פורום פסיכולוגיה קלינית

למה אפשר לשייך חלום בו מופיע המטפל, בתפקיד של מנחה?

שלום רעיה, בפסיכולגיה קלינית אין פירוש כללי המתאים לחלומות באופן רחב, אלא מחפשים את הפירוש האישי, הייחודי למטופל. אם תביאי את החלום לטיפול, אני מניחה שתחפשו ביחד מהו 'מנחה' עבורך, אילו תחושות ליוו את החלום, מהן האסוציאציות שלך לנוכחות המטפל בחלום וכן הלאה. אני מאוד ממליצה להביא את החלום לטיפול, לעיתים קרובות עולים חומרים מעניינים ואף מפתיעים. חלומות פז, אורנה

רציתי לשאול האם יש הבדל בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכיאטר שהוא פסיכוטרפיסט (מעבר לייתרון שבמתן התרופות) והאם מישהו מהפורום התנסה בכך תודה

שלום מורן, אני מניחה שאת מתכוונת להבדל בין טיפול אצל פסיכולוג קליני לבין טיפול אצל פסיכיאטר בעל הכשרה נוספת בפסיכותרפיה. בעיקרון, ההכשרה בתוכנית לפסיכותרפיה (תוכנית בה לומדים פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים ופסיכיאטרים) נחשבת רחבה ומעמיקה, ואם יש לך כימיה טובה עם הפסיכיאטר אפשר להתחיל את הטיפול בביטחה. יש שיטענו שפסיכולוגים קליניים שייכים למסורת המעודדת תהליכים של הדרכה, העמקה בטכניקות טיפול והתעדכנות בגישות חדשות, אבל אני נוטה לחשוב שזה אינו מאפיין ייחודי של פסיכולוגים קליניים, אלא מאפיין של מטפל טוב בכל אסכולה. שיהיה בהצלחה, אורנה

ההבדל הוא בעיקר במחיר. פסיכיאטר מרשה לעצמו לקחת יד ושן מבחינת המחירים, רק כי הוא רופא קודם כל. והשאר תלוי באישיות של המטפל. מנסיון הפסיכיאטרים הם קצת נאדות נפוחים, אבל לך יהיה נסיון אחר.

ימים ככ קשים ..תחושות איומות , טיפולים כואבים , פלאשבקים , הזכרויות .. אוווווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף שאני רוצה רק להקיא,.. להקיא , כי רק כך ארגיש אותו יוצא ממני . להקיא, כי רק ככה אתנקה מהזוהמה הזו שהוא השאיר בתוכי .. להקיא, כי רק כך אדע שאני בת אנוש. להקיא, , כי רק כך אשתחרר מהכאב הנוראי הזה . להקיא , כדי לנשום. כדי לנשום. כדי לנשום שוב מחדש... להקיא .., עד שיירד ממני דם .. כדי לראות את הדם שהיה שייך רק לי ומתערבב בלי רצון בגוף שלי ..עם שלו. להקיא , כדי לזכור שגם הוא היה פעם אולי ..בן אנוש. להקיא , כי מגיע לי כאב, מגיע לי סבל כי אני אשמההההה . להקיא, כדי למות. כדי למות. כדי למות. אז ..להקיא, בלי סיבה. להקיא, מכאב. להקיא, מחולשה. להקיא, מייאוש. להקיא, מבדידות. להקיא, מכעס. להקיא, משנאה לעצמי . להקיא, מעצבות. להקיא, בלי סיבה. או עם. או בלי. זה כבר לא משנה .. אבל להקיא, כדי להשתחרר, אפילו רק .. מעצמי דרור.. אני לא מסוגלת להתמודד עם כל הכאב ..שעובר עליי.. לא מסוגלת

שלום לך, את מתארת בחיות רבה את הקשיים שלך, את הרצון שלך להקיא מתוכך את הפוגע ואת הכאב. זו תקופה קשה וצריך לשרוד אותה, את לא לבד בתוכה גם אם לעיתים נדמה שכן. יש לך את המטפל, את הפורום וגורמי תמיכה נוספים, תני להם להיות שם בשבילך תעזרי בהם ובהדרגה הכאב יפחת. דרור

אם פסיכיאטר אזרחי לא יתן לי אישור לחזור לצבא . זה אומר שיש לי בעיה נפשית איזשהי. הוא יתן לי טיפול לפתור את הבעיה?

ענת שלום, אני חייב לומר שלא לגמרי הבנתי, האם היית בצבא ושוחררת מסיבה נפשית? בכל מקרה כזה ניתן לתבוע את הצבא להכרה בנזק שנגרם, ולתמיכה טיפולית. אם הבעיה דורשת התערבות תרופתית מיידית אין לי כל ספק שהוא ייתן לך טיפול. דרור

דרור שלום, אני בתחילת טיפול, שלושה פגישות עד עכשיו. אומרים לי מסביבי שאם אני מרגישה שאין לי כימיה אם המטפל עלי לעזוב. כיצד אני יודעת שאכן קיימת כימיה? מה אני אמורה לבדוק/להרגיש?

יעל שלום, מדברים הרבה על כימיה בטיפול, אבל בעיני טיפול זה לא עניין של כימיה. לעיתים יצירת הקשר הראשוני בטיפול משמעותי והוא חלק בלתי נפרד מהטיפול עצמו גם אם מרגישים שזה לא הולך חלק. מה שאני כן ממליץ הוא לפתוח את זה לשיחה מול המטפל, לומר לו את הדברים הללו. ייתכן וגם הוא מתרשם שהוא לא יכול לעזור לך, אבל בכל מקרה זוהי שיחה חשובה ביותר. דרור

חברה הכי טובה שלי התאבדה לפני שלושה חודשים אנו חברות מאז הצבא מאז מותה אני בדכאון ולא יכולה לסלוח לה על שלא סיפרה לי כלום אני מתביישת ללכת לנחם את ההורים שלה כי מרגישה שהם מסתכלים עלי ואומרים חבל שאת לא הלכת במקומה. התחלתי בעקבות זה טיפול אבל חיי התהפכו לגמרי אם רק הייתי פחות עסוקה בעצמי ובשיחות איתה על קניונים ובחורים אולי היא הייתה אומרת משהו. אני כזו אגואיסטית אני רוצה אותה חזרה רוצהו הזדמנות שניה.

נעמה שלום, התאבדות של אדם קרוב מותירה לרוב ברגשות מעורבים, כעס מצד אחד ואשמה מאידך. זה לא מקל על ההתמודדות עם האבל עצמו על המוות של האדם הקרוב. התחושה שאם רק היית מסתכלת היית רואה מובנת, אבל לא מדוייקת. לא תמיד ניתן לראות שהאדם, בעיקר אם הוא רוצה להסתיר את זה, רוצה למות. אני חושב שעשית נכון שהלכת לטיפול, חשוב שתעבדי את זה, וחשוב עוד יותר שלא תעצרי את חייך. דרור

שלום לך, יש שני דברים שלא מובנים לי בטיפול 1) עניין הגבולות.. הכוונה היא שיש צורך בטיפול בקרבה , הבנה, איכפתיות בין המטפל למטופל, זהו קשר מיוחד במינו, אבל מצד שני יש את הגבולות האלו שאי אפשר לעבור ואני לא מדברת על חדירה לחייו הפרטיים של המטפל אלא הצורך העז שנוצר אצל המטופל, לרוב נגמר "בדחייה" מחוץ לחדר הטיפול. 2) הקרבה וכל האיכפתיות, מחוץ לחד הטיפול הופכת לניכור מוחלט. אם אנחנו נפגשים אנחנו מתנהגים כאילו שלא מכירים בכלל. האדם הזר שנתת בו את כל אמונך וכל סודותיך, אתה בעצם בשבילו עוד מטופל, ועוד מספר בחד הטיפול. ברגע שהוא סוגר את הדלת אחריך, אתה נעלם מחייו, אבל הוא נשאר בחייך. זה סוג של שליטה, סוג של כוח מול חולשה!!! איך אפשר להתמודד עם סוגיות אלו. תודה

שלום לך, את מתארת את הדברים כפי שאת חשה אותם בטיפול. אבל את עושה דבר נוסף את מחליטה בשבילך המטפל שלך כיצד הוא מרגיש, מבלי שיהיה לך ספק בכך. למשל את מפרשת אי אמירת שלום כחוסר אכפתיות, אבל ייתכן והוא נותן לך את הבחירה אם לומר לו שלום מחוץ לטיפול, האם זה נוח לך. זו רק דוגמא, אבל בהחלט שווה להעמיד סימני שאלה לגבי האכפתיות שנגמרת ברגע שהדלת נגמרת. לגבי הגבולות, הם אלה שמאפשרות את קיום הטיפול, את קיום הקרבה תוך ידיעה שהיא תחומה במקום ובזמן, ועל ידי כך ניתן לגעת במקומות כואבים, להיות קרובים גם כשזה קשה נורא. כי הגבולות מאפשרים תחושה כללית של בטחון והחזקה, גם כשהכל נראה כמתפרק. דרור

שלום רב דרורלא הרבה במילים רק אומר חג אורים שמח לך.

חג שמח גם לך, דרור

איתי בצוות עובדת מישהי שלצערה (ולצערם של עוד כמה) סובלת מאלרגיה. המצב הזה גורם לה למשוך באף כל 2 דקות בערך מה שחוץ מזה שמפריע בגלל הרעש - גם מאד מאד מגעיל. אני יכולה להבין כשאדם מצונן יומיים,שלושה שבוע - מתעלמים וזה עובר. אבל המצב הזה נמשך כבר כמעט כחודשיים מאז שהגיע לצוות שלנו. זה כל כל דוחה, אני יושבת בבוקר אוכלת מעדן ליד השולחן שלי ושומעת אותה מעלה את הנזלת שלה כל 2 דקות. מישהי ממחלקה אחרת שאלה אותה אם אין טיפול לזה, היא אמרה שלפעמים היא לוקחת כדורים. מה אפשר לעשות לפני שאני מתפרצת עליה או זורקת לה קופסת טישיו על הראש? המצב מפריע לי ומפריע לעבודה שלי. אני לפעמים מוצאת את עצמי מטיילת באמצע יום עבודה רק כי אני לא מסוגלת יותר לגועל נפש הזה. נא עזרתכם.

שרון שלום, את יכולה לעשות אחד משני דברים מרכזיים. הראשון, לנסות ולייחס לזה פחות חשיבות, פחות להיגעל מזה, ובוודאי פחות לתת לזה להשפיע עלייך כל כך. שנית את יכולה להמשיך את הקו שחברתך התחילה, לדבר באופן גלוי איתה, לא תוקפני, אבל להציע לה טישיו כשהיא מושכת באף וכן הלאה. קל יותר לרצות שהאחר ישתנה, אבל לפעמים צריך גם לנסות ולשנות את עצמנו, וזה בכלל לא קל. דרור

דרור שלום, אתה מאמין שיש אנשים (כמוני למשל) שאין להם כמעט מזל בחיים,ובכל התחומים'לא הולך להם' בקלות ולפעמים בכלל לא? אני יודעת שזו קצת 'חשיבה קורבנית',אך זו תחושתי,וכמה שאני מנסה - ה'טיפת אופטימיות' שעוד היתה לי 'הולכת ונעלמת' לגמרי. מילא כשדברים תלויים רק בי,אך כאן הם תלויים גם בגורמים רבים אחרים ואין לי שליטה עליהם,לכן אני אומרת שפשוט אין לי מזל בחיים.

