פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום לך דרור שטרנברג . לאחרונה שמעתי שיש מושג ''טרנדי'' חדש בטיפול הפסיכולוגי והוא - זכרונות כוזבים , אבל אני טוענת שבעקבות זאת הפסיכולוגים עלולים שלא להאמין לפציינטים שבאמת עברו טראומות קשות ואז איזה ערך יהיה לטיפול שכזה , הרי בעבור אחוז זניח של אנשים בעלי '' דמיון פורה '' הם עלולים שלא לטפל כהלכה בכאלו שבאמת עברו דברים קשים בחיים ! בנוסף , מי שעבר טראומה ( ואת זה אני יודעת מניסיוני האישי , לצערי ) גם כעבור שנים רבות , אינו שוכח , הזכרון אולי קצת מתעמעם , אבל לא נשכח לחלוטין . זה בדיוק כמו המשל '' זאב זאב '' . להת' אורנה .

אורנה שלום, המושג זכרונות כוזבים הו אאכן מחקר שמוקדש לו מקום רב במחקר העכשווי על הזכרון. ממצאי המחקר עד כה מעידים שזכרון אינו דבר סטטי, אלא הוא דבר שעשוי להתפתח. כך למשל, מראים לאנשים קטעי ווידאו ואחר כך מבקשים מהם לתאר את שראו. נמצא שכאשר שואלים אנשים כמה אנשים נסעו במכונית האדומה שראו בסרט, מאוחר יותר הם ידווחו שראו מכונית אדומה גם אם צבע המכונית בסרט לא היה אדום. זוהי כמובן רק דוגמא אך היא ממחישה את העובדה שניתן לעצב זכרון בהווה. המסקנות לטיפול ממחקרים אלו אינן שיש להטיל ספק בזכרונות המטופלים, בעיקר משום שהחוויה היא הקובעת, אלא שיש לאפשר למטופל להעלות את הזכרונות בעצמו, ולא לעזור לו להיזכר. שכן עזרה שכזו, גם אם אין בה כוונה רעה, יכולה לעצב את הזכרון והחוויה. מעבר לכך, אני לא חושב שטיפול הוא בית משפט בו יש לקבוע האם הזכרון או החוויה מוצדקת או אמיתית. ולמרות שאני מבין את החשש שעולה מדברייך אני מקווה שדבריי יעזרו מעט להפיג אותו. דרור

כבר כתבתי לך בעבר אבל אני פשוט לא יכולה יותר. לא יודעת מה לעשות עם המטפלת לשעבר שלא רוצה בי. כבר רציתי להגיד לה שאני מאמינה שאצליח לחיות עם כך שהיא לא תקבל אותי בחזרה אבל שאני זקוקה לאיזשהם גבולות אחרים. אפילו שהיא תדבר איתי פעם בחודש. ושאני אדע שהיא שמחה לדבר איתי. (אם היה זה אפשרי היתי מגדילה את הפונט של המשפט האחרון, כי זה מה שבאמת חשוב). אבל רק לא שישאר המצב המזוויע שהיא סובלת כל פעם שהיא שומעת אותי, ואני לא יכולה להפסיק לחשוב עליה. ואני גם כועסת, כי היא כל הזמן משנה לי את הכללים. אמרה לפני חודש שאתקשר אליה בעוד חודש ואז תפגוש אותי והיום היא ענתה בכעס למה אני מתקשרת אם לא הבנתי שהיא לא רוצה לדבר איתי או לפגוש אותי. מי היה מאמין שלמילים יש כזו יכולת פירוק. אני מזכירה לך שהיא המטפלת הראשונה, ושהיו כבר עוד שניים כושלים אחריה, ושזה נועד לכישלון נצחי כי אני כנראה גבולית ונמאסת על כולם. באמת היתי מסתפקת בלדעת שמישהי שעברה איתי כל כך הרבה יכולה להזכר בי ולהרגיש שהיא מחבבת אותי. לא יותר מזה. התחושה הזאת היתה מספיקה לי בשביל להסתובב בעולם ולהרגיש בטוחה להביא את עצמי במידה מסוימת ושמה שאנשים יראו הוא לא כל כך נוראי. ואז אולי גם היתי יכולה לחיות עם זה שקשה לה מדי לטפל בי כי עדין היו שם גם דברים טובים שנשארו בי בעיניה. איך הפכו הטיפולים האלו לגורם המנציח של כל מה שבלתי נסבל בי. איך אני אמורה להדחיק את כל הכאב. להמשיך לתפקד. להמשיך לחיות.כשכבר שנים כל מה שאני מרגישה זה אובססיה. היא שם בכל רגע וכרגע הנוכחות שלה היא זו שאומרת לי בכל רגע שאין לי זכות לחיות.

גילי שלום, אני יכול להבין את ההרגשה שלך שיש בך משהו כל כך נוראי בפנים שאף אחד אפילו לא המטפלת שלך שעברת איתה כל כך הרבה לא יכולה לשאת אותך. את משתוקקת משום כך לכל סימן שזה לא כך, שהיא לא באמת נרתעת ממך, ולכן קשה לך להרפות כי אז תישארי עם התחושה שמה שיש לך בפנים צריך להישאר בפנים. אני לא יכול לומר מה היא מרגישה באמת,אני משער שבכל מקרה יש גם רגשות של הבנה, ואכפתיות לצד הרגשות האחרים שאולי קיימים בה. אבל אני תוהה מדוע את מתמקדת דווקא בה, ומרגישה שעצם הנוכחות או אי הנוכחות שלה היא ההוכחה לכך שאין לך סיבה לחיות, מה היא מזכירה לך, באילו חוויות בסיסיות בחייך הקשר ביניכן נגע והועצם בשל כך. אני מציע לך לא לוותר, להיכנס שוב לטיפול, גם עם מטפל אחר ולנסות להבין מה קורה שם. השחרור מהאובססיה אליה טומן בחובו גם יכולת להבין את עצמך ושחרור גם מתחושושת קשות שלך כלפי עצמך. דרור

זות התוצאה כשהאומניפוטנציה והאימפוטנציה נקלעים למציאות סדיסטית. חבל.

אבל מה גורם לך לחשוב שזה לא יהיה more of the same שאותם דברים שהשתחזרו בשלושה טיפולים אחרונים יחזרו על עצמם שוב, וששוב אני אזכה למראה שתראה לי כמה אני מבהילה ובלתי אפשרית. הקשר איתה, המטפלת הראשונה, כל כך עוצמתי כי הוא מהווה את הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שמישהו מצליח להשאר איתי ולא נגעל. וזה כל מה שהיתי זקוקה לו. כל כך מעט ובאותו הזמן גם כל כך הרבה. והיא שהיתה איתי בכל התהפוכות האלו באהבה, ובשנאה, ובכעס ובקנאה, ובבהלה מהקשר,וב"זה יותר מדי" , וב"זה לא מספיק". היא שראתה יותר מכל אחד אחר, מצד אחד כמה קשה להיות איתי, אבל מצד שני כמה אני מנסה.... לא יכולה לחיות עם הוויתור שלה עלי. עם הגועל שלה ממני. כי אין שם עכשיו תחושות אחרות. הלוואי והיו. כפי שאמרתי, באמת נראה לי שזה יכל להספיק. ובכל הטיפולים שאחריה, אותו דבר, עם אותו סיום מוכר. שאני רוצה לוותר. שלא ברור לי למה אני צריכה להמשיך להאמין שמשהו טוב יכול לצאת מזה. הרי לפני שהתחלתי את הטיפול הראשון היתי במצב הרבה יותר טוב. הלוואי ויכולתי לקחת את הגלגל לאחור לזמן לפני שהכרתי אותה, ולפני שהדהד לי כל הזמן שהיא היתה רוצה אותי מתה. תודה דרור על ההתיחסות.

אני כותבת שוב רקע, קצר, ארוך, מקווה שזה יעזור לך להבין, לענות. בת 30, דיכאון, חרדה, הפרעת אכילה, הפרעת אישיות. עכשיו צריך להאנח אנחת רווחה או יאוש, שונאת את המילים הללו אבל אלו סה"כ המילים שמתארות אותי בינתיים, לא יכולה לחשוב על אחרות. והייתי בשלושה טיפולים ארוכים שנכשלו. כאשר הראשון היה הטיפול המיתולוגי. טיפול של חמש שנים והפעם הראשונה שחוויתי עוצמות כאלו של קשר, הפעם הראשונה שהרגשתי שאפשר להשאר איתי ולא רק לבקר אותי ולסלוד ממני, הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי מוחזקת, וכנראה שבאמת זו היתה הפעם הראשונה כי מסתמן רקע של אמא בדיכאון שלא היתה שם. והעוצמות של הטיפול הראשון הניעו אותי למקומות מאד טובים, זו היתה אחת התקופות הטובות בחיי. ובערך אחרי שנה כזו, כשאמרתי למטפלת שזה לא יכול להיות יותר טוב מזה והיא אמרה לי שזה עוד יהיה יותר טוב מזה. הסתבר שאני צדקתי, וזה התחיל להיות רע. קשה לי להזכר בכך. ממש חוויה טראומתית עבורי שאני מצליחה לראות כל פעם קטעים קטעים וכל מקטע כזה מציף את כל הגוף בכאב. היה שם המון תסכול וכעס. בהלה שנמאס לה ממני.ורצון לעזוב שהוביל לתחושה שהטיפול הוא התמכרות לסמים- שרק מזיק לי ואני לא מצליחה לעזוב אותו. והיו המון ניסיונות לעזוב, וחזרה אליה כי היתה אובססיה וחוסר יכולת להפרד. ולבסוף זה הסתיים. השקט שאחרי הסערה. מי אמר ששקט הוא דבר חיובי? כיום אני חמש שנים לאחר סיום הטיפול ההוא, עדיין לא מסוגלת להפסיק לחשוב עליה.קשה לי לחיות בשקט. במיוחד כשבטרמינולוגיה שלי שקט שווה דיכאון. ומאז בערך אחת לחצי שנה אני מתחננת לפניה שתקבל אותי בחזרה, שהדברים יכולים להראות אחרת, ובכל פעם מחדש היא מסרבת, אומרת שזה יותר מדי בשבילה. ואני חושבת שהקיבעון שלי קשור לזה שתמיד יצרתי בה כלפי את הרגשות החיובים העוצמתיים ואיתם את השליליים העוצמתיים. הטיפול הזה היה בעוצמות מאד חזקות גם עבורה.ואני לא יכולה להמשיך הלאה כי אני לא מצליחה להשאר עם ההרגשה שאחרי כל מה שהיה היא לא מסוגלת לזכור את הטוב. חווה רק את הרע שבי ונבהלת מפני. ובשני הטיפולים שהיו אח"כ (שנתיים ושנה) קרה בערך אותו הדבר, בעוצמות קצת פחות חזקות כי ברחתי לפני שנחתה פצצת האטום. ואני לא יודעת מה לעשות, אני לא מסוגלת לוותר עליה ועדיין מלאה תקווה שאולי אם היא תראה שהשתנתי בזה... ובזה... אז היא תשנה את דעתה. וכל פעם לפני שהיא דוחה אותי מעליה היא חושבת כמה ימים, מאפשרת למשאלה להתגבר בתוכי. והשאלה שאני אשאל עכשיו תשמע לא קשורה אך היא בעצם מאד קשורה. אני מנסה לחשוב איך לטפל בעצמי ושואלת את עצמי: האם לנסות לחזור לאחד משני המטפלים האחרונים, האם זה נכון בכלל לנסות ולתקן דברים שהתקלקלו וכנראה שגם יתקלקלו. כי אני מרגישה כבר כמו ילדה, שצופה שוב ושוב באותו סרט עצוב, כל פעם מקווה שהפעם אמא של במבי לא תמות, שהפעם יקרה סוף אחר. אבל אותה קלטת נכנסת תמיד למכשיר הוידאו (מכשיר הוידאו במשל הזה הוא אתם הפסיכולוגיים...). ותמיד הסרט הוא אותו הסרט.ותמיד אמא של במבי מתה. אז זה בכלל משנה האם לחזור ולנסות להתחיל לעשות סרט "חדש", כאילו אני יוצרת משהו כשלמעשה השחקנים בו קבועים, והמונולוגים אינם משתנים, ולחשוב שאני יכולה להכריח אותם לעשות הפעם משהו אחר... או להכנס להפקה שהופסקה. למסך שירד בשל כשלון הצוות היוצר ליצור "משהו אחר", וידוע שדברים שחוזרים על עצמם הם נדושים ולכן מיותרים, "כישלון בקנה מידה אומנותי ותרפויטי" יאמרו המבקרים. והאם שם באמצע הסרט, מתוך הכישלון, יתכן שיקרה משהו אחר. ואני אחזור על השאלה, מה היית ממליץ, לנסות להתדפק על דלתותיהם של אחד משני האחרונים או להתחיל שוב מהתחלה. תודה על כך שקראת.

שלום , אני בן 30 . הייתי תמיד בחור שליו ושמח ,אבל מזה מספר שנים אני מרגיש תחושה של אי שקט ואיבוד השלווה, ובאחרונה אף איבוד תחושת שמחת החיים ,וחוסר אנרגיות לעשות דברים גם כיפיים .אין חלילה תחושה אובדנית. תחילה חשבתי שזו תחושה חולפת ,אך עם הזמן זה החמיר לכדי מה שציינת לעיל. מהמעט שקראתי ואני לא מבין או משכיל בנושא, יתכן שמדובר בהפרעה פוסט טראומתית,כי זה מתחבר לי לשרשרת של אירועים שעברתי. יש לי תחושה שאני יודע את המקור לבעיה ומאיפה זה התחיל. איך להתחיל לטפל בענין ? האם לנסות טיפול פסיכולוגי או בגלל תחושת הדחיפות והרצון להפסיק לסבול כדאי לפנות לפסיכיאטר? אשמח אם ניתן יהיה להמליץ על מטפל אחד או שניים . תודה רבה

שלום לך, מהדברים שאתה מתאר לא ניתן לשלול הפרעה פוסט טראומטית וזו בהחלט אפשרות שאפשר וחשוב לבדוק אותה במפגש עם איש מקצוע. באשר לזהות איש המקצוע, המלצתי היא שתפנה לפסיכולוג שיש לו ניסיון בתחום, הוא יוכל להתרשם ממצבך ולהתחיל איתך טיפול. בחלק מהמקרים ישנה תועלת בשילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא מחוייב מראש. אם יהיה צורך בכך הוא ימליץ לך לפנות לפסיכיאטר. אני מקווה שהמייל שלך עדכני כך שחברי הפורום יוכלו לשלוח לך מייל עם המלצות למטפלים. דרור

לגבי מה שנכתב פה על המון כעס- לא מסכימה שבטיפול אפשר להביא באמת כעס. אני הייתי בטיפול כמה שנים והמטפלת שלי לא ידעה להכיל אותי כשכעסתי. לצערי יצרנו קשר טוב מאד ומאד התאכזבתי אח"כ כי היא גם סיימה את הקשר בגלל זה - משהו שקשה לי לקבל עד היום כי היו לי ציפיות שהיא תהיה שונה . אני בעצמי מכילה את כל העולם אבל כשאני עוצמתית(כך אני גם מגנה על עצמי לפעמים וכו')- אף אחד לא יכול לשאת זה ולא יודע לחפש את מה שמתחת.. אז להגיד שצריך להרגיש בטוח ואז להיות מה שמרגישים זה בולשיט-- רוב המטפלים לא ממש יודעים מה לעשות עם כעס ולא יודעים להכיל אותו.

