פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום, כתבתי לפני כמה ימים לאורנה לגבי הנסיעה של המטפלת שלי ועד כמה קשה לי עם הפרידות ובמיוחד לאור מה שהיה בינינו. ואורנה הציעה לנסות ולהשקיע עוד מאמץ בקשר הטיפולי הזה. הלכתי לפגישה בסוף ולא ביטלתי אבל מרוב שהייתי כועסת עליה עם הרגשה של נטושה ונבגדת, לא הוצאתי מילה שם. כלום, לא הצלחתי לומר שום דבר הייתי באי שקט, ניסיתי לצאת אחרי עשר דקות מתחילת הפגישה, אבל היא לא נתנה לי, והיא המשיכה לדבר ולא הקשבתי לשום דבר...אפשר אפילו שלא הייתי שם, סתם נוכחתי שם... היא הרגישה את זה וביקשה שאני אעדכן אותה אם אני רוצה להמשיך או שאני רוצה לקחת חופש... מה אני אמורה לעשות, בא לי לצעוק, לבכות, להוציא הכל, אבל לא יכולה. חזרתי הביתה בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי, ישנתי כמה שעות טובות, וזהו. אבל מה עכשיו? מה הלאה? איך אני אחשור להאמין בה? להתקרב ממנה? תודה וסופ"ש נעים

מה זאת אומרת את רוצה לקחת חופש זה היא שלוקחת חופש לא? מה היא עושה מפילה עלייך את החופש שלה-נורא זול...

שלום א. נסיעה לש מטפלת יכולה לעורר רגשות קשים של נטישה ובגידה ונשמע שזה מה שזה עורר בך. התגובה שלך הייתה לשתוק להתנתק ממנה, לא להרגיש את הצורך שלך בה, ואלי גם לתת לה להרגיש מעט ממה שאת מרגישה. לטעמי זו לא צריכה להיות סיבה להפסקת טיפול. זהו שלב קשה, אבל שלב שאפשר וחשוב להתמודד איתו גם בטיפול וגם מחוצה לו. לדעתי עם הזמן תוכלי לבטוח בה שוב, ובהדרגה גם לשאת פגיעות שכאלו מצידה בהמשך מבלי שזה יגרום לך כאב כה רב. דרור

שלום דרור, איזה שיטות טיפול טובות יש לדיכאון? במיוחד למי שלא רוצה תרופות. הבעיה היא של אמא שלי, בת 60, שנמצאת בדיכאון בשנה האחרונה בעקבות פיטורים מעבודה וגילוי מחלה אוטואימונית. תודה רבה

שלום רות, כאשר הדכאון הוא דכאון חריף, כמעט תמיד יש צורך בהתערבות תרופתית. יחד עם זאת נשמע שחשוב שיחד עם הטיפול התרופתי, או אפילו כשלב מוקדם להם, היא תפנה לטיפול בשיחות בין אם בגישה פסיכודינמית ובין בגישה התנהגותית - קוגנטיבית. שתי הגישות הללו יכולות לעזור לה מאוד להתמודד עם אירועי החיים הקשים שהיא עוברת. דרור

שלום דרור, רציתי להעלות שאלה בנוגע לפורמט של הפורום: מתי חוזרים לפורום פתוח ולא מסונן? אם אני זוכרת נכון, בזמן האחרון לא היו בעיות מיוחדות מעבר לעץ של סתם. יש חדשות בנושא? טל

טל אני לא חושבת שהעץ של סתם היה בעיות אני חושבת שבאמת סתם הורידו את העץ שלה מה שנשאר בגדר תעלומה עד היום עובדה שהיא כבר לא כותבת כאן יותר מה הפלא. עם כל הבלאגן שהיא סיפרה על החיים שלה חבל שאין לה מקום חם לשתף ולקבל תמיכה. קצת "ליכלכו" על הפסכולוגיה והורידו את העץ, לעומת זה להביא אבא שמדבר על התעללות מינית בילדה שלו, זה בסדר לכי תביני.

טל שלום, אין עדיין חדש בנושא ואנחנו שוקלים מה לעשות בהמשך. יחד עם זאת חשוב לזכור שבפורמט הזה ישנה רגיעה בין היתר בשל המבנה הנוכחי שלו, על אף החסרונות. דרור

שלום רב, רציתי לשאול מה בדיוק צריך לברר עם פסיכולוג בפגישה הראשונה, מבחינת השכלה, המלצות, שיטת טיפול וכו'. זה נראה לי מאוד מביך, אבל אני לא רוצה ליפול. בתודה מראש, גילה

גילה שלום, אין משהו שצריך לברר עם המטפל. אבל ניתן כפי שאמרת לברר את ההשכלה שלו, שיטות הטיפול בהן הוא משתמש, הסטטוס המקצועי שלו. אלו חשובים בעיקר כדי לדעת שאת יושבת מול איש מקצוע. אבל לא בהכרח ייתנו לך תשובה האם הוא איש מקצוע טוב. לכן הדבר החשוב הוא לנסות ולראות כיצד את מרגישה בפגישה. פגישה ראשונה היא מלחיצה ולעיתים אף קשה, לכן חשוב לזכור שאת לאאמורה להרגיש בנוח, אבל חשוב שתרגישי שהוא איתך, שהוא מקשיב ומנסה להבין אותך. לגבי בקשת המלצות ממנו לא רק שזה לא מקובל אלא שאף הקוד האתי אוסר על פסיכולוג לבקש ובוודאי להציג המלצות על עצמו ממטופלים אחרים. בהצלחה, דרור

שלום דרור, לאחר טיפול של שנה, עם עליות ומורדות, הפסיכולוגית שלי שיתפה אותי במחשבה שלה שאני סובלת מהפרעת אישיות גבולית ושכדאי לי לפנות לטיפול DBT. האם זה מקובל שמטפל יפנה מטופל לטיפול אחר? אני די בתדהמה. בתודה, קרני

איזו נטישה מטורפת.......למה היא עוזבת אותך? רק אחרי שנה היא קלטה שאת צריכה מטפל אחר אלוהים איזה קטע מסריח

קרני שלום, אני יכול להבין את ההפתעה שלך, כמו גם את התחושה שהיא מוותרת עלייך אולי. אבל אפשר להסתכל על זה גם אחרת. ייתכן והיא מרגישה שהיא לא מצליחה לעזור לך, והיא סבורה על בסיס הערכה מקצועית ששיטת טיפול אחרת בה היא לא מתמחה תעזור לך יותר. במקרה כזה היא עושה צעד לא פשוט גם מבחינתה כשהיא משתפת אותך במחשבה שייתכן ושיטה אחרת תעזור לך יותר ממנה. שימי לב שזוהי הצעה ולא הכרח. דרור

למה את חושבת שזה "קטע מסריח"? לפעמים עד שרואים שצריך משהו אחר. בכל מקרה להפרעת אישיות גבולית בהחלט DBT זה יכול להיות הרבה יותר מתאים מטיפול פסיכולוגי שמרני, בין אם מדובר בשילוב הקבוצתי וטיפול פרטני לבין טיפול פרטני עם מטפל זמין יותר לפי הסדר שניקבע זה הרבה הרבה הרבה יותר נוח.

שלום דרור, אני רוצה להמשיך להתייחס לנושא המתנות למטפלים. אני חושבת שמרוב אג'נדות מרשימות שכחתם שמטופלים לפעמים פשוט ר-ו-צ-י-ם להוציא כסף על מתנה למטפל, ולא רוצים שיפרשו להם את זה. מה דעתך? מיה

היי מיה, לא עקבתי אחרי הדיון סביב הנושא, שהתקיים עד עתה. אני כן יכולה לספר לך, שהמטפלת שלי מקבלת ממני מתנות בשמחה רבה (כל מה שאני צריכה זה להציע משהו :)), וברוב המקרים בלי נסיונות לפרש ולהבין יתר על המידה. היא יכולה לשאול, למשל, "למה בחרת להביא לי דווקא x"? ולרוב תשובה קצרה מספקת אותה. כמובן שלא מדובר במתנות בשווי של מאות ואלפי שקלים, אלא בעיקר דברים קטנים, שלרוב אני גם יודעת למה בחרתי להביא לה אותם. אגב, מדי פעם זה הדדי - גם אני מקבלת מתנות ממטפלות (גם מהנוכחית וגם מהקודמת). וגם אני ביררתי מה המשמעות של המתנה עבורן, ולמה הן בחרו לתת לי אותן. ס.מ.

תמיד אפשר לבקש שיחסכו מאיתנו את הפרשנות. לפחות באופן זמני. לפעמים הם גם נעתרים, ולפעמים יש סיכוי שיניחו לנו. פשוט, בדיוק דבר כזה קרה לי בפגישה האחרונה. לא בהקשר של מתנה, אבל דומה. חשבתי שכבר אין אוויר יותר, ובאופן מפתיע, הניחו לי בסוף וחסל. חוץ מזה, ולאו דווקא בהקשר המתנות, לפעמים באמת יש דברים שלא אומרים כלום ואין מה לפרש אותם, למרות שמה זה בא להיסחף.

למטפלים שיש מטופלים אובדניים צריכים להגיד "שונא מתנות יחיה" (-:

מיה שלום, ישנן גישות שונות כיצד להגיב למתנה ממטופל, האם לפרש, האם לנסות להבין עם עצמך כמטפל, אפילו האם לדחות את המתנה. אני אישית, וזו דעה שלי, חושב שלא צריך לפרש מתנות, בעיקר לא מתנות בסוף טיפול. לעומת זאת מתנות שניתנות במהלך טיפול חשוב לנסות ולהבין מדוע המטופל רוצה להביא מתנה. האם זה קורה לו רק בחדר או גם מחוצה לו. הנושא הזה אינו כה פשוט, ולרוב מטופלים אינם מביאים סתם מתנה. זה לא אומר שצריך לפרש את זה אבל בהחלט שווה לתת על זה את הדעת. דרור

הי דרור ואורנה שלור רב לכם מנהלי הפורום אני בתחילה אומר שאני מקוו מאד שליאת מרגישה טוה ושכל בדר אלה. שאלתי היא: איך נקרא מצב שבו אני מדברת אם בין אדם מסוים על בן אדם אחר ואומרת לו מה אני רואה שמתאים לבן אדם הזה לעסוק ובעצם בין לבין מעלימה אצ העובדה שזה מה שאני רוצה לעסוק וחושבת שמתאים לי אפילו יתר מאותו בן אדם. אם זה לא השלכ אז מה זהמצב הזהאיך הוא ניקרא?אנא ערו לי להבין זאת גם לבד וגם יחד איתכם. ושולחת שמחה ואבה מכאן לכולם. בתודה מראש שולמית

שולמית שלום, ליאת בסדר גמור ותהיה פה בשבוע הבא. לשאלתך, עניתי לך בתחילת השבוע שהשלכה מתייחסת להשלכת תכונה או רגש לא רצויים על האחר. למשל לא להיות מסוגל לקבל את התוקפנות שבעצמך ולראות באחר כתוקפן. לא נשמע לי שזה מה שאת מדברת עליו, אבל השאלה היא מדוע חשוב לך לדעת מה השם של זה. הרי נשמע שאת מבינה את זו שרוצה לעשות את אותו הדבר שאת ממליצה עליו. דרור

היי דרור אבל בכל זאצ אילך זה ניקרא מצב כזה מבחינה מקצועית. אם אינו ניכלל בהמושג השלכה.