משתנה שלום, ישנן תקופות בהן נראה שהכל הולך הפוך או לא הולך בכלל. אבל בעיני יש גם אופן התבונות במה שקורה. אני לא יודע מה לא הולך לך כרגע, אבל האם רק לך זה לא הולך. או שפשוט בחוויה שלך זה מצטרף לשורה ארוכה של אכזבות ובתוכן גם השאלה מדוע שהפעם זה יהיה שונה. דרור

שלום משתנה, את יודעת? אני חושבת שזו לא חשיבה קורבנית, מה שאת כותבת. אני חושבת שבאמת יש אנשים שיש להם יותר מזל בחיים ויש אנשים שיש להם פחות (לא "אין" או "יש", אלא אולי "יותר" ו"פחות"). הלכתי לא מזמן לקוראת בקפה (התחשק לי פעם אחת לנסות :-) והיא הגדירה את זה יפה; היא אמרה שאין לי פרוטקציה בחיים..הכל מגיע מאוחר יותר ואחרי עבודה קשה. יש הרבה אנשים שלא עובדים קשה מאיתנו, ממני וממך, או משתדלים יותר או נחמדים יותר או חכמים יותר, ובכל זאת.., איכשהו החיים כאילו זורמים לכיוון שלהם, עם קצת פחות מאבקים (פנימיים או חיצוניים). פרוטקציה זו הגדרה שמצאה חן בעיניי. אני דווקא כן נוטה להאמין קצת במזל, וגם בכוחה של אקראיות, שמפגישה אותנו עם כל מיני מצבים, אבל אני לא מאמינה שהדברים הללו, עליהם אין לנו שליטה, קבועים מראש ולתמיד. לא מאמינה שאין מה לעשות. החשיבה הקורבנית היא אולי ביחס לשאלה "מה את מתכוונת לעשות בקשר לזה?".. כנראה שכולנו קצת "קורבנות" של נסיבות חיינו, אבל אנחנו לא *רק* קורבנות שלהן. אנחנו גם מובילים את עצמנו לנסיבות דומות או שונות, אנחנו גם תורמים להמשך התקיימותן של הנסיבות הללו, או לצעידה אמיצה במסלולים חדשים, אנחנו גם אנשים בפני עצמנו- למרות ובזכות הנסיבות האלה- עם אהבות ורצונות ומחשבות וכשרונות שהם רק שלנו. משתנה יקרה, אל תצמצמי את המחשבה על עצמך רק ל"אני בן אדם בלי מזל". חבל, לא? קחי רגע צעד אחד אחורה מהמקרה הספציפי שגרם לך לחשוב היום שאת חסרת מזל, ותראי שאת עוד הרבה דברים ולא רק 'חסרת מזל'. אל תשכחי את הדברים שאת *כן*. בסדר? ואם באמת יש לך פחות מזל מלאנשים סביבך? אז מה? מה זה אומר? זה כנראה אומר מה שתרצי שזה יגיד.. יש תקופות, לפעמים ארוכות, שיותר קשה למצוא כוח-רצון ואופטימיות, אני יודעת.. לפעמים נדמה שהשפל הזה נגזר עלינו מלמעלה והגאות כנראה נועדה לאנשים אחרים. אני נוטה להשלים עם שפל זמני ולחכות בסבלנות לגאות (מתוך תקווה ותחושה פנימית שהיא תגיע). אבל ההשלמה הזאת היא גם קצת כדי לנוח טיפה מהמאבק ולאסוף כוחות. כי בסך הכל- גם הגאות לא נגזרה משמיים..גם לא על "בעלי המזל" שם בחוץ.. צריך קצת לעזור לגאות לבוא, ולשחות, גם אם בתנועות קטנות מאוד, לכיוון הים. לאחרונה למדתי, שבתוך השחייה, הכמעט לא מורגשת הזאת החוצה מהשפל, כדאי מאוד לרשום בפני עצמנו הצלחות וכשלונות קטנים. ממש לנעוץ דגלונים קטנים ליד הצלחה או שינוי קטן ביחס לעצמו, ולזכור אותו טוב טוב. לזכור וללמוד ולתעד. כדי שכשיבוא השפל הבא, הדגלונים האלה יזכירו לנו שאנחנו בעצמנו נחלצנו ממנו, בכוחות שיש *בנו* (וגם ל"חסרי מזל" יש כוחות..). ברוח חנוכה אוסיף, "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו- בסלע חצבנו עד דם, ויהיה אור!" אויש, התכוונתי לשלוח ואז ראיתי שבכותרת מיענת את דברייך לדרור.. לא בטוחה אם התכוונת שרק הוא יענה או שמותר לי גם להציע מילים .. תרגישי חופשי לנזוף קצת אם טעיתי :-) (וכמובן, סליחה). מאחלת שיהיה לך קל ופשוט יותר לרצות יותר בשביל עצמך, לילך.

אני בטיפול וכל הזמן רב עם המטפל שלי יורד עליו צועק עליו ואחר כך מגיע הבייתה עצבני עד ליום המחרת וחוזר חלילה הדבר שהכי מעצבן אותי אצלו זה הקול שלו אני שונא את הקול שלו אבל עדיין מגיע לשם כי נפרדתי מחברה שלי ואני עובר תקופה מזעזעת.האם להחליף מטפל?

יונתן שלום, אתה תמיד יכול להחליף מטפל. אבל עוצמות הכעס שלך לא תואמות בעיניי את הסיבה. ייתכן והקול שלו מרגיז אותך אבל עד כדי כך שאתה לא מצליח להירגע יום שלם? לדעתי יש כאן משהו נוסף הגורם לך לזעום עליו כל כך, משהו שהוא, או הסיטואציה הטיפולית מעוררים בך ומעצימים את הכעס שלך. שווה לנסות ולברר, דווקא איתו, מה זה. דרור

שלום, אני בת 26 נראה לי שאני סובלת מדיכאון נוראייייייי אין לי כוחות לכלום אני סטודנטי ת ופתאום אין לי כוחללמוד איןלי כוח לעבוד אין לי כוח בבית לכלום אין לי מצב רוח ואני נמצאת בתקופה ממש לחוצהההה שאני חייבת ללמוד. אני מרגישה שאני מרימה ידיים מהכול ובא לי רק למותתתת להעלם לישון ולא לקום. לאחרונה התחלתי להשתמש בריטלין תקופה האם יש קשר?

אור שלום, לעיתים יש תופעות לוואי בשימוש בריטלין, אבל למיטב ידיעתי הן קשורות דווקא לעלייה בדופק ובחרדה. בכל מקרה בררי עם הרופא שנתן לך את המרשם האם יש קשר והאם יש צורך לעשות התאמה מדוייקת יותר. אם הוא יאמר שלא, ייתכן והתחושות שלך נובעות ממקום אחר לגמרי, ואז הייתי ממליץ לך לפנות בהקדם לאבחון וטיפול. דרור

אתמול בכיתי פעם ראשונה בטיפול מזה שלושה חודשים שאני בטיפול. היה כל כך קשה אך כל כך מקרב היום המטפלת שלי התקשרה לשאול לשלומי אמרה שהתקשרה לא בגלל שבכיתי אלא בגלל שהיא יודעת עד כמה בכי קשה לי. מה יהיה עכשיו?

רחלי שלום, נשמע שקרה משהו מאוד משמעותי בטיפול מבחינת הקרבה ביניכן, גם אם הוא קשה. אני מאמין שזה יתרום לטיפול בהמשך. דרור

סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ולא התקבלתי לתואר שני קלינית ניסיתי בכל האונברסיטאות. איך אוכל כן להמשיך לתואר שני בתחום כדי להיות מטפלת פרטנית זה החלום שלי. מכירים מסלולים כאלה שמוכרים שאוכל להיות מוכרת כמטפלת?

אורית שלום, ראשית אני מבין עד כמה קשה האכזבה לא להתקבל ללימודי התואר השני. אבל מבחינה סטטיסטית הרוב לא מתקבלים בשנה הראשונה. לעומת זאת, אם את חושבת שאת יכולה וצריכה לקבל ההמלצה שלי היא שתנסי לפחות שנה נוספת (אולי שיפור צינוי המתאם יעזור גם כן). בכל מקרה גם אם וויתרת על המסלול הזה, ניתן ללמוד בחו"ל ולהשלים התמחות בארץ. ניתן גם לפנות לעבודה סוציאלית קלינית. אלו הם הכיוונים הרשמיים. מעבר לכך ישנם מסלולים שונים לטיפול כגון טיפול משפחתי או קאוצ'ינג. דרור

מה עושים באהבה שמאופיינת בדעות קדומות של אחד בני זוג לגבי כמעט הכל בעיקר בנוגע להבדלי מגדר.

פזית שלום, אם הבנתי נכון את שואלת מה עושים כשאחד מבני הזוג, מלא בדעות קדומות על המגדר של בן הזוג השני. פה השאלה היא באיזו מידה זה דומיננטי, מפריע ובעיקר מתבטא בפועל. לעיתים ישנן דעות שאומרים אותן אך לא מתנהגים לפיהן ואז קל יותר להתמודד איתן. אם זה מפריע מאוד, שווה לבדוק מה יש שם שאת אוהבת ונשארת למרות הכל. דרור

עברתי נסיון אונס לפני שנה אני בטיפול אצל מטפל מדהים תומך רגיש כל מה שאפשר לבקש במטפל אל לא מסוגלת לדבר איתו על זה למרות שזה הנושא המרכזי כי אין לי חוויות ילדות קשות או טראומות אחרות תודה לאל. חשבתי לעבור למטפלת אך אני מאוד קשורה אליו ואוהבת אותו והוא אוהב אותי אך מאמינה שאצל אישה יהיה לי קל יותר אם אעבור למטפלת איך מתגברים על פרידה מהאדם המשמעותי ביותר עבורי והקרוב ביותר. דיברתי איתו על כך והוא אמר שהוא מאוד יכול להבין אבל שהוא בטוח שאנו יכולים לצלוח זאת ביחד למרות הקושי הוא הציע לי לכתוב לו תחושות במכתב ולתת לו בתחילת כל פגישה ושנדבר עליהם כך אולי נוכל להביא את הטראומה לחדר. בטלפון כשאנו מדברים אני מאוד נינוחה והוא אומר שכנראה הביחד שלנו בתוך חדר מאיים יותר משיחת טלפון או מכתב אך שהקרבה בטלפון מפיחה בו אופטימיות, שכן נוכל להגיע למקום קרוב גם בחדר בנוגע להידברות על הכאב שבחוויה. אני מאוד אוהבת אותו הוא מלאך אבל זה לא מגיע. לא נאנסתי בסופו של דבר כי הצלחתי לברוח אך מאז אני לא אותו אדם. בגיל 37 חזרתי לתפקוד של ילדה בת 7. תודה על עזרתכם

אודליה שלום, העובדה שהצלחת ליצור קשר עם מטפל גבר מעידה שאת יכולה להיעזר בו. אבל כרגע נשמע שאת חוששת מהדרך בה הוא יראה אותך אם תספרי לו, אולי לא יוכל לעמוד בזה, והאווירה הטובה החדר תיהרס. אני חושב שאכן זה יהיה קשה וכואב בחדר, יהיו לך שאלות על איך הוא רואה אותך כגבר, אבל יהיו אלו שאלות חשובות שעם הבסיס הנכון שיש ביניכן ניתן לצלוח את זה. יחד עם זאת, יש הטוענים כי במקרים של תקיפה מינית יש צורך בטיפול של אישה. אולם, כפי שתוכלי לראות גם מעיון בפורום, גם שם זה לא תמיד קל. דרור

רק אישה רגישה ואמפטית וזמינה רגשית להבין אישה. בעיקר בנושא של פגיעה מינית והכאב הזה שצריך מעבר לזמינות רגשית גם זמינות פיזית נשים לא פוחדות לחצות את גבולות הטיפול.

