פורום פסיכולוגיה קלינית

ליאת מה שלומך? אצלי לא קל...דיברתי קודם עם הפסיכולוגית...לא יודעת למה אני מספרת לך... מה יהיה הסוף איתי תגידי לילה טוב

שלום ME, שלומי טוב, תודה. אני שמחה שאת מצליחה להיעזר במטפלת שלך כשקשה. טוב לדעת שיש על מי להישען. מקווה, כמו תמיד, שהסוף יהיה שמח :-) סוף שבוע נעים ליאת

היי אני חייבת לציין שתגובתך הפתיעה אותי מעט...עם זאת אני מבינה שאת שמחה בשבילי.. פשוט לא נראה לי שאתם(הפסיכולוגים) אוהבים שמדברים איתכם בין הפגישות לא? הלא זה הזמן הפרטי שלה...לא נראה לי שהיא אוהבת את זה וליאת היום יירד גשם. גשם של מטאורים... צאי למרפסת!:) אינני עוד ציפור לילה...עייפה מאד לילה טוב סופש נעים גלך

ליאת, לעיתים אני תוהה אם את מנסה להצית אצלי את המקום הזה, שאת מכירה אותו לא רע...אני רוצה להאמין שלא...את יודעת, פעם הייתי מאד נפגעת מזה, היום כבר לא(אבל עדיין זה מתיישב אצלי בנקודה רגישה..) וכן, אני יודעת שכאן זה לא טיפול, אבל אני מרגישה שאני קצת מכירה אותך(משהו כמו שנתיים לא?) באותה הזדמנות, אני רוצה בכל זאת להודות לך על הסבלנות והתגובות הנפלאות שלך בתקופה הזו. כיף לקרוא אותך. לפני כשנתיים קבעתי פגישה בפעם הראשונה. לא יודעת אם את זוכרת מה קרה שעתיים לפני הפגישה....ביטלתי אותה...מתתי מפחד: )

לא ברור לי מדוע לא התיחסת(בעיקר להודעה המקורית)

ליאת אני לא רוצה להציק...אבל אני מבינה שתהיי כאן בתחילת השבוע אז אשמח אם תוכלי להתיחסת להודעות תודה ושבוע טוב

אני חושבת שלא היו הרבה פניות לפורום מאחר והקישור לפורום מהעמוד הראשי לא פעיל. קחי לתשומתליבך

ME אם תחזרי להודעתך המקורית, תראי שהיא נענתה במלוא תשומת הלב. לצערי, למרות שאני נחשדת בכך לעיתים, איני קוראת מחשבות. לא יכולתי לדעת שדיברת איתה בטלפון, וגם אם כן, זה משהו ששייך ליחסים ביניכן. דעתי בעניין פחות נחשבת. אין לי שום כוונה להפלות אותך בשום צורה בפורום או לגרום לך להרגיש רע. (אני שמחה תמיד כשאת מרגישה טוב וכשאני מצליחה לעזור). יחד עם זה, העבודה בפורום יכולה לעיתים להיות אינטנסיבית, ולגזול שעות רבות של השקעה. אני משתדלת מאד להתייחס לכל פונה ברוח טובה וידידותית, אך - כפי שכבר ציינתי בעבר - לא אוכל להפוך את הפורום לצ'ט אישי. אם את מרגישה שאת לא נענית בהתאם לציפיותייך, נסי לנסח את שאלותייך בצורה ברורה. יש לי הרגשה שאנחנו קצת בקצר תקשורתי לפעמים. זכרי - אני לא קוראת מחשבות. שלך ליאת

אני מבינה מהיכן נובע הבלבול.כשרשמתי מדוע לא התיחסת להודעה המקורית התכוונתי להודעה בה הגבתי לתגובה שלך-13.12.2007 23:59(אכן היתה טעות בניסוח), ולא להודעות שבאו אחרכ שאילהן הנחתי שלא תגיבי(אם כי קיבלת שם מחמאות:) רציתי לשמוע את דעתך לגבי העניין של השיחה הטלפונית...שלדעתי זה קצת מעיק עליככם הפסיכולוגים... כנראה שהניסוח שלי אכן לקוי.... ולגבי ההודעה המקורית(מקורית),לא חשבתי שאת קרואת מחשבות...כנראה שרשמתי מתוך עיפות ותשישות... יש לי הפרעה גם בכתיבה... לילה טוב

שלום רב, יש לי חבר בן 28 כבר 3 שנים,למרות שהוא ניראה טוב, הוא משכיל (תואר שני), אדיב, מנומס וכו'...הוא ממש ממש ממש חסר ביטחון, הוא מתבייש לפגוש אנשים, לא רוצה לעלות במעלית שיש שכנים, אם הוא מדבר עם מישהו אז הוא מיד מאדים ונכנס למעין מבוכה, בראיונות עבודה הוא לא מצליח לדבר, הוא ממעיט מערכו באופן קיצוני. דיברתי איתו על זה ושאני חושבת שכדאי לו לפנות לייעוץ, אבל הוא לא רוצה, הוא מודע לכך שהוא חסר ביטחון וביישן. מה לדעתך צריך לעשות כדי להעלות לו את הביטחוןו? מה אני צריכה לעשות? ממש כואב לי לראות מהצד שדווקא בחור כמוהו שכולם חושבים עליו שהוא "כמעט מושלם" כל כך חסר ביטחון. תודה

שלום ענת, אני מקווה שהוא יודע עד כמה את דואגת ואוהבת... אני חושבת שכדאי לא להתייאש מהאופציה הטיפולית, ולהמשיך להציע אותה בעדינות אך בנחישות. יכול להיות שהחבר שלך סובל מבעיה שנקראת חרדה חברתית, ואפשר לעזור לו יחסית במהירות באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי פרטני, או טוב מכך - קבוצתי (אני יודעת שזה נשמע פרדוקסלי, אבל זה בדיוק העניין...). במרפאות החוץ של גהה יש יופי של קבוצות לחרדה חברתית, ואני מאמינה שהן מתקיימות במקומות נוספים. מצד שני, יתכן שבכל זאת יתאים לחבר שלך לשוחח עם פסיכולוג שעובד בגישה דינמית, על החוויות והתחושות העומדות ביסוד אי הביטחון שלו. גם זו אופציה מצויינת, אם כי תוצאותיה פחות מהירות. את כמובן יכולה להציע לו לקרוא את תשובתי, ואשמח לעזור אם יהיו לו שאלות נוספות. בהצלחה לשניכם, אורנה

ענת מנסיון... בישנות זו תכונה מולדת ,נכון שהיא יוצרת בעיה שקשורה לתחום החברתי ,וחוסר בטחון בחברה זה אחד מהסממנים. צר לי לאכזב אותך ,אבל טיפול פסיכולוגי ,אינו יכול להפוך אדם שהוא בישן מטבעו .לאדם שהוא ההפך הגמור מזה.. אין חיה כזו. זה כמו הדרישה לשנות את צבע העור..... הענין הופך להיות מטרד כשישנה התנגדות נחרצת, ורצון עז להגמל ..זה כמו לחטט בפצע שאין לו סיכוי להרפא עד שיניחו לו. אם חברך לומד, עובד .ומקיים קשרים חברתיים עם סביבתו הקרובה ,ואולי אין הדבר מפריע לו. כמו שזה מפריע לך .... לא יודעת. אישית ,אני מכירה בישנים ,המצליחים מאוד בתחומם ,והם גם מודעים לכך ,הם פשוט לא נותנים לביישנות הטבעית שלהם . להיות גורם מכשיל בדרכם להצלחה.

שלום, אני מטופלת בערך שנה וכמה חודשים. לפעמים אני מרגישה שיעמום בטיפול, ברצף הזה, בדברים שחוזרים על עצמם. אבל מצד שני הדברים שחוזרים על עצמם הם לא מטופלים או מעובדים, הם חוזרים על עצמם כי אני בורחת מהם בדרך כלשהי והיא תמיד מנסה להחזיר אותי אליהם. מה שרציתי לשתף אותך בו (ושאני לא יכולה לשתף אותה!!!) זה שלפעמים אחרי כמה פגישות רגילות, אני עושה "פיצוץ" מסוים באחת הפגישות, שזה על ידי הוצאת כל הכעס שלי כלפיה, על ידי בריחה מהטיפול, או ביטולים חוזרים שמעצבנים אותה, ובכך אני מרגישה שהדברים קצת זזים, אני שוברת את הרצף הזה. למה נראה לך אני עושה את זה? האם לא טוב לי שם? או פשוט אני אומרת לה שאני כן שם? שתראה אותי!! לא נעים מה שאני עושה לה, אבל תמיד מרגישה צורך בלעשות פניה חדה.

שלום חלית, אני מניחה שאת מנסה להגיד באמצעות ההתנהגות שלך כל מיני דברים, שאת רובם רק את יודעת... אולי את מנסה להגיד לה שאת לא בטוחה שאפשר לאהוב אותך ולהישאר איתך ככה סתם, בלי שום עניין גדול, פשוט כי זו את... אולי את מנסה להזהיר אותה שזה מה שקורה כאשר באמת נוגעים בך ומזהים את הדברים שמהם את בורחת... אני רוצה להציע לך להתאמץ לדבר את הדברים במקום להתנהג אותם - לשים מילים במקום בו את רגילה לשים התנהגויות. תתפלאי לראות מה יכול לקרות כאשר מדברים על מה שמרגישים... בהצלחה, אורנה

שלום אני אמא לילד בן 4 . הוא היה גמול כבר הרבה זמן ואחרי עצירות הוא התחיל לעשות קקי בתחתונים. אני נותנת לו אפקה טבעית נגד עצירות ויציאות רכים, אבל לא יכלה לשכנע אותו לחזור לעשות קקי בשרותים . זה כבר ממשיך שבועה ואני לא ידעת מה לעשות

שלום אלונה, ראשית, כדאי לשלול קיומה של בעיה שיש צורך לטפל בה ברמה הרפואית. במידה ונשללה בעיה כזו, סביר להניח שבנך גילה מחדש את הפוטנציאל הטמון בעשיית הצרכים כדרך להפעיל אותך... את מבקשת שילך לשירותים והוא מסרב, מעסיק אותך בניקוי תחתונים, מדאיג אותך, מכעיס אותך, מייאש אותך, ובדרך אולי מקבל גם כמה טובות הנאה קטנות משום שכל-כך קשה לו עכשיו... זהו מהלך עניינים טבעי ומובן, אבל כדאי לעצור את הגלגל ולשדר חזרה מיידית ל"עסקים כרגיל". קחי אותו לשיחה קצרצרה, אמרי שהעצירות הסתיימה וחוזרים לעשות קקי בשירותים, שכך בני 4 מתנהגים ולכן את מצפה גם ממנו לחזור לכך. קרוב לוודאי שהוא ימשיך לבדוק אותך לזמן מה, אבל אם תהיי רגועה, תחליפי לו תחתונים בלי לעשות עניין ותשדרי ביטחון מלא בכך שהדברים יסתדרו - הוא יישר איתך קו. אם הדברים לא מסתדרים בתוך כמה שבועות, פני לייעוץ אישי אצל פסיכולוג התפתחותי, אבל אני מאוד אופטימית... אורנה

אני עובדת במקום עבודה רועש מאד. בעבר הוא לא היה כך. היה שקט, למרות שאנו עובדים במקום שנקרא OPEN SPACE. מאחר שהעבודה שלי היא במחלקת הכספים, זו עבודה שדורשת ריכוז ודיוק. בעבר החוזק שלי היה לעשות התאמות, אפילו שנים אחורה ולמצוא חובות אבודים בעזרת הסבלנות שיש לי והרצון והאמביציה להתקדם. היום, כשאנחנו עובדים עם כל המחלקות באותו מתחם (כולל שירות לקוחות שזו עבודה רועשת מאד) - אני מוצאת את עצמי מתוסכלת. אתמול, הקש ששבר את גב הגמל היו הילדים שהוריהם הביאו אותם לעבודה כתעסוקה לחופש. שני ילדים בני 4 רצו ושיחקו תופסת במרחב העבודה שלנו והייתי צריכה לחכות כשעה וחצי עד יעבור זעם. כשבאתי וקבלתי בפני הבוסית שלי (שמצידה דורשת ממני לעשות את כל העבודה המצופה ממני למרות שאני מגבה מישהי שעזבה כבר קרוב לחמישה חודשים) - היא ענתה לי: "אבל זה חופש" עניתי לה שאני לא בחופש. לאמיתו של דבר ידוע לי שבחברות אחרות הדבר הזה ממש לא מקובל. אצל אחותי, שעובדת בחברת ביטוח גדולה, מי שאין לו סידור לילדים נשאר בבית ולא הורס לכולם יום עבודה, אבל המדיניות בחברה שלנו מתסכלת ביותר. למותר לציין שהתסכול שלי נובע מכך שלדעתי אני מסוגלת ליותר - כמו שעשיתי בעבר. בעבר יכולתי לקחת על עצמי הרבה עבודה ולסיים אותה מה שעכשיו קשה לי בגלל הרעש של כולם. אני באה הביתה בוכה ושבורה כי אני לא מסוגלת לעבוד כמו שצריך הבוסית שלי אמרה לי: אל תקחי ללב. זה היתרון והחיסרון שלי בעבודה... אני לוקחת ללב ולכן עושה עבודה מכל הלב אבל גם מתוסכלת מחוסר יכולתי לעבוד כמו שצריך בגלל התנאים. עד כדי כך שלמרבה הכאב אני מוצאת את עצמי מחפשת מודעות דרושים...

