פורום פסיכולוגיה קלינית

היי דוד, מנסה להבין את עולם הפסיכולוגיה, למרות שנמצאת בטיפול מעל שנה עדיין אני לא יכולה להסביר את סוג הקסם שמתרחש בחדר הטיפולים (וטוב שהוא מתרחש). נושא השחזורים לא כל כך ברור. מבינה מהם השחזורים שמתרחשים מול המטפל, אבל ... האם כל אירוע אפשר לפרש באמצעות מונח זה. מרגישה שכל מה שקורה במערכת היחסים ביני ובין המטפלת, מתפרש לבסוף באמצעות מערכת היחסים עם הדמות המשמעותית הראשונה, אמא שלי. הרי המטפלת אדם בפני עצמו, היא לא מגיבה בדרך מסוימת בכוונה. אז איך בכל זאת קיימת אצלי התחושה שזה בדיוק כמו... וגם ישנו פער בין הפרשנות שלי לתגובת המטפלת לבין הפרשנות שלה לתגובה. בנוסף בהקשר זה, תמיד מופנה זרקור רק למטופל. איך זה יכול להיות איפה המטפל על אישיותו והצד המקצועי שלו? תודה ויום נהדר, שירה.

שירה... מכיוון שאת המטופלת, מה שאומר שהמוקד של הטיפול היא... את ולכן אור הזרקור מופנה תמיד אל המטופל (כאמור - את), אז מה שחשוב יותר זו הפרשנות שלך. אבל גם לפרשנות שלה יש מקום חשוב - בדיוק המקום הזה שנותן זווית חדשה, שמאפשרת לבחון דברים בצורה אחרת ממה שהיית רגילה כל החיים. זה לא אומר בהכרח שיש פרשנות נכונה (שלך או שלה)... המטרה היא לא לשפוט, אלא רק להגדיל את טווח האפשרויות. בעיניי - וזו דעתי בלבד - כל מטפל טוב מביא את האישיות שלו לטיפול... אלא אם הוא פסיכואנליטיקאי קלאסי, שעדיין דוגל בתיאוריה המקורית של פרויד שאומרת, שהמטפל הוא לוח חלק. אני לא חושבת שמטפל טוב צריך לאפשר לחלקים דומיננטיים שלו להשתלט על הטיפול, אבל בהחלט להביא את עצמו לטיפול כפי שהוא. וזה השילוב המוצלח של אישיות+מקצועיות. ובאשר לשחזורים - מאחר שכל מטופל הוא אדם בפני עצמו, אז גם השחזורים משתנים ממטופל למטופל. המטפל נמצא ממול וקולט ומגיב בהתאם למטופל שמולו. אין שני מטופלים זהים. לפעמים מטפלים לא מגיבים בדרך מסוימת בכוונה, ולעתים הם כן מכוונים למקומות מסוימים בכוונה... תלוי מה הם יודעים על המטופל ואם הם חושבים שזה לטובתו. וחוץ מזה, שלעתים יש מטופלים, שמעוררים שחזורים (או משהו דמוי) דווקא אצל המטפלים (been there - done that)... רק שאז לכי תצאי מזה... עדיף להשאיר את המצב כפי שהוא אמור להיות - כפי שאת מתארת אותו. יותר בריא לכולם. קצת נסחפתי עם התשובה. קורה לי לפעמים. מצטערת אם בלבלתי אותך יותר...

שירה שלום, אני קוראת אותך ולא בפעם הראשונה ונדהמת כל פעם מחדש מתוכן השאלות. כמעט כל מה שאת מספרת/שואלת זה מה שקרה לי בפגישה הקודמת ואני חושבת לעצמי כל פעם מחדש או שיש פה צירוף מיקרים מופלא ונדיר או... לפעמים אני רוצה לשאול משהו על מה שקרה בטיפול ואני רואה שאת כבר שאלת ואין לי צורך לשאול שוב. ולדוד דוד היקר, אני נהנית לקרוא אותך כל פעם מחדש ,עדיין סמויה כאן(קשה פה בלי ליאת).

שלום ראשית תודה ואני מבין את הקושי שלך והגעגוע לליאת. עדיין, נדמה לי שיהיה חבל לתת לגעגוע ולקושי לגבור עליך, ולהיוותר סמויה, כאשר שאלותייך ותחושותייך נכתבות על ידי אחרות..אני מבין שיש לך תחושה חזקה של קשר וזיקה לשירה ואת מרגישה כיצד התיאורים שלה רלוונטיים עבורך. אבל להישאר בצל של "התאומות" הזו, לתת לגרון אחר להשמיע את קולך..אני לא מכיר אותך כמובן, אבל על סמך ההודעה שלך נדמה לי שפשוט יהיה חבל להשלים עם כך. ויש איזה קשר, בעיני, בין הגעגוע לליאת, שמפריע לך לראות את האפשרויות האחרות בפורום, לבין הוויתור על השאלה שלך לטובת אחר..בכנות, אני לא יודע מה הקשר הזה, ואולי אני טועה. אבל זה משהו לחשוב עליו..תודה שוב, בכל מקרה להתראות דוד

היי, רגשת אותי מאוד בתשובתך, אני שמחה שההודעות שלי נקראות ע"י עוד אנשים פרט לפסיכולוגים. מסתבר שזה חשוב לי יותר ממה ששיערתי. בשונה קצת מדוד, אני חושבת שתהליך המעבר מסמויה לגלויה בפורום פסיכולוגיה הוא תהליך שונה מפורומים אחרים, לפחות בשבילי. כמו שהפנייה לטיפול אינה פשוטה כך גם הפנייה לפורום זה. התהליך הזה יכול להיות ארוך לאנשים מסוימים עם אופי מסוים וקשיים מסוימים. לכן, תניחי לעצמך מעט, תני לעצמך זמן לעבור שינויים, ואלה יגרמו לך לעשות את הצעד הזה. (בטח דוד יוכל להסביר זאת טוב יותר מבחינת התהליכים הפסיכולוגיים). אם ציינת שיש בינינו הרבה מן המשותף, אז אני אשתף אותך בדרך שבו הפכתי לאקטיבית בפורום. פעם לא שמתי את עצמי במרכז, פעם לא חשבתי שמישהו יכול לעזור לי, פעם לא היה לי אמון באנשים, פעם לא היה לי ביטחון עצמי, פעם לא האמנתי בעצמי, פעם לא חשבתי שדברים יכולים להשתנות. אז מה הפלא שהייתי תקופה ארוכה מאוד סמויה בפורום??? ורק באמצעות התהליכים שעברתי בזכות הטיפול אני מסוגלת היום להיעזר בפורום, לשתף ומרשה לעצמי להיראות! ו... דווקא המטפלת שלי עודדה אותי להיראות בפורמים בהם אני גולשת ביניהם זה. אחרי הפעם הראשונה ששיתפתי בפורום וזכיתי לתגובה מקצועית וחמה, התמכרתי. אני חייבת לציין שזה בהחלט פורום מומלץ, ואני רואה בו חלק חשוב מהתהליך הטיפולי שאני עוברת, כמובן עם האיזון הנכון בין הטיפול האמיתי להשתתפות בפורום. בהצלחה בתהליך המעבר מסמויה לאקטיבית. מחזקת אותך להמשיך בתהליך וכן לתת לעצמך להיראות בכל מקום. שירה.

שלום שירה את שואלת כמה שאלות, חשובות וגם מסובכות למענה, על חלק מהן כבר קיבלת תשובות טובות ועל חלק אנסה לענות בקצרה, ככל שניתן לקצר בנוגע לנושאים אלה. ראשית, טוב לשמוע שאת מתחברת לקסם שבעולם הפסיכולוגיה (כלומר,למפגש האישי שלך עם העולם הזה). ההתחברות הזו, עם התהליך שאת מתארת מרמזים על משהו טוב ואמיתי מאוד שמתרחש בטיפול שלך. השחזורים שאת מתארת הם אכן אבן-יסוד מההתרחשות הטיפולית (לפחות לפי כמה גישות) והקליטה וההבנה שלהם הם חלק קריטי מההתקדמות של התהליך הטיפולי. כמובן, לא ניתן לומר שכל התרחשות בטיפול היא שחזור, דבר כזה יהיה יותר קריקטורה מאשר תיאור נכון. אבל ההתרחשויות המרכזיות, המטלטלות, הן על-פי רוב וכפי שאת מתארת, אכן קשורות בדרך זו או אחרת למערכות יחסים מעצבות ומוקדמות יותר בעברנו. כיצד זה קורה בטיפול דווקא? ההנחה היא כי זהו בעצם משהו שקורה בחלק נכבד מהחיים ככלל, אבל לא תמיד ניתן להבחין בכך בזמן אמת. מבחינה זאת, הטיפול, על ההמנעות החלקית ונתינת המקום של המטפלת, מעניק מעין סביבה פתוחה ו"נקייה" יחסית, לבחינת הדינמיקה הפנימית הסמויה הזו. ומבחינה זאת באמת הזרקור הוא בעיקר על התכנים שמביא עמו המטופל. האם המטפל אינו משפיע? זה כבר תלוי בגישה. נדמה לי שכיום נדיר יהיה למצוא מטפלים שיחשבו שאין כל השפעה של המטפל על תגובות המטופל, אבל המידה בה מעניקים חשיבות לנוכחות המטפל כמשנה באופן מהותי את הדינמיקה הנוצרת ולצורך בהתייחסות לנוכחות זו משתנה, כאמור, בין גישות שונות. המטפלים, כבני אדם, נכנסים יותר ויותר לתוך חדר הטיפול ולדינמיקה הנוצרת. האם זהו תהליך חיובי בלבד, או שמא יש גם סיכוניים בצידו, נותרת שאלה פתוחה בשלב זה. נדמה לי שעניתי ברמה הטכנית על השאלות שלך, אבל יש אולי רמה חשובה שהוזנחה פה והיא הרמה של איך זה מרגיש עבורך. איך השאלות האלה שאת מעלה מתחברות לטיפול, איך את מרגישה ואיך היית רוצה שיהיה מול המטפלת שלך? מעבר לכל התשובות פה, נדמה לי שהכי כדאי לך, בסופו של דבר, לשאול את המטפלת שלך את השאלות האלה ולפתוח את זה איתה- לראות לאן זה יוביל אותך הפעם.. זהו בינתיים. בהצלחה. דוד

שלום דוד, תודה על התשובה המפורטת. כשאני קוראת את הדברים שאתה כותב בהתייחס לשאלות שלי, אני באמת מבינה כי התהליכים אותם אני עוברת הם חשובים ונכונים גם אם הם קשים ולעתים אף כואבים. המשפט שכתבת: "...הקליטה וההבנה שלהם הם חלק קריטי מההתקדמות של התהליך הטיפולי". כמה זה חשוב לי לשמוע שכל האומץ והתעוזה שלי לעמוד מול המטפלת ופשוט להגיד לה את מה שאני מרגישה משתלם לבסוף. למה המטפלת לא יכולה להגיד לי את המשפט התיאורטי הזה? כשאני מבקשת ואומרת שזה חשוב לי מבחינת ההבנה היא טוענת שזה לא נכון לתהליך. מה אתה אומר? ולפעמים כשאנחנו כן גולשות לצד התיאורטי, היא אומרת שבהתאם לשאלות שלי אין פה הבנה. אז? ומעניין שדווקא פה בפורום יש התייחסות לצד הזה בהרחבה. טוב פתאום עלה נושא חדש מתוך התשובה שלך ואני רציתי לכתוב כאן לגבי השחזורים בכלל. נכון, התייחסת לצד התיאורטי וכמעט שלא לצד הרגשי, יש משהו בשאלות שלי שכנראה לא הצליח להגיע אליך. אנסה שוב. ההתמקדות במטופל בטיפול מובנת, נושא השחזורים מובן. אבל אני מרגישה שכל תגובה שלי כלפי המטפלת מוסברת לבסוף ע"י התייחסות שלי לדמות המשמעותית הראשונה – האם. ו.. הרי כבר כתבתי כאן לא מעט על אכזבות שלי ממנה וטעויות מצידה. אז...הרי המטפל הוא גם בן אדם על יתרונותיו וחסרונותיו. נכון, לפעמים היא מודה גם בטעויות, אבל בכל זאת משהו עוד מציק לי. אמשיך לחשוב על זה. וכן אני מדברת על זה באופן גלוי בטיפול. יצא קצת ארוך הפעם ומורכב, מקווה שזה בסדר. ו.. שמת לב מה קרה כאן, מתקשר למה שכתבת לי לגבי הטיפול הקבוצתי. לילה טוב, ותודה שירה.

אהלן דוד, מה נשמע? אני עדיין לא בארץ, אבל נמצאת במקום עם מקלדת עברית- וזה נחמד :-) פה ושם אני מציצה לכאן, ועכשיו שרגוע לי פה (והמחשב נגיש כל כך)- הצצתי שוב. אולי כמו אחרי כל חופשה, אני חוזרת עם "גילויים" חדשים-ישנים ששכחתי.. כמו למשל שנחמד מאוד לפעמים להיות פעיל, לצאת מהבית, לבחור לאן ללכת ומה לעשות.. (אבל שזה גם בסדר לפעמים לשקוע בדמיונות כשאי אפשר לעשות אחרת). נורא בא לי להתחיל לבנות את חיי הבוגרים.. כך זה מרגיש כרגע. שבא לי לקבוע לעצמי. להחליט על חיי, לקבל החלטות, ללכת, לצעוד קדימה, לנווט. גם אם רק בצעדים קטנים, אבל להסתכל על הצעדים שלי ולייחס אותם לעצמי, לנטיות שלי, לרצונות שלי, לבחירות שלי. לדעת שאפשר גם לבחור אחרת. שתמיד יש עוד כמה אפשרויות, טובות לא פחות, אולי רק מתאימות פחות כרגע למה שבא לי או אפשר. החלטות ובחירות זה עסק מסובך... דיברתי עכשיו עם חברה שקורסת מרוב עבודה. היא פתחה משרד בעצמה וכרגע היא עושה הכל- היא המזכירה היא המנהלת שמקבלת החלטות גדולות, היא העובדת שמוציאה אותן לפועל, היא טכנאי המחשבים, היא הקניין ומנהל החשבונות- היא הכל. היא מתעוררת באמצע הלילה בפחד ששכחה משהו, שכחה טלפון, שכחה מייל, שכחה פגישה.. היא קורסת. היא מנסה למצוא עובד שיעבוד תחתיה במשרד ויסיר ממנה את הנטל, אך חוששת מכך שתצטרך להדריך אותו. לעשות זמן בתוך הלו"ז העמוס מדיי ממילא כדי להדריך ולחפוף את החדש.. חוששת שזה רק יקשה יותר ממה שזה יועיל. רק יעכב עוד יותר.. זה אמנם משהו אחר לגמרי, אבל זה הזכיר לי תהיות שלי לגבי טיפול נוסף. שיש בטיפול גם משהו מעכב, משהו שמאט את קצב הדברים, הופך אותך לכפוף-קשוב יותר לרחשים פנימיים, עד כדי התמסרות להם לפעמים. העדפה להתמסר לחיי הדמיון הפנימיים על פני לממש את אלה חיצוניים בצורה אמיצה או מלאה יותר. אני לא הטיפוס ש"פורץ קדימה", אבל אשליית הפריצה בכל זאת שם :-) עומדת כאופציה משונה.. וטיפול? טיפול מרגיש לי מכביד.. ובכל זאת שואב ומושך פנימה.. משהו ב"מוגנות" המסוימת שהוא מציע, אולי.. בלא להיות לבד כל כך- כי מישהו שומר עליך מרחוק שלא תטבע או תשקע. אבל יש משהו שמרגיש "חזק", או אולי מסוגל יותר, בתחושה הזו של לא להיות מוגן ולהחליט בעצמך. דוד, אתה יודע, קצת לא נעים לומר, אבל לא חשבתי על הגברת שלי הרבה פה. אני לא מתגעגעת אליה במיוחד ואין שום דבר שהייתי רוצה לספר לה כרגע. כמעט שלחתי לה גלויה, אבל לא התחשק לי ליצור קשר. ידעתי שזה יהיה יותר בשבילה- לגרום לה להרגיש משמעותית, שגם מרחוק חשבתי עליה- מאשר בשבילי ולא התחשק לי ליצור קשר. לפחות כך בחוויה שלי, אז ויתרתי. וזה לא כעס או שום דבר דומה- פשוט נגמר. לא הרגשתי את הנוכחות שלה בי, לא דיברתי איתה בדמיון בכלל- היא שם איפשהו אבל לא מספיק מעניינת אותי כדי לפטפט איתה ביני לביני.. נכון מפתיע? אותי זה מפתיע מאוד.. בחודשיים האחרונים אני מדברת עם פסיכולוגית דמיונית (למחצה) בראש. מישהי שאני לא מכירה באמת, אבל היא קיימת. פסיכולוגית עתידית אולי. השם *שלה* הוא זה שהרגיע אותי בימים לא קלים.. נכון מוזר? לא יודעת... ההחלטה להחזיר את הטיפול לחלק משגרת היומיום שלי דורשת חשיבה.. כמו לקשור את עצמי לעגלה שוב. לא עניין של רע או טוב, אבל החלטות, אתה יודע, זה עניין מסובך לפעמים.. מקווה שיום שלישי שלך משביע רצון :-) (לקח לי רגע להיזכר איזה יום היום, ופעם שלישי היה היום שלי ושל הגברת.. לא יאמן..) חיוך ממעבר לים :-) לילך

שלום לילך טוב להיווכח שהצלחת להתגבר על הסופות וההוריקנים ואפילו התחברת מחדש לעברית (גם אם בכותרת עדיין לא..). והאמת שנראה לי שהנושא של השפה הוא בעל חשיבות פה. נשמע שאת מתחילה לחזור, בכל מיני מובנים, ושאת עושה את זה בשלבים, צעד צעד, ולכתוב פה הוא אולי גם חלק, ולו קטן, מהצעדים האלה. את מתחילה להציץ לעבר הארץ, לעבר ההמשך, עדיין ממרחק מסוים, אבל נדמה שאת כבר רואה את החוף. וזה לא תמיד פשוט, לא? מצד אחד המחשבות על התפתחות ועצמאות, ומולן החשש מהעומס, מהקושי להחזיק את הכל..ומעל כל זה מרחפת משאלה קטנה - לחזור לטיפול. להיות מוגן, מוחזק על ידי אחר. אבל את כל-כך צודקת - יש גם המון כוח בבחירה להחליט עבור עצמך ולהעז, למרות החששות, לצאת קדימה. ובסופו של דבר, אולי הטוב ביותר הוא למצוא את השילוב הנכון -בין התעוזה וההעצמאות לבין שימור היכולת להיכנע, להתעטף ולהרפות לעיתים מהמאמץ לנוע קדימה. לוותר על כל אחת מאפשרויות אלה נשמע לי כמו פספוס. והפסיכולוגית בראשך? אולי קול מהעתיד (חזרה לעתיד 4?) ואולי קול מהעבר דווקא, שכבר הופנם ואינו זקוק להיות משוייך לדמות אחת ברורה, אלא הוא חלק ממך, הפסיכולוגית הניידת וזמינה תמיד שלך.. והחלטות, כן, זה בטח מסובך. אבל אני מאמין שבמרבית הפעמים תגיעי לאלה הנכונות עבורך. דרך צלחה דוד

דוד נחמד :-) הזכרת לי כמה זה נחמד לפעמים שיש קו?ל כזה בסביבה, שמצליח לומר לך את מה שאמרת במילים אחרות ולהפוך לך את עצמך למובן יותר..:-) אולי בעצם קצת בא לי לחזור לטיפול ;-) וגם נחמד שזכרת את בחזרה לעתיד.. (הראשון תמיד הכי טוב, אבל במקרה של הטיפול יש לי דווקא תקוות גבוהות יותר מהשני ... אם כי, קרו המון דברים טובים בראשון.. לא יודעת :-) עשית לי חשק, אתה מרגיש? :-) אתה מאוד צודק לגבי למצוא את האיזון בין להעיז ולהיות עצמאי לבין להרפות לפעמים (עם 'להיכנע' קשה לי..). יש משהו שנותן המון כוח, לפעמים, בלהיות לבד. טיילתי עם חבורת זרים תקופת מה, ובהתחלה- כשעוד לא הייתי "מחוייבת" לאף אחד בקשרי חברות ויכולתי ללכת לאן שבא לי בלי לחכות, בלי להודיע, בלי לצפות שיחכו לי.. היה בזה משהו מאוד "נקי" איכשהו- מאוד ברור, בלי התלבטויות ובלי לא נעים..מאוד לממש את הרצונות שלי, מאוד לחשוב מהם הרצונות שלי. לא הייתי יכולה להמשיך בקשרים כאלה לנצח, אבל הבחירה הנקייה הזאת, בלי לחשוב על אחרים, היה בה משהו מרענן ומעורר.. משהו שנותן כוח. אני לא יודעת למצוא את האיזון בין אני לבין השאר. אני נמחקת לעצמי די מהר כשאחד השיקולים שלי הופך להיות "אנחנו". זו סיבה לא רעה ללכת לפטפט עם איזו גברת נחמדה, אני חושבת... מאוד הייתי רוצה לדמיין קצת פחות.. אני עושה את זה שנים, ממש מילדות, כשאני מרגישה את עצמי שונה או לא שייכת.. אני בטוחה שיש עוד כמה דברים שאפשר לעשות כשמרגישים לא שייכים. לדמיין שאני במקום אחר זו רק אפשרות אחת.. לפעמים טובה לפעמים פחות.. אתה נחמד, דוד :-) היה לי נחמד לדבר איתך היום.. (תודה! :-), שיהיה לילה טוב, לילך

אני לא יודעת איך אוכל לחיות עם עצמי, עכשיו אם יווצר מצב שלא אקבל דמי אבטלה(אני בהריון מתקדם) מפריע לי מאוד הקטע הזה שלא אביא כסף בכלל הביתה(אני לא יכולה לקבל את עצמי, להעריך את עצמי במצב הנ"ל) בינתיים רק בוכה, ובאמת קשה לי לעצור את הבכי יש לי כל תנאים להיות מאושרת דירה מרווחת חדשה, תינוק בדרך, בעל אוהב ואני מרגישה אומללה ולא טוב לי עם עצמי עייפה מהכל רוצה שכבר יסתדרו הדברים תעזרו לי