שלום לך, אני חושב שאת נוגעת בנקודה חשובה עבורך ובכלל. כמה אפשר לבטא את עצמך באמת, אפילו בטיפול. כמה ניתן לבטא כעס, אם זו התחושה שחשים מבלי "להיענש" על כך לאחר מכן. אני לא חושב שיש תשובה אחת לכך. ייתכן ולעיתים קשה להכיל את הכעס, ובעיקר את דרכי הביטוי שלו. לדעתי, יש לכעס מקום בטיפול, חש/וב לתת לו מקום, וחשוב גם לדבר על ההרגשה שעולה כשנותנים לו ביטוי והפחד לפגוע שמצטרף. יחד עם זאת לעיתים חשוב גם, כדי שניתן יהיה להכיל, לשמור על הגבולות. בקרה זה כל מטפל ומטופל מגדירים בינם לבין עצמם את הגבולות, בעיני ברגע שניתן לבטא כעס, אמיתי, עם הרגשה שהוא יישמע, בכל דרך שהיא, העוצמה ההכרחית על מנת לבטא אותו יורדת ומאפשרת יכולת להישאר איתו גם מצד המטפל וגם מצד המטופל. דרור

שאלה פסיכולוגים אני בטיפול המון זמן (שנה וחצי) כבר דיברנו על הכל טיפלנו בהכל ורציתי לדעת אם זה יבוא מהפסיכולוגית שלי המשפט זהו הטיפול הסתיים. מי אמור לדבר על סיום הטיפול? אולי בעצם תמיד יהיו דברים על הפרק? בכלל איך נפרדים מאדם כל כך חשוב ומשמעותי ולהמשיך הלאה כאילו לא הייתה? אני לא יודע אם אני יותר רוצה להיפרד או יותר פוחד שהיא כל כך עזרה לי שהיא בעצמה תגיד לי תקשיב יוני הגיע הזמן להיפרד.... מפחיד!! מה מטפלים מרגישים בפרידה ? זה יהיה מעניין לשמוע את אנשי המקצוע מספרים חווית פרידה שלהם... שיהיה אחלה לכולם יוני

יוני שלום, אתה מעלה בדבריך שאלה, כיצד יודעים שהטיפול מסתיים, מי מדבר על כך. זו יכולה להיות החלטה של המטופל, של המטפל או משהו שעולה בתוך הטיפול ומגיעים לכדי הסכמה הדדית. ממש כמו כל דבר אחר בטיפול גם על זה יש מקום לדבר בחדר ואפילו חשוב לעשות זאת. אבל שמעתי בדברים שלך, שיותר משאתה מתלבט אם לסיים את הטיפול ומי אחראי על כך, אתה תוהה מה המקום שלך אצל המטפלת שלך גם בהשוואה למקום שלה אצלך. לא ברור לך כיצד אתה יכול להמשיך הלאה אם יסתיים הטיפול ולשכוח ממנה, וזו שאלה אם אכן אתה צריך לשכוח. מכאן נראה לי שגם מעסיקה אותך השאלה כיצד היא תרגיש בפרידה. נראה לי חשוב שתעלה את הנושא הזה מולה כי הוא נוגע לחששות בסיסיים אצלך בנוגע למקום שלך אצלה ואולי לא רק אצלה. דרור

שלום, רציתי לקבל התיחסות כלשהי בנושא מסוים. אני בן 31 וכל חיי הייתי רגיש לגבולות שלי, בעיקר מול ההורים. התגובות הפנימיות שלי היו קיצוניות תמיד, וכשזה הגיע לגיל ההתבגרות זה הוקצן יותר. ההורים רצו לדבר איתי על נושאים שקשורים לגיל הזה ואני הרגשתי איך הבטן שלי מתערבלת, זה היה נורא. העניין הוא שגם היום זה קיים - במערכות זוגיות (שלא ממש קיימות בדר"כ) אני מצד אחד מוכן לקבל הכל ומצד שני מרגיש פריצת גבולות. ככה אני תופס מערכות יחסים. יש טעם לדון בגיל ההתבגרות ? או להגיש בקשה לועדת חריגים במנהרת הזמן לעבור אותו מחדש ? זה כדאי מבחינת עלויות ? סתם.. :-) תודה.

שלום לך, אתה מתאר קושי להצליח להבחין מה שלך ומה של אחרים. במערכות יחסים אתה נוטה לקבל הכל אבל גם להרגיש תחושה של חודרנות. כאילו משהו שלא רצית בו הפך לחלק ממך ואתה לא יכול לברור מה אתה רוצה לקחת ממה שמדברים איתך ומה לא. מדבריך אני מבין שזוהי חוויה מוכרת לך, הגורמת לך אולי לרצות ליצור מרחק, על מנת לא להרגיש את המערבולת הפנימית הזו. אבל יש בך גם כמיהה עזה לקרבה. מאחר וזה מפריע לך אני בהחלט חושב שיש מקום שתפנה לטיפול, שתול בו גם לדבר על תקופת ההתבגרות אך גם לבנות לעצמך בתוך היפול את היכולת להבחין בין שלך לבין של האחר, ללמוד איך להיות בתוך קשר ועדיין לא להרגיש את האימה מהיבלעות בתוכו. דרור

תודה על התגובה. רק אם אפשר לחדד - אני לא מרגיש שאני לא יכול להבחין מה שלי ומה של האחר, אלא להיפך - ברור לי לגמרי מה אני לא רוצה. אבל אני אתנהג בצורה שלא תראה משהו מזה. גיל ההתבגרות הוא הגיל שבו למדתי "לתפקד" בצורה הזאת בפעם הראשונה. אני יכול להיות בסיטואציות מביכות ביותר או לא נוחות או אפילו כואבות פיסית, ועדיין להתמודד עם זה פנימה בלי לשנות את המציאות של זה. אז במערכות אני תוך חודש יכול להיות שני אנשים - חיצוני ופנימי ואין ביניהם קשר. העניין הוא שברור לי שזה לא בגלל שההורים שלי ניהלו איתי שיחות מביכות בגיל ההתבגרות שלא יכולתי לסבול, אלא בגלל זה שאני מגיב ככה כל חיי עד שזה השתלב עם זה ליצירת הדבר הזה..

חזרתי מהפגישה היום בבוקר והוא לא הבין אותי!! כמה דקות לפני שנגמרה הפגישה אמרתי לו שהוא לא מבין אותי ואז הוא אמר נפגש שבוע הבא ואמרתי לו שאני רוצה לדבר על משהו והוא אמר שנדבר על זה בפגישה הבאה כי המטופל הבא בדלת הוא לא הבין שאם היה מחכה כמה דקות הייתי יכול להגיד לו מה שרציתי אני מתכוון להתקשר אליו היום ולהגיד לו בטלפון שהוא לא מבין אותי זה משגע שהוא לא קורא אותי לא מבין שאני במצוקה אחרי חמישה חודשים הוא עדיין לא קולט מתי אני צריך להשאר עוד כמה דקות מה אתם אומרים? אני רוצה לעזוב את הטיפול ולמצוא מישהו שיקלוט

גילי שלום, אתה מתאר תחושה שאתה לא מובן בטיפול, שהמטפל לא מצליח להבין אותך מבלי מילים. שגם כאשר אתה מצליח לומר שחשוב לך לומר משהו הוא לא מאפשר לך להישאר עוד מספר דקות. אני יכול להבין את הכאב, ואת הרצון העז שהוא יבין אותך וייתן לך לראות את זה, אולי אפילו על ידי חריגה מגבולות הזמן. אבל אני מזמין אותך, לפני שאתה מחליט, לחשוב מה יש שם שרוצה שהוא יבין ללא מילים. מה יש שם שלא מצא את הזמן לדבר כאשר היה זמן, והרגיש שהזמן האפשרי היחיד הוא דווקא כאשר אין כבר זמן. אלו שאלות חשובות שיש להם מקום בטיפול, ממש כמו התסכול שלך. אבל באמת שהייתי ממליץ לנסות ולחשוב על כך ואולי גם לנסותולראות את ההתנהלות בפגישה כמשהו נוסף על אי הבנה או אי אכפתיות כפי שחווית. בהצלחה, דרור

גילי... תסמונת סוף הפגישה... מוכר לי... בהחלט... לחכות לדקה ה-90 ואז, רק אז, להיות מסוגלת להגיד (או לרצות להגיד) את מה שבאמת חשוב. האם זה ניסיון למתוח את גבולות הזמן של הטיפול? לא יודעת, אולי... שווה לבדוק... ואולי זו הנטיה הזו של "פגע וברח" - להגיד מתוך ידיעה, שאין באמת זמן לדבר על זה, להטיל את הפצצה ולברוח מהחדר. ואני בטוחה שאפשר למצוא עוד הסברים - כל אחד ומה שעומד מאחורי בחירותיו שלו. נהגתי להשתמש בשיטת "הדקה ה-90" בעצמי. גם היום אני עדיין חוטאת בה (סתם משחק מילים, זה לא באמת כזה חטא בעיניי...). אבל לרוב אני לפחות מבינה מה עומד מאחורי הבחירה בטקטיקה הזו - זה עוזר לי להיפגע פחות כשנדמה לי, שהיא לא רוצה להבין ו/או להקשיב, שזו תחושה מאוד לא נעימה, כפי שחווית בעצמך בסוף הפגישה האחרונה. שאלת מה אנחנו אומרים... טוב, אז אני יודעת מה אני אומרת - אני אומרת ששווה לך לבדוק, למה היית צריך לחכות עד הקצה... אם יש אחריך מטופל, הוא לא צריך להיכנס באיחור... המטפל מחוייב לשניכם - הוא הקדיש את עצמו לך בזמן שלך, ומי שאחריך מצפה לאותו יחס. תשאל את עצמך אם היית רוצב להיות זה שמחכה בחוץ... אז, כאמור - לפני שאתה מחליט להחליף אותו - אופציה לגיטימית שתמיד פתוחה בפניך - בדוק איתו ועם עצמך, מה באמת קרה שם בפגישה. זה, לפחות, מה שאני חושבת...

אם אני ישאל את המטפלת שלי כמה היא אוהבת אותי היא תגיד לי? היא אמרה לי שאני יקרה לה חשובה לה אבל אל אמרה אוהבת... פסיכולוגים עונים על שאלות כאלה?

שלום לך, נשמע לי מהדברים שלך שחשוב לך לדעת שהמטפלת שלך אוהבת אותך. זו משאלה ברורה, ורצון מובן, להיות אהוב, להרגיש שלאחר אכפת ממך. ונראה לי שיש מקום רב לשאלה כזו בטיפול, יש גם מקום רב לבדוק מה את חושבת, האם את חושבת שהיא אוהבת אותך. מה זו אהבה בעינייך ועוד. אני לא יודע אם היא תענה לך, ושוב ישנם סוגי אהבה שונים בין אנשים, וגם משום כך חשוב להבין על מה את מדברת כשאת שואלת האם היא אוהבת אותך. בכל מקרה נראה לי שלעיתים השאלות חשובות לא פחות מהתשובות. בעיקר כשהתשובות יכולות למנוע מהשאלות להישאל. דרור

ד"ר שלום, לפני כשנתיים טופלתי בכדורים נוגדי דכאון (בהצלחה רבה, שיפר לי מאוד את איכות החיים), פניתי בזמנו לפסיכיאטרית מקסימה באופן פרטי כי העניין היה דחוף ולא יכולתי לחכות לתור קופה. כרגע אני בטיפול פסיכולוגי ומעוניינת לפנות לפסיכיאטר דרך קופת חולים כללית...איך עושים את זה? האם זמן ההמתנה ארוך? האם צריך הפניה מרופא משפחה או פסיכולוג מטפל? תודה!

לולה שלום, לקופת חולים כללית ישנן מרפאות לבריאות הנפש הממוקמות במרבית הערים. זמן ההמתנה למפגש ראשוני, אינטייק המערב גם מפגש עם פסיכיאטר אינו ארוך. לשם קביעת פגישה שכזו, אני ממליץ לפנות לתחנה הקרובה למקום מגורייך ולברר מה צריך. בחלקן הגדול ידרשו הפנייה מרופא משפחה. דרור

אז ככה אני כרגע גרה עם חבר שלי אפשר לומר שהוא כבר לא ממש חבר שלי אבל הוא עוזר לי עד שאמצא דירה בגלל שיש אצלי בבית בעיות עם אבא שלי והכול ממש רע לי ואין לי הרבה כסף ואני פשוט מרגישה שאי לו חשק אליי ואני נאכלת מזה וכבר איפשהו היינו בסיטואצה כזו ולכן אני לא רוצה לדבר איתו על זה ולהיות מציקה אני פשוט מרגישה שאני צריכה אותו וזה מרגיז אתי כי יש לו כסף והוא תמיד דאג לי וכול מה שהייתי צריכה ופתאום המחשבה שלא יהיה לי את הדאגה הזאת פשוט מעציבה אותי ואיך דברים התקלקלו בינינ מה דעתכם מה עליי לעשות כדי אוכל להתקדם ?

עדי שלום, אם הבנתי אותך נכון את חרדה מהאפשרות שתישארי לבד, ללא הגנה, כלכלית אבל אולי לא רק. ייתכן ואת חשה צורך בדמות שתשרה עלייך ביטחון ולכן קשה לך להתרחק מהחבר שלך למרות שהיחסים ביניכם נגמרו. כל כך קשה עד שאת שוקלת לדבר איתו לבקש שיהיה איתך עוד, אולי אפילו שתחזרו. אני לא יודע מדוע דברים התקלקלו ביניכם ומדוע, אבל נשמע לי שאת בקונפלי'קט פנימי בין הרצון להתקדם לבין הרצון להיות במקום מוגן חסר דאגות גם אם את לא מרגישה רצויה בו, ואפילו אם הוא לא מקום שמרגיש לך נכון בו. ברור שזהו חשש לא פשוט אבל נסי לבדוק עם עצמך ממה את חוששת. מדוע את חושבת שלא תסתדרי לבד, גם אם יהיה קשה יותר. מה זה משחזר בחוויה שלך. אני מניח שרק על ידי מענה לשאלות אלו תוכלי לקבל החלטה מה לעשות ולהיות שלמה עמה יותר. דרור

כואב לי נורא. מרוסקת.

סנקה שלום, למרות מיעוט המילים הכאב שלך עובר בצורה חזקה. אני מניח שברגעים אלו קשה להרגיש משהו אחר מלבד כאב, וגם התקווה אולי לא נראית כל כך. אבל אולי את יכולה להיעזר גם בפורום לשם כך, לשתף מעט, או אפילו לומר שכואב לך כפי שעשית היום. דרור

צעירה נמצאה מחוסרת הכרה בתל-אביב; חשד כי נאנסה פורסם: 30.08.08, 14:34 צעירה בשנות העשרים נמצאה הבוקר ברחוב ש"י עגנון בתל אביב כשהיא מחוסרת הכרה. היא פונתה לבית חולים איכילוב במצב קל. המשטרה פתחה בחקירה ובודקת חשד לפיו הצעירה נאנסה. (אבי כהן)

בילבי שלום, אני מבין את ההרגשה שלך שנמאס, נמאס לך לשמוע שמקרים כאלו קורים ומתפרסמים, וזו ידיעה קשה נוספת המצטרפת לשרשרת ידיעות קשות לאחרונה. דרור

מתוך אותן הצרחות שרק הלב שלי שמע מתוך ההצפות הבלתי פוסקות מתוך אותן תופעות לתי נסבלות של הגוף מתוך כאב עצוםםם מתוך רצון אמיתי להתפוצץ בכול מובן המילה ולעשות סוף להכול המילה אומץ הייתה כמו נסיון דבילי להאמין שלהצליח לשתף יכול להקל( זו בדיחה גרועה של פסיכולוגים) וכשמתוך סדק צר וטוב שכך בפחד ברעד בכאב שאיש לא יבין לעולם ניסיתי קצת אל מי שרצתי שתבין כל כך ואין גרוע יותר מ"שותפה" לכאב שמבינה מאוד שמשתדלת להיות כל כך איתי אבל בסופו של יום אומרת את מה שלא יעלה על הדעת ואין פה מקום לפרשנות שגויה ומוטעת מה שנאמר נאמר ברור כל כך וגם אם כל אחד "טועה" יש דברים שלא טועים בהם הם פשוט נפלטים קצת כמו שיכור שמיין מוציא סוד נפלתי בסדק הזה מתוך צורך לא להחנק ונחנקתי יותר היא לעולם לא תבין איך יצאתי ממנה ואילו השלכות יש לזה לא אדבר איתה על זה איבדתי אומץ לעד ושוב נחנקת נחנקת נחנקת עד שגופי יבגוד בי ובפעם הראשונה בחיי גם יבגוד באופן חיובי ויביא אותי אל מותי כלום כבר לא כואב כלום לא מפחיד כלום לא מלחיץ מאזינה ללב הזה שרוב הזמן פועם כל כך חזק בכדי לא לפספס את התרגשות ההחלשות שלו ההאטה עד אותה נשימה אחרונה זו שבאמת תעשה סוף להכללל

שלום לך. עוצמות של כאב, ייאוש, אכזבה. נשמע שמשהו התפספס, לא הובנת, חשת לא נשמעת. במקום הזה, שבו הצורך שלך לא פוגש מענה, את מוצאת מפלט במחשבות על המוות. ובכל זאת, אני רוצה לשלוח לך מכאן עידוד ותמיכה, קול אחר שמבקש להישמע. אני מקווה שתוכלי לקחת נשימה ארוכה ולהאבק על הזכות והאמונה להרגיש אחרת. על היכולת שלך לאהוב ולהרגיש נאהבת, להיתמך בתוך קשר, ולא לחוש נשמטת. החוויה שלך כעת כ"כ שונה שתצטרכי כנראה רק להסתמך עלי (ואולי בכל זאת על זיכרון או חוויה אחרת מהעבר שחקוקה בך) שאפשר להרגיש טוב יותר. אני מקווה שתתני לגל הנוכחי לחלוף, שהכאב פחות יכה, ושתוכלי לנוח ולהירגע אחרי הסערה. היי חזקה, מלי.