שלום יעל, התיאור של נשמע מתסכל ביותר. אני מבינה שאת נוטה לפרפקציוניזם, וזקוקה למרחב שיאפשר התמסרות וריכוז מלאים, מושלמים... במקום העבודה שלך אלה ממש לא התנאים. מנקודת מבטי, תוכלי להתקדם בשני כיוונים, על-מנת להיפגש איפשהו באמצע... כיוון אחד הוא עבודה עצמית (ואם תרצי גם טיפולית) על הנטייה הפרפקציוניסטית. זה עשוי להקל עלייך בהיבטים רבים של החיים, מעבר להקשר המקצועי. כיוון שני הוא פעולה לקראת הכרה מצד הבוסית בצורך האמיתי שלך בתנאי עבודה מתאימים יותר. המחשבה שלי היא שאם תנאי העבודה ישתפרו ולו במעט, והנטייה הפרפקציוניסטית שלך תפחת ולו במעט - הרי שהתקדמת הרבה... בהצלחה (מחר חוזרים לבית הספר!) אורנה

בוקר טוב, הפסקתי להשתתף בפורום אבל יש לציין שהוא מקום ממש טוב לשתף אחרים בהתלבטות שלנו, ומקום של אנשים שאיכפת להם. תודה. אני עזבתי את טיפול אחרי שנה וחצי כי היה לי כמה דברים בלתי מובנים. אני עזבתי אבל לא נפרדתי, פשוט אחרי הפגישה האחרונה שהיית לנו לא חזרתי לשם, אבל כשהיא דיברה איתי אמרתי לה שאני לוקחת חופש בלי הגבלה (והיא בטח לא אהבה את הרעיון). הדברים שעיצבנו אותי ואשמח אם תתיחסי אליהם (ולהעיר לי אם אני טועה): - הטענה שחדר טיפול הוא מין מעבדה של הקשרים שבחוץ: זה לא נכון כי זה קשר עם אדם זר, שאף פעם לא תתן לי להתקרב במובן הרגשי. אלא תמיד יש את הקו האדום שאי אפשר לעבורו, ואז אי אפשר מבחינתי לתת לה גם להתקרב. (זה מין משחק כוחות כזה, מי נכנע קודם) - הנקודה שאת באה ומשלמת למישהי שתסבול אותך, את כל הקשקושים שלך, את כל העצבים שלך, את כל הגועל.... משהו מוזר ביותר. - המראה, השיקוף, החשיפה... הכל זה רק מהצד שלך כמטופלת, את חשופה לגמרי מול אדם מסתורי לגמרי, שאין לך שום קשר איתו ולא יהיה לך. - המחשבה מה היא חשבה עלי באמת, בפנים בתוך תוכה הרגה אותי... הרי הזכרת מקודם "כשל אמפטי", ומבחינתי כל הפגישה הטיפולית היא כזאת, כי המטפלת אמורה "להרוג" את כל מה שבתוכה כלפי רק בכדי להיות מטפלת. מה הבעיה בלהיות אמיתיים. - ההרגשה שאת אחת מרשימה מלאה של אנשים בכיינים, אומללים, מוזרים... גם הייתה הרגשה מאוד עזה.... - הגבולות של הזמן, של מקום הישיבה, של המגע..... מצד אחד את צריכה לבטא את כל אבל כל מה שעולה בראש שלך, אבל מצד שני את צריכה לשלוט בצורך שלך בחיבוק, במגע, אולי גם בבכי בכדי שלי יתפרש כמשהו אחר... - ההרגשה שאת חלשה מול אדם חזק, שאין לו שם בעיה, " מושלם" (וזה נובע מהמסתוריות שלכם),... הרגשה מאוד לא טובה. בקיצור כל מה שאמור להיות "מקובל" בחד הטיפול לא היה מקובל אצלי, אז אולי אני לא מתאימה לזה!! * אשמח אם יהיה לך זמן וכוח לתת לי תשובה מפורטת, כי באמת רוצה לשמוע את זה מפי מישהו מקצועי אבל ניטרלי. * אשמח גם אם אחרים ישתפו אותי בחוויות שלהם, אם זה לטוב או לרע. בברכה

אני מרגישה בדיוק אותו דבר, רק שאני לא יודעת איך מפסקים את הטיפול..

את ממש אבל ממש תיארת בצורה כל כך מדוייקת את מה שאני חוויתי במשך שנתיים. פשוט מדהים איך עיצבת את כל הכאבים, העלבונות בטפול ויחסי הכוחות בצורה כל כך תמציתית. מעניין אם תהיה למישהו כאן תשובה קצת יותר מקורית משלל התשובות המקובלות של הפסיכולוגים על זה. (בין היתר משהו כמו: "זה מגן עלייך" שזה עוד פעם שייך ליחסי הכוחות הדפוקים בחדר הטפולי. הגבולות מגנים עלי - מפני מה בדיוק? מפני הפסיכולוג?) ועוד היד נטויה לתאר כהנה וכהנה. אבל את תארת את זה ממילא כל כך יפה.

שלום א.פ.ס.ח, אכן, זמן רב לא ראיתי כאן את הכינוי המעניין שלך... כל הנקודות שהעלית מדברות על תחושת חוסר אמון במשמעותיות ובאמיתיות של קשר טיפולי. אכן, הקשר אינו סימטרי או הדדי, הוא תחום בגבולות של זמן, מיקום ואי-מגע גופני, משלמים עבור הפגישות הטיפוליות ובשעות אחרות נמצאים שם מטופלים אחרים - כל זה נכון לחלוטין, וגם ידוע מראש. ועכשיו, מרגע זה ואילך, התנאים והמגבלות האלה הם בד הציור שעליו כל זוג טיפולי (מטופל-מטפל) מצייר את הציור הייחודי שלו. האם תהית פעם מדוע מטופלים מסוימים משתמשים באותם התנאים המגבילים על-מנת ליצור 'גן-עדן' של קרבה וחמימות, ואילו אחרים משתמשים באותם התנאים על-מנת ליצור גהינום של זרות וניכור? אני מאמינה שזה קורה משום שכל אחד מאיתנו עושה מה שהוא יכול, מה שהוא מכיר, מה שנולדנו איתו + מה שלימדו אותנו חיינו. לא התנאים המגבילים אשמים, אלא הכאב הנורא שלנו, שאנחנו מחיים אותו בתוך חדר הטיפול. למה כדאי, לדעתי, לעשות זאת? משום שדווקא במרחב התחום והמגודר, דווקא בגלל התנאים המגבילים, אפשר להתבונן בכך בחדות יחסית, להבין, ואז גם לצמוח... לילה טוב, אורנה

איזו תגובה קצרה ומאכזבת. ראשית א.פ.ס.ח הפוסט שלך היה מאוד נוגע ותיאר בצורה כל כך מדוייקת את החוויה שלי בטיפול. במשך כ-7 שנים הייתי אצל 5 מטפלים, פסיכודינמיים יש לציין וזאת משום שלא הצלחתי להפנים באמת את "כללי המשחק" של הטיפול. אני חושב שמטופל כמוני, שמגיע עם מצוקה ורצון אמיתי לשינוי, עם מודעות חלקית לבעיות שלו, אך נתקל בגישה הטיפולית הנוקשה של המטפל שלא מצליח להשתחרר מהעמדה המקצועית שלו על מנת לאפשר לי להתקרב, אז קיים פספוס גדול. הרגשתי כאילו שהוא משדר לי : "אם אתה רוצה סיוע, בוא לצד שלי..."הרי המטרה היא אמנם לגעת בנושאים רגישים, שאם הם עולים בעוצמות בחדר הטיפול ככל הנראה הן מתרחשות גם במציאות שקשה לי עם השתיקות, אם האנמיות של המטפל, עם הפסיביות הכל כך מודגשת....שלהמטופל, אבל איפה הגמישות, הרגישות היכולת להתחבר למטופל במקום בו ה-ו-א נמצא!!!. אם אני עזבתי את הטיפול בעיניי זה כישלון של המטפל. אני ביקשתי עזרה ולא יכולתי לקבל את מה שמטפל הציע (בגלל השתיקות, בגלל שלא שאל אודותיי כלום וחיכה רק שאני אדבר, בגלל שכל ההודעה:זמן חזר על אותן פרשנויות כל כך בנליות וידועות מבלי להוסיף שמץ של אינפורמציה חדשה), אם עזבתי אז בעיניי יש משהו דפוק בהתערבות הפסיכודינמית הזו!. הרי מטפל צריך לאחוז בארגז כלים מספיק עשיר שגם אם זיהה אי אלו נקודות בעייתיות ותמות מחייב של המטופל, יש כמה שבילים להגיע אליו ולהזמין אותו למסע המשותף... הצרה היא שאני מחפש קשר חם ומכיל, שבו אני אגבש תובנות בנוגע לעצמי, שיהיה שיח רגשי מעמיק, שהמטפל ירגיש אותי, שיהיה אמפטי....ואני חושש שוב לחזור לטיפול כי זה יהיה "יותר מאותו דבר".....

הי א.פ.ס.ח קצת עייפה מכדי להגיב היום..סליחה רק רציתי להגיד שלום מזמן לא כתבת ובאמת תהיתי אם את עוד כאן ומה שלומך.. שמחה לראות שאת פה :-) לילה טוב, לילך

היי לך, אני בטח כאן אבל רק בתור קוראת. אני בסדר, ממשיכה לחיות...וזהו. רק חיה כי אין את האומץ להפסיק. אולי זה כן יגיע מתישהוא. מה שלומך את? ומה שלום אמא? * הפסקתי להגיב להודעות שלך, כי קראתי פעם שזה כבר מעצבן אותך, כל השרשורים האלו. אז אני פשוט קוראת ותך בשקט. תשמרי על עצמך

היי א.פ.ס.ח, התחלתי לענות לך אתמול, אבל הסתבכתי נורא... אני מנסה שוב. אני קוראת את ההודעה שלך, והמחשבות של מאוד מוכרות לי מעצמי. הרבה מאוד זמן הייתי מרוחקת, חשדנית, בוחנת אותה שוב ושוב כדי שתוכיח שבאמת אכפת לה... היא מצידה המשיכה להיות שם, המשיכה להגיד לי שהיא מכירה ומבינה את הצורך שלי במבחנים האלה, המשיכה לעבור אותם אחד אחרי השני, עד שהיא לא הצליחה. ואני הרגשתי שסוף העולם הגיע. הנה המטפלת מגלה את פרצופה האמיתי, לא אכפת לה ממני בכלל, אני עוד צ'ק בסוף החודש... אבל אז היא התעקשה שנדבר על הפגיעה שלי. היא אמרה סליחה ולקחה אחריות על הטעות שלה.וכל פעם שנפגעתי ממנה, אם זה בגלל משהו שלה באמת, או בגלל פרשנות שלי למעשים או למילים שלה, דיברנו על זה. היא תמיד כנה איתי, ולאחרונה אפילו מספרת לי קצת על עצמה... אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד, זה שכל מה שכתבת הוא נכון, אבל כשתגיעי למטפל/ת הנכונה, וכש*את* תהיי במקום בו את מוכנה "להסתכן" באופן רגשי, תגלי את המקום הנפלא הזה, שהוא כל כך מוגן ובטוח, חם ועוטף, והכי אמיתי שאפשר. אני כבר כמעט שנתיים בטיפול, אינטנסיבי משהו - פעמיים בשבוע. כל ההתקרבות הזאת שלי אל המטפלת, ושלה אלי, היא תוצר של החודשים האחרונים. הקרבה הזאת הצריכה הרבה עבודה קשה, בשביל שתינו. ההתעקשות שלה עלי, עלינו, היא הדבר הכי יפה שאי פעם עשו בשבילי. הכסף הופך לכל כך לא רלוונטי עבורי... אני כבר מרגישה שאכפת לה *ממני*, שהיא כל כך כל כך איתי. אני כל כך מאחלת לך למצוא את הטיפול שייתן לך להרגיש ככה... זה כל כך בונה ומלמד, ובעיקר - מאחה שברי לב...

עם עדיפות למישהו שאתם יודעים שבאמת מצליח לעזור. אשמח לתשובות במייל מכל מי שיודע ויכול להמליץ. (גם ממנהלי הפורום אם אפשר) תודה

אני מיואש לחלוטין. אני לא מצליח לקבל המלצה על אף אחד ואני מאוד מעוניין להתחיל בטיפול. לא הגיוני לקבוע סתם לפי דפי זהב. מה עליי לעשות?

אני עוד מעט בת 30.. לא עוד הרבה - מחר... ואני עדיין מרגישה בפנים ..הילדה הקטנה שנעלמה אותה ילדה בת 19 , 6..9..?? (שגיליתי שחייה אצלי שם בתוכי , מאז שהתחלתי בטיפולים?) ילדה שנזרקה בחושך בחוסר אונים לבד... ואף אחד לא בא להציל אותה ...לא ראה .. ועוד מעט יום הולדת ה11 מאז ואני עדיין מרגישה בעיקר בת 19 כאילו שזו ..רק הנשמה ..שקפאה לי מאז.. ואולי מתישהו אני אצליח להפשיר אותה בחזרה...? אני מנסה, אורנה , ככ מנסה .. באמת .. אבל מרגישה פתאום ככ אבודה אורנה , אולי תם הזמן לרפא?? את הפצעים , את הצלקות שכנראה לעולם לא יגלידו ?.. אולי כדאי פשוט ללמוד לנסות לחיות עם הכאב האינסופי.........?????????? אוווווווווףףףףףףףףףףףףף אורנה יקרה , מרגישה ככ לא טוב בימים האחרונים בעצם בחודשים האחרונים וההרגשה הזו לא משתנה .. כאילו עומדת על הקצה ..ונאחזת..מתנדנדת לא ליפול ..כמעט נופלת .. וככ עצוב לי במקום שאהייה שמחה שמחר אני בת 30 .. במקום שאחשוב על המשפחה המקסימה שהקמתי .. על החלקים הטובים שבי , על הכישורים והערכה אליי מהסובבים אותי .. אני מוצאת את עצמי .. נושמת נשימות ריקות מאוויר , חושבת מחשבות ריקות מתוכן, מרגישה רגשות בעיקר של ריקנות מרגישה שהחיים שלי הפכו לריקים כשהאמת נחשפה לי מול הפנים .. וכאילו שרק המוות מלא בשלווה ... איך אפשר להסביר את המקום הנמוך הזה אלייו אני נשאבת..? איך אפשר להיות נורמלית במקום שמרגיש לי כבר לא נורמלי? איך אני אוכל לנשום בטבעיות במקום שאין לי כבר אויר ? איך אפשר לגעת במקום שאין בו גוף ולא חומר ?.. ולחיות במקום שאין בו חיים , רק מוות ?... כמה שאלות , אורנה ..כמה... ונראה שהמון תהיות ואפס פתרונות באופק.. ככ מצטערת שככה אני כותבת , התחושות קשות ..וההרגשות גם.. הלוואי והייתה אבקת קסמים מפוזרת מעליי וומאירה לי את היום לפחות מחר ..כדי שאוכל מעט לשמוח ..ואפילו וקצת בכלל.. תודה שאת כאן.. מקשיבה ומאפשרת לי להרגיש במקום מכיל ובטוח .. מחבקת, שרית