שלום בעלי חלה לפני יותר מחצי שנה כשאושפז לראשונה הוגדר במצב מאני פסיכוטי עם חשש לפגיעה בסובבים אותו גם באישפוז השני שהיה לאחר כמה ימים מיום השחרור אותו דבר ומאז שהשתחרר היה שרויי במצב דפרסי החל ליטול כדורים וטיפה התאזן אך ממש קשה מאז כי הוא לא מתפקד מבחינת תקשורת תקינה עם הסביבה למרות שעובד והן מבחינה זוגית על כל מובניה >>לפי אישור מהרופא אף רשום באנגלית סכיזופרניה אני מנסה לשכנע אותו ללכת לשיחות כמעט ללא הצלחת שכנוע שזה יעזור לו . אני רוצה שהחיים יחזרו למסלולם במידת האפשר מה ניתן לעשות יש אולי טיפול אחר שאפשר לתת כי הכדורים מדכאים לו חשקים (הוא שותה ולפורל וזיפרקסה>>כעת רק ולפורל) אשמח לייעוץ בנושא תודה....

לולי שלום, בהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה), או בסכיזופרניה, הדעה כיום, ואין מערערין עליה, שיש הכרח בטיפול תרופתי מתמשך. תופעות הלוואי של הכדורים הללו עשויות להיות לא נעימות, אם כי התרופות מהדור החדש יותר, כפי שהוא לוקח, הן בעלות פחות תופעות לוואי. אגב לגבי החשקים, אחד מסימני ההיכר של דכאון הוא אובדן היכולת להינות. כך שלא הייתי ממליץ על הפסקת הטיפול התרופתי. ניתן בכל זאת להתייעץ עם הפסיכיאטר ולבדוק האם ישנן תרופות טובות יותר. לגבי טיפול אחר מלבד שיחות, ניתן להיעזר במקרים מסויימים בטיפול באומנות לסוגיו, אליו אנשים יכולים להתחבר לעיתים ביתר קלות. אבל מדברייך לא נשמע לי שזה המצב. בינתיים המשיכו עם בטיפול התרופתי ומדי פעם העלי את האפשרות של שיחות. דרור

שלום, אשמח את תעני לי מהלב. לרוב אתם מחזירים אותנו למטפלים שלנו לדבר איתם, להחזיר את ההרגשה של בגידות או נטישה, או השפלה, או חוסר אימון.... לחדר הטיפול, אבל אתם בתוך תוכם יודעים שהמטפל/ת ימצאו תמיד תשובה כלשהי בכדי לשכנע את המטופל שהם לא טעו בדרך. אף אחד מכם לא יודה באשמה. כי אתם או שתאבדו את הלקוח, או שתגובת הלקוח תהיה חריפה מדי לטעמכם. וגם כי לא יפה כאנשי מקצוע להופיע כטועים.אז תמיד בחדר הטיפול המטופל הוא האשם, והוא הטועה...

הי מעיין, בראש ובראשונה, כל מטפל הוא גם בן-אדם. ובני אדם עשויים לפגוע - בלי כוונה - בזולתם. חשוב להבין עם המטפל ממה נובעת תחושה הבגידה, השפלה, חוסר אמון וכו', אבל לא פחות חשוב להיות קשובים לקול הפנימי. באופן אישי אני יכולה לספר, שהיו פעמים שהאשמתי את המטפלת שלי במשהו, ובירור יסודי יותר העלה שאני לא הבנתי אותה נכון. אבל! לעתים הסתבר שהיא אכן היתה לא בסדר, ואז היא לוקחת על עצמה את האחריות, ומתנצלת אם צריך. כל דיאלוג, טיפולי או לא, צופן בחובו פוטנציאל של אי-הבנה, פגיעה (לאו דווקא מכוונת) בזולת וכדומה. אבל לדעתי תמיד כדאי לבדוק בפנים, מה באמת קרה - לפעמים האחריות היא שלנו ולפעמים של הצד השני. העניין הוא, שצריך להיות מוכנים לכך, שחסתבר שבאמת הטעות היתה שלנו, ואז לשאת באחריות. ס.מ.

מה שאמרת מזכיר לי אותי ברגעים מסוימים, שבאו לידי ביטוי חריף כזה פעם בשלב כלשהו בטיפול. היום יודעת שזה לא נכון כל כך... מטפלים כן מודים בטעויות, אם ישנן טעויות. אתן לך דוגמא למשפט ששמעתי בטיפול שלי: " יש טעויות, אבל יש טעויות שאני לא עושה". לאורך תקופת הטיפול שלי הבנתי שזה באמת נכון. באופן כללי, עד כמה שאני מבינה מהטיפול שלי, הטיפול הוא בעצם ניסיון למצוא דרכים מכל מיני כיוונים. אילו הדרך למטרה הייתה ידועה מראש, הכל היה אחרת... אבל בתהליך הזה ישנם הרבה ניסיונות שמטרתם להוביל אותנו לניסיון הבא בתקווה שקצת נתקדם בדרך. אלו לא טעויות, אלה הניסיונות לאורך המסלול מלא המהמורות שצריך להכיר אותן. הניסיונות הללו כואבים. אי אפשר לגדול בלי שיכאב. בכל מקרה, בכל תגובה שלך אינך אשמה, ולמרות שמאד מאד מרתיח, אז כן, צריך לחזור גם עם מה שאמרת עכשיו לטיפול...

ההבדל בין פסיכולוג לאלוהים שאלוהים יודע שהוא לא פסיכולוג(-:

לפעמים מגיעים לטיפול מטופלים שההורים שלהם איכזבו ואולי אפילו פגעו. מטפלים אמורים לגונן ולדאוג ואם הם טועים חשוב שיקחו אחריות אחרת הם הופכים להיות אותם הורים מאכזבים ונטולי אחריות.

שלום רב לפסיכולוגים, אני מטופלת כשנה בטיפול דינאמי. ככל הנראה יש לי בעיה הנקראת וגיניסמוס (ע"פ מה שקראתי). העלתי את הבעיה מול המטפלת, אך כרגע אין לי בן זוג ולכן המטפלת טוענת שלא ניתן לטפל בבעיה באופן ישיר, אלא רק באמצעות דיבור באופן כללי על יחסים, מאחר ואין כרגע פרטנר קונקרטי. שמעתי שיש מכונים שמטפלים בבעיות מסוג זה ללא תלות בבן זוג. אני חוששת שמא היא לא מיומנת לטפל בבעיה מסוג זה, אם כי היא פסיכולוגית קלינית, בעלת ניסיון רב. אודה על חוות דעתכם, וכיצד עלי לפעול. תודה רבה לילך

שלום לילך, ישנן שתי גישות מרכזיות לטיפול בבעיות כמו וגיניסמוס: גישה אחת (באופן כללי מדובר בגישה דינמית) תנסה להבין את הרגשות והחוויות שהובילו לבעיה, ועל-פיה בהחלט כדאי לדבר ולדבר... נראה שהמטפלת שלך דוגלת בעמדה כזו. גישה שנייה (התנהגותית בעיקרה) תמליץ על סדרה הדרגתית של תרגילים המכוונים ספציפית לפתרון הבעיה. סקסולוגים בהחלט יכולים לסייע בבניית מערך תרגילים שכזה. לעניות דעתי, נכון לשלב בין הגישות וכדאי לדבר עם המטפלת שלך על אפשרות כזו. בהצלחה, אורנה

שלום לך אורנה, אני חוזרת עם אותה שאלה (שאני בקשר דרך האינטרנט עם בעלה של המטפלת). אני רוצה להבהיר משהו ואז אשמח לשמוע את דעתך הסופית. הקשר שלי איתו הוא רק סביב המאמרים שלו, ואין שום זכר או התייחסות לחייו האישים. ואני אחת מאלפי קוראים שמביעים את דעתם , אז למה שאני צריכה להזדהות בפניה, או להודות תודה

שלום שיר, את לא צריכה (במובן "חייבת") להזדהות או להודות ואת לא עושה שום פשע נורא, זה לחלוטין עניין של רצון להפוך את הטיפול למרחב כנה ואותנטי, שיכול (בתוקף היותו כנה ואותנטי) ללמד אותך דברים חשובים על עצמך. להרגשתי, זה לא סתמי שבחרת בו מבין כותבים רבים אחרים שיכולת להתמקד ביצירתם, וזו אחת הדרכים שלך להתקרב אליה, לדעת עליה... בעיני כדאי לדבר על זה, בשבילך. לילה טוב, אורנה

ילדה בתוך קופסא סגורה מחפשת דרך מילוט לתוך עולמה הצר.. קופסא בתוך ילדה פתוחה , מחפשת דרך מוצא.., להתנקות מכל הרע .. רק .. רוצה לברוח אל הדימיון במסע אינסופי שלא נגמר... ולשכוח מכל הזכרונות הקשים האלה ..(שככ אי אפשר) ו..השדים יוצאים מתוך בקבוק .. בריקוד זדוני .. מכסים לא מכסים?! נוגעים לא נוגעים?! רואים לא רואים?! חיים מתים.. מתים חיים.. הקופסא סגורה, ו..הילדה צרה.. והעולם שם בחוץ .. כולו מאיים ורעעעע "אז זהו אבא..כבר לא משחקים בוא ונשבור את הכלים..:-( אבל ..הנה ..אבא בא ברוך ה (א) בא !! " אז.. מה זה היה ?! גילוי או גלוי? נסתר או חבוי? (האם אצליח לדעת פעם?!).. בואו .. ו..נחבר לה חוטים ו..נחבר לה מילים ו..נחבר לה סודות ו..נחבר לה פחדים .. ומה ייצא ? ילדה של חוטים ..?! הלב שלי ככ כואב ...:-(((((( שרית

שלום שרית, מילותייך מצליחות להמחיז מחזה זוועה, ילדה אבודה תלויה על חוט השערה (הסערה)... לא יכולתי שלא לחשוב כמה טוב שאת כבר (גם) גדולה... לילה טוב, אורנה

הי ליאת המטפלת שלי טסה שבוע הבא לחו"ל(יש לנו עוד שני מפגשים לפני). בשני מפגשים האחרונים יש שתיקה מעיקה ביננו,היא אומרת שזה בגלל שאני כועסת שהיא נוסעת(בגלל שדרך זה אני חווה שוב את האובדן שקשה לי עם פרידות). הסברתי לה שאני לא כועסת אלא עצובה שהיא טסה לשבועיים,אבל היא בשלה מסבירה שהשתיקה שלי היא דרך להגיד לה שאני כועסת. איך אני אשרוד כשהיא תיסע גם ככה המרחק בין פגישה לפגישה מרגיש כמו נצח ואנחנו נפגשות פעמיים בשבוע ואיך כן מנסים למצות את שתי הפגישות האחרונות לפני הנסיעה ולא להמשיך לשתוק. יש הרגשה של סוף.

שלום איריס, ליאת תהיה כאן בשבוע הבא. אני חושבת שהתשובה שיש לי לכתוב מסתתרת בתוך מילותייך: את מרגישה עצובה, את מתקשה להסביר זאת ונשארת קצת לבד כבר מעכשיו, את חוששת מהפרידה הזמנית ותוהה האם היא מסמנת את הפרידה הקבועה והסופית. כל-כך הרבה דברים חשובים, שחבל לשתוק אותם... דברי איתה על זה, הפכי את עצמך לפחות לבד כבר מעכשיו... לילה טוב, אורנה

בשלהי היום ובכלות השבוע, ממש אחרי העיקול האחרון, מול הנוף העזוב והלא מטופח של הדרך הביתה, יכולתי לרגע אחד, שהמשיך ונכנס אל תוך הזמן הנוכחי, לנשום, להרגיש שיהיה בסדר, לשקוט.

למי שכתב/ה... מילים יפיפיות. מלאות נפח. גרגרי האבק, נדמה שדומים, ריקים, מרחפים לכל משב רוח, אבל, כל גרגר הוא גרגר, עולם ומלואו בפני עצמו, ולכל גרגר הילה משלו. ובסוף נוחתים :-) שיהיה בסדר...

יש לי משיכה לבנות בטירוף אבל רק מינית, לעומת גברים שזה גם רגשי וגם מיני יש לי חבר וכשאני איתו אני מפנטזת על בחורות אני משוגעת עליו אבל זה מדליק אותי...... בסרטי פורנו אני מעדיפה להתמקד בבנות האם זו בעיה נפשית? מה זה אומר? יש לי סטיה?

