פורום פסיכולוגיה קלינית

זהו. עוד שבוע עבר. לא דיברתי הרבה השבוע. לא אל העולם ולא אל עצמי. אני חושבת שלפעמים זה לא רע לא לדבר. ביום ראשון נפגשתי עם הפסיכולוגית ובסוף הפגישה היא אמרה שהיתה לנו פגישה מאד קשה ושהיא לא ציפתה לזה. האמת היא שלא הרגשתי כלום... אני זוכרת שהינהנתי בחיוב על כל מיני שאלות שהיא שאלה אותי אבל אני ממש לא זוכרת מה זה היה. לא התחברתי לעצמי והניתוק הזה נשאר לשמחתי במשך השבוע. הדבר היחיד שלקחתי איתי השבוע זה פגיעות בלתי נסבלת. נעלבתי מכל מילה שמישהו העז להגיד נעלבתי גם מכל דבר שנחווה אצלי ולו לרגע אחד כדחייה... לקראת יום ראשון אני מפחדת ממשהו. אני מפחדת שהפסיכולוגית שלי תגעל ממני. היא אמרה שפגיעה מינית זה מגעיל ושקשה למטפלים לשמוע את זה. היא אמרה שהרבה מטפלים מעדיפים לא לגעת בזה. לפעמים נראה לי שהיא תמימה מיידי. היא לא מבינה איזה דברים נוראיים יש בעולם הזה. ואם זה מגעיל אותה... איך אני יכולה לספר? זה מטריד אותי קצת. נראה לי שאני מפחדת עליה. מה ששתקתי כל השנים הוא באמת מגעיל. אממ... קצת לא יודעת מה לעשות.

שבת שלום רשת, ראשית, אקדים ואומר שאני מאמינה לכל מילה שאת מספרת. ובכל זאת, הקדמתי את ההקדמה הזו, כי אני רוצה להאמין שכחלק מהמצב המוזר והעמום שכפית על עצמך, אולי דבריה של המטפלת שלך התפרשו על ידך באופן מוטעה או לא מדוייק. אני מאמינה שמטפלים יכולים וצריכים להכיל גם סיפורים קשים, מבלי להיכנס לעמדה שיפוטית. פגיעה מינית היא אחד המעשים השפלים ביותר שניתן להעלות על הדעת, והיא מעוררת דחייה ושאט-נפש בכולנו. עם זאת, ובניגוד לתחושה הרווחת אצל הקורבנות, שפלותו ומגעילותו של הפוגע אינן מזהמות את הנפגעת, ואינן מיוחסות לה בשום מקרה. גם כאשר הקורבן נאלץ לשתף פעולה, וגם אם לא נזהר מספיק, וגם אם בחר לשתוק, וגם אם אהב את התוקף, וגם אם היה במעשים מרכיב כלשהו של הנאה, וגם אם הרגיש הילד האהוב וה'נבחר', וגם, וגם, וגם... הוא לעולם נשאר קרבן, ולעולם אין לשפוט אותו על המעשה. המטפלת שלך צודקת. גם למטפלים קשה לפעמים לשמוע על עוולות והתעללות. אבל הם יודעים להתמודד עם הקושי, ולעבד את רגשותיהם היכן שצריך. אני משוכנעת שיחסה של המטפלת שלך לא ישתנה בעקבות השיתוף. אין לי ספק שהיא רוצה לראות אותך פורקת מעליך את המטען הזה, ולשמוח בהבראתך. קחי הרבה אוויר. את עושה דרך. איתך ליאת

אז איך זה שכולנו מרגישות כל כך מזוהמות?!

רשת מתוקה, גם לי אין שום ספק שבכל מקרה, *את* לא מגעילה אותה. ואני אומ?ר בזהירות רבה, שאני חושבת שלמרות ששתקת את הסיפור שלך כל כך הרבה שנים, הצלחת לטפטף משהו ממנו, בין השתיקות. היא לא תיפול מתדהמה. ונורא נורא חשוב שתדברי את זה יחד איתה. את לא צריכה לשמור עליה. תני *לה* לשמור עלייך. נראה לי שהיא עושה את זה יופי. וגם את עושה יופי, את הצד שלך בעבודה הקשה :- ). שיהיה לך שבוע קל יעלה

היי,את יודעת אני אכן מנסה לשאוב כח,מכל מה שרק אפשר(ומצליחה מן הסתם).מה שנראה דבילי וחסר משמעות בשעות שפויות,הופך פתאום לגלגל הצלה של ממש. אלא שהמחיר יקר מאוד ובעיקר מיותר. אבל-תקשיבי לזה,בתוך כל מאמצי ההישרדות. קיבלתי הים הצעה מפתה,מגונה(כמובן שלא סרבתי לה)בה יש לי אפשרות(כך מקווה) לזכות בחויה מתקנת. אני הולכת לפגוש שוב באהבת חיי, יום יום לזמן מוגבל. ומי יודע אולי אזכה לשחזור תקופה, או לפחות אזכה לאותה השיחה .שבזמנו לא התאפשרה. ברור לי שגם יכול להיות אחרת,מצב בו אצא יותר פגועה מקודם, אך מתנחמת בעובדה שאין יותר למטה מהמקום בו אני נמצאת. כך שזה הרע במיעוטו לעומת.... אגב אני סומכת על אלוהים, למרות שרוב הזמן אני רק מקטרת לו. ו...הספירה לאחור החלה! אז בנתיים שתהיה לך אחלה שבת,וכמה טוב שאת עוד כאן.

שוב שלום ד. מקווה שההזדמנות שנקרתה בדרכך תביא איתה רוח מרעננת. תמיד נעים לפגוש את "אהבת חיינו" אחרי שנים, ולראות מה קרה לה. אשמח לשמוע עדכונים. :-) ליאת

ברור שתשמעי עידכונים!אני רק מקווה שהם גם יהיו מוצלחים!לילה טוב

ליאת שוב שלום, בלי קשר לנושא שמעיק עליי כעת שכתבתי לך מקודם,חשוב לי לבקש ממך לשלוח לך מייל לתיבת הדואר שלך מחר או בהמשך השבוע? אני מקווה שזו לא חוצפה לבקש זאת,אך חשוב לי לקבל ממך 'נקודת-מבט' אובייקטיבית . בתודה מראש, משתנה

שלום משתנה, את יכולה לשלוח מייל. עלי להתנצל מראש ולומר שבשבועיים הקרובים אהיה עסוקה יותר מתמיד, ולא אוכל להתחייב לתשובה מהירה כמו תמיד. ממליצה - כמו תמיד - לנסות ולהיעזר ככל האפשר במטפל האישי (ואני זוכרת שיש לך כזה...) בברכה ליאת

נראה לי שמחר אשלח מייל. במטפל האישי-מסיבות מובנות- אני יכולה להיעזר רק במסגרת הטיפול עצמו,וזה ממש לא הרבה,לכן עוזר לי גם לשתף ובכך להיעזר באחרים אובייקטיביים-כשאני ממש צריכה בין הטיפולים,ואת אחת מאותם 'אחרים'.

יש לי עוד שאלה לגבי האחיין שלי. הוא ילד בן 14, הוא מנסה כל הזמן לעצבן את הוריו בכל מיני דרכים. הוא צועק המון בבית, כל הזמן עצבני וטוען שההורים שלו נגדו (אם הם כן נגדו ומעירים לו, זה בגלל ההתנהגות שלו, ואני רואה את זה כצופה מבחוץ). הוא לא מוכן לקבל הערות, לא יושב הרבה עם המשפחה...הוא מתנהג בצורה ממש מגעילה עם האחיות שלו, קורא להם בכינויים, לא מוכן לשתף אותם בכלום, לדבר איתם, כאילו שהן מעולם אחר... ומנסה להחליט עבורם (אחת יותר מבוגרת והשניה יותר קטנה). הם הלכו להדרכת הורים אצל פסיכולוג קליני בלעדיו, וניסו כמה שיטות שהציע להם, אבל התייאשו די מהר, הדבר היחידי שהם עושים כשהם ממש מתעצבנים עליו, או כשהוא לא מכבד אותם כראוי, או צועק עליהם, שהם מונעים ממנו את הדברים שהוא אוהב, פלפון, מחשב, ויציאה עם החברים.. אבל ברגע שהעונש נגמר או אפילו בעת העונש הוא ממשיך להתנהג באותה צורה. הם התייאשו לגמרי, וכל מי שמעיר להם אומרים שאין לנו למה לעשות..שהתייאשנו... והם לפעמים רבים ביניהם בגללו, ואחד מאשים את השני. כל ארוחה משפחתית הופכת לקטטה, או צעקות, כל טיול משפחתי מתחיל ונגמר בלא טוב... יש לציין שהוא אהוד בין חבריו, והמורים משבחים את השקט שלו בכיתה ואת התנהגותו!!!

שלום ג. אני חושבת שהמצב שאת מתארת אכן מצריך התערבות וליווי של איש מקצוע, שיוכל לכוון את ההורים ולהדריך אותם כיצד לפעול להפחתת רמת המתח והתוקפנות בבית. חינוך ילדים הוא משימה מאתגרת, ההולמת דימוי של ריצת מרתון (ולא של 100 מ'). לפעמים הורים בוחרים לוותר ולהמשיך לסבול, כשהם מגלים שחינוך להתנהגות טובה כרוך בעבודה קשה ומחירים זמניים. תוכלי להמשיך ולעודד אותם לפנות לעזרה ולא להרים ידיים. ערב טוב ליאת

שלום, היה לי הרבה קושי בלתת אמון במטפלת שלי. שנה וחצי ואנחנו בירידות ועלויות בטיפול. עכשיו זה נהיה יותר פחות, אני משתפת אותה קצת יותר (לא הרררבבבה). דבר אחד חשוב, היא יודעת שהיא היחידה שאני משתפת אותה בקשיים שאני עוברת בהם, ושאני לא מוכנה לשתף אחרים אפילו הקרובים ולהפך אני מראה להם שאני בסדר גמור ומתפקדת כרגיל. היא יצאה לפני עשרה ימים לחופש, פתאום בלי להודיע לי קודם, פשוט בסוף הפגישה אמרה שהיא יוצאת לחופש, וכששאלתי אותה את מי אני אשתף בתקופה הקשה הזו, אמרה שאני צריכה למצוא מישהו חשוב בחיי ולשתף, ולהיעזר בו. איך אפשר לנטוש מישהו נזקק בצורה כזו? אני נורא עצבנית עליה, אין לי כוח לדבר איתה, ולא יודעת מה לעשות. שבוע לפני החופש שלה, דיברנו על כל מה שמעצבן אותי בפגישה , נפתחתי, זרמתי, אמרתי הכל (דבר שהדהים אותה לגמרי) בכדי שאולי זה יעזור לי יותר, והיא הבטיחה שהיא תשקול את העניינים, שהיא תהיה לצידי יותר בתקופה הזו, תתמוך בי, היא אפילו הציעה קשר טלפוני...ולא אמרה כלום על חופש או נסיעה? איך אני אמורה להתנהג? עוד משהו, ברגע שאני מבקשת חופש או מבטלת פגישה היא מתעצבנת שאני בורחת מהטיפול, שאני עושה לה בלגן בתור באותו יום...למה לה מותר ולי לא? תודה

שלום ג. בדר"כ מטפלים מודיעים על חופשות מראש, כדי לא לעורר את כל מה שמתעורר בך כרגע. עם זאת, גם אצל מטפלים קורים לפעמים דברים לא צפויים, לטוב ולרע, ויש להביא זאת בחשבון כמו כל אילוץ אחר של החיים. אני רוצה להזכיר לך ולכולנו, שהיעדרות של שבוע אחד אינה מוחקת את הישגי הפגישות הקודמות, גם נוכח מהמורות בתחושת הרציפות. בהצלחה ליאת

שלום לך שוב, ההיעדרות של שבוע יכול להזיק המון בקשר בין שני אשנים, כשאחד התחייב להיות לצידך בררגעים הכי קשים. והיא יודעת עד כמה התקופה הזו רגישה בחיי, והיא הבטיחה שהיא תהיה שם, אבל פתאום וזה ממש בא בהפתעה היא נעלמה לי...וגם הציניות שלה שאחפש מישהו חשוב לשתף אותו עשתה לי מאוד רע. אין לי בעיה בזה שזכותה לצאת לחופש, אבל עוד פעם צריך להודיע מראש. מצד אחד אתם כל הזמן מדברים על חשיבות התלות, ואופס... נעלמים לנו למה? כי אתם בני אדם ויש לכם את חייכם הפרטיים!! זה ממש קטע בלתי מובן בטיפול, ואינו הגיוני!

ליאת, מה שלומך? טוב לי וכבד לי ביחד. זה יכול להיות? כבר שבוע וחצי של עשייה! זה ממש לא עניין של מה בכך... לא נופלת שדודה בתחילת כל יום, רק בסופו לפעמים, וגם זה לא תמיד. יש לי מוטיבציה ואפילו עניין במה שאני עושה, אני מכוונת מטרה, וגם אם אני (עדיין) לא מתעוררת בבקרים ומתקשה להירדם בלילות, זה לא משפיע על ההנעה או הערנות במהלך היום. שבתי לתכנן תכניות.. זה טוב. ובכל זאת.. זה לא מאוזן לי... אני לא מצליחה להיות גם ככה וגם לתקשר עם אנשים במקביל, באופן אישי. אני מצליחה לנהל יופי של שיחות חולין, עם כמה שיותר אנשים, אבל שיחות אישיות ועמוקות.. פשוט אין לי כוח. זה מתיש אותי הרבה יותר מלפני כן, כשהייתי מדוכדכת וחסרת מוטיבציה. לא רוצה להכניס אף אחד לשיחות המוגבלות שאני מנהלת עם עצמי. כבד לי.. כל מיני מחשבות מעציבות או מכבידות מלוות אותי, ואני חוסמת אותן ולא מעמיקה בהן. חוששת להעמיק ושתחושות היעילות והעשייה יחלפו. חוששת להכניס את המטפלת שלי למאזן הכל כך כל כך עדין הזה, שבין שקיעה להתרוממות. מרגישה שאני בתקופה קצרה שיש בה הקלה מעומס הכבדות והדכדוך ושחייבים לנצל אותה.. שיש לי סיכוי עכשיו "לעלות שלב" עם עצמי. לנצל איזה סטייט-אף-מיינד שמכתיב התנהלות אחרת, ראויה יותר מה"בטלנות" שהייתי שרויה בה קודם. זה באמת איזון עדין נורא.. לא רוצה לתת לה, למטפלת, להיכנס לשיחות האלה שביני לביני; הן מאוד מחושבות וזה מביך כשאומרים את זה בקול.. בכלל, יש דברים שמאבדים מכוחם כשהם נאמרים בקול. מוטב פשוט לעשות בלי לחשוב אולי. להישאר לבד עם פתיתי הדאגה, לאצור אותן ולספוג אותן.. הן יתקזזו עם התחושה הטובה של העשייה, רק אם לא אעמיק בהן. ישבתי אצל המטפלת שלי והתמכרתי לשקט..לא דיברתי כמעט בכלל. היה לי מאוד מאוד לא נעים ממנה (כמובן:-) ואף פעם לא שתקתי כך, פגישה שלמה, אבל לא יכולתי אחרת. נשאבתי לשקט הזה ולא חשבתי בו על שום דבר, ולא מצאתי מה לספר. הייתי בטוחה שזו תהיה פגישה קלילה והיתולית, כך הרגשתי במהלך השבוע, אבל כשסיפרתי לה על שבוע מוצלח, זה יצא בטון יגע ומדוכדך, עצוב כמעט. היא התקשתה להבין מה אני מרגישה, בצדק. הסתכלתי עליה ולא ראיתי את הניצוץ האהוב.. כנראה שהתרחקתי. בהדרגה העצב חלחל פנימה ועטף. הרפיתי, השפלתי עיניים והמשכתי לשתוק, מעצב ועייפות. וזה עבר, התחושה הכבדה, יום אחרי שנפגשנו.. אני לא מסוגלת לבטל פגישה, אבל לו יכולתי הייתי מבטלת.. לא מוצאת בי מילים ולא רוצה שימצאו.. הן צצות בי כל כמה זמן, ואני הוגה אותן באיטיות בתוכי, עד שהן נמוגות. לא יכולה למצוא בי כוחות לדבר. לדבר ממש. ושוב ניצוצות של כעס מתחילים להרים בי את הראש, נגדה, ואני לא רוצה.. ואם אשתוק כך עוד פגישה?... מאוד לא נעים... מתקשה לתת שם לתערובת הרגשות הזו. מעדיפה לשתוק ולתת לה להתפתח למשהו בתוכי, בלי ידיים זרות. לא יודעת.. לא יודעת אם לשלוח את זה .. אין כאן שאלה, סתם מילים.. לא יודעת איך אפשר להיות גם וגם (גם אופטימית ובמצב רוח של עשייה וגם כבדה וטרודה) ולא יודעת איך (ואם בכלל) להכניס אותה לשיחות שאני בכוונה מקיימת עם עצמי רק בצורה מוגבלת. בסוף הצלחתי לנסח את כל הבלאגן לשתי שאלות.. (תסלחי לי אם לא אקרא שוב ואסדר את הבלאגן?) מקווה שאת בשנ"צ של יום שישי ולא עסוקה ב"צריך"ים של שישי דרישת שלום ממני, לילך