אז כן היום אני בת 30.. אז מה אאחל לעצמי השנה ?... (למרות כל היאוש , הכאב , והאשמה הגדולה ..שבי) שתהייה לי שלווה ..רגיעה ..בנפש שהחלומות והסיוטים והכאבים יניחו לי לנפשי , שאוכל לישון טוב בלילה , שאחזור לתפקד .. שאפסיק להרוס את עצמי , שאפסיק להאשים את עצמי במה שקרה, שאסלח לעצמי .. שאוכל לסמוך ולהאמין באנשים המנסים לעזור לי ונמצאים סביבי ..(אפילו קצת יותר).. שאפסיק להיות פחדנית מכל דבר ..חח שבן זוגי יהיה בריא ..וימשיך להיות אבא ובן זוג מקסים .. ושהילד שלי יהנה מאמא ..שפחות כואבת..וסובלת שאוכל לתת מעצמי לאחרים , שאחזור להיות אישה , בת זוג ואמא אוהבת ומפנקת.. והכי חשוב , ששמחת החיים תחזור בחזרה לתוכי ... (((((ושלא אשבר מכל התהליך הקשה הזה שאני עוברת ..))))))) אמןןןןןןןןןןןןןןןןן....ואמןןןןןןןןןןןןןןןןן ...ואמןןןןןןןןןןןןןןןןןןן.. איזה ברכות משונות אה?.. כנראה התבגרתי מהר מידיי ..חחח תודה שאת כאן.. מחבקת אותך, שרית

שרית יקרה, כל כך יפה בירכת את עצמך, שלא נותר לי אלא להצטרף לאיחולים. אני מאחלת לך גם, שעד לשנה הבאה, יעזבו אותך לגמרי, הייאוש הכאב והאשמה הגדולה. הם לא מגיעים לך. הרבה מזל טוב יעלה

לשריתו'ש!!! מזל טוב!!!!!! מצטערת שקצת באיחור... http://images.zwani.com/graphics/happy_birthday/images/sdf.gif מאחלת לך כל מה שאיחלת לעצמך ואף יותר המון בריאות,אושר,מיצוי עצמי והצלחה בהכלללל!!! אוהבת אותך, חן

שלום לך, נושא הטיפול, הגבולות, ומה אפשר לתת תוך כדי שיחה מעסיק אותי נורא בתוך הטיפול. אני לא מצליחה להבין איך ניתן לפתור בעיה, או לקבל טראומה קשה מסוימת אחרי שיחה ודיון בנושא. הרי הכאב יישאר אותו כאב, והפחד יישאר אותו פחד...בדיוק אותו הדבר. זה בדיוק דומה לארוחה שאתה הכי שונא בעולם, ובכל פעם שתנסה לטעום תרגיש באותה בחילה של הפעם הראשונה שניסית ולא הצלחת לאכול.!!! -חוץ מזה, יש בהז מין "משחק" כזה, המטפלת "מציגה" את עצמה כאיכפת לה, שכל מה שאני אומרת חשוב לה, אבל בעצם אני "עבודה" בשבילה ולא משנה מה, אני תמיד אשאר "עבודה" וברגע שאני אפסיק ללכת היא תמצא מאה שימלאו את מקומי, אז איפה בעצם הקשר המיוחד הזה שמדברים עליו. אני לא יודעת על מה חושבת תוך כדי השיחה שלי, או הבכי שלי....היא אף פעם לא תהיה כנה מאה אחוז, כי אם תפגע בי, אני בטח אחפש לי מטפל אחר והיא תאבד "קליינט". האם אני טועה כאן? אני לא מצליחה להשתחרר מהרגשות אלו וזה תוקע לי את הטיפול, והדיון הזה חוזר על עצמו הרבה פעמים ביני לבינה. מה לעשות? האם אני לא מתאימה לטיפול? או שאין לי מספיק אימון באחרים?

שלום מ., אתחיל מהסוף: אני לא רואה כל סיבה לחשוב שאינך מתאימה לטיפול (אם יש דבר כזה בכלל), אלא שטיפול מפגיש אותך בצורה מאוד חזקה וכואבת עם שאלת האמון - אמון בקשר רגשי משמעותי. כשאני חושבת על העוצמה הרגשית המלווה את דברייך, אני נוטה להאמין שזו אינה הפעם הראשונה בה את עומדת בפני שאלות של אמון, ויתכן שכבר מצאת את עצמך במצבים בהם עסקת בבדיקה של קשר, באיתגור שלו, בהצבת מכשולים בפני התקדמותו. נדמה לי שאחד האתגרים החשובים כרגע יכול להיות בדיקת התוכן הזה עצמו, כך שהטיפול יעסוק בשאלה מה מעורר בך אי אמון באמיתיות של קרבה ובמשמעותיות שלה עבורך. זה אולי נשמע לך מוגבל ומצומצם, אבל לי זה נשמע טיפול חשוב ומשמעותי מאוד. עם הזמן, יתכן שהקשר הטיפולי הזה יהפוך לקשר מיטיב ומגדל. וגם אם לא, אני חושבת שתצאי נשכרת מחיפוש הדרך. לילה טוב, אורנה

אורנה, זה מרגיש לי קצת לא בריא מצידי שאת והמטפלת שלי הפכתן להיות הסמן של "עוד שבוע עבר".. השבוע היא בחופש. עדיין קשה לי בחופשים.. הלכתי לישון לכמה שעות כדי להעביר את הזמן, אבל מה זה לקדם את השבוע בכמה שעות כשיש עוד שבוע ויום לחכות? לא, לא, זה לגמרי לא מרגיש לי בריא מצידי.. ממש כשכבר חשבתי שאצליח לעמוד בזה בגבורה.. (אל תגלי לה שככה קשה, טוב?) את חושבת שבאיזשהו שלב החופשים האלה יעברו חלק? ואולי זה בכלל סימן טוב שהם לא עוברים חלק? אני מרגישה כמו על קרוסלה גדולה (קרוסלה נחמדה, לא כזאת שעושה בחילות), וכמו ילד אני מחכה נרגשת שאמא תשוב ותופיע ב"תחילת" כל סיבוב, כדי להחליף נפנופים נרגשים, וכדי שתיגע קצת במושב שלי..גם אם לא תדחוף את הקרוסלה באמת ורק תעשה כאילו, זה בסדר. זקוקה לנגיעה הזאת שלה במושב שלי, שתיתן כוחות לסיבוב נוסף. שתגיד "אני רואה אותך". "חיכיתי לך".. זה נשמע לי טיפשי מצידי.. בחופשים ההרגל הזה גורם לי לשבת דרוכה על קצה המושב, כמו כרגיל, כי תיכף-תיכף אמא תופיע מעבר ל"עיקול", אלא שהפעם היא לא שם, ואני בלי כוונה בכל זאת מחכה. זה ההרגל.. בנה את מתח-ציפיית-הפגישה שבוע שלם.. והראש כנראה יסתובב למקום בו הייתה אמורה לחכות, ויתקע שם לכמה רגעים, בפליאה, עד שיעלם גם הוא (המקום, לא הראש) מעבר לעיקול של סיבוב חדש. זה בסך הכל עוד שבוע, בסך הכל חופש. שום דבר לא קרה. זה לא סוף העולם וניפגש בשבוע הבא.. זה באמת כלום. ואיך זה שאני בכל זאת מתגעגעת? הכמיהה הזאת קצת לא נוחה.. (היא צוחקת לי על "לא נוח" לאחרונה.. מחליפה לי אותה ב"קשה", לפעמים אפילו "בלתי נסבל" או "קשה מנשוא".. "קשה מנשוא" זה כבר באמת קשה מנשוא..) אתלה את התמונה שלה על המושב הריק מולי בקרוסלה.. שיהיה לבנתיים.. נתרכז בלהתבונן בקרוסלה ולא במה שרץ שם בחוץ.. שלא תהיה לי סחרחורת. טוב, יהיה בסדר.. זה באמת שום דבר, וכבר ממחר (או מחרתיים) יהיה קל יותר.. (נכון?) לא מבינה איך מחשבות הסרטן הישנות חזרו לשטוף אותי ברגע.. כמו סכר מטפטף.. טוב. שטויות- יהיה בסדר. אצלך וודאי כבר חצות וקצת, אז שיהיה ליל מנוחה, אורנה יקרה (נעים שאת כאן :-) לילך

לילך יקירתי, קראתי עכשיו ונעצבתי אל ליבי, שחיכית גם לה גם לי... (אני לא בחופשה, להיפך ולהיפך, והנה מתקרבת שעת חצות של רביעי). כדרכך כתבת יפה על אימא, שפניה הטובות יתגלו תמיד מעבר לעיקול הדרך. ולי ברור לחלוטין מאיפה באו מחשבות הסרטן, כשעיקול הדרך נראה פתאום בודד כל-כך. אבל לילך - אימא שלך כאן, והמושב שלה בסחרחרה יתמלא בקרוב, וגם אנחנו פה... לילה טוב וחם, אורנה

אורנה יקרה, חיכיתי כל כך למילים הטובות שלך...והן נפלו בדיוק למקומות הנכונים. היה שווה לחכות! עכשיו אפשר ללכת לישון :-) הציפייה השבוע (למטפלת) הייתה לי קשה ומתישה.. תודה שאת כל כך נחמדה איתי.. קצת לא ברור לי איך, אבל חמק מעיניי הקשר שבין אמא-מטפלת בקרוסלה, לאמא האמיתית ודאגות הסרטן הישנות (נכון מוזר?).. כשקראתי אותך התבלבלתי לרגע..הרי לא על אמא דיברתי, אלא על המטפלת.. מוזר שלא שמתי לב.. נגעת בי, כהרגלך. שולחת חצי מבט ביישן וחם, רגע לפני שאני חולפת לידך בקרוסלה שלי (תודה על דחיפה קטנה ומורגשת) לילך.

אורנה שלום, אני בתחילת טיפול - שלושה פגישות. אמרו לי שאני צריכה לבדוק אם אני מרגישה כימיה עם המטפל על מנת להישאר אצלו ובכלל שעדיף לבדוק כמה פסיכולוגים ולראות עם מי יש כימיה. מהי בעצם כימיה? מה אני אמורה להרגיש? איך אני יכולה לדעת אם קיימת כימיה או לא? (זה לא שכרגע אני לא מרגישה כימיה- אולי כן. פשוט חסרה לי ההגדרה וההבנה- מהי כימיה בטיפול..). חג שמח

שלום יעל, כימיה, ואולי אפילו אלכימיה - במובן של ה"קסם" הזה גורם לנו להרגיש שהגענו אל המקום הנכון... נסי להיות פתוחה לקלוט רשמים שונים שלך: איך את מרגישה בחדר, איך את חווה את המטפל, מה אומרות לך הבעות פניו, עיניו כשהוא מקשיב, החיוך כשאת נכנסת... האם את מרגישה חמימות ורצון להעמיק, אולי ניכור ובלבול, מה קורה כאשר את מבטאת תחושות כאלה בפניו... זה בסדר גם לא להיות לגמרי בטוחה, ולהחליט שאת נותנת לעצמך זמן לבדוק. בהצלחה, אורנה

שלום , אני בן 16 ושמונה חודשים . אני ילד פרפקציוניסט. לפני כשנה וחצי קיבלתי ציון 80 בפיזיקה באחד המבחנים ואני חושב שמאז נכנסתי לדיכאון. התחיל לכאוב לי הראש באזור האחורי , והתחיל לי חוסר ריכוז והתקשתי לישון . כך הייתי לאורך תקופה ארוכה של שנה. כיום עדיין קיימת אצלי התחושה הזו ויש לי קושי בריכוז , קושי בקריאה ,חרדה מבחינות , אך אני ישן היטב. מאוד חשובים לי השגיי הלימודיים שתמיד היו גבוהים , אך המצב שבו אני נמצא מקשה עליי ללמוד . אני לוקח כמוסות אומגה 3 בכל יום במינון של 1 גרם-2 כמוסות ליום- ( בסה"כ) ( בכל כמוסה מינון מוגבר של EPA) , ובזכות זה כשיש לי כאב ראש הוא עובר. אני לא רוצה ללכת לטיפול אצל פסיכיאטר , מפני שאני חושש שהוא יתן לי טיפול תרופתי ועתידי יפגע בשל כך , ציוני גבוהים מאוד וחבל שעתידי יפגע ( הצבא לא יקבל אותי , ובכלל בכל מקום לא יקבלו אותי לעבודה). אין לי נטיות אובדניות כלל או דברים מהסוג הזה . האם הטיפול באומגה 3 יכול לפתור לי את הבעיה ? אם כן , לאורך כמה זמן עליי להמשיך את נטילת הכדורים של האומגה 3? מה אתם מציעים לי לעשות ? תודה רבה מראש

שלום חסוי, לגבי טיפול בכמוסות אומגה 3, לא אוכל להתייחס באופן מלא משום שאינני רופאה וגם לא מטפלת אלטרנטיבית. לעניות דעתי, זה בוודאי לא מזיק, אך גם התועלת במצב הרגשי שתיארת אינה רבה. אני רוצה להציע לך לבקש מהוריך לתאם עבורך פגישה עם פסיכולוג קליני, איתו תתייעץ פנים אל פנים. טיפול פסיכולוגי יכול לעזור הרבה מאוד במצבים של חרדה ודיכאון, ובאופן כללי אין לצבא ולמקומות עבודה כל קושי עם צורת עזרה זו (אני חושבת שגם בנוגע לטיפול הפסיכיאטרי תיארת תמונה שחורה מדי, אך נניח לזאת כרגע משום שטרם אובחנת וקיבלת ייעוץ מקצועי כיצד לנהוג). אתה יכול לבקש מהוריך ליצור איתי קשר, ואנסה לעזור לכם להגיע לאיש מקצוע מתאים. בהצלחה, אורנה