שלום נירית, המיניות האנושית היא דבר מורכב, ואם את מוטרדת מהגיוון שתיארת את מוזמנת לברר זאת בקשר טיפולי אישי ואינטימי, לא מעל "גלי האתר". לילה טוב, אורנה

האם זה מקובל לתת מתנה למטפל? כביטוי להערכה ותודה..

לא זה לא מקובל. רבים מהם יסרבו לקחת מתנה. אבל משהו סימלי תמיד ניתן לתת.. (וכמו פסיכולוגים טובים הם יתחילו לנתח את הרצון שלך לתת להם מתנה וכד') ובלי קשר לשאלתך, את הרי משלמת לטיפול אז למה את מרגישה את הצורך לתת מתנה להערכה ותודה?

אשתף אותך קצת מניסיוני כמטופלת - תוך כדי התהליך הטיפולי, עדיף לדבר עם המטפל על הפנטזיה להביא "מתנה", ואפילו ממש לתאר את מה שהיה בתכנון, אבל לא נראה לי רצוי ממש לבצע. על פי רוב, זה נושא מאד רגיש, ובואי נאמר, למתנות חומריות רשמיות, עשוי להיות פוטנציאל מזעזע פגישות ומפר איזונים. מהמון סיבות. לפעמים אפילו נראה לי שזה עושה את הדבר ההפוך בדיוק. כלומר, הופך לאי נתינה. בעצם, לדבר על זה, זו הנתינה. באופן אישי, הפגישות בהן רק דיברתי על הרעיון מבלי לבצע היו יעילות אלפי מונים ופחות מבלבלות. למדתי בטיפול, שהמתנות האמיתיות העמוקות ביותר, מתרחשות בין המילים והרגשות. מעת לעת, לפעמים לפני פרידות של חופשות מתוכננות של סיום שנה, אפשר להשאיר משהו קטן ממך. מעשה ידייך, פרי עטך וכד', בהתאם להרגשתך באותו עיתוי.

שלום אפרת, מאחר ואין כלל אתיקה חד-משמעי בנושא, מטפלים מתייחסים לנושא המתנות באופן מאוד אישי, הקשור לסגנונם הטיפולי, לאישיותם ולקשר הייחודי שנוצר עם המטופל הספציפי. לכן, אני נוטה להסכים עם ההמלצה שקיבלת לדבר על זה במילים לפני המעשים (זה כלל טוב לטיפול בדיבור באופן כללי...). לכשעצמי, אני סבורה שמתנות חומריות אינן באמת נחוצות, ומכתב עם מילים אישיות יקר בעיני לא פחות. מתוך כנות רבה אתוודה שבקליניקה שלי פזורים מספר פריטים מעשה ידיהם של מטופלים לשעבר, ואני מתבוננת בהם בחיבה ובחמימות רבה... לילה טוב, אורנה

אורנה, יש תמיד יתרון לאנשים שיש להם כושר הבעה בתכתב טוב ידים טובות, יצירתיות וכד' אבל יש כאלה שאין להם תכונות אלו (למשל אני כשאני קונה מתנה יש לי בעיה אפילו לכתוב כרטיס ברכה) למטופלים כמונו אם יש צורך בהכרת הטוב הפתרון להביא מתנה וכך בצורה כספית חומרית להראות את תחושתינו. (בכל אופן זו הוצאה וכסף תמיד זה דבר יקר להוציא (-: ) רחל

היי אני בת 26, יש לי חבר שנתיים וחצי , סיימתי ללמוד בהצלחה ואני עובדת. תמיד הייתי מלאת חיים שמחה וצוחקת, אבל בזמן האחרון משהו מציק לי, גם המראה הפיזי שלי פתאום לא נראה לי, אני פתאום חושבת שאני מכוערת למרות הפידבקים מהחברים,מה שמדהים אותי זה שבעבודה אני שמחה וצוחקת, אבל איך שאני יוצאת החוצה אני מרגישה מאויימת-מבחינה כזו שאני מרגישה מכוערת ושמנה, ולא רק זה, משהו גדול יותר מפריע לי ואני לא יודעת מה זה, פשוט לא יודעת, היה לי יום שפשוט לא הלכתי לעבודה, והתחלתי לבכות ואני לא יודעת למה...משהו מפריע לי, ממה זה נובע? מה זה אומר? זה דיכאון? אני מפתחת מחלה נפשית או משהו??? מה זה ??? \

אולי זה משהו שהדחקת ו"קורץ" לך לטפל בו...

שלום לילה, אני חושבת שבמקומך הייתי פונה לטיפול פסיכולוגי, ומנסה להבין מה מכאיב ומפחיד . זה בסדר גמור להרגיש כאב נפשי גם כשיש בחיינו כל-כך הרבה דברים טובים, ואני לא חושבת שאת מפתחת מחלה נפשית. נשמע לי סביר יותר שאת מפתחת התבוננות מורכבת יותר בעצמך ובסביבתך, וגדילה היא בהחלט עניין מכאיב. לילה טוב, אורנה

הי, קשה לי מה עושים? המטפלת האריכה את החופשה וזה משגע אותי........ מה יהיה? לחפש מישהי אחרת?

שלום רוני, אינני יודעת מהו אורכה של החופשה המדוברת (ימים, שבועות או חודשים), אך אין ספק שהפרידה קשה לך, ובסך הכל זה מצביע על קיומו של קשר, חיבור ביניכן. עם הזמן, תלמדי "לדבר" איתה גם בעולמך הפנימי, ויהיה לך "אותה" בכל עת, גם בחופשות. דווקא בגלל החיבור הזה, מעט תמהתי למקרא שאלתך האם כדאי לחפש מישהי אחרת. זו כמובן אפשרות, אבל הרי רגשות והתקשרות לא באמת מעבירים כל-כך בקלות ממקום למקום. אני חושבת שכדאי לחשוב על האופן בו את מגיבה לגעגוע, לתחושת הנטישה והאובדן, וכשתחזור - לדבר על זה איתה. אנחנו כאן, אורנה

האם זה לגיטימי שמטפל ישקר מדי פעם למטופל או שלא יציג בפני המטופל באופן מלא מה הוא חושב לגביו, במידה והמטפל חושב שזה עשוי לקדם את הטיפול ולחזק את ביטחונו העצמי של המטופל?

שלום גלית, הבחירה במילה שקר היא מעט בעייתית, משום שקשר טיפולי אינו קשר חברי הדדי בו שני בני אדם מחליפים את תחושותיהם ומחשבותיהם בחופשיות. בטיפול יש אחד שעושה זאת (המטופל), ושני שעסוק - לצד החווייה של היותו בחדר ובתוך הקשר - גם בהמשגת התהליך הטיפולי, זיהוי צרכיו הרגשיים של המטופל, מקורות הקונפליקטים שלו וכן הלאה. מכאן יובן שחלק מרכזי בעבודת המטפל היא בחירה מושכלת מה ואיך לומר, ואני חייבת לומר שמניסיוני לעיתים קרובות גם ה'מתי' חשוב ביותר. אורנה

צר לי,אך נראה לי שהתשובה שקיבלתי מתחמקת למדי. האם בבחירה המושכלת של מה ואיך לומר נאמרים למטופל דברים שהמטפל אינו מאמין בהם באמת,דברים שנועדו רק לשפר את הרגשת המטופל ואינם אלא טכניקה טיפולית-כן או לא?

שלום לכולם. אני מגיעה לכאן בעקבות קריאת הניוזלטר של האתר, שעסק השבוע בנושא דיכאון. האמת, עד שקראתי את הניוזלטר לא חשבתי שכיום אני בדיכאון אבל הקריאה גרמה לי לחשוב קצת על הדברים. אני יכולה לענות בחיוב על הרבה מהשאלות שהוצגו במאמר שכלל בתוכו מעין "מבחן דכאון". תופעות של חוסר מנוחה וחוסר שקט, עצבנות, עייפות, בעיות בעיכול וירידה בלתי מוסברת במשקל (אם כי התיאבון שלי תקין בדרך כלל) וגם מצבי רוח משתנים... אלה יכולים, על פי המאמר להיות סימנים של דיכאון אבל אני חייבת לציין שאני גם סובלת מתת פעילות של בלוטת התריס (ומטפלת בבעיה הזאת) וכל התופעות שהזכרתי יכולות גם לנבוע מאותה בעיה. בעצם גם דיכאון יכול להיות סימפטום לחוסר האיזון ההורמונאלי. מצד שני בהחלט יכולות להיות גם סיבות חיצוניות לתחושות שתיארתי: חרדה קיומית (מצב כלכלי קשה), קושי ביצירת קשרים עם אנשים ומכאן גם בדידות מסוימת. יש גם דברים שמשפרים אצלי את ההרגשה, כמו פעילות גופנית, תרגול יוגה וכו' אבל באופן כללי אני מרגישה ירידה באנרגיה... השאלה שלי היא איך אני יכולה בעצם לדעת אם התופעות שהזכרתי הן לחלוטין נפשיות או שפשוט קשורות לעובדה שבלוטת התריס שלי עדיין לא מאוזנת?

שלום נטע, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להתייעץ בפגישה פנים אל פנים עם פסיכיאטרית. הביאי עמך למפגש את תוצאות בדיקות ה- TSH האחרונות שלך, ובררי האם במצב האיזון הנוכחי נכון להיעזר גם בטיפול נוגד דיכאון וחרדה, בטיפול פסיכולוגי וכד'. בריאות ואושר, אורנה

שלום, שלשום שאלתי שאלה תחת הכותרת- "שתיקה של המטפלת" ואף קיבלתי תשובה ואני מודה על כך מאד, אבל נראה לי שההתייחסות בתשובה היתה דווקא לדברים שאני מצליחה לקבל ולהבין ופחות לנקודה שמטרידה אותי. מה שאני לא מבינה זה האם השתיקה של המטפלת שלי היא דרך טיפולית, האם אני אמורה להוביל את הסיטואציה בחדר או שהאחריות הזו מוטלת עליה?. אני מרגישה שאני מנסה לשתף ולהיות פתוחה ככל יכולתי (למרות שזה קשה מאד)והתגובה שאני מקבלת מסתכמת בזה שהיא פשוט מתמצתת במס' משפטים מה שאמרתי ולא מעבר לכך ולפעמים היא בכלל לא מגיבה. האם כך זה אמור להיות? איך זה אמור לעזור לי? אני מטיפול בסה"כ שלושה חודשים ואין לי ניסיון קודם, אני חשבתי לפני שהגעתי שדברים שאני מעלה ינותחו לעומק כדי להבין מאיפה הם נובעים ושלאחר מכן נעלה כלים להתמודדות עם אותם דברים. כרגע אני מציפה המון דברים ולא יורדת לעומקם, כל הזמן קופצת מנושא לנושא, אני לא מרגישה שהיא מכוונת אותי לשום מקום. זה בגלל שאנחנו עוד בהתחלה, ככה זה אמור להיות? אני אמורה לעשות הכל לבד? כי אם כן למה בעצם אני צריכה אותה? תודה ולילה טוב

