פורום פסיכולוגיה קלינית

אני בת 27 היתה לי הפלה לפני שנה הגעתי למצב שאני לא רוצה חיים כאלה אם אני לא אהיה בהריון(רק הריון היה משמח אותי) ואז באמת נכנסתי להריון כולי אושר ושמחה כרגע אני בחודש החמישי אבל מדי פעם צצות אלי מחשבות רעות, כמובן שאני מייד מפסיקה אותם אבל איך אני מפסיקה לגמרי את המחשבות האלה? ןחושבת שהכל יהי בסדר, והתינוקץ תיולד ותהיה בריאה והכל יהיה טוב

שלום אלמונית2 אני מבין כי את נמצאת בתקופה של חששות רבות ומחשבות המטרידות אותך בנוגע להריון. כפי שכתבתי בעבר, חששות אלה מובנים בהחלט, הן כחלק מתגובה נורמטיבית להריון והן באופן ספציפי יותר בעקבות ההפלה שעברת. נדמה לי שהבעיה נעוצה בהתייחסותך לנושא המחשבות. את אינך מקבלת את קיומן ושואפת להלחם בהן ולהעלים אותן לחלוטין. התכוונות שכזו, מלחמה והפניית אנרגיה כנגד המחשבות המפחידות, היא הדרך הבטוחה לשמר אותן ולהעצים את קיומן. ככל שאת מרגישה מחוייבת להעלים אותן, כך את מעניקה להן יותר כוח. העצה שלי היא להפסיק להילחם במחשבות ולקבל את נוכחותם כדבר טבעי ולגיטימי. למחשבות כאלה ישנה אף הצדקה אבולוציונית, שכן סביר להניח שללא דאגה נשית בזמן הריונות נשים היו נחשפות לסיכונים רבים יותר מכפי שטובת העובר מצדיקה. כך שבמקום להרגיש רע, אשמה או חשש בשל מחשבות אלה (שאין להן כמובן שום השפעה ממשית על מצבך הפיזי) הייתי מתייחס אליהן בשיוויון נפש, ובמקביל אכן מתמקד במחשבות חיוביות - שסביר להניח כי ההריון והלידה יעבור כהלכה, כי את בידי מערכת רפואית מהטובות והאחראיות בעולם וכי כל הסיכויים עומדים לטובתך ולטובת העוברה. מחשבות אלה ודומות להן, שהן גם נכונות לחלוטין וגם עומדות בניגוד למחשבות שליליות יותר, הן חלק ממה שהייתי מציע לך להרהר בו בתקופה זו. בהצלחה דוד

יקרה שלי שולחת לך דרישת שלום חמה וחיבוק אם תרצי לקפוץ להגיד שלום אני פה:-) אני כבר לא כועסת עליך רק רוצה לפצח את האגוז הקשה שאת:-) אגב התשובה שלך לשרית הרשימה אותי:-) היא הגיבה לך למטה:-) חיבוק מפה גם לשרית היקרה:-) אוהבת בילבי ילדת הברזל

חיבוק בחזרה.. ראית ראית ..התשובה שלה אליי הייתה ממש מקורית וראויה להערצה :-).. אוהבת. שרית נ.ב גם לך חיבוק <> יקרה ..ממני ..

שלום דוד, תודה על תגובתך. אבל לא הבנתי מה ההתנתקות שאני עושה יכולה לגרום לי? מה הסכנה שהיא יכולה לגרום? אני פשוט יוצאת מהחדר ושוכחת (ממש מוחקת הכל) ממה שהיה שם. בדיוק כפי שעשיתי 25 שנים עם הזכרורנות הקשים. אני פשוט העלמתי אותם. אני בכלל פניתי לטיפול בגלל משהו אחר, אבל המטפלת עלתה על זה תוך כדי שיחות ועודדה אותי לספר לה מ ההיה לפחות בכמה מילים. אבל מאז שהעלנו את זה הטראומה חוזרת לפעמים אלי וזה מפחיד אותי אז אני מתנתקת - איך? אני לא יודעת, אבל מצליחה תמיד לברוח מהזכרונות ולהדחיק אותם שלא יפריעו לי בחיי היומיום. אני מתפקדת בתוך החברה בצורה טובה מאוד. ואף אחד לא יודע מה עבר עלי חוץ מהמטפלת עצמה איך מטפלים בהדחקה הזאת בתוך הטיפול? למה אתה מציע להביא את זה במהירות לטיפול? תודה

שלום ב. טוב לשמוע שההתנתקות שלך אינה מבוססת על פעולה המסכנת אותך אלא מהווה מנגנון פנימי ויעיל למדיי. באשר למהירות, כוונתי הייתה למהר להביא את ההתנתקות לטיפול, במידה ויש בה סיכון. כעת, כאשר אני מבין יותר, נשמע לי שזו אינה הנקודה המרכזית. העיקר הוא להמשיך בביסוס הקשר והאמון של המטפלת, ולא לאבד קשר עין, תוך כדי, עם הגורמים המהווים מועקה בחייך. עם הזמן, ובקצב הנכון לך, יהיה מומלץ בהחלט להכיר כמה שיותר נושאים אלה וככל האפשר לשנות אותם ממשהו מבעית ובלתי-מדובר למשהו שאת מכירה מבפנים, ובשל כך - חוששת ממנו פחות. להתראות דוד

יש לי פחד נוראי מכלבים וחתולים, שזה פשוט משגע אותי, אני לא יוכלה להמשיך עםזה אני פשוט נכנסת להתקף של חרדה אבל גורים קטנים שלא יכולים לזוז, אני מפחדת, השבוע הלכתי עם אבא שלי והחלטנו להביא לבית כלב קטן, ומצאנו גור ממש ממש קטן, וממש יפה. הסתכלתי עליו, והוא ממש מתוק ניסתי לגעת בו עם קצות האצבעות, כל פעם שנגעתי פה ממש מעט, הרגשתי את הפרווה של הכלב הקטן זזה, (את הנשימות שלו) ופשוט נלחצתי, ואמרתי לאבא שלי שהוא ממש חמוד, אבל משום מה יש לי פחד נוראי - ואני צריכה להחחליט אם כן או לא להביא את הכלב הסיבה שאנחנו מביאים הביתה את הכלב, בשביל שאני אתמודד עם זה אני לא יודעת מה הולך להיות..וזה מלחיץ אותי הדבר היחיד שמרגיע אותי זה שזה עדייין גור קטן (בן חודש) והוא כלב חמוד מפרווה האם אני צריכה ללכת לטיפול?? האם זה שאנחנו מביאים כלב יעזור לי להתמודד עם הבעיה? אני רוצה לציין ששנים אני בסרט הרע הזה - ויחסית בזמן שהלכנו לראות את הגור כן ניסתיללטף אותו, בגלל העובדה שוהוא גור...אבל אם הוא היה למשל קצת יותר גדול אין מצב בעולם שהיתי עומדת לידו ובטח לא נוגעת אני חייבת לפתור את הבעיה הזו מה אתם מציעים לי לעשות תודה

שלום לדורית31 את מתארת מצב של פוביה מכלבים, המטרידה אותך ופוגעת באיכות חייך. נשמע לי שאת מעוניינת לפתור את הקושי, וזה כבר צעד בכיוון הנכון. גם ההבאה של גור קטן ונעים הבייתה היא צעד אמיץ בעיני, שיכול לסייע לך בהתגברות על בעייתך. ההמלצה לגבי ההמשך תלויה כעת בתקופה הקרובה ובתחושות שלך מול הגור הקטן. אני מבין שאת חוששת ומתלבטת מול הגעתו, אך נסי לבדוק עם עצמך: האם החרדה היא בלתי-ניתנת לנשיאה, או שמא היא מהווה אתגר גדול אך אפשרי להתמודדות? ואם כן, נסי לבדוק מה מסייע לך להפחית את החרדה. האם ליצור איתו קשר בשלבים מסייע? האם להיות עמו בתחילה בנוכחות אדם אחר, מרגיע ובטוח? האם את יכולה להעזר בנשימות או בדימיון מודרך? כך שהרבה תלוי, כאמור, בימים הראשונים הללו. בכל מקרה, במידה ואת מרגישה כי אינך מצליחה להתמודד עם הסיטואציה וכי החרדה משתלטת עליך גם מול הגור שאימצת, אזי יש מקום לפנות לטיפול ממוקד בעניין. כיום יש טיפולים פסיכולוגיים בגישה קוגניטיבית-התנהגותית, היכולים לסייע בתחום הפוביות בצורה יעילה ומהירה יחסית ואני בהחלט מאמין כי תוכלי להעזר בהם. בהצלחה דוד

ראשית המון המון תודה על התשובה המהירה, אני כבר מרגישה יותר טוב עם עצמי לגבי הבאת הגור הביתה שנית, אני רוצה בכל ליבי, שהפחד הזה יצא ממני, והבאת הגור הקטן הביתה, זה משהו שהחלטתי שאני חייבת להתמודד עם זה, ולקחתי על עצמי "פרוייקט" שאני חייבת לפתור את זה הגור הזה שאנחנו מעונינים להביא הוא גור שנשאר בגודל קטן, וזו הסיבה שהחלטתי לקחת על עצמי משהו שנראה לי שאני אוכל להתמודד..עד שהוא לא יגיע אני לא אוכל לדעת, אבל עוד שבוע אנחנו הולכים להביא אותו, אז יש לי שבוע לעכל, ולחשוב, ולהפנים שעוד מעט מצטרף אלינו גור קטן לבית... כל האנשים מסביבי, שראו את התמונה של הגור הקטן פשוט התלהבו, ואמרו שהוא ממש חמוד כמו תינוק..(שאני רואה שבאמת הוא חמוד, אבל לא רואה את זה כמו שהם מתלהבים..)והמטרה שלי שאני אראה את מה שהם רואים, אני מטבעי בן אדם מאוד חם, אוהבת חברה ואוהבת ילדים מאודד כך שאבא שלי אומר לי שברגע שהמחסום הזה ירד ממני אני אהיה הכי קשורה לכלב , וזה כמו שאומרים פרוייקט רציני בשבילי, שאני מקווה שזה במה יהיה **רציתי לדעת בוא נצא מנקודת הנחה שהתרגלתי לגור הקטן, האם זה יוריד לי את המחסום באופן כללי על כלבים? גם גדולים? כי הגור הקטן שאנחנו הולכים להביא זה גור ששוקל עכשיו 0.5קילו והוא הולך להיות מקסימום 2 קילו ואפילו קצת פחות ..(שזזה הזוי שמזה אני גם מפחדת, ) ***בעבר קרה לי שתרנגול רדף אחריי וניקר לי את כל הירך (זה קרה לי כשהייתי קטנה..) יש איזשוהי קשר שבגלל זה אני ככה לגבי כלבים וחתולים? ***ושאלה האחרונה שהכי מטרידה אותי, כשנסיתי ללטף את הגור הקטן, (שזה בשבילי היה חתיכת תיק רציני) כל פעם שהרגשתי את הנשימות שלו זה הלחיץ אותי, כי אם זה היה אותו גור בקטע של בובה או דובי ברור שלא היתה לי בעיה, עצם העובדה שהדבר הזה נושם מלחיץ אותי, למשל לא יכולתי להרים אותו, לא יוכלתי לגעת לו בבטן ובטח לא בבפנים...מה זה אומר הקטע הזה של הפחד שלי שהוא נושם וזז??? ובמיוחד שהוא גור שלא זז ולא יכול להזיק...שזה משהו באמת דפוק אצלי............ **לגבי התמיכה יש את אבא שלי שהבטיח לי שהוא יעזור לי לאט לאט להתרגל לרעיון ואני בוטחת בו 100% ואני יודעת שביחד איתו אני אוכל להתמודד עם כל המצב הזה תודה וערב טוב , אני כבר מרגישה הקלה שאני רושמת לך את כל זה, הגור צריך להגיע בשבוע הבא, אני מחכה לראות מה יהיה, ונקווה שיהיה טוב אמן!!!שוב תודה

שלום רב, מזה שנתיים אני בטיפול דינאמי,לאחרונה אני מתלבטת(ברצינות) אם להמשיך בו(מתחילת הטיפול אני בלבטים, אך הפעם ברצינות), מאחר ואני חושבת שאיני מפיקה משהו מהטיפול. לאחרונה הפגישות פחות חשובות עבורי, ביטלתי שתי פגישות, מרגישה שאין לי על מה לדבר, עם זאת יש נושא אחד שטרם נשא פרי ואני מיואשת, לא בטוחה שהטיפול כפי שהוא מתנהל כעת יוכל לפתור בעיה זו. לעיתים אני מרגישה שהיא לא מלמדת אותי, לא מסבירה לי מה לא בסדר איתי, מה לא בסדר בהתנהלות שלי מולה וכד' הפסיכולוגית(קלינית) יודעת ומודעת להכל, פשוט אשמח לשמוע את דעתך. תודה רבה מורן

שלום מורן אני מבין את שאלתך, אבל קשה מאוד לדעת מפה, ללא הכרות ממשית, מה הדבר המומלץ עבורך לעשות. כך, קשה לי לומר לך האם ההתלבטויות שלך בנוגע לטיפול נובעות מקושי מובנה בו או מהוות חלק מהתהליך שעליך לעבור. בכל מקרה, נדמה לי שכרגע את "מדברת" את ההתלבטויות שלך דרך מעשים - לא מגיעה לפגישות, מבטלת אותן..על מנת להגיע להחלטה הנכונה עבורך, הייתי מציע לך לדבר בכנות ובגלוי עם המטפלת שלך, להסביר לה את התלבטויותייך ואת התחושה שלך לגבי הדברים שאינך משיגה בטיפול. אני מקווה שמתוך דיבור פתוח ואמיתי ביניכן, מעבר לתובנות ולההבנות, תוכלי להגיע להמשך, או סיום, שישביעו את רצונך. בהצלחה דוד

היי, תודה על תשובתך. דיברתי איתה בגלוי על הדברים, היא לא תחליט בשבילי, כך היא טוענת. זו החלטה שלי. ואני לא רואה איך הטיפול תורם לי או איך אני יכולה להפיק ממנו יותר. וכן, הכל דובר בטיפול. אך לא קורה דבר... שוב תודה

הי דוד יש לי חברה טובה אנחנו מכירות כארבע שנים . אנחנו מדברות די הרבה ונפגשות לא מעט. היא מגדירה אותי כחברה טובה,אבל בזמן האחרון אני לא מרגישה ככה. חברתי לא עובדת והיא הכירה חברה חדשה שנמצאת בחופשת קייץ והן מבלות די הרבה ביחד ואני מרגישה שמקומי "כחברה טובה" נזנח. שאלתי את חברתי אם היא מעוניינת להצטרף עם ילדיה ליום כיף עם החברים שלי(היא לא בחברה שלנו)והיא ענתה שכן ואז אחרי זה היא חזרה אלי וביקשה לרכוש כרטיסים גם לחברתה ולביתה ולא זאת בלבד אלא שבסופו של דבר היא לא ישבה איתנו. בנוסף קבענו שמחר נעשה משהו יחד עם הילדים וכשהתקשרתי היום לתאם שעה אז היא אמרה לי שהיא הולכת עם החברה ההיא והילדים למקום כולשהו והיא אפילו לא שאלה אם אני רוצה להצטרף.(היא אמרה שיש להם כרטיסים)ושאלה מה אני עושה מוחרתיים, עניתי שאני לא יודעת עדיין. השאלה היא מה לעשות? האם לוותר על החברות הזאת? תודה ולילה טוב

שלום מישהי אין ספק שאת חשה פגועה ובמידה מסוימת נבגדת וזנוחה על ידי חברתך הטובה. השאלה שאת צריכה לבדוק עם עצמך היא האם מדובר בפעם ראשונה שאת חשה תחושות כאלה והאם שווה לך, בגינן, לנתק קשר חשוב עבורך. לעיתים אנו יכולים לחוש פגיעים ולפרש התנהגויות של אנשים הקרובים אלינו כחמורות יותר וכמצביעות על כוונות ומשמעויות שאינן בהכרח שם. מהצד השני, ייתכן ואין לך סיבה להישאר בקשר בו את חשה זנוחה ובעדיפות שנייה. כך שהייתי מציע לך, ראשית, לבחון ביושר עם עצמך האם יש לך נטייה לחוש פגועה או נעלבת על ידי חברים והאם, במידה וכן, התנהגויות של ניתוק קשר ומריבה סייעו לך במקרים כאלה או פגעו בך בעבר. שנית, בכל מקרה נדמה לי ששווה לך לדבר ישירות עם החברה על העניין. מבלי להאשים, נסי לתאר לה את תחושתך ואת החשש שלך לגבי המתרחש בקשר. אולי דרך דיבור כזה הדברים יתבהרו מעט ותוכלי גם לדעת האם לייחס אותם יותר לקושי פנימי שלך או לקושי ושינוי ממשי שמתרחש בתוך הקשר החברי עצמו. בהצלחה דוד

שלום , אני בטיפול כבר שנה וחצי ואיכשהו מה שלא קורה שם גורם לי להרגיש רע עם עצמי . או שאני באה ושתוקת ואז רע לי עם זה , או שאני באה ומצליחה לדבר ואז אני מרגישה אפילו עוד יותר נורא עם עצמי , כל הזמן אני רוצה להפסיק ללכת , ואז מרגישה שאני לא מוסגלת ואז מבטלת את הפגישה ויום אח"כ מבטלת את הביטול , לא יודעת זה פשוט לא מצליח רק גורם לי להרגיש יותר רע , אני משתפת את הפסיכולוגית שלי בכול זה (לפעמים אני מרגישה שזה בעיקר מה שאנחנו מתעסקות - היחסים שלי איתה .. בעיה שלא הייתה קיימת לפני הטיפול :) . מחוץ לחדר הטיפול אני מנהלת חיים נורמליים לחלוטין (רק שמאוד רע לי בהם ) , ושם אני פשוט מרגישה "פסיכית" - הרגשות שלי משתלטים עלי..אני כבר לא מאמינה שזה יעזור לי .. השאלה אם כדי להפסיק ואם כן איך משתחררים מתלות חזקה שמושכת אותי לשם כל פעם מחדש..ואיפה אפשר למצוא פיתרון לבעויות המקוריות שלי..מקווה שלא הגזמתי עם השאלות :) תודה ולילה טוב ..

שלום אלמונית לא הגזמת עם השאלות בכלל. מה שאת מתארת נשמע לי כמו קונפלקט עז, המתעורר בתוך הטיפול והקשור לאמביוולנטיות רבה סביב קרבה ומרחק, סביב האפשרות והכמיהה להיות בקשר מול החשש מתלות (והבלעות?) שקרבה זו עלולה להביא. את מתארת כי דבר זה אינו קורה מחוץ לטיפול, אבל יש לי הרגשה שמה שאת מתארת כחיים נורמליים (אבל רעים מאוד) הוא סוג של תוצר של קושי זה בדיוק, סוג של כיסוי על הקונפליקט האמיתי איתו את מתמודדת ואותו את חשה ביחס לטיפול. כך, שבמובן מסוים, ייתכן שבטיפול את נפגשת עם חלקים "אמיתיים" שלך, שלא זוכים לביטוי ביום-יום. בהמשך לכך, אני מנחש שעל מנת לשפר את החיים הרעים, את הבעיות המקוריות שאת מתארת, ייתכן ויהיה צורך להמשיך ולעבור ולעבד במידת האפשר את הקונפליקט החזק שאת מרגישה כרגע בטיפול. לא קל,כמובן, אבל אני מנחש, ומקווה בשבילך, שדרך העבודה הזו תמצאי חלק מהפיתרונות שאת מחפשת.. בהצלחה דוד

קודם כול תודה על התשובה , אין לי ספק שהטיפול מעלה בי המון רגשות ומאוד משפיע על חיי , אבל עדיין אני לא מצליחה להבין איך זה אמור לעזור . למה רק ניהיה לי יותר רע , ולמה דווקא הטיפול גורם לי להבין שאי אפשר לשנות וגם עוד 15 שנה בטיפול זה לא ישתנה.. הרגשתי ככה גם לפני שנה ..וזה נשאר אותו דבר רק עם תלות גדולה יותר תודה רבה בכול אופן...