שלום לאלמונית 2 אני מבין שאת בתקופה עמוסה ומתוחה מאוד, כאשר מלבד החששות הרגילים והמתח המלווה כל הריון, את חשה מוצפת במחשבות סביב נושא דמי האבטלה, הנקשרות במהירות לערכך העצמי ומוליכות אותך למקומות של אובדן ערך וחרדה. נשמע לי שקריטי עבורך להגיע להפרדה ברורה בין המציאות האובייקטיבית, אותה את מתארת - דירה חדשה, בעל תומך ולקראת לידה - לבין המציאות הסובייקטיבית, המפעילה עליך עומס וגורמת לך למצוקה וייאוש. את מתארת בעצם מצב מוכר, בו את הולכת לאיבוד בתוך סבך המחשבות שלך, נלכדת במבוך שיצרת לעצמך. הרי מבחינה אובייקטיבית אין ספק שערכך העצמי לא ימדד לפי האם את מביאה דמי אבטלה (בתקופה זו או בכל אחרת) לבית ונשמע גם שאובייקטיבית המצב בבית אינו תלוי בהכרח בדמי אבטלה אלה. המצב, אם כן, הוא כזה בו את לוקחת חשש מסוים ומאפשרת לו להשתלט ללא הצדקה על דימוייך העצמי ומצב רוחך. חשוב מאוד, לדעתי, שתכירי בכך שהסיבה למצוקתך אינה מוצדקת אובייקטיבית, אלא היא ניזונה מחרדות ומחששות מהעתיד, המאפשרות למחשבות זניחות יחסית להשתלט עליך לגמרי. אינני יודע מדוע דווקא כעת קורה שהמחשבות השליליות והלא-מדוייקות האלה משיגות כל-כך הרבה כוח, אבל ייתכן שהדבר קשור להריון וללידה המתקרבת. נשים נוטות לעיתים בתקופות אלה להיות פגיעות יותר לחרדות ולהתקפות על עצמן,בין אם זה נובע מסיבות ביולוגיות, פסיכולוגיות, או מהשילוב בין השניים. אני מציע לך להיות מודעת למצב הספציפי בו את נמצאת ולמקום הפגיע והרגיש יותר שהוא שם אותך בו. במידה ואת חשה כי קשה לך להתמודד עדיין עם המחשבות המדאיגות, הייתי בהחלט מציע לך לפנות בתקופה זו לאדם קרוב (בעלך או כל אדם קרוב אחר, עליו את סומכת) או לאיש מקצוע, על מנת שתוכלי לשתף בדאגותייך וכך להקל מעט מהעומס הנפשי המונח עליך. התקווה היא שדבר זה יסייע לכם להגדיר יחד את הדרך את המחשבות המשפיעות עלייך כל-כך ולמצוא דרך לבטל את השפעתן המזיקה. בהצלחה דוד

דרור אין לי מושג כבר איזו החלטה תיקח אותי ולאן.. או שיש לי ואני פוחדת מהעתיד שלי..יותר מידי החלטות רציניות לאחרונה.. יותר מידי מעברים.. סחיטה נפשית מעבר לכל מה שאני צריכה להתמודד איתו ביוםיום.. לפעמים אני אפילו מתביישת לספר פה כי אני כל כך עסוקה בדאגה של ההשתקפות שלי.. אפילו פה.. אבסורדי.. קשה לי כבר תקופה לא קלה.. המון צף ותוך כדי, עם הכאב ואולי בזכותו (לעזאזל!!!), למדה אני על עצמי המון.. מתמודדת עם כל הדברים שפסיכולוגיה מעלה על פני השטח.. או שלא.. חתכתי אתמול בלילה.. די כבר עם הילדות.. די כבר עם המיניות.. די כבר עם החיפוש אחר שייכות, הבריחה מהאמונה שבאמת רוצים אותי, באמת אוהבים אותי.. באמת אכפת לו ולה עלי, כמו שלי אכפת מעצמי.. ((((((((((((ב א מ ת ???))))))))))) רגשות הכי בסיסיים שמעולם לא נבנו בבריאות.. התעללות רגשית מוחלטת.. מי אני, מה אני? ובנוסף, כאילו לא מספיק.. החזרה בשאלה שמביאה איתה (או שתמיד הייתה קיימת..) את המוסריות המטורפת והמתעללת הזאת שיכולה להטריף דעתו של אדם.. לאן הולכים?? איפה מוצאים את האני..?? בלי כל מה שהיה..?? איך נושמים עמוק כשאין אוויר לנשימה..?? לפחות לא עכשיו.. לאן אני הולכת מכאן דרור??? ל-א-ן ??????????? ~נילי~

נילי שלום, אני מבין מהדברים שלך שאת חשה כאב רב ובלבול גדול. את מגישה שעולים בטיפול תכנים שמכאיבים וקשה להתמודד איתם. עולות מחשבות ושאלות רבות המציפות אותך, ואולי יש חזרה לדרכי התמודדות ישנות המספקות הקלה רגעית. אני חושב שאת נמצאת רגע בעיצומו של תהליך, אולי באחד הרגעים הקשים בתוכו, עד כי קשה לראות ולהרגיש שזהו תהליך. אבל נראה לי שדווקא אותן שאלות קשות שעולות, חשוב שיעלו גם בתוך הטיפול. שאת הכאב הזה לא תעברי לבד. כך שתוכלי אולי לבנות את הרגשות שלא היו לך, בהדרגה, אולי מתוך קושי רב, אבל לבנות. כך שתוכלי להרגיש שאפשר להיות אכפתי כלפייך באמת, ולא להתפלא ולא להאמין כאשר מישהו מצהיר על כך. דרור

דרור, סליחה על ההפרעה ולמרות שמה שארשום נראה כאילו לא קשור לכאן, בכל זאת הייתי רוצה להעביר את המסר הזה, אם זה בסדר... לכל מי שמעוניין לפתוח הודעות, כך שיהפכו לסגולות, כמו פעם (וכך ניתן יהיה לראות מה כבר נקרא), כי לפחות אצלי עכשיו הצבע לא משתנה עם הפתיחה - קליק על הלחיץ הימני של העכבר ובחירה ב - open או "פתח" (ולא "פתח בחלון חדש"). אצלי זה עובד... אולי זה טריוויאלי וכולם יודעים, ואולי סתם, זה יעזור למי שקצת קשה לו עם שינויים ורוצה משהו מוכר. משהו מתחום הפסיכולוגיה היה צריך לרשום בסופו של דבר...

שלום לך, תודה על המידע שלדעתי חשוב ואינו מובן מאליו. הפורום עבר לאחרונה שינויים גם טכניים וגם כאלו שאינם טכניים. ואני מודה לך על כך שחלקת איתי ועם שאר המשתתפים את המידע הזה שאולי יקלו קצת על הקושי בהתמודדות עם השינויים. מסתבר שגם אני מוסיף נימה פסיכולוגית בסיום. אבל ברצינות, תודה. דרור

דרור, לא מסוגלת יותר לא מסוגלת החיים שלי נורמאליים רק אני לא. אין לי מילים להגיד כמה אין לי כוח יותר. בימים אני על הקרקעית בלילות אני מתחתיה. אל תגיד לי ללכת לטיפול אני בטיפול אני עושה מה שכולם עושים, אני חייה חיים נורמאליים הכול מתקתק, אבל הכול גוסס בתוכי. נמאס לי לחיות, אני הכי אוהבת את החיים ואת כל מה שיש בהם, אני יודעת שלמות היא לא הבחירה השפויה אך גם לא החיים שלי כפי שהם כיום. בטח שמעת את זה פה ובכלל כמיליון פעם, זה ישמע כמו תקליט שחוק - אני לא מסוגלת יותר להחזיק את הראש מעל המים, אני מתה על החיים אבל אני מתה בתוכי - נקודה. אז בסדר, ללכת לטיפול כמו ילדה טובה, ללכת לעבודה לבלות עם חברים לחייך לעולם ולהגיד "בוקר טוב עולם מה שלום כולם אני יורד מן החוטים אני לא ילד אמיתי כמו כל הילדים.......כמה טוב לחיות ולהיות ילד שאוהב את העולם והעולם אותו אוהב מכל הלב....." תודה <>

פי -נוק -יו שמי...:-(

אוי...שלום לך....ברוכה השבה:-) התגעגעתי:-) שלך לי-לך

<> שלום, הקושי שלך עובר בצורה חזקה דרך המילים שאת אומרת. את מתארת קונפליקט חזק בין האהבה שלך לחיים לבין ההרגשה שאת לא יכולה יותר כך. בין החיים הנורמליים, המתפקדים מבחוץ, לבין התחושה מבפנים ששונה כל כך. וכפי שכתבת בשיר, שגם אם מבחוץ את נראית כמו ילד אמיתי את לא מרגישה כך. אני יכול להבין את הקושי עליו את מדברת, אבל אני תוהה למה את מתכוונת כשאת מדברת על להיות ילדה טובה, בין אם בקשר לטיפול ובין אם בכלל. מדוע עלייך להיות ילדה טובה, או להיראות ככזו לפחות. נראה לי שאז אין מקום לחלקים אחרים בך שקיימים ואולי רוצים לקבל ביטוי, חלקים מיואשים, פגועים אפילו כועסים. ואם אני חושב גם על פינוקיו שעליו השיר שלך מדבר (מבלי להתיימר להיות מבקר ספרות), הרי שהסיפור שלו מדבר על המסע הלא פשוט של להפוך לילד אמיתי מבפנים ולא רק מבחוץ. כולל מפגש עם חלקים מורכבים בתוכו ואצל אחרים. ואולי כרגע את נמצאת בתוך מסע שכזה במטרה להרגיש מבפנים ומבחוץ באופן דומה, דרור

דרור, אתה אומר - למה את צריכה להיות ילדה טובה, שהרי אז אין לך מקום לבטא תחושות של פגיעות, ייאוש וכעס. מה זה אומר לגבי מישהי שכן מבטאת זאת – שהיא ילדה רעה? מה זה בעצם ילדה טובה או רעה? מטריד לחשוב שאתה כמטפל ובכלל תופס את ה "רעה" כמביעה פגיעות, ייאוש וכעס ואילו את הילדה הטובה ככזו שלא מבטאת מאלה. זה מזכיר לי את ההורים הנשמות הטובות שאומרים על ילדתם "היא כזו ילדה טובה אני לא שומעת אותה, היא לא מפריעה, אני בקושי מרגישה שהיא קיימת לפעמים אני שוכחת ממנה שעות עד שאני הולכת לבדוק שהיא נושמת. תודה <>

<> הבאתי במיוחד בשבילך כמה מילים על פינוקיו:-) "אל תרביץ לי חזק" – אלה היו המילים הראשונות שאמר בול העץ המפורסם ביותר בעולם. אולי ניחשתם שאותו בול עץ הזה אינו אלא פינוקיו, אשר בידי הנגר ג'פטו, הפך לבובה בדמותו של ילד שובב מאוד. ג'פטו ובובת העץ מיד נקשרים זה לזה כמו אב ובן, אך ארוכה הדרך עד אשר הבובה תהפוך לילד אמיתי, ילד בשר ודם. עד אז יסתבך פינוקיו השובב על כל צעד ושעל, יפגוש את אלה שינצלו לרעה את תמימותו וטוב ליבו, מעט ידידים ישרים ופייה טובה אחת כחולת שיער. פינוקיו הסקרן עובר שרשרת מסחררת של הרפתקאות. במהלך חייו כבובת עץ. הוא מעלה באש את רגליו; מצטרף לתיאטרון בובות במקום ללכת לבית הספר; שני נוכלים שמעמידים פני ידידים תולים אותו על עץ; נוכל אחר מצמיח לו אוזני חמור ומוכר אותו בשוק; בעלי חיים מדברים אליו; אפו מתארך בכל פעם שיוצא מפיו דבר שקר וזה רק חלק מן האירועים המדהימים שעוברים עליו. אנו הקוראים עוקבים אחר פינוקיו הנופל וקם בכל פעם מחדש, ומתאהבים בו מהרגע שפוגשים בו..

הי לך לתחושתי, בין המילים שלך הנוטעות עצב רב נושבת רוח של ויטליות. את מתארת 'מסכה' שבה את מופיעה בחוץ מול תחושות פנימיות "אמיתיות",אך אולי גם הן סוג של מסכה שמבקשת פנים לעיתים דווקא תחושות קשות ומפילות "שוות" השתהות מה, מהוות תמריץ לחיפוש, למאמץ לפענח אותן, לרדת אל פשרן.

שלום , ראשית אני רוצה להגיד שניכנסתי לפורום רק היום אני ממש מוקסמת ומקווה ששאלתי הגיעה למקום הנכון. אני בשנות העשרים לחיי יוצאת עם בחור בגילי בערך במשך 4 וחצי שנים. לפני כשבעה חודשים חלתה אימו בסרטן אשר התפתח במהרה ולאחר כ-4 חודשים (לפני כשלושה חודשים)לאחר סבל רב היא נפטרה . במשך 4 החודשים הללו עמדנו לצידה ימים ולילות וניסינו להקל על סבלה הרב והיינו מאוד אופטימים האמנתי כי זו רק תקופה קשה אשר תחלוף.. במשך תקופת המחלה הייתי בחברתה המון ונוצרה קירבה ואינטימית (יש להדגיש כי גם בשנים שעברו הייתה אינטימיות וקרבה אך השהייה איתה בזמן מחלתה רק העצימה זאת). הקירבה בינינו הייתה גדולה מאוד (בלי קשר לחברי) ולפני מותה היא ניפרדה ממני במילים אוהבות מאוד (לא ידעתי באותו זמן כי היא ניפרדת ממני). מאז מותה לא היה לי הזמן באמת לעקל את מותה. חברי צריך תמיכה רבה, ואינני לבד כמעט אף פעם, עברו כבר 3 חודשים ואיני מצליחה לחזור לעצמי לאדם שהייתי. הפנתי את חברי ליעוץ פסיכולוגי כדי לעזור לו בזמנים הקשים הללו , אך לי אין למי לספר ולהיתייעץ , משפחתי עסוקה בענייניה ואינה מבינה לליבי. חברי השתנה מאוד וכרגע (ובצדק) אין מקום לכאבי אצלו. שאלתי היא האם עליי ללכת גם לטיפול פסיכולוגי? אם כן מאיזה סוג (אני יודעת שיש כמה סוגים..) אודה לתשובה. ח

הי ח. אני חושבת שלאבד אדם קרוב, לא חשוב אם הוא בן משפחה או לא, זה דבר קשה מאוד, וקשה להתמודד איתו לבד..את צודקת לדעתי שאת צריכה למצוא מישהו שיוכל להקשיב לך ולהיות איתך, כדי שאת תוכלי להמשיך להיות שם בשביל חבר שלך. אני גם חושבת שלפעמים להיות ביחד בתוך הכאב יכול להקל דווקא ולא להכביד.אולי את לא צריכה "לחסוך" ממנו שגם לך זה כואב ושגם את מתקשה לחזור לעצמך..חבל שאת יכולה לתת כל כך הרבה מעצמך, אך לא לתת לך או לקבל מאחרים את התמיכה שאת צריכה. אני מקווה שלא תדעי עוד צער אבל בינתיים, את יכולה גם לכתוב פה כדי לשתף ( לי זה עוזר המון )... אופיר

ח. שלום, אני מבין שאובדן אמו של חברך היה עבורך אובדן אישי, נשמע לי אפילו כמעט כאובדן בן משפחה קרוב ועל כך אני משתתף בצערך. המצב בו את נמצאת כרגע כאשר את חשה קושי להתמודד עם המוות שלה, ומנגד האנשים הקרובים אלייך ביותר אינם פנויים לעזור לך, ואולי אפילו אינם מבינים את התחושה שלך שזהו אובדן אישי, הוא מצב קשה ומורכב. אני חושב שאת בהחלט יכולה וצריכה להיעזר בטיפול בשיחות. קודם כל על מנת למצוא מקום משלך בימים אלו וגם על מנת לעבד את האבל הזה, שייתכן ונוגע גם בנקודות רגישות אצלך. לכן המלצתי היא על טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינמית. בהצלחה, דרור

שלום לכולכם, תודה רבה על התגובות בהחלט עזרתם לי מאוד . נכון לרגע זה אני לא יכולה לשתף את בן הזוג שלי עם מחשבותי משום שאיני רוצה להכביד עליו וכשאני איתו אני מעדיפה לדבר על דברים אחרים ולנסות להשכיח משנינו את המאורע העצוב. אנחנו עדיין מדברים על המקרה כי אני מרגישה שהוא סגור , ואני רוצה לעזור לו להוציא את רגשותיו חוצה (כדי שזה לא יחזור עליו בעתיד) היום אמרי לו שהשארתי הודעה בפורום שלכם והוא בהתחלה אמר שאני כן יכולה לפנות אליו, לחר שדיברתי איתו והסברתי לו את עמדתי הוא הבין אותי . אשמח להיכנס מידי פעם לפורום ... תודה רבה ח.

שלום דוקטור שמי יורי בן 31 אני אישיות גבולית ומטופל המון זמן אצל מטפלת פסיכולוגית שמעתי על טיפול חדש שקוראים לו DBT שהוא מיוחד לאנשים כמוני ושהטיפול לוקח שנה עם אחוזי הצלחה מאוד גבוהים! אני בטיפול כבר עוד מעט שנה הפסיכולוגית טובה אבל הכל באותו מצב! רציתי להתייעץ איתך דוקטור מה את אומרת על הטיפול הזה? למה אומרים ששום טיפול לא עוזר להפרעת אישיות גבולית חוץ מהטיפול החדש ושטיפול פסיכו דינאמי יכול לקחת שנים עד שמשהו יקרה מה את מייעצת לי לעשות ? איפה אני יכול למצוא טיפול כזה? האמת שאני כן רוצה כבר להרגיש טוב ולא לחכות שנים... תודה רבה לך

יורי שלום, הטיפול בגישת DBT הוא טיפול התנהגותי ברובו. הוא מנסה למפות קשיים עמם מתמודד המטופל ולטפל בהם על ידי הקניית כישורים התנהגותיים. זהו טיפול חדש יחסית ועדיין נאסף מידע לגבי יעילותו. נכון הוא שנטען שהוא יעיל לטיפול בהפרעות אישיות, ובתחילה הוא נחשב לטיפול המועדף. כיום למרות שהוא עדיין נחשב לטפול יעיל לא ברור האם הוא יעיל יותר מטיפול דינמי ובאילו מובנים. אם ברצונך ללמוד עוד על הטיפול אתה מוזמן לקרוא באינטרנט על עקרונות היפול. באינטרנט תוכל לראות גם מקומות המתמחים בטיפול בגישה זו. בהצלחה, דרור

שלום, סתם כותבת כדי להוציא קיטור... בת 43, ללא עבר וללא עתיד, עוברת מטיפול לטיפול לטיפול... אבל שום דבר לא באמת משתנה בהרגשה הפנימית של מחסור, כאב, זעם, כמיהה בלתי ממומשת וקנאה אינסופית באחרים על כך שיש להם משפחה, אהבה, ואהבה עצמית...יודעת שלעולם לא יהיה לי טוב, כפי שמעולם לא היה לי טוב, זה רק עוד סיפור אחד מני רבים של חיים לא ממומשים...אפילו לא בטוחה שהמטפל שלי מסוגל לשאת את כל השנאה והקינה העצמית שלי ולא יודעת אם להישאר בטיפול או ללכת, המילים תפלות ואינן שוות דבר...מה לעשות כשהמטפל אינו מבין את גודל הייאוש?

שלום לך, אני יכול להבין את התסכול שאת מדברת עליו. קשה להרגיש שמסביבך לאנשים יש דברים שאת היית רוצה בהם אך מרגישה שאין ולא יכול להיות לך. קשה אולי עוד יותר להרגיש שאת לא יודעת אם המטפל שלך יוכל לשאת את הכעס שלך, את השנאה שלך, אפילו כלפיו. שגם בטיפול את חוששת מלהראות צדדים התוכךשאת חשה אותם, ואני מניח שגם לא כל כך אוהבת. את אומרת שהמטפל לא מבין את גודל הייאוש שלך, אבל ייתכן שעל מנת שהוא יבין, ועל מנת שאת תוכלי להרגיש שהוא מבין החלקים האלו יצטרכו להגי עגם לתוך הטיפול. בשלב מאוחר יותר, לאחר שתרגישי שזה אפשרי להביא אותם. תוכלו לגעת בטיפול בהרגשה שלך שאין לך דברים מסויימים ולבחון ביחד, מתוך ההרגשה הקשה ששניכם תהיו שותפים לה, את המקור לקשיים שלך. אני חושב שחיפוש שכזה ביחד, גורם קודם כל לתחושה שאת לא בודדה. ומכאן הדברים יכולים להיות פשוטים מעט יותר. דרור

אני מיואשת מהחיים, כלומר בסה"כ מתפקדת כי חייבים אבל אין לי שמחת חיים כמו פעם אולי כי אני רווקה בת 36 ולא מצליח לי זוגיות ויש לי גם חרדת נטישה. לדוגמא החבר שלי עומד לחזור לגרושתו כי יש שם בלאגן עם הילדים ואני ממש מתחרפנת, מתקשרת אליו כל הזמן, מאיימת עליו ומפחדת להישאר לבד למרות שאני לא ממש אוהבת אותו. בעבר הייתי בולימית. ידיד המליץ לי על ציפרלקס אך האם זה עובד גם אם לא ממש בדיכאון קליני אבל ישנן חרדות לא להישאר לבד וגם נזכרתי שאני שוטפת ידיים הרבה כי אני נגעלת ללחוץ ידיים לאנשים ולגעת בידיות של הדלתות בעבודה. האם זה חרדה והאם כדאי לקחת ציפרלקס לתקופת ניסיון? תודה

שלום לך, כינית עצמך בכותרת "מיואשת", ואכן נשמע שאת חשה מצוקה רבה. אני שומע אותך בודדה מאוד, חוששת לאבד שוב ומתקשה להבין את העוצמות של הקושי הזה, שהרי את אומרת שאת לא ממש אוהבת אותו. אבל ייתכן שכפי שאמרת הפחד הוא לאבד, להינטש להרגיש בצד ולא רצויה. זוהי אכן תחושה קשה ואני יכול להבין את הרגשת הייאוש שאוחזת בך. נראה לי שיש טעם לנסות ולהבין מהיכן הפחד לאבד ולהינטש, לראות האם את יכולה להרגיש אחרת, כלומר שהנטישה לא מחכה מעבר לסיבוב ודורשת כוננות מתמדת כלפיה, אולי גם לנסות ולראות האם את נכנסת כחלק מצורך לשחזר משהו מהעבר, למצבים בהם הסבירות שתנטשי גבוהה יותר. העצם אני ממליץ על כניסה לטיפול אישי בשיחות. לגבי השימוש בטיפול תרופתי, הוא יכול לסייע אך לגבי איזה טיפול יש לקחת ומה המינון אם יש צורך בו אני ממליץ להתייעץ עם פסיכיאטר. דרור

אני נשוי + 2 ילדים, הגדול בן 4.5 והקטנה בת 1.8לאחרונה אני ורעייתי רבנו עם הוריי ונוצר נתק . הילדים מבקשים לראות ולדבר איתם לעיתים מזומנות . (תקופה מסוימת ניסיתי שישמרו על קשר בלעדינו אך הדבר לא צלח ). שאלתי היא מה לומר לילדים ? את האמת ? אין חשש שינסו לחקות התנהגות קלוקלת זו ? אודה על התשובה המקצועית והכנה .