שלום דרור, אני כבר בטפול שנתיים אחרי שהיה קודם טפול משפחתי. "המטפל" היה האדם הכי משמעותי לי בחיים במשך השנתיים האלה ובעצם גם קודם בטפול המשפחתי. למרות שכל הזמן היו פיצוצים שונים וכל פעם הלכתי אבל חזרתי. כל פעם שחזרתי היה זנב בין הרגליים אבל אחר כך המשיך טוב. היו שינויים גדולים בחיים שלי ובכלל ועכשיו פתאום היה פצוץ נוסף ועוד פעם הלכתי, ועכשיו אני אומרת לעצמי שדי, אני לא יכולה יותר את הפצוצים האלה. אולי גם הוא באמת לא כזה משמעותי כמו שחשבתי, הכל טעות אופטית מה שנקרא,, וכשאני זוכרת את הרגעים שבהם תמך אני חושבת אולי לחזור אבל אז אני נזכרת בכל הדברים האחרים דברים שאמר לי ושפגעו, ובכלל נדמה לי שגם לו כבר אין כוח לפצוצים האלה למרות שהוא מקבל כסף בשבילם..:_) יכול להיות שהוא באמת לא כזה משמעותי לי ושהכל באמת אשליה אופטית, אני הרי נשואה ואמא לילדים והם אמורים להיות הכי משמעותיים, ואולי באמת הכל סתם בראש שלי ומה שאני צריכה זה להמשיך ללכת. אני לא יודעת אפילו מה אני שואלת - אולי אתה תבין רק אל תגיד לי תחזרי אליו תבררי את זה איתו כמו שאתם נוהגים בפורום הזה. אוללי אני כבר עייפה מטפולים וצריכה פשוט לגדול ולהמשיך הלאה.

שלום ליאן, דרור יהיה כאן בשבוע הבא, ובינתיים תשובתי. אני מבינה ממה שכתבת שהקשר עם המטפל מאוד משמעותי עבורך. משמעותי באופן מורכב: כולל פיצוצים, כולל השוואות עם קשרים אחרים, כולל אי אמון בכך שזה בכלל אמיתי, כולל רגעי שיא נפלאים ורגעי שפל עזים לא פחות. כל החבילה... יכול להיות שזה שיקוף לא רע של האופן בו את יוצרת קשר רגשי משמעותי גם מחוץ לחדר הטיפול, עם כל החבילה שלך... אם כך הדבר, אני חושבת שהתמזל מזלך לפגוש מטפל שאיתו את מחייה חלק חשוב מהחוויה הרגשית שלך. ואם כך הדבר, כדאי לך להשתמש בקשר על-מנת ללמוד על-עצמך, להכיר את עצמך, לגדול... לילה טוב, אורנה

אני בטיפול קרוב לשנתיים.לאחרונה אני חש צורך להגדיל את כמות המפגשים בכדי לנסות ללבן ולגעת בסוגיות שמטרידות אותי .אני מוכן להיחשף יותר ולדבר "מבפנים" כשאני מודע לכך שהדבר לא יהיה קל.אבל...מבחינת התשלום:אין באפשרותי כרגע לשלם יותר ואני מוכן לצבור חוב ולהסדירו ברגע שירווח לי.דברתי על כך אם המטפל ולאחר שהוא חשב קלות הוא אמר שזו הפרנסה שלו ולא ייתכן שהוא יעבוד בחינם.אני כנראה התאבנתי והוא אמר :אני רואה שקשה לך לשמוע זאת,אני לא רוצה לתת לך תשובה חד משמעית ו...כרגיל...נדבר על כך שבוע הבא.בדיוק זמננו תם וגם שכחתי לשלם לו על חודש שעבר,נזכרתי בעודי עומד בפתח ,כך שהדבר נדחה לשבוע הבא.האמת...האינסטינקט הראשוני והילדותי שלי הוא לבטל את המפגש הבא.אודה על התייחסותכם בנידון.(כבר מספר שבועות בדרכי חזרה הביתה אני מתוסכל מהמפגשים שלא מובילים לשום מקום,מהבזבוז זמן,כסף ודלק שאני משקיע ללא הרגשה של תזוזה כלשהיא).

שלום שי, קראתי את דבריך והרגשתי את הכעס והמצוקה - תחושה של אגרוף בבטן. אתה מעז לבטא צורך, הזדקקות, רצון בהגברת הקרבה, ואלה נתקלו במענה מציאותי של תשלום והסדרי דחיית חוב. אני חושבת שעמדת היום למול משהו שבעגה פסיכולוגית נקרא 'כשל אמפטי' - כשל לקרוא מבעד למילים את המשמעות הרגשית של בקשתך להגביר את תדירות הפגישות, ומענה מהיר מדי מתוך אותו עולם-תוכן קונקרטי של תשלומים וחובות כספיים. אני יודעת שזה כואב מאוד, ובכל זאת אני רוצה שתדע שכשל אמפטי קורה גם לטובים שביננו - כפסיכולוגים, כהורים, כבני-זוג... פשוט משום שזה חלק מלהיות אנושי. לכן, קשר חזק (בחיים ובטיפול) לא נבחן בכך שאין בו כשלים אמפטיים, אלא באופן בו מבררים ומתמודדים עמם. אני חושבת שאם תאסוף את כל כוחותיך ותחזור לשם, תוכל לגלות מה קורה ביניכם כאשר אתם מבררים את הכשל. אני מבטיחה לך שזו הרגשה מאוד טובה, ומגדלת, להתמודד ביחד עם כשל כזה. אגב, ההרגשה הטובה לא תגיע דווקא מהיענות של המטפל לדחיית חוב (יש כל מיני עמדות תיאורטיות ופרקטיות בנושא הזה, ואפילו ברמה הקונקרטית - יתכן שזה לא אפשרי מבחינתו). ההרגשה הטובה תנבע ממשהו שקשור יותר להכרה ברגשותיך, בכוונותיך הטובות, בנכונות שלך להסתכן ברמה הרגשית. אז גם תוכל לחזור תחושת המשמעותיות של הטיפול, שאבדה לך ביציאה מהפגישה, כשהכל התרוקן מתוכן... בהצלחה, וראה עצמך מוזמן לחזור ולספר, אורנה

אורנה,ראשית המון המון תודה על תשובתך המפורטת והאמפטית. הפגישה הבאה שלי היא בשבוע הבא,אך כעת-ככל שחולפות השעות-אני חושב שאם כל ההבנה למה שקרה בחדר אני בכלל לא בטוח שאני אכן רוצה לצבור חוב כספי ולהתחיל את כל "המסע" הזה.(במידה והוא אכן ילך לקראתי).אני תוהה על גבי הפורום האם אני אכן שלם אם רצון זה שהוא שונה לחלוטין ממה שרציתי במפגש האחרון או שזו למעשה תגובה וכעס על חוסר האכפתיות וההבנה המידית שלו ללכת לקראתי.אני מרגיש במין מאבק כוחות "להראות לו" מי פה החזק והמנצח-גם אם אתה מסכים אז אני כבר לא רוצה.די ילדותי נכון? אז מה מרצון עז לפתוח דברים ולהיכנס לנפש פנימה אני נסוג ומתרחק עד כדי רצון לסיים את הקשר והטיפול שעד כה לרוב עשו לי טוב?

הי אורנה, אני לא בטוחה שיש שאלה בקצה את יודעת, אני קוראת פה המון על נשים, צעירות, שחוו תקיפה מינית, לעיתים גם בתוך המשפחה. אני קוראת את התגובות, אני קוראת את הפניות. בתחילת השבוע פורסמה פניה בעייתית משהו של אב שגררה אחריה שפע תגובות (גם שלי דרך אגב), ואני לומדת לדעת לאט לאט, את הסמפטומים הנפשיים שמופעים בתגובה לפגיעה. לצערי הרב אני מוצאת שם את עצמי. מאוד. אני עברתי תקיפה הורית לא מינית. יותר מזה, הייתי חשופה לאלימות אבל כזו שלא הופנתה נגדי. אבל חייתי בפחד מוות. אמיתי. מה אני אומרת פה? אני לא מוכנה לסלוח. לו. לתוקף. הבנתי את זה בגיל מאוחר. אני בת 42. הסביבה מצפה לעיתים שאני אתפייס איתו. מעין סוג של בגרות. ואני מוצאת את עצמי מתגוננת משהו. לו הייתי טוענת לתקיפה מינית - זה כמעט היה ברור שאין מחילה. אמרתי שאין שאלה כאן. אני מהגגת. תודה על ההקשבה

שלום מהלכת על להב הסכין, הכינוי בו בחרת מעביר יותר מכל את התחושה שאינך רק מהגגת, אלא נוגעת במשהו שיש לו השפעה דרמטית על חייך. אם תרצי, אני מציעה לנסות להבין את התהליך שאת עוברת סביב הפגיעה, בשבילך, לא בשבילו. סליחה אינה הדרך היחידה להתמודד עם חוויות קשות בחיינו, ולפעמים באמת אי אפשר לעשות אינטגרציה של דברים מסוימים לתוך המבנה ה'רגיל' של חיינו. דברים מסוימים עלולים להישאר "בחוץ", לא מעוכלים, בלתי נסלחים, אבל כדאי להבין גם את ההשלכות של תהליך כזה. אני מקווה להקלה, לשמחה, לקשרים חיוביים ובונים בחייך, אורנה

למה אפשר לשייך חלום בו מופיע המטפל, בתפקיד של מנחה?

שלום רעיה, בפסיכולגיה קלינית אין פירוש כללי המתאים לחלומות באופן רחב, אלא מחפשים את הפירוש האישי, הייחודי למטופל. אם תביאי את החלום לטיפול, אני מניחה שתחפשו ביחד מהו 'מנחה' עבורך, אילו תחושות ליוו את החלום, מהן האסוציאציות שלך לנוכחות המטפל בחלום וכן הלאה. אני מאוד ממליצה להביא את החלום לטיפול, לעיתים קרובות עולים חומרים מעניינים ואף מפתיעים. חלומות פז, אורנה

רציתי לשאול האם יש הבדל בטיפול פסיכולוגי אצל פסיכיאטר שהוא פסיכוטרפיסט (מעבר לייתרון שבמתן התרופות) והאם מישהו מהפורום התנסה בכך תודה

שלום מורן, אני מניחה שאת מתכוונת להבדל בין טיפול אצל פסיכולוג קליני לבין טיפול אצל פסיכיאטר בעל הכשרה נוספת בפסיכותרפיה. בעיקרון, ההכשרה בתוכנית לפסיכותרפיה (תוכנית בה לומדים פסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים ופסיכיאטרים) נחשבת רחבה ומעמיקה, ואם יש לך כימיה טובה עם הפסיכיאטר אפשר להתחיל את הטיפול בביטחה. יש שיטענו שפסיכולוגים קליניים שייכים למסורת המעודדת תהליכים של הדרכה, העמקה בטכניקות טיפול והתעדכנות בגישות חדשות, אבל אני נוטה לחשוב שזה אינו מאפיין ייחודי של פסיכולוגים קליניים, אלא מאפיין של מטפל טוב בכל אסכולה. שיהיה בהצלחה, אורנה

ההבדל הוא בעיקר במחיר. פסיכיאטר מרשה לעצמו לקחת יד ושן מבחינת המחירים, רק כי הוא רופא קודם כל. והשאר תלוי באישיות של המטפל. מנסיון הפסיכיאטרים הם קצת נאדות נפוחים, אבל לך יהיה נסיון אחר.

ימים ככ קשים ..תחושות איומות , טיפולים כואבים , פלאשבקים , הזכרויות .. אוווווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף שאני רוצה רק להקיא,.. להקיא , כי רק כך ארגיש אותו יוצא ממני . להקיא, כי רק ככה אתנקה מהזוהמה הזו שהוא השאיר בתוכי .. להקיא, כי רק כך אדע שאני בת אנוש. להקיא, , כי רק כך אשתחרר מהכאב הנוראי הזה . להקיא , כדי לנשום. כדי לנשום. כדי לנשום שוב מחדש... להקיא .., עד שיירד ממני דם .. כדי לראות את הדם שהיה שייך רק לי ומתערבב בלי רצון בגוף שלי ..עם שלו. להקיא , כדי לזכור שגם הוא היה פעם אולי ..בן אנוש. להקיא , כי מגיע לי כאב, מגיע לי סבל כי אני אשמההההה . להקיא, כדי למות. כדי למות. כדי למות. אז ..להקיא, בלי סיבה. להקיא, מכאב. להקיא, מחולשה. להקיא, מייאוש. להקיא, מבדידות. להקיא, מכעס. להקיא, משנאה לעצמי . להקיא, מעצבות. להקיא, בלי סיבה. או עם. או בלי. זה כבר לא משנה .. אבל להקיא, כדי להשתחרר, אפילו רק .. מעצמי דרור.. אני לא מסוגלת להתמודד עם כל הכאב ..שעובר עליי.. לא מסוגלת

שלום לך, את מתארת בחיות רבה את הקשיים שלך, את הרצון שלך להקיא מתוכך את הפוגע ואת הכאב. זו תקופה קשה וצריך לשרוד אותה, את לא לבד בתוכה גם אם לעיתים נדמה שכן. יש לך את המטפל, את הפורום וגורמי תמיכה נוספים, תני להם להיות שם בשבילך תעזרי בהם ובהדרגה הכאב יפחת. דרור

אם פסיכיאטר אזרחי לא יתן לי אישור לחזור לצבא . זה אומר שיש לי בעיה נפשית איזשהי. הוא יתן לי טיפול לפתור את הבעיה?