אני מתגרשת בקרוב מאוד בת 25 .ורציתי לדעת אם אני עושה את הדבר הנכון? כי אצלנו גרושים זה לא פשוט כשאת בחברה שמרנית. התחתנתי לאחר 3 חודשי הכרות עם גבר שמבוגר ממני ב15 שנה. כבר כשהינו חברים הרגשתי שהוא אדיש אליי אך זה היה בתקופת מלחמת לבנון השניה כך שיחסתי את האדישות שלו לגורמים אחרים....אני זו שהיתי מתקשרת אליו יותר.....יש לציין שכבר שהינו חברים הינו רבים המון אבל בטיפשותי חשבתי שזה יסתדר ושאולי זה בגלל הלחץ שהוא נמצא בו. בקיצור התחתנו בעלי לא עבד בחצי שנה ראשונה שאחריה החליט לפתוח עסק עם חברו ורצה לפתוח את העסק על שמי כי הוא מעוקל...הסכמתי כי רציתי שיעבוד ולא יהיה בדכאון וישב בבית....הוא עבד והוא גם רצה שאעשה מסגרת אשראי בבנק בשבילו ועשיתי ...בכל אופן העסק לא הצליח ואפילו היו מתקשרים אליי המון מהמעמ שאבוא לבית משפט ושיעקלו לי דברים מהבית.אחרי זה הוא שילם וזה הסתדר....אחרי זה רצה לעבוד במפעל שגם שם ביקש שאעשה מסגרת אשראי בבנק אחר וגם לזה הסכמתי .....אביו חולה אלצהיימר שגר איתנו כמו גם אימו (בעצם אנו גרים איתם) בכל אופן עובד זר התחיל לעבוד אצלם ובעלי הוא זה שמממן את מירב העסקת העובד הזר ולכן לא היה מממן את לימודיי (היה נותן לי כ400 ש"ח בחודש)...בכל אופן גם ביקש שאעשה לו ויזה והסכמתי והוא היה משתמש בו אחרי כמה חודשים כבר עזבתי את הבית והוא המשיך להשתמש בויזה.....אחרי שביטלו לי את הויזה....בגלל חריגות מהמסגרת קרוב משפחה שלו מתקשר אליי שאם אנו רוצים להתקשר אז יבואו להסדיר את זה. בעלי תמיד היה מבקש שאעזור לאביו בעיקר לפני שהיה להם עובד זר והיתי עוזרת לו....לפעמים היתי מטילת איתו כשרצה לצאת מהבית.....עוזרת בלהרדים אותו....היתי עוזרת לחמותי להכין אוכל.....בעלי מעולם לא שאל לשלום הוריי..אולי משום שסיפרתי לו שלא רצו שאתחתן איתו....אבל בכל זאת כשהיה בא פעם ב4 חודשים (שגם זה היה מכורח הנסיבות) היה נותן יחס קר למרות שלא אמרו לו כלום והתנהגו אליו יפה ואירחו אותו יפה). כנ"ל יש לי הרגשה שבעלי משקר בקשר לטענה שלו שנתן מאה אלף שח לחבריו......דבר ראשון מי נותן סכום כזה לחבריו? דבר שני מאיפה הביא כסף כי הוא מרוויח קצת מעל למשכורת מינימום וגם היה גר בהשכרה ומעשן סגריות בסכום של 500 שח בחודש ? דבר שני אם היה ככ טוב לחבריו למה הוא לא טוב לאישתו כלל? הוא סיפר על העיקולים אחרי חתונה וגם לא הי רוצה שאדע סכום העיקולים רק כל הזמן ציפה שאעזור לו כספית למרות שאני סטודנטית לתואר ראשון והמעט כסף שיש לי נועד למימן לימודיי. הדבר האחרון שהכי הפריע זה: הסקס .מהלילה הראשון לא הרגשתי שהוא רוצה אותי....הוא רק טען שהוא עייף ורוצה לנוח מעולם לא שכבנו לפני....ונאלצתי לחכות איזה 4 שעות עד שהתחיל משהו.... גם אחרי הוא הי ה רוצה אולי פעם בחודש בכל זמן הזה היו לו תירוצים שזה בגלל שהוא לא עובד ...בגלל שלאבא שלו אין עובד זר....אחרי שהתחיל לעבוד מסודר כל חודש התחיל להאשים אותי שבגלל שאני לא מטפחת את עצמי ובגלל שאני משתמשת בספוגית זה מפריע לו........בסוף מרוב ניסיון לשפר .....ניסיתי לדבר איתו יפה הרבה לא עזר(יש לציין שהסיבה לא היתה שלא עומד לו אלא פשוט גם בפעם בחודש שהיינו שוכבים לא יה מתלהב והיתי מרגשה שהוא קריר אליי....גם כשהצעתי לו ללכת לטיפול זוגי כל הזמן היה אומר לי לא עכשיו או שתשני את עצמך אחרי זה נלך....... דבר אחרון לא הינו יושבים ומדברים.....יש ביננו ככ הרבה שוני בהרבה תחומים......וגם הוא לא דברן ככ וכשאמרתי לו פעם שזה מפריע לי שהוא לא מדבר איתי כמעט וזה גורם לי להתבייש ממנו יותר הוא טען שאני מדברת דברים ילדותייםן וזה מטריף אותו...... בקיצור כשהיתי איתו בבית היתי מרגישה שאני שתגעת כל הזמן היה בא לי לבכות רק לשכב במיטה ולא לקום......גם כשהיינו יוצאים מהבית והינו בפרטיות היה לוקח לו 6 שעות להתחיל משהו...וגם אז לא תמיד רצה והיה אומר שבא לי יותר מידי ושאני חושבת רק על סק ....מה שלא נכון היתי מתה לנהל איתו שיחה אבל כמעט לא מדבר אלא אם כן יש לו בקורת כלפיי.....דברתי איתו הרבה בעניין על כל דבר היתה לו בקורת כמעט וזה היה מלחיץ אותי......אני לעומת זאת לא היתי מבקרת אותץו בכלום אפילו שהיה מעשן ומעולם הוריי או אחיי עישנו לא אמרתי לו כלום.....גם כשלא עבד כמעט שנה סבלתי איתו....ורק האמנתי שישתפר........גם כשלא היה שואל על הוריי סלחתי וכשאמרתי לו שהוא מצפה שאתקשר לאימו ולשאול לשלומה והוא לא עושה אותו דבר עם הוריי הוא אמר לי שהוריי לא מכובדים(מה שמאוד פגע בי) כי הורי לא אלכהולוסטים ולא זונות ומרוויחים את לחמם בכבוד ולא גונבים מאיש או מקללים וכו......מאוד נפגעתי ואמרתי לו שזה פגע בי אך זה לא עניין אותו......לפעמים היתי מתרגזת מזה שלא בא לו עליי והיתי נשארת אצל הוריי כי היתי אצלם רוב השבוע כשלמדתי(זה משהו שסיכמנו לפני חתונה ימי שישי היתי חוזרת הביתה) והיתי אומרת לו שאני חולה ומקיאה ויש לי שלשול כל היום הוא לא היה מתקשר לשאול לשלומי ואם השתפר מצבי...... בקיצור מה דעתך? תשמע אני ידעתי שחיי נישואין זה לא גן עדן אבל חשבתי שאם מדברים יפה לבןאדם זה עוזר.......וגם בקשר לסקס שהוא רוצה אותי פעם בחודש לזה ממש לא ציפיתי......כי אין לו שום בעיה גופנית יש לו זקפה והכל אך הוא לא היה יוזם....ובגלל שהוא כמעט לא מדבר איתי אלא רק כשנותן בקורת ואני באה מחברה שמרנית היתי מתבישת ליזום...........מה גם שכל נגיעה שהיא קצת יותר מדי לא עדינה בשבילו היה מרגיז אותו.....והיה צריך לחנגוע בו כמו באפרוח שרק בקע מהביצה......בקיצור אני מתגרשת לאחר שנתיים נישואין? מה דעתך היה דרך לשפר משהו ? אניילדותית מידי?

שלום לכותבת האמת היא שאת שואלת אותי שאלה רצינית מאוד. ואני קטונתי מלענות על שאלה שכזו בשבילך, אפילו בהתחשב בכך שפירטת היטב את המתרחש בקשר הנישואים שלך. באותה מידה, קשה לי לחוות דעה על האפשרות לשפר משהו ועל האם את ילדותית או לא. ברור שאת חשה מרומה במידה מסוימת, מנוצלת וכי את חשה שאת מעניקה מעצמך רבות בתוך הקשר ואינך מקבלת דבר בחזרה. אלה תחושות קשות וקשה לשמור על קשר לאורך זמן כאשר תחושות אלה מלוות אותו (וברור שהן אינן הקושי היחידי בקשר). הדבר היחיד שהייתי אולי מייעץ לך הוא להרהר האם התמונה שאת מציגה היא התמונה המלאה? כיצד היו נראים הדברים מצידו של בעלך, לו היה הוא כותב לכאן? כיצד הוא היה מתאר את המצב? אין בכך משום עצה להישאר בתוך מערכת הנישואים - נדמה לי שעליך להחליט עם עצמך, במנותק ככל האפשר מדרישות החברה, האם הקשר טוב עבורך, האם הוא יכול להשתפר ובמידה ולא, האם יהיה לך טוב יותר להיפרד. ועדיין, נראה לי שמתוך סערת הרגשות וההאכזבה שאת חשה. את מתמקדת כרגע רק בצדדים השליליים של בעלך ושל הקשר איתו. האם לא היו גם צדדים חיוביים? תהיה החלטתך אשר תהיה, נדמה לי שכדאי לך להגיע אליה בצורה מפוכחת ככל האפשר ולא מתוך סערת רגשות וכעס אלא מתוך בחינה ברורה של הצדדים החיוביים והשליליים ושל הדבר הנכון ביותר עבורך לעשות, בהתחשב במאזן אליו הגעת. מקווה שעזרתי להתראות דוד

את האמת חוצ מזה שלא היה אלים כלפיי פיזית לא ראיתי בו צד חיובי......גם לא היה לוטש מבט על בנות אבל גם היה אדיש אליי כך שיכול להיות שזה האופי שלו היו לו מספר תלונות כלפיי שתאמין לי ניסיתי לשפר אותם......אך הוא אף פעם לא ניסה להשתפר תמיד האמין בצדקתו שהוא חכם יותר ואנטלגנט יותר.....בקיצור אני חושבת שאני לא נסערת.....אני פשוט חושבת שהוא החליט להתחתן רק בגלל שהכריחו אותו או שהוריו רצו שיתחתן זה מה שראיתי וזה מה שהרגשתי....ותאמין לי יש לי אינסטינקטים אני סבלתי איתו בהתחלה גם כשלא עבד וגם כשהיה בדכאון במחשבה שאולי דברים ישתנו אך גם לאחר חצי שנה שהתחיל לעבוד כלוווווום לא השתפר א החלטתי לעזוב לפני שיהיו ילדים...כי אני שומעת על בחורות שילדו ילדים וקודם לא הסתדרו עם הבעל והאמינו שילד ישנה את המצב אך להיפך זה רק עושה את זה יותר גרוע.....יהיו לו עוד יותר סיבות לא לשכב איתי......ובעלי גם בכלל לא מתכנן ואין לו את האפשרות כרגע לבנות בית כי יש לו מלא חובות.........אז בקיצור עם כל הבעיות שלו אני חושבת שהוא היה צריך לסבול איתי קצת יותר....כי אני גם צעירה ממנו ב15 שנה שזה אומר שצריך שיהיה לו יותר סבלנות כלפיי.....כמה שהשתדלתי לעשות מה שהוא אומר לי ולהתחשב בו.....לא עזר כלום לא היתה שום הכרת תודה ותמיד היכ ה בי בנפשי עם עוד ביקורת שרק יותר גרמה לי להסתגר כלפיו.....

שלום דוד, ביקרתי פה אתמול, ורוצה לבקר גם היום, מקווה שאפשר, זה בהחלט שיא בשבילי פעמיים בשבוע. המרחק מהמטפלת (בשל חופשה שלי) כבר ממש מורגש. הראש מלא מחשבות, ללא מענה. אז... בחרתי לבטא פה אחת מהן. עשיתי דרך ארוכה מלהרגיש בדידות להרגשה של להיות לבד(נכון שיש הבדל בין 2 המושגים?). טוב לי עם הלבד, אני מודעת יותר לעצמי, לוקחת אחריות על חיי, התלכדתי בחזרה עם העצמי שלי. אבל להיות לבד זה לא כך כל נעים. לבד זה לבד. אני נמצאת בקשר עם כל כך מעט אנשים, על קשרים אינטמיים אין בכלל על מה לדבר. יש הרבה שקט בחיי בכלל ובהווה במיוחד. איך פורצים את המעגל ההרסני הזה בגיל 30+??? במיוחד שאין לי את המיומנויות החברתיות המתאימות, ובטח אני סוחבת איתי משקעים רבים מדי מטראומת ילדות. אז... הרבה בראש שלי השתנה בעקבות הטיפול לגבי הנושא. ההתייחסות שלי השתנתה. איך מתרגמים את זה למציאות. איך יוצאים ופתאום יוצרים קשרים ועוד אינטמיים? המטפלת הציעה טיפול קבוצתי, בנושא מיומנויות חברתיות. מה דעתך? בגילי המופלג אפשר ללמוד את זה בכלל??? אפשר לשנות משהו שהוא כל כך מוטבע בך מאז ומתמיד? טוב קישקשתי יותר מדי, אשמח לקרוא את תשובתך. ו... יש סיכוי שאבקר פה גם מחר. אז לילה טוב בינתיים, שירה.

שלום שירה וודאי שאפשר. את מוזמנת לכאן בכל אחד מימות השבוע (מלבד שבת, כידוע) ואת אינך מקשקשת אלא שואלת שאלות רציניות ולעניין. את צודקת כמובן, יש הבדל בין בדידות ובין לבד. אבל לפעמים ההבדל הזה הוא כמעט תיאורטי מדי מכדי להתנחם בו ויש תקופות שהבדידות מכילה בתוכה את הלבד והופכת להיות מועקה עיקרית בחיים. נשמע לי שעברת ואת עדיין עוברת תהליכים חשובים בתוך הטיפול. חשוב לתרגם את התהליכים האלה להתרחשויות בחיים ולהפיק את מה שניתן. כך שהרעיון של טיפול קבוצתי בהחלט נשמע לי כרעיון טוב. מאתגר בוודאי, אבל בעל פוטנציאל תרומה משמעותי (כל זמן שהאפשרות הזו מתאימה לך כמובן. מעבר לכך, אני רוצה לעודד אותך לנסות לתרגם, בצורה אקטיבית, את התובנות שלך בטיפול למעשים ממשיים בחייך. ישנן דרכים שונות ומגוונות לנסות וליצור קשרים עם אנשים בעולם. לא כל הדרכים האלה מתאימות לכל אחד וחשוב שתתנסי ותבדקי עם עצמך את הדרכים המתאימות לך, מתוך לקיחת בחשבון אכזבות והפתעות שונות..עדיין, אני בטוח שכדאי לך לנסות ולבחון כמה שיורת דרכים ליצירת קשר ולהפגת הבדידות. ולבסוף, חשוב לי לומר שאלה גם דברים שלוקחים זמן. ההגעה לתובנות, ההתפתחות בטיפול, היא התרחשות שלעיתים לוקח לה זמן עד שהיא משפיעה על החיים בחוץ. חשוב להיות מודע לכך וגם להניח לזמן לעשות את שלו. 30 פלוס בוודאי שאינו נשמע לי כמו גיל מאוחר מידיי לכך. ומה פתאום מופלג? את רק בתחילת חייך.. בהצלחה ולהתראות בינתיים דוד

הי דויד ראשית אני רוצה להודות לחפש שמצאה את השיר "היא יוסף" ושלחה אותי למצוא גם. שבוע ארוך של מחשבות היה לי. מנסה להבין. איך צומחים מתוך משבר. אני מנסה להשוות את זה למערכת יחסים אחרת. את בן זוגי לא היה עולה בדעתי לעזוב אחרי אכזבות, בעתות משבר. בטיפול זה מרגיש אחרת. הציפיות שלי אחרות. זה נוטה - וקשה לי להודות בכך - יותר ליחסים של הורה/ילד. אני מצפה ממנה שתהיה מושלמת, שתרגיש לבד מה אני צריכה, וכשזה לא קורה אני מגיבה בכעס של רקיעה ברגליים, או אפילו יותר מכך - כמו בן עשרה שגילה שהוריו לא מושלמים, ובזעם הוא טורק את הדלת, "בורח מהבית", ובסוף חוזר, כי הוא רק בן עשרה ועדיין צריך אותם. יש בי אכזבה. אכזבה וכעס. אכזבה וכעס ותסכול. ויש לי עוד שבועיים מ"חוץ לבית". עכשיו זה מוגדר על ידה, כי היא נסעה, תחושות שבר וגעגוע שנמסכות ביחד למשחה מתעתעת. יוסף

שלום יוסף נחמד בעיני שמישהי שלחה אותך לחפש את עצמך ועזרה לך למצוא אותך שם. מעבר לזאת, נשמע לי שאת מתארת מאוד בכנות את המתרחש במערכת היחסים הטיפולית שלך, מערכת שכנראה אכן מפעילה קשרים ומערכות יחסים מוקדמות מהעבר, דבר שכמובן שקשה להודות בו. אבל מדוע בעצם? האם יש בכך משהו מבייש? עדות לחולשה? לעבר שאינו מושלם? מה מופעל בנקודה זאת, שמקשה להודות בתחושות, מקשה בעצם להתקרב בצורה אמיתית עוד יותר למטפלת ולעצמך, בתוך הטיפול? ומעבר לכך, התחושות שאת חווה, הדימויים שנקשרים אליהם וכמובן ההמתנה עכשיו, שבועיים מחוץ "לבית", נשמעים לי כמו חלק חשוב בטיפול, משבר ושבר שניתן לצמוח מהם ולהתחזק ולגדול עוד יותר. מקווה שכך אכן יהיה. בהצלחה עם ההמתנה דוד

שלום דוד הצפתי כאן בהודעות בזמן האחרון, יותר מידי הודעות, ואני באמת מצטערת ומתנצלת על כך.. פשוט תקופה מאוד מאוד קשה.. וכנראה שמשהו בי הרגיש ועדיין מרגיש צורך לכתוב את הדברים, גם אם הם לרוב נורא קשים.. אני מרגישה שלקחתי כאן מקום גדול מידי עם כל ההודעות בזמן האחרון, ובאמת סליחה על כך, אבל אני מרגישה שבאמת הייתי צריכה ועדיין צריכה את זה.. אז אני כן כותבת.. ובטח אמשיך לכתוב גם בימים הבאים.. וזה בסדר אם לא תעלה את ההודעה או לא תגיב עליה, זה ממש בסדר. כתבתי אתמול לדרור על פגישה מאוד קשה שהיתה אתמול עם המטפלת, ובאמת הרגשתי מרוסקת לגמרי. הרגשתי איך השליטה של המפלצת לוקחת פיקוד ומביאה אותי למקום של אובדנות. הייתי מאוד קרובה לזה היום, והשארתי הודעה למטפלת, הודעה שלא נשמעה לי אובדנית, אבל כנראה המטפלת מכירה אותי טוב מידי, והיא יצרה קשר והכריחה אותי להגיע לפגישה מיידית. סרבתי, היא התעקשה, בסוף הלכתי. ואתה יודע מה דוד? טוב שהלכתי. למרות שהבפנים שלי סרב בתוקף. שמחה שמשהו בי נכנע לה, גם אם רק מתוך רצון להעביר את הפגישה הזאת ואח"כ להמשיך במה שבאמת רציתי. אבל משהו בפגישה הזאת היה טוב ונכון. היא היתה כל כך איתי, כל כך מכילה, כל כך מבינה, כל כך סבלנית, כל כך בסדר. יותר מבסדר. היא הובילה אותי, אבל בקצב שלי. לאט לאט משהו בפנים קצת נרגע, לאט לאט אפילו הצלחתי להוציא משפט או שניים. לאט לאט הצלחתי לשמוע אותה ובאמת להקשיב למה שהיא אומרת במילים ובלי מילים. החום שבה כלפי היה במלואו. ואתה יודע דוד, אלה דברים שיכולים להיות אצלי מאוד קשים, דברים שאני יכולה להעניש את עצמי עליהם כי בתוכי אני יודעת שלא מגיע לי, כי אני מפלצת, כי אני... המון דברים. ובד"כ זה באמת מה שקורה, אני לא יכולה להכיל את מה שהיא נותנת לי. אבל הפעם, הפעם היה משהו טוב בזה. ההקלה שהרגשתי בעקבות הפגישה היתה מאוד מוחשית, מאוד משמעותית. משהו בי נרגע, האובדנות קצת מניחה לי עכשיו.. לפחות עד עכשיו.. ובטח זה ימשך עוד כמה שעות.. אני מאוד מקווה... ואני יודעת שתוך שניות הכל יכול להשתנות אצלי, ואני יכולה פתאום להרגיש את ההיפך הגמור, ולרצות באמת להעניש את עצמי על מה שהעזתי לקבל ממנה, ואולי ממה שהעזתי לקחת ממנה. אני יודעת. מכירה את השינויים הקיצוניים האלה שלי שיכולים לקרות תוך שניות.. יודעת שהרצון למות בתוכי בכל עוצמתו, יודעת שהמפלצת בתוכי והמקום שמור לה, יודעת שהשנאה כלפי עצמי מבוססת לה היטב בתוכי, יודעת שכל מה שאמרתי עדיין בתוכי וישאר שם כנראה לתמיד, במידה כזו או אחרת.. אבל כרגע... לא אכפת לי דוד.. כרגע אני מרשה לעצמי עוד להישאר ולהרגיש את ההקלה, את מה שהיה שם בפגישה.. אני חושבת שאני צריכה להגיד לה את הדברים.. למרות שאני יודעת שאם לא אשאיר לה הודעה עכשיו, כבר לא אגיד לה בכלל.. ככה אני... אני באמת אוהבת אותה, ובאמת מודה לה. אני יודעת שנורא קשה איתי.. והיא, היא סובלת אותי ואת השגעונות שלי ואת השינויים הקיצוניים שלי כבר קרוב ל 5 שנים. היא באמת ראויה להערכה. ו.. דוד... תודה... תודה לך, ותודה גם למלי וכמובן לדרור... על שהייתם כאן עם כל ההודעות הקשות שהשארתי.. שאמרתם דברים שלמרות שכל הבפנים שלי התנגד אליהם, הצליחו איכשהו להיכנס ולעשות משהו חיובי לבפנים הזה. שיר

שלום שיר בתקופות קשות כדאי להעזר בכל דרך שניתן ואני שמח שהפורום הוא אחת מהדרכים האלה בשבילך. מעבר לכך, טוב לשמוע שלמרות הפגישה הקשה של אתמול, את מרגישה שמצאת אוזן קשבת והתייחסות מתאימה, לא מתעלמת, בטיפול שלך. נדמה שההתייחסות הזו, שקלטה אותך וכיבדה והתייחסה ברצינות לעובר עליך, עשתה לך טוב והביאה להקלה מסוימת, אפילו אם היא זמנית ואפילו אם התחושות עלולות להשתנות בכל רגע. מקווה שהתחושה הטובה תשמר זמן ממושך ככל הניתן, תאפשר לך לנוח. להתראות דוד

ושוב זה קורה ושוב הוא מאבד שליטה ושוב ושוב ושוב הוא בוגד בי ושוב הוא מרגיש רע מסרבת לחיבור הזה לגוף הזה לא רוצה בו יותר הוא בוגד בי ללא הפסקה מגיע לו שכואב לו מגיע לו לדמם מגיע לו שיפגעו בו שימות כבר שייתן לי את השקט שצריכה שפעם אחת אצליח לבגוד בו אני מבלי שישרוד שיכנע נכנעתי מספיק פעמים עכשיו רוצה להשתיק אותו לעד לצחוק עליו בחזרה שירעד שיפרפר שיצעק גם הוא די שימות שימות שימות הבטחתי לו שאם רק יכנע לי ונמות מתוך האדמה מהשקט שלה מכאב שייגמר אולי אסלח לו על שעשה פה וביחד זה לעולם לא יקרה הוא יבגוד בי ואני אפגע בו עד שמישהו יישבר וזה לא יהיה אני אני חייבת שקט חייבת

שלום נקודה גם הפעם את מתארת קרב אכזר הניטש בתוכך פנימה. קרב שאינו מתרחש במישור חיצוני אלא כלפי השדים העולים מבפנים, וגם כלפי עצמך, החיים שבך. והטקטיקה שלך ברורה: לפצל את החלקים השנואים, לתת להם זהות ואישיות משל עצמם, להשליך אותם החוצה, מתוך תקווה ששם תוכלי להלחם בהם (או לגרש אותם) ולהעלים סופית את היסורים שנגרמו לך בעבר ושנגרמים בהווה. אבל במישור הקרב הזה כל נצחון פרושו תבוסה ואת לכודה, שוב ושוב, בתוך תסריט-סיוט, בתוך מלכוד שלא יכול להיפטר. אמרתי את זה בעבר ואומר זאת שוב: על מנת להלחם באיומים מבחוץ את חייבת להשלים עם עצמך. לקבל את עצמך, את גופך ואת החלקים שאת שונאת. זו הדרך היחידה שלך לצאת מהקרב הזה שלמה ובחתיכה אחת. להתראות דוד

שלום לך, אני לא מצליחה להביא את הזכרונות הקשים לתוך הטיפול. שנתיים וחצי ואני מנסה להעלות את הטראומה ולדבר עליה, אבל לא מצליחה. אני מסכימה בכל פעם מחדש עם העידוד של המטפלת, אבל ברגע שאנחנו מתחילים להתעמק ולדבר על פרטי הפרטים, אני בורחת, ממש בורחת -קמה והולכת או מפסיקה להגיב לגמרי ומתקפלת בתוך עצמי. המטפלת לא דוחפת, אבל מנסה לעודד אותי כן לדבר ע לזה, ואני כל הזמן מבקשת ממנה זאת, אבל לא יכולה לשאת את הדברים בתוך החדר וגם לא בחוץ כשאני לבד במשך השבוע. למרות שיש לי דרך מצוינת להתנתק מהכל. מה אתה מציע?