ארז שלום, אתה מתאר מצב מורכב, שבוודאי אינו נוח לך, ואני משער גם שמקשה עליך. מעבר לשאלה הישירה שלך בנוגע לילדים אני תוהה כיצד אתה מרגיש בנוגע לקשר עם הוריך שהתנתק. האם גם אתה רוצה לחדש אותו ולא רק הילדים. תהיתי גם למה התכוונת כשכינית את ההתנהגות "קלוקלת". האם התכוונת לריב, לנתק, או להיעדר הרצון או היכולת לגשר. אלו שאלות חשובות בעיני גם עבורך, אבל גם עבור השאלה ששאלת בנוגע לילדים. אני מניח שהם אינם מבינים מה קרה, היכן סבא וסבתא שלהם. ייתכן והם חשים גם בקושי מצידכם לדבר על כך, בוודאי הגדול יותר. אבל השאלה מה ם לומדים מזה, ומה ואיך לומר להם קשורה מאוד לדרך בה את ה מרגיש כלפי זה. מאחר ואני לא יודע כיצד אתה מרגיש אני לא יכול לומר לך כיצד לנהוג. אני כן יכול לומר לך שלעיתים ילדים מרגישים ויודעים הרבה יותר ממה שמשערים שהם מבינים. כך שכאשר תבוא ותדבר איתם, נסה קודם לכן לגבש עם עצמך כיצד אתה מרגיש, כי כרגע אני שומע ממך תחושה לא נוחה לגבי הריב והנתק. ואולי עוד לפני הילדים, נסה לראות האם יש משהו שאתה היית רוצה לעשות בנוגע לקשר שנותק. דרור

ראשית רוב תודות על התשובה , הסיפור ביני לבין המשפחה הרבה יותר מסובך ונמשך המון זמן , כמו שציינתי כבר ניסיתי המון פעמים לגשר על הבעיות לטובת הילדים אבל המצב פשוט לא טוב .(כאשר אנחנו בקשר ישנם לחצים לא רצויים , וויכוחים מרובים , פער הדורות לדעתי אך לצערי איני יכול להיות היחיד שסופג ומתגמש ואילו הצד השני לא מוכן לנקוף אצבע אלא להמשיך כראות עיניו .) כמובן שהמצב בגדול לא טוב לי אישית והייתי מעדיף משפחה מלוכדת וכל השאר .. אבל במצב הקיים לא אתבייש ואומר שאני ורעייתי וכמובן הילדים יותר רגועים ! נכון לאתמול הם אינם מוכנים לעשות שום דבר על מנת לשנות מצב זה ואילו אני מאסתי כבר בוויתורים ובספיגה . אחזור ברשותך לשאלתי המקורית: מה לספר להם ? מה ביכולתי לעשות שיבינו שמצב זה אינו מצב רצוי בחיינו או בחייהם ? תודה רבה על הסבלנות .ארז

למה גם כשהיא (הפסיכולוגית) אומרת שהיא אוהבת, שאני חשובה לה ושהיא מאמינה שתוכל לעזור לי וכד' ' למה אני לא מאמינה לה??!

רוני שלום, על מנת להצליח להאמין לצד השני שאכפת לו שהוא אוהב באמת, יש צורך לתת אמון ולא תמיד זה קל. לא תמיד קל להאמין שהאחר באמת אוהב. לעיתים ישנם דברים המקשים על כך עוד יותר מעבר לקושי בנתינת אמון. למשל קושי לאהוב חלקים בעצמך, המובילים לכך שתתקשי להאמין שיש מי שיאהב אותך. לעיתים קיים היעדר בסיסי בחווית הנאהבות עד כי היא אינה מוכרת. קשה במקרה כזה לדעת מהי אהבה, כיצד מרגישים אותה ומשום כך גם קשה להאמין. בכל מקרה נראה לי שזהו נושא טיפולי חשוב שאפשר לעבוד עליו בחדר. להבין מדוע קשה לך להאמין לה. דרור

התוכל להסביר מהו "היעדר בסיסי בחווית הנאהבות"? האם מדובר באהבת הורים? כי היתה. אם כי ביטוייה לא היו תמיד עקביים (אך האין זה כך אצל כולם?) מניחה שיש קשר גם לקושי בקבלת מחמאות (עד כדי שמיעה סלקטיבית ממש)... ולא התאפיינתי בבעיה של מתן אמון , מאז ומתמיד,- אלא בעקבות חוויות דחייה מחברות ומהפסיכולוגית (ואולי גם מהוריי בעיתות כעס). הבעיה שקשה לי לשקם מחדש אמון באנשים שכבר דחו ופגעו.. תודה !

אני בת 35 ומעוניינת לשמוע המלצות לגבי טיפול פסיכולוגי באיזור ירושלים.

נויה שלום, אם תצרפי אי מייל אישי אני מניח שחברי הפורום ישמחו לתרום לך מניסיונם ולהמליץ על מטפלים באיזור ירושלים, דרור

כואב כואב כואב, מותר להגיד שמתגעגעת לליאת מאוד שצריכה את המילים שלה עכשיו.

שלום לך. שומעת את החוסר והגעגועים, למישהי, למשהו שהיה ואין לו תחליף. אני שומעת את הגישוש, התקווה שאולי אני אוכל לספק חלק, קצת מזה, ומקווה שתתני לי מקום. אמנם סוף המשמרת ובכל זאת... מנסה לנחש איזה מילים יכולות לחזק, לעטוף, לגעת. מהן המילים שיכולות לנחם אותך, לתת לך הרגשה של ליווי, בטחון. בהמשך תוכלי אולי לכוון אותי, לספר לי, לאפשר לי לעזור לך ולהיות איתך, אבל עכשיו אני רוצה לאחל לך שתוכלי להתמלא בסופשבוע הקרב, תוכלי לנשום, להתחזק, למצוא מקום רגוע ושקט, בחוץ ובפנים.שתוכלי לחייך. מקווה שהכוחות והמחשבות החיוביות (וגם החיוך...) ממני מגיעות אלייך... מלי

ערב טוב, הגעתי לטיפול אחרי הרבה התלבטות, כי אני לא יודעת/אוהבת לדבר על עצמי. סבית הפניה לטיפול הייתה המון בעיות שהצטברו, ושלא שיתפתי איתם עם אף אחד, הדבר נהיה מאוד קשה ואחת החברות שהרגישה במועקה שלי אבל לא ידעה במה מדובר שיתפה אותי בחווית הטיפול שלה ושיכנעה אותי לנסות. שנתיים ו 4 חודשים עכשיו ועדיין קשה לי שם. קשה לפני הפגישה -שלשולים, ובחילות- קשה לי בתוך הפגישה - אי יכולת לשתף, לדבר, הרגשת החונק, להשתחרר- ואחרי הפגישה -הרגשת הפספוס שלאחר, התלות בה- שיתפתי את המטפלת בכל זה, וכל פעם אנחנו מדברים על התקיעות אבל לא מצליחה לצאת מזה. אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ, לא מספיק הבעיות שהיו לי, ועכשיו נוספו גם הבעיות של הטיפול - במה לשתף, כמה לשתף, איך, מה תגיד, כמה עוד אשלם, לאן אגיע, ....- המון שאלות פתוחות. והשאלה הגדולה האם יש אפשרות לשינוי בגיל שלי. אני מרגישה שפיספתי המון דברים בחיים ולא יודעת איך לפצות אותם. המון חלום ושאיפות היו לי בחיים במיוחד זוגיות ואמהות, אבל זה כבר לא נראה באופק אשמח לשמוע ממך סופ"ש נעים

שלום לך. אני שומעת ממך את הקושי להחשף ולחשוף, לתת שם ומילים לאזורים שהוחבאו עמוק בתוכך עד שגם את כבר פחדת להציץ או לגעת. והאפשרות, או האיום, שאותם מקומות, רגשות, צרכים, כאבים, ייצאו לאור, היא מפחידה אך גם באופן כלשהו, מאפשרת ומדליקה ניצוץ של תקווה. כמעט כבדרך אגב ציינת שאת בטיפול כשנתיים וחצי. זמן ארוך לחויה שלכאורה רוויה ייסורים, כאב, כשלון. אני חושבת שאת כנראה מזהה או חווה שם גם משהו אחר, נוסף. כנראה משהו בקשר, באפשרות להיות עם, בתקווה שאת יכולה להרגיש אחרת, בחוויה שיש שם מישהו שמלווה, שמקשיב, שאיכפת לו, כל אלה, גם אם הם עדיין משניים לחרדה ולתסכול, כנרא מתגמלים ומשמעותיים דיים כדי לתגמל אותך ולהשאיר אותך בטיפול. אני מקווה שאת מצליחה לגעת בטיפול בחרדות ובפחד, ובטוחה שיש גם קולות, גם אם רובם עדינים וחלשים, שנאבקים מתוך אמונה שיכול להיות אחרת. כנראה תצטרכי עוד לא מעט זמן כדי לבסס אמון, בטחון, תחושת רוגע והקלה בתוך קשר, ועם זאת- כשתוכלי לחוש זאת כנראה תצליחי לסמן לעצמך ניצחון חשוב והצלחה משמעותית. חשבתי על כך שכינית עצמך אני. נשמע לי שאת בתהליך שבו את מבררת, מאפשרת ומוכנה שאת, ה"אני" שלך, יהיה במרכז. אל תוותרי על כך. בהצלחה, מלי.

שלום מלי, נעים שאת פה. מה היית אומרת מקצועית ובכלל על מטופלת שלאחר מעל שנה של טיפול, מגיעה לפגישה ובוכה פעם ראשונה בכל השעה. המטופלת מספרת בפגישה שלאחריה שהתחושה היחידה שליוותה אותה במהלך הפגישה, בזמן הבכי הוא געגעוע ונזקקות גדולה לאמא שלה. שהיא הרגישה שלא היא עצמה ולא המטפל שלה היה איתה שם בחדר אלא רק הכמיהה לאמא שלה. הגעגוע לאם היה עוצמתי כל כך שהיה מפחיד. סופש נעים

שלום לך. נשמע שמדובר בפגישה מרגשת ומשמעותית. סביר להניח שאחרי תקופה ארוכה של ביסוס הקשר הטיפולי, בניית בטחון ואמון, עבודה על קירבה ואינטימיות, ניתן היה לפגוש בחדר, מול המטפלת, אזורים נזקקים, פגיעים, חשופים, ולאפשר להם פשוט להיות. אני מתארת לעצמי שבמהלך הטיפול הלך ונבנה קשר ששיחזר או הזכיר נזקקות לאם קרובה, דואגת, מאפשרת, אוהבת. הרגשות הללו פגשו את הזכרונות והרגשות שנאגרו מול אימא והיחסים איתה, וברגע מסוים, בצומת רגשית אחת, הזכרון והגעגוע הצטלבו עם החוויה הרגשית בהווה (בקשר הטיפולי) לכדי חוויה חדשה, מטלטלת, כואבת ונוגעת כאחד. אני מתארת לעצמי שבהמשך ניתן יהיה לתרגם את החוויה והבכי למילים, ולהבין יותר מה קרה שם בחדר, מה ניתן ללמוד ולהבין מכך על הצרכים, החוסר והתלות, ומה אולי יכול להיות משלים, אפשרי או משחזר בקשר הטיפולי. להתראות, מלי.

תודה מלי, מקווה שזה בסדר להעמיס עלייך עוד טיפה. יש לי מטפל לא מטפלת. אחרי הפגישה של הבכי וההתפרקות שלי, אני נורא כועסת עליו ומצד שני מאוד זקוקה, או כועסת על כל שאני זקוקה לו ובעיקר כועסת על כך שהייתי במצב בו כל עצבי חשופים, מצב בו לא שמרתי על עצמי כמו תמיד, איבדתי שליטה. בפגישה בה בכיתי, הרגשתי בהלה ופאניקה פנימית פחד נוראי לכן רציתי את אמא שלי ממש כמו ילדה מפגרת, אני נבוכה מהסיטואציה ורוצה מאוד להחזיר את השליטה לידי. מוזר לי שהמטפל ישב מולי ולא רציתי אותו רציתי שיעלם כי הנוכחות שלו הכבידה עלי הכאיבה לי הוא היה עד לפגיעות שלי, כועסת על כך שהייתי במצב משפיל עבורי והוא ישב שם מולי במלוא אונו. אני במצב בו לא יודעת אם אוכל כבר לשמור את הבכי ואת הכעס בבטן ונורא לא רוצה לפגוע בו. לכן חושבת לא לחזור לטיפול, מפחיד אותי פגישות מהסוג הזה, הכי מפחיד שבפעם הבאה שאבכה הוא ידבר או ינסה להתקרב זה מעורר אימה, כשאני בוכה זה לעצמי לבד, מפחיד לחשוב שמישהו מביט לחולשה שלי בלבן של העיניים. תודה

מבינה אותך! בכי היא חולשה גם עבורי למרות שדיברתי על זה עם המטפלת היא לא מצליחה לשכנע אותי שזה בסדר:-(

יש לי שתי שאלות 1) כמה זמן נחשב לנכון/טבעי/מקובל - להישאר בטיפול אצל אותו מטפל? 2) איך אתם מתנתקים מפגישה אחת ועוברים לשניה? איך זה עובד, למשל למטפלת שלי אין הפסקה בין המטופלים, יש לי הפסקה באמצע היום וזהו. השאר זה ברצף אחד? למשל, אם אני שומעת סיפור עצוב או מקרה קשה, אני ממשיכה לחשוב עליו או אם מישהו מעצבן אותי. אז איך אתם מתנתקים מכל מקרה?

שלום ש. אין זמן נכון, מתאים או טבעי להשאר בטיפול. אני חושבת שטיפול שמרגיש משמעותי, עמוק, רציני (גם אם קשה ורצוף מכשולים) הוא טיפול שדורש עקביות ורציפות, ובד"כ גם לא מעט זמן. אני תוהה מדוע השאלה הזו צצה אצלך, ותוהה האם את יכולה לחשוב עליה כמשקפת אזור שאת נמצאת בו כעת בטיפול. ייתכן כי את חשה שעמום, שגרה, מיצוי וכל אלה רגשות הנם שחשוב שיבוררו בתוך הקשר הטיפולי, בהנחה שהן מייצגות תהליכים שמאפיינים קשרים נוספים בחייך. בנוסף, המחשבה על טיפול אצל מטפל אחר שונה ממחשבה על הפסקת הטיפול, ושוב, גם כאן, אני ממליצה לך לחשוב על כך בטיפול, ולנסות לברר מה המחשבות הללו מייצגת או מספרות על האופן בו את תופסת קשרים. ולגבי שאלתך בנוגע להתנתקות של המטפל מפגישה לפגישה. אני מניחה שלכל מטפל ישנן את הדרכים המתאימות לו כדי להצליח להשאר עם המשמעות והאפקט של הפגישות, מחד, ולהצליח להגיע לכל פגישה רגוע, ממוקד ומרוכז, מאידך. הפתרון הטכני הוא כמובן ליצור הפסקות בין פגישות, לקחת זמן ושהות לעכל, לעבד ולאפשר לדברים לשקוע (ואותו הדבר נכון גם לגבי מספר המטופלים שכל מטפל מרגיש שנכון עבורו). ברמה הרגשית אני מניחה שכל מטפל מפעיל מנגנונים שונים ואישיים כדי להצליח לפגוש כל מטופל במקום מקצועי, מתענין וייחודי. ושוב, אני תוהה לגבי השאלה שלך בהקשר האישי שלך - נשמע שאולי את מוטרדת מהיכולת של המטפלת שלך להיות איתך ועם הרגשות והחוויות שלך באופן מכוונן ומלא, ואולי את מעלה חשש שגם אותך צריך למחוק או "לשים בצד" (מחשבה שיכולה להיות מעליבה ומאיימת). אני חושבת שהשאלות שלך רלבנטיות מאוד לטיפול, ויכולות להיות מעניינות ומשמעותיות בעבודה עם ומול המטפל/ת שלך. בהצלחה, מלי.

שלום, שלוש שנים ואני נלחמת עם המטפלת על הקרבה, האימון, האיכפתיות שהיא מציגה כלפי. ממש נלחמת בכל כוחי, אני מודעת את זה, אבל לא מצליחה לשנות. כל פעם בתוך החדר אני מרגישה שהיא קרובה, שהיא מנסה "לחבק" אותי במילים, בעיניים.. . אבל כשאני יוצאת, אני משכנעת את עצמי ש"זה לא היה, שממש לא איכפת לה ושאני עוד אחת במספרים שנכנסים אליה". האם עדיין זה נכון להמשיך את הטיפול, שהוא תקוע כבר הרבה זמן.

שלום יוליה. את מתארת קשר קרוב, אינטימי, משמעותי בזמן הפגישה, שכאילו מתמוסס, מתפוגג כשאת נותרת לבדך. בעיני הפער הזה - בין חווית הביחד והקרבה לתחושת כשאת לבד משמעותי ביותר. אני תוהה מה המנגינה שמשנה כשאת לא בטיפול, ומה מפעיל אותה. אני מרגישה שאת מספרת על מקום שנחווה כממשי ואמיתי רק כשאפשר לראות, כמעט "למשש" אותו, אך אין לו קיום כשהוא צריך להיות זכור באופן מחשבתי או רגשי. אני שומעת ממך שאת מצליחה "לשכתב" את החוויות שעברת, להפוך קרבה וקשר למרחק ולזיוף. אני חושבת שחשוב שתנסי לחשוב ביחד עם המטפלת שלך על הסיבות לכך. נשמע שכשאת נותרת לבד, העולם הופך להיות הרבה יותר מסוכן, מנוכר, סתמי עבורך. שיש משהו שקשה לך להפנים, להשאיר בתוכך, להסתמך ולהשען עליו גם כשאת לבד. אני חושבת שבעזרת עבודה עקשנית ולא מוותרת, תוכלי יותר ויותר לזכור ולשמור בתוכך רגעים קרובים ונעימים של יחד, להשען עליהם ולהרגע איתם כשאת לבד. היכולת הזו משמעותית לא רק בטיפול, אלא ודאי גם בקשרים קרובים נוספים. בהצלחה, מלי.