נקודונת... אני מבינה אותך. באמת. אני יודעת שאולי קשה לך להאמין. שאולי עבורך ה"אני מבינה אותך" הזה היא סתם עוד אמירה כזו, כמו שכולם אומרים... אבל באמת שזה כך... גם אני נפלתי כמה פעמים למקום הזה, שבו אמירה אחת ויחידה - שאין בה טעות בפרשנות, מאחר שהיא כה ברורה - גרמה לי להתחרט עד עמקי נשמתי על שבכלל העזתי לחלוק ולשתף עם מי שאמורה להיות שם בשבילי, בשביל לשמוע ולהשתתף... וגם אם היא התנצלה אח"כ ואמרה, שהיא אכן טעתה, ולא היתה צריכה לומר זאת, זה כבר היה אבוד... הדבר שהיא אמרה נצרב לי במוח לצמיתות... אמירות כאלה נשארות אצלי עד היום, גם אם חלפו שנים מאז שנאמרו... והלוואי יכולתי להשתחרר מהמילים האלה. להשאיר אותן מאחור כטעויות מצערות מאוד, כדברים שנאמרו ללא מחשבה תחילה, בלי טאקט ובלי לקחת בחשבון את ההשלכות... ויש נושאים מסוימים, שאני לא מעלה שוב, גם אם אוכלים אותי מבפנים... ויש אחרים, שאני מעלה לאט-לאט, בהדרגה, מגששת ובודקת מה זה עושה לי נוכח אותה צריבה עמוקה ושורפת שלא מרפה. אני יודעת שאני ממולכדת כאן - אם אמשיך לשתוק, הדברים יעכלו אותי... אם אדבר, הסיכון שזה יקרה שוב גבוה מדי... אני לא יכולה להרשות שזה יקרה שוב...! אז בכל פעם מחדש - כל פגישה בפני עצמה - אני שמה את הדברים על כפות המאזניים: מה יותר נורא הפעם? לעתים אני מעלה במקצת את ההימור, מסתכנת ומעלה נושאים למרות הצריבה... ולעתים מעדיפה להשאיר אותם בלתי מדוברים... אבל בדבר אחד את צודקת - היא לעולם לא תבין איך יצאת ממנה ואילו השלכות יש לזה. אלא אם תגידי לה... כי אני אומרת! לפחות זה... זה אולי לא מעלים את הצריבה העמוקה ולא מקל על הפגיעה, אבל לפחות היא מבינה שיש השלכות לדברים שהיא אומרת, שהיא לא יכולה פשוט להגיד ככה סתם...

לעיתים (נדירות), כשאני מתמודדת עם מצבים מלחיצים מאוד, אני מרגישה כאילו שאני מישהו אחר. אני יודעת שאני זאת אני, אבל עדיין מרגישה שאני נראית כמו מישהו אחר (דמות ספציפית מזדמנת המוכרת לי). כל תנועה או הבעת פנים שאני עושה אני מדמיינת ("רואה" לנגד עיני) באותו הרגע כאילו אותה דמות מבצעת. אחרי זמן קצר זה חולף לחלוטין. האם התופעה הזו מוכרת לך? אשמח בבקשה לקבל הסבר.

שלום דניאלה. התיאור שלך נשמע שייך לספקטרום של מצבים דיסוציאטיביים. במצב כזה החוויה המרכזית היא של ניתוק. לעיתים התחושה של האדם היא שהוא מתבונן על עצמו מהצד, לעיתים החוויה של האדם היא ש"אני זה לא אני", לעיתים מדובר בתחושה שהגוף פועל בנפרד, לחוד מהאדם עצמו. המשותף לתופעות הללו היא שהחיבור בין הגוף לנפש, וה"כלל הבסיסי" שהגוף והנפש שלנו משולבים זה בזה, לכאורה מתנתק או נשבר. התגובה הזו מאפיינת תגובה של אנשים מסוימים למצבי לחץ וחרדה, והיא כנראה שריד לאמצעי התגוננות של אותם אנשים באירוע (או אירועים) שבו היה מבהיל או מסוכן מדי להיות ער למתרחש, להיות "בתוך" הסיטואציה. נפגעי טראומה (נפגעות ניצול מיני, נפגעי טרור וכו') מגיבים לעיתים בתגובות דיסוציאטיביות כדי להרחיק עצמם מהחוויה הבלתי ניתנת לעיכול ועיבוד, ולאחר מכן מפעילים את המנגנון הזה באירועים בלתי נסבלים עבורם. להתראות, מלי.

מרגישה בדידות עמוקה. קשה לעשות הכל לבד, להיות לבד, לחשוב לבד, אפילו כשאני עם אנשים, צוחקת ומדברת - אני לבד. כשאני בטיפול, מנסה לדבר - אני לבד לא מצליחה להרגיש את האחר, את מי שאיכפת להם, אם אכן יש כאלה. אחרי מות ההורים, אין לי מישהו קרוב נפשית, יש משפחה מסביב, אבל רוב היום אני לבד וזה מקשה עלי. וזה גרם לי להפחית בקשר עם אנשים, אירועים משפחתיים, לא טוב בסביבת מספר רב של אנשים. המטפלת מנסה לדחוף אותי לעבוד מחוץ לבית, לפגוש אנשים, אבל בכל פעם שאני מצליחה להתחמק ממפגש חברתי אני מעדיפה זאת. לא שיש לי פחד מאנשים, אבל הם פשוט לא מעניינים אותי, אין לי עניין בסיפורים, ובקשקושים.

שלום נעמה. הכתיבה שלך מעבירה היטב את חווית הבדידות, את הכאב שבלהיות לבד, אבל גם את הקושי שבלהיות ביחד. עבורך הבדידות היא מקום מייסר ומכאיב, ועם זאת נשמע כי גם המעט "ביחד" שאת חווה נחווה כסתמי ולא מחייה. סיפרת שאת חשה כך בטיפול, ואני מניחה מכך שהחוויה הזו, של הבדידות, כנראה עמוקה ובסיסית. גם במקומות שבהם יש אפשרות לפתח אינטימיות, קשר וקירבה, את מוצאת עצמך מבודדת, לא נוגעת ולא ננגעת. קישרת זאת למות ההורים, ואני תוהה האם הכרת בעבר חוויה אחרת, מהו השבר שסדק את היכולת שלך להיות בקשר, מהי הבועה הזו שאת מכניסה עצמך לתוכה, והיא כ"כ עצובה ומנוכרת, ועם זאת כנראה גם שומרת ומקנה בטחון – מהסביבה, מרגשות שקשה לפגוש, מהשקעת כוחות. אני מקווה שהטיפול שאת עוברת יעזור לך לרצות יותר ויותר להציץ מהבועה, ואולי בהמשך גם לצאת, להיוולד ממנה. אני משערת שתצטרכי, בעזרתה של המטפלת שלך, לעבוד קשה על הקשר ביניכן, במאמץ לא להיבהל מהתחושות והרגשות שעולות בו, ולהבין למה הן קשורות. אני שומעת גם את הדיכאון שמתחת לבדידות, ומציעה לך לדבר עליו בטיפול, ואולי גם לשקול עזרה תרופתית. מקווה שתוכלי בהמשך להרגיש אחרת, מלי.

סיפרתי פעם למטפלת שלי שקשה לי מאוד אחרי הפגישות. שאני מתעצבנת, מאבדת איזון, לפעמים שוברת דברים, לא מצליחה לעבוד לכמה ימים אז היא אמרה לי שזה לא טוב ואולי צריך להפסיק קצת, או אולי היא לא מתאימה לי, או שצריך להאיט את הקצב. ומאז אני לא מספרת לה את זה, ואני אומרת שבסדר שהתרגלתי, אבל האמת שלא! עדיין קשה לי נורא, כמה ימים אחרי הפגישה איתה! מה אני אמורה לעשות עם זה? והאם זה יעבור לי?

שלום דינה. נשמע כי ניסית לשתף את המטפלת שלך במצוקה שאת חשה לאחר, ואולי בעקבות, הטיפול, ונענית, בחוויה שלך, בתגובה של בהלה, התרחקות ודה-לגיטימציה. אני שומעת ממך שבחרת להסתיר את תחושותייך, ולהסתגל לדרישות ולחוקים, אך כעת את מוצאת עצמך, בצדק, בודדה ומבולבלת. בעיני חשוב מאוד שתחזרי עם התחושות הללו לטיפול, ותנסי לברר את החוויה הזו לעומק. בדקי שוב עם המטפלת שלך למה התכוונה בדבריה, ייתכן שפירשת לא נכון את כוונתה ואת המסר שניסתה להבין. נסי לדבר איתה על המלכוד שאת נמצאת וחשבי איתה כיצד הוא ניתן לפתרון במסגרת הטיפולית. אם הפרשנות והניתוח שלך את דברי המטפלת היו מוטעים, נראה לי חשוב להבין מה שמעת ממנה ולמה, וכיצד אולי ניתן להבין את הדיאלוג (הישיר והעקיף) ביניכן. בהצלחה, מלי.

מלי שלום תודה על התשובה המפורטת. אבל אני כנראה לא חוויתי תחושות השפלה והקטנה כפי שאת אומרת ועל כן חשבתי לברר באמצעות היפנוזה (ראיתי באינטרנט שיש פסיכולוגית אחת שעושה היפנוזה) ולגלות את אותם הגילגולים הקודמים שלי בהם הייתי עבד לגבירה. מה את חושבת? הנקודה היא שזה לא זכור לי כחוויה רעה אלא להיפך אותה גבירה בעצם מביאה לי שקט נפשי ואני שמח שהיא מאפשרת לי. משחר נעורי התפעלתי מהכישרון של הכלב לזכות באהבת גבירתו, מהאופי החיובי שלו, ממסירותו האין סופית, מהאופן בו הוא מקבל את הדין, ממנהגו האבירי ללקק את היד המושטת ולכשכש בזנב אפילו כשכהוא נאלץ לספוג עונש על מעשה או על מחדל.ואף אני רציתי להיות הכלבלב האהוב של אמא. והיום אני עצמי רוצה לנהוג כמותו - להיות כלבה הצייתן של גבירתי. לצאת מגדרי בשמחה כשהיא מזהה בי את התכונות הכלביות שכה אהבתי. להבין מהו חפצה האמיתי... זה לא כאילו שאני מרגיש שפגעו בי

שלום עובדיה. טיפול בגלגולים קודמים איננו גישה פסיכולוגית, ולעניות דעתי איננו שייך לפסיכולוגיה הקלינית, שמתאמצת (גם אם לעיתים בהצלחה חלקית בלבד...) להיות תיאוריה מדעית, שעונה על דרישות נוקשות של כלים ורעיונות העומדים במבחן המחקר ובחשיבה רציונלית-אקדמית (חזרה לגלגולים קודמים הנם תפיסה מיסטית-רוחנית, שאמונה בהם, נכון לעכשיו לפחות, לא עמדה בהוכחה המדעית). בנוגע לאמירתך כי לא חווית חוויות של השפלה או הקטנה בילדות, הרי שזהו דבר שיש לברר לעומקו בטיפול. המשיכה המינית והעיסוק נושאי גבירות ואדונים מרמזים על ניסיון מסוים במערכות יחסים מוקדמות, שהתבססו על דפוס דומה. ייתכן שאותם זכרונות אינם נגישים לך כעת, ולעיתים נדרשת תקופת טיפול ארוכה כדי להיות מודעים להם ולהצליח למצוא את הקשר בינם לבין החוויות בהווה. בעיני עבודה פסיכולוגית מקצועית יכולה לתרום לך מאוד. בהצלחה, מלי.

היי מלי אני לא יודעת אם קיבלת את ההודעה שלי...שלחתי אותה בשבוע שעבר, אך את לא היית פה...ולכן שלחתי אותה שוב גם אתמול בלילה (28.8) האם קיבלת אותה...

שלום נועה הגבתי על פנייתך. מצטערת אם הרגשת שהמענה מתעכב. להתראות, מלי.

שלום לך, אני בטיפול אחרי שהחלטתי להתמודד עם נושא ההתעללות שעברתי. במשך שנתיים וחצי שאני בטיפול הייתי עסוקה יותר בקשר שלי עם המטפלת, באיך היא תגיב, מה היא באמת חושבת עלי, לא כמטפלת, ואיך להתנהג בתוך הפגישה. אני כל הזמן מעירה לה שאני לא מרגישה מוחזקת, שאני צריכה יותר תמיכה אבל אין לה זמן לעוד פגישה בשבוע ואם זה קורה והיא אכן מוצאת שעה כזו, אני מבטלת.!! מבחינתי להיות מוחזק ונתמך משמעתו גם תמיכה פיזית. פעם אחת היה לי האומץ וביקשתי ממנה חיבוק בעת שנשברתי אצלה, היא הסכימה מיד וחיבקה אותי ממש חזק ולא נתנה לי להרפות. ביקשתי להפסיק אז היא ביקשה להישאר עוד קצת אצלה. זה היה הזמן היחידי שהרגשתי שאני כן מוחזקת (גם כשהיא מחזיקה לי יד), אבל שאלתי היא, האם היא באמת חיכתה לרגע שאיבקש כי היא לא תבקש זאת? האם באמת איכפת לה כל כך ממנה? או שהיא עשתה זאת רק בשביל "ההצגה"? עכשיו אני עסוקה באיך לגרום לה לחבק אותי שוב! ובטח אם תפני אותי אליה, היא תטען שכן איכפת לה ממני. לא נראה לי שיש מטפל שידחה מטופל ויגיד לו שהוא עשה זאת רק בכדי לספק את מבוקשו.!!! אני ממש מבולבלת.

שלום שירה. נראה לי שעבורך, החיבוק פתר צורך רגעי, אך לא ענה על צורך עמוק יותר. כך, כשהמטפלת שלך חיבקה אותך, הרגשת מוגנת, בטוחה, "מוחזקת" יותר, ועם זאת, נשמע שהרגשות ביסודן לא השתנו (ואולי אף התעצמו?) - האם באמת היה אכפת לה? האם היא עשתה זאת רק משום שביקשתי? האם יש בינינו משהו אמיתי או מזויף? משום כך, אני מציעה לך להתבונן במה שאת צריכה ומבקשת ובקונפליקט שמשתקף שוב ושוב: מחד את נזקקת, צריכה קרבה וקשר, חייבת להרגיש שאת חשובה ושאכפת לאחר ממך. מאידך את מוצאת עצמך שוב ושוב בתחושה שאת לבד, נשמטת, שאת לא באמת חשובה או מלווה את האדם שמולך בקשר. יתירה מכך - כאשר את זוכה למענה מותאם "כמו שרצית" (לכאורה), הקונפליקט הזה מתגבר ביתר שאת, ואת מתחילה לחשוב על האחר כמי שמציג וכאדם שאיננו אמין ושלא ניתן לסמוך עליו. נדמה לי שדרך כך את משרטטת חוויה של קשר שחשוב להבין את מקורה, ואת האופן שבו היא משתחזרת בקשרים נוספים בחייך. כנראה תצטרכי לחוש שוב ושוב את הצורך, ביחד עם התסכול והכאב, עד שתוכלי להיות גם במקום אחר, שבו את צריכה ומקבלת באופן מותאם, נוגע ומרגיע באמת. בהצלחה, מלי.