שלום סתם אחת, האחריות לבחירת התכנים שיועלו (ולהעלאתם בפועל) מוטלת על המטופל, ולכן פסיכולוגים קליניים מחכים בסבלנות בתחילת הפגישה, ואם יש צורך לעזור עושים זאת באופן פתוח ככל האפשר, מבלי להכריע עבור המטופל מה יביא. במהלך הפגישה מטפלים בהחלט מגיבים לתכנים, שואלים שאלות הבהרה, משקפים ומפרשים. הבחירה מתי ואיך להתערב היא גם מונחית תיאוריה טיפולית, וגם קשורה למאפייני האישיות והסגנון של המטפל. אם את מרגישה שהתגובות שאת מקבלת מהמטפלת שלך אינן מספקות אותך, חשוב שתדברי איתה על תחושתך. יתכן שהיא תרצה להסביר את המניעים שלה להגיב בצורה מסוימת (למשל, יכול להיות שהיא זקוקה לעוד אינפורמציה וחשוב לה לא להיות נמהרת), יתכן שתסביר לך כיצד היא רואה את התקשורת ביניכן ומה מבטאת לדעתה האכזבה שלך מרמת התגובתיות הנמוכה שאת מקבלת. כך או כך, היכולת לברר עם המטפלת שלך את הקשר ביניכן מהווה התקדמות משמעותית ביחס למצב בו את שומרת את תחושותייך לעצמך או מבררת אותן עם מישהו שאינו נוכח שם איתך... בהצלחה, אורנה

רוח עולה מן הים גל מתקדם ועוד גל מישהו בא ומבחין בי מישהו בא ונבהל ואני שוכבת קפואה קול מהדהד במרחק מישהו בא ונשם בי בא ולוחץ בי חזק כל התחושות נשכחו כבר כל הכאב נעלם אין בי דבר להציל עוד אין לי בכל העולם רוח עולה מן הים טעם מלוח בפי מישהו לא מוותר לי בא ונלחם במקומי באשכול אנשים צל מכסה את פניי מישהו בא ובוכה לא אל תבכה לא עליי כל התחושות נשכחו כבר כל הכאב נעלם אין בי דבר להציל עוד אין לי בכל העולם

אורלי, לא תמיד אנחנו יודעים כיצד להגיב כאן לשירה, לתהייה המרחפת באוויר ללא סימן שאלה בקצה. לכן אנסה לומר במילותייך, שאני מקווה שתרגישי שמישהו מבחין בך ולא נבהל כל-כך... ושדרך ההתבוננות שלך בעצמך, תוכלי התחמם, ולנשום, ולזכור... אורנה

"איך זה, שמטפלים, שאין להם הרבה מושג מה זה להיות מישהו שלא היה אף פעם במעגל קרבה ראשון והכי חשוב ולא סוטה של אחר, יכולים לומר לנו שאפשר ללמוד לחיות עם החסר. ראיתם מישהו שהצליח להשתקם מתוך חסר כזה?" שאלה ששבה על עצמה. הולכת וחוזרת מכיוונים שונים. בעצם, תיקון: אמרו לי (מי רוצה לדעת בכלל, הסתכלות-נכונה-ארורה), שאלמלא היה בהיסטוריה אפילו רגע מיזערי, בריא, לא הייתה שורדת פגישה טיפולית אחת. זאת אומרת, שאיפשהו, באיזו שנייה נסתרת בנבכי עברי - היה. פיצקי, אבל היה. פפפפ צריך לחפש אותה בדיוק לשם מטרת ההשתקמות. אבל בחייכם, כמה אפשר, ולמה להסכים לבנות על מעט כל-כך ולוותר על הזעם והדבקות בריק, ומי מאמין, ומה איכשהו יחליף. אודה שברגע זה שוב התמלאתי קנאה במי שיש לו בעיניי, מן שפע יחסי. באופן הרסני עדיין. ת'אמת, אולי במי שנהייתי לעומת מי שהייתי. ובכלל, חל שינוי? נראה לי שרשמתי את ההודעה הזו כדי לנסות להרגיש קרבה וגעגוע ותודה. מותר בכלל לרשום הודעה שכזאת? מותר? תלות ארורה-ברוכה. צפויים לי ארבעה ימים ללא קשר ממשי עם בני אנוש. רע מאד. כן. באחריותי לדאוג למצב שונה? כן. אבל בהן צדק, לא הולך לי לממש ולמצוא חדש. מידי לי. מידי. מה שכן, למרות הפיתוי, אשתדל לרשום פחות באינטרנט. רגעים בהם נדרשת מציאות יותר מכל, אינם רגעים לחפש במחשב. הו לא. אבל הודעה אחת פעם ב... שיהיה... נו, אל תתפסו אותי במילה. "נחיה ונראה" אמר המת לעיוור. >שלח<

גבי אל-תיגע-בי, אנסה לגעת בך בזהירות... קשה וכואב להסתובב בעולם עם attachment שבור. קשה וכואב. וכשסופסוף נראה שהנה מצאנו, סביר כל-כך שנתאכזב. ושוב להילחם... ושוב לקום... מטפלים, תתפלאי לשמוע, הם לעיתים אנשים שמבינים את זה מאוד מאוד, ודווקא לכן הם עסוקים מרבית שעות היממה בניסיון נלהב-נואש ליצור תיקון. בתקווה בשבילך, אורנה

תקווה... איך עוד יש ממנה אחרי כל השנים הללו. נשגבות דרכי הנפש. איך היא עוד שם. כן, זה הצד היפה בכל הסיפור. וגם הכואב... תודה, אורנה. על הזהירות ועל האומץ ובכלל... יש לי עוד המון עבודה פנימית לעשות בשביל המעט הזה, ורק שיהיה שם שותף... רק שיהיה... לילה

"די במעט מהמוחלט הכחול האינסופי להקל את נטל הזמן ולנקות את זוהמת המקום" (דרוויש)

מקסים... היי, את כאן... תודה... המממ... שווה לחזור על זה, להגות שוב: "די במעט מהמוחלט הכחול האינסופי להקל את נטל הזמן ולנקות את זוהמת המקום"...

בדיוק הבוקר חשבתי עלייך... תהיתי מה שלומך נדמה לי שכבר היו ימים טובים יותר... אני חוששת שלא אדייק במילים הפעם.. אז לא אנסה לייצר איזו אמירה בעלת תוכן משמעותי או חדש.. כל מה שבא לי זה לגשש בלי מילים לכיוון היד החוששת-רוצה שלך, להחזיק בה בשקט ולא לומר דבר. לעמוד יחד על גבעה קטנה, להתבונן באורות ראשונים של ערב שמתחילים להידלק במרחק, להרגיש את הרוח הקלה מלטפת את הפנים ולחייך קצת על המחווה הזו, של הרוח. חסרת לי כאן. חסרת מאוד. אני שמחה שויתרת לעצמך, והרשית לשחרר הודעה קטנה הפעם .. כמה יש במילים שלך.. אני שבה לקרוא בהן תוך כדי הכתיבה.. כמה יש בהן ובך.. 4 ימים לבד-לבד? זה באמת לא קל בכלל.. אני אשמח לקרוא ממך, אם תרגישי שתרצי. אני תמיד שמחה. וגם אם לא תשיבי זה בסדר. טוב לי גם סתם לעמוד לידך, להשקיף איתך מגבעה, ולהציץ בך בחיוך.. "אני עומדת ליד גבי אלתיגבי".. חיוך קצת נרגש קצת חם.. חיבוק ממני שמחה שאת פה

לילך יקרה, לא אשאיר מילים כאלה ללא תגובה... תודה על מילים של משב רוח מלטפת. תודה... כן... יש הרבה רגעי שבר, שוב מאותו דבר. לא נעים בכלל. ובכל זאת סליחה. ובקפיצה חדה - רק לומר, שחלק מהזמן לא הייתי כאן פשוט בגלל בעיות מחשב. (אושר צרוף למצוא את עצמך פתאום מנקה כל מקש ומקש במקלדת, מה שלא מגיעים אליו גם בפסח...) אז, מבחינה זו אפשר לקזז קצת מהדאגה... מינוני המחשב ירדו באופן דרסטי לאיזו פיסת זמן - לזכר ימים עברו. משעשע. והנה, יום חלף... מזדקנים... הלוואי שיהיה ליל מנוחה

היי אני צעירה בת 26 נמצאת בחיי זוגיות ללא חיי מין מספקים ....הדבר הזה מאוד חשוב בעיניי ....אנו מסתדרים מחוץ למיטה אך תמיד תחושת הבגידה מעיבה ......(לא שאני יודעת בוודאות או שיש ממש סימנים מחשידים) אלא שפשוט נראה לי מוזר שגבר צעיר ירצה סקס רק פעם בחודש....הוא אומר שנהנה כשאנו שוכבים.....גם הכמות וגם האיכות לא מספקים אותי....בעיקר מטרידה אותי הכמות.....הוא היה בלחצים כשהכרנו עקב חוסר עבודה ועוד בעיות וחשבתי שזה נובע מזה וזה מה שהיה אומר כל הדברים השתפרו לטובה לפני כמה חודשים אך מבחינת מיניות כלווווום גם כשאין סקס לא נוגע בי בכלל לא חיבוק נשיקות שומדבר....הדבר מטריף את דעתי.....כמה זמן את\ה חושב שאפשר להמשיך ככה? איך אני יכולה לדעת אם זה בגללי או בעיה בו? (כשאנו שוכבים ביוזמתו או יוזמתי עומד לו והכל בסדר).....דיברתי איתו על הנושא מס פעמים וכל פעם יש לו תירוצים חדשים ואפילו לפעמים אומר שדברים קטנים שאני עושה מורידי לו תחשק (קונה דברים שלא צריך בחנות...לא מטפחת עצמי....מה שממש לא נכון....שאני מדברת בקול נמוך מידי).....מה את\ה אומר?

שלום עופרה, החשיבות והמרכזיות שכל אחד מאיתנו נותן למיניות הן עניין אישי. מדברייך עולה בבירור שאת אינך מרוצה, ולמעשה מעולם לא היית מרוצה מההיבט המיני של מערכת היחסים. בן זוגך טוען שהוא שבע רצון, ואני רוצה שתקחי בחשבון שיתכן וזה "הטמפרמנט המיני" הטבעי שלו, ולא תמהרי לפרש בגידה או לקחת על עצמך את האשמה. אם אכן זהו הקצב והסגנון המתאימים לו (וזה דבר שצריך לברר), את תצטרכי לחשוב ולהחליט האם זה מתאים לך, האם ניתן להתאים את הדברים גם לרצונות שלך בצורה טובה יותר, והאם את יכולה להיות מרוצה בתוך הקשר. אלו הן התלבטויות קשות, ואולי תרצי להיעזר במטפל/ת שילוו את תהליך הבירור והחשיבה. בכל מקרה, לא נראה לי נכון או מתאים שאת תשאי באשמה ("ואפילו לפעמים אומר שדברים קטנים שאני עושה מורידי לו תחשק"), ואת התהליך הזה חשוב לעצור בעודו באיבו. אורנה

שלום לך, בעלה של המטפלת שלי כותב בכל מיני אתרים ועיתונים. אז אני "מדברת" איתו דרך התגובות שאני מוסיפה לכל המאמרים שלו, ובפורום שלו והוא כבר "מכיר" אותי בשם הכינוי שלי, כי אני משתתפת פעילה וקבועה. האם אני צריכה להזכיר את זה בפני המטפלת?

