פורום פסיכולוגיה קלינית

יש לי בעיה. אני בת 32. היה לי חבר בעבר שיצאנו הרבה ונפרדנו (ביוזמתי). לאחר כחצי שנה חזרנו להיות חברים. עכשיו ברור לי שאם לא ארצה אותו שוב אני יכולה לאבד אותו לתמיד כי הרי כמה אפשר לדחות אדם ולהחזיר אותו? מצד אחד הוא בחור ישר, חרוץ, עדין, נאמן, מצחיק ואני יודעת שיהיה אבא מדהים ובעל מסור ואוהב. מצד שני הוא קצת שמן ויש לו בעיה אסטטית בשיניים. אני מוצאת את עצמי מתלבטת ומסתכלת על אנשים אחרים כמו גיסים וגיסות שלי. האם בגלל שאני נראית אולי פחות טוב אני מקבלת מישהו פחות טוב חיצונית? אמא שלי אומרת לי להסתכל גם על העובדה שאחד הגיסים שלי אולי נראה טוב אבל הוא לא יוצלח שיושב בבית בלי סיכוי למצוא עבודה, הגיס השני יכול להיות מאד ברוטלי ואת האופי יש לי עכשיו ביד. לאותו בחור יש גם משפחה טובה והורים נהדרים שאני בטוחה שיהיה לי טוב במחיצתם. ועוד דבר... עד עכשיו היו לי הרבה ריגושים שרובם מידידים קרובים ואנשים מבוגרים ממני בהרבה, נשואים וכדומה. אחד מהם אמר לי: מה, את לא מרגישה פרפרים? ממש לא. אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש... שאני רוצה כל הזמן שיתקשר אליי? שאני מחכה כבר לטלפון? לצאת איתו? נחמד לי מאד לצאת איתו ויש לנו על מה לדבר אבל מפה להגיד פרפרים והתאהבויות? אני לא זוכרת איך היה כשהתחלנו לצאת בעבר... אחיות שלי אומרות שזה קיים רק בסרטים. אחותי אמרה לי: ראיתי בחור שמתאים לי ואת האופי שלו אני אוהבת ועשיתי החלטה שזה מתאים לי. אם הוא לא היה רוצה היה לי עצוב אבל הייתי מתגברת. מצד אחד החיצוניות מפריעה. מצד שני התוכן מצויין. מצד שלישי אין ריגושים השאלה היא אם אמורים להיות? תמיד יש את ההרגשה: אולי מחכה לי משהו יותר טוב? אולי אם אחכה גם לי ייפלו בחורים כמו לאחיות שלי אבל אולי ההורים שלי צודקים ואף אחד לא מושלם?

היי יעל, תשמעי, ככלל, היופי מתאים לתקופת החיזור, ולאופי יש תפקיד נכבד לאחר המיסוד,את צריכה להחליט מה מתאים לך יותר. מה שתבחרי זה מה שתקבלי. אולי אני נשמעת כמו איזה דודה מיושנת ,אבל גם דודות כאלה יכולות לא לטעות... שיהיה בהצלחה!

יעל שלום, השאלה האם ניתן למצוא משהו טוב יותר מופיעה לעיתים קרובות בקשרים ואין היא באה להעיד על כך שמשהו לא בסדר בקשר או באדם איתו את נמצאת. אבל אני שומע בתיאור שלך משהו עמוק יותר, משהו הרואה באדם איתו את נמצאת כמשליך עלייך. את מרגישה את עצמך לא מאוד אטרקטיבית, והשלמה בעיניים עם אדם שלא נראה אטרקטיבי במיוחד, כאילו תחדד ותגביר את התחושות הקשות שיש לך לגבי עצמך. המלצתי היא שתנסי לברר תחושות אלו בטיפול. לגבי הקשר איתו, יש אנשים שמחפשים ומוצאים פרפרים, יש אנשים כמו האחיות שלך שהריגושים פחות סוערים מבחינתן זוהי בחירה אישית, אבל בעיניי הקושי שלך נובע מהמקום שלך עם עצמך. דרור

אישה ניסתה להתאבד בבית מלא בבני משפחה האישה, תושבת פתח תקווה, תלתה את עצמה במרפסת חדר האמבטיה, כשבבית נמצאים בעלה, ילדיה ובני משפחה נוספים. ילדיה מצאו אותה תלויה והזעיקו את צווי ההצלה שפינו אותה במצב קשה לבית חולים. מתנדב ב"איחוד הצלה": "הבית היה מלא המולה, ובני המשפחה נכנסו ויצאו מהחדר כשהם בוכים וצועקים עד שנאלצנו להרחיק אותם" רענן בן צור אישה כבת 40 מפתח תקווה ניסתה להתאבד בתליה בביתה, בו שהו באותה העת בעלה וילדיה. בני משפחתה שמצאו אותה תלויה הורידו אותה מהחבל כשהיא מחוסרת הכרה. לאחר טיפול רפואי היא פונתה במצב קשה לבית החולים בלינסון בעיר. הסיבה לניסיון ההתאבדות עדיין אינה ברורה. מחקירה ראשונית עולה כי במהלך היום נכנסה האישה למרפסת הצמודה לחדר האמבטיה בביתה, כרכה סביב צווארה חוט חשמל ותלתה את עצמה. בני משפחתה וילדיה שהיו בבית נכנסו לחדר האמבטיה ומצאו אותה כשהיא תלויה. הם מיהרו להוריד את החוט מצווארה, ובמקביל הזעיקו צוות של מד"א ירקון ושל "איחוד הצלה". מתנדב באיחוד הצלה שהגיע למקום, אלי לוינשטיין, סיפר ל-ynet: "הייתי במקלחת כששמעתי את הקריאה במירס. מיד עזבתי הכל ונסעתי לכיוון בית המשפחה הנמצא בסמוך למקום בו אני מתגורר. בפתח הבניין המתין לי נער כבן 14 שצער לי "אמא תלתה את עצמה", והצביע לכיוון הבית. "בתוך הבית היתה המולה רבה, ובני משפחתה של האישה הסתובבו בכל החדרים כשהם בוכים וצועקים. האישה היתה מוטלת במרפסת, שם לא היה ניתן לטפל בה. מיד העברנו אותה לאחד החדרים כשכל הזמן בני המשפחה, ביניהם נשים מבוגרות, צועקים מצער. במהלך הטיפול בעלה אף הזיז אותנו ונשכב עליה כשהוא בוכה מצער. בינתיים הגיעו עוד חובשים של איחוד הצלה והתחלנו לבצע בה החייאה באחד החדרים. כל הזמן ילדיה נכנסו לחדר כשהם צועקים ובוכים עד שנאלצנו להרחיק אותם מהמקום. זו הייתה דירה קטנה מאוד, שהייתה מלאה באנשים". מודעה לוינשטיין מוסיף ומספר כי במהלך הטיפול האישה הייתה מחוסרת הכרה כשהיא ללא דופק וללא נשימה. "לאחר מספר דקות הצלחנו להחזיר לה את הדופק", סיפר, "צוות טיפול נמרץ של מד"א שהגיע למקום החל גם הוא בפעולות החייאה מתקדמות, ואחרי 20 דקות הצלחנו לייצב את מצבה, והיא פונתה במצב קשה לבית החולים בלינסון בפתח תקווה כשהיא מחוסרת הכרה". כאמור, הסיבה לניסיון ההתאבדות עדיין אינה ידועה

הרבה יותר ממוזר זה מאכזב, להגיע כל כך רחוק,"ואנשים טובים" שגם אם מצילים חיים, צריכים להבין שלא תמיד רוצים בעזרה שלהם, ולמה? למה להחזיר אותה למקום בו ברור שהיא לא רוצה להיות. יש גבול גם להתערבות ולכל אדם יש זכות לחייו,ולמותו ובעיקר למותו. היא אולי ניצלה ממוות אבל לא ניצלה מהחיים, ולדעתי אין כפרה על דבר כזה!!! זכותו של כל אדם למות אם הוא בוחר לעשות זאת למה להתעקש כל כך הרבה להחזירה לחיים,זה עוול והגיע הזמן שתפנימו זאת.

ל. שלום, לעיתים אנשים מגיעים למקומות קשים עם עצמם, לייאוש עמוק עד כי המוות נראה הפתרון היחיד, ובמקרים מסויימים לא מסוגלים לראות באותו רגע שום דבר אחר מלבדו, אפילו לא את בני המשפחה. במצב כזה, לעיתים, אם כי זה לא שכיח, יכול להתבצע המעשה האובדני גם כשבני המשפחה בבית. לגבי השאלה שעלתה האם זהו עוול להציל אותה כשהיא לא רוצה לחיות, זוהי אכן שאלה שמרבים לעסוק בה. אישית המחשבה שלי היא שיש לאפשר בחירה, אבל בחירה אמיתית ככל האפשר. במצב דכאוני, אובדני, טווח המחשבה עלול להצטמצם ואז בעצם אין לאותו אדם אפשרות לבחור מבין שתי אפשרויות. דרור

אין שם, אולי מה שכתבת נכון עבור אנשים מסוימים... אבל לנסות ולהתאבד בבית מלא אנשים? נשמע שדי ברור מכך, שהיא רצתה שימצאו אותה בזמן, לא? והרי היא יכלה לנסות ולהתאבד כשהיא: א. לבד בבית, ויודעת שאף-אחד לא צפוי לחזור בקרוב; ב. לצאת מהבית ולהרוג את עצמה במקום שומם, שבו הסיכויים שימצאו אותה בזמן גובלים באפס. אחרי הכל, אם כבר עושים משהו באיזור עם קהל, אז יש משמעות לבחירה בזה, לדעתי. ולכן זה לא נראה מאוד ברור, שהיא אכן לא רוצה לחיות באמת אלא שהמעשה שלה הוא בקשה/אמירה/הצהרה כלשהי. ואת צודקת - היא ניצלה ממוות, אבל אולי זה מה שיהיה עבורה הצעד הראשון להתחיל ולחיות את החיים... מי יודע? הכל השערות, לא? ס.מ.

נורית שלום, אני בטוח שליאת מאחלת לכולנו שבוע טוב, בכל מקרה אני כאן היום, דרור

יש בתוכי זעם, פחד, כעס. אני לא מבינה מאיפה זה בא, ולמה. אבל זה עמוווק עמוווק בפנים איך אני אמורה להוציא אותו בא לי לצעוק, לבכות, לשבור, אבל שום דבר לא יוצא, הכל בפנים האם את יכולה לעזור לי?

שלום מ' ברמה המיידית, אוכל לתת לך פיתרון שעובד לא רע: נהיגה באוטו עם חלונות סגורים, עם דיסק שמאפשר לזעוק בצורה "לגיטימית" את כל מה שיושב בפנים. לטווח הארוך, עדיף לחשוף את השכבות העמוקות יותר, ולהתמודד עם הגורמים שעוררו את הזעם הנורא. רצוי לעשות זאת בליווי איש מקצוע ולא לבד. סעי בזהירות :-) ליאת

ד. ערב טוב, אורנה תשיב כאן בימים שלישי-רביעי, ובינתיים אענה כמיטב הבנתי. ההודעה שלך מאד נגעה ללבי, אך מאחר ואתה כותב על אדם שלא בפניו ושלא בידיעתו, הייתה לי תחושה שיש בתוכן יותר מדי פרטים מזהים, וחששתי להביאה כפי שהיא אל הפורום. אנסה לענות לך בכל זאת, באופן הזה. לתחושתי, הרצון שלך לעזור אמיתי וכן, אולם במצבים קיצוניים לפעמים אין ברירה אלא לתת לאנשי בריאות הנפש לשמור על המטופל מפני עצמו. איני בטוחה שמאמצים למנוע את האשפוז הם הדבר הנכון לעשותו בנסיבות שפרטת. במקומך, הייתי מתמקדת בתמיכה רגשית, ובעידודה לנהוג בהמלצת הצוות הרפואי. שבת שלום ליאת

שלום ד' אפשר אולי לעזור?

בזמן האחרון קורים דברים מוזרים פה מעלים הודעות ואז מורידים אותן, מסננים הודעות ולא מעלים מנהלים לא מגיעים וליאת אפילו לא נפרדה מה קורה פה?

ד. יקר אם רוצים לאשפז אותך אולי זה טוב עבורך אני לא יודעת במה מדובר אבל לפעמים אישפוז הוא הצלת חיים, רציתי לשאול אם אתה בטיפול ואם כן אולי כדאי להתייעץ עם הפסיכולוג/ית שלך אולי יוכלו לעזור לך למצוא כיוון. מה שכן לא ברור לי למה רוצים לאשפז אותך אבל ליאת צודקת זה חשוב שתקבל תמיכה רגשית ועידוד. שיהיה לך טוב

יש לי שאלה. למה לא מקובל להחליף מטפל אחרי תקופה מה -לא ארוכה-? אני חושבת שמה מטפל א' חושב לא בהכרח מה שמטפל ב' חושב, ואיך שזה מנתח את הדברים לא בהכרח יהיה אותו הדבר כמו המטפל השני. הרי לכל אדם יש את הערכים שלו, נקודת הראות השונה והמיוחדת לו, אז למה להיתקע עם מטפל אחד לאורך שנה, מה הבעיה בלשנות כל כמה חודשים, עד שאני מרגישה נוח ויותר קל. וגם אז לא תהיה בעיית התלות. בברכה

שלום סימה, טיפול פסיכולוגי, לפחות כפי שאני רואה אותו, שואב את כוחו המנחם והמרפא לאו דווקא מדעותיו המלומדות של המטפל, אלא מן הקשר הייחודי שנוצר בינו לבין המטופל. החלפה תדירה של מטפלים תמנע אולי את תופעת התלות, אך בה במידה לא תאפשר יצירת קרבה ואינטימיות, אמון וביטחון בקשר. בפועל, מי שנודדים בין מטפלים, הם גם מי שלא מצליחים לקיים מערכות יחסים יציבות בחייהם, ונוטשים כל קשר כדי לא לחוות את הפגיעה הפוטנציאלית במקרה של פרידה. אז לא. זה לא מומלץ. :-) ליאת

שלום ליאת, כתבתי בשבוע שעבר לאורנה לגבי הקשר שלי דרך האינטרנט עם בעלה של המטפלת. הוא מפרסם מאמרים באחד האתרים ואני לפעמים מגיבה על מה שהוא כותב, בוודאי בלי שאזדהה, אבל עם אותו שם, בכך שיש בינינו "קשר מסוים", אבל הכל סביב המאמרים שהוא כותב ולא יותר מזה. אורנה המליצה שאני אתוודא בפני המטפלתוהיא כתבה לי: "שזה לא סתמי שבחרת בו מבין כותבים רבים אחרים שיכולת להתמקד ביצירתם, וזו אחת הדרכים שלך להתקרב אליה, לדעת עליה... בעיני כדאי לדבר על זה, בשבילך." הייתי אתמול אצלה, היא ניסתה לדובב אותי בכל מיני נושאים, אבל אני הייתי עסוקה באיך להציג את הנושא, אבל בסוף לא הצלחתי והפגישה הלכה לאיבוד בלי לעשות שום דבר משמעותי. אני אפילו לא זוכרת על מה היא דיברה. מצד שני, למרות המלצתה של אורנה, אני לא מרגישה שאני עושה טעות או משהו בלתי מקובל, אבל מרגישה שיש אצלי "סוד" מסוים, ושהיא תראה את זה יום אחד, וזה מפחיד אותי!