שלום ב. נשמע לי סביר מאוד שיהיה עבורך קשה מאוד להביא את הזיכרונות הכואבים לטיפול. במובן מסוים, להביא אותם לטיפול יהיה לתת מקום למה שאת פחדת ממנו ולחיות מחדש חוויות עבר מכאיבות. עם זאת, לצערי, במידה והזכרונות משפיעים בכל מקרה על חייך וגורמים לך למצוקה, בשלב מסויים יהיה כדאי מאוד להביא אותם בכל-זאת לחדר הטיפול ולתת להם מילים ומקום. הייתי מציע לך להתאזר בסבלנות בנושא זה, לא להזניח או או להתעלם ממנו אבל גם לקחת בחשבון שאת זקוקה לזמן ולרגע הנכון בו תאזרי כוח ואומץ על מנת להעלות זאת בטיפול. במובן זה נשמע לי שאת בתהליך טיפולי חיובי וכל הנחוץ כרגע הוא עוד אורך רוח וסבלנות. אני מעט מודאג בנוגע לדרך ההתנתקות שהזכרת בסיום ההודעה - אני מקווה שלא מדובר בדרך העלולה להוות עבורך סכנה בהווה. במידה וכן, הרי שזהו נושא חשוב מאין-כמוהו להביא לטיפול והייתי מאיץ בך לעשות כך מהר ככל האפשר. להתראות דוד

אני אדם חרד נאוד בנושא מחלות. כל כאב מתפרש אצלי כגידול. אטני מגדלת את בני לבדי [ילד בן 8]. מזה שלושה ימים בני מתעורר משינה בסביבות שתיים בלילה עם כאב ראש. אני לוקחת אותו למיטתי ולאחר כחצי שעה נרדם. [קשה לו להרדם, בשנית]. איננו נוטל שום תרופה. ברצוני לציין שבמשך כשנתיים התלונן בתקופות מסוימות מכאבי ראש שנעלמים לתקופות. ההבדל הוא שהפעם הכאבים מעירים אותו משינה. עד כה הם היו כאבים במשך היום , ואחרי חיבוק ונשיקה נעלמו. בדיקות הדם תקינות -ביצענו בחורף וכן בדיקת ראייה , שבוצעה בשנה שעברה. אני לחוצה מאוד, בעיקר על הרקע שמצאו לאמי גידול שפיר בראש. מצד אחד מבינה בהגיון שבמשך שנתיים היו צריכים להתפתח עוד סימנים. בעיקר על הרקע שחודשים לא היו כאבים. ואיני רוצה להכניס אותו לחרדות ובוודאי לא לרוץ ולעשות C.T מצד שני איני מסוגלת לתפקד אחרי ליליה כזה. מה עושים? תודה על עזרתכם.

שלום תמר אני מבין מתיאורך כי את נעה בין אפשרויות שונות: מצד אחד את חרדה לבריאותו של בנך ומצד שני את מותשת ומרגישה כי אינך מעוניינת להמשיך ולעבור לילות נוספים מעין זה. אני אינני רופא ונראה לי שלמען שלוות נפשך כדאי לך לפנות לרופא ולהסיר כל סכנה אפשרית מעל הפרק. עם זאת, ממה שכתבת אני מתרשם כי מירב הסיכויים הם כי הבעיה אינה פיזית אלא פסיכולוגית. נשמע אפשרי כי בתקופות בהן הוא חש יותר זקוק לך, בנך "קורא" לך דרךכאבי הראש והתחושות הפיזיולוגיות (תחושות שהוא יודע כי מעוררות בך דאגה רבה במיוחד?). כיוון ואת הדמות הבוגרת המשמעותית ביותר בחייו, טבעי שאת תהיי הכתובת הראשונה לפנות אליה לנחמה ולהפגת תחושות של בדידות או כל תחושה לא נעימה אחרת. עם זאת, חשוב כי פנייה זו תתבצע בדרך שאינה גורמת לך לתחושות של תשישות ומועקה. כך שהייתי ממליץ לך, ראשית, לנסות ולדבר איתו, לגשש בזהירות האם התרחש משהו חדש בחייו, האם ישנם דברים המעיקים עליו והוא מתקשה לספר לך עליהם? מה הסיבה כי כאבי הראש חזרו לפתע? האם מדובר בתגובה לגידול שנמצא אצל אימך או להתרחשות אחרת? שנית, לא הייתי ממהר לקחת אותו למיטה, גם כאשר הוא מתלונן על כאבי ראש. דבר זה עלול לספק לו חיזוק ל"דיבור" דרך כאבי הראש ובכך לטשטש את העובר עליו מחד וליצור עומס רב עליך מאידך. כדאי לך, לדעתי, לנסות ולגשת אליו ולהישאר עמו בחדרו ולאחר שהוא נרדם, לחזור לחדרך. ושלישית, גידול של ילד לבדך סבירה להיות משימה מתישה תכופות ובוודאי כזו שמערבת התלבטויות וחרדות שונות ותחושה של אחריות רבה, המוטלת עליך בלבד. אולי כדאי לך לחשוב על חיפוש של מסגרת מקצועית, פרטנית או קבוצתית, שתספק לך מקום לחשיבה משותפת על ההתמודדויות בבית כמו-גם מסגרת מכילה לחרדות שאת מרגישה. בהצלחה דוד

Hi David, I was waiting for Tuesday to say hello to you.. (How was MILOOIM? :-)) Therapy is over AND i'm far away, so nothing really to ask OR say .. And yet.. :-) the old habit still brings me here, so felt like waving my hand from far away.. not too many familiar names, i saw, so waited for your days to say hi. Hope you are doing well, and a smile with a wink to my older friends here- hope you are ok.. maybe even better than a simple ok :-) (why not hope for the best, right?) It's raining by me (though humid like hell)- AND probably, like most of you, rain makes me think of the rain-lady... ;-) You know, David, i am quite surprised that i don't feel my gveret with me now that we separated. Don't talk to her i my head, don't tell her anything, don't think i even miss her that much. i think of her from time to time- but i don't miss her very much. I fight with her a little, but without too many words. The disappointing ending made me distance myself AND just cut away. not totally, but i just don't think of her with any soft OR longing feelings, like i hoped OR thought would happen after almost two years of seeing her. I don't feel her presence in me right now. not at all. even on difficult days she doesn't speak to me in my head, she's not within me to comfort me.. (was she ever?.. mebalbel..) Isn't it strange, David? chaval nora.. could have been nice to have a caring figure inside me, to whom i present my new experiences.. :-) Noya (from here) is within me always yet i would have expected my therapist to have this kind of place in me too.. i feel awkward about it.. How do you look at it? well, it doesn't really matter anymore.. enough- i better just let go.. it's a boring day here, with all the rain out, so maybe that's why i got back to all of this again. i just wrote to say hi. I'm doing ok. i sware :-). Hope you too, Take care! Lilach

שלום לילך כמה נחמד לקבל דרישת שלום מארץ רחוקה, דרישת שלום עם טיפות גשם על המעטפה וניחוח של חופשה ומרחק וחו"ל (הפורום בתפוצות.. אני רק מקווה שיהיה ניתן לקרוא את הכתוב בעברית..). וטוב לשמוע שלמרות המרחק וההרפתקאות עדיין יש את הקשר לבסיס, ואם אנחנו, פה בפורום, מהווים חלק מהבסיס הזה, מה טוב. אני מבין גם שלמרות שבתך בארץ רחוקה, בתוך בקתה עשוייה מקוקוסים בלבד (או כך לפחות אני מדמיין זאת), עדיין יש את המחשבות וההתלבטויות בנוגע לאיך התגלגלו הדברים, האם יכלו להיות אחרת ומה המשמעות של כל זה והאם כדאיל לשקוע לתוכה בכלל..זה נשמע לי חלק מהתהליך המתמשך של הפרידה, ושל ההתחדשות, והייתי מציע לך לקבל כמה שיותר בסלחנות את המתרחש עכשיו פנימה. צריך עוד זמן..ורק זמן יכריע מה נשאר בפנים ועם מה נשארת בסיום.. בכל מקרה, אני מקווה שתהני מההרפתקאה שאת בתוכה, גם אם היא מורכבת פה ושם מימים משעממים, התלבטויות ותהיות. החיים, על האושר והעצב שבהם, מורכבים, נדמה לי, בדיוק מזה. להתראות בינתיים דוד

ל-י-ל-כ-י צועקת אליך מרחוק - את שומעת? כמה נעים לראות אותך פה, מבשרת לנו את הגשם של נובמבר (מקנאה בך - על הגשם ועל בקתת הקוקוס...) ומחזירה לכאן תחושה של בית וקרבה. אכתוב אליך עוד במקומות ראויים יותר לכשאחזור בי משפ?עתי הממוטטת. חושבת עליך ומתגעגעת המון :-) נויה

Dear David :-) What a warm welcome... (thank you!) It's tropical here alright, but no coconut trees OR huts :-)) Half a finger north from cuba... I think you are right about what you wrote, AND maybe i should just let myself feel whatever it is that i'm feeling without questioning myself so much.. I wrote some more stuff down here but maybe it's not the place for all the details.. I am not thinking of it all the time- most of the time i am simply enjoying myself.. but you know how it is at night... maybe it just takes me longer to let go of my everyday usual thoughts AND feel in vacation.. (i'm getting close, though :-)) Thank you for writing back, enjoyed your words very much.. Until next time... Lilach

כמה טוב לשמוע ממך.. התיאורים ממש עושים חשק להצטרף אלייך .. תשמרי על עצמך. חיבוק חם ממני ..שאולי "יפשיר" .. כבר עד שיגיע אלייך ..:-) שרית

לפסיכולוגים שלום, האם יש קשר בין הפרעת אישיות גבולית להפרעות אכילה? האם יש חפיפה בין ההפרעות, או שבנות החולות בהפרעת אכילה נוטות להיות בעלות אישיות גבולית? במידה והתשובה חיובית, מה הסיבה? אשמח אם תוכלו להפנות אותי למידע נוסף בנושא.

שלום אייל אתה שואל שאלה שהתשובה עליה מורכבת ומושפעת מגורמים רבים, כגון שאלות של סיבתיות או מתאם, אבחנות פסיכיאטריות וכיצד הן ניתנות והפוליטיקה הכללית של מדעי בריאות הנפש והנטייה השלטת בהם בכל תקופה. ההקדמה שלי באה להסביר שלמרות שיש תשובה ברורה לשאלתך, עדיין זו שאלה שהתשובה עליה תשתנה בין תקופות ואפילו כיום, בין אנשים שונים. הספרות המקצועית, ברובה, מראה סבירות גבוהה מהממוצע של אנשים הסובלים מהפרעת אכילה להיות גם בעלי הפרעת אישיות כלשהי, בכלל זה גם הפרעת אישיות גבולית. למיטב ידיעתי המספרים המדוייקים משתנים תכופות, ממחקר למחקר, אך ההערכה נעה בטווח שבין 20% ל-40% של שילוב בין ההפרעות השונות. קשה לי לחשוב כרגע על מאמר או ספר ספציפי הבולטים בתחום זה, אך אני בטוח כי הרשת, או מאגר של ספרות פסיכולוגית מקצועית, יספקו שפע של מאמרים ומחקרים בנושא. ההסבר לשכיחות זאת אינו ברור לגמרי ובמשך השנים הוצעו הסברים שונים לכך. על פניו, נדמה כי תכונות כחשיבה בשחור-לבן, נטייה לביטוי דרך הגוף ועיסוק קונפליקטואלי בתחום המיניות והיחסים הבין-אישיים ככלל יכולות לספק חלק מהבסיס לתדירות הרבה של ההופעה המשותפת של ההפרעות השונות. אבל, וזה אבל חשוב מאין כמוהו, צריך להיזהר מהסקת מסקנות, על בסיס תדירות באוכלוסיה, ביחס למקרה בודד. לא כל אדם או אישה הסובלים מהפרעת אכילה יסבלו מהפרעת אישיות. ולא כל אדם הסובל מהפרעת אישיות יפגין גם קושי סביב תחום האכילה. זו נקודה שאסור לשכוח ושקל להתעלם ממנה כאשר קוראים את המחקרים בלבד. בסופו של יום, כל אדם נמדד לעצמו. ומעבר לסטטיסטיקות, כל אדם מתמודד וחי עם הדינמיקה האישיותית והשמחות והקשיים הספציפיים לו. להתראות בינתיים דוד

שלחתי ל"ר-ע-ב" הודעת המשך בצהרים. היכן היא?

שלום לך, ההודעות בפורום אינן עולות באופן מיידי, ולעיתים הן דורשות המתנה מסויימת אך בסופו של דבר הן עולות ומקבלות מענה, דרור

שלום, אני מבקשת לשאול שאלה, יותר נכון מקווה להסבר לאחר הבנה. אני בטיפול, כל פעם מחדש ביני לבין עצמי שוקלת לעזוב את הטיפול. אחת הסיבות המרכזיות הן (וזה הולך להישמע קצת מוזר) מפריע לי מאוד שדמותו של המטפל שלי הופנמה בתוכי. נכון שאתם המטפלים מעודדים שקולו של המטפל "יסייע" במקומות בהם אנו זקוקים מחוץ לטיפול. אך כל פעם כשאני מרגישה שהמטפל או יותר נכון קולו נמצאים בראשי יותר מדי זמן מהיום - אני מתחילה לרצות לברוח, לבטל או להפסיק את הטיפול. אני מרגישה שזו סוג של אובססיה וחוסר שליטה על הגוף שלי שהוא נמצא בראשי מבלי שאוכל להוציא אותו ממני. לכן כשמתרחקת מעט וקולו נחלש בתוכי והיכולת לשלוט בראשי חוזרת ליידי - הטיפול מרגיש לי בסדר. איך מוחקים את קולו של המטפל מראשי - לא רוצה שיהיה שם בלי שביקשתי, רוצה שיהיה לי שקט בראש ושאף אחד לא יכנס לי לראש מבלי שהזמנתי אותו. אני מרגישה שאין לי אפשרות בחירה אם שיהיה בתוכי או לא וזה גורם לי לכעס וחוסר אונים עד כדי מחשבות חוזרות ונשנות לברוח. תודה לאל על חסדים קטנים - כמו האנונימיות כאן. אני מניחה שהשאלה נשמעת עם מטבל פסיכוטי.

<> שלום, המחשבות שלנו הם הדבר הכי אישי שיש. הם הדבר שאנחנו מרגישים שלא משנה מה לא יוכלו לקחת אותם מאיתנו. לכן אני מבין עד כמה זה מפריע, מאיים, כשהתחושה היא שאת לא שולטת במחשבות, שהן כאילו כבר לא שלך יותר. שאולי בדרך כלשהי המטפל שולט בהם, יודע מה את חושבת גם מבלי שתספרי. שאין גבול ברור בינך לבינו. את מגיבה לכך על ידי התרחקות, יצירת גבול חיצוני ברור שבאמת מעמעם את התחושה. השאלה היא האם יש לכך מקום בטיפול, לדבר על מה שקורקה לך. לנסות ולגבש גבול פנימי עבורך. גבול שבעזרתו תדעי מה שלך ומה שלו, מתי את מחליטה להיעזר בו במחשבות שלך ומתי לא. אני יודע שזה לא פשוט, אבל אני חושב שזה המקום בו את נמצאת עכשיו, בחיפוש אחר המרחק הנכון והבטוח מהמטפל. מרחק שיכול להתקיים גם על ידי גבולות חיצוניים שיעזרו לגבש גבולות פנימיים. דרור

שלום יש לי אחות בת 28 כנראה שאלכוהליסטית העניין לא כ"כ ברור היא שותה המון, ופשוט ממרת להורי את החיים בין אם זה עם השתייה ובין אם לא התפרצויות הזעם שלה לא קורות לעיתים רחוקות ומגיעות לצרחות איומות איומים וגם הרמת ידיים שלה היא עושה בושות נוראיות ומבריחה את כל מי שמתארח . זה נמשך שנים יש לה פיצול אישיות לפי מה שלי נראה למרות שאני לא מוסמכת להגדירה כך. הורי למעשה מתחננים אליה שתעזוב את הבית ושתלך לפסיכולוג אך היא לא מוכנה. היא מטרד נוראי לכל המשפחה. כנראה שלאף אחד בבית לא היה עדיין האומץ לעשות צעד דרסטי ואנו חסרי אונים!! אשמח לייעוץ דחוף!

שלום לך, המצב שאת מתארת הוא מצב מורכב. הורייך סובלים מהתפרצויות הזעם של אחותך ולא מוצאים דרך להתמודד או לעזור לה להתמודד. אני מבין שהם וגם את חוששים לפגוע בה, אני שומע גם לא מעט מצוקה גם בצד שלה, התפרצויות הזעם הללו אני מניח מבטאות זאת. אבל מסיבה כלשהי לא נוצרת תקשורת שתוכל לקדם את שני הצדדים. ישנם מספר דברים שניתן לעשות. ראשית לבקש ממנה לראות פסיכולוג או פסיכיאטר אך מבלי לצרף לכך את עזיבתה את הבית. עזיבה זו ייתכן ומעוררת בה חרדה רבה, הרגשה שדוחים אותה ואז גם הפסיכולוג נתפס כמי ש"זורקים" אותה אליו ש"יתקן" אותה. ובמצב כזה ברור שהיא לא רוצה. אפשרות שנייה במידה והיא לא מוכנה למרות הכל, להזמין ביקור בית של פסיכיאטר. ייתכן ויוצע גם אשפוז ואז זו החלטה שלכם. ושוב אשפוז לא על מנת להיפטר ממנה אלא על מנת לסייע לה. זהו מסר חשוב להפנים וחשוב להעביר לה. דרור

לפני כמה ימים התחלתי להזכר בתקופת הילדות הלא מאושרת שלי הייתי ילד שונה "מהעדר " כמו ששאר החברה מגדירה היו לי חברים שתמיד פגעתי בהם לא משנה מה , אף פעם לא הצלחתי לשמור על קשר עם חברים טובים אנשים שכיבדו ואהבו אותי , תמיד נפגעו ממני או שניתקתי איתם קשר בלי שום סיבה כמו שקורה לי שוב היום אני מוצא את עצמי מביע הערכה סנטימנטלית יותר לחפצים דוממים למה דבר כזה קורה ? ומה הסיבה שיש אנשים שלא אוהבים בני אדם האם זה בגלל אכזבה/טראומה מהילדות או שזה תלוי באופי של האדם , סוג של התנשאות ?

שלום לך, אתה שואל שאלה לא פשוטה בנוגע למקור של הקושי שלך ליצור קשרים ולהחזיק בהם. אתה עושה הפרדה בין אופי לבין טראומה מהילדות. הפרדה שלא בטוח שקיימת. ייתכן שכיום קשה לך להרגיש קרוב לאחרים מתוך הרגשה שקרבה היא דבר מכאיב, מסוכן ואתה מעדיף בדרכים שונות ליצור מרחק. תהיתי כשקראתי את דבריך מדוע עלו בך בימים האחרונים הזכרונות והמחשבות הללו. נשמע לי בין השורות שאתה היית רוצה להיות מסוגל ליצור קשרים, להרגיש קרוב, שאתה לא שבע רצון מכך שאתה מעדיף חפצים דוממים על אנשים. אם זה אכן כך ייתכן ומפגש עם פסיכולוג לצורך הבנה מה קשה לך וכיצד אתה יכול להתמודד עם הקושי הזה יכול להיות מועיל. בהצלחה, דרור

שלום אני נוהגת לכבות על עצמי סיגריות בפרקי הידיים בגלל שעכשיו קיץ הפסקתי כי רואים וזה נראה ממש רע אבל לצערי חזרתי לעשות את זה בירכיים איפה שלא רואים אני כאילו לא מוצאת שום סיבה להפסיק עם זה אם לא רואים ולא יודעים אז הכל בסדר, זה לא מפריע לאף אחד... זה כזה נורא? מישהו יודע איך מפסיקים את זה, בכל זאת???

שלום לך, כיבוי סיגריות על היד מהווה פגיעה בעצמך. אני מניח למרות שלא כתבת זאת שאת עושה זאת ברגעים של כאב נפשי חזק, שהכאב הפיזי מרגיע לזמן קצר. הפחתת הכאב הנפשי התמודדות איתו בדרכים אחרות, היכולת לתת לו מילים מול אדם אחר, להרגיש פחות לבד, תביא אותך בהדרגה להפחתת הצורך לפגוע בעצמך ולהגברת היכולת שלא לעשות כך אלא להחליף התנהגות פוגעת שכזו בדרך אחרת, טובה יותר עבורך, להרגיע את עצמך. דרור

שלום וברכה אני נשוי כ-4 שנים. די מהר לאחר הנישואין הבנתי שמקומי לא שם וביקשתי להפרד בצורה ידידותית והוגנת. לחילופין רעייתי קיבלה את הבקשה באופן קשה ומוזר. היא מסרבת בכל תוקף לשמוע על כך ומגיבה באופן הבא: היא משתוללת ומכה, אח"כ בוכה ומתחננת, בשלב השלישי היא מאיימת להתאבד אם אעזוב אותה, ולאחרונה אף השאירה מכתב התאבדות. ניסיתי מספר פעמים לעזוב אותה אך ללא הצלחה, והסגה נמשכת כאמור כבר מספר שנים. המדהים בכל העניין שלאחר המריבות היא ממשיכה כאילו כלום, וכאילו לא ניסיתי להפרד כלל, אלא זו היתה מריבה קלה.. אציין כי מאוהבת בי באופן מוגזם ואובססיבי ואפילו אם אבגוד בה היא אינה מתכוונת לעזוב אלא רק מאיימת באלימות. לא ניתן לעזוב אותה חד צדדית א' משום שהיא תרדוף אותי בכל אשר אפנה (בעבודה וכ'), ומלבד זאת אני חושש לבריאותה.

