פורום פסיכולוגיה קלינית

אנחנו שתי נשים שנהלו מערכת יחסים במשך 5 חודשים.אהבה עצומה.תשוקה מדהימה.ולא מעט בעיות של רצון לשליטה.אובססיביות.קנאה גדולה.וחדירה לכל מקום אפשרי בחיי(הכל מצידה)ברגע אחד הכל לא מצא חן בעיניה וזרקה את כל האהבה(אישה שרצתה למות לידי.אישה שביקשה שאבטיח לה שאהיה איתה כל חייה)זרקה גם אותי וניפצה לרסיסים.היום אנחנו קצת בקשר(חודשיים לא התראנו)רק פה ןשם מיילים בעיקר מצידי.סיפרתי לה שאני בתחילת קשר עם אישה אחרת.והיא התנהגה כאילו יש לה בעלות עליי.אמרה שלא רוצה שאוהב כמו שאהבתי אותה.ולא רוצה שלעולם יהיה לי סקס עם אחרת כמו שאיתה.ושממש לא עושה לה טוב שיש לי קשר אחר.מצד אחד אמרה שרוצה שיהיה לי טוב ומצד שני נראה שדעתה נטרפת שיהיה לי טוב עם אחרת.האם התופעה הזאת ידועה?ומה זה אומר עליה?אני לא עשיתי זאת כדי לנסות להחזיר אותה אליי.למרות שמצד אחד מאד הייתי רוצה .כי אני מאד אוהבת אותה.ומצד שני היא עשתה לי רע ופגעה בי בצורה קשה מעצם הפרדה ללא שום התרעה .פשוט ברגע הורידה את "השלטר"יש לך עצה?

דרורית שלום, את מתארת אהבה עוצמתית מאוד שהייתה ביניכן, אולי עוצמתית מדי, שהובילה גם לפגיעה גדולה. את שואלת עליה, ואנסה להתייחס גם לכך, אבל חשבתי עלייך. על ההרגשה שלך את הפגיעה שהרגשת ואת הקושי להמשיך הלאה. וכרגע את מרגישה שהיא לא משחררת אותך, גם לאחר שנפרדתם. השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך, היא האם לצד הרצונות שלה יש גם לך רצונות ומה הם. האם את יכולה להעמיד את רצונותייך לפני אלו שלה במידה והם מתנגשים. אני יודע שזו לא שאלה קלה, אבל גם המצב שאת מתארת לא קל. ועדיין נראה לי שאת חייבת לעצמך לנסות ולענות עליה. לגביה, ייתכן והיא חשה שמסיבה כלשהי אינה מסוגלת לחיות איתך, לאו דווקא מתוך חוסר אהבה כלפייך אולי דווקא ההיפך, אבל גם לא מסוגלת לחשוב שתהיי עם אחרת שאת לא תרצי להיות איתה, חווה זאת כדחייה. ולמרות ההבנה כלפיה חשוב שתנסי לבדוק מה טוב עבורך, מה חשוב לך. דרור

מהי נטייה פרפילית?

שלום לך, פרהפיליה מורכבת מהמילים "מעבר" " ו"אהבה", כלומר מעבר לאהבה. שם זה נועד לכלול מגוון של נטיות מיניות החורגות מעבר לטווח הרגיל של מיניות. פרפיליה מערבת בתוכה עוררות מינית בתגובה לאובייקים שונים, חלקם לא אנושיים (מגף, בגדים תחתונים ועוד), עוררות מינית ממצבים שונים (למשל כאב, השפלה ועוד), והעדפה לפרטנרים שלא מביעים הסכמה ( מציצנות, חשיפת איברים בפומבי, ועוד). ישנן פנטזיות פרפיליות גם אצל אנשים שאינם פרפילים, אך כאשר הן ממומשות והאדם הופך לתלוי בהם על מנת לחוש עוררות מינית המדובר בפרפיליה. היא יכולה להיות מתוך הסכמה או לא, מזיקה או לא, תלוי במקרה כמובן. דרור

פשוט הורסת את עצמי אני אובססיבית למראה שלי משקיעה ואז פתאום יש לי כאילו דחף להרוס את מה שבניתי מרוב הפח לא לאהוב את איך שאני נראית אני אוהבת להיות רזה ושזופה ותמיד במיטב ואז זה תוקף אותי אני פתאו הורסת ואז נכנסית למצב רוח דכאוני במיוחדש ואין לי חשק לכלום זה קורה בעיקר שדברים לא מסתדרים לי כמו שאני רוצה כלומר אני קנאית לספייס שלי ולרוגע שלי בפרט בבוטקר כלומר נוחיות מסויימת של שקט ופעולות בוקר וכזהב משתבש לי אני יוצאת מאיזון ואז מגיע ההרס העצמי אני מיואשת מעצמי מהחוסר איזון מהמחשבות הבלתיפוסקות אני עייפה פיזית ונפשית אנא עזרו לי

עדי שלום, את מתארת קושי גדול בהתמודדות עם עצמך, תנודות חדדות בדרך בה את תופסת את עצמך ואת המראה החיצוני שלך. תנודות שמשפיעות באופן משמעותי על ההרגשה שלך. נראה לי שהמראה החיצוני והדומיננטיות שלו אצלך קשורים לדימוי עצמי כללי, ובעיקר לתחושה שהוא לא יציב. כאן אנחנו מדברים כבר לא רק על מראה אובייקטיבי כמובן, אלא על החוויה הפנימית שלך המסבה לך סבל רב כרגע. אני מבין את המצוקה שאת נמצאת בה כרגע, ולא חושב שאת צריכה להישאר איתה לבד, אלא שתצליחי לאפשר לעצמך לפנות לטיפול. דרור

1.. אני בשנות החמישים לחיי, נשוי ובעל ילדים בוגרים. 2. אין לי ספק שטראומות ילדות הן שגרמו לי לקיבעון (חסימה) ריגשי , אשר "תוקע" אותי חזק מאוד עד היום הזה !!. בנוסף- אני צורך קבוע של פרוזק, אשר מאוד עוזר לי בנושא החרדות ,אך, תוקע אותי בנושאים פיזיולוגיים. 3. הבעייה : אני מסוגל לשחזר את ילדותי באופן כלל, כלומר : לא ע"י תיאור ופירוט אירועים ספציפיים(בוודאי לא הטראומתיים) , אלא יותר בצורה שכלתנית המפרטת את הסיבות והגורמים. ברור לי שהארועים הטראומתיים הודחקו על-ידי עמוק בתת מודע , ושיש צורך להעבירם למודע, כדי להמשיך בטיפול שיאפשר לי להשתחרר. 4. מהם הטיפולים המוכרים בנושא ? עד כמה אני יכול לעשות זאת בכחות עצמי? . 5. אשמח להוסיף מידע (אישית) , לקבלת ההפנייה הטובה ביותר 6.. אשמח לקבל הפנייה לספרות מקצועית בנושא.

בן שלום, קשיים וטראומות בילדות אכן משפיעים על חיינו כבוגרים. כך שבהחלט ייתכן שכילד שחווה טראומות וקשיים אימצת מנגנוני התמודדות שהיו יעילים בשעתם, כגון טשטוש, ניתוק רגשי והדחקה. כיום אני מבין שאתה מרגיש שזה גובה ממך מחיר והיית רוצה לנסות ולהתמודד אחרת, לאפשר לאותם תכנים מודחקים לעלות. בעיני זה בהחלט אפשרי, בעיקר על ידי שימוש בטיפול פסיכודינמי. קשה לעשות זאת לבד לגמרי. נראה לי נכון להיעזר באיש מקצוע לשם כך. בנוגע לחומר קריאה, הרי שיש בשפע משום שהפסיכולוגיה רואה בילדות כמרכיב מרכזי בעיצוב האישיות.וכמעט כל תיאורטיקן ומטפל מתייחס לכך בצורה כזו או אחרת, מפרויד דרך וויניקוט ועד קווהוט. וכמובן כותבים נוספים. קריאת כל אחד מהם תוכל לעזור לך להבין מעט יותר. לגבי המלצה, אשמח לעזור ולהגיב לפנייתך, הן בהתלבטות כאן בפורום או בפנייה אישית אליי. דרור

דרור שלום, לפני שבועיים המלצת לי להתייעץ עם איש מקצוע (פסיכולוג) ,המתמחה בתחום של פוסט טראומה .אשמח אם תוכל להמליץ לי פה או במייל על מספר מטפלים בתחום מאיזור ת"א , ר"ג ,רמת השרון.יצויין ,כי אני לגמרי חסר נסיון עם הענין ,ואשמח אם תוכל להמליץ על מטפלים שיקלו עלי את הענין ההתחלתי הזה. המייל הנ"ל בתוקף. תודה רבה צירפתי גם את תשובתך המקורית : שלום לך, מהדברים שאתה מתאר לא ניתן לשלול הפרעה פוסט טראומטית וזו בהחלט אפשרות שאפשר וחשוב לבדוק אותה במפגש עם איש מקצוע. באשר לזהות איש המקצוע, המלצתי היא שתפנה לפסיכולוג שיש לו ניסיון בתחום, הוא יוכל להתרשם ממצבך ולהתחיל איתך טיפול. בחלק מהמקרים ישנה תועלת בשילוב של טיפול תרופתי וטיפול פסיכולוגי, אבל זה לא מחוייב מראש. אם יהיה צורך בכך הוא ימליץ לך לפנות לפסיכיאטר. אני מקווה שהמייל שלך עדכני כך שחברי הפורום יוכלו לשלוח לך מייל עם המלצות למטפלים. דרור

שלום לך, אנסה בהמשך הערב לשלוח לך המלצות. אני מזמין גם את שאר חברי הפורום לשלוח המלצות מניסיונם, בהצלחה, דרור

אימי בת 49 סובלת כבר כמה שנים בחומרה יתרה ( ואולי גם לפני כן בראייה לאחור ) באפיזודות של מחשבות רדיפה כעס ותוקפנות כלפי הקרובים ביותר , אולי אפשר לאבחן כהפרעת אישיות פרנואידית ואולי לא כדאי להיסחף .. למרות שהכל מצביע על ההפרעה הנ"ל . יש לציין שלפני כארבע שנים עברה פסיכוזה ( הזיות של ממש ) שארכה שבועיים ואושפזה כשלושה שבועות , לאחריה קיבלה מינון נמוך מאד של רספרדל ותרופות נוגדות חרדה מהר מאד היא הפסיקה ללכת לשיחות וכמובן את הטיפול התרופתי . פסיכוזה קלה יותר התרחשה שנה מאוחר יותר ומאז אחת לשבוע או לכמה ימים דעתה עלי ועל בן זוגה או על אביה וכולי מתהפכת שוב ושוב . המצב מתסכל עד כדי כך שבתור הבת שמנסה להתחיל בחיים עצמאיים בגיל 24 החלטתי כמעט ולא להיות בקשר עד שתגיע לטיפול ראוי שכן התחושה היא שבקלות אוכל לטבוע ביחד איתה. בעבר הייתי לוקחת זאת בכאב ותסכול רב (הייתה מאשימה אותי במצוקותי ואף טענה שסיממתי אותה לפניי 4 שנים ולכן עברה את מה שעברה ). בעת האחרונה סוף סוף הפנמתי שיש כאן הפרעה שחייבים להכיר בה ולטפל בה ושיש בסך הכל להביא אותה אחרי כל הקשיים והכאב בחייה לאיזון מחודש, מדובר באישה יצירתית, אינטליגנטית מאד, כשרונית ועצוב לראותה נופלת שוב ושוב במערכות יחסים ובקשרים עם הסביבה . השאלה הקריטית היא איך עלינו הקרובים להתמודד ( עם הניתוקים וההאשמות וכל מה שכרוך באפיזודות הללו ) ואיך להביא אותה לידיעה שמשהו לא בסדר , להביא אותה לטיפול סוף סוף .... על איזה טיפול ממליצים במקרה זה והאם אתה מכיר מטפל מומלץ בנושאים אלו ????

שלום לך, אני שומע בדברייך גם מצוקה אישית בהתמודדות מול אמך וגם דאגה לשלומה. אכן זוהי נקודה לא פשוטה כאשר הסביבה מרגישה שהאדם זקוק לעזרה אך האדם עצמו אינו חושב כך, לפחות לא מרבית הזמן. מבחינתך אני חושב שעשית דבר נכון כשהחלטת לנסות ולחיות את חייך, אני מבין שכרגע את גם רוצה לעזור לה. אם אני מבין נכון את מצבה, מתחת לכעס שהיא מפגינה קיים חשש גדול מאוד, חרדה עצומה המתבטאת בתחושה שאפילו את, בתה מנסה לפגוע בה. זו הרגשה קשה מאוד. השאלה היא האם אתן מצליחות לדבר האם היא מצליחה לראות בך מעבר לאוייבת. אם כן את יכולה בהדרגה להתייחס למצוקות שלה, לקשיים שלה. ודרכם להציע לה טיפול. עדיין ייתכן שהיא לא תסכים, כל עוד היא אינה מסוכנת לעצמה או לאחרים במקרה זה לא ניתן להכריח אותה לקבל טיפול. אבל אני מסכים איתך שכדאי שתקבל טיפול. לטעמי טיפול פסיכולוגי וטיפול תרופתי הוא המומלץ בשלב זה. לגבי מטפל, אני מקווה שהכתובת מייל שלך מעודכנת כך המלצות יוכלו להישלח אלייך, לבסוף, לגבי ההתמודדות האישית. חשוב להצליח להבין, עד כמה שאפשר, שההאשמות נובעות מחרדה. אם תצליחו להתחבר לצד הזה שלה תרגישו פחות מאויימים פחות מותקפים ואולי זה יקל במידת מה. דרור

אחרי חצי יובל: הורשע שאנס את אחיותיו 13 שנים הגבר, היום בן 36, החל להתעלל מינית באחיותיו כשהיו בנות 6 ו-7, פעמיים-שלוש בשבוע. כשחזרו מבית הספר נעל אותן בחדר וביצע את זממו. אח אחר העיד: "סיפרתי לאבא, הוא אמר שהן בטח היו מופקרות". גם האם לא פצתה פה. עינוי הדין המשפטי נמשך יותר משנתיים וחצי ורד לוביץ' פורסם: 14.09.08, 22:20 במשך 13 שנים, באופן כמעט יומיומי, נהג האח הגדול להתייחס לשתי אחיותיו כאל בובות מין - מאז היו בנות 6 ו-7. כך קבע היום (א') בית המשפט, 25 שנים אחרי תחילתה של הזוועה, והרשיע אותו. בהכרעת הדין נכתב על עדותה של אחת מהקורבנות: "היא פרצה בבכי פעם אחר פעם. פניה וכלל תנועות גופה ביטאו את חריפות המכאובים שעלו וצפו בראשה, ונדמה היה כי שבים וצורבים בשורשי עצביה". בצהריים הרשיע בית המשפט המחוזי בתל-אביב את הגבר בן ה-36 ממרכז הארץ באונס אחיותיו ובהתעללות מינית ארוכת שנים בהן. זו כללה מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים. בהכרעת הדין, דחה בית המשפט את גירסתו של האיש, כי היה מדובר במעשים ספורים על רקע סקרנות מינית של ילדים - וקבע כי עדותן של האחיות היא עדות ברזל. המעשים החלו בשנת 1983, ונמשכו עד שהשתיים התגייסו לצבא. אחת מהן עברה התעללות גם בהיותה בת 21. האחות הקטנה סיפרה לאמה? על האירועים לאחר שראתה כי גם אחותה סובלת, אך האם לא עשתה דבר בעניין. הסוד האפל נחשף ללא תכנון מוקדם במהלך השנים נהג הנאשם לבצע את המעשים באחיות כאשר חזרו מבית הספר, אז נעל אותן בחדרו כאשר הוא מסתיר את פתח המנעול בחתיכת נייר ואונס אותן, לדבריהן בממוצע של פעמיים-שלוש בשבוע. כמו כן, האח נהג להעיר אותן בשעות הלילה ולקחת אחת מהן לחדרו. בית המשפט כתב בהכרעת הדין בנוגע לעדותה של האחות הקטנה כי אמינותה ניכרה בכל תו ותג היוצאים מפיה. אחרי הפרסום ב-ynet: מענה משפטי לנאנסת / ורד לוביץ' "אל תתלוננו", קראה אחת האחיות לנפגעות תקיפה מינית, לאחר שהתאכזבה מהסחבת במשפט שנערך לאחיה, הנאשם. בעקבות פרסום סיפורה ב-ynet החליטה שופטת בית-המשפט המחוזי לקחת על עצמה את התיק, והקדימה את מועד הדיון מסוף השנה לכתבה המלאה הרכב השופטים - ברכה אופיר-תום, מרים סוקולוב ודוד רוזן - קבעו עוד: "עניין לנו בעדה שהינה בבחינת 'עדת ברזל', לא מדובר רק בהתרשמות ממראה עיניים או ממשמע אוזניים. "העדה העידה בצורה מדודה ומתונה, נראה היה עליה שמבקשת היא להקפיד במילותיה ולא לחייב את אחיה במה שלא 'קנה' בכוחותיו לעצמו... העמידה על דוכן העדים היתה קשה עבורה. השאלות נגעו לעניינים אישיים הטמונים שנים בתוככי נשמתה. השאלות חדרו לתהומות חשוכים בפנימיותה והיא נראתה כמי שאוזרת כוחות לצורך הסרת עטיפות שנעבו על ידה בחלוף השנים", נכתב בהכרעת הדין. השופטים הוסיפו לגבי האחות הצעירה: "...היא נושאת עמה את ההתעללות המינית מרבית חייה. מכלול מצוקותיה ובעיותיה האישיות נובעות מאותה התעללות שיטתית שנפרשה על פני שנים בתדירות רבה. היא חשפה את סודה האפל ללא תכנון מוקדם, לאחר שהופתעה על ידי עובדת סוציאלית בשאלה האם היא קורבן להתעללות מינית". "לא רצינו עסקת טיעון, האחיות העידו באומץ" גם עדות האחות השנייה מתוארת כאמינה ביותר. "היא אינה יכולה לספר על האירוע הראשון בו תקף אותה אחיה מכיוון שנדמה לה כאילו נולדה לתוך זה", נכתב. בבית המשפט העיד גם אח נוסף של השתיים, אשר סיפר על הבית הקשה בו גדלו - עם אב מתעלל אשר נהג להכות את האם ולהשליט טרור בבית. לדברי העד, אחיו התקשר אליו לאחר שהוגשה נגדו התלונה וסיפר לו כי אכן ביצע את המעשים באחיותיו, אך הוא אינו מפחד מכיוון שסיפר על כך לאשתו. האח שהעיד מתגורר בשנים האחרונות בארצות-הברית. הוא הוסיף כי לאחר שסיפר לאבי המשפחה על מעשי ההתעללות, אמר לו האב: "הן בטח היו מופקרות". פרסומת בית המשפט נשען בנוסף גם על עדויות אחרות, של אנשים שהכירו את המתלוננות ושמעו על המעשים שביצע האח. ד"ר דנה פוגץ', ראש מרכז נוגה בקריה האקדמית אונו והמייצגת את המתלוננת, אמרה לאחר הכרעת הדין: "פעמים רבות מנסים להניא מתלוננות מלהעיד בטענה כי הן לא יוכלו לעמוד בחקירה נגדית בשל מצבן הנפשי. התוצאה לעיתים קרובות מדי היא הסדר טיעון המקל עם הנאשם. גם במקרה זה הוצע הסדר טיעון אולם אנו התנגדנו לכך בכל תוקף. המתלוננות העדיפו לעמוד בבית המשפט עם כל הקושי ובלבד שהאמת תצא לאור", הדגישה

מתעטפת לי בשתיקה.. המילים נבלעות .. הטיפול קשה.. בבית עם ההורים המצב לא ככ טוב .. עייפה מהחיים. אבל כאן , קוראת אותך ואת האחרות הקבועות בשקט.. לא מתערבבת , תקופה כזו לא קלה .. תודה על האיפתיות .. הצלחת להחזיר אותי מהצללים?.. .. לכאן מחדש? כי הנה - הגבתי ..:-) שולחת חיוך .. אמנם עייף, אבל מכל הלב, מחבקת אותך. שרית

טוב לי בטיפול אפילו טוב מאוד!! אחרי כמעט שנתיים פתאום אני והיא הכי קרובות ואפילו טוב לי! מפחיד... יכול להיות שכל כך טוב לי איתה ואפילו איתי?

שלום לך, ראשית אני שמח בשבילך שכך את מרגישה. אני חושב שזהו רגש אמיתי ומדוייק, בעיקר בגלל המילים האחרונות שלך השואלות האם טוב לך איתך. כי כאשר את מרגישה טוב יותר עם עצמך נראה לי שאת יכולה להרגיש שניתן להיות איתך, קרוב מבלי שזה מעורר חוסר אמון או רצון להתרחק כדי להגן מפגיעה. לפעמים מרגישים טוב בטיפול ומותר ורצוי להינות מזה. דרור

אתה צודק כל כך באמת טוב יותר עם עצמי!! אני פחות שונאת את עצמי אפילו טיפה אוהבת!! הקטע הוא ששנתיים הייתי בירידות עד הרצפה והיא תמיד הייתה כי הייתי במצב נורא מאוד אני מפחדת שהיא תראה שאני בסדר... לא חותכת לא מתקשרת כל שעה לא עושה לה ולי את הגיהנום והיא תחליט פתאום שאני לא צריכה טיפול והיא תעזוב אותי!! אתה מבין היא הייתה כל הזמן איתי כשהיה לי רע אפילו רע מאוד האם היא תהיה לצידי גם כשטוב לי? אני ממש מפחדת שהיא תעזוב אותי אבל טוב לי עכשיו ולקח לנו המון זמן ודם ויזע עד שהגענו הנה..מה יהיה עכשיו?

