פורום פסיכולוגיה קלינית

עברתי לילה מאוד קשה אתמול. מאוד קשה. רציתי לחתוך. כמעט חתכתי. ולא היית שם בשבילי. זה התחיל בשבע בערב לערך.. אחרי יום בו הצלחתי לשם שינוי למצוא קצת שלווה בתוך עצמי, עם כל הכאב.. מצאתי את עצמי שוקעת לעת ערב, עם דמדומי החמה, אל תוך נבכי החושך, הצלייה האישית, הבלבול והחוסר האין סופי.. הרגשתי אותי כלום.. הכל כאב.. הלב.. כמעט ושחתכתי אך למזלי, נרדמתי.. להרדם אל תוך הכאב.. גועל נפש... ועוד יותר לקום ממנו.. לקום מכזאת שינה בודדה, טרופה.. הדלקתי את הטלוויזיה ורפרפתי בין הערוצים, מנסה להאחז במשהו אחר, משהו שיוציא אותי מהטרוף.. אך לא. אני נתקלת בטירוף, גם דרך המכשיר המקולל הזה. קופסא דפוקה עם כל כך הרבה פסיכולוגיה סביבה.. והסרט ניגן לו.. והילד הקטן של האמא, ראה את ההורים רבים ומתקוטטים, ראה את האב שיכור, ראה את האם בורחת מהבית, ואז חוזרת בשבילו, ראה את אביו בורח מהבית, ולא חוזר בשביל אף אחד.. רצה הבן לשמח את לב אמו, ראה את יגונה ולא עמד בצער.. התבייש ברצונו לעזור לה בכאבה, לעודד אותה, לכן יצא לבית סבתו לקחת בלי רשות כלי נגינה כדי לת לאימו.. נכנס הבן דרך החלון ולא דרך הדלת.. נגנב.. חושש שמא יתפסוהו.. תוך כדי שהוא מרים את כלי הנגינה ומתכנן לברוח, תופסת אותו סבתו בעת פעולה ומזדעזעת לראותו גונב מאיתה.. הבן נבהל כמובן.. רוצה להגן על עצמו ובמעשה פזיז של חוסר זהירות מעורבב עם פחד, ב-ו-ש-ה ובהלה, מעיף את סבתו לאחור לאחר שנסתה לקחת מידיו את החפץ ולא הרשה לה.. כי הרי ברצונו לשמח את אימו.. אם אימו נפלה לאחור, אל תוך מדיח הכלים, שהיה פתוח, וסכיני המטבח היו פזורים בו, לשם שטיפה.. לשם שטיפה..? הרי הם עכשיו נעוצים בתוך גבה.. והיא גוססת.. הוא נבהל עוד יותר.. אשם.. חסר אונים.. לא מבין, לא יודע מה לעשות עם עצמו.. אין תזוזה בגופו.. הפחד והשוק שתקוהו לחלוטין.. והכלי מחכה בידו.. וכל שרצה לעשות זה לשמח את אימו.. יש אנשים שגורמים לרצח שלא במכוון, מבושה, א-ש-מ-ה ותמימות. יש אנשים שנרצחים מסיבות שכאלו. לא כולם נרצחים פיזית. רובנו נרצחים נפשית. גם אני, גם אמא שלי גם אמא שלה.. שרשרת killers. ~נילי~

דרור, בנוסף למה שכתבתי היום, אני עוברת עכשיו תקופה בה אני צריכה להחליט החלטות משמעותיות בחיים. עבודה, מגורים.. במקרה ההחלטות צריכות להיות מוחלטות עד סופשבוע הנוכחי (חוזה ודברים 'טכניים' אחרים) כל זאת בליווי מספר נושאים שמטלטלים אותי ברובד הנפשי.. כמו שאתה קורא.. לקחתי אתמול שבוע חופש מהעבודה משום שהכל היה יותר מידי בשבילי.. ובפעם הראשונה מאז תחילת הטיפול (שנתיים וקצת) חשבתי להפגש עם הפסיכולוגית 3 פעמים השבוע במקום 2. היא מצידה אמרה שהיא לא תסרב להפגש פעם נוספת אך היא לא ממליצה משום שהמחשבה וההתפתחות בין הפגישות חשובה לעיבוד הטיפול. אני מסכימה איתה אך הכל יותר מידי.. אני גם חוששת שלא אספיק לעבד את כל מה שעומד לי על הלב בהקשר ולא אגיע לידי החלטה נכונה בשבילי, ובזמן.. אני אובדת עצות, לחוצה, ולא יודעת מה לעשות במצב שלי.. ההשלכות משמעותיות בעבורי היום, גם נפשית.. האם תוכל לעזור לי בהסתכלות מ'למעלה'? בתודה מראש (על הכל..), ~נילי~

נילי שלום, את מתארת איך ממצב של שלווה שהרגשת לאחר זמן רב בו לא הרגשת כך הגיע דווקא ערב כל כך קשה, שהרגשת בו כל כך מבולבלת וכל כך לבד. אני חושב שבשתי השאלות שלך את מבקשת בעיקר לא להרגיש לבד, חוששת מאוד מהבלבול הפנימי שאת חשה, שאני מבין שהשבוע פוגש גם בלבול והתלבטות לגבי עבודה ומגורים. אני בוודאי לא יכול לתת לך עצה מה להחליט בנוגע לתחומים אלו, אבל אני חושב שאולי השבוע יש טעם להוסיף פגישה נוספת עלמנת להתמודד עם ההצפה הפנימית והחיצונית שאת מתמודדת עמה. לא להרגיש לבד איתה. דרור

אוףףףףףףףףףףףףף גם אצלי המטפל בחופש.......הוא השאיר לי כרטיס עם משהו שהוא כתב לי רק עד שיחזור הוא יחזור נכון?זה קשה כל היום מחזיקה את הכרטיס עם הציור של הפרה שאני אוהבת ואני לא זוכרת איך הוא נראה יכול להיוןת שתוך שבוע לא זוכרת אותו?הוא השאיר לי הודעה בתא הקולי כדי שכל פעם שקשה לי אוכל לשמוע אותו הוא בחול ויאכול לענות לי באימייל אבל זה כואבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב שיחזור כבר אני מתגעגעת אני גוססת:-(אני כל כך צריכה אותו שוידבר שירגיע כל יום שהייתה צריכה להיות טיפול אני בוכה בשעה של הטיפול תגידו לי משהו מרגיע:-(

הי מאיה אני רואה שדרור פסח על הודעתך בטעות...אז אכפת לך שאני אנסה להגיד לך משהו מרגיע? (: אני יודעת שזה קשה, מאחר וגם לי יש הודעה עם אותה כותרת מתנוססת, ולא רק לי ולך - לא המצאנו את הגלגל אחרי הכל, הגעגוע הוא אחד המבאסים. אבל לדעתי, וחשבתי על זה לעומק, זה כשאין למי להתגעגע. תחשבי איזה כיף לך! יש לך מישהו שכל כך אוהב אותך, שהוא דואג לך לפני וכותב לך כרטיס עם ציור שאת אוהבת, ומשאיר לך את הקול שלו בתא הקולי, ועונה לך במיילים..אין ספק שהוא רוצה להיות שם בשבילך, גם עכשיו כשהוא בחופשה....ובינתיים יש לך אותנו כאן, להתגעגע ביחד, ולעודד..מקווה שהצלחתי (: (: ביי בינתיים אופיר

שלום מאיה ראיתי שדרור החמיץ בטעות את ההודעה שלך וחשבתי שחבל יהיה להשאיר את זה כך. האמת היא שאופיר הקדימה אותי - אני מצטרף אליה בהחלט לרעיון שגעגוע זה דבר שניתן להרגיש רק למישהו שקשורים אליו ושהרגש והקושי שאת מרגישה מעידים יותר מכל על הקשר המשמעותי והעמוק שיצרת בטיפול ועל משמעותו של המטפל עבורך. ולפעמים, אפילו תקופה כזו של חלל או ריק יכולה לפתע להתמלא ולהראות עד כמה התמונה היא רחבה וחיובית יותר מכפי שנדמה. אפילו כאן, אני חושב על הפספוס הזה של דרור ועל עד כמה במהירות מתגייסים עבורך, לשנות את המצב - מגיבים פה להודעתך, כותבים אליי, להסב את תשומת ליבי לעניין.. כך שאת לא לבד - לא בחוויית הגעגוע ולא מבחינת האיכפתיות והסימפטיה שאת מקבלת פה. ונקווה שזה יספיק בינתיים - עד שהוא יחזור - ואולי אפילו קצת לאחר מכן.. להתראות דוד

שלום לכם, התלבטתי עם לעלות את מחשבותי בכתב כאן - אמרתי לעצמי, ליאת עזבי אותך ממלחמות, עברת מספיק. לבסוף מה שהכריע היה הרצון לחזק את קולי שהלך ונעלם עם השנים האחרונות...אני החלטתי שאני לא מוכנה להיות יותר שותפה "לכת" ולשטיפות המח שנעשות בידי הפסיכולוגים. כמובן שאני עושה כאן הכללות ויתכן שיש צדיקים בסדום אבל דווקא אלו שחוו טיפול פסיכולוגי כושל שהביא להידרדרות שכל המילים לתארה לא יעזרו בשביל שההבנה תתפס במח האנושי. (וכאן צביאל יקירי, אני הבנתי אותך לכל אורך הדרך, אך יחד עם זאת, החלטתי שבנוסף למה שקרה לי - אני לא הוסיף חטא על פשע בכך שאמשיך בדרך של לחימה והשמעת קול בודד למען אחרים שהפכו לאזובי הקיר , אלא אנסה להמשיך עכשיו הלאה...לאחר כתיבת מילים אלו). היתה לי התנסות כושלת עם מטפלת שקשה לי לתארה בגלל שכל מילה שתכתב תתקבל על ידכם בהסתייגות ו"בידיעה" מלאה על בעיה שלי לכל ביקורת שתכתב. כמו-כן, גם ניסיון שלי לקבל עזרה מגיסתי (פסיכולוגית קלינית), בעת מצוקתי נחל כישלון והרס טוטאלי בהמשך ולו בגלל שהיה קשה לה לקבל או להשלים עם העובדה - שטיפול פסיכולוגי עלול לעיתים להביא למשבר כשלי. גיסתי שעד לאותו המקרה - היתה עבורי כמשפחה , אשתו של אחי ואמא לאחיינים המקסימים שלי הפכה באחת את עורה ונהגה בי כבחולה נפשית ע"פ כל הסטיגמות המוכרות. הפאזל התחיל להסתדר כאשר הצלחתי לקבל דברים טובים דווקא מאנשי טיפול - ללא רישיון ממשרד הבריאות, כלומר: מעו"ס קלינית ועוד... אני מודה לספי ולמרים ברנר שענו לי על שאלה 'פשוטה' שכ"כ הטרידה אותי ודרכה ניסיתי להבין מה קרה לי ומה עבר עלי (דברים משונים בהחלט). התשובה שקיבלתי- שהנזקים האפשריים מטיפול כושל עלול להביא לרגרסיה, לעצירה בהתפתחות האישית, חשדנות וחוסר אמון באנשים, התרחקות מאנשים כדי לא להיפגע והימנעות מזוגיות. (ואני לתומי חשבתי שחלתי בנפש קשה באחת מ-3 המחלות הנפשיות הקשות ביותר). בצורה הפוכה משהו, דווקא ההסבר הכנה העניק לי תחושה טובה. גיסתי לא היתה מוכנה להתמודד עם השאלה הזו שלי- על נזקים ושינויים לרעה מטיפול וככל שנידחתי ככה פיתחתי יותר ויותר את הפרעת " מינכהאוזן" (לא לגמרי בטוחה שזו ההגדרה הנכונה למצבי), והאמנתי שאני חולה ונהייתי חולה יותר ויותר , ואימצתי ופעלתי ע"פ התסמינים השונים של מחלות. ואם נחזור רגע להתחלה אזי, גם המערכת הפסיכאטרית הציבורית דחפה לי יותר ויותר תרופות (טוב שעצרתי את זה בזמן יחסית), כשהן הרחיקו אותי יותר ויותר מעצמי, מרגשותי ומכאביי. הייתי קהה רגשית ואפטית ואלה היו בדיוק הדברים שגרמו למצב שלי להמשך כל כך הרבה זמן בצורה הכי מיותרת שניתן לתאר. אותה פסיכולוגית כושלת הטיחה בי ביקורת שאני "כולי פאסדה" על ימין ועל שמאל. שכל הביקורת שלי על הטיפול ועל הרצון שלי לעוזבו קיבלו אבחנות "שהכל הם השלכות שלי ויש לי שגעון גדלות". כמובן, שאחרי אבחנות מבדלות אלו שעושים פסיכולוגים קלינים (בעיקר כושלים ומסרסרים), מביאים אותך לעמדה שאתה לא מאמין למחשבותך יותר ונשאר תלוש ואבוד בתוך הטיפול ומחוצה לה. אולי זו היתה פאסדה של אותה פסיכולוגית שקשה היה לי להתעמת עם חולשותיה (שניכרו לרוב), ומנגד עם הצלחתי החברתית והתעסוקתית??? ואם הבעתי אי- הסכמה לטיפול שלה היה זה כאילו בעצם דחיתי אותה ולא "חיבבתי" אותה כפי שחשקה?! אז אני שואלת אתכם- מדוע אני הייתי צריכה לאבד את 'קולי' ? ומה קורה עם כל אזובי הקיר מטיפולים אלו? היכן הם נעלמו / נקברו? מדוע אין מי שישמיע את קולם (פסיכולוגים קליניים, ארגונים וכו'יב)? מי יפצה אותי על 4 שנים- ארבע שנים מגיל 31 ועד 35 שהם השנים החשובות והמכריעות בבניה ובביסוס החיים? מי יפצה אותי על 4 שנים של רגרסיה חמורה מנשוא שאת ההרס שגרפה סיבבה לא ניתן לשקם? 4 שנים שהחלו מאיבוד קול (תרתי משמע), לא יכולתי כמעט לדבר ובכלל כל מה שקשור להביא את רגשותי ומחשבותי עד שבתהליך הדרגתי ועצמאי בלי שאדע איך לטפל - בגלל שלא ידעתי מה עובר עלי (הרי האמנתי שאני סכיזופרנית לכל הפחות או שנפשי התפצלה). תהליך כל כך איטי שקצת חזר אלי צלם אנוש היום ואני מסוגלת לדבר, לחשוב ולהרגיש- מה שנאי מרגישה וחושבת כיום זה כבר סיפור אחר. אני משערת שיכולתי עוד כאן להמשיך ולכתוב עד מחר - אבל באמת שחבל לי על הזמן ועלי לחזור ולהתפנות לחיי ולנסות להצילם. ליאת

ליאת שלום, אני שומע הרבה כעסהנובע מכאב שאת ככל הנראה חשה. חלק מהכאב הזה הוא על ההרגשה שלך שלא שמעו אותך, וגם כאן את חוששת שאם תאמרי את שאת רוצה יראו אותך רק כקטגוריה אבחונית, שאני אמהר להבין מה קורה לך, מבלי באמת להקשיב. תחושה שכזו אני מניח גורמת להרגשת איום, הרגשה מותקפת, אולי גם של חוסר אונים. שאל מולה נותר לך רק לתקוף חזרה, לתת גם לי לפסיכולוגית שלך ואולי לפסיכולוגים אחרים להרגיש מעט ממה שהרגשת - שאת שפטת אותם, יודעת עליהם הכל מראש, על כולם ללא היכרות עמם. אני מניח שכרגע זוהי הרגשתך, אני מקווה יחד איתך שאכן תצליחי להרגיש טוב יותר עם עצמך ואולי בתוך כך גם עם עולם הפסיכולוגיה, שאני לפחות מאמין שאין בו רק רע. דרור