בוקר. 1) כשהיא אומרת "אני מבינה אותך" זה מעצבן אותי. אני מרגישה שהיא אומרת זאת כדי להשתיק אותי. כי בעצם היא לא עושה כלום חוץ מלהבין אותי. אני לפעמים אפילו מנסה להפחיד אותה וזה בעצם בכדי להעיר אותה לטלטל אותה בכדי שתרגיש עד כמה רע לי. אני לא רוצה שרק תבין אותי. לכן אני לפעמים מגזימה בלתאר לה את מה שקורה לי במהלך השבוע בין הפגישות. 2) ההתנתקות השבועית מוציאה אותי מדעתי. כי כל פעם שיש פגישה אני מרגישה כאילו שזו הפגישה הראשונה. אז כל הלחץ חוזר אלי. ולוקח לי משהו בסביבות 20 ד' עד חצי שעה להירגע ולפעמים אני לא שולטת בזה אז קמה והולכת. 3) לפעמים אני מרגישה שהיא ממש קרובה ממני ואיכפת לה, ולפעמים אני מרגישה שזה סתם, שזו העבודה שלה ולא משנה מה יקרה לי. כלום לא יזיז לה. דיברנו על זה והיא תמיד טוענת שאיכפת לה מאוד וזהיא חושבת עלי..... אני מאמינה שזה רק שקר. אני העבודה שלה ולא ישנה מה, היא תמיד תסתכל עלי כעבודה שלה ולא כמשהו אנושי.

שלום לך. את מתארת תחושות קשות וסותרות מול המטפלת שלך. מצד אחד עולה הצורך העצום בקירבה ואינטימיות, והתחושה שהקשר ביניכן משמעותי ביותר. מצד שני את חשה ריחוק, חוויה שלמטפלת שלך לא באמת אכפת ושהיא לא באמת מבינה. אני משערת שהחוויה הזו מוכרת לך בקשרים נוספים: מחד תחושות של קרבה ואינטימיות, ומאידך חוויה של בדידות וחוסר קשר. אלה תחושות שחשוב מאוד להבין בטיפול. אולי תוכלי לסמן את הקשרים בעברך ובהווה שהיו כאלה, ולהבין יותר מה הטלטלה הרגשית שאת עוברת בקשרים, בדרך לחוויה מאוזנת ורגועה יותר. נשמע שדרך הטיפול והקשר עם המטפלת שלך את משחזרת חוויות רגשיות שעוברות עלייך בקשרים קרובים, ודרך הקשר הטיפולי משתקף הקושי שאת חווה כאשר את מרגישה שהאחר נמצא במרחק שאינו מדוייק לך, שאולי את לא מובנת או לא חשובה. להתראות, מלי.

אני בטיפול בערך 3 שנים. אני שואלת אותה כל פעם מחדש אם אנחנו צריכים לסיים את זה - הטיפול והיא אומרת שלא. יש שתי בעיות: 1) רק לאחרונה התחלתי קצת לדבר. כל הזמן הזה (3 שנים) עבר בלהתרגל לשבת מול מישהו ולדבר איתו על הרגשותי. עבר בבריחה מאמצע הפגישות ואיך ללמוד להישאר עד הסוף למרות הכאב (למרות שזה ממש לא עוזר)... הרבה ביטולים, הרבה שקט, מעט בכי (פעם אחת בשלוש השנים)... 2) כשהיא מייעצת לי להישאר אני תמיד מתחילה לחשוד שהיא רוצה שאני אשאר בגלל הכסף ושחבל לה לאבד לקוח. אני לא רואה עצמי חוץ מאשר לקוח. למרות שאני מחכה לפגישה כל שבוע. ועוד בעיה שאני מפחדת לעזוב (כאילו שאני מחכה שהיא תגיד לי להישאר), מפחדת שיהיה לי רע, ואז לא יהיה לי האומץ לחזור אליה או לאף טיפול אחר (כי יש לי את הנטיה להיות קשה עם עצמי).

שלום ג. נשמע שאחרי תקופה של היסוס, פחד ובושה, הצלחת לראות בטיפול מקום בטוח, משמעותי, אינטימי. תקופה ארוכה בדקת, התלבטת, פחדת, וכעת נשמע שחלה תזוזה משמעותית. אני תוהה מדוע דווקא עכשיו את עסוקה בשאלות על פרידה. על פניו, הטיפול כעת נמצא בשלב קריטי עבורך, שרחוק מתחושה של מיצוי ומימוש. אני חושבת שאולי בכך את מספרת מה קורה לך בקשר כשאת מתקרבת, סומכת, מתנסה בחוויה של קירבה ואינטימיות. נשמע שהמקום הזה מלחיץ ומסוכן עבורך, ואת מגיבה ברצון להתרחק ולהמנע, ובתחושות קשות או ביקורתיות לגבי האחר בקשר ("היא רק רוצה את הכסף שלי"). אני חושבת שאם תצליחי לחשוב ולדבר על כך בטיפול, תוכלו (את והמטפלת שלך) להבין יותר טוב מה את מרגישה בקשר, ממה את נבהלת, ומה יכול לעזור לך להרגע. באופן הזה תוכלי להשתמש בתחושות שעולות בך בקשר עם המטפלת כדי להבין טוב יותר מה קורה לך בקשרים. בהצלחה, מלי.

שלום מלי, אני בטיפול כבר כמעט 3 שנים. לאחרונה אני מצליחה להעלות שברי זכרונות של חוויות מיניות שנכפו עלי בילדות המוקדמת. כמובן שאני עוברת תקופה לא כל כך טובה, כי העיסוק בזכרונות הללו גורם לי לקשיי שינה, ולכל מיני תחושות פיזיות לא נעימות. אני די מצליחה לדבר על הדברים, אם כי לפעמים היא אומרת שאני מדברת מתוך ניתוק, והיא מנסה לשקף לי את המקומות האלה ולחבר אותי חזרה כשזה קורה. אני בשנות העשרים המאוחרות, ומעולם לא הייתה לי מערכת יחסים זוגית, אני נמנעת בכפייתיות מלהגיע למצבים שעלולים להיות מיניים. בעבר חשבתי שטיפול מיני יפתור את הבעיה (לא קישרתי לזיכרונות) והייתי בטיפול אצל מטפל מיני, ועם סרוגייט. הטיפול הוכרז כמוצלח, אבל לא היה שום שינוי בדפוסי ההמנעות שלי ולכן הגעתי למטפלת הנוכחית. לאחרונה אני מרגישה שהטיפול בשיחות לא מספיק לי. קראתי קצת באינטרנט ומצאתי שיש שיטת טיפול שנקראת "מגע בטוח" שמאוד עוזרת לאנשים שעברו טראומה מינית. העלתי את האפשרות לשילוב שני הטיפולים, אבל המטפלת שלי היתה נגד. מה את חושבת על השילוב בין טיפול במגע לבין טיפול בשיחות? אין לי כל כוונה לעזוב את המטפלת או להחליף אותה, אני מדברת על הוספה של טיפול במגע לטיפול בשיחות. האם את יכולה להמליץ על שיטות אלטרנטיביות שידועות כמסייעות בהקלה של סימפטומים פיזיים הקשורים לחוויה של התעללות? ובכלל, אודה לך לכל מחשבה שעולה בך בנוגע למצבי. ערב נעים, רונית

שלום רונית. אינני מכירה את השיטה שסיפרת עליה, אבל אני רוצה לשתף אותך במחשבות שעלו בי סביב מה שתיארת. סיפרת שאת נמצאת בנקודה משמעותית, גם אם קשה ומכאיבה מאוד, בטיפול. את מתארת תקופה שבה את מצליחה, לראשונה בחייך לגעת בזכרונות שהודחקו, ולקשר ביניהם לבין קשיים בחייך. טיפולים קודמים שעברת לא קידמו אותך בנקודה הזו, ונשמע שהחוויה הטיפולית כעת חדשה וחשובה. לפיכך אני שואלת את עצמי מדוע דווקא כעת את מבררת לגבי טיפולים נוספים, אחרים. אני תוהה אם בכך את מסמנת, לך ולמטפלת שלך, את הצורך שלך בהחזקה הדוקה, צמודה ותכופה יותר. האם את מספרת כך על הקושי לתת אמון, על אינטימיות שאת חשה צורך לסדוק או להפר, על מקום קרוב שמתחיל להחוות לא רק כעוזר ומקדם, אלא גם כמלחיץ וחלקי לצרכייך. אני שומעת אותך מתקשה לסמוך, להאמין שגם אם מדובר בדרך ארוכה וקשה, השינוי המיוחל יגיע בסוף. אני חושבת שאלה שאלות שחשוב שייעלו בטיפול, ושיעזרו לך להבין יותר טוב מהו הדפוס שאת מפעילה בקשרים, מפני מה את חוששת, ומה האמצעים שאת נוקטת כדי להמנע מכך. אני חושבת שחשוב לשמור על האינטימיות והייחודיות שנוצרה בטיפול, ועם זאת לתת לשאלות הללו מקום, מתןך הנחה שהן משקפות תהליך שאת עוברת. בהצלחה, מלי.

ערב טוב מלי, קודם כל אני רוצה להודות לך על התשובה המפורטת. רק לידע כללי, יש פה הסבר על מגע בטוח - http://www.macom.org.il/safe-touch.asp הנחתי שתקחי את הכיוון של בדיקה איתי מדוע דווקא עכשיו זה עולה, ורציתי אולי לפרט קצת כדי לכוון למקומות שעדיין נותרו אצלי ללא מענה. זו אינה הפעם הראשונה שאני מעלה את האופציה לשילוב של טיפול במגע. זה כבר עלה בעבר בתקופות סוערות יותר בטיפול, והמטפלת נימקה את התנגדותה בכך שהיא חושבת שזה יציף אותי יותר מידי. אז הסכמתי איתה בסופו של דבר, והעלנו את התדירות של המפגשים לפעמיים בשבוע. היום אני נמצאת במקום אחר, אני חזקה הרבה יותר, מסוגלת להכיל את מה שעולה בי בצורה טובה יותר, ובמסגרת ההתמודדות שלי עם ההמנעות, אני מוצאת שאני מחפשת את המגע, אבל מבועתת מהאפשרות שאמצא את עצמי במצב בו לא אוכל לשלוט בקצב ההתקדמות. כמו כן, הרבה פעמים עולים בי זכרונות פיזיים שמחזירים אותי לגמרי לטראומה המקורית, גם כשזה חיבוק חברי מאדם שאני סומכת עליו. לכן עלתה בי המחשבה לנסות ולטפל בזכרונות הגופניים במסגרת טיפולית, כי אני לא מרגישה שאוכל לעשות זאת בקשר זוגי רגיל. כל השאלות שהעלת בתשובתך מדוברות ביני לבין המטפלת מאז העלתי את הנושא לראשונה. אשמח למחשובותייך... שבת שלום רונית

היי פניתי לטיפול מפני שהיה לי קשה בהרבה תחומים בחיים ואין לי מי לשתף. רציתי מישהו שיתן את הדחיפה, את הכוח ואת הרצון להמשיך הלאה . הבעיה היא שאני בטיפול ארחת ממה שאני בחיי היומיום. עם החברים אני עליזה ומדברת על כל הנושאים בעולם אבל לא עלי. עם המשפחה גם. אצלה אני שותקת, אני מפוחדת, מקופלת בתוך עצמי. אני לא מצליחה להבין (גם היא לא) אם זה פחד ממנה, או ממה שאני אחשוף, או מהשיתוף עצמו שאני לא רגילה אליו. יש ימים שאני צוברת אומץ ומשכנעת את עצמי שאני חייבת לשתף, כי אחרת אני אשאר תקועה, אבל ברגע שאני נכנסת הכל נעלם, ואני עסוקה יותר באיך להתחמק מהשאלות שלה, ואיך אפשר לעבור את ה-50 דקות. לא משנה כמה היא תנסה לשכנע אותי שזה המקום שלי, אני לא יכולה להיפתח. מתי או איך או האם תהיה נקודת תפנית שבה אוכל להיות כמו האחרים. פשוט לדבר ולשתף ולזרום.?

שלום לילי. נשמע שבטיפול שלך כעת את נאלצת להתמודד עם המקום שממנו הצלחת להמנע עד כה בחייך - המקום שבו את נחשפת, נותנת לרגשות, למחשבות ולזכרונות לצוף ולעלות. בעוד במקומות אחרים יכולת לחפות ולפצות על כך באמצעים המוכרים לך היטב (עליזות, תקשורת), הרי שבטיפול את והמטפלת שלך מתעקשות לפגוש את המקום הזה, שהוא כנראה מאיים, מפחיד או מבייש. את מפעילה את הדרכים שאת מכירה כדי להמנע מכך (לשתוק, להתחמק), ובכל זאת שתיכן לא מתייאשות. בעיני זוהי דרך חשובה, שאם תצליחו לשרוד אותה, לא לוותר ולא להתייאש, תוכלו בסוף, לאט לאט, בהדרגה, להתנסות בתקשורת אחרת, אינטימית ופתוחה יותר. אז גם אולי תגלי למה היה כ"כ מפחיד ומסוכן לגעת בדברים הללו, שמהם את כ"כ מנסה להסתתר כעת. אני מציעה לך להמשיך להלחם, לבוא ולהיות גם כשקשה, לא לוותר לעצמך ולא לוותר על עצמך. להאמין שלפעמים כדי לגעת במשהו מאיים כ"כ, צריך הרבה זמן לפחד, להתגונן, לא להתקרב. אני מאמינה שבתקופה הזו נבנה מקום של אמון, בטחון ואינטימיות שייאפשרו לך אח"כ משהו חדש. אני תוהה האם את יכולה לדבר בטיפול על התחושות הללו (הפחד, ההתרחקות, הרצון שתגמר הפגישה) ולהבין אותן יותר (מה מפחיד אותך שיקרה? מה את חוששת שתרגישי? האם את חוששת מתגובתה של המטפלת? וכו'). אלה תחושות שהדיבור עליהן יכול להיות משמעותי ומאפשר. בהצלחה, מלי.