הי, ראו אותי, "אליפות עולם" שמצליחה למצוא את הנישה ליפול בין הכיסאות או להישאר מאחור. לפחות ביני לבין עצמי. להידחות ולהמשיך להידחות ולהיבעט (בחוויה שלי זה הכי חזק, לכל ובאשר אפנה ואלך). להישכח. כאילו מכוון בדיוק לשם, למקום שהכי קשה לחדור, שהכי קשה להוציא ממנו או לקבל - שם אני בוחרת ומתמקדת: "תנו!" זה קורה בכל שיטה שלא תהיה. בכל מקום שלא יהיה. איתי לאן שאלך. בוז ולעג וקלס והילולת גועל. ממש כמו מערכת היחסים הראשונה המוכרת ההיא. שם אני עכשיו וחזק וחזק. כל האחיזה שם. אולי התקופה הקשה ביותר (ללא הגזמה) מאז שהתחלתי את הטיפול הנוכחי. זה כל כך מטאפורי שמשהו מייצג קורה גם פה עם ההודעות שלי (לא מפתיע, כמובן). כמה מהן לא עלו. אחרות לא הייתי בטוחה אם יעלו או לא, לקח להן כמעט יומיים. מבלבל לראות שהודעות שנכתבו יממה ומעל אחריי כן נמצאות כאן... טוב, לתפיסתי - בא לי לומר המוני המונים, אם כי זה ניסוח מוגזם... זה כולה פורום. אך מבחינת מה שזה אומר בפנים... אבל, כן, כי הן היו בין לבין או על הגבול או תלושות או מאחור. אני יודעת לבטח שזה לא קשור אליי אישית. יודעת שיש אחרות רבות שמתפספסות או מתאחרות, לא מסונכרנות או לא מובנות. זה קורה. אני יכולה להניח שמהכיוון השני העניין הזה בעייתי. אבל אצלי, הקטע עם ההעלאה של ההודעות וגם דרך ההעלאה שלהן הפך להיות ממש מייצג מלחמה על השפיות ועל המקום. לו הייתי יכולה לגלות לכם את שיטתי איך לא לפספס, איך אפשר לראות את ההודעות לפי הסדר בו נשלחו למסד הנתונים ולא מפוזרות, איך אפשר לעקוב טוב יותר, אולי הייתי מגלה, רק ששיטתי דורשת השקעה, וצריך להיות משוגעים לדבר כדי להקריב... וכאן, אני משוגעת. אבל אני חושבת שזה שיגעון טוב ואני אוהבת אותו, והייתי מוכנה לתת ולהקריב מכל הלב. רק לא עבור עצמי. ו... כן, עשיתי, לפעמים, את מה שאני לא. הפניתי תשומת לב (כמו עכשיו), פתחתי הודעה חדשה (כמו עכשיו), ניסיתי להתיישר כדי להתאים לחוקים, לקחת אחריות, לשחק אותה מבינה מה זה נפרדות... {האמת, שיודעת להתאים לחוקים ומאד, רק שזה הולך בקלות כאשר אני מרגישה שיש לי תמורה, שקיבלתי משהו. זה לא דבר שקורה לאחרונה. החסר עצום. תחושת השאיבה }. אבל זו לא אני, הדבר הישר והמסודר והיותר מידי רגיל הזה. בכל אופן, לא האני עם הבור והחסר, שבא לידי ביטוי כאן ועכשיו. טוב, אף אחד לא באמת כזה ישר ומסודר, אבל בא לי להתרברב בכך שאצלי העוצמות והעקמימות משמעותיים מאד, הכי הכי. ואולי אני בעצם כן הדבר הכל-כך ישר ומסודר עד אימה. על כל פנים, זו לא אני שמפנה תשומת לב לכך שנשארתי מאחור, זו לא אני שמבקשת, זו לא אני שצורחת בקולי קולות חיצוניים, זו לא אני שיכולה לקחת אחריות שאומרים שאני כן, ולא מתאים לי תמיד להתיישר ולבצע פעולות מתוך ניתוק או פיצול, כדי שאחרים יהיו מרוצים שאני מתאימה למערכת. כי. עקומה מאד, בעצמות, באיברים. אני החולדה שבחור. תמיד תהיה שם. זו ששואפת להתכווץ ולהתכווץ (לצערי, יודעת שזה ולהתנפח זה אותו דבר רק לכיוון ההפוך - כי צריך שיהיה צד מתנפח בפנים כדי שהצד השני שמולו יתגמד... לראייה, אולי ההודעה הכי נפוחה ששלחתי לכאן אי פעם...) כך הנני. לפחות רוב רובי עכשיו. החלק שבא לידי ביטוי. אותו חלק שמתרברב בעליבותו. בז לעצמו, לחלקים הרכים שבו. בעוצמות חזקות. ככה, נאבקת על השוני, על הייחוד, לשם הנפרדות... נגעו ללבי פעם דבריו היפיפיים של אוטיסט משוקם (לא סתם בחרתי דווקא בו עכשיו). דברים שנאמרו בתקשורת. והיה בהם כאב וכעס וצער ועוד ועוד. דברים שדיברו על לקבל אותך כמו שאתה. ואיזה יופי יש בו. "רק שיניחו לי". כן, אני אחרת. מאד. "הניחו לך לנפשך יותר מידי, ולכן נהרסו החיים שלך" - זו התגובה שקיבלתי... וגם בכך יש אמת... אומרים שבאופן שלם, ניתן למצוא יופי, בכל דבר. כרגע - הכל מפלצתי ושחור. לא מוצאת את היופי. לא רואים אותו מבחוץ ומפנים. טיפול כזה, שבו אחרי שנים שנים עדיין אי אפשר ליפול, עדיין אי אפשר להתקשר... החלטנו לשקול ברצינות הפסקה, כי, כך נראה, שכל שנות הטיפול נהרסות הרס רב. בהגדרת הטיפול - "את משתמשת בטיפול כדי להרוס אותו". אנחנו יודעים שהכי זקוקה לעזרה עכשיו, ושמצבי אפילו גרוע מזה שהגעתי איתו בהתחלה (וזוכרת שהגעתי אז אז במצב איום). לא יודעת אם זה שלב באמצע, או רף רציני לעבור ולשרוד. באמת שמדברים על סוף, יותר מאי פעם, כי לא הצלחנו, וכי בעייתי להמשיך מבחינות רבות, פנימיות ומציאותיות גם. אז... בהגדרה - הטיפול ייפסק כדי לשמור על הטיפול. כי כמו שאומרים בשפת הפסיכה - באופן פרדוקסלי הטיפול מפריע לטיפול. מפריע לי לחיות. להתחיל לחיות. הוא טיפול מבודד ולא מערכתי וזה מאד מפריע. מצד שני, ברור שהנני זקוקה לו מאד מאד מאד במצבי... מאבקים ארוכים ותובעניים. זו הפעם האחרונה שאני מנסה. טפשה, אבל לא עד כדי כך. יודעת שבהתחשב בגילי, במשאביי, ובכך שלוקח לפחות חמש שנים אינטנסיביות (זה הקצב המהיר יחסית של היום, אחרי טיפול...) כדי שרק אתחיל ליצור קשר קרוב... טיפול חדש לא ממש על הפרק. עם זאת, אני זוכרת, לפחות יודעת לומר עכשיו, או לדקלם, שעל הטיפול הזה הצלחתי לחשוב ולהרגיש ברגעים מסוימים שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. בא לי להתחנן למשהו עדין. (מהמקצועיות והחבר'ה יש לי די והותר. "את ואת ואת ואת"), אלא ניסיון לתגובות סתם רגילות אנושיות זהירות (ולא שהייתי יודעת מה לומר לי, חמלה לי - אין...). אם רק אפשר... האמת, שכתבתי כדי להשאיר לי עדות. ואלמלא הייתי קובעת לי מקום לרשום, המשפטים הללו לא היו נרשמים כלל... וכרגיל, לא שיש לי שליטה בזה... רואה ויודעת שאני בועטת חזק והודפת כל מה שרק יעז להתקרב, באופן בלתי נפרד מהתחינה להתקרב כל-כך. כוחות מנוגדים מוכרים. ועדיין מאמינה שאפשר להתקרב נכון. בטיפול נאמר שאין מה לעשות במצבים כאלה ואני טועה. עדיין עומדת על דעתי, שאני הייתי יכולה. מאד יכולה ובצורה מדויקת מדויקת. הבעיה שעבור עצמי, אני לא... אני כן יכולה עבור אחרים (שוויץ), אבל הטיפול לא יכול עבורי, והוא מתעקש על זה. ובאמת עד היום אף אחד לא הצליח על באמת. לא הצליח איתי את מה שהצלחתי אני מול אחרים, פשוט כאדם. הנה מנגד נשמע לו קול תרועת החצוצרות והניצחון (עלוב מכל הפסד) "אף אחד לא חזק עליי ולא יצליח לעזור לי, אף אחד לא יתקרב אלי סכנה מפחידה כזאת", ועוד מתפלאים שיש לי מחשבות אומניפוטנטיות (של מרעילה והרסנית ללא גבול) בנסיבות כאלה... אז למה שלא אזעם כל כך... סופי שבוע הם נוראיים לי ובכל זאת אאחל מנוחה והרבה ממנה, שבת מנוחה, זעמן

שלום לך. המאבק להיות נוכח, נשמע, נראה. המאבק למגע, לקשר, לאיכפתיות, לאהבה. נשמע שעבורך המאבק הזה הוא מאבק ארוך, מייסר, מורכב, אולי ההבדל שבין לשרוד ללחדול. אני שומעת על הרגעים שבהם את נמחקת, נעלמת - לאחר ולעצמך. על הרגעים שבהם נדמה לך שהדחייה והזלזול והניתוק הם הדרך להגיב אלייך בתוך קשר. אני מתארת לעצמי שזו תחושה בלתי נסבלת, משלימה בדמיוני עבורך את הכמיהה לחיבוק עוטף, לקשר עין, לחשיבה עלייך. אינני יודעת מה בעברך שרטט את קווי העלילה שאת חווה כעת בצורה כ"כ עוצמתית. אני שומעת אותך פוגשת בחוויתך את העלבון והריק שוב ושוב. ועם זאת, אני מקווה שתוכלי לראות גם דברים אחרים, שיהיו משקפיים אחרות דרכן תצליחי לראות את העולם. אני מאמינה שזה אפשרי עבורך, ומקווה שתמשיכי להאבק על כך. בהצלחה וסופ"ש מוצלח, מלי.

את יודעת, אני כל כך רואה אותך חמה וכל כך כל כך נמצאת. א?ה?יב?ה. אותי את לא מרחיקה, אף פעם לא הרחקת. ד"ש חם גם מנמש. הוא היה מלקק לך את האף אם הוא היה יכול. שלך, נועם

את מבטיחה לשלוח עירסולים ונשיקות לנמש וגירוד כזה מאחורי האוזן מכל הלב, נכון? נמש וחבריו הפרוונים הרכים יודעים, הם יודעים כמה חום הם יכולים לקבל ממני וששווה להם לגשת . והנה, אפילו שלי יש כלב גדול, אני חושבת שהוא היה נותן לנמש (אם נמש היה מוכן) להסתובב לידו מכל הכיוונים (ודי למטאפורות... P-:) איזה כיף לנמש ואיזה כיף לך - הביחד. תודה יפתי, ומתנצלת על העומס שהטחתי כאן... שלך, |כאן רשום שמי|

אני ובלי נשואים עוד מעט 9 שנים. כל שנותינו מתחילה כל הזמן במריבות. כל כמה חודשים יש ריב גדול שבעלי רוצה לעזוב את הבית. במריבה האחרונה הוא פשןט עזב לתקופה.(יש לציין כי שבעלי עובד רחוק מן הבית ולא נמצא בבית 4 ימים רצוף ו4 ימים נוספית נמצא בבית) והלך לאמא שלו יש לציין שאני לא בקשר טוב עם משפחתו של בעלי מכוון שאלה כל הזמו מנסיםלסכסך בקשר ולגרום למריבות בינינו. בעלי כמובן לא מוכן ולו פעם אחת לא בא להגנתי תמיד העדיף אותם ובא לטובתם. אחרי העזיבה של הבית הלכנו לטיפול זוגי אך טיםול זה לא עזר מכוון שבעלי לא מאמין בטיפול. כל הזמו נוא אומר שאנחנו לא מסתדרים והוא לא רוצה לעזותשום מאמץ כדי שנסתדר.אני בנידוג אליו כן עושה מאמצים כי לשר את הזוגיות מכוון שיש ילדים האמצע.חשוב לציין שאני כל הזמן מקבלת צעקות וקללות ממנו. והוא תמיד אומר לילדים שלאמא שלהם אין שכל. וכו... אני מאוד פוחדת מענין של הפרדה באופן שהילדים יקבלו את זה מאוד קשה ויש לי מין דעה כזאת שכל הילדים של הורים גרושים תמיד בעייתים בחיים בהמשך דרכם בכל התחומים.אבקש עזרה ויעוץ דחוף.

שלום מ. את מתארת מערכת זוגית מעורערת ומערערת. אני שומעת את הכאב, העלבון, חוסר הודאות, ותוהה לאן נעלמו הרגשות, החוויות והצרכים שבגינם בוודאי רצית זוגיות בעבר - האהבה, החיבור, האינטימיות, החיבוק. האם כל אלה היו ונעלמו? האם ויתרת עליהם מלכתחילה? יש לך שק של טענות וכעסים כלפי בעלך, חלקם (או רובם), קרוב לודאי בצדק. אך כעת אני מזמינה אותך לצלול פנימה, לבדוק את עצמך. שאלי את עצמך מה היית רוצה, מה ייחשב עבורך בזבוז או פספוס. האם את יכולה לדמיין עוד שנים ארוכות של זוגיות במצבה הנוכחי (בהנחה שבעלך איננו גמיש דיו לשינוי)?. בקראי את פנייתך תהיתי מה בך צריך או מבקש את סוג הקשר הזה. איפה החלק שלך בסכסוך. אם גם את מפעילה ופעילה, כדאי לבדוק גם את התרומה שלך. אם בחוויתך את רק סופגת ושותקת, זה מזמין שאלה לגבי הנטייה או המוכנות שלך להיות בתפקיד הקורבן. אני מזמינה אותך גם לחשיבה, לבד או עם אנשים קרובים, לגבי האופן שבו מערכת היחסים הנוכחית משחזרת, דומה, למערכת יחסים קרובה מהעבר (הורים, חברים, זוגיות). היכן התרגלת שמותר לעשות לך הכל, שהחוויה המרכזית בקשר קרוב היא היא של קורבן, שאין דרך לשים גבול, להתרחק. אני שומעת ממך על מקומות שבהם את מוותרת על זכותך להיות נאהבת, מוערכת, וגם נזקקת ותלויה, ותוהה למה ומתי למדת לוותר על מקומות כ"כ חשובים בקשר. ובעניין הילדים: הסתכלי מהצד ונסי לחשוב מה הילדים שלך סופגים ולומדים על קשרים בכלל, וקשרים זוגיים בפרט, כשהם מתבוננים במערכת היחסים של הוריהם. התמונה המצטיירת היא של זוגיות שיש בה ניתוק, זעם, השפלה, התעללות. זכרי שמה שהם רואים ישמש עבורם מודל לזוגיות שייצרו בעתיד. בין אם תפרדו ובין אם לאו - ילדייך מושפעים מהמערכת הזוגית שלכם באופן עמוק. הם זקוקים לאמא ואבא חזקים, בטוחים, עם שמחת חיים, שלווה, כוחות. ביחד או בנפרד אולי הופך למשני בהקשר הזה. בהצלחה, מלי.

מתי כבר זה יגמר מתי כבר אמצא את האור מתי כבר אהיה חלק מהחלומות שלי מתי כבר יהיה משהו לצידי מתי כבר יהיה מי שיחבק אותי מתי כבר אפסיק לחשוב על סכינים מתי כבר יהיה אוויר מתי כבר אפסיק להסתובב סביב עצמי מתי כבר אצליח לשמור על הגוף שלי מתי כבר לא יהיו צלקות מתי כבר אחיה מתי כבר אחייך מהלב מתי כבר אצרח מתי כבר ארקוד מתי כבר אלמד מתי כבר אבין את עצמי מתי כבר אדע לדבר את הכאב שלי מתי כבר אתמסר מתי כבר אפסיק לכאוב מתי כבר אתחיל לבכות מתי כבר ירגע הדופק מתי כבר לא אתבייש מתי כבר אדע שאני זה אני מתי כבר אפסיק להתנצל מתי כבר אתחיל להתרגל מתי כבר אמשיך מתי כבר יחשיך.. ~נילי~

שלום נילי במכתב שלך יש הרבה כאב ועצב. נראה כאילו האין ממלא את עולמך, משהו שם לא קורה בשבילך, אצלך, לא מתמלא במקום שבו את מחפשת, לא מוצא מרגוע. אני שומעת את הייאוש וההמתנה לשינוי, ומנסה לראות בכך ניצוץ של תקווה שאת מסמנת - שעוד יכול להיות אחרת, שעוד תרגישי אחרת, שהמתי עם סימן השאלה יום אחד, מתישהו, יתחלף בעכשיו. מחזקת אותך מרחוק... מלי.

עכשיו זה יתחיל עכשיו מצאתי את האור עכשיו אני חלק מהחלומות שלי עכשיו יש משהו לצידי עכשיו יש מי שמחבק אותי עכשיו הסכמתי למחשבות שלי על סכינים עכשיו יש אוויר עכשיו הבנתי שזה קשה אבל בסדר להסתובב סביב עצמי עכשיו כבר אני מצליחה לשמור על הגוף שלי עכשיו עדין יש צלקות עכשיו אחיה עכשיו אחייך מהלב עכשיו אצרח עכשיו ארקוד עכשיו אנסה להתרכז וללמוד עכשיו אנסה להבין את עצמי עכשיו אנסה להבין את הכאב שבי עכשיו אנסה לדבר את הכאב שלי עכשיו אתמסר עכשיו אבין שלאט לאט, עם הזמן אפסיק לכאוב עכשיו אתן לעצמי לבכות עכשיו אנסה להרגיע את הדופק עכשיו כבר לא אתבייש עכשיו אתנחם ואשמח שאני זה אני עכשיו כבר אפסיק להתנצל עכשיו כבר אתחיל להיתרגל עכשיו אמשיך עכשיו לא אתן, שיחשיך.... מלי, לקחת אותי רחוק.. מילה שהראת לי היום (עכשיו..) לימדה אותי המון.. עכשיו אנסה לקחת את עצמי קדימה.. לא לזלזל בכעס שלי.. דווקה להיות איתו.. לא לרדת על הכיאוס שבי.. להיות אמפטית לעצמי.. אנסה.. עכשיו.. ~נילי~

מרגישה מנדנדת אך מטרידה אותי מאד שאלת התלות בטיפול - האם זו "בעיה שלי" ?או שכל מטופל בטיפול פסיכולוגי חווה תלות?? כי מצב של חשיפה חד צדדית גורם בהכרח ליצירתה! האם תלות אמורה להיות רק שלב זמני בטיפול? ואם מאפיינת רק אנשים מסויימים, אולי להם לא מומלץ טיפול מהסוג הזה? תודה !

שלום תלות בטיפול ובמטפלת בהחלט מאפיינים את הקשר הטיפולי. אני מבינה מהפנייה שלך שאת תופסת את התלות כרגש מבהיל, מגביל, לא רצוי, וכמוך, לא מעט מטופלים נבהלים מהתחושות הללו כשהן עולות בטיפול. עם זאת, התלות היא תוצאה של קירבה, אינטימיות, ויחסים שיש בהם עזרה ונתינה. מכאן, שהחוויה הזו מרמזת שנוצר קשר משמעותי, דבר חיובי וחשוב בטיפול. בנוסף, דרך התלות עולים הרבה פעמים דפוסים וחוויות שבטיפול יש הזדמנות וחשיבות להתעכבות עליהם. למשל: תחושת התלות יכולה להרחיק או לקרב, להכעיס או להשפיל, לעכב או לגדל, בעקבות התלות ייתכן שהתנהגויות מסויימות יעוכבו או, לחלופין, יועצמו, כל אלה מספרים הרבה על חווית הקשרים בחייך, ועל המפגש שלך עם התחושות הללו. ולסיום, דווקא הרבה פעמים כשלא נוצרת תלות, כשבטיפול יש הרגשה ש"אפשר גם להסתדר בלי", כשלא עולים רגשות של צורך, געגוע, הזדקקות, אז לעיתים נדרשת עבודה לא פחות קשה ועיקשת. מכאן, שהייתי מציעה לך לחשוב מדוע הרגש הזה כ"כ מבהיל ומסוכן עבורך (האם היה בעברך מסוכן להיות תלויה, האם זה היה מגונה, מביך, משפיל?), וגם אני מציעה לך, לבד או בטיפול, להתבונן על הדרך שבה את מופעלת, רגשית והתנהגותית, כתוצאה מתחושת היותך תלויה באחר. להתראות, מלי.

גם אני מרגישה בתלות הנוראית הזאת , אני דווקא מאוד מספרת ומשתפת את הפסיכולוגית שלי בתלות הזאת (אפילו העלנו את תדירות הפגישות לפעמיים בשבוע עקב כך ) . אבל זה לא נעים, ואני מרגישה שהתלות הזאת דווקא גורמת לי לדברים לא טובים , וליותר תקיעות , אני מרגישה שהחרדות שלי מדברים מסוימים התעצמו משהיו , ויותר לא טוב לי . מה שאני לא מצליחה לראות זה איך התלות הזאת עוזרת , ומה אני יכולה ללמוד ממנה (אחרי יותר משנה וחצי בטיפול ) . זה הרגשה לא נעימה בכלל . וכול פעם שאני רק חושבת להפסיק את הטיפול אני נכנסת לחרדות נוראיות . איך ניתן להפוך את התלות למשהו חיובי .. ?!(או להיפטר ממנה..)

אודה לך אם תוכלי לתת לי שמות של סרטים שעוסקים בהפרעות אכילה- זה למעטרת עבודה באוניברסיטה

שלום חנית לא זכור לי כרגע שראיתי סרט עלילתי בנושא (אם כי יש לא מעט סרטי תעודה שנעשו, גם בארץ). אני מעלה את ההודעה שלך, ואולי אחד המשתתפים יוכל לעזור לך. בהצלחה, מלי.

היי, יש את הסרט "נערה בהפרעה" עם שחקנית מפורסת...אך השם שלה ברח לי (-:

אני מתלבטת לגבי טיפול. האם ניתן לקבל המלצות על מטפל/ת באזור נתניה?

שלום לך. אשמח להמליץ לך על מטפלים, ואולי גם למשתתפי הפורום יהיו המלצות. היות ואנחנו נמנעים מפרסום כזה בפורום, אשלח לך המלצות למייל האישי. בהצלחה, מלי

מלי, אני גם מעוניינת לקבל המלצות על מסיכולוגים מאזור נתניה. כמובן לא פה, אלא למייל האישי שלי. תודה מראש.

או שמא גלשתי למשמרת של מלי? כי פתאום נזכרתי במשהו שכתבת אתמול, על ההיפוך תפקידים. וזה משהו שעלה כאן בעבר (באחת המשמרות של מלי)... מעניין שזה תמיד עולה שוב, ההיפוך תפקידים הזה, לא? כי טיפול כזה הוא דיאדה... שניים לטנגו ושאר ההשוואות האלה. כן, ברור שיש לי חלק בזה, ואני משתפת פעולה עם ההיפוך הזה. אבל גם היא, מן הסתם, לא? היא לא אמורה לשים לזה גבול כלשהו? זאת-אומרת, אם זה משתחזר שוב ושוב, זה משרת משהו שהוא גם שלה, לא? על אחת כמה וכמה, שבכל פעם שמתרחש משהו קיצוני בינינו, היא מציינת שחלק מהחוויות שלה היא חווה רק או בעיקר מולי (ע"ע מפחדת ממני, יכולת ההכלה שלה פוחתת ושאר ירקות שאפילו מרק לא הייתי עושה מהם), ואז... אז מגיע השלב של ההיפוך הזה ברוב המקרים: אני לוקחת אחריות על החייאת הטיפול; על הצלתו מהתדרדרות מוחלטת אל התהום (חוץ מהפעמים שלא), אני מקשיבה למצוקה שלה מולי, מחפשת מה אני יכולה לעשות כדי להקל עליה וכיו"ב. אבל ברור שזה לא מחזיק מעמד יותר מדי זמן - זה לא יכול להחזיק מעמד כי זה לא טבעי בכלל! והכל חוזר על עצמו... זה לא היה ככה כל הזמן, כל השנים של הביחד הטיפולי הזה. זה ככה בחצי שנה האחרונה, בערך (בחיי שאיבדתי את החשבון, כך שאולי זה יותר או פחות... חצי שנה זה ממוצע סביר). למה זה השתנה בתקופה הזו? אני לא מצליחה למצוא את התשובה. אני לא חושבת שמשהו בי/אצלי נעשה שונה... אני יודעת שזה משהו בה/שלה (היא אמרה את זה), ואין לי ספק שמשהו בי מגיב לזה (אני אולי מאותגרת רגשית, אבל אני רגישה לאחרים). אוף! מחר עוד פגישה... אין לי מושג למה אני צריכה להכין את עצמי... לאחרונה נראה לי, שמרד לבן זה מה שעובד הכי טוב... בשבילה ולטובתה, כמובן... באופן מפתיע, זה גם עוזר לי להישאר שלווה.