ליאת... מאחר שדברייך מועתקים מהיכנשהו (צביאל? הרי מדובר בצביאל רופא, לא? והוא לא שותף כאן כמנהל ו/או כמשתתף בפורום בכל צורה שהיא... לפחות לא נתקלתי בו כאן בשבועות האחרונים) קצת קשה להתייחס אליהם בהקשר הנכון... אבל אני רוצה לספר לך, שהתנסויות כושלות היו גם לי. למען האמת, מגיל 15 בערך אני מטופלת. המטפלת הנוכחית שלי היא המטפלת השלישית שלי... בין לבין היו נסיונות כושלים נוספים להתחיל טיפול - הם לא הגיעו רחוק, נפלו אחרי 1-3 פגישות היכרות ראשונות. וזה לא כולל את כל הפסיכיאטריים שעברתי, עד שמצאתי את הנוכחי... אז אני חושבת, שאחרי 4 השנים שלך, רק 4 בעיניי, יש לי דעה לא פחות מוצקה משלך. אבל לפני כן - אני מסכימה איתך, שלעתים טיפול פסיכולוגי עשוי להזיק במקום להועיל. האם מדובר במשהו שניתן להסיק מן הפרט אל הכלל? לחלוטין לא! בדיוק כפי שלא ניתן להסיק, שכל אחד ואחת יכולים להרוויח משהו מטיפול פסיכולוגי דינמי באוריינטציה אנליטית. בדיוק זו הסיבה, שיש היום כל-כך הרבה שיטות (CBT, פסיכודרמה, טיפול באומנות, זאותרפיה וכו'). "מינכהאוזן", אגב, זו הפרעה שבה אנשים פוגעים בעצמן בכוונה תחילה כדי לקבל טיפול... האם פגעת בעצמך? גרמת למצב שבו יהיה צורך באשפוז, למשל, כשבפועל היית בריאה? אנשים עם סינדרום מינכהאוזן מסוגלים להרעיל את עצמם, למשל, כדי שיאשפזו אותם ויטפלו בהם... עשית לעצמך דברים כאלה? והכי חשוב - איבדת את קולך כי היית מוכנה לוותר עליו, כנראה!!! כי אני לא מוכנה לוותר עליו, וזה לא קורה לי!!! מעולם לא ולעולם לא!!! לא הסכמתי מעולם לקחת תרופות שלא נראו לי, גם אם ניסו לשכנע אותי שזה הכי נכון עבורי!!! מי יודע יותר טוב ממני מה הסימפטומים שלי?! מי יודע יותר טוב ממני מתי טוב טוב לי ומתי רע לי?! ואולי היית זקוקה למסכת התלאות הזו כדי להבין, שרק את אחראית לגורלך, ולא אף-אחד אחר?! קל, קל מאוד אפילו, להאשים את כולם בעוד שאת קורבן של המערכת... ולא, אני לא חושבת שהמערכת לעולם לא טועה... לצערנו הרב, טעויות קורות כל הזמן, ואנשים צריכים לעמוד על שלהם ולהילחם על זכותם להיות מי שהם באמת, ולא עוד אבחנה שגויה... אבל העובדה שזה נמשך 4 שנים מעידה, שאולי - רק אולי - היה לך נוח במקום הזה זמן מה, עד שהבנת שבעצם זה לא טוב לך יותר. להאשים את כולם זה קל... לקחת אחריות זה כבד... ואני יודעת... גם אני נתקלתי בקירות אטומים לעתים. אבל לא וויתרתי כשחשבתי, שמישהו טועה מולי, נלחמתי עם כל מה שיש לי... עם כל הכלים שלי גם כשהשפיות שלי היתה ממני והלאה (כן, אני באמת חולה... לא עשו ממני כזו)! כי, כאמור, לא יכול להיות שכל העולם אשם ואני תמיד הקורבן! זה מאוד נוח לחשוב ולהאמין בזה... אבל זה רחוק מהאמת, לגבי כל אחד.

אם אני אני אז אני מרגיש צורך להיות עצבני ממורמר וכועס נורא מול מטפל ואפילו עליו, וככה לא מנומס להיות וזה אולי גם יפחיד אותו ואותי ויפריע לטיפול אז יוצא שאני מנומס ושכלתני אבל אז אני לא אני והטיפול לא אמיתי לא משנה כמה זמן הוא נמשך. מה דעתך?

דוד חמוד אתה חושב שמטפלים מחפשים נימוסים? אם לא תוציא את הכעס בטיפול איפה כן? אל תדאג הוא יעמוד בזה ופעם ראשונה אולי מישהו יקבל אותך עם כל הזעם והכעס וזה לא הופך אותך ללא נחמד או מנומס זה עושה אותך בן אדם:-) בהצלחה

דוד שלום, אני חושב שתאה מעלה שאלה חשובה בכלל ובנוגע לטיפול שלך בפרט. אתה מתאר קונפליקט בין הרצון שלך לכעוס, להרגיש שאתה יכול, שזה בסדר, שיעמדו בזה ושאתה תעמוד בזה. מנגד אתה חושש ומנסה להגן עליך ועל המטפל, גם במחיר של הרגשת זיוף מסויימת, שזה לא אתה באמת. אני חושב ששני החלקים הללו הם אתה, אני מאמין שכשתרגיש מספיק בטוח בטיפול להביא גם את הצדדים הללו בך אתה תביא אותם, ואז גם תוכל להיווכח שזה בסדר, שהפעם ניתן לשמוע אותך. ואולי תצליח לגשר על הפער בין הקצוות הללו, ולמצוא את האמצע בו אתה יכול לבטא את עצמך, מבלי לחשוש לפגוע ולהפגע ובלי הצורך להעמיד פנים שאתה מישהו אחר. דרור

היי, אני בת 26 ומאוד מרירה. בעבר לא הייתי מרירה ואף ניסיתי להתרחק מכך. פרגנתי לכולם, שמחתי בשמחתם של אחרים. אימצתי גישה אופטימית, האמנתי באופטימיות. בשנים האחרונות אני פשוט מרירה מאוד, אני לא מתכוונת בזוגיות דווקא אלא בעיקר מבחינת קריירה. אני רואה איך חברים מסוימים שלי מצליחים מאוד, ואני אומרת לעצמי "גם אני יכולתי" ואני מנסה ומנסה וזה לא הולך והם ממשיכים להצליח ולהיות מאושרים ושמחים עם חיוך דבוק על הפרצוף שלהם, אני כולי מלאה מרירות וקנאה, אני מקנאה כשמישהו אחר מצליח, אני מקנאה ומרירה על דברים ממש קטנים. אני לא מדברת עכשיו על החלפת מקצוע אני נמצאת בדיוק במקום הנכון, אבל ההצלחה עוד לא ממש הגיעה. אני מנסה ומנסה ובינתיים מגיעים כישרונות צעירים וחדשים ומצליחים יותר ממני ואני מתמלאת בקנאה. בנוסף אני מרירה על דברים שלא הספקתי, על דברים שאולי לא אעשה... אבל אני לא מצליחה להשתחרר מזה. והמרירות אוכלת אותי ובשלב מסוים זה גם יוצא ממני החוצה וזה מרחיק חברים. כל הזמן יש לי תלונות, וקיטורים, ומרירות. ואת הקנאה אני מנסה להסתיר אבל איך אפשר להסתיר קנאה כשמרירים? אז איך נפטרים מזה? ניסיתי לאמץ גישות "חיוביות" אבל איך אפשר להיות חיוביים כשכל פעם שנדמה לך שאתה מתרומם אתה בעצם לא. וכל היתר כן. אני מתעבצנת כשאנשים שמחים מידי לידי, כי הולך להם. והם מרוצים. כל היום אני עוסקת במרירות.

שלום לך, תחושת הקנאה שאת חווה בזמן האחרון המקשה עלייך להינות, ולהרגיש טוב עם עצמך היא תחושה קשה. חשבתי כשקראתי את דברייך האם את יודעת להצביע על התקופה בה התחלת להרגיש כך, שהרי ציינת שבעבר לא הרגשת כך. חשבתי גם שאני מסכים איתך שלא ניתן לכפות מחשבות חיוביות, כשההרגשה הפנימית רחוקה מהן. כשאת מרגישה עצמך נשארת מאחור למרות כל המאמצים שלך. כשכבר בגיל 26 את מרגישה תחושות של החמצה, תחושות שהיית יכולה לעשות, ובעיקר צורך בלתי פוסק להשוות עצמך לאחרים ולהרגיש מרירה. אני חושב שפנייה לטיפול בעת הנוכחית יכולה להיות משמעותית מאוד. היא יכולה לאפשר בחינה של השאלה מדוע זה התחיל כמו גם דרך לנסות ולהתמודד עם התחושות הקשות שלך כלפי עצמך ובהשוואה לאחרים. בהצלחה, דרור

לא הרגשתי כך כשלא הרגשתי תחרות. בתחילת דרכי היה לי יתרון, שהיה לי יותר ניסיון ועם זאת הייתי מאוד צעירה אבל בשלב מסוים עם השנים קצת נתקעתי. עכשיו יש לי יותר ניסיון בתחום אבל התחום גם ככה מאוד קשה וכל כך הרבה אנשים מוכשרים ומוצלחים סובבים אותו, יכול להיות שאיבדתי את התכונה שיש להם, אולי אני לא "מספיק". עכשיו אני מרגישה תחרות מאוד גדולה, עם אנשים בגילי שמצליחים ואנשים צעירים יותר שרק נכנסים לתחום, ואני מתקרבת לגיל השלושים (אי אפשר לומר שאני רחוקה משם כי השנים האלה עוברות מהר) ואז אני מסתכלת על החיים שלי ושואלת את עצמי שאלות כמו מה יהיה ואיפה אהיה בעוד כך וכך שנים, ויש הרבה דברים שלא הספקתי, למשל לא סיימתי את הלימודים עדיין ואני תוהה אם זה אי פעם יקרה. ואז אני רואה את חבריי מסיימים ומקבלים את התואר שלהם, אני שואלת מתי אני אסיים אם בכלל? מתי אקבל את התואר שלי, אם בכלל? עוד לא עשיתי את הטיול הגדול שלי לחו"ל (נסעתי לנסיעות קצרות אבל לא כאלה בשביל לקחת "הפסקה"). אני כל הזמן במגמת חיפוש עבודה, אני עובדת במקום שרוב העובדים צעירים ממני... כשאני הייתי בגילם אפילו לא הייתי קרובה ללעבוד במקום כזה. איפה הם יהיו כשהם יהיו בגילי? אני מרירה פשוט על כל דבר, על אנשים שמצליחים, על אנשים שצעירים יותר ממני, אני מרגישה זקנה ומרירה, כל הזמן מקטרת, כל הזמן עסוקה בכל מיני רפשים, מציאת סיבות למה זה ככה, אני לא מרגישה מספיק מוכשרת מול ים הכשרונות הצעירים החדשים, אני מרגישה שכל השנים האלה שאמנם עברתי בהן תהליך חשוב שהייתי ככל הנראה צריכה לעבור אותו, מצד שני הן קצת התבזבזו, לא עשיתי בהן שום דבר משמעותי, רק איזה תהליך שאחרים לא עברו אותו. כל הזמן איזה מאבק, אולי אני סתם מתרצת את זה בתהליך אבל אולי גם סתם בזבזתי את כל השנים האלה לחינם ועכשיו כשאני לקראת שלושים אני ממורמרת על החיים שלי ועל עצמי. יש לי כמה חברים שהתרחקו ממני כי כל פעם שהיינו מדברים ישר התחלתי לקטר ולהתלונן על כמה שזה חרא ומסריח וכמה שאני זקנה ומה לא הצלחתי לעשות ומה לא הספקתי. הפחד שלי הוא שככל שהשנים יעברו אני אהיה יותר ויותר מרירה שאני אהפוך למה שהגעיל אותי. שואלים אותי בת כמה אני ואני מתביישת להגיד כי אני מרגישה זקנה בלה. אני זוכרת בברור בגיל עשרים שלא הייתי מרירה, העולם נראה לי הרבה יותר "פתוח" ומזמין, עם השנים אני מרגישה כמו איזו אפסית שלא עשתה כלום עם החיים שלה, לכאורה עשיתי אבל זה לא מהותי ממש, בקושי יש לי עבודה יציבה, כל המאבקי השרדות האלה שעשיתי, אולי הכל זה סתם. התחלתי טיפול לא מזמן אולם לצערי הטיפול נפסק, אני מעדיפה כרגע לא לפרט מדוע. אני יודעת שאסור להשוות את עצמך לאחרים, בפרט כשכל אדם הוא אינדבידואל. אני יודעת שלמשל, החברה המוצלחת שלי והאמביציוזית, עושה את זה ופועלת כך משום שכך היא. וגם על זה אני מרירה, למה אני לא? כי אני אחרת. אבל למה לא בכל זאת? למה אני לא יכולה גם? למה אין לי את התכונות האלה? ואם יש לי, למה הן לא ככה? למה ולמה.

שלום, יש לי מאין הפרעה כזאת לא הגיונית שאני לא יכולה לאכול אצל אנשים אחרים, או אוכל שנותנים לי אנשים אחרים, יש לי תחושת גועל מזה, ואם הדבר יהיה אצלי בבית ויקנה על ידי אני אוכל לאכול אותו. בגלל התופעה הזאת ותחושת הגועל שלי אני גם לא אוכלת טוב אני מאוד רזה ויש לי חוסרים בגוף רק כי אני בררנית בצורה נוראית באוכל. האם זה קשור לOCD או איך בדיוק אפשר להגדיר את זה, את ידיד שלי איבחנו כ OCD והוא אמר שאפילו לו אין חרדות כאלה לגבי אוכל ושהוא חושד שגם אני כזאת. האם יש צורך ללכת לאבחון? ואם כן איפה אפשר ללכת באיזור תל אביב?

מ. שלום, נשמע לי שהקושי שלך לאכול, פוגע באיכות חייך באון משמעותי. בין אם במשקל שלך, בין אם בבריאות ובין אם בנוחות שלך להתארח או לאכול בחברת אחרים. בשל כך נראה לי כי תשומת הלב שאת נותנת לכך כעת היא חשובה, ואני חושב גם שיש לטפל בכך על ידי איש מקצוע. במסגרת הטיפול תוכלי לקבל גם אבחון רציני ומעמיק יותר. ייתכן וישנם גוונים של ocd שאת סובלת מהם אך לשם כך איש מקצוע יצטרך לברר מדוע את נגעלת, מתי זה התחיל ועוד על מנת לקבוע האם זהו OCD. דרור

קישורים ממומנים שלום לך. תודה לך, על התייחסותך. (בקשר לפסיכולוג שלא ביקר בטיפול נמרץ). אתה מציע, להביא את הנושא לשיחה. אכן, דיברתי על אכזבתי בעת בואו לבקר. (והיתה לי השערה, שהגיע בגלל שהמכרה המשותפת דיברה איתו וגם אני דיברתי בטלפון ואמרתי, שאני מצפה לו). והוא גם אמר: "היא נתנה לי להבין, שטוב שאבוא". נראה לי מוגזם, שאדבר איתו גם בפגישה טיפולית. הרי קיבלתי את התשובות שלו. מה הוא יכול להוסיף? (אני פשוט מזכירה לך: הוא אמר, ש"לא הסתדר לו, וגם לא היה בטוח שטוב שיבוא ) לא בטוח? למרות שאמרתי לו, שאני מצפה לו? אם אעלה זאת שוב בשיחה הטיפולית, (לא עשיתי זאת בפגישה האחרונה שהייתה השבוע) זה נראה לי שאני מגזים. שאני "קודח" במקדחה, במקום, שיש כבר חור... מצד שני, קשה לי ההימנעות שלו מביקור. אני רק מלקה על חטא, שאני כל כך הייתי זקוק לביקור שלו. חשבתי שיתגייס לבקר, מייד עם האישפוז וזה לא קרה. הוא מבלבל אותי, מאחר והוא עשה בעבר הרבה מאד דברים, שהם הרבה מעבר למה שמצופה ממנו, כפסיכולוג. (הטיפול הוא פרטי). נדמה לי, שפשוט, הוא פספס פה. היו לו הרבה מאד דברים אולי במשך 8 הימים, והוא אולי "טבע" בים העשייה, ופספס את הרגישות למטופל שלו. או אולי הוא באמת הקשה על עצמו, אם ראוי שיבוא, (אבל אמרתי לו פעמיים.... ואני היא זו שטלפנתי מבית החולים פעמיים לעדכן אותו...) למה חשוב היה לי כל כך שיבוא? אולי הלבשתי לו אדרת, שהוא לא היה רוצה בה... וזה מאד עצוב לי. עמית *הסיבה, שאני עדיין מתעקש על תשובתך, נובעת מתחושת האכזבה הרבה מהתנהלותו, ומאידך, מהתנהגותו האחרת, בה הוא מפגין הרבה מאמץ לעזור לי.