ערב טוב לילך, שמתי לב לכך שאצל לא מעט מטופלים, דווקא כשמגיע הטוב - נאלמות המילים. כאילו שאין לנו זכות-טיפול כשטוב. יש לנו ז'רגון של סבל. הררי הררים של פיוט נכתבו כאן, אצלינו בפורום, על קושי ומכאוב, על כמיהה וגעגוע, על בדידות וזעם, על בושה, אשמה וספק. כל כך מעט אנחנו נוגעים בזהרורי האור הקטנים שעושים את הכל לכדאי. אנו לא יודעים לכנות אותם בשמות, לא כותבים עליהם שירים, ואם הם מדוברים, אנו מעליבים אותם וקוראים לזה "שיחת חולין". אני מאמינה שאפשר (וצריך) גם וגם. עומק וקלילות, שקיעה והתרוממות. אם תרצי, זו היכולת שלנו להכיל את המורכבויות של העולם, של גיבוריו, ושלנו בכלל זה. לשאלה השניה אין לי תשובה טובה. את יודעת, אדם בתוך עצמו הוא גר, ולעולם יהיו אזורים שהם נחלתו בלבד. כאשר אנו מדברים את עצמנו, לעולם קיים תהליך של ברירה, בו אנו מלקטים את מה שלהערכתנו יהיה תקשורתי ומובן. לא בטוחה שטיפול הוא "ידיים זרות". זה ביטוי פולשני, מפריע, כמעט 'מזהם'. הייתי מעדיפה לראות זאת כדיבור פנימי בנוכחות רכה ומתבוננת, שלפעמים גם מרשה לעצמה להאיר. . בכל מקרה, הטוב הקטן שלך, שנובט וזוקף את ראשו מתוך הפקעת, משמח אותי מאד מאד. שבת שלום ליאת

תודה ליאת, על מילים שמיוחדות רק לך :-) אני פשוט מרגישה שאני חייבת להישאר ממוקדת וחייבת להשאר לבד..(ואני רוצה ולא רוצה ביחד). שנים ארוכות מאוד הייתי שתקנית מאוד, לא שיתפתי ולא דיברתי עם אף אחד, ואת חיי ניהלתי כמו איזה פרוייקט- בשרטוטים וסכמות וסיכומים פנימיים, והרבה סבלנות, ויכולת (מעציבה קצת) לכבות את האש משטחים גדולים מאוד בחיי. וזה קצת חוזר עכשיו.. חזרתי להיות יסודית ורצינית מאוד בעבודה שלי, ואני מרגישה פתאום שאני מאוד מתקדמת, אחרי תקופה ארוכה שהעבודה שלי נתקעה, אבל במקביל- חיי חזרו להיות מנוהלים בדף ועט. שיחות מוטיבציה פנימיות והחלפת רעיונות בלופ פנימי.. והכל נעשה פנימה. הכל הכל פנימה. אני לא מסוגלת לתקשר דברים החוצה, רק המחשבה על זה מעייפת אותי נורא, או סתם מעוררת בי שעמום גדול. לא בא לי לשתף אותה, ובגלל שאני לא ממש מבינה למה לא, ולמה התכנסתי פתאום לגולם כזה, אז קל לי לומר לעצמי שאני כנראה כועסת עליה על דברים שהיו מזמן. או לחילופין, ללכת לכיוון שכלתני ולא להבין את תכלית השיתוף או את תכלית הטיפול. טוב. אני צריכה לחשוב... (אסימון קטן נפל, שמעת?..) תודה שאת שמחה בשבילי, (זה נעים :-) לילך

ליאת שלום, הפעם יש לי 'בעיה' שאולי לא תיראה כ'בעיה' בעיני אדם אחר,ואולי אני סתם 'עושה סיפור' ממנה,אך היא מטרידה אותי. העיניין הוא שהערב אנו חוגגים יום-הולדת של בת-משפחה קרובה,לא להרבה אנשים(רק המשפחה הקרובה-על דורותיה-פחות מעשרה),אך ממש אין לי חשק לכך,אני רוצה להישאר לבד בלי לראות אף-אחד,בלי 'לעבוד קשה' בלהכין שולחן וכו' ולארח,אך אני חייבת כיוון שזה אצלינו בבית{אצל הוריי},וזה קצת מייאש אותי - כי מה שהיתי רוצה זה לשכב בחדרי במיטתי ולראות סרטים וכו' ונכון - אולי גם קצת 'לרחם על עצמי' ולאפשר לעצמי לחוות את הדיכדוך שאני ממילא מרגישה כעת,ואפילו את זה לא מאפשרים לי. חשבתי שהם יסעו היום רחוק ויחגגו שם ושאני לא אבוא ואוכל להישאר לבד,אך לצערי הם שינו את תוכניותיהם(נראה לי שזה בגלל שאמרתי שלא אבוא) והחליטו לחגוג בבית,הבעיה היא שיש לי כעת סיכסוך עם האח השני(לא זה שאני תמיד כותבת עליו),ואיננו מדברים ולא רוצים אפילו להכיר אחד את השני,עקב משהו -שלדעתי צודק מאוד שאמרתי לו כדי להוכיח אותו,הוא אמר לי שמבחינתו אני לא אחותו יותר,ואני גם אמרתי לו זאת אח"כ,ואני צריכה לראות אותו ואת משפחתו היום ו'לשחק אותה' כאילו הכל בסדר ואין לי חשק לראותו אפילו.

שלום משתנה, אני מניחה שבעת כתיבת שורות אלה את כבר בעיצומה של ארוחת הערב החגיגית. אולי זה טוב. במקום לשכב במיטה מדוכדכת, את נאלצת לארח, לחייך, ואפילו לדבר עם אחיך כאילו הכל בסדר. לפעמים החיים מכתיבים את עצמם, לא נותנים לנו הרבה ברירות. מקווה שבכל זאת הצלחת גם קצת להנות. שבת שלום ליאת

צדקת,באמת לפעמים החיים מכתיבים ת עצמם,ובאמת בכל-זאת הצלחתי להינות ואפילו לדבר כמה מילים (לא אישיות-בתוך שיחה שהיתה גם עם אחרים),ובעיקר - כשיש ילדים קטנים הבית 'מתמלא' בשמחה ואושר,וזה כשלעצמו גורם להנאה. היה נחמד,שינוי אווירה,באמת יותר טוב מסתם לשכב במיטה ולרחם על עצמי,אך יחד עם זאת אני גם שמחה שזה עבר. שבת-שלום, משתנה

היי ליאת מזמן לא כתבתי כאן וישתכנעתי לכתוב כאן את החלום שלי כי ראיתי שמישהי רשמה כאן את שלה כיום בת 24 לפני כ14 יום מינוס פלוס חלמתי את החלום הבא על בית הספר שבו למדתי בתיכון. תוכן החלום בחלום הקומה הראשונה של בית הספר היה בעל פרוסדור גדול ובמציאות הבית ספר שבו למדתי היה מבנה גדול אך אך בקומה למעהיו כיתות וספריה ובחלום שלי זה לא הופיע ככה. בחלום כל מה שהיה בקומה למטה זה חדר מורים וחדרי ההנלה ומנהלה. והספריה הייתה בתחם בית הספר אך מחוץ למבנה עצמו וסביב כזה והיו מתשאות ודשא ענק מחוץ לספריה ובקומה למעלה של בית הספר היו הרבה כיתות ושני הצעדדים חדר מעבדה ומחשבים ומכאן מתחיל כל הסיוט בחלום ואז בחדר מורים אני יושבת עם המחכנת שלי לשעבר ושני ילדיי ומדברת עד לפתע.הבת שלה אומרת לי כי אמא שלי לא עומדת בזה היא לא יכולה ואז אני רואה את המורה שלי הולכת ונעלמת מתמוטטת ומכייון הכיתה שלי ירדו שתי בנות כדאי לבדוק מה קרה אבל בשלב זה כבר המורה פונה משם עם אלוקה ואז אני רצתי לכיוון חדרי ההנהלה ניכנסתי לחדר של סגנית המנהלת ןאמרה רק תגידי שזה לא בגללי רקב תגידי שזה לא בגללי ופתאום גם אותה ראיתי בחלום על מיטת ניתוחים . ומטבטבחון באותו אזור יצאה אישה שזאת ניראת לי הספרנית ובכתה. ואז חזרתי לחדר מורים שם היו שני ילדיי של אתי מורתי לשעבר ומורה נוספת שמה מירב ואז הם אמרו לה שהרבה זמן היא לא בסדר ןלא רצתה לטפל בעצה והם ידעו שזה יגיע והיא תפגע בעצמה כי אדם לא בריא. אחרי היכרות לא קצרה הייתי והיתכבות ממושכת איתך ליאת מה יש לך לומר לי על זה?

ערב טוב שולמית, לצערי, לא אוכל לסייע לך רבות בעניין החלום. חלומות, לפחות לאמונתם של פסיכולוגים קליניים, אינם יכולים להתפרש ללא החולם עצמו, ללא האסוציאציות המתעוררות *אצלו* בתגובה לחלום, וכמובן ללא היכרות עם הדמויות המשמעותיות בחייו. לכן, אני מציעה לך לבחון עם עצמך מה הדמויות שבחלום מייצגות עבורך? מה ביה"ס מייצג עבורך?ולימודים? ולמה את מרגישה אשמה כל כך? אולי התשובות לשאלות אלה יסייעו לך קצת בהבנת משמעות החלום. שבת מנוחה, שקט ושלווה ליאת

עוד שנה של קיום ללא חיים עבורי בפתח........

הלוואי והיה לי את היכולת והאומץ להתאבד כבר....ולתת לעצמי מנוחה נכונה אינני יכול עוד....

ליאת, שמחתי לקרא שאינך מאלה "החוגגים ",(חוץ ממני כמובן) את החג המיותר הזה. וכי חסרים לנו חגים!! ובכל זאת ,חגים וזמנים לששון.... ולך ,מסטר בלו היקר תשמע, גליתי שהליכה יומיומית, בא נאמר ארבעה עד חמישה ימים בשבוע ,במשך חצי שעה עד שעה ,משפרת מאוד את מצב הרוח,למספר שעות לאחר האקשן (הליכה). אז נכון שישנה הנטיה של מצב הרוח לחזור למצבו הקדמוני ..אבל תוכל לפחות "להנות" ממספר שעות יומיומיות של שקט ושלוה ,ואל תוותר עליהם.. אין לי הסבר לתופעה ,אבל זו עובדה . וכמו שאומרים כולם ,עם עובדות לא מתווכחים... נסה זאת ! ובהצלחה.

שלום מיסטר בלו, מזמינה אותך להקשיב לשיר ששלחה יעלה. לפעמים, אפשר למצוא גם בעצב יופי, התחדשות ומשמעות. ראש השנה האזרחי לא מצליח להלך עלי קסם מיוחד, ובכל זאת, אם כבר העלית זאת - אאחל לך שהשנה האזרחית הבאה עלינו לטובה תביא בכנפיה חמלה ונחמה למכאוביך, ואולי גם אהבה שתנסוך בך תקווה ושקט. הרבה טוב ליאת

אחותי, רוצה לשלוח לך שיר. רוצה שתאמיני בימים שיבואו. לאט לאט. את עוד תשירי. ועוד איך. :- ) ליאת, מקדישה גם לך. "ואותו הגלגל של חילוף העונות דוחף גם את חיינו כל הזמן להשתנות". שומעת "עונות" - ישר חושבת עלייך :- ) למי שלא מכיר, ממליצה ללחוץ על הקישור ולשמוע את השיר. http://www.youtube.com/watch?v=ceRJXN77Mjc סופשבוע חמים יעלה תמיד תאמין - אריאל הורוביץ הקול שאומר לאלפי חסידות הגיע הזמן לצאת ולנדוד לעבר גן עדן חם וירוק למרות שקשה, למרות שרחוק זה אותו הקול שבלב אנשים פועם לבד בחושך ברגעים הכי קשים הוא מגיע אליך כמו הד מרחוק ולוחש לך באוזן עד שבא לך לצעוק תמיד תאמין בימים שיבואו הסתיו שמרגיע אדמה סדוקה שכל הקיץ חיכתה בשתיקה מתחיל בטפטוף בציוץ ציפור עד שקשת בוקעת מענן אפור ואותו הגלגל של חילוף העונות דוחף גם את חיינו כל הזמן להשתנות כשבמקום אהבה הוא מביא לי כאב אני שר וזה עוזר לו להמשיך להסתובב תמיד תאמין בימים שיבואו אדם לא יכול להביא את הסתיו או לומר לאלף חסידות - "עכשיו!" הוא רק יכול כשליבו עליו מר לשיר בחושך, לפרוט על מיתר והשיר של הלב יכול להמריא לעוף מעל העיר כמו אלף ציפורים ולרדת למטה כמו גשם ברכה ופתאום אתה שומע ששרים יחד אתך תמיד תאמין בימים שיבואו

אחותי, איך, איך הכל נמצא פה... כל המילים. של?ך?, של?ה?, שלנו..... חיופי העונות והתקופות, החסידות, ציוץ הציפור, החושך, גן העדן, גשמי הברכה.... הצעקה והאהבה, הכאב הבכי והשירה, תחושת ה"ביחד", האמונה.... הקשבתי בכיתי (אלא מה?) יודעת, באמת שיודעת.... שבת שלום הדר

יעלה והדר שבת שלום, תודה על המילים החגיגיות, כאן, ולמטה.(בשני המקרים הקסם עבד עלי). מאמינה גדולה בימים שיבואו, וגם באלה שעכשיו. הכל חשוב. הכל. איתכן, כמו תמיד ליאת

הדר יקרה, מתנצלת על האיחור הרב, ראיתי את הודעתה של יעלה שנרשמה זה מכבר קשה למצוא מילים, והרגעים אינטימיים כל כך ...שקט. להקשיב לו. שיאפשר. להרגיש... הדר יקרה, יעלה יקרה, נעים לקרוא אתכן. את המילים הרכות והמדויקות. שלכן א.ה.

יעלה יקרה מאד, איזה שיר מקסים בחרת לשים כאן. לא הכרתי אותו ועכשיו הוא מתנגן כאן ברקע בלופ. תמיד תאמין בימים שיבואו... שבת שלום לך ולכולם רשת

היתי רוצה ללמוד לתמוך כמוך,יש לך כישרון מדהים לשדר תמיכה.גם היתי רוצה שתהיה לי חברה כמוך.סתם מהלב.שבת שלום ומבורך.אני פשוט מכריחה את עצמי להתחיל לטפל בבית.

