פורום פסיכולוגיה קלינית

האם אפשר להגיע לשלוה, רוגע , קבלה עצמית ללא טיפול? אם כן אז איך?

היי אלמונית 2, בד"כ אני לא עונה למשתתפי הפורום, אך הנושא שהעלת מאוד קרוב לליבי, ואשמח לתת תשובה לא מקצועית אומנם אך אמיתית בעקבות תהליכים אותם אני עוברת. אלוהים יודע כמה פעמים ניסיתי ללמד את עצמי למצוא שלווה בחיי, רוגע, ועל תהליך קבלה עצמית אף קשה לדבר כיוון שזהו תהליך כל כך גדול ומרכזי שכולל בתוכו המון. את בטח כבר מבינה שנכשלתי כל פעם מחדש. חזרתי על אותם דפוסים, על אותם תגובות ועל אותם התנהגויות. התהליך שהתקבל היה הפוף, אכזבה ותסכול. היום אני גאה לומר שהצלחתי, הצלחתי להגיע לשלווה, לרוגע, למקום בטוח ולשלום פנימי ואני מודה על כך מאוד, ולגבי התהליך של הקבלה העצמית, אני בדרך, עובדת קשה ויודעת שגם את היעד הזה אשיג. אז מה הסוד? קודם כל טיפול, טיפול ושוב פעם טיפול. אני מאמינה שרק בזכות הטיפול אפשר להשיג זאת. זה לא תהליך פשוט, הגעתי ממקום של קושי ומצוקה, קמתי נפלתי, ושוב פעם קמתי נפלתי, ולאחר עבודה טיפולית ארוכה, יום אחד הרגשתי את השינוי. עוד משהו שעזר לי מאוד, ואני עושה את זה במקביל לטיפול זוהי הגישה החיובית לחיים, גישת כח המשיכה (הסוד). אני קוראת המון ספרים בתחום, עושה עבודה עם עצמי ו... יש תוצאות. אם תרצי אוכל להמליץ לך על ספרים ואתר באינטרנט. מאחלת לך המון רגעי שלווה וקבלה עצמית, שירה.

שלום לאלמונית 2 האמת היא שאני לא בטוח שהגעת למקום המתאים. אנחנו יודעים להציע פה שלווה, או ניסיונות להגיע לשלווה, אבל רוב ההיצע שלנו אכן מתרכז סביב טיפול פסיכולוגי לסוגיו. כך שדבר ראשון, ובהתאם לפורום הנ"ל (וגם בהתאם לאמונותיי), אצטרף לשירה ואמליץ בכל זאת על טיפול, כדרך טובה ללכת בה לעבר קבלה עצמית ובשאיפה גם לעבר יותר רוגע ושלווה. ישנן כמובן דרכים אחרות, אבל נדמה לי שתוכלי למצוא להן המלצות טובות יותר, כמובן עם מידה רבה יותר של בקיאות, במקומות העוסקים בהתפתחות רוחנית לסוגיה. כבר בהודעתה של שירה היו כמה המלצות, שאולי יעניינו אותך בהקשר זה. בנוסף, התורות המזרחיות לסוגיהן יכולות לספק נתיב אפשרי גם הוא לשלווה ולרוגע והן מעין מקבילה, בעיני, לפסיכותרפיה המערבית. אם את מעוניינת יותר בדרך זו, אין לי ספק כי גם בה קיים פוטנציאל משמעותי להפיק רבות מהתנועה לעבר השלווה. בהצלחה בדרך דוד

איזה ספרים את ממליצה?

שלום רב, החלטתי סוף סוף להתחיל טיפול פסיכולוגי מאחר והפסיכולוגית איתה שוחחתי בחו"ל החלטנו ליצור קשר בספטמבר אך התחילו לי חששות. מה אני אמורה לעשות בפגישה הראשונה כל מיני מחשבות מה היא תשאל עליי, איך אני אגיב האם היא תספר לי משהו על עצמה ועוד. בנוסף אני חוששת שתשלח אותי לאשפוז או משהו מפחיד אם אומר משהו לא במקום אציין שאין סיבה הגיונית לזה אך אני חוששת שאפלוט שבעבר היו לי מחשבות אובדניות התגברתי בסופו של דבר עלייהם והמשכתי את חיי עבדתי למדתי וכו'. האם אני אגיד שהיו לי פעם מחשבות כאלה יש אפשרות שהיא תכריח אותי להתאשפז , האם בכלל מאשפזים בגלל מחשבות לא היו לי ניסיונות ואף פעם לא פגעתי בעצמי. והפנייה שלי לטיפול נובעת מלחץ וחרדות שקשורות בעיקר לעבודה. אשמח לתשובה תודה

1515... דבר ראשון - אני רוצה לשלוח לך מכאן עידוד: אני חושבת שקיבלת החלטה אמיצה כשהחלטת להתחיל טיפול! זו לא תמיד החלטה קלה, יש הרבה חששות (כפי שנוכחת בעצמך)... אבל זה משהו ששווה לעשות בשביל עצמך. מה את אמורה לעשות בפגישה הראשונה? אני לא חושבת שיש כזה דבר "אמורה לעשות". הדבר היחיד שאת "אמורה לעשות" זה להגיע לפגישה... אחרי זה, את כבר תדעי לאן הדברים יתקדמו... אין ספר חוקים בנושא, ממש לא. את תבחרי מה ואיך לספר לה על עצמך, מה ואיך לשאול אותה וכו'... סביר להניח (אבל גם זה לא חקוק בסלע) שהיא תשאל אותך שאלות... אל תדאגי - בגלל מחשבות אובדניות לא מאשפזים. אחרת (בין היתר) לא הייתי זוכה לראות את אור היום מחוץ למחלקה/בי"ח בערך 60% מהחיים שלי :-) גם על נסיונות אובדניים לא מאשפזים כ"כ מהר, אז את בסדר, את יכולה להיות רגועה... אל תחששי מלדבר על הדברים האלה - זה חשוב, באמת! יש מאחורי המחשבות הללו סיבות, ואותן חשוב להבין בתוך הטיפול... בהצלחה!

שלום ל-1515 אני שמח להצטרף להודעה שלפני ולהפחית מחששותייך. לפי תיאורך אין לך סיבה לדאגה ואני מניח שגם המטפלת לא תבהל ותדע להתייחס במקצועיות ובצורה מתאימה לכל מה שתספרי לה. הלחץ עצמו הוא כמובן מובן -מי מאיתנו אינו נלחץ לפני פגישה ראשונה, במיוחד בתחילה של טיפול? אבל מעבר לכך אומר שוב שלא נשמע לי שיש לך סיבה לדאגה ממשית. בנוגע להתנהלות בפגישה זו, חשוב לי להזכיר שאת נפגשת עם אשת-מקצוע והיא בוודאי תדע להנחות אותך ולכוון את הפגישה הראשונה הזו, כך ששתיכן תוכלו להפיק ממנה את מירב התועלת והמידע. בהצלחה דוד

יותר משנה בטפול אצל מטפלת צעירה. מרגישה שהיא מבוהלת ממני- מהנפילות שלי במצב הרוח עד למחשבות אובדניות באופן כמעט כפייתי. בתקופה האחרונה לא מצליחה לגעת בנושאים המשמעותיים שמטרידים אותי ביותר ו"מעבירה" את הפגישות כאילו להכעיס (את עצמי)בדיבור על דברים שוליים ושטותיים. ולכן אולי אין זה מפתיע, שאחרי פגישות חשה תסכול אדיר וייאוש. למרות המבוכה והקושי התקשרתי אליה הביתה כדי לשתפה בבעיה ובלבטים האם טיפול בכלל מתאים לי. לאחר שיחה של כמה דקות, סיימה בהבטחה להתקשר בערב. לא התקשרה ואף התעלמה מ s.m.sיםx1 ליום בימים שאחרי. באחד האס.אמ אסים כתבתי שרוצה לסיים ושלא אגיע לפגישה הקרובה. גם מזה התעלמה. ביום הפגישה המיועדת, ענתה לבסוף לs.m.s-התנצלות ששלחתי והזמינה אותי לבוא בכל זאת. הגעתי והיא התנצלה שלא הבינה אותי, שאני לא קלה ושעשתה טעות.. ההתנצלות הזאת פגעה בי יותר אציין שבתקופה האחרונה סובלת במיוחד מתחושה נוראית של דחיה - שמרחיקה ממני אנשים ופחד להתקשר שמא ידחו.. כרגע מרגישה השפלה נוראית. כי לתומי חשבתי שלא הגיבה כי חלתה או שזו תגובה מקצועית שנועדה לטובתי.. - תמימות הגובלת בטפשות. עכשיו תוהה האם אין היא זקוקה לטיפול והאם אני צריכה להמשיך איתה? עם זאת,מכעיס שבכל זאת חוששת שהיא תדחה אותי ושבשובה מחופשתה, תאמר שאינה יכולה להמשיך איתי. ואולי כדאי להקדים ולעזוב? אם מטפלים לא רוצים להיות בקרבתי אז מה יש לי לצפות מאחרים? ובכלל הפרדוכס - שנכנסת לדאון ולחרדות מה"טיפול" אנא - תשובתכם המהירה

שלום רוני הבלבול שלך נשמע לי מובן ועימו גם החרדות והחששות הנלווים אליו. נדמה כי התכנים שאת מביאה לטיפול מציפים חרדה רבה ומולה עולות שאלות של הכלה, החזקה ויכולת להחזיק מעמד ולהמשיך בתהליך שהחל. לפי תיאורך שתיכן יחד נמצאות בתוך השאלות הללו וכחלק מהתרחשות טיפולית משמעותית ומטלטלת. ולפתע לא ברורה השאלה למי שייכת החרדה, מי המטפלת ומי המטופלת, ומכאן גם הבלבול הרב..בסיום את כותבת על חופשה של המטפלת, חופשה שייתכן וגם היא קשורה לעוצמת התחושות העולות ולחרדה מפני אי-החזקה. נשמע לי חשוב להמשיך בדרך שהתחלת ולפתוח איתה עוד את החששות והתחושות שלך בחדר ואת השאלות שעולות בך מולה, כך שתוכלו שתיכן יחד לחשוב על המשך הטיפול וכיצד להתקדם בדרך הטובה והמומלצת ביותר עבורך. בהצלחה דוד

שלום דוד ותודה על תשובתך המחזקת. עם זאת נותרתי עם כמה שאלות מטרידות.. ואודה לך אם תוכל לענות לי גם עליהן: האם התנהגות מתחמקת ומתעלמת של מטפל, אינה ביטוי להתנגדות שלו לטפל באדם מסוים, או מה שנקרא פשוט "חוסר כימיה" בין מטפל למטופל? האם מטפל לא אמור להכיל את המטופל, להפגין יציבות וליצוק בו אמון, על מנת שיעבור חוויה מתקנת?? האם יש פה דפוס של שחזור (ההתעללות שספגתי מהוריי בילדותי ושל היחסים הבעיתיים שאני יוצרת גם היום)? והאם נכון למטופל, שיהיה דפוס כזה כאשר מקורו במטפל? (כי נדמה שמתוך התכנים שאני מעלה, היא מזדהה עם התוקפן ואני צריכה לחוות זאת שוב(?) ולהיכנס לתחושות קשות של בדידות ואי רצון לחיות, המחמירות כתוצאה מהטיפול) האם יש אנשים שטיפול פסיכולוגי (דינמי) עלול להזיק להם ולכן עדיף להם להימנע מטיפול כזה? ואיך אני יכולה לדעת מה נכון בשבילי? קשה שלא להרגיש יאוש, לנוכח יאושו של מטפל....

היי.. מרגישה כמיהה עזה לשתף.. אותך .. לא יודעת אם אצליח להכנס לסיבה המדויקת של הדברים אבל חייבת להוציא ממני את כל הזעם/כעס הזה .. מרגיש לי שמתוך כל ה"נועזות" שלי בשנתיים האלה .. והיכולת לא לשקוט דקה על שמריי.. כמעט כל יום בחיי , מפגיש אותי כל פעם עם עוד "מחסום חדש".. שקשה לי לחלוטין להתמודד איתו. הבוקר, גיליתי עד כמה אין לי מושג קלוש איך לפנות את המחסות הזה מדרכי , כל פעם שהמחסום הזה מגיע אני נזרקת לפינה שוב למקומות נמוכים עם עצמי, טוב... אז מה היא עוללה לי הפעם.. שוב נתקלתי בעובדה כי איני מסוגלת לעמוד "בסלחנות" הזו שבי אל מול ה"שטחיות" הזו שצצה לי אל מול דמותה - כן .. דמותה זו שנקראת (((((((((( א מ א)))))))) !!! אתה יודע עד כמה ל"שטחיות" הזו יש "פה גדול" ?.. עד כמה היא אוהבת להתקיף אנשים עם "עומק" ולהאשים אותם דווקא בשטחיות / דווקא בריקנות ? עד כמה ריקנות היא ריקנית , שטחיות היא שטחית , מישהו יכול להבין?!!!!! אני מבינה ..!!!!! סליחה , שאני מדברת ככה , כן היא אמא שלי , היא הייתה אמורה להיות אמא שלי , רק שאני מבינה עד כמה האמא הזו .. היא אשה שככ לכודה בעצמה, עד כמה היא רדודה ברמות !!!! פאק .. מצטערת שאני מדברת עלייה ככה דוד..אני לא מסוגלת !!! ההתכחשות שלה לדברים.. ההשתקות האינסופיות שלה.. היא פשוט חסרת משמעות , ככל שהיא נצבת מולי במצבים "מעוררים" כאלה הבוז שלי אלייה , הביקורת ההרסנית שלי קטלניים ביותר .. ודוד.. כשעוצמות הכאב נפגשות יחד עם זה בתוכי הכאב שוב חודר - ככ עמוק!!!. לפעמיים נמאס לי להרגיש עד תום , נמאס לי לחוות דבריים בצורה כזו טוטאלית , נמאס לי לשים זום על תחושה , להתבונן בה להתקע .. ועד שלא להבין .. לא להצליח להתאפס ולעזוב ... נמאס לי להרגיש חסרת אונים מולה , ההתמודדות הזו מולה בשנתיים האלה , לוקחת ממני ככ הרבה אנרגיות , כל ניסיון בריא שלי לעמוד לצד "השכל הישר והמבין" שבה נתקע בכל קיר התנגדות אפשרי. זה הופך מיד ל"סיבה למסיבה" - ביננו .. אוףףףףףףף, השטחיות שלה .. הבורות הזו.. למה ?.. מה היא רוצה להראות לי ?.. את צדקתה המטופשת?... אני חייבת לחשוב ככה , כדי לא להתפרק מולה , וזה מרגיש שלא מעניין אותה המצב שלי בכלל , מה אני שקופה בעינייה ?... הכל משחק כוחות ביננו ?... מה היא רוצה ?.. שרק אוסיף שמן למדורת "הקומזיצ" המטורפת שלה? הרי כל ניסיון להסביר לה .. להראות לה מה אני חווה הופך להיות מיד לתפו"א ראוי לצלייה בין גחליה. זה לא שאני לא אוהבת מדורות ..קומזיצים ואני דיי חברים :-) ... ודווקא תפו"א במדורה (אמיתית) .. חביב עליי במיוחד .. אבל דיייי... !!!! זה לא מצחיק כרגע , יחד עם זאת דוד .. כשהאמת שלי פוגשת בכל עוצמתה את האש הזו , היא מקבלת מכת אש חזקה , היא הופכת לתפו"א שרוף..מלוכלך ,..כזה עם חול שנדבק בין השיניים . הקומזיצ הזה מרגיש לי .. כאילו ועומדת מולי "חבורה " של נהנתנים על חשבוני .. כאלה שממש השכל והם במרחק אלפי שנות אור ..וזה מוציא אותי מדעתייייייי!!!!!!!!!!!!! אז מה תאמר לי דוד ?.. שוב שיחזורי עבר ?.. החוסר האונים שלי היום מולה - מול השטחיות והריקניות שבה .. ((((((בא כשיחזור מהבית?...)))))))))) אני מסכימה דוד. אתה צודק .:-((( זה באמת בא משם. בבית כל האמת שלי הרי היתה "סיבה למסיבה " . זו שהייתה להיות "מגינת בייתי" השתיקה אותי שנים במומחיות .. ילדה בת 6 , 9 , 11 , 12 .. שסתמו לה את הפה ..לא האמינו לה .. "דימיון פורה" , "תפסיקי כבר " .. למה ?.. למה היא עושה את זה ?.. כדי לא ליפול מולי לעומקים המרתקים של חייה האמיתים שהיו לה אז מול אבי ?.. מה - היא פחדה ממני אז - איימתי עלייה בנוכחותי הקטנה ?.. היא פוחדת ממני עוד היום ?.. ממה - מלהתמודד?.. בוא נגיד דוד.. שהיא לא שאפה .. לפגוש אותי היום אחרי 20 שנה .. ב"ידע" כזה על חיי..גם אני לא .. לא האמנתי שאגלה דבר כזה על חיי. אתה יודע .. היום זה ברור .. ברור כשמש . השטחיות הזו , הריקניות לשמה .. ככ מפחדת להתקרב לעומק ... היא מנסה לעשות ממנו "בדיחה דלוחה על חשבונה ".. אבל .. אלו רק תהיות שלי לא?, תהיות "נאורות" שנהיו בי אחרי שנתיים של טיפול אינטנסיבי ושוחק לא ?.. אחרי שנתיים הזויות של כאב , פחד , אשמה , השפלה ועלבון שלי עם עצמי .. שעדיין עוד שם .. לאט לאט .. דוד .. לאט לאט .. התמונה מקבלת עוד צבע אצלי .. מתבהרת .., רק שהיום הילדה הקטנה הזו שבי כבר לא יודעת איך " לאכול " איך להתמודד / לעמוד מול המניפולציות הישירות האלה בפרצוף.. אז .. הילדה הקטנה הזו .. הייתה מומחית בלקבל "תעודת הכשר" לכל מה שנכפה עלייה, היום היא בועטת ובועטת ובועטת ובועטת .. אתה יודע מה .. בלי לדעת במודע !!!!! כבר מה הסיכון שהיא לוקחת .. רע לי ככ . שרית

הי... שולחת לך אש חמימה ונעימה, כזו של אח, עם שוקו חם ביד ושמיכה להתכרבל איתה...קראתי את ההודעה שלך על ההחזקה של המטפל שלך לפני כמה ימים ושמחתי בשבילך, שיש מי שייתן לך שמיכה כזו, עוטפת ולא חונקת, מגינה ולא מגנה, אמיתית ולא מסתירה שום דבר. המון כוחות יש לך...אני יודעת שתשמרי על הכוחות האלה שבך, מאחר והם לא ניתנים להשמדה, הם חלק ממך (: אופיר

מילים שנוגעות ומגיעות .. מחממות בהחלט .. אני אוהבת שוקו :-) שולחת חיוך מוקיר תודה לך ולדוד. שרית.

שלום שרית המון בלבול וכאב מגיע מהכיוון שלך. נשמע שהדברים שאת פוגשת - בתוך עצמך, במציאות, בטיפול - מכאיבים לך ושורפים אותך בצורה כמעט בלתי-נסבלת. וכיום, לעומת ההגנות והתגוננויות שהיו לך כילדה, את מרגישה גם חשופה ופגיעה יותר. אבל הכעס, הזעם העצום איתו את מתחילה את ההודעה, הוא ההגנה שלך כיום ואולי הוא הדרך להפנות את האש המאכלת מבפנים כלפי חוץ. אני מקווה שתצליחי להמשיך ולתעל גם את האנרגיה הזו להמשך הדרך, למעבר של עוד מחסום ועוד מחסום, עם הכאבים הכרוכים בכך, לעבר המנוחה והקרירות הנעימה שבסוף. להתראות דוד

הייתי צריכה לקרוא את התגובה שכתבת לי מספר פעמים כדי בעצם להבין את העומק והנכונות שבה אליי ..להרגיש אותה ? יש בה המון אם מביטים בה נכון . תשובה ככ אמיתית. תודה שאתה כאן דוד.. מקשיב.. שרית

שלום אני בטיפול כבר 1/2 3 שנים וכל הזמן אני מתנדנדת בהרגשות שלי לגבי מה שקורה שם. לפעמים מרגישה טוב ולפעמים רע, לפעמים יכולה להגיד שאני מתקדמת ולפעמים בדיוק להיפך. בגלל זה גם התחלתי לקרוא כאן בפורום, כי ראיתי שמדברים על כל הדברים האלה ואני לא היחידה שמתנדנדת ומבולבלת. רציתי לספר על משהו שמאד עזר לי בהתלבטות אם להמשיך את הטיפול או להפסיק אותו (המטפל שלי אומר לי קבוע להמשיך, אבל גם זה קשור להתלבטות האם לסמוך עליו לגמרי) חברה שלי שהיא עובדת סוציאלית נתנה לי ליום הולדת שלי ספר מדהים שיצא ממש עכשיו שנקרא "עכשיו אני" וכתבה אותו מאיה ריד על עצמה ועל תהליך ההחלמה שלה מגילוי עריות. לענייננו, כל החלק האחרון של הספר הוא רב שיח של מטופלים על הקשר הטיפולי והם מדברים על המון נושאים שכותבים כאן בפורום וגם נושאים נוספים. למשל על חופשות של מטפלים ועל פחדים וכעסים וגבולות ורגשות ואמון ואיך יודעים שהמטפל טוב וכו'. בפרק האחרון של הרב שיח הזה הם מדברים על שינויים בטיפול ועל סיום טיפול ובעיקרון על זה שתוך כדי הטיפול קשה להבחין בהתקדמות מיום ליום אבל יותר במבט לאחור כן רואים שינויים. עזר לי מאד לקרוא שהמון מטופלים מתלבטים באותן התלבטויות ויש הרבה דעות על כל נושא, אבל בשורה התחתונה הם תמיד אומרים כמה חשוב לדבר על כל זה עם המטפלים. (שכחתי לכתוב שבכל נושא יש גם התיחסות קצרה של המטפלת לשעבר של מאיה ריד למה שכתבו המטופלים). אני לא יודעת אם אני בדיוק עונה לבקשה שלך שרון, אבל כשקראתי אותה חשבתי על כל הדברים הטובים שיש בספר הזה על טיפול (לא רק טובים, כמובן, אבל בסופו של דבר לפי מה שהיא מספרת הטיפול עזר לה מאד). אני לא יודעת מה הכללים בפורום, אבל אם מותר, אני יכולה לנסות לשים קישור לספר. רוית

שלום רוית טוב לקרוא את ההודעה שלך וללמוד עוד על מה שעוזר להחזיק את האמונה בטיפול, על הרגעים - בסיום הטיפול או במהלכו - בהם יש אפשרות להתבונן בדיעבד ולראות את הרווח שהושג דרך המאמץ והעבודה הקשה. את מוזמנת להוסיף את הקישור לספר- נדמה לי שזה יכול להיות מעניין לרבים מאיתנו כאן. להתראות דוד

שלום הקישור http://www.hebpsy.net/community.asp?id=9&article=1706 מתוך אתר פסיכולוגיה עברית. יש בו מבוא, תוכן ופרק מהספר. בתוכן אפשר לראות בחלק האחרון את כל הנושאים שקשורים לטיפול. אני מקווה שהקישור הצליח להתראות רוית

תודה לכל מי שענו לי םה ולמטה. יפה לראות איך כל אחת לוקחת את התשובה אליה. Twisted mind, כתבת שלומדים איך מתגברים על קשיים בקשר דרך הקשר הטיפולי ויש לי שאלה, האם הצלחת ליישם זאת בכל מיני קשרים אחרים? ~נילי~ כתבת על דברים שמדברים אליי מקרוב. רוית תודה על ההמלצה החמה וכמו שדוד כתב מרגש לראות שיש משהו שמחזיק את האמונה בטיפול. אלך לבדוק את הקישור. מעניין אותי האם הצלחתן להגדיר מטרה לטיפול?