שלום שיר, אני מסכימה מאד עם אורנה, וחושבת, שלמרות שלא מדובר באסון גדול כל כך או בטעות חמורהיש טעם רב לדבר על זה בטיפול. הבחירה שלך אינה מקרית, כמו שאורנה כתבה, וחשוב להבין מדוע את בוחרת לעשות סיבוב גדול כל כך כדי להישאר קרובה אליה. האבסורד הוא, שערוץ התקשורת העקיף שבחרת, מרחיק אותך ממנה אף יותר, מעצם היותו "סוד" שעומד ביניכן. סודות ושקרים - נוטים להתנהג כמו שמיכה קצרה מדי. הם מכסים מכאן, וחושפים אותנו משם, והתוצאה תמיד לא רצויה. יש לי הרגשה שרגע ה"התגלות" או הוידוי, יהיה הרבה פחות מפחיד או מביך ממה שנדמה לך. בהצלחה ליאת

שלום, אשמח אם תוכלי לי להבהיר לי כמה דברים מתוך הטיפול שלי. 1) אני בחורה שיודעת להקשיב אבל לא לדבר, ולמרות שאני שנה וחצי בטיפול אני עדיין שקטה. המטפלת שלי כל הזמן מעירה שהטיפול יהיה ארוך ואיטי, ואני מנסה להסביר לה שאני צריכה את הדחיפה שלה קדימה ושלא רוצה שזה יהיה איטי, אבל זה לא נע (בגללי וגם בגללה - כי היא לא מעיזה. אני חושבת שבכל קשר צריך שיהיה מישהו שיעיז יותר מהשני, שיהיה המוביל - נכון). איך אפשר לעזור לה שתעזור לי?!!!! 2) איך לומדים להביע רגשות במילים? איך מסבירים את מה שקורה בפנים כלפי חוץ? האם יש לאנשים את זה ולאחרים פשוט אין, או שזה ממש דבר שניתן ללמוד? 3) לא נוח לי להביע בפניה את הצורך שלי בה ובתמיכתה, דבר המציג אותי כקרה ושלא איכפת לי מהטיפול. היא תמיד מעירה לי שאני כן מתמידה להגיע, אבל לא עושה הרבה בנדון שם. 4) כל הנושא הטיפול והגישה בכל שבוע, גוזלת ממני המון מאמץ רגשי, וזה פוגע בתפקודי לאורך השבוע בעבודה ובלימודים, דבר שלא היה לפני הטיפול. תודה לך

שלום מעיין, על הקושי להיפתח ולדבר בטיפול אני מרגישה שעניתי אין ספור פעמים, ולכן, אני מציעה לך לעשות חיפוש קצר בפורום, תחת מילות המפתח "אמון בקשר" "התמסרות" "שתיקה בטיפול" "התנגדות" "קרבה-מרחק", וכד'. אשר לשאלתך השניה - היכולת להביע רגשות במילים אינה מובנת מאליה. היא נרכשת במהלך ההתפתחות שלנו, עוד כילדים, בסיועו של המבוגר המתווך לנו את העולם. כפעוטות, עלינו ללמוד לזהות את הרגשות השונים ולהבחינם מאחרים. לאמא יש תפקיד חשוב בעניין זה. כשהילד בוכה מול חנות צעצועים סגורה היא יכולה לומר "אתה מתוסכל, מאוכזב ועצוב שהחנות סגורה. זה באמת קשה". או "אתה כועס עלי כי ביקשתי ממך לאסוף את המשחקים וללכת להתקלח. אני מבינה את הכעס שלך". הצרות מתחילות כאשר מסיבות כלשהן, המבוגר אינו יכול להכיל את הרגשות השליליים של הילד. כך, למשל, ילד קטן לומד שכשהוא כועס אמא נורא נעלבת או עצובה, או שהוא מזהה מראש שהיא בדיכאון או בחרדה ולא תוכל להכיל גם את רגשותיו השליליים. במצב כזה, הילד מתקשה לתת ביטוי אותנטי לרגשותיו, והוא עלול לגדול להיות מבוגר שלא מצליח לבטא רגשות. זהו, כמובן, הסבר פשטני קצת, אך מוסר את רוח הדברים. בטיפול, המטפל מעודד את המטופל לתת ביטוי ישיר וגלוי לרגשותיו, בהקשר של סביבה בטוחה ומקבלת. יש לקוות שתוך התנסות עקבית ומקבלת כזו, החשש מפני ביטויים רגשיים עוצמתיים יפחת, והמטופל יוכל להתנהל (גם ובעיקר בחוץ) באופן גמיש ומסתגל יותר. אני מעודדת אותך להתקדם, גם אם עקב בצד אגודל, לעבר ביטויים רגשיים גלויים יותר, כולל היכולת לדבר על ההזדקקות בקרבתה ועל הקושי שלך לפני הפגישות. אני יודעת שזה קשה יותר מכפי שזה נשמע, אך זה אפשרי. בהצלחה ליאת

יכול להיות שטיפול בדיבור אינו מתאים לך, ומה שאת צריכה זה טיפול באומנויות. טיפול מקצועי ונכון בתחום זה יעזור לך להפתח, ויקל עליך.

היי , אני כמעט שנה וחצי בטיפול , שבשנה וחצי האלה לפני כל פגישה אני מתלבטת אם ללכת או לא ללכת , מצד אחד אני מאוד רוצה לבוא , מצד שני שאני כבר שם או שאני שותקת , או שאנחנו מדברות על זה שאני לא רוצה לבוא , או שאני סתם מרגישה שאני מדברת שטויות , ואז אני יוצאת מהפגישות ברגשה ממש ממש רעה (מה שגורם לי לרצות לא לבוא יותר , ולנסות לבטל ואז אני מפחדת מעצם זה שביטלתי ומבטלת את את הביטול -ואז אני מרגישה יותר רע...), אין לי ספק שיש לי בעיות שאני צריכה לפתור ואני באמת מרגישה שאני צריכה עזרה , אבל אני לא מצליחה לראות מה יכול לקרות בטיפול שיעזור לי לפתור אותם , להפך מאז שאני שם אני מרגישה יותר רע עם עצמי אני מרגישה שבאתי לטיפול לחפש מעין אישור שאני בסדר , ובעצם זה רק חיזק אצלי את ההרגשה שאני לא בסדר , והיום האור בקצה המנהרה נראה לי יותר רחוק משהיה (אני כבר לא מאמינה שיש קצה למנהרה הזאת .. ), אני באמת הייתי רוצה שזה יצליח (אני מאוד משתפת את הפסיכולוגית שלי במה שעובר לי בראש בכול מה שקשור לטיפול אבל היא מאמינה שאני צריכה להמשיך .. ), מה אני צריכה לעשות כדי שהטיפול הזה יעזור לי ? !(כי כרגע אני ממש מרגישה כמו איזה מקרה אבוד )

שלום מישהי, אחד מכללי היסוד של הטיפול הפסיכולוגי הוא שהמטופל מביא חומרים מתוך עולמו הפנימי, באמצעותם אפשר להגיע לתובנות חשובות ולשינוי. חרדה והתנגדות הם חלק מהתהליך, ואני מניחה שאת עוקבת וקוראת את הפניות ברוח זו העולות כאן בפורום. כדי שטיפול יעזור ויתאפשרו התקדמות ושינוי יש לגייס פתיחות, אומץ לב ונכונות לקחת סיכון ולהתקרב. לפעמים זה באמת לוקח זמן. כדי לדעת מה יכול לקרות בטיפול וכיצד זה יעזור, עליך להתגבר על החששות ולהביא את עצמך בצורה אותנטית אל המפגש. חוץ מאומץ, גם סבלנות לא תזיק. בהצלחה ליאת

אני כבר שנה וחצי בטיפול , ויש לי סבלונות לחכות גם עוד שנה אם צריך , אבל אני לא בטוחה שאני בכיוון הנכון , את אומרת שבטיפול אמורים ללמוד שזה בסדר להרגיש דברים , אבל מה שקורה לי זה בדיוק הפוך , אני רק מרגישה יותר לא בסדר , וכל מה שאני אומרת גורם לי להרגיש יותר "משוגעת ", ולא גורם לי להרגיש טוב יותר. אם הייתי יודעת שזה באמת נכון לטווח הארוך אז לא הייתי כל הזמן בהתלבטות בין להישאר או ללכת ..כי אני רק מתרחקת מהחיים (ככה אני מרגישה לפחות) בכול אופן תודה רבה :)ותשיהיה לך שבת מקסימה

אני לא יודעת מה קורה לי בטיפול. אני ממתינה לזה כל השבוע, מחכה למבט שלה, לחיוך שלה, לשקט שלה, אבל ברגע שאני נכנסת לחדר, אני כבר לחוצה מתפללת שהזמן כבר יעבור, מרבה להסתכל על השעות, להעביר דקות בשקט בכדי שהזמן יעבור, לוקחת מספיק זמן עד שאני נותנת לה תשובות, וכל מיני טכניקות שבסופן אני בקושי מדברות בערך 5-7 משפטים כל הפגישה.!! אבל הכי רע שאני תמיד חוזרת הביתה עם תחושת פספוס, שהנה עוד שעה עברה מהטיפול בלי לעשות כלום, בלי להביא את כל מה שעבר עלי לאורך השבוע, ואפילו אם זה קשה, ושאני צריכה להמתין עוד שבוע. יש להזכיר שאני לא מטופלת חדשה והיא אינה מטפלת חדשה. ערב חמים לכולנו!!

שלום נועה, מאחר והקושי שאת מעלה נוכח מאד, כל הזמן, בפורום, לא אחזור ואעלה השערות על מקורותיו. אני מניחה שקראת והזדהית עם הכותבות האחרות. כל שנותר לי הוא לשלוח לך עידוד ותקווה להמשך הדרך, ולהפציר בך לא לוותר. זכרי שגם צעד קטן אך אמיץ, יכול להניע מהלך שיחזיר את תחושת המשמעות והערך לטיפול שלך. בהצלחה ליאת

כל כך מוכר.....

ליאת, אני לא כל כך מילולית בזמן האחרון. אז אני רק אכתוב שהיית מאוד חסרה לי. התגעגעתי אליך. נורית

נוריתי, מתנצלת על ההיעדרויות של הזמן האחרון. לפעמים למציאות תכתיבים משלה. אם יש משהו שאוכל לעשות כדי להחזיר את המילים, את יודעת איך למצוא אותי. :-)) גם אני התגעגעתי ליאת

היי.. אני בת 19 קוראים לי יאנה.. וכבר במשך הרבה זמן אני רוצה להתחיל טיפול כי שמעתי שזה עוזר.. בעיקרון מה שמביא אותי לרצות פסיכולוג.. הוא שאני רוצה להכיר את עצמי יותר ולדעת להתמודד יותר עם מחשבות ובעיות שמציקות לי... פחדים וכאלה... אני מתעניינת בכלל בפסיכולוגיה ומסתקרנת מאוד.. קראתי לאחרונה על שיטת טיפול קונגטיבי התנהגותי.. שהוא עוזר בשינוי תפיסות שליליות שלנו.. והתמודדות עם פחדים ביום יום... וזה ממש שיקף את מה שאני צריכה בטיפול..הטיפול שאני אלך הוא מכללית מושלם.. התור בעוד שבועיים.. אני אמורה לבקש מהפסיכולוגית לטפל בי בשיטה הזאת? או שלפי דבריי היא כבר תדע באיזה שיטה להשתמש? סליחה אם זה נשמע טיפשי.. אני פשוט לא יודעת כל כך איך זה ילך.. ואיך בידיוק להגדיר את הסיבה הספציפית בא אני רוצה טיפול אז אני לא רוצה שזה יצור מצב לא נעים......... בתודה יאנה...