שלום לך. אכן "גלשת" למשמרת שלי, ואני "גולשת" לשיחה שהתחילה במשמרת של דוד, ובכל זאת, מרשה לעצמי כמה הרהורים... את מספרת על היפוך תפקידים, ומתארת דיאלוג חדש (יחסית) ביניך לבין המטפלת שלך שהתחיל בחצי השנה האחרונה. את כותבת שאת בטוחה שמבחינתך לא היה שינוי שיוביל לתהליך הזה, ובכ"ז, אני תוהה, האם יכול להיות שמשהו ביחסים ביניכן הפעיל זאת. היכולת לשחזר היא, בעיני, פעמים רבות פונקציה של קירבה, אינטימיות, פתיחות, נינוחות. כל עוד יש נסיון להיות "ילד טובה", לדבר בשפה של הנורמה והחוקים, לא לבטא תחושות, רגשות או התנהגויות "לא הולמות" (כמו נזקקות, צרכים וכו'), לעיתים ניתן להמנע משחזור דפוסים. דווקא כשנוצרת תחושה שמערכת היחסים עמידה ובטוחה, מחד, אך גם קרובה ומזמינה, מאידך, יש חופש להתנהגויות וחוויות אחרות. אני בכוונה מנסחת זאת כ"חופש" כי בעיני היכולת לשחזר היא לא פעם הישג, עליית מדרגה באפשרות לוותר על המסכות, השריון או הנטייה לרצות ולהיות בסדר. אבל, צריך לזכור שלשחזור דפוסים בטיפול, כשלעצמו, יש ערך חלקי, ושהמשמעות שלו מגיעה כאשר ניתן להתבונן עליו, לדבר עליו, להפוך אותו למוכר ולידוע, ולבסוף גם לשנות אותו. אני תוהה האם בתהליך הזה את מזהה דברים שעברת (או עברתן, את עם המטפלת שלך בטיפול), ואיפה אולי את מרגישה שאולי משהו השתבש עבורך. יום נעים, מלי.

אני דווקא בעד גלישות-בין-משמרתיות... לפעמים, כשזה מתאים, כמובן. אני מניחה שדברים משתנים כל הזמן. גם אני לא סטטית. גם אצלי חלים שינויים. למען האמת, אני הכי לא סטטית שבעולם. למרות כל התרופות שאמורות לייצב, לאזן, לנרמל ולהפוך אותי לשפויה מן המניין (פחות או יותר), עדיין אני שומרת על היציבות שבחוסר היציבות. וגם היא, מאז שהחלה לעבוד בעוד מקום, נתונה ביותר סטרס (לא משהו שהמצאתי עבורה, אלא עוד אחד מגילויי הלב שלה). וכפי שכתבתי בהודעה הקודמת - יש לי סיסמוגרף רגיש מאוד לאחרים; קלטתי את הסטרס הזה שלה די מזמן. וכן, סביר מאוד להניח שהוא השפיע עליי. במיוחד אם הוא נפגש עם איזו נפילה שלי (שלא קשורה לטיפול). אבל איך אני יכולה להגיע למצב של מערכת יחסים בטוחה ויציבה כשאני יודעת עכשיו, שהיא מפחדת ממני? שהיא בטוחה שאני רק מנסה להעמיד אותה במבחנים, שבהם היא נכשלת מראש (וזה לא נכון!)? ומאידך היא שואלת, מה למדתי על עצמי מזה, שאנחנו מדברות עליה? זו פעם ראשונה - אחרי כל הזמן הזה - שהיא בכלל שאלה את זה. וכן, די ברור שמה שלמדתי על עצמי זה, שגם אותה אני מפחידה (כמו את כל העולם ואחותו בערך), שאי-אפשר להכיל אותי, שאני זו שצריכה למזער את עצמי כדי שהזולת (שהיא מייצגת בטיפול) לא ייבהל ויברח... אגב... כמו שכתבתי לדוד - בקשר לסוגיית המפחידה: היא אמרה לי במפורש שזו לא אחריות שלי, לא בעיה שלי ולא משהו שאני צריכה לקחת על עצמי, אלא משהו שקשור אליה - יכול להיות שהיא לא חזקה מספיק, לא מטפלת מספיק טובה בשבילי וכו'... ועדיין - זה לא ממש מנחם בסופו של יום.

האם ניתן להחליק על דברים שמאד מפריעים ? אם ישנן הקפדות על הזולת ומשתדלים חיצונית להפחית בהערות כדי לא לגרום למריבות -מה קורה בפנימיות ?האם אפשר למחוק את הראיה הקפדנית והביקורתית?

שלום מאירה. אני שומעת אותך מבררת כיצד ניתן להיות פחות ביקורתית, שיפוטית, נוקשה, מבחוץ ומבפנים. אני חושבת שהמפתח לשינוי הוא להקשיב למקומות הללו, שבהם הביקורתיות וקפדנות מתבטאות. האם את יכולה לזהות מתי זה קורה אצלך, מול אילו אנשים או באילו סיטואציות? האם את מרגישה שם עוד רגשות, שאולי פחות מבוטאים (כעס, פחד, קנאה) - לעיתים ביקורתיות מסתירה מאחוריה רגשות שפחות נעים לבטא. אני תוהה גם על הביקורתיות שחווית כלפייך. אנשים מבקרים הם, לא פעם, אנשים שביקרו אותם, שהתרגלו לאווירה של בחינה, שיפוטושיפוט.. האם את זוכרת זאת מעברך? האם את זוכרת איך הרגשת? האם את "מכירה", למדת שפה אחרת של תקשורת? האם את גם ביקורתית כלפי עצמך? כל אלה שאלות שנועדו לעזור לך להסתכל על הקושי שאת מתארת בדרך שמתבוננת, מנסה להבין, להכיר, ואולי גם להצליח לשנות זאת. להתראות, מלי.

לא הובנתי כראוי,לא ביקשתי להבין את מקורות הביקורתיות והקפדנות אלא האם ניתן באמת מבפנים להחליק על התנהגויות שצורמות ומפריעות אצל הזולת, אדם בעל רף דרישות גבוה מאד מעצמו ומזולתו חש לעיתים קרובות קפדנות וביקורתיות לדוגמא :אם משפחה מתמודדת עם קושי כלכלי ואחד מבני המשפחה מבזבז בלי מחשבה וכ'ו זו רק דוגמא לסוגי התנהגויות שיכולות להפריע, כרגע לא מעניין מדוע אותו אחד כן מבזבז למרות הקושי הכלכלי - אלא האם הקפדן ששומר ועובד קשה יכול לא להקפיד על הבזבזן-וזו רק דוגמא כמובן. אייך יכול אדם עם משמעת עצמית ודרישה גבוהה מעצמו לקבל את ההפוך ממנו?

שלום, אתן קצת רקע על עצמי,כילדה בבית ספר הייתי נורא מדוכאת ותלמידה גרועה מאד ובלי הישגים ובלי שאיפות נוסף לזה משברים בין ההורים שגדלנו עליהם ואני הכי הושפעתי מהסיפור ,היכולות שלי היו מעטות עד אפס בלימודים,אף פעם למדתי למבחן ואם ניסיתי היה לשווא נראה לי,ומלחמה ארוכה עם אמא שלי היתה. היום אני בת 27 כבר ונורא מעוניינת בלימודי נטרופתיה וזה מסלול של 4 שנים,בינתיים התחלתי בקורס ונכשלתי(היחידה בקורס) בשני מועדים של המבחן למרות שלמדתי טוב מאד בשביל זה. זה תסכל אותי נורא והתאכזבתי מעצמי כי מצד אחד זה חלום שאני רוצה להגשים בלימודים מצד שני אין לי את היכולות ,מנסה בימים אלה לברר על מכון לאבחון ליקויי למידה ולבדוק את עצמי מהסיבה הזו (מרגישה שיש בעייה בזיכרון כמות חומר גדולה לכמה זמן) אבל מצד שני אני לא מרגישה שיש בעיות אחרות אני קוראת הרבה ספרות,ואין לי בעיות בכתיבה ובשגיאות..בכל זאת לקויי למידה במכללה מקבלים הקלות טובות(פיצול מבחן אחד לשניים ). הבלבול שלי כאן האם לחזור ולהמשיך את הטיפול(שארך 4 חודשים ויצאתי נשכרת ממנו) אצל הפיזותרפיסתית ולברר בעיה זו בקשיי למידה שלי? או להסתפק באבחון שאני אעבור ? או במקום כל הדילמה הגדולה הזו לוותר? כי אני קצת מותשת מהעניין . אשמח לקבל מענה תודה מראש

שלום דינה. אני שומעת ממך שאת "סוחבת" היסטוריה ארוכה של חווית כשלון בלימודים, תחושה שתמיד היו שם משברים, לחץ, מתח ודיכאון שלא איפשרו תפקוד תקין. את גם מספרת שהמוטיבציה שלך, האמביציה והחתירה להישגים נפגמו, ואני מתארת לעצמי שהדימוי העצמי שלך, הכללי, אבל בוודאי שלך כתלמידה, פגוע מאוד. אני חושבת שכל זה משפיע עלייך בלימודים העכשווים שלך. את נכשלת בקורס, תוהה לגבי יכולת הלימוד שלך, ומפקפקת באפשרות שתסיימי בהצלחה. אני שומעת אותך מחפשת את התשובות החלק האבחוני והפיזי (הפרעות למידה, פיזיותרפיה). ייתכן שיש שם קושי שחשוב לטפל בו, ועם זאת, אני רוצה להפנות זרקור גם לכיוון הרגשי. מתח, לחץ, חרדה, בטחון עצמי פגוע, דכאון, כל אלה הם רעשים שמסבכים את היכולת ללמוד ולהתפתח. ריכוז, מאמץ קוגניטיבי, השקעה ומוטיבציה דורשים רוגע, פניות נפשית וכוחות, ואולי את מסמנת את הקושי שלך במקומות האלה. הייתי מייעצת לך להקשיב גם ל"רעשים" הללו. ככל שתהיי יותר מודעת אליהם ולהשפעה שלהם, כך תביני יותר מהם המכשולים הניצבים בפנייך, ואיך, אולי, ניתן להתמודד איתם. בעיני, עזרה מקצועית יכולה ללוות אותך בבדיקה, בהתבוננות ובעיקר בנסיון לאפשר לך חוויה אחרת של עצמך. בהצלחה, מלי.

קודם כל אני מודה לך מאד על התשובה המהירה שלך אליי, שנית אני התבלבלתי ועברתי טיפול אצל פסיכותרפיסתית ולא (פיזותרפיה).. ושם מצאתי תשובות רבות והיה לי מאד טוב אחרי הטיפול אז היום אני חוזרת ולראות מה ניתן לשפר בחוויות כישלון שעברתי בתור תלמידה..

כואב אחד הימים שרוצה להרפות ולהימשך אל החושך והבדידות האינסופיים, שמישהו יקח את הקור

שלום נקודה מצטער על התשובה המאוחרת.. נשמע שעבר עליך יום בקוטב הצפוני, יום של המצאות במקום קיצוני ורחוק ובודד..אני מקווה שמצאת מחסה באיזה איגלו ושמעט חום נכנס לעצמותייך..מקווה שגם המילים האלו, שנשלחות ביום חדש, אחרי שהשמש כבר זרחה ואחרי הלילה הארוך, יוכלו לשאת עימן מעט חום, מעט-שבמעט להפיג את הבדידות להתראות דוד

שלום דוד, התגעגעתי אז באתי. אין היום שאלה שבאה מתוך מצוקה, אכזבה או תלונה, להיפך. מוזר! כמה קל לכתוב כאן כשיש כאב, וכשיש טוב זה קשה יותר ונראה פתאום לא מתאים (לפחות לי). אז מותר לשתף כאן גם בדברים טובים? זה לא פשוט להרגיש את התחושה הטובה הזאת. כל כך רציתי אותה, כל כך נלחמתי עבורה, כל כך עמלתי כדי לבסס אותה, לשמר אותה. היא הגיעה אלי וברחה שוב חזור וחזור. כל פעם היא הגיעה לתקופה ארוכה יותר ובעוצמה חזקה יותר. גם כשהיא הגיעה לא כל כך ידעתי מה עושים איתה. נכון שעם רע זה כל כך ברור מה עושים, אבל עם טוב??? כל יום אני לומדת מחדש איך חיים בתחושה טובה שהיא עדיין פנימית, ובמיוחד היום אני מנסה לתרגם זאת לחיים במציאות. גם בפגישת הטיפול אחרי החופשה דברים נראו אחרת, למרות הכעס הגדול לפני. אני חושבת היום על דברים שלא האמנתי שאחשוב עליהם ובטח לא אעז לעשותם. שלא יובן לא נכון, יש לי עוד הרבה מקומות מפחידים לבקר בהם, יש לי עוד הרבה הרים שאני רוצה לעלות לפסגתם, אך הפעם זה נראה קרוב יותר מאי פעם. זהו, קפצתי רק לביקור קטן בו שיתפתי במחשבותיי. מסתבר שהפורום מהווה מקום טיפולי נוסף חשוב עבורי. אז תודה על קיומו של הפורום, שירה.

שלום שירה תודה לך על הביקור ועל התחושות הטובות שהוא מביא בכנפיו. טוב לשמוע על התקופה החיובית שאת עוברת. לא פעם נתקלים בחוסר-הנוחות מול הציון של תחושה טובה, כאילו שהרגשה טובה אינה מצדיקה התייחסות או דיבור, ועלולה להתקל בהתעלמות, או באמירה של "יש דברים חשובים יותר". זה ממש אינו כך. אני מקווה שהתקופה הזו תמשך, שלא תבהיל אותך יותר מידיי (יש לפעמים משהו מפחיד במציאת טעם, בהגעה לתחושה טובה - פתאום יש מה להפסיד..) ושתרגישי נוח להגיע לפה ולשתף, בתקופות הרעות יותר (טפו-טפו), כמו גם בטובות. להתראות בינתיים דוד

שלום, אני בכלל לא יודע אם זה המקום המתאים לפנייה. אני צריך ייעוץ . אני בן 23 גדל בבית לא פשוט,בעייתי. הורים שלי מעניקים לי המון אבל יש מריבות, בגידות , מחלות... כך שאין לי ממש עם מי לדבר. בנעוריי התעללו בי- מילולית אמנם, אבל משך שנה ארוכה, בתיכון. יש לי היסטוריה של ניסיונות התאבדות לצערי. גם לקחתי טיפןל תרופתי, משך שנה, כדי לצאת המדיכאון בו שקעתי וכיום כבר שנתיים שאני ללא טיפול. בעיקרון, לא סיפרתי להורים שלי כדי שלא יחשבו שהם נכשלו בהורות שלהם. בדיעבד, הם גם ככה לא היו חושבים את זה, הם באמת לא יודעים איך לגדל אותנו. גם אחי ואחותי הרוסים. אין לי חברים או חברות. אני כל הזמן לבד. יש לי היסטוריה של המנעות מאנשים, קשרים ואפילו עבודה. אני באמת במשבר, אין לי ממש עם מי לדבר.אני מודע לבעיות שלי אבל אין לי כלים לפתור אותן. אני רוצה לפנות לטיפול להתמודדות עם זה, ואין לי מושג מי הכתובת. אני נבהל המון. צעקות ומריבות וזה ממש מוריד לי את המוטיבציה לעשות דברים. חשבתי לפנות לפסיכותרפיה ובינתיים לא הצלחתי לאתר איש מקצוע כזה באזור מגוריי(מרכז). אני מעדיף משהו בתשלום סמלי מפאת מצב כלכלי לא משהו. בבקשה, תכוונו אותי לאן ללכת. אני באמת רוצה לחיות. ולא רק לשרוד.

שלום לפונה ראשית, אני רוצה לומר שההודעה שלך בהחלט מעוררת התפעלות. נשמע שעל רקע שך היסטוריה אישית לא פשוטה כלל ובעיצומה של תקופת משבר ממושכת, אתה מצליח להחזיק בתוכך את הרצון לשינוי ואת הכוח לחפש אחר עזרה. זהו כלל אינו מובן מאליו ואני רוצה לחזק אותך על ההחלטה האמיצה שלך לנסות ולחיות ולא להסתפק בשרידה בלבד. לגופו של עניין, אני מסכים שטיפול הוא כרגע אופציה נכונה ומומלצת. טיפולים מסובסדים ניתן למצוא בכל עיר, בתחנות לבריאות הנפש או דרך מרכזים של קופות חולים. את תרצה תוכל לשלוח יותר במדוייק את אזור מגורייך ואני, כמו משתתפים אחרים בפורום, ננסה להמליץ על מרפאות רלוונטיות. אופציה אחרת היא שתנסה לברר זאת עצמך, דרך קופ"ח או פירסומים שונים (ברשת למשל). במרפאות או במרכזים לבריאות הנפש ניתן בדרך-כלל למצוא טיפול בחינם או במחיר נמוך עד מאוד ואני מאחל לך שתמצא שם עזרה בדרכך. בהצלחה דוד

אז כן אני אוהבת אותו מאוד אבל את האמת אני פוחדת שישמין יותר מידי ויזניח את הכושר לגמרי כי הוא בחור מתוק שמיתעצל אין לו מודעות עצמית וביטחוןוחוץ מזה יש לי פצעים פתוחים מהשמנה הזו אבי השמין ועבר צינטור וזה השאיר בי טרומה קצת וגם זה לא יפה לו ?? וטוב לי איתו ודבר נוסף ומרכזי שמאוד חשוב לי האם אתה מאמין שבנאדם יכול להשתנות???? באופי בבית שלו הוא נורא מפונק מהרגל כבר לא אסרטיבי אני רוצה לדעת יש סכוי שנקים מישפחה יהיה יותר אסריטבי הוא אומר אני אצלנו בבית יעשה הכול מה את דואגת האם באמת אין לי סיבה לדאוג ? והוא באמת יקח את עצמו בידים לו דווקא בהקשר לכושר אלא לעזור בבית להורים לאחים וצועק כול הזמן וקצת תמים יש מצב שבתכונות אלו שבעבורי עקריות ביוחד העצלנות ישתנה ויקח יזומה ויעזור במטלות הבית אצלנו ויהיה יותר אקטיבי וגם בענין הכושר אנשים משתנים ????. כן או לא?? כי בכושר כאילו הוא עושה לי טובה תבין ?תודה באמת ואיך אפשר להיות בנאדם פחות כנה בהקשר אלי אני נורא כנה שלפעמים אני פשוט חורצת באנשים ומממש פוגעת?? אני רוצה לא לפגוע פשוט אני אמתית

שלום מיטל את שואלת שאלות רבות ונדמה לי שהשאלות שלך נובעות בעיקר מהחרדה שאת חושה ומההתלבטות העזה סביב האפשרות של לבחור את הגבר עמו תתחתני ותקימי משפחה. אין ספק שזו בחירה חשובה, וברור למה היא מעוררת כל כך הרבה חששות ושאלות. אבל נדמה לי שאת מנסה לפתור את השאלות האלה דרך קבלה של תשובה ברורה וודאית. כלומר, לראות מה העתיד צופן וכך להחליט בהווה. לצערנו כולנו, זה לא עובד ככה. פשוט אי-אפשר לדעת מה יקרה עם חברך וכיצד הדברים יתפתחו. זה יהיה מקצועי ולא רציני מצידי לומר לך כך או אחרת. כל מה שאת יכולה לעשות, לדעתי, הוא לחשוב כמה שיותר בקפידה על ההחלטה ולבחון כמה שיותר מקרוב כיצד את מרגישה ולהתייעץ בנוגע לכך עם אנשים (לא יותר מידיי) שמכירים את שניכם ושעל דעתם את סומכת. מעבר לכך, הדברים לא ניתנים לניבוי ונתונים בעיקר בידי הגורל. בנוגע לשאלה השנייה, התשובה דווקא פשוטה. את צריכה להחליט איזה ערך חשוב לך יותר - כנות או להימנע מפגיעה באנשים - וברגע שתדעי את התשובה לכך תוכלי לפעול בצורה שתגשים את הערך החשוב לך יותר. בנוסף, תמיד תוכלי לנסות להרהר לפני כל תגובה חשובה ולראות כיצד את מצליחה לשלב את הדברים לשביעות רצונך, כך שאת חשה כי לא חטאת לאמת ועדיין לא פגעת באף אחד. בהצלחה דוד

דוד שלום, אמנם נעזרתי בתשובה של דרור ומודה לו על כך ואני מבינה שיש לי בעיה שאני נוטה לפתח תלות רגשית ולכן גם רוצה מראש להימנע מכך על ידי איזושהי שמירה על ריחוק רגשי ואי חשיפה טוטאלית (אם יש כזה דבר..)בטיפול. אבל גם החוויות האחרונות של דחיה מצידה של הפסיכולוגית חיזקו בי את התחושה שאכן אין לתת אמון טוטאלי באף אחד, כי גם אם היום הוא נמצא, מחר הוא כבר לא יהיה.. הבעיה שלמרות כל הניסיונות שלי להימנע מתלות - מרגישה שנכשלתי בכך ושהפכתי ליותר מדי תלויה בה. - ובנוסף לתחושת התלות נוספה גם הבושה - איך אדם בוגר ומתפקד, נהיה לפתע כל כך חלש ותלותי! השאלה האם יש לתלות הזו איזו מטרה? האם היא הכרחית להצלחת הטיפול? או שמהווה איזושהי תופעת לואי שלו (לא אצל כל אחד?) האבסורד שגם כשתלויה, מרגישה שאני לבד אז מה הטעם?

שלום רוני מהיותי סובלת מאותם סימפטומים חשבתי לשתף אותך במחשבה שישנה בטיפול אפשרות די מיוחדת לרדת לעומקה של משמעותה של תלות על כל הרגשות הנלווים אליה. נראה לי שלפתוח זאת מול מושא התלות יכולה להיות הרפתקה מעניינת ומשככת כאבים. הבעיה שאני לפחות חווה היא הקושי העצום לעשות זאת, למרות שזה מונח כל הזמן קרוב לפתחי.