עמית שלום, נראה שאי ההגעה של המטפל שלך לבית החולים עדיין מעיקה ולא נותנת לך מנוח. במובן זה יש לה מקום לעלות בטיפול. טיפול, לדעתי אינו סוג של בית משפט בו יש להצדיק התנהגות כזו או אחרת. אלא זהו מקום בו ניתן לנסות ולהבין אירועים שקורים מחוץ לטיפול ובעיקר בתוכו. לכן לדעתי אני חושב שתהיה זו החמצה אם הנושא לא יעלה ביניכם שוב, עד שהרגש שעלה בך יקבל מקום, התסכול האכזבה והבלבול. עיבוד כזה של האירוע יכול להביא למקום משמעותי ביותר, אבל שוב לא מתוך רדיפה אחר מי אשם ואחראי ומי לא. דרור

דרור המטפל שלי בחופש ואני קורסת. ביום ראשון שעבר זה היה מבאס, ביום שלישי זה נעשה קשה ביום חמישי מייאש והיום כבר בלתי אפשרי. כואב לי בכל נקבובית בגוף, ואני לא מסוגלת להרגיש כל כך לבד..השאלה היא למה אני מרגישה כל כך לבד? כשהוא היה הרגשתי שהוא ממש איתי ושאני ממש איתו, ושהכל מצוין בפעם הראשונה בחיים שלי, שאני באמת משחררת..וזה התוצאה. ככה מרגיש כשבאמת מרגישים..אז לא רוצה להרגיש. אני לא יכולה להפסיק לבכות, וכל כך עצובה. דווקא בתקופה הזו אני לא לבד, חלק מהמשפחה כן איתי, וחברות שלי שם מאוד, ובכל זאת הכאב הזה קורע, וכשאני לא כואבת, אדישה - לא מצליחה להכין עבודות סיום סימסטר, לא מצליחה לחשוב על כלום, רק עליו. חייבת לפרוק קצת מכל זה, חייבת להרגיש שאני לא לבד, אבל הוא לא פה.

אופיר שלום, התחושה שלך שהמטפל חסר לך, מרגישה לך כעומדת במנוגד לתחושה שהייתה לך לאחרונה שאת מרגישה טוב ומצליחה לשחרר. אבל את כותבת גם שלאחרונה את מצליחה להרגיש יותר בתוך הטיפול, בתוך הקשר, וייתכן שהכאב שאת חשה עכשיו קשור גם לתחושות הללו. למעשה אני מנסה לומר שייתכן ועדיין כואב לך כבעבר על הפרידה ממנו אבל היום אולי, ואת זה את יכולה אולי לומר טוב יותר, זה בא ממקום אחר, לא רק מקושי לשחרר ופחד להינטש, אלא דווקא מתוך רצון שמקום טוב שאת מרגישה אותו לאחרונה ימשיך. לא קל להתמודד עם חופשה של אחר משמעותי עבורך, אבל אולי שווה לחשוב שוב האם משמעות הקושי הזה הוא ששום דבר לא השתנה או שזה בא דווקא ממקום אחר. ייתכן אפילו שניתן יהיה לדבר על זה בפגישתכם הבאה. דרור

סיוט סיוט ועוד סיוט זה כל מה שיש לחיים האלה להציע בלילה ביום בצהריים בערב דקה בשפיות היא כמו לא אפשרית "חיים" אלק מי מסוגל להאמין עוד שאפשר לחיות רק נושמים אבל כל כך מתים

נקודה שלום, את מביעה ומביאה את הייאוש שלך בדברייך. תחושה שאין מנוחה מהכאב שרודף אותך כל היום, כל יום. אבל שמעתי בדברייך גם את הכמיהה הכל כך מובנת לדקה אחת של שקט, של מנוח מעצמך ומהכאב. כרגע את מרגישה שהיא לא אפשרית, שכמעט ואין לך תקווה שהיא יכולה להיות. ייתכן שברגעים אלו, בתקופה הזו את זקוקה למישהו אחר שלא יתעלם מהכאב והייאוש שלך אבל יוכל לשאת עבורך גם את התקווה, תקווה שגם את שותפה לה, עד לרגע בו תוכלי גם את להרגיש אותה ביתר עוצמה. דרור

לא יכולה יותר פשוט לא יכולה. מחזיקה את כל הכאב בקופסא רק מהפחד שמשהו ישתחרר החוצה ואז אצטרך לשבת על הריצפה כדי לאסוף הכל. כאילו אני נושאת מליון קופסאות ומספיק בתזוזה אחת כדי להפיל את הכל. הכאב הוא כתהודתו של תוף מרים שאינה נשמעת דווקא אלא מורגשת בחלל הלב. שמישהו יציל אותי מעצמי אין לי מקום בתוכי. בכל כוחי המדולל מבקשת ע - ז - ר - ה. כמה קשה לי להגיד "זקוקה" הלוואי ויבוא כוחי לדבר בטרם אגווע למוות.

סנקה שלום, הכאב שלך, הצורך ש/לך בעזרה, למרות הקושי שלך לומר זאת עובר בכל מילה ממילותייך. את חשה שבתוכך יש משהו כה נפיץ, כה מכאיב שכל אי זהירות מצידך, אולי כמו דיבור תגרום להתפרקות כללית. זוהי תחושה קשה להרגיש עד כמה את כמהה לעזרה, אולי גם עם ידיעה שזה מצריך שיתוף, והזזה של אותן קופסאות, ומנגד הפחד הכל כך חזק מהתוצאות של הדיבור, של ההזזה. אבל, ממש כפי שאני חושב שאת לא צריה להישאר לבד עם הכאב שבפנים, אני חושב שאת גם לא צריכה להישאר לבד עם האמביוולנטיות הזו שקיימת בתוכך. כרגע אני חושב שהיכולת לשתף בה יכולה לעזור לך להרגיש פחות לבד, לשרוד את האמביוולנטיות הזו. כך שבהמשך תוכלי אולי גם ליצור את המגע שאת כה זקוקה לו. דרור

אם אתן מילים, לא ברורות אבל מילים, למה שאני צופה בתוכי, אני יכולה להגיד שיש מן תחושה של הגנה, מזוייפת, מלאכותית, ובכל זאת - הגנה, של - נכון, נורא כואב אבל זה בתוכי, אי אפשר לגעת אף אחד לא יכול לקחת ממני זאת – בכוח! הבחירה שמורה רק לי. באופן פרדוכסלי אותה הגנה לכאורה, אותה הרגשה שאני אדון לרגשותי, היא בעוכרי. שהרי בסופו של דבר אני נשארת עם הדימום הזה לבד. כאילו הכל מוחזק ביחד בחוטי שני דקים ששורטים אותי בתוכי, אבל לפחות הכל מוחזק ביחד שום דבר לא נשפך החוצה לחלל בלי שיהיה מי שיחזיק אותו. מתה מפחד להרפות קצת ואז זה שמולי ירגיש שקשה לו, לא ברור לו, לא נוח לא ועוד כל מיני תחושות. ואז אני רצה לסדר הכל כדי שחלילה מישהו לא ירגיש לא נוח מהכאב הזה שלי. העומס הפנימי הוא כל כך עצום שרוצה לאבד (לא לעבד) אותו. ממה מתחילים, איך עושים נקיון לכל כך הרבה לכלוך, זוהמה, חוסר סדר, כל כך הרבה בלבול, רק מתחילה לחשוב על הבלבול וכבר מתבלבלת – תחושה של אימה. מרגישה שכמו תמיד אשאר עם הכל לעצמי, שאמות עם כל הזכרנות, הכאבים לבד. כאילו יש בתוכי המון אך אין כלום, הכי קרובה לעצמי אך לא מרגישה אותי, הכי פוחדת אך הכי בשליטה, הכי רוצה לבכות לבכות לבכות אך הכל עצור באחת הקופסאות החשוכות. הכי רוצה מישהו קרוב והכי פוחדת שיגעו בי. הכי רוצה לדבר, לצעוק, אך כאילו מישהו סותם את פי. הכי רוצה להגיד אני חלשה, פגועה, כואבת, זקוקה ועוד זקוקה, אך לא מרשים לי בתוכי להיות חלשה, כנועה, נזקקת מתרפסת. המאבקים הפנימיים שוכחים שיש כאן בן-אדם שרק יחליטו כבר. המשפט אבדה לי דרכי, כלקוח מאיזו סדרה בכיינית, אך בכל מובן המילה התוכן והמשמעות – אבדה לי דרכי. לא יודעת מה קרוב מה פוגע, מה אמיתי או דמיוני, מה מפחיד או בטוח, כאילו המקום היחיד הבטוח שלא מפחיד הוא בתוכי ובו בעת המקום הכי מפחיד הכי נורא ולא בטוח הוא בתוכי. מבחוץ העולם נראה כמתנהל על סדרו ולא לוקח חלק בכאוס שבי. כל כך מביש להיות חלש, להתכופף באות כניעה לזה שמולי ולהגיד – אני זקוקה לך. לא האמנתי במובן המקובל של המילה, שיש דבר כזה שנקרא פלאשבק, פתאום אני חייה יותר פלאשבקים ממציאות של כאן ועכשיו. אני חייבת להתריס ולהודות שזה אכן גיהנום לחיות משהו בפעם אחר פעם כשלא יכולת לחיות אותו גם בפעם שזה קרה. איך מסבירים לאנשים שאתה חי בסרט. יש משהו לא הגיוני במה שאני עומדת להגיד – הבלבול הוא סוג של סדר, סדר ברור לי עם כל הבלאגן שבו, לקחת את הבילבול ולנסות לעשות בו סדר אמיתי – פחד מוות. פה אני יודעת לפחות ש - "זו הכלה", ומצד שני בלתי אפשרי לחיות כך, ישנה את האפשרות השמורה למין האנושי בלבד – התאבדות, וישנה האפשרות האחרת – להתרסק לגמרי, להיעזר באופן גחמני ונאלח באחר – להיות שפופה עד כי לא ישאר בי טיפה של כבוד עצמי. ויש את הרצון - מה שמבקש הבתוכי - להרפות, שיעטפו אותי, יטפלו בי, שאהיה לרגע חסרת אונים וחלשה מבלי שהאחר ישתמש בכך כנגדי, רוצה לרגע להוריד את כל ההגנות, הציניות, המאבקים, הלוחמנות המתישה, להיות מחובקת ברכות, להרגיש בטוחה, קרובה, להרגיש שהאחר חזק כי הוא מקום בטוח ולא בגלל שהוא מאיים, להיות מנוחמת, לבכות כי כואב, רק להיות לרגע מישהי שמעולם לא הייתי - ילדה. המציאות טופחת על ליבי ומזכירה - כשהיית ילדה מעולם לא ביקשת להיות גדולה כי תמיד היית גדולה, עכשיו משאת גדולה אינך יכולה לבקש להיות ילדה כי מעולם לא היית ילדה. הבנה כואבת - איך אפשר להשתוקק למשהו שאני לא מכירה בתוכי, איך אפשר לערוג ולכסוף לזכרונות ולרגעים לא שנשכחו – פשוט שלא התקיימו. פוחדת להתחיל להרגיש משהו מכל מה שחוויתי בחיים, פוחדת שההדחקות וכל מה "ששמר" עלי יתמוסס ושכל הרגשות בעיקר הכאב יהיה כבר "כואב כי". כרגע הכל כואב בלי קישורים לכלום, זה כמו כאב בחלל האוויר שהוא נטול אחיזה, פוחדת פחד מוות שכל מה שנשכח, הודחק יחליט פתאום להופיע. לא אוכל להתמודד עם זכרון המלווה ברגש. מנסה ליצור לעצמי מערכות הגנה ווירטואליות - אם לא אדבר אם אבלע את הרוק הכל ישאר שם בפנים. זה לא אנושי שכל מה שלא הורגש במשך חיים שלמים יחליט פתאום לצוף. מבחינתי הכאב בתוכי הוא סוג של תמרור אזהרה המתריע על סופה שעומדת להגיע, סוג של אוריקן - שכחו לבנות עבורי מקלט - אין לי אין היכן להסתתר. אני חשה ברוחות הראשונות המבשרות על בואו. מתחננת לבפנים שלי - בבקשה לא רוצה להרגיש לא רוצה לזכור לא רוצה לדעת לא רוצה להיות בשום מקום שלא הייתי לא רוצה להבין לא רוצה סדר רוצה בלאגן לא רוצה שיחשבו שאני משוגעת. לא רוצה לכעוס על אף אחד למעט עצמי. לא רוצה לפגוע ולא להיות קורבן. האבסורד הוא שחקר השיגעון מעסיק חוקרים רבים - הסברים לשגעון לא חסרים, דווקא יש מיתון נוראי לאלה המסבירים את השפיות. אני נזכרת בדבריו של ניירון "ספק הוא בעיני אם חיים שקטים ונטולי טלטלות היו הולמים אותי ועם זאת - אני משתוקק אליהם, אך זה בלתי נמנע, מכאיב כמעט שהעבר הופך מעין שיר קינה על ההווה ואני מוצא את עצמי מחפש את העתיד שמעולם לא הגיע" סנקה

יקרה כאב לקרוא אותך אני מדמיינת אותך שקטה כזו רק לוחשת באצילות שזקוקה לעזרה... למרות הכאב שבמילים שלך יש בהן משהו מלטף לא צועק רק מבקש..... אני מכירה את זה שקשה להגיד זקוקה או צריכה אבל אף אחד לא יבקש עבורך:-( אני חושבת שדרך התשובה של דרור את יכולה לראות שאם מישהו אנונימי שלא מכיר אותך כמו דרור היה אליך רך מבין ומלטף....תחשבי מה תקבלי מאנשים שמכירים אותך וממש איכפת להם ממך:-) שולחת לך יד מלטפת:-) בילבי ילדת הברזל

:-))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))) סנקה מה קורה?? פעם מזמן מזמן הייתה פה מישהי בשם 'סתם' וההודעות שלך מזכירות לי אותה:-)זו את? גם אם לא אז בכל מקרה ברוכה הבאה לפורום...... אם זו את אז ברוכה השבה אלינו מארצות הקור וכמובן השאלה : לאן נעלמת??? :-))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))))

שלום, אז ככה.. אני בחורה בת 33, אובחנתי כסובלת מדיכאון קליני כבר למעלה מ- 13 שנה ומטופלת בתרופות (אצל רופאה פסיכיאטרית). עברתי בערך את כל הכדורים נוגדי דיכאון וחרדה..חלקם עזרו יותר וחלקם פחות. גם היום אני מטופלת, ואין ספק שמצבי טוב יותר מימים אחרים. יש לי נסיון לא מועט בטיפולים פסיכולוגים... בערך מגיל 15, חלקם בני שנים, אצל מספר מטפלים. אינני מטופלת כבר כ- 1-1.5 שנים. והייתי מעוניינת לנסות לחזור לטיפול לזמן קצוב (אולי). אודה לכם אם אוכל לקבל המלצה למטפלת באזור השפלה. באופן פרטי (זכאות קופ"ח נסתיימה לי מזמן). האמת...כבר התחלתי לחשוש אפילו מללכת לטיפול..2 הטיפולים האחרונים היה לי מאוד קשה להפסיק (המטפלות התנגדו להפסקת הטיפולים וכח הרצון שלי בקושי עמד לי). אשמח לקבל המלצות. תודה מראש. אור