ענת שלום, אני חייב לומר שלא לגמרי הבנתי, האם היית בצבא ושוחררת מסיבה נפשית? בכל מקרה כזה ניתן לתבוע את הצבא להכרה בנזק שנגרם, ולתמיכה טיפולית. אם הבעיה דורשת התערבות תרופתית מיידית אין לי כל ספק שהוא ייתן לך טיפול. דרור

דרור שלום, אני בתחילת טיפול, שלושה פגישות עד עכשיו. אומרים לי מסביבי שאם אני מרגישה שאין לי כימיה אם המטפל עלי לעזוב. כיצד אני יודעת שאכן קיימת כימיה? מה אני אמורה לבדוק/להרגיש?

יעל שלום, מדברים הרבה על כימיה בטיפול, אבל בעיני טיפול זה לא עניין של כימיה. לעיתים יצירת הקשר הראשוני בטיפול משמעותי והוא חלק בלתי נפרד מהטיפול עצמו גם אם מרגישים שזה לא הולך חלק. מה שאני כן ממליץ הוא לפתוח את זה לשיחה מול המטפל, לומר לו את הדברים הללו. ייתכן וגם הוא מתרשם שהוא לא יכול לעזור לך, אבל בכל מקרה זוהי שיחה חשובה ביותר. דרור

דרור, לא הסברתי נכון את השאלה שלי. זה לא שאני מרגישה חוסר כימיה בטיפול.. אני פשוט לא בטוחה כיצד אני יודעת שישנה כימיה? איך מודדים כימיה, מה מרגישים?

חברה הכי טובה שלי התאבדה לפני שלושה חודשים אנו חברות מאז הצבא מאז מותה אני בדכאון ולא יכולה לסלוח לה על שלא סיפרה לי כלום אני מתביישת ללכת לנחם את ההורים שלה כי מרגישה שהם מסתכלים עלי ואומרים חבל שאת לא הלכת במקומה. התחלתי בעקבות זה טיפול אבל חיי התהפכו לגמרי אם רק הייתי פחות עסוקה בעצמי ובשיחות איתה על קניונים ובחורים אולי היא הייתה אומרת משהו. אני כזו אגואיסטית אני רוצה אותה חזרה רוצהו הזדמנות שניה.

נעמה שלום, התאבדות של אדם קרוב מותירה לרוב ברגשות מעורבים, כעס מצד אחד ואשמה מאידך. זה לא מקל על ההתמודדות עם האבל עצמו על המוות של האדם הקרוב. התחושה שאם רק היית מסתכלת היית רואה מובנת, אבל לא מדוייקת. לא תמיד ניתן לראות שהאדם, בעיקר אם הוא רוצה להסתיר את זה, רוצה למות. אני חושב שעשית נכון שהלכת לטיפול, חשוב שתעבדי את זה, וחשוב עוד יותר שלא תעצרי את חייך. דרור

שלום לך, יש שני דברים שלא מובנים לי בטיפול 1) עניין הגבולות.. הכוונה היא שיש צורך בטיפול בקרבה , הבנה, איכפתיות בין המטפל למטופל, זהו קשר מיוחד במינו, אבל מצד שני יש את הגבולות האלו שאי אפשר לעבור ואני לא מדברת על חדירה לחייו הפרטיים של המטפל אלא הצורך העז שנוצר אצל המטופל, לרוב נגמר "בדחייה" מחוץ לחדר הטיפול. 2) הקרבה וכל האיכפתיות, מחוץ לחד הטיפול הופכת לניכור מוחלט. אם אנחנו נפגשים אנחנו מתנהגים כאילו שלא מכירים בכלל. האדם הזר שנתת בו את כל אמונך וכל סודותיך, אתה בעצם בשבילו עוד מטופל, ועוד מספר בחד הטיפול. ברגע שהוא סוגר את הדלת אחריך, אתה נעלם מחייו, אבל הוא נשאר בחייך. זה סוג של שליטה, סוג של כוח מול חולשה!!! איך אפשר להתמודד עם סוגיות אלו. תודה

שלום לך, את מתארת את הדברים כפי שאת חשה אותם בטיפול. אבל את עושה דבר נוסף את מחליטה בשבילך המטפל שלך כיצד הוא מרגיש, מבלי שיהיה לך ספק בכך. למשל את מפרשת אי אמירת שלום כחוסר אכפתיות, אבל ייתכן והוא נותן לך את הבחירה אם לומר לו שלום מחוץ לטיפול, האם זה נוח לך. זו רק דוגמא, אבל בהחלט שווה להעמיד סימני שאלה לגבי האכפתיות שנגמרת ברגע שהדלת נגמרת. לגבי הגבולות, הם אלה שמאפשרות את קיום הטיפול, את קיום הקרבה תוך ידיעה שהיא תחומה במקום ובזמן, ועל ידי כך ניתן לגעת במקומות כואבים, להיות קרובים גם כשזה קשה נורא. כי הגבולות מאפשרים תחושה כללית של בטחון והחזקה, גם כשהכל נראה כמתפרק. דרור

שלום רב דרורלא הרבה במילים רק אומר חג אורים שמח לך.

חג שמח גם לך, דרור

איתי בצוות עובדת מישהי שלצערה (ולצערם של עוד כמה) סובלת מאלרגיה. המצב הזה גורם לה למשוך באף כל 2 דקות בערך מה שחוץ מזה שמפריע בגלל הרעש - גם מאד מאד מגעיל. אני יכולה להבין כשאדם מצונן יומיים,שלושה שבוע - מתעלמים וזה עובר. אבל המצב הזה נמשך כבר כמעט כחודשיים מאז שהגיע לצוות שלנו. זה כל כל דוחה, אני יושבת בבוקר אוכלת מעדן ליד השולחן שלי ושומעת אותה מעלה את הנזלת שלה כל 2 דקות. מישהי ממחלקה אחרת שאלה אותה אם אין טיפול לזה, היא אמרה שלפעמים היא לוקחת כדורים. מה אפשר לעשות לפני שאני מתפרצת עליה או זורקת לה קופסת טישיו על הראש? המצב מפריע לי ומפריע לעבודה שלי. אני לפעמים מוצאת את עצמי מטיילת באמצע יום עבודה רק כי אני לא מסוגלת יותר לגועל נפש הזה. נא עזרתכם.

שרון שלום, את יכולה לעשות אחד משני דברים מרכזיים. הראשון, לנסות ולייחס לזה פחות חשיבות, פחות להיגעל מזה, ובוודאי פחות לתת לזה להשפיע עלייך כל כך. שנית את יכולה להמשיך את הקו שחברתך התחילה, לדבר באופן גלוי איתה, לא תוקפני, אבל להציע לה טישיו כשהיא מושכת באף וכן הלאה. קל יותר לרצות שהאחר ישתנה, אבל לפעמים צריך גם לנסות ולשנות את עצמנו, וזה בכלל לא קל. דרור

דרור שלום, אתה מאמין שיש אנשים (כמוני למשל) שאין להם כמעט מזל בחיים,ובכל התחומים'לא הולך להם' בקלות ולפעמים בכלל לא? אני יודעת שזו קצת 'חשיבה קורבנית',אך זו תחושתי,וכמה שאני מנסה - ה'טיפת אופטימיות' שעוד היתה לי 'הולכת ונעלמת' לגמרי. מילא כשדברים תלויים רק בי,אך כאן הם תלויים גם בגורמים רבים אחרים ואין לי שליטה עליהם,לכן אני אומרת שפשוט אין לי מזל בחיים.

משתנה שלום, ישנן תקופות בהן נראה שהכל הולך הפוך או לא הולך בכלל. אבל בעיני יש גם אופן התבונות במה שקורה. אני לא יודע מה לא הולך לך כרגע, אבל האם רק לך זה לא הולך. או שפשוט בחוויה שלך זה מצטרף לשורה ארוכה של אכזבות ובתוכן גם השאלה מדוע שהפעם זה יהיה שונה. דרור

שלום משתנה, את יודעת? אני חושבת שזו לא חשיבה קורבנית, מה שאת כותבת. אני חושבת שבאמת יש אנשים שיש להם יותר מזל בחיים ויש אנשים שיש להם פחות (לא "אין" או "יש", אלא אולי "יותר" ו"פחות"). הלכתי לא מזמן לקוראת בקפה (התחשק לי פעם אחת לנסות :-) והיא הגדירה את זה יפה; היא אמרה שאין לי פרוטקציה בחיים..הכל מגיע מאוחר יותר ואחרי עבודה קשה. יש הרבה אנשים שלא עובדים קשה מאיתנו, ממני וממך, או משתדלים יותר או נחמדים יותר או חכמים יותר, ובכל זאת.., איכשהו החיים כאילו זורמים לכיוון שלהם, עם קצת פחות מאבקים (פנימיים או חיצוניים). פרוטקציה זו הגדרה שמצאה חן בעיניי. אני דווקא כן נוטה להאמין קצת במזל, וגם בכוחה של אקראיות, שמפגישה אותנו עם כל מיני מצבים, אבל אני לא מאמינה שהדברים הללו, עליהם אין לנו שליטה, קבועים מראש ולתמיד. לא מאמינה שאין מה לעשות. החשיבה הקורבנית היא אולי ביחס לשאלה "מה את מתכוונת לעשות בקשר לזה?".. כנראה שכולנו קצת "קורבנות" של נסיבות חיינו, אבל אנחנו לא *רק* קורבנות שלהן. אנחנו גם מובילים את עצמנו לנסיבות דומות או שונות, אנחנו גם תורמים להמשך התקיימותן של הנסיבות הללו, או לצעידה אמיצה במסלולים חדשים, אנחנו גם אנשים בפני עצמנו- למרות ובזכות הנסיבות האלה- עם אהבות ורצונות ומחשבות וכשרונות שהם רק שלנו. משתנה יקרה, אל תצמצמי את המחשבה על עצמך רק ל"אני בן אדם בלי מזל". חבל, לא? קחי רגע צעד אחד אחורה מהמקרה הספציפי שגרם לך לחשוב היום שאת חסרת מזל, ותראי שאת עוד הרבה דברים ולא רק 'חסרת מזל'. אל תשכחי את הדברים שאת *כן*. בסדר? ואם באמת יש לך פחות מזל מלאנשים סביבך? אז מה? מה זה אומר? זה כנראה אומר מה שתרצי שזה יגיד.. יש תקופות, לפעמים ארוכות, שיותר קשה למצוא כוח-רצון ואופטימיות, אני יודעת.. לפעמים נדמה שהשפל הזה נגזר עלינו מלמעלה והגאות כנראה נועדה לאנשים אחרים. אני נוטה להשלים עם שפל זמני ולחכות בסבלנות לגאות (מתוך תקווה ותחושה פנימית שהיא תגיע). אבל ההשלמה הזאת היא גם קצת כדי לנוח טיפה מהמאבק ולאסוף כוחות. כי בסך הכל- גם הגאות לא נגזרה משמיים..גם לא על "בעלי המזל" שם בחוץ.. צריך קצת לעזור לגאות לבוא, ולשחות, גם אם בתנועות קטנות מאוד, לכיוון הים. לאחרונה למדתי, שבתוך השחייה, הכמעט לא מורגשת הזאת החוצה מהשפל, כדאי מאוד לרשום בפני עצמנו הצלחות וכשלונות קטנים. ממש לנעוץ דגלונים קטנים ליד הצלחה או שינוי קטן ביחס לעצמו, ולזכור אותו טוב טוב. לזכור וללמוד ולתעד. כדי שכשיבוא השפל הבא, הדגלונים האלה יזכירו לנו שאנחנו בעצמנו נחלצנו ממנו, בכוחות שיש *בנו* (וגם ל"חסרי מזל" יש כוחות..). ברוח חנוכה אוסיף, "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו- בסלע חצבנו עד דם, ויהיה אור!" אויש, התכוונתי לשלוח ואז ראיתי שבכותרת מיענת את דברייך לדרור.. לא בטוחה אם התכוונת שרק הוא יענה או שמותר לי גם להציע מילים .. תרגישי חופשי לנזוף קצת אם טעיתי :-) (וכמובן, סליחה). מאחלת שיהיה לך קל ופשוט יותר לרצות יותר בשביל עצמך, לילך.

אני בטיפול וכל הזמן רב עם המטפל שלי יורד עליו צועק עליו ואחר כך מגיע הבייתה עצבני עד ליום המחרת וחוזר חלילה הדבר שהכי מעצבן אותי אצלו זה הקול שלו אני שונא את הקול שלו אבל עדיין מגיע לשם כי נפרדתי מחברה שלי ואני עובר תקופה מזעזעת.האם להחליף מטפל?

יונתן שלום, אתה תמיד יכול להחליף מטפל. אבל עוצמות הכעס שלך לא תואמות בעיניי את הסיבה. ייתכן והקול שלו מרגיז אותך אבל עד כדי כך שאתה לא מצליח להירגע יום שלם? לדעתי יש כאן משהו נוסף הגורם לך לזעום עליו כל כך, משהו שהוא, או הסיטואציה הטיפולית מעוררים בך ומעצימים את הכעס שלך. שווה לנסות ולברר, דווקא איתו, מה זה. דרור

שלום, אני בת 26 נראה לי שאני סובלת מדיכאון נוראייייייי אין לי כוחות לכלום אני סטודנטי ת ופתאום אין לי כוחללמוד איןלי כוח לעבוד אין לי כוח בבית לכלום אין לי מצב רוח ואני נמצאת בתקופה ממש לחוצהההה שאני חייבת ללמוד. אני מרגישה שאני מרימה ידיים מהכול ובא לי רק למותתתת להעלם לישון ולא לקום. לאחרונה התחלתי להשתמש בריטלין תקופה האם יש קשר?

אור שלום, לעיתים יש תופעות לוואי בשימוש בריטלין, אבל למיטב ידיעתי הן קשורות דווקא לעלייה בדופק ובחרדה. בכל מקרה בררי עם הרופא שנתן לך את המרשם האם יש קשר והאם יש צורך לעשות התאמה מדוייקת יותר. אם הוא יאמר שלא, ייתכן והתחושות שלך נובעות ממקום אחר לגמרי, ואז הייתי ממליץ לך לפנות בהקדם לאבחון וטיפול. דרור

התכוונתי לשאול אם אני מפסיקה ריטלין האם זה יכול להשפיע על ירידה בכוחות באנרגיות , דיכאון?