לשאלתך - כן, ודאי. מה שבעולם ש"בחוץ" (מחוץ לחדר) מתנהל כמובן מאליו, בחדר זוכה לעתים לבחינה מדוקדקת - למה אני מגיבה כמו שאני מגיבה? למה היא מגיבה אליי בצורה מסויימת? ולרוב מסתבר, שככה הדברים מתנהלים גם עם מרבית האנשים ש"בחוץ". אז בתוך הקשר הטיפולי לומדים ומתאמנים... רוכשים כלים חדשים להתמודדות מוצלחת יותר, ובהדרגה מאמצים את הכלים האלה ומתרגלים אליהם... זה לא בא בקלות, הם לא נוחים בהתחלה, לא בדיוק מתאימים, וקשה מאוד לוותר על מה שיש ומכירים לטובת משהו חדש ולא מוכר... לפעמים אפילו לא שמתי לב שאימצתי את מה חדש ויישמתי אותו ביומיום... אלא רק אחרי שקיבלתי פידבקים מהסביבה. באשר להגדרת המטרה... O.K פה דרכת על יבלת רגישה ונכנסת לשדה מוקשים. אחרי כל השנים הללו, או למרות כל השנים הללו, סוגיית המטרה קצת לא ברורה לעתים. אבל - אם לא אכפת לך שאני גולשת לתשובה כללית יותר - הרבה יאמרו לך, שהרבה פעמים נכנסים לטיפול עם x מטרות מוגדרות, ובמהלך הזמן צצות מטרות חדשות, בהתאם להתקדמות הטיפול, לתובנות ולגדילה העצמית שבתוך הטיפול. מטרות יכולות גם להשתנות במהלך הטיפול.

חבל לי.

שלום אורי גם לי חבל. סביר שזה קרה משום שהיא נשלחה בשבת, ובגלל שאין מנהל שיענה על שאלות בשבת אנו לא מעלים הודעות שנשלחו אז. אשמח אם תשלח/י את ההודעה שוב והפעם תקבל/י עליה מענה. להתראות דוד

איזה מן דבר זה? אצלי, כפי שאתה בודאי יודע, לא נשאר ממנה כל זכר. לשוב ולנסח אותה מחדש נראה בעיניי די משפיל .

היי שוב אני...טוב אז ככה הגור הקטן הגיע אלינו ביום שישי האחרון, בהתחלה הסתכלתי עליו, הוא כזה חמוד ומתוק, ופשוט רק הסתכלתי , ולא זזתי מהספה, כי ידעתי שהוא לא יכול להגיע..ואז בערב אמרתי לאבא שלי שאני רוצה ללטף אותו, שאני רוצה פשוט "לחסל" את הפחד, והצעד הזה של ללטף את הגור, בא בעקבות זה שאנשים שהגיעו אלינו הביתה לארוחת ערב שישי, וראו את הגור הקטן ישר התאהבו בו והתחילו לשחק איתו ולנשק אותו, ואני מנגד פשוט ישבתי וצפיתי בהם איך שהם מתלהבים...ואז באותו הערב מאוחר יותר רציתי ללטף אותו והוא היה בידים של אבי, ופשוט הושטתי את היד ממש ניסתי כמה שקרוב להגיע לגב שלו וללטף אך לא יכולתייייייייייייייייייייייי רציתי למות, פשוט ככה!!!! איך זה שאנשים מתאהבים בו, ואני לא יכולה להושיט את היד ולהניח עליו, הרי זה גור קטן ומתוק כולו פרווה ממש דובי לבן, ואני פשוט מפחדת מיצור קטנציק!! ואז התחלתי לבכות, אבא שלי הרגיע אותי ואמר לי שזה היה טעות שנסיתי ללטף אותו, שאני צריכה לעשות הכל לאט לאט, קודם להתרגל לרעיון שייש בעל חיים בבית!!! ואז ללכת צעד צעד בקיצור בעקבות זה כל השבת הייתי ממש מפוחדת ופשוט השתדלתי לא לזוז מהספה(אלוהים רק יודע כמה זה הזוי ודפוק הפחד מדבר כזה יפה וחמוד), החבר שלי כל פעם שהיה משחק איתו, הייתי מבקשת ממנו שישטוף את הידיים לפני שהוא נוגע בי, ולפני השינה ביקשתי ממנו שילך להתקלח ולהחליף בגדים..שזה עוד שריטה עמוקה שייש לי עם הכלבים!!! (והמזל היחיד שלי שכולם תומכים בי, וממש מכבדים את הרצונות שלי,ממש הם רוצים לעזור לי ואני מרגישה את זה) היום יום שני היתי צריכה להשאר בבית , שזה הפעם הראשונה שלי לבד עם הגור , ואבא שלי החליט "להקל עליי" ופשוט סגר את הפינת אוכל עם גדר מפלסטיק כמו של התינוקות, שזה יהיה הפינה של הגור, וככה אני יכולה להסתובב חופשי בבית ובאמת מה שקרה זה שהיתי לבד עם הגור בפעם הראשונה, כולם הלכו לעבודה, ופשוט ישבתי והסתכלתי עליו , כי הרי זה מגודר ואפשר לראות, וכל הזמן ריחמתי עליו, כי הוא בכה ורצה שאני אוציא אותו לשחק איתו, אבל אני מהמחשבה שאני לבד איתו פשוט לא יכולתי... ואז אחרי כמה שעות החלטתי לעשות צעד "אמיץ", יש לי בבית מעיין כפפה שעשוייה מסילקון (כפפה לתנור) ואז החלטתי לנסות ללטף אותו, כי היתה לי הזדמנות שאני והוא לבד ...פשוט הושטתי את היד שלי מעל הגדר וליטפתי אותו, הקטע המוזר זה...שניסתי להניח את היד שלי על הגוף שלו, על הגב , אבל הוא חשב שאני משחקת איתו, הוא היה מתהפך על הבטן, ואני הייתי הופכת אותו על הגב ...ובערך כ-5 דקות ואפילו קצת יותר, אני פתאם רואה את עצמי "כביכול משחקת איתו" שזה הזוייייייייייייי, אמנם זה עם הכפפה, והיו רגעים שכן זזתי אחורה, כי הוא פשוט היה בהתלהבות אז הוא קיפץ מידי פעם...הייתי כל כך מאושרת התקשרתי ישר לאבא שלי, לספר לו והוא היה גאה בי עכשיו עולות לי כל מיני דברים בראש: 1)הרגשתי "בטוחה" בגלל שהייתי עם הכפפה מסילקון (היא יחסית גדולה) 2)הרגשתי "בטוחה" בגלל שהיתה ביננו "גדר הפרדה" אמנם מפלסטיק 3)לא חשבתי אי פעם שאני אוכל עם מטטא לגעת ביצור חי כמו כלב או חתול,וכמה שניסתי להרגיש את הנשימות שלו, לפחות לכמה דקות רק להניח את היד ממש בלי לקפוץ בפניקה, הוא לא נתן לי פשוט הוא התהפך, ואני כמו שאומרים "זרמתי" התחושה של הפחד שלי בקשר ליצור חי (כלב חתול) עם הכפפה, זה היה ממש אפסי, כאילו הכפפה והגדר הורידו לי את הפחד ב-90 אחוז , עד כדי כך שיכולתי להמשיך עם זה שוב אני רוצה לציין הכפפה ישבה לי על היד, וזו כפפה סילקון שייש לה שפיצ בקצה, אז לא ממש הרגשתי!! 4)הגור אצלנו סה"כ 3 ימים....ואני הבטחתי לעצמי ששבועיים אני חייבת להתרגל...אולי בגלל זה עשיתי את הצעד הזה!! 5)עצם העובדה שכולםםםםםםםםםםם רואים את הגור ומשחקים איתו, ומתאהבים בו, ואני מסתכלת מהצד ולא זזה, זה פשוט הטריף אותי,ובמיוחד שכולם אומרים וואו איך אפשר לא לאהוב דבר כזה, וואו איך אפשר לפחד מדבר כזה..ואבא שלי כעס עליהם ואמר להם לשתוק, אבל שוב, אני מרגישה איך כולם מסתכלים עלי "במוזר"!! איך אני שטיפוס שתמיד במרכז העיניניים פתאם מוצאת את העצמי בצד , ומפחדת וזה נראה לי הסיבה שהחליטתי לעשות את הצעד הזה, ואני פשוט לא הולכת לוותר לעצמי!! והכי חשוב אבא שלי כל הזמן אומר לי שיבוא היום שאני אהיה החברה הכי טובה של הגור, ואי אומרת לו הלוואי שזה יקרה, והוא אומר לי תראי.. ותאמת כבר עשיתי לו קניות, ובחרתי לו חולצה..אנחנו מנסים לעשות הכל שזה יהיה קל ופשוט ואני מאמנה שאפשר להתגבר או רוצה להאמין!!!!!!!!!!!!!!!!! ***מה אתם חושבים? אני מצטערת על אורך ההודעה, פשוט אני חייבת להוציא את זה, לשתף אותכם בפחדים שלי, ולשמוע חוות דעת **האתר שלכם מדהים הוא עוזר לי המון, עצם העובדה, שאני כותבת פה אני מרגישה הקלה תודה רבה

שלום דורית31 ראשית כל אני רוצה לומר לך שמגיע לך כל הכבוד. כל הכבוד על המוכנות שלך להתמודד עם הקושי ולהכניס את הגור לבית וכל הכבוד על ההתקדמות היפה שעשית בימים אלה. נשמע לי מאוד טבעי שיהיה לך קשה יותר בימים הראשונים ונשמע גם שלמרות הקושי את עושה התקדמות, ובקצב והצורה המתאימים לך את מוצאת דרכים להתקרב וליצור אינטראקציה עם הגור. נדמה לי שמה שעשית בימים אלה הוא כבר הישג משמעותי, ומשהו שלא היית מסוגלת לעשות בעבר. זה שאת "זורמת", כלומר לא מגיבה בגמישות ומאלתרת בהתאם למצב נשמע לי גם כמו דבר טוב. נדמה לי שחלק ממה שמפריע לך הוא התחושה שאת "אמורה" לעשות דברים בצורה אחרת, יותר מהירה, יותר "נוגעת", ולהתייחס לגור כמו שאחרים עושים. כלומר, חלק מהלחץ הוא בגלל שאת מרגישה שאין לגיטימציה או מקום לקושי שלך. שזה משהו נורא "מוזר". חשוב לי לומר שביחס לפחד שלך מכלבים- כמו גם ביחס לנושאים אחרים - כדאי לך להתנהג לפי מה שמתאים לך ובקצב שלך ולא לחוש צורך להיות כמו אחרים או כפי שהחברה מכתיבה. אין דבר רע להתחיל את המשחק והמגע עם הכלב דרך הכפפה או דרך כל אמצעי אחר ששומר על תחושת הבטחון שלך. את לא מוותרת בכך לעצמך, אלא את קשובה לעצמך ולמה שמתאים לך, למה שיכול לסייע לך להתגבר על הקושי. תמשיכי כך. להתראות דוד

המון המון המון תודה על התגובה המהירה שהבאת לי אני נורא מאוד מעריכה את זה, ואי אפשר לתאר עד כמה בקשר לגור, כן כל מה שכתבת לי זה מה שאני מרגישה ועוברת...לגבי "החברה" אין מה חיים, ובמיוחד גם שכל חיי לא ניסתי להתמודד, עם זה...ופתאם שזה קורה זה ממשאפשר להתמודד עם זה!!! (אני פשוט באמת מתקשה לקבל את העובדה שכולם כן מתחברים לכלב ואני לא, ואני לא לוקחת את זה בחיים שלי בדברים אחרים, אני תמיד מאושרת במה שייש לי, ולא רוצה יותר מזה, ופתאם כן יש משהו שבמיוחד שזה הזוי בדבר כזה קטן ויפה!) לגבי כל השאר אתה פשוט צדקת במילה ומילה!!!! ולגבי הכפפה, אתמול בלילה ניסתי לעשות צעד נוסף , הגור ישן ואז אמרתי זה הזדמנות שהוא לא יזוז, ותאמת....שוב זה לא בא לי טוב!! עדיין אני נגעלת!!! והריח שלו (שזה כל הבעלי חיים) מגעיל אותי אבא שלי אומר שזה עדיין מוקדם פשוט, לזרום לאט לאט ולא למהר תאמת אחרי שעה עוד הפעם לקחתי את הכפפה ושיחקתי איתה....וממש נהנתי אני עדיין לא מרגישה בטוחה ב-100 אחוז ויש רגעים שאני פתאם קופצת אחורה, אבל בוא נגיד שאני ממש לא מאמינה למה שקורה סביבי ..אבל מה שכן אני יכולה בוודאות להגיד אני גאה בעצמי!!! ושוב תודה תודה תודה

שלום רב , בן 30. מזה שנתיים מטופל בתרופות שונות לטיפול בחרדה (ממשפחת SSRI). כיום אני מטופל בציפרלקס. התרופה אמנם עוזרת אך אני עדיין חרד לפעמים. אחד הדברים ששמתי לב אצלי שרוב המחשבות שעוברות לי בראש הן בצורה של רגשות. (ומעט מאד מילים) דיי הופתעתי לגלות ששאלתי חברים שבזמן שהם חושבים על משהו עיקר החשיבה היא באמצעות מילים , והמילים מלוות ברגשות (חיוביים או שליליים). הרבה פעמים הרגשות השליליים "שוטפים" את מוחי ומקשים עלי להתרכז , או גורמים לחרדה.... האם מה שתארתי יכול לרמז על בעיה אצלי? האם יש לזה הגדרה פסיכולוגית? האם זה נורמלי? מה ניתן לעשות? תודה.

שלום שלומי לפי תיאורך נשמע לי שחלק מהקושי איתו אתה מתמודד הוא בדיוק העובדה שהחרדה מופיעה ללא ליווי מודע של חשיבה. מקובל כיום לראות את הרגשות שאתה מתאר כנובעים מחשיבה מילולית, המורכבת מהנחות שליליות ביחס למתרחש והמעלה חרדה רבה בשל הנחות אלה. העובדה שאינך "שומע" או מזהה את המחשבות המילוליות הקשורות לחרדה יכולה לרמז על עד כמה החרדה משמעותית, עד כמה היא ממסכת את המילים המקדימות אותה (מקדימות בפרק זמן קצרצר, כפי הנראה) ועד כמה ההעדר של המודעות למחשבות אלה יכולה להעצים את החרדה ולהקשות על ההתמודדות עמה. אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי, בו תוכל להתמקד במחשבות המקדימות את החרדה, להכיר אותן טוב יותר ולהתמודד יותר עם השפעתן הלא נעימה. ככלל, השילוב של טיפול פסיכולוגי עם תרופתי הוא המומלץ ביותר לטיפול בחרדה וחבל יהיה אם תמנע זאת מעצמך. בהצלחה דוד

שלום, לפי מה שהיה ידוע לי עד היום - אין כזה דבר פוביה מכבשים. האם זה נכון? בספר פסיכופתולוגיה כתוב שאין אבל היום גיליתי על אחת שיש לה. הכיצד??

שלום דונר ניתן לפתח פוביה לטווח רחב מאוד של גירויים, וביניהם גם כבשים. נכון שיש גירויים שנפוץ יותר לפתח פוביה ביחס אליהם (למשל מעליות, גבהים, כלבים ועוד), אבל דבר זה אינו מגביל את האפשרות לפתח פוביה לגירויים "מקובלים" פחות. דווקא בהקשר של שאלתך אני נזכר בסרט "שתיקת הכבשים", בו התמודדה הגיבורה עם פחד שכזה. בסרט היא טופלה והתמודדה עם הפחד ביעילות, אם כי אני לא משוכנע שהטיפול (או המטפל) לו זכתה הם המומלצים ביותר... להתראות דוד

דוד היקר בסרט שתיקת הכבשים עד כמה שאני זוכרת אין איזכור ישיר של כבשים, לכן זה מעניין לנתח את שם הסרט ( נשים בתרבות הרבה פעמים מדומות לכבשים ) ...יש את החרקים שחניבעל תוקע לקורבנותיו בגרון, אבל לא זכור לי כבשים... .. או שגם אתה היית על מישור מטפורי? ((: יום נעים

דרור, תודה תודה תודה. אני רואה שהעלית והתייחסת גם להודעות של משמרת קודמת. זה נראה טוב ומשופר לעומת המצב הקודם.

תודה לך דרור על הכל , לפני כמה שעות הינו "אני והיא" בקניון ודיברתי איתה על יומן הזכרונות שלה וכמה טני מודאגת לה , ולפתעתי היא בכלל לא כעסה אלא חייכה ואמרה (ממש תשובה מוכנה ) זה כלום , מה את חושבת שאני עושה דברים כאלה ?! נו בא לי לכתוב ולכן כותבת סיפורים מבה ומשם ... את האמת , חיכיתי שתפרוץ עלי מזעם , תצעוק , תגיד לי איך היעזתי לחפש בחפצים שלי ? למה עשית את זה ? ... אבל ... זה יותר מדאיג אותי , משתק אותי , לא יכולה לעשות כלום , מה אם אגיד להוריי ?! האם זה יעזור ? וכמובן , אם תשקר ותזרוק את יומנה ... אני בטוחה שכל משקראתי נכון , אבל ... הייתי רואת בפח שבחדר נירות וחבישות מלאות בדם , כן , הייתי רואה מחטים ומזרקים משומשים , לפעמים הסדין היה עליו דם , יש המון קופסאות "תרופות" בחדר , ... כמה פעמים הלכנו למיון לתפירת חטכים בידיים או ברגליים ( הייתה אומרת שנפלה , התחלקה או זכוכית חדרה ... ) זה ממש קשה עלי , מרגישה שאני נושאת את הכל על גבי ... לא יכולה לסבול עוד ... מה עכשיו אני יכולה לעשות ?!! ותודה לך מראש

AK2400 שלום, אני מבין שהופתעת מהתגובה שלה, ציפית שהיא תכעס אבל היא לא, היא הכחישה כל קשר למה שכתוב. אבל את עדיין מודאגת ואני חושב שבצדק. אני גם חושב שאת צודקת באומרך שאת לא יכולה לשאת את זה לבד עוד. נראה לי נכון לשתף את ההורים בדאגותייך, ולצואך כך אפילו לא חשוב אם תאמרי שקראת או לא. הסימנים שראית הם מדאיגים דיים, ביניהם גם הסימנים שההורים ראו כמו החתכים, ואולי בחרו להתעלם מהם. אני חושב שאם תשתפי תרגישי שיש שותפים לעול שלך. אבל עדיין חשוב לי להדגיש שאת לא כל יכולה, שחשוב להתאמץ ולדאוג אבל לא הכל בשליטה שלך. דרור