שלום לך, אתה מתאר מצב מורכב עד מאוד. הוא מורכב כי הוא מערב גם את הרצון שלך להפרד אך גם הרגשה שאתה לא יכול לעשות זאת גם משום שלא תאפשר לך וגם מתוך חשש שתפגע בעצמה. מאחר ואני מבין את המורכבות הייתי מציע לך להיעזר בליווי של איש מקצוע על מנת לנסות ולהבין עם עצמך את האפשרויות העומדות בפניך ולחשוב במי מהן אתה בוחר. האם אתה מוכן להמשיך לחיות עמה בצל האיום המתמיד? האם אתה מוכן לבדוק מה מתאים לך, להציב גבולות ברורים בקשר ביניכם גם אם זה אומר פרידה. גם אם ברור לך שבכך תכאיב לה ואולי היא לא תהיה מונה לקבל זאת. האם אתה יכול להבין כיצד להתמודד במקרה בו היא לא תרפה ותרדוף אחריך. אלו שאלות קשות ולכן כאמור, לדעתי, חשוב שתיעזר במישהו, רצוי באיש מקצוע. דרור

אני אובחנתי לאחרונה כבעלת הפרעת אישיות גבולית (לאחר שבע שנים בהם טופלתי כסכיזופרנית ללא כל סיבה). זוהי פעם ראשונה שאני נכנסת לפורום, ואני רואה שיש הרבה אנשים שלא הצליחו למצוא לאן לפנות והייתי רוצה לנסות לעזור כיצד להגיע לטיפול DBT שלדעתי הכי עוזר לבעייה זו. למי שלא יכול לעמוד בעומס התקציבי - בבי"ח תל השומר במחלקת הפסיכיאטרית קיימת מרפאת אדווה המטפלת בהפרעת אישיות ע"י פסיכיאטר, טיפול אישי וטיפול קבוצתי בשיטת DBT - בידקו אם אתם מתאימים וזכאים. מקווה שעזרתי. הודעה זו נערכה על ידי מנהל הפורום, מאחר והיא כללה המלצה על מכון טיפולי פרטי. למרות הכוונה הטובה העומדת מאחורי המלצה זו, אנו שמנו לנו ככלל כאן לא לאפשר המלצות או השמצות גלויות על גבי הפורום. דרור

שלום לך, אני מבין מדברייך שטופלת בשיטת ה DBT והיית מרוצה. המלצתך מתקבלת כאן על ידי ואני מניח שלא רק בתודה, דרור

מזה תקופה ארוכה מאוד אמי שהינה כבת 70+ מתלוננת שמישהו נכנס לביתה כשהיא לא נמצאת שובר דברים לוקח דברים קורע בגדים כל מה שאמרנו לה שזה לא יכול להיות היא כועסת ומתעצבנת עלינו שאנחנו לא מאמינים לה. כדי להרגיע אותה שמנו מצלמה נסתרת בבית שלה שלמנו אלפי שקלים והוכחנו לה שאין בהסרטה אף אחד שנכנס ויוצא מלבד בני הבית והיא שוב כועסת שאותו אדם ידע ששמו מצלמה ואז כיסה אותה. לאחרונה היא מתלוננת שהוא לוקח לה דברים מהכספת בבנק וכל מה שאנו מסבירים שאין דבר כזה הבעיה קשה האם אמי סובלת ממחלת הרדיפה ואיך אפשר לעזור לה בדחיפות כל מה שביקשתי ממנה שנלך לרופא נופל על אוזניים ערלות. ב ב ק ש ה תנו לי תשובה בדחיפות.

לינה שלום, לא קל להתמודד עם מצב בו את יודעת שאין גנב בעוד אמך משוכנעת שיש, ולא ניתן לשנות את דעתה, היא מתמודדת עם כל טיעון הגיוני. אני לא יודע מה זה תקופה ארוכה, וייתכן ומך סובלת מפרנויה, או מסכיזופרניה פרנואידית. אבל ייתכן גם שזהו סימפטום של אלצהיימר בו היא שוכחת היכן הניחה דברים, מה עשתה, שוכחת שדברים נשברו וכן הלאה ומוצאת את הפתרון ההגיוני היחיד עבורה - שמישהו אחר עשה זאת. מאחר ולא ניתן לאבחן מכאן, ומאחר וחשוב לאבחן אתם יכולים להזמין פסיכיאטר פרטי, המתמחה בגיל השלישי, לביקור בית לצורך אבחון וטיפול. דרור

ענת בת 26,סובלת מהפרעת אישיות גבולית. בעבר לפני כשנתיים + טופלתי אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, נוטלת סרוקסט 30מ"ל מזה 7 שנים. מקטנות ראו אצלי את התופעה אך לא הבינו מה הבעיה אצלי. בעבר הפסקתי את לימודי התיכון שלי בגיל 14 אך לאחר כמה שנים חזרתי ללמוד ואף עשיתי צבא סדיר ומלא. כל הסובבים אותי חושבים שנבראתי ושעכשיו אני בשיאי, (אני עובדת בעבודה מסודרת יחסית לבת גילי). אך אני סובלת קשות מבדידות, חרדה, דיכאון, שינויי מצבי רוח וחוסר מיצוי עצמי ותחושת חוסר תועלת כללי. אני "נופלת" הרבה ככה אני קוראת לזה בכל אופן, מגיעה למצבים מבישים ומבזים עם גברים, אקטים נוראים והתעללות מצידם. הריקנות והכמהה הבלתי פוסקת לאושר ואהבה כבדים מנשוא. לאחרונה הלכתי לפסיכיאטר מוכר בתחום ומאוד יקר, הבין את הבעיה שלי באופן יחסי כמובן ונתן לי את הכדורים הבאים: סימבלתה בהדרגה 120 מ"ג ליום ורספרדל 1.5 מ"ג ליום. אני בימים הראשונים לטיפול נוטלת 30 מ"ג סימבלתה ו0.5 רספרדל, הרספרדל עשה לי מס' תופעות לוואי חמורות- חוסר התמצאות המרחב, חוסר שקט בלתי נסבל בכל מצב (ישיבה, עמידה, שכיבה וכו...), לא יכולתי לתפקד כלל,עצירות, ריכוז - ממש כמו בטראס לא בריא. בעקבות קריאה שלי באינטרנט ותופעות הלוואי שפקדו אותי אני מטילה ספק באופן הטיפול וכאשר פניתי לרופא ה"מפורסם" שוב נתקלתי ב"אמרתי לך שחודש תקללי אותי וזה יעבור". את הרספרדל הפסקתי לקחת ביום בשלישי לטיפול כרגע נוטלת רק את הסימבלתה והסרוקסט שאני אמורה להפסיק בהדרגה. אני לא יודעת למי לאמין, עם מס' רב של דעות וחוסר ידיעה למי להאמין. הפסיכאטר לא היה כל כך מוכן לשמוע לבעייתי שנבעו מהתרופה, אז אני שואלת לגבי המינונים הרציניים שהרופה נתן לי, הבלבול באופן הטיפול ?? אני כרגע נוטלת תרופות על דעת עצמי!! תעזרו לי:(

ענת שלום, אני אתחיל דווקא מהסוף, בכל מקרה אל תקחי תרופות על דעת עצמך, זה לא בעל איכות מרפאת ויכול להיות אף מזיק. קצת קשה לי להתייחס למינונים שאת מקבלת מאחר ואני לא פסיכיאטר, אך על פניו הם לא נשמעים לי מוגזמים. בכל מקרה אם את חשה צורך בחוות דעת ממוקדת יותר בנושא המינו את יכולה לפנות לפורום פסיכיאטריה. הייתי רוצה להציע לך בכל זאת התייחסות מסויימת, מחשבה מסויימת שעלתה בי כשקראתי את דברייך. את אומרת שאת מתקשה לדעת למי להאמין מרגישה שלא ממש יכולים להבין מה את עוברת. אני תוהה האם הרגשה זו מוכרת לך רק מול הפסיכיאטר או גם ממקומות אחרים. האם את מבינה מדוע התייאשת כל כך מהר מהטיפול וממנו? ולבסוף אני לא יודע אם היית בעבר בטיפול פסביכולוגי גם כן אבל אני חושב שלצד הטיפול התרופתי יש מקום לתת ביטוי לאותם תחושות של בדידות דכאון וחוסר מיצוי שאת חשה עם עצמך גם בשיחות עם פסיכולוג. דרור

שלום, הלכתי להתייעץ עם פסיכיאטר לעניין טיפול תרופתי בדיכאון. פניתי לייעוץ פרטי בשלב ראשון. מספר דברים לעניין התנהגותו גרמו לי להרגיש לא נוח והחלטתי שלא לראותו שוב. חשוב לי להתייעץ בעניין זה. במהלך השיחה עימו הוא נראה כאילו הוא נרדם. מספר פעמים רב הוא הביט על רגליי (הייתי לבושה שימלה ורק ברכיי היו חשופות). בנוסף, ושלא על רקע דברים שאמרתי כלל למעט העובדה כי אני אישה דתית, הוא שאל אם שכבתי עם גברים, עם מי וניסה לברר פרטים נוספים. לא ראיתי מה הרלוונטיות של השאלות לטיפול בי. הייתי שמחה לדעת אם התנהגות זו מקובלת. החלטתי לראות אישה מטפלת בעתיד. לגופו של עניין, הוא המליץ על טיפול תרופתי בשילוב עם שיחות. הוא סבר כי טיפול תרופתי יעיל רק לתקופה של שנתיים בלבד וכי מעבר לכך אין זה יעיל. אני מודה כי תשובה זו הפתיעה אותי. כל ידיד או ידידה אחרים שלי המצויים בטיפול אמרו לי כי הם לוקחים כדורים על בסיס יומי וכי הטיפול מניעתי וכי אין מגבלת זמן. אשמח לשמוע אם גישה כזו מקובלת ובעלת בסיס כלשהו. תודה דינה

דינה שלום, אני מבין שהמפגש עם הפסיכיאטר היה מורכב וטעון מסיבות רבות. הרגשת לא נוח מולו, ואם אני מבין נכון הרגשת אותו חודר לפרטיותך מעבר לנדרש אולי בשל היותך אשה. לשאלתך, שאלות על קיום יחסי מין הן שאלות מקובלות בראיון קבלה, מתוך ניסיון להכיר את עולמו הפנימי של המטופל כמו גם את יכולתו לקיים קשר אינטימי . לעיתים בשל לחץ זמן או מסיבות אחרות שאלות אלו לא נשאלות במידת הרגישות המתאימה לכל אדם ואדם. לגבי שאלתך על הטיפול התרופתי, הטיפול המועדף במקרים רבים הוא שילוב של טיפול תרופתי ושיחות. כאשר התרופות יכולות לחזק את הכוחות, לאזן משהו והשיחות יכולות במקביל לעשות שינוי מהותי פנימי ביסודות הנפשיים הגורמים לדכאון. אני לא יודע מדוע הוא אמר לך שטיפול תרופתי תקף לשנתיים, נראה לי שהיה מקום לשאול אותו מאחר וזה הפתיע אותך. באופן כללי ניתן לקחת תרופות נגד דכאון למשך שנם ארוכות. אך שוב נראה לי חשוב שתשאלי אותו, או תתייעצי עם פסיכיאטר אחר. דרור

דינה, אצל כל רופא, או כל איש טיפול, בודאי ובודאי אם נשכר באופן פרטי, את חייבת להרגיש בטוחה, רגועה ושמכבדים אותך, דתיה או לא. למקרא דברייך צלצלו אצלי פעמונים בראש. אני לאיש מקצוע כזה לא הייתי חוזרת. אני גם לא בטוחה ששאלות על יחסי מין הם במקום, ודבריו של דרור בעניין הזה ממש מקוממים. (היכולת לקיים יחסים אינטימיים, דרור? היא כותבת שהוא שאל אותה עם מי). ודבריו על שנתיים הם שטויות מוחלטות. אם את סובלת מדכאון היה רצוי שראשית באמת תפני לטיפול שיחתי, גם פסיכולוג/ית יכולים להעריך את מידת הצורך שלך בטיפול תרופתי, ואז להפנות אותך לפסיכיאטר, וגם אולי לתת המלצה לאחד/ת טוב. שנית. את כותבת על חברים שנעזרים בתרופות, תעזרי בהם להגיע לאנשי מקצוע עם המלצות.

הי, בשנה האחרונה הכרתי אדם מיוחד, בעל איכויות רבות, ואנחנו אוהבים מאד. בחודשים האחרונים התפרצה הפרעה כלשהי, אשר השלכותיה גרמו לצערי לניתוק הקשר שלב אחר שלב. חוות הדעת של פסיכיאטרית, אשר שיכנעתי אותו ללכת אליה ע"מ לברר מה הבעייה, העלתה כי הוא בעל הפרעות חרדה וספק אם בעל הפרעה דו קוטבית. נ' התחיל בטיפול, אך מהר מאד התייאש, כמו מדברים אחרים בחייו (בן 30) כגון ניהול שיגרת יומיום נורמלית, מציאת עבודה קבועה, סיום לימודים, ניהול מערכת יחסים, אפילו שינה לא סדירה ועוד... משפחתו של נ' אינה תומכת בו כלל , חבריו כבר התייאשו גם כן, אך לי קשה להתייאש כי אני מודעת לכל האיכויות שבו אם רק ישתף פעולה עם טיפול נכון האם יש דרך לשכנע אדם במצב שכזה שהוא יכול עדיין להציל את החיים שלו??? דואגת מאד וזקוקה לתשובה!

לילי שלום, אני יכול להבין את המצוקה בה את נמצאת מתוך רצון לעזור לאדם קרוב, שנראה שאינו מודע לגמרי לצורך שלו לקבל עזרה. מציאות שכזו מפגישה אותנו לעיתים עם חוויות של חוסר אונים של תסכול וזה דבר לא פשוט. לעיתים אדם מגיע למסקנה שהוא זקוק לטיפול רק כשהדברים מגיעים למקומות קיצוניים לסבל רב. אני לא אומר שאת צריכה לחכות שזה יקרה, אבל אני חושב שתוכלי להיות איתו, לנסות לעזור לו ביתר קלות אם תוכלי להכיר בכך שזו אפשרות קיימת. לצד אפשרות זו את יכולה לנסות ולדבר איתו, להבין מדוע עזב את הטיפול מה היה קשה לו שם. להבהיר לו שאת שם בכל מקרה והסיבה שאת רוצה שיילך לטיפול היא גם בשבילך אבל בעיקר עבורו. לא ניתן להבטיח דבר, ניתן במקרים מסויימים רק לעשות את המיטב ולקוות שהוא יסכים לחזור לטיפול. בהצלחה, דרור

מנסה להבליג לקבל לעצום עיניים להחריש אוזניים להיות בבועה מתוך בחירה ולשכנע את עצמי שמה שקורה לא באמת קורה שאני סתם מדמיינת וסתם מרגישה וסתם כואבת וסתם כועסת וסתם בוכה אבל אי אפשר כי הכול כל כך לא סתם לא סתם כואבת וכואב לי ולא סתם בוכה ולא סתם רוצה לאבד נשימה והדברים כן באמת קורים יותר מידי באמת להדחיק להדחיק להדחיק את מה שאי אפשר לצעוק את מה שאי אפשר להוציא את מה שאי אפשר להקיא אבל בפנים זה כול כך שורף רוצה לקחת גפרור ולשרוף את הגוף הזה שהריח היחיד שידבק בו הוא ריח העשן שיהפך לגחל שלא יגיב יותר לכלום לעולם לשרוף אותי חיה!

שלום לך, הכאב שלך עובר בדברים שלך. הרצון שלך לא לחוות שום דבר כואב יותר ממובן. אבל נראה לי שכרגע את מרגישה שזה לא אפשרי, שהכאב חזק מדי, שאת לא יכולה להתעלם מדברים שקורים לך. אני חושב יחד עם זאת שאת יכולה לנסות לבדוק כיצד את יכולה בכל זאת למרות הקושי לתת ביטוי לכאב הזה. לא לשמור אותו בפנים עד שאת לא יכולה יותר. לצעוק ולדבר גם את מה שאולי לא נראה כאפשרי. אני בטוח שזה קשה, אבל אני חושב שזה חשוב עבורך בשלב הנוכחי. דרור

היי דרור, צריכה קצת דלק עד הפגישה עם המטפלת, אולי זו ההשפעה של דילוג על פגישה בעקבות חופשה שלי או.... מרגישה טוב, אבל ממש טוב, נראה לי הכי טוב שהרגשתי בחיי, הכל בזכות הטיפול והעבודה הקשה שאני עושה ע"מ להרגיש טוב. אז מה הבעיה בכל זאת,אתה בטח שואל? הטוב הוא פנימי בלבד, כל כך הרבה תובנות ומחשבות חדשות, מחסומים מנטליים שנפרצים, ובחוץ? במציאות האמיתית??? בדידות ושקט. יש פער כל כך גדול בין הפנים לחוץ. יודעת שהשינוי מתחיל בפנים. אבל בכל זאת!!! לא מדובר במצבי רוח משתנים, או דכאון. זה מצב חדש של טוב, שמחה, מודעות עצמית יחד עם עצב. עצב קטנטן על החסר, על החסך, על מה שלא היה ועל מה שלא נמצא עכשיו ויכול להיות אולי גם לגבי העתיד. אני אעז? אני אצליח לבצע את השינויים גם במציאות? נעים לקרוא את תשובותיך, יופי של ניתוחים ופרשנויות והעידודים. תודה על ההתייחסות, שירה.

שירה שלום, ראשית אני שמח על הרגשתך שאת מוצאת בעצמך מקום שקט יותר, מקום שמרגיש טוב יותר עם עצמו יחד עם ההכרה בחסר, מבלי להתעלם ממנו. אני חושב שהשאלה שלך במקום הזה טבעית ומובנת לחלוטין - מה עם הבחוץ, עם המציאות? האם ומתי זה יגיע גם לשם. לדעתי עצם השאלה הזו יכולה להעיד שאת נמצאת בפתחו של שלב חדש בו את מרגישה בטוחה מספיק כדי לחשוב שהדברים יכולים להיראות אחרת. ממש כפי שבשלב הקודם התמקד בחוויה בפנימית בלבד, כעת אני מניח שבהדרגה ייווצר הקשר בין השינוי הפנימי לשינוי החיצוני. גם כאן הוא לא יהיה טוטאלי אבל אני מניח שהוא יהיה משמעותי. בהצלחה, דרור