אתמול בכיתי פעם ראשונה בטיפול מזה שלושה חודשים שאני בטיפול. היה כל כך קשה אך כל כך מקרב היום המטפלת שלי התקשרה לשאול לשלומי אמרה שהתקשרה לא בגלל שבכיתי אלא בגלל שהיא יודעת עד כמה בכי קשה לי. מה יהיה עכשיו?

רחלי שלום, נשמע שקרה משהו מאוד משמעותי בטיפול מבחינת הקרבה ביניכן, גם אם הוא קשה. אני מאמין שזה יתרום לטיפול בהמשך. דרור

סיימתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ולא התקבלתי לתואר שני קלינית ניסיתי בכל האונברסיטאות. איך אוכל כן להמשיך לתואר שני בתחום כדי להיות מטפלת פרטנית זה החלום שלי. מכירים מסלולים כאלה שמוכרים שאוכל להיות מוכרת כמטפלת?

אורית שלום, ראשית אני מבין עד כמה קשה האכזבה לא להתקבל ללימודי התואר השני. אבל מבחינה סטטיסטית הרוב לא מתקבלים בשנה הראשונה. לעומת זאת, אם את חושבת שאת יכולה וצריכה לקבל ההמלצה שלי היא שתנסי לפחות שנה נוספת (אולי שיפור צינוי המתאם יעזור גם כן). בכל מקרה גם אם וויתרת על המסלול הזה, ניתן ללמוד בחו"ל ולהשלים התמחות בארץ. ניתן גם לפנות לעבודה סוציאלית קלינית. אלו הם הכיוונים הרשמיים. מעבר לכך ישנם מסלולים שונים לטיפול כגון טיפול משפחתי או קאוצ'ינג. דרור

מה עושים באהבה שמאופיינת בדעות קדומות של אחד בני זוג לגבי כמעט הכל בעיקר בנוגע להבדלי מגדר.

פזית שלום, אם הבנתי נכון את שואלת מה עושים כשאחד מבני הזוג, מלא בדעות קדומות על המגדר של בן הזוג השני. פה השאלה היא באיזו מידה זה דומיננטי, מפריע ובעיקר מתבטא בפועל. לעיתים ישנן דעות שאומרים אותן אך לא מתנהגים לפיהן ואז קל יותר להתמודד איתן. אם זה מפריע מאוד, שווה לבדוק מה יש שם שאת אוהבת ונשארת למרות הכל. דרור

עברתי נסיון אונס לפני שנה אני בטיפול אצל מטפל מדהים תומך רגיש כל מה שאפשר לבקש במטפל אל לא מסוגלת לדבר איתו על זה למרות שזה הנושא המרכזי כי אין לי חוויות ילדות קשות או טראומות אחרות תודה לאל. חשבתי לעבור למטפלת אך אני מאוד קשורה אליו ואוהבת אותו והוא אוהב אותי אך מאמינה שאצל אישה יהיה לי קל יותר אם אעבור למטפלת איך מתגברים על פרידה מהאדם המשמעותי ביותר עבורי והקרוב ביותר. דיברתי איתו על כך והוא אמר שהוא מאוד יכול להבין אבל שהוא בטוח שאנו יכולים לצלוח זאת ביחד למרות הקושי הוא הציע לי לכתוב לו תחושות במכתב ולתת לו בתחילת כל פגישה ושנדבר עליהם כך אולי נוכל להביא את הטראומה לחדר. בטלפון כשאנו מדברים אני מאוד נינוחה והוא אומר שכנראה הביחד שלנו בתוך חדר מאיים יותר משיחת טלפון או מכתב אך שהקרבה בטלפון מפיחה בו אופטימיות, שכן נוכל להגיע למקום קרוב גם בחדר בנוגע להידברות על הכאב שבחוויה. אני מאוד אוהבת אותו הוא מלאך אבל זה לא מגיע. לא נאנסתי בסופו של דבר כי הצלחתי לברוח אך מאז אני לא אותו אדם. בגיל 37 חזרתי לתפקוד של ילדה בת 7. תודה על עזרתכם

אודליה שלום, העובדה שהצלחת ליצור קשר עם מטפל גבר מעידה שאת יכולה להיעזר בו. אבל כרגע נשמע שאת חוששת מהדרך בה הוא יראה אותך אם תספרי לו, אולי לא יוכל לעמוד בזה, והאווירה הטובה החדר תיהרס. אני חושב שאכן זה יהיה קשה וכואב בחדר, יהיו לך שאלות על איך הוא רואה אותך כגבר, אבל יהיו אלו שאלות חשובות שעם הבסיס הנכון שיש ביניכן ניתן לצלוח את זה. יחד עם זאת, יש הטוענים כי במקרים של תקיפה מינית יש צורך בטיפול של אישה. אולם, כפי שתוכלי לראות גם מעיון בפורום, גם שם זה לא תמיד קל. דרור

רק אישה רגישה ואמפטית וזמינה רגשית להבין אישה. בעיקר בנושא של פגיעה מינית והכאב הזה שצריך מעבר לזמינות רגשית גם זמינות פיזית נשים לא פוחדות לחצות את גבולות הטיפול.

מהו DBT ולמי הוא מיועד

שלום לך, DBT (טיפול התנהגותי דיאלקטי) היא שיטת טיפול המבוססת על עקרונות התנהגותיים בין היתר. בבסיסה היא נועדה להפרעות המתבטאות בפגיעה עצמית קשה, בקשיים ביציבות רגשית ובינאישית. עוד על השיטה תוכלי לברר בכל מנוע חיפוש באינטרנט. דרור

איילה שלום, את יכולה לכתוב כאן את השאלה שלך ותקבלי עליה מענה בהקדם. דרור

מהי משיכה מינית וממה היא נובעת כלומר למה אנו נמשכים דווקא לאנשים מסויימים בשילוב האופי ולמה משיכה מינית נובעת גם מהאישיות שמולנו? תודה

אלישבע שלום, את שואלת שאלה מורכבת ואין לי את התשובה המלאה עליה, אבל חלק גדול מהמשיכה לאחר מושפעת באמת מהאישיות שלו, ובעיקר מאותם חלקים שאנו רואים בו ושהיינו רוצים שיהיו בנו. דרור

בפגישה האחרונה אמרתי למטפלת שלי משהו על הכלב שלי והיא לא זכרה היא טוענת שלא סיפרתי זאת אף פעם וזה לא נכון כן סיפרתי אמרתי לה שהיא שקרנית ושתודה שכן סיפרתי היא ניסתה להרגיע אותי אמרתי לה שתטפל בבעיות זיכרון שלה ואז שתתקשר אלי ויצאתי מהחדר מאז היא התקשרה והשאירה 3 הודעות שאחזור אליה לא יכולה לשמוע אותה אני כועסת. שנה שהכל היה מעולה היא מטפלת מדהימה למה היא איכזבה אותי כל כך........

זה מרגיז מעצבן וכד'.. אבל למה את לא יכולה גם להבין אותה?! אפילו שזה לא התפקיד שלך אלא שלה. את יכולה להרגיש אכזבה ומרמור וזה נורמלי ותקין ובאותה שעה גם להבין שיש לה מוח אנושי שלא תמיד זוכר גם את הדברים החשובים למטופלים שלה. את בעצמך מציינת שהיא מטפלת נפלאה ז"א זה לא קורה לה כל פעם.. אז למה שלא תתני לא צאנס?? ויותר מזה התחושה של האכזבה שלך ממנה מן הסתם יכולה ללמד אותך הרבה דברים על מהות הקשר שלך איתה ועל הקשר שלך עם אנשים, בסופו של דבר יכול לצאת מעניין זה תוצאה חיובית.

ליבנת שלום, בחוויה שלך המטפלת אינה זוכרת אותך, את הרגשת שהיא לאבאמת נשארת עם הדברים שאת מספרת לה ושהיא מסרבת לקחת אחריות על כך. אבל את גם אומרת שזו פעם ראשונה שהיא מאכזבת כך. אני לא חושב שיכול להיות טיפול בלי שהמטפל יאכזב כך או אחרת, אולי אפילו הייתי טוען שטיפול שמתקיים כך אינו מגלה רבדים עמוקים. השאלה המרכזית איך תתמודדי עם האכזבה הזו. האם תעמידי למולה את כל הפעמים בהם היא לא אכזבה אותך? כי אם תצליחי בכך, תהיה לכך משמעות רבה בהמשך. דרור

אפשר להתייעץ איתך בנייד לא נוח לי במיילים צריכה תקשורת פתוחה יותר. יש לי הרבה נושאים ודברים.....

לחברה קבועה ולאיריס שלום, ככלל ניתן להתייעץ על גבי הפורום, קיימת סודיות ואנונימיות כאן. כאשר מרגישים שיש צורך בהתייעצות במייל אני מאפשר זאת. לגבי שיחה בטלפון, הצעתי היא כי תכתבו לי במייל, ובמידת הצורך נתאם שיחה טלפונית, דרור

מיכל שלום, מרבית הכדורים הפסיכיאטרים בעיקר אלו מהדור החדש יותר אינם ממכרים, בוודאי לא כמו סמים, למרות שיש להן תופעות לוואי שונות. קיימים כדורים מהדור הישן, כמו ווליום למשל שיש להם אופי ממכר. דרור

מה ההבדל בין טרנקסל לווליום?

הייתי באירוע מקצועי מהעבודה ואחד הקולגות שלי ניגש לברך אותי לשלום ותוך כדי העביר יד על ישבני. זה הפריע לי נורא סטרתי לו, אך מאז כבר כמה ימים שאני חושבת על זה. האם זה נקרא הטרדה מינית? לתשובת הפסיכולוגים תודה שולה

קוראים לזה אך ורק תקיפה מינית

שולה שלום, מגע מסוג זה נחשב כהטרדה מינית. אבל נשמע לי שאת שואלת את עצמך מדוע זה כל כך הכעיס אותך. אני מניח שהרגשת שהוא חוצה קו שאת לא מוכנה שיחצה, שהוא הפתיע אותך והגבת על כך. דרור

הודעתך נערכה. כידוע לא ניתן להמליץ על מטפל, טוב ככל שיהיה, מעל גבי הפורום, אלא דרך מייל אישי בלבד, דרור

חיים שלום, אנא צרף מייל אישי כך שמשתתפי הפורום יוכלו לשלוח לך המלצות אישיות. דרור

אני גרה עם הורי, אני בת 28 ויש לי יחידת דיור נפרדת אצלם כך שיש לי פרטיות, הבעיה היא שכאשר אני מכירה מישהו ומביאה אותו אלי פתאום ההורים מתחילים לדפוק לי בדלת כל שעה ומציקים לי. אבא שלי מתחיל לשאול אותו שאלות ואמא שלי מציע לנו כל שניה משהו לאכול.הסברתי להם שזה מציק לי אך הם הורים נודניקים איך מסבירים להם שאני יכולה לדאוג לעצמי למרות שאני הילדה הקטנה בבית, אני מאוד אוהבת אותם אך הם מסרבים להפסיק להתייחס אלי כאילו אני בת שמונה. חברות מאוד אוהבות לבוא אלי כי הן זוכות לפינוק מלכים אך בנים נבהלים מהנודניקיות שלהם......

אלינור שלום, מדברייך נשמע שלהורים שלך אכן קשה לשחרר אותך. אמנם את גרה ביחידה נפרדת, אך אין התחושה הנפרדת. אבא נראה כמברר עם מי הבת שלו יוצאת ואמא עושה זאת גם כן בדרכה. אמרת שאת מבהירה להם, אבל האם לך זה ברור, האם את מוכנה לוותר על ההגנה שלהם ועל הנוכחות שלהם ולהתרחק מבפנים. אם כן את יכולה לומר להם במפורש, לא שזה מציק, אלא שאת לא מוכנה לכך. גם אם הם ייפגעו, אני מניח שזה יעזור. במקביל את יכולה לשקול גם לעבור לגור מחוץ לבית לגמרי. יש לכך מחיר אבל אולי זה שוווה את זה עבורך. דרור

מה קורה בפגישה ראשונה בטיפול? החלטתי ללכת לטיפול בעקבות פחד מטיסות לאן לפנות והאם זה יעזור לי, כי זה פוגע נורא בחיי ואני מאוד אוהב לטייל בעולם.

חניאל שלום, פגישה ראשונה היא פגישת היכרות, במהלכה ישנה התרשמות הדדית. המטפל מצידו מנסה לאבחן עם מה המטופל בא ומה הדרך הטיפולית המועדפת. ברור שלעיתים חשים חרדה במהלך פגישה זו וזה נורמלי לחלוטין. בנוגע לחרדת טיסות, אתה יכול לפנות לטיפול קוגנטיבי התנהגותי היעיל מאוד בטיפול בהפרעות חרדה. דרור

היה לי יום קשה בעבודה התקשרתי למטפל שלי וכשראיתי שהוא לא עונה נסעתי אליו הקליניקה שלו היא בתוך הבית שלו דפקתי בדלת והבת שלו פתחה לי היא קראה לאבא שלה והוא אמר ראיתי שהתקשרת מצטער שלא יכולתי לחזור אלייך אך אני לא רואה שזה נכון שתגיעי הנה בלי להודיע לפחות. התחלתי לבכות נכנסנו לקליניקה שלו ובכיתי במשך שעתיים עכשיו אני שונאת אןתו

כל הכבוד לו ישנם מטפלים מדהימים וטוב שכך, אך למה לא חיכית קצת שיחזור אלייך. אולי הוא היה עסוק? מקווה שאת מרגישה טוב יותר :-)

יפעת שלום, אני שומע שהרגשת שאת לא יכולה להתאפק ואת צריכה אותו עכשיו שם לצידך לעזור לך ומשום כך נסעת. אבל אני תוהה על מה את שונאת אותו, האם על כך שאמר לך שהוא לא יכול להיות שם מיד? האם על כך שבכית בפניו? אני לא יודע אבל שנאה אינה סוף דבר בטיפול היא חלק מהרגשות שעולות לעיתים וצריך לתת להם מקום. דרור

יש לי שתי בנות הקטנה בת 32 תוך כדי טיפול פסיכולוגי שהיא עושה, באה אלי באשמה שהיא זוכרת שהתעללתי בה מינית, האם טיפול פסיכולוגי וזכרונות אחרי שנים תקפים בבית משפט או שהיא לא יכולה לעשות עם זה כלום. צריך עזרה. היום אני אדם טוב שמודע לטעויות הטרגיות שעשיתי לה בילדותה.