אור חן שלום, החשש להכנס לטיפול שוב הוא מובן. את מרגישה שזה נכון לך אך גם חוששת שמא יהיה לך קשה לצאת מהטיפול. זוהי התלבטות לגיטימית, אגב, גם בתוך הטיפול. לגבי המלצה, את יכולה לבקש גם מהפסיכיאטרית אצלה את מטופלת. מעבר לכך במידה ולחברי הפורום ישנה היכרות עם מטפלים טובים מאיזור זה אני מניח שהם ישמחו לחלוק איתך את ניסיונם ולשלוח לך למייל האישי. דרור

טוב אז הוא בקרוב כבר לא יהיה בעלי....התחתנו לפני שנתיים אני בת 25 הוא 38 זה נישואין ראשונים שלו....לאחר 4 חודשי הכרות.אנחנו מחברה שמרנית ולכן לא שכבנו לפני ולא יכלתי לדעת שלא נמשך אליי...אך מעולם לא אמר לי אוהב אותך וגם לא הראה במיוחד.התחתנו מייד לאחר מלחמת לבנון שנייה הוא היה עצבני בתקופת מלחמה ולכן יחסתי את החוסר יחס חם שלו אליי למלחמה. בכל אופן בעלי מעולם לא הראה משיכה כלפיי והיינו שוכבים רק פעם בחודש....היה לי גוף יפה כשהתחתנתי אך תוך כמה חודשים הוספתי 10 ק"ג....אך גם מהתחלה לא רצה בי כלל וכל הזמן תירץ בתירוצים כמו בגלל שהוא לא עובד....בגלל עיקולים בבנק ושהוא מודאג מזה....(הוא טוען שהעיקולים נהיו אחרי חתונה וסיפר לי עליהם חודשיים שלוש אחרי חתונה) בגלל אביו החולה......בכל אופן גם כשהחל לעבוד וגם כשהייתה מטפלת צמודה לאביו וגם כשהיינו יוצאים לבד למקום מבודד היה לוקח לפחות 6 שעות עד שמתחיל משהו.....בכל אופן אנו מתגרשים עכשיו...(גם מסיבות אחרות)......לפעמים היה אומר לי בגלל האופי שלך וכששיפרתי דברים שהיה אומר לא היה עוזר כלום מבחינת משיכה......בכל אופן הוא כעס עליי לפני כמה ימים....אני בבית אימי קללתי אותו שהוא אימפוטנט פתאום אומר לי אף אחד לא ירצה אותך יש לך פרצוף תחת עם אחרת אני יכולך לשכב 10 פעמים ביום. לכאורה התחתנו מרצון...הוא קבע שהוא רוצה להתחתן אחרי 3 פגישות ....כנ"ל בתקופת לימודיי היתי אצל הוריי דבר שסיכמנו מראש....וסופי שבוע חוזרת......ותמיד היה מעונין שאחזור וגם אם אני אומרת שיורד גשם או חם מאוד לא היה מוותר והיתי מחכה שעה באוטובס כדי לחזור אליו....והוא היה יושב ובוהה בטלויזיה...שעות על גבי שעות ככה......אני באמת חושבת אולי אני כ"כ מגעילה אותו? הוא פשוט שבר לי את הבטחון העצמי לרסיסים..... בעלי נמוך ממני וגם לא נראה טוב במיוחד....אך כל זה לא יכפת לי היתי נשארת איתו אם היה מכבד אותי אוהב ומראה משיכה כל זה לא היה.....הוא התחתן בגיל לא צעיר......והרגשתי כאילו הוא רוצה להתחמק מכל אחריות גם פרנסה...גם חובה לספק מינית....והיה מתעלם כמעט מהוריי.....וזה דבר שלא היה נראה כך לפני.....כשאני והוא ישבו לפני חתונה ואחי היה חוזר מאיפשהו...היה מדבר איתו צוחק איתו......פתאום שינה עורו אחרי חתונה ואומר אל תדברי עם אימך יותר מדי אל תדברי עם אחיך יותר מדי(מדובר באח יחיד אין לי אח ואחות חוצ ממנו ואני מאוד אוהבת אותו) רציתי לדעת מה יכולה להיות סיבה שלא רצה בי מינית מהלילה הראשון ? למה בנאדם בגיל כזה מתחתן ולכאוןרה צריך להיות לו מספיק שכל לחשוב אם נמשך לבחורה שאיתו יתחתן.....וממש בקושי רוצה אותי.......ותמיד מאשים אותי למה הוא לא רוצה......יש לציין שהייתי משתדלת לטפח עצי בשבילו וגם לא עזר.......(לא מבחינה גופנית..הכל היה בסדר מבחינה זו...מבחינה נפשיתץ היה מאוד אדיש.....הוא גם היה לוקח תרופה נגד חרדות )בקיצור מה יכולה להיות סיבה לחוסר רצון מיני? זה לא מניח למחשבתי.....כי אני מחברה שמרנית ובאמת אני מרגישה שהוא הרס את חיי..לא היתה דרך שאדע לפני חתונה.....בבירור!!!

שלום לך, את מתארת שנתיים של נישואין שהיו קשות מאוד עבורך, לוו בתסכול רב, בתחושה שהוא מזלזל בך ומנסה לצמצם את המגע שלך עם העולם. אבל אולי יותר מהכל הרגשת שהערך העצמי שלך בעיני עצמך נפגע. ואני יכול להבין כיצד הדברים שעברת גרמו לך להרגיש כך. אני לא יודע מה התשובות לשאלות ששאלת, מה גורם לאדם לנהוג כך, ייתכן ולו יש תשובות וייתכן ולא. אבל חשבתי דווקא על הצעד הלא פשוט שאת עושה, צעד של גירושין, מן הסתם זוהי תקופה קשה ומורכבת אבל אולי יש בה גם תחילתה של תקווה חדשה. כי נראה לי שהדבר שהניע אותך לרצות ולהתגרש הוא התחושה שלא טוב לך, שאת ראויה לטוב מזה. שאת רוצה לשקם את הערך העצמי שלך ומסוגלת לזה. ייתכן וזה ייקח זמן, ייתכן ותזדקקי לתמיכה לשם כך אבל חשוב להבחין בין הרס הערך העצמי, לבין פגיעה ברת שיקום בערך העצמי כפי שאני חושב שאת עברת. דרור

אני במצב נפשי על הפנים...אפשר לכתוב למנהל למייל כדי שיעזור לי אני לא בטיפול.. אני לא רוצה ללכת לטיפול וראיתי שהמנהלים הם פסיכולוגים כמה פעמים אתם מרשים לכתוב לכם למייל? זה אפשר שתעזרו לי דרך המייל עד שאני ירגיש טוב כי אני חושב למות...! המייל שלכם הוא או לכתוב מתי שרוצים או רק פעם אחת?

דודי שלום, הפורום הזה מאפשר פנייה, התייעצות ותמיכה ראשונית בכל נושא. אבל הוא ובוודאי לא המיילים האישיים אינם יכולים להוות תחליף לטיפול. אני לא יודע מדוע אינך רוצה ללכת לטיפול אבל אם אני מבין נכון מדבריך הרי שאתה במצוקה קשה, אתה אף חושב למות. במצב כזה המלצתי המקצועית היא שתפנה לטיפול. לא יהיה זה נכון ומקצועי מצידי או מצד מנהלי הפורום האחרים לטפל בך דרך הפורום או דרך המיילים. הייתי שמח אם היית יכול לפרט מדוע אינך מעוניין בטיפול, גם על מנת שאוכל להבין יותר ואולי גם על מנת שאוכל לעזור לך לעשות צעד שבעיני הוא חשוב ביותר. דרור

אתם מפקירים פצועים בשדה הקרב.... לא רוצה ללכת לטיפול אם אתם לא מוכנים שיכתבו לכם למייל אז למה אתם כותבים אותו? אפשר לכתוב לך למייל כמה פעמים בשביל ההתחלה...

מלי מותר לשלוח הודעה למייל שלך ? זה בהמשך להתכתבות האחרונה בינינו פה?

לחברה שלום, מלי תהיה פה ביום חמישי ותוכל לענות לך על שאלתך בנוגע לשליחת מייל אישי. בינתיים, שבוע טוב, דרור

אני צריכה את תגובתם של הפסיכולוגים וכל מי שיודע יש לי אחיינית צעירה בת 27 שמשקרת המון הוריה לא יודעים על שקריה אני כן השקרים הם על מקומות שהיא הולכת על חייה היא מסתירה מהוריה אירועים שקרו לה אף אחד לא יודע למשל שנפרדה מחבר שלה והיא ממשיכה לומר שהם ביחד תאונה שעברה עם הרכב לא סיפרה לאף אחד את כל האמת היא מספרת לי ואני מרגישה שאני עומדת בינה לבין אביה שהוא אחי בפגישות משפחתיות כששואלים אותה שאלות והיא משקרת ואני יודעת את האמת אני ממש לא יודעת מה לעשות וזה תחושה לא נעימה אני לא יודעת מה לעשות כדי להיות גם בשבילה אבל לא לשקר לאחי למה אנשים מסתירים את האמת וזה לא שהיא ממציאה דברים היא פשוט מסתירה את החיים שלה למרות שאני שמחה שהיא סומכת עלי כואב לי לראות אותה משקיעה אנרגיות מיותרות בלהסתיר מה יש לצעירים של היום מה הם מסתירים תודה מרגלית

מרגלית שלום, אני יכול להבין את התחושה שלך שאת בין הפטיש לסדן. את לא רוצה להסתיר מאחיך ולא רוצה לבגוד באמונה של אחייניתך הרואה בך אשת סוד יחידה שלה. אבל כשקראתי את דברייך תהיתי האם שאלת אותה את השאלה שכל כך מטרידה אותך - למה היא מסתירה את חייה מהוריה? ממה היא חוששת. ייתכן ויש לה סיבה, אני מניח שהיא לא נהנית מכך אחרת לא סיבר שיא הייתה מספרת לך. אבל האם את והיא תוכלו להבין ביחד מה מאפשר לה לספר לך ולא להוריה? המקום בו את נמצאת בינה לבין הוריה, הוא מקום שהיא נמצאת בו אבל הוא לא המקום הטבעי ואולי עם עזרה, גם ממך היא תוכל לצאת ממנו. דרור

דרור תודה רבה אתה איש נחמד מאוד אתה יודע על בעיה נפשית בה משקרים? אולי היא משקרת לי ולא להוריה? תודה רבה דרור מרגלית

שלום לכם מה ההבדל בין פסיכולוג לפסיכיאטר שהוא פסיכותרפיסט? אני חושבת על טיפול והמליצו לי על פסיכיאטר שגם פסיכותרפיסת אני לא יודעת אם הוא בגלל שהוא פסיכיאטר יציע לי קודם כדורים או שיכול לטפל בי גם בלי כדורים. תודה רבה לכם חנה

חנה שלום, ההבדל בין פסיכיאטר לפסיכולוג הוא בעיקר בהכשרה שלהם. כך למשל פסיכיאטר הוא רופא בעוד פסיכולוג לא. פסיכיאטר יכול לעבוד באופן ביולוגי - תרופתי בלבד, הוא יכול לשלב טיפול בשיחות אם עובר הכשרה לכך והוא יכול להתמקד רק בטיפול בשיחות. במובן זה אני מתקשה לענות לך באופן חד משמעי משום שכמו כל דבר זה תלוי במטפל עצמו. ככלל עצם כך שהוא מגדיר עצמו גם כפסיכותרפיסט מעידה על כך שהוא רוכש כבוד לטיפול בשיחות, והוא רואה בו כלי מרכזי בעזרה, האם הוא רואה בו כלי יחיד את זה תוכלי לשאול אותו. בכל מקרה גם אם הוא יציע תרופות עדיין זוהי הצעה בלבד שתוכלו לדבר עליה. דרור