אני כל כך שמחה לקפוץ לכאן לשניה.תודה שלא שכחת אותי,זה כל כך חימם לי את הלב.ותודה גם שאת לא עונה בשבת,היה לי מאוד קשה עם זה כאילו מישהו שיקר לי מאליב מישהו שמאוד יקר לי גם לעיני כולם.ממש תודה.תודה על הברכות.סתם היתי קצת עצובה כנראה מרוב עייפות ועומס(חבל שאת לא רואה את בית שאני חייבת לארגן לשבת,אין דבר שנימצא במקום ומה שנשאר מהאוכל המוכן זה שני מלפפונים מלוחים,וכל זה בתוספת כלים וכביסות ובטיבול צרחות של תינוקת בת חודשיים)אילו לא היתי מתייחסת לזה כלעבודת קודש כנראה היתי משתגעת מזמן.זהו,טיפה חידשתי את הכוחות וחזרה לעבודה.באמת השנה הזו קשה בישבילי עוזר רק שהכל במטרה כל כך חשובה.הרי אין דרך להחזיר למישהו חיבוק של אמא לאחר זמן.יש הרבה חיבוקים דומים והם גם מחממים,רק החום שלהם נמס כמו סוכר אחרי זמן מה,במיוחד אם המיים חמים.רק חיבוק של אמא מחמם מבפנים בכל מצב...

ערב טוב חני, תמיד שמחה לשמוע ממך. ההתמסרות שלך לאתגרי האמהות מרשימה אותי בכל פעם מחדש, כמו גם הנכונות לשאת את משאם התובעני (גם אם מלא קסם) של "גדוד" הקטנטנים שלך. מאחלת לך שבת חגיגית ורגועה כמה שאפשר, והמון שמחה תמיד ובכלל. (ואגב, גם אצלי במקרר אין הרבה מעבר לשני מלפפונים מלוחים, אבל לי אין תירוץ...:-) חיבוק ליאת

מה כל כך מאיים בזה, שאנחנו מוכנים לסבול מדברים אחרים רק לא להיות תלויים?

שלום זיוית, תינוק קטן וחסר אונים, בימים הראשונים לחייו, תלוי תלות מוחלטת באמו, ובלעדיה אין לו קיום. בהדרגה, לאורך שנות התפתחותו, הוא לומד להכיר בכך שהוא ואמו הן שתי ישויות נפרדות, המקיימות ביניהן יחסי גומלין, אך כל אחת מהן היא גם מרכז יוזמה עצמאי. מדובר בתהליך ממושך והדרגתי, הכרוך במחירים רגשיים הן של האם והן של הילד. המידה בה הילד יהפוך לאדם עצמאי, המסוגל להתקיים מתוך קרבה "נכונה" לאחרים, תלויה במידה רבה במהלכה של אותה דרך התפתחותית. במקרים של שיבושים או משברים בדרך, עלול להתפתח אצל הילד קונפליקט בין הכמיהה לקרבה, מגע וחום, לבין צרכים של נפרדות ועצמאות. קרבה גדולה מדי תעורר חרדה מפני נטישה או אכזבה, ולכן בכל פעם שמתעורר הצורך החזק בקרבה (תחושת תלות ונזקקות), מופעלים גם פעמוני האזעקה המזהירים מפני הקרבה, כאומרים: זה מסוכן, שוב אשאר לבד. עדיף שלא... האם זה ברור מעט יותר עכשיו? ליאת

מה שאת מתארת פה זה דפוס שאומר קרבה=נטישה אבל קרבה לא בהכרח היא תלות. ובכל זאת אנשים מפחדים מתלות. פחות אנשים מפחדים מקרבה. אני אנסה יותר להסביר את עצמי- אני למשל, חווה תלות כמשהו משפיל. אבל לא מבינה למה זה חייב להיות משפיל? אני יכולה להיות קרובה (לבעלי, למטפלת לילדים) ולא לפחד מנטישה. אבל כשנוצרת תלות אני מרגישה נורא. בושה נוראה. מנין באה הבושה הזאת? הרי התינוקת שהיתה תלויה באמא שלה לא בהכרח חשה את אותה בושה? אני מקוה שאני לא יותר מדי חופרת. אבל זאת נקודה שמציקה לי מאוד. אולי את יכולה להפנות אותי לספרות בנושא?

שלום רב, שמי שחר שמגלי צה"ל אני מעוניין לעשות אייטם ביום ראשון הקרוב בתוכניתה של יעל דן בנושא פדופיליה. בדגש על מימדי התופעה בעולם ורמת הענישה. אם ידוע לכם איפה אני יכול לקבל נתונים או אם שמעתם על סיפורים בולטים במדינות שונות, אשמח אם תחזרו אלי במייל [email protected] תודה רבה וסוף שבוע נעים

שלום שחר, לצערי, אין בידי מידע זמין שיוכל לעזור. אולי אצל הפסיכולוגים המשטרתיים. בהצלחה, ליאת

ליאת שלום, האם יכול להיות מצב שבו המטפלת אוהבת את המטופלת שלה? כיצד זה מתבטא? אם היא לא נוגעת?

שלום רב, מטופלים הופכים יקרים מאד ללבם של המטפלים, ורגשות אלה, חזקים ככל שיהיו, מקבלים ביטויים במבט, במילה טובה, בחיוך, ובהתכווננות מיטבית (גם אם לא מושלמת) לצרכים של המטופל. חיבוק ומגע פיזי שייכים ליחסים בעולם המציאות, ובדר"כ אין להם מקום בחדר הטיפול. המטפל חושב על המטופל שלו גם בהיעדרו, דואג לו, מושקע בו, רגשית, גם ללא המגע הפיזי. האם אהבה כזו נחשבת פחות? ליאת

אני מרגישה לבד. בלי טיפול. לא הסכמתי ללכת לקולגה ואני בהצפה מה יהיה איתי? אני לא רוצה לחיות. מה יהיה אם יקרה למטפלת שלי משהו???

רוני רוני, את נותנת ביטוי לפחד הכי גדול שלנו - להישאר בלי הדמות המשמעותית, שדואגת לנו, מאכילה אותנו, שומרת עלינו מכל רע. ילד קטן שנעזב פתאום באמת מרגיש שאינו יכול להתקיים כך, לבדו. ילדים גדולים יותר, לומדים בהדרגה, שגם אם אמא מתרחקת קצת לזמן מה, היא חוזרת, ונשארת כשהייתה - טובה וחזקה ושומרת. הידיעה הזו מתחזקת בהדרגה, אם וכאשר אנחנו מצליחים לייצג את הדמות הטובה בתוכנו. את הדמות המופנמת הזו, שום מטוס לא יכול להרחיק מאיתנו, והיא שימושית מאד במצבים של הצפה רגשית. אפשר לדבר איתה, לבכות לה, להישען עליה ולהתנחם בה. נדמה לי שעבר שבוע אחד מתוך השלושה, זה גם משהו... :-) החזיקי מעמד ליאת

אני לא מסוגלת לסחוב יותר ,נגמרו כל הכוחות והיא אומרת שהיא מבינה אבל היא ממש לא. היא ממש לא יודעת כמה אני קרובה לקצה.

שלום איריס, אחת החוויות המייאשות ביותר, היא ההרגשה שאיני מובן. זוהי חוויה של תסכול, בדידות וחוסר אונים. קשה שבעתיים לא להיות מובן ע"י הדמות המטפלת בי (אמא? פסיכולוגית?), ממנה אני מצפה להיות זמינה תמיד, מכילה תמיד, נענית לצרכים שלי גם מבלי שאדבר אותם. אמהות (ופסיכולוגיות) הן מאד אנושיות, וככאלה, הן לא תמיד מצליחות להימנע מכשלים. נדמה לי שחשוב יהיה לדבר את החוויה הזו, של לא להיות מובנת, עד כדי ייאוש. להאיר לה את הצורך הממשי שלך, ואת המשאלה שלך להיות מוחזקת חזק דווקא עכשיו. חושבת שתצליחי? ליאת

שלום בין בני (המבוגר והנשוי זה מכבר )לבין בעלי היו מספר ויכוחים וריבים לאחרונה. הריב האחרון התרחש לפני כשבועיים ומאז הם לא מדברים .שניהם מתעקשים לא להיות הראשון שיפנה לשני. לכל אחד סיבה ובעיקר הרצון לשמור על כבודו.האם יש לך עצה כיצד לגשר בינהם .ברצוני לציין שבדר"כ היו מדברים מספר פעמים בשבוע.

שלום הדר, לריבים, וכנראה גם להתפייסות, יש דינמיקה משלהם, ולפעמים נדרש זמן מה עד יעבור זעם. אני מבינה כמה קשה זה יכול להיות עבורך, ומניחה שאת מנסה לפשר ביניהם, אלא שלא בטוח שזה מקדם את העניין. לפעמים, דווקא הלחץ לפתור מהר את הקונפליקט, לא מאפשר דעיכה ספונטנית של הכעס, ואף מחריף את המחלוקת. במקומך, הייתי מנסה לתת לדברים להירגע מעצמם. תוכלי לתת לבעלך לקרוא את הדברים מכאן, ובעיקר את הפסקה הבאה: כאשר אנחנו, כהורים, נכנסים למאבקי כבוד עם ילדינו, בדר"כ נהיה *אנחנו* המפסידים הגדולים. לעניות דעתי, מוטב לוותר מראש על מאבק הכוחות, ולהרוויח יחסי משפחה טובים. ויכוחים וחילוקי דעות הם חלק מכל בית, כל עוד הם נעשים מתוך כבוד הדדי, ונכונות להכיר בכך ש"איש באמונתו יחיה". מאבקי כבוד מוסיפים בדר"כ שמן מיותר למדורה הנוכחית, ועלולים להניח את היסודות למדורה הבאה. במקומך, הייתי זזה הצידה. בהצלחה ליאת

האם אני היחידה בתוך קשר שמרגישה לעיתים תכופות חוסר ביטחון מול נשים רבות שנימצאות סביב בעלי והקטע הוא שלי יש יותר ידידים מאשר חברות אבל היחס שלו לנשים מסויימות פשוט משתנה ואני מרגישה שזה לא הדמיון שלי אני מנסה להבין האם אני פשוט טיפוס קנאי?או שאני פשוט חרדתית? המון פעמים אני פשוט ניתקלת במצב הזה של נשים ובעלי ולא יודעת איך להגיב או שאני פשוט לא סומכת על נשים? יש עוד מישהיא שמרגישה כמוני?אה ובכל הבלאגן הזה מתחולל אצלי בראש מבחוץ הכל כרגיל אז אני בכלל מרגיש מתוסכלת למרות שלאחרונה קצת השתפרתי

שלום לך ל.י את כנראה לא לבד. יש אנשים רבים (לא רק נשים) שנכנסים לאי שקט מול האפשרות של נטישה אפשרית. המחשבה שבן או בת הזוג שלנו יעדיפו מישהו אחר על פנינו יכולה להיחוות במקרים מסוימים כבלתי נסבלת. אם את מכירה את התחושה הזו מקשרים קודמים, או ממערכות יחסים אחרות (לפעמים מקנאים גם לחברה טובה), יש להניח שמדובר ברגישות שלך. אם, לעומת זאת, זה משהו חדש לך, הנובע משינויים בהתנהגותו של בעלך, יש טעם לשוחח עמו ולבדוק מה קורה ביניכם. מדברייך אני מסיקה (במידה נאותה של זהירות) שהכיוון הוא יותר "אצלך בראש", ואם אכן כך הדבר, מציעה לך את האפשרות לברר במסגרת טיפול פסיכולוגי מהיכן נובע הקושי לבטוח, ואיך אפשר להתנהל בצורה פחות מתוחה בתוך מערכת יחסים. בהצלחה ליאת

ליאת,ליאת,ליאת. אני כועסת,כואבת,מאוכזבת,עייפה ואין לי כח לנשום עוד. אני לא מצליחה להבין למה? למה אני כבר כמה פעמים נעמדת, מרחק צעד אחד -מהלא נודע,ומאכזבת את עצמי שוב ושוב?! אילו לא היה לי אומץ-היה לי קל יותר. אבל יש לי,ואני המומה מעצמי עד כמה. לא מצליחה להשתחרר מהמבט של אמא שלי,מול העיניים. אני עוצמת עיניים חזק,ומשכנעת את עצמי לא לחשוב, לא לראות אותה לשניה, זה מספיק הרי. אבל המבט שלה, משתקף אליי כמו חרוט,גם בעיניים עצומות. והוא כל כך חד וברור. ובעיקר כואב(המבט הזה קשה יותר מכל חוזה). אני נשברת,אלוהים כמה קשה השבירה הזו,בכל פעם מחדש. נמאס לי מהניתוק הזמני,הריגעי,אני רוצה אותו קבוע.אני כל כך לא שייכת לעולם הזה(ויש דבר כזה)כנראה שאפילו אלוהים טועה... כן אני יודעת,עוד קצת סבלנות -ויש,אבל עם הרבה שבירות בדרך. לא שואלת כלום,סתם רוצה להיות פה קצת,לפרוק.ואולי לשאוב עוד קצת כח...

ד. ערב טוב, אני שומעת את הקושי, ויודעת כמה מאמצים את משקיעה בהישרדות היומיומית. נסי לשאוב כוח מכל מה שאפשר, ותסמכי על אלוהים, שלא כל כך נוטה לטעויות. זוכרת אותך :-) ליאת

שלום יש לי חבר כבר שנה וחצי ולארונה היו הרבה עליות וירידות ואנחנו כבר לא שוכבים ואפילו יצא לו להגיד לי בזמן ריב שהוא מרגיש שהוא שוכב עם אחותו שהוא לא מרגיש תשוקה כי גם דברים לא הסתדרו בינינו וכו ומאז די חזרנו וזה פשוט חוזר על עצמו הוא בקושי נוגע בו אני מרגישה מתוסכלת ולא יודעת מה לעשות ??. אודה לכולם על דעה מקצועית

שלום עדי, במצב עניינים כמו שאת מתארת, אין מנוס משיחה קרובה וכנה, בה תבררו עם עצמכם מה קורה לקשר ביניכם. למה הוא הצטנן כל כך, ולמה אתם בכל זאת נשארים יחד? האם חברך "אומר" לך משהו דרך הגוף, שאינו יכול לומר לך ישירות? האם את רוצה להישאר "אחותו", ולו רק כדי לא להיות לבד? שאלות חשובות, שצריכות לקבל תשובות חשובות. במידה ותתקשו להיחלץ מהתקיעות בכוחות עצמכם, תוכלי להתייעץ עם איש מקצוע, שאולי יאיר זוויות חדשות. בהצלחה ליאת

אם אני יכולה להמשיך להיות חזקה.להתמודד עם המציאות הזאת שממשיכה לפרק.אפילו שיש כל כך הרבה בלאגן ,ועכשיו יותר מתמיד צריכה כן להתמודד כי אף אחד לא יתמודד עבורי. המטפלת אומרת שזה לא הבלאגן שלי, ולכן רצוי להתרחק, אבל זה בלאגן של אמא שלי, ואני לא יכולה להתעלם מזה,מרגישה חוסר אונים ,וקשה לעמוד מן הצד ולראות את האדם ההכי יקר לי בעולם במצב כזה... קשה התחושה של לרצות לעזור יותר אבל לצערי אי אפשר... כואב לי.רע.אני פשוט לא יודעת איך לתרגם את כל התחושות האלה לך. סליחה שיצא לי מבולבל ,אני בעצמי מבולבלת. אני שונאת את עצמי. רוצה לא להיות יותר... מצטערת. חן

שלום חן, חשבתי פתאום, בעקבות הדברים שלך, על כל האמהות שליווינו כאן בשנה האחרונה, דרך בנותיהן הדואגות. כמה כאב, דאגה, חרדה, אבל גם אהבה, רוך ותקווה, נספגו במילים האלה, שנשלחו את חלל הפורום, מבקשות נחמה וכוח. אין חוסר אונים גדול יותר, מללוות אדם אהוב שנאבק בהתמודדות מטלטלת, כשאין ביכולתנו לעזור. כל שנותר לנו לעשות הוא להזכיר את אהבתנו, ולהישאר זמינים רגשית. נסי לשמוח במה שאפשר, ולשמור על עצמך בתוך המהומה. שולחת הרבה בריאות ותקווה לטוב ליאת

היום היתה פגישה טובה עם המטפלת, יצאתי בהרגשה טובה הרגשה חזקה של משהו טוב שליווה אותי מסיום הפגישה לכמה שעות (אפילו אחרי הפגישה הלכתי לעשות שופינג, ביליתי במסעדה עם חברה, דבר שבדרך כלל אני לא עושה, בדרך כלל אני מעדיפה לשהות בבית) התחושה של ההרגשה הטובה נעלמה כאשר נהג האוטובוס בו נסעתי העיר לי הערה וכמעט באופן מיידי התחלפה לי ההרגשה הטובה בהרגשה רעה מאוד! אז אני אומרת לעצמי מה לעזאזל קורה פה, אם היום היתה הפגישה הכי טובה ומוצלחת בכמה החודשים האחרונים שבאמת יצאתי בהרגשה טובה מאוד והיה לי חשק לעשות דברים אז איך יכול להיות שעכשיו מה ששולט זה ההרגשה הרעה? פשוט זה עירער לי את הכול אני אומרת לעצמי אם זה מה שקורה כאשר מעירים לי הערה קטנה איך אני יוכל להתמודד עם דברים הרבה יותר מורכבים (ושוב ההערה שנהג האוטובוס העיר לי לא היתה בצעקות או בכעס או משהו פוגע) אני יודעת שזה משהו שאני צריכה לדבר עליו עם המטפלת אבל יש עוד שבוע עד לפגישה וכמעט בטוח שדברים אחרים יקרו שיטרידו אותי, למעשה השאלה שלי היא כזאת איך מחזירים את ההרגשה הכל כך טובה שליוותה אותי בסיום הפגישה ומעלימים או מורידים קצת את ההרגשה הרעה.