שיר, מעניין מה את עצמך חושבת בנושא... מנקודת מבטי, יצרת כאן מבנה "משולש" שכולל אותך, את המטפלת שלך ואת בעלה. דרך המבנה הזה את לוקחת חלק ב"חייה" של המטפלת שלך באופן "סמוי", מבלי ששניהם יודעים במה מדובר. נכון שהאינטרנט פתוח לכולנו, ואת יכולה ליצור קשר עם מי שאת רוצה, אבל הבחירה לקיים את הקשר הזה ניראית לי מהותית וחשובה. כך שאם את רוצה ללמוד מהטיפול משהו אמיתי על עצמך ועל האופן בו את יוצרת קשר, נראה לי נכון לדבר על כך. אורנה

הי אני אמא לילדה בת שלוש ולילד בן שנה כשהגדולה נולדה הייתי בת 38 ורציתי לחוות את ההורות בצורה טואלית הייתי איתה בבית עד גיל שנתיים ומאז שהקטן נולד אני איתו בבית אני מרגישה שכל החלקים האחרים באישיותי הלכו לאיבוד וגם ההורות שלי משובשת ויוצרת מצבי מתח בעיקר עם הגדולה בן זוגי עובד עד שעות הערב 19:00 ועושה את המירב שביכולתו אוהבת אותו מאוד על כך אך מרגישה שהוא לא שם לב שאני דואכת והוא עסוק בתשלומים ועכשיו על הפרק שאצא לעבוד אני פוחדת מחוץ לא הייתי שם המון ואני מרגישה שהצטמצתי שיכלית והתרחבתי פיזית הנפש שלי פגועה ועברת המון חרדות כשהילים נולדו (בריאותיות) אני מרגישה שאני נופלת וקמה ועכשיו אני עייפה מידי וזה כבר משתלט ולא בריא לילדי לזוגיות. התחלתי טיפול למרות שאין לי הכנסוה מיותרת אך לא קרה מהום כ10 פגישות ועכשיו אני מרגישה שמצבי מדרדר. מרגישה שהגב שכאב לי לאחרונה הוא ביטוי למשבר הרבה יותר עמוק שאני כאילו שומרת בתוכי אני עייפה נדמה לי שיותר מעצמי מאשר מהילדים והתעורריות והפיפי והגמילה וכל מה שמשתמע מהורות אני מרגישה שאני מתאמצת לחייך מתאמצת להיות הורה להיות בת זוג ואבדתי את עצמי בדרך אני מבולבלת וגם אם אני מתאמצת תמצוא אני כבר לא יודעת מה יש שם חוץ מהורה לא מנוסה ועייף

שלום ר, ההתלבטות שאת מעלה מוכרת לאמהות רבות, ונוגעת לליבי. אני חושבת שחשוב ונכון עבור כל בני הבית, ובראש ובראשונה עבורך, לטפל בתחושות המתח, הייאוש והעייפות. טיפול הוא רעיון מצוין, ולצידו כדאי לבנות תוכנית פעולה מקיפה, שתכלול כל מה שאת זוכרת שעושה לך טוב... משיעורי התעמלות ועד מסאז' לגב, מיוגה ועד מדיטציה, מחולצה חדשה עד מגפיים, מקפה עם חברה ועד בריחה לסוף שבוע... אני יודעת שזה נשמע לך זר ומוזר, זיכרון עמום מזמנים שחלפו, אבל אפשר וחשוב לחזור לחשוב גם על עצמך. כשתרגישי טוב יותר, אפשר יהיה להרהר גם בנושא העבודה בראש קצת יותר נקי, ואולי בסיוע של אשת מקצוע מתחום הייעוץ התעסוקתי. באחוות נשים... אורנה

שלום יש לי המון עליות וירידות בתוך הטיפול וזה מקשה עלי. אין רצף וזה תמיד מוריד לי "את החשק" בלהמשיך. לקח לי המון זמן עד שנתת בה קצת אימון והתחלתי לדבר איתה, פעם אחת התעצבנתי והוצאתי הכל, לגבי כל מה שמפריע לי אצלה, והיא אמרה שזה טוב כי זה האיר לה הרבה דברים. ואז סיכמנו שנתחיל את התקופה/הנושא הקשה שכל הזמן ברחתי ממנו, והיא הבטיחה שהיא תהיה לידי ושתעזור בכל שעה שהיא יכולה.ואז בסוף הפגישה היא אומרת שהיא יוצאת לחופש, והיא נעלמה לי ליותר מ-17 יום בלי להיודיע קודם והיא יודעת כמה זה קשה לי לבד עם הנושא. ועכשיו אין לי חשק או כוח לחזור וממש בא לי לעזוב האם אני טועה

שלום א, נשמע שהקשר הטיפולי חשוב לך, ומסוגל להכיל קשיים ומתיחויות שונות. לאור זאת, אני מאוד מבינה את הרגשת הבגידה והנטישה שיש בפרידה הזמנית הנוכחית, אבל כדאי לנסות לא לקחת זאת אישית. גם מטפלים נוסעים לפעמים, מסיבות שונות, וזה אינו מהלך המכוון נגד המטופלים שלהם. אני מקווה שתמצאי את הכוח לחכות לשובה, ולהמשיך להשקיע מאמץ בצמיחה ובהתפתחות שלך. אורנה

אני לא יודעת מה לכתוב... מוזר לי כל מה שקורה לי. טוב לי ורע לי. מעניין ומשעמם. אני בעיקר מרגישה חסרת יכולות. חסרת ניסיון. בכל דבר, ובמשהו אחד מסויים במיוחד. וזה כמובן בהשוואה לצעירות ממני. זה מציק לי, וגורם לי להתנתק, לחזור לבועה, לחדר שלי. לחכות שהזמן יעבור ולא לעשות שום דבר מועיל. לזרוק הכל לפח. אורנה, תכתבי משהו? לילה טוב...

ד' יקרה, זה בסדר גמור להיות את, כמו שאת... נסי להיות סבלנית עם עצמך, עם הזמן והכוחות שדרושים על-מנת להסתגל. אז לא לזרוק שום דבר לפח בבקשה... אורנה

שנה טובה, יש לי הרגשה מוזרה בטיפול. אני אוהבת להגיע לפגישה ולהיות שם (למרות שלפעמים אני מתעצבנת), אבל בסך הכל אני מחכה לפגישה השבועית. אבל ברגע שאני יוצאת משם, אני שונאת את עצמי ומה אני עושה שם בכלל, ולמה הלכתי. אני לא יודעת מה לעשות עם הרגשות המוזרים האלו. והכי רע כשאני ממש מתעצבנת ומתחילה להמציא כל מיני סיבות לא להגיע בלי להסביר לה!!

שלום אנה, תחושת האמביוולנטיות שאת מתארת, כך שאת יכולה להיות מאוד "בתוך" הטיפול אך גם מאוד "מחוצה" לו, מהווה חלק חשוב מהטיפול שלך. אין כל צורך להתלבט לבד מה לעשות עם רגשות אלה, הם ראויים להישמע בטיפול ולקבל שם מקום כרמזים רבי חשיבות בנוגע לאופן בו את יוצרת קשר. אורנה

האם גם כאשר מרגישים שהטיפול לא עוזר ולא יעזור בעתיד קורה שמתרחשת באופן לא מודע צמיחה של הרמוניה פנימית שתשפיע בשלב כלשהו גם על המודע?

שלום נועה, אני לא יודעת לגבי הרמוניה פנימית, אבל אני כן יכולה לומר שבטיפול דינמי מתקיימים תהליכים שנושאים פרי בהדרגה, לאחר תקופת הבשלה ארוכה ועדינה בחממת הטיפול... האם לפעמים המטופל אינו מודע לתהליך ההבשלה? בהחלט סביר שכך יהיה ברגעים מסוימים, ואכן טיפול ממושך ומעמיק דורש כוחות והשקעה ניכרת. אורנה

שלום אורנה, אני עדיין די תקועה! אם כי יש התואששות קלה מבחינת החרדות. רציתי בבקשה לשאול אותך באשר למין המטפל. אני עוד לא התחלתי טיפול (אלא יותר עשיתי שופינג בין מטפלות). הטיפול שהביא אותי לפגיעות (נרקסיסטיות רבות ולהתפרקות פסיכוטית ברשת שויתרתי על כבודי כביכול למען המטפלת "וביקשתי" עלהום עלי). כאמור היה אצל מטפלת - אשה. והקשיים שלי ברובם נובעים ממערכת יחסים לא טובה ומורכבת (בלשון המעטה), עם אימי, ולכן, כנראה עשיתי העברות רבות בטיפול הדינמי הפרודיאני הנושן כשהיא במקום להכיל ולהיות אמפטית, תקפה, ביקרה והאשימה ללא הרף. כשלבסוף היא יצאה עם "היד על העליונה", אני יודעת שזה נשמע טיפה אינפנטילי אבל אינני מסוגלת לסלוח לעצמי ולהאשים עצמי כשלא קמתי- בזמן ממנה, רגע לפני שחשתי בויתור ובכניעה ובחרדה המאיימת. אני משערת כיום שטיפול אצל מטפלת מחד, יכולה להיות חוויה אולי מתקנת ומאידך נדמה לי שאין זה בלתי נמנע שאמצע להתווכח ולהתנצח על חשבון שלא סגרתי עם קודמתה. זאת ועוד לצעריי אני נמצאת במצב פגיע ועלולה לחוש מותקפת כפי שלא היה מעולם קודם לכן. עקב כך אני החלטתי להתייעץ איתך באשר למין המטפל, אולי טיפול אצל פסיכולוג חם ואדיב יקנה בי ואצלי בחזרה את התחושות הטובות כלפי עצמי. אני לא מפסיקה לראות לנגד עיניי את דמותה של המטפלת הקודמת בשנאה ובאימה. כאשר בתחושה שנוצרה היא תוקפת את רצוני לחוש בטוב וכן את הרגשות החיובים שלי כלפי עצמי - שאני מרגישה שבעת רצון עצמית- כאילו מואשמת כפליים (פגיעה על פגיעה) , גם על כך שאני מרגישה בטוב וגם על כך שאולי אני גורמת עקב כך לתחושות רגשי נחיתות אצלה. (לאור כל משפטי המפתח שלה- "שיש לי מיני שגעון גדלות, שכולי פאסון ומתחת לזה יש דכאון). אשמח מאוד אורנה אם תתני את דעתך גם על מין 'היילוד' :-) וגם באופן כללי אשמח לשמוע את דעתך על מה שכתבתי... רב תודות לך כרמית

שלום כרמית, אני שמחה לקרוא שאת חשה מידה מסוימת של התאוששות, ונחושה לאתר את המטפל/ת המתאימים. בנוגע למין המטפל, אין בידי הנחיות חד-משמעיות, וכמו תמיד כדאי להקשיב לתחושת הבטן. אני חושבת שמרבית המטפלים הדינמים יסכימו שגם מטפל גבר וגם מטפלת אישה מייצגים במהלך הטיפול מגוון דמויות משמעותיות בחיי המטופל, ושדמויות אלה יכולות להשתייך לשני המינים. לעיתים מטופלים חשים שהקונפליקט המרכזי שלהם יובע בצורה טובה יותר למול גבר או אישה, ואז בהחלט כדאי לשקול זאת בחיוב. ועדיין - מה שחשוב הוא הקשר הייחודי שנוצר עם מטפל ספציפי. בהצלחה, אורנה

שלום, למה מצפים מן המטופל לשיתוף מלא של כל רגשותיו ביחס לטיפול,בעוד שלמטפל מותר לשמור לעצמו את דעותיו לגבי הטיפול והמטופל?

שלום דנה, טיפול פסיכולוגי אינו תהליך שוויוני או הדדי באופן מלא. זוהי מתודה שיש לה כללים ברורים וידועים מראש, כולל התמקדות בתכנים ובחוויה שמביא המטופל, והרבה פחות מכך באלה של המטפל. נסי לראות זאת כך: בעוד המטופל מוזמן לבטא בחופשיות כל הרהור או תחושה (כולל מרמור על אי ההדדיות), המטפל נדרש לעבוד: לחשוב, להבין, להמשיג, להחליט מה לומר עכשיו ומה יתאים יותר בעתיד. תכנים אישיים של המטפל מובעים לאחר מחשבה רבה, וכאשר מתקבלת ההבנה שזה נחוץ ועשוי להועיל. אורנה

אישית אני תמהה שיש מטפלת שאומרת דברים כאלה, שפגיעה מינית זה מגעיל , שהרבה מטפלים מעדיפים לא לגעת בזה. מה אנחנו מצורעות, מוקצות, מוחרמות בעולם הטיפולי בשל העובדה שנפגענו מינית? מה כל כך נורא בזה למטפל?!? ךהיפך הוא צריך לשמוח שהמטופלת חשפה זאת בפניו. עכשיו אני מבינה דברים לגבי המטפלת שלי... כמה רמזים שלא זרקתי לה בנושא שלי היא ממשיכה להתעלם כאילו לא מבינה. אה.. ומאז גם יש נתק ביננו מוחלט. כנראה שהיא נגעלת ממני שעברתי את זה או אולי בעיניה אני סוטה. אין ביננו קשר יותר מאז שהתחילו כביכול להחשף דברים בטיפול. והוא במבוי סתום. אין תקווה.