פרויד מתהפך: אחרי טראומה - עדיף לשמור בבטן שנים ידענו שאחרי אירוע טראומטי חשוב להוציא ולשחרר. אבל כמה מחקרים מהשנים האחרונות מראים, שחלק מאלה שחוו טראומה מחלימים דווקא כשהם שומרים את הרגשות בפנים ד"ר איתי גל פורסם: 24.08.08, 13:15 לאחר אירוע טראומטי כמו פיגוע, אונס, תאונת דרכים או מוות פתאומי של קרוב, מוזעקים פסיכיאטרים, פסיכולוגים או עובדים סוציאליים לשוחח עם ניצולי הארוע או עם העדים לו. ואמנם, בעולם המערבי התרגלנו לחשוב שבאמצעות שיחות ניתן להשתחרר מעכבות רגשיות ונפשיות ולשוב למסלול החיים. אבל מפתיע ככל שישמע, יכול מאוד להיות שהספה של פרויד לא מועילה לכולם. מחקרים מהשנים האחרונות מראים כי חלק לא מבוטל מאלה שחוו טראומה דווקא מחלימים טוב יותר כשהם שומרים את הרגשות בפנים. מרבית האנשים שנחשפים לאירוע טראומטי מצליחים להתגבר עליו ולשוב לתפקוד רגיל ללא סימפטומים חריגים, אולם יש כאלה שמפתחים טראומה נפשית, או בשמה הרפואי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). הפרעה זו מתרחשת לאחר שהאדם עובר אירוע טראומטי, או היה עד לו, שאיים על שלומו או על שלום הסובבים אותו. ההפרעה מתבטאת תחילה בפחד עז, בתחושת חוסר אונים או בתחושת חלחלה ואימה. מאוחר יותר האדם מפתח תגובה לאותו אירוע טראומטי על-ידי חוויה חוזרת ונשנית של האירוע. יש לו סיוטי יום ולילה, חרדות, תחושת קהות חושים, דיכאון, הוא מתחיל להתבודד עד כדי נסיגה חברתית ופגיעה קשה באורח החיים. על פי הקריטריונים הפסיכיאטריים, הפרעת PTSD מאובחנת לאחר חודש של הופעת הסימפטומים. ההפרעה מוגדרת אקוטית כשהסימפטומים נמשכים פחות משלושה חודשים, כרונית כאשר הם נמשכים יותר משלושה חודשים, או מאוחרת כאשר הסימפטומים מופיעים כמה חודשים לאחר האירוע הטראומטי. מי שלקה בתסמונת עלול לחוות הידרדרות קשה עד כדי נכות נפשית, אשפוזים במחלקות פסיכיאטריות וניתוק ממסלול החיים. החולים מטופלים במגוון רב של שיטות, כשהמרכזית בהן היא שיחות מול מטפלים (פסיכותרפיה) בשיטה המכונה Debriefing. כשמטופלים דיברו על הטראומה - היא התעצמה אולם נראה שהליך ה- Debriefing אינו מתאים לכולם, ולדעת חלק מהמומחים עלול אף לגרום לטראומה שנייה. במאמר סקירה שערכו הפסיכיאטרים פרופ' זאב קפלן, ד"ר יוליאן ינקו והפסיכולוג ד"ר אהוד בודנר, ושפורסם בשנת 2001 בכתב העת Psychiatric Services של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקני, נמצא כי בחלק מהמקרים שבהם נכפה על ניצולי טראומה לעבור טיפול בשיחות, התסמינים שלהם החמירו עד כדי טראומה מחודשת בעקבות הטיפול. חלק מהחוקרים אף הרחיקו לכת וקבעו כי אין כל הוכחה מדעית לכך שה- Debriefing הוא כלי טיפולי המונע הפרעה פוסט טראומטית בקרב ניצולי טראומה. "שיטת ה-Debriefing שנויה במחלוקת כבר כמה שנים", אומר ד"ר גדי כהן רפפורט, פסיכיאטר בכיר במרכז לבריאות הנפש שלוותה, "הדעה הדומיננטית אומרת שלא כדאי לקחת את כל אלה שעברו טראומה ולעבור איתם תהליך של שיחות. רובם לא יפתחו כלל את התסמונת משום שיש להם מנגנונים טבעיים המאפשרים החלמה מהשוק שקיבלו". בשנים האחרונות נאספו יותר ויותר עדויות לכך שאכן דווקא אלה שהפנימו את הארוע השתפרו באופן מהיר וטוב יותר מאלה ש"חיטטו לעצמם בנשמה". לאחר רעידת האדמה שפקדה את תושבי ניוקאסל שבאוסטרליה בשנת 1989 בדקו חוקרים אוסטרלים 195 אנשי צוותי הצלה וגילו כי שנתיים לאחר האירוע חל שיפור רב יותר במצבם של אלה שלא עברו שיחות טיפוליות. מחקר שנערך בשנת 1997 ע"י חוקרים מאוניברסיטת קארדיף בבריטניה בקרב מאושפזים שניצלו משריפה ולקו בכוויות קשות מצא תיעוד נוסף לכשלון הטיפול בשיחות. קורבנות השריפה חולקו לשתי קבוצות, האחת טופלה בשיחות אחד-על-אחד במשך 30 עד 120 דקות סה"כ החל מיומיים לאחר השריפה ועד 19 יום לאחריה. הקבוצה השנייה לא עברה כל טיפול בשיחות. מהמחקר עלה כי בקרב אלה שעברו שיחות טיפוליות שיעור הלוקים בהפרעת חרדה פוסט טראומטית היה 25%, בהשוואה ל-9% בלבד בקרב אלה שלא השתתפו בשיחות טיפוליות. חמור מכך: נמצא כי המאושפזים שהשתתפו בשיחות טיפוליות גילו שיעור גבוה יותר של דיכאון וחרדה בהשוואה לקבוצת היבקורת. מסקנת החוקרים הייתה כי השימוש השגרתי בשיחות טיפוליות לאחר אירוע טראומטי עלול להיות מסוכן. אלה שלא דיברו על אסון התאומים - תפקדו טוב יותר מחקר חדש, שפורסם בגליון האחרון של כתב העת Consulting AND Clinical Psychology, בחן את התגובות של ניצולי אסון ה-11 בספטמבר בבנייני התאומים ואת יעילות הטיפול הפסיכותרפי שעברו. את המחקר ערך ד"ר מארק סירי מאוניברסיטת בפאלו בארצות-הברית בקרב 2,138 אנשים במשך שנתיים. יממה לאחר האסון נשאלו הניצולים באמצעות הדואר האלקטרוני האם ירצו לדבר על התקפת הטרור. רבע מהם (579 אנשים) בחרו שלא להשיב מיד. שבועיים אחר כך, ומדי שישה חודשים המשיכו החוקרים לבחון את תגובות הניצולים ומצאו כי אלה שלא דיברו על הארוע תפקדו טוב יותר שנתיים מאוחר יותר, וכי סבלו פחות מתסמינים פוסט טראומטיים. מנגד, אלה שדיברו על האירוע מיידית סבלו מתפקוד פסיכולוגי ירוד ומיותר מחלות גופניות. בעצם, ככל שהנחקרים בקבוצה זו דיברו יותר על הארוע, כך היה תפקודם המאוחר ירוד יותר. מדוע אם כן מיוחסת חשיבות כה רבה לשיחות שלאחר האירוע הטראומטי? לדעת חלק מהפסיכיאטרים, ייתכן שהדיבור על האירוע עונה על צרכים רבים: פרסומת הצורך להתגבר על תחושת האין-אונות ורגשות האשם של הניצולים, הצורך להשיג מחדש שליטה על החיים - אבל גם על הצורך של הפסיכותרפיסטים לסייע לניצולי הטראומה. לד"ר גדי כהן רפפורט הסבר אחר: "אמנם הרוב מתאוששים מעצמם, חלקם על ידי דיבור וחלק על ידי הפנמה. אולם אצל חלק מהאנשים שחוו טראומה מנגנון ההתאוששות הטבעית לא עובד. הם אינם חוזרים לתפקוד, לא יוצרים קשרים בין אישיים, מתנתקים ומחריפים את מצבם. לפיכך הדעה המקובלת על סמך מחקרים חדשים היא שאצל אלה שפיתחו סימפטומים פוסט טראומטיים - עיבוד של הטראומה דווקא כן יעיל".

שלום לך, נושא הטראומה ודרך ההתמודדות איתה הוא נושא שמאז ימיו של פרויד קיבל תשומת לב רבה, ומאז גם הושקעה מחשבה רבה ובחינה רבה של מהות הטראומה והטיפול המועדף לגביה. ועדיין גם כיום ממשיך הניסיון לדעת עוד להבין עוד ולשכלל את דרכי הטיפול. ישנן אמירות רבות בכתבה עליהן ניתן לנהל דיון מעמיק שכן כפי שאמרתי גם כיום הדברים אינם חד משמעיים. כך למשל שיטת הדיבריפינג שצויינה, אינה השיטה המועדפת כיום. בין השיטות הבולטות הן השיטה של עדנה פואה (חשיפה מתמשכת), ו EMDR. אבל זהו אינו העיקר. אני חושב שדווקא דבריו של ד"ר גדי רפפורט בסוף הכתבה חשובים מאוד, אנשים שמגיעים לטיפול בעקבות טראומה הם לעיתים קרובות אותם אנשים שהתקשו לעבד את הטראומה בעצמם, להתגבר עליה, ולשם כך הם זקוקים לעזרה. כך שהכותרת - " לעזוב את הטיפול" היא נחרצת ומוקדמת מדי מבחינתי. לטיפול יש מה לתרום בנושא של טראומה. דרור

אני לא נפגעת טראומה... למיטב ידיעתי לפחות. זהו? כתבה אחת משנה סדרי עולם? לדעתי גם כאן אין שחור ולבן, וגם כאן, מה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר... כל אדם הוא אינדיבידואל, ויכול להיות באמת, שהטיפול בטראומה עשוי להזיק לחלק מהאנשים, בעוד שאין ספק, שעבור רבים אחרים הוא הביא תועלת. ראיתי את הכתבה הזו בעיתון היום, במוסף של ידיעות אחרונות. בחרתי שלא לקרוא אותה עד הסוף. דבר אחד למדתי - אם זה כתוב בעיתון, יש מקום לפקפוק... תמיד מביאים רק חלקים מהמחקרים, לא את כל העובדות! מביאים את מה שמעורר סנסציה, את מה שנראה טוב, את מה שעשוי לעורר תגובות כמו... שלך, למשל. והנה - הם השיגו את המטרה.

בני בן 28 , גר בבית , עובד, יש חברה רצינית כמה חודשים. יש עוד 2 בנות - אחת "בבית" ושניה גרה עם שותפה. בעלי ואני עם בעיה של "גבר" שמתנהג כמו תינוק, מדי כמה זמן נדפקים לו כל הפיוזים והוא מאבד שליטה- קל מאוד לעצבן אותו וגם אם זה בצחוק- הוא מקבל קריזה, על כולם, והוא מתחיל להשתולל בלי שליטה , מקה אותנו-הוריו, בועט באחותו, מנבל את פיו ומאיים מפחידה כל הזמן. לדרישות שלי שיעזוב את הבית- הוא לא מתחיס בכלל... בפעם אחרונה- לפני יומיים, חזרנו מנופש של שבוע, ובלי לדעת שהוא בבית- למרות שהוא שמע הכל מחדרו הסגור ואף שלום לא אמר, התחילה השתוללות של צרחות ומכות שהרביץ גם לבעלי וגם לי ( יש לי סימנים כחולים ענקיים על היד) שכמעת קראתי למשטרה- רק שהם לא עוזרים ממה שכולנו שומעים... הכל התחיל בגלל שהתעצבן שאין לו כביסה נקיה ואמרת שעם דיבור כזה- גם אין מצב שאכבס לו.. אני ממש אובדת- זה כבר לא ילד קטן ...לא יודעת למי לפנות והאמת שאני כבר מפחדת- עלינו ועל בנותיי.. אנא.........

מירי שלום, אני שומע את חוסר האונים בדברייך, את התחושה ששום דבר שאת עושה לא עוזר לכם בכדי להתמודד עמו. שאת ובעלך חשים מאויימים ממנו. קשה לומר מכאן מה מוביל אותו להתנהגות הזו, אני משער שהוא במצוקה כלשהי, אבל גם אם הוא במצוקה הוא חייב לדעת את הגבולות, הוא יכול להמשיך לגור איתכם בבית שלכם כל עוד הוא נענה לתנאים הבסיסיים שאתם מציבים ובוודאי כל עוד הוא לא מכה אתכם. אם את חשה שאת לבדך לא יכולה ללכפות עליו את מימוש ההסכם הברור הזה, לאחר ניסיון לדבר ולהגיע איתו להסכמה, ייתכן ויש טעם דווקא לפנות לרשויות החוק. ובלית ברירה גם לדאוג להרחקה שלו מכם על מנת להגן עליכם. ברור לי שלא קל לנהוג כך כלפי הילד שלכם ובכל זאת. מעבר לכך את יכולה לנסות ולגשש איתו, כשניתן לדבר איתו מה מפריע לו והאם הוא זקוק לעזרה. בהצלחה, דרור

מאד מבקשת ממנהלי הפורום ובכלל ,אני זקוקה להמלצה על לספר בעיברית אודות הפרעת אישיות נרקיסיסטית.בתודה ויק.

ויק שלום, ישנם ספרים שונים העוסקים בדינמיקה הנרקסיסטית ובהפרעת אישיות נרקסיסטית. אחד הכותבים הבולטים בתחום הוא קוהוט אשר המשיג באופן חדשני את המבנה הנרקסיסטי, קריאה של אחד מכתביו יכולה לתת הבנה טובה ומעמיקה על הפרעות אישיות נרקסיסטיות. דרור

תודה על תשובתך.אבל אני רוצה לדעת על ספר בשפה העברית.האם קיים ספר שתורגם לעיברית?

אני סובלת מדיסתמיה על רקע הפרעות אישיות קשות(גבולית, נרקציסטית..) למרות הכל, כצעירה ובריאה והצורך בהכרה(הרי זהותי נקבעת ע"י התגובות אלי..), כמו גם הצורך להסתיר,הצלחתי במשך 30 שנים(מתוכם 20 שנים בולימית קשה), לתפקד, לעבוד להיות פעילה ומעורבת. חוץ ממטפליי, איש לא ידע כלום(כמובן שתמיד אני לבד ולא מצליחה ליצור שום קשר משמעותי...), ובין האנשים שבסביבתי(בעיקר בעבודה, כי אחרי ש"סגרתי הבסטה"..הסתגרתי), נחשבתי לאדם כייפי מצחיק וחברותי ומצליח.. לפני 6 שנים, נפלתי. עברתי לעבודה גדולה ויותר לא יכולתי לשחק אותה. פיטרו אותי(לראשונה בחיי, תמיד נלחמו עלי..), ומאז..לא מצליחה לחזור לחיים. כמובן שבגילי אין סיכוי למצוא עבודה, הצלחתי לקבל גמלת נכות צמיתה. ומאז אני בבונקר. לא רואה איש לא יוצאת מהבית. גם טיפול כמובן הפסקתי, כי מאיפה כסף????? זאת המציאות העגומה!!! 30 שנים לקחו ממני חצי משכורת בלי בכלל לשאול אותי, למיסים, קופ"ח, בריאות, ביטוח לאומי..מה לא. ביטוח משלים כמובן כל השנים. והיום, כשאולי סוף סוף יש איבחון מדויק יותר והבנות טובות יותר לבעיה שלי(בזמני לא ידעו מה זה בולימיה..ואין אבחנה פסיכולוגית שלא הודבקה לי..), כשאולי יש גישות טיפוליות טובות יותר להפרעות אישיות...אני לא יכולה להשתמש בהם!!!! לצערי,אולי לשמחתי, נראה לי שאני חוזרת לאוכל(עד היום לא מצאתי טיפול, תרופה, שעשו לי מה שהאוכל עושה..), אבל היום, לא נראה לי שהגוף שלי יעמוד בזה..הסעודה האחרונה..חחחח ועוד לא דיברתי על הכסף שעולות ההקאות.... אז מה עוזר שיש טיפול כשאדם מן היישוב שמחצית מכספיו נמצאים בידי המדינה..לא יכול לקבל אותו, דווקא כשהוא הכי צריך?

נ. שלום, את מתארת שנים ארוכות של סבל, גם אם לא תמיד ניתן היה להבחין בו מבחוץ, וייתכן והיה לך חשוב מאוד לא להראות את הכאב שלך, אבל כיום את לא מצליחה שלא. אני שומע אצלך כמיהה גדולה להכנס לטיפול, אך ייתכן שגם חשש לא מועט מכניסה שכזו, חשש שמתבטא אולי גם בכעס שלך ובתחושה שאת לא יכולה לפנות לטיפול שיעזור לך. לחששות הללו יש מקום, אבל חשוב גם לדעת שישנם מקומות המציעים טיפולים בחינם (כדוגמת מרפאות לבריאות הנפש). או בסבסוד כלשהו כפי שמציעות קופות החולים. כך שאת יכולה מבחינה מעשית לקבל טיפול. דרור

לילה טוב לכולם וסופ"ש מוצלח. אהיה כאן שוב בשבוע הבא. מלי.

ישהודעות שלא הועלו

שלום לך, אני לא יודע לאילו הודעות את מתייחסת ואם או מדוע הן לא הועלו. אני מניח שאם הן לא הועלו זה קשור במידה זו או אחרת לתוכנן. בכל מקרה אני מציע להעלות שאלה זו שוב במשמרת של מלי. דרור

שלום, שוב אני רציתי לדעת האם את ממליצה לי ללכת לטיפול של היפונזה, כדי לפתור את הבעיה או פשוט להמשיך לאט ובטוח בדרך שלי (וכמו שכתבת אני לא מוותרת לעצמי, וכל יום דורשת קצת וקצת כמובן בקצב שלי, למרות שהקצב שלי מהיררררר אבל זה הטיפוס שאני) אני פשוט לא גרה בארץ אני גרה בלוס אנגלס, דברתי פה בטלפון עם 2 פסיכולוגיות אחת אמרה לי שטיפול פסיכולגי לא יעזור השנייה אמרה שאני אגיע לפגישה אצלה כששמעתי את המחיר שהיא דרשה 150 דולר לפגישה אמרתי לעצמי אני אפתור את הבעיה שלי לבד (כבר עשיתי התקדמות גדולה בשבוע אחד..שלפני כן לא חשבתי שאי פעם יכנס אליי הביתה גור) בכל מקרה חשבתי אולי על קטע של היפנוזה מה את חושבת על זה תודה ושבת שלום לכולם

שלום דורית. ראי התייחסותי בתשובה הקודמת. מלי

תודה על התשובה המהירה שנית הייתי רוצה לדעת הגועל שלי והפחד שלי בלגעת בגור הקטן ולהעביר את היד על הפרווה או שהוא יגע בי נותן לי הרגשה של גועל + פחד מדוע זה ככה? זה דבר שיכול להרוג אותי בגלל זה אני מנסה ללא הפסקה לעשות דברים, רק כדי להבין מה הפחד שלי מלגעת בו

שלום דורית. אינני יודעת מה מקורו של הפחד ממגע עם כלבים. ייתכן שמדובר בהתנסות קשה, טראומטית בעברך, וייתכן שהגור ומגע עימו מסמל ומייצג עבורך חוויות או תחושות מגעילות או בלתי נסבלת. אני מבינה שאת עסוקה מאוד בנושא (ואולי מתעוררות סביבו שאלות נוספות) וממליצה לך בחום להעזר בטיפול פסיכולוגי שילווה אותך ויעזור לך למצוא תשובות לשאלות שמתעוררות בתוכך. בהצלחה, מלי.