שלום יאנה, כל הכבוד על ההחלטה להתחיל טיפול. זהו אכן מסע מרתק אל תוך עצמנו, הכרוך בתהליכים של שינוי וצמיחה. אם את סגורה על כך שאת מבקשת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עליך לוודא מראש שהמטפלת אליה בחרת להגיע אכן עובדת בגישה טיפולית זו. כיום, הגישה הרווחת בישראל היא הגישה הדינמית, וזו גם ההכשרה הבסיסית של כל מטפל שצמח באקדמיה הישראלית. מטפלים קוגניטיביים-התנהגותיים הם מי שעברו הכשרה ספציפית בתחום, וכדאי מאד לבדוק זאת איתה מראש. תוכלי לבדוק גם דרך כאן - http://www.itacbt.co.il/ITAlphone%20improved.htm בהצלחה ליאת

רציתי לפרגן ולומר שכייף לקרוא את התשובות שלך :-)

היי ליאת מה שלומך? אפשר לרשום שטוב לי? למרות שקר וסיימתי לעבוד מאוחר, למרות שאני עייפה והמקרר שלי ריק(שוב:) אפשר לרדת מהגג של עזריאלי... זוכרת שסיפרתי לך שהפסיכולוגית היתה אצלי ברחוב? מסתבר שהבנק שלה שם... (בטח בסניף יש מליונים(: סתם...את לא אוהבת את הבדיחות האלו..) היא סיפרה שיש ליד שווארמה טובה ולנו יש פלאפל,פלאפל, פלאפל(תזמזמי...) מימי(כינוי משודרג)

שלום מימי (איזה יופי שאת חוסכת לי את ה-caps lock?) כייף לקרוא שטוב לך. מאושרת לרדת מהגג של עזריאלי (בטח קר שם עכשיו נורא). נשמע נהדר לגור בשכנות לבנק, ועוד יותר בשכנות לשווארמה. אני אמנם צמחונית, אבל יודעת להעריך 'פסיליטיס'. נסי לשמור בכל הכוח על הטוב. הוא חמקמק, אבל קיים. אהיה כאן גם מחר, אם תרצי. שבת מנוחה ליאת

אוי ליאת כל פעם לחצת על CAPS LOCK? להבא לחצי על SHIFT ובמקביל את ההאות הרצויה.. את מצחיקה.. יש לי שאלה פסיכולוגית. שמתי לב שלאחרונה הפסיכולוגית מנדבת פרטים שבצחילת הטיפול לא נראה לי שהיא היתה מעיזה לומר...האמת שעכשיו אני גם מעיזה לשאול...פשוט פעם לא חשבתי שהיא תשיב...נתחי אותה:) וגם אותי... רושמת לך בעיניים חצי עצומות מימי

שלום, במקום עבודתי פרץ לפני פחות משנה עימות ביני ובין עובדת אחרת שאיתה עבדתי מס' שנים. בין שתינו נוצרו אף קשרי ידידות באותן שנים. העימות פרץ סביב קידום שלי (שלא פוגע באחרת), וכנראה גרם לקנאתה של האחרת במלוא עוצמתה. (העובדת האחרת מבוגרת, ותיקה ובעלת משרה קבועה ובכירה). בין שתינו נאמרו דברים לא נעימים. הדברים שלי הגיעו לאחר שורה של מעשי התנכלות מצד אותה עובדת, נסיונות שניסו להביא לכך שאעזוב. בעקבות הדברים שנאמרו ביני ובין אותה עובדת (שהיא ותיקה הרבה יותר) עברתי למשרד אחר ומעמדי הורע. העובדת הותיקה אף דאגה ליצור אוירה עוינת כלפיי במשרד החדש שעברתי אליו, וגם משם נפלטתי לבסוף. העובדת הנקמנית לא שקטה, ועשתה כל שביכולה להביא לפיטוריי, תוך שהיא עושה שימוש בקשרים עם בכירי המוסד (ההנהלה) בו אני עובדת. כשהיא חולפת על פניי היא "יורה" לעברי מין חיוך מרושע. לאחרונה אף הועלה נושא פיטוריי, והסתבר שהעובדת (שאין לי יותר קשר איתה) דרשה להיפגש עם אותם גורמים בטרם יחליטו על פיטוריי כדי להשמיץ אותי. היא אף השתמשה בטרגדיות אישיות שחוותה בחייה, כדי לספר ששמחתי על סבלה, וסיפרה שאמרתי לה "מגיע לך", על אותם ארועים בחייה. היא הצליחה להשיג אמפטיה מכל הסובבים, תוך שהיא בוכה ונרגשת ומספרת על הכאב שגרמתי לה. מה שאפילו שם אותי בבידוד מסויים ויצר ניכור כלפיי. אפילו קיבלתי שיחות אנונימיות לא נעימות. החוויה הזאת אינה גורמת לי לרצונות נקם, אבל היא מחרידה אותי. האישה צמאה לדמי. היא משקיעה אנרגיות גדולות לפגוע בי, להשמיץ אותי ואף להביא לפיטוריי. למעשה, הדבר היחיד שאמרתי לה בהקשר לטרגדיות האישיות שחוותה הוא "איך אישה שעברה את מה שאת עברת, מסוגלת להיות כל כך רעה?". ולמעשה, השאלה הזאת עדיין מהדהדת באויר. אני לא חושבת שאני כועסת או שונאת אותה. אבל כל מחשבה עליה מעבירה בי גל של זעזוע ודחייה. עושה רושם שהאישה הזאת התמקדה בי, וממעמקי השאול, משכנה, שולחת בי חיצים רעילים. זה נראה לי כמו בעיה נפשית, משהו מעורער בנפשה..יצר רע. נחשפתי לדפוס הנקמני הזה בה, לא כלפיי, עוד בהיותנו מיודדות . זו אולי שאלה פילוסופית עמוקה, אבל מה גורם לאנשים, באופן ברוטאלי כל כך, לרצות לפגוע במישהו כל כך, כשכל העובדות מתעוותות והם, אותם צמאי דם, חסרי הכרה ומודעות למעשיהם? תודה, אלי.

שלום אלי, הסיפור שלך נשמע קשה מאד, ולא הייתי רוצה להיות במקומך. מול תופעות כמו שאת מתארת קשה להתמודד, כי במובן מסוים אנחנו נגררים לחוקי משחק זרים לנו. לא ברור מה מניע את אותה אישה להרע לך כל כך. יתכן שחוותה את הקידום שלך כפגיעה בלתי נסלחת, אולי דווקא על רקע האסונות הקודמים שלה ותחושה שהכל נגדה. ההשקעה האינטנסיבית שלה בהרס שלך מעידה על מעורבות רגשית עצומה ועל יצר נקמה שממשיך לבעור בה. בספר משלי נכתב "מענה רך ישיב ח?מה, ודבר עצב יעלה אף". כלומר, היכולת להסכים,איכשהו, עם הצד הזועם, עשויה לרכך אותו ולפייס את כעסו, בעוד וויכוח והתנגדות לאדם הכועס עלולה להגביר את זעמו אף יותר. יכול להיות שדווקא בגלל מצב הביש אליו היא דחקה אותך, מצב של 'אין מה להפסיד יותר', שווה לגייס עמדה פייסנית ולראות מה יקרה. נדמה לי שאין טעם להתעמק באבחנות, אלא לנקוט גישה פרקטית למזעור הנזקים שהיא יכולה עוד להסב לך. החזיקי מעמד ובהצלחה ליאת

החיים האלה מסריחים מהשורש. הכל רקוב טמא מכוער ואכזר. הכל כואב בוער שורף חודר לנשמה. אני שונאת את החיים האלה כמו שאני שונאת את עצמי. רוצה לקחת גפרור ולשרוף את העולם המזדרגג הזה וכמובן אותי בתוכו. שהכל יהפף ללפיד אחד גדול ובוער עם ענן עשן. שכל הרוע ישאב לתוכו,שלא ישאר כלום ממנו וממני אפילו לא זכר. מרגישה כמו זבל מסריח וזבל צריך לשרוף ומהר. ליפני שיטפשט. אז כוס אמו העולם הזה וזה לא תסמונת טורט זה תסמונת קריז.

שלום אין שם, לצערי, היו חלקים בדברייך שעוררו אצלי הזדהות עמוקה. לכולנו יש ימים בלתי נסבלים, בהם היינו מוכנים לפוצץ את כל העולם על יושביו. החלק הבעייתי בזה, הוא העובדה המצערת אף יותר, שמה שהופצץ ונשרף והוכחד לעולם אינו חוזר אל החיים. אנחנו כבר יודעים שיש פקעות שצריכות לנבוט, פרחים שצריכים לפרוח, ותינוקות שצריכים לגדול. בגללם, אין לנו זכות לפוצץ כלום. אבל לרצות מותר. איתך בקריז :-) ליאת

העובדה של."שמה שהופצץ ונשרף והוכחד לעולם אינו חוזר אל החיים"היא בדיוק העיניין,האין חזרה. והאמיני לי שמה שצריך לפרוח, ומי שצריך עוד לגדול, אם היה יודע לאן ואיך, היה מעדיף שנפוצץ בשבילו.ובכל זאת תודה על ההשתתפות בקריז. איך הכל היה יכול להיות אחרת אילו לא הייתי נושמת פה ובכלל....

רציתי לברר איך בודקים זאת. מבלי לבקש מהפסיכולוג תעודות. כדי לא ליצור רושם של חוסר אמון, במקרה שלאחר ממספר מפגשים. ולנקודה נוספת. אחרי תחילת טיפול של כ10 מפגשים. שהיתה לו מטרה ברורה והיא שחרור מהרגשת כאב בגרון כאילו אבן שחוסמת נימצאת שם. במיוחד במהלך נסיעה באוטובוס אחרי העבודה. (כמובן שנעשו בדיקות ששללו כל בעיה גופנית) לא היו תוצאות בכיוון זה . יש לציין שהיתה פתיחות במהלך השיחות ונהנתי במהלכן, אבל לאחר מכן הייתי במצב של כאב גדול עם המון בכי והגעתי למסקנה שאם אני רוצה להשאר שמחה כמו קודם עלי לעשות הפסקה.והרגשתי ששמור פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. הייתי שמחה לקבלת תגובה מקצועית ותודה מראש. הילה

שלום הילה, מטפלים מורשים נוטים להציג את תעודותיהם במקום גלוי לעין (גם אם מוצנע) בקליניקה שלהם. זוהי פעולה מתבקשת והגונה. עם זאת, יש המעדיפים שלא לעשות כך, ולפיכך יש להניח שהם מורגלים בשאלות. שאלות לגבי השכלתו והכשרתו של המטפל הן מתבקשות ולגיטימיות, ואין לראות בכך הבעת אי-אמון. אפשר, כמובן, לבדוק בפנקס הפסיכולוגים, אך יש להביא בחשבון שהוא מתעדכן רק פעם או פעמיים בשנה. (אני מזכירה שמטפל מורשה יכול להיות גם פסיכיאטר, עובד סוציאלי קליני, או מטפל באמנות מורשה, והללו אינם רשומים בפנקס הפסיכולוגים). ולשאלתך השניה. טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול לעורר תחושות קשות או רגשות שליליים היוצרים חוויה של נסיגה זמנית במצב הנפשי. אם עזבת את הטיפול במצב זה, מבלי שאפשרת לעצמך להשלים או "לסגור" את התהליך, את עלולה להישאר עם המסקנה הלא מדויקת לפיה הטיפול הזיק יותר מאשר תרם. נוכל לומר דבר דומה על מי שהפסיק טיפול רפואי באמצע (לא השלים את מנת האנטיביוטיקה, ברח מרופא השיניים אחרי הקידוח אך בלי הסתימה, או זינק משולחן הניתוחים לפני שהמנתחים תפרו את בטנו...). הרי לא יעלה על הדעת במקרים אלו להאשים את הטיפול הרפואי, נכון? לכן, כל עוד הטיפול הפסיכולוגי נעשה ללא הרדמה, יהיו מי שיחליטו לוותר באמצע התהליך, ולהישאר עם הכאב, גלוי או מודחק. אני מניחה שהצלחת להסיק מהי דעתי על הבחירה שלך, ובוודאי גם מהן המלצותי להמשך. :-)) בהצלחה ליאת

מה את עושה עם מטופל שנכנס ואומר לך רק שלום. וזהו. זה כל מה שהוא אומר כל הפגישה למרות כל הנסיונות שלך ולמרות שהוא מטופל שלך כבר הרבה זמן. איך את מתייחסת לדבר כזה? איך את מפרשת את זה?

שלום ירון, מטופל שמתכנס אל תוך שתיקה יכול לאותת על קושי או התנגדות. ההחלטה כיצד לפעול והאם (וכיצד) לפרש זאת תלויה מאד במטופל הספציפי, בהיסטוריה שלו, בוותק שלו בטיפול, בטיב הקשר בינינו, וכד'. ככלל, אני באופן אישי משתדלת שיהיו בחדר לא מעט 'עזרים' באמצעותם אפשר לתקשר את הכאב גם ללא מילים. בניגוד לחשש שמובע כאן לעיתים קרובות, המטופל השותק אינו "נמאס", גם אם הטיפול בו לא תמיד קל או פשוט. בברכה ליאת

שלום, אשמח אם תעזרי לי לגבי מה שמתרחש בחדר הטיפול. אני נכנסת שם ופשוט למישהי אחרת. אני לא אותו אדם שבחוץ, שבמציאות. אני יותר ביישנית שם, יותר מפוחדת, שקטה, עצבנית, מתנגדת. וזה החלק הכי קשה- ההתנגדות. בועטת בה רחוק כמה שאפשר בכדי שאמאס עליה. מתנגדת לכל מה שהיא אומרת ומציעה. לא עושה כלום מזה. היא מנסה המון, אבל התחלתי להרגיש שבאמת נמאס לה, היא התחילה להתקפל, פחות לנסות, פחות ליזום. איך אני אהיה מה שאני באמת בחדר. איך להיות אמיתית.