שלום לך, אני בהחלט מבין את החשש שלך. את חוששת שכעת, לאחר שאת בסדר, לפחות יחסית לעבר היא תעזוב אותך. כאילו על מנת שתמשיכו להיות ביחד את צריכה להמשיך להיות לא בסדר, סובלת. אני מניח שנוצר ביניכם קשר טוב אך הוא לא מטרת הטיפול אלא הדרך שמאפשרת לך להרגיש טוב יותר. אני גם לא הייתי ממהר להכריז שהטיפול הסתיים משום שהחשש שלך שתיעזבי תינטשי נשמע לי חזק ועוצמתי גם כיום. ואולי כרגע משאת מרגישה שחלקים אחרים שהפריעו לך בעבר נרגעו מעט ואת חשה טוב יותר עם עצמך תוכלי לאפשר לעצמך לגעת בקושי להיפרד ממנה בתוך הטיפול. ובסופו של דבר זה גם יוביל אותך ליכולת והרצון לקחת את המרחק הנכון לך. אבל יש עוד עבודה רבה לשם כך. דרור

היי לכם יקרים קצת ילדותי מצידי אבל בא לי קצת לרטון:-) הייתה לי יום הולדת אתמול יום הולדת ארבעים..כן כבר ילדה גדולה העניין המבאס דרור שבת הזוג שלי לא עשתה לי את מסיבת הארבעים הגדולה והתבאסתי מזה:-( היא לקחה אותי לארוחה רומנטית וקנתה לי כל מיני מתנות אבל מאוד רציתי מסיבה ענקית..אתה יודע זה לא עשרים ו... או שלושים ו...זה ארבעים הגדול. חוץ מזה הכל מעולה ! בילבי ילדת? הברזל

יום אחרי יומולדת שמח! יש לזה פתרון פשוט (מצחיק איך קל לי לומר זאת לאחרים) אל תסמכי על מישהו אחר, ותארגני לך מסיבה ענקית כמו שרק היית רוצה. ענקית שכולם יקנאו. תראי להם ואל תהיי נמושה. כמו שאומרים פה - קחי על זה אחריות. על זה ולא על העלבון. או שאולי מישהו מתכנן לך מסיבת הפתעה... ?

היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לבילבי חג לה שמח וזר לה פורח היום יום הולדת לבילבי ברגליים תח תח תח ובידיים תח תח תח עד מאה ועשרים שנה יקרה ומה זה ארבעים? את עדיין ילדה:-) שלך דלית

אוי בנות יקרות:-) תודה תודה תודה אני ממש מתרגשת אפילו יש כמה דמעות (נשבעת) יש לי בת זוג מדהימה אבל לפעמים היא שוכחת שאני ילדה בראש:-) אז תודה רבה על האיחולים ואם יעשו לי מסיבת הפתעה (אלק הפתעה) כולכן מוזמנות אפילו דרור מוזמן למרות ששכח אותי:-) בילבי עדיין ילדת הברזל

בילבושששששששששששששש אם אני זוכרת נכון את גננת ויש בגן שלך כמה שלושים ילדים? קני לך עוגה ענקית ובלונים ותחגגי עם שלושים ילדים ארבעים שנה מופלאות:-) מה את אומרת גדול לא? אה ויום הולדת שמח את מזל בתולה טיפוסית? טיפוסית אומר : פרפקציוניסטית, רגישה, חכמה, אינטואיציות מפחידות, שמה לב לפרטים קטנים והכי מותק שבעולם (אחותי מזל בתולה לה היה ב 11 בספטמבר כן תאריך מבאס) יום הולדת ה כ י ש מ ח:-)))))))))))))))))))))))))))))))) מיכל

בילבי מתי נולדה בת הזוג שלך? החודש זה מזל בתולה.... אמא שלי מזל בתולה ולא נראה לי שהיא ואבא שלי מסתדרים הוא מזל טלה. את מבינה באסטרולוגיה? יום הולדת שמח חמודה יש כנראה לכולם יום טוב היום שמת לב???? !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ד"ש לבת זוג (ח"ח על הבת זוג ולא בן זוג)

בילבי ממש לא ילדותי. שלושים חשוב ארבעים חשוב מאוד כל עשור הוא סיבה לחגיגה ואני בת חמישים ושלוש! או ואבוי לבעלי אם לא יעשה לי מסיבת שישים גדולה! מזל טוב ילדה יקרה שלך לאה

בילבי שלום, ראשית אני רוצה להצטרף לברכות ולאחל לך מזל טוב. שנית אני מבקש להתנצל על שלא הגבתי לפנייתך אתמול. ככל שהצלחתי לבדוק עם עצמי אין כאן משהו אישי, או עקרוני מצידי להיפך. אתמול כשקראתי את הודעתך היא עוררה בי מחשבות רבות, אבל בשל שגיאה טכנית או גם בשל גורמים אחרים שאינם קשורים בך לא הבאתי אותם לכתב. אנסה לעשות זאת כעת. חשבתי על הרצון שלך ביום הולדת מיוחד, כזה שישקף את הרגשתך לגביו. שאינו עוד יומולדת, שהיית רוצה גם שחברתך תכיר בכך וכך גם חברייך. שוכלי לראות ולהרגיש את זה. כך שאני יכול להבין את האכזבה שהרגשת, למרות הניסיונות שלה לעשות לך יומולדת שמח. אבל זה עורר בי גם מחשבה לגבי המשאלה הטבעית שלנו שיבינו מה אנו רוצים ללא שנצטרך לבקש זאת במילים, את ההרגשה שאם מבקשים או עוזרים לאחר להבין זה כבר לא יהיה שווה, כי אם לא הבין לבד סימן שלא באמת אכפת לו. ייתכן ואני מקצין מעט אבל נשארת לי השאלה האם ניתן לעיתים להצליח לעזור לאחר לדעת מבלי להרגיש שאכפת לו פחות בשל כך. אני לא יודע אבל זו נראית לי שאלה מעניינת. בכל מקרה, שוב מזל טוב, דרור

דרור נשמה:-) אתה כזה איש מסתבך:-) הסברים, התנצלויות, ניתוחים פסיכולוגיים ומה לא... דרור נשמה עיניים גבות שפם (מארץ נהדרת) היתי מסתפקת ב "בילבי נשמה יום הולדת פצצה חולים עלייך ומסיבת ההפתעה עלינו":-) סתםםםםםם תודה רבה אני אוהבת אתכם ואתה עדיין מוזמן למסיבה (אם תהיה) רק תיקח בחשבון שיהיו שם יותר נשים אני לא יודעת אם זה גורם מזרז או מעכב:-) שלכם בילבי ילדת הברזל

בילבי יקרה שלנו , נעלמתי .. כן נמצאת בתקופה לא טובה , אבל את יודעת .. אי אפשר להתעטף בשתיקה כשיש לך יום הולדת .. אז.. מה אכתוב לך לא אדע.. שיר סיפור או אגדה ? רק אכתוב ו 3 מילים .. שתהיי מאושרת תמיד!!!! שולחת לך חיבוק ענקי ליום ההולדת , מאחלת לך המון המון טוב, אושר בריאות ואהבה .. שמחה לקרוא אותך שטוב לך , יש בך אנרגיות מדהימות שמעלות ישר חיוך..לפנים (ותאמת .. קשה לגרום לי לחייך ) המשיכי להנות מהדברים הקטנים והגדולים בחיים , שתדעי המון הצלחות והשגים .. מזל טוב .. ומקווה שתשארי תמיד ילדה קטנה .. כי לא חשוב הגיל ...רק התרגיל ..:-) אוהבת אותך. שרית

היי בילבי ראיתי שיש מסיבה, אז באתי.. ורציתי לאחל גם אני מזל טוב. גיל 40 - מכובד מאוד. יום הולדת שמח דוד

טוב מאוחר מאשר לעולם לא.. מאחלת לך יומולדת שמח, שתצליחי לשמוח באמת בבריאתך, בהיותך.. שתהיה שנה של הגשמה עצמית אמיתית, ברכה, אהבה אהבה אהבה, הכלה עצמית והכלת האנשים הקרובים והחשובים לך.. גמני מזל בתולה אז מרגיש קצת נחמד.. חשוב לי לאמר לך בילבי, שלא היה יכול להיות שם מקסים יותר בשבילך מאשר אותה בילבי, ילדה מנומשת, גינגית ומתוקה. זה אכן מה שאת משקפת פה.. יפה לך, יקירה.. ושוב, יומולדת מדהים.. ~נילי~

שבועיים לא הלכתי לטיפול ! כי היא לא הבינה אותי אני לא הבנתי אותה דיברנו בטלפון וזה נהיה כמו כדור שלג היא כעסה אני כעסתי ונהיינו כמו ברוגז הלכתי היום והתברר שזה שהיא ביקשה שנוסיף עוד פגישה לשתי פגישות זה לא כי לא אכפת לה אלא שאכפת לה אני בכלל נעלבתי מזה שאני דיברתי על זה שאני חותכת את עצמי ובמקום לדבר היא ישר הציעה עוד פגישה בסוף נהיה ממש איכסה אני קיללתי אותה היא התנצלה אני התנצלתי ושוב קיללתי וכל הזמן אנחנו שוב פעם כועסות אני לא מגיעה היא מתקשרת אני חוזרת היא מדברת ועוד פעם למה אנחנו לא מבינות אחת את השניה זה יותר גרוע מזוג נשוי שלא מסוגל להתגרש כי הם מאוד אוהבים אבל לא מסתדרים בסוף הוספנו עוד פגישה...בינתיים! שיתפתי אותכם:-

קלי שלום, זה יכול להיות מאוד מתסכל, מאוד מכאיב כשאת מרגישה לא מובנת, שלא אכפת ממך. אולי אפילו להרגיש שהכאב שלך חזק מדי מכדי שהיא תתמודד איתו ובמקום זה היא מציעה לך פגישה נוספת. אבל נשמע לי גם שזה משהו מאוד משמעותי שקורה ביניכן, משהו שאולי מעורר בך תחושות מוכרות לא רק מהטיפול. רק שכאן ניתן לדבר על זה, להבין היכן לא הבנתן אחת את השנייה. לעבד את הרגשות שעולות בך בהיתקלויות הללו. וזה דבר חשוב מאוד. דרור

תודה לך על התשובה אולי תוכל לעזור לי להבין איך טיפול הופך למשהו כל כך אישי למה עם רופא שיניים או כל טיפול אחר זה לא אישי למה טיפול פסיכולוגי הוא כל כך רגשי טעון עם רגשות כמו זוגיות מה יש שם בטיפול שהופך את זה לכזה אולי היא ואני לא מתאימות? אצל כולם יש מריבות או שזה רק אצלי:-(

שלום לפסיכולוגים יש לי שאלה יש לי חברה שנה שנראה לי שהיא בדכאון בזמן האחרון היא עצובה לא מדברת איך אני יכול לדעת אם זה דכאון שאלתי אותה מה קורה היא אמרה שהכל בסדר אבל זה לא נראה ככה יש משהו שרואים ישר שזה דכאון? היא בטיפול שלושה חודשים אני יכול להתקשר למטפלת שלה השאלה אם זה נהוג? תודה

ליאור שלום, הדאגה שלך מובנת מאוד, לא קל לראות אדם שנראה שאכפת לך ממנו עצוב. בעיקר קשה להרגיש שאתה לא יודע במה המדובר. יחד עם זאת אני שומע גם את הבחירה שלה, את הקושי שלה אולי כרגע לשתף אותך. לכן פנייה למטפלת בשלב זה לא נראית לי כדבר הנכון בוודאי לא בלי רשותה. הדבר הנכון שנראה לי שאתה יכול לעהמשיך ולעשות הוא להיות שם בשבילה ככל האפשר. לומר לה שאתה מבין שקשה לה, גם אם כרגע היא לא מוכנה כל כל כך לשתף, ושאתה שם בשבילה בכל דבר ובכל עת שהיא תזדקק לך. נראה לי שזה משהו שהיא צריכה ממך, משהו שיכול לחזק אותה. שוב אני יודע שזה קשה לך גם כן אבל כרגע נראה לי שזו האפשרות הטובה ביותר. דרור

חלום על רדיפה - על מה יכול להצביע ?

אם הוא רודף אחריך סביר להניח שהוא מצביע עליך:-) הפסיכולוגית שלי היתה אומרת לך מה אתה הרגשת בחלום וכשהתעוררת? מה רדף אחריך מי הוא בשבילך ועוד כל מיני שאלות שגורמות לך להרגיש יותר פרנואיד:-)

שלום לך, חלומות לפי הגישה הפסיכואנליטית מבטאים תכנים לא מודעים היכולים לבוא לידי ביטוי בזמן שההגנות יורדות - בזמן השינה. העבודה הטיפולית תנסה להבין מהו התוכן הלא מודע שעלה בחלום, מה האסוציאציות שיש לך לחלקים בחלום, עם איזו הרגשה התעוררת ממנו. ומתוך כל אלו לנסות לטוות הבנה מעמיקה יותר של משמעות החלום עבורך. מכאן קצת קשה לתת תשובה על כך, בעיקר משום שהדו שיח הזה לא יכול להתנהל. אבל אם הוא מטריד אותך, אני מציע שתביא אותו לטיפול. דרור

בני בן שנה ושמונה הכנסתי אותה לפעוטון ב 1 לספטמבר קשיי הסתגלות מאוד קשים זה אומר בכי לסירוגין ולא רוצה לאכול כול היום הייתי מאוד מעוניינת לדעת למה זה ואיזה פתרון יש ..בשבוע הראשון הייתי אתו כול יום 3 שעות בגן

אור שלום, הכנסת ילד לגן היא תהליך לא פשוט המלווה בקשיים רבים גם אצל ההורים המתקשים לעיתים קרובות להיפרד מהילד, מלאים בחששות טבעיים מהשינוי ומהדרך בה הוא יסתדר לבדו. אם כך ההורים מרגישים, כאשר הם מסוגלים להבין, אפשרי להבין מדוע לילדים רבים קשה להיפרד. לעיתים גם הילד מזהה אצל אחד ההורים קושי בפרידה, מעורר בו חרדה נוספת. נסי לראות האם את יכולה להתמודד עם קשיי הפרידה הטבעיים שלך בעיקר בפרידה ממנו בתחילת היום. להצליח לקום וללכת גם כשהוא בוכה. לתת לו להיות פרק זמן מסויים לבדו. אני מבין שקיים חשש שייגרם לו נזק נפשי. ברוב מוחלט של המקרים זה לא כך. אבל אם תראי שלאחר זמן מה (עוד שבוע שבועיים) אין הטבה, הוא לא מראה סימני התרגלות. התייעצי עם הגננת והיועצת החינוכית של הגן ותשקלו מה לעשות הלאה. דרור

... לפני שנה, פחות או יותר, עלה על גדותיו, כאן בפורום, מצב שלא אפשר לנשום. ארמגדון. ובהמשך, אם איני טועה, לפני 49 שבועות בתאריך 8 באוקטובר 2007 קרוב לשעה 11:00, כך זה נראה, עבר הפורום למתכונת של סינון. * בום * ההחלטה נפלה. המיתוג הממוחשב בוצע. התכוננתי לכך, אך גם קיוויתי שאולי אולי ניתן יהיה בכל זאת... מסתבר שלא הייתה ברירה אלא להשתמש בכלי חדש להשגת שליטה. לשמור על הפורום. אחד מהשינויים המאז'וריים עבורי כאן. מבחינות מסוימות נוח פחות, מבחינות אחרות, נוח יותר. היה ויתור וגם שילמנו מחיר, וכעסנו, אולי התפרענו, ועם זאת קיבלנו משהו. אחר. העולם הזה, של "הפורום" משיג לעצמו חשיבות רבה ברגעי בדידות, אני ועצמי מול המחשב. { תוהה על מה אני מדברת. כי זה לא הפורום. זה משהו שונה. דו שיח פנימי אחר. הממ... דווקא יש לי מן רעיון... } בעקבות אותה החלטה וניסיון וביצוע - החסימה לצרכי ויסות מבחוץ על-ידי המערכת - התעוררו, ביני לבין עצמי, תחושות אשמה אישיות. ענישה על חמדנותי. ועוד כל מיני. מאז שהפורום עבר למתכונת סינון, פיתחתי לי מן סוג של "הרגל" שקשור לפורום בעקיפין. אנחנו מנסים לדבר עליו בטיפול, לא בטוח שהגענו לפתרון חזק מספיק. לא ברור לי בדיוק למה היה לי חשוב כל-כך לציין את האירוע ("לחגוג יומולדת") ואף לרשום כאן. אם אנסה בכל זאת להעלות התחלה של רעיון (זה עוד יתגבש וישתנה ויתפרק ויורכב מחדש...), כנראה שאני מנסה בכוח להבין את המושג זמן. טוב, חיפוש אחרי קואורדינטות מדויקות לא באמת ייתן לי את זה. אבל כן, מנסה להבין שחלף, התרחש, מנסה להבין, מול התקיעו?ת, מה זה שינוי וביצוע ומעבר בין שלבים, ומציאות וגבול ונפח והתרגלות והשתקמות ופרידה וסוף והתחלה. מנסה להבין איך לוקחים את הטוב, איך משתמשים לבנייה. מנסה להבין איפה אני, פנימית ובמרחב, מנסה לאתר, למצוא נקודת אחיזה וייחוס, ועוד המוני דברים אחרים. מסובך. וחוצמזה, יש דברים שאי אפשר לבד. כואב. כאב חשוב. אולי אם אשלח, זה יתבהר יותר לי בפנים עד לפגישה. מה שייצא זה מה יהיה. יודעת שאת התשובות אמצא רק בטיפול או אצלי, ולא כאן, (חייבים להכיר אותי לעומק בשביל זה, ורק בטיפול זה כך) אך החלטתי לכתוב ולשלוח, כי מניסיון, אני יודעת שזה עוזר לי לעשות עבודה. דרור, בכל זאת מסתקרנת מתעניינת אם יש משהו לומר בהקשר לפורום. הנושא הוירטואלי מעורר (גם) בי מחשבות רבות. ו... בא לי לשמוע עוד קול. תודה על ההקשבה וערב טוב ומבורך,

שלום לך, בדברייך את מעלה שאלות ותהיות מעניינות למדי שמצאתי את עצמי מתחבר אליהן. השינוי שהתחולל כאן לפני שנה התקבל בין היתר בחשש רב מפני אובדן המקום המיוחד של הפורום. שנה אחרי אני חושב, שלמרות שדברים מסויימים אכן השתנו, בסך הכל הדברים המרכזיים - היכולת להשמיע ולהישמע, היכולת להיעזר ועוד נותרו כשהיו. זה מעלה שאלות כמובן בנוגע לשינויים, כיצד יודעים מראש מה מתאים ומה לא. אין לי תשובה כמובן, אבל הקו המנחה שלי הוא ששינוי אינו חד פעמי ומוחלט אלא הוא בעל גמישות ויכולת התאמה. כלומר, כאשר ישנם דברים, לאחר השינוי הורשים כיוונון נוסף - ניתן לעשותם. אני מסכים גם לדברייך שהפורום על כל יתרונותיו אינו יכול לבוא במקום טיפול. דרור

אני בת 27.בעברי סבלתי מאנורקסיה וטופלתי.לאחרונה,על אף שאני אוכלת סביר פחות או יותר(כלומר אם מתחשק לי משהו "משמין" אני כן אוכל) התחילו לי שוב מחשבות בנושא המשקל.לאורך השנים השתמשתי בכמויות לא הגיוניות של לקסדין (20-30 ליום). יש לי כמה שאלות-1. האם אפשר להגמל אבל באמת ממשלשלים??כי כמה נסיונות שעשיתי ע"י גסטרו כשלו,ולאחר תקופה של חודש נשברתי.ואני מדברת ע"כ ששילבתי תזונה עתירת סיבים והליכה רגלית ושתיה מרובה. 2. מה הטיפול המומלץ,והאם אני עדיין אנורקטית למרות שאני יודעת שאני רזה(1.60 על משקל 44),ואין לי רצון לרדת במשקל מעבר לכך אלא רק להישאר על אותו המשקל?? 3. מה הסכנות של להיות במשקל כזה??האם העובדה שאני מקבלת מחזור חודשי סדיר מראה שהמצב אכן תקין וזאת לא אנורקסיה?? אשמח לתשובתך המלומדת. תודה.

