלת להם.. זה בדיוק הזמן לאמץ כזה נמש! בדיוק הזמן! :-) בטוחה שהגב' שלך, שתחייה, שמחה גם היא על נמש הקטן שישב עליה (איזו סיטואציה מצחיקה.. כמעט מצחיק כמו לדמיין את המטפלת של ME מפזזת לצלילי אינפקטד מאשרום :-)) למרות שקשה עכשיו, אני דווקא שמחה לשמוע אותך כך.. את צומחת :-) דרישת שלום חמה ממני, לילך.

לילך לילך, נעים לשמוע ממך :-) נעים מאוד אפילו :-) יש לי הרגשה שכמה שנובט אצלך, ככה לא נובט אצלי (מדברת רק על הצמחים, כן?) ניסיתי בכל הכוח להנביט לי פלפלים, וכל מה שיצא זה זרעים על מצע צמר גפן... נו טוב, אולי אני צריכה להתרכז בתחום החתולים... אני חושבת שההרגשה שלי והעוצמות שנמש מעלה, מתאזנות לי לאט לאט. יש משהו זורם יותר בהתנהלות שלנו, הוא כבר יודע לזהות מתי אני ישנה ולא להציק, הוא כבר לא יוזם משחקי נשיכות בארבע לפנות בוקר ומעיר אותי בבהלה, ובכלל, שנינו נינוחים יותר אחד עם השני. כמה שאני אוהבת אותו. שמחה שכתבת לי. ראי עצמך מוזמנת לפגישה אישית עם נמש. יש לי הרגשה שהוא יחבב אותך ישר... מבטיחה לשלוח תמונות שלו בקרוב, כבר עשיתי לו בוק עם המצלמה של הפלאפון... שבת שלום, נועם