שלום יוליה, לפעמים, תחת נסיבות חיים קיצוניות, אנשים מפתחים עצמי כוזב, המשמש הגנה יעילה מפני איום בפגיעה. הניסיונות העקביים שלך להימאס עליה, נעשים ככל הנראה כדי לשמור עליך מחוויה (חוזרת?) של נטישה.כאילו אמרת: אני אבעט, היא תמאס בי, ואני ארוויח פעמיים. אדע שהיא עזבה כי ככה *אני* בחרתי, וגם אקבל אישור לכך שכולם *תמיד* מואסים בי ואין על מי לסמוך. זהו מצב עניינים לא פשוט, אבל הוא עדיף - אולי - על מצב בו אשתוקק לקרבתה והיא תדחה אותי. אני חושבת שאם תרשי לעצמך להביא אל החדר את *כל* החלקים שלך (כולם, אגב, אמיתיים) זה אולי יהיה כרוך בסיכון מסויים, אבל תוכלי להרוויח חוויית עצמי חדשה, מלאה ושלמה יותר. בצר לנו, אנחנו נוטים לשכוח שדווקא אדם שלם, אמיתי ומורכב - נמאס פחות. שולחת לך את האומץ להעיז :-) ליאת

היי ליאת, בשבועות האחרונים אני חושבת על לחזור לטיפול שעזבתי לפני כ 8 חודשים. לא קרה משהו מיוחד,הדיכאון לא חזר, אבל יש משהו בפנים,בתוכי שמאוד רוצה ומאוד לא רוצה.... אני לא יודעת להסביר מהו. אולי זה סתם הרצון לשתף מישהו במחשבות,בתהיות,ברצונות,ובקונפיליקטים יומיומיים ?? קודמתי בעבודה,וקיבלתי תוספת קטנה של משכורת. לכאורה-עכשיו קצת יותר קל לממן את הטיפול. ובכל זאת משהו בי לא רוצה "לבזבז" את הכסף על הטיפול. חלמתי באיזה יום שאני יושבת מולה,ואנחנו דנות אם לחזור לטיפול,היא מציעה הנחה קטנה,ואני קובעת איתה פגישה לשבוע הבא אבל אני לא שלמה עם עצמי, ואז התעוררתי. להגיע אליה ולברר מולה? יצריך כמה פגישות כדי להבין. אני מתלבטת בתוכי. מרגישה שלמרות הרצון יהיה לי קשה לשתף אותה,יהיה לי קשה להיות שם. הייתי שם שנה וחצי-שנתיים, מרגיז אותי שלמרות זאת,אני עדיין מרגישה זקוקה לטיפול. נראה לי שטיפול זה כמו מגנט, אי אפשר להיפרד ממנו לגמרי ..... מה את אומרת ? אולי אנסה להמתין שזה יעבור ?

שלום טלי, מעניין כמה "אין חוקים" כשמדובר בטיפול. יש אנשים סובלים נורא, שזקוקים לטיפול כאוויר לנשימה, ובכל זאת עושים הכל כדי להימנע ממנו, בעוד אחרים, שמתפקדים היטב בחייהם, מרגישים דווקא אז שהיו רוצים יותר מרחב להתבוננות עצמית. לפעמים דווקא כשיוצאים מהדיכאון או החרדה האקוטיים, משתחררת אנרגיה פנויה שיכולה להיות מושקעת ב'עצמי', מתוך חופש ופתיחות שלא התאפשרו קודם לכן. טיפול - ברוב המכריע של המקרים - הוא עניין של בחירה חופשית. נסי לשמוח בכך שיש לך את החופש לבחור כרצונך. בהצלחה ליאת

האם ניתן לקבל החזר כספי לטיפול פרטי? האם מישהוא יודע האם הדבר אפשרי בצבא,ללכת למטפל פרטי ולקבל החזר כלשהוא? תודה,גל.

שלום גל, ככל הידוע לי, הצבא אינו מממן טיפולים פסיכולוגיים פרטיים לחיילים "רגילים", מאחר וקיים מערך בריאות נפש במסגרתו. הוא יכול רק לאשר את הטיפול הפרטי. לאחרונה נודע לי שיש חברות ביטוח מסוימות המעניקות פוליסות בריאות המממנות טיפולים פסיכולוגיים. יש להתייחס לתשובתי בהסתייגות שכן היא נשענת על ידע אישי מוגבל ביותר בעניינים אלה. שווה בדיקה. בהצלחה ליאת

אני מטופלת אצל אותה מטפלת בערך שנה ושמונה חודשים. ישנם עדיין נושאים שאני לא יכולה להביא בפניה. אני נורא מתביישת לדבר על זה למרות שזה מאוד מפריע לי בחיים ואני יודעת שזה ייתן לטיפול דחיפה מאוד טובה קדימה (הרי הוא תקוע כבר הרבה זמן, והיא משקיעה המון זמן בלדבר על הקשר בינינו במקום הכאב שלי, בכדי שאוכל לתת בה אימון). יכול להיות שזו אני, כלומר שזה לא קשור אליה? ואם אני אפילו אעבור למישהו אחר לא אוכל לפתוח את הנושאים הללו?

שלום אילנה, רבות דובר כאן, בפורום, על הקושי לבטוח ולתת אמון. לא תמיד קל (בטח שלא למתבונן מן החוץ) לדעת האם מדובר בקושי הספציפי למטופל, או במשהו שקשור לאינטראקציה שבין המטפל למטופל. תוכלי להשיב לעצמך חלקית על כך, אם תבחני מה קורה לך בסיטואציות בינאישיות אחרות. האם את מסוגלת לקרבה ואינטימיות רגשית עם אחרים בחייך? עם חברה טובה? עם הורייך?האם יש מישהו בעולם איתו את מסוגלת לחלוק את הכאב שלך? אם התשובה לשאלות אלה היא שלילית, אפשר להניח בזהירות שהקושי להיחשף פחות קשור למאפייני המטפלת, והוא עלול להשתחזר גם בקשר טיפולי אחר. אני מעודדת אותך לנסות ככל יכולתך להתגבר על המבוכה והבושה, ולשתף את המטפלת שלך, לפחות בעובדה שאת עדיין משאירה דברים מחוץ לידיעתה. לעיתים קרובות מטופלים נענים להזמנה להשתמש בערוצי תקשורת נוספים כמו כתיבה, קלפים טיפוליים, שימוש באמצעים הבעתיים (ציור, מוסיקה, דרמה, וכיוב'). נסי לחשוב ביצירתיות על ערוץ חלופי שיאפשר לך לתקשר את הכאב שלך בדרך מרוככת. בהצלחה ליאת

ליאת התגעגעתי אלייך ... היתכן ואפשר להתגעגע לדמות וירטואלית?.. כן..אני עונה .. אפשר להרגיש בך ..גם מעבר למסך.. אפשר רק לחבק אותך ולומר לך את זה ...? היית חסרה לי .. המילים שלך , החיבוק בהן..יכולת ההבנה וההכלה .. שולחת לך המון חיבוקים לסופש קל ורגוע. אוהבת שרית

תודה שרית, המילים שלך חיממו את לבי בערב קר כל כך. מקווה שאת בטוב. לילה חמים ונעים שלך ליאת

שלום ליאת, ענית לי השבוע לשאלה תחת הכותרת "הפסקת טיפול" ואמרת ששלושה חודשים הם לא מספיק זמן ושכדאי להמשיך ולבדוק את הדברים עם המטפלת. חשבתי על זה המון, נפגשתי איתה והעלתי את הדברים בפניה וידעתי שאני לא יכולה להמשיך איתה, פשוט נחסמתי מולה. היה לי קשה מאד להחליט להתחיל בטיפול, זה לקח המון זמן אבל אני חושבת שכשהחלטתי שכן הגעתי די מוכנה, אני יודעת שאני צריכה את הטיפול הזה וזה מה שיכול להציל אותי והפחידה אותי מאד המחשבה להפסיק באמצע תהליך ולהשאר לבד עם כל המחשבות שלי, אבל לא יכולתי אחרת. אני חייבת שמישהו יעזור לי, הריקנות והמחשבות על המוות משתלטות עלי. למטפלת הקודמת הגעתי דרך האינטרנט בלי לדעת עליה שום דבר ואני חושבת שזה לא היה טוב, נראה לי שזה חלק ממה שגרם לי לא לסמוך עליה. אף אחד בסביבתי הקרובה לא ממש יכול לעזור לי כי הרוב בכלל לא יודעים מה עובר עלי ומי שכן לא מכיר. אני לא יודעת מה לעשות.

שלום לך, תוכלי לפנות אלי או למנהלים האחרים למייל האישי, לכתוב מאיזה אזור את בארץ, ואולי נוכל לעזור בהפנייה. אל תישארי לבד עם מחשבות על מוות. בשום אופן. לילה טוב ליאת

ישנה אפשרות בפורום לעשות חיפוש לפי מילה מסויימת? למשל, אני הייתי רוצה לקרוא את ההודעות שמופיעה בהם המילה "חלומות"

היי שיר, מעל ה"הודעה החשובה" שבמסגרת האדומה (בראש העמוד), יש לך רפליקה של "חיפוש בפורום זה" - תקליקי על זה ו... בהצלחה! ס.מ.

שלום שיר, הקישי על הלשונית השחורה, עליה כתובה המילה "חיפושבפורום זה", ואז, הקלידי את המילה "חלומות" בשדה הראשון. סמני v בחלונית "נושא" או "הודעה". לי חזרו די הרבה הודעות בתגובה לחיפוש זה. בהצלחה ליאת

הי ליאת יש עכשיו שבועיים וחצי שהיא לא כאן ואני כ"כ צריכה אותה.מפגישות דו שבועיות לעבור לכלום שבועיים וחצי. עוד שבועיים אני טסה לטיפול בחו"ל(מקווה להביא נוסע/נוסעת סמויים)ואני צריכה להיות מאוד רגועה ובגלל מה שקרה עם המטפלת אני מרגישה כ"כ רע כ"כ לבד כ"כ לא רגועה. אז אמנם משבת היא תהיה זמינה במייל ,אבל זה לא אותו דבר. כ"כ זקוקה לחיוך שלה לשקט שלה לחיבוק שלה בסיום הפגישה. )-: איריס http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-816,xFT-707844,xFP-707838,m-Doctors,a-Forums.html

שלום איריס, אין לי ספק שאת מתמודדת כרגע עם משימה לא פשוטה בכלל, של איסוף כוח לקראת הנסיעה שלך. אלה ודאי ימים מתוחים ונרגשים, ודווקא כשצריך את התמיכה היא איננה. למרבה הצער, יש מצבים בהם החיים נראים לא הוגנים, לא מתחשבים ואפילו "נגדינו". הבשורה הטובה היא שאנחנו מצויידים ביכולות התמודדות אותן יש להכניס לפעולה בשעת הצורך. כרגע, מאחר ואין ביכולתך להשיב אותה אליך, תוכלי להנות מהחיוך, השקט והחיבוק שלה, הנמצאים בתוכך, ולקחתם כצידה גם אל מעבר לים. אני מאחלת לך שהטיפול שלך בחו"ל יהיה מוצלח במיוחד. אם תרצי, אנחנו כאן עבורך ליל מנוחה ליאת

שלום לך ליאת, אתמול שאלתי את אורנה לגבי הצורך העז שלי במטפלת שלי בין פגישה ופגישה. זו הייתה תשובתה של אורנה. "כן, את צריכה... צריכה לומר לה שאת מחפשת אותה, מבקשת אותה לעצמך, מפעילה אותה כדי שתגיב, ושותקת הכל שבוע אחר שבוע. לו רק היית יודעת עד כמה חשובה למטפל האינפורמציה שסיפרת לי על עצמך... עולם ומלואו, שראוי לדיבור ביניכן. " למה חשובה האינפורמציה הזו? מה זה אומר בטיפול? איך אני אגיד לה את זה? אף פעם לא הייתי כזו נזקקת למישהו? וגם בכתב קשה לי להראות לה את זה? מה אני אמורה לעזות וזה מאוד מקשה לי בחיי היוםיום.

שלום מטופלת, בעיני, גם היכולת להודות בפני עצמך עד כמה את זקוקה לה, היא הישג בפני עצמו. גם אני, כמו אורנה, סבורה שהמידע הזה הוא בעל חשיבות עצומה, ועליו להיות מדובר, מאחר והדפוס הזה מאפיין - כך הגיוני להניח - את המגע שלך עם אנשים משמעותיים נוספים בחייך. מה שקורה לך איתה בטיפול קרה וקורה, ככל הנראה, בגירסאות שונות גם בחוץ. איכשהו, אני משוכנעת שהמטפלת שלך מזהה את הדפוס, ומכירה בקושי. החשיבות של הדיבור על כך נובעת, בין השאר, גם כחלק מתהליך של התבגרות רגשית. כיום את נוטה *להתנהג* את הרגשות שלך באמצעות שיחות טלפוניות בין הפגישות או שתיקות במהלכן. היכולת לבטא את רגשותייך במילים תהיה צעד גדול גדול קדימה. זה קשה מאד, אני יודעת. בהצלחה ליאת

איך מפסיקים עם אובססית הריון ללא טיפול?

שלום לך פלונית אלמונית, הריון רצוי שאינו עולה יפה הוא תמיד דבר עצוב. אחרי הפלה, נשים רבות מדווחות על תחושת ריקנות, דכדוך, אכזבה, ייאוש, ואפילו חרדה מפני הבאות. הפנייה לטיפול הייתה צעד נכון, שכן עלה (ועדיין עולה) הצורך לעבד את האובדן, להיפרד מהתינוק שלא נולד, ולהתמודד עם כל הרגשות שהתעוררו בעקבות ההפלה. מאחר ותגובת האבל שלך נראית חריפה למדי, נדמה לי שיש טעם רב לשקול חזרה לטיפול, זאת כדי לסייע לך חזרה הדרגתית לחיים מלאים. נסי לחשוב על כך כעל השקעה בעצמך והכנה שלך לקראת ההריון הבא והאימהות. מאחלת לך הרבה בריאות טובה והצלחה ליאת

עברתי הפלה לפני הרבה זמן(כמעט שנה) הייתי אתל פסיכולוגית-15 פגישות בעקבות זה ובעקבות הערכה עצמית ירודה עכשיו אני עוד פעם אובססיבית להריון(חשבתי שאני בהריון-כשקיבלתי מחזור בכיתי כל היום פחות תיאבון משהיה כשחשבתי שאני בהריון. מרגישה שלא יכולה לשמוח אם לא בהריון- מצב רוח ירוד איך יוצאים ממצב זה?