שלום לך, נשמע לי שאת נמצאת במקום השואל ומברר מה זו אנורקסיה. האם ניתן להחלים ממנה, האם את יכולה וכיצד. האם כעת את סובלת מאנורקסיה או רק רזה. אני חושב שהתמכרות במרבית המקרים מערבת גם מרכיב פסיכולוגי המשתנה אמנם מהתמכרות להתמכרות אך קיים. לכן נראה לי שניסיון להיגמל ממשלשלים יכול וצריך לערב גם התערבות פסיכולוגית. לגבי השאלה האם את עדיין אנורקסית, אני מניח שאת מכירה את המדד BMI (המערב יחס בין משקל לגובה) ואת הרף שמתחתיו קיימת סכנה ועדות לאנורקסיה. את מזכירה בדברייך גם מחשבות על אוכל, לא ברור באיזו צורה, אך נשמע ששוב את מוטרדת בשאלות הקשורות לאוכל ולרגשות שיש לך כאשר את מרשה לעצמך לאכול. בעצם אני מנסה לומר שגם אם את לא סובלת מאנורקסיה כעת, וזו שאלה שיכולה לקבל תשובה רק לאחר אבחון ולא כאן, הרי שנראה לי שאת מבטאת חששות לא מעטים, ופגיעה באיכות החיים שלך המצדיקה מפגש עם איש מקצוע. דרור

שלום רב דר' מלי הנכבדת, תודה מקרב לב על התיחסותך המפורטת והאמפתית. הנקודות שהעלית, חשובות לי ביותר. והרי הסברי להן : דיון בעומס, מדוע ? 1 ) תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך למדתי באוניברסיטה הפתוחה. סיימתי אף בהצטיינות. 2 ) שם לשמחתי הרבה, למדתי במקביל עד 2 קורסים !!! ( במוסד זה, כל קורס הנו כחבילה עצומה של ידע המוגש ללומד באמצעות הרבה צורות. ( ספר, קלטות, חוברת למידה, ועוד. ) העומס היה של 2 קורסים בלבד , במקביל כאמור. בנוסף, למדתי כמובן בכל מקום / שעה שרציתי. ************* במוסד האחר, מדובר על למידה במתכונת בית ספר לכל דבר : בכל סמסטר יש ללמוד מספר קורסים בסמסטר במקביל ( וכאמור איני רגילה לכך ) !!!!!!!!!!! יש להופיע בכיתה מדי יום כבר בשמונה בבוקר, ובכל יום מס.ימים בשבוע !!!!!!!!!!! יש ספירת נוכחות !!!! ( גם לכך איני רגילה , שהרי למדתי במתכונת גמישה ) !! ***************************************** לגבי טובה /גרועה יותר מצעירים,: דוקא בהקשר זה חשה עצמי מאוד חזקה ביחס אליהם ואפילו לא נופלת מהם. (מודעת הייטב לכישוריי השכלייים) **************************************** לגבי גורמים ראשוניים בגינם חשבתי ללמוד עו"ס : בעיקר, רצון וצורך להתמקצע , פשוטו כמשמעו, עם התיחסות לידע אותו רכשתי בתואר הראשון. ************************************************************************************* לסיכום : לגבי עומס: איני מיומנת מאז תיכון... בלימוד מס. מקצועות / קורסים במקביל, בעת ובעונה אחת, וזו נקודה קריטית !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! ניסיתי להתעניין במוסד עצמו, והם לא ממש נטו " לשתף פעולה" ולהסביר איך הדברים מתנהלים לאמתו לש דבר בפועל, עד כמה כל קורס עמוס בתכנים וכדומה. *** עוד נקודה : לפי ידיעתי, קיים לימוד בזוגות. אני איני רגילה לכך כייון שלמדתי בפתוחה באופן יחידני. ***************** מעבר לעומס אקדמי זה, קיים אלמנט של עומס רגשי פוטנציאלי. האם אני אכן בנוייה להתמודד עם אנשים ומצוקותיהם ? ( האמת שהנני "אדם של אנשים" , אך איני מנוסה בסיטואציות כגון אלו הקיימות במסלול לימודים זה ). ********************** דר' מלי, למעשה הנני מבחינה בין כשרים קוגנטיביים ההולמים למידה אקדמית, לבין מהות כשרות תפקודית בהכשרה המעשית , לבין חלק לוגיסטי של הגעה מדי יום למוסד ( ולוא דווקא ברכב),. *********************************** נושאים אלו מעוררים מחשבות. אשמח לעידוד, ול "סידור הראש". כנראה שזקוקה לכך באמת. בכבוד ותודה. ********* אגב, קבלתי מסר שלאדם שתרגל את מוחו בכושר קרבי ( לימוד באוניברסיטה הפתוחה), הלימודים במוסד "קונבנציונאלי", יהיו יותר קלים. אשמח לשמוע דעתך. אגב, האם " קלות ההתמודדות" עם 3 שנים של לימודים אלו, זה עניין של החלטה , ותו לא ? שלום אורנה. קודם כל איחולים על ההחלטה ללמוד והקבלה ללימודים. בתוך כל הלחץ והמתח ניתן לפעמים לשכוח שבעצם קורה לך משהו טוב, חיובי, שכנראה רצית והתאמצת לקראתו... אני חושבת שדאגה לקראת לימודים אקדמאים היא מובנת ומוכרת (בכל גיל, אגב). השינוי שתעברי, החומרים שתיחשפי אליהם, הסביבה החברתית והלימודית, כל אלה בוודאי שונים מאוד מהיומיום שלך כעת, ולצד ההתרגשות והסקרנות, הם גם שינוי גדול שיש להתרגל אליו, ולפעמים תקופת ההסתגלות דורשת זמן. אני מתארת לעצמי שיש, עבורך, דברים בשינוי שאת עומדת לעבור שמלחיצים יותר. רמזת על עומס, ותהיתי מדוע שם את מרגישה פחות בטוחה. האם נתקלת בעבר בקשיים מול עומס? האם את חשה עצמך יותר חלשה מאחרים (או מצעירים)? האם זהו תחום שלא אותגרת בו בשנים האחרונות? כל אלה שאלות למחשבה, שבעצם ממקדות את החרדה בדברים שקשורים בך, בניסיון העבר שלך ובתפיסתך את עצמך, ופחות שמים את המשקל על הסיטואציה עצמה (כי כן, לימודים זה עומס ולחץ, אבל יש בזה הרבה אתגר והנאה, ורבים מצליחים לעמוד בכך על אף הקושי...). בהקשר לגיל – אוכל רק להגיב ממקום אישי, סובייקטיבי. בעיני ללימודים ולשינוי אין גיל, להפך: אני חושבת שהנכונות להתנסות ולהתפתח דווקא בגילאים מבוגרים יותר משקפת אדם פתוח ודינאמי, ואני יכולה לדמיין שתביאי ערך מוסף בשל גילך, ניסיונך, וכפי הנראה גם בשל היכולות האישיות שלך (פתיחות, נכונות לשינוי...). אינני יודעת מה הסיכוי למצוא עבודה בתחומך בגיל כזה (אולי תקבלי תגובות ממי שמכירים את השטח), אבל אני מניחה שזאת לא הייתה הסיבה המרכזית שגרמה לך להירשם ללימודים בשלב זה. אני תוהה מדוע את עסוקה בכך כעת, ואם תוכלי להיזכר בגורמים הראשונים, הבסיסיים, שגרמו לך להחליט ללמוד (עניין, אתגר, סקרנות?) http://www.mba.biu.ac.il/stfhome/itkin/data/Social%20Marketing%207stu.ppt/

אורנה שלום, אני מבין שאת ההתייעצות התחלת עם מלי, ונראה לי נכון לא להתערב ולאפשר לך את ההתלבטת איתה במשמרת שלה ביום חמישי ושישי. יחד עם זאת רציתי לומר שאני מאוד יכול להבין את ההתלבטויות והחששות שאת מעלה בדברייך. לא קל לקבל החלטה כאשר ישנם צדדים משמעותיים לכאן ולכאן. כאשר אין וודאות שהצעד שתקחי הוא הנכון. אבל מאחר וכמעט אף פעם אין וודאות שכזו מראש, נותר רק לבדוק האם הצעד הזה מרגיש לך נכון כעת, בהתבס על מה שאת יודעת ומרגישה עכשיו. בהצלחה, דרור

מלי, כתבתי לך שבוע שעבר בנוגע לבכי שלי בטיפול - בפעם הראשונה בטיפול , לא מצפה שתזכרי, זה יותר מדי לזכור גם את מטופלייך האמיתיים וגם את הנועצים הווירטואליים. ובכל זאת, אני כותבת לך מאחר ומצאתי בך כנות שמרגישה קרוב. בשבוע האחרון אני בשיאן של המחשבות האובדניות, דיברתי על כך עם המטפל והוא איתי, בפגישה האחרונה לא רציתי לספר לו עד כמה הרצון עדיין עוצמתי, עד כמה הוא לובש מימדים מפלצתיים, ואז חשבתי בשביל מה? לא רציתי לספר שאני חוצה את הכבישים בעירי כברולטה רוסית – חוצה בדקה התשעים כך שאם יצליח הרכב לעצור ניצלתי או בעצם אם הוא לא יצליח לעצור אז ניצלתי-עד כה כולם חרקו את גלגלי רכבם בזמן. אם הייתי אומרת לך שאני נורמאלית קרוב לוודאי שהיית צוחקת, אך באמת שלמעט הכאב העצום, הבלתי נסבל- אני עדיין שפויה, לפי הספר שלכם בכל אופן. אמרתי השבוע למטפל שלי משהו שדי מביך אותי, אמרתי לו שאני לא בטוחה אם אני רוצה שישכב איתי או שיקריא לי סיפור לפני השינה- שינהג בי כהורה בילדו, ויאמר לי שהכול יהיה בסדר (מלי זה ממש מביך?). אני שמה לב שלא ממש שאלתי משהו, אולי רק הצורך להתערסל ולכתוב מילים שלא מעיזה לומר לסובבים הביא אותי לכתוב לך, אני עייפה מלי, עייפה מלנהל חיים נורמאליים ומלאים, ואלוהים עדי כמה קשה זה כשבתוכי אני גוססת וחייה על זמן שאול, מרגישה שזו אני שהפכה את שעון החול, אני מרגישה מלי, שהזמן הולך ואוזל לי. תודה שקראת ושבת טובה לך, (סנקה)

סנקה יקרה נקרע הלב והגוף לקרוא אותך....הלוואי ויהיה לך טוב...אל תשארי עם הכאב לבד ! אני

שלום סנקה. בוואי שאני זוכרת את ההתכתבות בינינו, ושמחה לדעת שהצלחת למצוא כאן קירבה וכנות על אף (ואולי בזכות...?) האלמנט הוירטואלי. לא שאלת אבל הפקדת. הפקדת כאן את הכאב והבלבול, התפקוד ה"מתוקתק" (כך נראה לפחות) שמסתיר עצב גדול. כשקראתי את שכתבת חשבתי שלפעמים דווקא השפיות, בוחן המציאות התקין כמו שאומר "הספר שלנו" מכריח לראות את הדברים באופן חד, בוהק, לפעמים מסנוור מדי. אולי דווקא עכשיו היית רוצה להיות קצת פחות שפויה, להתמסר לחוסר הכוחות, לרצון לחזור להיות הילדה הקטנה, לצורך לטפל בעצמך ולהיות מטופלת. אני שמחה שאת מסוגלת להביא את זה לטיפול, לוותר שם קצת על האחיזה במציאות המתפקדת, ה"בסדרית", ולהשמיע גם קולות אחרים. אני חושבת על הנסיונות להדרס, תוהה מה את מקווה שימות שם. אילו מחשבות, זכרונות, רצונות, כאבים, יכולים כאילו להעלם רק ע"י דריסה וכתישה. אני רוצה לבקש ממך לשמור על עצמך, להתנהג לעצמך כמו אמא דואגת, אכפתית, שומרת, סבלנית, שנשארת שם עד שהכאב יעבור, או לפחות עד שניתן יהיה להרגיע אותו . אני לא יכולה להבטיח, אבל כן לקוות מאוד מאוד, כמוך, שיהיה בסדר, וללוות אותך בתקווה הזאת, במשאלה ובאמונה שבאמת באמת יכול להיות אחרת. תחזיקי מעמד, מחכה לשמוע ממך שוב, מלי.

מלי, אם הייתי יודעת מה אני מקווה שימות שם זה היה אולי פתיר, נורמאלי יותר. הקיום שלי כואב, לעזעזל אני כבר בשנים האחרונות של שנות העשרים המזהירות שלי זה כבר קצת מאוחר מדי להגיד לעצמי יהיה בסדר, לא? כמה זה קשה לא לדעת מה כל כך כואב, איך נותנים מרפא לכאב שלא יודעים את מקורו, איך משתפים חברים, הורים ובכלל בכאב מה אומרים? כואב לי כי.... כי מה? אנשים רוצים להבין כשאת רוצה לדבר, לא כולם פסיכולוגים שיכולים פשוט להקשיב מבלי לבקש הסברים, אנשים כאילו מתנים בשקט ולא במפורש את הצורך והרצון שלהם בהבנה למקורו של הכאב או הסבל האנושי ככלל. אנשים לא מעוניינים בחוסר בהירות, האמת גם אני לא, את זה אני רוצה להרוג את הלא ברור, הלא ידוע, הלא נשלט, הכאב שאף אחד לא יכול לפתור אותו כי אין לו שם. סנקה

אוי סנקה..... כמו תמיד מתפעלת מהכאב הגדול שלך ומהאיפוק ומהדאגה לאחר שלידה, קודם את דואגת לוודא שלמלי יהיה בסדר אם היא לא תזכור, אני קוראת אותך פה (מזהה אותך גם בכינוי <>) ואת עוברת דרך כואבת וקשה אבל אף פעם לא כתבת מה כואב? או כמו שמלי שאלה מה הם הזכרונות והכאבים שאת מנסה לדרוס? אני מציעה לך לשתף בכאב ובמה שכואב.... וכמו שמלי אמרה גם אני מבקשת תשמרי על עצמך.... דלית

מלי, למי בדרך כלל מיועד טיפול קבוצתי? מי "קהל היעד"? אני חושבת על האפשרות ומאוד מאוד מפחדת ממנה. אני המון פעמים מצמקת את עצמי, או מנסה להתעלם מהנוכחות שלי. אני מרגישה המון פעמים משונה ולא שייכת.. גולשת לחיי הדימיון כדי לשמור על עצמי. לוקח לי לפעמים המון זמן רק לצאת מפתח הבית. אמצא לי אלף דברים ש"חשוב" לעשות בבית לפני שיוצאים רק כדי לדחות את היציאה. לפעמים יקח לי יומיים לשכנע את עצמי לצאת. לפעמים לא אלך לעבודה. אני לא בטוחה ממה בדיוק אני מפחדת, וגם הרבה מאוד פעמים נחמד לי בחוץ- אבל אז דברים קטנים מאוד יכולים להצמיד אותי לקירות שוב. כמו עכבר במאורה לפעמים.. אשלייה עתיקה שבניתי לי אומרת שאני חזקה, לא נפגעת בקלות, לא באמת זקוקה לאנשים ויכולה לבד.. המאבק בין האשלייה המגינה הזו, שטבועה בי עמוק, לבין היצור החלושס שאני לפעמים נורא מכאיבה.. מכאיבה ואלימה לפעמים.. כי המבצר שאני רושף זעם על גילויי החולשה והיאוש. ועם זאת חייתי עם אנשים תקופות מסויימות בחיי.. פשוט לוקח לי המון המון זמן להסתגל.. את יודעת מה הכי קשה, מלי? להיכנס לבד לחנויות בגדים.. אתמול נכנסתי בלי כוונה לחנות יוקרתית והייתי בטוחה שעוד רגע מישהו יפנה אליי בכעס וישאל אותי אם אני יכולה בכלל להרשות לעצמי לקנות משהו שאני מרשה לעצמי להיכנס לחנות כזאת? כבר הרגשתי בתוכי את העלבון והבושה של הילדים, שאיכשהו השאירו בי נבגים שפורחים מפעם לפעם, ויצאתי מהחנות. אני חושבת שלמדתי טוב מדיי להימנע מדברים, עד שלעולם לא אדע להתנהל עם אנשים באופן אסרטיבי ומכוון מטרה. כן- "לעולם לא", אם כל כמה שזה קצת דרמטי. אני פתאום מגלה שאלה החיים שלי שאני חיה, ושאם טועים אז אי אפשר לחזור אחורה, וזה מבהיל. אפשר לתקן, אבל זה לוקח כל כך הרבה זמן יקר, והזמן עובר. לפעמים נורא מאכזב שזו אני- שזה מה יש. מרגישה כאילו בגדתי בי, כאילו יכולתי יותר מזה ונחלשתי. בגדתי ברוחות המלחמה שבי :-) אם לדבר כמו אינדיאנית.. :-) האינטראקציה שלי עם אנשים ממאיסה אותי על עצמי לפעמים.. מעדיפה לא לחשוב על זה. אני רוצה לבחור לי מקצוע ואין לי אופי לשום דבר מהדברים שהייתי רוצה להיות. ואין כבר זמן לחכות ולשנות לוקח זמן.. אני כבר מזהה בי את המלמול של ההורים שלי.."איך פספסתי את מה שיכולתי להיות.." נורא. מלי, אם צריך היה לבחור בין טיפול אישי לקבוצתי, מה היית מציעה? (גם וגם זה קצת מחוץ לתקציב כרגע..) לפעמים אני קצת מיואש (קצת).. אני

הי התרגשתי כשקראתי את מה שכתבת. הרגשתי שנתת מילים וצבעים לחוויות כ"כ מוכרות, ושמתחת לפחדים ולפגיעות כנראה יש גוזל עדין ורגיש שצריך לשמור עליו, לסוכך מפני הסכנות... הדוגמא בחנות הבגדים בעיני מספרת המון. לצאת מהבית עבורך הוא לצאת למלחמה עם מעט מאוד תחמושת. בחוויה שלך, כל סיטואציה היא בעלת פוטנציאל ערעור ועלבון, בין אם באופן ישיר, ובין אם בתוך עולמך הפנימי (שמת לב שבחנות לא אמרו לך כלום, הכל היה מתוסרט ומבויים על ידך?). וכשהחוץ נחווה ככ"כ מתקיף והרסני, והעור כ"כ דק וחדיר, כ"כ מפתה להצטנף בפינה, לא להחשף, לא להפגע, להשאר במקום הבטוח והמוגן, גם אם הוא משעמם, תקוע או בודד (ואני מתארת לעצמי שאת הבדידות את מכירה היטב). וכמה שאת צודקת ששעון החול של החיים לא נעצר, ושמגיע לך, ולגוזל הפצוע, חוויה חדשה, אחרת, אבל... איך? אז נדרשת המון המון עבודה סבלנית (שדורשת כוחות אבל לגמרי משתלמת) שתיתן לך את הכלים לפגוש את החוץ בלי לשלם מחיר נפשי כ"כ כבד. שתי צורות הטיפול, האישי והקבוצתי, כשהן נעשות באופן רציני ומקצועי, ומלווה אותם מטפל רגיש ואכפתי, הם המפתח לשינוי בעיני. לשתי צורות הטיפול אפיונים מעט אחרים, והם נותנים מענה לאזורים נפשיים מעט שונים (בעיני לפחות), ועדיין מקום לשינוי משמעותי. ...ואני שומעת את הרצון, המוטיבציה וההכרה בצורך לשינוי, והקול הזה של ההורים שמהדהד את הפספוס והכשלון (שאת? שלך? שלהם?), שהוא כ"כ מדכא ומכבה בעיני, הוא הקול שבתוכך שבוודאי היית רוצה להביס, ושנדמה לי שאינך מוכנה (ובצדק מוחלט) שימשיך ללות אותך. אל תתני לו להשתלט. מחזיקה אצבעות עבורך, מלי.

Dear Mali, I am back to an English keyboard today, AND you know.. the hour difference.. i'm late again to write back. But you don't have to upload it if you cannot- i just couldn't help not saying a big thank you. Liat used to say that she is stretching the horizon AND holding it for us.. i think i like this expression, AND in a way in your words you helped hold mine. :-) Thank you Mali. Your words felt like they're coming from the heart AND i was moved. It's hard for me to really look at the things you identified in me, although they are no doubt part of me.. If you don't mind - could you please elaborate a bit more the different aspects AND influences of the two therapy methods? what should i ask myself, AND what should i know about them, in order to decide? What's in the center of each of them? Thank you again, and have a pleasant weekend- L. 

רע זאת מחמאה אדירה למה שמרגישה אין לי כוח אפילו לומר שוב ושוב ושוב עד כמה הכול כואב ונמאס לי ויודעת שכלום לא ישתנה לעולם אבל הרגשתי חייבת ולו לרגע אחד להעביר ערוץ בראש בשביל לומר לך תודה כי התחושה הזאת ששואבת למקומות אפלים כל כך לא תאפשר זאת מאוחר יותר אז תודה מלי על תשובתך משבוע שעבר את בודאי כבר לא זוכרת אותה ולעומת זאת איתי היא התהלכה שבוע שלם בכול האיכס הזה שיננתי אותה הופתעתי ועל אף הנזילה הקבועה שיש לי בשק הדמעות כשקראתי משהו בדמעות היה אחר מוזר שדווקא אמרתי כמה מתגעגעת אני לליאת וזה נכון מאוד מתגעגעת גם אם דווקא אני צריכה להתגעגע הכי פחות התשובה שלך היתה מלאה בהכול עד כדי כך שלרגע אמרתי איך בא לי לשתף אותה במה שמתה לצרוח אבל מהר מאוד הבנתי שאסור לי וזה לא חשוב ממילא לא מצליחה טוב מתחילה לאבד את עצמי אז רגע ליפני שוב תודה

שלום . שמחתי לשמוע שעזרתי ושהקול שלי הצליח ללוות אותך לאורך השבוע. אני גם שמחה שהצלחת להציץ לרגע ולעשות מאמץ להודות לי כי תהיתי מה שלומך ואיך את... אני מבינה שקשה עכשיו, ושאולי את בעיצומה של סערה, ובכל זאת, כמו בפעם הקודמת, גם עכשיו אני מזמינה אותך לשתף אותי במה שעובר עלייך. קצת מדאיג אותי שכתבת ש"אסור לך", אולי כי הייתי רוצה שתוכלי לחשוב על עצמך באופן יותר רך וסלחני. כן, מותר (אולי אפילו צריך) לצעוק את הכאב, לבכות, לכאוב. להצליח לשחרר צעקה שאסור (הנה שוב האסור הזה... זה כנראה מדבק...) להשאר איתה לבד. אני כאן, להתראות, מלי.

השארתי לך הודעה לפני יומיים... מסתבר שמשהו מוזר קרה לה, אבל הודות ל"מישהו דואג לך" (תודה רבה לך) יש שחזור. אז הנה היא שוב - והפעם אני מקווה שהיא לא תחליט לשחק אותה הודיני, ההודעה: אני יודעת שכל שניה של כאב כמוה כנצח... באמת... והטירוף - הפסיכוזה - הוא הרבה פעמים המוצא האחרון, כשכל ההגנות קורסות והכל מתפרק. אבל אז נכון שאין כאב, יש דברים אחרים גרועים יותר... קשה להאמין, אני יודעת גם את זה... ואני לא מנסה להפחית מהכאב שלך... בחיי שלא... אני קוראת אותו כאן בכל פעם מחדש ומבינה, שגם מה שאת מצליחה לכתוב כאן לא באמת מבטא את מלוא העוצמות. אבל רק בשלב מאוחר יותר למדתי, שקורה שאחרי הטירוף מגיע שלב שנקרא דכאון פוסט-פסיכוטי (ואצלי זה תמיד מגיע, לא מוותר לי ועליי וזה לא הדכאון היחיד שפוקד אותי, זה רק אחד מהם)... וזה, נקודונת, שלב כואב כל-כך... כן, בהחלט יש פתאום איזה דחף לזרוק הכל ולחזור צעד אחד אחורה (למרות ששם (ג-ר-ו-ע)... אבל מתגברים איכשהו (הרבה מאוד תרופות, תמיכה וסלבנות מצד הסביבה)... אבל הכאב... הכאב הוא אנושי. הכאב שפוי. גם אם גורם לתחושה של אי-שפיות זמנית. זה אבסורד, אבל כל זמן שכואב, זה טוב, זה אומר שמה שצריך יחס ותשומת לב, לא מתבייש לדרוש את זה, ובעוצמה כזו, שלא תוכלי להתעלם. שתהיי חייבת להקשיב, להרגיש ולהתייחס - כי המטרה היא להנמיך את העוצמה של הסבל למשהו נסבל... להיפטר ממנו? אולי לעולם לא... הלוואי שכן... וזה למה כואב לך!... כי את לא בובה! וכי את לא צריכה למות! עדיין לא... יש שם איזה כאב אחד, כזה שמעייף אותך, שרוצה שתתייחסי אליו לפני שאת נעלמת...