לדרור, רציתי להודות לך, על הסיוע שהענקת לי בשבוע שעבר. (בהקשר לפסיכולוג, שלא בא לבקר במשך 8 ימים, למרות שאושפזתי בטיפול נמרץ לב). הסיוע שלך עזר לי לדבר איתו על כך. לא הצלחתי להבין באופן ברור, מדוע לא הגיע. הוא אמר, שרצה לבוא ולא הסתדר לו לבוא. ??(צלצל פעם אחת מייד לאחר האשפוז, אך לא נתנו לי לדבר איתו ורק מסרו ד"ש). לאחר 8 הימים, אכן, הגיע. שמחתי מאד שהגיע (זה היה כבר מחוץ לבית החולים), ואמר, שרצה להגיע ולא הסתדר לו מבחינת אילוצי הזמן, וגם אמר, שלא היה בטוח, שזה טוב שיבוא. (הבנתי, שמדובר בשאלת גבולות המטפל והמטופל) (למרות שידע שרציתי מאד שיבוא. הזמנתי אותו ישירות לבוא). סיפרתי לו, שאני שמח מאד שהגיע, ושהתעצבתי מאד, כשלא בא. לא הססתי לומר את כל מה שציפיתי לו, ולא מילא. (אך עשיתי זאת בצורה ראוייה וזהירה). הדבר הטוב שעשה, זה, שהקשיב, ולא ניסה לחפש עוד תירוצים וכו'. חסרה הייתה לי התנצלות וצער, אך הוא לא האיש שיעשה זאת. אני חייב להדגיש, שהוא מאד מאד מפגין איכפתיות בדרך התנהלות הטיפול הנפשי, (פרטי), והוא עשה מעל ומעבר לכל מה שמצופה מפסיכולוג, על מנת לעזור לי, (כולל יציאה מחוץ לקליניקה, על מנת לקדם מהלך מסויים, ונסע מרחק רב על מנת לעזור). הוא גם השתתף באירוע אישי שארגנתי, למרות שהסביר, שהוא הסס לפני כן, אם נכון לעשות זאת. מעבר לכך,הוא מפגין הרבה מאד מאמץ לחפש אלטרנטיבות לשיפור איכות חיי. והפעם - הוא איכזב אותי. לא הבנתי את ההמנעות מהגעה. הודה, ש מישהי אחרת (שהיתה בקשר איתי) נתנה לו להבין, שטוב יהיה אם יגיע. וזה גם מצביע על כך, שהיא שימשה כטריגר...ולולא היא, ולולא הטלפון שלי אליו, לאחר שיחרורי, כשהזמנתי אותו שוב, יתכן, ולא היה מגיע. מצד שני, אני לא חש בטוב, שמא "הפעלתי עליו לחץ פסיכולוגי...לבוא לבקר".... זה מעיב מאד על הקשר שלי מצידי אליו. קשה לי לעבור על זה כך סתם. ושיחה נוספת איתו מיותרת. היא תהיה רק נודניקית.... בסופו של דבר, נדמה לי, שהוא בדרך כלל לא שש לביקורי חולים.... ויתכן וזה נובע מזה. אני בדרך כלל מאד רגיש וקולע לתחושות שלי. יתכן, ולא היה לו נעים להגיע... ונמנע.... עד שההיא דיברה איתו. טוב. אפשר לומר, שזה מפריע לי, שאי בואו לבקר הפריע לי... אני חושב שאני מעריך אותו מאד והוא חשוב לי. וזה פגע. בסופו של דבר, הממצא שנמצא באשפוז היה קשה. והוא ידע על כך. הייתי מפוחד, אך איש לא ראה זאת. חייכתי , צחקתי, והייתי במצב רוח טוב. והייתי זקוק דווקא לו. חבל. שוב - אתה זה שהיית לצידי בצר לי. לכן, תודה רבה רבה רבה רבה לך. זו הייתה הכניסה שלי הראשונה לפורום, לפני שבוע, וזה עזר. תודה עמית

עמית שלום, אני שמח שהרגשת שאתה יכול להיעזר בפורום. יחד עם זאת אני תוהה יחד איתך האם אתה יכול להיעזר בטיפול במה שקרה ביניכם. להבין למשל מדוע הרגשת כל כך נפגע מכך שלא הגעת. מדוע חשת אשמה כאשר הוא הגיע לבסוף והרגשת שעשה זאת רק לאחר שלחצת עליו. אני לא חושב שצריך לעבור על זה כאילו כלום כל עוד זה מפריע לך. כן צריך לתת לזה מקום בטיפול וזה לא נדנוד, זהו חלק מהטיפול, להבין מה קרה ביניכם וגם מה קרה לך ובך בכל התהליך הזה. דרור

תוכלו בבקשה לרשום אילו דברים טובים למדתם בטיפול? איזה הצלחות היו לכם? ראיתי הרבה הודעות שכותבות על דבריםרעים, ואני רוצה גם לשאול אם המשתתפים נמצאים פה רק כשרע להם בטיפול? בברכה

שרון שלום, השאלה שאת מעלה היא שאלה חשובה ונראה לי שיכול להתפתח ממנה דיון מעניין וגם אני מזמין את חברי הפורום להשתתף. דרור

שרון... כל תשובה שאכתוב לך תהיה מורכבת. אני מניחה שלא רק תשובה שלי תהיה כזו. קשר טיפולי הוא לרוב קשר מורכב. אבל אענה לך רק בשם עצמי. אני לא יודעת אם קראת כאן הודעות שלי או לא. תראי... אם אני מחזיקה איתה מעמד (והיא איתי... בקושי... קצת מקרטעת לאחרונה) כבר 9 וחצי שנים (ברוטו) אז כנראה שלא הכל גרוע למרות הכל. אולי השיעור הכי חשוב שמלמד הטיפול הוא - מתגברים גם על משברים קשים בקשר! כמובן שהקשר הטיפולי הוא ייצוגי... הוא מלמד איך לקחת את הדברים החוצה, אל העולם שמחוץ לטיפול. אישית לא תשמעי ממני רשימת הצלחות... זה אוטומטית מתחבר אצלי אל הנגטיב - כשלונות... הטיפול לא נמדד אצלי בהצלחות... הוא נמדד בצעדים קטנים קדימה לעומת נפילות. הוא נמדד ביכולת להתמיד גם כשקשה (לשתינו, כאמור). הוא נמדד בצמיחה אישית, בנקודות השקפה חדשות/נוספות וכו'. אגב, הגיוני בעיניי שנמצאים פה בעיקר כשרע בטיפול... זה כמו עצם ההליכה לטיפול, לא? לא הולכים לטיפול כשהכל בסדר... רק כשדברים כבר לא בסדר... אז כשמשהו בטיפול זקוק לקצת טיפול, מביאים את זה לפה... אולי, כנראה... זו רק דעתי... אבל נתקלתי פה לא אחת גם בהודעות אחרות - הודעות של שמחות קטנות, של הצלחות קטנות (או צעדים קטנים קדימה)... לא יודעת אם זה עונה על הבקשה שלך... אבל זו התשובה שעלתה אצלי נוכח ההודעה שלך.

מעניין שאת שואלת זאת דווקא עכשיו.. עלתה בי מחשבה לשתף ורצון להניח את הראש לאחר מה שקרה לי אתמול בערב.. היה קשה, מתיש - בכיתי המון אבל למדתי כמה דברים טובים ומאוד משמעותיים על חיי והסובבים אותי.. הייתה לי קשה המחשבה לבא לפה ולהניח 'חומר' חיובי. אני באה לפורום בעיקר כשקשה והמטפלת אינה בהישג יד.. לבא לפה ולספר על דברים טובים זה קשה (לי) משום שבמובן מסוים זה שובר את הבקשה ליחס.. כשטוב לנו אנחנו לא תמיד מקבלים 'טיפול' ומשם הפחד שלי נובע.. שאולי ויקרה ואחד ממנהלי הפורום ידעו שלפעמים שיש בי כוחות וייחסו פחות חשיבות לדברי.. (אגב, גם את המשפט הזה קשה לי מ א ו ד לכתוב אך הגיע הזמן להסכים ולראות גם את הגבורה שבי, השורדת איכשהו) הפחד בא ממני. הוא שלי.. כל אחד מרגיש אחרת.. הרצון שלי הוא להצליח ללמוד שזה בסדר גם לשתף פה, בדברים הטובים שמתרחשים בין השורות.. הגנבתי שורה או שתיים בנושא.. אני לומדת.. לאט לאט.. ומעריכה את כל המשתתפים בפורום במביאים לפה גם את נקודות האור.. בלי שימת לב, בלי כוונה, זה מאיר על הקושי שלי. זה מעודד. ובטוחני שזה מעלה חיוך גם בלב מנהלי הפורום, גם כשטוב לנו, אין סיבה שלא נקבל יחס חם, יחס מטפל. לכשאאמין שבאמת מגיע לי היחס הזה, הוא יהיה. אקרב זאת אלי באמצעות האמונה. הרי אנחנו חיים על פי בחירה, גם אם היא לא מודעת. ועל כן הטיפול.. ~נילי~

מרגשת שאת.. ככ נכון ואמיתי .. כאן איתך .. שטוב ורע ..:-) מסכימה אם מה שרשמת לחלוטין .. אפרוס את דעתי לקבי תובנות הטיפול שלי ..בהמשך .. אולי אפילו מחר .. יום עמוס רגשית ..והילד שלי חולה .. בכ"ז , מחבקת אותך מכל הלב שולחת לך חיוך שרית

בהודעות הקודמות, כתבתי לך ומנהל הפורום דוד גקסון ענה לי לכל שאלותיי, רציתי לדעת כרגע אני מתמודדת עם הגור הקטן אצלי בבית, יש אפשרות שאני יוכלה לכתוב לכם במייל את כל הדברים שאני מתמודדת, אני דיי חדשה באתר שלכם, ויש לכם אתר ממש מקסים, אשמח לקבל אימייל של אחד ממנהלי הפורום שיכולו לעזור לי להתמודד עם זה בבקשה אני צריכה את עזרכתם!!

דורית 31, ראשית אני שמח שאת נהנית מהפורום ומצליחה להיעזר בו. אני מזמין אותך להמשיך ולהיעזר בו בכל שאלה שעולה לך ובהתמודדויות שעומדות בפנייך. האימיילים של חלקנו מופיעים ליד שמנו בכחול, ניתן לכתוב אלינו אבל זה אינו יכול וגם לא נכון שיחליף את ההתייעצות בפורום ובוודאי לא טיפול. דרור

זה מרגיש כאילו כל הפסיכולוגים למיניהם בחופש וכל המטופלים סובלים.. מכל מקום בפורום צצות להן תחינות למרגוע בהקשר. נראה שנושא החופש מעלה תכנים. זה מטלטל או לפחות מנסה לטלטל. שלי עכשיו בחופש גם כן, ואצלי החופש שלה מתפרש ככעס שלי עליה כך שהמחשבה על החזרה אליה מחלחלת בי ולא, ממש לא מתאימה לי. לא יודעת אם רוצה לראות אותה יותר. לפני החופשה שהיא לקחה, עלו הרבה תכנים קצת מטורפים וההפסקה מתאימה לי באיזשהו מקום, משום רצון עז שיש בי להעניש אותה. לגרום לבלגאן. אני תמיד מתנהגת יפה. יותר מידי יפה. עכשיו הגיע הזמן. לא? נמאס לי כבר לחשבן מה יהיה אחרי שאתנהג כך או כך ואיך היא תגיב. נמאס לי לחשוב כל הזמן שתי פסיעות קדימה – לפניה (או לפחות בדמיון שלי, לפניה..) הנה, גם עכשיו עולה בי המחשבה על איך היא תגיב אבל Who gives a dam??? די כבר מספיק עם המחשבות שלי עליה. ביום שבת בבוקר קמתי מוקדם, בסביבות השעה שבע, שלא כהרגלי ביום חופש. היה לילה מוזר. הייתי אצל ההורים.. החרדים. לא ברור, לא יודעת להסביר- - - עבר עלי שם משהו – אולי כהמשך לתקופה האחרונה, עם כל הדברים הנוספים שיושבים לי על הלב, המח, בית החזה, אוזניים, ידיים, רגליים.. כשקורי השינה עדין מכסים את עיני, אני מסתובבת בבית בודקת מי ער ופתאום, ממקום בלתי רצוני, עולה לי הפסיכולוגית לראש! דבר ראשון על הבוקר. הכי ראשון. חוצפה. זה פשוט הכעיס אותי. די כבר כמה אפשר אותה..? ואני עוד שואלת את עצמי אם היא באמת מתעניינת בי. איך זה הגיוני שיש לה רגש להקשיב לי כל כך הרבה. זה זורק אותי מקיר אחד לשני. רוצה לא רוצה? מבינה לא מבינה? שם לא שם..? = תוצאה; אני לא רוצה לראות אותה .יודעת על מה נדבר ואין לי כוח לזה. באמת שאין לי כוח לזה. כועסת עליה עכשיו. כ-ו-ע-ס-ת וכואבת על מליון דברים. לא מבינה אם יש פתרונות לדברים – במיוחד אלה שאנו עוסקים איתם. אלה הכי כואבים. הכי מסובכים. לך תסביר את הנפש שלך אם אתה לא מבין אותו בעצמך. די קלישאה של תהליך טיפולי – אבל זה פלונטר אחד גדול ובכלל לא 'נעים' בשבילי.. תעזור לי דרור.. ~נילי~

נילי שלום, חופשה בטיפול אכן יכולה לעורר רגשות שונים ומכאיבים. היא נוגעת בתחושות של נטישה שעולות כאן, תחושות אשמה על כך שהצד השני זקוק לחופשה, שאינו יכול לשמוע עוד. זה נוגע בתחושות של נזקקות שמתחדדת עוד יותר כפי שאת אומרת, את חושבת עליה אבל לא חושבת שהיא חושבת עלייך. כל אלו גורמים לכעס ורצון להתרחק, בעיקר כדי לא להפגע. אני חושב שגם לרגשות הללו יש מקום בתוך הטיפול לכשהיא תחזור. הבלבול הקיים בך הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול ומהשלב בו הטיפול נמצא, אני לא חושב שמטרתך בטיפול היא להסביר את עצמך, ייתכן ומטרת הטיפול היא להיות ביחד בתוך הבלבול ולהצליח ביחד לשרוד אותו וכך גם לצאת ממנו. דור

זה נישמע פשוט שאתה כותב את זה .. אני אישית לא מבינה איך יוצאים מכול הסבל הזה .. ואיך בדיוק התלות הזאת במישהו שלוקח ממך חופשה יכולה לעזור לחיים יפים יותר.. פשוט לא מצליחה לראות את זה ..

בחופשת התענוגות הפרטית שלהם בחודש אוגוסט. מה הם מצפים הא???שגם אנחנו נהנה בינתיים כחלק מהמושג "העברה" או "העברה נגדית"?(אנא ערף??!!) ????? שכיאילו בזמן הזה נרגיש אותם ואת חוויותיהם בבריכה\ים\מלון\פיוקים\ וכו' וזה יגרום גם לנו להרגיש נפלא?????? יופי להם שיהנו!! מצידי שיטבעו כולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שאסור להם לקחת חופש אף-פעם? שהם לא בני אדם?

ממש העלתם לי גיחוך עם ההודעה הזו... (וגרמתם לי להתגעגע להעברה האירוטית לפסיכולוג שלי לשעבר..) . אבל ברצינות, למה מדובר ברגש שחובה להעלות בטיפול? האמת הצחיק אותי ברגע שהבנתי שזה קרה לי, תמיד חשבתי שזו קלישאה, אבל תכלס מה מפתיע בזה שאני אמשך לפסיכולוג צעיר חתיך ודמות לחיקוי שתומך בי? היה לי ברור שזה "תוצר לוואי" של הטיפול, אז לא סיפרתי לו ונהניתי מהפנטזיה כל עוד היא הייתה קיימת.. הוא גם הבין לבד בלי שאגיד כלום.

אדית שלום, נשמע לי שעבורת המשיכה למטפל שלך הרגישה כמשהו שאת יכולה לא לדבר עליו, שהוא לא מפריע לך בטיפול. ייתכן ואכן זה היה כך אבל ניתן לחשוב שלעיתים למשיכה למטפל או מטפלת ישנן משמעויות שיש להן מקום בטיפול. במקרים מסויימים לא ניתן וגם לא נכון להתעלם מכך, ממש כפי שלא יהיה נכון להתעלם מהעברה אחרת שקורית בטיפול. דרור

לרופאים שלום רב, אני מתחילה טיפול פסיכולוגי בעוד שבוע אבל, רציתי להתייעץ בנוגע לבעיה שאינה ברורה לי. בתקופה האחרונה התחלתי לסבול מקושי בראיה ומעבר לכך שישנה ירידה קלה בראיה למרחק, אין לי בעיה אחרת, פיזית. התופעה מאוד מוזרה, לפעמים אני רואה כאילו דרך "מסך שקוף", לעיתים קצת מטושטש, ובאופן כללי הראיה קצת מציקה לי ולא נוח לי איתה. (העיניים גם מתעייפות לי מהר יותר ואני מרגישה צורך לעצום אותן). בעבר סבלתי מאגרופוביה ויש לי נטיה "לספח" לעצמי סימפטומים פיזיים כשאני במצבי לחץ קצת שונים מבדרך כלל. האם ייתכן שבעיות כמו אלה שתיארתי נובעות מעניין נפשי? שמעתם פעם על תופעות כאלה בראיה בשל מצב נפשי? כמו תמיד, גם זה מלחיץ אותי ומביא אותי לחשוב על דברים גרועים יותר, מה שכמובן מוביל להמשך תחושה לא נעימה בראייה. אודה לתשובתכם.

נינה שלום, לחץ נפשי יכול לגרום לעיתים להופעתם של סימפטומים פיזיים. יחד עם זאת חשוב לא למהר ולזנוח את האפשרות שמדובר במשהו פיזי שיש לטפל בו. מהדברים שאת אומרת אני לא יכול לקבוע האם מדובר בסימפטום הקשור ללחץ נפשי או לא, מה עוד שבהכשרתי איני רופא. אבל עצתי היא כזו, נסי לתת לזה זמן, את נכסת לטיפול, ייתכן ורמת החרדה והלחץ תרד מעט ואז גם הסימפטום יירד. בכל מקרה עם את ממשיכה לסבול מהסימפטום בשבועיים הקרובים הייתי ממליץ לך לפנות לרופא המתמחה בתחום. דרור

שלום, אני בטיפול כחמש שנים. בחודשים האחרונים נקלעתי למשבר מאוד מאוד מאוד גדול, שחלק ממנו קשור גם למצוקה כספית גדולה. אני עובדת במשרה מלאה, אך הכסף פתאום דרוש לתשלום לטיפוליים רפואיים יקרים. מה עושים שאין כסף פתאום לשלם לפסיכולוג בעוד שבמיוחד עכשיו זה לא הזמן לעזוב את הטיפול כי המצוקה ע-נ-ק-י-ת????. מה לדעתך עלי לעשות? האם נתקלת במקרים דומים? מה מקובל לעשות? אני חושבת עם האפשרות להפחית את הפגישות והמצוקה שלי נעשית גדולה עוד יותר. אני חושבת שאם אפסיק עכשיו את הטיפול או אפילו אפחית את הפגישות, מצבי יחמיר. אך מה אפשר לעשות, מה???

שלום לך, התשלום עבור הטיפול הוא בעיניי חלק מהטיפול. משום כך כאשר עולים קשיים בתשלום יש להם מקום לגיטימי בתוך הטיפול, כלומר ניתן להעלות את זה בפגישה, לברר עם המטפל מה ניתן לעשות. למשל את יכולה להעלות את שאמרת כאן שאת מאוד רוצה להמשיך חוששת להפחית את כמות הפגישות אבל מתקשה לעמוד בתשלום כרגע. אני חושב שהעלאת הנושא מולו חשובה משום שכך גם לא תישארי לבד עם ההתלבטות וההכרעה, וגם תוכלי אולי לשמוע הצעות מצידו שיוכלו לאפשר את המשך הטיפול. בהצלחה, דרור

והיא עדיין לא מופיעה בכלל באתר

שלום לך, ההודעה שלך כפי הנראה נשלחה בשבת ומשום כך לא קיבלה מענה. את מוזמנת לשלוח שוב את ההודעה והיא תועלה ותקבל תגובה. דרור

קודם כל אז מה אם היא נשלחה בשבת? למה צריך לשלוח שוב? אין להודעה הזו זכר אצל הכותב, למה שיאלץ לכתוב שוב. זהו מאמץ נפשי מיותר ומשפיל. כן, אתה שומע (את שומע) שזה נחווה כהשפלה....

דרור שלום כתבתי גם במשמרת של מלי, אבל אולי כדאי לכתוב את זה פה. אחרי הכל אתה המנהל הותיק פה, ויש תחושה של בלאגן פה בפורום.מה קורה עם הודעות ההמשך? הן נענות ע"י המנהל שנמצא באותו יום ולא זה שהתחיל את ההתכתבות, אך מלי לדוגמא התחילה לענות במשמרת שלה על אלו של דוד והפסיקה אחרי תשובה אחת, וזה לדעתי מעליב את שאר המשתתפים ( לא חשוב שהמענה הוא תכתבי שוב את ההודעה שבוע הבא ). יש תחושה כאילו המנטרה היא יש שינויים, יש שינויים אבל גם אתם לא בדיוק מגדירים אותם או יודעים מהם. הבדיקה שלכם מה מתאים ונוח לפורום בא על חשבון המשתתפים בו. תעשו ישיבה,דיון או משהו - אבל תחליטו מה קורה עם הודעות ההמשך, האם יום חמישי ירד בנוסף ליום שבת, האם נכון לתת תשובות לאנשים על שאלות שלא שאלו, כשאין לאותם אנשים אפשרות לענות, כמו לומר להם שהם בטח מרגישים מזה להיות לבד מהעבר שלהם -סתם לזרוק השערות מעליבות באוויר כשאין לאדם השני אפשרות לענות..הרי לא עונים על הודעות המשך... עצוב מה שקורה פה..תסתכלו על מספר ההודעות המתוסכלות - מיליון סינים לא טועים ומי שפרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחריו.יש פה בלבול רציני - בפורום לא אצלי בעבר הרחוק.