היי דרור, אני .. אני חולה .. מאוד .. חום ארבעים , דלקת גרון , ממוטטת .. מי יודע פסיכוסומטי? העומסים ככ עצומים השבוע שאני כבר לא יודעת. הייתי היום בפגישה , פגישה קשה דרור .. דיברנו .. על הכעס העצום שלי כל פעם שהוא לא עונה לסמס ..על התחושות הקשות שאני חווה "בהתעלמות" הזו .. הוא טוען שכך הוא עובד , זה לא בא ממקום לא אכפתי , הוא קורא את הסמסים אבל ..השיחות והתנהלות התכנים רק בתוך הטיפול . קשה לי לקבל את זה .במצב שאני נמצאת קשה לי לקבל את זה . בעיניי זו "התעלמות" מופגנת שקורעת אותי מבפנים , אני לא יודעת אולי הכאב שאני חווה הוא שיחזור עבר נוראי שלי מול דמויות הוריות , הרי אמא .. התעלמה לחלוטין כשהייתי קטנה וניסיתי ליצור איתה קשר ולומר לה שאבא פוגע בי , אני לא יודעת איך למצוא את האיזון מולו. העיסוק בשאלת הגבולות הנכונים ביננו , במרחק והתקרבות מאוד מטרידים אותי , הם מהווים את הגורם הכי בעייתי בקשר שלנו . אני יודעת בתוכי שהוא מנסה להיות כמה שהוא יכול .. בתוך הפגישה , שיש מקומות רכים בתוכו .. שנשכחים ככ מהר .. כיש אכזבה עצומה בתוכי . (אני יודעת שהאינטרקציה שלי בחיים בכלל היא גם כזו .. מי שלא מסוגל לתת לי משהו כשאני מבקשת , אני יכולה ל"מחוק " אותו מחיי) אני יודעת עד כמה אני מנסה להתקרב אלייו .. להעיז .. ולנסות..למרות שאני מזה לא אדם כזה .. אני קיצונית בטירוף , אין אצלי סליחה , או דבריםפ מתפשרים .. יש או שחור או לבן. אני תוהה עד כמה השיפוט שלי והראייה לא נכונים מטושטשים מהאמת.. דרור, מבחינתי מושגים בסיסים הפוכים .. אהבה - וז יכולת אפשרית ל"התעללות" .. קשר של "הורות" - עבורי כמו שיחזור הקשר הטיפולי - מבחינתי מהווה סיפוק צרכים כמו בזוגיות . היציב והטוב - תמיד מאיימים ופוגעים בי. מי שקרוב אליי היה אכזרי . אז איך דרור ?.. איך אני נותנת לזה סיכון .. להצלחה .. שמבפנים כל התעלמות שלו מחזירה אותי אחורה עשר צעדים , מרגישה שכל פעם שאני מתקרבת אלייו , והוא ואני מצליחים . .אז תמיד מגיע החלק של הלפחד ..לרצות לברוח , להתנתק רגשית , לעבוד על עצמי שוב לקהות רגשית , להסגר , לא להפתח .. לשתוק בכח . יש ביננו שיחזור קבוע של עבר, החוסר אמון שלי מהווה משקל תמידי גדול על כף המאזנים ביננו , לכן אני תמיד עסוקה מולו במציאת המרחק הנכון . אני באמת עושה עבודה ענקית עם עצמי .. דרור אתה קורא אותי כאן כל שבוע בשנתיים האחרונות , אני מנסה לסמוך עליו, להאמין, להתקרב , ולהרגיש נוכחות מיטיבה , אני מבינה ברמה ההגיונית עד כמה יש בו קצת מהכל .. קצת אהבה, אדישות , ניתוק, הבנה, אטימות , רגישות, חמלה ואמפתיה ..קצת מכל דבר שהופכים אותו לאחד שלם... אני מבינה שהוא לא מושלם .. ושהוא לא יכול להיות .. אני מבינה שאני מחפשת גם שלמות ודיוק מולי .. אני מבינה שיש בי צורך עצום לנוכחות , הכלה ברגעים שמפרקים ונחווים מהצד שלו כאינסופיים , המודעות לחוסר אפשריות שלו לספק לי את זה , והטוטאליות שלו בניסיון להבין את הדברים, מצליח לשחזר לי את הטראומה שנחווית ע"י בעוצמות ככ קיצוניות ומכאיבה לי באופן בלתי נסבל. גם אם אין מבחינתו את הרצון לעשות זאת, זה תמיד מרגיש לי איזו מניפולציה שלו לבדוק עד כמה אני חזקה , מרגיש לי שהוא עושה בכוונה , צוחק ומלגלג בתוכו על החולשה שבי . אני לא יודעת.דרור..אני לא יודעת מה הנוסחא המדויקת ביננו , ואולי הוא צודק , שאפשרות של עבודה משותפת נכונה תביא איתה את הקסם המיוחל שאני מחפשת, אבל אתה יודע .. אלו רק מילים , הכאב הוא עצום בפער בין ההבנה למעשה .. והמילים היפות האלה .. משאירות אותי רק במצב עמום ..ולא ברור .. כל פעם מחדש .. זה מחזיר אותי אחורה ..ללמה ?.. אני שואלת מה הבעייה שלו להביא את עצמו קרוב יותר אליי ברגעים קשים?.. למה הטוטאליות הזו של שמירת גבולות בתחום הזה שלכם , מה אין לכם רגשות , אתם מקפלים אותם ככ טוב , כדי שלא נבחין בהם??.. אני רוצה לדעת מהי קרבה מיטיבה , לא לפחד תמיד כשהכל פוגע , או לא לנסות להתקרב בכלל .. אבל. .אם הוא היה מצליח לבדוק יחד איתי איזון אפשרי שיחווה כרגיש ואכפתי ולא כאדיש ומנותק מן המציאות גם במעבר החד הזה שמבפנים לטיפול לחוצ הטיפול .. אולי יהיה הרבה יותר מאפשר להבין ולקבל..את זה שהרגעים הקשים עולים , אני לא יודעת, אולי צריך להוסיף עוד פגישה , למרות שזה בעייתי 3 פעמיים בשבוע , אני מפחדת שהוא יסחף ולא ישאר יציב מולי , הוא גם מזכיר את זה כל הזמן שהוא לא מרגיש את היכולת הזו לעשות דברים ממקום מכריח .. שהוא חייב את הספייס הזה לעצמו , ומכאן נובעת ההחלטה שלו לא לענות לי מחוץ לטיפול. אני שואלת את עצמי אולי היה אפשר לקבוע זמן התקשרויות במצבי חירום ?..במצבים של הצפה רגשית הרי הוא שותף איתי בדרך..אבל אני יודעת שהוא נרתע מזה ככ .. אולי דרור אני רק מאדירה מהשותפות שלו יותר מידיי? הרי מדובר ברגשות .. לא במכונת אדם.. התהליך איתי ככ רגיש .. ואני מרגישה שצריך להיות מעבר .. ל"ספר חוקים" .. פסיכולוגים.. איך מצליחים להגיע לאיזון הזה ? אולי אם הייתה בו היכולת להגמיש את הנוקשות שנחוות ע"י במקומות הכואבים בצורה ככ חודרת, אולי אם היה בו את היכולת למצוא גם מקום שלא יחווה חודר עבורו .. היה אפשר לאפשר זרם של קבלה והבנה אחרת. לא יודעת. אין לי תשובה ברורה , למה אני רוצה , או מה אני צריכה ..גם לא אין . יודעת היום , בכאב עצום שיש חסך ענקי בתוכי שנחווה כל פעם שיש "התעלמות " לצרכים כפוגע וכעלבון ברמות קשות. אמרתי לו את כל הדברים האלה , אבל הכל ככ עמום, הוא אומר שהוא שומע ומבין את מה שאני מעלה .. אבל .. עדין נשאר האבל .. חוצ מזה שהוא מסביר לי שהוא בשבילי פעמיים בשבוע , באותה שעה , גם אם התכנים של ההסמסים שאני מעבירה לו קשים .. חוצ מזה החלק הז זה נשאר תלוי באויר .אז איך יבוא השינוי? האם אתם מתבוננים במטופל שמבקש דבר כזה במבט של זלזול וצחוק ?.. האם זה נראה הזויי מה שאני מבקשת?. האם הצורך שלי הוא לא נורמלי?.. מה קורה איתי דרור ?.. למה דבר שנחשב בעיניי האחר ככ פעוט וחסר משמעות מקבל עבורי עוצמות כאלה ?.. מישהו אחר היה מקבל את זה "טוב נו .. הוא לא הגיב לך , מה הבעייה את ממילא רואה אותו פעמיים בשבוע והוא שם בשבילך".. ולי .. זה ממש לא מסתדר. דרור , חייבת את עזרתך ,מה אתה חושב ? איך אתה נוהג? אני ממרגישה איך האימפולסיביות שלי מאיימת להרוס לי את הקשר הטיפולי שבניתי בעמל רב .. מרגישה איך כל פגישה אני לא יודעת אם אני באמת יחזור לשם .. ואני מפחדת . מפחדת ששום דבר לא בטוח בתוכי .. שרית

שרית שלום, את מעלה שאלות רבות אבל פי שכתבת בכותרת הן מתנקזות לשאלה אחת - שאלת המרחק במתאים או הקרבה המתאימה. זה המקום בו אתם נמצאים כעת בניסיון למקם את עצמכם. זה לא פשוט. את היית רוצה אותו קרוב הרבה יותר, מאפשר, מתגמש נותן לך את כל מה שאין לך - נוכחות מתמדת. אני לא בטוח אם זה היה עושה רק טוב, אבל גם אם כן הוא אומר לך בצורה ברור השזה לא אפשרי עבורו. אבל וזה אבל חשוב שיש לא מעט שכן אפשרי עבורו, ובמהלך השנתיים שאת כותבת אני שמעתי אותך מספרת על לא מעט דברים שהוא אפשר לך. וזו שאלה האם את מסוגלת ברגעים הקשים לזכור זאת או רק נשארת עם האכזבה. האם את מסוגלת לזכור ברגעים הקשים שהוא שם ומחכה לך שומע אותך גם אם לא תמיד מגיב. שאכפת לו ממך? זהו מאבק קשה עבורך להצליח ולא לפגוע במה שיש לך בקשר הטיפולי וזה לא מעט. להצליח גם בעזרתו לראות איך את מצליחה לחיות עם תחושת החסר, התחושה שלא הכל מתמלא לא הכל מושלם.שלא רק מושלם יכול לעזור לך. דרור

שרית שרית שרית ושוב שרית. בראש ברור לי מה אני רוצה לכתוב לך-זה לבטח לא יכתב כראוי או שישמע לא נכון או חס וחלילה לא רגיש מצידי. ובכל זאת - אני בטוחה שהמטפל הורגש לך לא אכפתי, אדיש ועוד כמה מילים קרות ולא קרובות בעליל. טכנית- אני סבורה - שזו לא בעיה עבור המטפל שלך להגיב לסמסים שלך או אפילו לנהל שיחות בטלפון. אך מי יקבע עבורך מהו רגע קשה שראוי לכך או שאינו קשה דיו ולכן יש לחכות איתו לפגישה? אני מאוד מאמינה שלמטפל שלך קשה לדעת שאת זקוקה לו ועוד יותר קשה לו לדעת שאת רואה באי תגובתו התעלמות מכאבך. האמיני לי שאני יודעת מעט על כאב ועל כל מיני תופעות של הנפש - חשוב לי לומר זאת כדי שלא תחשבי שאני מדברת ממקום מסביר או מטיף - לכן - כמה שקשה לי לומר לך בעיקר בגלל שמגיע לך שיחזיקו את ידך כל היום - תני לך ולמטפל למצוא את הדרך לשמור עליכם. זה תהליך איטי כואב עם לא מעט ויתורים ומהלומות אך אני סבורה ואף יותר מזה מאמינה - אתם תגיעו לשם. אולי במקום ששניכם תאמרו זה לזה מה לא אפשרי, אולי תאמרי לי שאת רוצה לדעת מה נכון לשניכם - מה כן אפשרי מבלי שאחד מכם יוותר על עצמו או רצונו - איך הוא כן יכול להיות בשבילך ברגעים בלתי נסבלים, איך את כן מרגישה שהוא איתך, ובכלל איך את עוברת את התקופה הזו מבלי להרגיש שהוא לא איתך. אפשרות אחת היא שבכל פעם שאת שולחת לו סמס היא לסיים את התכתובת ב - "ב' אני יודעת שאתה פה איתי וקורא אותי". זו כמובן רק אפשרות אחת מני רבות. הכי חשוב לי שתרגישי פחות לבד מבלי לחשוש שאת הורסת אותו או את הטיפול ובעיקר חשוב לי שיהיה לך פשוט יותר. טוב יקרה הרגשתי צורך לחבק אותך ועתה חייבת לעוף למיטה אני כבר נראית עמו עיסה לעוסה ומעוכה. כולי תקווה שדברי לא צרמו לך. לילה שקט

קראתי אותך .. תודה על ההתייחסות .. משום מה ..תרם לי הקול שלך מהצד. . מ א ו ד את יודעת . רציתי לעדכן אותך .. יישמתי היום את מה שהצעת לי .. שלחתי לו סמס .. וכתבתי לו בסוף.. "ב' , אני יודעת שאתה כאן איתי ואני לא לבד, אני יודעת שאתה קורא אותי. רק מניחה תראש .. שום מקום לא מרגיש לי בטוח יותר מכאן .. תודה ".. ואת יודעת מה <> יקרה .. הרגשתי ממש הקלה , לא ייסרתי את עצמי .. בשאלות .. אם הוא יענה או לא .. בלי אשמות מיותרות למה .. הוא לא עונה וכו' .. הרגשתי נקייה ממש..שיתוף נטו בלי יותר מידיי ניתוחים .. מעניין מה הוא חושב על זה שהוא קרא את השורות האחרונות :-).. הוא בטח בשוק אחרי הטיפול אתמול והכעס המטורף.. תודה על החיבוק .. תודה על האפשרות לתת לי להביט מעבר למקום הכואב. שמחתי על ה"טיפ" .. כתבת שיש עוד אפשרויות .. אשמח לשמוע אותן.. אוהבת ומחבקת . שרית

הגעתי לפה כי הציגו את הקישור בכתבה בנושא חרדת בחינות. אני נמצאת בפתחה של תקופות בחינות בטכניון מיותר לציין שהלימודים קשים והם נמצאים בעדיפות ראשונה ותופסים כל רגע פנוי (ממש כל רגע!) התחלתי אתמול להרגיש לחץ מתחת לחזה ומחנק בגרון, מן תחושה של אבן תקועה לי בגרון או דמעות חנוקות. מלבד זה אני ישנה טוב, יש תיאבון. אני "פועלת" לפי כל מה שצריך לעשות- מציגה לעצמי את האפשרויות של כישלון- מקסימום אחזור על הקורס , אני אסיים בסופו של דבר את התואר.. וכאלה. אבל זה פשוט לא עובר... מה עליי לעשות? יש איזשהן תרופות, טיפות להרגעה?? אני לא רוצה שתחושות אלו יפגעו לי בביצועים... תודה מראש על תשובתך.

ענת שלום, תשובתי פועלת לפי ההנחה (שאינה טריוויאלית כלל) שתופעות אלו הופיעו רק עתה ולא בעבר, ושהן לא נגרמות ממצב בריאותי פיזי. טיפול בחרדת בחינות הוא טיפול המתבסס על הגישה הקוגנטיבית התנהגותית ומערב בתוכו התייחסות לארבעת המרכיבים המרכזיים המאפיינים חרדת בחינות : המימד הגופני, המימד הקוגנטיבי, המימד הרגשי והמימד ההתנהגותי. בדברייך את מתייחסת למימד הקוגנטיבי בלבד, במחשבה שמקסימום תעשי קורס שוב. לעיתים אין די באמירות כעין זו בעיקר כאשר את מתקשה להשלים איתם - למשל באמירה שלך שלא היית רוצה שזה יפגע בביצועים שלך. מעבר לכך את מתארת תחושות פיזיות וייתכן וכלים כגון הרפייה יוכלו לעזור לך להתמודד איתם. עצתי היא שתפני בהקדם לשירות הפסיכולוגי בטכניון ובררי כיצד את יכולה לקבל טיפול בחרדת בחינות. בינתיים, בכל הנוגע למחשבות, נסי לבחור מחשבה שלאו דווקא אומרת שהכל בסדר אם תכשלי אלא מחשבה ריאלית עבורך, שאת מאמינה לה אבל שאינה קיצונית כמו מחשבות שאולי כרגע מעסיקות אותך. בהצלחה, דרור

אנשים שקשה להם לייצר קשר עם חברות ,בתי מתחילה ללמוד באונברסיטה יש לה אפשרות לגור במעון , אבל אני מתלבטת שביום יום קשה לה עם אנשים חשבתי אולי תחזור הביתה בערב ושתהיה לה בבית אוזן קשבת , כי היא תמיד מתעצבנת על התנהגות של חברות וגם בדרך כלל לא מסתדרת אתן וחושבת שרק היא צודקת ובדרך כלל שהיא מוותרת על המון נושאים היא לא מקבלת בחזרה היא נותנת מעצמה הרבה ואיפה שהיא מצפה לא מקבלת בחזרה ותמיד היא אומרת "למה אין לי חברה טובה ? האם מגורים במעונות בשביל ה זה טוב?

שוש שלום, מהדברים שלך אני מבין שאת חוששת לביתך, שלא תסתדר עם חברותיה לחדר, תסתכסך איתן ובסופו של דבר תפגע. ייתכן ויש לא מעט בחששות אלו מאחר ואת מכירה את ביתך. יחד עם זאת אני תוהה האם גם היא חוששת מהמעבר הצפוי. כיצד היא חושבת שתסתדר. האם למרות הקשי ניתן לראות כאן הזדמנות לעשות דברים אחרת, להתמודד עם הקשיים, לא להימנע מהם וללמוד כיצד בכל זאת להסתדר עם אנשים. שכן במוקדם או במאוחר היא תזדקק לסגל לעצמה יכולות התמודדות. אני תוהה גם אם חלק מהחששות הללו קשורות גם לקושי שלך להפרד ממנה. קושי מובן בהחלט לאחר שנים בהם היא גרה רק בבית. לסיום, אני חושב שמודעות לקשיים חשובה, היא מאפשרת לפגוש אותם ולגלות דרכים חדשות להתמודדות. לכן לא הייתי ממליץ, לפחות לא בהתחלה להמנע ממעבר למעונות. נסי לתת לה ללכת, אולי להפגע, אבל באופן שהיא תוכל ללמוד ממנו. תהיי שם לצידה ברגעים הללו, אל תמהרי להזמין אותה חזרה הבייתה, אבל שדרי לה שאת איתה ומלווה אותה. זהו צעד התפתחותי חשוב בחייה ובחייך. דרור

מודה לך על התשובה הורדתה ממני את התלבטות.

איחרתי קצת ..בטח תגיב לי מחר .. מה שלומך..?.. היית חסר. היום נפגשתי עם אמא שלי שוב , הפעם בעבודה שלה .. כשנכנסתי היא חיבקה אותי ..נאחזה לי בחולצה .. לא רצתה לעזוב .. הייתי צריכה ממש ל"תלוש" אותה ממני. היא ניסתה לגעת בי .., לדבר , לא להפסיד רגע אחד כשאני איתה, לא הסיתה לרגע מבט אחד מהעיניים שלי , רצתה שאהייה בקשב מלא "אלייה", .. אתה יודע דרור .. היו רגעים שממש התנתקתי ממנה , ראיתי רק את השפתיים שלה זזות מהר, בהיתי בה , ונורא נבהלתי , ממשהו שפחדתי לחשוב , הרגשתי ..שאני ככ רוצה שהיא תהא מישהי אחרת , שתהא שם מישהי אחרת, שהיא תשתוק ותעלם לאט לאט .. שהיא תוותר על מקומה בחיי, שהיא תתן למישהו אחר מקום ללטף לי את הראש , ללטף לי את הלב הפצוע , שמישהו אחר יחבק אותי , שאצליח להשען על אחר.. רציתי שהיא תתן לי להיות חשובה למישהו אחר - לאחד כזה שבאמת יכול לתת לי את מה שהיא כבר לא, רציתי שהיא תקבל את הילדה שבי , את הכאב .. שהיא תפסיק לחפש בי את עצמה , שהיא תבין שבהבנה שלי אני נמצאת במקום אחר, שהיא תפסיק לתת לי להרגיש שאני חייבת לאהוב אותה, שהיא תשחרר אותי מהצורך הזה להוכיח לה שהכל בסדר .. שמה שהתגלה - היה ונשכח - היה ונסלח .- כי זה לא! הרגשתי יחד עם הכעס והאכזבה מהשיחה האחרונה שלי איתה לפני כמה ימים (כתבתי על זה כאן למלי ביום חמישי - תוכל להציץ) יחד עם ההשפלה והאכזבה שהיא לא מכירה במה שעובר עליי שאני נורא מתגעגעת ל"אמא" ..היה רגע שהיא פשוט שתקה מולי , הרגשתי שהדמעות שזולגות לי מהעיניים ככ שורפות ששיפתי חזק את העיניים , היא הסתכלה עליי במבט תקוע " שרית .. דיי .. את חזקה .. תמשיכי הלאה , תתגברי".. גימגמתי מולה שאני מתגעגעת לאמא אמיתית, ואז פשוט התפרקתי דרור, זה ממש היכה בי יותר כואב מההכחשה , מההשתקה שלה בפגישה הקודמת .. אתה יודע מה דרור.. אני בעצם בכלל לא מתגעגעת אלייה , כן אני מבינה את זה ממש עכשיו , כשאני כותבת לך , אני פשוט משוועת ליישות אחרת , שתהא שם עבורי , שפשוט היום איננה , חסר לי ככ המגע הטהור הזה , הדיבור ברקע שמלטף, החיבוק הזמין .. שמרגיע עד שאני אבחר לשחרר ממני , פתאום חשבתי על הילד שלי ..כמה אני אוהבת אותו , כן.. הוא חמוד רק בן 5 .. נזכרתי איך אני נמרחת עלייו כשהוא אומר לי "אמא , אני אוהב אותך" .. ואז נזכרתי מזה געגוע אמיתי . אתה יודע , בלי קשר לדברים האלה .. היומיים האחרונים מאוד עמוסים רגשית..עם כל השיחות עם אמא.. הכל צף ועולה , הזכרונות לא מרפים , הרבה מחשבות שרצות .. וכאב אחד ענק.. ניסיון להדבק לייאוש שמנסה לסחוב אותי .. אוףףףףףף שלחתי סמס אתמול לפסיכולוג .. ביקשתי שיגיד לי שהוא כאן .. הרגשתי ככ לבד .. והוא לא ענה .. נורא כעסתי והתאכזבתי .. שבבוקר שלחתי לו סמס עצבני .. "כועסת כן..אני תוהה אם אתה מבין מה את עושה עם ה"התעלמות המופגנת" מצידך..עבורי, מנסה להבין למה ככ קשה לך להביא את עצמך ולתת לי לחצות את הרגעים החשוכים עם פחות כאב ויאוש.. ככ קשה להיות שם עבורי מעבר? ככ קשה להחזיק עבורי עוד קצת .. ?.. אם זה לא כתוב בספר החוקים שלך אז..? תכעס ב' , מותר , על החוצפה שלי , על הישירות שבי , אתה גם יכול להגיד לי לא לבוא מחר.. תרגיש בנוח . האמת שאני מודעת לזה שאני מגעילה , אבל אתה יודע מה .. בעצם עזוב, אתה באמת צודק למה להגיב? לא חדש. מה עוד לא הפנמתי ? שאני זו שרק צריכה לנסות, להעיז , להאמין, להתקרב .. מה הבעייה איתי ? הרי הטיפול הוא רק שלי .. אז שאני ישבור את הראש בלעזור לעצמי גם ברגעים מעבר .. המטרה שלך ..הרי מקדשת את האמצעים ?" לא נרגעתי , הייתי חייבת להוציא את כל הרוע שבי אז המשכתי .. "ואתה יודע מה , למרות הכעס והאכזבה, כן "אתם אוהבים רגשות כאלה לא?.. אני תוהה למה אני שוב כועסת עלייך ככ.. למה הקיצוניות הזו שלי במרחק והתקרבות אלייך ככ הזויים , אין עדיין אמצע, מתפשר.. מנסה להבין איך אני נפגעת היום בקלות כזו כשאז .. קבלתי את הדברים כמובן מאלייו, למה היום אני לא מצליחה לקבל את "ההתעלמות " הזו בקלות? צריכה לבדוק עם עצמי למה ככ קשה לי לשמור את הרגשות כשאני חווה מצוקה כזו.אז שרדתי את המצב לא?..למה חשוב בעיניי להרגיש לא לבד.ולבקש דווקא אותך . תאמין לי ב' ..שהייתי רוצה לחצות את הרגעים האלה לבד.בלי נזקעצמי ובפחות האדרה של "תפקידך" בשרשרת החיול. אז שיקול קר שלך ..אחרי ההסמסים האלה .. אם להמשיך איתי הלאה .. זה שאני לא קלה לטיפול .. זה כבר ידוע . ילדה רעה .. עשו אותי . מצטערת" כן תכתובת מגעילה .. אני יודעת , מחר טיפול , מתלבטת אם לא להיות חזקה ולא להגיע ..איך אפשר להביט לו בעיניים אחרי ? נמאס לי מתחושת הגועל הזו .. ככ שאני מתקרבת אלייו , מרגישה איך צריכה לחזור אחורה עשר צעדים כדי לא להפגע , מנסה בכל מחיר לפגוע בו .. למרות שהוא יציב , למרות שהוא לא עונה .. ונכנס איתי למקומות האלה .. למרות שהוא מחכה לי מחר ..אני מניחה .. עדיין .. אני מפחדת.. מפחדת ממנו .. מפחדת מעצמי .. מפחדת להאמין .. מפחדת להפגע .. מפחדת שהוא לא מאמין לי בכלל , כמו שאמא מכחישה ואומרת שהכל דימיון אחד גדול .. מפחדת שהכל בזבוז זמן אחד גדול. לאן הגעתי ?.. איך ממשיכים מכאן?.. שוב תקועה?.. שוב במקומות האלה .. דרור ...:-( חיבוק מהלב .. שרית

שרית שלום, נשמע לי שהפגישה עם אמא עוררה בך הרבה. עוררה בך כעס ואכזבה, אך גם רצון לאפשר לעצמך להבין שאת במקום אחר, שאת מסוגלת לרצות דברים אחרים. כתבת שזה בלי שום קשר אבל חשבתי על החיבור שעשית בין אמא לבן שלך ולאחר מכן כשדיברת על המטפל שלך. חשבתי על הרצון להישען, להרגיש נאהבת, מובנת. על האכזבה כשזה לא קרה עם אמא, על האכזבה כשאת חשה את זה מהמטפל שלך כשהוא לא עונה. חשבתי על התנודות שלך בין קרבה למרחק. ועל כך שאולי בטיפול את מנסה כרגע ביחד עם המטפל , למצוא את המרחק הנכון הנוח לך ולו. מרחק שבעבר לא הצלחת למצוא, לא נתנו לך למצוא, או שהוא היה קרוב וחודרני מדי, או רחוק, מעלים עין. אני מניח שהדברים הללו ידוברו עוד ביניכם בפגישות. זה מאמץ משותף שלך ושלו במסלול הלא פשוט הזה. דרור

הי דרור, רציתי לשאול איך משביעים רעב א-ד-י-ר למחמאות? אימי הייתה תמיד טיפוס אכפתי ודואג, אך מחמאות היא לא ידעה לתת. בשבוע שעבר הראיתי למטפלת שירים שכתבתי. היא הגיבה במשפט: "זה כתוב יפה מאד", ולא מעבר לזה. האכזבה שחשתי הייתה גדולה כ''כ, שממש לא הצלחתי בפגישה היום להפתח כלפיה. גרוע מזה - הטחתי בה משפטים ממורמרים וציניים, והמסכנה לא הבינה על מה הזעם. איך אפשר להגיע לתחושת שובע????