מהו DBT ולמי הוא מיועד

שלום לך, DBT (טיפול התנהגותי דיאלקטי) היא שיטת טיפול המבוססת על עקרונות התנהגותיים בין היתר. בבסיסה היא נועדה להפרעות המתבטאות בפגיעה עצמית קשה, בקשיים ביציבות רגשית ובינאישית. עוד על השיטה תוכלי לברר בכל מנוע חיפוש באינטרנט. דרור

איילה שלום, את יכולה לכתוב כאן את השאלה שלך ותקבלי עליה מענה בהקדם. דרור

מהי משיכה מינית וממה היא נובעת כלומר למה אנו נמשכים דווקא לאנשים מסויימים בשילוב האופי ולמה משיכה מינית נובעת גם מהאישיות שמולנו? תודה

אלישבע שלום, את שואלת שאלה מורכבת ואין לי את התשובה המלאה עליה, אבל חלק גדול מהמשיכה לאחר מושפעת באמת מהאישיות שלו, ובעיקר מאותם חלקים שאנו רואים בו ושהיינו רוצים שיהיו בנו. דרור

בפגישה האחרונה אמרתי למטפלת שלי משהו על הכלב שלי והיא לא זכרה היא טוענת שלא סיפרתי זאת אף פעם וזה לא נכון כן סיפרתי אמרתי לה שהיא שקרנית ושתודה שכן סיפרתי היא ניסתה להרגיע אותי אמרתי לה שתטפל בבעיות זיכרון שלה ואז שתתקשר אלי ויצאתי מהחדר מאז היא התקשרה והשאירה 3 הודעות שאחזור אליה לא יכולה לשמוע אותה אני כועסת. שנה שהכל היה מעולה היא מטפלת מדהימה למה היא איכזבה אותי כל כך........

זה מרגיז מעצבן וכד'.. אבל למה את לא יכולה גם להבין אותה?! אפילו שזה לא התפקיד שלך אלא שלה. את יכולה להרגיש אכזבה ומרמור וזה נורמלי ותקין ובאותה שעה גם להבין שיש לה מוח אנושי שלא תמיד זוכר גם את הדברים החשובים למטופלים שלה. את בעצמך מציינת שהיא מטפלת נפלאה ז"א זה לא קורה לה כל פעם.. אז למה שלא תתני לא צאנס?? ויותר מזה התחושה של האכזבה שלך ממנה מן הסתם יכולה ללמד אותך הרבה דברים על מהות הקשר שלך איתה ועל הקשר שלך עם אנשים, בסופו של דבר יכול לצאת מעניין זה תוצאה חיובית.

ליבנת שלום, בחוויה שלך המטפלת אינה זוכרת אותך, את הרגשת שהיא לאבאמת נשארת עם הדברים שאת מספרת לה ושהיא מסרבת לקחת אחריות על כך. אבל את גם אומרת שזו פעם ראשונה שהיא מאכזבת כך. אני לא חושב שיכול להיות טיפול בלי שהמטפל יאכזב כך או אחרת, אולי אפילו הייתי טוען שטיפול שמתקיים כך אינו מגלה רבדים עמוקים. השאלה המרכזית איך תתמודדי עם האכזבה הזו. האם תעמידי למולה את כל הפעמים בהם היא לא אכזבה אותך? כי אם תצליחי בכך, תהיה לכך משמעות רבה בהמשך. דרור

אפשר להתייעץ איתך בנייד לא נוח לי במיילים צריכה תקשורת פתוחה יותר. יש לי הרבה נושאים ודברים.....

לחברה קבועה ולאיריס שלום, ככלל ניתן להתייעץ על גבי הפורום, קיימת סודיות ואנונימיות כאן. כאשר מרגישים שיש צורך בהתייעצות במייל אני מאפשר זאת. לגבי שיחה בטלפון, הצעתי היא כי תכתבו לי במייל, ובמידת הצורך נתאם שיחה טלפונית, דרור

מיכל שלום, מרבית הכדורים הפסיכיאטרים בעיקר אלו מהדור החדש יותר אינם ממכרים, בוודאי לא כמו סמים, למרות שיש להן תופעות לוואי שונות. קיימים כדורים מהדור הישן, כמו ווליום למשל שיש להם אופי ממכר. דרור

הייתי באירוע מקצועי מהעבודה ואחד הקולגות שלי ניגש לברך אותי לשלום ותוך כדי העביר יד על ישבני. זה הפריע לי נורא סטרתי לו, אך מאז כבר כמה ימים שאני חושבת על זה. האם זה נקרא הטרדה מינית? לתשובת הפסיכולוגים תודה שולה

קוראים לזה אך ורק תקיפה מינית

שולה שלום, מגע מסוג זה נחשב כהטרדה מינית. אבל נשמע לי שאת שואלת את עצמך מדוע זה כל כך הכעיס אותך. אני מניח שהרגשת שהוא חוצה קו שאת לא מוכנה שיחצה, שהוא הפתיע אותך והגבת על כך. דרור

הודעתך נערכה. כידוע לא ניתן להמליץ על מטפל, טוב ככל שיהיה, מעל גבי הפורום, אלא דרך מייל אישי בלבד, דרור

חיים שלום, אנא צרף מייל אישי כך שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות אישיות. דרור

אני גרה עם הורי, אני בת 28 ויש לי יחידת דיור נפרדת אצלם כך שיש לי פרטיות, הבעיה היא שכאשר אני מכירה מישהו ומביאה אותו אלי פתאום ההורים מתחילים לדפוק לי בדלת כל שעה ומציקים לי. אבא שלי מתחיל לשאול אותו שאלות ואמא שלי מציע לנו כל שניה משהו לאכול.הסברתי להם שזה מציק לי אך הם הורים נודניקים איך מסבירים להם שאני יכולה לדאוג לעצמי למרות שאני הילדה הקטנה בבית, אני מאוד אוהבת אותם אך הם מסרבים להפסיק להתייחס אלי כאילו אני בת שמונה. חברות מאוד אוהבות לבוא אלי כי הן זוכות לפינוק מלכים אך בנים נבהלים מהנודניקיות שלהם......

אלינור שלום, מדברייך נשמע שלהורים שלך אכן קשה לשחרר אותך. אמנם את גרה ביחידה נפרדת, אך אין התחושה הנפרדת. אבא נראה כמברר עם מי הבת שלו יוצאת ואמא עושה זאת גם כן בדרכה. אמרת שאת מבהירה להם, אבל האם לך זה ברור, האם את מוכנה לוותר על ההגנה שלהם ועל הנוכחות שלהם ולהתרחק מבפנים. אם כן את יכולה לומר להם במפורש, לא שזה מציק, אלא שאת לא מוכנה לכך. גם אם הם ייפגעו, אני מניח שזה יעזור. במקביל את יכולה לשקול גם לעבור לגור מחוץ לבית לגמרי. יש לכך מחיר אבל אולי זה שוווה את זה עבורך. דרור

מה קורה בפגישה ראשונה בטיפול? החלטתי ללכת לטיפול בעקבות פחד מטיסות לאן לפנות והאם זה יעזור לי, כי זה פוגע נורא בחיי ואני מאוד אוהב לטייל בעולם.

חניאל שלום, פגישה ראשונה היא פגישת היכרות, במהלכה ישנה התרשמות הדדית. המטפל מצידו מנסה לאבחן עם מה המטופל בא ומה הדרך הטיפולית המועדפת. ברור שלעיתים חשים חרדה במהלך פגישה זו וזה נורמלי לחלוטין. בנוגע לחרדת טיסות, אתה יכול לפנות לטיפול קוגנטיבי התנהגותי היעיל מאוד בטיפול בהפרעות חרדה. דרור

היה לי יום קשה בעבודה התקשרתי למטפל שלי וכשראיתי שהוא לא עונה נסעתי אליו הקליניקה שלו היא בתוך הבית שלו דפקתי בדלת והבת שלו פתחה לי היא קראה לאבא שלה והוא אמר ראיתי שהתקשרת מצטער שלא יכולתי לחזור אלייך אך אני לא רואה שזה נכון שתגיעי הנה בלי להודיע לפחות. התחלתי לבכות נכנסנו לקליניקה שלו ובכיתי במשך שעתיים עכשיו אני שונאת אןתו

כל הכבוד לו ישנם מטפלים מדהימים וטוב שכך, אך למה לא חיכית קצת שיחזור אלייך. אולי הוא היה עסוק? מקווה שאת מרגישה טוב יותר :-)

יפעת שלום, אני שומע שהרגשת שאת לא יכולה להתאפק ואת צריכה אותו עכשיו שם לצידך לעזור לך ומשום כך נסעת. אבל אני תוהה על מה את שונאת אותו, האם על כך שאמר לך שהוא לא יכול להיות שם מיד? האם על כך שבכית בפניו? אני לא יודע אבל שנאה אינה סוף דבר בטיפול היא חלק מהרגשות שעולות לעיתים וצריך לתת להם מקום. דרור

יש לי שתי בנות הקטנה בת 32 תוך כדי טיפול פסיכולוגי שהיא עושה, באה אלי באשמה שהיא זוכרת שהתעללתי בה מינית, האם טיפול פסיכולוגי וזכרונות אחרי שנים תקפים בבית משפט או שהיא לא יכולה לעשות עם זה כלום. צריך עזרה. היום אני אדם טוב שמודע לטעויות הטרגיות שעשיתי לה בילדותה.

אתה כנראה עדיין אבא,אבל מה שבטוח עוד לא בן אדם! אתה יכול להרגע, לרוב אחרי הרבה שנים לא ממש מתייחסים לזה בבתי המשפט(ולפעמים גם כאשר זה טרי). מה שחבל הוא,שאתה מודע לטעויות שלך-רק מתוך פחד-ולא מודעות אמיתית. והאמת הלואי ותענש,זה בהחלט מגיע לך. וכן דרור אני לוקחת את האפשרות שזה לא יעלה.ובכול זאת מישהו צריך להגיד להם את האמת בפרצוף.

זה מענין.. שאתה מציין שהיום אתה אדם טוב ובעצם מפנייתך נשמע מפנייה זו שהדבר היחיד שטריד אותך על מעשיך המנוולים בעבר זה האם זה תקף בבית משפט לאחר שנים...,אז יש חוק התיישנות אתה יכול להרגע כי זה נשמע מה שמטריד אותך. זה שאתה אדם טוב היום שטויות לא נשמע, הרי כבר אין לך ילדות קטנות בבית סביר להניח שההודעה שלי תמחק אני בכל אופן יכתוב בעיני אתה מנוול !!!!!!!