נקודה שלום, שינויים בכלל אינם קלים לאף אחד, אני יכול לומר באופן כללי שנו משקיעים מחשבה רבה על טיב השינויים הסיבות להם והדרך בה הם יתבצעו. אני מבין שהינויים מעוררים אי נוחות, אולי גם חרדה, אבל אני מאמין שבסופו של דבר הפורמט שיתייצב יהווה מקום בטוח מעניין ופורה לכולם. באופן ספציפי יותר יום חמישי הוא חלק מהמשמרת של מלי הנמשכת גם ביום שישי. גם אם שעות המענה השתנו, ההגדרה הבסיסית המנחה את הפורות לפיה כל מנהל עונה על כל השאלות הנשלחות במסגרת המשמרת שלו נשמרה, וראוי גם לשים לב לכך. לגבי שאלות המשך, ההחלטה כרגע, היא ששאלות המשך שנשלחו לאחר המשמרת של מנהל הפורום יועלו על ידי מנהל המשמרת הבא. התשובות לתגובות אלו יהיו לפי שיקול הדעת של מנהל המשמרת שלעיתים ימליץ על העלאת השאלה שוב במשמרת של מנהל הפורום עמו נפתח הדיון. לגבי ההשערות המעליבות, הרי שבוודאי אין כאן מטרה לפגוע בכוונה במשתתפי הפורום, נראה לי שההיפך הוא הנכון. ואני תוהה מדוע הצעה לשקול האם משהו בדינמיקה שהתפתחה,אפילו בדינמיקה שהפריעה מוכרת ממקום נוסף נחווית רק כמעליבה ולא מאפשרת גם מחשבה עליה ובדיקה אמיתית האם יש בזה משהו או לא. לסיכום, אכן בתקופת שינויים ומעברים ישנה תחושה לא נוחה, בלבול מסויים אפילו שאנו עושים כמיטב יכולתנו להפחיתו, אבל הוא שם. אנו מאמינים שלמרות הכל הפורום חזק מספיק לעמוד בשינויים הללו, גם בתסכול שלעיתים עולה מהם. ולסיום, תסכול כעס ופגיעה הם חלק בלתי נפרד ממפגשים אישיים ובעיקר כשמצוקות וקשיים עולים כמו בפורום הזה. ועדיין אני חושב שגם במקרים כאלו שמירה על כבוד בסיסי היא חשובה מאוד. מצד כל משתתפי הפורום ומנהליו. דרור

היא חתיכה חסרה (שאבדה) בפזל שלעולם לא יושלם!!!

אני בטיפול רוצה הפסקה והוא המטפל לא מסכים מי שואל אותו?

מה אתה אומר הוא המטפל שלי נכון הוא אבל לא אבא שלי שיגיד לי מתי לבוא מתי ללכת!!!! הוא אומר שאני לא יכולה לקחת הפסקה שהוא "לא מאפשר את זה" הלווווווו אולי הוא רוצה כסף ואני צריכה להישאר אם הוא רוצה שאשאר שיטפל בי בחינם. מה יש לך להגיד על זה מר מטופל ?

לירי שלום, אני מבין שאי ההסכמה שלו להפסקה מעוררת בך כעס, כאילו הוא כופה קרבה עלייך קרבה שאת רוצה מרחק ממנה. אבל אני לא בטוח שזו הדרך היחידה לראות זאת, יותר מכך אני תוהה האם זו הדרך היחידה בה את חושבת על דבריו. אני חושב שהאמירה שלו מעידה על כך שאת חשובה לו, שהוא לא מוכן לוותר על ייך כל כך בקלות, שולדעתו המקצועית הפסקה אינה נכונה עכשיו. בדקי בתוך עצמך האם גם בך יש קול שמרגיש כך שרוצה להישאר ללא הפסקה. ויכול להיות שתוכלי להרגיש שהוא רואה גם את החלק הזה בך. דרור

לירי... מה זאת אומרת "מי שואל אותו?" מן הסתם את שואלת אותו... אחרת לא היית כותבת כאן... היית אומרת לו -"שמע אדון מטפל, החלטתי וזהו! אני לא באה יותר עד להודעה חדשה!" אישית - עשיתי גם את זה... אה, אבל היא הסכימה... נתנה לי את ה-space הדרוש. ואת יודעת מה המסקנה? אם באמת יש צורך בהפסקה, גם המטפל יודע את את זה, ולא מתנגד. ובמקום לשאול "מי שואל אותו?" אולי פשוט תשאלי אותו "למה אתה לא מסכים שאקח הפסקה מהטיפול עכשיו?" מי יודע, אולי התשובה שלו תספר לך משהו מעניין...

אישום: אב ביצע מעשים מגונים בבתו במשך שנתיים פורסם: 17.08.08, 10:00 לבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגש כתב אישום נגד גבר בן 51 מאור יהודה, הנאשם בביצוע מעשים מגונים ותקיפה בנסיבות מחמירות של בתו במשך שנתיים, כשהייתה בת 15 עד 17. מכתב האישום עולה כי האב ביצע בבתו את המעשים לאחר שאובחנה כסובלת מהפרעה נפשית קשה. כאשר הצעירה, בת ה- 27, שבה לגור בבית הוריה, הוא חזר לבצע בה מעשים מגונים.

גם ככה לאחר התעללות מינית מפתחים מחלת נפש פה לפחות התעללו בה לאחר המחלת נפש !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה מחריד מה שאבות עושים לילדות שלהם ועוד יותר שהחברה בסוף מאשפזת אותן ולא את האבות!!!!!!!!!!!!!!!!! גועל רפש לנפש........................

שלום לך, אלו אכן חדשות קשות ונראה שאין הרבה מה להוסיף על כך. אבל אני תוהה בנוגע לתגובה השנייה מדוע אשפוז נתפס רק כעונש, ולא גם או בעיקר כניסיון לעזור בהתמודדות עם מצב נפשי מסויים. דרור

אחותי אם לחמישה ילדים שומעת קולות ורואה חזיונות של אנשים שאיתם היא רבה למרות שאלו אנשים שאינם בחיים בעקבות מצב זה היא מכה את ילדיה מכות נמרצות עד אפילו למקרה שילד איבד את הכרתו היא אינה חושבת שהיא זקוקה לסיוע ולטיפול(למרות שבעברה הרחוק נלקחה לפסיכיאטר פרטי וטופלה ומאז אינה נוטלת טיפול ) פנינו למשטרה כשילד הוכה הילד נחקר אך התבקש להופיע עים כל האחים ולהעיד ושאר האחים פחדו ולכן לא פתחו תיק או באו לראות מה קורה בבית. פנינו לרופא המשפחה שהפנה למרפאה לבריאות הנפש שלשם היא סירבה ללכת והם אינם מגיעים לביקור בית הם טוענים שזה תפקידו של הרופא שמסרב להגיע פנינו לעוסי"ת שלא טיפלה בעניין וטוענת שיש לה הרבה מקרים מה עושים הילדים איבדו אמון במשארה ברופא ובעוסית למי פונים????????.

שלום לך, במקרה שאת מתארת ישנו צורך מיידי, וחוקי לדאוג לשלומם של הילדים. את יכולה לפנות באופן מיידי לפקידת הסעד, שזו עו"ס האחראית לדאוג לרווחת הילדים במקרים בהם קיים חשש שהם נמצאים בסכנה, או שהוריהם אינם יכולים לטפל בהם. בידיה סמכויות חוקיות להביא במידת הצורך להוצאת הילדים מחזקת אמם. במקביל, אתם יכולים לפנות לפסיכיאטר המחוזי בבקשה שיאפשר בדיקה פסיכיאטרית, גם אם הדבר אומר בדיקה כפויה. ברור שכל ההצעות הללו אינן נוחות אבל במצב שאת מתארת הן נשמעות כהכרחיות גם על מנת לעזור לילדיה וגם על מנת לעזור לה. דרור

דרור כבר כתב לך הכל. מתנצלת שמתערבת אך רק עוד דבר - במקרה של התעללות בילדים כדי לזרז הליך של שמירה על בטיחותם הפיזית במיידית - פני לאל"י, אגודה הפועלת לרווחתם של ילדים במצוקה. ראשית הם ידאגו במיידית להוצאתם מחסות אימם. כל שהיייה נוספת שלהם יחדיו מהווה סכנת מוות לילדים בעיקר כשהיא סובלת ממחשבות שווא. לאחר שהילדים יהיו במקום בטוח תוכלי לבקש מאותו פסיכיאטר שטיפול בה - לקיים ביקור בית. ממה שאת מתארת הוא יבין מהר מאוד שהיא זקוקה למסגרת אישפוזית - הוא כבר יערוך את ההליך של פנייה למחוזי (ניתן לבצע אותו בטלפון ואף בפנייה בפקס). הכי חשוב שהילדים יהיו מחוץ לבית. אשמח אם תעדכני בשלומם של הילדים. המון הצלחה.

תגידי את שני אנשים? בהודעה אחת את כותבת בלי שמישהו יבין אותך ופה את בן אדם אחר לגמרי שקולה יודעת וברורה! מי את??

אני לא מבינה איך היא הלכה ממני. איך היא עזבה אותי. איך היא השאירה אותי לבד עם המפלצת שאני. שונאת שהיא לוקחת חופש. שונאת להרגיש כמו שמרגיש עכשיו. לא יודעת איך אעבור את השבוע הזה. בלעדיה. נתנה לי להרגיש איך זה כשהיא כאן איתי. בשבילי. איך זה מרגיש כשרע ויש למי להתקשר, עם מי לדבר, למי להגיד "אני מפלצת עכשיו" והוא יבין בדיוק למה אני מתכוונת ומה קורה לי ובי. ופתאום ככה הלכה. עזבה אותי. לקחה חופש ממני. אז בסדר, כמו שאמרתי למלי, אני יודעת שהיא צריכה חופש ממני. אני יודעת שאין מצב שמישהו יוכל לסבול אותי כל כך הרבה זמן. אני יודעת שאני גומרת אותה. מתישה אותה עד כלות. עד שאין לה כח בשבילי. אבל אני גומרת גם את עצמי. וגם אני רוצה חופש ממני. חופש כזה שלא אראה אותי, לא אשמע את עצמי, לא ארגיש את מה שבתוכי, לא אחשוב על מה שקשור בי. גם אני רוצה להיות יכולה להתרחק מעצמי. לעזוב אותי. להיעלם לי. אני שונאת אותי כל כך. שונאת על שמביאה אותה למקומות כאלה. על שסוחטת אותה. על שאני בכלל מרגישה כמו שמרגישה. אני שונאת את מי ומה שאני. מגיע לי שהיא הלכה. מגיע לי לכאוב. להתנפץ. להתרסק. להפוך לרסיסי אבק ולעשות "פוווו" על עצמי. עד שאיעלם. לתמיד. הלוואי שאיעלם. לתמיד. הלוואי ויהיה בי את הכוח. להיעלם. לתמיד. הלוואי ויהיה בי את הכח לעשות מה שאני הכי רוצה. לקחת חופש מעצמי. ללכת. להיעלם. לחדול. פשוט לנוח. מעצמי. רק לנוח מעצמי. הלוואי.

שיר שלום, אני מבין עד כמה קשה לך כשהמטפלת שלך בחופשה, כשהאדם שאת מרגישה שיכול להבין אותך ללא מילים כמעט נמצא רחוק. זה לא קל להתמודד עם חופשה של אדם כל כך משמעותי לך. אבל אני תוהה לכן מדוע את מוסיפה על הקושי הזה גם את האשמה שהיא לוקחת חופש דווקא ממך, שזה משום שאת מתישה אותה. כאילו את אומרת אם הייתי אחרת היא לא הייתה מתרחקת ממני. אבל האם זה אכן כך, האם זו האפשרות היחידה. האם לא ייתכן שהחופשה שהיא לקחה כלל לא קשורה אלייך אלא רק אליה, ולחופשה השנתית שלה? ייתכן שאם תרשי לעצמך להרגיש שהיא לא לקחה חופשה בגללך, תוכלי להרגיש קצת פחות ננטשת, ולהרגיש שהיא תחזור בקרוב להיות שם בשבילך ולסייע לך עם הקשיים שאת מתמודדת עמם. דרור

דרור כל כך קשה לי. לא יודעת מה לעשות עם עצמי. היתה צריכה להיות פגישה היום. ובמקום זה אני לבד. עם עצמי. שכל כך מתעבת. אני צריכה אותה. כל כך צריכה אותה. היא יודעת כמה התקופה הזאת כל כך קשה. כל כך רעה. היא יודעת. והיא הלכה ממני. ואני לא יודעת איך להתמודד. שוב הקאות. שוב לחתוך. שוב נפילה לתוך תהום. תהום שהפעם לא נראה לי שאצליח לצאת ממנה. אם לא הייתי כל כך בלתי נסבלת. אם לא הייתי מתישה אותה עד כלות. אם לא הייתי סוחטת אותה. אם היא לא היתה צריכה לסבול אותי כל כך הרבה במשך השבוע. היא לא היתה עוזבת אותי ככה. אם המפלצת לא היתה יוצאת בזמן האחרון במלוא עוצמתה, היא לא היתה הולכת ממני. יש לי מטפלת שפויה לחלוטין. ואף אדם שפוי לא היה יכול או רוצה בכלל להישאר איתי. בטח לא כל כך הרבה זמן. אני פשוט בלתי אפשרית. גם לא לעצמי. דרור. מרגיש לי שאני לא אצליח לעבור את השבוע הזה בטוב. אפילו לא מתקרב לזה. אני מרגישה את הנפילות אחת אחרי השניה. כאילו חיכו לרגע הזה שאהיה עם עצמי ושהשליטה תהיה של המפלצת בלבד. אני לא יכולה לבד. אני לא יכולה. לבד. :-(

אני אורי בן 36 אב לשלושה חושב שאני מאוהב בבחורה שהגיע לעבודתי לפני חצי שנה מאוד אוהב את אשתי ואת ילדי לא מצליח להפסיק לחשוב עליה משהו בקולה עושה לי משהו קרוב אני חושב עליה גם כשאני בחופשה עם משפחתי חושב על עיניה על קולה על כולה אני מרגיש שמחה כשאני יודע שאראה אותה היום שנעבוד היום ביחד זה משהו שמעולם לא קרה לי כי אני אוהב את אשתי אני חושב על מילים שאמרה לי על שיחות שמראות כמה יש לנו מן המשותף אני מתבייש ומפחד להודות שאני מאוהב בה מה אני ילד? יש לה בן זוג ולי יש את אישתי אני יודע ששום דבר לא יקרה מליון בחורות עבדו ועובדות אצלנו אבל בה רק בה יש משהו שאני לא יודע מהו זה לא בגלל שהיא מאוד יפה אפילו לא בגלל שהיא מעניינת אולי זו אהבה

אורי חמוד לא צריך להבהל מרגשות בעיקר לא מאהבה.... גם גברים נשואים לא יכולים לשלוט ברחשי הלב וללב דרכים משלו להרגיש.... לא כולם זוכים להרגיש מה שאתה מרגיש ובטח שאתה אוהב את אישתך אך אולי גם אותה אבל קצת אחרת.... התאהבויות קורות ולשכנע את עצמך שזה לא אמיתי או שאתה אוהב את אישתך לא ישכנע את הלב שלך להפסיק להתרגש כשאתה רואה אותה..... רק אהבות שיהיו לכולנו אם אין אהבה אז מי אנחנו:-)

אורי שלום, מהדברים שלך אני שומע לא מעט אשמה, ואולי גם בהלה מהרגשות שאתה מרגיש כלפי אותה אישה. עולות לא מעט שאלות עקב כך, מדוע אתה כל כך מבוהל, מה יש שם שמעורר בך כל כך הרבה אשמה ותחושה שאם אתה מרגיש משהו אתה בהכרח גם תפעל לפיו וזה ישנה את חייך, או שמשמעו שאתה אולי לא אוהב את אשתך כבעבר. כאמור אני מבין את החשש, אבל התשובה לכל השאלות הללו אינה בהכרח כן. דרור

אין כאן שאלה לגננים המסורים . מתנצלת מראש על השטויות. תודה. לאחרונה לאחר שהאמת והוודאות נטמעו זה בזו ויצרו ספין משלהם לטשטוש כל מציאות-החלתי לתהות במשמעות רגשות ומחשבות הקיימים בי משחר נעורי. מדוע למראה ילדה המלווה באדם מבוגר בין אם אביה, סבה או דמות מבוגרת אחרת- ליבי רוטט ודואג לשלומה, מדוע מצטמררת מהאפשרות שיגע בה? מדוע מחשבות חולניות אלו רצות במוחי למראה כה תמים של אב הנושא את ילדתו הקטנה? מדוע המחשבה על ילד עם אדם מבוגר ללא נוכחות נוספת בחדר סגור, או בבית בגפם גורמים למוחי הבוער לחרוד עד מוות ולהזות אירועים חולניים שלא היו מביישים מוחו של פסיכופט. מדוע חוששת להרות רק מהאפשרות שתיוולד לי ילדה ולא בן זכר? זאת ועוד נשארו ללא מענה. ובכל זאת - טירוף הוא רק שם דרמטי להקצנה של מצב שכיח ורגיל מאד: בלבול. טירוף הוא לא בלבול רגיל אלא בלבול מפואר, ולכן קשה לוותר עליו. הבלבול מתפתח נוכח הכרח יוקד לדבר-מה לא ברור שמקבל אשליה של בהירות בגלל הטענה אנרגטית עודפת. טירוף נתפס כאי יכולת האדם לומר שקר. וזה כמעט נכון. אבל רק כמעט. כי אין אמת בטירוף. יש רק אשליה של אמת. אשליה שלא מסוגלת להכיר בערך הריק שבה. האדם שדעתו נטרפת עליו מספר לעצמו כאמת מוחלטת את הסיפור החלקי שמייצר מוחו הקודח, ואינו מסוגל לעצור בחיוך ולדעת את העובדה המשחררת: זו אמת. או שלא. אי אפשר בוודאות לדעת. זה פירוש היותך מודע בעולם. ברוך הבא לעולם המודעות. בטירוף האדם חש את עצמו כאמיתי מתמיד. והתחושה הזו לא מאירה בו נורה אדומה, אלא להיפך. זה נחווה כמשחרר. כעדות להיותו מצוי ונוכח באמת. אבל האם אמת זקוקה לעדות כדי להיות? אדם מצוי בתוך סחרור של שקר שהולדתו במשאלה עמוקה וענקית להיות באמת, והוא לא יכול לעצור ולהביט בסחרור של עצמו. כי ככה זה כשמסתחררים. יש ספין עצום ומטלטל של כל אושיות ההכרה, והאדם שמצוי בלב הספין הזה משוכנע שהוא חווה עכשיו אמת מוחלטת ושלמה. איזה טירוף. טירוף, כי האמת חפה מכל סיפור עליה. האמת חיה בשקט עם עצמה. היא אינה זקוקה לספר את עצמה. היא אינה זקוקה לדבר. כשהאמת יוצאת לחפש לעצמה וודאות, או להיפך – אנחנו מתחילים ללכת לאיבוד בתוך חיפוש שאין לו סוף. חיפוש הדרך מצד אחד של המראה – לצידה השני. דרך שתחילתה ברגע של פיתוי: הנה. יש וודאות. אני רואה, זאת אומרת מאמינה למחשבה על מה שאני רואה, אך בין וודאות לבין אמת אין שום קשר- הטירוף מגיע כשהאמת יוצאת לחפש וודאות. ואז הטירוף אומר לי – את רוצה חופש? את רוצה שפיות? – חיי את השקר שאת הכי מאמינה בו.

סנקה (שם מקורי יפה לך עדיף מהקודם) את מטורפת על גבול הגאונות:-) השאלות שלך למה את מרגישה כך למראה ילד עם מבוגר נפשך יודעת את האמת אך את עדיין לא מוכנה לה... מקווה שלעולם לא תדעי אותה כי אז הטרוף הוא אמיתי! לי-לך

סנקה היה פילוסוף שפעל ברומא במאה הראשונה לספירה. היה מורהו של נרון קיסר. הוא נמנה על הסטואיקנים, שהאמינו שהדבר היחיד שנמצא ברשותו של אדם הוא המידה הטובה; כל נכס אחר הוא בן חלוף אמר סנקה. חייו ידעו עליות ומורדות והוא נאלץ לסיימם בהתאבדות.

אחותי..... כפרה עלייך מזהים את הכתיבה שלך מימי את מסתתרת בכינויים שונים? מה זה סנקה? יאללה עם החידות שלך חוצמזה מה המצב?

למה מעלים הודעות כאלה? ברצינות. ההודעות האלה נרקיסיות מנופחות מרחפות מעל המציאות באופן קבוע והופכות את המוות או ההזייה לאליל המושלם. למה אנחנו שנלחמים על חיינו צריכים להיחשף לזה ככה? ממש נראה שהבנאדם על כדורים, למרות שאפשר גם בלי. מספיק אנורקסיה. גם אם ההודעה תיערך - בבקשה תשובה.

שלום לך, אני יכול להבין את התחושה שלך והרצון שהודעות כאלו לא יעלו. יחד עם זאת אני חושב שיש הבדל בין הודעות המפארות את המוות ומעודדות למעשה אובדני לבין הודעות המעלות כאב ובתוכם גם משאלה לשקט מהכאב, גם במחיר מוות, אך שהמוקד בהן הוא הכאב והרצון להקלה ממו. הקלה שאני חושב ואני מנסה להעביר את המסר הזה, יכולה להתרחש בדרכים אחרות מלבד מעשה אובדני. לא תמיד קל להעביר את הקו המדוייק המבחין בין הודעות אלו, אבל נעשה מאמץ. ולסיום, אני מבין שוב שההודעה גרמה מצוקה ועדיין נראה לי שלא הייתה בכך כוונה אישית לפגוע, משום כך אני חושב שחשוב לנסות ולהמנע גם מפגיעה מכוונת בכותב או כותבת ההודעה. כל זאת על מנת שהפורום יוכל לשמש כמקום בטוח כפי שאת רוצה גם כן. דרור

מתנצלת מעומק ליבי אם משהו בהודעתי ההזויה בהחלט :-) גרמה למישהו לאי נוחות או מצוקה. לא הייתה מטרה להביא ולבטח לא לפאר את המוות או את ההזייה. זה סתם הבלבול שבי המוציא ממני מילים חסרות משמעות שלדאבוני יצרה משמעות לא נוחה עבור האחר. מקווה שההבנה תגיע ליעדה. היו רק בטוב

מה יש לך נגד אנורקסיה? זה המקום הכי שפוי להיות בו!