שלום רב, אני גבר בשנות ה-50 שלי, עברתי בחיי טיפולים רבים, ועקב אירועי חיים קשים שפקדו אותי בשנים האחרונות וגם קושי גדול לחזור לטיפול, התחלתי לפני מספר חודשים בטיפול אצל פסיכולוגית קלינית התנהגותית-קוגניטיבית. הגישה הטיפולית הייתה פחות חשובה לי וחיפשתי מישהו שיקשיב לי ויפגין איכפתיות, כך שלא אהיה לנטל גדול מדיי על מעט החברים שיש לי. אני חייב לציין שאכן נתקלתי ביחס אמפטי מצד הפסיכולוגית, אך אליה וקוץ בה. הפסיכולוגית עצמה אימצה לעצמה כדרך חיים, שפולשת אל הטיפול, את התפיסה הבודהיסטית, בעוד אני אדם שכלתני ורציונאלי ביסודי. גישה זו אינה מדברת אליי, אני מרגיש שמדובר במיסטיקה, כאמור לא חשוב לי שהטיפול לא יהיה התנהגותי-קוגניטיבי, אך אינני בנוי לספיגת התפיסה הבודהיסטית, בוודאי שלא בתוך הטיפול. העליתי את נושא ה"רוחניות" של הפסיכולוגית במספר פעמים בינינו ועל פניו נדמה היה שהיא הסכימה להימנע מכך, אך זה חזק ממנה והיא תמיד חוזרת אליו כל הזמן. אני מודע לכך שבימינו מיטשטש הגבול בין גישות רוחניות למיניהן ובין הפסיכולוגיה. גם הבנתי שחלק מהגישות הפסיכולוגיות אימצו לעצמן עקרונות בודהיסטיים ואחרים (למשל, mindfullness בתוך טיפול התנהגותי דיאלקטי), אך עליי זה לא עובד, זה מקומם אותי ואני לא מתחבר לזה. דבר נוסף שמפריע לי הוא נטייתה המוגזמת לטעמי של הפסיכולוגית להביא דוגמאות אישיות מחייה, כולל פירוט של קשייה והצורה בה היא התגברה עליהם בעזרת הגישות שהיא מציעה לי. כל ניסיונותיי לומר לה שהיא אדם אחר ומה שעזר לה לא יעזור לי בהכרח לא הועילו. על אף כל אלה, אני מרגיש שאין לי כוחות נפש להחליף מטפל שוב ואני מוצא את עצמי "לכוד" בתוך פגישה ספק טיפולית, ספק מטיפנית, אחת לשבוע, כשציפייתי היא שרק יהיה שם מישהו שיוכל להקשיב לי. אודה לך על התייחסותך. גבי

שלום גבי. הרוחניות מחלחלת לאספקטים רבים בחיים, ובכללם לגישות טיפוליות מסויימות. עם זאת, חדוב לציין שמדובר בזרמים מסויימים בתוך הפסיכולוגיה, שאינם בהכרח מייצגים את הגישה הפסיכולוגית הדומיננטית, והם תופעה לא שכיחה מאוד. אני מציגה זאת כך כדי שתדע שבחרת (במודע או שלא, בטעות או שלא...) בגישה שאיננה ה"זרם המרכזי" ואיננה מייצגת את עקרונות הטיפול הפסיכותרפויטי הקלאסי. ולעצם העניין - נשמע שפנית לטיפול מתוך קושי לתפוס מקום בין החברים, ומתוך רצון להשיג מקום עבורך, שבו אתה, חוויותיך ורגשותייך יהיו במוקד, ללא צורך לשמור על האחר, וללא צורך להתבייש או לחוש אשם על כך שהמרכז הוא אתה. אני שומעת מהתיאור שלך את הטיפול שלמעשה תחושות אלה משתחזרות גם מול המטפלת. גם שם אתה חש שאינך המרכז, שיש דברים אחרים (תיאוריות בודהיסטיות, חייה האישיים של המטפלת) שבאים לפני או במקום הצרכים שלך, ושגם שם צריך לוותר או להתכוונן לאחר כדי להיות בקשר. אני תוהה האם הדפוס הזה מוכר לך, ומה הוא מספר עליך ועל חייך. יתירה מכך - אני שומעת כמה קשה, למרות התסכול והאכזבה, לשים את הגבול האישי ולהחליט שמגיע לך יותר, שמגיעה לך חוויה אחרת. אני מציעה לך לבדוק שאלות אלה, ומקווה שתצליח הפעם לתת לעצמך חוויה אחרת בקשר - חוויה של הכלה, הקשבה, ואמפטיה כשאתה, רגשותייך וחייך במרכז. בהצלחה, מלי.

והחום בחוץ משפיע? ומתנהגים מוזר?

שלום קוני. השאלה שלך לא מפורטת מספיק כדי שאוכל להשיב. נסה לנסח בצורה ברורה יותר למה כוונתך בסהרורי, מוזר, או חום שמשפיע, ואנסה להבין למה אתה מתכוון. להתראות, מלי.

אז ככה אני כאילו אף פעם לא מסיימת דברים כמו שצריך נגיד עכשיו אני בקורס מסויים של לימודים וכול הכיתה סיימה רק אני לא אני בת 25 כול כך עצוב לי כאילו שום דבר לא אמיתי אצלי אני מרגישה שאני תמיד צופה מהצד על החיים שלי לא באמת מרגישה שאני חייה אותם וככה יוצא שאני מקנאה המון בחברות שלי אני מתוסכלת מהמצב מה עושים ?????אני די אובדת עצות רוצה לחיות להרגיש להיות אמיתית לא לפספס דברים ואת כול החיים מצפיעיה צדדית אשמח לכול תשובה ועצה מקצועית המון תודה

שלום נטלי. המצב שאת מתארת באמת נשמע כואב. את מתארת הרגשה של חיים שאת לא בתוכם, שיש בהם עצב וסבל, ותחושה של ייאוש וריק. אני שומעת אותך מבקשת משהו אחר לעצמך, וזו נקודת התחלה חשובה. אני תוהה האם לך יש הסבר לתחושות שציינת. האם את יודעת מדוע את עצובה? מדוע החיים חולפים לידך? מדוע את מתקשה לסיים דברים? האם זה תמיד היה כך, ואם לא - ממתי את זוכרת את התחושות הללו ואיך את מבינה אותן? אני חושבת שהדרך הטובה והייסודית ביותר להתמודד עם התחושות הללו היא דרך פנייה לטיפול, שם תוכלי לברר את מקורן, בדרך לשינוי אמיתי. כשהעצב, הכאב והייאוש יהיו יותר מובנים לך, יהיה להם "שם" ו"כתובת", תוכלי, כך אני מאמינה, להרגיש שאת חייה את חייך במלואם, פחות לקנא, ויותר לשמוח. בהצלחה, מלי.

חלמתי עליה הלילה....בזמן שאנחנו מדברות היא נוגעת בי (מלטפת לי את הרגל) ובחלום זה לא מרגיע או מגעיל אותי זה רק מוזר מאוד ואני לא מבינה למה היא עושה את זה.... התעוררתי בטלטלה כזו - זה הבהיל אותי שחלמתי עליה, זו הפעם הראשונה. מלי מה החלום הזה אומר? וזה דבר נורמאלי לחלום על המטפלת? ולא, אני לא אעלה את זה בטיפול ולא אספר לה. זה מביך... לכן אשמח לתשובה (עד כמה שניתן) ממך.

שלום מישהי. החלום שחלמת מעניין מאוד. הוא כנראה מחובר לחוויה או לצורך שלך מול המטפלת, שצריך להבין יותר כדי לנתחו. אני רואה בחלום עיסוק במגע ובקרבה (שלא חייבת להיות דווקא מינית), וגם תחושות או רגשות (בטיפול ואולי בכלל) שהן מוזרות עבורך, לא נעימות ולא מגעילות, אך עדיין "ללא שם". אני בטוחה שאפשר לקחת את החלום למקומות נוספים... (למה הוא מתקשר אצלך? מה האסוציאציות שעלו בך?) בעיקר אני ממליצה לך לדבר עם המטפלת על החלום. מבוכה היא רגש נורמלי. יתירה מכך, התייחסות לכך שאת מובכת יכולה לעזור לכן להבין טוב יותר מה ומתי מביך אותך בקשר, ומה את עושה כשאת מרגישה זאת. אני בטוחה שתצאי נשכרת מהדיבור איתה על החלום, ושתוכלו לבהין ביחד מה הוא מסמל עבורך לגבי הקשר איתה ולגבי קשרים בכלל.. בהצלחה, מלי.

שלום רב, השאלה שלי נוגעת לאמי, שהינה כבת 55 אני בת 24. אימי הינה דור שני לשואה, ואמה, סבתי, סובלת מבעיות של פרנויה ועצבים. לאמא שלי יש התקפות זעם מאז היותי כבת 7, 8 היא אדם משכיל, נעים ומרשים, אך ברגעים כאלה "היא לא רואה בעיניים". ניסיתי להתעמת איתה כדי שתכיר בכך שיש לה בעיה, ותנסה לפתור אותה, האמת שאני בעצמי לא יודעת איך, האם פסיכולוג יעזור? או קבוצת תמיכה? העניין הוא שהיא בטיפול כרגע אצל פסיכולוגית, אך לדעתי אינה מודה בבעיה ומספרת עליה, ולכן אי אפשר לזהות את הבעיה! כיוון כפי שאמרתי, היא בד"כ מקסימה ומרשימה. הערב היא התקיפה אותי בצורה מפחידה מאוד, היא היכתה את הדלת עליי בכוח עד שהזכוכית בדלת עפה והתנפצה. מה לעשות.... לנתק איתה קשר? אני באמת אובדת עצות כאן. אני מחד, לא יכולה לחיות במקומה ולפתור לה את הבעיות מאידך, סובלת ממנה מאוד ולא יכולה להמשיך לסבול! (ועדיין אוהבת אותה). תודה רבה על ההתייחסות, אני מודעת לכך שזאת שאלה מורכבת.

שלום מיק. השאלה שלך היא אכן מורכבת, בעיקר בגלל שהיא נוגעת בקושי לגבי עזרה לאדם במצוקה שלא מכיר או מודע למצוקתו, או שמסרב לטפל בה. התפרצויות הזעם של אמך מצביעים על כך שהיא סובלת. ייתכן שמדובר בכעס וסערת רגשות שהיא איננה מודעת להם או מפחדת להתחבר אליהם, וברגעי הכעס מאבדת שליטה. הטיפול הפסיכולוגי בהחלט אמור לעזור לה. גם אם כרגע היא איננה מתייחסת לכך באופן ישיר, הרי שבאופן עקיף קרוב לוודאי שהיא משתמשת בטיפול כדי להרגע ולמלא כוחות, ולכן יש סבירות גבוההה לכך שתוכל בהמשך להיות רגועה יותר. הייתי מציעה לך לדבר איתה על כך כשהיא רגועה, והאווירה ביניכן נינוחה. חשוב שהשיחה לא תהיה תוקפנית ו"מוחקת", אלא שתנסו להתבונן ביחד על מה שקורה, ואולי גם לתכנן מה יעזור לה ולך בהתקף הכעס הבא. עם זאת, נותרתי עם שאלה לגבי הקשר ביניכן. היות ואינך קטינה הרי שאת יכולה לווסת ולמנן את הקשר איתה, ולשים את הגבולות שלך (למשל, אם את חשה לא נוח ולא בטוחה בבית, אולי כדאי שתשקלי מגורים לבד). אני תוהה מדוע את ממשיכה לשמור על הקרבה והתלות, גם כשאלו מכאיבות או מתקיפות. בהצלחה, מלי.

תודה לך דוד על התייחסותך לשאלתי, רציתי לציין שביתי לא חושבת שיש בעיה,היא נהנית להעניק ולתת אבל לי ולכל הסביבה הקרובה זה כבר נראה ממש מוגזם שתמיד צורכי הזולת הם במקום ראשון ובעצם לא ניתן לומר שיש משהו שהיא עושה לעצמה בשביל עצמה, אנחנו מדברות ע'כ והיא כאמור טוענת שאין שום בעיה ושאנחנו קצת "לא נורמליים" שרואים את זה כבעיה-את הדברים האלה היא כמובן אומרת בחיוך טוב לב . כואב לי שהיא לא דואגת לעצמה רק לזולת , היא לא תלך לטיפול כיון שלא רואה בכך בעיה, אך רציתי לקבל איזשהו כיוון שיוכל לשנות ,לפחות מעט -את המצב

שלום יעל. היות והמכתב שלך הוא חלק מההתייעצות שהחלה עם דוד, אני מציעה שתחזרי אליו במשמרת שלו, או שתפרטי לי שוב את הסיבה לגביה את מעוניינת להתייעץ ואשמח לעזור. להתראות, מלי.

שלום, אני בטיפול שנתיים וחצי. לפני כל פגישה עדיין יש לי לחרדה נוראית (שלשול, יובש בפה, עצבנות יתר..כאבי בטן). המטפלת כבר מכירה את זה, אבל שום דבר לא עוזר. אני לא מפחדת ממנה, אבל אני כן מפחדת מהתכנים שיעלו, מהדברים שיחשפו, מהכאב שאשאר איתו... היא מנסה עכשיו ללכת בקצב שלי, כי בהתחלה היא לחצה, ופתאום היא שמה לב לזה, אבל עדיין עם האטת הקצב, הכל עדיין כואב לי. לא מצליחה להשתחרר אצלה, יושבת כאילו שאני בחדר חקירות. עד כמה אני צריכה לתת לעצמי זמן? להמשיך? לוותר?

שלום נועה. מגע עם זכרונות, מחשבות או רגשות קשים יכול להיות כואב ומטלטל. כדי לתת להם לעלות צריך בטחון ותחושה שאת סומכת - לא רק על המטפלת שלך, אלא גם על עצמך. שלא תשברי, שלא תתמוטטי, שתוכלי לעמוד במה שייקרה. התחושות הללו, של בטחון, אמון וכוחות, הן תחושות שנבנות לאט לאט, ולתהליך הבנייה שלהן יש חשיבות עצומה. בתהליך הזה את מאפשרת לעצמך ללמוד ולתרגל חוויה נפשית אחרת, חדשה, שונה מזו שהכרת במשך שנים. כל אלה דורשים סבלנות והתעקשות. אני מאמינה שתוכלי בהמשך להסתכל אחורה ולראות את התהליך שעברת, גם אם נדמה ש"כלום לא משתנה", ושהחרדה והפחד לא פוחתים. אני מציעה לך לדבר על כך בטיפול, לשתף את המטפלת שלך בקושי כך שלא תהיי בו לבד, וכדי שתוכלו ללמוד ממנו עלייך ועל הקשיים שלך. ובעיקר - אל תתייאשי. בהצלחה, מלי.

יש לי אח שגר איתי בבית ועם ההורים איתי עוד שתי אחיות הוא כמעט בן 18 יש איתו בעיה. הוא בן אדם פרובלמטי. בזמן האחרון ובכלל יש לו התפרצויות זעםואין לו שליטה על ההתנהגות שלו הוא הרביץ לאחותי הקטנה כמה שנים הוא הרביץ לאחותי הגדולה ועכשיו בגלל הקריזות שלו הוא מרביץ לי בגלל שאני מטרה קלה. כשאני אומרת לו תשלוט בעצמך הוא אומר לי אני לא רוצה והוא מאיים שהוא יביא לי מכות ואפילו הרביץ לי כמה פעמים. אני במלכוד ההורים שלי מפחדים ממנו האחיות שלי מפחדות ממנו הוא שיחד אותם שיגידו שאני זו שמרביצה לכולם . אין לי מה לעשות יש מוצא מהמצב הזה?