לרעבה שלום, ראשית אני חושב שמעט האנשים בעולם שאינם שמחים על מחמאות, או שיבקשו שיפסיקו לתת להם מחמאות. אבל אני מבין שעבורך זהו צורך קיומי. צורך בלתי נגמר על מנת לדעת מה הערך העצמי שלך, ערך שקיים רק כל עוד הוא מתוחזק במחמאות ומתרסק כאשר הוא לא. אני חושב שכאן גם הפתרון, בערך העצמי שלך. נראה לי שבתוך הטיפול העבודה על הערך העצמי שלך, הניסיו ןליצור גרעין מבוסס פנימי שלא יהיה תלוי רק בהערכה חיצונית, יפחית במידה ניכרת את הרעב שלך ואת התחושה שזהו צורך קיומי עבורך. דרור

תודה, דרור, נגעת בנקודה מרכזית מאד. אך האם זוהי גם הסיבה לכשרון הגדול שלי להדוף מעלי כל בדל של מחמאה? ישנו יחס אמביוולנטי מאד מצידי כלפי מחמאות: מצד אחד אני מייחלת בכל מאודי לשמוע אותן, אך כאשר הן אכן מגיעות יש לי מאגר של השגות, נימוקים והסברים (אמיתיים לחלוטין!) מדוע אינני ראויה לדברי שבח. ?

ההודעה נשלחה כבר בצהרים ושוחזרה כרגע שוב. אהיה אסירת תודה אם תוכל להתייחס אליה הערב. אכן, דרור, הצבעת על נקודה מרכזית אצלי. האם זוהי גם הסיבה לכשרון המובהק שלי לדחות מחמאות? היחס שלי למחמאות הוא אמביוולנטי מאד: מצד אחד אני מייחלת לשמוע אותן, אולם כשהן מגיעות סוף סוף הן נתקלות במגוון השגות/סיבות/הסברים (אמיתיים לחלוטין!) מדוע אינני ראויה לדברי השבח. האם כל אלו פירותיה של ערך העצמי נמוך??

רעבה, רעב לתשומת לב, למחמאות או בכלל - בעיני הוא ממש כמו רעב לאוכל פיזי. במצב שאת מתארת זה מזכיר לי קצת (להבדיל) אנורקסיה. במצב של תת תזונה בו הגוף אינו מורגל בהכנסה או קבלה של מזון לגופו - יש צורך להאכלה איטית, קצובה כדי שהגוף יוכל להכיל את המזון שלא קיבל מזה זמן. האכלה מהירה המנסה לכפר על תקופות הרעב תגרום לתוצאה של שוק ותוצאות הרסניות אחרות. גם פה המטפלת עבורך במשפט שאמרה לך - אינה יכולה בטח שלא במשפט אחד לכפר כל שנים של תת תזונה מצד אמך. אך עם הזמן מילה טובה למשפט מלטף יוכלו בצורה בריאה למלא את הנפש השדופה ולתת לו השובע המיוחל. לילה טוב ובתאבון :-)

המשפט "אני אנוח בקבר" הוא משפט שבעבר היה גורם לי לחייך - היום כבר לא ממש. הוא קיבל משמעות אמיתית , פחות קומית - מציאותית. מחוץ לי המון כאב שנפגש עם הבפנים שלי המייצר כאב וזוועות משלו. ה - אוי של הסבתות הידוע לשמצה - שגור בראשי יותר מתמיד. אז באווירה פולנית משהו - אומר - אוי אני כבר אנוח לי בקבר. אני קוראת את הכאב של האחרים פה ונראה לא ראוי להטריד בקטנות. ובכל זאת כתבתי משהו שגם אם בחיוך רופה - מעביר אולי את תחושת הכאב העצום ואת כל הרגשות קרובי משפחתו- הייאוש בן דודו, הדכאון אחיינו, והוריו עצב וחידלון.נמאס לי.

<> שלום, את מבטאת בדברייך את המאמץ הכבד שבהתמודדות עם הרגשות שבתוכך, הכאב הייאוש הדכאון. המאמץ שמתיש אותך, שגורם לך לרצות ולשאוף למנוחה סוף סוף גם אם משמעה הפסקת החיים. נכון שאמרת שהדברים נאמרים בחיוך מה, אבל אני תוהה מדוע החיוך. מדוע התחושה שאת מטרידה בקטנות. והאם זה קשור להרגשה שהכאב מכריע אותך. האם את מתקשה להיעזר באחרים להתמודדות עם הקשיים שלך. אני לא יודע, אבל אני חושב שמשא כבד כמו שאת נושאת, ואת נושאת, יכול להיות אולי מעט יותר קל, ובוודאי פחות בודד בשניים. דרור

אני בת34 ויוצאת עם בחור שגדול ממני בשנה ,כמעט חצי שנה. לאחרונה בן זוגי התכונן חודשיים לבחינת הפסיכומטרי ולצערי נכשל בה, במטרה להתחיל ללמוד השנה. החודשים האלו היו לשנינו קשים , כיוון שהוא ימים שלמים נסגר בבית. למרות שקבענו לצאת באותו היום של הבחינה, הוא העדיף לא להיפגש, כיוון שהוא לא במצב להיפגש לטענתו, למרות שסיכמנו שאנו נפגשים, כמה ימים לפני הבחינה. אני די חוששת לעתיד. הרי הוא היה צריך להיות מעוניין להיפגש איתי גם ברגעים הקשים אני רוצה להיות לידו ולא רק שטוב והוא שמח. בכלל כל התקופה הזו שהוא למד, הוא פשוט נסגר בבית שבתות וימים שלמים ושוב התקופה הבאה(הוא צריך שוב ללמוד למבחן) תהיה זהה, ךמעט פגישה של שעה,פה ושם. ומה יקרה שהוא יתחיל את התואר. אני מבינה שהוא צריך ללמוד לבחינה,ואני שמחה שהוא מתחיל ללמוד ולהתפתח, אבל המטרה שלי לבנות בית ומשפחה, ואני לא רוצה לסחוב שנים... באוקטובר הוא צריך להתחיל ללמוד ואני מרגישה שרוב האנרגיה שלו הוא משקיע בלימודים , ולא במחשבה עלינו לעתיד. אבל מה איתי? עלי לציין שכשהוא נלחץ אז אי אפשר להתקרב אליו. בגלל זה הוא ביקש שלא ניפגש. אני חוששת מה יקרה שנעבור לגור יחד, הרי גם אז לא אוכל להתקרב אליו? האם עלי להתחשב בו יותר?

שלום לך, קצת קשה לייעץ לך מה לעשות מכיוון שאת מכירה אותו טוב יותר. את יודעת כיצד הוא כאשר אינו לומד לבחינה. כאשר אינו נכשל. האם גם אז את חשה אותו מרוחק ולא נותן להתקרב, או לא. הרי בשנת לימודים אין מבחנים כל הזמן ועוצמתם נמוה מההכנה האינטנסיבית של מבחן הפסיכומטרי. מה שאני חושב שעלייך לשאול את עצמך ואותו הן מספר שאלות. ראשית האם מלבד תקופת הבחינות את חשה קרובה וטוב לך איתו? שנית האם הוא בכלל חושב כמוך על קשר ארוך, קשר ממוסד או לא? ולבסוף האם אתם מסוגלים לדבר על התחושות ההדדיות שלכם. התסכול שלך, והלחץ שלו ולמצוא כיצד אתם מתמודדים איתם ואחד עם השני. בעזרת התשובות על השאלות הללו תוכלי לקבל הבנה מה את רוצה לעשות. דרור

מה ההבדל בין דכאון לבין דכאון קליני?

שלום לך, אין הבדל ממשי בין המינוחים. אבל מאחר ודכאון הפך למונח שגור בשפת היומיום, ואנשים רבים חשים דכאון, מכריזים על עצמם בדכאון קיים לעיתים הצורך להבחין בין תחושות דכדוך, לבין דכאון קליני העונה על קריטריונים ברורים ומוסכמים של דכאון. דרור

שלום שמי מישל אני בת 27 בת להורים פרודים עליתי לארץ לפני 16שנה עם אמי ואחותי, בחו"ל עברתי ניצול מיני מצד קרוב משפחה שנמשכה תקופה ארוכה לפחות שנה הורי לרוב לא היו בבית הם היו אנשים משכילים ועובדים לרוב אני ואחותי היינו לבד בבית אחותי בישלה מגיל 6 וכך היא דאגה שלא ניהיה רעבות , את החום כניראה חיפשתי אצל בן דוד של אבא שלי הוא היה מין בייביסיטר שלנו , אני זוכרת שהוא התחיל לגעת בי , לפי הרציונל הייתי אמורה להגיד לו להפסיק אבל שיתפתי איתו פעולה מדובר בילדה בגילאי 6-8 לאחר שעליתי לארץ לרוב היינו בפנימיה כדי להקל על אמא מבחינה כלכלית אמי אומנם איזה חמה ואוהבת היא תעשה כמעט הכל בשבילנו היום אני סובלת מדיכאונות מצבי רוח משתנים מתרחקת מהחברה ,הפרעות אכילה בולמיות למרות שאני לאט לאט יוצאת מזה ואני מאמינה שאצליח , אני לא מסוגלת להיכנס למערכת יחסים , מצד אחד יש לי משיכה לגברים וכן הייתי רוצה לחוות זוגיות מצד שני אני לא מסוגלת להיכנס למערכת יחסים בריאה (רק יחסי מין מזדמנים לאחר מכן אני מרגישה גועל), אנשים מתפלאים מכך שאין לי בן זוג אומנם אני בחורה דיי יפה מרשימה גבוהה אתלטית ורזה (מכורה לכושר כדי חלילה לא להשמין ) מבחוץ אני ניראת פורחת מאושרת חברמנית מבפנים אני בודדה מבולבלת מאוד אולי אפילו נרקיסטית, יצרתי לא מזמן קשר עם אבי אך האדישות שלו הוציאה אותי מדעתי מבקשת עצה דחוף מה אני אמורה לעשות איך להמשיך ?אני חייבת כמה עצות

מישל שלום, סיפור חייך נשמע מורכב, עם תחושה מתמשכת שאין מי שממש ישמור עלייך. ואכן שאת נפגעת עקב כך תקופה ארוכה. הקושי שלך להיכנס למערכת יחסים מובן. מערכת יחסים דורשת אמון בסיסי. ולך מן הסתם לא קל לתת אמון. בוודאי לא כאשר זה מערב זוגיות עם גבר ויחסי מין. העצה הטובה ביותר שאני יכול לתת לך היא להכנס לטיפול בהקדם. לעבד את החוויות שעברת, לגלות איך זה כשיש מי ששומר עלייך, להצליח לחוש אמון ולבסוף גם להצליח לא לפצל בין מיניות, שמעוררת אשמה, לבין חום וקרבה שאת מעוניינת בה. דרור

אין לי מושג מה בדיוק אני הולכת לכתוב.. כל מה שאני יודעת עכשיו זה שאני מרגישה צורך עז לפרוק.. יש כל כך הרבה דברים שיושבים אצלי בלב, קודחים לי במח.. רובצים לי על הגרון.. זה כמו פרח שנפתח.. כל מה שבפנים יוצא... די כבר........ אין לי כח להמתין עד לפגישה מחר.. אני צריכה את הרכות.. מי שיקשיב לתחושות הרבות האלה בי.. לרגש העולה... לכאב.. וגם לדברים היותר טובים שיש לי היום בחיים (זה אבסורדי בשבילי להבין עד כמה קשה לי ובמיוחד פה לציין; כן! עם כל הכאב, והדברים המסוכנים הפנמיים הללו שבנפשי.. – יש לי היום גם טוב בחיים..) האושר הכי קטן טמון בהסכמה להנאה מהדברים הקטנים ביותר, אני עכשיו יושבת לי על המיטה בחדרי, עם דלתות מרפסתי פתוחות לרווחה, רוח מנשבת.. איוושת עלים.. אפילו ציוץ ציפורים לעת ערב.. וזה מה שטוב לי... זה כ-ל מה שטוב לי עכשיו.. עלתה בי מחשבה כל כך פשוטה אך כלל לא ברורה..; איפה הייתי כל השנים הללו..? למה עד היום לא ראיתי את אור השמש..? כמה קבורה הייתי בתוך עצמי.. (ועדין, תוך כדי המילים.. בא לי לברוח עכשיו פנימה..) כמה לא הייתי פנויה לבחון את החלל החוץ גופי.. אני מרגישה שהאור הזה שנכנס לחיי הינו מעין הצצה של הנאה.. אפילו קצת היסתנוורות.. אבל תמיד כל כך חשוב לי לקחת מידי פעם גיחות פנימה.. לא תמיד ממקום בריא כחווית הטיפול אלא גם בכוח, דרך הכאב, החפירה האין סופית בכאב.. ההתעקשות לשחרור.. או אולי הפחד..?? המקום שאפילו לפעמים רוצה לחזור לחתוך.. או להשתכר.. או לאכול ללא הפסקה. המקום הזה של ההרס.. המקום התפוס הכואב והמכוער הזה.. המקום הזה שעדין לא מבין למה יש לי כל כך הרבה בעיות.. (או שזה רק נראה לי.. קיצונית אני..:)) למה החיים כל כך מורכבים.. למה קשה קשה קשה.. למה אני חווה יחסי אישות כדבר פוגע, חודרני, יורה, כואב, אגואיסטי.. הרי תודה לאל לא חוויתי אונס מעולם.. רק ניצלו אותי ריגשית ומינית ריגשית.. לא מינית פיזית... אז עד היום אני צריכה להשאר חנוקה..? עד היום שנתיים בתוך טיפול אני צריכה להיות תקועה על איך להסביר (עוד קודם לעצמי) מה קורה לי שם בפנים כשנושא זה עולה על פני השטח..? למטפלת אפילו לא יודעת אני באמת להסביר.. איך מגדירים כאב עלום זה..? איך משחררים אותו..? איך משתחררים ממנו..? איך לא נגעלים.. איך מבינים שדרך הטבע הוא נכון, בריא.. מזין.. ((((((((???)))))))) אני צריכה משהו שיהיה איתי פה.. אני צריכה את המטפלת שלי.. (כל הכבוד לי! אני סופסוף לשם שינוי מעיזה לאמר שאני צריכה..) לא רוצה להיות לבד אבל קשה לי גם עם הביחד... כי ביחד (הפעם הכוונה לזוגיות) יש את הפחד מהאקט המפחיד הזה.. וזה לא פחד מאינטימיות רגשית.. זה פחד מ... ((((((((((((((מ-מה???)))))))))))))) ושוב אני תקועה.. איאפשר להגדיר.. לא פלא שאני כל הזמן חולמת על נחשים... (סמל פאלי לפי פרויד) ואני הורגת אותם על ידי מקל.. העיקר שלא יפגעו בי.. ולא יעשו לי שום רע.. ולא יהרגו אותי.. מצחיק, עד היום לא חשבתי שחלומות על נחשים יענינו את המטפלת שלי.. או שהיו כל כך הרבה מצבים כואבים עד לכדי טירוף בחיי שהזנחתי את החלומות.. הרי חלמתי אותן במהלך השנים האחרונות.. זה לא חדש.. אמרתי לעצמי.. אלו רק נחשים.. נ-ח-ש-י-ם!!!!!!!! למרות שכן חלמתי בעבר שמשהו שהיה אמור להגן עלי בשעת מלחמה ירה לי כדור באיזורי האינטימי.. והוא היה גבר.. ו'נפל' מעלי מפאת כדורי האויב ששוטטו באוויר.. הזוי.. הרגש אכן מתבטא בחלומות.. אני רוצה עוד חלומות.. (תגידי את נורמאלית..?? עוד סיוטים..??) כדי שאני אבין עוד?? שאבין למה כל כך כואב לי?? למה אני בוכה, נחנקת ונסגרת כשמדובר במיניות..?? על מה אני מגינה?? את מה אני מגנה?? דיייייי מילים לא יכולות לתאר. אבל חשבתי שיותר טוב לי לאחרונה.. מתחילה לפרוח בזכות ועזרת הטיפול והמטפלת.. אז למה עכשיו..???? למה?? למה??? ל-מ-ה-????????? אלוהים אני לא יכולה.. לא יכולה שכל דבר קטן מערער אותי.. גורם לי להפסיק לנשום לכמה שניות.. גורם לי לרצות לברוח.. להתנתק.. לחתוך..?? היום ראיתי משהי הרחוב עם סמנים על כל הידיים.. ופתאום קלטתי איך זה יכול להראות מבחוץ.. נורא.. למה אני עשיתי זאת לעצמי.. או במילים אחרות.. למה מגיע לי להיות בכאב נפשי מטורף שכזה.. למה מגיע לאחרים..?? למה אנחנו סובלים!!! למה אני חוזרת ל'למה'.. בכל פעם מחדש אני צריכה לאמר זאת לעצמי... זה לא יוביל אותי לשום מקום. אז למה אני שואלת למה?? די כבר זה לא משנה.. כואב לי וזה מה שאני אומרת שוב ושוב דרך מילה זאת... והראש מורכן.. ויש רצון לחייך אבל הלב כואב... דומע, בוכה.. ואולי אף מדמם...? קשה לנשום בבהירות.. אולי אני מגזימה בנוגע לכאב המטורף ולא מוסבר הזה שלי..??? אולי אני לא מוותרת לעצמי..?? אולי אני סתם נועלת את עצמי..?? זה לא טוב מה שקורה פה.. אני מתחילה לזלזל עכשיו בעצמי.. מתחילה לפקפק בעצמי.. הרי לא נאנסתי. לא. לא. לא!!! אז ל-מ-ה??? ושוב אני מזלזת בעצמי.. הפכתי את הסיגר לשריפה..??? הרי האש קיימת בסיגריה לכדי שימוש פשוט בלבד.. ואנשים רעים הפכו אותה למצית.. או שאין כזה דבר אנשים רעים.. אולי אומר אנשים שרע להם... כמה לא מקרי.. אנשים שרע להם 'הפכו את הסגירה למצית, לאש'.. וזה מה שאני עושה לעצמי...? לא??? אני מנפחת? מגזימה??? אני סתם??? לא שווה?? מילה פנימית שלי, היא גוזמה...????????????? כואבת. לא מבינה. ~נילי~

נילי שלום, הכאב בדברייך עובר. את מרגישה שלמרות שעכשיו את מסוגלת יותר להיות בטיפול, להיפתח ולרצו בנוכחותה, את מוצפת שוב ברגשות קשים. רגשות הקשורים בעיקר לקושי לקיים יחסי מין, ללא שאת מסוגלת להסביר מדוע. אני חושב שהדברים הללו קשורים. את מתארת קרבה הנוצרת בינך למטפלת, קרבה שתמיד מעוררת בך חרדות, אבל אולי יותר מכך הביטחון שלך בה, ההרגשה שברים מסתדרים בחלקם מאפשרים לך להעז ולגעת בנושא קשה, אולי הקשה ביותר עבורך. וזה מתבטא בטיפול, בפגישות וביניהן. אני לא בטוח שאת צריה להסביר למטפלת את שאינך מבינה. נראה לי שכרגע שתיכן ביחד במקום מבולבל מעט. ששתיכן תצטרכו ביחד לחפש לאן הולכים מכאן, כיצד שורדים את חווית האימה של אי ההבנה. חוויות שעד היום עברת לבדך, וכיום ייתכן ותוכלי לעבור ביחד איתה. אני מבין שזה קשה, שזה מעורר בך דברים שאת לא אוהבת בעצמך, אבל נראה לי שזה חשוב. בהצלחה, דרור