סנקה שלום, המחשבות שלך, החרדות מפני מפגש של מבוגר וילד מעוררות בך בלבול רב, תחושה שאת לא יודעת מדוע את חושבת כך, אולי, אם אני מבין נכון את הקשר לחלקו השני של דברייך הן יוצרות בך בלבול רב. המחשבות שלך על הטירוף הן מחשבות לא פשוטות, אבל מצאתי את עצמי מסכים עם עיקר דברייך בנוגע לאי הוודאות הקיימת, עד כמה שזה יכול להיות מבלבל. המודעותת, דווקא היא מביאה להכרה שאין אמת אחת ברורה מוחלטת ונוקשה. אבל לטעמי היא מביאה לתחושה של יכולת לסמוך על התחושות והרגשות כך שלא יהיה צורך לצאת בחיפוש אחר האמת. דרור

סנקה שואלת. אין זה החיפוש אחר האמת -הדגולה - המשחררת - התימה המרכזית כמיקרו למקרו שהוא חיינו. המודעות היא סובייקטיבית בעוד שהאמת הינה אבסולוטית. את האמת סנקה יודעת - אין בסיס ושחר לבלבול לתחושות במפגש של מבוגר וילד. ועדיין, סנקה שואלת מה ההבדל בין המודעות לאמת ולוודאות. סנקה לא מבינה באמרך "אמת אחת מוחלטת ונוקשה" ממתי האמת הפכה להיות נזילה, גמישה ונתונה לפרשנויות - הייחודיים לשקר. סנקה יודעת את האמת - זו הוודאות החמקמקה שמביאה אותה לטירופה - שזורה בחלקיקי אמיתות חסרות יסוד הנשענות על טירוף המגיע בכל אדרו. מי יאמר לסנקה זו האמת אינך מטורפת או את מטורפת לכן זו אינה האמת? לטירוף אין עדים גם לא לאמת. סנקה לא יכולה לסמוך על התחושות והרגשות לכן רוצה את האמת - לא זו שלה - לסנקה אין אמת.

סנקה יקרה....את מסובכת שאלוהים ישמור אותך ורק אלוהים יודע מה את שואלת!

יש לי בעיה.... אני לא נהנית מכלום, אני כל הזמן בוכה, לא באלי לעשות דברים כיפיים, רע לי כל הזמן והסיבה היא שאני חושבת שגם ככה אני אמות מתי שהו אז מה זה שווה.. אני כל הזמן חושבת על מוות ואפיל שאני רואה אנשים בטלוויזיה אני ישר חושבת על הגיל שלהם ועל כמה שהם מסכנים שהם מבוגרים ושהם עוד מעט ימותו..(ואני כולה בת 14) פעם חשבתי על קרירה, ועכשיו אני לא חושבת על קרירה כי אני יודעת שכשאני אגדל החיים שלי יהיו יותר קצרים. כל הזמן יש לי כובד על החזה ואני מ-ש-ת-ג-ע-ת!!!!!!!!!! נימאס לי כבר לחשוב על מוות!! אני רוצה לחשב על החיים אבל אני לא מצליחה.. אני לא מבינה אנשים שאומרים לי דברים. לדוגמא: אחותי אמרה לי "איזה באסה שנולדתי שמנה" ואני אמרתי לה "מצטערת שאני לא יכולה להבין אותך..." לא הצלחתי להבין אותה כי אני חושבת שגם ככה כולנו נמות בסוף... ופעם יכולתי להבין אותה ולתת לה עצות... תעזרו לי בבקשה.. מה אני יכולה לעשות בשביל לחשוב על החיים ועל העתיד שלי במקום לחשוב על הזקנה שלי ועל מוות... אגב, כל זה התחיל אחרי שאבי נכנס לבית חולים ועבר ניתוח ואני חושבת שקיבלתי מזה טראומה כי הכול היה מאוד פתאומי ונבהלתי. תודה מראש.

שלום לך, מפגש עם ניתוח שדמות משמעותית כמו אבא עובר, בעצם מפגש עם האפשרות שמהו רע יכול קרות לאבא שהוא פגיע ובסכנה אכן יכול להיות טראומטי. נשמעי שעבורך הוא חידד את תחושת המוות האפשרי, לצד המחשבה שאין טעם אם במילא בסוף מזדקנים ומתים. אלו אכן תחושות קשות, תחושות שרוב האנשים חושבים עליהם מדי פעם וזה מפריע להם. אבל נשמע לי שעבורך זוהי מחשבה בלתי פוסקת, שאת לא מצליחה להשתחרר ממנה או לחשוב ולהינות מדברים אחרים. הסבל שאת חשה נשמע לי לא קל, ואני חושב שיש טעם שתפני לקבלת עזרה מאיש מקצוע בהקדם. בהצלחה, דרור

1.מהי העברה נגדית וכיצד באה לידי ביטוי? [האם מדובר על מקרה בו המטפל מעביר למטופל תחושות שהמטופל משדר ואשר אינו מודע להן ? ] 2. האם קיימת סכנה בהעברה נגדית ומתי היא מסכנת את הטיפול או המטופל ? 3. מהי העברה ארוטית והאם זה קורה רק למטופל או גם למטפלת? 4. מתי הרגשות של המטופל ושל המטפלת הם אמיתיים?

רוי שלום, להעברה נגדית ישנן מספר הגדרות. במובן הרחב ביותר מדובר על סך הרגשות, המחשבות, שמתעוררות במטפל בחדר, הן כתוצאה מההעברה של המטופל והן כחלק מאותם דברים שהוא מביא עמו. העברה נגדית קיימת בחדר, השאלה היא האם ובאיזו מידה עושים בה שימוש לצורך הטיפול. בעבר נהוג היה לחשוב שאין לתת מקום להעברה נגדית, שהיא מפריעה להעברה של המטופל. כיום נהוג או להשתמש ברגשות שעולים במטפל בכדי להבין משהו על הטיפול על המטופל ועל עצמו בחדר. להבין מדוע מגיב לעיתים בצורה מסויימת ולא אחרת. יש מטפלים העושים שימוש ישיר יותר בהעברה נגדית, משתפים את המטופל בתחושותיהם. אבל המקרה שאתה מתאר אינו נשמע ככזה אלא כניסיון לפרש או לשקף העברה של המטופל (העברה והעברה נגדית במהותן אינן מודעות בתחילה). כאשר המטפל אינו מנסה להיות מודע להעברה הנגדית שלו זה יכול לפגוע בטיפול, לא לקדם אותו. קצת קשה לענות תשובה כוללת כי ההנחה שלי היא שבתוך טפול עולים דברים לא מודעים אבל מטפל טוב יכול וצריך לנסות ולהיות מודע להם, בין אם בעזרת טיפול משלו או בעזרת הדרכה. העברה אירוטית היא מושג מורכב, הכוונה היא שהמטופל/ת מתאהבים במטפל/ת, כולל פנטזיות מיניות עליהם. ישנן דרכים רבות להבין זאת והן נעשות בדרך כלל בתוך טיפול. העברת נגד אירוטית קורית גם היא וגם אז יש חובה על המטפל להצליח להיות מודע לה ולנסות להבין כיצד יכול להיעזר בה לצורך הטיפול. התשובה על השאלה האחרונה היא שבהעברה יש תמיד גרעין של אמת, אבל עוצמת הרגש מושפעת מיחסים ראשוניים עם דמויות משמעותיות, והסטינג הטיפולי מאפשר להעברה לעלות ביתר עוצמה בחדר. דרור

1)אז אני לא יכול לדעת שיש העברה והעברה נגדית בטיפול? 2)"ישנן דרכים רבות להבין זאת והן נעשות בדרך כלל בתוך טיפול" אתה יכול לתת דוגמא? 3)מה זה העברה נגד אירוטית?

אני רוצה למות המטפלת שלי בחופש לשבוע ואני גוססת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! איך היא עזבה אותי היא מבלה בבריכה ואני בשלולית של דם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

חדווה שלום, אני מבין את המצוקה שאת נמצאת בה, את מרגישה שאת זקוקה למטפלת שלך, קשה לך וכואב לך מאוד. את מתארת את הפער בין הכאב שלך להנאה שלה ואולי זה מעורר עוד יותר כאב. לא קלה לך החופשה הזו, אבל בסופו של דבר אני חושב שהיא תסתיים, והיא תחזור להיות המטפלת שלך, ולהיות שם בשבילך. אולי אפילו המנוחה הזו תאפשר לה כוחות חדשים, גם בכדי לעזור ולתמוך בך. דרור

אותך המטפלת שלי לקחה חופש לשלושה שבועות לחו"ל ואין בכלל עם מי לדבר...לא שום חבר או ידיד. ככה זה בסופו של דבר כולנו צריכים ללמוד לשרוד לבד גם אם זה הכי קשה ,כואב ובודד שבעולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1111 החזיקי מעמד, ותתתגברי!!! אף אחד לא יכול להחזיק אותך "באמת" לגמרי,גם לא כל המטפלים שבעולם+ כל הכדורים ה"יעילים שהם נותנים !!!! רק את קובעת אם את חזקה מספיק, מספיק חזקה בשביל לשרוד גם בכוחות עצמך!!!!!!! תתעודדי...

היי , אני פונה אלייכם בכדי לדעת כיצד לפעול . בעלי עבד תקופה של כשלוש שנים שבה תמיד טען כי כולם שונאים אותו ושמים לו רגליים . בסופו של דבר הוא פוטר מהעבודה . במהלך התקופה האחרונה בכל חיפוש עבודה שלו הוא בטוח כי קיבלו חוות דעת עליו ממקום העבודה הקודם וכי זו הסיבה שאינו מתקבל או שמתיחסים אליו בזלזול וביחס משפיל .(ייצוין כי כאשר התקשרתי אני לקבל חוות דעת עליו במסווה של בקשת המלצה , מסרו המלצה מקצועית ועיניינית שבה מסרו כי מתאים לעבודה אינדיוודואלית ולא לעבודת צוות , אך בהחלט לא "ליכלכו " עליו.) גם כשהתקבל למקום עבודה היה בטוח כי קיבלו אותו בכדי להוכיח את טענותייהם של מקום עבודתו הקודם , וטען כי מקבל יחס מזלזל ועזב את העבודה לאחר מס' ימים . היום הוא עומד להתחיל במקום חדש , אך כבר הוא התחיל את המנגינה מחדש , כי מתזזים אותו סתם בכדי להוכיח כי הוא יס מן ומתחיל לעשות שרירים ולדבר בצורה לא יפה . כל המאמצים להסביר לו שיש להגיע למקום עבודה חדש בגישה חיובית ועם דף חלק עלו בתוהו , והוא אף אומר על כך שאני תמיד לטובתם ולא לטובתו . ברצוני לציין כי הוא אקדמאי ועד היום הוא לא עבד בעבודות של אקדמאי , דבר שיצר אצלו מירמור גדול . חבל לי עליו , הוא לא מצליח להשתחרר ממקום העבודה הקודם ורק מדבר על לתבוע אותם על תביעת דיבה . אין לי ספק כי יש לו טראומה , איני יודעת ממה היא נובעת בדיוק , אך אין לי ספק שהוא זקוק לטיפול , אני יודעת שהביטחון העצמי שלו נמוך וכי הוא סובל מרגשי נחיתות. אחת הבעיות שהכי נראות לעין היא שהוא פשוט חוזר על אותה המנטרה , כל פעם מחדש , ושהוא חושב על זה כל הזמן , על מה האחד ומה האחר חושב עליו והאם הם רוצים לשים לו רגליים . אנא עזרתכם , האם ידוע ממה סובל ? כיצד ניתן לטפל ?

לילי שלום, אני מבין את המצוקה שלך כמו גם את הרצון שלך לעזור לבעלך. קשה ולא נכון לקבוע מכאן ממה הוא סובל. יחד עם זאת את מתארת מספר סימנים מדאיגים לגביו. העובדה שהוא בטוח שזה מה שקורה לו, הקושי שלו להשתחרר מהמחשבות כבר שלוש שנים, ועוד. אני מסכים איתך כי הוא זקוק לטיפול, הוא נשמע כסובל, והתנהגותו, גם אם הוא צודק, פוגעת בו, ואולי לא רק בו. עצתי היא שתפנו למפגש היכרות עם פסיכולוג או פסיכיאטר שיוכל לאבחן ולהמליץ על טיפול מתאים. דרור

אני סובל מהפרעה אישיות גבולית זה מספר שנים וכלל לא מתפקד יש לי חרדות חברתיות מצבי רוח ובעיקרון התפרצות רגשות מיכל דבר זה עושה לי סלט בראש ואני מאוד מחוסר ביטחון בצורה קיצונית עובר ממשבר למשבר מה שהכי מפריע לי זה החרדות והתפיסה שלי לגבי העולם אני משנה את הדימוי העצמי שלי לפי הסביבה ולא מסוגל לגבש דעות לגבי ולגבי העולם זה כל כך חזק שאני לוקח רספרדל 4ליצב את המצב רוח שלי והסערת רגשות וכן היה לי כמה התקפי פסיכוזה לכמה שעות וסרוקסט 40 לחרדה ולדיכאון בנוסף לזה אני לוקח לאירועים מיוחדים קלונקס אני יודע שהטיפול התרופתית לא רק יעזור לי עובדה שהוא לא עוזר לי לתפקד השאלה שלי בתקווה שתענה לי כי אף פעם אתה לא עונה תשובה ישירה איזה כדור אתה ממליץ לתת לי שיתן אפקט מרגיע בנוסף לטיפול השיחתי שירגיע את התחושות אני מפוחד מתגובות של אנשים ומה חושבים עלי אני לא מצליח לדבר עם הפסיכיאטר שלי כי אני נכנס לסטים ולא מצליח להתבטע אני מאוייש הטיפול בטיפול השיחתי גם אני מתקשה להבטע בבקשה תמליץ לי על כמה כדור ואני יתייעץ עם הפסיכיאטר אני מתחיל לאבד תיקווה לאט לאט למרות שאין לי נטייה להתאבד אני מתחיל לחשוב על זה ואני משתמש באלכוהול כל יום כמו תרופה זה בשבילי אשמח עם תוכלו לעזור אישיות גבולית בעייה גדולה

NIRS שלום, אם הבנתי אותך נכון אתה מטופל גם בטיפול תרופתי וגם בשיחות. אני חושב שאתה אומר בצדק שהטיפול התרופתי לבדו לא יכול לעזור לך. הוא יכול לסייע לטיפול בשיחות, אבל שם המקום שלך להתמודד ביחד עם המטפל אל מול הקשיים שלך בדימוי העצמי, ובעיקר אל מול התנודות שבו. אני לא מכיר אותך ואני לא יודע מהם הסרטים שעוברים לך בראש במפגש עם הפסיכיאטר אבל אני תוהה האם אתה יכול לשתף את המטפל האישי שלך בהם. והאם אתה יכול להיעזר בו, למשל לבקש ממנו שיתלווה אליך למפגש עם הפסיכיאטר. שיכול לעזור לך להרגיש בטוח יותר שם ולהתבטא ביתר קלות. אני לא פסיכיאטר, ואני לא יכול לייעץ לך בנוגע לאילו תרופות כדאי לקחת. כן נשמע לי על פניו שאתה מקבל טיפול תרופתי טוב. ושוב אני חושב שחלק מרכזי מההתמודדות צריכה להיות בתוך השיחות, כך שהחרדות שלך יפחתו ותחושת הבטחון שלך בעצמך ובעולם תגבר. בהצלחה, דרור

שלום אולי מישהו יודע? אני סטודנטית ויש טיפול פסיכולוגי בתוך האונברסיטה אני לא יודעת מה זה אומר.... זה טיפול פרטני? קבוצתי? חסוי? כמה זמן נותנים? האם רואים את הפסיכולוגים בקמפוס? מה אתם יודעים על זה? האם הפסיכולוגים הם גם המרצים? תודה לכם

לסטודנטית שלום, את שואלת מספר שאלות ואנסה לענות עליהן כמיטב יכולתי. שירות פסיכולוגי באוניברסיטה מציע לרוב מגוון של טיפולים אפשריים פרטניים וקבוצתיים כאחד. הדברים משתנים ממוסד למוסד אך לרוב את יכולה לבחור האם ברצונך בטיפול אישי או קבוצתי. על הטיפולים הללו חלים חוקי הסודיות הרפואית, כלומר המידע שאת מוסרת, מה שמתרחש בטיפול לא נמסר לאף אחדמחוץ לשירות, כולל לא למוסדות האוניברסיטה. מפגש עם הפסיכולוגים בתוך הקמפוס הוא אפשרי, אבל גם כאן נעשית שמירה מרבית על הסודיות של עצם היותך בטיפול. חלק מהמטפלים עובדים גם כמרצים באוניברסיטה. במידה והם מודעים לכך שאת עשויה ללמוד בקורס שהם מלמדים או ילמדו הם ברוב המקרים יעבירו את הטיפול למטפל אחר עוד לפני המפגש הראשון. לסיום, לטעמי השירותים הפסיכולוגיים באוניברסיטאות מעניקים טיפולים מושקעים מאוד, לרוב במחיר מסובסד ביותר ואם יש באפשרותך אני ממליץ על כך. דרור

תודה רבה אולי אתה יודע כמה זמן נותנים לסטודנט טיפול אישי?

תראו אני הולכת לעבוד באבטחה בלי נשק לעמוד במקומות רגיישים בנתב"ג עכשיו אני צריכה לבדוק מכוניות , משאיות, אנשים אני קצת חוששת שיקרה לי משהו למשל שיחביאו לי נשק שיביאו איתם נשק שידקרו אותי למרות שזה קצת לא סביר אבל אני מפחדת מה לעשות?

שלום לך, בעבודה שלך אכן יש מידה מסויימת של סיכון. חשש מסויים, לא ק שהו אטבעי לגמרי אלא שנראה לי שהוא הכרחי לעבודה על מנת לשמור על עירנות. אבל השאלה שלי היא מה זה "קצת חוששת", באיזה מידה זה משפיע עלייך, כמה את מרגישה שאת יכולה להתמודד עם זה. אלו שאלות לא מובנות מאליו, נסי להתמודד איתן, אם תרגישי שזה משפיע עלייך מאוד ופוגע בך, ישנן אפשרויות לשפר את ההתמודדות כמו פנייה לטיפול, הגברת תחושת הבטחון בעבודה ובלית ברירה גם ניתן לחשוב האם העבודה הזו מתאימה לך בכלל. אבל קודם לכן נסי לבדוק עם עצמך מה מידת החששות שלך. דרור

ערב טוב , יש לי אחות שגדולה ממני בשלולש שנים – בת 25 – בשנה האחרונה השתנתה 180 דרגות , בשנה הזאת הייתה מאושפזת כמה פעמים בב"ח לאותן תלונות ( כאבי ראש , הקאות , כאבי בטן , אנמיה ,… ) . כל הבדיקות שעברה תקינות חוץ מדלקת וכיבים מרובים בקיבה(שלא מתראפים בכלל) ולפעמים אנמיה ( קיבלה 6מנות דם בשנה הזאת ) … אולי תחשבו בהתחלה שזה לא קשור לפורומכם , אבל זה כן קשור , וב- 100% , וזה התברר לי רק לפני יומים ,… זאת הפעם הראשונה שאני פותחת את יומנה (הזכרונות שלה ) , ולפעתי קראתי משלא צריך לקרוא , את האמת לא ציפיתי לזה , רק קראתי כמה דפים בדודדים ... כל משעבר ועובר עליה – זה באשמתה - כן זה משכתבה , לפני שנה היא בלעה כמות גדולה מתרופות וזה משגרם לה לכיבים רבים בקיבה ובתריסריון – אף אחד לא ידע על זה אפילו הרופאים לא חשבו על כך , ומאז היא לוקחת תרופות מסוימות (ביום כעשרה כדורים) רק שלא תברא , ותרופות שנתנו לה הרופאים לא לוקחת בכלל , למרות שהיא אומרת שכן אני לוקחת , … וחוץ מזה היא סובלת מאנימיה – לא יודעת איך מעיזה לעשות את זה – היא מכניסה מחט ושואבת את הדם במזרק , ואם היא באישפוז אז יהיה יותר קל לה לשאוב את הדם וזה דרך CPV ... אין יום ועובר עליה בלי לחתוך את עצמה בגפיים ... היא גם כן לפני כחצי שנה עברה תאונת דרכים קשה – נפלה בנחל מגובה כעש(לה לא קרה כלום , אבל האוטו התהרסה לגמרי ) ... יש המון המון סיפורים שהיא עושה ומזיקה לעצמה , והכל לפי משכותבת רק התחיל בשנה האחרונה , ולפני זה הרוב היה מסתדר לה , אפילו הייתה לומדת (שנה שלישלית במדעי המחשב+מדעי החיים) והפסיקה ללא שום סיבה ברורה (לא הצלחתי לקרוא הכל) אבל כמובן היא אמרה לנו שזה בגלל המחלה ... מי שרואה אותה או מדבר איליה – לא ירגיש שהיא כן נמצאת בדיכאון – אלא היא בחורה כמו השאר , חייכנית , אקאדימית , אופטימית למרות המחלה , ... אבל למרות זה , היא נשארת רוב הזמן בחדרה , או גולשת באינטרנט או קוראת ספר שבקושי עוברת לדף הבא ... אז מה אני יכולה לעשות בשבילה ? ממש קשה לי לדבר איתה באופן ישיר ( כי טעיתי וקראתי יומנה הסודי ) ... אני מנסה להיות בחדר איתה רוב הזמן כדי שלא תפגע בעצמה או אפילו יוצאות כמה שעות לבלות בחוץ , אבל זה לא מספיק ... תודה על כל עזרה או תמיכה ,