היי, כבר בפעם הקודמת שכתבת לי הגבתי לך. אבל חלק מההודעות פה כנראה נעלמות בחלל האויר. אני יודעת שמילים כמו טירוף או שגעון אבל אמיתי נשמע כמו סוג של קללה או מוצא אחרון, אבל אני מרגישה שסף הכאב שלי הוא כזה בילתי נסבל וכן יש לי כח סבל כמוהו כמו השגעון והטירוף רק עם כאב. וכאב הוא לא אנושי בכאלו רמות ובטח רחוק מלהיות שפוי, ולו מהסיבה הפשוטה ביותר שבשם הכאב אני מגיעה למקומות ששפוי מן הסתם לא היה נמצא בהם, במרבית המקרים אני נמצאת בקצה של הקצה ואין יותר קשה מלהיות כ"כ הרבה פעמים בקצה קצה ולהבין רק בדיעבד איך זה יכול היה להסתיים אם רק... וזה בדיוק העיניין אין בי שום פחד רק מחשבה מטורפת על האחר אבל כמה עוד יעמוד לי כוחי במחשבה על האחר זה רולטה רוסית כל יום כל היום וזה סיוט. והכי נורא זה שיודעת שזה הכאב לא יפחת יש בתוכי הר געש שמבעבע במלוא עוצמתו וכשהוא יפרוץ אני כנראה אנוח. אסור לי לומר את שבתכוי וגם אם יכולתי לעשות זאת מלבד להגיד אמרתי דבר לא עשתנה אבל אני באפיסת כוחות. אני כן בטיפול ואפילו אוהבת אותה עד מאוד אבל זה מחוץ לתחום עבורי לא רוצה אותה במקום הזה היא לא תבין ובעצם לא נראה לי שמישהו יבין.ואם יבין אז זה עדיין אני זה עדיין שלי ובתוכי ואני מרגישה עם זה רע מזוהמת ברמות מטורפות והלב מדמם מדמם ומדמם...

קשה לומר שיצאתי לגמרי מהמצב בו הייתי. לפעמים לא יודעת מה חזק יותר: הפחד להיפגע או הפחד לפגוע ונעה בקיצוניות ביניהם. פחדתי שהייתי שקועה מדיי בעצמי ואף שאני לא מכירה אותך פחדתי שקרה לך משהו.. אולי זה איזשהו פחד שורשי אצלי מלהזיק. בעצם חושבת שכנראה מעדיפה להיפגע מאשר לפגוע ועל אותו משקל - להידחות ולא לדחות. - (על גבול המזוכיזם ממש). כי משומ מה לא לומדת לקח וגם לאחר שדוחים אותי נותנת תמיד עוד צ'אנסים לאנשים וממשיכה להיפגע.. אולי גם נובע מהפחד מפרידות.. אז איך התגברתי? מניחה שזה פשוט הזמן שקצת הקהה זאת אך עדיין ובמיוחד לאחרונה, סובלת מתחושה שדוחים או מתעלמים ממני ולא יודעת מה עדיף התעלמות חוויתי לאחרונה מהמטפל ודחיה - מהוריי ומחברים, כך שזה גרם לי לרצון להימחק באמת ולא להיות יותר כרגע פשוט מנסה להדחיק ולהיות כמה שיותר עסוקה ופחות עם עצמי (למרות שזה קשה כשכולם דוחים אותך , אז מסתובבת במקומות הומי אנשים זרים) - וזאת כדי לא להשתגע ולא לעשות דברים קיצוניים. אויש הסתבכתי ומקווה שאת לא מתחרטת ששאלת.. ותודה

שלום XY (ואולי בהמשך רק Y...) שמחתי שענית לי (כנראה הייתי צריכה להרגיש שגם את הצלחת לסלוח לי...). אני מנסה לכתוב לך משהו חכם, אבל מרגישה שאת כבר יודעת, רואה, לא ממולכדת באיזור ללא מוצא. חשבתי שאולי אולי תצליחי לשים את ה-Y גם במקומות נוספים בחיים שלך, במיוחד בהם ה-X מככב (זה בטח נראה מהצד כאילו אנחנו לפחות מפצחות תרגיל מתמטי...). בעיקר אני מקווה שברגעים של ההמחקות והדחייה יהיה לך את עצמך - את עצמך כמי שרואה, מרגישה, מסרבת להמחק, חיה. נראה לי שהמקום המפחיד (והמסוכן) באמת הוא כשחווית הדחייה מבחוץ (ובכוונה אני כותבת על חוויה, כי בכלל לא ברור שזה באמת מייצג את התמונה הרחבה לגבי מה שקורה לך בחיים) פוגשת דחייה ושנאה פנימית. אז אני מאחלת לך שתרגישי קיימת, חיה, נושמת בועטת, הכי Y שאפשר... סופ"ש נעים, מלי.

מלי בוקר טוב, מבינה שיש תקלה עם ההודעות ומקווה שאצלך הכל בסדר(?) אכן כתבתי אתמול בבוקר הודעה שמשום מה לא נקלטה אצלכם והייתי במצב נפשי על הפנים אז אולי עדיף ככה. לא סתם קראתי לעצמי X - הרגשתי אויר ושכולם מוחקים אותי ורציתי גם למחוק את עצמי.(עכשיו טיפה יותר טוב) לכן גם הרגשתי שאת מתעלמת ממני ומתנצלת על ההודעה האחרונה. מקווה שהודעה זו תתקבל ושאת בקו הבריאות. שבת שלום

הי X (אוף, אולי עכשיו אפשר כבר כינוי יותר נעים?) אני בסדר :) שמחה שאת כבר לא במקום הפגוע, ושהתשובה שכתבתי לך כנראה כבר פגשה אותך במקום אחר. וחוץ מזה, השארת אותי סקרנית, לגבי הדרך שבה יצאת מתחושת הפגיעות... להתראות, וכמובן, אם לא היה ברור, אני סולחת... מלי.

היי מלי ידעתי שזה יגיע.. היו יומיים בהם הרגשתי קצת בסדר... (כמו שכתבתי לדוד..) והנה הגיעה הנפילה.. ולא שאני מופתעת... ידעתי שזה יקרה... ידעתי שהעוצמה תהיה גדולה... ועדיין... למרות שידעתי והייתי "מוכנה"... זה.. פשוט... נורא... קשה.. וכואב... הרגשה שאני לא יכולה לעמוד בזה... שזה גדול עלי... צריכה להתארגן ללכת לפגישה.. לטיפול... ואני לא מסוגלת.. לא רוצה.. לא יכולה... והכי "מצחיק" זה שהשינוי והנפילה פשוט באו.. בלי שום סיבה... מבלי שיקרה "משהו" שיגרום לזה... פשוט החליטו להראות לי שהכל היה פיקציה..שההרגשת "בסדר" שהיתה, רק באה לתעתע בי.. לצחוק עלי... לעזור לי ללכת צעד נוסף בלגמור אותי. אני מרוסקת. פשוט.. מרוסקת.

הי שיר. נורא מצער אותי לשמוע שככה את מרגישה. אני מסתכלת על השמש בחוץ, על הבוקר שמאיר, ומקווה כ"כ שאת מצליחה להרגיש קצת מזה... ואולי, הגל הזה, שהגיע משומקום (האומנם???) יוכל גם לחלוף פתאום, להחזיר אותך לרגעי הקסם שכן היו שם. שיר, דווקא מתוך השחור והקושי, האם את יכולה להיזכר בפעמים שהרגשת ככה בעבר? האם את זוכרת מה ואיך הצלחת לצאת מהם? האם יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לעזור לעצמך לצאת מהמצוקה?(ואגב, לחכות שיעבור זו גם אפשרות...). ...הרבה שאלות, שאני מניחה שבעיקר מדברות את הרצון שלי לעזור לך להרגיש יותר טוב... מקווה מאוד שאשמע ממך קולות אחרים, ואת מוזמנת לבקר כאן ולדווח מה שלומך. להתראות, מלי.

אין לי מושג.. מה עזר או מה יכול לעזור לי לצאת מזה או לעבור את זה... כשאני בתוך משהו נורא קשה לי לראות מעבר... או להיזכר ב"אחרת" שהיה.. המטפלת אומרת שזה קשור לויסות.. שאני לא יודעת לווסת.. והאמת היא, שלא נראה לי שאי פעם אצליח ללמוד איך לעשות את זה.. הכל שחור או לבן.. ככה זה אצלי.. אומרים שזה חלק מהפרעת אישיות.. ואני חושבת "כמה טוב" שיש למה לשייך את השגעון הלא מוסבר והטרוף שלי.. גם אובדנות זה חלק מהפרעת אישיות. נכון? כמה שאני מתאימה להגדרה הזאת. בא לי למות ממני. ניסיתי לאסוף קצת את עצמי וללכת לפגישה.. חשבתי שאולי אם התרחץ לפני שאלך אצליח להתמודד עם הפגישה הזאת.. חשבתי שאולי זה קצת ינקה אותי, אולי אצליח להתמודד עם זה שהיא מסתכלת עלי, רואה את הזוהמה שיש בי, את הגועל שאני, חשבתי שאולי אם אצליח קצת קצת להתנקות איכשהו יהיה קצת יותר קל.. ואת יודעת מה מלי?... זה לא עזר.. ישבתי שם מולה רוצה למות רק מהידיעה שהיא מסתכלת עלי, רואה אותי. עם כל הגועל והטומאה והזוהמה שבתוכי. שאני. לא יכולתי לסבול את זה. כמה שניסיתי להסתיר את הפנים שלי מהמבט שלה הרגשתי שאני לא מצליחה. וברור, אי אפשר להסתיר טינופת כזאת. בקשתי שלא תסתכל עלי. והיא.. את יודעת מלי.. היא כל כך בסדר .. כל כך מנסה.. כל כך טובה.. שזה מכאיב ומקשה הרבה יותר. היא מכירה אותי טוב מידי (כנראה שכמעט 5 שנים איתה עשו את שלהם). פעם היא אמרה לי שכל עוד אני נושמת, יש אצלי יותר דברים שמתנהלים כשורה מאשר דברים שלא מתנהלים כשורה. ואני חושבת.. האמנם?.. אמנם אני נושמת.. אבל הראש, הנפש, הגוף.. הכל רוצה לחדול. הכל רוצה שיגמר כבר. הכל רוצה קצת שקט ומנוחה. מעצמי. ואני יודעת איפה אמצא את אשר כמהה לו כל כך. המאבק הזה יכול להרוג לכשעצמו. שבריר השניה הזה בו בוחרים בחיים. שלמה ארצי מדבר אותי הכי טוב "ובשבריר שניה מתרסקות עיניך, ואתה נהיה אבוד לרגע, לרגע שוב אבוד. ובשבריר שניה אתה בוחר שוב בחיים. מתוך היסורים אתה שותק ומתחמק, אחרת אתה מת צעיר". ואני חושבת על כל הפעמים האלה שההם הייתי בשבריר השניה הזה שבו איכשהו בסוף בחרתי "בחיים". חושבת על השנאה העצמית. על התיעוב העצמי. על השגעון שלי. חושבת על ה"שבריר שניה" שבו אני נמצאת כמעט כל רגע ורגע. סליחה מלי, על הדברים האלה שיוצאים ממני. על מה שיש בתוכי. על מה שאני. ו.. תודה על הכל.. שיר

שלום רב. שאלתי מאד בעייתית, מאחר ולא קל לענות עליה. רציתי לנסות לקבל מושג על טווח המחירים של פגישה טיפולית פרטית, הניתנת ע"י פסיכולוג קליני. אני מבינה, שהטווח מושפע מגורמים שונים, חלקם נעוץ בהכשרת המטפל, ניסיונו, תחום עיסוקו, הצע וביקוש, וכו'. בכל זאת: תוכלי לענות לי על כך? אני שואלת, מאחר והוצע לי טיפול במחיר של 520 ש"ח ממטפל אחד (לפגישה אחת) לעומת 165 ש"ח, מפסיכולוגית קלינית אחרת (שניהם באופן פרטי, ושניהם סיימו התמחות) השיקול שלי במי לבחור נובע בעיקר מעלות הטיפול, מאחר ושניהם ידועים, כמטפלים מצויינים. תודה רבה ,

שלום סיגל. שאלה לא פשוטה בכלל... כמו שציינת, טווח המחירים רחב מאוד (נע בין 150, למקומות שהשמיים הם הגבול), ותלוי בהמון גורמים, בעיקר בניסיון (מטפל בתחילת דרכו גובה תשלום מועט יותר בד"כ), במיקום (מרכז הארץ יותר יקרה), בהיצע וביקוש, בתואר (פסיכולוג קליני לעומת עוסקים בפסיכותרפיה, או מטפל שפירסם, שמדריך וכו'), ו... בטח יש עוד גורמים. בעיני, הכסף לא תמיד משקף את היכולת הטיפולית. אני מכירה מטפלים מצויינים שלוקחים תשלום נמוך יחסית ולהפך (אגב, כל מטפל מבוקש שגובה סכומי עתק, היה פעם מטפל בתחילת דרכו שעבד תמורת תשלום נמוך בהרבה...). אז איך יודעים? בעיני המלצה היא דרך מצויינת, במיוחד אם היא נשמענת ככזו שעונה על הציפיות והצרכים שלך. גם תחושת בטן, "כימיה" במפגשים הראשונים היא אינדיקציה חשובה. מחיר גבוה או נמוך איננו ערובה בהכרח לקשר מוצלח ולמטפל טוב. וחשוב לי להגיד לך שתחילת טיפול תמיד מלווה בחששות ובדאגות האם נבחר האדם הנכון – זה שיוכל להכיל, ללוות ולשמור על ציפורי הנפש שיופקדו אצלו. אני רוצה להאמין שרוב המטפלים יידעו ויצליחו לעמוד במשימה, ושההימור אינו גדול מאוד. דרך צלחה... מלי.

די אני פשוט מתחרפנת מזה אני כול כך עצובה,מאוכזבת בכל פעם שאני יוצאת עם חברות לא משנה כמה יפה אתלבש פשוט לא מתחילים איתי אני מקבלת מאנשים תגובות פה ושם שאני כן נראית טוב אבל כלום רק מכוערים ואלו שאני ממש לא מעוניינת אני פשוט כבר התחלתי לקנא בחברות שלי,ואני לא מרגישה לא יפה לידן או משהו פשוט אני כבר לא יודעת למה ואז כל הערב אני נעשית עצובה ומבואסת אני כל כך קנאית ליופי ואסטיקה ומשקיעה בעצמי המון מעמלת המון אוכלת נכון ואז כאילו בא לי לקבל תגובות ולא זה מרגיז אותי שאני ככה מתבאסת ושזה המצב וזה גורם ל להתחבר לעצמי ולהיות בטטוחה אוף כול כך דימוי עצמי שכזה למרות שהוא עלה המון מה עושים? תודה

הי. באמת מעצבן לא לזכות להתפעלות מאחרים. כמה ייאוש ואכזבה, ובעיקר פגיעה במקום כ"כ פגיע, באיזור שאת מרכזת סביבו כ"כ הרבה מאמצים...כרגע נשמע שמדובר במעגל שמחזק את עצמו – ככל שלא מבחינים בך כך את מנסה יותר, ההתעלמות נחווית אז כמעליבה יותר, הביטחון העצמי יורד והצורך בתגובה אוהדת גדל, וחוזר חלילה... אני רוצה לנסות לעזור לך לחשוב אחרת על החוויות שלך. כדי שמישהו יתפעל ממך, צריכים שיתקיימו הרבה משתנים, שיופי הוא אחד מהם (ואגב, לפי מחקרים, אפילו לא המרכזי שבהם, ועובדה שגם בנות "מאותגרות יופי" מצליחות למצוא זוגיות...): את צריכה לשדר עניין, לדעת לתקשר, להתפעל מאחרים ואפילו להיות עם נוכחות מורגשת (אבל לא מורגשת מדי). אני חושבת שאולי הקושי שלך נעוץ באחד המתשנים האחרים: ייתכן שאת לא משדרת רצון, צורך או עניין, ייתכן שאת מקרינה בטחון עצמי נמוך או בהלה, אולי את מפספסת מסרים או ניסיונות, או גורמת להם להתמסמס. כל אלה דברים שחשוב שתשימי לב אליהם, ואולי תוכלי גם להשתמש בחבר/ה או איש מקצוע, שיעזרו לך לראות כיצד נראים הדברים מהצד. מעבר לכך, אני תוהה האם הקושי בזוגיות או בקשר מתמצה רק סביב התחלות, או מוכר לך גם באזורים אחרים. הרבה פעמים בעיות ביצירת קשר, קושי באינטימיות, נטייה לריחוק והימנעות ממגע (נפשי ופיזי) מתבטאים כבר בשלבים ההתחלתיים של קשר זוגי, ואולי המצוקה שלך כעת מסמנת קושי ברובד הזה. אני מקווה ומאחלת לך שעם עבודה עצמית ונכונות לבדוק ועם הרבה סבלנות (ומזל כמובן אף פעם לא מזיק...) תצליחי למצוא זוגיות מוצלחת. בהצלחה, מלי.

מילים לא יספיקו כדי לתאר עד כמה אני שמחה שהעלת את ההודעה הזו... הנושא היחידי שאני לא יכולה לדבר עליו עם החברה הכי טובה שלי.. (שהשותף שלי המליץ לי פשוט לא לצאת איתה) אני מכירה היטב את תחושת האשמה שנובעת מהקנאה הזו ואת תחושת העלבון במצבים אלו. המצב כולל בעיניי 3 מערכות יחסים חשובות, ואני אנסה לתאר לך איך אני התמודדתי ומתמודדת עם המצב, בתקווה שאולי חלק יעזור גם לך. 1) החברות ביני לבין אותה בחורה- לזכור שהיא לא עשתה דבר התורם למצב הזה. לזכור עד כמה החברות חשובה לשתינו, ועד כמה אנחנו שם אחת בשביל השנייה במצבים הקשים. 2) החברות ביני לבין עצמי-לזכור שגם אני לא אשמה, אך כן לקחת אחריות ולראות מה אני יכולה לשנות, וכמו שאמרת- להתחבר לעצמך.זה כולל לנסות להבין איך אני מתקבלת מנק' המבט של הצד השני. 3) "החברות" ביני לבין העולם- לבין את כלי המשחק שפועלים במקומות מסויימים ואת ההשפעה של הסיטואציה או ה-setting על ההתנהגות שלנו ועל התחושות שלנו. מה עשיתי בפועל ןאיך הכל מתחבר למערכת אחת? 1) בשלב ראשון הפחתתי בתדירות של היציאות למקומות כמו פאבים ומסיבות, בהם הדגש הוא על משיכה. זה היה הדבר הכי חשוב שעשיתי, שאחריו כל הדברים כמעט קרו מאליהם. הייתי נמצאת במעגל כזה, המחשבה שלא התחילו איתי מספיק בשבוע שעבר, גרמה לי כל כך הרבה חרדה, שכאשר יצאתי שוב- הייתי גוש קרח קפוא ולחוץ, או לחילופין פלרטטן בצורה לא טיבעית בתחזוק של וודקה רד בול. בהסתכלות מהצד- גם אני לא הייתי מתחילה איתי. בנוסף, עובדה (באמת, קראתי בספר לימוד) מעניינת היא שמראה חיצוני חשוב ברגע הראשוני, אך כאשר אנחנו מעוניינים ביחסים לטווח ארוך- תחומי עניין משותפים וחברות חשובים יותר. כלומר, אנחנו נוטים להיות בררנים יותר לגבי מראה חיצוני שמדובר "בסטוץ", אך מוכנים להתפשר עליו שמדובר במשהו רציני. למה? כי אנחנו חכמים! זה לא הדבר הכי חשוב!. האם החברות שלך שמתחילים איתן יותר לדעתך מאושרות יותר? נמצאות בזוגיות יציבה ובוטחת יותר? שיהיה ברור, אני לא מזלזלת במשיכה ובתשוקה, אני פשוט למדתי על עצמי שזה כל-כך סוגסטיבי ופשוט משהו שמתרגלים אליו. בחור שהיה מושא הפנטזיה שלי, נראה לי כיום הכי מכוער שבעולם אחרי שהכרתי אותו, ולהפך בחור שלא נמשכתי אליו בכלל נראה לי יום מדהים ומהמם. אני מסכימה שאם מדובר במראה מאוד קיצוני (יפה מאוד או מכוער מאוד) אז מתרגלים קצת פחות או יותר לאט, אבל רובנו איפשהו באמצע. לשנות את הרגלי היציאות שלנו לא היה פשוט, אך בהחלט משתלם ומשתלב עם שלושת מערכות היחסים שתיארתי: עם עצמי- בכך שאני לא צריכה ללכת למקומות שעושים לי רע (המטרה היא להנות ביציאה ולא לחזור הביתה מבואסת בסוף הערב לא?), עם החברה- המטרה היא להיות בקשר איתה ולא להיות בתחרות איתה (גם אם רק סמויה). ועם העולם- למה אני בעצם מצפה שאני הולכת למקומות בהם הכללים ברורים- דגש הוא על החיצוניות? אבל ברגע שמפסיקים משהו אחד נותר חלל, שאם לא ממלאים אותו במשהו חדש, קל למצוא את עצמך באותו לופ. הצעדים הבאים שלי היו: 2) "זמן איכות" עם החברות: סרט, הצגה, מופע מוזיקלי, ארוחת צהריים במרפסת עם כוס יין ומוזיקה טובה, טיול אופניים בצהרי שבת, פינוקי מניקור וספא, קניות... והרשימה ארוכה (מדהים כמה זמן וכסף מתפנים כשמפסקים לבלות עד השעות הקטנות של לילי שישי). כל פעילות שנועדה למען הקשר עצמו, במקום המאפשר את הקשר עצמו (ז"א ללא תחרות על תשומת לב גברית). 3) אז לא בפאבים ומסיבות איפה לעזאזל אני אפגוש גברים?? בכל מיני מקומות! אתרי הכרויות באינטרנט למשל, דרך חברים ומכרים- לא בושה לשאול או אפילו רק ליידע את מי שמסביבך שאת רוצה להכיר מישהו (אני יותר רגועה שאני יוצאת לדייט עם חבר של ידיד שלי, מאשר אם מישהו שראיתי ל-2 שניות בפאב), וכמעט בכל מסגרת חוץ ממקום העבודה. (לימודים, חדר כושר, חוג בישול)... 4)"זמן איכות" עם עצמי: לא לקחת ללב! לא לספור ולנהל רשימות! אני בזבזתי הרבה זמן בלחשוב למה מי שאני הייתי מעוניינת בו לא היה מעוניין בי, בזבזתי הרבה זמן בלהעלב מזה שלא התחילו איתי ולהישאר בבית, בזבזתי הרבה זמן בלחכות שיתחילו איתי במקום לעשות את הצעד. ובקיצור בזבזתי הרבה זמן בלדוש במקום במחשבות "אילו (הייתי 2 ק"ג פחות, ו-5 ס"מ יותר)". אני יודעת שזה קשה, ואולי אני סתם נופלת עלייך עם כל מיני דברים לא רלוונטים, ובטח גם לא מחדשת לך הרבה. ולשם שקיפות- אני לא נמצאת במערכת יחסים (יש לי דייט שלישי עם מישהו הערב..wish me luck), אבל הבטחון העצמי שלי עלה וההתנהגות שלי כיום הרבה יותר יציבה רגועה ואופטימית ואני בטוחה שזה רק עניין של זמן (ומתחילים איתי היום יותר למרות שהזדקנתי בשנה). באיחולי אהבה והרמוניה פנימית לכולנו! (ועל הדרך גם שנה טובה).