הרגשה מיום רע- לדבר על מש על הלב על הצער ,על הכאב על המצב העגום לרצות להיעלם ולהיפך לכלום לצאת מהמצב לדרך אופטימית לראות את האור בחושך הקר לרדוף אחרי הזמן ולחשוב שאת מאחרת אחרי כולם לגעת בנר לגעת באור להוריד את הצבע השחור לנוע על אדווה שמשהו יתן לי הרגשה טובה יש איזשהי דרך להפסיק להרגיש ריקנות, ולהרגיש טוב גם ללא טיפול כי יש לי ימים שאני באמת מרגישה טוב ויש לי גם ימים רעים איך מעלים מצב רוח ביום שאני מרגישה כך כמו שכתוב בשיר?

בעוד כשעה איש יקר לי מאד יזנק לקראת מרוץ המרתון הראשון שלו. מתרגשת, דואגת, סומכת עליו שהוא יעשה את מרב המאמצים לשמור על עצמו. Take care, Wish you luck, bro! You can do it! http://epc-library.com/tshirts/8304.jpg

עדכון המשך - הוא גדול והוא הצליח. והוא חי ומרגיש טוב (עד לתפיסת השרירים מחר...) :-) איזה יופי. ידע לקבוע את הקצב הנכון לו מראש. האימונים המושכלים הוכיחו את עצמם. יש במי להתגאות, וכמו שהוא עצמו רשם גם לי - זה עושה אותו מיוחד. אכן. (א ל תי ג בי)

הגם שאיני יודעת על מה מדובר, ההתרגשות הדביקה גם אותי. יש לי חיבה והערכה רבה לרצי מרתון, כולל אלה המתמודדים עם "מרתון" פרטי משלהם. אז בהצלחה גם ממני ליאת

הי ליאת, אלמלא ההשתתפות של אותו אדם יקר, יש להניח שלא הייתי יודעת על האירוע הזה בעצמי יותר מידי... ו... תודה על ההצטרפות להתרגשות ועל האיחולים. אם זה בכל זאת מסקרן, דיברתי על תחרות המרתון הרשמית הבינלאומית שנערכה אתמול בארץ. השתתפו בה קבוצות של אלופים מן העולם, ואיתם, מקצוענים וגם חבר'ה טובים חדורי רוח משלנו, וביניהם אותו קרוב. עקבתי אחרי התהליך היפה שהוא עבר, חוויה בעלת משמעות גדולה, עם שאיפות עתידיות. כל הכבוד לו. אכן, כללתי בדבריי גם דיבור חצי סמוי על "מרתונים" פרטיים... ונחסוך הרחבות... שיהיה סופשבוע נעים לכולם (קררררררר נורא ובכל זאת) (א ל תי ג בי)

אני בטפול כבר שנה וחצי (או אולי קצת יותר) והענינים קשים אך מתקדמים יפה אולם שבוע שעבר קרה משהו עצוב. אביה של המטפלת נפטר וכמובן שהפגישה הבאה התבטלה עד סיום השבעה או הודעה חדשה. אני מצידי פוחדת לחזור להפגש איתה כי היא עוברת עכשיו תקופה לא קלה ואני לא רוצה להיות לעומס רגשי בסביבתה. זה נכון שאם היא בוחרת להפגש שוב - זוהי הבנה שלה שהיא באמת מסוגלת לכך ולא רק בגלל שאולי אני צריכה אותה אבל בכל אופן קשה לי להפגש ולדבר על שלי בזמן שאני יודעת שאולי היא לא ישנה בלילות מכובד האבל... עוד בעיה היא שאני לא אוהבת לדעת כלום על החיים האישיים של המטפלת אפילו בדברים הכי טפשיים וקטנים כי אני רוצה לשמר אותה בתור "המלאך המושלם" אבל גם היא בן אדם! וגם לה יש חיים מתקתקים.. ושוב החיים טופחים לי ומספרים לי ששום דבר לא מושלם ואף אחד לא מושלם וזה כמעט בסדר בשבילי להבין את זה רק כל עוד ההבנה לא מתחברת אליה.. זהו עוד מצב בו אני דוחקת אנטימיות רגשית עם המטפלת ואנשים בכלל.. אני מודעת לזה אבל לא מוכנה עדין להשתחרר מזה וגם זה בסדר... אבל מה אני עושה עכשיו עם עצמי והסיטואציה איתה?? לא רוצה להפריע (ואם אומר לה זאת היא תשאל אותי למה אני מרגישה שאני מפריעה? = חוסר הערכה עצמית...)לא רוצה להיות לעול, לא רוצה להיות במקום שאולי לא יוכל להכיל אותי.... מה עושים??? איך מרגישים?? לאן פונים בלי לברוח???

שלום אור, את נוגעת בשאלה חשובה ומטרידה - עד כמה אני יכולה להיות בטוחה שמי שאמור לשמור עלי ולטפל בי, יוכל לעמוד במשימה בהצלחה. כמו שאמרת נכון, גם מטפלים אינם מלאכים, והחיים שולחים גם אליהם את זרועות המציאות, ומפתיעים אותם, פעם לכאן ופעם לכאן. מטפל מנוסה יודע, ברוב המקרים, מתי הוא כשיר לחזור לעבודתו. הוא מכיר את גבולות יכולתו, מזהה "רעשים" אפשריים, ומשתדל בכל מאודו לא לתת להם להפריע לטיפול. אין זה אומר שלא תהיה עצבות בחדר יותר מכרגיל, ואין זה אומר שלא יהיה לה קשה מחוץ לחדר הטיפול בחייה האישיים. נדמה לי שהנושא הזה מהווה עבורך "אישיו" גם ללא קשר לאבלה של המטפלת, ולכן יש מקום לדון בו במסגרת הטיפול, ולהביע בכנות את כל החששות שלך מולה. מעבר למה שהנושא מעורר אצלך, אני חושבת שמקרים כאלה מזמנים סוג של מפגש ייחודי, שונה מהרגיל, בו מתאפשרת נגיעה רכה וייחודית זה בנפשו של האחר, גם ללא מילים. אוכל לומר לך מניסיוני שלי, שבימים בהם חוויתי חוויות רגשיות מטלטלות (כולל אבל) למטופלים שלי היה תפקיד מכריע בהתאוששות, הרבה מעבר למה שיכולנו (הם ואני) להעריך באופן מודע באותם ימים. שלא נדע צער ליאת

ליאת, תודה על כל מילה שכתבת. תמכת בי, כבדת את רגשותי ועזרת לי לפחד פחות ולהעיז להמחיש את רגשותי לעצמי יותר בלי לברוח וכך, לקוות ליותר ולהגיע רחוק יותר... כל מילה נוספת, מיותרת...ליל מנוחה שיהיה, אור.

היי ליאת, שמחה, ממש שמחה שהגיע הסופ"ש ושאת פה... מה שלומך? אני נעה בתקופה האחרונה בין קצוות. הטיפול קשה נורא. אני כל כך כל כך עייפה. לא מצליחה לזכור בכלל את הפגישות האחרונות, וגם השבועיים-שלושה האחרונים מעורפלים לי. אני שוב מתנתקת ללא שליטה, נעלמת לי לשעות ולימים שלמים. חוזרת ובורחת בדרכים שלא טובות לי, משהו שחשבתי שכבר עברתי... המטפלת מנסה לעטוף ולהקל, ואני שוב הודפת. אני לא מצליחה להתרחק מהתכנים הקשים שעולים, אבל גם לא מצליחה להיות שם. חברה טובה אמרה לי היום שלא כל הפגישות שלי חייבות להיות כל כך אינטנסיביות ומפילות. אני לא יודעת איך לעשות אחרת... חשבתי לקחת איזו הפסקה מהטיפול. להתרחק קצת כדי להסדיר את הנשימה. כבר התקשרתי למטפלת כדי לבטל את הפגישה הבאה ומצאתי את עצמי מבקשת פגישה נוספת השבוע. אפילו הלשון שלי כבר לא בשליטתי. איך מניחים? איך נחים, שם, בחדר הקטן שמלא במילים המגעילות שלי? איך מחברים קצוות קיצוניים, איך מצליחים להחזיק רגשות כל כך סותרים ומנוגדים? ונמש שלי, אי של רכות וחום, בתוך האוקיינוס האינסופי של הניתוק.

ערב טוב נועם, הנה שוב אנחנו פוגשים את הספירלה המפורסמת. כאשר נדמה היה שהכל בסדר, פתאום שוב נסיגה, שוב ניעה בין קצוות, שוב סימני שאלה. חשבת על חופשה מהטיפול, וביקשת פגישה נוספת. "חוסר שליטה על הלשון" קראת לזה, אבל אולי זה לא כל כך מוזר או סותר. אולי כדי לנוח צריך להגדיל את המרחב. כמו הרחבת הצינור כדי שזרם המים ינוע בו לאט יותר, נשלט יותר. אני מאד מאמינה שאפשר לנוח קצת גם בחדר הטיפול. לאפשר התקיימות באופנויות שונות ומגוונות. אולי המפגשים התכופים יפחיתו מעט מתחושת ההכרח המחייבת כל כך, ויאפשרו לך להתמסר למגעה הרך של המטפלת. שולחת לך כוח לשרוד את הגל העכור הזה, ולהגיע לחוף מבטחים. שלך ליאת

ליאת... את חושבת שמתישהו אפשר לצאת מהספירלה? או שזה משהו שממשיך וממשיך, כל החיים? קשה לי עם המרחב הפתוח מידי שכאן, כרגע. מרשה לי לשגר אליך מספר מילים בפרטיות של המייל?

נועם, לאחרונה כשאני קוראת אותך ואת נמש שלך אני נזכרת בשיר הזה (לא מצאתי קישור ישיר לשיר המנוגן). אני מקווה שאני לא מתפרצת לך מדיי...(ואם כן, אז סליחה) תרגיל נסיגה אחרון מילים: רוני ערן / לחן: איתן גדרון ומזי כהן שוב בקרוב לקום לעזוב מגע של שריון בשריון זהיר מעופה, סכנת חשיפה תרגיל נסיגה אחרון. על הדלת כתוב בפירוש: כאן גרים לבדם בשטח כיבוש אשה וחתול משוחרר מפחדים שבעי-מלחמות ולילות נדודים. תמיד עם הגב אל הקיר כמו קאובוי ותיק וזהיר שומרת מרחק מעיניים יפות ומיד נדיבה בלטיפות. חם, שלושים מעלות בצל הדופק מהיר והלב מתבהל דואגת כל כך ללבה ויש לה סיבה, כן יש לה סיבה. הוא נגע ועבר את הגבול בלי לדעת פרץ בה מנעול כי אצלה העניין לא פשוט היא יודעת תמיד איך לצאת בקלות.

תודה... לא הכרתי את השיר. הוא כל כך מדויק לי, מדויק מדי. לא התפרצת, להפך. המילים מרגישות לי קרבה נכונה. תגלי לי מי את?

נועם.. ניסיתי כל כך למצוא מילים מתאימות, אבל ללא הצלחה.. חיפשתי שירים, חיפשתי תמונות..שום דבר לא הניח את דעתי.. רציתי בכל זאת לומר שאני חושבת עלייך. זה אולי קצת לא מתאים, אבל כל מה שעולה לי זה לשלוח לך מתכון טעים למרק חם ביום סגריר .. :-) התבלבלתי.. זה המרק שטעים.. אבל את מוזמנת גם לטעום את המתכון אם את רוצה.. זה קצת מצחיק אותי לפרט כאן מתכון, אבל מה אכפת לי :-) (תרשמי?) חותכים קטן בצל אחד, סלרי עלים, 2 תפוחי אדמה, 2-3 גזרים, 2 קישואים, ומוסיפים אותם לסיר (גדול), עם קצת שמן, אחד אחרי השני.. שופכים פנימה גם קופסת שימורים של שעועית ירוקה, ועוד אחת של שעועית לבנה ברוטב עגבניות. נותנים לסיפור לבעבע כמה דקות, ואז מכסים הכל במים, שיכסו כפול מגובה המצרכים. מוסיפים פנימה עוד חצי כרוב לבן, חתוך לרצועות, וקופסת שימורים גדולה של עגבניות מרוסקות, מתבלים במלח, פלפל והרבה בזיליקום ומחכים.. נועם יקרה, מותר להישאר מתחת לפוך כמה ימים, אם ככה מרגישים.. (ומרק בחורף קר יודע לעשות את העבודה..) אני שמחה שהפה הזמין אותך לפגישה נוספת אצל הגברת שלך.. ובטוחה שהיא רואה כמה קשה ותדע, בדרכה שלה, לקרב ולרכך את הקצוות הקיצוניים. מותר לעצום עיניים..בקצב שלך.. נשמי עמוק .. אני חושבת שיהיה בסדר.. לאט-לאט דרישת שלום לנמש ממני, וחיבוק חם לך, לילך

אני איבדתי הורי ונשארתי לבד, וזה מאוד קשה לי. הבעיה היא שאני מפגינה כוח ותפקוד בריא בכל תחומי החיים בפני כולם, אבל אני ממש פגועה, עצובה ואני לא יודעת מה לעשות בחיים או בכלל מה אני עושה בחיים. אני ממשיכה את ההצגה הזו כבר כמה שנים, אבל אני על סף התמוטטות, כי אני לא משיגה כלום ואף אחד לא יודע מזה. בפני המטפלת שלי אני מראה לה את הצד הכן כאוב ועצוב, אבל אני מרגישה שהיא לא מבינה עד כמה זה עמוק, או שאני גם אצלה מצליחה לשחק קצת מהמשחק הזה. מה דעתך בעניין

שלום לימור, הלבד שתיארת מעורר עצבות. חלקו לבד "הכרחי" או מציאותי, משום שהורייך אינם כאן, וחלקו לבד המתנהל בתוכך, צובע את החוץ, ואולי אינו גזירת הגורל. אני קוראת בין מילותייך את הכמיהה שהמטפלת שלך תראה ותעזור, וחושבת שזה באמת מקום טוב להתחיל בו - לבדוק בו את האפשרות שלך ליזום משהו פחות בודד, ליצור קשר אותנטי שמייצג אותך כפי שאת באמת... אני מאוד בעד ניסיון זהיר ואיטי, ומבטיחה לך שהוא יחלחל משם בעדינות אך בביטחה אל העולם שבחוץ. שלא תדעי עוד צער, אורנה

שלום לכם האם מקובל להתקשר למטפל ולבקש עוד פגישה באותו שבוע? פשוט יצאתי עם הרגשה רעה בפעם שעברה ולא מצליחה להירגע לבד, לא מצליחה גם ללמוד או לעבוד? האם זה מקובל או הוא פשוט ילעג לי ולא יהיה מה לעשות לי? כי פשוט אין לי משהו ספיציפי ומדויק, פשוט לא טוב לי ואני צריכה להיות שם בכדי להירגע!!!! אודה לכם על תשובה מהירה

שלום שי, בוודאי שמקובל, ואפילו מעיד על בגרות ואחריות אישית מצידך. יכול להיות שלא תהיה אפשרות ממשית לקיים פגישה נוספת, אך בוודאי שהרצון לעשות זאת אינו נלעג (אגב, זה משהו שחשוב לדבר עליו - החשש שילעג להזדקקות שלך). בהצלחה, אורנה

מה גורם לי כמטופלת אחרי חצי שנה בטיפול לעסוק עדיין בפרטים בחדר, להגיד למטפל עד כמה הווילונות מכוערים הכיסאות לא נוחים הציורים נוראיים וכו'. מה עומד מאחורי זה הרי לא באמת בעיצוב פנים עסקינן. ניסיתי לברר לעצמי ולא הגעתי לתשובה, יש באמתחתך רעויונות?