שלום לפי תאורך, נשמע שאת ושאר דיירי הבית נמצאים במצב של איום וטרור מתמשך. העצה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא לפנות למשטרה, על מנת להציב לאחיך גבולות ברורים של מה מותר ומה אסור ועל מנת להגן על שלומך. ברור לי שזהו פתרון מסובך מאוד, אבל אין לי עצה אחרת, או מחשבה מתחום הפסיכולוגיה, שתוכל לסייע לך. בהצלחה דוד

שלום שלום אני לא יודעת אם את בסביבה, את לא כותבת בזמן האחרון...מה שלומך? מקווה שאת נהנת בארצות הקור ( כל מקום שיורד בו גשם בשבילי כרגע הוא ארצות הקור, פאקינג חם פה! ) אם יוצא לך, שלחי דרישת שלום ועדכוניישן (: ובכל מקרה, שולחת לך אחת משלי... אופיר

eize kef li!!! first of all, thank you Noam, for sending me the link :-)) warms my heart! i haven't seen a computer in a while AND that's my first time... eize kef lehikanes kacha :-)) I am doing ok, not in cold places at all- i am in a desert AND it's more than 35 degrees here... hot like hell.. and yet, it can still rain from time to time.. bizar, i know.. Thank you so much for thinking of me- it's so nice.. i can't tell you how much i enjoyed your surprise :-) I am doing ok most of the time- i really get to see beautiful places, AND yet... you know, there is always a "and yet".. i am different. that's all i can say. i sink into myself more often than others around me, interact less.. i don't know.. sometimes fantasy day-dreaming is easier than the possibility of being rejected.. oh well, but why think of it now.. i am ok. really. Hope you are too, despite the heat.. Thank you again for calling me back in, it's a great comfort not to be forgotten sorry for all my spelling mistakes :-) the internet is on time so i won't re read it :-) Take care! all of you :-) Lilach

שלום דוד ומקוה שאספיק לפני סיום המשמרת שלך... רציתי להודות לך על הודעתך משבוע שעבר (בנוגע להשפעת החרדה על הראיה שלי את הדברים) . דבריך היו נכונים וקולעים, גם אם לא הצלחתי להבין זאת באותו הרגע ורק אחרי קריאות חוזרות, הצלחתי להבין ולהפנים. עם זאת קצת מפחיד שהרבה פעמים רואה המציאות יותר שחורה ממה שהיא והבעיה שלמרות המודעות, כך אכן נראית לי המציאות! ואז גם מאבדת את הסבלנות.. כמו כשהצעת שאמתין עד שתחזור הפסיכולוגית מהחופש וזה רק ייאש אותי יותר.. חושבת על הפעמים שרציתי לשים לסבל הזה סוף (בעבר הרחוק גם ניסיתי) בגלל איזשהו אי-שקט פנימי וחוסר סבלנות לחכות (ולהאמין) שדברים ישתנו.. כל הזמן נעה בין הקצוות- בין תקוה ליאוש ולא מצליחה למצוא את שביל האמצע הפסיכולוגית הודתה שגם היא נעה רגשית במקביל אליי ("לאות הזדהות"?) ושוב לא יודעת אם זו תגובה מקצועית, כדי לגרום לי לקחת אחריות על רגשותיי? ורגשותיה? - כנראה שלא. נוטה להאמין שזו תגובה רגשית אישית שלה, (כמו שהיה עד עכשיו שהודתה בכך שהגיבה לא נכון והתנצלה שעשתה טעות) . בכל מקרה לא מבינה איך היאוש שלה אמור לעזור לי, כי מרגישה בדיוק להיפך - שאני "מקרה אבוד" מקוה שלא מתישה , פשוט הרגשתי צורך לשתף אותך. תודה

שלום רוני את בהחלט לא מתישה ואני שמח שאת משתפת ומעדכנת משבוע שעבר. אני מבין את מה שאת אומרת על המציאות ועל איך התחושה היא של שחור, למרות המודעות למשקפיים הצובעות אותה כך..אבל אין ברירה, אלא להמשיך ולהאבק על המודעות הזו, כי יש כלן כך הרבה סכמות מטעות ומבלבלות שזו עבודה קשה ומתמשכת, לשמור על המודעות שהושגה בעמל ועל החשיבה השקולה והמאומצת, על מנת להתמודד עם ההטיות והעיוותים השונים שאנו מזמנים לעצמנו בחיים. ונדמה לי שעיוות כזה הוא בדיוק התחושה שלך של "מקרה אבוד". האם את חושבת כך על עצמך, או שחוששת שהמטפלת רואה אותך כך? והאם בדקת את התחושה הזו איתה? את מזכירה את תחושות הייאוש ושוב תוהה לגבי התנועה של המטפלת ביחס אליך, במקביל אליך. זו שאלה בעיני האם ההכרות עם התחושות האלה של המטפלת מסייעת לך או לא. אני מבין כרגע התשובה היא שלילית, ונצטרך לראות האם היא תשאר כך או תשתנה בהמשך. בכל מקרה, אני שואל אותך בכנות: מה עדיף לך - מטפלת אותנטית, שמגיבה אלייך רגשית ומושפעת ממך ומנוכחותך, או מטפלת "מקצועית" לגמרי, שהחוויות שאת עוברת לא מוצאות אצלה הדהוד תואם?משהו לחשוב עליו, בין השאר.. להתראות בינתיים דוד

שלום לפורום, ביישוב בו אני גר מונהגת תוכנית חינוך חדשה בתיכונים העושה שימוש בין השאר בטכניקות של עולם האימון והיא גם נקראת תוכנית אימון, התוכנית מתקיימת במקביל למסלולי הלימוד הרגילים בתיכון וההשתתפות בה אינה וולנטרית - כלומר בית הספר מנתב ילדים על פי השגיהם בכיתה ט - כופה עליהם להשתתף בתוכנית ולא מאפשר להם ללמוד במסלולים האחרים שלומדים בהם ילדים עם השגים טובים יותר אך גם ילדים עם השגים פחות טובים.(עניין של מכסה הכרחית להצלחת הפרוייקט המתוקצב בנדיבות). במהלך חצי השנה הראשונה המורים-מאמניםמעסיקים את הילדים קבוצתית ופרטנית בשאלות הבאות: מאין באתי? היכן אני עכשיו? לאן אני הולך? איך אדע שהגעתי? איך אגיע לשם?. בסיום התקופה הילדים מתבקשים לחתום על חוזה בו הם מתחייבים לפעול להשגת הדרך והמטרה שהיגדירו במשותף. על פניה נראית לי התוכנית הזו כסוג של טיפול חודרני בילדים ללא הסכמתם. גם אם ה"אימון" היה מתבצע כשיעור רשות וולנטרי נראה לי שהוא היה בעיתי- על אחת כמה וכמה כשהוא חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים. אשמח לשמוע את דעתכם בנושא ולקבל הפניות למאמרים ולחקיקה רלבנטית. תודה

שלום רונן אתה מעלה שאלות טובות ואני מסכים איתך שהתחלה של תוכנית מעין זו אינה דבר מובן מאליו או משהו שניתן להתחיל בו ללא חשיבה מוקדמת. אני רוצה להאמין שמערכת החינוך מודעת לשיקולים השונים וכי נעשית עבודה מקצועית הן בבניית התוכנית והן בבחירת וסינון התלמידים העוברים אותה. עם זאת, נראה לי נכון לא לסמוך בעיניים עצומות על המערכת וכי מומלץ להיות קשוב למתרחש ולאופן בו התוכנית מתקדמת ומשפיעה על התלמידים. אין לי הפנייה למאמרים ספציפיים בנושא ולדעתי החקיקה בתחום, ביחס למקצועות האימון - שמושפעת מהעדרות של חוק פסיכותרפיה בארץ - אינה קיימת כמשהו משמעותי או מפותח. ייתכן ואני טועה ואני מזמין את מי שיודע אחרת או מכיר מאמרים רלוונטיים בתחום לכתוב על כך כאן. בנוסף, הייתי ממליץ לך לחפש, ברשת או באופן אישי, פסיכולוג בשם ארנון לוי, שלמיטב ידיעתי הוא איש מקצוע המשלב גם את מקצועות האימון כחלק מחשיבתו ויתכן שלו יהיה מידע רב יותר עבורך. בהצלחה דוד

בצילום הדמיה? http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1277688 אם זה נכון אז זה לא בדיוק מחלת נפש אם כך..

שלום שלום נדמה לי שהממצא עליו אתה מצביע מדבר על איתור של הבדלים ספציפיים במבנה המוח של סכיזופרנים מבוגרים לעומת אוכלוסיה נורמטיבית. דבר זה אינו יכול ל"זהות" סכיזופרניה, אולם כן ייקשר, סטטיסטית, למספר גבוה יותר של הלוקים במחלה. זהו אכן ממצא מעניין, אולם לא חדש במיוחד, והוא מצטרף לממצאים נוספים בדבר עדויות לשינויים מבניים ברמה המוחית אצל אנשים הסובלים מסכיזורפיה וממחלות אחרות. באשר להאם סכיזופרניה היא "מחלת נפש" או לא, כאן אנחנו כבר נכנסים לעניין של הגדרות. למעשה, סכיזופרניה אינה נחשבת "למחלת נפש" במובן הפסיכולוגי של ההגדרה מזה כמה עשורים. אני אומר זאת בצער, משום שלפי תפיסתי הקטגוריזציה של המחלה הזו כמשהו פיזי בלבד מונע את ההרחבה של ההבנת המתרחש בנפשם של החולים במחלה קשה זו ומונע מהם גם, הלכה למעשה, את האפשרות של טיפול ותמיכה פסיכולוגית, כאשר כמעט כל הטיפול המוצע כיום הוא רפואי בלבד. דבר זה מצטרף לגישה השלטת כיום בתחום המחקר, השמה מוקד מיוחד על התהליכים המוחיים והפיזיולוגיים בלבד, במנותק מתהליכים מקבילים שונים. האם זו הדרך המומלצת ביותר להמשיך בה את המחקר האנושי - זו שאלה שכל אדם צריך להחליט לגביה עם עצמו הוא. להתראות דוד

והוא לא מתנהג מוזר או משהו.. רגיל לגמרי.. עובד יוצא וכו.. אם כך מה הבעיה עם הדבר הזה? הזיות ודברים כאלה יכולים להיות אצל כל אחד , חוסר B12 ויטמינים למיניהם וכו.. איך אפשר לדעת אם זה באמת סכיזופרניה מה שיש? או סתם משהו שקורה? שאלה נוספת נאמר לי שידוע שחסר בויטמין D גורם לסכיזופרניה , זה נכון הדבר?

ישלי בת מוצלחת ואהובה מאד,הילדות והבגרות עברו עליה בנעימים כשהיא אהובה הן על המשפחה הן על חברותיה ומורותיה והן במקום עבודתה. מה שמפריע לי שהיא נותנת מעצמה ,בגוזמא לכל אחד,תמיד יהיו צורכי הזולת חשובים יותר מצרכיה,והכל בשקט ובחביבות ופשטות כאילו זה אך מובן מאליו.. אני מרגישה שזה ממש מוגזם ושהיא לא משאירה שום מקום לצרכיה ורצונותיה, מסקרן אותי להבין אייך היא צמחה להיות כזו מאחר שדווקא קיבלה המון אהבה משפחתית וחברתית והיה יותר מתאים -אם כבר-שתהיה אגואיסטית. הייתי שמחה להבין טוב יותר את התופעה ואם ניתן לשנות במעט.

שלום יעל שאלה מאוד מסובכת, השאלה על מקור האלטרואיזם. הדעות חלוקות (כלומר, הדעות המאמינות שקיימת אכן תופעה כזו) בין נטייה מולדת, הטבועה בכל אדם פוטנציאלית, באשר הוא, לבין נטייה המתפתחת בשל השפעת הסביבה. הקושי הוא שאף עמדה לא באמת הוכחה, למיטב ידיעתי, בצורה משביעת רצון ושמעבר לכך, גם אם נניח שמדובר בהשפעת הסביבה, לא ניתן לנבא את סוג הסביבה שיוביל דווקא להתפתחות נטייה שכזו. זה כתשובה כללית לשאלתך. מעבר לכך, נדמה לי, אולי אני טועה, שאת חשה מעט אשמה או חשש, שמא משהו באופן בו גידלת את בתך הוביל להתפתחות הנטייה הזו. זהו חשש שאני כמובן לא יכול להפריך, אולם לפי תיאורך, נשמע שבתך זכתה לסביבה גדילה טובה ומטפחת, דבר שללא ספק אין מה לחוש אשמה או חשש בגינו. אני נותרתי עם השאלה - האם בתך אכן מפגינה אלטרואיזם, או שמא היא מוותרת על צרכיה היא לטובת האחר? משום שאלה אינם דברים זהים. האלטרואיסט עושה דברים לא למטרת רווח, אולם הוא אינו בהכרח מוותר על צרכיו הוא. האופן בו הנתינה ללא תנאי נתפסת תלוי רבות בתקופה ובתרבות. נדמה לי שכיום, הדגש יהיה לפחות על שילוב בין צרכיך לבין צרכי האחר, מתוך ניסיון להגעה לאיזון המתאים לאדם עצמו (וזאת אני אומר מבלי להתייחס למסר החברתי הסמוי שכולנו סופגים, והוא שעליך, במובן מסויים, לדאוג כמעט אך ורק לצרכיך אתה). אם מדובר אכן במצב בו בתך אינה "מחוברת" לצרכיה היא ומוותרת על עצמה לטובת אחרים הרי שכן הייתי רואה כאן סיבה מספקת על מנת לדבר איתה על הנושא ולראות, במידה והיא רואה זאת כדבר המציק לה ופועל כנגדה, האם טיפול כלשהו יכול לסייע לה לא לעזור ולהתייחס לאחרים בלבד, אלא גם לעצמה. במידה והיא אכן מוטרדת או חשה שלא בנוח בשל כך, אני מאמין שטיפול בהחלט יכול לסייע לה בעניין. להתראות דוד

שלום דוד אחייני בן הארבע וחצי סיפר לנו שאמא בעטה באחותו בת השנה וחצי . שאלנו למה,והוא אמר כי לאמא לא היה כוח לקום אליה ואחותו לא באה לאמא או משהו כזה. הוא סיפר לאבא,ואבא מאוד כעס אליה. (הילד הדגיש כי אבא תמיד שומר עליו) זהו הגיל של קצת דימיונות עד כמה שידוע לי,אך אנו לא ממש מופתעים מכיון שמדובר באמא שלא יודעת לחלוטין להתנהג. לדוגמא-כאשר האחיין שלי הגיע הביתה וסיפר לאמו כי קיבל מתנה מסבתא ,שמח ומאושר,היא צעקה עליו:מה אתה רוצה שאעשה,שאזרוק את זה מהחלון..? אחי,(האב) כועס על המשפחה,ואמר כי זו הפעם האחרונה שראינו את הילדים וכי הוא עובר לגור רחוק ולא נראה את הילדים. בעוד כשבוע הילדים אמורים להתחיל גן, ושאלתי -האם כדאי לפנות לגננת ולבקש שדובב את הילד לספר לה, או עדיף לפנות לאגודה למען הילד או עובדת סוציאלית. אני חוששת להזיק לילדים,אך גם דואגת שישארו באוירה שכזו ועם אמא שכזו בעיקר. לדעתי בהחלט מדובר פה בהזנחה,והתעללות ואני מאוד רוצה לדווח לרשויות. בניסיון לדבר עם האב הוא טוען שאנחנו פרנואידים .למרות מריבות רבות עם אשתו, מערכת יחסית ממש לא נעימה הוא בוחר להמשיך ולהיות איתה ומשום מה להגן על מעשיה (למרות שפעמים רבות סיפר כמה היא לא מבינה ולא יודעת וכו').

שלום עדי את מציגה פה מצב מורכב מאד, בו נאבקים מצד אחד הרצון לשמור על אחייניך ומצד השני החשש לפגוע בהם (וביחסים המשפחתיים) ללא סיבה מוצדקת דיה. אני לא משוכנע האם קיימת עלייך חובה חוקית לדווח על חשד להתעללות - על אנשי מקצוע קיימת חובה כזו, אבל לא ברור לי כיצד החוק רואה זאת ביחס למי שאינו איש מקצוע. כדאי לך אולי להתייעץ בסוגיה ספציפית זו בפורום של עבודה סוציאלית או בפורום כלשהו של עורכי-דין. אבל מעבר לבירור החוקי, מה שברור לי הוא שלא כדאי לך להזניח את הנושא ולשכוח אותו. גם אם לא תפני לרשויות, הייתי מציע לך להיות קשובה למתרחש ככל האפשר ולהיות רגישה לעדויות נוספות, המחזקות את התחושה של פגיעה אפשרית ושל צורך בהתערבות. בנוסף, לפני כל פנייה כזו, הייתי מציע לך להתייעץ עם אנשים קרובים נוספים ולראות כיצד הם מעריכים את המצב - כלומר, לשמוע את חוות דעתם של אחרים מלבדך לפני שאת נוקטת בצעדים. כמו-כן, חשוב לך לברר עם עצמך עד כמה ההכרות הלא טובה שלך עם אשתו של אחיך והדעה השלילית שלך עליה עלולה להוביל אותך למצב בו את רואה את המתרחש בצורה חמורה יותר מכפי שהוא באמת. לסיכום - דילמה רצינית מאוד, עם סכנות מכל כיוון. בעיקר הייתי חושב טוב ומשתף אחרים קרובים בהתלבטויותי, לפני נקיטה של כל צעד שהוא. בהצלחה דוד

שלום דוד , אני פשוט לא מצליחה להבין את זה , כול הדבר הזה שנקרא "טיפול " , ואני כבר יותר משנתיים מטופלת , אני לא מסוגלת להפסיק , החופשה שלה (הפסיכולוגית ) כמעט הרגה אותי , התלות כל כך חזקה , מרגישה שאני לא יכולה בלעדיה (זה כשאני לא שם ) , אבל בפגישות אני לא מצליחה לדבר איתה על כלום חוץ מזה שאני לא מבינה מה אני עושה שם , זה פשוט לא מצליח , אני חושבת שאת הגירסה שלי של היום אני הרבה יותר שונאת מאת זאת שהתחילה את הטיפול לפני יותר משנתיים (שגם לה לא היו חסרים בעיות ) . אני לא רואה לאן זה מוביל , פשוט פיתחתי בעיה נוספת - תלות . איך יוצאים מזה , כדאי להפסיק את הטיפול?! (אל תגיד לי לדבר איתה על זה זה הדבר היחיד שאני עושה שם ) ואם כן איך נפטרים מהתלות הזאת (אני באמת קשורה אליה ) .. אבל עדיין צריכה עזרה . אולי אתה יכול להסביר לי את זה?? ..זה משפיע עלי לרעה .. כל הדבר הזה ...