אתה כנראה עדיין אבא,אבל מה שבטוח עוד לא בן אדם! אתה יכול להרגע, לרוב אחרי הרבה שנים לא ממש מתייחסים לזה בבתי המשפט(ולפעמים גם כאשר זה טרי). מה שחבל הוא,שאתה מודע לטעויות שלך-רק מתוך פחד-ולא מודעות אמיתית. והאמת הלואי ותענש,זה בהחלט מגיע לך. וכן דרור אני לוקחת את האפשרות שזה לא יעלה.ובכול זאת מישהו צריך להגיד להם את האמת בפרצוף.

זה מענין.. שאתה מציין שהיום אתה אדם טוב ובעצם מפנייתך נשמע מפנייה זו שהדבר היחיד שטריד אותך על מעשיך המנוולים בעבר זה האם זה תקף בבית משפט לאחר שנים...,אז יש חוק התיישנות אתה יכול להרגע כי זה נשמע מה שמטריד אותך. זה שאתה אדם טוב היום שטויות לא נשמע, הרי כבר אין לך ילדות קטנות בבית סביר להניח שההודעה שלי תמחק אני בכל אופן יכתוב בעיני אתה מנוול !!!!!!!

שתמות, שתשרף באש הגיהינום כמוני שתחתוך את גופך עם סכין כל פעם כשהכאב בלתי נסבל כמוני, שתרצה למות כל רגע כמוני, שתרגיש מת 24 שעות ביממה שתשנא את גופך ותכאיב לו עם הרעבה והקאות שתפחד ממגע כמוני שתרגיש את האשמה מאכלת בכל עורק בגופך כמוני שלא תבין לעולם למה כואב כל כך כמוני שתפחד מהלילות שתרגיש שונה ומוזר כמוני שתמות שתשנא שתבכה שתפחד שתרעד שתחתוך שתקיא שלא תדע להגיד לא לעולם כמוני. ניפגש בגיהינום אני כבר שם

דרור, ואני חשבתי לרגע שהודעתי לא תעלה, אני גאה בך!!! אין לי הרבה מה להוסיף,על מה שכתבה כ"כ נכון "אף פעם לא ילדה", ובכל זאת רק אומר שמאחלת אני לאותו אב שיחיה גם יחיה עד 120 ודקה לו פחות,אבל אלוהים שלפחות מעתה כל שניה ושניה בחייו תהיה כל כך כואבת ואכזרית,שמינית ממה שכואב לנו!רק שלא ימות זהו פרס גדול מידי,והלואי ולא ניפגש בגיהנום.

למה אין הוצאה להורג במדינה הזו. הבנות הללו שהופכות לבוגרות מתות ממילא אז למה את האבות לא הורגים. אם היית מולי הייתי מסרסת אותך ותוקעת בך יתד בעצם לא יתד תלייה היא מוות איטי יותר בעצם יורה בך כדור בכל איבר בגוף.

אלוהים ישמור. זה מה שאכפת לך אחרי פגיעה כזו? האם זכרונות תופסים בבית משפט? אתה באמת צריך עזרה, איך לכפר על מה שעשית, ולא איך לחמוק מעונש.

אתה יודע מה ילדות כמו הבת שלך עוברות היום כבנות בוגרות. תחשוב על אש הגיהינום תכפיל אותה במליון וזה עדיין לא קרוב. הפרעות אכילה, שנאה עצמית, אשמה על החרא שלכם שהכנסתם בהן, התאבדויות, התנתקויות, התמכוריות, בלבול אין סופי, שנאה ועוד קצת שנאה, פחד לדבר, שתיקה נצחית בדידות נוראית וריקנות נצחית. ואילה שעוד נשארות שפויות נעות בטלטלה בחיפוש אחר רגע של שקט. הלוואי שתזכור כל רגע ממה שעשית לה, שתזכור את כאבה ואותה שותקת, כשאשתך בחדר השני פוחדת להגיד יודעת. הסודות האלה שאתה ואישתך שמרתם מעצמכם וממנה שתזכרו אותה בכל רגע.

איך אתה מרגיש עם מה שעשית לה, איך אתה ישן בלילה, האם גם אתה מחייך מבחוץ אך מת מבפנים, האם גם אתה נושא איתך לכל מקום סכינים כדי לא ללתת למוות לנצח כדי להרגיש קיים כדי להפחית את הכאב, האם גם אתה מסתכל במראה ורואה אדם מכוער האם גם אתה נותן לאנשים לפגוע בך שוב ושוב ונמנע מלהגיב, האם גם אתה יושב בטיפול שנה ושותק את הכאב שלך כשבפנים הכל מבעבע כסיר לחץ, האם גם אתה נושם כל בוקר ויודע שלא בטוח שתנשום עד הערב, האם גם אתה שונא כל חלק בעצמך, האם גם אתה מרגיש חולה ודפוק, האם גם אתה לא הולך לבדיקות גניקולוגיות מהפחד, האם גם אתה מנסה להתאבד פעם שנה ומתאכזב שוב שלא הצליח. תגיד לעזעזל מי אתה ואיפה אלוהים כשהילדות הללו מתות והנערות הללו שותקות והנשים הללו הופכות לרוחות רפאים.

מוות מוות מוות מוות רוצח

אני פונה אלייך באהבה רבה, כן אלייך - את שחיה בתוך הבועה, בתוך הדממה, היאוש והחושך, את שמרגישה כמיליון חלקים מנופצים שחשה כפרפר כבול. את זו שבורחת לעולמות אחרים, שחיה את כל חייה מתוך בושה, אשמה ופחד. ליבך נשאר בעבר בעוד החיים שחולפים לידך ממשיכים להתנהל כמו סרט. זיכרונך מעומעם, אם בכלל קיים וכל מה שאת יודעת הוא ניתוק וחוסר אמון... התעללות מינית בכל גיל ובמיוחד בילדות המוקדמת זו אחת החוויות האלימות הקשות ביותר. להתעללות מינית יש השלכות והדהודים הנמשכים גם לבגרות ועד קץ החיים, אם העניין לא מטופל. כל אדם בנוי בתת ההכרה שלו מאמונות כאלו או אחרות הבונות אותו. אמונות חיוביות ייצרו מציאות חיובית ואמונות קשות יצרו מציאות של מצוקה ופחד. התעללות מינית יש בכוחה לרסק את הנפש עד מאוד, במיוחד אם היא הייתה מתמשכת. ככל שההתעללות המינית נעשית בגיל צעיר יותר, כך המשקעים ההרסניים שלה הם קשים יותר. כל מי שעברה התעללות מינית מכירה את התחושות של הדיכאון, הבדידות האיומה, הדימוי העצמי הנמוך, הפחד, החרדות והתחושה הכבדה של הלכלוך, הבושה, האשמה והזעם האינסופיים. ניסיוני העשיר לימד אותי שחווייה טראומטית שכזו חורטת התת ההכרה אמונות מעכבות וחוסמות בעלות השלכה על המציאות. האמונות הבסיסיות שרוב הבנות/ילדות שעברו התעללות מינית פיתחו הן: # עליי לחשוד בכל אחד, אסור לי לתת את האמון הבסיסי ביותר באנשים ובחיים # אני מזוהמת, אשמה ותמיד יקרה לי משהו רע # כל מי שיאהב אותי תמיד גם יפגע בי (מתאים במיוחד להתעללות מינית בילדות מאדם שהוא קרוב משפחה שאמור היה לשמור ולהגן # אינני יודעת מי אני, אין לי זהות, אני אבודה # אני רגילה להרס וחורבן לכן אמשיך לייצר אותו בעצמי, זה מוכר וידוע לי # אין מציאות אחרת, לא יכול להיות לי טוב # הטארומה ניתקה אותי מעצמי ומהחיים ולכן אני מאמינה שאין רצף, שהכל יפסק באלימות כלשהי מתישהו, שיבוא משהו רע ויפסיק כל דבר טוב שיקרה לי אמונות אלו הן נסתרות ויושבות בתת המודע, הן לרוב לא נמצאות ברמת החשיבה ההכרתית. האישה חיה מתוכם כאילו הן היו שקופות לגמרי, מבלי לראות מציאות אחרת. לרוב, אירועים טראומטיים כמו התעללות מינית מחייבים את הנפש וההכרה המודעת לייצר מנגנון הגנה של הכחשה והדחקה חזקים בכדי להמשיך ולשרוד. לכן הרבה פעמים יהיה לנפגעות ההתעללות המינית קושי בריכוז, קושי בזכרון רציף, עד לשכחה משמעותית של פרקים שלמים מחייהן

אבא היא מילה אבא היא הגנה שמירה בטחון אהבה מגע תמים ושמירה על הדבר היקר ביותר. אתה מפלצת, חולה נפש פסיכופט מאחלת לך את כל הכאב שנמצא בתוך גופה של בתך היום. אני שמחה בשבילה עד כמה שאפשר לשמוח שהיא זוכרת כל האבות ששומחים על נפשנו הצעירה שנשכח שלא נזכור שנשתוק תודה לאל על הפסיכולוגים שלא פוחדים שנמצאים שם בשבילן בזמן הקשא לכל עין ולב אנושי. ולך אבא'לה, כך היא הייתה קוראת לך כשרצחת את נשמתה וגופה, כן לך אבא'לה שמות כל יום כל היום בכל הדרכים האפשריות.

שלום לאב, ושלום לכל שאר המשתתפות שהגיבו, אני לא הייתי רוצה להיכנס לצד המשפטי ולקבוע האם ובאיזו מידה קיימת התיישנות, לשם כך ניתן לפנות להתייעצות בפורום משפטי. אני שומע אותך עסוק כרגע בעיקר בשאלה האם תיענש למרות שהיום אתה אדם אחר. גם אם אתה אדם אחר חשוב שתתן את הדעת על מה שעשית, אם זה בטיפול עצמי בכדי להיות מסוגל ולנסות להיות אדם המסוגל לראות את הכאב שגרם, להוציא אותו החוצה ואולי בכך גם לאפשר לך ולבתך סיכוי לתיקון. למשתתפות, נשאלתי מדוע אני העליתי שאלה זו? בחרתי להעלות אותה משום שלעיתים נדירות מתאפשר לשמוע את הצד השני, הפוגע, התוקף. כמה שזה מכעיס לשמוע הוא קיים שם, ומאחר והנושא עולה כאן לעיתים קרובות חשבתי שיש מקום לדיון בנושא הזה על שני צדדיו, ואכן אני מתרשם שעלו דעות רבות. זעם רב, תיאור החוויה היומיומית של נפגעות תקיפה מינית, וגם המלצות לאותו אב, שיכול להיות כל אב לצורך העניין מה היו רוצים שהוא יעשה. דרור

לדעתי הודעה זו נכתבה ע"י מישהי או מישהו שזקוקים נואשות לתשומת לב. לא מדובר פה במקרה אמיתי! יש לי הרגשה לגבי זהות הכותבת.. זוהי מישהי שנהנית מפרובוקציות. לשעבר די "פופולרית" כאן במובן השלילי ביותר והמאוס. סגנון הכתיבה הזה לא קונה אותי. סליחה. מצטערת! לא מאמינה לזה בגרוש! אני לא קונה את זה!

לבני בן ה27 יש בת זוג בת 39 מה עושים יותר נכון מה היא רוצה מהילד? למרות ש39 זה צעיר, 27 זה ילד. אודה לעצה דחופה לפני שהיא תכניס להריון.