שלום מישהי, אני מסכימה שלא בעיצוב הפנים עסקינן, אלא בצורך לבטא ביקורת שלילית על החוויה שלך בחדר הטיפול. יכול להיות שהחוויה הרגשית בחדר מפחידה אותך מדי, וצריך לצמצם ולהקטין אותה, יכול להיות שזו דרכך ליצור איתו קשר, לעורר ולהפעיל. יכול להיות שאת בודקת את גבולות נחמדותו, ויכולים להיות עוד הרבה דברים... אני מציעה לבדוק איתו מה הוא חושב, ולהיעזר בו על-מנת להמשיג את תחושתך לעצמך. בהצלחה, אורנה

יש לי בעיה בטיפול. בפגישות הקשות, שבהם אני לא מצליחה לדבר או שכואב אני מעדיפה להפסיק את הפגישה וצאת. הצלחתי פעמיים לצאת, אבל בשאר הפעמים היא תפסה אותו או את הדלת ומנעה ממני לצאת. דבר שגרם לי להיות עוד יותר עצבנית, ודווקא אז לשתוק יותר ולא לשתף איתה פעולה למרות כל נסיונותיה. אני פשוט חוסמת את כל הרגשות שלי, הבכי, אפילו את האוזניים שלי, אני פשוט לא מקשיבה לה ,הכל, ברגע שקשה או כואב לי בפנים. ניסיתי להסביר לה שיותר קל לי לצאת כשכואב לי אבל היא ממשיכה בלטעון שלא מקובל לצאת. האם זה נכון? הלא עדיף ללכת במקום להישאר ולא לעשות כלום? לילה טוב

שלום שלומית, אני מבינה שמדובר ברגעים בהם את מרגישה כאב עצום ובלתי נסבל, ושאת ממש לא מאמינה שמישהו יכול לשאת איתך את העוצמה הרגשית הזו. אני חושבת שהמטפלת שלך מנסה ליצור איתך חוויה רגשית אחרת - להיות איתך במקומות הכי נמוכים וסוערים. אני חושבת שכדאי לדבר על זה לא בעיתות מצוקה, אלא דווקא כשאת רגועה. בפגישות כאלה כדאי לדון ביחד במה שקורה ולהחליט על דרך פעולה משותפת, לקראת הפעם הבאה בה הסערה תגיע... שיהיה קל, אורנה

אני נשואה ואם ל 3 ילדים ואני נמצאת בתקופה לא טובה בחיים נראה לי שהכל לא טוב :בעיות בזוגיות, בעיות עם הילדים בלימודים ובבית , אני מאוד עצבנית כל היום צועקת ומתרגזת וכך נראים החיים בבית - מתח ,צעקות ובלאגן אחד גדול אני יודעת שצריך לטפל בעניין אבל אני לא יודעת מאיפה להתחיל כשיש כ"כ הרבה בעיות בכל כך הרבה תחומים אני מרגישה מיואשת הדבר גורם לי לתסכול רב עד כדי מחשבות אובדניות כיןן שאי אפשר להמשיך לחיות בצורה כזו , מה עושים ?

שלום לירן, נשמע שמרוב עצים קשה לך לראות את השביל ביער, וזה מאוד מובן לי ובהחלט מפחיד ומתסכל. אני מציעה להתחיל בך - בחיזוק של עצמך. אם את תרגישי יותר ברורה לעצמך ויותר חזקה, תוכלי להחזיק בצורה טובה יותר קשיים נוספים, ואז יתחילו מעגלי שינוי חיוביים. פני לטיפול פסיכולוגי, אצל מטפל/ת שיעוררו בך תחושה של חמימות, תמיכה ואהדה. התמידי בכך, והתחילי לעשות סדר בדברים. הערה חשובה בנושא האובדנות - במידה והמחשבות ממשיכות, התייעצי עם המטפל/ת בנוגע לטיפול תרופתי, לפחות עד שתתחזקי. בהצלחה, אורנה

ערב טוב, אני בטיפול שנה וחצי, אבל ממש קשה לי מאוד בלדבר, לשתף ולתת לה להתקרב יותר מדי. הייתי השבוע עם מספר חברות בבית קפה, וכולם היו עובדות סוציאליות שיש להם כמה -לקוחות- משותפים. הם דיברו בלי להזכיר שמות, עד כמה המטופל הזה קשה, או מה זה רוצה מהחיים שלהם כשהוא בא ולא מדבר, ודיברו על הבנות שבמצוקה שבאות "וזורקות" את כל הכעס עליהן...וכל מיני שיחות. אז שאלתי את המטפלת שלי עד כמה היא סובלת אותי, וכמה היא חושבת שאני מעצבנת, או דבילית...(כל זה היה בעקבות הפגישה ההיא, אבל לא הסברתי לה) ואז היא התעצבנה עלי ואמרה ל ישאני בן אדם מאוד קשה, ושקשה לה איתי, כי היא מרגישה שאני שמה אותה במבחן מתמיד, אבל היא רוצה לעזור לי ולהמשיך איתי, רק שאני איתן לה הזדמנות לזה. זה מאוד פגע בי, דווקא השאלות שלי רצו לבדוק אם היא כך כלפי כמו ששמעתי בפגישה ההיא... אם אני כל כך בן אדם קשה, איך אני אמשיך איתה...אם היא חושבת כך עלי.

שלום ל.א., אם את יכולה, אני מציעה בחום לחזור אליה ולהמשיך לדבר על מה שקרה. אני חושבת שנוצרה ביניכן סיטואציה לא מוצלחת, בה את היית זקוקה לאישור ותמיכה ממנה בעקבות השיחה ששמעת, ואילו היא הגיבה ממקום אחר, יותר ישיר וחושפני. אני שומעת בדבריה הרבה מאוד רצון להעמיק את עבודתכן המשותפת, ואני מציעה לבדוק את הדברים. אל דאגה, הרבה מאוד דברים קשים אפשר לתקן אם מדברים בכנות! בהצלחה, אורנה

שלום לך, יש לי קושי בשבוע בין כל פגישה ופגישה. אני מרגישה צורך עז לדבר איתה לשמוע ממנה. בשבועות שאני לא מצליחה למצוא סיבה כלשהי לדבר איתה זה עושה אותי עצבנית, בלתי שקטה (משתמשת בפורום המון עם הרבה שמות)...ורק מחכה לפגישה. למרות שהפגישה עצמה עוברת לרוב בשקט מצידי, ואני לא משתפת אותה בהרבה דברים, אני אפילו לפעמים אוהבת לעצבן אותה רק בכדי לשמוע ממנה.. הצורך הזה הוא רק בתוכי, אף פעם לא דובר עליו, ואם כן הזכרתי אותו, אז אני מזכירה בפגישות "הקשות". לא נותנת לה להרגיש בצורך שלי בה. זה מתיש אותי, נותנת לימים רק "לעבור" בלי ליהנות מהם. מה אני צריכה לעשות בעניין? ולמה זה קורה לי? האם אני צריכה

שלום מטופלת, כן, את צריכה... צריכה לומר לה שאת מחפשת אותה, מבקשת אותה לעצמך, מפעילה אותה כדי שתגיב, ושותקת הכל שבוע אחר שבוע. לו רק היית יודעת עד כמה חשובה למטפל האינפורמציה שסיפרת לי על עצמך... עולם ומלואו, שראוי לדיבור ביניכן. אם קשה מדי, אולי תראי לה מה כתבת? אורנה

אורנה, מה שלומך? אין לי שום דבר חשוב לספר, סתם התחשק לי לומר שלום. בעצם אולי משהו קטן.. מיד אחרי הפגישה היום חלמתי חלום, גדוש פרטים, ולהפתעתי גם הצלחתי לזכור את רובו. בדרך כלל אני זוכרת בדלי חלום ולא עושה שום מאמץ לזכור את היתר (מעדיפה להתהפך ולחזור לישון :-), לפעמים גם משתדלת לשכוח). היום, לא בטוחה למה, התעוררתי עם chunk לא קטן בראש, ומתוך שינה גיששתי אחר דפדפת ועיפרון חצי גמור והתחלתי לכתוב אותו בשטף. במהלך הכתיבה אני חושבת שנמנמתי לכמה רגעים וחזרתי לכתוב, ובסוף הצלחתי לשלוף הרבה יותר ממה שחשבתי שזכרתי. לא בטוחה אפילו למה עשיתי את זה... אני מתלבטת אם להביא את החלום לפגישה הבאה.. אני יודעת שזה מתבקש אבל לא יודעת מה יקרה שם. זה קצת מביך אותי..לא בטוחה ממש ממה אני חוששת. אני לא נוהגת לנסות לפרש את החלומות שלי, לא אוהבת את זה כל כך.. אני יודעת שפסיכולוגים מעניקים לחלום משמעות שהיא קצת יותר מ"סתם משהו של לילה". מה קורה כשמביאים חלומות? בדיוק היום התלבטתי כל תחילת הפגישה על מה לדבר איתה. שום דבר לא היה ממש "זה", וסיפרתי לה שאני מדמיינת את האפשרויות ולאן יובילו ועד כמה חשוב או מעניין לי לדבר עליהן. היא חייכה ובקריצה אמרה שתמתין בסבלנות שאסיים לדבר איתה בראש שלי ולבנות עלילות שלמות, ואתפנה לדבר איתה. אולי גם עכשיו אני עושה את זה.. עם החלומות? אני עדיין מנומנמת (זו הייתה שנת צהריים ואחר צהריים ארוכה מאוד), אז סליחה אם ההודעה יוצאת כמו שיחה פנימית... אולי אצנזר אחר כך, נראה מה יצא בסוף.. אז מה קורה כשמביאים חלומות? האם כדאי שאקרא שוב את החלום ואכתוב גם רשמים ואסוציאציות של אחרי? אורנה, השיחה היום, ביני לבינה, קיבלה באיזשהו שלב אופי אחר. אני תהיתי בקול אם זה לא הגיוני וטבעי לנהל שיחות פנימיות עם עצמך לפני שאתה משתף אדם נוסף, ולהגיע גם להחלטות קטנות לגבי מה להגיד ואולי גם איך להציג את ההתלבטות.. השיחה קיבלה אופי של פרטים בשלב הזה; מעין "הוראות התנהלות"- שהיא תיארה אילו עוד אפשרויות יש ואני משננת אותן ביני לביני כמו תלמידה.. הרגשתי כמו שהייתי מרגישה פעם- שאני לא באמת יודעת להתנהג כמו כולם, ואני צריכה לקבל בזה שיעורים פרטיים, שיטמיעו בי מה אפשר ומה מקובל ומה בסדר לעשות ואיך.. שאני עוד צריכה להתאמן קצת בהתנהגות מקובלת. למה כל כך קשה לי לדעת לבד איך מקובל ומותר לשתף אחרים? אני לא תמיד יודעת איך לשתף אותה. ובכלל, כמה לדבר עם עצמי וכמה עם אחרים, ועל מה מקובל לדבר ומה מקובל יותר לשמור לעצמי (לאו דווקא ברמת התכנים, אלא ברמת אופי ההתלבטויות- עד כמה לפרוט את השיחה הפנימית למילים חיצוניות).. אז האם לכתוב לעצמי אסוציאציות ולנסות להבין לבד מה אומר החלום, או לעשות את הכל איתה? אם אעשה את הכל לבד, יש סיכוי שאשתעמם מזה עד שאגיע אליה ושוב לא אדע על מה לדבר איתה.. אוי ואבוי, יצא נורא ארוך... רואה כמה זה מייגע כשפורטים את הלבטים הטפשיים למילים? אולי מוטב לחשוב ולהחליט לבד.. אשלח בכל זאת (כשעייפים הר?סנים קצת רופפים) לילה טוב בנתיים, לילך נ.ב.- את יודעת, בחלום עמדתי בראש מדרון תלול בלילה, מכוסה ערפילים, כך שבקושי ראו מה קורה למטה, והיה לי חשק כזה לקפוץ בכל הכוח פנימה לערפל.. הייתי מדוכדכת שם, וקצת פחדתי מהמחשבה הזו (שהייתה קצת התאבדותית בעיניי), וחשבתי עלייך, ועל איך אנסח כאן הודעה על מה שהרגשתי.. עמדתי שם בראש המדרון בלילה וניסחתי חלקי- הודעה לפורום :-) נכון טיפשי? אפילו בחלום אני מדמיינת דברים לפני שאני עושה אותם.. נ.ב.2- איזו הודעה מבולגנת... (סליחה..)- אולי אעשה סדר ואחלק את כל המלל הזה לשתי שאלות- אחת לגבי החלומות והשנייה, איך מותר/אפשר/ מקובל להעביר את השיחה הפנימית לחיצונית..זו שאלה של הגיגים :-)(ולמה זה לא בא לי טבעי כמו לכולם?..:(