שלום רוני ראישת, הייתי מציע לך להרהר בהצעה שמעלי, כלומר להשתמש בטיפול כהזדמנות להבין את נושא התלות ביחס אליך ומדוע היא מופיעה בצורה כזו עוצמתית בטיפול. כמובן, זה נורא קשה - אם זה לא היה קשה, הנושא הזה בטח לא היה מפריע כל-כך ולא היה עולה כנושא. זה חלק מההגדרה - מה שמטריד במיוחד, הוא מה שקשה לטפל בו, אחרת היה נפתר מעצמו. אבל חשוב לי להגיד לך, רוני, שנורא חבל לי לקרוא את מה שאת עושה לעצמך. הרי את מתמודדת עם משהו לא פשוט בכלל, סביב נושא התלות והמאבק איתה. האם יש צורך להעמיס גם את הנושא של הבושה, ותחושת הכישלון והעדר הלגיטימיות למה שאת מרגישה? יכול להיות שזה חלק בלתי נמנע, ומשהו שתצטרכי לדבר גם עליו בטיפול, אבל אני מפציר בך, אם יש לך אפשרות, נסי לוותר ככל האפשר על החלקים האלה. מה שאת מרגישה אינו בשום פנים ואופן, אני חוזר, אינו בשום פנים ואופן, מבייש או מהווה איזה סוג של כישלון או חולשה. להיפך, זה הביטוי הרגשי והאמיתי והאותנטי שלך, שיכול להיות שמעכב אותך ומעיק עליך כרגע , אבל הוא גם חלק חשוב ממה שאת מרגישה וממי שאת כיום בטיפול. וכמו שאין לך סיבה להתבייש בעצמך, כך גם אין לך סיבה להתבייש ברגשותייך. בהצלחה דוד

היי ותודה על שיתופך. אכן קושי עצום גם אצלי לדון על זה איתה, כאשר התחושה היא של התנשאות ואולי אף איזשהו חשש שתשתמש בזה נגדי , גם אם שלא במודע למשל בשעת כעס - (עדיין חווית הדחייה טריה). עם זאת מרגיע לדעת שאני לא היחידה.. ועצתי לך - לא כדאי שתזדהי בשם "תלות" - זה אך מנציח את הבעיה.. בהצלחה!

מה עושים עם זוג שאין לו שום תחומי ענין משותפים? הם לא מתעניינים באותם תחומים,לא אוהבים את אותם טיולים ,לא אוהבים אותם חברים, והמרחק הולך וגדל עם השנים. יש הרבה שיחות בינהם בנושא אך נראה שבלב המשקעים וחוסר ההתאמה עושים את שלהם... נולדה להם תינוקת לאחר שנים רבות ובגללה הם לא רוצים לפרק נישואין אבל אייך ניתן לפתור בעיה כזו? התיסכול גדול מאד וקשה להמשיך כך. תודה

שרית... מה עושים עם הזוג? השאלה היא מה רוצה הזוג לעשות, או לפחות אחד/ת מבני הזוג... אם בני הזוג מרגישים שהפער רק הולך וגדל, למרות שהיום הם גם הורים לילדה, הם יכלולים פנות לייעוץ זוגי כדי לפתוח את כל מה שעומד ביניהם - להבנתם - ומפריע לזוגיות שלהם להיות טובה יותר עבור שניהם. המטרה היא, כמובן, ששניהם ירגישו בה ואיתה טוב. זה נכון שזוגיות שמבוססת על תסכול, פערים שהולכים וגדלים וחוסר עניין משותף היא זוגיות-ללא-זוגיות במובנים מסוימים... אבל אולי יש בזה משהו שנוח לבני הזוג? משהו שגורם להם להישאר בה ביחד, למרות כל החסרונות שהעלית, התסכול והריחוק ההדדי? הרי הם בחרו להביא תינוקת לעולם המשותף-לא-משותף הזה שלהם... ככה או ככה - בטיפול זוגי הם יוכלו להבין, ביחד (וזו מילת המפתח), מה בדיוק קורה שם ביניהם, ואיך הם יכולים לעבוד על הקשר בשביל שהדברים יהיו אחרת, אם בזה הם באמת רוצים.

שלום שרית אני מסכים כי פנייה לטיפול זוגי היא צעד שיכול לשפר את ההבנה בין בני הזוג ולעודד התרחשות משותפת והתקרבות מחדש. עם זאת, אני לא בטוח כי זו האופציה הראשונה לבדיקה. נראה לי כל כל צד בזוגיות צריך לבחון עם עצמו עד כמה הזוגיות חשובה לו (הזוגיות, לא המשפחה בהכרח) ועד כמה הוא מוכן להתאמץ וחש כי יש לו אנרגיה, שניתן להפנות אותה לטובת שיפור המצב. זו אינה תופעה נדירה כאשר זוג מתחיל בקרבה מסויימת ועם השנים כל אחד נסחף לדרכו, רחוק יותר. השאלה היא עד כמה יש מוכנות לעשות את המאמץ על מנת להתקרב ולהתחבר בשנית. במידה ושני בני הזוג חשים מצדם את הנכונות לכך, זה הזמן לעבוד על זה קונקרטית - לחפש תחביב משותף שמדבר לשניהם, לפנות זמן קבוע לפעילות משותפת, המיועדת לשניהם בלבד ולנסות לגלות עניין, לפחות מוכנות להקשיב, לתחומים המעסיקים את הצד האחר. שוב, במידה וקיים הרצון והמוכנות להתאמץ ורואים שיש קושי בביצוע, ניתן לפנות אז לייעוץ מקצועי, שיכול לסייע גם בתכנון מעשי וגם בהעמקת הבנת הדינמיקה הזוגית והקשיים בה כיום. בהצלחה דוד

היי.. נעלמתי .. גם מכאן קצת .. לא מסוגלת לכתוב . אולי אפילו לא יודעת איך ..להמשיג את הפחד והכאב העצום שמתלווים .. זה מרגיש ריקנות. כאילו ואין בי דבר שלי . משהו כזה .. שהוא רק שלי בתוכי. הרי כל מה שידעתי על עצמי , כל מה שהיה שלי , נתתי .. את גופי , נפשי .. שמחותיי וסבליי .. כל רגעיי מתחלקים להם עם האחר (תרתי משמע - גם בטיפול ..) אז בעצם .. לא נשאר בי כלום ? כלום לעצמי . זה מרגיש שוב .. איך הריקנות בתוכי מקבלת מקום גדול. פיזרתי את עצמי , ואני מרגישה ככ ענייה .. את הכל נתתי , את הכל לקחו לי .. ו.. רק ה"לא כלום" הזה בעצם נותר שלי .. רק הלא כלום .. הזה מצטערת דוד. כואב ככ .. ריקנות וכאב .. אמביוולנטיות לחלוטין ..לא? אבל כואב. שרית

שלום שרית התלבטות, האמת. מה כותבים אל מול תחושת האין? ואולי אין מה לכתוב, מלבד התחושה שגם שלאחר שהתפזרת, התחלקת, ונעלמת אפילו לעצמך.. את כותבת פה, ומבעד לכאב ולסבל, יש קול ברור ומובחן שהוא את. להתראות דוד

שרית, התגעגעתי.. ולא לכלום.. אלא למי שעומד מאחורי הכינוי שאת; שרית. גמני בתקופה שהכל.. איך מסבירים...?? רק לא מצליחה להושיב את עצמי עם עצמי אפילו לא לרגע.. אז אין שיתוף.. לא ברור.. גם לא לי.. שולחת לך חיבוקי..

שלום מתנצלת מראש על האריכות. אנו זוג בשנות העשרים, נשואים 4 שנים עם שני ילדים מקסימים. בעלי יוצא בבוקר ללימודיו וחוזר ב10.30 בלילה ואני יוצאת לעבודה בבוקר ושבה בצהריים ישר לילדים, מטפלת בהם עד הלילה. נישואינו רגועים בדרך כלל אלא ש: לפני שנתיים הסבתי את תשומת לבו של בעלי לעובדה שמשפחתו בעורקינו, ממש שהו בביתנו מידי יום וללא הודעה מראש, בלי שום התחשבות במצבנו ונוחיותינו. אני הבעתי את חוסר שביעות רצוני בפני בעלי אך הוא לא העיר להם, עד שהתפרצתי בפורום נכבד והודעתי שאני לא מוכנה לטיילת הזו בביתי. כמובן שזה מצטייר פחות טוב כשגיסה מעירה ולא האח, אך ראיתי את אזלת ידו ולא היה לי מנוס. מאז נשארתי ביחסים קרים עם אחת הגיסות הדומיננטיות שלא יכלה להכיר בעובדה שמישהו אמר על המשפחה שהיא "מנהלת" משהו שלא לרוחה. שאר משפחתו למדה להתרגל ולכבד את פרטיותי. לאחר הפרשה היא דאגה ללכלך עלי לפני כל מי מהאחים/יות, אפילו כשבעלי דיבר איתה היא דיברה עלי (וגם על משפחתי) בצורה מכוערת, וכבר מאז יחסינו הסתכמו ב"שלום שלום" בארועים ולפעמים אפילו זה לא. לאחרונה היא יזמה אירוע והתקשרה לנייד של בעלי להזמין אותנו. הוא אמר לה שאנו לא נגיע, בלי לשאול לדעתי. אני מצידי אם הייתי מקבלת הזמנה אישית הייתי שוקלת בחיוב לבוא, מפני שאני יודעת שלבעלי מאד אכפת לא להיות יוצא דופן במשפחתו. אך כאמור הוא לא הפנה אותה אליי אלא סרב בשמי. כשדנו על כך לאחר מכן אמר שטעה והיה צריך לומר לה שתזמין אותי באופן אישי במיוחד לאור היחסים הקרים ביננו, לא מובן מאליו שאבוא. בארוע הבא היא התעלמה ממני כשאמרתי לה שלום, ובעלי ראה זאת. למרות זאת הוא פנה אליה אחר כך כשישב בין שתינו, הפנה אלי את גבו וענה לה כששאלה אותו למה לא הגיע - שהוא לא היה מרוצה מהמקום אליו היא הזמינה (מה שלא נכון כלל). הוא פשוט פחד לומר "כי לא הזמנת את אישתי כמו שהתבקש".אחר כך שוחחו על הא ועל דא וכל זאת מתחת לאפי ועם הגב אלי. אני נפגעתי נורא. מילא היא לא אומר שלום – לא אכפת לי, אבל בעלי רואה יחס כזה לאישתו ולא מוחה? ועוד מדבר איתה כאילו הכל כרגיל? סיפרתי את המיקרה האחרון, אך קדמו לו עוד עשרות (ממש כך) מקרים בהם היא לא התייחסה כמו שצריך והוא לא מחה אלא דיבר איתה כרגיל. תמיד רבנו על זה מריבות סוערות, צעקות ודמעות, ותמיד חזר בשיטתיות על אותו דפוס פעולה. עד שהבנתי שיש בעיה. פנינו לטיפול זוגי, המטפל נבר בעברינו וכו' אך בשלב מסויים הותשנו מהנבירה האינסופית מה גם שלא ראיתי תועלת והפסקנו את הטיפול. אציין כי שנינו מגיעים ממשפחות סבירות, ללא בעיות מיוחדות. בעלי חסר בטחון עצמי, לדעתי הוא רואה את האחות הזו שהיא דומיננטית במשפחה ומתעלף מפחד לומר לה משהו שלא יהיה לרוחה. לכן מעולם לא ענה לה או הסתכסך איתה, תמיד העדיף להגיע הביתה ולנהל איתי מלחמות עולם ושתיקות של שבועיים , העיקר לא לומר לה את האמת. תמיד מתנצל, מודה שטעה, תמיד מציע להתקשר אליה ולומר לה שלא תדבר איתו עד שתתקן את יחסה איתי, ותמיד אני אומרת שהבעיה לא בה אלא בו, תמיד מבטיח שלעולם לא יעשה את זה, ותמיד נופל. אין לי טיפה של אמון בו, הוא לא מאמין בטיפול, ואני מתוסכלת ברמה שאני מתפוצצת מבפנים. אנא, עיזרו לי.

שלום למתוסכלת כבר מהכותרת, ובהמשך גם מההודעה שלך, ברור עד כמה המצב קשה עבורך ועד כמה הוא יוצר מתח בתוך המשפחה ומאיים על שלמות הזוגיות שלכם. לעזור מכאן, במטה קסם, יהיה קשה. אני מאמין שהדרך בה התחלתם ללכת, כלומר, הטיפול הזוגי, היא הנכונה. אני לא יודע מה הנושאים שעלו שם, אבל נשמע שמה שבוער יותר ביניכם הוא ההווה ופחות העבר, לפחות על פני השטח. נשמע שיש כעסים מוסטים וכל מיני התנהגויות שמגבירות את החיכוך במקום להפחית אותו וייתכן בהחלט שיש דברים שאינם מדוברים ביניכם ומובילים לכעס ולרגשות אחרים, המוצאים ביטוי דרך ההתייחסות למשפחתו המורחבת של בעלך. העיקר, כרגע, הוא שתצליחו לדבר (במיוחד להקשיב) בכנות אחד עם השני. כך שטיפול זוגי, שוב, הוא העצה הראשונה שלי. אני מבין שבעלך לא מאמין בטיפול, אבל מה יש לו להפסיד? אני בטוח שהוא סובל מהמצב עכשיו וממלחמות העולם ביניכם לא פחות ממך, כך שאולי כדאי להבהיר לו שהבחירה היא בין להמשיך ולסבול לבין לנסות לעשות מאמץ - שלא בהכרח יצליח, זה נכון, אין שום דבר בטוח - לתקן את המצב. מלבד זאת, האם שקלת לפנות בעצמך לטיפול? נשמע שהמצב הנוכחי מעמיס עליך לא מעט ושאולי חלק מהדרך להתמודד איתו היא דרך להבין מה נוגע בך כל-כך בנקודות רגישות ומה החלק שלך,מה מעורר את הזעם שלך, במריבות עם בעלך. להתראות דוד

ראשית תודה רבה על תגובתך. מה שתיסכל אותי בטיפול הזוגי היה שהמטפל התמקד כל כך הרבה על היחס שלי עם אימי בבגרותי שהיה לא-מי-יודע-מה, מה גם שאני לא מכירה מתבגר שהעביר תקופה זו ברוגע. לאחר נבירה עיקשת השורה התחתונה היתה לשבת איתה ולספר לה על הרגשות שהיו לי. ראשית זה לא עיניין אותה ושנית אני ממש לא זוכרת מה היה ומה הרגשתי. עבר לי,היום היחסים מצויינים. לסיכום אני מחפשת לטלפל בבעיותינו בהווה ולא הצלחתי להגיע לנקודה זו. מכיוון שכל פגישה כל כך יקרה ולא קידמה אותי ואת בעלי במאום-אין לי עיניין להמשיך לשלם, גם קשה להתחיל שוב עם מישהו אחר. לגבי דבריך-צדקת בהחלט שחלק מהפתרון הוא לדעת מה כל כך נוגע בי בנקודות רגישות. החלק השמח הוא שאני יודעת במדויק ממה אני נפגעת והחלק העצוב הוא שלמרות שאני משננת זאת בפני בעלי-ברגע המריבה הוא אטום אלי. אתן דוגמא-כאשר הוא טועה ואני מעמידה אותו על טעותו-באופן עיקבי הוא מבקש סליחה מיד, אך אני מעוניינת להמשיך ולנתח את הנושא איתו. הוא משתתק, לא מגיב, זה מעורר את כעסי(והוא יודע), אני מסתגרת, הוא מסתגר. מאותו אחד שפגע בי והודה הוא הופך לאויב שלי, למחרת אני כבר כועסת על השתיקה, לא רק על המקרה המקורי. כל יום שעובר מעורר את זעמי יותר ויותר ואחרי שבועיים מי יכול לסלוח על אוירה כזו ועל אכילת לב כל כך ארוכה? בסוף יש סולחה, החיים שבים למסלולם עד למריבה הבאה שעבדת באותה שיטה. השאלה איך יוצאים מהמנטרה הזו?

ניסיתי לנפץ שתיקה וזה ניפץ אותי לאלפי רסיסים בעשר אצבעות ופה אחד חפרתי לעצמי את הבור ישר לצניחה חופשית אין לי כוח להמשיך עוד.

שלום נקודה. אני לא בטוח מה לכתוב. בהרגשה שלי יש לך את הכוח. יש לך הרבה יותר ממה שאת מאמינה. אבל אני מבין שזו לא ההרגשה שלך, ולא נראה לי שאני בעמדה להתווכח. אבל דבר אחד חשוב לי לומר - אין ספק שאת שורדת. תראי כמה את עוברת, ובהודעה הזו בלבד את מתנפצת ונקברת וצונחת...ואלוהים, כמה שזה בטח כואב. אבל בכל זאת, את מדווחת, וכותבת וממשיכה לזוז. בעיני זה כוח. מקווה שיספיק לך, ואולי נתכתב על זה עוד. להתראות דוד

דוד,נכון לרגע זה כן,אין ספק אני שורדת-וזאת עובדה. והיום גם אין לי כל ספק,שהמטרה לא תמיד מקדשת את כל האמצעים, בעיקר כשאתה סובל כל כך. לגבי הכוחות-הם באמת אזלו,לאורך תקופה הניעו אותי כוחות ההרס כי דווקא הם אלו שהצליחו להכניס אליי עוד קצת אויר, להמשיך במסע הזה שסופו ידוע מראש. ואולי זה דווקא מה שהכי הכי כואב לי.עבורי הדברים כל כך ברורים,ודווקא משום שזה כך,רציתי לצעוק אך החרש אינו יכול לשמוע. כך שנשארת אני עם ים הכאב בבטן בלב עמוק בנשמה,וממשיכה לעולל לעצמי ולהתעעלל עד הסוף. אני יודעת שהשקט יגע בי זה הדבר היחיד שעליו לא מתכוונת לוותר אם זה יקרה בשלמות או ברסיסים שלי יודעת שהמילה האחרונה היא שלי והיא עוד לא נאמרה. אני פה כי הרבה יותר מבטיפול,על אף שאין לה מחליף-יכולה למשוך עוד קצת בחבל. אבל כל כך כואב נשברת נופלת פוגעת ומנסה לקום לעיטים כמה פעמים ביום,אין כוח אין אויר יש צורך לא מושג כואב כואב כואב.והלב מדמם אך עדיןן דופק.

יש לי שאלה ואשמח אם תעזור לי. אני בטיפול שנתיים אבל לא נעים לי לשתף את המטפלת בזה אז אשמח אם תענה לי בכנות. לאחרונה אני מאוד מרגישה תלות במטפלת (למרות שאני לא מראה זאת אלא ההפך). היא מנסה להתקרב ולהראת איכפתיות, אבל אני דוחה אותה כל הזמן. מאוד קשה לי עם ההפסקה שבין הפגישות שזה שבוע רגיל ואין בינתיים אופציה לפגישה נוספת, כבר בדקנו את זה. אז בגלל "הגעגוע" שאין לי אותו ולא היה לי עם אחרים, אני לפעמים מתקשרת ומנתקת אחרי ה"הלו" שלה, או שאני משאירה לה הודעה שתתקשר אלי ואז אני לא עונה. כאילו אני צריכה כל הזמן להרגיש שהיא שם בשבילי. או שאני מבטלת פגישות על מנת להעניש עצמי נוכח הגעגוע אליה לא נעים לי "להודות" בזה בפניה. מה אני צריכה לעשות?

שלום ג. אני חושב שיש משהו מאוד נוגע בתיאור שלך, במיוחד ברגע של ההאזנה ל"הלו" מהצד השני. נשמע שנורא חשוב לך לשמוע את הקול שלה. לדעת שהיא חיה וקיימת ומגיבה אליך. ואת משחקת (לא בצחוק אלא ברצינות, משחק מכאיב), עם המתח בין הידיעה שהיא קיימת ושיש ביניכן קרבה לבין המרחק והכאב שאת חשה כשאת לא יודעת בוודאות היכן היא והאם היא עדיין זמינה. והמתח העצום הזה, בין קרבה למרחק, בין הרצון שלך להיות ביחד לבין החשש הגדול כל כך מכך שהרצון יתגלה - בושה? - הוא בדיוק הסיפור שלך בטיפול כרגע. ובגלל זה אני יכול לשמוע אותך, אני יכול לחשוב יחד איתך, אבל העצה היחידה שלי באמת בנוגע למה לעשות היא לספר את זה בטיפול. ברור שזה נורא קשה. אם זה לא היה קשה זה לא היה שווה את זה. זה לא היה העניין. אבל תנסי אולי לראות איך, ובאיזו צורה, ובאיזה קצב, את מצליחה לשתף את המטפלת בסוד הזה - שהוא התחושות שלך, והחוויה שלך, והעולם הפנימי שלך - מולה. בהצלחה דוד

עוקבת אחרי התשובות שלך בשקיקה ומוקסמת כל פעם מחדש מהתבונה והרגישות.

שלום ותודה לך. כמה נחמד מצידך להציע. וברצינות - תודה על המילים. כיף לשמוע. להתראות דוד

סליחה.. אבל אני הייתי פה קודם.. ז"א המאוהבת בך הראשונה חשבתי שאני היחידה מסתבר שיש עוד (: חחחחחחחחחחח

דוד.. כתבתי הודעה והיא עפה לי.. ואני לא יודעת אם קבלת אותה או לא.. ובכלל לא סיימתי לכתוב... ומרגיש לי עכשיו ש.. בא לי לעוף מעצמי כמו שההודעה פתאום ככה עפה לי... וזה אולי מאוד מתאים למה שהתחלתי לכתוב עליו.. ועל ההמשך שרציתי לכתוב.. שבפגישה כנראה התנתקתי.. ככה היא אומרת.. והאמת היא שאני באמת לא זוכרת את רוב הפגישה... ועכשיו פתאום בא לי ממש ממש למות.. לא יודעת איך להסביר.. אבל התעופה הזאת של ההודעה הקודמת פשוט מפילה אותי.