שתמות, שתשרף באש הגיהינום כמוני שתחתוך את גופך עם סכין כל פעם כשהכאב בלתי נסבל כמוני, שתרצה למות כל רגע כמוני, שתרגיש מת 24 שעות ביממה שתשנא את גופך ותכאיב לו עם הרעבה והקאות שתפחד ממגע כמוני שתרגיש את האשמה מאכלת בכל עורק בגופך כמוני שלא תבין לעולם למה כואב כל כך כמוני שתפחד מהלילות שתרגיש שונה ומוזר כמוני שתמות שתשנא שתבכה שתפחד שתרעד שתחתוך שתקיא שלא תדע להגיד לא לעולם כמוני. ניפגש בגיהינום אני כבר שם

דרור, ואני חשבתי לרגע שהודעתי לא תעלה, אני גאה בך!!! אין לי הרבה מה להוסיף,על מה שכתבה כ"כ נכון "אף פעם לא ילדה", ובכל זאת רק אומר שמאחלת אני לאותו אב שיחיה גם יחיה עד 120 ודקה לו פחות,אבל אלוהים שלפחות מעתה כל שניה ושניה בחייו תהיה כל כך כואבת ואכזרית,שמינית ממה שכואב לנו!רק שלא ימות זהו פרס גדול מידי,והלואי ולא ניפגש בגיהנום.

אלוהים ישמור. זה מה שאכפת לך אחרי פגיעה כזו? האם זכרונות תופסים בבית משפט? אתה באמת צריך עזרה, איך לכפר על מה שעשית, ולא איך לחמוק מעונש.

אתה יודע מה ילדות כמו הבת שלך עוברות היום כבנות בוגרות. תחשוב על אש הגיהינום תכפיל אותה במליון וזה עדיין לא קרוב. הפרעות אכילה, שנאה עצמית, אשמה על החרא שלכם שהכנסתם בהן, התאבדויות, התנתקויות, התמכוריות, בלבול אין סופי, שנאה ועוד קצת שנאה, פחד לדבר, שתיקה נצחית בדידות נוראית וריקנות נצחית. ואילה שעוד נשארות שפויות נעות בטלטלה בחיפוש אחר רגע של שקט. הלוואי שתזכור כל רגע ממה שעשית לה, שתזכור את כאבה ואותה שותקת, כשאשתך בחדר השני פוחדת להגיד יודעת. הסודות האלה שאתה ואישתך שמרתם מעצמכם וממנה שתזכרו אותה בכל רגע.

איך אתה מרגיש עם מה שעשית לה, איך אתה ישן בלילה, האם גם אתה מחייך מבחוץ אך מת מבפנים, האם גם אתה נושא איתך לכל מקום סכינים כדי לא ללתת למוות לנצח כדי להרגיש קיים כדי להפחית את הכאב, האם גם אתה מסתכל במראה ורואה אדם מכוער האם גם אתה נותן לאנשים לפגוע בך שוב ושוב ונמנע מלהגיב, האם גם אתה יושב בטיפול שנה ושותק את הכאב שלך כשבפנים הכל מבעבע כסיר לחץ, האם גם אתה נושם כל בוקר ויודע שלא בטוח שתנשום עד הערב, האם גם אתה שונא כל חלק בעצמך, האם גם אתה מרגיש חולה ודפוק, האם גם אתה לא הולך לבדיקות גניקולוגיות מהפחד, האם גם אתה מנסה להתאבד פעם שנה ומתאכזב שוב שלא הצליח. תגיד לעזעזל מי אתה ואיפה אלוהים כשהילדות הללו מתות והנערות הללו שותקות והנשים הללו הופכות לרוחות רפאים.

אני פונה אלייך באהבה רבה, כן אלייך - את שחיה בתוך הבועה, בתוך הדממה, היאוש והחושך, את שמרגישה כמיליון חלקים מנופצים שחשה כפרפר כבול. את זו שבורחת לעולמות אחרים, שחיה את כל חייה מתוך בושה, אשמה ופחד. ליבך נשאר בעבר בעוד החיים שחולפים לידך ממשיכים להתנהל כמו סרט. זיכרונך מעומעם, אם בכלל קיים וכל מה שאת יודעת הוא ניתוק וחוסר אמון... התעללות מינית בכל גיל ובמיוחד בילדות המוקדמת זו אחת החוויות האלימות הקשות ביותר. להתעללות מינית יש השלכות והדהודים הנמשכים גם לבגרות ועד קץ החיים, אם העניין לא מטופל. כל אדם בנוי בתת ההכרה שלו מאמונות כאלו או אחרות הבונות אותו. אמונות חיוביות ייצרו מציאות חיובית ואמונות קשות יצרו מציאות של מצוקה ופחד. התעללות מינית יש בכוחה לרסק את הנפש עד מאוד, במיוחד אם היא הייתה מתמשכת. ככל שההתעללות המינית נעשית בגיל צעיר יותר, כך המשקעים ההרסניים שלה הם קשים יותר. כל מי שעברה התעללות מינית מכירה את התחושות של הדיכאון, הבדידות האיומה, הדימוי העצמי הנמוך, הפחד, החרדות והתחושה הכבדה של הלכלוך, הבושה, האשמה והזעם האינסופיים. ניסיוני העשיר לימד אותי שחווייה טראומטית שכזו חורטת התת ההכרה אמונות מעכבות וחוסמות בעלות השלכה על המציאות. האמונות הבסיסיות שרוב הבנות/ילדות שעברו התעללות מינית פיתחו הן: # עליי לחשוד בכל אחד, אסור לי לתת את האמון הבסיסי ביותר באנשים ובחיים # אני מזוהמת, אשמה ותמיד יקרה לי משהו רע # כל מי שיאהב אותי תמיד גם יפגע בי (מתאים במיוחד להתעללות מינית בילדות מאדם שהוא קרוב משפחה שאמור היה לשמור ולהגן # אינני יודעת מי אני, אין לי זהות, אני אבודה # אני רגילה להרס וחורבן לכן אמשיך לייצר אותו בעצמי, זה מוכר וידוע לי # אין מציאות אחרת, לא יכול להיות לי טוב # הטארומה ניתקה אותי מעצמי ומהחיים ולכן אני מאמינה שאין רצף, שהכל יפסק באלימות כלשהי מתישהו, שיבוא משהו רע ויפסיק כל דבר טוב שיקרה לי אמונות אלו הן נסתרות ויושבות בתת המודע, הן לרוב לא נמצאות ברמת החשיבה ההכרתית. האישה חיה מתוכם כאילו הן היו שקופות לגמרי, מבלי לראות מציאות אחרת. לרוב, אירועים טראומטיים כמו התעללות מינית מחייבים את הנפש וההכרה המודעת לייצר מנגנון הגנה של הכחשה והדחקה חזקים בכדי להמשיך ולשרוד. לכן הרבה פעמים יהיה לנפגעות ההתעללות המינית קושי בריכוז, קושי בזכרון רציף, עד לשכחה משמעותית של פרקים שלמים מחייהן

אבא היא מילה אבא היא הגנה שמירה בטחון אהבה מגע תמים ושמירה על הדבר היקר ביותר. אתה מפלצת, חולה נפש פסיכופט מאחלת לך את כל הכאב שנמצא בתוך גופה של בתך היום. אני שמחה בשבילה עד כמה שאפשר לשמוח שהיא זוכרת כל האבות ששומחים על נפשנו הצעירה שנשכח שלא נזכור שנשתוק תודה לאל על הפסיכולוגים שלא פוחדים שנמצאים שם בשבילן בזמן הקשא לכל עין ולב אנושי. ולך אבא'לה, כך היא הייתה קוראת לך כשרצחת את נשמתה וגופה, כן לך אבא'לה שמות כל יום כל היום בכל הדרכים האפשריות.

שלום לאב, ושלום לכל שאר המשתתפות שהגיבו, אני לא הייתי רוצה להיכנס לצד המשפטי ולקבוע האם ובאיזו מידה קיימת התיישנות, לשם כך ניתן לפנות להתייעצות בפורום משפטי. אני שומע אותך עסוק כרגע בעיקר בשאלה האם תיענש למרות שהיום אתה אדם אחר. גם אם אתה אדם אחר חשוב שתתן את הדעת על מה שעשית, אם זה בטיפול עצמי בכדי להיות מסוגל ולנסות להיות אדם המסוגל לראות את הכאב שגרם, להוציא אותו החוצה ואולי בכך גם לאפשר לך ולבתך סיכוי לתיקון. למשתתפות, נשאלתי מדוע אני העליתי שאלה זו? בחרתי להעלות אותה משום שלעיתים נדירות מתאפשר לשמוע את הצד השני, הפוגע, התוקף. כמה שזה מכעיס לשמוע הוא קיים שם, ומאחר והנושא עולה כאן לעיתים קרובות חשבתי שיש מקום לדיון בנושא הזה על שני צדדיו, ואכן אני מתרשם שעלו דעות רבות. זעם רב, תיאור החוויה היומיומית של נפגעות תקיפה מינית, וגם המלצות לאותו אב, שיכול להיות כל אב לצורך העניין מה היו רוצים שהוא יעשה. דרור

לבני בן ה27 יש בת זוג בת 39 מה עושים יותר נכון מה היא רוצה מהילד? למרות ש39 זה צעיר, 27 זה ילד. אודה לעצה דחופה לפני שהיא תכניס להריון.

בתיה שלום, גיל 29 אינו לפי שום אמת מידה ילד. אני מבין את הדאגה שלך, את חוששת מפער הגילאים ביניכם, אך בנך הוא גבר עצמאי בוגר, המחליט את ההחלטות בעצמו. אם הם יחיטו ביחד להכנס להריון זוהי החלטה שלהם. ככל שתצליחי לאפשר לעצמך לסמוך עליו, על הבחירות שלו לקבל אותן ולא לראות בו כחסר ישע, כך ייקל עלייך. דרור

מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב ובירושלים יום עיון שנתי גלוי אך סמוי מן העין מבט קליני וחברתי על התנהגויות מסכנות בקרב נפגעות ונפגעי תקיפה מינית יום חמישי, 22 בנובמבר 2007, בית הארחה מעלה החמישה יום העיון יתמקד השנה בסימפטומים של פגיעה עצמית, התמכרויות, קורבנות מינית חוזרת והפרעות אכילה. נתייחס למספר היבטים: למקורות החברתיים להתנהגויות אלה, להבנת הקשר בינן לפגיעה מינית, לתהליך הטיפולי מזווית המבט של הבניית גבולות, שימוש בטכניקות פסיכודרמטיות ולסוגיות שקשורות לעבודה רב מקצועית. תכנית יום העיון 8:30-8:45 התכנסות 8:45-9:00 פתיחה וברכות 9:00-9:30 התנהגויות מסכנות בעקבות פגיעות מיניות- מסכנות את הפרט? או שמא מגנות על החברה מפני גילוי אמיתי של הזוועה? מירב דדיה, (MSW) , סמנכ"ל אור שלום – למען ילדים ונוער בסיכון. ההרצאה תנסה להסביר את המקורות החברתיים להתנהגויות אלה וכיצד הן יוצרות מסך אצל הנפגעת ומטשטשות את המבט של החברה ביחס לפגיעה. כמו כן, אנסה לטעון עד כמה קריטית ההתייחסות החברתית מערכתית להתנהגויות אלה בתוך תהליך ההחלמה מהפגיעה. 9:30-10:10 "עכשיו נסי לחיות בלי סערה": סימפטומים של פגיעה והשפה של הגוף. פורום "קיימות"הפועל במרכז סיוע ירושלים 10:10-10:35 הפסקה 10:35-11:25 חשבון נפש דרך התחשבנות עם הגוף. דר' גלית בן אמיתי, פסיכיאטרית ילדים ונוער, המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ע"ש פרופ' בריל, ת"א. יועצת פסיכיאטרית, אל"י. ההרצאה תעסוק בהשלכותיה של פוסט טראומה מורכבת, עם התמקדות בסימפטומים של פגיעה עצמית, התמכרויות, קורבנות מינית חוזרת והפרעות אכילה 11:25-12:15 "אני לא יכולה יותר" פגיעה עצמית כגבול: התמודדות וקשיים רחל סובר, פסיכולוגית קלינית, מומחית בטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ההרצאה תתמקד בהתבוננות בפגיעה עצמית של נפגעות תקיפה מינית, כפי שמתבטאת בתהליך הטיפולי מזוית המבט של הבניית גבולות. הטענה המרכזית הינה כי פגיעה עצמית מהווה, למעשה גבול אלטרנטיבי אל מול ההתפתחות המשובשת, בעקבות הפגיעה המינית, של יכולה של הנפגעת לשים גבולות בעת שמתחוללים בה הן כאוס פנימי והן פלישה מבחוץ.התהליך הטיפולי שואף ללימוד ולמימוש "גבול" זה באמצעים אחרים, הנבנים בתוך הקשר בין המטפלת למטופלת. 12:15-13:15 ארוחת צהריים 13:15-14:00ממונולוג לרב שיח מרית יפה מילשטיין M.A, מטפלת בפסיכודרמה, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללת אייסיס, עמיתה במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, בעלת קליניקה פרטית; סיגל נוסבאום פלינט, מטפלת פסיכודרמהבסובלים/סובלות מהפרעות אכילה ב"מכון פורום לפסיכותרפיה", מרצה בסימינר הקיבוצים ובמכללת לוינסקי. נשתף בדרכים בהן הטכניקה הפסיכודרמטית עובדת עם הגלוי ובו בעת מאפשרת לסמוי לעלות על פני השטח במטרה להביא להידברות בין החלקים המפוצלים. 14:00-14:45 מחדר הטיפול לשיתופי פעולה רב מקצועיים רונית סדגר, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית, מנהלת המרכז הרב תחומי לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, מרכז רפואי בני ציון חיפה. בהרצאה נבחן את האופן שבו נוכחותם של סיפטומים מסכנים מעצבים את יחסי הטיפול. כמו כן, נדון בסוגיות העולות מתוך יצירת שיתופי פעולה כחלק מהמערך הטיפולי בזמן משבר. 14:45-15:00 סיכום דמי הרשמה 140 ש"ח כולל ארוחת צהריים וכן אסופת תקצירים. ספח הרשמה ליום עיון לברור פרטים ולהרשמה: אורית ליבוביץ 052-4726559 למשלוח תשלום וספחים: ת.ד. 2549, ירושלים 91024

לבנות שעברו התעללות מינית בילדות לא ניתן לעזור ברגע שמערכת בריאות הנפש תבין זאת הכל יהיה פשוט יותר עבורן אי אפשר לתקן נשים כאלו הן גמורות

שלום לך, אני מכבד מאוד את דעתך והרגשתך. אני באופן אישי ומקצועי איני שותף לה, אני חושב שגם אם במקרים מסויימים לא ניתן להעלים את הזכרון ואת הכאב הרי שניתן להקל עליו, להפוך אותו לנסבל ולאפשר חיים תקינים. דרור

המתאגרפת הישראלית שלנו הגר פיינר שכמעט זכתה באליפות העולם באיגרוף מספרת שגדלה בבית בו אביה התייחס אליה כשק איגרוף, היא אומרת בכתבה שאולי זה יראה מוזר לאנשים, שלא יבינו איך ילדה מוכה הופכת למתאגרפת. היא מסבירה שהיא הפכה את הכאב למקצוע ושאם ניצחה את אביה אז איגרוף קטן עליה. שולחים לך מכאן הגר חיזוקים וכואב לשמוע על הילדות אך גאים בך ששרדת. בשבילנו את תמיד אלופה.

גאווה בהחלט אך היה נורא כואב לראות את הכתבה ולראות איך היא חוטפת שוב פעם מכות אך הפעם בזירה אחרת. זו סובלימציה או הרס עצמי או התמודדות עם הפחדים או פשוט הפחד להודות שהיא קורבן מעניין לדעת למה קורבנות הופכות ללוחמות.

ריגשת אותי עם הכתבה הזו אך לעולם לא נוכל לדעת מה היא באמת מרגישה והאם הצלקות מהאגרוף אינן מצטרפות לצלקות שותקות אחרות.

מחירה של הדחקה או הצלחה אמיתית?

שלום, מדבריכם נשמע שזו כתבה המעוררת עניין רב ושאלה האם ההתמודדות שהיא סיגלה לה היא התמודדות יעילה, או שהיא מהווה שחזור לחוויה הקשה שעברה. מבלי שיש לי ידע פנימי, אני יכול לשער שהעובדה שבאגרוף יש לה שליטה וידע, היא חשה פחות מאויימת יותר בשליטה וזהו דבר חשוב ביותר. דרור

ליאת, כיצד את יודעת להעריך את ההשגים? באמת מעניין אותי... אם בכלל היו... פשוט לי עדיין קשה לראות ולהעריך... לא יודעת למה ליאת אני מרגישה שאת קצת פחות נחמדה אלי מבעבר... אולי בגלל מה שרשמתי למטה...אולי בכלל משהו דפוק בי...כמו שלא נראה לי שמחבבים אותי בעבודה...אבל את צודקת, בשביל זה יש לי את הפסיכולוגית שלי... מקווה שלפחות לא הדלקת את הנרות אחרי כניסת שבת... ולראותם בלבד אה?:)

שוב שלום ME, ההישגים עליהם דיברתי, כמו שכתבתי שם, הם היכולת להתנהל מתוך קרבה יחסית ואמון, שלא היו שם די הרבה זמן. אני נשענת על הדיווחים שלך כאן, ועל ההערכה הגוברת שאת מביעה כלפיה. זכור לי כמה קשה היה לך לבטוח בה, ואני יודעת שלא הכל פתור גם היום... ובכל זאת, נוע תנוע... מבטיחה לקחת לתשומת לבי את כל ההנחיות בנוגע להדלקת הנרות התקנית. תודה, חג חמים וטעים, ושבוע מלא שמחה ליאת

שלום ליאת. תודה על התשובה. מה שכתבתי לה זה שאני מרגישה שפחות איכפת לה ממני, בגלל שאני כבר הרבה זמן אצלה. אני מרגישה שאני סתם עוד מטופל. שלא איכפת לה ממני בין הפגישות למרות שהיא יודעת עד כמה אני מתאמצת ועושה מעל ומעבר ליכולתי רק בכדי שזה יצליח. על זה שהיא מתעצבנת עלי ואז אני נסוגה ומפסיקה לדבר. היא היתה בהלם מוחלט. אני לא יודעת איך אצליח לפגוש אותה שוב. נראה שאני אפרד ממנה בטלפון, זה הכי נכון לעשות

שוב שלום ש' אם היית משוכנעת שאת יודעת מה הכי נכון, מן הסתם לא היית מפנה לכאן את השאלה :-) אני מצליחה לשמוע ארומה קלה של ספק, ומקווה שתצליחי - בסופו של דבר - להגיע ולדבר על מה שהרגשת, על תחושת המקופחות והננטשות מולה. ברוב המקרים תחושות אלה קשורות לחוויות קודמות דומות, עם דמויות משמעותיות נוספות, וחבל להחמיץ הזדמנות טובה כל כך להתבוננות והבנה. הפחד שלך מלאבד אותה מעיד על כך שהיא חשובה לך, ואנשים חשובים לנו לא מסולקים מחיינו בשיחת טלפון. הלא כן? :-) בהצלחה ליאת

אני תקועה באמצע החיים. עברתי התעללות בילדות, וכנראה (או בטח) אני לא מצליחה להיות בזוגיות בגלל זה. אני נורא רוצה משפחה, ילדים, אהבה, רעש, וקצב בחיים שלי, אבל אני נורא מפחדת להיות בקשר. מה שנשאר לי , שתי אופציות, או שאני מוותרת על החלום הזה ונשארת בודדה או שאני עושה את זה בלי לחשוב , וחווה מחדש את כל הכאב, הפחד, חוסר השליטה, הגועל, אבל כך לפחות תהיה לי משפחה. מה היא האופציה הנכונה בעיניך? כי טיפול לא מוביל לשום מקום בינתיים, הכל רק דיבורים ואני בגיל שכבר אין מקום לדיבורים צריך לפעול.

שלום רב, את מציבה שתי אפשרויות רעות, ומבקשת ממני לעזור לך לבחור. בכל גיל ותחת כל תנאי לא נכון בעיני לקבל החלטות גורליות "בלי לחשוב". אחרי הכל, אם רע לך כבר עכשיו, מדוע לסבך את עצמך ברע נוסף? עם כל הכאב, הפחד, חוסר השליטה והגועל, תוכלי להתעסק בטיפול (בטיפול באמת הכל דיבורים, אבל זה לא תמיד רע כל כך), זאת - כדי שתוכלי להפנות משאבים פנויים ליצירת קשר אינטימי ומיטיב. רוצה להאמין שהטיפול בכל זאת יוביל אותך למקום טוב, ולקוות שלא תגזרי על עצמך אומללות בצעד נחפז. בברכה ליאת

מנסה לכתוב, אבל לא יודעת מאיפה להתחיל. השבוע עמדתי במשימה שהפסיכו' נתנה לי ולא יצאתי מהרצאות בלימודים באמצע. כשהיה לי קשה והרגשתי צורך לצאת ניסיתי להקשיב לעצמי ולהבין למה דווקא עכשיו זה קורה. ניסיתי להתבונן פנימה במקום לצאת החוצה... באחד השיעורים לומדים עכשיו על טיפולים התנהגותיים ועל כלכלת אסימונים. מחייכת לעצמי וחושבת שהשבוע מגיעים לי לפחות 3 כוכבים מוכספים.. הכוכב הראשון על זה שנשארתי לשבת בזמן שהראו בכיתה סרט על ילדה שעברה פגיעה מינית בבית. זה עשה לי דוחה, אבל לא יצאתי. במקום זה כתבתי לעצמי את המשפטים שהדהדו לי. הכוכב השני, על זה שלא יצאתי כשהוראו סרט על פדופילים. זה היה עוד יותר קשה. עוד יותר מוחשי. עוד יותר בוטה. בסוף השיעור המרצה אמר "את הנזקים של הילדות האלה שנפגעו בגילאים צעירים כל כך אי אפשר לתקן. עם טיפול טוב הן יכולות להתקדם קצת, אבל לעולם תשאר שם צלקת בלתי ניתנת לריפוי". הלב שלי התכווץ. בלתי ניתן לריפוי. בלתי ניתן לריפוי. בלתי ניתן לריפוי. ואת הכוכב השלישי, אני לא זוכרת על מה נתתי לעצמי... אה, אולי על זה שהדלקתי נרות עם חברים (למרות הרצון להיות לבד...). היא אמרה שהמפגש עם אנשים ייצר לנו חומרים לעבודה. חומרים שאני בורחת מהם... השבוע אני חייבת לדבר. אני חייבת להגיד את המילים שכבר שנים לא יוצאות לי מהפה. אני חייבת להתמודד עם המבוכה ועם הפחד ועם הגועל ועם האשמה. אף אחד חוץ ממנה לא צריך לדעת, והיא במילא כבר יודעת... בלי שאגיד הרבה. היא אומרת שלדיבור יש כוח מרפא. ואם למשהו יש כוח מרפא אני חייבת לתת לו הזדמנות. הבעיה היא שכל נגיעה מציפה אותי. כל נגיעה בנושא הזה מעוררת את מחול השדים. היא אמרה שנגע ושזה יכאב, אבל שהיא תהיה כאן להחזיק את היד. היא אמרה לי לכתוב לה ולכתוב איפה שאני רק יכולה. לצייר, ליצור, להביע. רק לא להחנק לבד. כל החיים לימדו אותי שאסור לדבר. עכשיו צריך ללמוד אחרת. אני מפחדת כל כך, אבל גם יודעת שאין ברירה. לא יהיה זמן טוב יותר. והפצע כנראה לא יעבור מעצמו... ביום ראשון יש לנו פגישה. הבטחתי שאדבר, אבל אני מפחדת. אולי אבקש ממנה לשאול? אני יודעת שמעצמי זה לא יגיע... לגיטימי לבקש שהיא תשאל? הייתי רוצה שזה ימחק מהחיים שלי. לקחת כדור ושהכל יעלם. ובכל זאת, למרות הכל, יש לי שלושה כוכבים, כסופים.