AK2400 שלום, אני יכול להבין את הקושי שאת עומדת בפניו, את חרדה ודואגת מאוד לאחותך מחד ומנגד מרגישה שאתן לא יכולות לדבר על זה. משום שאת קראת משהו אישי שלה. זהו אכן מצב מורכב, אבל נסי לשאול את עצמך לו הייתן מדברות על כך, למשל לו היית אומרת לה שאת יודעת שקראת מתוך דאגה ואת רוצה לעזור לה. כיצד את חושבת שהיא הייתה מגיבה, בהכירך אותה? כלומר, אני מניח שהיא הייתה כועסת, אך האם היא הייתה מסוגלת להקשיב, לשתף אותך, אולי אפילו להיעזר בטיפול. אם התשובה היא חיובית ייתכן ושווה לקחת את הסיכון האישי שהיא תכעס בכדי לעזור לה. אם את חושבת שלא, נסי לחשוב האם את יכולה לעשות שימוש במידע שקיבלת בכדי לעזור לה בעקיפין. את מתארת מצב לא פשוט שבו יש פגיעה עצמית ואפילו סכנה אובדנית. אל מול זה שווה לבדוק האם את מוכנה להסתכן בכך שהיא תכעס עלייך. דרור

תודה לך דרור על הכל , לפני כמה שעות הינו "אני והיא" בקניון ודיברתי איתה על יומן הזכרונות שלה וכמה טני מודאגת לה , ולפתעתי היא בכלל לא כעסה אלא חייכה ואמרה (ממש תשובה מוכנה ) זה כלום , מה את חושבת שאני עושה דברים כאלה ?! נו בא לי לכתוב ולכן כותבת סיפורים מבה ומשם ... את האמת , חיכיתי שתפרוץ עלי מזעם , תצעוק , תגיד לי איך היעזתי לחפש בחפצים שלי ? למה עשית את זה ? ... אבל ... זה יותר מדאיג אותי , משתק אותי , לא יכולה לעשות כלום , מה אם אגיד להוריי ?! האם זה יעזור ? וכמובן , אם תשקר ותזרוק את יומנה ... אני בטוחה שכל משקראתי נכון , אבל ... הייתי רואת בפח שבחדר נירות וחבישות מלאות בדם , כן , הייתי רואה מחטים ומזרקים משומשים , לפעמים הסדין היה עליו דם , יש המון קופסאות "תרופות" בחדר , ... כמה פעמים הלכנו למיון לתפירת חטכים בידיים או ברגליים ( הייתה אומרת שנפלה , התחלקה או זכוכית חדרה ... ) זה ממש קשה עלי , מרגישה שאני נושאת את הכל על גבי ... לא יכולה לסבול עוד ... מה עכשיו אני יכולה לעשות ?!! ותודה לך מראש

זה כואב שורף בוער חותך מדמם מטריף זה בילתי אנושי הכאב הזה שמישהו יקח אותו ממני כבר כואב כואב כואב ואין לו תרופה ללב הזה אין אין אין

שלום לך. כ"כ הרבה מילים מדממות, כואבות, שכנראה מציירות חוויה פנימית דומה. נשמע שאת כעת חשה את הפציעה בנפשך, והסבל שלך כה גדול... אני מקווה בכל ליבי שתוכלי בהמשך לחוש גם דברים אחרים, נעימים יותר. מאחלת לך לילה שקט ושבוע טוב, מלי.

היי אני בחורה בת 25 התחתנתי לפני שנה וחצי עם בחור בן 38. אנו מחברה שמרנית כך שלא שכבנו לפני חתונה התחתנו לאחר הכרות של 4 חודשים.....מרצון "לכאורה" מלא של שני הצדדים...הוא היה בחור עדין אומנם לא הסתדרנו לפני חתונה אך לא ייחסתי לכך חשיבות גדולה ותמיד עשיתי הרבה כדי להשלים איתו אחרי ריב. בכל אופן אחרי חתונה בלילה הראשון הוא חיכה 5 שעות עד שהיה משהו ובעצם אני יזמתי את המין ולא הוא כי כבר חשבתי שאשאר בתולה נשואה בקצב זה. גם אחרי הוא לא ממש רצה והסקס שלנו בהתחלה היה פעם בשבועיים אחר כך התדרדר לפעם בחודש דיברנו הרבה על העניין...... גרנו עם ההורים שלו כאשר יש לנו חדר שינה נפרדים....אביו היה חולה אלצהיימרא בהתחלה מצבו היה בסדר לאחר מכן מצבו התדרדר החל להשתולל שהוא רוצה לצאת באמצע הלילה ודברים כאלה בכל אופן בעלי טען שזה מפריע לו כמו כן בעלי התפטר מעבודה חדשה שהתקבל אליה חודש לפני חתונה ולקח שבעה חודשים עד שמצא עבודה וחיינו על הקצבה של הוריו....בכל אופן הוא טען שגם זה שהוא לא עובד היה לו קשה ובגלל זה לא נותן לי יחס מיני......ואיכשהו האמנתי....אחרי זה בעלי התחיל לעבוד וגם מימן עובדת זרה לאביו והמצב הן מהבחינה הכספית והן מבחינת אביו השתפר גם אז לא השתפר יחסו אליי מהבחינה המינית.....הוא החל לטעון טענות אחרות כמו למשל שאני מדברת יותר מידי עם אימי בטלפון ....ושאני לא מטפחת את עצמי (אבל גם כשטיפחתי בחגים או חתונות הוא היה מעדיף ללכת לישון ולא לשכב איתי)....שאני קוטעת אותו בשיחה....ושאני מתלהבת מידי מדברת על דברים ילדותיים....ושזה כאילו הורג לו את החשק.... הצעתי לו שנלך לטיפול זוגי הוא אמר לי קודם תשני את האופי שלך אחרי זה נלך....ואחרי זה אומר לי לא עכשיו כשהתחלתי עבודה חדשה אחר כך....אבל אני הרגשתי שאני משתגעת והוא גם לא הסכים שאלך בלעדיו לטיפול......הוא היה אומר לי המטפלת תשמע רק את הצד שלך ולא את הצד שלי..... בכל אופן רוב הויכוחים שלנו היו ממוקמים סביב הסקס.... יש לציין שחודשיים אחרי שהתחתנו בעלי סיפר לי שיש לו עיקולים ושהוא מפחד לברר כמה....הוא סיפר שהוא חתם ערבויות לחברים ונתן לחבריו סכום של 100 אלף שח (שאני מאוד מתקשה להאמין לסיפור זה) הוא גם רצה להפקיד משכורתו בחשבוני והסכמתי אני היתי סטודנטית לתואר ראשון וגרה עם הוריי במשך השבוע מה שסיכמנו שיהיה בשנתייים הראשונות לנישואים....כי התחלתי ללמוד עוד לפני הכרותי עימו והיה קצת מסובך לעבור למכללה אחרת. הוא גם איים עליו שיתגרש ממני אם לא אסכים להזמין לו ויזה(כלומר ויזה בשמי שהוא ישתמש בה)....ובסוף הזמנתי לו מחוסר ברירה...... עכשיו אנחנו מתגרשים......אני ראיתי שהוא לא מכבד אותי לא אוהב אותי לא אומר לי שום מילים יפות....בהתחלה כשהיתי חוזרת הביתה היה אומר לי לכי תעזרי לאימא שלי לכי תהיי עם אבא שלי.....והוא היה יושב ובוהה בטלויזיה כמו פסל ובקושי שם לב שאני בבית כאשר לא ראה אותי שבוע שלם.... כנ"ל הוא כל הזמן היה טוען שכואב לו הבטן ובגלל זה לא שוכב איתי הוא היה שותה כשליש כוס וודקה כל כמה ימים ואחרי זה כואב לו הבטן ורק אומר ליאם בא לך סקס תעלי את עליי ותעשי מה שבא לך........אני ניסיתי לעזור לו היתי מציעה לו תה מיוחד שיקל על הכאבים.....כשהצעתי לו ללכת לרופא היה אור עשיתי את הבדיקות ולא עוזר כלום......פעם כשאמרתי לו אולי תעשה שוב בדיקות אמר לי את אומרת את זה רק בשביל עצמך....... גם כשדיברנו והוא התלונן על כמה דברים בקשר אליי שלכאורה הורגים לו חשק ושיפרתי דברים כלום לא השתפר מבחינה מינית......פעם כשאמרתי לו שקשה לי שלא מתיחס אליי מינית אמר לי גם כשהיית רווקה לא קיבלת סקס תמשיכי לסבול.......עכשיו אנו מתגרשים סופית......לפני 5 חודשים עזבתי הבית .....אף אחד לא התקשר לשאול אותי מה קרה .....לא אימו לא אף אחד מהמשפחה.....יש לציין שאימו היתה אומרת לי שאני נותנת יחס חם למשפחה שלו והיא מחשיבה אותי לבת שלה.......אחרי שביטלו את הויזה בבנק שבוע אחרי פתאום אח שלו מתקשר אליי להגיד לי שאם אני רוצה להתגרש אז יבואו להחתים אותי....... האם את חושבת שאני עושה מעשה נכון שאני מתגרשת? אני אישית לא רואה שום אפשרות לשיפו כי איך שאני עשיתי מאמצים לנסות לשיפור כמו הליכה לטיפול זוגי.....כמו דיבור עם בעלי על ה שמפריע לו וניסיון לשפר דברים ....וכלום לא עזר.......האם אני עושה מעשה נכון? יש לציין שאין לנו ילדים.........אני חייבת לציין גם שכשהיתי חוזרת היתי מרגישה בדכאון ושאפילו יממה אחת אני לא מצליחה להעביר איתו....כי הוא גם לא היה מדבר איתי כ"כ וגם היתי מרגישה שאין לי על מה לדבר איתו כי אנחנו שונים בהרבה דברים וחבל שלא שמתי לב לכל זה לפני חתונה......האמת אני שמתי לב אבל היתה מלחמה והוא אמר שהוא לחוץ מהמלחמה ובגלל זה הוא ככה....עצבני.....אני אומרת לעצמי אם רק היתי מחכה עוד כמה חודשים אחרי המלחמה ולא היתי מתחתנת מהר היתי בטוח זורקת אותו.....מה דעתך אני עושה דבר נכון?שאני מתגרשת?.

שלום איילת. את מתארת חיי נישואים קשים, עם בעל שבחוויה שלך התנהג באופן שנע בין אדישות וחוסר איכפתיות לבין התעללות רגשית כלפיך. את מתארת כ"כ הרבה דברים קשים ורעים, ומספרת שאין מוצא מההחלטה לגירושים. ובכל זאת, למרות הכל, את מסיימת את הפנייה שלך בשאלה האם את עושה נכון, האם את צודקת כשאת עוזבת. נשארתי עם תהייה לגבי הצורך שלך ממני. מצד אחד, אם הכל היה כ"כ רע וקשה, מדוע את זקוקה לחיזוק מבחוץ על הדרך שבה את פועלת. מצד שני, אולי בשאלה שלך יש עדות לכך שהיו שם גם דברים אחרים בקשר, שהתחושות שלך כלפיו וכלפי הזוגיות שלכם יותר מורכבות ואמיבוולנטיות מהתמונה שהצגת. אני משערת שבחרת להראות צד מסוים, שדרכו את הקורבן. ייתכן מאוד שזו גם הייתה המציאות שלך בחיים לצד בעלך. אני תוהה, אם כך, מדוע נכנסת לתפקיד הזה, למה בחרת להשאר בו, ובמקביל, מרגישה, שכנראה יש תמונה מורכבת יותר, שמביא דילמה וקונפליקט קשים יותר, ושאת זה חשוב לברר, למענך, ולמען הזוגיות שלך (הנוכחית או העתידית שתיצרי). בהצלחה, מלי.

להגיד לך האמת מעולם בעלי לא אמר לי ממילה יפה....אני שואלת בגלל שאימי עצובה מהפרידה......קשה לה עם זה שביתה מתגרשת שלא כמו רוב בנות גילי שהן נשואות עם ילדים או מתכננות לפחות.....אני ישית יודעת שאין סיכוי שאני יכולה לסבול אותו...כי אנו שונים בהמון דברים...כמו בנושא דת אני יותר דתיה והוא הרבה יותר חילוני.....אני בעד להשיך בקשר חם וקרוב עם המשפחה של האמא והאבא גם כשמתחתנים הוא חושב אחרת לפחות לגבי האישה....אני בעד שהרוב צריך להיות גלוי בין בעל ואישה בלי סודות הוא בעד להסתיר 90 אחוז מהדברים......הוא בעד להראות שמח גם כשעצוב אני ל יכולה לזייף רגשותיי.....אני בעד אנשים צנועים והוא חושב אחרת......אני בעד להשקיע באישה שלך ובמשפחה שתהיה לך בעתי והוא בעד להמשיך לבלות עם חבריו כמו רווק.....יש המוווווון דברים.......אין תחום שאנו מסכימים לגביו. במסגרת לימודיי הלכתי כ10 פעמים לפסיכולוגית וספרתי לה את כל האמת על הזוגיות שלנו וגם סיפרתי על אילו דברים בעלי מתלונן וכל התלונות שלו באמת נראו לה שוליות שלא ממש יכולות להרוג חשק מיני.....והיא אמרה גם שלבעלי יש בעיות חברתיות......(כי הוא אמר לי שזה נראה לו מכוער שאני מתביישת)....בקיצור אני דוטוקא שמחה שאני עוזבת את הקשר הזה.......המון פעמים ניסיתי לדבר איתו יפה ותמיד היה עסוק רק בלהאשים אותי ולהוציא ממני ילדותית קטנה שלא מבינה כלום מהחיים וטיפשה בכלל לא היה מדבר איתי בגובה העיניים....וזה היה מרגיז אותי ובסוף הינו מגיעים לטונים גבוהים...ורק אומר שאני מקללת ושזה לא נשי ולא יפה......אבל באמת שכבר לא יכלתי לסבול את האטימות הזו רק להאשים אותי להתנשא מעליי תמיד...תמיד כשהיינו רבים אני היתי משלימה איתו.....אף פעם לא ניסה להשלים איתי וזה גרם לו להיות עוד יותר סנוב.......בקיצור מעצבן ממש...

הלוואי והייתי מוצאת את המילים להסביר את עצמי , אפילו לעצמי אני לא מצליחה להסביר .רע לי רע לי רע לי .. ואין לי כבר כוח , אני מרגישה שאני חיה כי צריך , ממש לא כאן מבחירה . זה ממש לא תקופה שתעבור .. זה ככה כבר הרבה זמן , (על פני השטח כאילו הכול בסדר אני למדתי , אני עובדת , משפחה חברים .. הכול בסדר) , אני בטיפול כבר כמעט שנתיים , ובמבט לאחור אני חושבת שהיום אני הרבה יותר פסימית לגבי העתיד , ואני לא מבינה איך הטיפול הזה אמור לעזור ?! אני לא כועסת על אף אחד , ולא חושבת שהעולם מקום נוראי .. סתם רע לי להיות .. ולא מצליחה לראות איך משנים את זה ..

שלום. את כותבת על הייאוש והפסימיות לאחר שנתיים של טיפול, ונשמע שאת מרגישה בעיקר חסרת תקווה ומאוכזבת. אני מניחה, שכמו כולם, גם את קיווית שהטיפול יביא להקלה, לשחרור, לרוגע, והנה, נדמה לך כרגע כאילו הדברים מושכים דווקא לכיוון השני. אני תוהה אם את אותו דבר היית אומרת בכל נקודת זמן בשנתיים האחרונות, או שבכל זאת את עוברת משבר שגורם לך לראות כרגע את הטיפול ואת חייך בכלל באופן כה קודר. אני מקווה, כמעט בטוחה, שהיו גם רגעים אחרים, משמעותיים, אופטימיים, לאורך הזמן הזה, והם שעוזרים לך, באופן מודע או פחות מודע, להמשיך בטיפול למרות התחושות הקשות שאת חשה כעת. מקווה שתוכלי, במסע הזה, לראות עוד צבעים אחרים בהמשך, ומקווה שלא תוותרי עליו. בהצלחה, מלי.

אני לא יודעת מה בדיוק אני רוצה לכתוב כאן, הרבה מחשבות מתנגשות לי אחת בשניה ולא ממש מצליחות לצאת החוצה, אז אני אנסה ואקווה שמשהו בכל זאת יובן. רציתי לומר לך מלי תודה רבה שאת כאן,לא יצא לי לכתוב פה מאז שהגעת (חוץ מלאחל לך בהצלחה כשהגעת לראשונה) אבל אני נמצאת הרבה מאחורי הקלעים, קוראת ומנסה לקחת קצת מילים ומחשבות לעצמי. כשאני כאן אני מרגישה קצת שאני בוגדת בטיפול שלי, כאילו רק שם זה המקום הנכון להוציא את המילים. כשליאת היתה וכתבתי כאן שיתפתי בכך את המטפלת שלי ולא היה נראה שהיא מסתייגת מכך או שזה מפריע לה (חוץ מזה שזה היה נשמע לה שאני בוחרת את המקום הזה כי הוא כאילו מחוץ לעולם האמיתי וכאן אני בעצם לא מפריעה לאף אחד ולכן אני מרשה לעצמי- מה שנכון... אני בדרך כלל מרגישה מול אנשים שאני מציקה ומעיקה) והיא תמיד מעודדת אותי לשתף אנשים גם מחוץ לטיפול במה שקורה איתי ולא לשמור הכל בבטן. כן מוכר לי המקום הזה שאני נאמנה למישהו אחד ולא יכולה באותו זמן לשמור או לפתח קשרים חדשים ולכן החלטתי בכל זאת לכתוב למרות שאני כבר יודעת שאני אצטער על זה ושאני אגעיל את עצמי. נמשכתי בשבועיים האלה לתוך חור שחור שלא נגמר כשכל הזמן מתנגן לי בראש השיר 'הילדה שבשק' של קורין אלאל "... יש אנשים שנושאים איתם שקים/ של סודות וחטאים ומעשים רעים/ יש אנשים שנושאים איתם שקים/ ויש כאלה שבתוך השק חיים..." חשבתי הרבה על מוות בשבועיים האלה, רציתי להיעלם, שכל מה שקשור בי פשוט לא יהיה. התחלתי כבר לחשב כמה צער המוות שלי יביא אחריו ועד כמה זה יפגע, אפילו הצלחתי לדמיין את ההלוויה שלי (ואני שואלת את עצמי שוב ושוב כל פעם כשזה קורה, למה אני כל כך חלשה, למה זה הפתרון שאני בוחרת, למה אני לא מוצאת דרך אחרת???). לא העזתי להביא את זה לטיפול, למרות שהיא כבר יודעת משהו על המקום הזה בחיים שלי, רק באחת הפגישות אחרי שכבר נגמר הזמן אמרתי שחשבתי הרבה על המוות אבל לא יותר מזה. אני לא מעיזה להוציא את המילים האלה מהפה שלי ובמיוחד לא מולה. לא יכולתי לסבול יותר את הקיום שלי בעולם הזה, אני לא חושבת שאני אי פעם אעיז לפגוע בעצמי באופן פיזי, אבל הרגשתי שאת הנפש שלי קצת הרגתי, שללב שלי כל כך כואב שיכול להיות שלבד הוא פשוט יפסיק לפעום, הרחקתי מעליי כל כך הרבה אנשים יקרים שדואגים לי. מחשבות שחורות כבר היו לי אבל אף פעם לא בעוצמה כזאת. ועוד מעט תכנס לה שבת המלכה שהיום מביאה איתה גם את טו באב- חג האהבה ואני אאחל לכל מי שרק רוצה- שהשבת תהיה שבת מנוחה לגוף ולנשמה, שבת שתביא איתה הרבה אהבה שתישאר כמה שרק אפשר, שתיגע בכל המקומות הכואבים ותשלח קצת הקלה וגם שמחה אם אפשר (והלוואי שאני ארצה).

שלום לך. כתבת הרבה דברים, מרגשים, נוגעים, כואבים... איחלת בהרבה כוונה לאחרים, ולי בעבר, שקט והצלחה, ובכל זאת, כשזה מגיע אלייך, נדמה שיש כ"כ הרבה כאב וצער, שאין מקום לליטוף, לחום, לרכות. ונשארתי עם האמירות שאת מגעילה את עצמך, שהרבה דברים שאת חושבת, מרגישה ועושה הם אסורים, מקבלים קונטציה של בגידה, משאירים אותך עם תחושה של גועל ובחילה. ותהיתי מדוע זה כך. איפה קלטת, בחושים החדים שכ"כ ברור שניחנת בהם, שיש מחשבות, רגשות או מילים שרוחשים בתוכך ושהופכים אותך למלוכלכת, מגעילה, לא ראויה. מתי הבנת שלבקש, להזדקק, להעזר, משמעו להיות חלש, בזוי, דוחה. כמו המטפלת שלך, גם אני הייתי רוצה לחזק אותך במקום הזה, להעביר לך את המסר שהכאב, העצב וההזדקקות שלך נוגעים ללב ושהלוואי ותוכלי גם את לגלות מול אותם סובלים בתוכך רכות ואמפטיה. בהצלחה, מלי.

היי מלי, מה שלומך? יש בפורום הרבה תלונות על מטפלים שבדרך כלל עוסקות בנושא ה"לא אכפת לו ממני באמת" או "אכפת לו ממני רק במשך השעה הטיפולית". אצלי הבעיה הפוכה - אני מרגישה שאכפת לה יותר מידי! מעבר לכך שהיא מדהימה במשך השעה, היא בקשר איתי במהלך השבוע, מעודדת אותי להתקשר עם כל בעיה....וממש קשה לי עם זה! אני יודעת שהתשובה המתבקשת היא "למה את חושבת שלא מגיע לך?", ואני מבינה את הנקודה הזאת אבל אני חושבת שזה מעבר לכך - יכול להיות שאני צודקת ושזה באמת יותר מידי?