אני מיתקרב ל40 רווק ולא ממש מצליח למצוא את מקומי בחברה.אין לי כמעט גירויים ותחומי עיניין בחיים וגם לא תחביבים.עובד במשרה חלקית עם קשיי היסתגלות רבים והחלפת מקומות עבודה במקרה הטוב כל כמה חודשים.לא מצליח ממש להיתרכז בדברים כי כמעט הכל חסר חשיבות ועיניין .חי במעין רוטינה כזו של שינה ,עבודה,אכילה,שכיבה או ישיבה בבית ללא מעש או במקרה הטוב ביאה בטלוויזיה ללא ממש עיניין.לא מגלה עיניין בהרצאות ,מוסיקה,מסיבות ,טיולים ועוד פעילויות חברתיות.לא מצליח ליצור זוגיות.אינני ביישן ולא חסר ביטחון בחברה אלא שקשור מדי לעצמי מעל ומעבר והחברה והאנשים הופכים להיות שוליים.הייתי בעבר בטיפול אך לשוא.מה עוד ניתן לעשות אם בכלל?תודה

שלום לך. אתה מתאר מצב שבו החיים שלך מרוקנים מתוכן או עניין רגשי, נשמע שמשהו בך לא מצליח לחוות, לממש, להרגיש חופשי בעולם. אתה מתאר מצב של הסתגרות פיזית ונפשית, ונסיון להמנע מהעולם החיצוני ולהשען על העולם הפנימי, על עצמך. בעיני אתה סובל מאוד – פעם אחת בשל מה שאתה עובר ומרגיש, ופעם שנייה בשל מה שאתה מפספס ולא מצליח להרגיש. אני שומעת את הקול שמנסה ללמוד לשרוד בדרך הזאתו ולהשלים עם הקיים, מול הקול השני (שממנו כנראה גם מגיעה הפנייה הנוכחית) לנסות משהו אחר, לשנות. אני חושבת שטיפול פסיכולוגי הנו המקום המתאים והיעיל ביותר לבדוק מהן הסיבות למצב שלך, וכיצד ניתן לעזור לך להיות במקום אחר. אני תוהה לגבי הפסקת הטיפול הקודם, ומנחשת שאולי כמו בחייך, גם שם התקשית להיות בקשר קרוב, משמעותי ומחייב מבלי להרגיש את התחושות המוכרות לך כ"כ – שזה מבהיל, סתמי או מכביד. אני חושבת שחשוב בטיפול הבא לשים לב לקשר בין התחושות שאתה מכיר מחוץ לטיפול לבין התחושות שיופיעו מול המטפל/ת שלך, כדי שגם בטיפול לא ישתחזר מעגל ההמנעות וההסתגרות, ושתוכל להשתמש בקשר הטיפולי (על הרגשות והמחשבות שעולות בו) כדי להבין יותר טוב מה קורה לך בקשרים. בהצלחה, מלי.

מלי,תודה לתגובתך.קיימים מעט אי דיוקים בתיאור מצבי.אני אכן מרוקן תוכן ועיניין רגשי ולא מצליח לחוות אך אין בי סגירות נפשית מפני שאין לי בעייה לשוחח כאשר פונים אליי או אני פונה בדברים השייכים לסיטואצייה מסויימת,אין לי גם בעייה לדבר בפני קהל.בטיפולים שלי הקצרים דוקא הייתי מאוד פתוח ,גלוי ומשתף אך תמיד חשתי שאני בא לספר על עצמי ועל חיי ולשלם עלזה כסף!!! והרי את זה אפשר לעשות גם עם מי שאינו פסיכולוג. איך בכלל להביא אדם למצב של גילוי עיניין בתחומים בחיים...?

אני בטיפול קרוב לשנה. בכל פעם שהמטפלת שלי עושה שינוי כלשהו בה או בחדר (מסתפרת, מסדרת אחרת את השיער או אפילו סתם אם משהו זז בחדר) זה מפריע לי. למה בעצם?

שלום דניאלה. מיקומו ועיצובו של חדר הטיפולים, כמו גם שעת הטיפול, הזמן המוקצב לו וכו', הנם משמעותיים ביותר בעבודה הטיפולית מעצם היותם קבועים, יציבים, לא משתנים. ההנחה היא שהידיעה שלהם, חוסר ההפתעה וההכרה הברורה בכך שהדברים תמיד "יהיו שם" מקנה בטחון, ובכך מכניסה שקט וסדר, במקום שבו, מבחינה נפשית, יש לעיתים הרבה בלבול, חוסר ודאות ו"בלגן". סדר קבוע, גבולות ברורים וסביבה מוכרת הנם התפאורה שעוזרת לייצב את התחושות הללו. אני מניחה שהחשיבות שאת מקנה לכל אלה גדולה במיוחד כיוון שעבורך שינוי מייצר תחושה של דריכות, הפתעה, חרדה ובלבול. ייתכן שתוכלי לחשוב על עוד מקומות בחייך, פיזיים ורגשיים, שבהם השגרה, המוכר והידוע מגנים עלייך מפני תחושות קשות. אני חושבת שזה נושא מצויין להעלות בטיפול. יחד עם המטפלת שלך תוכלי לבחון את המשמעות שיש לסדר ולמוכרות בחייך, מפני מה הם שומרים, אך גם מה המחיר שאת משלמת על הדבקות במוכר. להתראות, מלי.

שלום רציתי לשאול ולהתייעץ לגבי לימודי פסיכולוגיה אני לומדת כרגע עבודה סוציאלית, אך אני נוטה לתחום אחד בלבד - לכיוון הטיפול הנפשי. הבחירה בעבודה סוציאלית היתה מורכבת מנסיבות שונות, שאפיינו את התקופה בה התחלתי ללמוד - אני לומדת גם משפטים..והחלטתי בשלב מסויים שלא אעסוק בתחום המשפט ושאני רוצה לבדוק את עצמי בתחום הטיפול... אני יודעת, זה נשמע סבוך ולא מובן, אך יש בכל זה הרבה הגיון: החיפוש העצמי שעברתי ותהליך ההבנה של לאן אני שייכת. כיום, אחרי מסלול קשה ומפרך של סיום תואר ראשון בעבודה סוציאלית ומשפטים, אני יודעת שמקומי ורצוני הוא להמשיך ולהתפתח בתחום הטיפולי הנפשי וכמובן לעסוק בו. ישנה אפשרות ללמוד תואר שני בע"ס קלינית, ומשם להמשיך לכיוון הטיפול הקליני, שמעתי גם הערות חוזרות ונשנות על כך שעוסים קליניים עושים את אותה העבודה כמו פסיכולוגיים קליניים...עם זאת, הספקות מנקרים בליבי, מכיוון שאיני שלמה עם הכניסה למקצוע הטיפול במה שמרגיש כ"דלת אחורית" (כלומר דרך ע"ס קלינית תואר שני), בייחוד מאחר ובחרתי מלכתחילה ללכת ללמוד ע"ס, מתוך הפחד מהמסלול המפרך של פסיכולוגיה...ומחשש לא להתקבל לתואר שני רציתי לשמוע ממקור ראשון, מפסיכולוג\ית קליני\ת, איך את\ה רואה את הדברים, מה את\ה אומר\ת על הנושא? אני פשוט פוחדת שינקר בי ספק כל החיים לגבי "מה היה אם הייתי לומדת פסיכולוגיה?" או: "האם הייתי מתקבלת לתואר שני בפסיכולוגיה?" (זאת מתוך היכרות עם עצמי ומודעות לאפשרות שאתחרט ואייסר את עצמי שלא בחרתי בדרך הישירה) אודה על תשובתך... נועה

שלום נועה. את נמצאת בצומת מבחינת בחירת המקצוע העתידית שלך, ומעלה שאלות חשובות בדרך אל "הבחירה הנכונה" (אם בכלל יש כזאת...). אני רוצה לענות לך בשני רבדים – ברמה העניינית, וברמה האישית לשאלותייך, אכן עובדים סוציאליים קליניים עושים עבודה טיפולית, שדומה ביותר לעבודה של פסיכולוג קליני. המסלול הקליני, הן דרך לימודי פסיכולוגיה והן דרך לימודי עבודה סוציאלית, מכשיר לעסוק בטיפול נפשי. ברמה האישית יותר תהיתי איזה קונפליקט מסתתר מאחורי הדילמה שלך. אני שומעת את הפחד להיכשל מחד, אך גם את הפחד מלאכזב את עצמך ולא לממש את הצרכים והמשאלות שלך. אני חושבת שכדאי שהבחירה המקצועית שאת עושה (ובטח בחירות חשובות נוספות בחייך) תבחן גם דרך הקונפליקטים הללו, כיוון שהם יעזרו לך לחדד את החרדות והצרכים שלך, בדרך לקבלת ההחלטה הנכונה ביותר עבורך. בהצלחה, מלי.

היי מלי תודה על תגובתך.. אפשר להגיד כי איבחנת נכון את הקונפליקט.. יש את הפחד מלא להצליח להתקבל ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה , אך מצד שני, במקום שאני נמצאת בו היום, אני לא יכולה לראות את לימודי העבודה הסוציאלית כאופציה שתשקף רצון אמיתי שלי, אלא פשוט מאוד השלמה או "התפשרות"..כי "כבר התחלתי" ו "אני כבר תיכף שם" (בתואר שני בע"ס) ו"למה לסבך לעצמי את החיים" (כפי שלעיתים אני שומעת מאנשים שונים.. (למרות שיש גם תגובות רבות של עידוד ואמירה חזקה שכדאי לי ללכת אחרי החלום שלי ואחרי מי שאני באמת (שזה בעצם מה שאני אכן רוצה לעשות) אני מעריכה את מקצוע העבודה הסוציאלית, על כל רבדיו ותחומיו, ואת המטרה הערכית שהוא בא לשרת...אך לאורך כל התואר הראשון שלי, אני "נאבקת" למצוא את המקום העמוק, את הנגיעה בנפש...בכל מקום שבו לסטודנטים אחרים הדינמיקות הקבוצתיות מרגישות כ "חפירות" (מילה שאני שונאת), אני מרגישה בבית, שזה השטח הטבעי שלי.. עצם הידיעה שאלך במסלול הזה, של עבודה סוציאלית, שהוא קל יותר יחסית, ויותר מהכל - הוא לא מה שבאמת רציתי, אלא תחום בו בחרתי, מתוך חשש ללכת אל המקום האמיתי אליו רציתי להגיע, עצם הידיעה הזו, גורמת לי להרגיש שאין לי באמת סיבה או הבנה ברורה עם עצמי של "למה לא להלכתי לפסיכולוגיה" ....בכל הזדמנות אני בודקת עם עצמי: למה לא באמת? ואז אני נאלמת, כי אני מבינה שאין באמת סיבה כזו...(כלומר בדיעבד אני אדע שלא היתה באמת סיבה, כי זה לא שניסיתי ולא התקבלתי לתואר שני בפסיכולוגיה)... בתחילת התואר לא ידעתי כנראה שזה מה שאני רוצה,ולכן ניסיתי תחומים אחרים...אך היום אני יודעת... וזה לא שעכשיו אני עומדת בפני משבר חיים או תפנית לא צפויה שמונעת ממני לעשות את זה.. מה שבעצם גורם למחשבות והיסוסים, זו העובדה שזה מגיע אחרי 4 שנים מתישות וקשות של לימודים (בסה"כ השילוב בין משפטים לעבודה סוציאלית תבע ממני הרבה אילוצים (כגון לעבוד במשרות מאוד חלקיות כל התואר וגם ויתורים אישיים, עמידה בעומסי בחינות יותר מסטודנטים אחרים), אז הנטייה הראשונית היא להגיד שעד שאני מסיימת כבר את המסלול הזה שהתיש אותי, למה לא לזרום כביכול ולראות לאן החיים ייקחו אותי, דרך ע"ס...במיוחד מאחר שהמסלול של לימודי השלמות, תואר שני בפסיכולוגיה ולאחר מכן התמחות, צופנים בחובם תקופה ארוכה של משרות חלקיות ועבודה קשה.. אבל זהו שאני מרגישה שלא ללכת יהיה לוותר לעצמי! וזו מחשבה שקשה לי איתה..אני מעדיפה לנסות ואם לא אצליח, אוכל להגיד לעצמי שניסיתי והתאמצתי, אבל לא הצלחתי...ואם אצליח, אדע שסוף סוך הלכתי אחרי הלב והנפש שלי... (משפטים-הפסיק לעניין אותי, ולכן אני משקיעה פחות, ואז מרגישה שירדתי בסטנדרטים שהיו לי לגבי עצמי..אבל בואי נגיד שכבר לא ממש אכפת לי, כי אני לא מתעניינת בלעסוק בזה....ובע"ס-אני מרגישה שזה לא עונה על הרצון האמיתי שלי..אז בעצם יש תחושה מתמשכת של חוסר שייכות למקום הנכון ושל אי עמידה בציפיות וביעדים שלי) ובעצם מתוך השיחה איתך, שהיא אחת מני רבות שאני מקיימת בנושא, אני מרגישה שאני מסבירה ומצטדקת ומנסה לשכנע את הצד השני למה זה טוב לי...אולי זה בגלל שההורים שלי מופתעים מהשינוי (למרות שאמא שלי יודעת שיש לי נפש טיפולית, אבל בכל זאת, היא מרגישה שזו פזיזות או לקפוץ מהר מדי קדימה ואני מרגישה שהיא לא מפרגנת לי בכלל) ואבא שלי כנראה בסתר ליבו מאוכזב שלא אהיה עורכת דין כפי שהתלהבתי להיות לפני תחילת הלימודים, כשהלכתי אחרי פנטזיה לא מבוססת.. ואם זה באמת נשמע כמו שכנוע,אז את מי אני מנסה לשכנע? נראה לי שאת עצמי... ואני מרגישה שהדרך כבר ברורה לי..כי אני לא אוכל לחיות עם המחשבה שלא הלכתי בדרך שלדעתי היא המעמיקה והנכונה בשבילי... מה את אומרת...?

שלום. אחרי בערך שלוש שנים בטיפול (ואני עדיין שם). אני מרגישה שהטיפול הוא מין גזילה של הפרטיות שלנו כמטופלים. אם אני אגיד ואספר את כל מה שיש בתוכי, בליבי, בראשי, מה יישאר לי וייתן לי את הייחודיות שלי כבן אדם שונה מהאחרים. הרי כל אחד שונה בפרטיות שלו ובדרך חשיבתו. את יושבת מול אדם זר לגמרי, אין לך שום קשר ולא יהיה מחוץ לחדר הטיפולים. את צריכה לדבר על פרטי הפרטים שבחייך, ברגע שהוא יושב שם כמו אבן. כל מה שהוא אומר, זה אני מבין אותך... או עוד כמה מילים פה ושם. אי השיוויון הזה, אי הידיעה מה הוא באמת חושב עליך לא כמטפל (כי בטח הרבה מהם משקרים)... כל זה מכניס אותי לחרדה ומעלה בי את הצורך להפסיק את הטיפול. למרות שאני במצב שחייב טיפול. אשמח לדעת אם יש עוד אנשים שחושבים כמוני. ואשמח לדעת מה דעתך בנושא

שלום א. את מתארת צורך גדול בטיפול והאחזות בקשר הטיפולי, לצד כעס ואכזבה על החשיפה שמלווה אותה, ועל התחושה שבעוד את פורטת את חייך ומשתפת, המטפל נשאר דמות אנונימית ומסתורית עבורך. אני תוהה מה את מרגישה שחסר לך, שאינך מקבלת, מהמטפל שלך. האם אלה מילות חום? מילות עידוד? אמירות המעידות שהוא אוהב אותך ושאכפת לו ממך? נדמה לי שאם תוכלי לחדד לעצמך טוב יותר מול מה התסכול שלך ומתי הוא עולה, תוכלי להבין יותר טוב מה קורה לך בקשרים, באילו מקומות את הופכת להיות כועסת ומתוסכלת, ומהו הדבר שאת מרגישה שאת צריכה ממנו עוד. תהיתי גם על החוויה שלך שיש הרבה שקר בטיפול. אני תוהה מה גורם לך לחשוב שהמטפל שלך משקר, ומתי זה עולה בטיפול. בהרבה מובנים אני מרגישה מהכתיבה שלך שמול הצורך וההזדקקות ישנו גם קושי לסמוך ולתת אמון, ומאבק כואב על מידת המרחק המתאימה לך. אני מציעה לך לבדוק זאת בטיפול שלך, ו"לנצל" את הרגשות הללו לעבודה טיפולית משמעותית. בהצלחה, מלי.