שלום תמהה, מאחר וקשר טיפולי הוא כולו המפגש היחודי בין שני אנשים, אני חושבת שאין כל תועלת בהיסקים כלליים וגורפים אודות מטפלים (ומטופלים...). ובמילים עוד יותר חד-משמעיות: אין בי כל ספק שטיפול יכול להכיל בצורה טובה כאבים שונים, גם כאב של פגיעה מינית. נסי לברר עם המטפלת שלך את התחושה שכאבך אינו זוכה למבט אוהד ומחמם, אני מקווה שתקבלי תשובות וסוג של קרבה שיניחו את דעתך. אורנה

שלום, לפני מס' חודשים משהו שקרה בעבר הרחוק עלה מחדש ולא נתן לי מנוחה. זה העסיק אותי במשך כל השנים אבל חשבתי שאני מצליחה להתגבר על זה לבד. חברה טובה ניסתה במשך השנה האחרונה לשכנע אותי ללכת לטיפול, לא הסכמתי להקשיב, לא חשבתי שמישהו זר יכול לעזור לי. בסופו של דבר זה עלה בעוצמה כל כך גבוהה, מצאתי את עצמי בוכה כל הזמן ולא מצליחה להתרכז בכלום. הבנתי שזה גדול עלי ושבלי עזרה מקצועית אני לא אצליח לעזור לעצמי והחלטתי לפנות לטיפול. אני כבר שלושה חודשים מגיע לשם ביום ובשעה הקבועים, מנסה ככל יכולתי להפתח, לדבר, לשתף ולקוות שמשהו יתחיל לקרות. אבל מאז שאני שם אני מרגישה יותר רע, יותר עצב. הפסיכולוגית שלי נחמדה ונעימה ואני מרגישה שהיא מנסה להיות איתי ולהבין מה עובר עלי אבל היא כמעט לא אומרת כלום וזה בעצם מה שאני מחפשת, שיגידו לי, שיוציאו אותי מהמחשבות המקובעות שלי, שיפתחו לי את העיניים וזה לא קורה. בהתחלה אמרתי לה את זה כל הזמן, שאני צריכה את המילים שלה, ואני רואה שהיא מנסה להיות יותר מעורבת אבל המילים שלה הן לרוב רק מילים שמסכמות את מה שאני אומרת במשפט אחד. אני מוצאת את עצמי לחוצה כל כך לפני כל מפגש מהפחד שאני לא אצליח לדבר או לא אדע מה להגיד והיא פשוט תשתוק ולא תנסה לכוון אותי או להוביל אותי וזה אכן מה קרה בפגישה האחרונה. שתקתי כמעט כל הזמן.רציתי לדבר אבל הייתי צריכה שהיא תגרום לי לדבר וזה לא קרה היא פשוט שתקה איתי כל הזמן. האם השתיקה הזאת של הפסיכולוגית הוא דרך טיפולית שאולי פשוט לא מתאימה לי? מה אני אמורה לעשות עם זה?, אני מרגישה שאני לא ממצה את הטיפול ושאחרי שלושה חודשים בעצם לא חלה שום התקדמות, אפילו חלה נסיגה. תודה

שלום לך, לעיתים בטיפול, ואפילו לעיתים קרובות, ישנה תחושה של נסיגה במצב עם הכניסה לטיפול. עולים תכנים רגשות וחוויות קשות, ישנה חזרה לעיסוק בעבר ונדרשת התרופפות של ההגנות. כל אלו ביחד מובילים לתחושה שהדברים קשים יותר. אבל דרך הטיפול, הליווי והקשר שנרקם בהדרגה ניתן להתמודד עם הנסיגה הזו ולצאת דרכה אל דרך חדשה. בטיפול מהסוג בו את נמצאת שלושה חודשים אינם נחשבים לזמן ארוך, זה דורש אורך נשימה אבל זה חשוב עבורך. בנוגע לשתיקות, נראה שזה מעורר בך אימה שהיא תשתוק, ואת לא תדעי מה לעשות. לא הייתי מתעלם מזה ומנסה להפחית את הלחץ הזה, אלא מנסה דווקא להבין יחד איתך בטיפול מה קורה לך מדוע זה כל כך מלחיץ אותך. דרור

השאלה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב... האם זה לא מעורר שום תהיות על מהות הטיפול?? אדם שחושף את עצמו ונפתח זקוק גם לעידוד, לא למישהו שבנעימות מתעלם ממנו.... זה ניתוח נפש פתוח, מה עם החיזוקים? מה עם הכלים לתפקוד יומיומי? מה זה הריחוק הקליני הזה? ממש לא נעים וגם לא נכון באופן עקרוני, לדעתי

תודה על ההתייחסות. אני מודעת לכל מה שנכתב ואני יודעת שאני צריכה לברר מאיפה הלחץ שלי נובע, אבל מה שהכי מציק לי ואולי לא הובן בשאלה הקודמת- אני יודעת שהעבודה היא שלי ובאחריותי ואף אחד לא יעשה אותה במקומי ועם כל הקושי (והוא גדול מאד) אני באמת מנסה להוריד את המחסומים ולהיות כמה שיותר בטיפול, אבל אני לא מרגישה שמשהו בכלל קורה, כי אני שם מתאמצת ומתאמצת והיא גם שם אבל כמעט ולא אומרת מילה. אני מרגישה שיותר מידי אחריות מוטלת עלי בטיפול הזה ושאין באמת את המישהו הזה שאמור להיות שם יחד איתי, שיוביל אותי. האם אני אמורה להוביל את הטיפול? אני מביאה את הקשיים שלי ומשם אני צריכה שהיא תאיר את עיניי, תפתח לי את המחשבה, תנסה לרדת לעומק הדברים, תנסה להגיע יחד איתי למשמעות של הדברים וגם לראות איך אפשר להתייחס לדברים בצורה שונה כי אני לא מצליחה לעשות את זה לבד. אבל אולי אני טועה אולי אני צריכה להגיע לדברים האלה בכוחות עצמי? אם כן, אז למה בעצם אני צריכה אותה? ניסיתי כל כך הרבה שנים לעשות את זה לבד ונראה לי שלא הצלחתי וגם עכשיו אני לא מרגישה שאני מצליחה. למה היא לא אומרת לי כמעט כלום?? זאת גישה מסויימת בטיפול? תודה.

זו 'סתם' ההיא שנעלמה?זו את?

חשד: תקף את חברתו כי סירבה להתחתן בית משפט השלום בנתניה, האריך היום את מעצרו של תושב נתניה, החשוד שתקף וחתך את פניה של חברתו, משום שסירבה להתחתן עימו. החשוד מכחיש את הטענות: "אני נכה מאה אחוז, היא ניצלה אותי" רענן בן צור פורסם: 31.12.07, 16:39 תושב נתניה, בן 52, נעצר אתמול בחשד שעקב אחר חברתו, תקף אותה, חתך את פניה בסכין, וביצע מעשה מגונה בנוכחותה. הרקע למעשים, על פי החשד, הוא סירובה להתחתן איתו. החשוד מכחיש את המיוחס לו, והיום (ב') הוארך מעצרו. החקירה החלה בעקבות תלונה במשטרה שהגישה חברתו של החשוד, בת 28. הצעירה התלוננה שבמהלך השנה האחרונה, נהג החבר לאיים עליה בתקיפה, ואף מימש את איומו ותקף אותה מספר פעמים. כמו כן ציינה שאיים לרצוח אותה ולהתאבד. הצעירה הוסיפה שהחשוד נהג לעקוב אחריה, דרש ממנה להיות נאמנה לו, ואף ביצע מעשה מגונה בנוכחותה. בסוף השבוע האחרון, טוענת הצעירה, איים עליה החבר שירצח אותה אם לא תסכים להתחתן איתו, משך בחוזקה בשיערה, וחתך את פניה בסכין. בעקבות התלונה נעצר החשוד. בחקירה הוא הכחיש את כל המיוחס לו, וטען שהצעירה כלל אינה חברתו. הוא האשים אותה שניצלה אותו ואת כספו, ובנוסף טען שהתלונה שלה אינה מהימנה, משום שהיא נוהגת להשתכר באופן קבוע. "זה לא נכון. לא היה דבר כזה. לא נגעתי בה. לא התקרבתי אליה. אני בן אדם נכה ב100%", אמר. החשוד הובא לבית משפט השלום בנתניה להארכת מעצרו. בדיון טען נציג המשטרה, שמדובר בתקיפה אכזרית וכי המשטרה גבתה עדויות שמחזקות את החשדות נגד החשוד. מודעה "מתיק החקירה עולה שיש ראיות הקושרות את החשוד לביצוע העבירות המיוחסות לו, ואין ספק כי מסוכנתו של החשוד נשקפת מעבירות אלה", כתבה השופטת סמדר אברמוביץ'-קולנדר, והאריכה את מעצרו ביומיים. סנגוריתו של החשוד טענה כי למרשה אין עבר פלילי, וכי "מדובר באדם שסובל מפיגור שכלי, אשר נתן למתלוננת כספים מקצבת הנכות שלו". היא ביקשה לשחררו למעצר בית, בטענה שכמה מבני משפחתו הינם שוטרים שיוכלו להשגיח עליו עד סיום החקירה.

קוקי שלום, לצערי גם ידיעות כאלו הן חלק מהשנה החדשה אך לא רק הן. הפרטים בידיעה הזו אכן מזעזעים מכמה וכמה בחינות, וכמעט ואין מה להוסיף עליהן. אבל הסתכלות על ידיעות כאלו כדבר היחיד שקורה במדינה ובעולם כיום גורמת להטייה קשה ובעיקר לתחושה שהכל מסוכן כל הזמן. זו עמדה שחשוב לנסות ולהיזהר מפני כניסה אליה. דרור

שלום, יש לי שאלה ...מאין מגיע הרצון לשלוט בצד השני ...האמת לא בצורה בולטת לעין אלא יותר ביכולת לנווט את הצד השני לפי הקצב שאני מכתיבה תודה...אני

שלום לך, הרצון בשליטה מגיע לרוב כדרך להתמודד עם חרדה, הרצון שהדברים יהיו צפויים מבלי שהצד השני יפתיע בצורה כלשהי. החסרון הנובע מכך אינו רק התגובה של הצד השני, אלא העובדה שבעצם אין יכולת לגיוון, העשרה של הקשר, ותחושה של חשש מה יקרה אם הדברים יצאו משליטה - כיצד אתמודד. דרור

תודה דרור, בהמשך ....ואם אני אדם דומננטי שפשוט סוחף אנשים בדרך שלו...אמנם לפעמים יש התנגדות ואני זורם עם זה ....תכוונתי יותר לעניין שבנאדם חזק נותן את הטון במערכת היחסים אבל הוא כן קשוב לצרכי הצד השני כאשר הצד השני מיידע אותו ....הרבה פעמים זה מתפספס לי מכיון שאנחנו לא משוחחים על העניין ואני לא יכול לדעת כל דבר אז יוצא שאני המנווט בקשר ...אני לא חושב שזה קשור לחרדה ..יותר בכיון של ביטחון בדברים שאני עושה ...ועוד שאלה, יכול להיות שבילדות אתה גדל בתור ילד שמצליח להפעיל את הוריו בדרכו שלו ....האם שהדפוס הזה גורם להשתלטות בקשר זוגי..?אני

אורנה דרור וליאת תודה שליוויתם אותנו כל השנה שעזרתם לנו להישאר בטיפול להבין יותר מה אנו עושים שם ולתת למטפלים שלנו קצת נחת מהבלאגן שאנו עושים להם, תודה שהייתם דמויות נוספות בחיינו מבינות תומכות וקרובות עד ששכחנו לרגע שאתם לא פה באמת. תודה על הרגישות שלכם על שראיתם וקראתם בין השורות שזיהיתם את הכאב, התיסכול וגם את התקווה שבנו. תודה על שפיניתם לנו זמן יקר כדי להיות נוכחים בעולמנו. על שהושטתם יד אותה פעם לקחנו ופעם בעטנו. תודה על הסובלנות האין סופית ברוח הקרב שהייתה פה לעיתים. תודה שלא התייאשתם ונשארתם איתנו עוד רגע רק כדי שנבין. תודה על היותכם נותנים ללא תנאי ותודה שקיבלתם אותנו ולא פחדתם לגעת. שנה מלאה לכם ולאלה היקרים לכם (גם המטופלים שלכם נחשבים?(((-:

מצתרפת לכול מילה ומוסיפה יישר כוח אתם פשוט גדולים.