שלום סיון. אני חושבת שדרך הקשר עם המטפלת שלך את מתמודדת עם נושא הקרבה מהקצה השני שלו, המוכר פחות... את מרגישה שהמטפלת שלך מגוננת מדי, מלווה מדי, נצמדת מדי... נשמע שאת מרגישה חנוקה, מרגישה שאולי ה"ביחד" הזה כובל אותך, משאיר לך מעט מרחב, מעט מכפי שאת צריכה, ואולי מכפי שאת רגילה. תהיתי האם את מכירה את התחושה הזו, שלפעמים שניים זה צפוף מדי, מכביד מדי, שיותר קל לך לסמוך על עצמך, להרגע עם עצמך, לשאוב כוחות מעצמך. אני חושבת שאולי דרך הקשר עם המטפלת את נמצאת במקום של תלות, הזדקקות, הורות, כשאת מורגלת להתנהל לבד, להסתדר בכוחות עצמך. נראה לי שזה נושא משמעותי בטיפול. דיבור עליו עם המטפלת שלך יכול לעזור לך להבין את ההקשר של התחושות הללו ליחסים אחרים בחייך, ואולי גם תוכלי לבדוק עםהמטפלת שלך מה הצרכים והרצונות שלך מולה, ותוכלו להגדיר מחדש, באופן שמתאים לשתיכן, את גבולות הקשר שלכן. בהצלחה, מלי.

שלום מלי נראה לי ש... צריך להמציא חוק שאסור למטפלים לקחת חופש. חוק כל כך פשוט, בטוח יעבור בקריאה ראשונה אצל כל המטופלים באשר הם. היא עוזבת אותי. יוצאת לחופש. ואמנם הפעם החופש קצת יותר קצר.. "רק" לשבוע.. אבל לי זה לא ממש משנה. לא משנה אם זה שבוע או שבועיים או חודש. ברגע שהיא הולכת ממני, משך הזמן כבר לא רלוונטי. כל כך כואב. היא יודעת שזאת תקופה דפוקה. היא אמרה שהיא יודעת שזה לא זמן טוב בשבילי. ובעצם, אז מה?... אני חושבת, מרגישה, יודעת. דווקא עכשיו היא צריכה את החופש. כי התקופה הזאת איתי הורסת אותה. גומרת אותה. סוחטת אותה. המפלצת התישה אותה לגמרי. התשתי אותה לגמרי. היא רוצה שאכעס עליה. אבל אני לא כועסת. אני באמת לא כועסת עליה. אני מאוד מבינה את הצורך והרצון שלה בחופש. גם אני הייתי רוצה חופש ממני. ההבדל הוא, שהיא יכולה להתרחק מהמפלצת שאני, ואני לא יכולה להתרחק מעצמי. לא יכולה לקחת חופש מעצמי. ובעצם, אני חוזרת בי מהצעת החוק. לא הייתי רוצה להעניש אותה בעונש כל כך קשה. להיות איתי מבלי שתהיה לה אפשרות ללכת ממני. היום היתה פגישה. כמו תמיד ישבתי על הריצפה, אבל הפעם חצי גב מופנה אליה. שתקתי. גם ככה תמיד קשה לי לדבר, וכשאני יודעת שהיא הולכת ומשאירה אותי לבד, עדיף לי לשתוק עוד לפני שהיא הולכת. אז היא תפרש את זה כמשהו שאני עוזבת לפני שעוזבים אותי, ואני אפרש את זה כמו שאני יודעת ומאמינה וחושבת תמיד- בכל מקרה אשאר לבד עם הדברים, עדיף לשתוק. היא כתבה לי דברים, אולי מתוך ידיעה שאת שאמרה במהלך הפגישה, יש סיכוי טוב שלא אזכור בכלל. שזה לא ישאר בתוכי. אולי כי היא רצתה איכשהו להשאיר לי משהו נוסף ממנה בזמן שהיא לא פה. אולי כי היא רצתה שאדע שכביכול היא תזכור אותי, תחזור אלי, תהיה איתי בזמן הזה בדרכים אחרות. אולי כדי שאדע שגם כשהיא יוצאת לחופש ממני, אני יכולה להשאיר לה הודעות.. זה כמובן נכנס תחת הכותרת "יומן טלפוני" שלנו. אני לא יודעת. רק יודעת שכואב נורא עכשיו. תוהו ובוהו בתוכי. המפלצת שיודעת שלקחו ממנה חופש. בגללה. המפלצת שיודעת שהיא בכל מקרה לא צריכה את המטפלת. שהכי טוב לבד. תמיד. והילדה הקטנה שבועטת ושולחת אגרופים לכל הכיוונים לפגוע בכל מי שרק יתקרב, ובעיקר לפגוע בי. :-(

שלום שיר. אני שומעת כמה קשה לך עכשיו, אולי דווקא עכשיו, להפרד מהמטפלת שלך, לקבל את הצורך שלה בחופש, קצר ככל שיהיה. נשמע שהחופש מוציא החוצה כ"כ הרבה פחדים ורגשות שאיכשהו, ביומיום, בליווי ובתוך קשר, הצלחת להיות איתם. נשמע שהחופש של המטפלת שלך, בחוויה שלך, משאיר אותך לבד. לבד מול הפחדים, הקשיים, הכאב, המפלצת שמאיימת להרים את הראש. וחשבתי שמה שכתבת על הרצון שלך לקבל "חופש מעצמך" כ"כ נוגע ללב... הלוואי וזה היה אפשרי עבורך, לקחת כמה ימי חופש, להשאיר הכל מאחור, לנשום אוויר אחר. אני מקווה שאת לא סובלת יותר מדי, לא מאפשרת למפלצת שבתוכך לקלקל ולזרוע הרס. תחזיקי מעמד, מלי.

כבר לא עונים להודעות המשך? זה סתם נראה מוזר שדוד נכנס לכל ההודעות של דרור וכמו מזכירה מודיע שהוא יחזור בראשון הבא..אנחנו יודעים את זה, וזה נראה כאילו זה נועד רק כדי לא להראות שבעצם ויתרתם על זה, אז למה לא להוציא הודעה מסודרת שאומרת שמעתה לא יענו על הודעות המשך? ( או שיצאה ופספסתי ). בכל מקרה זה נראה לא טוב.

שלום לך. השאלה לגבי תשובה להודעות המשך מעסיקה אותנו, מנהלי הפורום. מצד אחד, חשוב לנו לא להשאיר שאלות ללא מענה, לספק את התחושה שאנחנו שם - קוראים, חושבים, נוכחים. מאידך, היות ושאלות ההמשך מפתחות נושא, עיסוק או קשר שהתבססו מול אדם מסוים, נראה לנו לא נכון שאדם נוסף, שלישי, יתערב. אני מניחה שאנחנו מחפשים את הפשרה בין שתי הקצוות, ושעבורך דווקא הנסיון שלנו לתת תחושה של אכפתיות ודאגה, נחווית כמשהו מזלזל ומיותר. אני חושבת שהרבה פעמים נסיון של אחד לשמור, לספק בטחון ויציבות, נחווה ע"י האחר כדחייה או חוסר אכפתיות. אני שמחה שיכולת להגיב על כך, כי בעיני זאת הדרך לגישור והבנה - המאמץ לנסות ולראות את הדברים מנקודת מבט נוספת אני יכולה כעת להבין את המחאה והעלבון שלך, ואת, אולי, יכולה להבין את הכוונה שלנו. להתראות, מלי.

העיניין מלי, שהמנהל ש"עונה" על תגובות ההמשך חוזר על המנטרה שהכותב יכתוב שוב את השאלה במשמרת של המנהל שכבר אינו נמצא בפורום, ואין שום מענה של מנהל אחר, זה שנמצא באותה משמרת. מאחר ועד היום כן היה מענה שכזה, אולי רצוי להבהיר את הדברים. אז אני מרגישה שזו הייתה תשובה קצת מתחמקת - מנהלי הפורום לא עונים יותר לשאלות המשך אחרי תום המשמרת שלהם?

מלי שלום, אני מבינה ששעות הפעילות שלך בפורום שונות מעט ממה שהיה נהוג עד עכשיו, והדבר לגיטימי בעיני. עם זאת, היה מועיל מאד אילו לכל הפחות היית מעלה בו ביום את ההודעות שנשלחות במהלך יום חמישי (אפילו בלי להשיב עליהן.) הדבר ייתן תחושה שמישהו בכל זאת נמצא שם, גם אם עדיין לא התאפשר לו להגיב. אנא חישבי על כך.

שלום לך. אני שומעת אותך בודקת מה מתאים לך מול השינוי שאני הבאתי לגבי שעות הפעילות שבהן אני עונה בפורום. נדמה לי שאת מבררת באיזה אופן יהיה לך הכי נוח להכיל את השינוי, לשרוד אותו. אני חושבת שאת מספרת כמה קשה לבד, להרגיש שהאחר לכאורה לא נמצא, "לא שם". נדמה לי שבהרגשה שלך העלאת השאלה, אפילו אם היא לא נענית, תוכל להרגיע, ולספק את התחושה שיש מישהו מהעבר השני - שדואג, ששומר, שלא נעלם ולא נוטש. אני מתארת לעצמי שהחוויה הזו, שאין שם אף אחד, שמשאירים אותך לבד, מוכרת לך, ושאת מכירה את הפחד שלך מלהמצא במקום הזה. אני ומקווה שיותר ויותר תוכלי להרגיש את הנוכחות שלי - כמי שאכפת לה, ששומרת, שנמצאת. להתראות, מלי.

למה אף פעם אי אפשר לתת תשובה אמיתית!- לא, אני מעדיפה לשמור על הדברים במתכונתם הקיימת, כן, אשקול את זה או פשוט כן. אני לא חושבת שמישהו פה ביקש ניתוח אופי מעמיק, על הצעה פשוטה וגם נכונה, שמפריעה לא רק לכותבת ההודעה. אחרי הכל אנשים פה כבר הרבה זמן, ואם את בתור מנהלת חדשה נכנסת, זה נראה לי קצת הזוי שכולם יתאימו את עצמם אלייך, וכן, הרגלים זה דבר טוב ולמה לשנות אותם אם זה נוח ולא קשה מדי? את לא רואה שכל יום חמישי הפורום להלכה ולמעשה לא פעיל ואנשים מאוד נעזרים בו ביום יום שלהם. זוהי לדעתי חוסר גמישות שאפילו לא נוצר על שאלה כזו דיאלוג אלא בריחה למקום של - את ככה וככה ובגלל דפוסים אישיותיים כאלה וכאלה את מגיבה ככה. זו הדרך לברוח משאלות ושיחה? פשוט להסיט את הדיון מהשאלה עצמה למי ששאל אותה?

ובעצם למה לא להענות לבקשה סתם כך בלי כל עטיפת המילים, וה"חויה שזה מזכיר לך". זה פורום אינטרנטי, אמנם של פסיכולוגיה, אבל ההשלכות שנעשות, ובכן, לפעמים הן נראות כמו נסיון לאנוס את התאוריה על המציאות

תודה לך על התשובה ה"מלומדת"... ממש לא התכוונתי לשמוע rubbish פסיכולוגי אופייני, רק להציע הצעת ייעול . חשבתי שבקשתי צנועה דייה כדי לזכות לתגובה פרקטית/מעשית יותר.

שלום מלי, זקוקה יותר ויותר לפורום בזמן האחרון, אם זה בגלל החופש שלי ושלה, או בגלל שקורה שם משהו לא נעים בקשר ביני ובינה. יש תקופות נעימות יותר בטיפול של אמון, קירבה, פתיחות, שינוי והתקדמות ולעומת זאת גם תקופות של חוסר אמון, חוסר הבנה, אכזבה וכעס. כמובן שלא ניתן להפריד בין התקופות ואחד נכנס בתוך השני. הפעם התקופה השלילית ארוכה מהרגיל, קשה לי. אני מרגישה שאנו מדברות ומדברות, אבל אין שינוי, להיפך יש תקיעות. ואנחנו מדברות רק על הקשר בינינו, ויש דברים אחרים חשובים. אני מרגישה שהפער שנוצר גדול מדי, קשה לי לשתף אותה ותחושת חוסר האמון הולכת וגדלה. מה לעשות? לשחרר? להמשיך? אבל יש מטען גדול בדרך! המטפלת מנסה, אבל משהו שם לא מתרחש. היא משתדלת בדרכים טכניות, לזמן אותי לפגישה למרות שהיא נמצאת בחופש כי היתה תחושה של החמצה בפגישה לפני, לתת לי הארכה של 10 דקות מדי פעם, אבל זה לא מזיז לי. אני צריכה משהו אחר, ואני מביעה אותו הכי טוב שאפשר. אני צריכה יותר יחס חם, עידוד, הבנה אמיתית של מי שאני ומה שאני חווה. ואת זה אני לא מקבלת. האם המטפלת תשתנה, היא חייבת? אולי היא פשוט כזאת לטוב ולרע? כן, זה מוכר לי ממערכות יחסים אחרות, כן זה שיחזור של תחושות שיש לי כלפי הוריי, אבל בכל זאת יש פה משהו נוסף. מה את חושבת? אני מרגישה שאני רק מתאכזבת כל פעם מחדש, ומאשימה בלי סוף. אוף!!! נמאס לי מהתחושה הזאת, ואני עייפה מדי מההתנצחויות הללו. רק רוצה שיקבלו אותי. אני מתארת לעצמי שמערכת היחסים הזאת מורכבת יותר ממה שהבעתי כאן בפיסקה אחת. תודה על הקריאה וההתייחסות. (מצטערת על האורך, צריכה להוציא קיטור) שירה.

שלום שירה. אני שומעת מהמכתב שלך את היכולת המתגברת שלך לראות את המורכבות, את היש והאין בקשר הטיפולי, ואת המקום המשתחזר עבורך בקשר. נדמה לי שמה שכתבת בהתחלה, על הידיעה שלך שיש תקופות טובות וקרובות ותקופות קשות ורחוקות חשובה מאוד. אני חושבת שחשוב שתזכירי לעצמך זאת כדי שתוכלי לשאוב כוחות במקומות שנראה לך שהדברים לא מסתדרים (כמו עכשיו). אני שומעת שאת מבקשת מהמטפלת התייחסות חמה, מעודדת, ישירה, ותוהה למה את מתכונת כשאת אומרת שאת לא זוכה לכך ממנה. הרי את מתארת קשר קרוב, משמעותי, לא קצר, שכנראה יש בו גם לא מעט חוויות של מובנות, אמפטיה וקירבה (אחרת, ודאי, לא היית שם). אני תוהה למה ומתי את מרגישה ההפך, וכיצד זו הופכת להיות החוויה המייצגת, זו שרשומה בתוכך. אני גם תוהה לגבי הבקשה שלך לחום ויחס קרוב ונוגע. ייתכן מאוד שהמטפלת שלך נותנת לך את כל אלה אבל לא בדרך שבה את רגילה או מאמינה שמתאימה לך. נשמע שמבחינתך קירבה וחום מובעים ומתנהלים בדרך מסויימת, ואולי המטפלת שלך מנסה ללמד אותך דרך אחרת להרגיש או לדעת שהאחר קרוב אלייך. אולי היא "אומרת" לך את זה בדרך אחרת ממה שאת מכירה? יש לי הרגשה שללמוד את הדרך הזו, לדעת לדבר ולהבין את השפה הזו, הנם חשובים ביותר עבורך. בהצלחה, מלי.

אולי. הפעם באמת? לא יודעת מה לחשוב אפילו. כאמור, מזה זמן מה היא מאיימת שוב ושוב להעיף אותי מהטיפול. היום היא הכריזה: "די! אני לא יכולה להכיל אותך ככה!" והתנאים החדשים הם: פעמיים בשבוע ופגישות של 50 דקות. היא יודעת שעבורי זה בלתי אפשרי, כזה קיצוץ בבת-אחת... או בכלל... שתי פגישות בשבוע (תזכורת - כיום מדובר ב-4, מזה כשנתיים+). דרך אלגנטית להפליא להעיף אותי, אבל שזה יהיה מיוזמתי, הלא כן? שזה לא יהיה המצב שהיא תהיה ה"רעה" בסיפור, למרות האיומים, שהיא אכן תעיף אותי... היא "רק" מציעה פשרה... לא, לא... השינוי הזה זה מעין חינוך מחדש... ללמד אותי להעריך מחדש את מה שיש לי (אלוהים! היא חושבת שהיא פאולו קואלו וזו וריאציה מודרנית של האלכימאי?! ואת האלכימאי לא ממש חיבבתי גם כשקראתי אותו אי-אז, כשהוא יצא לאור).. ע"ע היא, הפגישות והטיפול בכלל... באותו רגע, כשהיא הצהירה על כך, ידעתי שלמרות הקוקטייל התרופתי המרגש שלי, הפירוק היה ברמה התאית... שום תרופה לא תוכל לעצור את זה ולמנוע את מה שיקרה. אני לא מתכוונת להעלות מינון בשל "עת משבר". לא רוצה. זה גם לא יעזור ממש. דווקא הייתי אתמול אצל הפסיכיאטר... שלומו מצוין, הוא מרגיש טוב והכל בסדר. הוא אמר לי, שעבר הרבה זמן מאז שהוא דיבר עם הפסיכולוגית ושאל איך בטיפול. אמרתי לו שלא ממש ברור, שזה משתנה משבוע לשבוע, ולעתים מפגישה לפגישה. אבל זה היה אתמול. לא צפיתי את היום. שהיום היא לא יכולה להכיל אותי יותר 4 פעמים בשבוע. וששתינו סובלות. והאמת? זה לא משנה מה לי יש להגיד בנדון! היא לא יכולה וזהו! אז לא... כמו שעברי לידר שר "יותר טוב כלום מכמעט". גזר דין מוות. שיהיה.

שלום. מעבר מפגישות תכופות וצפופות לפגישות דו שבועיות הינו שינוי גדול, משמעותי. אני שומעת אותך מתייחסת בעיקר לחווית הדחייה, לתחושה שהמטפלת מיואשת ומוותרת עלייך, בוחרת להרחיק אותך ממנה. ואני תוהה על הקול הזה, שמפרש גבול כדחייה, ושמתקשה לראות את הערך והחשיבות שבכך. הרי המטפלת מתעקשת איתך על הטיפול (פעמיים בשבוע הם עדיין לא מעט, רחוק מאוד מלהיות כלום) ובכל זאת בעיניך זה נחווה כוויתור עלייך וכהרחקה שלך. אני תוהה מה את מספרת בכך על עצמך, על עברך ועל החוויה שלך בעולם. אני שומעת רמזים למקום שבו גבול ושמירה התערבבו והתבלבלו, ולמקום בו רצון לעזור לך מתחלף מייד בתחושת דחייה. אני מקווה שתוכלו, יחד, לבדוק זאת בטיפול, ושתוכלי להבין, שכלית ואולי אח"כ גם רגשית, את ההחלטה שהתקבלה. בהצלחה, מלי.

4 שעות אחרי הפגישה קיבלתי ממנה SMS... היא כתבה שהיא מצטערת. שהיא הגיעה לקצה שלה. שהיא לא נותנת אותי (בכלל שכחתי שהדבר האחרון שאמרתי לה לפני שיצאתי מהפגישה היה "את פשוט נתת אותי" - בדיעבד הסתבר שהיא הבינה את זה אחרת ממה שהתכוונתי), ולא לוקחת לי שעות. שהיא באמת מתנצלת, שזה משהו שלה, שהיא צריכה להבין ושהיא מבקשת שאבוא מחר (היינו - היום). לא יודעת למה, אבל זה הכעיס אותי. התחושה הזו, שהיא יכולה לעשות בי ככל העולה על רוחה (מאוחר עוד יותר פתאום חשבתי על המילכוד הזה של נשים מוכות... היא חוטפת, הוא חוזר עם זר פרחים, התנצלות והבטחה שזה לא יקרה שוב... עד הפעם הבאה כמובן) - שמעתי ממנה הרבה התנצלויות בזמן האחרון... על דברים פעוטים מזה... על הבטחה ליצור קשר ביום מסוים שנשכחה וכו'... התלבטתי אם להגיב או לא, ואם כן, אז מה לכתוב. עניתי לה די בקצרה ובכנות. בתשובה היא התנצלה שוב, כתבה שהיא לוקחת אחריות מלאה על מה שקרה, על החלק שלה, ושהיא תדאג לטפל בזה. ושוב - שאבוא מחר וננסה לדבר על זה. אז באתי. לא מעמדה של שמחה לאיד. אחרי הכל, יצאתי מנקודת הנחה, שאם היא פנתה אליי אחרי 4 שעות, אז זה בטח הטריד אותה לא פחות מאשר אותי - אם לא יותר. היא לא נכנסה לפרטים - ואני לא שאלתי - אבל היא אמרה שהיא באמת פחות מסוגלת להכיל בזמן האחרון... זה פשוט בא לידי ביטוי בעיקר מולי... אבל זו לא צריכה בעיה שלי. היא תלך לטפל בזה - אני לא צריכה להיות בעונש בגלל העניינים הפרטיים שלה, אבל חשוב להבין איך ומה קורה בינינו, ומה אפשר לעשות בתוך הקשר, בשביל להקל על שתינו, וזה בלי קשר לבירורים שהיא תעשה בנוגע לעצמה. כשהיא אמרה לי אתמול "תחליטי מהם היומיים שאת רוצה להשאיר" עניתי לה "לא, אני לא". סירבתי לשתף פעולה עם כל הדבר הזה. ידעתי שזה הכל או כלום, החלטתי ככה. כי זה לא היה עניין של הצבת גבול... אני מכירה אותה מספיק טוב בשביל לדעת את זה. בדיעבד, חוסר היכולת שלי להבין היה הגיוני הפעם... תודה מלי...