שלום שיר אוי, כמה זה לא נעים. אני מכיר את ההגשה של משהו שמתחילים לעבוד עליו פתאום באמצע הוא נעלם וההרגשה היא שכל המאמץ והכוונה שהושקעו בו בוזבזו לשווא. ואני מצטער לומר שלא קיבלתי הודעה מלבד זאת. והאמת היא שאני בהחלט יכול לראות איך דבר כזה יכול להפיל - התחושה שמשוחזרת כאן, היא לדעתי, מאוד חזקה. חלק של עצמך שאבד לך, נעלם, ואתה לא יודע להיכן והאם מישהו ימצא אותו, האם הוא בידיים טובות, האם יחזור אליך...ואני תוהה האם דבר דומה התרחש גם בפגישה, כשהתנתקת? האם גם שם חלק חשוב לך נעלם לפתע ובלעדיו הרגשת ריקה ועצובה יותר? כולנו מורכבים מחלקי זכרונות וחוויות, ומסיבות שונות יש כאלה שלעיתים מתעמעמים, או הופכים שקופים, או צפים הרחק, ואנחנו מרגישים פחות שלמים בלעדיהם.. שיר, גם אם ההודעה הקודמת לא הגיעה, הרי שזו כן הגיעה לכאן ואני מקווה שכמו שזה קרה, גם שאר החלקים יימצאו, על-ידך ועל ידי אחרים. לאט לאט, ובקצב שלך.. להתראות בינתיים דוד

שוב כתבתי הודעת תגובה, שוב היא עפה לי... נראה לי שהפורום הזה מנסה להגיד לי משהו.. אולי אני צריכה כבר לשתוק... אני מדברת, או יותר נכון כותבת, כאן יותר מידי.. אף פעם לא שיתפתי, ספרתי ושאלתי כמו שאני עושה כאן לאחרונה.. אולי מישהו מנסה להגיד לי שאני צריכה לשתוק, כמו שתמיד עשיתי, כמו שידעתי הכי טוב. ולמרות שזאת ההרגשה, אני מנסה לכתוב לך שוב, כי התגובה שלך היתה חזקה מאוד.. קראתי את שכתבת הרבה מאוד פעמים.. כנראה שהצלחת מאוד לגעת.. וזה כואב נורא... הפגישה התחילה כשהיא אמרה שדברנו לילה קודם.. ואני טענתי שלא דברנו.. והיא התעקשה... הייתי כל כך בטוחה בעצמי, לא היה לי ספק.. רציתי להראות לה שהיא טועה ובדקתי בפלאפון.. ואז גיליתי שהיתה שיחה.. ואחת לא קצרה בכלל... אני לא יכולה להסביר איך הרגיש לי באותו רגע... ואז בהמשך הפגישה, כנראה קרה שוב.. דוד, פתאום מצאתי אותה יושבת מולי ממש קרוב... (אני יושבת תמיד על הריצפה)... זה היה איום.. זה נורא.. כשאתה לא זוכר, לא יודע מה היה , מה נאמר, מה נעשה... מי ומה אתה היית לפני רגע אחד בלבד... כמו שאמרת, אני לא יודעת אם ומתי אמצא את החלקים האלה.. אם אני בכלל רוצה... זה כל כך מפחיד דוד... כל כך מפחיד... וכנראה שאני לא רוצה... ולכן זה קורה... היא אומרת שכנראה אני עדיין לא מוכנה לפגוש את החלקים האלה.. איך אפשר להיות מוכנים?.. הפחד משתק.. אבל לא רק הפחד.. גם הכאב, הריקנות, הבדידות, העצבות, ועוד דברים... לא יודעת מה מפחיד יותר... להישאר ככה עם התנתקויות, או לחפש ואולי מתישבו למצוא את החלקים האבודים האלה.. והנה אני.. שוב לא עוצרת את עצמי... ממשיכה לכתוב... עדיף שאעצור כאן.. מה שהיה לי חשוב להגיד לך, זה שהדברים שלך מאוד מאוד נגעו.. והרגישו בדיוק כמו שכתבת.. תודה דוד.. על הכל.. שיר

אחרי שבוע לא פשוט שעבר עליי, שנגמר בעוד פיצוץ טיפולי (אלא מה?) בגלל חוסר רגישות שלה... בהתחלה היא לא היתה שותפה למשבר משום שהיתה בחופשה. אומנם היא אמרה לי - כמו תמיד - שהיא עם הנייד, ואני יכולה להשיג אותה... לא רציתי להפריע לה (בכל זאת, חופשה עם המשפחה, וידעתי שאפגוש אותה יומיים אחרי)... ואז היא חזרה ושיתפתי אותה... אבל היא לא ממש היתה בעניין, אז עזבתי את זה. לא משנה. זה לא העניין. דיברנו על זה היום. מה שהסתבר לי היום זה, שהיא התעלמה ממה שקרה (קורה, עדיין) בגלל שהיא... מפחדת ממני...! מהעוצמות יותר מאשר התכנים. וכן, זה מוכר לי... היא לא הראשונה ולא היחידה... בעבר כבר שמעתי שבערך כולם מפחדים ממני. אבל תמיד ידעתי שהיא לא, שהיא נקיה מזה. עד היום. וכן - היא אמרה לי ש"זו לא אשמתך. את לא צריכה לקחת אחריות על זה. זה משהו שלי, שאני ממשיכה לבדוק ולברר. אולי זה כי אני חלשה מדי, או לא מספיק טובה בלהתמודד עם זה, או שאני לא מטפלת מספיק טובה בשבילך כשזה מגיע למקומות האלה" ועוד כל מיני אופציות שהיא בודקת עם מי שזה לא יהיה (מטפל? מדריך? לא ממש עקרוני)... ובאותה נשימה אמרה ש"זה לא קורה לי עם אף-אחד בעולם, אלא רק איתך, רק מולך!". לפחות הפעם זה לא נגמר, שוב, בזה שהיא מציבה לי אולטימטום או מאיימת (שוב) להעיף אותי. להיפך - היא ציינה במפורש שהיא לא(!) זורקת אותי. ואז, כמובן, ממשיך נאום ה"למה את לא אומרת על מה את רוצה לדבר???" ועכשיו... איך לעזאזל אני אמורה להגיד משהו בכלל, כשאני יודעת שהיא מפחדת ממני?! אני צריכה למזער את עצמי עוד יותר. לשתוק עוד יותר. אולי לדבר קצת על מזג האוויר... זה טריוויאלי ואין בזה שום דבר מפחיד, אני חושבת. אולי לספר לה על הסרט האחרון שראיתי, על הספר שאני קוראת... לא יודעת... אבל לשתף אותה במה שעובר עליי בשבוע האחרון... אני מתכוונת, יותר ממה שכבר שיתפתי... לא נראה לי... זה מה שגרם לה לפחד עוד יותר... נמאס לי כבר מכל המילכודים האלה שיש בטיפול הזה. וכל פעם לדבר ולדבר ולדבר על זה. וכשנדמה שמשהו סוף סוף מסתדר, משהו חדש צץ, ואז מסתבר, שגם המשהו הקודם בעצם לא באמת הסתדר. זה הפך להיות טיפול אתגרי... שתלמד להעריך את זה... אני מחשלת אותה. והיא מוציאה אותי מדעתי. ועדיין אני נשארת... זה מה שמדהים... אני גם מפחידה וגם מזוכיסטית.

שלום אני חושב על ההודעה שלך פה ועל הזדמנויות אחרות בהן הגבת בפורום ונדמה לי שאני הולך לכתוב משהו שעלול לעצבן אותך. אקדים תרופה למכה (מי יודע, אולי גם אני מפחד קצת..) ואומר שיצער אותי אם כך יהיה, ובאמת ובתמים אני מנסה להימנע מכך כמיטב יכולתי. אבל מדהים בעיני לראות איך קיים חוק כל-כך מדוייק, והוא שמי שיכול לעזור ולסייע לאחרים, לעיתים תכופות קשה לו לעזור לעצמו (ונעזוב לרגע בצד את מה שזה אומר על פסיכולוגים ושאר אנשי המקצוע). ובהקשר של השאלה שלך, נדמה לי שאותו דבר שתיארתי קודם, אותו החוק, קורה לך בטיפול. את מתחשבת נורא במטפלת שלך. לא רוצה להפריע לה, אז לא מתקשרת, רואה שהיא לא בעניין של מה שאת אומרת אז את עוזבת את זה..ובסוף זה מגיע לממש היפוך של היוצרות: את מתחשבת בפחדים שלה, מוכנה למזער את עצמך (אם כי בהתמרמרות) ומקשיבה לרגשות השונים העולים בה. ולמה אני כותב את זה? לא כי רלוונטי בעיני להתייחס למטפלת שלך, אלא כי נראה לי חשוב מה שעובר עליך במצב הזה, ואיך נקלעת לתוכו, והאם במקרה? כי בסופו של דבר זה מגיע לכמה דברים פשוטים. יש היפוך תפקידים (את מחשלת אותה, עוזרת לה וסובלת בתמורה). ויש כמעט תחרות, על מי היא החזקה יותר. ואת מנצחת בה. אבל את מבינה - כאן המלכוד האמיתי - כאן הקושי אמיתי עבורך, ולא בטיפול פסיכולוגי ככלל. האתגר שלך הוא לתת לעצמך להפסיד. לא לתת, לא להיות בעמדה הגבוהה יותר. אלא לקבל, ולהוציא החוצה את החולשה (גם אם נראה לך שהיא לא בעניין של זה - כי עשית שם ניסיון, לא?). וזה מה שהייתי מביא במקומך לטיפול, כי נדמה לי שזו הנקודה הרלוונטית עבורך, ולא האם המטפלת שלך מפחדת או לא. הפחד של אחרים זו העמדה המוכרת - בעצמך אמרת. את צריכה לחקור את הפחד שלך. זהו. אני ממש מקווה שלא הגזמתי ואם כן, אז אני מוכן, כבר עכשיו, להתנצל. וברצינות - לא מפחד. אבל מעבר לכך, אני מקווה, במידה ותתחברי לחלק ממה שכתבתי, שזה יוכל גם לשמש אותך פה ושם. להתראות דוד

תודה דוד... הצלחת להעלות לי חיוך על הפנים... אתגר לא פשוט בימים אלה. ההכנה וההקדמה למה שאתה מתכוון לכתוב... ולא הרגיז אותי מה שכתבת, ממש לא. כנראה שיש משהו ממשי מאחורי האימרה, שהסנדלר הולך יחף... מאידך, הוא זה שתמיד צריך לשבת עם פינצטה ולהוציא קוצים ושברי זכוכיות מכפות הרגליים, למרות שהליכה מרובה ברגליים יחפות מעבה את העור. אני מקשיבה לרגשות השונים העולים בה, משום שהיא אומרת את הדברים האלה. האם אני צריכה לומר "די. מספיק. זה לא המקום לדון בך ובמה שקורה לך מולי"? אם לא אתחשב בפחד הזה שלה ממני, האם אני לא מסתכנת בכך שהפחד ינצח? כבר עכשיו יש לו השלכות מהותיות מאוד (לדבריה) על הטיפול: היא הולכת על קליפות ביצים, נזהרת ולא אומרת דברים, לא שואלת וכך גם מחמיצה דברים חשובים, שאני מפרשת אח"כ כחוסר עניין או חוסר אכפתיות מצידה. זה, לפחות מה שהיא הסבירה לי. והאמת? אני לא בטוחה שזה היה לטובתי, שאני יודעת את זה עכשיו. אין לי מושג מה היה האינטרס שלה (חוץ מ, אולי, wake up call לכך שאני צריכה לקחת אחריות על... לא יודעת מה, בעצם, זה לא ממש ברור). הייתי מוכנה לתת לעצמי להפסיד את הטיפול בחודש שעבר, כשהיא נשברה והציבה לי איזשהו אולטימטום שלא היה אפשרי מבחינתי - היא לא אמרה לי שהטיפול הסתיים ושהיא מעיפה אותי, ממש לא. אני זו שהייתי מוכנה אז לוותר, ולא בקלות ולא מתוך עקשנות או דווקאיות. וידעתי אז - כמו שאני יודעת כל הזמן, 24/7, שלא אחפש לי מטפל/ת אחר/ת ושזה הסיכוי האחרון שלי - ולמרות זאת הייתי מוכנה לוותר אז... ישבתי מולה, אחרי האולטימטום שהיא הנחיתה עליי, המומה וחשופה לחלוטין, הכי לא חזקה שאפשר. לא ברחתי מהחדר באמצע הפגישה - נשארתי עד הסוף ורק אז יצאתי, מובסת לחלוטין. לא ניסיתי להתווכח איתה או לפתוח חזית חדשה. לא הייתי במקום של התחרות הזו. רק אמרתי לה שאני לא יכולה לשתף פעולה עם האולטימטום הזה. זה הכל. ומה שקרה זה, שבאותו יום קיבלתי ממנה SMS מתנצל ומצטער על כך שהיא הגיעה לקצה שלה ושהיא לוקחת אחריות על מה שקרה. ובאמת שלא עשיתי שום -דבר בשביל לגרום לה להתנצל או לשנות את דעתה... אז מה אני אמורה להבין מזה? שגם במקום שבו אני מוותרת על המקום ההמתחשב מחד והחזק מאידך שלי, בסוף אני "מנצחת"? אבל אני מניחה שאני צריכה לחשוב עוד על נושא הפחד והחולשה שלי... אני עצמי עוד לא לגמרי מזהה אותם - בעיקר לא את הפחד... זה לא משהו שעמד פעם בדרכי, הפחד (חסרון גדול בהחלט). אבל לא צריך להתנצל, דוד, קראתי את ההודעה שלך אינספור פעמים ובטח אקרא אותה שוב אותו מספר פעמים. אני חושבת שהיא באמת חשובה עבורי. תודה.

דוד הי, התגובה שלך לכותבת מעלי (שאנחנו נמנעים מלהסכים עם השם שבחרה לה :-)) עוררה בי סקרנות לגבי שאלה שמנקרת בי מזה זמן מה, ואולי תמיד במידה זו או אחרת: אתה כותב - לפחות בהקשר שלה - שלהיות בעמדה נותנת משמעו להיות במקום גבוה יותר, ואילו העמדה המקבלת, של חשיפת החולשה, נקשרת בויתור על מימד זה. אני נוטה אולי להסכים עם זה (לגבי), ובעיקר עם העובדה שהטיפול אמור להוות כר לחקור בו את הפחדים שלנו, ובכללם הפחד הזה. אבל... לצד זה אני מרגישה שבטיפול (שלי) מושם דגש כל כך גדול עלי כרצפטור של העולם, כמקבלת, וכמי שבוחרת להגיב לכך כפי שהיא מגיבה (ולמה), והזרקור מוסת לגמרי מן התרומה שיש לפועל הנתינה ולאפשרות לראות אדם אחר ולהיות אתו. אני שואלת את עצמי - בעצם אותך, שאלה אישית - מה יש בעמדה הנותנת, המקשיבה, הערה לצרכים של אדם אחר, שכל כך ממלא ונותן תחושה של משמעות? ומדוע בעצם זה ערוץ שכל כך קשה לוותר עליו, גם לאחר שכבר התוודענו למתיקות של להיות מקבל ומוכל ולמדנו לאזן את שני החלקים (אולי)? פשוט קצת קשה לי לענות על זה במילים.. תעזור לי?

הי, ... גם אני היום עם כינוי שכזה, והוא אמיתי לגמרי להרגשתי הנוכחית. אקדים קצת - קשה לי להיכנס לכאן ולקרוא הודעות לאחרונה, קראתי מעט את הודעתך, וגם קצת הודעות קודמות, ומה שנקלט בעיניי הוא הסוף. "מפחידה". סליחה מראש שלא התעמקתי בכל, אלא הסתמכתי על תחושה כללית שנבעה מתוך דברייך, ואולי בכלל יותר מדבור בי וחוייתי הרגעית. כנראה. רציתי לומר לך שגם אני מפחידה. לא נדמה לי. אני מפחידה. יש רגעים בהם אני מפחידה מאד. גם אומרים לי את זה. מתי מפחידה? כאשר החלק היהיר הפסיכי מתעצם במלוא כוחו. כן, המילה הזו שמתחילה ב - נ' וכל כך בוחרים לא להזכיר מפורשות. החלק היהיר שמתעקש והודף בכוח הכי גדול שאפשר כל תנועה מבחוץ פנימה. סרבן עזרה אולטימטיבי. דוחה תלות, נזקקות, התמסרות, לא מוותר על שליטה. כן, זה מפחיד, זה עשוי להרתיע את הצד שמולך להרגיש שאת מקטינה אותו. שהוא לא נחוץ ולא שווה ולא נפרד. מרגיש שנוכחותו הולכת ומצטמצמת. בשביל לטפל בזה (בי) צריך גם שהמטפל עצמו לא יפחד לגעת, וזה אומר שהוא / היא צריך להיות בהם גם איזה חלק יהיר שכזה. וואחד חלק יהיר. והמון אומץ. שיהיה גדול עליך. מלחמת עולם. אח, יהירות רומסנית חולה שבי. וסליחה, אולי סתם היום כואב לי במיוחד. דוד, אם אפשר לומר בקטנה, אני חווה אותך כאמיץ ומעז (וזהיר בה בעת), ואוהבת את זה. כן, זה כואב, אבל נוגע. אהבתי גם את ליאת עד מאד בזכות אותו אומץ ופתיחות ואמת. אתם יופי.

שלום ראשית, תודה על ההתייחסות, המוסיפה בעיני הרבה. אני מבין את הכוונה שלך בדיבור על היהירות ונדמה לי שאנחנו מדברים על משהו דומה, אבל לומר "יהירות" בעיני, ולהסתפק בכך, יהיה לפספס משהו, להתבונן על התופעה מבחוץ מבחינה מסויימת ולהימנע מלבחון אותה מבפנים, את המניעים והסיבה למסובב הספציפי הזה. האם לא נראה לך שכלפי אחרים לא היית חוטאת בכך, היית מתעקשת על המבט המעמיק יותר, אבל כלפי עצמך את מפעילה בשמחה, לא בשמחה אולי אבל ביעילות ובמהירות, את המבט המחמיר והשיפוטי דווקא? יש בכך משהו כל-כך סבוך ופארדוקסלי, שאם לא היה גורם לכל-כך הרבה סבל, לא ניתן היה שלא לחבב אותו.. ותודה על המילים החמות בסוף. אני גם נוטה להסכים איתך בתובנה לגבי הצורך של אותם חלקים ממש אצל המטפל ומוכן להצטרף ולהודות - גם בי יש בוודאי חלקים יהירים להפליא. אצל ליאת, לעומת זאת, אני לא מוכן להתחייב, אפילו בנקודה זו - קיים חשד, מבוסס למדיי, שהיא מושלמת.. להתראות דוד

שלום יש לי 2 שאלות: 1. האם סכיזופרניה המדרדרת לאט עם תסמינים שליליים ואינה מגיבה לתרופות היא TYPE 1 או TYPE 2? 2. האם סכיזופרן פראנואידי המגיב טוב לתרופות הוא TYPE 1 או TYPE 2? תודה

שלום איתן למיטב ידיעתי, סכיזופרניה מהסוג שאתה מתאר בשאלה הראשונה שייכת יותר לסוג שתיים, בעוד התשובה לשאלה השנייה היא יותר סוג אחד. עדיין, האמת היא שהחלוקה הזו לסוגים, כמו סכיזופרניה והטיפול התרופתי בה ככלל, היא נושא שאני לא מרגיש שאני מכיר טוב מספיק על מנת לספק תשובות בעניין. אני מציע לך לפנות לפורום פסיכיאטריה, על מנת לקבל תשובה מהימנה וודאית יותר. להתראות דוד

שלום, יש לי נטייה לעצבן את המטפלת שלי במשך השבוע בין הפגישות. אני מעירה לה בכל פעם מחדש שלא איכפת לה, ומנסה להסיק מהתשובות שלה כמה נקודות על מנת להוכיח לה שבאמת לא איכפת לה ממני, ושהיא סתם עושה "כאילו", ושאני בסך הכל עוד מספר שנכנס לחדר ההוא. אני מרגישה שברגע שאני מעצבנת אותה, היא כן שמה לב אלי ומרגישה בי ובקשיים שלי יותר עד שאנו נרגעות בחזרה מחדש. היא עדיין לא הבחינה בנקודה הזו, ולא הבינה את זה. ואני כן מצליחה לעצבן אותה למרות כל הסבלנות שהיא מנסה להראות. מה זה אומר עלי? אני לא מתנהגת כך עם אחרים. הדפוס הזה הופיע רק אצלה ואני כל כך חשוב לי שתבין אותי ושלא אמאס עליה.

שלום שני מעניין, השאלה שלך לכאורה ברורה, אבל בכל זאת יש לי הרגשה שאני מפספס בה משהו. בכל מקרה, אנסה לענות כפי שאני חושב כרגע. לפי התיאור שלך נשמע שמאוד חשוב לך, נורא חשוב, הקשר והמבט והפנייה של המטפלת אלייך. ומה שבולט הוא שאת כנראה מאמינה שהדרך היחידה להשיג את מה שאת רוצה, את תשומת הלב האקסקלוסיבית והמושלמת הזו, היא באמצעות לעצבן אותה. זה קצת גורם לי לחשוב על ילדים, המעצבנים את הוריהם בכוונה על מנת לזכות בתשומת לב. ומה שבולט בכך הוא שיש המון רצון בתשומת לב, ובד בבד יש אמונה עמוקה שתשומת הלב לא תגיע כדבר מובן מאליו, כמשהו שמגיע וראוי, אלא שצריך לעצבן ולהציק על מנת לזכות ביחס. כאילו, אם אנחנו ילדים טובים, לא ישימו לב אלינו והמבט יחלוף דרכינו או מעלינו.עדיפה נזיפה מהתעלמות, כנראה.. ויכול להיות שהתחושה הזו היא חלק ממה שמפעיל אותך בטיפול. ומדוע זה קורה רק מול הפסיכולוגית? אולי דווקא כי כל כך חשוב לך שהיא תבין אותך, שלא תימאסי עליה ושלא תתעלם ממך או תנזוף בך. והטיפול הוא בדיוק המקום שמגרה ומעלה את הנקודות האלה - על מנת להכיר אותן ולמנוע את קיומן ביום יום. האם זה נקשר לדמות אחרת משמעותית בחייך, האם זה בכל זאת קורה לך בחיים, אבל בצורות שונות.. אלו שאלות שלדעתי כדאי לך לבדוק בטיפול, יחד עם הדיבור הגלוי על מה שמתרחש בפגישות ושתיארת כאן. הגיע הזמן שתספרי לה, לא? בהצלחה דוד

שלום, שמי דנה ואני בת 18. לאורך כל חיי סבלתי מתחושות של בדידות ועצבות. בששת השנים האחרונות אני מניחה שזה החריף לדכאונות שמלוות במחשבות אובדניות. הדיכאון אובחן אצל אמי ואצל אחותי והציב אותן בסכנה כמו גם אותי. אין לי עם מי לדבר על זה, איני יכולה לממן טיפול פסיכולוגי וההורים שלי לא מייחסים לזה חשיבות ומתייחסים לזה אופי דרמטי ותו לא. אשמח לדעת היכן אוכל לפנות לייעוץ והדרכה מבלי שהדבר יוודע למשפחתי שנוהגת ללעוג לי על כך. בתודה, דנה.