שלום דרור עברו עלי ימים מאוד מאוד קשים, המפלצת שבי תפסה את מקומה בנסיון לשלוט ולעשות סדר בתוכי כמו שרק היא יודעת. המוות מול עיני כבר ימים, הרצון לחדול, הכמיהה לשקט, למנוחה, ליציאה מעצמי- מגופי ונפשי שאני מתעבת כל כך. ידעתי שאם אצור קשר עם המטפלת, היא תהיה איתי ובשבילי, ולכן נמנעתי מכך. עד אתמול. שהיה קשה במיוחד. שהמוות היה טוב ונכון וזמין מתמיד. בסוף המפלצת התקשרה למטפלת. לא יודעת מה חשבתי לשבריר שניה שגרם לי לעשות את זה. אבל מסתבר ששבריר שניה מספיק כדי לרסק אבל גם כדי לנסות להחזיק. לא יכולתי לדבר איתה, לא יכולתי לשתף במה שמרגיש, במה שקורה בפנים, למפלצת. לי. רק בקשתי ממנה שתבוא. רק שתבוא. היא ידעה שמשהו קורה לי. היא ידעה. התחננתי שתבוא. אמרתי לה שאני רוצה שתבוא. בהתחלה היא אמרה שהיא לא יכולה לבוא. שהיא יכולה לדבר איתי, שאני יכולה לשתף אותה וכך היא תהיה איתי. אבל אני לא יכולתי לדבר. רציתי שתבוא. אז אמרתי לה, שאין דבר כזה "לא יכולה" יש "לא רוצה". ואז היא הודתה. שהיא לא רוצה לבוא. ברגע שהיא אמרה את המשפט הזה, כמה שהייתי מרוסקת, התרסקתי והתנפצתי עוד יותר. הפכתי לגרגרי אבק, שהיא עשתה עליהם "פוווו" והתפזרתי לכל עבר. לא יודעת מה חשבתי באותו שבריר שניה שהתקשרתי ובקשתי שתבוא. אבל יודעת מה חשבתי והרגשתי ברגע שהודתה שהיא לא רוצה לבוא. כי מי בעצם ירצה לבוא למפלצת? מי ירצה לראות מפלצת? מי ירצה להיות עם מפלצת? מי ירצה להתקרב למפלצת? במיוחד כשהוא כביכול יכול "לפתור" את המצב בשיחה בטלפון. אפילו אני המפלצת, לא סובלת את עצמי. אני מתעבת אותי. אם רק הייתי יכולה להתרחק מעצמי וממה שבתוכי. אם רק הייתי יכולה לברוח לי, להתרחק ממני, להיעלם לי. גם אני הייתי מאמצת את המרחק בכייף גדול. בשמחה אדירה. הרי זה חלק ממהות המוות, החידלון- שלא אצטרך לסבול את עצמי כל הזמן. והנה היא. המטפלת. זאת שתמיד אומרת שאני לא מפלצת. זאת שאומרת שאכפת לה. שהיא אוהבת. היא שאומרת שיש שם ילדה קטנה. היא. היא שלא רוצה לבוא, להתקרב אלי. המפלצת. חשבתי שזה כואב. חשבתי שאני כועסת. אבל הכאב והכעס תוך שניות הפכו להבנה אמיתית, כנה. שאף אחד, שהוא שפוי, לא ירצה לבוא למפלצת. שגם ככה היא כל כך סובלת אותי פעמיים בשבוע. פעמיים יותר מידי. ומחר דרור, מחר צריכה להיות פגישה. אבל המפלצת מוחה. המפלצת לא רוצה ללכת. לא רוצה לראות אותה. המפלצת רוצה לתת לה את המרחק שהיא רוצה. המפלצת לא רוצה לגרום למטפלת לעשות משהו שהיא לא רוצה, שלא טוב לה. המפלצת, כמה שהיא תמיד פוגעת בכולם ולא אכפת לה מכלום, המפלצת פתאום מבינה שמה שהיא תמיד חשבה הוא הנכון, שאין לה- לי מקום כאן. זה לא מקום למפלצות. וגם לי, למפלצת מגיע לנוח. ומחר.. לא יודעת מה לעשות עם הפגישה מחר.. יודעת בוודאות שלא רוצה ללכת. יודעת גם שלא רוצה לקבל ממנה טלפון כשלא אגיע. יודעת שגם לא רוצה לדבר איתה יותר בכלל. אף פעם. לעולם לא. כמעט חמש שנים של טיפול, שבסופם אני מקבלת, מבינה, ושומעת ממנה את מה שתמיד ידעתי - אני מפלצת שלא רוצים לבוא ולהתקרב אליה. שהיא דוחה, מגעילה ומעצבנת. שמרחק ממנה זה הדבר הכי טוב והכי נכון.

שיר שלום, כאב לי לשמוע את דברייך. כאב לשמעו אותך חשה את עצמך כל כך מפלצתית כל כך לא רצויה, דחויה עד כי ברור שאף אחד, גם לא המטפלת שלך לא ירצו להיות בקרבתך. ברור עד כדי כך שזו האפשרות היחידה הקיימת. ברור עד כדי כך שאין מקום להעלות ספק, לשאול שאלה פשוטה "למה לא". ייתכן שכפי שאת חושבת אף אחד לא רוצה להיות לידך ואת ממהרת לאמץ אפשרות זו ולהזדהות איתה. אבל יכולות להיות אפשרויות נוספות. אפשרויות שלא ניתן להן מקום. חשבתי איך באותו רגע עבורך הייתה רק אפשרות אחת. שהיא תגיע. אפשרויות אחרות שהיו זמינות לך לא היו מספקות. ולבסוף באה האכזבה הבלתי נמנעת, או שמא היא כן נמנעת, וגם לך יש חלק ביכולת למנוע אותה ולא רק לה. אני דווקא חושב שחשוב מאוד שתלכי מחר לפגישה. שתדברי על מה שהרגשת, שתנסי לשמוע ממנה מדוע היא אמרה שהיא לא רוצה. שתאפשרי לעצמך משהו חשוב מאוד,את האפשרות לחשוב שאת רצויה, שלא רוצים להיפטר ממך. כמה שאפשרות זו יכולה להיות גם מאיימת. דרור

אתה יודע דרור?.. הלכתי היום לפגישה. לא יודעת מאיפה באו הכוחות האלה לגרום לי להיכנס לשם. אבל הלכתי. ואני מצטערת שהלכתי. ואני אשמה שהלכתי. ואני אשמה בכל מה שהיה ולא היה שם. בהתחלה שתקתי. היא דווקא "שמחה" לראות אותי אחרי כמה ימים שלא התראינו. שוב משחק שקרי שלה מולי. ומה אני אגיד לך.. היא משחקת מצוין. כמעט ממש אמיתי. היה לה קשה עם הכניסה הזאת שלי. כנראה ציפתה שאבוא בגעגועים, אושר, שמחה, רצון או לא יודעת מה. אחרי שתיקה שלי ונסיונות שלה להבין, התחילה הדיפה ואחריה התקפה. כמובן שלי אותה. בסוף גם הצלחתי להוציא אותה מדעתה והיא גם התקיפה אותי. ובין לבין, המילים השקריות שלה. שהיא אוהבת אותי. שאני יקרה לה. שזו זכות לטפל בי. שקרים ושקרים ושקרים. והכל בכזאת טבעיות. אמרתי לה שאני לא רוצה לשמוע אותה. ניסתה לדבר. לא רציתי להקשיב. לא יכולתי להקשיב. לא יכולתי לקבל. לא יכולתי להבין. כי מה אני אמורה להבין? שבשבת היא לא רצתה לראות אותי ופתאום היא נורא חיכתה לפגישה היום לראות אותי? שבשבת דיבר החלק השפוי שבה שלא רצה להתקרב ולבוא למפלצת והיום דיבר איזה חלק שלה? זה שנאמן כל כך להיותה מטפלת? זה שמחייב אותה להיפגש איתי כי בלו"ז יש לנו פגישה? החלק שרוצה להרגיע אותה בזה שהיא מטפלת מצוינת שעושה את מה שהיא צריכה ורוצה? האמת היא שהיא באמת מטפלת מצוינת. כל כך מצוינת שנפלתי בפח הפיקציה של טיפול. כמעט חמש שנים שהיו בהם רגעים אמיתיים בהם כמעט האמנתי לה שהיא לא חושבת שאני מפלצת. ובתוך כל זה, היא מצאה לה זמן להגיד לי שהיא יוצאת לחופש בקרוב. כל הפגישה לא הסתכלתי עליה, אף לא מבט אחד חטוף. כשיצאתי לא יכולתי לומר לה שלום. מבט בריצפה, פה שותק ורגליים סוחבות לשום מקום. לא יודעת מה לחשוב, להרגיש, להבין. אתה יודע דרור? מי שנולדה להיות מהלידה זונה, שרמוטה, מפלצת (ועוד) צריכה פשוט ללמוד לקבל את זה כמות שזה בלי לנסות לשנות את זה, בלי להכניס את עצמה לאיזו פיקציה של טיפול. אני צריכה להיות "גאה". אלוהים בד"כ נותן לכל אחד דבר או שניים "טובים". לי הוא נתן את כל הדברים הטובים. כמו שכתבתי לדוד ולמלי, אני במאסר עולם בתוך גופי ונפשי המפלצתיים המתועבים. וככה זה ישאר. עד החידלון. אין לי כח יותר דרור. פשוט אין לי כח. עייפתי מהכל, מכולם, ובעיקר מעצמי. אין לי כח לשמוע שקרים שאנשים טורחים להגיד לי על מי ומה שאני כביכול. אין לי כח שבכל פעם מישהו מצליח לפוצץ את הבועה שאיכשהו מנסה להגן עלי. אין לי כח יותר. ואני תוהה. למה אני ממשיכה ככה. למה אני לא עושה פעם אחת את מה שאני רוצה. את מה שאני חושבת שנכון וטוב לי. למה אני לא נותנת לעצמי את החנינה שאני כל כך רוצה. למה מפלצת צריכה להתרפס בפני אלוהים שיקח אותה. שיגאל אותה מהעונש שלה. וכן, אני יודעת את התשובה. זה בגלל שהעונש מגיע לה. מגיע לה את העונש הנורא מכולם. מגיע לה לסבול את עצמה כל הזמן. כל החיים. לחיות את העונש. לחיות אותה. אלוהים לא גואל מפלצות כל כך מהר. אלוהים לא ממהר לתת חנינה למפלצות. הלוואי שיהיה בי את הכוח לא ללכת יותר לטיפול. לפחות עד שתצא לחופש שלה. שתחזור. וגם אחרי זה. הלוואי שמישהו יקשיב לי, שאלוהים יקשיב לי. לבפנים שלי. הלוואי שיקח את המפלצת. אותי. עייפתי מחיי שקר, מניפולציות, משחק. עייפתי מחיי הזונה, השרמוטה המפלצת. עייפתי מעצמי. שמישהו יקח אותי מעצמי. שמישהו יוציא אותי ממני.

מאד נוגעת פנייתך. הבקשה שלך שהיא תבוא והתנגדותה נדמו לי כאדם הניגש לבחינה בקורס אותו לא למד ועוטף עצמו באות הכשלון. מדוע את עושה זאת לעצמך?נעטפת בכישלון לא לך מתבוננת בעצמך דרך משקפיים המעוותות את הווייתך.כמה עושר את עלולה לגלות בך כשתגשי "לבחינות הנכונות". (משא כבד..) בהצלחה.

לצוות שלום רב. יש לי אחיין בן 29,חולה סכיזופראניה. האיש מבריק מבחינה אינטיליגנטית,לומד במכללה,ממוצא ציוניו הוא גבוה,אולם הוא אינו מודע לעצמו.הוא חי בתוך עולם אוטיסטי לחלוטין,אין לו כמעט שום מגע עם אנשים (הוא עובד במשמרות ,ואינו מצליח לקיים קשר ישיר עם האנשים שעובדם איתו כבר שלוש שנים ברציפות,וגם עם האנשים אשר לומדים איתו) וכאשר שואלים אותו מדוע הוא לא מצליח לקיים קשר עם אנשים ,הוא ישר עונה בצורה שמאשימה אותם,ובונה תיאוריה שלמה סביב מה שהם עשו לו ,ולמה הם שונאים אותו,ולמה אף אחד לא מדבר איתו,ושהוא מסכן,ושכולם נגדו.כאשר המציאות היא שהוא אינו יודע לחשוב בצורה שונה,בצורה חברותית יותר,להיות חלק מהכלל. הבעיות החברתיות שלו נוגעות גם לחייו האישים,הוא אינו מקיים קשר עם אף אדם (הוא גר בשכירות עם שותפה,ואינו מסוגל לא להתרגז מכל דבר שהיא עושה,להתעצבן ולהאשים אותה בכל דבר רע שקורה לו). הבעיתיות היא שהוא אינו מודע לכך שהוא חי בהזיה,הוא עדיין חושב על אנשים מהעבר שלו,עולמו הפנימי הוא מאוד עשיר,הוא קורה המון,ויושב מרותק שעות על גבי שעות מול המחשב. אני יודע שבשיחה שנהלתי איתו הוא אומר שהוא חושב על אנשים,ובעיקר על המשפחה שלו,ושהם מאוד מעצבנים אותו,ושאנשים מאוד מרגיזים אותו.המשפחה מאוד מתוסכלת מכיוון שהיא אינה מצליחה לגרום לו להבין שהוא הוזה,ובעצם הוא כלכך בודד שהוא יוצר מציאות פנימית שהיא שונה לגמריי מהמציאות החיצונית. הוא מטופל מזה חמש שנים בטיפול פסיכולוגי,וטיפול תרופתי,מה שקצת עוזר לו,אבל אין שיפור וחזרה לאיזה שהוא מצב שאפשר להגדיר אותו כ"נורמלי". במקום לנסות ליצור לעצמו קשרים על אנשים ,הוא מסתגר בתוך עצמו,שומע מוסיקה,וקורא.הוא חי בתוך עולם פסיכוטי,שמכיל הזיות שמיעה,ראייה(הוא טוען שהוא הוזה,מה שבכלל לא נכון). אנחנו אובדי עצות,מה לעשות????? נשמח לתשובה. המשפחה המודאגת.

שלום לך, ההתמודדות עם מחלת הסכיזופרניה היא התמודדות קשה, הן לסובל ממנה והן למשפחתו כך שאני יכול להבין את הרגשתך. אחד הדברים הקשים ביותר הוא התהליך שיש לעבור והוא ההבנה שזו מחלה, ושכמו מחלות רבות היא מטילה הגבלות מסויימות על חיי האדם. הגבלות שניתן להפחית אותן במידת מה אך במקרים רבים לא ניתן להעלימם לגמרי. נשמע לי שהאחיין שלך מעדיף להסתגר משום שהמפגש עם אנשים, עם העולם מאיים עליו מעורר בו חרדה עצומה שהוא ייפגע,שכולם סביבו רוצים ברעתו. טיפול תרופתי ופסיכולוגי אכן מסייעים במידת מה אך הם אינם מעלימים לגמרי את המחלה. קצב ההתקדמות משתנה מאדם לאדם, נסו להבין את הקצב שלו, לקבל אותו ולא לנסות להאיץ בו כל עוד הוא מטופל. במקביל אתם יכולים לנסות ולפנות לייעוץ שיעזור לכם לקבל את המחלה להבין כיצד להתמודד עם זה. דרור

שלום אני עובדת סוציאלית במקצוןעי שעובדת עם נערות במצוקה... שאלתי היא האם אתם יכולים לכוון אותץי לאתר מסויםן שבו אני יכולה להיעזר בעבודה שלי ושיתן לי שיטות לטיפול בנערות במצוקה במיוחד נערות שעברו אונס או התעללות מינית????????? תודה

שלום לך, טיפול בכלל וטיפול בנפגעי ונפגעות תקיפה מינית בפרט דורש הכשרה שבעזרתה ניתן אמנם גם לשלב הבנה תיאורטית אך גם ניסיון קליני והדרכה צמודה. משום כך אני לא חושב שאתר אינטרנט יוכל לתת לך את המענה הדרוש. את יכולה בשלב ראשון לקרוא את הספר של ג'ודית הרמן "טראומה והחלמה" שנותן הבנה טובה על החוויה פנימית של נפגעות תקיפה מינית. אבל בהמשך הייתי ממליץ לך לפנות ולקבל הדרכה צמודה בעבודתך. בהצלחה, דרור

ניסית להירשם לאתר "פסיכולוגיה עברית"? אולי בפורומים שם תמצאי מענה.

הי עו"ס, :-) אתר המרכז מידע בנושא נקרא 'מקום' (חפשי בגוגל). אני מסכימה עם דרור, שקריאת חומר הנה רק חלק מההכשרה הנדרשת, אולם אפשר באמצעותו לקבל תמונה לגבי התחום, הסוגיות והתכנים העולים ממנו. מעבר לכך, לא פירטת באיזו מסגרת את עובדת. ביה"ס המרכזי לעובדים סוציאלים עורך הכשרות שונות (גם) בנושאים אלה. כדאי לבדוק אם תוכלי להשתלב בקורס מתאים דרך מקום עבודתך. בנוסף, אפשר כמובן גם לחפש הדרכה מאיש מקצוע שמתמצא בתחום. בהצלחה!

תנסי את אתר "מקום". אולי לא תמצאי שם ממש שיטות טיפול, אבל בהחלט תוכלי ללמוד דבר או שניים על הנושא ועל התמודדות של נפגעות עם טיפול.

שלום לך, התוכלי בבקשה למסור לי את מס. הטלפון / כתובת דו"אל שלך ע"מ שאצור עימך קשר ? מתעננינת בהסבה לעו"ס. תודה רבה על מענה מהיר. אורנה

לפני יציאתי לחופשה בת חודש אמרתי למטפלת שברצוני לסיים את הטיפול. אח"כ היא יצאה ל-שבועיים חופשה. חזרתי לפגישה נוספת ואמרתי לה שאני מבקשת לסיים את הטיפול, היא אמרה את מחליטה, החלטתי להפסיק לבוא ותגובתה - לא ציפיתי. נשמע מקולה קצת כעס . הפרידה נעשתה לא כפי שציפיתי אני ,חזרנו לפגישה נוספת כדי ליישר את ההדורים ובכל זאת לא הכל היה חלק. הקשר בינינו היה טוב היתה כימיה אבל הרגשתי שהגענו לקו הסיום. מרגישה שהכל נשאר פתוח ודברים לא נסגרו. האם יש טעם ליצור קשר לאחר שאבק הכעס יחלוף? או לתת לזמן לעשות את שלו. תודה על התשובה.

רעיה שלום, סיום טיפול הוא דבר לא קל, הוא מעורר רגשות שונים, בדומה לפרידה מאדם קרוב. כעס לעיתים קרובות מעורב בפרידה. מדברייך אני מבין שאת חשה שהמטפלת כועסת עלייך, וייתכן והיא באמת כועסת, או פגועה. אבל מה את מרגישה לגבי הפרידה. האם את יכולה להבין מדוע בחרת לסיים טיפול שלדברייך היה משמעותי דווקא לפני נסיעתה לחופשה. האם ייתכן יש קשר לכך שהיא נסעה לחופשה של חודש. האם לעיתוי הנסיעה שלך מיד לאחר מכן יש קשר לכך? ולבסוף, האם את מבינה מדוע משהחלטת על סיום רצית או קיווית לעשות זאת באותה פגישה. ללא עיבוד של הרגשות ושל הטיפול? אני לא יודע את התשובות לשאלות הללו אבל נראה לי חשוב שהן יהדהדו קצת ויינתן להן מקום. הן גם יכולות לתת לך מענה כלשהו לשאלה מה לעשות כרגע, האם לברר האם היא כועסת באמת ומדוע. לברר האם בך יש גם חלק שמתקשה עם הפרידה ומעוניין להישאר בקשר כלשהו. לברר האם גם את חשה פגועה ממשהו. אלו דברים שכאמור את יכולה לברר עם עצמך או לבקש לברר איתה בטיפול. דרור

אני בת 36,אם ל-2, בשנתיים האחרונות סובלת מפעילות יתר של בלוטת התריס. בשיחה ארוכה שהייתה לי עם הומופטית הוסבר לי שהמחלה פורצת על רקע ריגשי, אכן בתקופה ההיא עבדתי בעבודה שאימי הייתה הבוסית שלי, מייד עם כניסתי לעבודה התבשרנו שיגיע פיקוח לכל הצוות ,עובדה אשר הכניסה מתח וחרדה לשתינו (לי ולאימי)במיוחד שלא עסקתי ממש בתחום שאותו למדתי בצורה אקדאמית, אנשים שהיו צרכים לדעת שאני ביתה, ידעו והיתר לא, עובדה שהקשת עלי מכוון שאני מחשיבה עצמי לאדם ישר. אימי תרגמה את מבטי\התנהגותי כאדישים, עובדה לא נכונה משום שאנחנו מתנהלות אחרת, בסופו של דבר הצלחתי מאוד, יצרתי קשר טוב עם האנשים עימם עבדתי וקיבלתי ציון לשבח על עבודה שהגשתי.(יותר מאימי, עובדה שנראה לי שגרמה לה לא להגיש עבודה שנה לאחר מכן לפיקוח, הרחתי חוסר פירגון מלא מצידה, אבל זו כבק בעיה אחרת). דודתי, כלומר אחותה יעצה לאחותי ולי ללכת ולדבר עם אימינו, מתוך אמונה שהשיחה תיהיה בונה,מתקנת זורמת. מצאנו את עצמינו בחזית של מלחמה בעימות מאוד לא נעים, אימי התנהגה כקטגורת ,היא הזכירה דברים מהעבר לא רלואנטים, היא הסבירה כמה קשה היה לגדל אותי וכמה הייתי צריכה ליתמך בה בשלבים שונים בחיים, מבחינה ריגשית. היא הזכירה שבגיל צעיר מאוד בשנה מסויימת היא הסכימה שאהיה חברה של ילדה דחוייה בכתה, כי הילדים לא רצו אותי, דבר שהמחיש לי את רוע הלב בשיחה שכן אין לי טראומות חברתיות מהילדות, בנעורי היו לי את החברות שלי ,לא הייתי מלכת הכתה, אבל מלבד תקופה קצרה שהייתי ילדה מלאה , אני זוכרת הרבה טוב בנושאים חברתיים עם בנות ובנים. אימי ואני מתקשרות במיוחד סביב מחלות שלה\שלי ובדיקות רפואיות ופחדים. היא דומיננטית שתלטנית .אבי אדם חלש שאינו יודע ליצור קשרים חברתיים, לחוץ ומעצבן למרות שנאמן למשפחתו. אני רואה שאימי מעוניינת להתקרב, במיוחד בשנה הקרובה לפני יציאתה לפנסיה,אני מפחדת מהמפגשים והשיחות בניינו. לא רוצה ליכנס לעימותים ויודעת שאני לא אשנה אותה. אני עוסקת באמנות,מציגה תערוכות וזוכה לציניות כשהזמנתי לפתיחה של תערוכתי מצד הורי. לי היה ברור כמו שהשמש זורחת שהורים צריכים להגיע לתערוכה של ביתם, לפתיחה. אימי הגיע בסופו של דבר, אני שומעת אותם "משויצים" בי לפני זרים, אז למה הם לא מתנהגים אחרת איתי, למה כל דבר נקנה בקושי ומדוע היחסים עכורים כל כך, מדוע אנחנו "מתגבשות" רק לפני בדיקות. אני מנסה להתעלות ולהבליג ומוצאת נחמה בעשייה יצירתית במסגרת אמנותית שאני נמצאת עם זרים, אני חברותית, טוב לי עם חברים שיצרתי לי עם השנים. האם אימי מתוסכלת מאבי, מחייה?אולי מות אחי לפני 26 שנה משפיע וייצר בה פחדים וגם בי כמה?\אמה החולה שנפתרה לפני כשנתיים. אני זוכרת שחזרתי עם אבי בכתה ז' מיום הורים והוא אמר שאמרו שאני נבונה היא אמרה: שיפסיקו להגיד לי שהיא חכמה, היא לא כ"כ חכמה וכשבכיתי פעם על משהו שאבד, היא אמרה "אפילו על אחיך לא בכית ככה" במקביל הורי עזרו לי לפרק ולהעביר את תערוכת היחיד שלי,מכוון שקשה לי בריאותית, אימי הציעה לי ושמחתי על העזרה. אולי תוכל להסביר לי את יחסי השנאה-אהבה האלה? כרגע אני לפני 2 תערוכות קבוצתיות ויודעת שאם הזמין אותם והם לא יגיעו אפגע בטח שפחות כבר התרגלתי, אני מנסה להתנחם ב"תיקון" שאני מעבירה לבנותי, אני מנסה לגדלם עם בטחון בעצמם ובדרכם, עם פתיחות, בלי חרדות. אני יודעת שהם מקסימות וטוב לי איתם.