שלום אדית קראתי את מה שכתבת ומצאתי עצמי מהנהנת בהסכמה. נשמע שעברת דרך ארוכה עם עצמך, וגיבשת יכולת להתבונן על המקום הזה באופן ששומר עליך ואותך. דרך ארוכה, שבוודאי תוכל לעזור ולהרגיע עוד אנשים... תודה על השיתוף (וכמובן המון בהצלחה בפגישה...) מלי.

אדית יקרה פשוט עשית אותי חכמה ומאושרת יותר בהחלט חלק מהדברים ידעתי אבל חידשת לי המון

לפסיכולוג הנכבד שלום רב, שמחה מאוד למצוא את הפורום אותו מנהל. ענייני הוא כזה, ואני באמת זקוקה להכוונה / הרגעה : הנני אקדמאית מתחומי פסיכולוגיה וחינוך. לאחרונה התקבלתי ללימודי עו"ס במוסד אקדמי. אני מרוצה מחד, אך דואגת מאידך: 1 ) האם אכן אוכל להסתדר מבחינת עומס כמו עומס רגשי בעיקר בנסיבות של מפגש אנושי במסגרת ההכשרה המעשית , // עומס אקדמי עם שלל הקורסים, וכן הלאה ? 2 ) האם התשובה על הנ"ל , תלוייה אך ורק בהחלטה שלי להצליחלהסתדר עם עומסים אלו ? 3 ) איני בת 20 . הנני בעלת משפחה. שוב, חוזר הניגון :.....ללמוד עם בני 20, להשתלב עימם בקורס של שיטות בעבודה סוציאלית, למשל ? ............................................................................................ 4 ) האם ללמוד עו"ס בגיל 50, זה בסדר , אם לי " מרגיש בסדר " ???? 5 ) משהו על תקווה למצוא משרה כעובדת סוציאלית בגיל 50 ? ************************* בכבוד ותודה על מיידע אמין, מקצועי, ורצוי תומך. אמתין מאוד.

שלום אורנה. קודם כל איחולים על ההחלטה ללמוד והקבלה ללימודים. בתוך כל הלחץ והמתח ניתן לפעמים לשכוח שבעצם קורה לך משהו טוב, חיובי, שכנראה רצית והתאמצת לקראתו... אני חושבת שדאגה לקראת לימודים אקדמאים היא מובנת ומוכרת (בכל גיל, אגב). השינוי שתעברי, החומרים שתיחשפי אליהם, הסביבה החברתית והלימודית, כל אלה בוודאי שונים מאוד מהיומיום שלך כעת, ולצד ההתרגשות והסקרנות, הם גם שינוי גדול שיש להתרגל אליו, ולפעמים תקופת ההסתגלות דורשת זמן. אני מתארת לעצמי שיש, עבורך, דברים בשינוי שאת עומדת לעבור שמלחיצים יותר. רמזת על עומס, ותהיתי מדוע שם את מרגישה פחות בטוחה. האם נתקלת בעבר בקשיים מול עומס? האם את חשה עצמך יותר חלשה מאחרים (או מצעירים)? האם זהו תחום שלא אותגרת בו בשנים האחרונות? כל אלה שאלות למחשבה, שבעצם ממקדות את החרדה בדברים שקשורים בך, בניסיון העבר שלך ובתפיסתך את עצמך, ופחות שמים את המשקל על הסיטואציה עצמה (כי כן, לימודים זה עומס ולחץ, אבל יש בזה הרבה אתגר והנאה, ורבים מצליחים לעמוד בכך על אף הקושי...). בהקשר לגיל – אוכל רק להגיב ממקום אישי, סובייקטיבי. בעיני ללימודים ולשינוי אין גיל, להפך: אני חושבת שהנכונות להתנסות ולהתפתח דווקא בגילאים מבוגרים יותר משקפת אדם פתוח ודינאמי, ואני יכולה לדמיין שתביאי ערך מוסף בשל גילך, ניסיונך, וכפי הנראה גם בשל היכולות האישיות שלך (פתיחות, נכונות לשינוי...). אינני יודעת מה הסיכוי למצוא עבודה בתחומך בגיל כזה (אולי תקבלי תגובות ממי שמכירים את השטח), אבל אני מניחה שזאת לא הייתה הסיבה המרכזית שגרמה לך להירשם ללימודים בשלב זה. אני תוהה מדוע את עסוקה בכך כעת, ואם תוכלי להיזכר בגורמים הראשונים, הבסיסיים, שגרמו לך להחליט ללמוד (עניין, אתגר, סקרנות?) שיהיה בהצלחה, מלי.

1. אני בשנות החמישים לחיי, נשוי ובעל ילדים בוגרים. 2. אין לי ספק שטראומות ילדות הן שגרמו לי לקיבעון (חסימה) ריגשי , אשר "תוקע" אותי חזק מאוד עד היום הזה !!. בנוסף- אני צורך קבוע של פרוזק, אשר מאוד עוזר לי בנושא החרדות ,אך, תוקע אותי בנושאים פיזיולוגיים. 3. הבעייה : אני מסוגל לשחזר את ילדותי באופן כלל, כלומר : לא ע"י תיאור ופירוט אירועים ספציפיים(בוודאי לא הטראומתיים) , אלא יותר בצורה שכלתנית המפרטת את הסיבות והגורמים. ברור לי שהארועים הטראומתיים הודחקו על-ידי עמוק בתת מודע , ושיש צורך להעבירם למודע, כדי להמשיך בטיפול שיאפשר לי להשתחרר. 4. מהם הטיפולים המוכרים בנושא ? עד כמה אני יכול לעשות זאת בכחות עצמי? 5. אשמח לקבל הפנייה לספרות מקצועית בנושא.

שלום מלי, אני כשנתיים בטיפול דינאמי אצל מטפלת מקסימה. אני לעיתים לא יודעת מה תפקידה של המטפלת,שזו שאלה בפני עצמה, למרות שאני שנתיים בטיפול. אני לעיתים לא יודעת עד כמה היא אמורה להסביר לי ולהצביע על דברים מסוימים ולהאיר את עיני, או שמא זה לא תפקידה.מה דעתך? זו היתה שאלה ראשונה. ולהלן שאלתי השניה, שמתבטאת בדוגמה: אני והמטפלת יודעות שיש לי משיכה לגברים שדוחים אותי, מבלבלים אותי, שפעם הם מעוניינים ופעם לא. יש בחור מסויים שהיא כבר אמרה לי שהוא שייך לקטגוריה הזו של הגברים לפני כחודש בערך. השבוע הוא רצה להיפגש איתי והספקתי לדבר עם הפסיכולוגית לפני שהיינו אמורים להיפגש. התייעצתי איתה אם כדאי לי להיפגש איתו. היא אמרה שזה תלוי בי. בציפיות שלי מהמפגש. איך ארגיש אח"כ וכד' אך משום מה לא הזכירה את העניין שהוא מהסוג "האסור" ולא כדאי להיפגש איתו... את חושבת שהיא היתה צריכה לומר לי?האם זה מתפקידה? להזכיר לי? פשוט אני עדיין לא הפנמתי את העניין ובאותו רגע אני פועלת ע"פ הרגש ולא באופן רציונלי.. מיותר לציין שהוא בחר להבריז ברגע האחרון... מקווה שהסברתי היטב את שתי שאלותי שמתחברות זו לזו... תודה רבה מיקי

שלום מיקי. שאלה קשה את שואלת, על נושא רחב ובעיקר שאין סביבו תמימות דעים... אני אענה לך, מן הסתם, מנקודת הראות שלי, ואולי גם אנסה לעזור לך לקשור את זה לחוויות שלך. בעיני הטיפול אמור לעזור להאיר דברים - רגשות, דפוסים, התנהלות, שהאדם עצמו מתקשה לראות לבד. הדרך לכך היא גם דרך התעמקות בתכנים שהמטופל מעלה בחדר, וגם ע"י התבוננות בקשר הטיפולי שנוצר (שיכול ללמד על ההתנהלות של המטופל בקשרים בינאישיים בחייו). המטפל אינו שוטר או רב, אלא, לדעתי, צריך לעזור למטופל לראות, להתעכב, ולחוש שיש לו מרחב להחליט (כלומר: שהוא אינו נע במסלול מוכתב, מצומצם וידוע מראש, אלא גמיש מספיק לפעול בדרכים שונות). אני חושבת שאולי קיווית שהמטפלת שלך תזהיר, תייעץ, תחליט עבורך, ובעיני זה קרוב לודאי היה מפספס את הרעיון שלפיו את בעלת הכלים והיכולת. זה בטח לא פשוט להיות במקום הזה, שנופל ונחבט (לך, ולמטפלת שלך), אבל זוהי הדרך לעזור לך לראות ולבחון את חייך. אני תוהה, עם זאת, על הרצון שלך שתזהיר אותך, ומשערת שאולי המשאלה הזאת, שמישהו יגיד לך מה לעשות, מוכרת לך ומשתחזרת כעת גם מול המטפלת. אני מניחה שאם הרגשת שאת "עיוורת", לא רואה, מתפתה למשהו (בזוגיות ובכלל), את פחות סומכת על עצמך, ואולי מרגישה שעדיף היה שמישהו אחר היה נוהג ברכב הזה עבורך... היכולת של המטפלת שלך לא לקפוץ לכיסא הנהג תעזור לך בטווח הרחוק להרגיש שאת סומכת על עצמך, יודעת מה לעשות, והבעלים של חייך. נהיגה בטוחה... מלי.

היי, תודה על התשובה הנהדרת...ובכל זאת יש לי עוד עוד שאלה ברשותך. את אומרת שהטיפול אמרו להאיר על דפוסים, התנהלות וכד' האם זה אמור להעשות ע"י אמירה מפורשת של המטפל? או שמא המטופל אמור לראות לבד? כי אם המטופל אמור לראות לבד אז לשם מה הוא בעצם בטיפול? למשל, הדפוס שהזכרתי כדוגמה בשאלתי הראשונה, המטפלת האירה את עיני..לא בטוחה שהייתי שמה לב לזה לבד... ואני רוצה להתיחס לחלק האחרון בתשובתך: כן, היה לי רצון ותקווה שהיא תזהיר אותי על מנת לתקן את הדפוס הזה.. האם כך מתקנים? או שמא אני אמורה לשים לב לזה לבד? ואם אני אמורה לשים לב לזה לבד לשם מה אנחנו בטיפול? אני חושבת שכל עוד אני בשיעור נהיגה והיא יושבת לידי היא צריכה להדריך אותי בכביש, ואם אני שוכחת לאותת, או לתת זכות קדימה יש מקום להעיר או להזהיר. האמנם? תודה רבה ושבת שלום מיקי (שנתיים רשיון ונוהגת כמו נהגת חדשה)

שלום, יש לי הרגשה מוזרה לאחרונה בטיפול אני מרגישה שלמטפלת נמאס ממני. זו היא הרגשה מאוד לא נעימה. דברים תקועים בינינו והפגישות הפכו למשהו שיגרתי כזה (אני שם שנתיים וחצי). ברגע שאני אומרת לה את זה או אני מתלבטת איתה לגבי הפסקת הטיפול, היא "מתעוררת לחיים" ומתחילה להגיד שאיכפת לה ממני ושהכל יהיה יותר טוב, אבל יש לי הרגשה שאני פשוט איבדתי עניין בה. איבדתי עניין בחפירות.

שלום, קשה מאוד להיות בקשר כשאנו חשים משועממים, קשה לא פחות כשאנו מרגישים שהפרטנר שלנו משועמם מאיתנו. בקשר שאת מתארת עולה חוויה חזקה של שעמום, של "נמאס", של "לא מעניין יותר". יש משהו בהתחלות של קשרים שיש בו הרבה קסם: יש מסתורין, סקרנות, רצון להכיר ולהיות מוכר, סיפור שמבקש להיות מסופר. הדברים הם "בפעם הראשונה" וזה הרבה פעמים מרגש ומסעיר (ממש כמו התאהבות...). ואח"כ (לפעמים) מגיעה השגרה. ובשגרה יש הרבה בטחון ויציבות, אבל גם מוכרות, וידיעה, ותחושה שאין חידוש ואין ריגוש. עבור חלק מהאנשים, זה המקום שמשהו בקשר מתחיל להיסדק, שמתחילים להתרחק ולהרגיש שנמאס. ייתכן גם שחלק מהקושי נובע מהאינטימיות והקרבה, שעד עכשיו הייתה ברקע, ואולי עכשיו נהיית במרכז. אינני יודעת אם את מכירה את הקושי הזה מעוד קשרים בחייך, אבל בעיני זה שלב שחשוב מאוד לשרוד. אני מאמינה שהרבה פעמים שעמום היא מילה שמחליפה "קשה" או "מביך", או "מבהיל", וכשאני חושבת על כך, זה באמת לא פשוט להיות עם מישהו קרוב כשנגמרות המילים, כשנדמה שאין לנו משהו מרענן ומרגש להביא, שנצטרך פשוט להיות ביחד ולראות מה קורה עם זה. אני משערת שאת מפחדת להרדים ומפחדת להירדם, ומקווה מאוד שתוכלי לדבר על כך בטיפול, ואולי למצוא את העניין והערך במקומות הללו, שכרגע נחווים "מתים" בעיניך. אני מקווה בשבילך שתוכלי להרגיש שאת מרתקת ומסקרנת, וגם מרותקת ומסוקרנת, אפילו אחרי 3 שנים. בהצלחה, מלי.

מלי רק רציתי להודות לך מאוד. את הבהרת את העניין בצורה מאוד ברורה וכאילו שהבנת מאוד מה מתרחש בתוכי, אבל נתת לו מילים המון תודה נראה לי שאדפיס את הדף ואעביר לה.

שלום אני מעוניינת לתאר מספר מקרים שנפגעתי בהם, וקשה לי להגיע למסקנות מעשיות, נא עיזרו לי. שמתי לב שאני מאוד ניפגעת ועושה עינין מהערות של בוסים. עבדתי במקום שבו היתה לי בוסית פדנטית ברמה אידיוטית ממש, אינני מזכירה אך בכל אופן היא הטילה עלי לסכם ישיבות צוות בהם נאמרו "כללי התנהגות במשרד" כמו - לא להשליך שאריות תפוח בפח אשפה משרדי אלא במטבח ועוד שטויות שאף אחד לא עשה והיא מצאה לנכון לומר. לאחר הישיבה היא "הגיה" את "הפרוטוקול" והעירה לי על שינויים בניסוח או לא לכתוב עפ"י אלא ע"פ וכו`,למרות שהעברית שלי תיקנית משלה... מבחוץ זה נשמע מצחיק אבל פעם אחר פעם להתעסק בשטויות כשיש לי מקצוע מספק-הערתי לה שזה מגוחך, וציינתי שאף אחד מלבדה לא עובר על הפרוטוקול הזה. בתגובה היא פיטרה אותי. כעת אני עובדת במשרד אחר, שבו הבוס מעיר בצעקות ובצורה לא נעימה: העיר לאחת העובדות "את מתנהגת כמו ילדה בת 12" לפני כולם, ויורד על עובד אחר לפני כולם. היום הגיע תורי והוא התקשר אלי וצעק לי בטלפון: עשית גועל נפש של עבודה, רואים שלא הבנת מה את צריכה לעשות. אני לא הבנתי בכלל על מה דיבר ועניתי: אני חושבת שמגיע לי יחס נורמלי, והעברתי את השיחה למי שביקש. מאוד נעלבתי ולא ראיתי אותו יותר היום, אני חושבת שאם הייתי רואה אותו הייתי אומרת לו שזכותו להעביר עליי ביקורת ומוסיפה איזו עקיצה בסגנון-מי שלימד גרוע זה אתה, לכן אני שמחה שלא התראינו. איך לדעתכם אני צריכה להגיב? האם להגיב בכלל? האם אני לוקחת ללב יותר מכם? תודה לכל השכירים וגם לעצמאים שיענו בתור בוסים, וכמובן לטובי.

שלום שכירה לעבוד תחת בוס הוא לא פעם מקום קונפליקטואלי. בהיררכיה שבה ברור שיש מישהו מעליך, והוא זה שאחראי על עבודתך, צריך הרבה רגישות ביחסי אנוש (משני הצדדים) כדי לא להיקלע למלכודות, וגם אז קונפליקטים הם לא תמיד נמנעים. נדמה לי שבמקומות העבודה שלך לא היו מעסיקים שיכלו לראות אותך כפי שאת היית רוצה וצריכה, שיעריכו אותך, שינהגו בך בכבוד ובאכפתיות. העלבון שלך מובן ומוצדק, וקל להזדהות עם הפגיעה והכעס (מי מאיתנו לא מכיר את המקום הזה?). עם זאת, הרבה פעמים דימוי עצמי פגיע ורגישות גבוהה לביקורת, הופכים את הסיטואציות הללו לבלתי אפשריות. אני מציינת זאת כדי שתוכלי להתבונן על החלק שבו אולי את מתקשה להכיל, לעבור הלאה. אני רוצה להציע לך לבדוק האם יש בתוכך תחושות נחיתות או רגישות גבוהה, שגורמים לך לחוות כל הערה או אמירה באופן שמערער אותך. בדומה, אני תוהה האם, אולי, יש דרך להגיב בסיטואציות הללו באופן שמצד אחד יבהיר את הציפייה שלך שינהגו בך באופן מכובד, ומצד שני ייעשה בצורה שאינה נחווית כתוקפנית, בוטה או מזלזלת. תגובה כזו בד"כ עלולה לגרור תגובה (רגשית או מילולית) דומה. אני גם תוהה אם היית יכולה לחשוב על שיחה עם אותם בוסים שבה את מתארת את תחושותייך, ובמקביל מזמינה אותם לתת לך משוב ענייני על תפקודך. בעצם, אולי, אני מנסה לכוון למקום שבו יש דיבור ישיר וגלוי, ופחות מלחמות של "פאסיב אגרסיב", אגו, ותחרות שבהם החזק, בד"כ, מנצח. בהצלחה, מלי.

הייתי בטיפול עם פסיכולוג בעקבות משבר ביחסיי עם בעלי. הפסיכולוג נבר בעברי ולמד שכשם שנהגתי באימי כך אני נוהגת בבעלי. הוא עסק כמה מפגשים בנושא, אפילו ביקש שאשב איתה ואספר לה על שיחותי עימו. אמי לא מסוגלת לשיחה כזו, היא תרגיש מותקפת, מואשמת, תרגיש שבגללה יש לי בעיות בזוגיות ואני לא מעוניינת בכך. כמו שאני מכירה אותה-היא תאשים אותי או תגיד "אמרתי לך" והטונים יעלו. אני מתעקשת לא לנהל איתה את השיחה והפסיכולוג התעקש שכן. אני תוהה-מהי מטרת הנבירה העיקשת הזו בעבר? אוקי, אני מבינה שהתנהגתי כך בעבר, אוקי, אני מבינה שהתרגלתי להתייחס כך לאדם קרוב- נו, ו...? זה עדיין לא נתן לי כלים להתמודד עם בעלי בהווה! והמטרה שלי היא לא היחסים עם אמא אלא עם בעלי. אגב, כיום יחסינו טובים. לתשובתך אודה.

שלום מ. את מתארת סיטואציה שבה המטפל שלך למעשה מאלץ אותך בחוויה שלך לעשות משהו שמנוגד לעמדתך ולרגשות שלך. אני מניחה שכוונותיו היו לעמת אותך עם הגורם שהוא, לתפיסתו, שורש הבעיה. מטפלים מסוימים מאמינים שדרך עימות וביטוי של הקונפליקט (להבדיל מהדחקה או הכחשה שלו) יכול לבוא התיקון והשחרור. עם זאת, רבים מהמטפלים מסתייגים מהגישה הזו, בדיוק מאותם הטעמים שאת העלית: לא תמיד זה פותר את הבעיה בהווה, לעיתים העלאת הקונפליקט רק "מטלטלת את הספינה" (כמו שחששת במקרה שלך, כשמדובר באדם תוקפני או הגנתי), ובעיקר, ניתן לחשוב הרבה פעמים שהפתרון הוא לא במשהו שיקרה או שייעשה, אלא בשינוי פנימי, כאשר דרך עבודה על התפיסות, המחשבות והרגשות שלך תוכלי לגלות את המקום שבו את מפספסת. אבל, בעיני השאלה הרלבנטית היא החופש שהיה לך לא להסכים, לא לקבל את הגישה שהציע המטפל. אני מאמינה שטיפול חייב להיות (ולהחוות) כדיאלוג, וככזה כל מה שמהווה כפייה או, מהצד השני – עשייה לשם ריצוי או מחוסר ברירה הוא, בעייני, בעייתי. כשקראתי את התיאור שלך בעיקר הרגשתי שחבל על שלא היה בטיפול מספיק חופש להתנגד למטפל, לא להסכים עימו. בעיני לעיתים דווקא המקומות שבהם ניתן "לא להסכים ולהישאר בחיים" הם המלמדים והמשמעותיים ביותר (בעיקר כשמדובר בטיפול הנוגע לסכסוך וקונפליקט בזוגיות...). ייתכן שמשהו בך חושש להתמרד ולא להיות "ילדה טובה", ייתכן שהמטפל היה נוקשה ועקשן, ויתכן, כמובן שמדובר בשניהם. בכל מקרה, נשמע שבנקודה הזו משהו בחופש ובמרחב לחשוב, להתבונן ולהחליט נשלל ממך. מלי.