אוי רשת רשת, אורם הזוהר של שלושת הכוכבים הכסופים מגיע ומגיה עד כאן, והלב מתמלא גאווה, התרגשות, תחושת ניצחון. גם אורה של המטפלת שלך, כך עלי להודות, מצליח להגיע עד אלי, חד ובהיר, משכנע באיזו אמת פנימית הקורנת ממנו, וקוראת: בטח שאפשר. בטח שאפשר. בטח שאפשר. לא להעלים את הצלקת. אבל להחלים. לאהוב. ליצור. לחבק. להעביר אור כסוף של כוכבים לאחרים שאולי, יום אחד, יהיו זקוקים לו יותר ממך. שולחת לך עוד כוכב לקראת יום ראשון (בטח שלגיטימי לבקש שתשאל), ולתמיד. היי בטוב ליאת

שלום איריס, קיבלתי את המייל שלך. אשיב עליו רק בתום המשמרת בפורום, אם לא הלילה, אז מחר. ליל מנוחה ליאת

היי ליאת, פניתי אליך פעם בקשר לדברים של הוריי המתים ואיך לטפל בהם.. היום רציתי לשאול אותך לגבי ההרגשה שיש לי בקשר לבית. אני לא מצליחה להרגיש שהבית הוא שלי עכשיו, תמיד יש לי את ההרגשה הזו שלא מותר לי לשנות שום דבר בתוכו (הכל עדיין אותו הדבר, אחרי ארבע שנים). אני לא מצליחה להזמין למשל חברים הביתה סתם בשביל ליהנות, ולשתות (אבל אני כן יוצאת), או אפילו את האחים שלי , אני לא מרשה לחגוג את החגים בבית המשפחה. אני לא יכולה לראות את השולחן וכל ההכנות בלעדיהם. אני נכון בטיפול, אבל אפילו בלדבר על זה איתה לא מצליחה (מהפחד שלי שהיא תבקש שאני אעשה צעד כלשהוא, ואח"כ אני אתחרט!!) . נשמע מוזר, אבל אני קשורה מאוד לבית ואיך שהוא, ולא רואה בעצמי (אני נשארתי לבד בו) משנה שום דבר בו, אפילו שיפוץ!!! פעם אחת העזתי, וניקיתי מגירה אחת, בכיתי המון, אח"כ שברתי דברים...בקיצור התעצבנתי בטירוף על זה שהעזתי. ותמיד יש לי חלומות (וזה באמת חזר יותר מפעם אחת) שאחד מהורי חוזר כאילו הביתה, ומופתע מהשינויים "שעשיתי" בביתו מה את מציעה שאני אעשה בעניין על מנת להשתחרר מההרגשה הזו?

שיר יקרה, את עדיין מושקעת כל כך בהורייך, עד כי אינך יכולה להיפרד מהם באמת. החפצים בבית נתפסים עדיין כבעלי זיקה ישירה אליהם, כמי שעלולים לחזור בכל רגע ולהגיב לשינוי. את שואלת מה לעשות, ואני מציעה לך להניח כרגע לשאלת החפצים, ולהתמקד (כחלק מהעבודה בטיפול) בעיבוד האבל והאובדן. כשתשלימי עם עובדת מותם, ועם ההבנה שלא ישובו מהמקום ה(יותר) טוב בו הם נמצאים, המשימה של החפצים והבית תראה מאיימת פחות. קל זה לא יהיה, בכל מקרה. ארבע שנים הן תקופה ארוכה מדי, ויש לי הרגשה שתקופת האבל שלך לא הסתיימה. את ממשיכה לקיים דיאלוג טעון רגשות עם דמויות ההורים, ולא מאפשרת לעצמך לשחרר אנרגיה נפשית לטובת החיים. זהו מצב לא רצוי, שגוזר מחירים פסיכולוגיים, ולכן כדאי מאד לפנות לו מקום ראוי בטיפול שלך. בהצלחה ליאת

היי ליאתי, מה שלומך? השבוע הייתי באיזו סדנה. באחת הפעילויות ביקשו מאיתנו לחשוב על משהו שהיינו רוצים שיקרה. חשבתי והתחלתי לבכות. בדרך הביתה, שהייתה ארוכה מאוד, חשבתי על מה שביקשתי ונהייה לי מאוד עצוב. חשבתי שאם זה מה שביקשתי זה אומר שלא השלמתי עם המצב, שאני עדיין רוצה לשנות אותו, שאני לא מקבלת אותו כמו שהוא... לא יפה מצידי... עם גברת פסיכולוגית יותר טוב. היא בסדר. היא שם. וכשיורד גשם (ואני סובלת) אני חושבת עליך ומוכנה להכיל אותו ;-). חג הכי שמח שאפשר! נורית

היי נוריתי, אני דווקא אוהבת משאלות, ונוטה לשאול את המטופלים שלי לעיתים קרובות (כמו גם את עצמי), מה היו מבקשים מהפייה הטובה לו זו הגיעה פתאום. בכל פעם מחדש אני נדהמת מהצניעות וההסתפקות במועט, כמעט יכולה לחוש במבטה המאוכזב של הפיה ("מה, זה הכל?!?"). אני אוהבת להאמין שהפער בין המציאות למשאלה יכול להצטמצם לממדים פחות מכאיבים, לפעמים אפילו רק באמצעות ניסוח מעודן יותר וזהיר. אני רוצה לקוות - אולי באווירת הניסים והנפלאות של ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו - שהאור בכל זאת יגבר על החושך, גם אצלכם. תודה שהסברת פנים לגשם בשבילי. אני אשמח בשבילך בהתבהרות שצופים למחר. חג נפלא, חמים וטעים ליאת

שלום, הפסקתי לפני כמה חודשים את הטיפול שלי בערך חודשיים, ואח"כ חזרתי. ההפסקה שלי הייתה עקב הרגשה של תקיעות, וכמה "תקלים" ביני לבין המטפלת. היא הזמינה אותי לשיחה, בכדי לשים את הדברים על השולחן, ואז סיכמנו מה כל צד יעשה על מנת שהטיפול לא ייתקע שוב. ההבטחה שלה הייתה לקחת הדרכה (למרות שהיא פסיכולוגית וותיקה, אבל אמרה שתק אחריות על עצמה ותראה בדיוק איפה היא תקועה)... עכשיו אחרי תקופה של חודשים בטיפול -התקופה החדשה- אני מרגישה שוב שאנחנו מסתובבות סביב אותה נקודה, האם יש לי הזכות שלאול אותה אם היא עושה את הצד שלה ב"חוזה" שסיכמנו.? או להגיד לה שאני מרגישה שהכל תקוע לפחות מבחינתי? תודה לך..

ערב טוב, בדר"כ, מטפלים אינם משתפים את המטופלים שלהם בתהליכי ההדרכה שהם עוברים, גם אם יש לתהליכים אלה השלכה ישירה על הטיפול. עם זאת, מאחר וזה היה חלק מהחוזה המחודש ביניכן, תוכלי להעלות את התחושות שלך בפניה, ולהתעניין אם היא עומדת בהבטחתה. בלי קשר להבטחה ההדדית, כל תחושה המתעוררת בך בעקבות הטיפול, ראויה לדיון בחדר. בהצלחה וחג שמח ליאת

ראיתי,השבתי,רק עוד דבר אחד קטן,בבקשה זה חייב להיות מהר. זה מרגיש קרוב מתמיד,ועוד קצת כזה גם הידיעה והמחשבה על התוצאה,שעצרה בעדי עד היום,גם ברגעים קשים ביותר,תיכנע לי. שבת שלום וחג שמח

שוב שלום ד. ביום ראשון תהיה שיחה עם מי שצריך (לא הצלחתי היום). אני מציעה לוותר על אווירת הלחץ. אם את מרגישה בסכנה מיידית, אנא פני בדחיפות למיון לקבלת עזרה. בינתיים שמרי על עצמך ועל כוחותייך. ליאת

לא אווירת לחץ ולא סכנה מיידית. ולא ניסיתי לומר שאני היום קופצת אל מותי. ורק אני יודעת עד כמה אני מתאמצת יום יום,שחברת קדישה תהייה מובטלת, לפחות אצלי.למרות שזה רק, עוד בור לכסות.

שלום ליאת, מה אני עושה? עברתי פסיכוזה וחצי , אומנם ללא הזיות ו/ שמיעת קולות אלא, רק מחשבות יחס פרנואידיות עם חרדה חריפה וארוכה. יש לי ויכוח ארוך עם הפסיכיאטר שלי- הוא טוען חד וחלק שאינני סכיזופרנית (שלזה ייתכן כי אני מאמינה), אבל אני טוענת שיש לי את כל הנזקים שנגרמים בשל הפסיכוזות. יש לי ירידה משמעותית קוגניטבית ורגשית. בעקרון, אני חשה עדיין מנותקת לא מהמציאות אלא מעצמי- זה בהחלט יכול להיראות כמו סוג של דכאון כי אין את השמחה והחיוניות. אני למעשה חשה מוזר- כאילו כרתו לי חלק מהאונה- משהו מן המודעות ותחושת הממשות נעלמו לחלוטין. אני מנהלת את הויכוח הזה כשנה אתו ואינני מבינה מדוע הוא אינו מסכים איתי- הוא טוען שאין לי נזקים/ ליקויים ויש לי דכאון! אבל בעברי ביב לי דכאון כך שאני יודעת להשוות ולראות שזה ממש לא זה. בדכאון חשתי עצמי במלוא עוצמתי עם כל הכאב והעצב. כאן אני איננה- כמובן,יש לעיתים תחושת עצב שנובעת מהאבל של עצמי ומהאובדן. מטפלת אחת שראתה אותי לדעתה זה דפרסונליזציה או דיסוציאציה- אבל גם זה לא. אני לא חשה את עצמי מחוץ לגוף אלא, לא ממשית אבל ניתן לפרש זאת כך וניתן גם לומר שזו הירידה הקוגניטבית שמתרחשת. התפקוד שלי הוא על פני השטח, אני לא ממש חיה. אז מה אני עושה בנידון? להתחיל להסתובב בין רופאים ולבזבז כסף שאין לי? בכל מקרה הנזקים הם קבועים ובלתי הפיכים!!! אני לא מאמינה שזה דיסוציאציה וגם אם כן אין סיכוי שזה יעבור אחרי 4 שנים כשגורם החרדה נעלם לו זה מכבר. אז מה באמת עושים במצב זה? ניסיתי פעם לרמוז לאימי שקרה לי משהו קשה ביותר ובשל כך נגרמו לי נזקים- היא מייד הכחישה בכל תוקף ואמרה שאפסיק לקרוא באינטרנט דברים ולהכניס לעצמי שטויות בראש. אבל מה אם זאת האמת עד כמה שהיא מצערת? אני רוצה לדעת!!!! שבת שלום