שלום טיפול נפשי מעורר לעיתים תכופות רגשות עזים גם של רצון להתחבר וגם של חרדה מפני תלות. כתוצאה מכך מתעוררת אמביוולנטיות עזה סביב נושאים של קרבה וריחוק. נשמע לי שהחרדות שלך כרגע עוצרות אותך מלהפיק את מה שאת יכולה להפיק מהטיפול ומהקשר העז, שללא ספק נוצר. את כותבת לא לומר לך לדבר על זה, כי את מדברת על זה כל הזמן בטיפול. בסדר. אז המחשבה הבאה שלי היא "ומה המטפלת אומרת?" כי נשמע לי חשוב לדעת כיצד היא מבינה את המצב, כיצד היא רואה אותך, את מצבך, את התקדמות שלך או את הקשיים מהם את סובלת. והאם את יכולה להפיק משהו, להכניס פנימה את ההבנות הללו? קשה לי לייעץ מבחוץ, אבל נדמה לי שיש לך עוד הרבה מה להרוויח מהדיבור והדיבור החוזר על הקשיים שלך בטיפול. צריך זמן, סבלנות..אני מקווה שבסוף זה יעזור ותרגישי טוב יותר, עם הטיפול ועם עצמך. להתראות דוד

אבל איך עושים את זה ? איך זה יעזור ? ואם שנתיים כלום לא זז .. כדי לחכות עוד שנתיים , היא כל הזמן אומרת שככה אנחנו יכולים לראות מה קורה לי בקשר , אני לא חושבת שזה קורה לי בשום קשר - רק שם . מצד אחד תלות נוראית , מצד שאני אני לא מבינה למה אני אני כל כך קשורה למישהי שאני בקושי מכירה .. יש לך אולי הוראות הפעלה לטיפול , אני לא מצליחה להבין איך משתמשים בו ?!

הייתי בטיפול שנה + והטיפול נסתיים מצידי כמה שבועות לפני סיומו המיועד. האם יתכן להמשיך קשר ללא מפגשים בחדר הטיפולים? כמו שיחת טלפון, מכתב, סמס, או צריך לעבור תקופת צינון משני הצדדים הן מהטפל והן מהמטופל. מוכרחה לציין שהיתה כימיה וקשר טוב בטיפול. תודה על תשובתכם.

שלום רעיה כל קשר טיפולי צריך להיות בהסכמה ובמודעות של שני הצדדים, ובכלל זה גם שמירה על קשר מסוים לאחר סיום הטיפול. את כותבת שסיימת את הטיפול כמה שבועות לפני סיומו המיועד. האם דבר זה קשור לרצון להיות עדיין בקשר כלשהו? ומה דעתו של המטפל על כך? במיוחד בהתחשב בכימיה הטובה שציינת, נשמע לי שהשאלה שאת שואלת פה היא שאלה שיכולה לקבל מענה רק מתוך הקשר הטיפולי ומתוך שיחה עם המטפל שלך. בהצלחה דוד

שלחתי הודעה במשמרת של דרור על המטפל שלי שבחופשה...... ראיתי שהיא עלתה דרור לא התייחס אלייה והוריד אותה למה? עשיתי משהו לא בסדר? למה??????????????????????????? ראיתי היום בבוקר שהיא מופיעה בלי תשובה ופתאום נמחקה זה כל כך פגע בי

שלום מאיה נדמה לי שההודעה שלך היא זו שנענתה מוקדם יותר, במשמרת זו. אני מקווה שדבר זה יסייע לך להרגיש פחות פגועה. להתראות דוד

פוחדת פוחדת פוחדת הכול יתפוצץ בסוף ואמא זה יגמר רע

שלום נקודה את פוחדת, אבל את אינך לבד. לא בפורום הזה ואני משער שגם לא בחייך. חשוב להעזר במי שמוכן, על מנת להתגבר על הפחד, לא לתת לו להתגבר עליך ולשלוט על חייך. להתראות דוד

ניסיתי לדקור בבלון בתקווה שיתפוצץ ויוצא איתו החוצה את הכול יחד עם האויר ונראה שהאויר כלוא ומסרב להתפרץ החוצה מה שכבר כן יצא נמצא איפה שהוא בחלל האויר ועכשיו צריכה לעמוד מול המבט העיניים ומאבדת נשימה מנסה לסמוך ופוחדת מנסה להוציא ונחנקת מנסה להסביר ומגמגמת נראה שאם אנעץ את הסכין בלב ואחתוך לאורכו ורוחבו זה יכאב פחות ואולי סוף סוף ארויח פעמיים הכול יפרוץ החוצה מבלי שליטה ואדמם עד הטיפה האחרונה עד הסוף להתרוקן ולמות אוף כמה מפחיד לנשום

שלום, אשמח לקבל את הצעתכם שמי גלית בחורה בת 31 יוצאת עם בחור במשך שנה ,מדובר בבחור טוב ומשכיל קצת בישן וחסר ביטחון שמעולם לא הייתה לו חברה לפני ( ברצוני לציין שהוא בן 33 ). לצערי הרב עצם העובדה שמדובר בבחור די בודד ללא חיי חברה ושמעולם לא התנסה במערכת יחסים זוגית די מפריעה לי( למרות שאני חברתו הראשונה אני כל חייו והוא אוהב אותי עד מעל הראש) הבעייה שלי היא שאיני מצליחה להתאהב בו ועובדת היותו ללא ניסיון מפריעה לי-אני מרגישה שאני יוצאת עם בחור שמתנהג כמו ילד קטן- הדילמה שעומדת בפניי שמאוד נוח לי איתו ונחמד לי אבל איני אוהבת אותו. מה לעשות?אני די מבולבלת.אשמח לקבל את עצתכם

שלום גלית אני שומע את ההתלבטות שלך ואת הצורך שלך בעצה, אבל אני לא מרגיש שאני באמת יכול לתת לך עצה טובה. בשביל עצה כזו צריך לדעת הרבה יותר עליך, על הבחור איתו את יוצאת ועל המצב ביניכם באופן מפורט יותר. נדמה לי שאת צריכה לחשוב לעומק מה מרגיש עבורך הדבר הנכון לעשות, מה הם היתרונות בקשר לעומת החסרונות, מה האפשרות שלך (סיכון לעומת סיכוי) למצוא קשר טוב יותר וגם לנסות ולראות עד כמה ההתלבטויות שלך נובעות מקושי אובייקטיבי, או מקושי שלך, שמושלך על הקשר וכך פוגע בו. למשל, נושא הניסיון - נראה לי שכדאי לך לחשוב מה מפריע לך בנושא זה (או בהיעדרו), האם ניסיון הוא משהו שיכול להשתנות (ולכן מהווה מרכיב פחוות קריטי להחלטה) או שהוא מייצג משהו אחר - האם תחושת "הילד הקטן" קשורה רק להעדר הניסיון, או שהיא חלק מתמונה רחבה יותר? בקיצור, התלבטות קשה לפניך והרבה מחשבות ללא ספק. מצטער שלא יכולתי לעזור יותר. בהצלחה דוד

בן 17 שחכתי לציין שלום,בזמן האחרון אני רב מלא אם ההורים אם אמא שלי יותר נכון כי אם אבא החורג שלי אני לא בקשר וגם לא ניראה לי שאני רוצה להיות אין סיבה מיוחדת לזה או שיש ואני לא מבין. בכל מקרה אני מרגיש שבור כולם סביבי אומרים לי שאני אדיש אמרו לי הרבה שאני אדיש כלפי המשפחה. דיברו איתי זה נמשך כבר שנים הקטע שאומרים לי שאני אדיש אני באמת לא יודע אם אני ככה אני מקווה שלא אבל אם לומר את האמת אני באמת מתחיל לא להרגיש שום דבר. אני משתגע הנה דוגמא נכון מתי שאתם בוכים אתם מרגישים תחושת פריקה אחרי זה אני לא חשתי את התחושה הזו הרבה מאוד זמן כלומר אם אני בוכה אז זה רק דמעות ריקות זו בידוק ההרגשה דמועות קפואות בלי שום דבר סתם דמעות זה עוד דבר שאני חושב שאולי אני באמת אדיש הבעיה היא שאני לא רוצה להיות כמו מכונה ללא רגשות אני לא שרוי כעט במצב של עצב או דיכאון בגלל הסיטואציה אם אימי שהקשר הוא הופך להיות רע מיום ליום אני לא מרגיש ככלום ואם לומר את האמת אני אומר שהקשר חשוב לי אבל אני לא מרגיש כלום אלא רק אומר... ... ... יכול להיות שהוא חשוב? לעזעזל האם אני באמת אדיש!???? קשה לי אם ההרגשה הזו. מצטער על החפירה אלוהים איך הגעתי למצב הזה שאני לא מרגיש כלום!!!!??????

שלום דניאל אני קורא את מה שכתבת ומה שאתה מתאר במיוחד זה בהלה. בהלה ממה שקורה איתך, בהלה ממה שזה אומר ופחד מכמה זמן תמשיך להרגיש כפי שאתה מרגיש. אבל מכל זה עולה דווקא תמונה של הרבה מאוד רגש - ולא של אדישות בכלל. אתה מתאר תקופה של הרבה מריבות וקונפליקטים עם אמך ומצד שני ניתוק והעדר קשר עם אביך החורג. כל זה בא על רקע של התלבטויות רציניות שלך עם עצמך והרבה דברים שאתה שומר בבטן (או כך לפחות נדמה לי) ולא חולק עם אף אחד. נשמע די ברור שהקשר עם אמך מאוד משמעותי עבורך, ובכל זאת משהו ביניכם מתפספס, משהו לא מצליח לתרגם את האיכפתיות והקרבה לקשר שייתן כוח ותמיכה. דניאל, נדמה לי שמה שאתה באמת צריך זה לדבר עם מישהו על מה שקורה לך בפנים - על מחשבות, רגשות, פחדים, תקוות וחלומות. זה יכול להיות חבר או חברה קרובים, זה יכול להיות מישהו מבוגר שאתה סומך עליו, קרוב משפחה, מישהו מבית הספר, לא יודע, אבל נראה לי מאוד חשוב שלא תשאר לבד עם כל הדברים שמציקים לך. בשביל להרגיש משהו, תצטרך לשחרר חלק מהדברים החוצה- אני מקווה בשבילך שתמצא עם מי לעשות את זה. בהצלחה דוד

שלום, לאחר בירור שעשיתי, אני מבין שמרפאות לבריאות הנפש הינן ללא תשלום. רציתי לשאול את דעתכם לעניין טיב המרפאות האלה, בפרט באזור אשדוד-אשקלון... האם צריך לחכות המון כדי להיכנס לטיפול פסיכולוגי במרפאה? האם הטיפול נחשב למועיל, איכותי? (אני פשוט בקשיים כספיים וזה הפיתרון שנראה לי כרגע..)

שלום g תראי, באופן כללי אני בהחלט ממליץ על המרפאות לבריאות הנפש. אפשר למצוא שם מטפלים טובים מאוד וזה נכון שהטיפול הוא או ללא תשלום או מאוד מאוד מוזל. כמו בכל מקום, אפשר למצוא שם מטפלים טובים יותר וטובים פחות, אבל זה נכון גם לשוק הפרטי ובאופן כללי - אני חוזר על עצמי, מקווה שזה בסדר - האנשים במגזר הציבורי הם על-פי רוב ברמה גבוהה של הכשרה ומקצועיות. ביחס למרפאות באזור הספציפי שהזכרת יש לי פחות מידע אישי, אבל אם למישהו ממשתפי הפורום יש ידע כלשהו בעניין, אני בהחלט מזמין אותם להביע את דעתם. בכל מקרה, אין לי כל סיבה להניח שההיכרות שלי עם המרפאות הללו לא מתאימה גם למרפאות באזור מגורייך. לסיכום - מומלץ. בהצלחה דוד

הי דוד עבר לו שבוע וחצי ללא המטפל..פעם שנאתי את המילה הזו - מטפל. הייתי מתעקשת על פסיכולוג בתואנות רציונאליות שהמילה מטפל/ מטופל מנציחה את חוסר היכולת של בן אדם לעזור לעצמו, והוא חייב להיות מטופל.היום המילה פסיכולוג נשמעת לי קצת מנוכרת כשאני מדברת עליו, והמילה מטפל יותר..קרובה? לא יודעת..בהחלט ניתן לומר שהשתנה היחס שלי אליו, בלי יותר מדי חשדנות, התנצלויות, רגשות יתר וכו..גם מצידו השתנו דברים. קצת לפני שהוא יצא לחופש אמרתי לו שהוא חושב יותר מדי, והוא אמר שאני לא הראשונה שאומרת לו את זה, אז אמרתי לו שזה בסדר כי אני מרגישה יותר מדי אז זה מאזן אחד את השני. הוא ענה שאולי לפעמים אנחנו גם חושבים וגם מרגישים יותר מדי..בקיצור הוא הבין, ואני חושבת שגם אני, שלפעמים צריך פשוט להיות.. זה עשה את החופש הזה ליותר קל, ההרגשה שאנחנו יותר מסונכרנים..לא הייתה פה שום שאלה, סתם משתפת כי כפי שאמרה לי ~נילי~ שבוע שעבר ( לא הספקתי להודות לך, אז אם את קוראת, תודה (: ) זה בהחלט בית חמים והצוות נהדר.. שתהיה משמרת נעימה, אני הולכת לקנות קילו גלידה. אופיר

שלום אופיר איזה סיפור יפה. ממש תודה על הסיפור הזה, על מפגש בין שני אנשים, אחד פסיכולוג, או מטפל, אחרת מטופלת, או אופיר. בסיכומו של דבר, מה זה משנה? בבסיס, נשמע שפשוט ובאמת נפגשתם. אני לגמרי מאמין לך שזה עושה את החופש ליותר קל, ובטח גם מגביר את הרצון להפגש שוב.. תפיקי את המיטב מהגלידה. הזמן, חשוב לזכור, עובר. להתראות דוד

(:

רציתי לברר לגבי הטיפול הפסיכולוגי המומלץ בדכאון וחרדה(לא תרופתי). ולקבל הסבר קצר אם אפשר על ההבדל בין "קוגניטיבי- התנהגותי" לבין פסיכו- דינמי סובלת מנפילות קשות במצב הרוח כמחצית מהחודש - קשור למחזור. אף שמודעת לכך,לא מצליחה לשלוט בזה ונכנסת ללופ של מחשבות שליליות של "מה הטעם" , של פגיעות יתר ולתחושה של חוסר שליטה. לא יודעת כבר מה לעשות! פוחדת מעצמי אנא - תשובה מהירה

ליהי... כיום מטפלים,הרבה פעמים, במה שאת מתארת באמצעות תרופות ממשפחת ה-SSRI, מאחר שמדובר בסימפטום נפשי על רקע פיזיולוגי... לא תוכלי לשנות את הכימיה/פיזיולוגיה של הגוף, שמגיב לתנודות הורמונליות, באמצעות טיפול - בין אם דינמי ובין אם CBT (לא שיש לי משהו נגד טיפול נפשי... ההיפך הוא הנכון).