שלום מתוסכלת, קצת מוזר שבחרת בכותרת "יעילות הטיפול" לשאלתך. האם כותרת זו משקפת את הציפייה שהטיפול יביא לכך שתמיד תרגישי טוב? לפעמים קיימת ציפייה כזו, מודעת או לא מודעת, אצל מטופלים בתחילת טיפול פסיכולוגי. לרוע המזל, עלבונות ותחושות שליליות הם חלק מהחיים, וגם טיפול מושלם לא יוכל לחסוך לנו את המפגש הבלתי נמנע איתם. טיפול, לעומת זאת, *כן* יכול לעזור לך להבין מדוע הערה קטנה מאיש זר (נהג האוטובוס, במקרה זה) יכולה לערער אותך לכמה שעות טובות. כדי להבין זאת, צריך - כמובן - להכיר אותך, להכיר את דמויות הסמכות ש"נהגו" אותך בעבר, להכיר את האישיות שלך על מורכבותה הייחודית, וכמובן לשמוע מה היו אותן מילים שהצליחו לקלקל לך יום טוב. עד לפגישה הבאה, תוכלי לנסות ולחשוב מה המילים האלה עוררו אצלך, מתי שמעת אותן בעבר, והאם הן יכולות לייצג משהו מרכזי בתפיסה העצמית שלך. הנה, יש לך עבודה לשבוע... :-)) בהצלחה ליאת

תקשיבי על תקבלי הכל כל כך טוטלי.לכל אחד מאיתנו יש מקומות שאם לוחצים עליהם אפילו טיפונת נהיה מאוד כואב.חיים כמו גלי הים,תתבונני בהם.הם לא בוכים כשנשברים אל החוף כי יודעים שסופם הוא תחילתם...הכל עובר,גם עצב וגם שימחה,כך ניברא העולם.תאמיני,אפילו אם זה יקח קצת זמת.רק טיפשים תמיד שמחים.גם תיסכול הוא חלק מחוויותינו בעולם,גם הוא עובר.אין מי שלא מתוסכל משום דבר,הרי אנו בני אדם.אולי הצלחה של הטיפול שנידע להרגיש הכל,כמה שאפשר לשלוט ברגשתינו,לשאת ולשנות אותם.ועם כל זה לבחור דרכינו עם השכל...שולחת לך חיבוק חם.שבת שלום ומבורך.

תודה רבה.

שלום.אני בן 26 וסובל מחרדה חברתית והתקפי חרדה.אני מטופל אצל פסיכולוג קליני בטיפול שיחתי+CBT ובנתיים עברתי 2 פגישות. אני מקבל מטלות בסגנון של לרשום באור חיובי מה הייתי רוצה להרגיש בסיטואציות שונות בהן יש לי קושי.אני לא רואה כיצד זה יכול לעזור לי... האם אכן טיפול כזה יעיל לטיפול בחרדה חברתית?האם השיחות יכולות לשנות משהו תפישתי גופני כל כך עמוק?

שלום צור, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא טיפול הבחירה בהפרעת חרדה חברתית, והוא נמצא יעיל מאד ברוב המקרים. כרגע אתם עדיין בשלב הגדרת הציפיות מהטיפול וקביעת יעדיו. השתדל למלא אחר ההנחיות מתוך עמדה של אמון והרפתקה, וזכור שהספק הנוכחי הוא חלק מהנטייה להימנעות ומההתנגדויות האופייניות למצבי חרדה. דרך צלחה ליאת

ליאת, תגידי אפשר לבכות לך קצת? מרגיש לי שבא לי לקפוץ מעזריאלי או משהו... עכשיו אני באמת לא יודעת מה יהיה איתי... האמת שלא מתאים לי לפרט כאן אני מאד עצובה לילה טוב

שלום ME, יש ימים בהם הכל נדמה שחור וחסר תקווה. בימים כאלה המקום בו אפשר "לבכות קצת" הופך להיות יקר מציאות. את לא חייבת לפרט. זה לא מחוייב המציאות, ובדר"כ גם לא ממש משנה. כשרע - אז רע לתפארת. מקווה מאד שאת לא לבד, ויש לצידך מי שיכול לתמוך בחיבוק ומילה טובה. שולחת לך נגיעה רכה, וכוח לשרוד את הימים הקודרים ליאת

תודה ליאת... מקווה שלא אשאב לדיכאון או משהו החיים מחורבנים....(תודי...)

היי ליאת... (לאחרונה נראה לי שאני זקוקה לך יותר, זקוקה למקום הזה שאת נותנת לי פה, זקוקה למילים היפות והחכמות שלך...) קשה לי נורא. החודש וחצי האחרונים היו סוערים מכל זוית אפשרית. נמש פרץ אל חיי בסערה, המטפלת חלתה נורא והמון פגישות התבטלו, החרדה שלי עלתה ועלתה, חרדה לחייו של נמש, חרדה לבריאותה של המטפלת (היא הייתה בבית חולים), אי הודאות בנוגע לשנת הלימודים ולמה שהולך להיות איתי עם סיומה, זכרונות מכאיבים ששבו מתהומות הנפש... וקרסתי. לחלוטין. התפרקתי לחתיכות. שוב עצורה ושותקת אצל המטפלת. יודעת שהביטולים לא באשמתה, אבל כועסת נורא. ושונאת את עצמי שכועסת נורא. וכמעט ולא מסוגלת לשתף אותה במה שמרגישה. היא מנסה לגשש, מנסה לרכך, מנסה להחזיר אותנו לקירבה שהייתה. אני בועטת בכל הכוח, מבוהלת מהקירבה. איך יכול להיות שאני שוב שם?!? למה אני לא נותנת לה להתקרב? החלומות שלי עמוקים ונוראיים. כל כך עייפה אבל השינה לא נותנת מנוחה. אני חולמת באינטנסיביות, חלומות מבעיתים ומפחידים, חלומות שמזכירים. חלומות שלא מצליחה להתעורר מהם, חלומות שנשארים כגוש מועקה שעות רבות אחרי שמתעוררת מהם. רק צוברת עוד ועוד עייפות. התפקוד הולך ומתדרדר, מנתקת עצמי במודע מהחיים החברתיים שבחוץ. רק לבד, לבד במיטה, רק נוכחותו של נמש נסבלת. ושותקת. לא מצליחה, לא רוצה בכלל לשתף אף אחד בשחור שבתוכי. נזכרתי במשהו. משהו בהתקופה ההיא. ולא מצליחה לספר לה. נחנקת מדמעות רק כשבדל ראשון של מחשבה מסתנן מעבר לחומות ההכחשה. אני כל כך מפחדת. מפחדת מלזכור, מפחדת ממנה, מפחדת שלעולם זה לא ייגמר, שלעולם לא אתגבר על זה. אין פה שאלה. אני יודעת שאני צריכה לדבר איתה, אני יודעת שזו נקודת שפל ושאני עוד אעלה חזרה. הרציונל יודע, אבל האמוציונל רוצה להסיט את ההגה ולכניס אותנו לתוך איזה עץ. האמוציונל מסתפק לעת עתה בבהייה אינסופית בתקרה, בקירות, בנסיונות כושלים לבכות לתוך פרווה של חתול...

ככ כואב לקרוא אותך ..חווה את הבלבול הזה.. כאן איתך.. מקווה שהוקל לך מעט אחרי הכתיבה .. ושיהיו ימים טובים יותר .. חיבוק ממני , שרית

היי נועם, מטפל חולה יכול לעורר חרדה עמוקה וראשונית של אובדן, מולה מתקוממת כל ההוויה של המטופל, כאומרת: אני יכול לבד! אז לא צריך! מצאתי לי פרווה אחרת! ההתקוממות נמרצת אף יותר מול סכנה הנחווית מבפנים. או אז משהו נאטם, מבוהל, מאלחש את עצמו, ובוחר להימלט אל הבהייה שאין בה דבר. נעים לשמוע אותך מבינה ויודעת שהנתיב בו התחלת הולך ומשרטט את עצמו, כבר לא ממש תלוי בך, מוליך אותך אל מעבר לחומות ההכחשה. זהו מסלול למיטיבי לכת. אין ספק. "בכל מקום יש תהום לאמיצים וצל לעייפים ומעין שקרירותו נגרת." (נתן יונתן) שלך ליאת

ליאת, אני בוחרת לאמץ מהצעותייך לאחרים היום... אני לא אשאיר לך לנחש אותי, אני יודעת שזה בלתי אפשרי ככה דרך המחשב... אז אני רק רוצה שתשבי כאן לידי, אל מול התנור. יש לך קצת זמן? לא רוצה מילים, לא רוצה ניתוחים ומחשבות. רק לשבת קצת לצידך, לשאוב את הכוח מנוכחות פשוטה, ממבט, מחיוך. מרשה לי?

שלום, אחרי תק של חודשיים שהרגשתי קרבה אמיתית בטיפול (במיוחד ב3 הפגישות האחרונות),יצאתי בתחושה של מחנק אפילו בחילה שאיתה אני מסתובבת כמה ימים ...אני יודעת שהמטפלת כל כך בסדר איתי, אני מרגישה שהיא כמו אמא שנייה עבורי אני בטיפול הרבה מאוד שנים והדפוס הזה כל הזמן חוזר על עצמו, מקרבת אותה ואחרי זה חייבת להרחיק ...צריכה להרגיש את הטוטאליות שלה איתי ....ואחרי זה רוצה רק להעיף אותה להתרחק לנשום אויר ....אני שולחת לה sms שאני לא מגיעה וכך מתנתקת ,כמעט בכל המקרים היא לא מוותרת לי, ואני חוזרת אבל רחוקה מאוד ולוקח זמן עד שהקרבה חוזרת...לפעמים היא זורמת איתי , אני מבטלת את הפגישות וזה הכי קל עבורי, אני פשוט מנתקת אותה מהרגשות שלי ולא מרגישה כלום ....ואני יודעת שהתנהגות הזאת פשוט דופקת לי את החיים (ככה אני עם בחורים שאיתם אני בקשר),באמת שאין לי מילה רעה להגיד על המטפלת היא כל כך אכפתית ומזדהה ותומכת בהרבה רגעים קשים שעוברים עליי...מה קורה לי ?אני לא חושבת שזה דפוס שהיה לי בעבר עם ההורים שלי.... אני כן מאמינה שאנשים משתנים אחרי שהם עוברים תהליך ואני מאוד התפתחתי בשנים הללו, חוץ מעניין של הקרבה ...אני יודעת שאני חייבת את הקרבה כדי להרגיש אהובה ....אבל אני מחבלת בזה כל הזמן(אני לא חושבת שאני עושה את זה כדי לקבל את האישור שלה ושהיא תלחם עליי זה כבר לא זה)זו תחושת המחנק ואולי אפילו השתלטות ....אני חושבת שאני גם מאוד מפחדת מהפרדה ממנה ולכן אני רוצה להקטין את התלות בה ..בכל מקרה כבר נקשרתי ...אולי זה הריגוש הזה אולי אני רוצה שהיא תעיף אותי לא יודעת מה יהיה איתי בסוף ....ואני גם מרגישה שזה לא פייר כלפייה .....אני רוצה להרגיש את הקרבה ולא לחבל בה כל הזמן.....איך אפשר להשתנות גם בזה ?...אני

שלום 'אני', אם תקדישי כמה רגעים, ותקראי שוב את תשובתך, תוכלי לראות מאד ברור את התנועה המפורסמת של התקרבות-התרחקות. את מאד זקוקה לקרבה ולתחושת הקבלה והאהבה, ובמקביל נשמרת מהתלות וחוששת מנטישה. את חוזרת ומתארת את הדפוס המאד ברור, ובו בזמן שוללת הסברים אפשריים- - אני לא חושבת שזה דפוס שהיה לי בעבר עם ההורים שלי.... - אני לא חושבת שאני עושה את זה כדי לקבל את האישור שלה ושהיא תלחם עליי... זהו עיסוק 'אינטלקטואלי' בשאלות ה"למה", והוא פחות חשוב. מה שחשוב יותר לבחון, זה את הרגשות והצרכים המתעוררים מולה, כיצד הם מדוברים ביניכן ומקבלים ביטוי באיכות האינטראקציה הבינאישית בחדר ומחוץ לו. אפשר להשתנות בזה, אך במקרים בהם החשדנות וחוסר האמון בקשר הבינאישי גדולים מהרגיל, התהליך עלול להתארך, וכדאי להתאזר בסבלנות. מעודדת אותך להמשיך ולהתעקש ליאת