מלי, שלחתי תשובה ל-. אתמול בלילה... זה בעמוד הזה (יש שירשור של הודעות, שמתחיל ב-9.9)... דוד בדיוק השאיר הודעה - במקביל - שהוא יעלה את שאר ההודעות בבוקר. כנראה שהוא לא שם להודעה, ולכן לא העלה אותה. את יכולה לבדוק בבקשה אם ההודעה נמצאת, ואם כן - להעלות אותה? תודה.

הי. לדעתי היא כבר עלתה. כתבי שוב אם לא. להתראות בינתיים... מלי.

מלי, נראה לי, לפי הודעות אחרות כאן, שיש איזושהי בעיה עם הודעות בפורום. בכל אופן, ההודעה לא עלתה, אבל הצלחתי לשחזר הודות למשתתפת אחרת. אני מקווה שהפעם ההודעה כן תעלה (כתבתי מחדש, הודעה חדשה, בנפרד מהשירשור ההוא)... אחרת נצטרך כאן מדיום לצורך סיאנסים לחיפוש אחר הודעות רפאים. שבת שלום.

הי, דבר משונה קרה באמת. היה הייתה הודעה (פולטרגייסט?). הספקתי עוד לראות את התגובה שכתבת מעמקי הלב, אך אחר-כך היא נעלמה לה באופן מסתורי. היא השתמרה אצלי כתמונת מסך והנה השחזור http://img502.imageshack.us/my.php?image=msg1rw4.jpg מישהו דואג לך

סוף-סוף יש לי הזדמנות להודות לך ישירות... אז תודה!

כתבתי הודעה הבוקר ואפילו לא פורסמה. אם תוכלי לכתוב לי איזושהי תשובה , רק שתהיה מהירה או שגם את סימנת עליי X ??

שלום X איזה כינוי קשה בחרת, איזו הודעה עצובה השארת. אני לא מוחקת, ונבהלת כשמישהו מרגיש שמחקתי אותו - בעיני זוהי אחת החוויות הקשות שיש. אנא כתבי שוב באופן שאוכל להתייחס. מקווה שאולי האיקס יוכל להתחלף בתחושה חדשה. מחכה לשמוע עוד, ומבטיחה להתייחס, מלי.

כבר תקופה לא קצרה מתנגנת בי ללא הפוגה סימפוניית מוות. בעוצמות משתנות אומנם אך עדיין היא נוכחת שם כל הזמן כמו קו בס קונטינואו שעליו משורטטת האמפליטודה של חיי. המרווחים בה נעים בין קצוות של "רע לי רוצה למות בבקשה ע-כ-ש-י-ו!!!" ל- "טוב לי ולמרות זאת רוצה למות כי הכל הבל הבלים". המנגינה הפנימית הזאת (בדומה לאיך שאני חווה את החיים) דיסוננטית כל כך ולפעמים אפילו מחרישת אוזניים. בליל הצלילים מתאחד לקול אחד - אוברטון - כה צורם שקשה לי לשאתו. לא מאמינה שאי פעם הוא יתחלף במשהו הרמוני ולכן במקומו רוצה רק דממה. שם אין אבידות, אין תקוות ואכזבות, אין אשליות. שם אין. וזה בדיוק מה שאני רוצה. אך לפעמים, לעיתים רחוקות, מסתננים גם תווים אחרים (מעצבנים...) שמזמזמים בי חלושות ומבקשים בכל זאת להשאיר את הסוף פתוח - תיבה אחת, שאולי ישתנה בה הסולם. את התיבה הזאת אני לא יודעת כיצד להלחין בעצמי. יש פה אולי מישהו שמבין קצת במוזיקה? (אמממ..גם בפסיכולוגיה זה טוב)

הי. לא מבינה במוזיקה אבל קצת בפסיכולוגיה.... קראתי את מה שכתבת, ונזכרתי שפעם שמעתי שלאסקימואים יש עשרות מילים שמתארות שלג, כל סוג ומרקם וצבע זוכה לכינוי אחר. אני חושבת שבטח גם לך יש הרבה מילים וחוויות של עצב וכאב, הכרות עמוקה, משמעותית עם הדקויות, הצבעים והריחות של הדיכאון, וכמעט אין מילים, אין תווים לשמש, לשמח, ליש. מהדרך שבה את כותבת אני מזהה את העומק והרגישות, ומאמינה שמתוכן יכולות גם לצאת מנגינות אחרות, אופטימיות יותר. אני לא יודעת מה יש שם, בשחור ובכואב, שמוכר וידוע כ"כ, אבל אני בטוחה שאין סיבה שלא תכירי, אולי אפילו תכירי היטב, גם את הקצה השני. אני מזמינה אותך להיעזר בי ובעוד משתתפים שמוכנים להירתם למלאכת ההלחנה (השמחה הפעם) במציאת עוד מילים וניסוחים לאושר, ליש, לחיים. בהצלחה, מלי.

היי מלי ותודה! אז זהו שיש לי הרבה "יש", יחסית. אבל כמו שחאלד חוסייני ניסח היטב ברודף העפיפונים "...הסתכלות יחסית היא מותרות כשבראשך מזמזם ללא הרף נחיל של שדים". וזה מה שקורה אצלי - הזימזום הזה כל הזמן ברקע כמו איזה משהו אוטואימוני כזה שתוקף את הנפש. לא מרפה לרגע. מענה. אני מצליחה לפעמים להתעלם ממנו קצת, במיוחד כשאני פעילה, עסוקה ומוקפת באנשים אהובים ואוהבים. אני "סוחבת", מתפקדת, מבלה ואפילו נהנית (!) אבל מרגישה שהקול הזה רק צועק חזק יותר. פעם, כשהוא היה עוד קטן, צעקתי עליו חזרה. עכשיו כשהוא כבר סימפונייה שלמה ואני עייפה כל כך וחבולה, אני מוצאת אותו יותר משכנע ואף מתפתה לחבוק אותו אליי. אולי בגלל שאני כבר יודעת שלא משנה כמה חזק אצעק קולי לא ישמע, כלום לא ישתנה. עולה בתוכי בלהבות, נושאת ידיים אל על מנסה לזעוק אך קול שוועתי אינו אלא בבחינת אוד עשן... :(. שיהיה לך ולכולם סופשבוע נעים ס.מ.

מותר לאחסן מחשבות ולומר בוקר? בסה"כ בגלל שרציתי לומר למישהו בוקר פשוט לפני צאתי, הגעתי למן התפלספות שלא נדע, עד כדי כך שהפסקתי להבין את עצמי (היישר לטיפול זה יילקח, אבל עד אז, ובינתיים). ולא נראה שהנני אדם של אמונות טפלות או אחרות, אבל חושבת שניתן למצוא בי (כנראה כמו בכל בני אנוש במידה זו או אחרת) אלמנטים מאותו כיוון ממש. אולי אף רבים מהם ביחס לאחרים. בסופו של דבר, יש הגיון מאחורי הטקסים הללו, כנראה. הגיון של תחושת ביטחון או שייכות ועוגן. אולי גם קשר עם הורה פנימי טוב. לא'דעת, החרדות האלה של איבוד שליטה. הקושי לקבל את העובדה שאין שליטה. אולי. אז... ממש כמו נגד עין הרע ביום של חרדות, פשוט רוצה לומר בוקר טוב, לנסות לפתוח את היום. להחזיק את היום. לומר זאת, אולי אפילו כהוראת הפעלה, לומר זאת, לדמות כלשהי שלפי שעה איני יודעת אפילו מי היא בי. ללא פנים או צורה. ללא שם או זהות. ללא הגדרה. ללא איתור מקום, כשהקשר לא ברור, גם בחלום. הנה... יצאתי לדרכי, באותה תחושת תלישות, אפופת חמדנות וקנאה וחרדות, אחרי שכתבתי הודעה שלא ברור, כנראה, מה רציתי מהחיים שלכם... ובכל זאת, ניסיתי להתחיל משהו. ניסיתי לכתוב ולשלוח, ממש בלי לדעת לאן. ובכלל, המציאות המכה שבחוץ תשנה אולי את פני הדברים. יום טוב, ולהת' וסליחה מהזעמן

שלום ובוקר טוב. כמה נעים לפתוח כך את הבוקר (והמשמרת) - עם ברכה, איחול, פנייה. אני חושבת שבטח כל אלה גם היו דרושים לך הבוקר, ושלפעמים חיוך ומילה קטנה מצליחים להטעין אותך ואותנו למשך היום. וכן, לטקסים הללו יש משמעות - נהיה ברור איפה מתחיל ונגמר, מי הולך ומי בא, ובעיקר מי חושב ורואה אותי כשאני יוצא לחקור את העולם... אז שוב, בוקר טוב, והמשך יום מקסים, מלי.

... אשת בוקר שכמותי, מתענגת על נוכחות בשעות הללו. איזה כיף תגובה על הבוקר. בלגנים עם שינויים, והנה, לפחות אחד מהם טוב ומניח עבורי. כן, היה חשוב, חשוב מאד אתמול. המתג לא תפס טוב בשלב ההתעוררות, הייתי אבודה, עיסתית, והזמן לא נתפס. בהמשך היום קצת הצלחתי לחבר, ואחריתו הייתה סבירה יחסית. היום... עוד לא ברור. נראה. אז זהו. פרקים כאלה תמיד יהיו לי ולא מעט. וזה מה יש. המון תודה, מלי ושוב בוקר :-) בתקוות יום מוצלח לכולנו, (מהול בעצבות של ויתור ופרידה - זה די טוב... לאין ערוך יותר מזעם...) |כאן רשום שמי|

יקרה, אני בטוחה שרבים וטובים, ישמחו לקבל את ברכת הבוקר שלך..(כולל אני) שמתי לב שהבוקר אצלך, הוא הזמן הדומיננטי והפורה, בו את מוציאה לאור את הגיגייך ורעיונותייך, הנאמרים בחכמה ובטוב טעם. ובענין אמונות טפלות, ועין הרע,נזכרתי במשהו מצחיק..חברתי הטובה, תמיד לגלגה על אלו, שהאמינו וחששו מעין הרע, ופתאום גיליתי שהיא עצמה, יותר ויותר משתמשת בצירוף המילים"בלי עין הרע". היא אפילו חששה לספר לי, שבתה עומדת ללדת את ילדה השלישי, זה כבר היה מוגזם ! שאלתי אותה לפשר השינוי, היא ספרה לי, שהיא חוותה מקרים, שאלצו אותה להאמין בעין הרע, כדי להגן על בני ביתה. וזה בדיוק, אותו הרעיון על אותו הגיון, מאחורי הטכסים (והאמונות) טוב, גם אני קצת מאמינה בעין הרע.. שיהיה לך ערב מקסים, ופחות זעמני... אפי

אני לא מבינה איך העולם הזה מתנהל. הכל כל כך לא הוגן. אין סופים טובים. אתה מתפלל לאלוהים ונראה שלא ממש אכפת לו.אתה מנסה ומנסה ושום דבר לא הולך כמו שצריך.כל החלומות שלך כל התקוות שלך

לא סתם אומרים, שאם את רוצה לגרום לאלוהים לצחוק, כל מה שאת צריכה לעשות זה לשתף אותו בתוכניות שלך... מצד שני - מי שמטיל את כל יהבו על אלוהים, לא יגיע רחוק מאוד... מישהו מאמין (אדם חרדי) אמר לי פעם, שאפילו אלוהים לא עוזר למי שלא עוזר לעצמו... מצד שלישי - אני ואלוהים לא ממש מתקשרים (שאלה של אמונה), כך שדי קשה לי להזדהות אם נושא התפילות. אני יכולה להבין את ברמה של תקוות, שאיפות, רצונות... דברים שמתבדים... או לפעמים אפילו מתגשמים, קצת ככה, בטעות... אבל יעל - כשאת מסתכלת ככה על הדברים, בראיה כזו מקיפה וכוללת, ואני בטוחה שיש לך מיליון סיבות טובות, את עשויה להחמיץ גם את אותם דברים שכן הולכים כמו שצריך. אפילו אם הם קטנים... תתני להם משמעות ותגדילי אותם. ואם מה שכתבת זה במובן הפילוסופי... אז נכון... אלוהים או מי/מה שזה לא יהיה לא ממש מוטרד מהקיום שלנו עלי אדמות - אנחנו צריכים להיות מוטרדים מזה, לא מי/מה ששם אותנו פה. ואת יודעת מה? אני בטוחה, שהיו דברים שניסית והצלחת וגם יותר מזה, רק שמשום מה, משהו קורה לך עכשיו, משהו שצובע את הכל בגוונים לא טובים במיוחד... ואיכשהו את נותרת רק עם תחושת היאוש, הכשלון והאין סיכוי הזה... יעל, אל תוותרי על התקוות והחלומות שלך... גם אם עכשיו הם נראים לך רחוקים כמו השמיים, תשמרי עליהם. הם יחכו לך.

שלום יעל אני מבין את הרגשתך והאמת היא שאני נוטה להסכים איתה. נראה לי שאין צדק קוסמי או אלוהי ושדברים יכולים להתפתח בצורות שונות ומשונות, קשות לצפייה וניבוי. השאלה היא האם בוחרים להתמקד בצד השלילי, בתחושה שהכל משתבש ושאין תקווה, או שאפשר לראות את התמונה הרחבה יותר - שלעיתים יש הצלחות ותקוות, ולפעמים כשלונות וייאוש, ובסופו של דבר כל אדם עושה את החשבון לא עם העולם, אלא עם עצמו: האם נכנע לייאוש ווויתר או שבכל זאת התאמץ, היה אמיתי עם עצמו ועשה כמיטב יכולתו? וברגע שהתשובה לחלק השני של השאלה היא חיובית, ואפילו בצורה חלקית, נדמה לי שלא ניתן לצפות ליותר מכך. להתראות ולילה טוב דוד

היי דוד מה שלומך? אני לא בטוחה איך ומה לכתוב.. קצת מפחיד אותי.. להגיד דברים שעוד שניה יכולים להתהפך בתוכי ב -180 מעלות... אבל.. יש בי חלק שרוצה להגיד את הדברים (ואולי לכתוב... שזה עוד קצת יותר מפחיד.. כי זה איכשהו מתועד... :-) לא שואלת, רק משתפת... טוב?... מוזר כמה קשה לי לכתוב.. לא מוצאת את הניסוח הנכון... מאתמול מרגיש לי קצת בסדר... בסדר כזה ש.. טוב... אין תכנון למות.. אין מחשבות על מוות.. אין מצוקה... אין בכי... אין כאב בלתי נסבל... אז נכון שמידי פעם עולות מחשבות על דברים לא טובים או קשים, אבל הם לא מצליחים להפיל אותי... כמו שאמרתי, אני יודעת שזה יכול להשתנות בשניות.. אני גם יודעת שכשזה יחלוף תבוא נפילה מאוד קשה וכואבת.. אבל האמת היא שבינתיים אני די בסדר... ויותר מזה... פתאום עולות בי מחשבות שאני צריכה לעשות יותר דברים... יותר "לחיות"... פתאום משהו בי מבין שאם אהיה יותר פעילה, ארגיש טוב יותר... וכל זה כל כך מפחיד דוד... אני לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה... אז בינתיים קצת לא ממש מתמודדת... פחדתי לשתף את המטפלת... אני לא יודעת אם הפחד הוא שעכשיו כשבסדר לי היא כבר לא ממש תדאג לי ולא תהיה איתי... או מפחד שדברים יכולים להשתנות ופתאום יהיה כל כך רע, שארגיש סתם טיפשה שספרתי לה.. ובכל זאת.. ניסיתי... השארתי לה הודעה... בערך... שמרגיש די בסדר... אני מקווה שלא אאכזב אותה יותר מידי כשההרגשה הזאת תעבור לה ותבוא הנפילה... דוד... אני מקווה... שזה לא חלק מהאישיות הגבולית... שזה לא סתם "קטע" של איזשהו חלק שבתוכי... שאחר כך יצחק עלי בגדול... ואבין שהכל היה פיקציה.... מקווה... שזה אולי בכל זאת... משהו... שיכול לקרות לי... להרגיש.. גם... קצת.. בסדר... לפעמים... שיר

שלום שיר שוב אני חושב עד כמה בעולם הפסיכולוגיה יש מקום לתחושות הקשות ולמצוקה ועד כמה אנו חסרי אונים לעיתים ומבולבלים מול התחושות הטובות. במקומך הייתי מפסיק לדאוג לגבי התחושות הטובות ומקורן ופשוט נהנה מהן ומפיק מהן ומהתובנות שהן מביאות את המיטב. אני מקווה ומאמין שגם המטפלת שלך לא תתאכזב ממך כלל, אלא להיפך - תדע לשמוח בך ובשמחתך. מקווה שהתקופה הטובה תימשך כמה שיותר להתראות דוד

במסגרת הכרות חברתית פגשתי בחורה עם עוות גופני. יצרנו קשר טלפוני כשמטרתי היתה להיות נחמדה ולעזור. לא יותר מזה. אלא שדי במהרה היא החלה להתקשר לעתים קרובות מדי. צלצול אחרי צלצול והתחלתי להבין שאני בבעיה. אין לי כל ספק שהיא בעלת הפרעת אישיות כלשהי. הפסקתי לענות לה אך היא עדיין ממשיכה להתקשר וגם דרך שיחות לא מזוהות. יש סבירות כלשהי שאני יכולה עוד להתקל בה במסגרת זו או אחרת. משום כך לא הייתי רוצה לומר לה שתרד ממני. מצד שני זה הפך למטרד ומגביל אותי בלענות לשיחות שאני לא מכירה את המספר. ככל הנראה היא לא מתכוונת לרדת ממני. איך אני יכולה לצאת ממנה ? זה הפך למטרד שאפילו מעורר בי פחד.

שלום רוננה לפי תיאורך, הדרך היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא לומר לאותה בחורה את האמת לגבי רצונך בניתוק הקשר, בצורה גלוייה וברורה. אני מבין שזה יכול להיות לא נעים וייתכן כי תתמודדי עם כעס ופגיעה ומצב חברתי לא נעים במשך, אבל אם את כל-כך מעוניינת לנתק את הקשר, ייתכן וזהו מחיר ששווה לך לשלם. להתראות דוד

הי אין גבול לעצב, אני מרגישה אותו מרחף סביבי כמו הילה..כמה עצוב. קשיים כלכליים, הורים שאכפת להם רק מעצמם ונגמר לו הטיפול.כמה קל להפיל סטודנטים, קשה להשאיר את הראש מעל המים, ואם אתה כבר מצליח אז בא איזה כריש וגורר אותך למטה. קשה להיות נמו.כשאין כסף, ואין אהבה ואין תמיכה ואין שימחה והכל כל כך קשה, ואין מטפל, למה צריך שיהיו חיים? אם עוברים חודש, שנה, שלוש בלי חיבוק אמיתי זה פשוט אכזרי מדי, אני לא בטוחה שאפילו בכיכר דיזינגוף המחבקים יסכימו לגעת בי. כמו שאומרים בימינו, לא נורא רוני רון, זה סופו של כל בלון...

שלום אופיר כואב ממש לקרוא את ההודעה שלך ולשמוע כמה רע וחלש את מרגישה, כמה כעס וייאוש ואכזריות יש בך והם מופנים כלפי עצמך. נכון, קשה להיות נמו. קשה לפעמים לשקוע ולהרגיש את המים מכסים. אבל אני לא בטוח שהיית מעדיפה להיות כריש במקום, לוותר על ה"נמיות" שלך למען אכזריות ושליטה צרופה במים..ועל מנת להיות נמו, להיות עצמך, צריך להאחז גם ברגעים הקשים באפשרות של תקווה, בידיעה שכל המים והגלים והמסע כן מובילים לאיפשהו, לזכור שהמצב הקשה יכול להשתנות בכל רגע ובעיקר - להסתמך על חברים וקרובים נאמנים, שפוגשים במהלך המסע. למרות התחושה שלך כרגע, את לא לבד בים. להתראות בינתיים דוד

אבל בלעדיו...כל כך עצוב לי.

היי דוד, רציתי לשאול האם אדם שגדל במשפחה עם אב אלים - שהאלימות שלו אף פעם לא הייתה צפויה. (לאותו מקרה יכל להגיב בנועם יחסי או באלימות אימפולסיבית ובהתקפי זעם) ומצד שני היה גם מאד חם ולבבי וידע לתת אהבה לילדיו. - האם יש יותר סיכוי שילד במשפחה כזאת יגדל להיות מבוגר תלותי ? כלומר , במקום לברוח מהבית ברגע שיש לו אפשרות, הוא מתקשה להיפרד ממשפחתו ולאחר מכן גם מתקשה בפרידות בקשרים אחרים בחייו ויוצר תלות מפחידה באנשים ובעיקר בדמויות סמכותיות בחייו ובפסיכולוגים. (לציין שהאם הייתה בעמדה יותר פסיבית אך ידעה לתת בעיקר דברים חומריים כגון אוכל, בגדים וכד') ואם אכן יש יותר סיכון לילד כזה בקושי ביצירת קשרים ובניתוק מההורים אז איך זה שלאחיו אין כזה קושי או שאולי פתר אותו בדרך של חזרה בתשובה? בהקשר לתלות במטפלים ובפסיכולוגים, אציין שאותו ילד-מבוגר היה בטיפול פסיכולוגי (דינמי) 10 שנים!! - עם קשר די קר עם המטפלת וכעת לאחר הפסקה של שנתיים-שלוש, שוב בטיפול אצל מטפל אחר ושוב יוצר תלות מפחידה במטפל ..ושוב לא מצליח להיעזר- ולא רואים את הסוף! סליחה אם סטיתי מהנושא הראשון ועל כך שהניסוח כזה מסורבל אבל בטח כבר ניחשת ש "הילד הזה הוא אני" - מרגישה בדרך ללא מוצא - ואשמח אם תראה לי שיש דרך אחרת או שיש בכל זאת איזשהו מוצא. האם?