לחברה הקבועה ולד. תודה רבה על המילים החמות והברכות. זה אכן מחמם את הלב, ואני מאחל לכן בחזרה שנה טובה, דרור

תודה על הליווי , התמיכה , ההכלה התמידית .. מי ייתן ויהיה בכם הכח לתת להעניק לאחר תמיד ..:) אתם צוות מדהים .. כן ירבו אנשים כמוכם.. אתם מה שנקרא.. דמות מיטיבה בתהליך הזה שאני חווה בתקופה האחרונה .. מחבקת אתכם ומאחלת .. שנה אזרחית של אור , בריאות , שלווה , תקווה , אושר והמון אהבה מכל הלב . שרית

לא בא לי לבאס לכם את השנה החדשה אבל בכל זאת בימים האחרונים אני חושב המון על המוות וזה נורא מעסיק אותי יש הסבר ללמה זה קורה גם אין שום דבר חריג שקרה לי מעבר ללחץ רגיל בלימודים עבודה מעצבנת והדברים הרגילים.

סניר שלום, ישנן דרכים רבות לחשוב על המוות, אם אלו מחשבות אובדניות, אם אלו מחשבות על פחד מהמוות ועוד. קשה לומר מהמעט שכתבת מה קורה איתך, אבל אם אתה מרגיש שזה מטריד אותך, שזה לא חדש עבורך ופוגע בחיי היומיום שלך אני ממליץ לך לפנות לטיפול. דרור

אני לא מצליחה להבין את המטפל שלי היא החליטה שפעמיים בשבוע אתקשר אליה לספר לה מה שלומי............ שאלתי אותה למה היא אמרה שזה לתקופה הקרובה חשוב לטיפול. לכו תבינו מטפלים התקשרתי השבוע כמו שביקשה וזה ניראה לי מה זה מיותר אבל היא מתעקשת יום אחד לא התקשרתי והיא התקשרה . לא יכולה לחשוב על משהו מיוחד שעשיתי לא בסדר שהיא מבקשת זאת מעבר לזה שאני לא ממש מתה עליה. יש לכם רעיונות מה הקטע שלה??? דרך אגב שנה טובה לכולםםםםםםםםםםםםם

נעמה שלום, הבקשה של המטפלת שלך מוגדרת גם על ידה כחריגה ומוגבלת בזמן. מאחר והיא בקשה חריגה, האם את באמת לא יודעת מדוע המטפלת מבקשת זאת ממך. מעבר לכך גם אם אינך מבינה מדוע לא ביקשת הסבר ברור עבורך. לבסוף אם את מרגישה שאינך רוצה בזה מדוע אינך אומרת לה ובעצם בוחרת להיענות לה. אני חושב על המצב בו היא בוחרת להשקיע בך זמן ומאמץ ואת מצדך אומרת שאת לא ממש מתה עליה. כמעט כאילו היא מחזרת אחרייך ואת מתרחקת ושומרת על מרחק בטוח ממנה בכדי לא להרגיש קשורה אליה. דרור

אני מתאהבת במטפל שלי. מודעת לרציונל. אני הרי לא באמת מכירה אותו ואינני יודעת איך הוא מחוץ לקליניקה. זה ברור לי שאני מתאהבת באשליה או במה שהוא מסמל עבורי ובכל זאת לא מצליחה לשלוט בכך. העניין הוא שזה לא ממש מפריע לו. הוא לא נתרע מזה ולא מאויים וזה מעורר בי המון שאלות. האם הוא גורם לזה בכוונה? ברור לי שהוא רוצה בטובתי בלבד אך איזו טובה יכולה לצמוח מדבר כזה. זה רק מכניס אותי לסרטים נוספים. אשמח לשמוע אם יש בכל יתרונות כי נראה לי שהוא מעודד את זה.

מיכל שלום, תופעת ההתאהבות במטפל היא אכן תופעה מוכרת. את אומרת בדברייך שהוא אינו נבהל מכך, אבל נשמע גם שאת מסיקה מכך שהוא מעוניין בהתאהבות שלך מעודד אותה ואת שואלת מה אם בכלל היתרונות שבכך. זה נכון שהסיטואציה הטיפולית מעוררת לעיתים תחושות של קרבה ואף התאהבות. אבל הייתי מציע לך לבדוק איתו כיצד הוא באמת רואה את זה, לא רק איך את חושבת שהוא רואה את זה. התאהבות, כהתאהבות במטפל אינה מטרה טיפולית, קרבה ומחוייבות לטיפול ולקשר הטיפולי כן. חשוב להצליח לא לבלבל בין השניים. דרור

לבאי הפורום ולמנהלים, שנה טובה, שתזרעו השנה זרעים של תקווה יפקעו פקעות של שמחה ותצמיחו אלפי פרחים של אושר. שי עגנון אמר "אשרי אלו שהקרובים להם מקרבים אותם לעצמם" מאחלת לכם זאת. משקפיים ורודות/נתן אלתרמן יש פה תחת השמיים כלל ידוע בספרים - כצבעי המשקפיים כן הוא צבע הדברים. בשחורות רק רע רואים פה, בוורודות הכל תמים, בשחורות על שטר חותמים פה, בוורודות אין משלמים. בשחורות רואים כזית. בוורודות רואים עולם. בשחורות זה בעל בית. בוורודות זה בן אדם. הזכוכית את הצבע נותנת והלב מצטרף אחר כך. בשחורות החותנת - חותנת. בוורודות החותנת מלאך. המצאה יקרה, משקפיים. הסתכל נא וראה, למשל - בשחורות עד צוואר באו מיים, בוורודות - על המים נמל! בשחורות הכל פרובלמה, רעש ובילבול וריב. בוורודות אומרים בדמע: אבל זוהי תל אביב... בשחורות היא אשת פגע, בוורודות - כלה טובה. בשחורות זה פלירט לרגע, בוורודות זו אהבה. שאלת המדינה היא לפי צבע הזכוכית. בשחורות אומרים - קטנה היא, בוורודות - אבל עברית! הזכוכית את הצבע נותנת והלב מצטרף אחר כך. בשחורות התקופה מעוננת. בוורודות עוד השמש תזרח. המצאה יקרה, משקפיים. הסתכל נא וראה, למשל - בשחורות עד צוואר באו מים, בוורודות - על המים נמל!

מקסים אבל אחותי מי קורא היום את אלתרמן?לא הבנתי את השיר נשמה כבד עלי......

אורלי, תודה לך על הברכה, ושנה טובה גם לך, דרור

מהמם, אורלי זו הברכה הכי מקורית שקראתי שולחת לך חזרה נישוקים וחיבוקים ומתוקה שלי מקווה שהאושר בכתיבה שלך נמצא גם בתוכך......

שלום לכם ומה שלוכם היום נעים מאד להיות איתכם ובגדול תודה למנהלי הפורום על המסירות והקרבה ועל כל עבודתם שאלתי היא. לפעמים דברים שנו לא מקבלים בעצמנו משליכי על אנשים אחרים האם זה קורה גם לגבי מה שאנו רואים או חושבים שמתאים לנו לעסוק כאשר אנחנו מדברים אם אדם משום ואומרים לו שאנו חושבים כי מתים לו כך וכך האם אנו א\עושים את זה מתוך מחשבה שאננו חושבים שזה מתאיעם שלנו או להיפך אך משליכים את על אחר כדאי שיהיה יותר קל.

מה?????

שולמית שלום, נראה לי שאנו מייעצים לאחרים מה לעשות על בסיס הדרך בה אנו רואים את הדברים מתוך רצון לקבל אישור לדרך בה אנו רואים את העולם, להרגיש שמקשיבים לנו. השלכה לעומת זאת מתייחסת יותר לתכונות שבאופן לא מודע אנו מייחסים לאחרים משום שאיננו יכולים לסבול בעצמנו. זה לא המצב כאן. דרור

שלום רב דרור ולמנהלות הפורום ליאת ואורנה דרור אם זה לא המצב פה אז אז מהו המצב העןלה ע"י בשאלה אנא עזור לי והבסר שוב את תשובתך או שיסביר לי את זה יותר בבריר זה שיבוא אחרית לפי המששמרות המחולקות בניכם. הרי הסברת שני מןשגים ןהןספת שלא מצב של הלכה כאן אם זה לא המצב אז אכן המצב כאם אנא עזרו לי אתם להבין כאנשי מקצוע.

שכחתי לציין דבר חשוב שמה שאני מדמיין (את אותם דברים נוראיים שקורים לאנשים שונים שנתנו לי הרגשה רעה) כמובן נשאר בגדר הדימיון ושום דבר לא קורה ולא יקרה מעבר לדימיון הפרוע שלי. חשוב לי מאוד שתבין את זה.

כל מי שקורא אותך עכשיו , מן הסתם מעלה חיוך על שפתיו..ומוכן להשבע שגם הוא שואל את עצמו אותן שאלות. אז תרגע ,אתה נורמאלי לחלוטין!! מענין ,כשאנו נתקפים במחשבות זדוניות כלפי אחרים (לפעמים בצדק..) אנו חושבים שאיננו נורמאלים. ואותם פושעים ,המוציאים את מחשבת הזדון שלהם אל הפועל ,אינם מתעסקים בכלל עם השאלה ,אם הם נורמאלים ,או לא. סתם נקודה למחשבה.

האם באמת אפשר לדבר על הכל בטיפול? גם על המחשבות הכי מטורפות שיש לי (לדוגמא אם מישהו זר לחלוטין אומר לי משהו קטן שהעליב אותי או שהתפתח ויכוח על משהו אז אני מדמיין שקורים לו דברים נוראיים וזה מה שגורם לי להרגיש קצת יותר טוב) מה אם הפסיכולוג יחשוב שאני מטורף לחלוטין, פתאום הוא יקלוט מי זה המטורף שיושב פה מולי? האם זה תופעה נורמלית שמה שגורם לי לצאת מהמצב של ההרגשה הרעה זה הדימיון הפרוע שלי, שאני מדמיין שקורים דברים נוראיים לאותו אדם ואז זה קצת מעלים את ההרגשה הרעה כתוצאה מאותם אירועים שונים שהיו, האם זה משהו מוכר וידוע בפסיכולוגיה, אודה לך במידה וכן קצת להסביר לי על התופעה (אולי זה מה שייתן לי את האומץ לדבר עם הפסיכולוג) נ.ב גם בזמן כתיבת הדברים אני לא מרגיש הכי בנוח ללחוץ על "שלח" ובוהה כבר מעל חצי שעה בהודעה (שתבין כמה קשה לי גם כאשר אני אלמוני ברשת בלי פרטים מזהים לכתוב את הדברים שלא לדבר על לדבר עליהם עם הפסיכולוג כאשר אני לא אלמוני, מאוד מקווה שזאת תופעה מוכרת כי זה משהו שחוזר על עצמו הרבה בהרבה מקרים, תגיד לי שזה תופעה ידועה ולא גיליתי כרגע תופעה חדשה בפסיכולוגיה ואיך קוראים לתופעה ולמה זה קורה?)