מה שלומך?.. יש לי היום טיפול בערב ,(מקווה שאספיק לקרוא את תגובתך לפניי..) ואני ממש ממש מפחדת ללכת .. מפחדת .. נשמע הזוי אה ?.. כן אני ממש מפחדת , ביום שני , היה לי טיפול ככ קשה .. פעם ראשונה בטיפול .. שהרחתי ריח מאוד חזק של גראס / סיגריות ((בחדר הטיפול)).. (שיחזור מהאונס/פגיעה).. ביקשתי מהמטפל שיפתח חלון .. אבל החלון היה קרוב אליי ובמחשבה שנייה ולא הסכמתי שהוא יתקרב אליי .. הייתי באטרף.. בכיתי כמו ילדה קטנה , ישבתי על הרצפה רעדתי מקור הוא זרק אליי שמיכה .. ואני התרחקתי לאט לאט יותר ויותר לכיון הקיר רחוק ממנו .. ופחדתי ממנו בטירוף, נכנס בי פחד אמיתי!!!הסתכלתי לו בעיניים ופחדתי ממנו .. חשבתי שהוא יפגע בי .. את קולטת מלי ?.. פחדתי ממנו .. אני בטיפול אצלו שנתיים מעולם לא חוויתי תחושה כזו קשה של פחד , הוא אדם עדין שהיא אפשר לפחד ממנו , מה נכנס בי ?.. איזה שד?... איך הצלחתי לבלבל בין דמויות עבר אלייו בצורה ככ חדה, ראיתי בו דמות פוגעת ומאיימת .. שיכולה לעשות לי רע!!! לקח לי המון זמן להבין ולהרגע ולאסוף את עצמי לקראת סוף הטיפול .. את יודעת , אני רגילה שקוראים מצבים כאלה , בחיים שלי , מי שנמצא לידי ישר מנסה לחבק ואני הודפת.. שונאת שמתקרבים אליי במצבים כאלה ... בדכ מי שלידי גם לא מסוגל להכיל אותי בכאב כזה .. ולהבין והנה האיש טיפול שלי , מוכיח את עצמו בפעם הראשונה ממש? יושב שם למרות המצוקה שלי רגוע? .. סופסוף ..מישהו שלא פולש למרחב שלי .. מרגיע רק בנוכחות ..לא במגע.. יחי הגבולות .. (מי היה מאמין שאגיד דבר כזה , רק אחרי שחווים פחד כזה אפשר להבין עד כמה חשוב איש טיפול ששומר ומכבד גבולות גוף). וזה עשה לי טוב למרות כל האטרף שהייתי הצלחתי להתאזן ולחזור למסלול לקראת סוף הטיפול . אבל.. אבל .. גדול.. אני מפחדת שזה יכול לקרות שוב.. יצרתי קשר עם הפסיכאטרית שלי ..סימסתי לה שאני לא מתכוונת להגיע לטיפול שאני מפחדת .. לחוות שוב את התחושות מולו .. היא התעקשה בתוקף שאצור איתו קשר ואספר לו את זה .. שלא אעיז להעלם .. בלי לדווח לו העלמות .. אמרתי לה בשביל מה.. מה הוא כבר יכול להגיד .. היא ביקשה בתוקף .. תבטיחי לי .. תבטיחי לי שאת לא עוזבת ברגע כזה את הטיפול .. טוב.. אמרתי לה אצור איתו קשר ונראה מה הוא יאמר .. סימסתי לו .. הוא התקשר אליי הבוקר .. אמרתי לו שאני מאוד חוששת .. מה יקרה אם זה יקרה שוב, אני מפחדת זה כמו להגיע למקום הפגיעה , הוא אמר שהוא לא רוצה להכריח אותי ... שאין הרבה מה לומר , קצת שתקנו בטלפון אבל ..שהוא מבקש שאחשוב על זה שוב.. שאני יודעת שהוא לא באמת פוגע בי , שזה חלק מהתהליך הטיפולי שאני עוברת , שעברנו שנתיים יחד ,שזו לא צורה להפסיק את הטיפול באמצע.. שלא אעשה הפסקה כזו ע"י המנעות דווקא ממנו בגלל מה שחוויתי שם.., אני מבינה אותו מלי , ו את יודעת , הייתי בטוחה שהוא לא יחזור אליי , שהוא לא יתקשר , הוא לא מהמטפלים שיוצרים קשר מחוץ לטיפול , אבל אם הוא עשה את זה אז באמת אכפת לו?., אני מבינה עד כמה היה חשוב לי לשמוע את הקול האנושי שלו בכדי שאחזיר לעצמי את הבטחון מולו כנגד הזכרון שמהדהד מהטיפול האחרון , אני מניחה שאגיע היום , למרות הקושי... אבל אני נורא נורא מפחדת .. מה יכול לגרום לי באמת להשאר ולא לברוח במצבים כאלה אם יקרו שוב ?.. השיחזורים , הפלאשבקים , העירבוב בין עבר להווה ככ חזקים .. ואיך זה שהם מתחילים להופיע עכשיו אחרי שנתיים מהטיפול ?... אשמח לשמוע את דעתך, זקוקה לקול מהצד , קול נשי :-) שיחזיר איזון כאן. .. חיבוק מהלב , שרית

שלום ש'. נשמע שחווית פגישה עוצמתית ומרגשת, ועם כל הקושי והכאב שהיה שם, עברת גם תהליך משמעותי ביותר. נדמה לי שאולי יכולת להיות הפעם במקום של האימה והכאב, אבל להרגיש מוכלת ומוחזקת, להרגיש שיש שם מי ששומר עליך, שמגן עליך ודואג לך. אני חושבת שזו חוויה חדשה בשבילך, לא מוכרת - להרגיש שאת לא לבד, שבאופן עמוק ביותר היה שם מישהו לצידך שהנוכחות שלו עזרה לך לשרוד את הקושי. אני שומעת אותך נאבקת בקולות העבר שצועקים ש"הכי בטוח לבד" ושרק דברים רעים יכולים לקרות מקירבה ומקשר (ובוודאי קשר עם גבר), ומולם הקולות החדשים, שהם עדיין חלשים ומהוססים, אך בכל זאת קיימים, הקולות שאומרים שיש שם מישהו שאכפת לו, שילווה ויעזור לך במסע הקשה והמפחיד שאת עוברת. אני מתארת לעצמי שקשה לך לסמוך עליו, שאת רוצה להשען על המקום הכי בטוח לך - לבד, רחוק, מנותק. מקווה שתתני לעצמך הזדמנות להיות ביחד, להשען ולסמוך, ובעיקר שתהיי גאה בדרך שאת מסוגלת לעשות בטיפול. ...לא שומעת אותך מוותרת, ובכל זאת רוצה לחזק אותך להמשיך ולהאבק... בהצלחה, מלי.

כואב עכשיו ברמה שאי אפשר להחזיק אני עייפה מהנסיון והמאמץ והכדורים והשיחות הקשר הטיפולי רק מחמיר את זה כי אני לא יכולה בלעדיה לא יכולה לבד בחיים שלי אני רוצה לא להרגיש יותר אני רוצה למות ומצליחה רק לפצוע אף אחד לא יוכל לעזור לי נכון

שלום לך. קראת לעצמך גוועת, וכתבת הודעה קטנה ומיואשת, על הקושי להשאר, שוב, לבד.את מספרת שאין טעם, שכואב מדי, שנמאס, ובכל זאת מסיימת במילת שאלה, בודקת האם זה נכון. אני חושבת שזה הסדק הצר, הפתח שאולי מבטא גם קול אחר, שיש בו משאלה לשקט, לרוגע, להקלה, הקול שמבקש לשמוע שיהיה בסדר, ורוצה גם להאמין בכך, הקול שרוצה להאבק. ואני מוצאת את עצמי רוצה לדבר עם הקול הזה, להתיידד איתו, לתת לו מקום בתוכך. כי זה לא נכון שאין טעם, ולא נכון שהכל נגמר, וגם אם את מרגישה ככה כעת, אני מקווה שתסכימי להשאר עם הספק ועם היכולת לבדוק את האפשרויות האחרות. בתקווה שעוד תרגישי יותר טוב... מלי.

בוקר טוב לכולם. אהיה אתכם עד מחר בערב.

בוקר אור מלי, אני העצבנית הרעבתנית הנקמנית הקנאית המסתחררת ללא גבולות שכתבה בשבוע שעבר תחת הכינוי "דחסן זבל", והמשיכה וזיבלה ת'שכל בטונות גם במשך השבוע. הצקתי, התעלקתי, זיבלתי, טחנתי, לפחות לעצמי, ועל כך אי אפשר להתווכח :-). למרות, ואולי בגלל, שהייתה לי המון מציאות עוד יותר לא נרגעתי. נראה לי שבדרך בה אני משתמשת בסביבה שלי (פנימית, חיצונית, פורום...) ובמיוחד לאחרונה, לא בטוח שאוכל ממש להתיר לעצמי להיעזר בכיוון, אבל אבל, אם יש לי עוד הזדמנות לומר למישהו בוקר טוב, אנצל זאת. למרות שבמושגים שלי כבר מזמן לא בוקר. אז... * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *             ב ו ק ר     ט ו ב     ל כ ו ל ם            * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * ובאיחולי "בואו משאיות לרוקן, בואו פרחים לצמוח" |כאן רשום שמי|

שלום לך. אני שומעת ממך את הרצון להמשיך ולהרוס, ובקול אחר, נוסף, את המשאלה להגיד, ואולי גם לשמוע, ברכה של בוקר טוב. אני מקווה שתוכלי (בלשון נקבה הפעם!) למצוא מרחב, פנימי וחיצוני, לבטא את שני הקולות, ואולי גם את המאבק שמתנהל ביניהם. אני רוצה לאחל לך בוקר נפלא, וסופ"ש מוצלח, ומזמינה אותך להיות איתנו, לא לוותר לעצמך ולנו. להתראות, מלי.

אני תוהה ביני לביני, אם זה בסדר להגיב לך פעמיים, (השבוע), מבלי להיות נודניקית מידי.. אני חושבת שיש בך אומץ לב, ויושר פנימי, לחשוף בך צדדים נוספים. אבל למה ללכת רחוק, מי מאתנו לא נתקף בהסטריה, לחנוק את כל העולם ואשתו..(כולל את עצמנו.) אני מקווה שמדובר בגל עכור, ותו לא. ואפרופו כינויים, בשבילך אהיה כאן אפי. (די להסתתר..) איזה צרוף מקרים -- דומה לאם פי -- לא? ביי.

שלום. אני לא עוזבת. זו הייתה ברכה "תמימה" להעביר את המסר שהייתי בפורום, כדי שלא תהיה הרגשה של שממה עד יום שישי... ובכל זאת אני מתעכבת על השאלה שלך, כי היא מזכירה לי שהעזיבה של ליאת, עם הכאב והצער עליה, עדיין מהדהדת, ושכשמישהו עוזב או נפרד, קשה אח"כ שלא להיות דרוכים לעזיבה ולפרידה. נראה לי שדרכך עולה החוויה שכאשר מישהו קרוב עוזב, אח"כ העולם נראה הרבה פחות בטוח וצפוי, והדבר הכי "בטוח" הוא להתכונן לנטישה כדי לא להיות מופתעים וכואבים שוב. להתראות, מלי.

והיום, בוקר חדש, רוצה לחזור ולאחל. הטקס הסימלי הזה חשוב לי היום יותר, בחופש. המממ... מזכירה לעצמי את "מיסטר בין" ששולח לעצמו, ובעיקר מתפלא כאשר מגיע אליו אותו דבר בחזרה. מתרגשת מסתקרנת לגלות שמישהו שלח, נשברת לגלות שזו בסה"כ הייתי אני. יותר מידי רק אני. יום נעים (אשת בוקר)

אשת, הייתי יכולה לכתוב כאן תלי תילים של מילים על מיסטר בין והרגשות שהוא מעורר בי כלפי עצמי, וכלפי הדמות ובכלל. אני מנדנדת חזק את הענף שאת יושבת עליו - הנה בוקר טוב שלא מעצמך לעצמך. אני חייבת לומר שאני מאוד מתקשה לזהות אותך מאחורי המילים, לפחות חלקן, או שניתן לומר הפוך: אני מזהה אותך מאחורי חלק מהמילים, ואחרות חדשות לי לגמרי. אל תשכחי את כל הטוב שיש בך. יוסף

שלום.לך. נשמע שאת מספרת כמה גם, ואולי דווקא, בימים של חופש, של שבירת שגרה, חשוב לשמור על "טקסים קטנים", סוג של שגרה שמביאה איתה את הבטוח, הוודאי, המוכר והיציב. מאחלת לך בוקר טוב וסופ"ש מוצלח, ומקווה שתצליחי לשמור על איי בטחון בים החופש... מלי.

ח - ח - ח איזה עידוד... ממש "נחמד" לבקר כאן ביום חמישי... כאילו המצוקות נכחדו כליל מן העולם... מי פראיייר להתחיל להתבשל במיץ של עצמו כבר בתשע ארבעים ותשע בבוקר???

שלום לך. אני מניחה שאת מגיבה על המענה שלי בשעות הבוקר, ועל החוסר שאת מרגישה דווקא בערבים. אני רוצה לעודד אותך (ממעודדת אל מעודדת...) שאני קוראת ועונה תוך יום מקסימום, כך שהצרכים נשמעים ונענים, גם אם לא בשעות שהיית רגילה להם. ואני שומעת כמה הסינכרון הזה קשה - התחושה שהצורך לא פוגש את המענה, והחוויה שכשאת צריכה אין שם מישהו, וגם להפך - כשמישהו שם זה כאשר את לא צריכה. מקווה שנצליח להסתנכרן... מלי.

שלום, אני לא יודעת איזו בעיה להציג. אני לא יודעת אם זו בעיה, ואם כן, כיצד לתאר אותה. בשבועות האחרונים אני עוברת שינויים רבים בחיי. שינוי מקום העבודה, שינוי מגורים, שינוי תחום לימודים, ניתן להוסיף לזה בעיות בריאות שהתעוררו לפתע ובעיות מכניות אקוטיות ברכב. והכי מפריע לי - פתאום נתמלאתי חוסר בטחון. אם במקום העבודה הישן נהגתי להציג את עצמי בבטחון מלא (לאחר תהליך התפתחות שעברתי), הנה במשרד החדש אני סוג של דג - חנפנית, מופנמת, מבויישת, נימוסית מידי ומלאת התנצלות על כל צעד ושעל. אני שונאת את המעיין הזו - המבויישת והמפוחדת, עד שכמעט מתנצלת בכל רגע נתון על עצם קיומה בעולם, או לפחות במשרד. אני יודעת שנדרשת סבלנות. אני יודעת שטיבם של שינויים כאלה לטלטל. אבל הידיעה לא פותרת מתחושת אכזבה עמוקה מעצמי וחשש כבד מהעתיד. הכותרת שלי מתייחסת כנראה לכך שדווקא תקופה עמוסה זו שימשה בוחן לקשרים בחיי, ואף לקשר עם הוריי. ושם, במיוחד שם, אני חווה אכזבה. אז נכון שאני מוכיחה לעצמי שאני יכולה, גם לבד, אבל בהבנה הזאת, בתחושת הכח הזו, יש גם צד מנוגד שמתגלם בצורת חולשה גדולה. כי בסופו של דבר, אני מאמינה, הכח הזה הוא גם אחריות גדולה, והידיעה שיש מישהו שאפשר לסמוך עליו ברגעים קשים, לא תסולא בפז. ואת זה, כאמור, אין לי. מעיין

שלום מעין אני מבין כי את נמצאת בתקופה של שינויים רבים, המלווה בקשיים, תקלות וחששות לגבי העתיד. אין לי איך לנחם אותך, מלבד באמירה, אותה את כבר יודעת, כי דברים אכן דורשים זמן וכי תקופות כאלה הן תכופות קשות ומציפות מטבען את החששות הישנים ואת נקודות התורפה מפעם. בדרך-כלל, לאחר שחולפת תקופה, דברים נוטים להסתדר ולהראות גרוע פחות. עם זאת, מטריד אותי לקרוא את ההתייחסות שלך לעצמך ואת הדרך בה את ממשיגה ותופסת את המתרחש כרגע. נדמה לי שאת חושבת על הדברים בצורה עוצמתית וכוללנית יותר מכפי שכדאי לך או מכפי שמתאים לסיטואציה. האם הקשיים בהם את נתקלת, האם החזרה הזמנית הזו לעבר, אכן מצדיקה "אכזבה עמוקה מעצמך"? "חששות לגבי העתיד?" נדמה לי כי אם תבחני את תגובותיך תגלי כי הן חזקות מידיי וכי נכון יהיה לומר כי המצב אינו מצדיק עוצמה כזו של רגשות. בנוסף, אני תוהה אם אווירת ההכללה הזו שנחה עליך, אינה כוללת בתוכה את יחסיך את ההורים ואת תחושת הלבד. האם הם תמיד איכזבו אותך? האם לא יוכלו להפתיע אותך לטובה בהמשך? והאם את באמת, לגמרי ולחלוטין, לבד? אלה שאלות שהייתי במקומך בוחן, על מנת לראות האם המשגה שלילית חזקה מידיי של המתרחש אינה תורמת כרגע להתמודדותך, אלא בעיקר משמשת לפגוע במצב רוחך ובך. בתקווה לשינויים חיוביים בהמשך. להתראות דוד

שלום רב, רציתי לשאול, מה דעתך על התכתבות עם המטפל ב- S.M.S., במהלך השבוע עד הפגישה. כוונתי ל- 2-4 התכתביות במשך השבוע.

שלום כוכבית אין לי דעה כוללת או תשובה נכונה תמיד לשאלתך. כל תקשורת שכזו, כמו כל תקשורת אחרת בטיפול, צריכה לדעתי להיות מדוברת ומוסכמת על שני הצדדים. במידה וזה המצב, הרי שבכל הקשר ניתן לקבוע את התקשורת המתאימה לו. כמו-כן, נראה לי חשוב, במקרה של תקשורת חוזרת מחוץ לשעות הטיפול, לחשוב מה תקשורת זה משרתת ומה היא בעצם מבטאת, שלא ניתן לומר במילים. להתראות דוד

תודה תודה תודה קראתי את התשובה שכתבת לי, ובאמת התחלתי לחשוב מדוע אני מפחדת מהנשימות ומעצם העובדה שהכלב נושם, אני נלחצת, לא הגעתי לשום מסקנה...חוץ מהעובדה שהכלב או הגור זה יצור חי ונושם, וזז אני לקחתי על עצמי פרוייקט, שתוך שבועיים מהיום שהגור מגיע אלינו הביתה אני חייבת להתרגל אליו!! )שזאת אומרת שכבר בסופ"ש הקרוב הוא אצלנו!!!! אולי הנחישות הזו תעשה משהו אני באופי שלי טיפוס שרוצה להשיג כל מטרה (לדוגמא עד לפני 4 חודשים היתי מעשנת סיגריות, במשך 10 שנים קופסא, הלכתי למכון אברהמסון , והפסקתי, נכון שהטיפול עזר,אבל זה המון כוח רצון ומהיום של הטיפול אני נמצאת באיזור של מעשנים...ואני פשוט עשיתי סוף לסיגריות, ובנוסף לקחתי על עצמי באותו הזמן כל לא לעלות במשקל,ועליתי סה"כ קילו אחד אחרי הטיפול שכבר היום אותו הורדתי...שזה דבר שרציתי לעשות והצלחתי) ככה אני רואה את זה לגבי הגור הקטן שוב אני רוצה לציין שזה סוג של כלב קטן חמוד ופרוותי, שנשאר קטן, שאני חייבת להכניס למח שלי שהוא לא מזיק, וכמו שכולם רואים אותו ואומרים איזו מתוק אז יש משהו שהם רואים בזה, שאני לא רואה וזה פשוט מטריף אותי במיוחד שאני טיפוס אוהב ואמהי... אני חייבת לעשות את זה בעזרת ה' יש לכם טיפים לתת לי, ובמיוחד לגבי הנשימות של הגור ולגעת בו...צריכה את עזרתכם תודה ועוד משהו מוזר, רוב האנשים מפחדים מגוק'ים , עכבישים, וכל החרקים למינהם וזה למשל אותי לא מפחיד אני יכולה להרים אותם בכף היד, חשבתי על זה שאיך מכלב חמוד וקטן או חתול יש לי פחד היסטרי ומחרקים לא..ונראה לי מעצם העובדה שהם קטנים אז מבחינתי הם לא מזיקים ואם למשל גוק יבוא אליי תמיד עם הרגל אפשר להעיף אותו, עם כלב או חתול זה נחשב בשבילי כדבר גדול (אפילו שמדובר בגור קטן ששוקל קילו אחד, והמקסימום שהוא הולך להיות זה 2 קילו)תודה תודה אני לא יודעת מה יהיה הסוף ,אבל אני רוצה לקוות שיהיה טוב ועוד משהו אני מסתכלת המון באתר יוטיוב ורואה וודיאו של אנשים שמצלמים את הכלבים שלהם בוודיאו, (אני אישית מסתכלת בחיפוש על הסוג הכלב הספצפיפי שאנחנו הולכים לקבל פמירניאן) וכל הזמן מנסה להכניס לעצמי לראש תראי שהוא לא מזיק, ואנשים מחבקים אותו, ואוהבים אותו כמו תינוק (שאני טיפוס שחולה חולה על תינוקות וילדים - מזל סרטן) בכל מקרה יהיה טוב!!!

שלום דורית31 אני מבין כי את מתרגשת ולא מעט נלחצת לקראת הגעת הגור. לא נותר לי אלא לחזור שוב על העצות שכתבתי למטה ולאחל לך שוב בהצלחה רבה. אני מאמין ומקווה עבורך שהניסיון אכן יצליח. להתראות דוד