שלום ליאת, מהכרות שלי את עצמי ואת עברי אני יודעת שיש לי בעיה שמתקרבים אליי יותר מידי ,אם אני מתקרבת אין לי בעיה ..זה מתעורר כאשר הצד השני מרגיש קרוב ...אני מרגישה שחונקים אותי ונדבקים אליי ...מאז ומתמיד אני מוקפת חברים וחברות מכל הגילאים ...אנשים מרגישים מאוד פתוחים איתי ...וסומכים עליי וחושבים שאני אדם פתוח ומכיל וזה נכון ברוב הזמן, אבל כאשר אני צריכה מרחב אני מתנתקת ...אני יודעת שהקשר עם המטפלת הוא קשר אחר מהקשרים שיש לי בחברה ....בעברי הייתי נשואה שנתיים ולא הרגשתי שום מחנק בקשר ,לפני כן היינו חברים 6 שנים ורק חיכיתי לרגע לראות אותו .... גם עם ההורים שלי אף פעם לא הייתי מרגישה שחונקים אותי ...תמיד היה לי את המינון הנכון ...דיברתי איתה היום (אמרתי לך שהיא לא מהמוותרים בקלות) והיא אמרה לי שאי אפשר להמשיך כך שאני לא יכולה להחליט לבד אם אני מבטלת...וזה הדפוס שדופק אותי כל הזמן ,אבל היא לא מבינה כשזה קורה אני רוצה להתנתק ממנה ולא לדבר איתה על זה ....היא אומרת שאני לא יכולה להחזיק את הטוב שיש לנו ...וזה נשמע לי מוזר מכיוון שאני רוצה שיהיה לי טוב אצלה כי זה נותן לי אנרגיות מדהימות בחוץ ....אני מסכימה אם דבר אחד מאוד ברור שכתבת לי בתשובתך שאני מאוד נשמרת מהתלות וחוששת מהנטישה ...זה מאוד נכון ואנחנו לא מפסיקות לדבר על זה בטיפול ....היא אמרה לי היום בטלפון שאולי אני לא רוצה להשתנות ...וחבל על הזמן בטיפול כי אני מחבלת בו כל הזמן וזה כאב לי מאוד שהיא אמרה לי זאת ...את ההודעה בפורום כתבתי הרבה לפני שדיברתי איתה, ושאלתי אותך האם אפשר להשתנות כי יש לי רצון אדיר לשנות גם את זה ...ומהדיבור שלנו היום הרגשתי אחרי זה לא טוב ... הרגשתי שהיא לא סומכת עליי היא שיקפה לי את המצב שלי שאני תקועה בחיי (זוגיות)... אני מרגישה שאולי עדיף לסיים את הטיפול מכיוון עד היום הרגשתי אותה מאוד אופטימית לגביי ...והיום משהו בקול שלה הרגיש לי אחרת ...וזה כואב לי מאוד עכשיו...אני

עצוב לי שבעבר(לפני מספר חודשים) אם נזקקתי לתמיכה מכן - המשתתפות הותיקות, פשוט כתבתי זאת ומיד 'עץ התמיכה' התמלא ו'הציף' אותי בתמיכה ובחום ו'חיבוקים וירטואליים',וכעת אפילו אם ארשום לכן/ם שעצוב לי ורע לי {הסיבה לא משנה,אך בקצרה רק אציין שהיום קרה משהו שגרם לי להרגיש כך},יקחו בטח מספר שעות עד שתראו זאת בכלל ותוכלו להגיב,ואיני מאשימה אך זאת עובדה,וזה קצת מתסכל אותי - כי אני זקוקה לתמיכתכן בזמן הקרוב וזה כנראה לא יקרה. בטח נמאסתי כעת גם עליכן,עם ה"ניג'וסים" שלי,ואני מתנצלת אם כן ומקווה שאני טועה?!

אורנה שלום, יש לי שאלה מקצועית שרק פסיכולוגית תוכל לענות לי עליה בתקווה שתהא תשובה ישרה וכנה. הפסיכולוגית שהיתה לי (זו שפירקה אותי), תמיד נהגה בחומרה, בריחוק, בקרירות ובהתנשאות איתי ודאגה "לדכא" אותי ולבטל אותי דרך שימוש בשפה פסיכולוגית מאיימת כמו למשל: מצבים שבהם חשתי עצמי קומפוטנטית ושבעה רצון מעצמי (חשבתי שזה דבר חיובי ובריא), היא נהגה לבטל ולומר שיש לי "מיני שגעון גדלות" ושכולי פאסון וכו'יב... ואני ההדיוט מקבל ועושה ישר הקבלה למיני מצבים אישיותים שונים ומבטלת עצמי עד כלות דרך הפורום וכו'.... שאלתי היא- האם יש פסיכולוגים אם כי לא מפותחים מספיק לעניות דעתי, שנניח ויוצאים בהנחה שהמטופל שלפניהם סובל ממיני שגעון גדלות ואולי חושב את עצמו...נוהגים בשיטה של הקטנת ושבירת האגו של המטופל ? מעין שיטת טיפול שכזו שיש להקטין את הפער... אני מניחה שזו היתה כוונה...מאחר ותמיד נהגה לומר שישנם מטופלים שמצוי אצליהם פער בין מי שהם לבין מי שהם חושבים עצמם...ומשפטים אחרים כמו יש להרוס לפני שבונים וכו'.. אני מניחה כי היא שפטה אותי לחומרה והיא "שרפה" אותי מדי. אני פשוט תוהה אם אי פעם אוכל לשוב ולהרגיש את כל אותן תחושות של מסוגלות, מוטיבצייה וקומפוטנטיות או שלפעמים השבר היה חזק וגדול מדי. בסה"כ דאגתי תמיד לשמור על "הגחלת" האופטימית ושמחת החיים (שתמיד היתה מחוברת למציאות ולנסיבות), מה היה כ"כ רע בזה בעיניה? האם לא הולכים לטיפול בשביל להרגיש טוב? אז למה היא החליטה שצריך להרוס אותי? לא פלא שנהייתי קצת פרנואידית בסוף. האם באמת יש אסכולות פסיכיאטריות (אולי לא מתקדמות?), שיש "לצמצם" את המטופל? אולי המילה למצמם אינה מתאימה , אני פשוט לא מוצאת מילה אחרת לזה. תודה

שלום כרמית, אשיב בכנות ובישירות, שכל טכניקות הטיפול שאני מכירה נועדו לצמצם את סבלו של המטופל, ולעולם לא להזיק לו. אני מאחלת לך מכל ליבי קשר טיפולי חם ומיטיב, אורנה

פשוט תהיתי שמא הדרך שלה לגרום לי "לסבול" פחות נעשה באמצעות צמצום פערי החשיבה בין הרצוי למצוי. תודה כרמית

לכרמית, אולי כדאי להפנות גב לאותו טיפול הרסני, ולהרפות מעט מהחטוט שהוא הרסני לא פחות? הרי את הנעשה אין להשיב, איזו תועלת תצמח לך מהחשיבה הבלתי פוסקת של מה היה אילו...? את עושה את הדבר שהכי לא נכון לך לעשותו. אם המטפלת התחילה את ההדרדרות (כדברייך),את פשוט ממשיכה אותה.. לא כדאי לעצור ולהתמקד ב..איך ממשיכים מכאן הלאה? זה גם לא חייב להיות במסגרת טיפולית דוקא , ההדיינות יכולה להיות גם בינך לבינך ,או עם אנשים הקרובים לך באמת. אם ההתערבות שלי לא נראית לך ,אני מתנצלת מראש

הי, אני מיואשת, קשה לי מאד. בעוד 3 ימים המטפלת שלי טסה. אני מטופלת 2 פעמים בשבוע ולפעמים 3 מה יהיה? איך אני אחזיק מעמד במשך 3 שבועות? נראה לך מציאותי? אני בוכה מיאוש....... למה התחלתי את הטיפול הזה בכלל? בשביל מה? עכשיו כשפתאום התחלתי כבר לדבר, ליצור קשר טוב איתה היא עוזבת? אני לא יכולה לחזור לטיפול גם כשהיא כבר תהיה פה. ל 2 מפגשים לא הלכתי כי כן אני כועסת.. כל שני וחמישי היא נוסעת לחו"ל זה כבר לא נורמלי!!!!!!!!!!!!!!!! למה? למה? למה? המטפלת הזאת ממש לא בסדר. היא יודעת שלקח לי שנתיים שלמות לבנות אמון בה ושבמצב שבו אני נמצאת עכשיו אני לא יכולה להתחיל טיפול אצל מישהי אחרת. אבל, למה היא נוסעת כ"כ הרבה? למה גם אני צריכה עכשיו להרגיש כ"כ תלותית בה? למה עכשיו אני כן רוצה ללכת אליה? לפני כן לא סבלתי אותה. למה עשיו אני בוכה בגלל הנסיעה שלה שלפני כן הייתי בורחת ממנה לא באה כן באה משחקת איתה משחקים. מישהו פה בבקשה יכול לענות לי?????? תודה!

שלום רוני, מהודעתך עולה בבירור תחושת הסערה והמתח. אני מבינה שעברת דרך לא פשוטה עד שיצרת עם המטפלת קשר רגשי משמעותי, ולכן עכשיו את חווה כל פרידה ממנה כאירוע קשה ומכעיס (וגם כפגיעה אישית המכוונת היישר אלייך). אני רוצה להציע לחשוב על הקשר ביניכן במונחים יותר אבסטרקטיים - כמשהו שמתקיים בתוכך (וגם בתוכה), גם בלי קשר למפגש הממשי. בוודאי שיותר קל להרגיש זאת כשנפגשים ממש, אבל לאמיתו של דבר את יכולה "לדבר" איתה בעולמך הפנימי גם כשהיא רחוק רחוק... נסי זאת, זה יכול להיות מאוד מנחם, ואפילו מהנה. מעבר לזה, אני חושבת שיהיה יותר מועיל ללכת לפגישות ולדבר על הרגשתך, במקום להישאר עם ההרגשה כל-כך לבד. תני לה לנסות להבין ולעזור, גם כשאת מרגישה כעס. וכמובן - אם תרצי, גם בשלושת השבועות האלה אנחנו נהיה כאן... לילה טוב, אורנה

מהלכת יקרה, רשמתי לך תגובה למטה, אך היא לא הועלתה. בפסקאות האחרונות של התגובה הצעתי משהו אופרטיבי שכביכול מנסה לעשות מעין הפרדה בין החלק שמאד מאד רוצה לעזור ולבין החלק שנורא מפריע. כי חוויית ה'לגעת-לא-לגעת' הזאת מייסרת מאד. הכמעט שמשרה תחושה של מיקרון ליד ובה בעת מרחק שנות אור - מחריד. כוחות חזקים מושכים לכיוונים שונים. התיאור שלך מזכיר לי את המגע הצורב בסיפור של "בת הים הקטנה" במעבר בין העולמות. כך, לפחות, הבנתי מהודעתך. (אגב, לשלוח סמס בעיניי זו גם מן דרך להגיד הכל ולא להגיד מאום בו זמנית...) בקיצור, תכלס, הרעיון הכי חשוב בעיניי הוא למצוא דרך לגרור אותך לפגישה בכל מחיר, ומשם להשאיר זאת בידיים של המטפל/ת, שאמור/ה להסתדר עם זה. "רק" צריך להתיר להם למלא את תפקידם... כן, זאת הבעיה, שאין מתירים. סבוך. בכל מקרה, עלינו קודם כל להצליח להגיע... ולהישאר… וכך בערך רשמתי - "…. הצעה אופרטיבית קטנה משלי. ההצעה מנסה למצוא דרך שאולי לפעמים תוכל להקל עליך להצליח לגייס מינימום אנרגיות לגרור את עצמך, ברגעי הכבדות שאת מכירה כל כך, למקום שממשיך, מעצם קיומו, לטעון בעקשנות שיש תקווה ואפשר לפצח את המעגל: נסי לחשוב / לתפוס כאילו הבהלת לרופא מישהי שזקוקה מאד לעזרה, ברמת ההצלה, כמו, למשל, מעשה ההצלה שעשית בסופ"ש, רק שבמקרה שלך, המישהי הזאת היא חלק בך. המישהי הזאת שבתוכך, צריכה אותך, מאד, והיא, תהיה אסירת תודה על הניסיון, בסתר גם בגלוי, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. ואת, כבמעשה של מצווה קטנה המוענקת לילדה אבודה, מפיחה בך רוח חיים. ועכשיו, משהנחת אותה שם במקום ההוא, תוכלי לנסות להירגע מתוך הידיעה ש"היא" במקום בטוח שישמור עליה, מפני ההרסנות. כמו שאת יודעת, אולי יהיה מבהיל מאד ומבריח אם תרגישי קרוב (דווקא משום שזו לא פיקציה). מצד שני, אם שוב לא תתירי בגלל החרדה הנוצרת בעקבות הכמיהה, אולי תכעסי נורא על הפספוס שכמעט. כך או כך, בשביל זה יש עוד פגישה ועוד פגישה... דם יזע ודמעות. ותקווה. לשמור על הטיפול. לשמור עליו מכל משמר " מקווה שיהיה לך קל יותר. מעודן ורך יותר.

היי אני בת 27 נשואה כחצי שנה מאז החתונה בעלי לא עובד....אין לו כסף בחשבון וההורים של שנינו לא יכולים לעזור....יש עבודות באזור שאנו גרים שיכול לעבוד בהם זמנית עד שימצא עבודה שמתאימה לו אך אינו מוכן....מה שאני מרוויחה אינו מספיק לשנינו ובינתיים אנו צוברים חובות....דיברתי איתו והוא לא מוכן לעבוד במה שלא מתאים לו...מה דעתכם? הוא צודק? או שאני צריכה לזרוק אותו?

שלום שרית, אני יכולה להזדהות עם הכעס והתסכול, אך עדיין חושבת שיש עוד דברים להרהר בהם לפני שמישהו נזרק מהמערכת. נדמה לי שנכנסתם למעגל לא מוצלח, בו את רואה אותו כעצלן ובררן, ואילו הוא חש עצמו מיואש ולא-אהוב על-ידך. יתכן שהוא מצפה לאהדה ולתמיכה ממך, ואילו את מרגישה שאינך יכולה להביע חמימות במצב שכזה. לו יכולתם, הייתי מציעה טיפול זוגי. אם אי אפשר - כדאי להתאמץ לדבר על הדברים באמת, פחות לתקוף או להתגונן, ויותר להקשיב. לפעמים עוזר להיזכר מדוע בחרתם זה בזו, מדוע רציתם להתחתן, והאמנם כל זה איבד ממשמעותו כל-כך מהר... בהצלחה, אורנה

שלום בני בן 28 ו יש לו חברה ו ,הם ביחד ו הם היתחילו לגור ביחד , הבעיה היא שלפני 4 חודשים היתחילו אצלי בעיות גב קשות שדרוש המון פיזיותרפיה ונסיעות לבית חולים ואני מוגבלת בלעשות עבודות בית. העזרה אני מקבלת מבעלי ובני שגם הוא גדול ועובד ועוזר לפעמים. עכשיו הוא כל הזמן מקטר שלמה הבן שיש לו חברה לא בא לעזור ? עכשיו בני שלא עוזר התירוץ שלו שיש לו פרויקטים על הראש והוא עובד חדש בחברה , אבל אחרכך שומעים ממנו שבאותו ערב שבקשנו ממנו לבא לפחות לבקר ולא בא, ואז שמענו שהיה בחנוקת בית אצל משפחה של חברה. וזה מאוד מעצבן אותנו . לפני שיעבור לגור בדירה משלו הוא היה היחיד שהיה עוזר לנו בבית בכל דבר, בעלי גם אומר שהוא לא יכול כל יום לקחת חופש . רציתי לדעת מה לעשות עם הבן שלא עוזר .הוא בשבת בא לבקר פעם בשבוע ואח שלו מאוד מאוד כועס עליו,בבקשה תעזרי לי.תודה מראש אם תדריך אותי.

שלום שוש, אני מצטערת לשמוע שאת סובלת מבעיות בגב, ומאחלת לך רפואה שלמה. בנוגע לבנים - אני מבינה שמדובר בשני בנים בוגרים, אחד גר בבית ולכן עוזר יותר, והשני עבר לגור עם חברתו ונוטה להתרחק מחיי המשפחה. אני לא יודעת מהי ההיסטוריה של כל אחד מהם מבחינת מעורבות בחיי המשפחה, איזה קשר יש לך עם כל אחד מהם בנפרד ואיזה קשר יש בניהם. כל אלה הם פקטורים משמעותיים להבנת המצב. באופן כללי, אני חושבת שאם נוצר מצב חרום במשפחה חשוב לחלק את העול, לאו דווקא בצורה שווה אלא בצורה הגונה וחכמה. לשם כך, אני מציעה לכנס "ישיבה משפחתית" בנוכחות כולם, לעדכן מה המצב, להגדיר בבירור (זה דורש קצת עבודה מקדימה) מהם הצרכים, ולחלק את המאמץ בין כולם. בהצלחה, אורנה

אני מהלכת לאט ובעדינות. לעיתים כמו להטוטן על חבל, לעיתים כמו חלזון (נעזרת בקרום הרירי כדי לא להחתך), זוכרת תמיד על מה אני מהלכת. שלחתי כמה קומות מתחת בקשה לדרור (http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-810,xFT-703944,xFP-703942,m-Doctors,a-Forums.html) קבלתי תשובה שהטתה את להב הסכין לזוית ממש מסוכנת. אולי את תביני?