שלום לפרפר עצוב לשמוע כיצד את מצד אחד פרפר, שואפת לעוף חופשייה, ומצד שני מרגישה כבולה ומחוברת כל-כך. את מתארת דינמיקה שיכולה להתרחש - כמובן, את מהווה עדות לכך שהתרחשה - והתיאור שלך, יחד עם התיאור של הדרך השונה בה בחר אחיך, מדגימה את השפע והמגוון של הנפש האנושית והתמודדויותייה עם מצבים שונים. תראי, אני בכנות מצטער אבל אם היית בטיפול של 10 שנים ואת נמצאת בטיפול כיום, נראה לי שקטונתי לחדש לך משהו או להאיר דרך חדשה על סמך הודעתך בלבד. באופן כללי הייתי יכול לחשוב כי מצב כל-כך מבלבל כגון זה שחווית, המתאפיין בקיצוניות ובחוסר הידיעה כיצד העתיד יתפתח, יכול ליצור מעין חוסר אונים ולקדם לעבר עמדה פסיבית יחסית ולקושי ביוזמה. ויכול גם להיות שיש לך בפנים תמיד את הציפייה למשהו "הטוב" שיגיע, האמונה שאם יעבור מספיק זמן הדבר הרע, הקר, יחלוף ויגיעו החום והלבביות שכה מחכים וזקוקים לה. כך שאין לי דרך אחרת להציע לך, אבל יש לי להציע לך את האמונה הברורה שלי שאת נמצאת על הדרך הנכונה ושבעזרת הטיפול, והכוח שלך והנכונות שלך לבחון את עצמך לעומק, תוכלי להגיע למקום החם אותו את מחפשת, מבלי שישרוף את כנפייך או יאלץ אותך להישאר במקום אחד בלבד. מקווה שתתפסי את הרוח הנכונה דוד

לדוד שלום, רציתי להתייעץ בקשר לעניין שהתרחש לפני יותר מעשר שנים - וכעת הוא שב ומטריד אותי. היו לי 2 ניסיונות אובדניים ולאחרונה במסגרת עבודתי, נתקלתי בעובדת סוציאלית שראתה אותי אז ובתחושה שלי שהיא סיפרה זאת לאנשים שממש עובדים יחד איתי ומרגישה שיותר מסתכלים עליי ובוחנים אותי מצד אחד ומצד שני מתרחקים ופחות משתפים אותי וכאילו רואים בי מוזרה ולא יציבה וזה מקשה עלי להתרכז ומעורר את כל הדברים מחדש. האם הדרך היחידה היא לעזוב את מקום העבודה ולחפש מקום אחר?? או לעבור דירה לעיר אחרת? זה מאד מפריע לי. האם יש לך איזו עצה - מה לעשות??????????? תודה מראש על תשובתך!

שלום רוני אני מבין עד כמה את חשה במצוקה ומוטרדת מהפגישה עם עברך, מוטרדת עד כדי כך שאת שוקלת לשנות דברים משמעותיים כמו מקום עבודה או עיר מגורים. הדאגה שלך מובנת ואני יכול לדמיין איך החששות מקשים עליך להתנהג כהרגלך ואולי אפילו מקשים על הפירוש הנכון שלך את הסביבה והיחס לו את זוכה. חשוב לי להבהיר לך כי מבחינה אתית יש איסור מוחלט על אותה עובדת סוציאלית לשתף כל אדם שהוא על המידע שלה בנוגע אליך, אם השיתוף אינו נובע מסיבה מקצועית לחלוטין. קשה לי להאמין שהיא תסתכן בעונשים החמורים הקיימים עבור הפרה אתית שכזו, ולכן אני מאמין שההיסטוריה שלך נשארת פרטית ואינה צובעת את הדרך בה אנשים רואים אותך. במידה ואת חשה עם כך בנוח והדבר אפשרי טכנית את יכולה גם לפנות לאותה עובדת סוציאלית, להסביר לה את דאגותייך ולראות האם את זוכה ממנה למענה מרגיע. זהו בוודאי זעזוע לפגוש אדם מהעבר ולהתמודד שוב עם זכרונות ומאבקים ישנים, אבל נדמה לי שעדיף לך לראות כיצד המפגש הזה הוא יותר בינך לבין עצמך, מאשר מול הסביבה ותגובותייה אלייך. להתראות דוד בהצלחה דוד

למלי , יודעת שהתחלתי השיחה עם דוד אך אשמח אם תוכלי לעזור לי בתשובה עקרונית . האם מטפל פסיכולוג או עובד סוציאלי מחוייב לסודיות גם כשמדובר על קולגות שהם גם במקצועות טיפוליים? כי כן נוכחתי בהעברת מידע עליי בין רופא לרופא ויודעת שזה קיים בבתי"ח. אולי יותר קשה להוכיח שזה לא נעשה בקונטקסט מקצועי ולכן מטריד אותי האם עו"סית לא יכולה לדבר עם עו"סית אחרת או רופא/אחות בקטע כאילו חברי ולספר לה "סקופ". זה ממש מנטרל אותי רוצה שתבלע אותי האדמה - וזה האבסורד..

רציתי לשאול, אם מטפל מרגיש שלא יכול לעזור למטופל ואף חש בייאוש, האם הוא אומר זאת? או שמראה סימנים שהמטופל צריך להבין זאת בעצמו?

x... מניסיון אישי ומר למדי, הם אומרים זאת... אולי בעדינות, אולי מנמקים ומסבירים למה לדעתם הם לא יכולים לעזור עוד (או בכלל, מלכתחילה לא מקבלים לטיפול), אבל אומרים את האמת, ולא מממשיכים את הטיפול סתם... האם ניתן להכליל? אני מתארת לעצמי שלא, אבל רוצה לקוות שכן, שכל המטפלים מסוגלים להיות הגונים והוגנים מספיק, ולראות את טובת המטופלים שמולם ולהיות מסוגלים להודות, מתי כלו המשאבים שלהם, והם כבר לא מסוגלים עוד להיות לעזר.

שלום X המטופל בהחלט אינו צריך, ואין ממנו שום ציפייה שכזו, להבין רמזים של ייאוש (או כל רמז אחר מצד המטפל). במידה ומטפלים חשים יאוש, הם אמורים לבחון את התחושה הזו עם עצמם ולבדוק האם היא נובעת מתגובה אישית שלהם לשלב ספציפי בטיפול או מהערכה כוללת שלהם לגבי סיכוייהם לסייע למטופל. על בסיס בחינה זו המטפל אמור להחליט לגבי צעדיו בטיפול ומול המטופל עד כמה נכון לשתף, ברגע זה או אחר, בתחושות אלה. שוב, המטפל אינו אמור לצפות מהמטופל להיות עסוק בלפענח רמזים שלו או שהמטופל יבין את כוונתו מבלי שנאמרה במפורש. להתראות דוד

שלום דוקטור, יש לי שאלה בבקשה, אני סובלת כבר שנתיים וחצי מתחושה של חנק , גוש בגרון שמאוד מפריע לי לתפקוד יום יומי . עשיתי את כל הבדיקות מקיפות לפני שנה שיצוא תקינות כגון גסטרוסקופיה( יש בקע סערפתי קצר לקחתי LANTON ) , גרון וחזה CT , אולטרסאונד צוואר ו גרון ובלוטת הטריס , א.א.ג, רנטגן עם בליעת ברוים , צילום ריאות וכו... לפני שנתיים היתי אצל רופאת משפחה , היא נתנה לי כדור בשם ALPRALID 0.5 פעמים ביום , בהתחלה הוא עזר אבל אחרי כמה זמן הוא היפסיק לפעול . פניתי לפסיכיאטר , היא נתנה לי כדור בשם ציפרלקס שאני משלבת ביחד עם ALPRALID 0.5 כבר כ4 חודשים , הביעה שלי לא נפטרת יש לי עדיין הרגשה הזאת כל הזמן , ניסיתי כדור בשם מירו אבל זה עשה לי ממש לא טוב אז הפסקתי וכרגע אני לוקחת 2 כדורים של ציפרלקס 10 מ"ג ו ALPRALID 0.5 3 פעמים ביום ואין שום שיפור. רציץי לציין שאני בכלל לא בדיכאון ואין לי חרדות ואני בת אדם מאוד רגוע , אולי זה בכלל משהו שלא קשור לפסיכיאטריה ? אולי זה משהו רציני שלא רואים בבדיקות ? מה אתה ממליץ ? תודה מראש אורית

שלום אורית לצערי אינני יכול לעזור לך. אני מציע לך להפנות את שאלתך לפורום פסיכיאטריה או לפורום של רפואה כללית, המתאימים יותר לענות לשאלתך. להתראות דוד

די פשוט נמאס לי מהקנאה שלי ולזה שאני קשה עם עצמי ולא מקשיבה לעצמי לא רציתי לצאת ויצאתי ופשוט הרגשתי כול כך לא במיטבי וחוק מרפי פגשתי את חברים של אחי בבילוי ופשוט התבאסתי שהם ראו אותי כשאני לא נראית טוב זה נשמע שטחי אבל פשוט עבר כבר שבוע טושבוע ואני עדיין בסרט על זה..אחד החברים של אחי אז בזמנו אחי אמר לו שאני יפה ופתאום הוא ראה אותי לא להיט:( והתבאסתי כי לא עשיתי עליו רושם והאמת שהוא נראה ממש סבבה ולסיומת של התהליך הוא התחיל עם חברה שלי מאו קינאתי לא יודעת למה ..ממש אבל כאילו המון זמן לא הרגשתי קנאה כזאתלדי שזה עוד קיים בי איך מתגברים איך אני מתמודדת גם המון זמן לא התחילו איתי מאז הפרידה מחבר שלי ואני מרגישה מאוד עצובה

שלום ירין26 אני מבין שאת עוברת תקופה קשה בעקבות הפרידה מהחבר ונדמה לי שהתקופה הזו אחראית לא מעט לחוסר הבטחון שתוקף אותך, לצורך שלך בחיזוקים, לידיעה שאת עדיין נחשקת ומסוגלת להתחיל בקשר חדש ולקנאה ולקושי העולים בך כאשר תחושות אלה אינן נענות. כל זה טבעי בהחלט ואני מאמין שהתחושות הקשות שלך יעלמו כאשר תרגישי טוב יותר עם עצמך וכאשר תתחילי קשר חדש. עם זאת, נשמע לי לא סימן טוב עד כמה את מניחה למחשבות שלך להשפיע על מצב רוחך ועל האופן בו את תופסת את המתרחש. לפי התיאור שלך, הסרט שאת נמצאת בו התחיל כבר עוד לפני היציאה והלך והתחזק בזמן הפגישה עם החברים של אחיך ולא נוצר רק לאחר מכן. האם יכול להיות שהגעת ליציאה כבר עם תחושות לא טובות ומחשבות שליליות לגבי עצמך, וכתוצאה מכך שכנעת את עצמך שנראית לא טוב ושאלה שפגשת לא התלהבו ממך? נדמה לי שמה שמקשה עליך כרגע הן מחשבות שליליות ולא מדוייקות לגבי עצמך, הגורמות לך לקנאה, ייאוש ותחושה שהכל השתבש או שהדברים לא ישתפרו לעולם. אם את רוצה לשפר את מצב רוחך ולהקטין את התחושה הרעות, הייתי מציע לך לבחון את המחשבות החולפות לך בראש ולבדוק: האם הן מדוייקות, או שמא את מתרכזת רק בצד השלילי ונוטה לפירוש רע של המצב בלי בדיקה אמיתית? האם את מתעלמת מהתגובות החיוביות שאת מקבלת ומתרכזת רק במה שנתפס בעיניך כשלילי או כהתעלמות? נראה לי שעבודה על המחשבות האלה ודומות להן היא מה שתוכל לעזור לך היום ביותר. בהצלחה דוד

שלום דוד, אני כשנתיים בטיפול דינאמי אצל מטפלת מקסימה. אני לעיתים לא יודעת מה תפקידה של המטפלת,שזו שאלה בפני עצמה, למרות שאני שנתיים בטיפול. אני לעיתים לא יודעת עד כמה היא אמורה להסביר לי ולהצביע על דברים מסוימים ולהאיר את עיני, או שמא זה לא תפקידה.מה דעתך? זו היתה שאלה ראשונה. ולהלן שאלתי השניה, שמתבטאת בדוגמה: אני והמטפלת יודעות שיש לי משיכה לגברים שדוחים אותי, מבלבלים אותי, שפעם הם מעוניינים ופעם לא. יש בחור מסויים שהיא כבר אמרה לי שהוא שייך לקטגוריה הזו של הגברים לפני כחודש בערך. השבוע הוא רצה להיפגש איתי והספקתי לדבר עם הפסיכולוגית לפני שהיינו אמורים להיפגש. התייעצתי איתה אם כדאי לי להיפגש איתו. היא אמרה שזה תלוי בי. בציפיות שלי מהמפגש. איך ארגיש אח"כ וכד' אך משום מה לא הזכירה את העניין שהוא מהסוג "האסור" ולא כדאי להיפגש איתו... אתה חושב שהיא היתה צריכה לומר לי?האם זה מתפקידה? להזכיר לי? פשוט אני עדיין לא הפנמתי את העניין ובאותו רגע אני פועלת ע"פ הרגש ולא באופן רציונלי.. מיותר לציין שהוא בחר להבריז ברגע האחרון... מקווה שהסברתי היטב את שתי שאלותי שמתחברות זו לזו... תודה רבה מיקה

שלום מיקה הסברת את עצמך היטב ואכן שתי השאלות שלך מתחברות בעיני לשאלה אחת. את מתארת כי לאחר תקופה בטיפול את מתלבטת ומעלה שאלות לגבי המטפלת שלך, המקום שהיא תופסת בחדר, המקום שלה מולך ועד כמה המקום הזה מתאים לך, או לעיתים לא מתאים ומעורר רצון למשהו אחר דווקא (ברוח שאלתך, אולי משהו יותר אקטיבי או מאיר נקודות מסויימות?). ככלל, יש טווח רחב של התנהגות בתוך טיפול עבור מטפלים דינמיים והתנהגות של מטפל יכולה להשתנות בהתאם לגורמים שונים, ביניהם זהות המטופל והשלב בטיפול בו הוא נמצא. הייתי רוצה לענות בשאלותייך בשאלות נגדיות (טריק ידוע של מטפלים, אני מקווה שתסלחי לי עליו): האם היית רוצה שתאמר לך על הבחור? האם את מרגישה שזהו תפקידה? האם היא איכזבה אותך או עוררה בה רגש אחר על ידי ההתייחסות הספציפית שבחרה? כי השאלות שאת שואלת הן לכאורה כמעט שאלות תיאורטיות, טכניות, על כיצד "אמורה" להתנהג המטפלת. אבל אני לא משוכנע כלל שאת שואלת מעניין תיאורטי גרידא. נדמה לי שאולי משהו קרה, בסיטואציה עם הבחור שתיארת, שהעלה בך לפתע את השאלות האלה מול המטפלת וביחס לדרך בה בחרה להתנהג. כך שנראה לי פחות מתאים שאומר כיצד הייתה אמורה המטפלת שלך לנהוג. בכנות, גם אין לי תשובה טובה לכך וכל תשובה שלי תהיה, בעיני לפחות, חיצונית לטיפול ולכן חלקית ולא מספקת בהכרח. אני חושב שהדבר הנכון עבורך הוא להפנות את השאלות המתעוררות בך אל המטפלת דווקא, ולקשר את זה גם איתה לדוגמא שנתת. הציפיות שלך, התשובות שלה והתחושות שלך בהקשר זה נראות לי כמו השאלה האמיתית שעולה, וגם זו המסקרנת והיכולה לקדם אותך ביותר בטיפול. בהצלחה דוד

שלום דוד, ראשית אני סולחת לך על שאלותייך (-: וכן, הייתי רוצה שהיא תגיד לי על הבחור, היא איכזבה אותי ואני חושבת שזהו תפקידה , האמנם? כמו כן, אעלה זאת בפגישה הבאה, אבל באמת שאני שאולת מפן תיאורטי. אני לא יודעת אם זה אמור להיות תפקידה...אולי יש לי ציפיות מסוימות שהן כלל לא באות לידי ביטוי בטיפול. וכן אני מבינה שזה מורכב ותלוי באיזה שלב של הטיפול אני נמצאת, מאחר ודברים שהיא אומרת לי עכשיו לא העיזה לומר בתחילת הטיפול וכד'. אין תשובה חד משמעית, אה?

זה נורא, דוד, זה נורא, שאני קוראת אותך, למשל, ומדמיינת כמה אתה הרבה יותר נפלא מהטיפול שלי, כשאין ביננו בכלל שום קשר, ועל קשר מתבסס הטיפול. הבאתי את זה לטיפול שלי, וגם הסברתי שזה לא קורה לי מול כל דמות באינטרנט, יש כאלה שכן, ויש כאלה שהפוך, כמו שאני חווה את הטיפול האמיתי לפעמים. מעצבן. התבלבלתי לגמרי. לגמרי. וגם אני רוצה להרגיש קרוב בטיפול הארור. וזאת בעצם ה - בעיה שלי. אוף.

שלום באמת מבלבל. אבל אני תוהה - האם העובדה שהקשר שנוצר בפורום הוא ווירטואלי בלבד, היא לא זו שמאפשרת את התחושה של ה"נפלא" לעומת הטיפול? כי יש בזה משהו מאוד מגונן - לכאורה אין קשר, אין קירבה אמיתית, ואז קל יותר להתפעל, להוריד מגננות, להרגיש חופשי יותר..ברור שהרבה יותר קשה בטיפול (למטפלים לא פחות מלמטופלים, אגב) להיפתח לקשר, לאפשר קירבה, להרשות לרגש חם להופיע..ואולי לפעמים קל יותר להעביר את התחושה הטובה החוצה, לומר "הטוב נמצא שם", וכך להימנע מלפגוש אותו במציאות, בתוך הטיפול עצמו. הרצון בקירבה הוא דבר מצויין, כמובן. אבל גם די מפחיד, לא? מפחיד להיות קרוב..האמת היא שנשמע לי שאת כבר בתוך הדבר עצמו, ומה שאת מתארת הוא חלק מכך, חלק מורכב, עם התלבטויות ומאבקים..ואולי עכשיו חלק מהשאלה הוא אם תאפשרי לעצמך לזהות את הטוב שבטיפול, את הטוב שבמטפל/ת, ובהמשך לכך - אולי גם את הטוב שבעצמך.. להתראות בינתיים דוד

שלום דוד לא קשה לזהות שאף פעם( כך נדמה לי) אינכם מניחים בתשובותיכם את האפשרות להחליף מטפל. זה די ברור למה אבל מצד שני כיוון שאתה בעצמך ציינת את מקומו הקריטי אולי של הקשר מטפל -מטופל ואת המקום שהולכת ותופסת אישיות המטפל בקשר(כמובן ע"פ חלק מהתפיסות) ואולי, הרבה יותר משרוצים להודות, קימים מצבים של חוסר התאמה בינאישית בין הנוגעים בדבר. אפשר כמובן להשתמש בהזדמות זו להתמודדות עם תכנים ותחושות שעולות עקב כך אך ישנה גם אופציה של הימנעות,עזיבת המקום. נראה לי שזו נקודה לא פשוטה קודם כל לזיהוי ואח"כ לפיתרון. ועוד משהו: יש משהו שמשדר נדיבות רבה מאד בנתינה, בנוכחות שלך פה. (אם אתה רוצה לכנות אותה ווירטואלית, שיהיה) תודה

מפחיד להיות קרוב. בטח מפחיד. וכן, הוירטואליות יש לה כל מיני תכונות משלה... סתם בשביל להגיד, אולי גם בהקשר - לפני תקופה התכתבתי כחלק מקבוצה ברשת, במקום בו הרגשתי בעוצמות גבוהות מאותה התמזגות ששאפתי אליה (וגם בדיוק מכך חרדתי מאד. משאלה מסוכנת "לחשוב באותו ראש"). הקשר הוירטואלי הזה במתכונת הערבוב הרגשי הצליח לשרוד זמן קצר, כחודשיים, באינטנסיביות בה התנהל, ואח"כ לא החזיק מעמד מבחינת כל המשתתפים. וגם בחיים - משפחה של קרוב שלי אך זה התפרקה בגלל צורך התמזגותי קוסמי של אחד הצדדים שלא נענה. דיברתי בטיפול על הכעס שאין לי מהתחושה הזו בכלל בטיפול (הקירבה ההתמזגותית, על אף שהיא מדומה, אז מה) ואני רואה אחרים (כאן, למשל) שמצליחים מול המטפלים שלהם. או בכלל. רוצה מזה לפעמים. רק לפעמים. חשבתי שאולי יכול להיות שהיה אפשר לעזור לי הרבה יותר, אילו הייתה לי דמות מטפלת עם נטייה התמזגותית (מכיוון האישיות של המטפל/ת). זה היה עושה אותה עיוורת פחות, לפחות כפי שהייתי מדמה לי. כמובן, שאין כל דרך לבדוק זאת, וזה גם די חסר טעם. בכל אופן, קיבלתי תשובה בטיפול שמכיר אותי ומאד, שכנראה, סוג של קשר כזה לא היה שורד זמן רב תוך טיפול, והוא היה מפרק אותו, ושכדי לטפל בי צריך לשמור על ריחוק רגשי מסוים. פן תהא הזדהות יתר. אוף. קשה לי לתפוס עדיין.

מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת מטורפת דוד מרגישה שמשתגעת לגמרי אפילו הטירוף לא לוקח ממני קצת מהכאב דיייייייייייייי כבר

שלום נקודה אני מצטער לשמוע על כאבך. אני חושש לומר, אבל כנראה שאם היית באמת מטורפת, זה היה כואב פחות. יש את החלק השפוי שלך, המתבונן, והוא זה שסובל באמת. אני מקווה עבורך שהחלק הזה, עם כל הסבל שבו, יהיה גם זה שיוביל אותך מחוץ למעגל הכאב. להתראות דוד

בוקר טוב לכולם, אני חושבת שאיכשהו כן נכון להשתמש במונח טירוף - לא כמשהו שמתאר את השלם, אבל כן כמשהו שמדבר על חלק ממנו. למשל, חלק שמדכא יצרים וחוגג על זה, אונס אותך, מעורר בך בחילת זוועות, מתענג על תיעוב עצמי, שואב או כל מיני דברים אחרים, רבים אחרים שיכולים להיות. אז, לדעתי, נכון לומר טירוף, וכן, כן, לשמוע מבחוץ שיש בך משהו מטורף ואפילו לומר "חולה", המממ... מילה שרבים נרתעים ממנה, ועשויים לתפוס אותה באופן שלילי כחלק מההתנגדות. בעיניי, חשוב להשתמש במילים המעט בוטות הללו (בצורה בונה), כדי להכיר בנוכחות של השיגעון והחולי, אבל לחלוטין לא כהטחה והאשמה, או כתיאור של מישהו שאיבד המון קשר למציאות על כל חלקיו ואינו יודע עוד. שגם זה אינו מושלם אף פעם מבחינה מציאותית, לעומת זאת, עבור החלק הזה מפנים השמיים הם הגבול... הוי... יכול להיות נכון שמי שעבר את הגבול חזק לכיוון הדמיון והחלום לכאורה סובל פחות בעודו שם. אבל כל זה מסובך לי. כשאומרים "טירוף" בדרך המקדמת - זה להבין שיש לו ממש תוקף וזה לא סתם דיבור ושהוא באמת חלק (מה זה שנוא) בך. ואומרים - כדי לטפל בו, להניח את דעתו של המטורף הפנימי הזה, הטרוריסט שלא מפסיק לחבל; שישב בשקט בלי יותר מידי מלחמה. משתדלים לא לשכוח במקביל לגעת ולטפח את האזורים הרכים והאזורים הבריאים (ואנחנו יודעים שייתכנו אזורים בריאים ושפויים ומפותחים מאד באותו אדם עצמו). רוצה להזכיר שוב, שבחרתי במונח "חולה" לא כניסיון לפגוע, אלא כדי לשים דגש על ההבראה וההחלמה לצרכי ההקלה בעוצמות הגבוהות (מטורפות... ;-)) של הסבל. דווקא הכאב הבלתי אפשרי כמעט יכול לנבוע הודות למודעות המאד חזקה לכל זה. הניגודים. בעצם, זה נאמר... לך תסבול שיושב לך מבפנים איזה מניאק שחור ותוקע בך חרבות וכידונים לוהטים מכל הכיוונים ולא מאפשר לברוח על לא עוול בכפך. מעניין שמה שהכי מדבר את הכאב בעיניי הוא פחות המילה עצמה, אלא החזרתיות של מיליון פעם (אני מתארת לעצמי שאילו זה היה יכול להיות כאן, זה היה מיליון לפחות). דרך החזרה הזאת, אני חושבת שאפשר לראות עולם שלם. ככה אני חושבת. רציתי קצת להגיד, ואין לי ביטחון בדבריי, שבטיפול שלי נאמר, לפחות לגביי, ששליחה רק לאינטרנט (כל-כך מפתה וקל יחסית) אינה דרך טובה מספיק לתעל ולנתב את הזעם, שגם נותר לא ממש מעובד. לכו תדעו, ירחק היום, אך אנחנו עוד עובדים על זה. המיטב שהייתי יכולה להציע הוא חיבוק חזק שנותן להתפרע בתוכו עד לשמיים. חיבוק שלא מתפרק, מתפוצץ ומתרסק מההתפרעות ומחזיק שלם. הדברים שלי פה הם רק בגדר דימיון, אך בעיקר אאחל למצוא משהו שיוכל לבטא זאת באיזו דרך במציאות. כדרכה, משהו חלקי ומתסכל, אך קיים ואפשרי. מסובך כך העניין הזה. שנאמר טירוף :-) ואולי סתם מרחתי מילים ולא הוספתי דבר... בחיבה,

את יודעת, קראתי את התשובה שדוד כתב לך... הוא צודק - בתוך הטירוף אין כאב... הוא יכול לבוא אח"כ (וגם זה לא תמיד)... אבל הוא לא קיים. אבל זה לא אומר שהטירוף מומלץ יותר... לחלוטין וממש לא! אולי מפתיע לשמוע, אבל לפעמים אפילו הכאב עדיף...

אם בטירוף אין כאב-הוא ברכה, וזה הכאב מטורף כל כך מכרסם כל כך וכואבבב. עוצמת כאב בלתי פוסק ומודעות לו כואבת יותר מכול שגעון או טרוף אילו הייתי בתוך הדברים וכמשוגעת ומטורפת יכולה להאמין שלא אני שם שזו סתם בובה אז למה לעזאזל לי כואב בלב ולא לבובה שתמות כבר שתעלם...

אני נמצאת בטיפול מזה 5 שנים עם קשר טוב עם המטפלת. יש דבר שמעיב על מצב רוחי בבואי ובצאתי מטיפול. אני פוגשת מידי שבוע בשבוע את המטופל שלפניי, ממש יוצא דקה שתיים לפני שאני מגיעה ובחלק מהפעמים אני פוגשת את המטופלת שאחרי. בעבר, תוך כדי בכי אמרתי למטפלת שזה ממש מפריע לי ולדעתי גם לצד השני כי לא תמיד יוצאים מהפגישה שמחים.(יצא לי לפגוש בעבר מטופלת שממש בכתה). בכל אופן בעקבות אותה שיחה ניכר כי המטפלת עשתה מאמץ והזיזה במקצת את המרווחים בין הפגישות למעני. כעת שנה ומשהו אחרי ,התופעה שוב חוזרת על עצמה. אמרתי לה שאני היום במקום שונה, אבל למה למטופל לפני מגיע עוד 10 דקות...אבל אני מסתדרת עם הכמעט מפגש איתו...מה שכנראה לא ממש נכון כי חשבתי על זה כל השבוע וזה די עצבן אותי. יתרה מזאת היום בתום הפגישה כשזמננו תם ("על הדקה") היא ללא הרף הביטה בשעון והרגשתי שהיא חייבת לסיים ושאני חייבת כבר לצאת, כך שסוגיית התשלום נותרה לפעם הבאה. בעודי יוצאת ראיתי את המטופלת אחרי נכנסת ממש דקה לאחר שיצאתי. אני כועסת,ממש כועסת ופגועה , הרגשתי את הקשר והחיבור והשמחה של המטופלת שהגיעה אחרי. וכמה שהמטפלת שלי תחזור ותאמר שאין קשר לכמות המטופלים שיש לה ביום , מהות הקשר היא "ייחודית" לנו- אני לא מסוגלת לקבל זאת. היום הרגשתי יותר מכל "שהחיבה" שלה כלפיי ו"האמפטיות" וההקשבה נתונים במידה שווה עם לא יותר גם לאחרים.נכון שאני צריכה לדבר איתה על כך (בד"כ כלל במהלך השבוע אני נרגעת ומה שאני מביאה לטיפול הבא הוא הרבה פחות אמוציונלי וכואב ממה שאני מתארת כעת...). הדבר היחידי שבא לי זה לבוא לטיפול הבא, להסדיר את התשלום ולעזוב אחת ולתמיד, למרות הקושי בניתוק ובביטול הפגישות.נראה לי כמעט בוודאות שמבחינתה הכל טוב והפגישה היתה מוצלחת. אודה מקרב לב על התיחסותכם.נסחפתי? לא ממש נראה לי.

כמה שאני מבינה אותך. כל-כך חשובה לי הפרטיות שלי אצלה. זה לא העניין של להיות "בת יחידה" או הידיעה שאני חולקת אותה עם עוד מטופלים. אבל בבואי ובצאתי, אני לא רוצה להיתקל במי שאחריי או לפניי. והיא לרוב מקפידה שזה לא יקרה. היא יודעת מה קורה כשזה מתפספס. דווקא יצא שדיברתי איתה על זה היום... על הפעמים שבהן היא כן מחליטה לאפשר למי שלפניי לגלוש אל הטווח של 10 הדקות ש"בין", או הפעמים שבהן מטופלים לא ממש קמים ויוצאים כשהיא אומרת שנגמר הזמן, והיא הרי לא תבעט אותם החוצה... ויש את המקדימים האלה, שאין לה שליטה עליהם... בעיקר כאלה שמגיעים בפעם הראשונה... וכמה שאני יודעת ומבינה, אני קשה איתה כשזה מתפספס (ואני מודה ומתוודה שזה באמת באמת לא קורה הרבה)... עד כמה אני קשה איתה? זה תלוי אם אני נמצאת בתקופה קשה יותר או פחות, אם הטיפול נמצא בתקופה רגועה או סוערת... אבל בכל מקרה, זה אף-פעם לא עובר בשקט... היא אמרה לי, שהיא תמיד משתדלת ליצור את המרווח הזה בין המטופלים, לפחות 10 דקות (שהיא גם לוקחת לעצמה); אבל איתי היא מקפידה במיוחד כי היא יודעת מה יקרה אם לא... אבל ההבדל הוא, שאני בכלל לא מוטרדת מהמטופלים האחרים ברמה של מה שעובר עליהם, כפי שאת מתארת - שמחים, עצובים... זה לא העניין מבחינתי... ומעניין שדווקא זה מה שמעסיק אותך... כאילו שהיא באמת, מבחינתך, מושקעת רגשית בהם יותר מאשר בך. וזה נכון, שזה לא משנה כמה מטופלים רואה מטפל ביום, כל קשר עם כל מטופל הוא ייחודי, מאחר שכל מטופל הוא ייחודי. וכתבת בעצמך שהדבר הנכון הוא, שכדאי שתדברי איתה על זה, וישר כתבת שלא, שמה שהכי בא לך זה, לבוא להסדיר את עניין התשלום ולסיים את הקשר... למה זה עדיף מבחינתך על לדבר איתה על זה? לא נראה לך חשוב להבין את הדברים האלה? הרי לסיים את הקשר תמיד אפשר, לא? האתגר האמיתי הוא, וזה הדבר שממנו באמת יוצאים נשכרים - למרות הקושי ולפעמים הכאב שבדרך - להילחם בדחף לברוח, וכן להישאר ולנסות להבין את הדברים...

שלום לפגועה והכואבת לא, לא נראה לי בכלל שנסחפת. יש פה משהו שקשה לך איתו ויש לך את כל הזכות שבעולם לדבר על מה שקורה לך מול המטפלת בהקשר הזה ומה את מרגישה מולה בעניין. פשוט, הדרך של להגיע, לשלם ולעזוב, נראית לי כמו התנהגות שתעשה לך יותר נזק מתועלת ושתהווה בעצם בחירה בשתיקה ווויתור על כל הדברים והקשר הטוב שהצלחת ליצור בטיפול. אני לא יכול להבטיח לך כמובן שאם תעלי את הקושי שלך שוב המטפלת תשתנה - למרות שאני מבין שהיא הקשיבה והגיבה אליך בעבר - אבל אני כן מאמין שאם תדברי על הקושי הזה איתה שוב, תוכלו להבין עוד מה מקשה עליך במיוחד ומהו המקום האישי והייחודי לך שפוגש את המטופלים האחרים ואת המחשבה על נוכחותם, בקליניקה ובראשה של המטפלת. וההבנה הזו, הדיבור שלכן על מה שקורה ביניכן ומה קורה לך, תהיה (אני יכול להבטיח לך) משהו אמיתי, שלא יהיה ניתן לשחזר בשום טיפול אחר. להתראות דוד

למרות המצוקה ודווקא בגללה אני חושבת שלא רק שכדאי לך להשאר אלא אפילו לבוא בכוונה קודם להפגש עם המטופל היוצא ולהכנס עם הכאב בזמן אמת, למטפלת.האם לא "לשם כך התכנסנו?" התחושה שאני קבלתי ממה שכתבת היא התחושה הכל כך מוכרת של "בנים יחידים" של כמיהה ל"קשר יחודי רק לנו" וכו'. סליחה אם זה לא המצב אבל במידה וזה כך הלא בוודאי זה מופיע גם במקומות משמעותיים בחייך ואולי מונע ממך להיות במקומות של קרבה כדי לא להגיע לתחושות אילו שגורמות לסבל רב מאד. ישנם מן הסתם קשיים בחיים שעדיף לעקוף אבל זה לא נראה לי אחד מהם. ונראה לי שהתמודדות איתו היא הישג ענק ופתח ל'חיים חדשים'.(כן, עד כדי כך) ובטיפול כמו שדוד כתב ישנה האופציה אולי היחידה לרדת ולברר לעומקו של הקושי הזה. בהצלחה רבה

תהיתי שמא כדאי להדפיס את מה שכתבתי ולהציג למטפלת. בעבר אמרתי לה שלא תמיד ניתן לי מענה בזמן הטיפול ו/או אני יוצאת מתוסכלת ומרגישה שלא הספקנו ללבן את הכל מפאת קוצר זמן..." נדבר על זה פעם הבאה" ואני נעזרת בפורום (שאותו לא ציינתי). האם כדאי לחשוף אותה לכך או רק לנסות ולדבר איתה פנים מול פנים?, למרות שכבר היום אני מרגישה שהעוצמות הן אינן אותן עוצמות מאתמול.

שלום לפגועה אך המתאוששת שאלה טובה שאלת. מעניין איך זה יהיה..בכל מקרה הייתי יוזם שיחה על העניין. האם לעשות את זה בדרך של הבאת ההדפסה או בדיבור ללא הטקסט הכתוב, זו כבר החלטה שלך, לפי מה שירגיש לך נכון יותר עבורך. אבל בכל מקרה הייתי עושה את זה בצורה ישירה ובתוך הפגישה, ולא כמשהו עבורה לקריאה מאוחרת יותר, מחוץ לקונטקסט של המפגש ביניכן. בהצלחה דוד

הי דוד, אני מטופלת מספר שנים אצל מטפלת בשירות הציבורי. לאחר שנים ארוכות מאד שבהן בחנתי אותה ללא הרף ב"מבחני אכפתיות" מייגעים, הענקתי לה סוף-סוף את "תעודת האיכפתיות" המיוחלת:-)) גם אם לא את כולם היא עברה בהצטיינות יתירה, אני היום מרגישה בוודאות שכן איכפת לה ממני, ואין זו סתם קלישאה הלקוחה מתוך הספר "המשפטים השגורים ביותר בפי פסיכולוגים ומשמעותם האמיתית..." הדבר שעדיין מציק לי הוא חוסר האפשרות שלה להיות שם 100% בשבילי במהלך השעה. היא משמשת כפסיכולוגית ראשית של המכון ומתוקף תפקידה יש עליה לחץ רב במשך כל שעות עבודתה, ואני בהחלט מבינה זאת. כבר התרגלתי לעובדה שדלת החדר נפתחת תוך כדי הפגישה, והטלפון חודר ומטריד אף מספר פעמים במהלכה. אמנם היא מקפידה לענות לטלפונים בקצרה, אך מרגיז אותי מאד כשמעבר לקו נמצא אחד מבני משפחתה (ולא קשה לזהות זאת...) גם אם השיחה איתם אורכת לא יותר מעשר שניות (בפרט כשלפעמים זוהי שיחת הטלפון הרביעית בנוכחותי.) מעולם לא הבעתי בפניה את מורת רוחי, הואיל והיא כלל לא חייבת להמשיך לקבל אותי לטיפול במשך שנים רבות כל כך. שאלתי היא האם כך נוהגים רוב המטפלים בשירות הציבורי? האם זהו מחיר מקובל שעלי לשלם תמורת טיפול חינם? אשמח לשמוע את דעתך כמטפל בקליניקה שאיננה פרטית.

שלום לעוד מטופלת אוף, איזה שם לא-נעים בחרת לעצמך. טוב, לא משנה. תראי, כמי שעובד גם במקומות ציבוריים, אני יכול להעיד על כך שהמנהגים והכללים משתנים בין מקומות ובין אנשים. יש מקומות שניתן בהם יותר לשחזר תנאים של "טיפול פרטי", במנותק מהסביבה בה מתרחש הטיפול ויש מקומות (או מצבי ניהול, כפי שאת מתארת) שפשוט לא מאפשרים את זה וצריך להשלים את המצב ולנסות להקטין את הקושי במידת האפשר. מה שמטריד אותי היא שאלה אחרת. את אומרת שאחרי כמה שנים את מרגישה שאת יכולה לסמוך על המטפלת שלך ויש לכן בסיס חזק לקשר. אבל נשמע שאתן עומדות כרגע מול אתגר לא פשוט, מול משהו שמגביל את הקשר שלכן ונותר בתור סוד שלך, משהו שאת מרגישה אבל לא יכולה לפתוח ולדבר עליו בגלוי. ואני בכנות תוהה האם זה חייב להיות כך? את לא חייבת להביע את מורת רוחך בצורה של זעם פראי ובלתי-מרוסן, אם את חוששת מהתוצאות או אם את מרגישה שהקשר שלכן מכיל בתוכו מספיק טוב על מנת שתרגישי בכל מקרה רגשות נוספים מלבד זעם בלבד. אבל מה את באמת מרגישה בפעמים שהיא לא איתך במאה אחוז מבחינתך? עלבון? קנאה? כעס? רצון לא להיות "עוד מטופלת"? כי התגובה שלך יכולה להיות בעלת משמעות עבורך וכרגע, בגלל החשש שלך לדבר על זה, את עלולה לפספס משהו חשוב. ממה את מודאגת? שהיא תעיף אותך מהטיפול? תסיים אותו כי העזת לדבר על הקושי שלך בעניין זה? נשמע לי שיש לך יסוד סביר להרגיש איתה בטוחה יותר..בכל מקרה, כרגע יש ביניכן משהו לא מדובר, וזה לא טוב לטיפול. אם את מרגישה שזה אפשרי, הייתי בהחלט מציע לך להתחיל לבדוק את הנושא איתה. בהצלחה דוד

תודה דוד, גם את האיכפתיות שלך ניתן להרגיש בתשובות :-))

שוב שלום, מחשבה שניה על תשובתך הביאה אותי לשאול האם באמת יתכן ואף יש לשאוף להגיע אל מצב שבו אין כלל קונפליקטים בלתי מדוברים בין מטופל למטפל ? האם המצב האופטימלי הוא כאשר המטופל מביע כל סוג רגש / מחשבה / אי נוחות / תלונה ... שעולים בו כלפי המטפל? ברורה לי החשיבות העליונה של פתיחות ומתן אמון בחדר הטיפולים, אך עדין לא ברור לי האם ועד כמה יש לפתוח לדיון כ ל תחושה מציקה בהקשר יחסי מטפל-מטופל. ומה באשר לתחושת אי הנעימות להעלות תכנים מסוימים - האם יש להתעלם ממנה? שוב תודה על תשובותיך - כיף לקרוא אותך!

מה שלומך שרית..?? בוחרת להעלם גם בין השורות פה..? יש מי שמחכה לך. באמת. שולחת חיבוק.. ~נילי~

בחרתי להעלם .. ממש כך..:-( ליאת לא פה.. מרגישה בחסרונה ככ .. למרות שהאנשי המקצוע כאן מדהימים, היא ממש חסרה לי ואני .. נמצאת במערבולות עם עצמי לא יודעת ככ איך לנתב את זה למילים .. כאילו והמילים נבלעו.. מעדיפה לשתוק.הורגלתי לשתוק לא? בכ"ז..מחמם את הלב , מה שכתבת לי .. את יודעת?.. אני מרגישה ככ לבד , למרות שמסביבי הרבה אנשים. וזה העלה חיוך קטן בפניי. תודה.. מחבקת בחזרה מקווה לימים טובים יותר, דעי שקוראת אותך כאן.. ומחבקת מרחוק. ו..אולי אפרט אחכ ..מה שעובר עליי שרית

הבת שלי בשנות ה20+ כבר מס' שנים עדה לתופעה שאינה מוצאת חן בעיני: הבתs ליברלית ופתוחה מידי בקשרים עם גברים.מפלרטטת כמעט עם כל גבר שנראה לה נחמד או שמסתכל עליה. ולא משנה מה הוא עושה בחיים. לא קיימת אצלה הענין של שלבי ההיכרות ועשי ואל תעשי. היא קופצת מיד למיטה. מתמסרת מהר מידי. קלה להשגה.מדובר בבחורה אינטלגנטית ומשכילה .אבל בענין מערכות יחסים עם גברים נראה לי מאד לא בסדר. היא בקשר בו זמנית עם מס' גברים. מקיימת יחסים בפגישות הראשונות ואף מסוגלת לעבור מגבר לגבר מהיום למחר. ממיטה למיטה . ופגישה רודפת פגישה בהפרש של שעה . בנוסף, גם כשיש לה חבר היא אינה מסופקת בקשר ומחפשת בו זמנית מישהו אחר. קשרים עם ידידי נפש הם גם הם חלק בלתי נפרד מקשר עם חבר. תמיד יש ידידים ברקע שהיא ניפגשת איתם. אין לה חברות. חוץ מקשר עם בחורה אחת שגם הוא לא תדיר. איך אפשר לעבור ממיטה למיטה, מגבר לגבר, מה הבעיה? איך מסבירים את התופעה? זה ממש כבר הזוי. אני חייבת לציין שאני גרושה והאבא אינו מתפקד כאבא ואף מאד שנוא על הבת. התגרשנו כשהיתה בת 12 והתופעה החלה מגיל 17.ברור לי שיש קשר לנושא אבל זה יותר מידי לטעמי .לא יודעת איך להתמודד עם זה. מס' הקשרים האינטימים עם גברים עולה על מס' הגיל שלה. ברור שענין המחלות מין הוא גורם שמאד מדאיג אותי. מדובר בהחלפת בני זוג באופן מאד תדיר. אבל חוץ מזה איך מסבירים את התופעה מבחינה פסיכולוגית קלינית? האם אפשר לטפל בזה ? להפסיק את זה? שיחות איתה בעבר נפלו על אוזניים ערלות. היא מסבירה שזו הדרך שלה וככה טוב לה. למרות גילה קשה לי לראות אותה מתנהלת בצורה כזו . מה עושים?

שלום לאם המודאגת אני מבין את דאגתך ואת הלחץ שאת שרויה בו, אבל למרבה הצער אני לא משוכנע שאוכל לעזור לך. על פניו, בראיה מבחוץ, נשמע שיש סיבה לדאגה וכי התנהגותה של בתך מעידה על קושי רגשי מסויים, המוצא ביטוי בקשרים עם המין השני. אבל זו ראיה מבחוץ, ומי יודע איך זה מבחינתה? קל לשפוט, אבל כל זמן שאת הכותבת ולא היא, אין לי באמת דרך לדעת במה מדובר וכיצד היא רואה את העניין. את שואלת האם אפשר להפסיק את זה, אבל לפי תיאורך היא עצמה אינה מעוניינת להפסיק כלל! וקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לחולל שינוי אצל מישהו שאינו מעוניין להשתנות. כך שעצתי לך היא להפסיק לחשוב על לשנות אותה, ובעצם להפסיק לדאוג - מה הדאגה שלך עזרה עד עכשיו? האפשרויות שלך הן או לעזוב את הנושא, לקבל אותה, ואת בחירותיה כמו שהיא, או, במידה ואת חשה עדיין מצוקה משמעותית, לנסות לדבר איתה שוב, אבל לא מעמדה דואגת וביקורתית, אלא מתוך רצון אמיתי להבין אותה, את נקודת המבט שלה ואת ההחלטות והבחירות שלה בחיים. אולי זה יעזור. בהצלחה דוד