יקירי הדבר היחיד שלאף אחד אין מונופול עליו זה המחשבות שלנו וטוב שכך. הם מאפשרים לנו לחשוב לדמיין להרגיש ולהגיד את אשר אולי לא היינו מעלים על דל שפתינו. הדרך להיות "נורמאלי" היא לאפשר לתוכנו להיות קצת פחות, ואם אף אחד לא באמת נפגע אז את מי זה מעניין, תשאל את היצ'קוק הוא עשה מזה קריירה(-:

שלום לך, בטיפול יש מקום לדבר על הכל, גם על הקושי לדבר על הכל והפחד שלך איך תיראה בעיניו, כי אם שם לא תרגיש בטוח תישאר לגמרי לבד עם עצמך. בנוגע למחשבות שלך, בכולנו ישנה תוקפנות אבל נראה שאתה מאוד חושש מהתוקפנות שלך, מהעוצמות שלה, ומנסה שלא לתת לה ביטוי. אבל היא מאוד מעסיקה אותך בפנטזיה, וממשיכה לגרום לך להרגיש לא בסדר, אפילו לא נורמלי אם אתה מדמיין מה היית רוצה שיקרה לאנשים. בשל הסבל הזה נראה לי נכון שתביא את הנושא לטיפול, תראה כיצד המטפל מגיב תעבדו ביחד מה הייתה הפנטזיה שלך על התגובה שלו, ומדוע אתה כל כך חושש מהתוקפנות שלך. דרור

אשמח לדעת מה ציניות אומרת על האדם המשתמש בה. אני מדברת על הומור ציני (ולא על ציניות רעה). אדם שמשתמש בציניות באופן טבעי לא פעם, כלפי החיים וגם כלפי עצמו- על מה זה יכול להעיד? האם בגדול זו תכונה טובה או שזה מעיד על תכונות רעות? וכיצד זה נתפס בעיני אחרים. תודה רינה

רינה שלום, ציניות היא לרוב סוג של הומור בה האדם משווה לעצמו מראה של אחד שאינו מתרגש בקלות ומסוגל לצחוק גם על דברים קשים ביותר. למעשה אם כן ציניות היא סוג של הגנה ודרך התמודדות עם העולם. השאלה אם זה טוב או רע אינה השאלה הנכונה בעיני, השאלה היא המידה בה זה נעשה ומידת הפגיעה שזה מסב אם בכלל לאדם הציני. אם זה לא מסב לו או לסביבתו נזק והוא אינו עושה זאת בכל מצב, כלומר מרשה לעצמו להרגיש לעיתים, אין בכך כל רע וזו יכולה להיות דרך התמודדות יעילה למדי. דרור.

אוקי. האם ניתן להסיק שאדם בעל הומור ציני סובל מחוסר בטחון? ומה לגבי שימוש בציניות לגבי דברים שאינם קשורים באדם באופן אישי? תודה ושנה אזרחית טובה רינה

דרור, האם אתה מכיר פורום נחמד כמו שלנו שמתאים לגיל ההתבגרות? לא להורים שמתקשים להבין את הילדים שלהם, אלא למתבגרים שמתמודדים עם קשיים של דימוי עצמי נמוך, קשיי השתלבות בחברת בית הספר, בדידות, התמודדות עם קשרי חברות וירטואלים.. כמונו :-) רק בשפה שלהם.. מכיר משהו כזה? לילך

http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=list&forum=psychology לילך נדמה לי שזה מתאים למתבגרים,לא מזיק לנסות.

תודה רבה, ד.! אני אבדוק מה קורה שם.. אולי את יודעת אם קיים גם שם ליווי/ניהול של פסיכולוגים או מטפלים אחרים, מעבר לעזרה הדדית? (קראתי שם ברפרוף ולא הבנתי..) שוב תודה על העזרה :-) לילך

לילך שלום, כרגע לא עולה בדעתי פורום שכזה, אנסה לברר ולחזור אלייך אם אמצא מידע על פורום למתבגרים, דרור

אתר מ-ע-ו-ל-ה למתבגרים. יש שם גם פורום וגם מידע וגם תמיכה בצ'ט אישי. http://www.yelem.org.il/yelem/

רציתי לומר לך תודה על שכתבת לי ...סופסוף ההודעות שלי אינם נעמדות תלושות בשיח ביני למנהלת הפורום. נכון שאני ממשיכה ב- עוד מאותו הדבר...כחלק מהחרדה. הדבר ידוע לי אבל אין בכוחי לעצור כיוון שאני חשה מאוד ברע. קשה יהיה כאן להבין את מה שעברתי ואת אשר עדיין עוברת. נכנסו כל מיני "רעשים" ואלמנטים נוספים שמקשים בהתמודדות. בעקרון אני סובלת מחרדה פוסט טראומטית- מהתקף חרדה קשה שנמשך חמישה חודשים ם גלישה פסיכוטית, פוחדת מהפחד, פוחדת לחוש שוב את הנתק ואיבוד השליטה שהיה עם מחשבות שבהן תקפתי ונתקפתי על עצם הוויתי וכל דבר חיצוני נקשר איכשהו לפן שליילי ומאיים. בגדול אם לא הייתי קוראת את כל הסכנות, האבחנות והנזקים שבשפע שמתקיים מאיפה שלא מסתכלים- אני נמצאת בדרך ללא מוצא כאשר איבדתי את כל האנרגיות החיוביות, השמחה, שדימוי העצמי וכו'...\\ אני כל כך מצרה על כך שהמשכתי אצל אותה מטפלת עד לאותם פגיעות בפורום וללא שום שיחת סגירה וסיכום איתה לאחר שנתיים + אחד מהדברים שהכי מקטינים את הסיכויים שלי להתגבר על המשבר הארוך הזה (3 וחצי שנים), הוא הצמצום שקרה לי ועדיין עקב הימנעות מעשייה ויותר הסתגרות בדלת אמותיי- אני יודעת שזה רק מחזק ומקבע את החרדה אבל זה גדול ממני בייחוד שנפגעתי מיליון פגיעות שעשיתי לעצמי דרך 'טיפול נפשי' מתעתע באינטרנט שהציף אותי בחרדות ובפחדים היסטריים והרי זו היתה התמודדות אל הלא נודע- אל דבר שאינו מוחשי ודווקא בשל כך- היכולות שלי להבין בצורה ברורה ונקייה פחתה וראיתי ונבהלתי מכל ההשלכות והניתוחים הצמיים שעשיתי עד בלי סוף שתוכנם היה שלילי ביותר על הדימוי העצמי, דרך אבחנות וחשיפות מיותרות ועוד... אני לא יודעת מדוע שוב כתבתי היום אולי מפני להזהיר על הסכנות הטמונות בפורומים שהם ללא השגחה (להבדיל מהפורום הזה), וגם אולי לעוט על כנפי הפנטזיה שיבוא יום ואיכשהו אצליח להתנתק מכל מה שקרה לי בפורום....אני פשוט לא מצליחה להתנתק מהפגיעות ומהתקיפות!!!! ערב טוב כרמית

כרמית שלום, נשמע לי שאת מאוד כועסת אבל בעיקר פגועה מחוויות עבר. את חוששת שהמצב הקשה בו היית יחזור, ומדברייך נשמע שאת מרגישה שאת לא עושה מספיק בכדי למנוע את זה. ההסתגרות שלך אכן נשמעת כמחזקת, כמו במעגל קסמים, את הפחד שלך מהעולם. העובדה שנכווית בטיפול ובמפגש באינטרנט מצערת מאוד אבל העובדה שאת כותבת כאן מעידה שאת מאמינה שאת יכולה למצוא מקומות בהם את מרגישה בטוחה יותר. כך גם לגבי טיפול, ברור שתהיי חשדנית, אבל עדיין, גם את שונה ויודעת מהן הנקודות הרגישות שלך וגם ייתכן ותמצאי מטפל אחר איתו תוכלי גם לעבד את חוויות הפגיעה מהטיפול וגם את פחדייך בכלל. הנצחת המצב כפי שהוא אינה תורמת לך. דרור

כרמית, שמחתי להיות הגורם לאי תלישות הודעתך... אני מבינה שאת תקועה בבעיה לא פשוטה, המזינה ומעצימה את עצמה ,הגורמת לאותם סמפטומים, אותם את מתארת ,ומהם את סובלת. כנראה שהרעיון ,לצאת מהסבך בכוחות עצמך, לא ממש מוצלח. מקוה שאינך לבד בענין ,וסביבך האנשים המתאימים. מצטרפת לאותה פנטזיה שלך (לכולנו יש כאלה) ומאחלת לך השתקמות מהירה ומקלה. אמשיך מכאן ,לקרא ולתמוך ,גם אם ממרחק.. ריקי

לכבוד השנה החדשה אני מאחל לעצמי מוות אני לא מצליח לדמיין מה יביא אותי למצב שאני אהיה מאושר מה יגרום לי להיות שמח ואיך זה יהיה....לאור זאת שאני סובל כבר באמת זמן רב מאוד ברור לי שמוות זה המוצא היחיד אך בגלל הקושי שייגרם למשפחתי אינני מתאבד כבר בבוקר שאני קם אני בהמתנה שהיום יעבור ואני אחזור לישון לפעמים אני שותה אלכוהול רק כי זה מעייף אותי ונותן לי את האפשרות לישון בשעות שאני בוחר במצב שלי קיום ללא חיים צריך לבטל את מצב הקיום....

MR BLUE שלום, אתה מתאר סבל רב וקיום יומיומי נטול שמחת חיים או טעם בחיים, ואכן זהו מצב קשה להיות בו. אני מבין שאתה סובל כבר זמן רב, מרגיש תקוע במצב שלך. אבל אני לא חושב שהמעבר צריך להיות מסבל לאושר. המרחק גדול מדי ולא ניתן לדמיין אותו. המעבר צריך להיות הדרגתי, ראשית להפחית את הסבל לרמה נסבלת יותר. למצוא יותר ויותר טעם לקום בבוקר, ופחות מחשבה על ללכת לישון. אני מאחל לך לשנה החדשה שתתחיל להרגיש משהו מהדברים הללו. דרור

דרור, אבל לפעמים המעבר הוא כן חד בין סבל לאושר.. לא יודעת כך זה קרה אצלי פתאום בחודשיים האחרונים לפתע כאלו נולדתי מחדש לאושר שמחזיק מעמד בינתיים.

טבוע בנפש שלנו כמו בנפשו של כל יצור חי. זהו אינסטינקט טבעי בריא. במהלך הדרך האישית שלך איבדת את האינסטינקט הזה, אין ספק שלא תעזור פה שום החלטה שכלתנית. אין לך את זה. כלומר, אתה אינך מחובר לרצין החיים יותר. אתה לא מבין למה אתה פה ואתה סובל. הסבל נובע מזה שאתה בעצן לא חי. מה לעשוטת? איך להתחבר מחדש לרצון לחיות?? כמה שאלות: מה היית משנה בתנאי החיים שלך אם היתה לך האפשרות? איפה היית רוצה לגור? במה היית רוצה לעסוק? עם מי מהאנשים בחייך היית רוצה להמשיך לשמור על קשר? עם איזה אנשים היית מנתק? איזה מערכות יחסים חדשות היית בונה? עשה לך תרגיל, שים את עצמך בצד וכתוב תשובות כמה שיותר מפורטות לשאלות האלה, דמיין לעצמך שמדובר באדם אחר, לא במיסטר בלו המלנכולי אלא בסתם אדם מין הישוב. הסתכל עליך מהצד, ועשה לך תכנית. אתה לא צריך לרצות את זה, אתה לא חייב להרגיש התלהבות. רק שב וכתוב. אולי תופתע!!

נמצאת בדיוק שם.....