שלום מהלכת, כשקראתי את דברייך חשבתי על הרצון שלך להיות מובנת בדיוק. יותר מרצון, כמיהה - כמיהה שיראו אותך בדיוק, ויבינו במידה הנכונה, ויציעו לך כתפיים חסונות להישען עליהן ולנוח. אלה הן כמיהות מצוינות (באמת!) , אלא שלצערנו מאז הינקות אנחנו נאלצים לנסח את כמיהותינו במילים, להסביר, להבהיר, ולעיתים קרובות להתעקש שוב עם דמעות בעיננו. לכן חשוב כל-כך לבוא אל הפגישות, ויותר מכך - לדבר בהן. כי רק כך אפשר באמת לצפות להיות מובנים. עוד משהו קטן להרהר בו- אני חושבת שכך הרגשת לא רק עם המטפלת שלך, אלא גם עם דרור. את כתבת, הוא ענה, וכנראה שמילותיו לא פרטו על המיתרים הנכונים. אני רוצה שתשימי לב שלא התעקשת להבהיר את כוונתך ואת צרכייך, אלא בחרת "להעביר" את הכמיהה למקום אחר. ההתקה הזו שמה אותי במצב לא כל-כך נוח (כי דרור, עמיתי, כבר טרח והשיב), אבל חשוב מכך - היא לא איפשרה לך להתמודד עם התסכול שהרגשת למול התשובה, להתעקש ואולי אפילו ליצור תיקון. מילא, בפורום זה פחות חשוב, אבל אולי תוכלי לעשות זאת איתה? לילה טוב, אורנה

אני כמעט שנה וחצי בטיפול כלום לא השתנה לפחות לא לטובה ,איפילו הפך למסובך יותר , אנחנו לא מדברות יותר מיידי . אם אני כבר מצליחה לדבר אני רק מרגישה שאני צריכה להסביר את עצמי להתנצל על זה שרע לי .. השבוע אחרי הטיפול החלטתי לעזוב , אני לא מוצאת טעם להמשיך שאני בטיפול ואני מרגישה יותר לבד , ואני מרגישה רע על זה שרע לי .. אבל זה מביאה אותי לאותה נקודה שהייתי בהתחלה (או אפילו נקודה פחות טובה , להתגבר לבד על התלות , ולדעת שגם טיפול לא מצליח לעזור , ובאמת רע לי ..) , מה אפשר לעשות ?!

שלום אחת, הכאב שלך נוגע לליבי, ויש לי תחושת בטן שאם תאמרי אותו, אם תתעקשי לתת לו מילים הוא יגע גם בכן. לוקח זמן עד שטיפול מביא להקלה, ובדרך לשם לפעמים מרגישים חזק יותר את הקושי ואת החסר (בעיני, זה דומה לעובדה הפשוטה שבתחילת ניקיון וסדר, תמיד עושים בלגן נוראי - מזיזים רהיטים, מוציאים חומרי ניקוי... ורק אחרי זמן אפשר לראות שבעצם זו היתה ירידה לצורך עלייה...). אחת - כשקשה בחוץ קשה גם בטיפול... זה הגיוני, זה מתאים, וזה גם מה שמאפשר לטיפול לגעת באמת במציאות החיים. אני מקווה שתמצאי את הטעם, בטיפול ובכלל, אורנה

אולי כדאי להחליף מטפל\ת. יש כאן עניין של אינטראקציה בין שני אנשים. לא תמיד יש חיבור. יכול להיות שמטפל יהיה מצוין עבור אדם מסוים ולא יוכל לעזור לאחר. במקרים כאלה כדאי לסמוך אך ורק על תחושת הבטן. מאחל לך כל טוב ושתראי את האור

תודה על התגובה , אני מצד אחד באמת מנסה שאני שם אבל זה לא הולך , ואני לא רואה את זה מתקדם לשום מקום , יכול להיות שזה ענין של אינטרקציה ,אני לא חושבת שהיא קרובה להבין אותי אחרי שנה וחצי שם למרות שהיא מאוד נחמדה. ואולי הבעיה באישיות שלי ,באמת שאני לא יודעת , אבל אני לא חושבת שיש לי כוח נפשי להתחיל תהליך כזה עם מטפלת חדשה ..בכול אופן .. תודה

החייאתי טראומה באמצעות פורום נפשי. פגיעה אחת גדולה שתחתיה עשרות פגיעות שונות הלוך ושוב שפגעתי בעצמי- נהייתי "השפוטה" והשעיר לעזאזל של כל העוינות, התוקפנות והניכור כלפי. כאשר מקור המצוקה היה כאשר לא נראיתי כלל – כאילו אני אוויר ומשמשת כמטרה למגבלותיהם של אחרים- חשתי מנוצלת. הבעיה גברה כשניסיתי באופן עיקש לקבל אישור באופנים שונים עד (ופה אני לא זוכרת בדיוק מה קרה), 'ויתרתי על עצמי' והחלתי לפעול בניגוד ההפוך...כלומר: כמו חרב פפיות שהלהב מופנה הפוך- כלפיי, כשאני מחפשת אותה, מקבלת ומוצאת ניכוס רע ושלילי שאני דפוקה, חולה ולא בסדר. כיום- אני באופן בלתי נשלט מתוך התת מודע- פועלת בהימנעות ובצמצום...מתרחקת מאנשים וכאשר נוצר איזשהו קשר של "small talk" אני מעין קופאת על שמרי וחשה ברע מאוד. כשהזיכרון היה אכזבות קשות ופוגעניות כשיצאתי "מעורי" בניסיון לענות על צרכיי. אני עשיתי זאת כי יכולתי ....כי הרשת הייתה פרוצה, כי הפסיכולוגית תקפה אותי כשעשיתי השלכות ואני מצידה לא מצאתי את המילים להסביר לה שהכוונה שלי אחרת...אני רוצה לחוש כמו בחוויה מתקנת, חום, קבלה ואהבה ולא ביקורת ושפיטה על כל מילה. וכאשר כבר כוחי נחלש וקמתי ועזבתי לא בלב שלם וללא שיחת סיכום לאחר שנתיים – עאלק בטיפול. היא נטשה...ברגע המכריע, ברגע האמת. אז יכול להיות שאם המצב הזה נמשך כבר כ"כ הרבה זמן- יכול מאוד להיות שיש לי איזשהו חסך ואולי אף הפרעת אישיות נרקסיסטית (ככה החלטתי), ובזה אני גם נאשמת. הדבר היחידי שאני רוצה לדעת...זה אם כל הנזקים העצומים שעשיתי לעצמי (במשך חצי שנה הייתי באינטרנט בשדה הקרב), מה הסיכוי שישובו אלי כל התחושות החיוביות ושביעות הרצון שהיו לפני כל הסיפור המטופש, המיותר וחסר כל משמעות. בשבועות האחרונים עשיתי "שופינג" מטפלים- אני לא יודעת מה אני צריכה, ובטח לא אם זו אישה או גבר. ואולי בכלל טיפול ב- emdr העניין שחלק מהבעיה שמאז המשבר נעלמו לי המילים.....כל הוורבליות והחשיבה המסודרת נפגעו. ובכלל אם אני לא מסוגלת להצדיק את הסיפור הזה איך אוכל לשכנע את המטפל/ת בצדקתי ושנפלתי בטיפשותי לבור כזה שאיני יודעת איך לצאת ממנו...הרי אני מרגישה אשמה כ"כ כמו שמעולם לא הרגשתי. בייחוד שכל החיים ידעתי להישמר ונשבעתי אמונים לעצמי לא להיכנס לפינה הזו – ואין שום הצדקה שהפעם הדבר התאפשר בגלל מה?! בגלל שלא היה קשר טיפולי טוב? זה לא מצדיק את אשר קרה! בגלל שלא קמתי בזמן ממנה כשחשתי זאת עמוק בבטן- גם זה לא מצדיק את אשר קרה! אז מה כן מצדיק? יכול מאוד להיות שאני אשמה כי בסה"כ חיפשתי להרגיש לראשונה בחיי ולו לרגע אחד- קבלה. אם יבטיחו שאם אעשה דברים ספציפיים....ואוכל להרגיש טוב בחזרה עם עצמי כמו שהיה קודם....אני נשבעת שאני מוכנה לנסות. וגם החיים לא נעים סביב טיפול....ובנתיים כל יום שעובר – מוכיח לי כי "נשרפתי" יותר מדי ובאשמתי ועכשיו אשאר סמרטוט חסר שמחה ואושר כל החיים. ואני מבכה ומתאבלת על עצמי כל יום מחדש...איפה הייתי ולאן יכולתי להגיע – והיכן גמרתי. ויש גם כמובן, את כל האסכולה הפסיכיאטרית, אגב אני יכולה לדקלמה בע"פ...גרסה אחת אומרת שדיכאון שהיה בעוצמה כזו גדולה עם מצב למשהו פסיכוטי סביר להניח כי יישאר לכל החיים. גרסה אחרת של הפרעה פוסט טראומטית אומרת...שאחוזים גבוהים נשארים עם סימפטומים לכל החיים. הפרעה נרקסיסטית טוענת ששבר כזה של התפרקות מטראומה או שחזורה מידי אמא חסרת פנים.....וכו'יב. אני מניחה שאין כבר חוסר וודאות לגבי הסיכויים לריפוי מלא...אם אחרי זמן כה רב...המצב הוא כזה, סביר להניח שאין יותר מה לצפות לשיפורים...שלא נדבר על השבת תחושות החוזק, העוצמה והרכות שהיו. חן חן כרמית

שלום כרמית, אני מכירה את הכאב שאת נושאת עמך בשנים האחרונות, ורוצה שתדעי שאני מכירה בו - כלומר, נותנת לך הכרה בכך שכאבך עצום, שאינך אשמה בו, ושאת נדרשת לכוחות עצומים על-מנת להתחיל לבנות את עצמך מחדש. הלוואי שתוכלי להניח מעט לאשמה, ולאבחנות, ותתעקשי למצוא לעצמך יד מושטת. היא לא תהיה מושלמת, אבלל היא תהיה מושטת. וזה לא מעט. חזקי ואמצי, אורנה

שלום למה יכולה לגרום לקיחת כמות גדולה של TONIGHT

שלום אפרת, אני לא יודעת, וחוששת שזה אינו הפורום המתאים. לילה טוב, אורנה

שלום! אני נפגע נפש ואני נמצא כרגע בשיקום, בשיקום אני עושה אבחונים ומצאו לי בעיית שליפהרציתי לשתף אותך בהרגשה שלי לגבי זה ולקבל תשובה. אז ככה, אני מרגיש שכאשר אני מנסה לנהל שיחה ויש לי קשיים בלשלוף את מה שאני רוצה להגיד אני בעצם "מפספס" את כל תהליך החשיבה שמלווה לדיבור ובעצם מה שיוצא שהחשיבה שלי לא מסודרת ומאורגנת. כדי לשים דברים במקומם אני רוצה לדעת האם ההרגשה היא נכונה?ואם כן מה אני יכול לעשות כדי לשפר את מצבי?

שלום אבי, כל הכבוד על התהליך השיקומי, זהו מאמץ אדיר שדורש התמדה ומחוייבות עמוקה. לגבי הקושי בשליפה, קצת קשה לי לדעת מבלי להכירך, ואני חושבת שהאדם הנכון לדבר איתו הוא איש המקצוע שביצע את האבחון. אפשר לעזור בבעיות שליפה (למשל, עם עזרים בהתארגנות והרבה אימון), אבל צריך לעשות זאת עם הצוות השיקומי. שיהיה בהצלחה, אורנה

אני מכירה בחורה בשנות ה-20 לחייה שבהדרגה הפסיקה לאכול במחשבה שהיא שמנה. היא לא מודעת, או יותר נכון, מתכחשת לנזק שהיא גורמת לגופה ולנפשה בכל יום שעובר. היא מסרבת לגשת לכל טיפול, אם לטיפול פסיכולוגי ואם לטיפול רפואי קונבנציונלי. היא מסרבת לדבר על הנושא. איך ניתן לשכנע בחורה במצב כזה לגשת לטיפול? בעצם איך אפשא לעזור במצב כזה? תודה.

שלום לילך, זה באמת קשה מאוד לראות אדם סובל ולא להצליח להגיע. אני רוצה לעודד אותך לנסות בכל כוחך, אבל גם לזכור שלכל אדם מבוגר אחריות על חייו, ושלפעמים אנחנו נאלצים להציע ולחכות. דברי איתה, שקפי לה את מצבה, תני לה לקרוא חומר על הפרעות אכילה, הבטיחי שתהיי שם, הציעי לה לסייע באיתור המטפל המתאים, חבקי, חכי... בהצלחה, אורנה

שלום, במשך שנים אני חולמת על המוות. בכל מיני ווריאציות, בין אם זה משהו שאני חווה או אחרים חווים. זה לאו דווקא בא לידי ביטוי בסיטואצית המוות אלא בעיקר במה שקורה אח"כ - החיים שלאחר המוות, הצער שיש בזה לי או לאחרים או בכלל מה שקורה אח"כ, לאיזה עולם אני עוברת או חוויות אחרות. כשאני חולמת חלומות כאלה אני לעתים מרגישה כאילו אני לא רוצה לקום כי אני מפחדת ממה שיקרה אח"כ, כלומר שהם ימשכו, למשל. ולפעמים החלומות האלה מרגישים כל כך אמיתיים וחזקים שאני לא מצליחה להשתחרר מהם גם מספר שעות אח"כ. ולכן לפעמים אני לא רוצה לקום, כי אני מרגישה שאני צריכה לפתור אותם או כי הם פשוט כל כך חזקים שאני לא מרגישה טעם לקום, כי הם חלק ממני. היום למשל ישנתי 18 שעות (...) כי בכל פעם שקמתי הרגשתי שאני צריכה לפתור את זה, ואני לא יכולה להמשיך הלאה. יש חלומות שאני זוכרת לאורך שנים. זה לא שכל לילה אני חולמת על מוות אלא שחלומות כאלה שזורים ומלווים אותי כבר למעלה מעשור. החלומות הכבדים יותר קורים כשאני ישנה הרבה שעות, אני לא יודעת למה זה קורה ככה. כאילו שככל שאני ישנה יותר - ככה הם יותר כבדים, יותר סבוכים וקשים ולפעמים גם עצובים יותר. אני יודעת שאולי זה לא הפורום הקשור, אבל כרגע אני יותר בעניין של להבין את המשמעות הפסיכולוגית של הבעיה הזאת (אם זו בעיה, כי אני סובלת מכך) מאשר לנסות לפענח.... זה פשוט שלפעמים מרוב מספר החלומות האלה אני כבר לא יודעת מאיפה להתחיל ומה הטעם לפענח, הרי ברור שזה לא חלום חד פעמי, וכל החלומות שלי סבוכים כאלה ולעתים בלתי אפשרי לנסח אותם מילולית, זה פשוט שהם שוקעים בי וגורמים לתחושת כבדות...