שלום ליהי נשמע לי שמה שאת מתארת קשור, לפחות בחלקו, לתופעה המכונה "תסמונת קדם וסתית". קיימות כיום מחלוקות רבות בשאלה האם להפוך את התופעה הזו לאבחנה נפשית פרופר, כאשר הסיבות - בעד ובנגד - מגוונות מאוד ואינן נובעות משיקולים מקצועיים בלבד. עדיין, גם אם את סובלת מהתופעה, שמקורה אכן פיזיולוגי, אין בכך, להשקפתי, סיבה להניח שטיפול תרופתי הוא היחיד המתאים לסייע לך בעניין זה. נדמה לי שהמחשבות והתחושות שאת מתארת הן משהו שטיפול יעיל יכול לעזור לו בהחלט - גם אם לא להעלים את המצוקה הרי שלהחליש את עוצמתה ולספק כלים להתמודד עם התחושות הלא נעימות כאשר הן מגיעות (ונשמע, סך-הכל, שמדובר בפרק זמן לא קצר בתוך כל חודש). האם מומלץ יותר טיפול דינמי או קוגניטיבי היא שאלה שאני מהסס לענות לך עליה. ככלל, טיפול קוגניטיבי יתמקד יותר במחשבות השליליות העולות ואילו טיפול דינמי יתמקד יותר במקורן של מחשבות אלה ובמטענים הרגשיים שהן נושאות עמן. האמת היא שמרבית הטיפולים הקוגניטיביים כוללים בתוכם אלמנטים של מה שמקובל לייחס לטיפול דינמי וכך גם להיפך. כך שבעיקר הייתי מציע לך להחפש אחר מטפל/ת טובים, שקיבלת עליהם המלצות ושאת מרגישה בנוח עמם בשעת הטיפול. נדמה לי שהמרכיב הזה יהיה חשוב יותר מהחיפוש אחר שיטה כזו או אחרת. בהצלחה דוד

קרוב לוודאי שההודעה לא תעלה וזה בסדר גמור. בכל אופן הילדה רוזי, ילדה בת ארבע וחצי, לא עצמתי עין כל הלילה, איך אפשר לישון כשהיא בידיים של פסיכופט. אני כל היום איתה בתוכי, חושבת עליה והעצב והדאגה נותנים זץ ללב ומכווצצי'ים אותו כפסטלינה. איפה היא, פוחדת לבד בלי הגנה. איך דברים כאלה קורים, מי שומר על הילדים. רק רציתי לשתף העצב בעינייה בעיתון, והכאב הזכירו לי מישהי. סנקה

סנקה... קרוב לוודאי שבשעה זו, שפרטי הפרשה כבר נחשפו, הזעזוע גדול מכדי להבין איך... איך כולם שתקו? איך לא הקשיבו למי שכבר דיברה ושאלה?! איך משפחה כזו חיה פה, ואף-אחד לא אמר מילה? סבא שלה הוא גם האבא החורג שלה... ואמא שלה משתמשת בתירוץ של "לא ידעתי, חשבתי שהיא בכלל בצרפת", בעוד שהסבתות מצרפת מדווחות שתיהן, שהן חיפשו את רוז כל הזמן הזה... והסבא/אבא חורג הזה, שמסביר שזו בכלל היתה תאונה... הוא רק "הפליק לה", הוא לא מבין איך זה קרה בכלל... ומפה לשם - הופ! ארז את גופתה במזוודה והטמין אי-שם בירקון. ולדעת, שכל הזמן הזה היא היתה מתה. קבורה במזוודה, בבוץ ובמים הדוחים של הירקון. שידעו איפה היא, אבל בחרו לשתוק ולהתנהג, כאילו שילדה אחת קטנה, יפה ותמימה לא מתה בכלל... כאילו שהיא מבלה בנעימים בצרפת... משפחה מעוותת... וקורבן אחד קטן וחסר ישע של איש אחד ש"רק" קרתה לו תאונה, מה רוצים ממנו בכלל? הוא לא התכוון להרוג אותה... ותיכף יבוא גם הסיפור, שהוא הרי אהב אותה... סתם נהג להפליק לה בשעות הפנאי, עד כדי כך, שהפעם האחרונה היתה אחרונה לתמיד...

סנקה... מה שלומך? נכון זה כל כך כואב אבל לא לישון בגלל זה? אסור לקחת את הדברים קשה מדי כל יום יש סיפור אחר לצערנו:-(

שלום. קראתי את ההודעות ואני מזדהה עם הכאב והרגש העולה מהן. אין לי מילים להוסיף, כי הזעזוע גדול מידיי. לפעמים ניתן רק לשתוק. דוד.

לא התקבלתי לקלינית. חברה שאכן התקבלה טוענת שהכל הצגה, שיש צורך בלערוך סימולציות בטרם הראיון, שיש שאלות מוכנות וידועותת, בקיצור שמקבלים אנשים שהיו מוכנים על כל מה שלא יבוא. אני לא מבינה אם אכן זה כך את מי מקבלים את אלה שמתאימים לתחום או את השחקנים הטובים ביותר. דרך אגב זה בהחלט לא מגיע ממקור אחד כבר שמעתי ממספר אנשים בקלינית. כמה עצוב שהאוטנטיות מפסידה לסימולציות ולרצייה חברתית. אין זה אומר שאלה המתקבלים אינם מתאימים, באותה מידה אין זה אומר שאלה שנכשלו אינם מתאימים או ראויים. כמה חבל שאנשים טובים שאוהבים את התחום מתפספסים.

פסיכולוגיה תואר שני – ראיון שאלות ששואלים בראיונות "בראיונות בעיקר מנסים לראות מי אתם – איך אתם מתמודדים עם אתגרים וקשיים, מה מידת הרפלקסיביות שלכם, מה מידת הבשלות הרגשית, כמה אתם רגישים לזולת, כמה אתם יכולים לבחון את עצמכם במבט חיצוני ועוד ועוד." "בסך הכול הם מנסים להכיר אותך!" שאלות משוכתבות ומותאמות לראיון קבלה לתואר שני, לפי רשימת שאלות ששואלים בראיונות עבודה באתר: http://runnercom.mavweb.net/tips.html מי אתה ספר על עצמך למה אתה מעוניין בתואר הזה למה אתה המתאים ביותר / מתאים יותר מאחרים להתקבל שכנע אותי לקבל אותך למה עזבת עבודה / התנדבות קודמת איזו פעילות / עבודה / קורס בתואר / התנדבות הכי אהבת לעשות ולמה אם אתקשר, מה יגידו לי עליך מעסיקים שלך / ממליצים שלך / חבריך תאר מערכת יחסים עם בוס / מטופל / בן זוג / משפחה / חברים מהן תכונותיך הבולטות, במה הן יתרמו לך בעבודה כפסיכולוג מהן תכונותיך השליליות, במה הן יפריעו לך בעבודה כפסיכולוג מה פוגע באיכות עבודתך כמטפל מה התכונות שהיית רוצה לשפר / לשנות בעצמך מה התכונות החשובות ביותר לדעתך למטפל מהם תחביבך מה חבריך אוהבים / שונאים בך איך אתה רואה את עצמך בעוד 10 שנים מה יעדך לטווח הרחוק למה בחרת בפסיכולוגיה / במגמה זו מה מעניין אותך במקצוע זה מה ההישג הגדול ביותר שהשגת כמטפל באיזה הישג בחייך אתה גאה מה הדברים החשובים ביותר בשבילך כמטפל איך אתה מתמודד עם לחץ בטיפול / בחיים, תן דוגמא מה עניין אותך בלימודים לתואר מה היית מבצע אחרת ממה שביצעת תאר בעיה מקצועית משמעותית שנאלצת להתמודד עימה, איך עשית זאת מה הבעיות בהן נתקלת לאחרונה בעבודתך כמטפל מה אתה עושה כשאין לך מספיק ידע לפתור בעיה תן לעצמך ציון 1-10 ביצירתיות. תאר דבר יצירתי שעשית בשבוע האחרון / תן דוגמא לדרך יצירתית בה פתרת בעיה תאר מה אתה יודע על המגמה שלנו באילו דרכים אתה חושב שהתפתחת בשנים האחרונות הלימודים כוללים גם קורסים קשים בסטטיסטיקה / פסיכודיאגנוסטיקה וכו', האם זה עשוי להרתיע אותך, איך תתמודד מה ציפיותיך מהתואר / העבודה כמטפל שאלות נוספות, מראיונות לתואר שני בפסיכולוגיה, לפי פורום לימודי פסיכולוגיה בתפוז – http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=1410 ופורום סטודנטים לקראת תואר שני בפסיכולוגיה עברית: http://www.hebpsy.net/forum.asp?id=45 ספר לי על עצמך כל השאלות האפשריות שעולות מתוך התיאור העצמי… תאר עבודה מחקרית / סמינריון שעשית תאר עבודת שדה שעשית, + דילמות, קשיים, מה למדת, עם מה בהתנסות הזדהית... מה בהתנסות שלך בשדה קשור / תורם לרצון וליכולת להיות מטפל למה בחרת במגמה תחומי עניין בתוך המגמה אם תתקבל מה הסיכוי שתממש את קבלתך איך אתה רואה את עתידך, מהן שאיפותיך האם תוכל להתחייב ל- 5 ימי עבודה ולימודים באוניברסיטה (כשמדובר במקום מרוחק מהבית או שאין בו הרבה מלגות..) האם תהיה מוכן לעבור לגור כאן בשביל הלימודים, ואיך אתה מרגיש עם זה מה תעשה אם לא תתקבל מה תעשה אחרי התואר השני / בתיזה / בהתמחות איפה אתה רואה את עצמך בעוד X שנים האם תרצה ללכת בעתיד לטיפול, ולמה כן / לא תאר את הטיפול שעברת, למה הלכת / לא הלכת לטיפול תאר תובנה משמעותית אחת מהטיפול תאר אתגר / קושי / התמודדות / משבר שעברת תאר רגע חשוב בחייך תאר את הקשר עם אמא / אבא / אחים / בן זוג מה הפחד הכי גדול שלך למה אתה רוצה להיות מטפל מה בילדות שלך גרם לך לרצות להיות מטפל / להתאים להיות מטפל איך אתה חושב שאישיותך כיום קשורה לילדות / לאירוע X שעברת מה התפיסה שלך לגבי טיפול, לגבי פסיכולוגיה, איזה תיאוריות יש לך למה אתה מתאים / לא מתאים למגמה אילו חוויות עברת שתרמו לרצון או להתאמה שלך איך אתה מגיב במצבי לחץ + דוגמא איך תתמודד עם ההורים של הילד / המשפחה של המטופל בו תטפל באלו אוכלוסיות תעדיף לטפל (יתכן שיגידו בתגובה לתשובתי "אבל אצלנו מטפלים בכל האוכלוסיות, אז מה תעשה?") מהם חששותיך מהמקצוע נראה שאתה מצליח בחיים ומשיג כל מה שאתה רוצה – האם קרה לך פעם שלא השגת מה שרצית אהה, אז אתה תמיד טיפוס כזה שקט / דומיננטי / לוקח ללב / ועוד ועוד... מאיפה באות כל השאיפות האלה להצליח, למה בכלל אתה צריך את זה תאר את התהליך שעברת עד כה בקבלה לתואר שני, איך הרגשת, למה בכלל אתה צריך את זה...........

רעות שלום, הצטערתי לשמוע שהשנה לא תוכלי לממש את רצונך ללמוד פסיכולוגיה קלינית. אני חושב שהתחושות שלך מוכרות, תחושה שאנשים טובים לא נכנסים ומתפספסים מסיבות רבות. זו לא רק תחושה זה גם נכון. יש לכך סיבות רבות לחלקן אני לא רואה לצערי פתרון בזמן הקרוב. אבל לא נראה לי נכון להכנס לסיבות הללו כעת, מה שכן חשוב לי לומר לך הוא שאם התחום חשוב לך, ואת רוצה בו, קחי זמן למחשבה, השאירי בתוכך גם מקום המאפשר פנייה שוב בשנה הבאה. כרגע אולי זה לא נראה אפשרי, אולי אפילו קיים כעס ורצון לא להיות חלק מאותו עולם שלהרגשתך אולי דחה אותך. אבל אני חושב שיש כאן הרבה יותר מקריות מאשר דחייה, ופסיכולוגים רבים וטובים, החלו ללמוד למרות שלא התקבלו בפעם הראשונה. בהצלחה, דרור

אני מבקשת הצעה אני בטיפול שלושה וחצי חודשים והתחלנו לדבר על טראומה שמאוד קשה לי קוראים לזה הצפה שהכל פתאום נהיה קשה ככה הסבירה לי הפסיכולוגית העניין שביום יום כשאין טיפול מותר לי להתקשר למטפלת ולדבר איתה הבעייה שאני מתקשרת כבר שלוש פעמים ביום וכבר לא כל כך נעים אפילו שהמטפלת לא אמרה לי משהו לא יפה. אני לא רוצה לנצל את האכפתיות שלה אבל היא היחידה שיכולה לדעת מה אני קורה לי:-( יש לכם איזה הצעה כדי שאני ירגיש בסדר עם הטלפונים בלי להרגיש אשמה. אם זה היה מפריע לי היא הייתה אומרת לי? למישהו פה יש נסיון כזה בו המטפלת בסוף נמאס לה? אשמח לקבל כל תשובה

לינוי שלום, בתקופות של הצפה אכן יש צורך לשתף, להרגיש שיש מישהו נוסף לידך, גם אם זה בטלפון. המטפלת שלך מאפשרת לך את זה, אבל את חוששת שמא היא לא תעמוד בזה, ואת רוצה להגן עליה וגם עלייך מכך. אני לא חושב שיש תשובה אחת להאם יימאס לה וכמה פעמים את יכולה לדבר איתה. אני חושב אבל שזה משהו שאתם צריכים לדבר עליו ביניכן, להגיע להסכמה ולהבנה, ויותר מכל לאפשר לך להביא את החרדה שלך שאם תביאי את התחושות שלך במלוא עוצמתן ותבטאי אותן היא לא תרצה בך יותר. כך שאני ממליץ בחום שתדברי איתה על השאלות הללו, בהקדם. דרור

שלום רב לכם אני אספר בקצרה ככול שאוכל אני יוצאת עם גבר בן38 מזה 3 שנים הזוגיות שלנו עברה המון קשיים אני בת 25 אני היום יודעת להגיד שאני אוהבת אותו ושהוא יחסר לי מאוד אם ניפרד אבל יחד עם זאת אני לא ממש מרוצה ממה שקורה אצלינו אנחנו לא ישנים יחד וזה נורא מתסכל נפרדנו לפני 3 חודשים וחזרנו הוא פשוט התחנן ואמר שהוא ישתנה ושהוא אוהב ושאני יקרה לו ושהוא מאוד לא היה רוצה לאבד אותי ואני הסכמתי לנסות שוב ואז אחרי שבוע פתאום הוא אומר לי שהוא מרגיש שמשהו בי מפריע לו בלי שום הסברים פשוט התרחק ממני בכל אוטפן אנחנו עכשיו בקשר מאוד בלייט ואני לא ממש יודעת מה לעשות אני גם מאוד מתוסכלת הוא מצד אחד אומר לי לי את הדברים האלו ופותח את ליבו ומצד שני ככה פתאום אחרי שבוע מתהפך אני מאוד פגועה כי הוא תמיד היווה לי מהין ביטחון ופתאום כאילו הכול התפרק לי בידיים אני מוכרחה לקבל החלטה אם להמשיך להילחם עליו או שכבר להמשיך הלאה עם חיי למרות הקושי

עדי שלום, את מתארת התלבטות לא קלה. נשמע שבן זוגך חשוב ומשמעותי לך אך מנגד את מצליחה לזהות כיום ש/לא טוב לך עם מה שקורה ביניכם. את אומרת שהיית יכולה להיפרד ממנו, אך נראה שעדיין יש משהו שמחזיק אותך שם, בקשר. האם את יודעת לומר מהו הדבר הזה? מדוע קשה לך גם כשאת לא מרוצה מהקשר להיפרד? אני חושב שאת בצומת חשובה עבורך, נראה לי שלא במקרה הדגשת את גילך גם בכתיבה וגם בשמך, ייתכן ואת מרגישה צורך לקבל החלטה כעת. במצב כזה נסי לשאול את עצמך מדוע את בקשר, האם הדברים שמפריעים לך הם מהותיים לך, וכרגע נשמע שכן, והאם לדעתך ולדעתו זה בר שינוי. אני מניח ששאלת השאלות הללו אותו ובעיקר את עצמך יוכלו לעזור לך לקבל החלטה טובה. דרור