א... כתבת שתשמחי לדעת אם יש עוד אנשים שחושבים כמוך... ובכן, אני מקווה שלא אכפת לך לקרוא אנשים שחושבים אחרת ממך - סתם בשביל לקבל פרספקטיבה אחרת ממישהי נמצאת בצד שלך בחדר הטיפול... אם אחרי 3 שנים את עדיין שם, אז אולי בכל זאת את מוצאת שם גם משהו חיובי? 3 שנים הן נתח נכבד מהחיים... ולא, זו לא גזילה מהחיים... גזילה זה כשמשהו נעשה בניגוד לרצוננו. בטיפול כל מה שנאמר הוא מה שאנחנו בוחרים להגיד - השליטה על התוכן היא של המטופל. אני מסכימה איתך גם ב-200% שכל אדם הוא אחד, יחיד ומיוחד מבחינת עולם התוכן שלו - מחשבות, רגשות וכו'. טיפול לא משנה את זה. שיתוף לא משנה את זה... אם, לצורך העניין (ואני מודעת היטב להבדל, זה רק בשביל ההמחשה), תשתפי חברה טובה במשהו אישי/פרטי, זה יהפוך אותך לפחות מיוחדת? ודווקא העובדה שאין קשר בינך לבין שמולך בחדר בטיפולים מחוץ לחדר, זה מה שהופך את הקשר לייחודי כל-כך, ושומר על הייחודיות והפרטיות שלך. את מי שאת בתוך החדר, ולפעמים את יכולה להרשות לעצמך הרבה יותר מאשר "בחוץ", עם אנשים אחרים, שאולי לא יבינו את מה שהוא מבין... ולמה את חושבת שהרבה מהם משקרים בקשר למה שהם חושבים על המטופלים שלהם, ולא מההיבט הטיפולי? שאלת אותו פעם? את חושבת שבאמת קל לעשות את ההפרדה הזו? "כשאני חושב על X כמטפל אז... אבל כשאני חושב על X שלא כמטפל אז..."? הרי כל מטפל הוא גם בן-אדם... אני יודעת בדיוק מה היא חושבת עליי! גם מההיבט המקצועי וגם לא. ולא, זה לא שקר, היא לא משקרת. אני יודעת את זה. מטרת הטיפול היא המטופל... לא המטפל, ולא אי-השיוויון... נראה לך נכון לשבת בחדר ולדבר על החיים של המטפל? על זה את משלמת (או לא)? בשביל זה את באה? בעיקר כשבחרת לציין שאת במצב שמחייב טיפול... אז כן, מן הסתם את הנושא המרכזי: החיים שלך, המצוקות שלך, השמחות שלך, הכאבים שלך, התקיעויות שלך, החוויות הטובות והרעות וכו'...

מה שעשוי לטלטל קצת את החדר הטיפולי הוא אם תוכלי להדפיס את הודעתך ולהביאו בפני המטפל. תנסי ואולי תופתעי לגלות שישנן דרכים שעוד לא צעדת בהן שיכולות להיטיב עימך.

אני מרגישה .. רוח קרה נושבת ומקפיאה את עצמותיי. רוח (((((((((עזה)))))))))) פורצת .. ומעיפה את אמונותיי, סערה בתוכי שולטת , משתיקה את כל צעקותיי!!!!!!!!!!!! מעלימה את קולי הרחק .. למרות כל מאמציי, דיי .. זהו .. מלי אי אפשר!! נגמר ...?... בתוכי צועקים הקולות ..הכל ככ צורח בשקט .. וזה ככ כואב .. מי יאמין לי ?.. איך זה יתכן להרגיש כך ככ הרבה זמן ?.. איך זה יתכן בכלל להרגיש ככה ולהמשיך להגיע לטיפולים ? להמשיך להתמודד עם ההורים עם עצמי והמציאות בכלל ?.. אולי הכל שקר אחד גדול על חשבוני ?.. זהו.לא קרה כלום . אולי זה גם זה מה שהמטפל שלי חושב ?.. כן .. זה מעסיק אותי המון . אולי הוא גם חושב שאני משקרת? טיפול אחד מנותקת, אחר מדברת , שני זוכרת , שלישי לא זוכרת .. הכל ככ הפוך בתוכי .. אוףףףףףףףף דיייייייי. הקולות בתוכי מביעים להם איזו "שירת מחאה" - דייי כבר הם אומרים ..לי דייייי כבר שרית .. תפסיקי להלחם .. כמה קול עוד יש לסבל ?!!!!!! כמה קול עוד יש בכלל לשתיקה ?!!!!! כמה דרך עוד יש לעבור ?.... כמה ?.... עד לאיזו השלמה ???? איזו ???? בתוך הכאב הצורב הזה ?.. כמה ?.. דייי מלי .. כמה ????? הרגשות מבעבעות בתוכי כמו שנצרבת על פצע פתוח בכאב מטורף. תיעוד של שנים הזויות ..שנים לא ברורות .. שנים מטושטשות ?... כמה עוד אפשר ללכת ?... כמה ?.. עד לאן?... כמה פעמיים צריך לעצור ?. כמה בורות כאלה יש בדרך?... כמה פעמים עוד יהיה צריך להביט לאחור וליפול ?... דייייייייייייייייייייייייייייייייי אהההההההההההההההההההההההההההההההההההה אני לא מסוגלת יותר בחיייי. לא מסוגלת אני לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת לא מסוגלת כל הטיפול אתמול ישבתי ושתקתי אתמול .. צרחתי מבפנים ,הייתי מתה לקום ולברוח כמו מפגרת לא עשיתי את זה , ישבתי ושתקתי , הוא ניסה להתקרב , לא עניתי , בכיתי מבפנים , נסגרתי, הטיפול הסתיים .. והכאב רק עצום יותר. די , מיואשת , אני פשוט מיואשת, הכוחות , הם נגמרו . שרית

שלום שרית נשמע שאת עוברת עכשיו עוד אחד מהרגעים הקשים הללו, שבהם נראה שאין כלום, שהכל מייאש ונוראי וכואב. הרבה קולות סותרים ושונים שלא מתחברים לקול אחד שאת מכירה ומבינה. אני שומעת את הצעקה העצובה שלך ומקווה שתצליחי לקחת נשימה ארוכה, ולמצוא כוחות להמשיך, לתת לגל הנוכחי לחלוף, ולהתמקד שוב במה שכ"כ מגיע לך – למצוא שקט ושלווה בחייך. בהצלחה, מלי.

היי מלי עוד מעט צריכה להיות פגישה ששוב לא תהיה, כי היא עדיין בחופש. אם חשבתי שמשהו במהלך הזמן שהיא בחופש יעשה לאט לאט יותר קל ופשוט, מסתבר שטעיתי בגדול. אמנם ישנם רגשות ומחשבות שהשתנו בתוכי, אבל לא נעשו פשוטים יותר. הבלבול גדול מאוד, והבלאגן שבפנים רק מוסיף. ואת הכאב אני מהתחלה לא הצלחתי להכיל ועדיין לא מצליחה. אני קוראת דברים שהיא כתבה לי, מקרבת אל לבי פיזית את שכתבה, אולי משהו מזה יצליח לגעת כמו שהיא נוגעת בקול שלה כשהיא נמצאת ומרגיעה את הכאב, הפחד, הבלאגן. אני שותה מספל שפעם נתנה לי מתנה. אולי משהו מזה יכנס לתוכי כמו שהיא נכנסת כשהיא קרובה אלי, כשאני רואה אותה או שומעת אותה. אבל שום דבר מזה לא ממש עוזר. ועם כל זה, ואולי בסתירה מוחלטת, משהו בי התחיל לפני כמה ימים להרגיש שאני לא רוצה שתחזור אלי בכלל. ולא מתוך כעס. אין בי בכלל כעס עליה. אני הכי שמחה בשבילה שהיא עושה משהו שטוב לה, שממלא אותה, שהיא נהנית ממנו. אבל משהו בי כמו משלים עם זה שהיא איננה ומעדיף שכך יהיה. למרות הכאב הגדול. אני יודעת שאני מלאה בסתירות. (ואולי זה בגלל כל החלקים שבי כמו שדוד הזכיר). ואני די בטוחה שיש להן חלק גדול בהעצמת הבלאגן שבתוכי. אבל כבר לא ממש אכפת לי. אני יודעת שלא שאלתי כלום, ואת לא צריכה להגיב.. זה הכי בסדר.. סליחה שיר

שלום שיר. כמה בלבול מותירה אחריה פרידה מאדם קרוב... נדמה לי שדרך מה שכתבת עוברת סערת הרגשות והטלטלה הרגשית של מי שנשאר "בלי". אני שמחה על היכולת שלך להרגיש אותה גם בהעדרה, מה שמרמז על כך שהיא איתך גם כשאינה, ושאת יכולה למצוא יותר ויותר את הקול שלה בתוכך. עם זאת, אני מניחה שהכאב, הצורך הלא מסופק, הגעגוע ואולי גם הכעס (בכל זאת...) משתקפים בצורך להתרחק, מרמזים על כמה את מסתכנת כשאת מתקרבת ונקשרת. מאחלת לך שבת שקטה ושלווה, מלי.

שלום, אני בן 30 ואני מחפש פסיכולוג (עדיף גבר) בתל אביב. אין לי מושג מאיפה להתחיל לחפש. אשמח לקבל המלצות. תודה

שלום דן. מזמינה אנשים להפנות אלייך שמות של מטפלים, ואשלח לך גם המלצה למייל שצירפת בהצלחה, מלי.

דוד ג'קסון מנהל הפורום מקבל בתל- אביב (תסתכל בכרטיס שלו) והוא מצויין. המנהל השני הוא דרור שטרנברג והוא מקבל בפתח תקווה וגם הוא מצויין.

תוכלי להסביר מה מטפלים חשים כלפי מטופליהם? האם מטפל ימשיך טיפול במטופל שאינו מחבב? האם אתם אוהבים את מטופליכם?האם אתם חושבים עליהם גם מחוץ לזמן הטיפול? האם זה דומה לרגשות הוריים? האם לפעמים מתעורר בכם צורך לחבק או לנחם ואתם לא עושים זאת בגלל הגבולות? האם אתם מתגעגעים כשנפרדים? מה מרגישים כשמטופל רוצה למות או מבצע התאבדות?

שלום לך. השאלות שלך חשובות ומעניינות אך אני מוצאת שמאוד קשה לי לענות עליהן. בעיקר משום שקשה לי להתייחס למטפלים כקבוצה עם מאפיינים דומים, ומאידך למטופלים כקבוצה עם מאפיינים דומים. ובכל זאת, אנסה, מנקודת המבט שלי, להתמודד עם השאלות שלך. המשימה הטיפולית היא להיות בקשר - הן של המטופל והן של המטפל. דרך הקשר ניתן להבין, לראות ולעבד קשיים מעולמו של המטופל. משום כך, עם כל אחד מהמטופלים נוצר קשר שאופייני רק לו, ומאפיין את הדיאדה מטפל-מטופל. כמו בכל קשר, גם הקשר הזה מעלה תחושות רבות, שלא רק שאינן מפריעות, אלא שמטפל טוב לומד להעזר בהן כדי לקדם את הטיפול. כך, למשל, רגשות מול מטופל שנהיה מאוד אהוב או, להבדיל, מטופל שקשה להתקרב אליו, רלבנטיות ביותר בכדי להבין מה המטופל מפעיל, באופן מודע או לא מודע, בקשר, וכיצד זה משפיע על טיב הקשר. רגשות לא ניתנים להעלמה או מחיקה (וטוב שכך). אינני יכולה לדמיין קשר קרוב, אינטימי, משמעותי, שנותר תחום במקום ובזמן. מטופלים לא "נגמרים" או "נמחקים" עם סיום הפגישה, ורגשות, תחושות או דאגה בהחלט מלווים גם מחוץ לחדר. קשר טיפולי הוא קודם כל קשר בין שני אנשים, וככזה הוא מכיל את כל אפיוני הקשר - חשש, געגוע, סקרנות, אהבה. נדמה לי שזה מה שהופך את המסע הטיפולי לעוצמתי ומשמעותי כ"כ. להתראות, מלי.

אז למה אף-פעם אי אפשר לדבר על הדברים האלה באופן קונקרטי בטיפול? למה הוא לא עונה שאני שואלת אם הוא אוהב אותי? אם איכפת לו ממני? אם הוא חושב עלי מחוץ לשעה שלנו?, למה אין תשובות קונקרטיות על השאלות החשובות האלו? למה הכל כל-כך מסתורי? למה?

איך בדיוק ? את אומרת שלא נראה לך שקשר בין שני אנשים נשאר מוגדר רק בתחום החדר .. אבל הרי ..אתם המטפלים שומרים על גבול נפרדות .. ככ חזק .. אז איך קשת הרגשות והתחושות הזו שתארת שיכת גם למתרס שלכם? איך זה הגיוני?איך אתם עושים את ההפרדה החזקה הזו בעיבוד הרגשות, תחושות.. מתוך הטיפול לבחוצ.?.. אתם ככ טובים בלא להראות .. לעומת המטופלים . שאלה לא צינית. אמיתית לחלוטין. סופש נעים.

יש לי ילדה נהדרת בת שנתיים, והשאלה שלי היא עקרונית.אני לא שואפת להיות "חברה" של בתי, אלא רוצה להיות אמא שלה, אך בכל זאת לבנות מע' יחסים של בטחון ופתיחות: שהיא תדע שהיא יכולה לדבר איתי על הכל , להתייעץ אתי ולשתף אותי בכל דבר שתבחר. הייתי רוצה שכשהיא תגדל , אני אהיה האדם הראשון שהיא תחשוב לפנות אליו...מה אני צריכה לעשות לשם כך?

שלום אמא. נשמע שהגידול והרווחה הנפשית של בתך מעסיקות אותך וזה משמח מאוד. נדמה לי שפעמים רבות הכוונה והרצון הן בעלות משמעות גדולה ביותר וזכורות היטב, גם אם בביצוע משהו מתפספס. ולשאלתך - קשה לתת "מתכון" קצר ומדויק למה שאת שואלת, אבל באופן כללי נדמה לי שכדי שבתך תחוש בטוחה וחופשיה מולך חשוב שתשדרי לה שאת מתעניינת במה שעובר עליה, ובמקביל לא שיפוטית או ביקורתית לגבי המחשבות או ההתנהגויות שלה. נדמה לי שהקשבה ותחושה שאת שם, מלווה ומתפעלת (ונמצאת כדי לתת חיבוק או ליטוף אם טעתה), הנן קריטיות. במקביל, כמו שאת כותבת תפקידך הוא להיות אמא ולא חברה. המשמעות היא שיש לך סמכות, ושחובתך להציב גבולות ולקבוע חוקים שחלים על בני הבית. במובנים הללו עלייך לוותר על הרצון להיות תמיד "טובה" ו"אהובה", ולדעת שיהיו מקומות של חיכוך ומרד שהם לא רק בלתי נמנעים, אלא גם חשובים להתפתחותה של בתך. ואחרי התשובה העניינית שלי, אני רוצה להתעכב על הצורך שלך להיות הכתובת הראשונה של בתך. אני תוהה איזו חוויה של אימהות את נושאת איתך כילדה, והאם תוכלי להתמודד גם עם הידיעה שבכל זאת דברים רבים יסופרו לחברים (ובהמשך לבני זוג) ולא להורים. אני תוהה על הרצון שלך "לדעת" הכל, ועל היכולת להכיל גם דינמיקה אחרת, אופיינית יותר (ונורמטיבית יותר) שבה יש גם סודות מול ההורים. בהצלחה, מלי.