שלום מישהי, את סובלת מחלומותייך העזים והטעונים, ולכן אני חושבת שכדאי לנסות להקשיב להם, להבין אותם, לעשות להם מקום. טיפול פסיכולוגי דינמי הוא המקום המושלם לעשות זאת (באמת!) משום שיש לו עמדה חד-משמעית לגבי חשיבותם של חלומות להבנת הנפש ומתודה מפותחת להתבונן בהם ולחקור אותם. אל תדאגי כיצד לפענח ולנסח, את תהיי בידיים טובות ומיומנות... נקודה למחשבה - נכון שמה שחשוב הוא הפירוש האישי לחלום, אבל באופן כללי אפשר לומר שחלומות על מוות מבטאים מורכבות וקונפליקט בקשר עם האדם המת. נסי לא לפחד להתבונן במורכבות ובקונפליקט גם בעיניים פקוחות... חלומות פז, אורנה

אורנה, מה נשמע? היום היה לי יום טוב. האמת, כבר ארבעה או חמישה ימים טובים רצופים. אני גם נינוחה וגם נמרצת. מכירה את זה? ..יש רגעים קצרים של שפיפות, אבל הם עוברים די מהר ושוב אני מרגישה נינוחה עם עצמי, מרוצה מה"עמידה בלו"ז", גם כשאני לא בדיוק-בדיוק עומדת בו, יש לי מרץ לעשות כל מיני דברים שדחיתי הרבה זמן ורציתי לעשות. מרגישה גדולה יותר קצת. או יותר בזכות עצמי מבדרך כלל. זה בטח קשור לאיזו פלנטה בשמיים שהחליטה לזוז קצת לכיוון הנכון..סוף סוף לכיוון הנכון.. מה זה עוד יכול להיות?! :-) זה פתאומי מדיי כדי להיות משהו רציונלי ;-) "שוב לילך כותבת סיפורים בלי לשאול שום דבר?".. לא, לא, הפעם דווקא יש לי שאלה.. את חושבת שזה טבעי שהאיזון הפנימי צריך שידאגו לו? שאני עושה דברים כדי שלא ילך לאיבוד? אני מרגישה את עצמי מחושבת לגבי הטוב הפנימי שלי.. קצת כמו כשהיינו ילדים וניסינו לאזן מקל של מטאטא על האצבע (זוכרת?) .. מרגישה שאני מרקדת קצת, חוששת שהמקל יפול אז כל הזמן שואלת את עצמי לאן צריך לנוע מהר כדי לשמור על המקל באויר; לשמור על האיזון הפנימי, או היציבות הפנימית. עם המקל זה אוטומטי- מערכות פנימיות משוחחות אחת עם השנייה בלי לשתף אותי. לגבי היציבות הפנימית, זה אחרת. מלווה בדאגה. והתנועה שלי, לכן, היא משהו שאני עושה במודע, כדי חלילה שלא יפול המקל. כמה ימים "בריא" שאהיה בבית ההורים, לפני שהדכדוך יחזור? כמה ימים להיות בביתי שלי? כמה שעות להישאר בעבודה? האם לקפוץ לחברים, או שזה יעשה לי רע? האם לצאת לסרט לבד, או שזה יזכיר את תחושת חוסר הטעם? ... אלה לא מחשבות שמנקרות ומתישות, אבל זה איפשהו שם, באחורי הראש כל הזמן. אולי זו בכלל שאלה נאיבית...(?) כולם ככה, את חושבת? מרקדים עם עצמם כדי לשמר את האיזון הטוב? נסחפתי לכל מיני שאלות פלספניות עכשיו.. (מחקתי אותן..) בכל זאת לילה :-) נלך לישון? לילך

לילך יקירתי, משפט אחד קטנטן העלה בי חיוך: "מרוצה מה"עמידה בלו"ז", גם כשאני לא בדיוק-בדיוק עומדת בו" - לא רע בשביל פרפקציוניסטית... להיות מרוצה מהלא-בדיוק-בדיוק... אני שמחה לקרוא אותך כזו (ושמחה לסיפורייך, ונהנית ממילותייך היפות גם כשאינך שמחה או שואלת משהו ברור, כך שאל תהססי לכתוב). אני חושבת שמודעות לאיזון הפנימי היא חשובה מאוד, וטוב שאת רוקדת בהתאמה למקצב הפנימי. אני מרשה לעצמי לחשוב, שעם הזמן, כשם שתוכלי להקשיב לה מבלי לתכנן ולחשב, כך תוכלי לסמוך על חיישני נפשך ולהתמסר אל הכיף... בנעימות, אורנה

אורנה :-) לא תאמיני! אתמול, כשכתבתי לך את ההודעה הזו, שאלתי אותך האם זה טבעי שהיציבות והטוב הפנימי צריכים שידאגו להם. והשאלה הזו הזכירה לי את אחת התגובות שלך כאן- ממש מזמן.. כתבת לי, בהקשר לטיפול, שממש כמו ילד שגדל, הטיפול מתפתח יפה מעצמו ולא צריך שיבדקו כל רגע אם הוא נושם וצריך עזרה. נדמה לי שכתבת את זה יפה יותר..אני קצת מאלתרת :-) חיפשתי קצת את ההודעה הזו אחורה, ולא תאמיני! זו הייתה ההודעה הראשונה שלי כאן, ממש-ממש לפני שנה! נכון צירוף מקרים נחמד? אז ברשותך, הבאתי איתי היום את העוגה הוירטואלית הכי יפה שיכולתי למצוא (קיבלתי עליה המלצות..), וסחבתי איתי את כל הכפיות שיכולתי ... סוג של יומולדת.. :-)) - כולכם מוזמנים! קצת מוזר לי ששנה שלמה אני כבר כותבת כאן..זה הרבה זמן (ועבר די מהר..) את יודעת, במהלך החיפוש, נתקלתי במלא הודעות של חברויות חדשות שהתחילו להירקם..של החלפות מיילים, ועצים ארוכים וקרובים בין אנשים שאני לא מכירה.. אי שם מ-2002, עוד מהתקופה שגידי רובינשטיין ואיזה אברהם משהו ניהלו את הפורום. זה מקום מעניין, הפורום שאתם מנהלים כאן... מאפשר כל כך הרבה יותר מהציפיות.. כמו חלקת דשא רעננה ורחבת ידיים. אנשים מתיישבים וקמים, אוהבים ושונאים, רוטנים ותוהים.. סופגים ומעניקים משלהם. ובעיקר חיים. מוזר שאפשר להביע ולהרגיש כל כך הרבה גם כאן, במודוס הוירטואלי. מעניין מה את מרגישה לגבי המודוס הזה.. מה את רואה בו? שנה זה הרבה זמן... אם יש משהו אחד שאני שמחה שהשתניתי בו, זה שאני אולי (קצת) פחות פלצנית :-)) י.ח. ברנר... לא יודעת מה חשבתי לעצמי.. לילך http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-810,xFT-610373,xFP-610373,m-Doctors,a-Forums.html

אחת משבע ואחד מ-11: גילוי עריות בישראל בעבר חשבו שגילוי עריות הוא תופעה נדירה שמוגבלת לשכבות עניות, אבל היום יודעים שאחת מכל שבע נשים ואחד מכל 11 גברים מכל שכבות האוכלוסייה נפלו קורבן לכך בילדותם • מדוע הילדים נוטים לנצור בתוכם את הסוד הנורא, מה קורה להם ולמשפחתם כשההתעללות בכל זאת נחשפת, ואיך מטפלים בקורבנות חמוטל דגני פורסם: 01.12.04, 09:50 "במשפחה יהודית אין גילוי עריות". את המשפט הזה אמר לפני כ-10 שנים חבר כנסת ידוע לקבוצת נשים שניסתה לגייס אישי ציבור לתמוך בקמפיין הראשון בארץ בנושא של אלימות נגד נשים. בין השאר נחשפו בקמפיין הזה עדויותיהן של נשים ונערות שבילדותן נוצלו מינית על ידי בני משפחה, בעיקר אבות. הוא לא היה היחיד שהגיב כך. רוב האנשים שאליהם פנתה קבוצת הנשים ראו בניסיון לשבור את קשר השתיקה בנושא שבירה של טאבו – החשיפה, ההודאה בקיומה מודעה של התופעה, היו מבחינתם בלתי נסבלות. באופן מסוים אף לא פחות מהמעשה עצמו. הדברים השתנו. היום כמעט מדי יום מדווחת התקשורת על פגיעה מינית בילדים על ידי קרוב משפחה מבוגר מהם. הדיווחים האלה מעוררים בנו אי נוחות, תחושה שמשהו לא תקין בחברה שבה מתרחשים דברים כאלה, אבל הם תמיד מספרים על משהו שקורה למישהו אחר אי שם. לעולם לא לנו, לעולם לא בקרבתנו. הקורבן והפוגע הם תמיד האחר, הזר. עד לפני כ-30 שנה היה מקובל לחשוב שגילוי עריות הוא תופעה נדירה. ספר פסיכיאטריה מרכזי משנות ה-70 קבע, למשל, שגילוי עריות הוא אירוע שמתרחש לאחת מכל 1.1 מיליון נשים. "היום", אומרת ד"ר צביה זליגמן, שביחד עם פרופ' זהבה סלומון ערכה את הספר 'הסוד ושברו – סוגיות בגילוי עריות' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, מרכז אדלר – אוניברסיטת תל אביב), "אנחנו יודעים שאחת מכל שבע נשים ואחד מכל 11 גברים נפגעו בילדותם מגילוי עריות. "עוד שבירה של סטריאוטיפ נוגעת לתפיסה שלפיה גילוי עריות הוא תופעה של התעללות חריגה שמוגבלת לשכבות עניות, חסרות השכלה, לחולי נפש או לסוטים. היום ברור שהתופעה רווחת בכל שכבות האוכלוסייה, ללא קשר למצב סוציו-אקונומי, לרמת השכלה או למוצא אתני או דתי". גילוי עריות מבוצע על ידי בני משפחה מדרגות קרבה שונות – אב, אם, דוד, סב, אח. כ-20% מהמקרים מבוצעים על ידי אמהות. "גילוי עריות יכול להיות אירוע חד פעמי, אבל בדרך כלל הוא נמשך לאורך שנים", אומרת ד"ר זליגמן, מייסדת ומנהלת היחידה לטיפול בנשים ובגברים שנפגעו בילדותם מטראומה מינית, שפועלת במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב). "ברוב המקרים ההתעללות המינית מתחילה בגילאים 5-12, למרות שאנחנו מכירים גם מקרים שבהם היא החלה בגיל הרבה יותר מוקדם. בחלק גדול מהמקרים ההתעללות נמשכת עד גיל ההתבגרות. ברגע שיש סכנה שהילדה תיכנס להריון, היא הופכת להיות פחות 'אטרקטיבית' מבחינת התוקף". ארבע בגידות ספרן המקיף של ד"ר זליגמן ופרופ' סלומון מנסה להתמודד עם הסוגיה לא רק מהכיוון של הנפגע, הפוגע או המשפחה. טענתו העיקרית היא שהמבנה החברתי שלנו מאפשר גילוי עריות. "מעבר לפתולוגיה של הפרט או של המשפחה יש כאן פתולוגיה של חברה שלא מגינה על החלש, במקרה זה ילדים, ובוחרת שלא להתערב כשהוא נפגע", אומרת ד"ר זליגמן. "גילוי עריות הוא ניצול של אמון וסמכות. הילד הנפגע הוא בדרך כלל הפחות אהוב במשפחה. "הניצול המיני בדרך כלל מעודן יותר בהתחלה והולך ומסלים עם הזמן. הוא נבנה לאט לאט. המנצל מנסה לגעת תוך שהוא נותן לילד חיזוקים. ברוב המקרים אין הפוגע נוקט אמצעים של אלימות וכפייה. במקרים רבים התוקף טוען שלילד לא היה רע. הוא לא התנגד. הילד יספר שהתוקף הוא האדם היחיד שהתייחס אליו. הוא יאמר: גם אם לא אהבתי את זה, הבנתי שזה מה שמגיע לי. "כדי להשיג שליטה בילד ותלות מוחלטת בו, התוקף מנסה לעיתים קרובות לבודד אותו מכל מקור של עזרה ותמיכה נפשית. הוא יוצר עיוות קיצוני בתפיסת העולם של הילד. על מה שרע נאמר לו שהוא טוב, ועל מה שמכאיב ודוחה נאמר לו שזה מה שהוא רוצה ומבקש. הילד נמצא במצב קבוע של בלבול ומתקשה להבחין בין רגשותיו: מגעיל ונעים, מכאיב ומהנה, לא ניתנים להפרדה. הוא לא מסוגל עוד להבחין בין מי שמושיע לבין מי שמנצל, מי בטוח ומי מסוכן, מי אוהב ומי שונא". גילוי עריות הוא חוויה טראומטית של בגידה שיש לה ארבע רמות, טוענת ד"ר זליגמן. "הבגידה הראשונה מתרחשת על ידי הפוגע, שהוא לפעמים האדם הקרוב והנוכח ביותר בחיי הילד. הבגידה השנייה היא של ההורה הלא פוגע או של בני משפחה אחרים, שלא רק שלא מגוננים על הילד, אלא לעיתים קרובות אף לא מאמינים למסריו הגלויים והסמויים. "רמה נוספת של בגידה היא במישור הקהילתי מוסדי, בעקבות היעדר תגובה או הכחשה של אנשי מקצוע, מורים, רופאים, מטפלים ואפילו שכנים. העדים הפסיביים האלה לסבלו של הילד יכולים, למשל, להתייחס לדיווחיו כאל פנטזיה או להתעלם מסימנים שאמורים להצביע על כך שמשהו לא טוב קורה לו. ברמה הרביעית הילד שנפגע מגילוי עריות חש בגידה ב'עצמי'. הוא מרגיש שאין לו שליטה או בחירה בחייו, הוא מפתח שנאה כלפי גופו וחש שהעובדה שלא ביטא התנגדות למעשה היא בגדר של 'שיתוף פעולה' עם התוקף". מנגנוני ההגנה של הילד שחווה גילוי עריות גורמים לו במקרים רבים לנסות להיחלץ מהמציאות הטראומטית על ידי דיסוציאציה (ניתוק), צמצום, פרגמנטציה, פיצול והכחשה. הסופרת הקנדית סלביה פרייזר, שחוותה גילוי עריות, היטיבה לתאר זאת בספרה 'בית אבי': "חוסר האונים שלי כה עמוק, כמו בור חסר תחתית, עד כי כל דבר אחר עדיף על פניו. אני מחלצת את ראשי מגופי, כמו שחולצים פקק מתוך בקבוק. מרגע זה יהיו בי שתי ישויות". המשמעות: מנגנונים אלה, שמסייעים לילד להתמודד עם ההתעללות, פוגעים בו בסופו של דבר. גילוי מושהה גילוי הסוד הוא נקודת מפנה קריטית, שמבטאת את המעבר שמתרחש אצל הקורבן: משמירה על המתעלל לתחילת שמירה ודאגה שלו לעצמו. התגובה שהילד מעריך שיקבל בעקבות חשיפת ההתעללות משפיעה באופן משמעותי על ההחלטה לגלות את סודו. מחקר שערכו פרופ' אלי זומר ושרונה שוורצברג בקרב בוגרים נפגעי גילוי עריות מצא שהגיל שבו החלה ההתעללות היה שבע בממוצע, והיא הסתיימה בגיל 14. כלומר, ההתעללות נמשכה בממוצע כשבע שנים. עברו יותר משמונה וחצי שנים עד שהילדים שנוצלו נעשו מודעים לראשונה להתעללות, ועוד כשש שנים עד שגילו לראשונה את סודם. אף אחד מהמשיבים לא התלונן נגד התוקף. רוב המשתתפים במחקר גילו את סודם לראשונה למישהו מחוץ למשפחה. המעטים שסיפרו לבני משפחתם דיווחו על תגובה עוינת או אדישה. השאלה אם ילדים החווים התעללות מינית כיום מגלים את דבר ההתעללות מוקדם יותר ומקבלים תגובה תומכת יותר, טוענים החוקרים, עדיין לא נחקרה. במקרים שבהם בכל זאת נחשף ניצול מיני במשפחה שואלים תמיד היכן היו ההורה הלא פוגע, בדרך כלל האם, או שני ההורים. "כשהפוגע הוא האב, הנטייה היא לראות באם משתפת פעולה", אומרת ד"ר זליגמן. "בגידתה של האם נחווית לעיתים קרובות על ידי הילד כחמורה ביותר בטראומת גילוי העריות. "יש נשים שמאשימות את הילד, בעיקר הילדה, במה שקרה. המסר המועבר לילד הוא שהוא מפרק את המשפחה, שההורה הפוגע יילך בגללו לכלא, שהמשפחה תסבול מזה כלכלית וחברתית. במקרים שבהם הפוגע הוא קרוב משפחה, כמו דוד או סב, התגובה האופיינית היא של הכחשה והדחקה. הרבה פעמים הילד מואשם בכך שהוא מניפולטיבי, ממציא, עושה עניין מכלום. הכי קשה להורים כשגילוי העריות מתרחש בין אח לאחות, כי הם לא יודעים עם מי להזדהות. במשפחות כאלה נוטים לראות הכחשה - הם' רק שיחקו' - של המעשה". גם היום, טוענת ד"ר זליגמן, מעט מאוד משפחות עומדות מאחורי הילד הנפגע. "כשהדברים יוצאים לאור, בדרך כלל מוציאים את הילד מהבית. לא מוציאים את הפוגע אלא את הקורבן. הילד מרגיש שהוא הרע, שהוא זה שהרס, והפגיעה נעשית עמוקה יותר". טיפול – הדרך לשחרור החל מאמצע שנות ה-80 פותחו כמה מודלים לטיפול בנפגעי גילוי עריות. ככל שהניסיון הקליני הצטבר, כך השתכללו כלי האבחון והטיפול. הטענה המרכזית היא שגילוי עריות ממשיך להדהד בנפשם של הנפגעים במשך כל חייהם. הוא מציף אותם בתחושות, ברגשות ובתמונות של אימה ושל חוסר אונים ומוביל למגוון של השפעות מאוחרות חמורות. התסמינים העיקריים שמהם סובלים מבוגרים נפגעי גילוי עריות הם דיכאון, הפרעות חרדה, פגיעה בדימוי ובהערכה העצמית, חוסר אמון באנשים אחרים, תופעות פסיכוסומטיות, הפרעות במערכת העיכול והרבייה, בעיות בתפקוד המיני, ניתוק, נטיות אובדניות ונטייה לפגיעה עצמית (חזרה לתפקיד הקורבן), קשיים ביצירת קשר, צריכת סמים והתנהגויות מתמכרות כפייתיות אחרות. "השלב המשמעותי ביותר בטיפול בנפגעי גילוי עריות הוא יצירת האמון. אנשים אלה איבדו אמון באנשים בכלל ובוודאי בדמויות 'מטפלות'", אומרת ד"ר זליגמן. "ככל שהמטפל הופך לדמות משמעותית יותר, האמון נבדק מחדש שוב ושוב, ועולות שאלות כמו 'המטפל לא ינצל את כוחו כדי לפגוע בי?', 'האם התלות שלי בך לא תאפשר לך לנצל אותי?' וכדומה. "אחת החוויות הקשות של נפגעי גילוי עריות היא תחושת הבדידות שלהם. לכן האתגר השני של המטפל הוא להכיל ובאמת להיות שם עם המטופל, שלפעמים מספר את סיפורו בפעם הראשונה לאדם אחר. לסייע לו להתחבר מחדש לאימה, לפחד. להבין שהאישיות שלו התפתחה במציאות של טרור, חרדה ושנאה עצמית. לסייע לו להכיר בנטייה שלו לשחזר את הטראומה במהלך חייו ולהפוך שוב ושוב לקורבן".