דנה... דבר אחד אני לא מבינה - גם אצל אמא שלך וגם אצל אחותך אובחן דכאון, נכון? אז למה עלייך מלגלגים ומייחסים לתחושות שלך דרמטיזציה? אצלן זה לגיטימי ואצלך לא? אם את בת 18, זה אומר שאת לפני גיוס... את צפויה להתגייס בקרוב? אם כן, תוכלי לקבל טיפול במסגרת הצבאית (קפ"ס - קצין פסיכולוג). אם לא, את יכולה לפנות למרפאה הציבורית לבריאות הנפש שבאיזור מגורייך - הטיפול בחינם, ומאחר שכבר אינך קטינה, יש חובת סודיות גם כלפי הורייך. ובכל מקרה, קשה לחיות עם בדידות ועצב לבד, ועוד כל-כך הרבה שנים... בעיקר כשיש כזה ניכור עלפי הרגשות שלך מצד המשפחה, שלא מקבלת אותם ואף דוחה אותם בזלזול... לאף-אחד לא מגיע להישאר לבד עם הרגשות והתחושות הללו, ולכן אני באמת חושבת שההחלטה שלך לטפל בעצמך בשביל עצמך היא החלטה אמיצה ונכונה - בהצלחה!

שלום דנה כפי שאת רואה השיגו אותי מבחינת התשובה ואני מצטרף להודעה שעלתה לפניי לחלוטין - גם מבחינת התוכן ככלל וגם מבחינת ההמלצות הספציפיות. אכן, נדמה לי ששני המקומות הנכונים לפנות אליהם הם תחנה ציבורית לבריאות הנפש במקום מגורייך או איש מקצוע בצבא, במידה ואת כבר חיילת או שבכוונתך להתגייס. על מנת להבהיר, התחנות לבריאות הנפש אולי נושאות שם מאיים מעט, אבל הן תחנות המוקדשות לרווחת הציבור ועובדים בהן אנשים מסורים ומקצועיים, המטפלים ומומחים במגוון של קשיים רגשיים ומצוקות. בהתחשב במצב שתיארת אני בהחלט ממליץ לך לפנות למקום כזה או לדומה לו, על מנת להקל על הסבל שלך ועל מנת להגן עליך מפני הסכנה שאת מתארת. אין שום דבר מצחיק או לא רציני בתחושות שלך. אולי יהיה לך קל יותר לגשת לתחנה יחד עם אדם קרוב, עליו את סומכת, אבל בכל מקרה, אני מפציר בך לא להמשיך ולסבול לבד ולשווא. להתראות דוד

המשך אבל האם הכעס הזה שמופנה כלפיו בגלל שלא מיתאמן או שמאכזב בהתנהגות אפשר להעלימו כי כאשר אני מדחיקה את הכעס ומיתעלמת מהדרך שלו אני מתפרצת אך אפשר לעבוד כדי שלא יהיו לי התרציות כאלה זה הורס יותר את היחסים בנינו.? והאם אפשר וזה לא קשה לצאת אם מישהו שלא מספיק נמשכים אליו ?? האם משיכה זה כול הקשר ?? אבל אם בנאדם רוצה יש מצב לשינוי באופי או לא ?? ובכלל איך אפשר לעבוד על בבנאדם שיש לו התקפי זעם מאחר והוא לוקח על עצמו הרבה ללב וניפגע בקלות ומצפה הרבה וככול שמצפה מיתאכזב יותר ?? איך עובדים על התקפי הזעם ?? ואיך עובדים על פטיל קצר?. תודה

שלום מיטל התחלת את ההתכתבות אתמול עם דרור, אך מכיוון והוא אינו נמצא כיום אני אנסה להמשיך את השיחה במקומו. במקרה ותרצי להמשיך ולשאול אותו ספציפית לגבי השאלות המטרידות אותך, את מוזמנת לכתוב לו שוב ביום ראשון הבא. באופן כללי אני בהחלט מצטרף לרעיונות ולכיוון שלו בתשובתו אתמול ואנסה לענות לשאלות שאת מעלה כעת, עם מעט מחשבות משלי. את שואלת שאלות רבות ונדמה לי שאולי רק את, וגם זה בעזרת הזמן שיעבור וייתן לך עוד ניסיון והיכרות עם המצב, תוכלי לענות על רובן. את שואלת - האם אפשר להדחיק כעס, מבלי שיצא החוצה בשום דרך? לדעתי לא. במידה וקיים כעס בתוך הקשר, קשה מאוד יהיה לשמור אותו בבטן, מבלי שיתפרץ החוצה או מבלי שיעשה נזק משמעותי באיזו צורה אחרת. האם משיכה זה הכל בקשר? שוב, זו שאלה שמשתנה מאדם לאדם (וגם בתקופות שונות של הקשר), אבל רק את מוסמכת לדעת עד כמה נושא המשיכה הוא משמעותי ומהותי עבורך. אני חושב ששאלה חשובה, שאת לא מעלה אותה אבל היא נחה מאחורי דבריך, לדעתי, היא מה המניע שלך להיות בקשר כיום בחברך. האם את רואה בו כבן-זוג מושך ומתאים בפני עצמו, או שמא הרצון (המובן בהחלט) לקשר ארוך ולהקמת בית הוא הגורם העיקרי המשפיע עליך. כי אני שומע אותך בעיקר נאבקת, ומתלבטת ומנסה לברר בינך לבין עצמך האם את עם האדם הנכון, והאם תוכל להשלים עם מגרעותיו בעיניך ולהנות מיתרונותיו ומהדברים שאת אוהבת בו. והשאלה היא האם ההתלבטות הזו באה ממקום נקי מולו, או שהיא מושפעת מרצון כללי יותר להקמת משפחה, ואת מוכנה למען רצון זה להמשיך בקשר שאינך בטוחה לגביו. בקיצור, אני חושב שמה שחשוב במיוחד זה שתנסי לברר עם עצמף כיצד את מרגישה לגבי החבר שלך. האם את אוהבת אותו? האם את מוכנה לסלוח לו על חולשותיו (כפי שהן בעייניך) ולקבל אותו כפי שהוא? מעבר לכל שאלה אחרת, זו השאלה האמיתית שאת צריכה, לדעתי, לשאול את עצמך וממנה יגזרו, בסופו של דבר, גם התשובות האחרות. ביחס לשאלתך על כיצד ניתן לעבוד על התקפי זעם, הרי שניתן לעבוד עליהם באופן עצמאי, אם האדם נחוש לשנותם ובעל משמעת עצמית ומוטיווציה גבוהה. אפשרות אחרת, מומלצת לא פחות, היא לההיעזר באיש מקצוע, גם על מנת להבין טוב יותר את המקור להתפרצויות וגם על מנת ללמוד ולתרגל כלים להפחית ולצמצם את עוצמתן. זהו, להתראות בינתיים דוד

ממה יכול לנבוע פחד מרוק של אנשים, שאינו קשור בפחד מחידקים? האם ניתן לטפל בזה?

שלום פחד מרוק יכול לנבוע ממחשבות ומזכרונות שונים, היכולים להיקשר לגירוי הספציפי הזה ולהוביל לתחושות של אי-נחת ורתיעה. ניתן לטפל בכך תרופתית, אולם הייתי ממליץ, בשלב הראשון, לפנות לטיפול בגישה קוגניטיבית ולבדוק שם מה הן המחשבות המתעוררות ספציפית אצלך מול רוק וכיצד ניתן לשנות אותן ולהעלים את הפחד שהן גוררות. בהצלחה דוד

הי דוד מה שלומך השבוע? טוב, מאחר ואין תשובה, אספר לך מעט על עצמי (; המטפל היקר שלי חזר מהחופשה וניפגשנו שוב, אכן הזמן עובר...היה קצת מוזר, כי אני ניסיתי רק להיות שם, לספוג שוב את המקום ואת השקט קצת, והוא ממטיר שאלות, נגמר לו האויר והוא עוד המשיך לדבר ואחרי כמה זמן התחלתי לדבר , וזה היה לגמרי מבלבל ולא צפוי, לפתע הוא נראה משועמם, עושה הה הה לכל דבר שאני אומרת, בסוף הפגישה הרגשתי שחיכיתי וחיכיתי, ואני יוצאת כאילו עדיין נמשך החופש, זה היה מדכא כמו להתכופף לשתות ממעיין ולגלות שהמים נעלמים כשאתה מביא אותם לפה שלך, מתסכל! אז התחלתי לבכות בסוף הפגישה, אבל הוא הבין..נקווה שמחר יהיה קצת יותר טוב..פתאום ( לא כזה פתאום, קראתי כמה הודעות למטה את גילי ) והתחילו לי חרדות איך הוא יתמודד אם נגיד תהיה לי נפילה רצינית שוב פעם...כבר שנתיים לא הייתה, ובכל זאת, פעם שעברה הטיפול נפסק לשלושה חודשים..אולי הוא לא יוכל לעמוד בזה? ואיך אני בודקת את זה בלי ליפול שוב? הספק מכרסם, הרי קל להסתדר נהדר כשמישהו מרגיש טוב..מעניין כמה הוא היה יכול להחזיק אותי אם הייתי בריצפה שוב פעם..לזכותו יאמר שהוא הבין מה צריך לעשות כדי למנוע ממני להגיע למקום הזה, אבל אז עולה בי השאלה שאולי הוא עושה את זה כי הוא יודע שעם המקום הממש קשה הוא לא מסוגל להתמודד ( נו טוב, אז ניתן יד ונעמיד פנים שזה בית )..אוי, מה קורה לי? לא מתאים לי המחשבות האלה...אני כועסת על עצמי, כי אני יודעת שזה אמיתי..אבל אולי דווקא בגלל זה אני מפחדת, רק דברים אמיתיים יכולים להישבר..אני במחשבות מבולבלות היום, קשה לי עם כל עבודות הסיום האלה, בא לי לפרק מישהו מרוב לחץ! אז פרקתי קצת פה, יותר קונסטרוקטיבי מלהרביץ לעובר אורח.. לילה ( טוב? ) אופיר

שלום אופיר נדמה לי שאני מבין את מה שאת מתארת. ואת חייבת להודות, שיש בזה משהו כמעט צפוי, כמעט שלא ניתן להימנע ממנו. לא במובן רע, אלא במובן האנושי ביותר. המתנת וחיכית ובסוף, המפגש עצמו תמיד יחוויר במידה מסויימת לעומת הציפייה, לעומת הדימיון והאפשרויות והרגשות שנפרשו בו. כך שאני במקומך לא הייתי נבהל, אלא מתבונן על זה כמשהו שמהווה חלק מהפגישה ומהחיבור מחדש, שבמיוחד על רקע החיבור החזק שהיה לכם בפרידה, סביר שייקח זמן להרגיש טבעי ושלם שוב. פגישה ראשונה אחרי החופש, אחרי ההמתנה - נראה לי שיצאת יחסית בזול ושהמחיר הנמוך יחסית הוא בעיקר בגלל הקשר הטוב והחיבור שיש לכם בטיפול. קחי קצת זמן ותני לטיפול לחזור ממש למסלול, לא רק מבחינת חזרת המטפל אלא מבחינת החזרה של שניכם לקשר ביחד. לגבי השאלות שהתעוררו בך, אני תוהה האם הן התעוררו רק בגלל ההודעה שקראת פה, או שמשהו אחר בחייך העיר אותן. האם יכול להיות שגם הן קשורות לחופש של המטפל ולכן הן עולות עכשיו, ביחס לשובו? כלומר, האם המפגש המחודש העיר אותן? בכל מקרה, נדמה לי שגם את הפחד שאת מתארת וגם את הפנטזיות לגבי מניעיו או יכולת ההחזקה שלו שווה לך, אם תרגישי בנוח, להעלות מולו בטיפול ולראות מה יצא מזה. בהצלחה דוד

בדידות עצבות כאב כעס ריקנות טיפת אושר ואז סטירה עונש על האושר בעצבות וריקנות חזקה עוד יותר אך מנצחים במלחמה על האושר עם המלחמה היא עם עצמך קוברת את עצמי בעבודה ושונאת את עצמי על זה שאין לי חיים מרחיקה כל מי שמנסה להתקרב ושונאת את הבדידות המטורפת אוכלת בלי סוף ושונאת את אך שאני נראת אך מנצחים במלחמה נגד עצמך שונאת את הכאב שלא נעלם כבר שנים שונאת את האושר כי הוא מזכיר אך הכל יכול להיות ואז נעלם והכאב בא הרבה יותר חזק שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת לא שונאת פשוט כל הזמן כבר המון המון שנים עצובה ובודדה

שלום תמרה את מספרת על המון רגשות קשים שלך אל מול עצמך ועל שנים של מאבק במלחמה שאת מנהלת. את כותבת כי זו מלחמה כנגד עצמך, אבל אני רואה זאת יותר כמלחמה מול החלקים הכואבים והמיואשים שלך, שעם הזמן, וכנראה שבהתאם לקשיים בחייך, תפחו ותפסו מקום רב יותר ויותר. וזו הבחנה שחשוב לזכור: את אינך סך כאבייך. גם מבלי להכיר אותך אני משוכנע כי יש בך הרבה יותר מזה, וכרגע המצב הוא שכל הדברים החיוביים, התכונות החזקות והטובות שלך, לא זוכות למקום ונקברות מתחת להתפשטות של הוירוס של ההתקפה העצמית והדכדוך. עובר ממך גם המון מאמץ וכנראה שאין דרך אחרת, אבל זהו מאמץ ראוי, מאמץ להלחם למען קולם של החלקים שאינם מושחרים כבר לגמרי. ואני גם רואה משהו מאוד מעודד בכך שלאורך ההודעה את מתרכזת בעיקר בשנאה ובסבל, מתנתקת בעצם מכל רגש אינו קשור לרגשות אלה, ולבסוף, בסיום, את מגיעה לרגע של כל-כך הרבה כנות, רגע צלול, בו את מחוברת לעצב ולבדידות, לא מתוך שנאה וזעם, אלא מתוך הרגשות האלה לעצמם, בלי הגנה או הדיפה שלהם. והחיבור הזה, הוא מה שיכול לאפשר, לך בעיני, את היתרון הגדול והמשמעותי ביותר במלחמה שלך. בהצלחה דוד

בחוג לפסיכולוגיה של אוניברסיטת תל-אביב מוצע טיפול פסיכולוגי קצר-מועד בהפרעות חרדה. הטיפול יינתן ע"י פרופ' רובי דר, ללא תשלום, כחלק מתהליך ההכשרה של פסיכולוגים קליניים וייצפו בו כ-20 סטודנטים לתואר שני במגמה הקלינית מעבר למראה חד-כיוונית. הטיפול יתקיים בחוג לפסיכולוגיה בסמסטר א' (נובמבר עד ינואר) בימי ג' בבוקר. להסבר ופרטים נוספים נא לפנות לפרופ' רובי דר בטלפון 03-6408624 או בנייד, 054-4401168. אפשר גם לפנות בדוא"ל: [email protected]

רק המחשבה על טיפול שצופים בך 20 סטודנטים שאתה אפילו לא רואה, וייתכן שיחלפו על פנייך ברחוב ויזהו אותך מבלי שתוכל לזהות אותם, נראית לי מעוררת חרדה, ואני לא טיפוס חרדתי (: די לניסויים בבעלי חיים!

האם תלות של מטופל בפסיכולוג, מהווה חלק אינטגרלי מהטיפול? והאם קיומה מחייב את הצלחת הטיפול? בתחילת הטיפול (לפני שנה וחצי) ניסיתי מאד לא לפתח תלות ולשמור על איזשהו פיכחון שאף אחד לא יכול לעזור לי באמת, פרט לי עצמי. אך ככל שנחשפתי יותר, כך הרגשתי יותר תלויה בה, בפסיכולוגית. עכשיו לאחר כמה חוויות של דחיה ממנה - מרגישה בעוצמה את האכזבה, אך יותר מכך את ההשפלה במצב שבו אני כל כך תלויה (בה) והיא כל כך דוחה (אותי). והאמון שהיה לי בה נשבר.. גם לאחר שדיברנו על זה, מרגישה כל כך לבד!

רוני שלום, השאלה אמנם הופנתה לדוד, והוא יהיה כאן מחר אם תרצי להפנות אליו את השאלה בינתיים אנסה לענות לך. מהדברים שלך אני מבין שמאוד חששת בתחילת הטיפול להרגיש נזקקת, להרגיש שהמטפלת שלך היא זו שיכולה לעזור לך ושאת צריכה ותלויה בה. הרצון הכל כך עז להרגיש מסוגלת להסתדר לבד מצביע על כך שנושא התלות הוא כנראה נושא מרכזי בחייך. הוא נושא קונפליקטואלי עבורך. את מרגישה במקום שלך כעת את העוצמה בה את זקוקה לה, ומזהה סימנים שהיא אינה רוצה בך. אך האם את יכולה לזהות לצד הסימנים הללו גם סימנים לכך שאת רצויה? גם אם כרגע לא נראה לי שזהו המוקד בטיפול שלכם להצליח להרגיש לצד רגשות של דחייה גם רגשות של קבלה. דרור

שלום אני בחורה בשנות ה20 + לחייה רוצה נורא להקים בית יש לי מזה חבר שנה וחצי הוא נורא חמוד יש לו פנים יפות אך מבחינה חיצונית המלא קצת וזה מפריע לי קצת מתחילת הקשר דרבנתי אותו לאימונים ודיאטה והוא מישתדל בערך הבעיה אצלי שהוא חמוד בפנים ויש לו אישיות מקסימה יש לו תכונות כמו אכפתי דואג איש מישפחה נדיב ילד טוב אקיצר אך מצד שני הוא תמים בבית שלו הוא עצלן כוס לא מרים , לא אסטיבי , מקשיב אך ורק לעצמו קצת ראש בקיר לא מספיק פתוח בקשר ששומר הרבה בבטן שאלותי העיקריות.?? האם הענין של העצלנות והפינוק זה ענין שמישתנה כאשר את איש מישפחה מאחר ובביתו הורגל לעצלנות ולפינוק ???. שלא עוזר במטלות הבית ולא עושה דבר והיא לכך בגלל זה הוא השמין ? בביתו נוהג לצעוק הרבה האם כך יהיה בביתנו וישמש מודל לחקוי גם פה??בביתנו אך אפשר לעשות שלא יקשיב לעצמו ויהיה ראש בקיר עקשן על דברים לדוגמה בשמירה על כושר אני זאת שדוחפת אותו האם גם שניתחתן אצתרך למשוך במושכות כדי להניע אותו ??? ואך אפשר לגרום לו להיות אסרטיבי לעשות לבד שידע גם לעשות לבד מבלי לקבל הכוונה ממני???יש מצב שישתנה גם פה??? ושאלתי העקרית מה לעשות כאשר אני מרגישה תיסכול רב כאשר הוא לא מקדיש זמן לפעמים לכושר הוא לעיתים פסיבי בזה ואני נורא מיתאכזבת ומיתווכת איתו כי בשבילי כושר זה חשוב ויש לי ציפיות מימנו שיהיה קצת פחות מלא בגלל שזה לא בריא לבחור בגילו וזה מבחינת משיכה קצת ? אז מה עליי לעשות כדי לא לריב איתו דברתי איתו בלי סוף על הנושא הזה והוא קצת ראש בקיר ??? מתאמן שבא לו .? והכאשר אני מדחיקה את הכעס זה מיתופצץ אח"כ בצורה לא יפה ?? מה עלי לעשות אני אוהבת אותו ויש לו תכונות טובות וחלקם לא ?? האם הוא ישתנה ובכול מה שכתבתי .? ואך עלי ללימוד גם לא לצפות מימנו בקטע הזה.? שמכעיס אותי בבקשה עיזרו לי

מיטל שלום, אני מבין מהדברים שלך שלצד דברים שאת אוהבת בחברך, ישנם דברים שמפריעים לך. דברים שמעלים בך סימן שאלה האם הוא יכול להשתנות ואם לא כיצד את יכולה להתמודד עמם. אני לא יודע לומר אם הוא יכול להשתנות או לא, אבל ברור שזה צריך לבוא ממנו. המצב בו את רוצה להפוך אותו למי שהוא לא, או לא רוצה להיות לא יכול להצליח לא עבורך ולא עבורכם. בעצם אני מנסה לומר, שאת צריכה לשאול את עצמך האם את מוכנה להיות עמו גם בהנחה שכך הוא גם ימשיך להיות פחות או יותר גם בחיים משותפים איתך. האם את יכולה להתמודד עם זה. וכאן עולה שאלה חשובה מה יש דווקא בתכונות הללו שכל כך חשוב לך שהוא יהיה. מדוע חשוב לך שהוא יהיה אסרטיבי, פעלתן, ושומר על כושר גופני. ולבסוף, את אומרת שהוא עקשן עם ראש בקיר, האם ייתכן והוא כזה מתוך הרגשה שאין לו ברירה, שרק כך הוא יוכל לשמור על עצמו מולך, לשמור על חלקים בתוכו שחשובים לו והוא לא רוצה לשנות אותם. עצתי היא שתנסו לדבר, לא רק לומר מה אתם רוצים אחד מהשני אלא גם מה חשוב לכם אצל עצמכם, אני חושב שכך תוכלו להבין אחד את השני טוב יותר. דרור