כרמית, אני מבינה את המצוקה בה את נמצאת, ויודעת שקשה לך לקבל את העמימות האבחנתית. אני שבה ומדגישה שלא אוכל להצליח מכאן היכן שהרופא שלך והמטפלות שראו אותך לא הצליחו (לתת אבחנה מדויקת, שגם תהיה קרובה לחוויה שלך). כנראה שבענייני נפש לא תמיד הדברים הם כה חד משמעיים. זה רק מדגיש עד כמה יכולות האבחנות הפסיכיאטריות להיות חמקמקות ועמומות. אני מצטרפת לאמך וקוראת לך להפסיק לראות באינטרנט תחליף לעולם המציאות, בעיקר כשמדובר בבריאותך הנפשית. מאחלת לך הקלה בסבל, וכוחות להשתקם ו...חג מלא אור ליאת

לפני שנה וחצי הייתי אצל פסיכיאטר צבאי והוא נתן לי פטור מהצבא .אני לא מסכימה או החלטתו. אני מאוד רוצה לשרת בצבא ולאחר שנה וחצי שלחו לי מכתב שאם אני רוצה לחזור לצבא אני חייבת להביא אישור מפסיכיאטר.רציתי לשאול האם קיימת אפשרות שפסיכיאטר יתן לי אישור בלי טיפולים שנימשכים הרבה חודשים.כי אני רוצה לחזור לצבא כמה שיותר מהר

כדי לענות לך יש צורך לדעת מה הסיבה שבגללה קבלת את הפטור משרות. אם היתה לך בעיה פסיכיאטרית כל שהיא והחלמת ממנה ופסיכיאטר שמכיר אותך יוכל לאשר את זה, תוכלי לבקש ממנו אישור המפרט את הבעיה וכיצד טופלת. כלומר שקבלת אישור כזה תלויה במצבך הנפשי הנוכחי. כאשר תקבלי אישור כזה תגישי אותו ללשכת הגיום ואם ועדה רפואית תקבל את האישור, יש להניח שתוכלי להתגייס. אם לא החלמת ואת עדיין עם הבעיה ועדיין בטיפול יתכן שהצבא יחליט שעם בעיה כזו את לא כשירה לשרות.

שלום ענת, מול תשובתו המלומדת של צביקה - קטונתי. שתבוא עליך הברכה, צביקה. בהצלחה ענת ליאת

ד"ר שלום. את ענית לי שאת לא רופאה ולא יכולה לתת הסבר יותר טוב מאשר ניתן. אך רופא משפחה אמר שזה משהו פסיכולוגי,ולא פירט יותר כלום. הדבר אינו נקרא לתת הסבר,לפי דעתי. אני רציתי לדעת אם אכן זה משהו פסיכולוגי,מה הוא השם לתופעה,לפי דעתך? תודדה רבה מראש. הייתה לי תופעה מוזרה מאוד,רופא משפחה אומר שזה פסיכולוגי אך לא הסביר כלום. האם תוכלי להגיד לי מה שם התופעה והאם זה באמת פסיכולוגי. אני עבדתי במשך שבועים כ 12 שעות כל יום.יום אחד כאשר הגעתי לעבודה בלי שום סיבה התחלתי לבכות,ידיי רעדו.הלכתי עם בנות לחדר אוכל,שתיתי מים ונרגעתי.אך פתאום התחלתי להרגיש שהאצבעות שלי בידיים יחד עם כף היד נסגרים ואני לא יכולה לשלוט בהם ולפתוח אותם,הרגשתי שאני לא יכולה לשלוט גם ברגליים. ואז הרגשתי קפיצות בבטן,לאחר כמה שניות כל הגוף התחיל לקפץ מעלה ומטה ולא יכולתי לעצור זאת.הדבר נמשך כדקה והפסיק בעצמו. ואז הרגשתי שאני לא מרגישה חלק מגופי,זה התחיל ברגליים והתחושה עלתה כלפי מעלה,וכבר לא הרגשתי חלק מהראש. המנהל שלי לקח אותי כדי להסיע לבית חולים.הלכתי בעצמי,כאשר אני נשענת אליו,כי כל הגוף היה כמו צמר גפן. ככל שהתקרבנו אל מכוניתו,כך לאט,לאט,הידיים השתחררו וככל שהתרחקנו מעבודה,כך הרגשתי את עצמי יותר טוב. בסוף ביקשתי ממנו לנסוע אל קופת חולים שלי. האחות עשתה לי בדיקת שתן,וראתה שהתייבשתי.רופא משפחה לאחר שסיפרתי לו,שאל אך אני מרגישה עכשיו,אמרתי שבסדר.אמר שאני בריאה ושאני יכולה ללכת הביתה. הגעתי הביתה,ובאמת הרגשתי טוב,רק הקאתי.בלילה עלה לי חום ל 39.הזמנו רופא והוא אמר שיש לי הרעלת קיבה נתן לי זריקה ונתן הפנייה לבית חולים אם המצב יחמיר. לא השתמשתי בהפנייה,כי הרגשתי טוב. מסתבר שמהלך השבועיים רזיתי מ 47 ל 41 (גובה שלי 153).הרופא שהזמנו הביתה,אמר שתת משקל זו הסיבה שגוף שלי הגיב בחומרה כזו להרעלת קיבה. האם תוכלי להגיד לי מה באמת היה לי. תודה רבה מראש

שוב שלום אורנה, יכול להיות שלצד הבעיה הרפואית שכן הייתה (הרעלת קיבה) חווית סוג של התקף חרדה המלווה בתופעות של דה-פרסונליזציה. זוהי אינה אבחנה רשמית אלא "כיוון מחשבה" שתיאלצי לבדוק מול איש מקצוע פנים אל פנים. בהצלחה והרבה בריאות ליאת

שלום רב, אני בן 28 הומוסקסואל, ומזה 3 שנים שנים יש לי בן זוג, ואנחנו לא גרים יחד. לא סיפרתי להוריי על היותי הומו, אולם ברור לי שהם יודעים שאני הומו. אמא שלי מאוד נרקסיסטית, ומאוד חשוב לה מה חושבים עליה, וברגע שהבינה שאני הומוסקסואל ויש לי בן זוג (ע"י רמזים שנתתי), היא צימצמה את הקשר איתי למינימום במשך שנתיים, וגרמה לשאר המשפחה לעשות כן, ואף ניסתה לסכסך ביני לבין בן זוגי באופן דיפלומטי ולא ישיר. רציתי לודא שאכן הקשר איתי צומצם בגלל היותי הומו, וגרמתי לה להבין שאני פתוח לצאת עם בנות, ואז היא חידשה את הקשר באופן מלא, והפכה לאם דואגת וטובה, וגרמה כך לכל המשפחה לעשות כן. רציתי לדעת האם יש דרך לצאת כלפי אימיומשפחתי מהארון באופן שיגרום להם לקבל אותי כהומו או לפחות שיגרום לי מינימום נזק ממנה. תודה אמיר

שלום אמיר, בחירה מינית הומוסקסואלית יכולה, לפעמים, לעלות במחירים משפחתיים זמניים, על רקע הקושי של הורים מסוימים להשלים עם עובדה זו. באופן כלשהו, הידיעה החד משמעית עשויה לקרב אותך אל המטרה הסופית, ולשחרר אותה מהמתח הבלתי פוסק של "הוא כן או לא" או "הם יודעים או לא". על דרך "נכונה" לספר להורים קשה להמליץ, שכן אין דרך אחת בטוחה. אני מניחה שככל שהתקשורת בבית טובה ופתוחה יותר כך קל יותר לבשר בשורות בעלות פוטנציאל נפיץ. לפעמים אין ברירה, כאמור, אלא לספוג זמנית את המתיחות וה"פרצופים". אני מאמינה שהורים לא כל כך מהר מוותרים על ילדיהם, גם אם הם לא הולכים בנתיב המקובל. שולחת לך כוח ואומץ ליאת

הוריי בסביבות גילאי ה-50 ו-60 לחייהם. חיי הנישואים שלהם מאז ומתמיד היו לא שלמים, ואמי תמיד סובלת מאופיו הסגפן והקשה של אבי. אין להם חיי אישות כבר כמה שנים טובות, והתקשורת לקויה. אך אמי פיתחה בו תלות כלכלית, היא אינה עובדת, ויהיה לה קשה להתגרש בלי לקבל ממנו תמיכה כלכלית כלשהיא (לשכור לעצמה דירה). כרגע יש להם בעיות רציניות עם הדירה שלהם, מאחר והם סובלים משכנים מעליהם. אמי לא מגיעה להסכמה עם אבי בעניין הדירה (למכור או להשכיר), ובנתיים סובלת מאוד ובוכה לי. אני מאוד כואבת את כאבם, ואיני יודעת מה לעשות כדי שהמצב שלה לא יתדרדר. (היא מאיימת בהתאבדות לעיתים קרובות). הצעתי לה לבוא לגור איתי, אך היא מתמהמהת עם ההחלטה (יש לי דירה). מה את מציעה לי לעשות? קשה לי לראות אותה ככה.

שלום "אובדת" מאחר ובימינו אנשים בגיל 50-60 נמצאים עדין בשיא חייהם, איני רואה סיבה מדוע עליך לקחת על עצמך את ענייניהם הזוגיים או הכספיים. מערכת היחסים בין ההורים היא עניינם, וכל ניסיון שלך להיגרר לשם הוא מיותר. תוכלי לומר לאמך שאינך יכולה להתערב בעניינים אלה, ולהמליץ לה לפנות לעזרה לגורמים מקצועיים כמו יועץ זוגי, מגשר או עו"ד. בעניין האיומים באובדנות, יש לפנות לאלתר לגורם מתחום בריאות הנפש, ולהסיר ממך את האחריות לחייה. גם כאן תוכלי לומר לה שזה מעל לכוחך, ועליה לקבל עזרה מבחוץ. הצורך שלך לסייע והקושי לראותה כך ברורים לי מאד, ועם זאת, מצבים בהם ילדים (גם ילדים גדולים) לוקחים אחריות על רווחתם הנפשית של הוריהם (שאינם סיעודיים!) עלולים להיות בעייתיים מאד ואפילו הרסניים עבור הילדים. נסי לא ליפול לבורות הללו. בהצלחה ליאת

שלום, עברתי לפני יומיים ארוע שגרם לי למצב פיזי ונפשי קשה רופא המשפחה המליץ לי לפנות לפסיכולוג למספר פגישות. האם פסיכולוג קיליני PHD של קופ"ח רשאי להוציא ימי מחלה ?

בין אם הוא רשאי להוציא ימי מחלה או לא.. גם אם כן כדאי לך לבקש מרופא המשפחה שלך אשור לימי מחלה להגיש בעבודתך הרי עדיף לך שיכתב כאב ראש או משהו אחר מאשר אשור מפיסכולוג שלא היית כשירה לעבוד בתקופה מסוימת.. יש אנשים שיפרשו אשור כזה לא בצורה נכונה , אני הייתי מביאה אישור מרופא משפחה.