בתיה שלום, גיל 29 אינו לפי שום אמת מידה ילד. אני מבין את הדאגה שלך, את חוששת מפער הגילאים ביניכם, אך בנך הוא גבר עצמאי בוגר, המחליט את ההחלטות בעצמו. אם הם יחיטו ביחד להכנס להריון זוהי החלטה שלהם. ככל שתצליחי לאפשר לעצמך לסמוך עליו, על הבחירות שלו לקבל אותן ולא לראות בו כחסר ישע, כך ייקל עלייך. דרור

מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב ובירושלים יום עיון שנתי גלוי אך סמוי מן העין מבט קליני וחברתי על התנהגויות מסכנות בקרב נפגעות ונפגעי תקיפה מינית יום חמישי, 22 בנובמבר 2007, בית הארחה מעלה החמישה יום העיון יתמקד השנה בסימפטומים של פגיעה עצמית, התמכרויות, קורבנות מינית חוזרת והפרעות אכילה. נתייחס למספר היבטים: למקורות החברתיים להתנהגויות אלה, להבנת הקשר בינן לפגיעה מינית, לתהליך הטיפולי מזווית המבט של הבניית גבולות, שימוש בטכניקות פסיכודרמטיות ולסוגיות שקשורות לעבודה רב מקצועית. תכנית יום העיון 8:30-8:45 התכנסות 8:45-9:00 פתיחה וברכות 9:00-9:30 התנהגויות מסכנות בעקבות פגיעות מיניות- מסכנות את הפרט? או שמא מגנות על החברה מפני גילוי אמיתי של הזוועה? מירב דדיה, (MSW) , סמנכ"ל אור שלום – למען ילדים ונוער בסיכון. ההרצאה תנסה להסביר את המקורות החברתיים להתנהגויות אלה וכיצד הן יוצרות מסך אצל הנפגעת ומטשטשות את המבט של החברה ביחס לפגיעה. כמו כן, אנסה לטעון עד כמה קריטית ההתייחסות החברתית מערכתית להתנהגויות אלה בתוך תהליך ההחלמה מהפגיעה. 9:30-10:10 "עכשיו נסי לחיות בלי סערה": סימפטומים של פגיעה והשפה של הגוף. פורום "קיימות"הפועל במרכז סיוע ירושלים 10:10-10:35 הפסקה 10:35-11:25 חשבון נפש דרך התחשבנות עם הגוף. דר' גלית בן אמיתי, פסיכיאטרית ילדים ונוער, המרכז הקהילתי לבריאות הנפש ע"ש פרופ' בריל, ת"א. יועצת פסיכיאטרית, אל"י. ההרצאה תעסוק בהשלכותיה של פוסט טראומה מורכבת, עם התמקדות בסימפטומים של פגיעה עצמית, התמכרויות, קורבנות מינית חוזרת והפרעות אכילה 11:25-12:15 "אני לא יכולה יותר" פגיעה עצמית כגבול: התמודדות וקשיים רחל סובר, פסיכולוגית קלינית, מומחית בטיפול בנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ההרצאה תתמקד בהתבוננות בפגיעה עצמית של נפגעות תקיפה מינית, כפי שמתבטאת בתהליך הטיפולי מזוית המבט של הבניית גבולות. הטענה המרכזית הינה כי פגיעה עצמית מהווה, למעשה גבול אלטרנטיבי אל מול ההתפתחות המשובשת, בעקבות הפגיעה המינית, של יכולה של הנפגעת לשים גבולות בעת שמתחוללים בה הן כאוס פנימי והן פלישה מבחוץ.התהליך הטיפולי שואף ללימוד ולמימוש "גבול" זה באמצעים אחרים, הנבנים בתוך הקשר בין המטפלת למטופלת. 12:15-13:15 ארוחת צהריים 13:15-14:00ממונולוג לרב שיח מרית יפה מילשטיין M.A, מטפלת בפסיכודרמה, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ובמכללת אייסיס, עמיתה במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית, בעלת קליניקה פרטית; סיגל נוסבאום פלינט, מטפלת פסיכודרמהבסובלים/סובלות מהפרעות אכילה ב"מכון פורום לפסיכותרפיה", מרצה בסימינר הקיבוצים ובמכללת לוינסקי. נשתף בדרכים בהן הטכניקה הפסיכודרמטית עובדת עם הגלוי ובו בעת מאפשרת לסמוי לעלות על פני השטח במטרה להביא להידברות בין החלקים המפוצלים. 14:00-14:45 מחדר הטיפול לשיתופי פעולה רב מקצועיים רונית סדגר, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית, מנהלת המרכז הרב תחומי לטיפול בנפגעות תקיפה מינית, מרכז רפואי בני ציון חיפה. בהרצאה נבחן את האופן שבו נוכחותם של סיפטומים מסכנים מעצבים את יחסי הטיפול. כמו כן, נדון בסוגיות העולות מתוך יצירת שיתופי פעולה כחלק מהמערך הטיפולי בזמן משבר. 14:45-15:00 סיכום דמי הרשמה 140 ש"ח כולל ארוחת צהריים וכן אסופת תקצירים. ספח הרשמה ליום עיון לברור פרטים ולהרשמה: אורית ליבוביץ 052-4726559 למשלוח תשלום וספחים: ת.ד. 2549, ירושלים 91024

לבנות שעברו התעללות מינית בילדות לא ניתן לעזור ברגע שמערכת בריאות הנפש תבין זאת הכל יהיה פשוט יותר עבורן אי אפשר לתקן נשים כאלו הן גמורות

שלום לך, אני מכבד מאוד את דעתך והרגשתך. אני באופן אישי ומקצועי איני שותף לה, אני חושב שגם אם במקרים מסויימים לא ניתן להעלים את הזכרון ואת הכאב הרי שניתן להקל עליו, להפוך אותו לנסבל ולאפשר חיים תקינים. דרור

המתאגרפת הישראלית שלנו הגר פיינר שכמעט זכתה באליפות העולם באיגרוף מספרת שגדלה בבית בו אביה התייחס אליה כשק איגרוף, היא אומרת בכתבה שאולי זה יראה מוזר לאנשים, שלא יבינו איך ילדה מוכה הופכת למתאגרפת. היא מסבירה שהיא הפכה את הכאב למקצוע ושאם ניצחה את אביה אז איגרוף קטן עליה. שולחים לך מכאן הגר חיזוקים וכואב לשמוע על הילדות אך גאים בך ששרדת. בשבילנו את תמיד אלופה.

גאווה בהחלט אך היה נורא כואב לראות את הכתבה ולראות איך היא חוטפת שוב פעם מכות אך הפעם בזירה אחרת. זו סובלימציה או הרס עצמי או התמודדות עם הפחדים או פשוט הפחד להודות שהיא קורבן מעניין לדעת למה קורבנות הופכות ללוחמות.

ריגשת אותי עם הכתבה הזו אך לעולם לא נוכל לדעת מה היא באמת מרגישה והאם הצלקות מהאגרוף אינן מצטרפות לצלקות שותקות אחרות.

מחירה של הדחקה או הצלחה אמיתית?

שלום, מדבריכם נשמע שזו כתבה המעוררת עניין רב ושאלה האם ההתמודדות שהיא סיגלה לה היא התמודדות יעילה, או שהיא מהווה שחזור לחוויה הקשה שעברה. מבלי שיש לי ידע פנימי, אני יכול לשער שהעובדה שבאגרוף יש לה שליטה וידע, היא חשה פחות מאויימת יותר בשליטה וזהו דבר חשוב ביותר. דרור

ליאת, כיצד את יודעת להעריך את ההשגים? באמת מעניין אותי... אם בכלל היו... פשוט לי עדיין קשה לראות ולהעריך... לא יודעת למה ליאת אני מרגישה שאת קצת פחות נחמדה אלי מבעבר... אולי בגלל מה שרשמתי למטה...אולי בכלל משהו דפוק בי...כמו שלא נראה לי שמחבבים אותי בעבודה...אבל את צודקת, בשביל זה יש לי את הפסיכולוגית שלי... מקווה שלפחות לא הדלקת את הנרות אחרי כניסת שבת... ולראותם בלבד אה?:)

שוב שלום ME, ההישגים עליהם דיברתי, כמו שכתבתי שם, הם היכולת להתנהל מתוך קרבה יחסית ואמון, שלא היו שם די הרבה זמן. אני נשענת על הדיווחים שלך כאן, ועל ההערכה הגוברת שאת מביעה כלפיה. זכור לי כמה קשה היה לך לבטוח בה, ואני יודעת שלא הכל פתור גם היום... ובכל זאת, נוע תנוע... מבטיחה לקחת לתשומת לבי את כל ההנחיות בנוגע להדלקת הנרות התקנית. תודה, חג חמים וטעים, ושבוע מלא שמחה ליאת

שלום ליאת. תודה על התשובה. מה שכתבתי לה זה שאני מרגישה שפחות איכפת לה ממני, בגלל שאני כבר הרבה זמן אצלה. אני מרגישה שאני סתם עוד מטופל. שלא איכפת לה ממני בין הפגישות למרות שהיא יודעת עד כמה אני מתאמצת ועושה מעל ומעבר ליכולתי רק בכדי שזה יצליח. על זה שהיא מתעצבנת עלי ואז אני נסוגה ומפסיקה לדבר. היא היתה בהלם מוחלט. אני לא יודעת איך אצליח לפגוש אותה שוב. נראה שאני אפרד ממנה בטלפון, זה הכי נכון לעשות

שוב שלום ש' אם היית משוכנעת שאת יודעת מה הכי נכון, מן הסתם לא היית מפנה לכאן את השאלה :-) אני מצליחה לשמוע ארומה קלה של ספק, ומקווה שתצליחי - בסופו של דבר - להגיע ולדבר על מה שהרגשת, על תחושת המקופחות והננטשות מולה. ברוב המקרים תחושות אלה קשורות לחוויות קודמות דומות, עם דמויות משמעותיות נוספות, וחבל להחמיץ הזדמנות טובה כל כך להתבוננות והבנה. הפחד שלך מלאבד אותה מעיד על כך שהיא חשובה לך, ואנשים חשובים לנו לא מסולקים מחיינו בשיחת טלפון. הלא כן? :-) בהצלחה ליאת

אני תקועה באמצע החיים. עברתי התעללות בילדות, וכנראה (או בטח) אני לא מצליחה להיות בזוגיות בגלל זה. אני נורא רוצה משפחה, ילדים, אהבה, רעש, וקצב בחיים שלי, אבל אני נורא מפחדת להיות בקשר. מה שנשאר לי , שתי אופציות, או שאני מוותרת על החלום הזה ונשארת בודדה או שאני עושה את זה בלי לחשוב , וחווה מחדש את כל הכאב, הפחד, חוסר השליטה, הגועל, אבל כך לפחות תהיה לי משפחה. מה היא האופציה הנכונה בעיניך? כי טיפול לא מוביל לשום מקום בינתיים, הכל רק דיבורים ואני בגיל שכבר אין מקום לדיבורים צריך לפעול.

שלום רב, את מציבה שתי אפשרויות רעות, ומבקשת ממני לעזור לך לבחור. בכל גיל ותחת כל תנאי לא נכון בעיני לקבל החלטות גורליות "בלי לחשוב". אחרי הכל, אם רע לך כבר עכשיו, מדוע לסבך את עצמך ברע נוסף? עם כל הכאב, הפחד, חוסר השליטה והגועל, תוכלי להתעסק בטיפול (בטיפול באמת הכל דיבורים, אבל זה לא תמיד רע כל כך), זאת - כדי שתוכלי להפנות משאבים פנויים ליצירת קשר אינטימי ומיטיב. רוצה להאמין שהטיפול בכל זאת יוביל אותך למקום טוב, ולקוות שלא תגזרי על עצמך אומללות בצעד נחפז. בברכה ליאת

מנסה לכתוב, אבל לא יודעת מאיפה להתחיל. השבוע עמדתי במשימה שהפסיכו' נתנה לי ולא יצאתי מהרצאות בלימודים באמצע. כשהיה לי קשה והרגשתי צורך לצאת ניסיתי להקשיב לעצמי ולהבין למה דווקא עכשיו זה קורה. ניסיתי להתבונן פנימה במקום לצאת החוצה... באחד השיעורים לומדים עכשיו על טיפולים התנהגותיים ועל כלכלת אסימונים. מחייכת לעצמי וחושבת שהשבוע מגיעים לי לפחות 3 כוכבים מוכספים.. הכוכב הראשון על זה שנשארתי לשבת בזמן שהראו בכיתה סרט על ילדה שעברה פגיעה מינית בבית. זה עשה לי דוחה, אבל לא יצאתי. במקום זה כתבתי לעצמי את המשפטים שהדהדו לי. הכוכב השני, על זה שלא יצאתי כשהוראו סרט על פדופילים. זה היה עוד יותר קשה. עוד יותר מוחשי. עוד יותר בוטה. בסוף השיעור המרצה אמר "את הנזקים של הילדות האלה שנפגעו בגילאים צעירים כל כך אי אפשר לתקן. עם טיפול טוב הן יכולות להתקדם קצת, אבל לעולם תשאר שם צלקת בלתי ניתנת לריפוי". הלב שלי התכווץ. בלתי ניתן לריפוי. בלתי ניתן לריפוי. בלתי ניתן לריפוי. ואת הכוכב השלישי, אני לא זוכרת על מה נתתי לעצמי... אה, אולי על זה שהדלקתי נרות עם חברים (למרות הרצון להיות לבד...). היא אמרה שהמפגש עם אנשים ייצר לנו חומרים לעבודה. חומרים שאני בורחת מהם... השבוע אני חייבת לדבר. אני חייבת להגיד את המילים שכבר שנים לא יוצאות לי מהפה. אני חייבת להתמודד עם המבוכה ועם הפחד ועם הגועל ועם האשמה. אף אחד חוץ ממנה לא צריך לדעת, והיא במילא כבר יודעת... בלי שאגיד הרבה. היא אומרת שלדיבור יש כוח מרפא. ואם למשהו יש כוח מרפא אני חייבת לתת לו הזדמנות. הבעיה היא שכל נגיעה מציפה אותי. כל נגיעה בנושא הזה מעוררת את מחול השדים. היא אמרה שנגע ושזה יכאב, אבל שהיא תהיה כאן להחזיק את היד. היא אמרה לי לכתוב לה ולכתוב איפה שאני רק יכולה. לצייר, ליצור, להביע. רק לא להחנק לבד. כל החיים לימדו אותי שאסור לדבר. עכשיו צריך ללמוד אחרת. אני מפחדת כל כך, אבל גם יודעת שאין ברירה. לא יהיה זמן טוב יותר. והפצע כנראה לא יעבור מעצמו... ביום ראשון יש לנו פגישה. הבטחתי שאדבר, אבל אני מפחדת. אולי אבקש ממנה לשאול? אני יודעת שמעצמי זה לא יגיע... לגיטימי לבקש שהיא תשאל? הייתי רוצה שזה ימחק מהחיים שלי. לקחת כדור ושהכל יעלם. ובכל זאת, למרות הכל, יש לי שלושה כוכבים, כסופים.

אוי רשת רשת, אורם הזוהר של שלושת הכוכבים הכסופים מגיע ומגיה עד כאן, והלב מתמלא גאווה, התרגשות, תחושת ניצחון. גם אורה של המטפלת שלך, כך עלי להודות, מצליח להגיע עד אלי, חד ובהיר, משכנע באיזו אמת פנימית הקורנת ממנו, וקוראת: בטח שאפשר. בטח שאפשר. בטח שאפשר. לא להעלים את הצלקת. אבל להחלים. לאהוב. ליצור. לחבק. להעביר אור כסוף של כוכבים לאחרים שאולי, יום אחד, יהיו זקוקים לו יותר ממך. שולחת לך עוד כוכב לקראת יום ראשון (בטח שלגיטימי לבקש שתשאל), ולתמיד. היי בטוב ליאת