שלומית שלום, תגובה זהה לזו שאת מעלה הועלתה כאן לפני מספר שבועות וקיבלה התייחסות, את מוזמנת לעלעל אחורה ולעיין בתגובה אל הפנייה הזו, דרור

איך מדברים על הורים בטיפול כשהאדם בן 56 וההורים כבר מתים מרגישה שאני משמיצה אותם.

חיה שלום, את מתארת בעיה שכיחה למדי המופיעה גם כשההורים חיים - הקושי ל"השמיץ" את ההורים בטיפול. מן הסתם תחושת האשמה מוחמרת כשהם לא בחיים. אבל ההורים שלך, של כולנו חיים בתוכנו, אנו נושאים את התמונה שלהם את הקולות שלהם ואם נרצה או לא זה תמיד משפיע עלינו. כך שעיבוד של התחושות שלך כלפיהם בטיפול, אינו יוצר דבר חדש אלא מוציא לחופשי, לא מותיר אותך לבד, עם דברים שממילא נמצאים בתוכך. דרור

לא עוד בכי, לא עוד פגיעות, לא עוד רע, לא עוד כאב, לא עוד חלומות רעים, לא עוד הרגשת בחילה, לא עוד מועקה, לא עוד תחושת חוסר ביטחון, לא עוד חוסר אמון, לא עוד סימני שאלה, לא עוד שאלות יתומות חסרות תשובה, לא עוד... מהו חוזק? חוזק זה להתמודד עם דברים? חוזק זה לא לבכות? חוזק זה לא להיפגע? חוזק זה לעמוד איתן? חוזק זה שליטה? חוזק זה חוסר פחד? מה זה החוזק הזה?ולמה הכל מתפורר?

שלום לך, לא קל להגדיר מהו חוזק. יש המגדירים אותו כיכולת להתמודד עם קשיים עם מצוקות. אבל איך עושים את זה? בעיניי הדרך להיות מסוגלים להתמודד עם תלאות החיים זו גמישות. גמישות מחשבתית רגשית והתנהגותית. היכולת להצליח, וזה קשה, להגיב בצורה מתונה לא קיצונית על אירועים גם אם הם קשים. הנטייה שלנו היא לעיתים קרובות לדבוק בדרכי פעולה שאנו מכירים היטב, גם אם הן אותן הדרכים שהובילו אותנו למקומות קשים. בעיניי אחת הדרכים בהן טיפול מועיל הוא בהקנייה הדרגתית של גמישות שכזו. דרור

הוארך מעצרו של תושב פ"ת שנחשד באונס נכדתו פורסם: 24.12.07, 14:18 בית משפט השלום בפתח תקווה האריך בשבעה ימים את מעצרו של תושב פתח תקווה, בן 74, שנעצר בחשד שאנס וביצע מעשים מגונים בנכדתו, בת 26, מאז הייתה בת 4. הסב נעצר הלילה בעקבות תלונת הנכדה במשטרה. (רענן בן צור)

טלי שלום, זהו אכן מקרה מזעזע, נוסף, אבל אני מקווה שאותה בחורה תמצא בעצמה ובאחרים את הכוחות להתמודד עם ההתעללות שעברה עד כה. דרור

היי אני בת 20 כשאנייוזמת מין עם חברי קשה לי להנות מה שגם הוא לא נראה כ"כ מתלהב כמוני וזה מפריע לי....גם כשהוא יוזם הוא לא נראה מתלהב מי יודע מה.אומנם הוא אומר בסוף האקט שהוא נהנה ושהיה טוב מה יכול להיות הסיבה שהוא נראה לא מתלהב למרות שאני עושה הכל לענג אותו....? ולמה אני לא נהנית כשאני יוזמת? כשהוא היוזם אני מרגישה שאני נהנית יותר.

מזי שלום, את מעלה נושא סבוך שנראה לי שאין עליו תשובה אחת פשוטה. בעיקר משום שצריך לברר לעומק מה זה עבורך ליזום, מה זה מעורר בך, אילו תחושות וחרדות או מחשבות על עצמך. מעבר לכך חשוב לדעת האם זה קורה לך רק איתו, האם זהו הקשר המיני הראשון שלך ושאלות נוספות שנותרות ללא תשובה כרגע. אבל ניתן לומר מהדברים שלך שאת מאוד ממוקדת במה עובר עליו והאם הוא מעוניין בך. כאשר הוא יוזם את מרשה לעצמך להניח שאם הוא יוזם הוא מעוניין, להירגע, ולהינות יותר. שוב, הצעה זו היא בגדר השערה מאחר והיא מבוססת על מעט היכרות איתך. הצעתי היא אם זהו דפוס שחוזר על עצמו שתפני לטיפול, דרור

כמה כאב ורגישות באדם אחד יקר/ה הישארי איתנו תמיד שולחת לך הקלה וחיבוק.

שלום לך, אני שומע ממך בעיקר את האכזבה שלך מהחיים, אבל למרות שלא הארת בדברים אני שומע גם שבעצם האיזכור של אכזבה מהחיים, ביקורת עליהם ישנו רצון לחיות אבל לחיות חיים אחרים. לעיתים הרצון הזה נחלש ולכן צריך שיהיה מישהו לצידך שיזכיר לך שגם הצד הזה קיים בך. שאת לא רוצה למות, שאת רוצה לחיות חיים אחרים. זה הבדל חשוב בעיניי. דרור

(((((((((((דרור))))))))))... אין לי כוחות יותר ... כל הגילויים האלה ..התובנות שלא מגיעות .ל...איך זה קרה לי ? איך הצליח להתמודד מכאן?.. כאילו חזרתי אחורה .. אפילו ..כמה צעדים יותר.. אוףףףףף, נופלת ...נופלת ...ומרגיש שאין סוףףףף.... זה היה כנראה.. קשר מסוד מיוחד, הוא לא נכתב ע"ג דפים , הוא גם לא נאמר במילים , הוא בטח לא היה חתום בשבועה .. הוא לא הופר , ותמיד נשמר ! זה היה קשר מסוג מיוחד בין אבא לילדה קטנה.. (אולי בת 6 ) ?... הפעם הראשונה שם ביננו .. נאמרה כמעט בלי מילים , בלחישה חרישית. שלוותה בששש....עם אצבע על השפתיים . לפעמיים הספיק רק מבט.. לפעמיים זה התחיל רק במשפט .. "אני אוהב אותך ..את תמיד תהייה אהובה שלי " שנאמר בפנים ככ אוהבות , והיום כילדה בת 30 .. אני מבינה עד כמה הפנים האלו , היו ככ משקרות . בפעמים אחרות, כנראה שכבר הייתי מנותקת , לא מודעת , בכלל לא שם .. לצערי ..הייתי .. ילדה קטנה שמבינה .. ששתיקה היא גם בלי מילים . והיו בטח עוד דרכים , וצורות .. שעם הזמן עוד יעלו ...בטיפולים אבל מה שבטוח .. זה היה קשר מיוחד במינו .. כי מהרגע שהתחיל, הוא לא נגמר ... קשר השתיקה . עצוב לי דרור ..ככ עצוב .. מצטערת. שרית

שרית שלום, אני מבין את העצב שלך הקשור לזכרונות והשאלות שעולות בך בשלב זה. במידה מסויימת את אכן נסוגה, כדי לטפל בבעיה אבל עם משאבים וכוחות הגדולים מאלו של ילדה בת שש ובתמיכה קרובה ומחזיקה של איש מקצוע. כשהכוונה היא שלא תישארי שם אלא תצאי מהמקום הזה. כך שאני יכול רק לחזק אותך להתמיד בתהליך החשוב הזה שאת עוברת, ולומר שאני ואני מניח שעוד משתתפים מהפורום איתך בתהליך, דרור

מצטערת שאין לי מילים.רק שמרי עלייך,על הילדה הקטנה של אז,שעדיין עטופה בחומות של שתיקה.. כואבת איתך את כאבך,רק שתדעי אני איתך. מאחלת לך ימים קלים יותר של שקט. והם יגיעו .הם יגיעו. חיבוק...

רציתי לשאול בפנקס הפסיכולוגים גם אתה וגם ליאת רשומים עם מס' רישוי אך ללא "קל" האם אתם פסיכולוגים קליניים כי לפי הפירוט בדף של כל אחד מכם בצד שמאל שניכם ביצעתם את ההתמחויות שלכם ויש לכם קליניקות פרטיות. נ.ב בהמשך להודעה הקודמת שלי זה דווקא הרגיע אותי כאשר ראיתי שגם ללא "קל" ליד השם ניתן לבצע טיפול נפשי.

שלום לך, אני שמח שנרגעת מהתשובה שלי, אם כי אני שם לב שהנושא ממשיך להעסיק אותך מאוד. הסטטוס המקצועי שלי ושל ליאת מפורט בכרטיס הביקור שלנו בבהירות רבה. מעבר לכך כפי שכבר נאמר לך, לעיתים קרובות מתמהמה עידכון פנקס הפסיכולוגים בגרסה האינטרנטית שלו. דרור

ד"ר שלום בת 37 בת יחידה להורים גרושים ללא אב נשואה ואם לשלושה ילדים מקסימים מאז ומתמיד הינני זוכרת את עצמי כילדה לא חברותית במיוחד בעלי אהבת חיי אשר נשלח משמיים כאשר הייתי בת 14 והוא בן 17 וחיים יחד באהבה מיוחדת ואמיתית אך עם מריבות בילתי פוסקות כבר 20 שנה יום יום!!!! שלא תאחר!! מהעבודה אין לך אפשרות ללכת לשום מקום בלעדי איפוא אתה למה אתה לא עונה לטלפון בפעם הראשונה לאן אתה הולך שבעה ימים בשבוע 24 שעות חיי סביב איפוא הוא? בעלי איש יקר ועל תפקיד בכיר במגזר הפרטי מגלה וגילה סובלנות רבה לאורך כל השנים ליפני כשלוש שנים נתקף בהתקף חרדה והמשענת היחידה הייתי אני כנראה שמיביחנתי היה לי אותו סוף סוף "בשליטה" לאחר ניסיונות בכל הכיוונים ללא הצלחה בעלע פנה לטיפול תרופתי לפני כשנה אשר הוכיח את עצמו מעל ומעבר למצופה!!ציפרלקס 10 מ"ג אחת מהבעיות שלי הינה שאני צורחת על הילדים ללא פורופרוציה למעשה תמיד 10 בסולם ריכטר בעלי מאוד מתבייש מהשכנים ומהרצון להקנות בית שליו .לפני כחמישה חודשים שיכנע אותי שיש לקחת ציפרלקס ואולי סוף סף "חרדות הנטישה" לדווריו ייפסקו הצעקות ייעלמו וייסרור שלום בביתינו התחלתי לשתות ופתאום הרגשתי מצויין חרדות הנטישה נעלמו אך במקומם באה חוסר איכפתיות ובטחון עצמי בזה שהבעל יכול ללכת קהות חושים קיצונית(כי ממילא לא הייתי אדם רגיש)אך עדין נשארן לי באום דרגות הרצון ההיסטרי לאן הוא הולך ומה עושה ואוי ואבוי אם ייאחר אני מסוגלת לקלקל ערב שלם הצעקות ווהתפרצויות נשארו כפי שהיו ד"ר אנא ממך האם הכדור אינו מתאים מה לעשות ואיך הינך מגדיר את הבעייה(הכותב הינו בעלי לאחר אישורי)תודה מראש

סימה שלום, אינני נוהג לאבחן דרך האינטרנט, למרות המידע הרב שמסרת. ככלל נראה שכפי שציינת בעלך מהווה עבורך נקודת אור בחיים, ביחד עם תחושה עמוקה שיום אחד הוא ייעלם ואת תקרסי. הדרך שאת מרגישה שאת יכולה לשלוט בכך, למנוע את זה היא לשלוט בכל התנועות שלו אך מן הסתם זה מכניס מתח רב ליחסים שלכם. לא ברור לי גם מדוע בעלך הוא שכותב את הפנייה, האם את רוצה שינוי ואם כן איזה? אם השינוי שאת רוצה בו הוא שינוי פנימי כך שתוכלי להרגיש בטוחה יותר בעצמך ובקשר איתו המלצתי היא שתפני בהקדם לטיפול. ייתכן והמטפל ימליץ לך במקרה כזה גם על טיפול תרופתי, כדי להקל על רמת החרדות שלך. אבל בבסיס את צריכה לטפל בחרדת הנטישה, להבין את מקורותיה מבחינתך ולראות כיצד את יכולה לעבור למצב אחר בו את מרגישה שנטישה אינה הכרחית, וגם אם תקרה היא אינה סוף העולם מבחינתך. דרור