לילך לילך, כל-כך הרבה סדר ניסית לעשות: סדר בפגישה, סדר בהודעה, ואפילו סדר בחלום! ממש ליל הסדר... ומתחשק לי להציע לך להתרווח עם המסובים, גם אם את עוד לא מאמינה שאת יכולה, וליהנות מעצמך... אני כותבת את זה וחושבת לעצמי שתאמרי בינך לבינך: להתרווח בהסבה? עבודת פרך ממש... והנה עוד דימוי מתוך האפוס מלא ההוד של ההימלטות המהירה, ובקיעת ים הסוף הפרטי שלנו, וההתגלות העצמית מלאת הייסורים, וההליכה במדבר, והארץ המובטחת... (רק שלא תביני זאת כהנחייה, או כדרישה "להסב ולנוח", רק כקריאת כיוון, סימן בדרך...). בוודאי שכדאי להביא חלום לפגישה טיפולית. הם עשויים להיות מרתקים ולספר את סיפורינו בשובבות ובשכבות. ולפעמים לא - אז מה? לא קורה שום דבר נורא... שמחתי להופיע בחלומך, אולי אושיט לך יד, ותקפצי אל תוך הערפל ותגלי אותו רך ועוטפני, לא רק פחד מוות וארץ ציה... לא קורה כלום אם קופצים עם יד מושטת. אורנה

לילך, עשית לא רק ליל סדר, (אורנה ,אהבתי !) . לי אישית ,את עושה סדר קבוע, בכל המחשבות שלי אודות עצמי. התלונות שלך על עצמך ,די מזכירות לי את תלונותי החוזרות ונשנות שלי על עצמי ,בהבדל אחד ,שאת יודעת לדבר אותן ,לכתוב אותן ,להוציא ,לאורר ,ולתת לגיטימציה.. תמיד חשבתי ,שזה לא נעים, ואולי גם קצת מביך.. להיות מה שהנני... אם זה בסדר להודות ....אז זו ההזדמנות...

א. יקרה, תודה *לך*! :-) אני בדרך כלל שופכת הכל ושולחת, ואז נבוכה ומתייסרת ומתחרטת, עד שאחד המנהלים מעלה את זה הנה. ואז מתוחה עד התשובה, ולאחריה משתדלת לטשטש, לפחות בעיני עצמי, את העובדה שזו *אני* ששלחתי את ההודעה ההיא. אני באמת. מנסה להיבלע בהמון ההודעות ולהרגיש אנונימית.. בלאגן שלם... כמעט לכל הודעה.. אני שמחה מאוד על המילים שלך.. גורמות לי להרגיש קצת פחות "משונה".. תודה.. ואם הבלאגן שלי עושה לך סדר, אז את מסודרת :-) יש לי עוד שפע של בלאגן שאני מוכנה להקדיש לך בשמחה רבה! :-)) נתראה, לילך

נראה לי שאני בדיכאון :-( השנה הזו הלכה לי לאיבוד... ואני מסתובבת עם פרצוף תשעה באב. ישנה ואוכלת. לא עושה כלום וכל הזמן עייפה. וכלום לא עוזר. כל דבר חיצוני ממוטט אותי... מה יהיה, אורנה? למה אני מחכה?

שלום ד', נדמה לי שאת מחכה לכתף להישען עליה, למישהו שאפשר לבנות עליו, לתקווה שתחזיק מעמד מבחוץ, עד שתופנם ותהיה גם שלך... חכי ותראי, אורנה

אני כמו כולם , אבל ..(איכשהו זה מרגיש אצלי אחרת) .. הצחוק שבחוץ, הבכי שבפנים , כמו כדור בילארד .. שנחבט לצדדים , מנסה לעצור לרגע ..ולשכוח, מנסה לחבר לי סיפור אחר, שם.. אני ..בטח לא אהייה השחקנית הראשית !! אני ..מסרט אחר בכלל. והשקט הזה .. שמכיל בתוכי אלפי מילים , שנבלעות להן אחת בשנייה נוגעות בי .. לא נוגעות מרגישות בתוכי .. לא מרגישות השקט והסערה הזו חוברים יחד למערבולת מסוכנת בתוכי ומצליחות להסתיר את הילדה שצמחה בתוך החלל,הריק בתוך האין ,.. בתוך הגלים של הים.. שם קבורות להן הסודות בתוך הקירות נבלעו הצעקות ,המכות בתוך החושך קבורים להם הפחדים ו..הפלאשבק שמבזיק ומקפיא את הרגע .. מותיר ככ הרבה שאלות ... ואני.. ממשיכה לדפדף בספר של חיי, דף אחר דף, זכרון ועוד אחד, תמונה ועוד תמונה .. ומחול של זכרונות מרקדים להם בזדוניות מול עיניי .. רוצה לקרוע את הדפים לחתיכות קטנות ברוח להעיף אותן ברוח האינסופית המחניקה מאבק הדרכים רוצה למחוק את הזכרון.. לקרוע את סליל ההקלטה שחוזר על עצמו ולא נמחק אז פעם..היתה ילדה קטנה ויפה שלמדה לגדול מהר .. בתוך בית עם גג אדום וארובה ועשן ממש כמו ב"אגדות" והילדה הזו השאירה את תומתה ותמימותה , אצל הזאב .. שטרף אותה ..(בעודנה חיה) . מה נותר עוד לומר ?... מה ? חיבוק ממני אלייך אורנה .. זה אומר שיש בי עדין רגש? שרית

שלום שרית, המילים שלך מעידות שוב ושוב על הרגש שיש בך. רגש עז המחפש את דרכו לביטוי עצמי, לצמיחה, לתיקון. את זוכרת את הסיום המשונה של 'כיפה אדומה', כאשר הצייד שולף את סבתא ואת כיפה בריאות ושלמות מתוך בטנו של הזאב? מאחלת לך שתגיחי משם, שלמה וחזקה... למודת ניסיון ויודעת גם תקווה... לילה טוב, אורנה

שלום רב לכולם ולצוות היקר והמקצועי! טוב אז אני לא ממש יודעת איך להתחיל אבל אני בת 25 ומאז ומתמיד איכפת לי מה אנשים חושבים עליי זה מתבטא כבר בקיצוניות אני מוותרת על מה שאני רוצה בשביל שאחרים יהו מרוצים אני גם יוצאת עם מישהו שנה ואני עדיין מתביישת באיך שהוא נראה למרות שאני מאוד נהנת איתו למרות שיש לי קצת התלבטויות לגביו אין ספק שעשיתי עבודה על עצמי וזה הרבה פחות אבל עדיין התופעה קיימת מה עושים:("???.

שלום שני, אני מבינה שאת מוטרדת מהאופן בו אנשים אחרים רואים את חברך, ומה זה עלול לומר עלייך... אני מבינה גם שבחששות הכמוסים ביותר שלך, אנשים אחרים עלולים לחשוב עלייך דברים לא טובים, משום שבחרת בבן-זוג שאינו נאה במיוחד. אני רוצה לכוון אותך לחשוב שהבעיה אינה בהכרח אצל אותם "אחרים" ומה שהם חושבים או לא חושבים... אלא קשורה יותר לביטחון שלך בעצמך, בבחירותייך, בנטיות ליבך. זוהי אמירה אופטימית, משום שבהחלט כדאי ואפשרי לעבוד (עם עצמך ובטיפול פסיכולוגי) על הביטחון והדימוי העצמי שלך. מעבר לזה, בנימה "לא פסיכולוגית", אני רוצה להציע לך לשמוח בהנאתך איתו, ושכולם יקפצו... אורנה

הי אורנה מחר הפסיכולוגית שלי טסה לשבועיים וחצי והיום היתה הפגישה האחרונה לפני חופשתה. כ"כ ציפיתי שהפגישה היום תהיה שונה וכשזה לא קרה כ"כ התאכזבתי,אמרתי לה שציפיתי שהפגישה תהיה שונה והיא שאלה במה ולא היתה לי תשובה. הייתי כ"כ מאוכזבת וכ"כ כאב לי היו כמה דקות של שתיקה ,אמרתי לה שנראה לי שהפגישה הסתיימה ביקשתי את סליחתה והלכתי. שלחתי לה מייל אחרי הפגישה וכתבתי לה שלא איכפת לה ממני והיא ענתה לי שהיא יודעת שקשה לי להפרד ושאני צריכה לכעוס עליה. אוףףףףףףףףף במקום להפרד יפה תראי מה קרה, כ"כ קשה לי עם פרידות ,איך שורדים את התקופה הזאת,בא לי למות.

שלום איריס, התסכול שחשת בפגישה מאוד מובן לי - רצית פגישה אחרת, וקיבלת "אחרת" מהכיוון ההפוך... אין לי ספק שהמתח והציפיה תרמו לתגובות קיצוניות יותר, כפי שאנחנו מתנהגים "כשאין מחר"... אבל יש מחר! אמנם ברמה הקונקרטית הוא יחול בעוד שבועיים וחצי, אבל הוא יבוא, ואיתו אפשרות נוספת ליצור דיבור, נגיעה, תיקון... בינתיים, נסי לחשוב על דרכים חלופיות בהן יכולת לבטא את רגשותייך בפגישת הפרידה - למשל, לתאר במילים את תחושות המתח והציפיה, מה שמאפשר פחות "להתנהג" אותן. וכמובן, בשבועיים הקרובים אם תזדקקי לנו יותר, אנחנו נהיה כאן, אורנה

היי אורנה בשבועות האחרונים אני חושבת על לחזור לטיפול שעזבתי לפני כ 8 חודשים. לא קרה משהו מיוחד,הדיכאון לא חזר, אבל יש משהו בפנים,בתוכי שמאוד רוצה ומאוד לא רוצה.... אני לא יודעת להסביר מהו. אולי זה סתם הרצון לשתף מישהו במחשבות,בתהיות,ברצונות,ובקונפיליקטים יומיומיים ?? קודמתי בעבודה,וקיבלתי תוספת קטנה של משכורת. לכאורה-עכשיו קצת יותר קל לממן את הטיפול. ובכל זאת משהו בי לא רוצה "לבזבז" את הכסף על הטיפול. חלמתי באיזה יום שאני יושבת מולה,ואנחנו דנות אם לחזור לטיפול,היא מציעה הנחה קטנה,ואני קובעת איתה פגישה לשבוע הבא אבל אני לא שלמה עם עצמי, ואז התעוררתי. להגיע אליה ולברר מולה? יצריך כמה פגישות כדי להבין. אני מתלבטת בתוכי. מרגישה שלמרות הרצון יהיה לי קשה לשתף אותה,יהיה לי קשה להיות שם. מה את אומרת ?

שלום טלי, האמביוולנטיות שאת חשה עולה מכל מילה שכתבת - רוצה ולא רוצה, רוצה אבל פוחדת... אני מבינה שחלק מהאמביוולנטיות מיתרגמת למונחים של כסף - קיבלת תוספת למשכורת ולכאורה יהיה קל יותר, אבל האמנם את רוצה "לתת" לה את התוספת הזו? אולי אם היא תבין את הקושי ותציע הנחה? אני מציעה לנסות לראות בכסף (מבלי להקטין בחשיבותו הממשית) ייצוג של משהו נפשי-רגשי: יש משהו פנימי שקשה לתת וקשה לקבל, משהו שמפחיד להיפרד ממנו מבלי לדעת מה תקבלי בתמורה. את לא יודעת האם תקבלי מספיק הזנה ותגדלי שם, או שכדאי לשמור את המשאבים לעצמך ולהסתדר לבד... את הקונפליקט הזה, שנוגע בגדילה ובצמיחה, בסטגנציה וביאוש, בלבד ובביחד, אני מרגישה שכדאי להביא אל טיפול כדי להמשיך לחשוב עליו ולהרגיש אותו. את מוזמנת לעדכן, אורנה

מה דעתך על הקלטת הטיפול? האם מולץ? יש לי תחושה לפעמים שאני לא זוכרת את כל מה שהפסיכולוגית אומרת לי בפגישה, והייתי רוצה לשמוע את זה שוב. אמרתי לפסיכולוגית, שאני מפחדת שאשכח חלק מדבריה, והיא אמרה לי-שזה לא חשוב מה שהיא אומרת, אלא מה שאני מבינה ולוקחת מזה. בכל זאת בא לי לחוות שוב את הטיפול ע"י שמיעת ההקלטה, מה דעת המומחים בנושא?