שלום ב.ג הצטערתי לשמוע שעברת אירוע קשה, ואני מקווה שהשפעותיו הפוגעניות לא יימשכו לאורך זמן. התייעצות עם פסיכולוג או פסיכיאטר במקרים כאלה יכולה להיות "השקעה" טובה, והיא יכולה לחסוך צרות בעתיד. בכל מקרה, אני מסכימה מאד עם רחל, וממליצה להיעזר בשירותיו של רופא המשפחה כמקור לאישור "ימי מחלה". לשאלתך הספציפית, איני יודעת אם פסיכולוג רשאי לרשום ימי מחלה, ותוכלי לברר זאת בקופת החולים עצמה. מקווה שאור נרות החג ינסוך בך שקט ושלווה. תרגישי טוב ליאת

שלום ליאת, קרה לי דבר שמאז איבדתי את "הלשון" (מה שהיה מייצג אותי), הלכתי לאיבוד בגלל חיטוט יתר דרך פורומים - אני לא אעלה אותך לאיזה עוצמות הגעתי עד כדי שהכל היה מתעתע ומפרק. כאילו שמרוב הצפה ועצמות כואבות נותר איזשהו אולי "פיצול" . בקיצור - אני זרה לעצמי עד כדי כך שאינני מתפקדת ואינני יכולה לעשות דברים ביעילות. אני התפזרתי גם בהמשך לאלף ואחד מטפלים. בקיצור- אינני יודעת מה יחזיר אותי...אם טיפול דינמי (שבגללו פניתי לכתוב בפורום ונעשה זם מעין טיפול אינטרנטי של מס' חודשים כשאני מנותקת מכל הסביבה/ המציאות שבחוץ). אני כותבת עכשיו כשאני מבוהלת ומפוחדת עד אימה- הלכתי כ"כ לאיבוד - כאילו עברתי "שטיפת מח" ובהמלך כתיבתי אז נוצרו פרדיגמות מציאיות חדשות שלא התיישבו והתאימו לאמונות הקודמות - כך קרה שקפצת כאילו מאמונה לאמונה. אני כאילו נמצאת בין שני עולמות. מאחר ואני נמצת במצב זה למעלה משלוש שנים אני לא יודעת איזה טיפול יהיה נכון עבורי. אני חושבת שאולי קוגניטבי התנהגותי יצליח אולי לשבור את מה שקיים ולמצוא את שביל החשיבה שאיפיין אותי אז. העצוב בכל הסיפור- שלא מבינים את האבסורד באיך ומדוע הדבר גרם למצב שכזה. אין הרבה אנשי מקצוע שיבינו את חומרת הסכנה המתעתעת והמפרקת בפורום שבו נעשה טיפול אינטרנטי. וכך אני מרגישה שהסבל שלי אינו מוצדק וחסר משמעות. אני כה פוחדת שלא אמצא את דרכי חזרה מהסיבה שאחרי מה שקרה הייתי צריכה דבר אחד מאוד ספציפי על מנת להירגע ולחוש את זהותי בחזרה- וזה היה חבר שעזב אותי בזמנו. וכך נשארתי לבד- כי עברתי לעיר אחרת (במצב הזוי זה- כשאני מנותקת למחצה), ללא חברים עם חשש להתקרב למשפחתי (שהיתה נושא גדול מאוד בכאבי). אני בטוחה שפיספסתי את "הרכבת"- מכיוון שאיבדתי עצממי עד כלות, אין דבר קטנטן שאני יכולה להיאחז בו ומשם להתרחב... ניסיתי טיפול אצל עו"ס, לא רוצה להשתמש במילים לא יפות אבל היא אולי עושה לי אפילו יותר גרוע בכך שהיא נשאבת יחד איתי למערבולת שהיתה ולהשלכות שמוקרנות כלפי חוץ... אני צריכה מטפל/ת שיקרא תיגר על המצב הקיים, שלא יכנס לכל תעתועי הדימיון שלי שיצרה מציאות שלא התאימה לכל הסיכמות שהיו לי עד אז. האם את מבינה? יודעת איך זה נקרא, מצב זה? האם זה "נורמלי" לאבד כך את עצמך? האם אחרי 3.5 שנים אולי כבר 4 - אני "קפואה בזמן" כמו בפוסט טראומה . ניתן לעשות עם זה משהו? ומה???? תודה

שלום כרמית, אני זוכרת היטב את הסיפור שלך, וחושבת שאין טעם כרגע להתעסק באבחנות. כדי לא לשחזר את נזקי העבר, אני מציעה לך מאד להימנע מלחפש (ובטח שלא למצוא) אבחנות אינטרנטיות. אבחנה פסיכיאטרית ניתנת רק אחרי ריאיון קליני מקיף, המביא בחשבון מידע רב מכפי שנתת כאן. אני מניחה שפגשת בשלוש השנים האחרונות מספיק אנשי מקצוע שראו אותך מקרוב. כמי שמכירים אותך ואת השתלשלות האירועים שהביאה למשבר, הם נראים כתובת טובה ואחראית יותר כדי לייעץ לך על אופי הטיפול הנכון לך. בכל מקרה, אני משוכנעת שכמעט בכל מצב ובכל גיל אפשר להיעזר בטיפול, ולא איחרת שום רכבת. בהצלחה וחג אורים שמח ליאת

לצערי פיתחתי הפרעת חרדה- דכאון : כאשר הדגש הוא על חרדה: מהחרדה, מכל הדברים שנכנסו לתוך המערבולת החרדתית ההזויה שהיתה אז. אני אובדת עיצות: חלק אומרים לי טיפול קוגניטיבי וחלק דינמי. אני יודעת שהמצב שלי לטיפול דינמי נראה לי די מופרך כרגע...מאחר ועברו קרוב ל-4 שנים, אני זקוקה לאיזשהו טיפול נקודתי וקצר טווח. ובכל זאת האם הפרעת חרדה כללית...חרדה מהחרדה..חרדה שמקורה מאגו שהתנפץ לרסיסים ולדכאון מוזר. מה באמת יכול לעזור לי? לצערי קראתי יותר ממה שמותר :-) באינטרנט מעבר לטיפול שנעשה לי שם. והפנמתי כל מיני סטטיסטיקות כגון: אם דכאון/ חרדה שאינם חולפים מעצמם לאחר שנה (מה שקורה לרוב), המצב ישאר כרוני לכל החיים - האם זאת התחזית שנותנת הפסיכיאטריה? כמו- כן, קראתי גם שהדרך בה התמודדתי בזמן האירוע הקשה הוא זה שיקבע וישליך על ההמשך... לצערי, באמת הגעתי למקום הקשה ביותר שניתן לצפות מבנאדם והחרדה גברה עצם זה שאני הרגשתי חסרת אונים, ללא אפשרות של להעביר את ההידרדרות למצב השני והיעיל ולכן, גם סחפתי עוד ועוד..והחרדה גברה כשאני לבד לגמרי. היום אני מנסה פה ושם להכניס אנשים חזרה לחיי- אבל אני לא רואה שזה מצליח לפצות! אז בקיצור: מה הטיפול הטוב יותר? ומהם הסיכויים להתגבר על הדחק פוסט טראומטי? חן חן לך ליאת ותודה

היי ליאת עדיין כאן? מה שלומך? את בטח מבסוטית מהגשם... השבוע הדלקנו נרות בעבודה (החדשה!). בסיום הדלקת הנרות ,אחד העובדים רצה להחזיר את השמש למקומו. הוא רצה לחמם את תחתית השמש בעזרת נר שכבר דלק ואז לשים את השמש. את בטח בעניינים ויודעת שאסור לעשות שימוש בנרות חנוכה(אלא לראותם בלבד..) ולכן הסברתי לושאסור..ועצרתי אותו... ואז הוא שאל :"כבר ראית את הפסיכולוג שלך השבוע?" והאמת הוא צדק:)טרם... מקווה שאצליח להישאר בטיפול... לא יודעת...אולי זה בכלל הזמן לעזוב?(הפסיכולוגית חושבת שלא. וכפי שציינתי לא מזמן היא צנועה(ומגניבה..אינפקטד...) ומציעה ללכת למישהו אחר אם לא אשאר אצלה...) באותה הזדמנות אאחל לך חג שמח ושתזכי לראות רק אור מקווה שענינייך האישיים כבר הסתדרו...(אינך חייבת לעלות שורה זו...) ו....כמה סופגניות כבר אכלת? ME

נרשמת כבר לFACEBOOK?:)

שלום ME, הגשם אכן משמח, והופך את חג החנוכה לחגיגי וחמים אף יותר. גם אני מקווה שתצליחי להישאר בטיפול, להנות מההישגים שהשגת עד היום (קרבה ואמון) ולהמשיך בתהליך החשוב. אני מקווה שלא אאבד מיוקרתי המפוקפקת, אך עלי להודות בעצב שגם אני מדביקה את השמש בעזרת חימומו באש הנרות שכבר דולקים... אני מודה לך על איחולייך והתעניינותך. שתי ההיעדרויות האחרונות שלי מן הפורום אכן היו תוצאה של עניינים אישיים שהסתדרו, כמו שאת רואה. חג חמים ונעים ליאת

שלום האם לדעתכם בן אדם ששותק ולא מדבר הרבה יכול להיות פסיכולוג?

כן. זה בדיוק מה שהם עושים. לא?:)

שלום עומרי, פסיכולוגים הם עם מגוון למדי, ואפשר למצוא בהם שתקנים ודברנים. מאחר וכלי העבודה המרכזיים של הפסיכולוג הן דווקא האוזניים ומה שביניהן, כמות הדיבור פחות חשובה. בברכה ליאת

לפני שאכתוב, אציין שאני בת 23 ויש לי הפרעות- חרדה חברתית, OCD, דיכאון ודיסטימיה. אף פעם לא הרגתי כמו שאני מרגישה בימים האחרונים... אמת, תמיד הייתי עצובה... תמיד היה לי רע... אבל תמיד ידעתי לקום, וגם כשהיה הכי רע, זה לא היה רע כמו עכשיו. אני לא מתפקדת, אין לי כוח לקום מהמיטה, אין לי חשק לכלום. פתאום אני בוכה ללא סיבה, עצוב לי, אף פעם לא היה לי כל כך עצוב, זה לא עצב, זה יגון. זה כל כך עצוב עד שאני מתחלה לחשוב על למות, על כמה טוב יהיה להשתחרר מהעצמי הזה שהוא בעצם לא אני האמיתית. אני לא יודעת למה זה קרה, זה נפל עלי משום מקום, ועכשיו אני באמת לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני יודעת, אתם תגידו לי ללכת לטיפול, אני מתחילה טיפול בקרוב. למרות שכבר הייתי בטיפול עד לפני כמעט שנה, והוא לא עשה לי טוב בכלל, להפך. לקחתי רסיטל שלא עזר לי. לפני חודש התחלתי לקחת אלטרול, אבל בגלל שהיו לי תופעות לוואי חריפות, הפסקתי. עצוב לי, בחיי שעצוב לי, והגשם הזה... הוא רק מחזק לי את הדמעות, ואני לא יודעת למה.

שלום אנוכי, את צודקת. פסיכולוגים נוטים להמליץ על טיפול, שכן זה כלי העבודה באמצעותו הם יכולים לנסות לעזור. את מתארת גל דכאוני שהגיע כמו משום מקום, בנוסף, את סובלת מהפרעת חרדה. זה נשמע קצת יותר מדי מכדי לשאת זאת בכוחות עצמך. אנא פני לפסיכולוג/ית קליני/ת או לפסיכיאטר, ספרי על ההתנסות התרופתית הקודמת שלך, ובקשי שיתאימו לך טיפול תרופתי אחר, שייתן מענה הן לחרדה והן לדיכאון. בהצלחה ליאת