שלום לך, אני מבין מדברייך שעיקר הקושי שלך הוא מול אימך למרות שייתכן ואת כועסת גם על אביך על שאינו חזק מספיק ותומך בך מספיק. הקשר שלכן נאה כקשר מורכב מאוד, מהמעט ששמעתי אני חושב שהיא מאוד חשובה לך, ונראה לי גם שלמרות הכל גם את מאוד חשובה לה. את האכפתיות הזו אתן מצליחות להרגיש ולהראות סביב בדיקות רפואיות. זו הדרך בה אתן מצליחות לתקשר ואני תוהה מדוע דווקא כך. ייתכן ורק אז אחת מכן יכולה להראות חולשה ולבקש עזרה מבלי להרגיש מושפלת ומבלי שהאחרת תצטרך להראות שהיא שווה יותר. בעיקר כך נראה לי לאמא קשה להראות פגיעות. היא גאה בך מן הסתם כפי שהיא מראה לאחרים, אך מולך היא חשה אולי פחות טובה, קטנה יותר. מאוד יכול להיות שלא ניתן לשנות את אמא. אבל השאלה היא האם את יכולה להצליח למצוא עם עצמך דרך אחרת להרגיש מולה. לבין מה קורה לך, להבין מדוע את יכולה להראות לה פגיעות רק מול מחלות, ובעיקר להבין כיצד את מתמודדת עם המצב ביניכן. את יכולה לעשות זאת לבד או בעזרת איש מקצוע אבל חשוב שתנסי לעשות זאת. דרור

שלום, אני בת 26, סטודנטית רווקה, כיום אני במערכת יחסים עם בחור מדהים שאוהב אותי ואני אותו, וזאת לאחר מערכת יחסים נוראית שהיתה לי עם האקס שלי, אשר נפרד ממני לאחר שטיפלתי בו וסעדתי אותו בהיותו חולה ובמשך 3 שנים היינו בקשר אובססיבי מצידי של אהבה חולנית, וכי היום מזה שנתיים שאיני מאוהבת בו כליל ומאושרת מכך, האקס שלי נפרד ממני בצורה מאוד אכזרית אשר השאירה בי פרנוייה שהנינה זה הולך לקרות לי שוב, הקשר בינינו התחיל לדעוך וכששאלתי שוב ושוב הוא שידר עסקים כרגיל ואז ביום בהיר אחד נפרד ממני ולמחרת שכח מקיומי ונעלם לי במשך שנה, ובנוסף אני בת יחידה להורים גרושים מאז היותי בת 10, אבי ואני עד הגעתי לגיל 18 היינו מסתדרים מצויין ומגיל 18 ועד היום מזה 8 שנים אנו בקשר מסוג און אנד אוף, מנתקים קשר או מחדשים, וניתן לומר כי אבי "נוטש" וחוזר וכך שוב ושוב וזה מבלבל אותי מאוד כי אין לי כח אליו יותר. בן זוגי הנוכחי בחור כארז, צנוע ושלו בדיוק מה שחיפשתי כל חיי וכי יש לי התחושה כי הוא מעין פיצוי על כל הסבל שעברתי בשנים האחרונות, הוא כרגע מתגורר במשך חמישה חודשים בחו"ל לצורכי עבודה זמנית וכי אנו נפגשים מידי פעם בארץ או בחו"ל ומדברים כל יום בטלפון. אני מאוד אוהבת אותו ושמחה שנכנס לחיי אך חיה בפחדים בכל דקה פנוייה שהנה הוא כבר לא אוהב אותי או יורד לו ממני והנה המערכת יחסים שלנו דועכת, מספיק פעם אחת שישכח לסמס לי או ירשום אסמס קצר ואז אני נכנסת לפחדים ופרנוייה ובטוחה שברגע שאנחנו נפגשים אנחנו נפרדים וכי נפגשנו מאז וממש לא היה זכר לאותן פרנויות וכאשר הוא חוזר לחו"ל הכל חוזר לי מחדש, ולא משנה מה שהוא עושה אשר מוכיח לי שהוא אוהב אותי, זה לא משכנע אותי שהכל בסדר בינינו עדיין, אני מרגישה שצריך שיגידו לי כל דקה פנוייה "הנה אני אוהב אותך" כדי שאהיה רגועה, וזה לא בסדר, זה לא בריא, אני משתגעת מזה וכי חבר שלי לא יודע מזה דבר. מיותר לציין שכסטודנטית לפסיכולוגיה שאיבחנתי את עצמי כבעלת חרדת נטישה, אך כמו שאומרים... הסנדלר הולך יחף... ואיני יודעת כיצד לעזור לעצמי ולהינות מהמערכת היחסים הזאת ומפירותיה... אשמח לעזרה מעמקי נשמתי, בברכה, מיכל

מיכל שלום, זו חוויה קשה מאוד לחיות בהרגשה שכל יום אדם יקר לך מאוד עלול לעזוב אותך. אני מבין מהדברים שלך שחווית מספר אירועים של נטישה עם אנשים שונים ומסיבות שונות. ייתכן שבעקבות אירועים אלו, ואוליי אירועים קודמים להם, הפנמת שנטישה היא לא רק אפשרות אלא היא גם בלתי נמנעת. וכל שנותר לך לעשות הוא לאתר את הסימנים המקדימים. וזה מה שאת עושה, גם בקשר הקודם וגם בקשר הנוכחי מחפשת את הסימן הראשון לנטישה, בטוחה שהיא תגיע. הדבר היחיד שיכול להרגיע זמנית היא אמירה מפורשת שלו שהכל בסדר. אבל זה זמני בלבד. אני חושב שלא במקרה לא פנית עדיין לטיפול, טיפול טומן בחובו את הדבר ממנו את חוששת להיקשר ואז להינטש. אבל אולי דווקא משום כך את חייבת לעצמך להצליח ולהיכנס לטיפול. לנסות ולעבד את ההפנמות המוקדמות שלך, ולהפיג את חרדותייך. דרור

אני בן 46 מטופל אצל פסיכולוגים כבר משנת 1998 . במשך כעשר שנים ויותר עברתי אצל כמה פסיכולוגים והיום אני יכול להכריז שפסיכולוגיה זו אשלייה גדולה..אני אדם חסר ביטחון עצמי, הססן ומתלבט כרוני ובמיוחד בפני החלטות גורליות.. מייסר את עצמי ברגשי אשם ובדאגנות יתר.. איני יכול להתמודד עם הבעיות ומנסה לברוח מהן. אני גדלתי אצל שני הורים סמכותיים מאוד: אבי ואחי הבכור שהיו מפחידים ואלימים ובמיוחד האח.. אמי יצור חלש שהייתה מפחדת נורא מאבי .. אני זוכר את עצמי כילד שעושה את הכול כדי לרצות את כולם.. גם כמבוגר.. גם האישה שהתחתנתי עימה(אשתי כיום).. דומה מאוד להם.. היא דומננטית והיו לנו מריבות רבות ובחודשים האחרונים היא תבעה אותי במשפט ובמשטרה ובסוף לא הצלחתי להתגרש ממנה.. הייתי חלש לקבל החלטה.. במהלך כל הטיפולים שלי אצל הפסיכולוגים לא השתפרתי.. הייתי קשוב להם וביצעתי את כל מה שביקשו ממני לעשות: דמיון מודרך, היפנוזות, הרפיות (כל זה במהלך המפגשים ומחוץ להם), כתיבת הדברים על נייר, כתיבת מכתב אבל לאחי מה אני מרגיש כלפיו בשל התנהגותו כלפיי בהיותי ילד ועל מה אני סולח לו ועל מה לא. עשיתי את כל התרגילים שהיו מבקשים ממני ושום דבר לא עזר.. היום אני מאוד מתוסכל מהפסיכולוגיה והפסיכולוגים.. אני מרגיש שהכול מלאכותי לא פותר בעיות עמוקות.. אני ממשיך להיות חסר ביטחון עצמי, הססן עד מוות, מייסר עצמי ברגשי אשם,, מבטל את עצמי לטובת האחרים, איני יכול להתמודד עם בעיותיי ובמיוחד כשמדובר בבעיות גורליות כמו המשך הקשר עם אשתי.. לאן לפנות עכשיו.. מה לעשות.. אני חושב לשים קץ לחיי ולהתפטר מכל העולם הזה.. אנא עזור לי..

דני שלום, קראתי את דברייך ואני מבין מדוע אתה חש ייאוש. אתה מרגיש שדבר לא השתנה בך למרות שהשקעת עשר שנים בניסיון לשנות את עצמך, להפוך פחות הססן, להעלות את הערך העצמי שלך בעיני עצמך, ולהפסיק לרצות אחרים, למצוא מה חשוב לך ומה אתה רוצה וכיצד אתה רוצה להשיג זאת. רק בקריאה שנייה שמתי לב למשהו שנראה לי חשוב. אמרת שעשית בטיפולים כל מה שביקשו ממך, כל מה שאמרו לך לעשות. ונראה לי שגם בטיפול, במקום ששמור לך ורק לך, הרגשת גם כן צורך לרצות את המטפלים. לעמוד בדרישותיהם ככל האפשר ובכך גם שיחזרת דפוסים מהעבר אך ללא שהם עובדו או דוברו. אני חושב שזהו נושא חשוב בהווויה שלך, הצורך לרצות. נראה לי חשוב שתיתן לו מקום בטיפול, אולי טיפול שונה הפעם, טיפול פסיכודינמי. טיפול שבו תוכל לדבר גם על מה שקורה בינך למטפל וכיצד זה משחזר דפוסים מהעבר. טיפול שאולי דרכו תוכל להרגיש פחות צורך לרצות ואולי גם יכולת למצוא מה באמת אתה רוצה. אז אני חושב יהיה לך גם קל יותר לדרוש את זה. דרור

הי, אני בחופשה מהטיפול חודש, אני לא בארצ ומתגעגעת מאד. מרגישה את החוסר בטיפול. אך נבצר ממני לחזור וכשאני אחזור המטפלת תהיה בחופש. רוני

שלום רוני. כאבי הפרידה, הגעגועים, והרצון לקשר, עוברים חזק בתיאור הקצר שלך. אני מתארת לעצמי שדיברתם והתכוננתם לפרידה הזו, ועם זאת נראה שהיא קשה ביותר... האם קשה משדמיינת? הגעגועים, כפי שכבר כתבתי היום בפנייה אחרת, הם סימן טוב, משמח, לקיומו של קשר חי, משמעותי, קרוב, ואין זה מובן אליו... ושוב, גם כאן, אני מקווה שאת (או אתה???) מצליח להחזיק את קולה של המטפלת בתוכך, ולהרגיש שלמרות שפיזית אתם עדיין לא ביחד, הרי שקולה ודמותה מוכרים ומוטבעים בך מספיק כדי שתוכל, רגשית, לחוש פחות לבד. חופשה נעימה מלי.

לפעמים סיגר הוא רק סיגר. אכן הבחנה מעניינת ונכונה. ובהחלט מוצא של כבוד... למטפלים בלבד! כל מילה נבחנת מתחת לזכוכית מגדלת, שלא לדבר - שומו שמיים - על פליטת פה אומללה (שעשויה לנבוע מעייפות פשוטה, למשל. ואז ברור שחייבים לנתח את העייפות לעומקה, וגם לאורכה ולרוחבה). אבל כשהיא אומרת משהו בהיסח הדעת, אולי מתעסקת עם משהו תוך כדי שיחה... לא, זה בסדר - זה הסיגר המפורסם של פרויד. ברור שטיפול זה לא בדיוק עסק שיוויוני... אבל לפחות אפשר להתחלק קצת בסיגר הזה, לא? למה לה מותר להיות סתם עייפה, אבל אצלי זה תמיד "סתם" עייפה? פליטות פה יש לה בשפע... אבל אני לא סופרת ולא מתעכבת על זה בכלל. אני יודעת שאם אתעכב על זה, ציטוט הסיגר המפורסם יצוץ ויגיח במהירות האור.

שלום לך. המכתב שלך מעלה כמה מחשבות מעניינות. ראשית, את מדברת על הפרשנויות והמשמעויות הניתנות לדברים בטיפול, תמיד, בחוויתך, כלפייך. תהיתי מדוע הפרשנויות והמשמעויות הללו נחוות כהתקפה, כאמירות או תגובות שמקטינות או מבקרות אותך, ושהיית רוצה שגם המטפלת "תרגיש איך זה". בנוסף, אני שומעת ממך כמה מבלבל המקום שבו את וחוויותיך הרגשיות זוכות להיות במרכז תשומת הלב וההתבוננות, ובמקום להיות נעים ומתבונן, הופך להיות מתקיף ומכעיס. את כועסת על כך שאין הדדיות, במקום שבו את מוזמנת לתפוס את הבמה. אני תוהה מה בהזמנה הזו כה קונפליקטואלי עבורך. ולסיום, תהיתי האם את יכולה לשתף את המטפלת שלך בתחושות הללו, ולנסות ביחד איתה להבין את מקורן ואת האופן שבו, אולי, הן משחזרות בחדר טיפולים. וגם, אולי, תוכלו לחשוב או להיות בדיאלוג על התפקידים בקשר שלכן. בהצלחה מלי.

שלום דר' מרקביץ, שמי רונן, יש לי בעיה בלהחזיק מערכות יחסים , כאשר אני נמצא עם בחורה יותר מ 5-6 חודשים אני מתחיל לחפש סקס במקום אחר , כלומר כאשר אני יוצא לפאבים אני רואה בחורות ומעוניין בחברתן ואם יתאפשר גם סקס איתן, אני לא חושב שהיה קיים מצב בו הייתה לי חברה וכשנשאלתי אמרתי שיש לי, תמיד השארתי את הדלת פתוחה לסקס מבחורות אחרות, הדבר נראה אצלי כמו דפוס התנהגותי, הורי נשואים, אנא אל תגידי לפנות לטיפול מכיוון שאיני יכול להרשות לעצמי הוצאה שכזאת כרגע ולכן אשמח אם תוכלי לתת לי עצה מעשית לעניין , יכול להיות שעוד לא פגשתי את בחורת חלומותי ולכן אני חושב מחשבות על בגידה, אני גם איני סומך על בת זוגתי (כאשר ישנה אחת כזאת) וכאשר היא יוצאת עם חברים אני תמיד מכניס לראש שאוליי היא בוגדת בי, מחכה לעצתך תודה רבה!. אלמוני

שלום רונן. אתה מתאר עיסוק בבגידות בתוך זוגיות, וחוייה, ממשית או מדומיינת, של בגידה בבן הזוג, הן מכיוונך והן מכיוונה של בת הזוג שלך. בגידות בזוגיות הן נושא רחב ורציני, והגורמים לו רבים, אך אינדיבידואלים, ולכן הייתי מציעה לך לנסות לבדוק מה המשמעות של קשר זוגי, מחד, ובגידה מאידך, עבורך. האם הבגידה באה ליצור מרחק במקום שהקירבה עבורך הופכת בלתי נסבלת? במקום שבו האינטימיות מלחיצה? במקום שבו אתה חש שחסר ריגוש או עניין? האם הפחד מבגידה של בת הזוג באה מתוך חוסר אמון? קושי לחשוב שמישהי רוצה אותך ונשארת איתך? פחד מנטישה? השאלות הללו יחייבו בדיקה עמוקה ויסודית של תפיסותיך, המודעות והלא מודעות, לגבי מערכות יחסים. איך אתה תופס את עצמך ואת האחר בקשר, ומה בתפיסה הזו הופך את הבגידה לפתרון ראוי (אם כי, כמובן, מעורר מצוקה). אתה יכול לבדוק זאת לבד, אך כמובן שהדרך הטובה והיעילה לעשות זאת היא מול אדם נוסף, שיעזור לך לבחון ולבדוק את הדברים לעומקם. טיפול אינו חייב להיות יקר, ויש בהחלט חלופות זולות או ללא תשלום שכדאי לך לברר. כמו שנדמה פעמים רבות, גם כאן אני תוהה האם האספקט הכלכלי שמונע ממך טיפול אינו מסתיר מאחוריו פחד מקשר, ממחויבות וממפגש עמוק עם מקומות בנפשך שאולי מעוררים חרדה. בהצלחה מלי.

היי מלי, אני בטיפול קרוב לארבע שנים (!!!), בין השאר בגלל הפרעת אכילה שנמצאת, לסירוגין, במקום מרכזי או פחות מרכזי בחיי. קשה לי קצת להסביר את זה אבל זה מרגיש לי שהדיבור שלי על הפרעת האכילה משעמם את המטפלת. אני מכירה היטב את המשפט הנצחי "האוכל והפרעת האכילה הם הסימפטום לבעיה ולא הבעיה" על כל צורותיו, ולפעמים אני מוכנה לקבל אותו ולהסכים, אבל הפסיכולוגית לא אמורה לעזור לי להתמודד עם כל הקשיים? ואם אני עוברת תקופה קשה גם בהיבט הזה, זה לא משהו שאני אמורה להביא לטיפול? הכוונה שלי היא לא לעיסוק בנושא הכללי של הפרעת האכילה, ולקישורו לדברים אחרים שאנחנו מדברות עליהם (כי את זה היא אכן עושה), אלא לכך שאני אוכל לדבר על הקושי היומי, הספציפי, הנקודתי ולא רק על התמונה הגדולה, כי בעצם זה הקושי הגדול - ההתמודדות היומיומית - ולא העובדה שמודבקת לי תווית של מחלה מסויימת! אני יודעת שבתקופה הארוכה של הטיפול היא שמעה ממני משפטים מסויימים (ואני מניחה אף מעצבנים או מתסכלים) אינספור פעמים...... אבל בכל זאת - זה מרגיש לי כאילו אני משעממת אותה והיא תמיד מנסה להסיט את נושא השיחה לדברים אחרים.... האם זה בגלל שהפרעות אכילה אינן הפרעות "נפשיות" אמיתיות, ובגלל זה פחות מעניין אתכם לעסוק בהן? האם אני המאסתי את עצמי עליה בגלל השינון הבלתי נגמר של אותם משפטים? אני מעדיפה פשוט לא לדבר על זה, כדי לא לשעמם אותה.....ואני חושבת שזה לא אמור להיות ככה... מה דעתך?

שלום עדי. את מספרת בפנייה שלך על הרצון שלך לשתף את המטפלת בחלקים היומיומיים, הקונקרטיים, של הבעיה שמטרידה אותך, ועל החוויה שלך כי הנושא משעמם את המטפלת, וכמעט לא רלבנטי היות והוא סימפטום ולא הבעיה עצמה. התחושה הזו היא ודאי לא פשוטה. הרי במהותו, הטיפול הוא מקום שבו אמור להיות לך מרחב, שמשמעותו יכולת לגעת ולהיות בכל נושא, להרגיש חופש לדבר (וגם לשתוק) ולהיות יחד בכל מה שאת מוצאת לנכון, הן ברמה היומיומית, והן ברמה העמוקה, שנותנת משמעות ופשר לדברים (ואגב, כמובן שאין סתירה בין השנים, ולא צריך לבחור. בטיפול בודאי היית רוצה להצליח להיות בשני הרבדים הללו). עם זאת, שאלתי את עצמי מדוע כ"כ חשוב לך לא לשעמם את המטפלת שלך, ומה גורם לך לרצות אותה (בחוויה שלך כמובן, שהרי אין לנו את נקודת המבט של המטפלת שלך) ולוותר על המקום שלך, על החופש והמרחב של הטיפול שלך. יש לי הרגשה שהדפוס הזה מוכר לך - הנכונות שלך לצמצם את הצרכים והרצונות שלך, כדי להיות "ילדה טובה ואהובה". זה ודאי גם רלבנטי להפרעת האכילה ממנה את סובלת. אני מציעה לך לפתוח את הנושא בטיפול ולהעלות אותו לפני המטפלת שלך, הן כדי להתמודד באופן ישיר עם החוויה הזו מול המטפלת שלך וכך להרגיש נינוחה ומוכלת יותר בטיפול, והן כדי לחשוב ביחד ולעבוד בטיפול על מהות ושינוי הדפוס הזה.. בהצלחה מלי.

מלי תודה על התשובה שלך, אבל אני אשמח גם לתשובה יותר קונקרטית: האם גם את, בתור מטפלת, חושבת שנושאים אלה אינם רלוונטיים? האם גם החוויה היומיומית של אדם הסובל מדיכאון, למשל, היא שולית לעומת הגורם לדיכאון? ואחזור על שאלתי בהודעה הראשונה - האם יש משהו בהפרעות אכילה שנתפס בעיני פסיכולוגים כבעיה פחות "נפשית", או גרוע מכך - כמשהו שאין טעם או יכולת להתמודד איתו? אחרי הכל, הטיפול הוא אכן טוב וחיובי עבורי, אבל קצת קשה להתעלם מהעובדה שבאתי אליו עם בעיה אחת מרכזית וקשה לי לראות איך היא תיפתר ככה....