שלום שיר, שאלה מעניינת. בדרך כלל הקונפליקט הוא הפוך: מטפלים שקבלו את הכשרתם בארה"ב רגילים להקליט ואף לתמלל את הפגישות הטיפוליות לצרכי עבודה שלהם (עבודה אישית או בהדרכה), ומטופלים ישראלים נוטים לראות בכך הפרה של פרטיותם. המצב שאת מתארת - פגישה שהמטופל מקליט לצרכיו - בהחלט מעורר אצלי תהיות, ואינני יודעת להכריע לגביהן עד כמה הן עניין מהותי הוא עניין של הרגל וקיבעון מחשבתי. מטפלים דינמיים נוטים לחשוב שבפגישה נוצר מעין מרחב שיש לו קיום משל עצמו, ואין צורך להתאמץ לזכור אותו - מה שחשוב עולה, ועולה בזמן הנכון... בתפיסה כזו, ההקשבה החוזרת לדברים תובן בתור ניסיון לשלוט בחוויה, ניסיון אשר לכשעצמו יכול להשפיע על החוויה ואולי אף לצמצם אותה. מטפלים קוגניטיבים-התנהגותיים צפויים להתרגש פחות, ואף לראות בשמיעה חוזרת של תכני הפגישה יתרון המקביל לתרגול נוסף. כך שזה עניין של עמדה, ושל הנכונות שלך להתנסות בחוויה... אשמח לשמוע עוד על התנסותך בנושא, אורנה

הי שיר, זה הזכיר לי את אחת השיחות בטיפול שלי, שבה התווכחנו על ניסוח של דברים שנאמרו (ואם נאמרו, או כיצד נשמעו) ובעקבותיהם באה פרשנות. ואז, הצעתי, כרעיון רציני-מבדח, שאולי אנחנו צריכים להקליט פעם אחת איזו פגישה כדי לבדוק מי צודק בויכוח... (זה לא היה מסתיים בין כה וכה, כי פרשנות וכו' וכו'... ולכי תלכדי בדיוק את הרגע...). הייתה הסכמה על העניין החד פעמי כניסיון, אבל מעולם לא העזתי לעשות זאת. מסוג הפנטזיות של "אולי פעם אחת נעשה כך וכך" שמועלים בפגישות ולא ממומשים. עניין הטייפ קצת מפחיד אותי, כאילו הוא מישהו שלישי, זר לטיפול ולא בטוח משום שהוא מאפשר גישה לכולם, והוא מציץ לתוך אינטימיות לא לו. היית מדברת חופשי אילו היית יודעת שמונח שם טייפ? יכולה לומר לך, שאולי גם בגלל הבעיות המסוימות שלי, אף אם הייתה מוקלטת השיחה (של הטיפול הדינמי) והייתי שומעת הקלטות שוב ושוב, [נניח מתוך מחשבה "לייעל" את התהליך כביכול, אולי כניסיון שליטה בו], וכפי שאני מכירה את עצמי, מנגנוני ההגנה שלי לא היו נותנים לדברים לחדור פנימה. התנגדות בפעולה. יתרה מזו, יכולה לנחש שמה שהיה קורה הוא ההיפך מתהליך בנייה, ואפילו בשטח היו מתווספות לכך תחושות גופניות של בחילות ורעידות. מן הרגשה של דחייה של מינוני יתר מבוקרים פחות. וממילא יש לנו שפע של התנגדויות לא מודעות שעובדות מסביב לשעון... מעניין שגם כשניסיתי לרשום דברים אחרי הפגישה כדי לא לאבד אותם, לא יכולתי לעיין בהם שוב, או שאפילו התנתק לי חוט המחשבה תוך כדי רישום. ערבול מיידי. אם כי, לרישום היה אפקט משלו כתיעוד רגעי לחיבור. כך, לפחות, אישית אצלי. אבל, בסופו של דבר, עם כל החרדות, מידע מן החוץ טופטף פנימה ועם הזמן גם נוצרו חיבורים. והתנתקו. והתחברו. והתנתקו. והתחברו... אז... מה רע לתת לעצמנו קצת חופש בין הפגישות ולאפשר לתהליך לקרות מבפנים בקצב שלו ולסמוך על ידיו הנאמנות והבטוחות של בעל המקצוע? המנוחה בין הפגישות חשובה מאד. הו, חכמה קטנה מאד לומר. לא פשוט באמת. חרדות רבות כל כך נבנות סביב. ועד שמרשים... גם זה חלק מהתהליך... ובקיצור, מה שקורה בסוף, זה מה שקורה... מנסים למצוא את הדרך, ואת המסלול מכירים בדיעבד. מעבר למימוש או אי מימוש הרעיון המעניין שלך, נראה לי ששווה להעלות את הפנטזיה הזו בשיחה שלכן (אם עדיין לא עשית זאת). כי ככה זה שיחות... דרך צלחה לכולנו

אז זהו, החלטתי לעשות זאת ועשיתי זאת, אני בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. מאז הפגישה, כבר שמעתי את ההקלטה כמה וכמה פעמים, יש לציין שזו הייתה פגישה טובה, ונורא כיף לי לשמוע, אני מגלה דברים חדשים שלא שמתי לב להם במהלך הטיפול, ויש לי חומר למחשבה נוסף.

אוי ליאת פיספסתי אותך? הייתי אצל הפסיכולוגית היום וגם את כאן. שתי ציפורים במכה:) לא יודעת מה היא עשתה אחרי הפגישה ברחוב שלי... מקווה ששמחת מהגשם שירד אצלך היום מרגישה צורך להוסיף שמישהו כאן רושם בשמי...אז או שלא ארשום פה או שאחליף כינוי.. ואם את עונה, אז רציתי לדעת אם את רואה שאלת המשך שנרשמה למנהל אחר?(ולא הועלתה...) ME האורגינלית

שלום ME למרות השעה המאוחרת, אני מרשה לעצמי לחרוג קצת, הפעם. מקווה שלא תיאלצי להחליף זהות. לשאלתך, כל המנהלים רואים את "מאחורי הקלעים" של הפורום, כולל שאלות ההמשך, כולל אלו שלא הועלו. זהו להיום. באמת כיף, הגשם. הוא התחיל לא מזמן. לילה טוב, ולהתראות ביום חמישי ליאת

הגשם ירד אצלך(אולי לא ספציפית מעל ביתך) כבר בשעות אחה"צ. אני עדה לכך...(: ואל תקחי את זה קשה אם אחליף כינוי:) כל הצעה תתקבל בברכה... המשך שבוע טוב

הקשיבי, הקשיבי,דיווח ישיר מהשטח אכן חויה מתקנת עשיתי זאת וזאת רק ההתלה! אז הבנתי שאהבתי איליו לא השתנתה במאומה לא ממרחק של זמן, ולא ממרחק של מקום.וסוף סוף בתוך הימים והשעות הבילתי נסבלות,היה לי משהו טוב היום ואני שומרת עליו בקנאות!!! כן עכשיו יש לי במה להאחז.והלוואי וזה יעזור לי בשעות הקשות.מצפה לספר לך יותר. לילה טוב.

הייתי לרגע קט, וברחתי. כבר אחרי עשר. אשמח לשמוע בהזדמנות על האהבה החדשה/ישנה. להתראות ליאת

שלום ליאת, אתמול העלתי שאלה תחת הכותרת "התבלבלתי לגמרי" וקיבלתי תשובה מדרור שהמליץ לי לא לסיים את הטיפול לפני שאני מבררת את הדברים עם הפסיכולוגית שלי. אני החלטתי בסופו של דבר כן לסיים את הטיפול, אני שם שלושה חודשים ומרגישה שהיא לא ממש איתי, העלתי בפגישה האחרונה שלנו את כל מה שמציק לי ושלדעתי צריך להשתנות. התשובות שלה גרמו לי להרגיש שאני לא סומכת עליה ושהיא לא מספיק מקצועית. היום התקשרתי אליה והודעתי לה שאני מעוניינת לסיים את הטיפול, היא אמרה לי שזה לא מתאים לשיחה בטלפון ושצריך להיפגש, למרות שאני ממש לא רוצה החלטתי להגיע לפגישה נוספת. כל התהליך הזה היה לי קשה מאד ובכלל קבלת ההחלטה להתחיל בטיפול, להודות שאני צריכה עזרה מקצועית כדי לעזור לעצמי, לרצות את זה ולהעיז לעשות את זה לקח לי המון זמן, אבל כשהחלטתי ידעתי שאני הולכת עם זה עד הסוף. גם כל התקופה הזאת של השלושה חודשים היתה קשה מאד ועלו בה מחשבות שחורות מידי. אני יודעת שאני חייבת להתחיל מחדש, אחרת אני אשאר תקועה עם החושך שלי, אבל אני מפחדת להתחיל את הכל שוב וגם אין לי מושג איך למצוא מישהי מקצועית ובעלת ניסיון, בפעם הקודמת חיפשתי באינטרנט ואני לא רוצה לחזור על הטעות הזו שוב, ואין לי מישהו בסביבה הקרובה שיכול לעזור לי עם המלצות. אני לא יודעת מה לעשות, איך למצוא מטפלת בצורה יותר "בטוחה" האם יש באפשרותך להמליץ לי על מטפלת בירושלים? ושאלה שגם שאלתי את דרור אתמול- אני בחורה דתיה וחלק מהבעיה שלי נובעת מחוויה שחוויתי בעולם החילוני. אני מפחדת שמטפלת לא דתיה לא תוכל לרדת לעומק הבעיה בגלל שהיא אינה חיה בעולם הדתי ולא תוכל באמת להזדהות ולהבין אותי ואת המורכבות של הבעיה, מצד שני אני לא דתיה במובן המקובל ורמת הפתיחות שלי לעולם ולחופש גדולים מאד ואני לא בטוחה שאני אעיז להכנס לפרטים של המקרה שקרה לי עם מטפלת דתיה. תודה רבה

שלום לך, ההחלטה להתחיל טיפול היא החלטה אמיצה ומורכבת עבור כל אדם, ואת מעידה על עצמך שזה היה לך קשה במיוחד. דווקא מהמקום הזה, ומהנחישות שלך "ללכת עם זה עד הסוף", נראה לי מוקדם לקבל החלטות אחרי שלושה חודשים בלבד. כדאי להביא בחשבון את האפשרות שהכעס שלך עליה הוא חלק מהתנגדות לא מודעת לטיפול. כדאי לחשוב על כך טוב לפני שאת עושה החלטה. אשר לשאלת הדת, אוכל לומר שלאמונתי, הפסיכולוגיה היא "תורה אוניברסאלית" וכלי עבודתה יפים לכל מגזר. יש מקרים בהם מטופלים מסוימים מרגישים שיוכלו להיפתח *רק* בפני מטפלת אישה/ מטפל גבר/ מטפל דתי/ מטפל ערבי/ מטפל קיבוצניק/ מטפל הומוסקסואל, וכו' וכו'. עמדה זו משקפת בדר"כ את ההנחה שקל יותר להיעזר במי שדומה לי בעולם הערכים שלו או באורח חייו. הניסיון מלמד שבמקרים של מרפאות ציבוריות, בהן אין למטופל יכולת לבחור את המטפל, הטיפולים "עושים את העבודה" יופי, למרות גורם אי הוודאות. אני לא בטוחה שמטפלת דתית תעשה לך את העניינים פשוטים יותר (כמו שכתבת בעצמך), אבל גם לא בטוח שלא. בקיצור - ההחלטה, לכאן או לכאן, נשארת שלך. אני מצטרפת לחברי הטוב דרור, וממליצה לך להמשיך ולבדוק את הדברים בפגישה עם המטפלת שלך. בהצלחה ליאת

שנה וחצי מאסר לנער שהתעלל מינית באחותו יום שני, 7 בינואר 2008, 14:46 מאת: נתיב נחמני, מערכת וואלה! על האח המתעלל נגזרה שנה וחצי מאסר ופיצוי של 5,000 שקלים לאחותו (אילוסטרציה: ShutterStock)מכתב האישום עולה כי כשהיה בן 13.5, נהג האח לאנוס את אחותו בת ה-8 ולהתעלל בה באכזריות. גם אחיהם הגדול הורשע בהתעללות עוד בכתבה: "אין לי איש, אני צריכה למות" » שנה וחצי מאסר בפועל נגזרו היום (שני) בבית המשפט המחוזי בתל אביב על נער תושב הצפון, שנאשם כי בזמן שהיה בן 13.5 נהג לאנוס את אחותו בת השמונה ולבצע בה מעשי סדום. מגזר דינו של האח עולה, כי הוא נהג להתעלל באחותו גופנית ונפשית, ובין היתר, נהג למרוח עליה צואה, להשתין עליה ולהחדיר חפצים לאיבר מינה תוך שהיא בוכה מכאב. אחיו של הצעיר, המבוגר ממנו בשש שנים, נאשם גם הוא בהתעללות באחותם הקטנה במקרה נפרד, ונידון לשנה מאסר על תנאי. מקרי ההתעללות הקשים התרחשו במהלך חופשת הפסח של שנת 2002. שנה לפני כן, נשלחה האחות למשפחתון והייתה מגיעה מידי פעם לחופשות ולסופי שבוע. במהלך חופשותיה ביצע האח את המעשים במספר הזדמנויות. מגזר דינו של אחיו הגדול עולה, כי גם הוא התעלל בה שנה לפני מעשי אחיו, בהזדמנות נפרדת. "אין לי איש, אני צריכה למות" כמעט שש שנים אחרי האחות סובלת מאנורקסיה, חרדות, התפרצויות זעם, ודכאון (אילוסטרציה: ShutterStock)האחות הקטנה סובלת מטראומה ומבעיות בתפקוד מאז ההתעללות הקשה. כשחזרה למשפחתון היא הפסיקה לתפקד, התכנסה בעצמה, ואף סירבה לאכול ולשתות. היום, כמעט שש שנים אחר כך, היא סובלת מאנורקסיה, חרדות, התפרצויות זעם ודכאונות, ונמצאת במעקב פסיכיאטרי. "אין לי איש בעולם", אמרה למטפליה, "אני צריכה למות". למרות המצב הקשה שהיה בבית המשפחה עוד קודם למקרי ההתעללות ולמרות גילו של האח הצעיר אז (13.5) החליט הרכב השופטים לדון אותו למאסר בפועל. "אין ספק שהנאשמים נפגעו מהתמשכות המשפט שריחף מעל ראשם, אך מי שנפגעה בעיקר היא הקטינה שאיבדה את ילדותה ועתידה לוט בערפל בעקבות מעשי הנאשמים ובעיקר מעשי האח הצעיר", קבעו השופטים. הם גזרו את דינו של האח הצעיר ל-18 חודשי מאסר בפועל ו-18 חודשים על תנאי ופיצוי לאחות על סך חמשת אלפים שקל. כאמור, על אחיו הגדול גזרו השופטים 12 חודשי מאסר על תנאי

שלום לילי, לצערנו, צער העולם הוא עניין מתמשך, וקורבנותיו מתהלכים בינינו כל הזמן. לא נותר לנו אלא להתפלל להחלמה ושיקום של כל הנפגעים באשר הם. ליל מנוחה ליאת