שוב שלום.מעניין ששאלת על אמא שלי...ואני רוצה לענות לך, שאמי הייתה דמות מאד דומיננטית בחיי, ואני חוששת שלעתים קרובות מדי מעורבותה הפכה להתערבות.היא הייתה מאד רגישה ואוהבת אך גם ביקורתית מאד. לא היו ביננו חיכוכים כמעט, כי הייתי "נוחה" . ברור לי שלא אדע "הכל" בחיי בתי,כפי שכתבת,וגם לי היו כתובות אחרות שאליהן פניתי והיו דברים שאמי לא ידעה.וזה בסדר גמור.אני רוצה שבתי תהיה חזקה ושבעיקר יהיה לה את עצמה.העניין הוא, שבנעוריי ואפילו בילדותי ,לא שיתפתי את אמי בדברים שבהם הייתה יכולה לעזור לי כיוון שפחדתי לצער אותה או שחשתי מובכת.ולדברים אלה יש השלכות עד היום.ואני לא רוצה שזה יקרה גם לבתי מולי.

בוקר טוב לך, יש לי שתי שאלות ואשמח אם תעזרי לי בהם 1. כל שינוי קטן בחיים מכניס אותי לפאניקה. אני מאוד שונאת שינויים. אבל לפעמים אני לוקחת החלטה ועושה שינויים דרסטיים לגמרי (כמו למשל מראה שלי, עבדוה - הסבת מקצוע...) דבר זה גורם לי לתקיעות בטיפול. לרוב אני מאוד מתלבטת בהחלטות שלי, עד שלרוב אני מאבדת דברים. למשל איבדתי תפקיד חדש, בן זוג חדש,.... בגלל שלקח לי זמן עד שהחלטתי... 2. המטפלת שלי טובה, וסבלנית, ויש לה הרבה כוח אחרת הייתה מזמן מעיפה אותי. אבל אני רוצה שתדחף אותי יותר, שתתן ל יאת הכוח להעיז וזה לא בא ממנה ואז אני נשארת במקום שלי. אני לא מרגישה הרבה תזוזה לא בטיפול ולא בחיים וזה מעלה אצלי את השאלות האם באמת הטיפול הזה מספיק טוב בשבילי. אני אצלה כבר 2 וחצי. תודה ושיהיה לך יום נעים

שלום שני. נשמע שאת מוטרדת מהקושי שלך להכיל שינויים, להתמודד עם שבירה של שגרה והרגל. הרבה פעמים הדברים הקבועים, הידועים והמוכרים בחיינו מקנים בטחון בעצם המצאותם. לנסות משהו חדש משמעותו להסתכן בדחייה, בפגיעה או בקושי, שעבור אנשים מסויימים הוא מאיים מדי. נשמע שאת מנסה להתמודד עם הקושי הזה בטיפול, אך מרגישה שהמטפלת שלך לא מספיק דוחפת אותך לשינוי כשאת מהססת. אני שומעת ממך את המשאלה שמישהו יחליט עבורך, יפיל אותך למיים, כך שלא תהיה לך ברירה ותתחילי לשחות. אני חושבת, עם זאת, שחשוב שתלמדי להיות הבעלים של ההחלטות והרצונות שלך, ושהכוח לשנות יבוא מתוכך ולא מבחוץ. אני גם משערת שתחושת ה"תקיעות" שאת כ"כ מכירה, משתחזרת כעת שוב גם בטיפול. כמו בתחנות רבות בחייך, גם שם את מרגישה ש"לא קורה כלום" ושאת לא מצליחה להזיז מהלך משמעותי לקרראת שינוי. אני חושבת שחשוב שתדברי על כך עם המטפלת שלך, כך תוכלו יחד לבדוק לעומק את החוויות שאת מתארת, ואת משמעותן עבורך. בהצלחה, מלי.

הי מלי, אני מעלה את השאלה כאן, משום שאין לה קשר לטיפול והטיפול עצמו לא ממש נמצא כרגע במקום, שמתאים להעלות בו שאלה שכזו... למה אנשים מסוימים, בכל פעם שהם קצת חולים (לא משהו מסכן חיים... שפעת, דלקת גרון וכו') מתנהגים כאילו שהם מינימום גוססים? אני לא ממעיטה בחולי עצמו... ברור שלא כיף להיות חולה...! אבל עדיין... לא מתים כל-כך מהר, הלא כן? ואני לא מתכוונת, בשאלה שלי, לילדים אלא לאנשים מבוגרים. אני מכירה את עצמי כשאני חולה, ואני יודעת למה אני כמו שאני כשאני חולה (הקיצוניות ההפוכה... לא מכירה את המושג פשוט לנוח ולתת לגוף להתאושש), ולכן יודעת גם שאני נוטה לאבד את הסבלנות מול אנשים כאלה. אבל בכל זאת, לא ממש ברור לי העניין הזה - למה לעשות פיל מזבוב? תודה.

שלום לך. את מעלה שאלה מעניינת, וניתן לחשוב על כמה הסברים אפשריים לכך. ייתכן כי עבור אנשים חולים, המחלה (האב הפיזי) היא דרך לגיטימית להזדקק ולהיות מטופל. אז אותם אנשים יכולים להרשות לעצמם לבקש חום, קרבה ועזרה, שאולי קשה להם לבטא (מול עצמם או/ו מול האחר) כשאין סימפטומים פיזיים. מחשבה נוספת שעולה לי היא שיש אנשים שמרגישים שעליהם להעצים ולגדיל את סבלם וכאבם כדי שאחרים יבחינו בכך. עבור אותם אנשים, החוויה היומיומית היא שמצוקתם לא נשמעת, ולכן הם מנסים "להגביר ווליום", בהנחה שבדרך זו האחר לא "יפספס" אותם. וברמה האישית, אני תוהה מדוע את עסוקה בשאלה הזו, למה דווקא כעת, ומדוע את מרגישה שהיא איננה רלבנטית לטיפול. נשמע לי שאת עסוקה בשאלות של איתות על מצוקה בתוך קשר, ואיך מתקשרים כאב באופן שמצד אחד ייראה ויישמע, ומצד שני לא יהיה דוחה או מרחיק. אלה שאלות משמעותיות ביותר. להתראות, מלי.

מלי, שתי האפשרויות שהעלית מתאימות לטיפוסים שונים של אנשים שאני מכירה. האמת היא, שאני חושבת שהן - האפשרויות - אפילו משלימות זו את זו לפעמים. זו לא הפעם הראשונה שהשאלה הזו מעסיקה אותי, אלא בכל פעם שאני נפגשת עם מצבים כאלה. אני חושבת שהעליתי אותה דווקא עכשיו, משום שלשם שינוי הטיפול רגוע... בהליכי שיקום בעקבות המשבר של שבוע שעבר. זו הסיבה שלא רציתי להביא את השאלה אל הטיפול. מצד שני, הרגיעה הזו מאפשרת לי לחשוב בשקט על דברים אחרים - לכן אני יותר פנויה לעסוק בשאלה הזו ובתשובה עליה. אבל אני תוהה... מנקודת המבט שלך משתמע, שזה כן קשור לטיפול שלי... מאז יום חמישי שעבר, אנחנו "מטפלות" בטיפול... דברים שנערמו במרחב הטיפולי, למשל. ציינתי כבר, עוד בשבוע שעבר, שהיא התנצלה והיא לא מבטלת לי פגישות, כך שלמעשה אין דחייה בטיפול - רק איום שהיה קרוב מאוד לכדי התממשות. תודה, שבת שלום.

הי Twisted mind, הדברים שלך הזכירו לי קצת דברים מוכרים ממני. השליטה, הנפרדו?ת ומה שבי... כרגיל... נראה לי שאהפוך שאלה קטנה למשהו מפוצץ מידי. פיל מזבוב... מה שלמדתי לגבי עצמי בטיפול, מול "אנשים כאלה" (קרי החלקים הללו בי שאני מזדהה איתם, לשלילה) מתעוררים בי כל מיני רגשות שלפני הטיפול רק הבנתי שיש שם משהו מזעזע, ועם הטיפול כבר אפשר היה לקרוא להם בשמות, מעורטלים, במערומיהם... אני רוצה להדגיש שאני מתארת חלקים מתוך שלם. חלקים שיש בכל אחד, במידה זו או אחרת, חלקים שעשויים לבוא לידי ביטוי חיצוני (או לא) בעיתויים שונים, בעוצמות שונות של נפח, חוויה וכאב. אפילו אצל אותו אדם הם יכולים להיות מוטמנים בשקט או נוכחים חזק. הנה החבר'ה שלנו: קנאה הורסת, צרות עין ובוז - קנאה, ש"להם" מותר להביע הזדקקות ו"לי" אסור; ש"הם" מרשים לעצמם להתמסר, להראות חולשה, לוותר, להשתמש בזולת על כל כובד משקלם (כי ככה הם) ו"אני" לא מוותרת. אפשר לקרוא לזה - האנשים ההיסטריים, המשלשלים, הצורחים והמקיאים, אולי אפילו "אנשי מינכהאוזן" שמחפשים תשומת לב (שמרוב קנאה מתפתח בוז כלפיהם) מול "אנשי העצירות והשליטה" שלא יפצו פה. צרות עין - הווה אומר שהייתי רוצה שגם "להם" לא תהיה אפשרות לנוח, כי לי אין. המרכאות אומרות שאלה קולות שונים בי עצמי. מזדהה עם כל אחד מהם, לא אוכלת אותם יחד כחלקים משלם אחד ויש מלחמה. קול מול קול. צד מתקיף צד. או או ולא גם וגם. אשמה / מחשבות אומניפוטנטיות - קושרת את המחלה של האחר אליי. למשל, אם יום קודם ביקשתי עזרה מאותו אדם ולמחרת הוא נהיה חולה; או אם יום קודם היה לי טוב ועכשיו הוא חולה או חלש. כאילו העונג שלי יוצר סבל אצל האחר. הורס אותו. כאילו הם תלויים בלתי נפרדים זה בזה, זה מזה. כאילו אחד בא על חשבון השני. נד נד. ברגע החולי של האחר, כאילו נעלמתי לגמרי מן העולם, וכאילו כל הכובד עליי, אינו מחולק בין אחרים, ואני בלעדית אחראית על הריפוי. מה שכמובן אין לי שליטה עליו, הוא גדול עליי ובלתי אפשרי, ואז רצנו לכיוון רגשות האשמה שוב. דברים מהסוג הזה. כדי לעשות שמייח באים התסכול והזעם, שוב על כך שאין באמת שליטה ואין שלמות. הקולות הללו משחזרים יחסים של ימים עברו... כמו שאת בטח גם יותר מידי יודעת... לפני זמן, בשלבים מוקדמים יותר של הטיפול, קרוב שלי נפל למשכב (כולה שפעת, וחוצמזה הוא גם ידוע כהיפוכונדר צומי) ורבץ במיטה כל היום משך כמה ימים. זה קרה ממש ממש אחרי שנתן לי משהו שהסכמתי סוף סוף לקחת. בדיוק אחרי שהסכמתי להיעזר... תגובת בטן הרסנית שבוצעה בשטח - ניתוק קשר עם כל בני אנוש לחצי שנה... הכל כולל הכל, כולל פגישות בטיפול. התפרקתי עד כדי כך ולא יכולתי לחבר. הבאתי את הדוגמא הקיצונית שלי, כי אולי אפשר יהיה לקחת ממנה משהו ולשים במקום פרופורציונאלי יותר. הכעס והקנאה לא מתעוררים בעוצמות הללו מול כולם, אלא במקרים ספציפיים, או בזמנים מסוימים בהם אין סליחה. גם מול הטיפול זה קרה (צפוי...) למרות שאולי נראה כאילו לא עניתי לשאלה ששאלת, ולמרות שכנראה חזרתי על דברים שאולי את מכירה כבר, אני חושבת שקצת כן... האם זה קצת מדבר את המצב מול הטיפול שלך עכשיו?... אם השאלה התעוררה, אז כנראה שמשהו אולי... לא'דעת, אולי לא משנה למה הם כאלה, הם כאלה וזה מה יש (איני בטוחה שזה תמיד עניין של בקשה לתשומת לב, כי יש אנשים שבאמת חולים ככה כשהם חולים מידי פעם)... קל לומר... איך משיגים מרחק בטוח? רוצה לשלוח בהזדמנות זו משחקון שמתאים לאנשים זועמים כמוני: http://www.laertsky.com/gms/schschschi.swf זעמן שחור * (הידעתם, בהקשר להקשות הצפעים לאחרונה, שאומרים שזעמן שחור הוא הלוחמה הביולוגית בהם... וגם בכל מיני חולדות, והוא נחשב נחש טוב, ואינו ארסי...) בי

הי זעמן. תודה רבה על ההרחבה. בהחלט מעלה מחשבות חדשות... להתראות, מלי.

יקירתי, אין נחש רע, גם לא צפע, כך שגם אין נחש טוב. וגם: הלוחמן הביולוגי בצפעים הוא זעמן המטבעות שגם דומה מאוד לצפע במראהו החיצוני. היום בבוקר הוכשה אישה שצעדה בחוף הים, סמוך לנהריה. וגם: שבת שלום יוסף

הי ותודה על השיתוף. חייבת לציין, שבחלק מהדברים שכתבת הרגשתי כמו בתוך עורי שלי... וגם אם ,לכאורה, הפכת זבוב לפיל זה בסדר, אני חושבת שלפעמים - בהקשרים מסויימים, הרבה יותר קל להתעסק עם פילים... ואני חושבת שבצורה מסוימת כן ענית על השאלה, בדרך שלך... כי אני מצאתי בה עוד תשובות. אז עם מה יכולתי להזדהות? בעיקר עם הבוז (כן,כן - מודה באשמה)... אבל אני לא בזה לחולי או לחולשה, אלא להפגנה המוגזמת שלהם... אני יכולה לקבל את העובדה הבסיסית שאנשים חולים. מן הסתם זה קורה לכולם. אבל אני תמיד חושבת, שאם אני יכולה להמשיך כרגיל גם כשאני חולה, אז למה הם לא?! זה לא שיש לי איזה קסם שגורם לי לסבול פחות מאחרים כשהמצב הבריאותי (פיזי) שלי נמצא אי-שם באדמה, ובכל זאת - אני לא מעבירה את החיים שלי לניוטרל, קוברת את עצמי במיטה ומחכה עד יעבור זעם... אני לא רוצה ומצפה שיעשו לי ובשבילי דברים. אני לא מתנהגת כמו ילדה בת 3. אני לא מבטלת דברים שעל סדר היום. אחת התקופות הכי שחורות בחיים שלי היתה, כשנוצר איזשהו מצב שבו כמה דברים הצטברו בתקופה אחת... מבחינה רפואית הייתי מחוקה... המצב הנפשי (הרעוע ממילא) היה בהתאם... זה הגיע למצב כזה, שלא ממש יכולתי לנהוג... הייתי צריכה לדאוג לכך, שיסיעו אותי לטיפול (4 פעמים בשבוע!) או לוותר על הפגישות עד להודעה חדשה... ואנחנו לא גרות באותה עיר, מדובר בחצי שעה כל כיוון ועוד לחכות לי בחוץ כל משך הפגישה... (למממן מוניות זה בכלל מטורף כלכלית) מבחינתי זה היה קטסטרופלי! אבל לוותר אז על הפגישות היה גרוע לא פחות... לא רק שסבלתי בתקופה ההיא מהמצב שלי, על זה נוספה התחושה הבלתי נסבלת בעליל, שנעשיתי נטל על הסביבה... אז הבוז הזה הופנה, כמובן, כלפי עצמי. ובמלוא העוצמה. אם יש בי קנאה? אולי... אני לא יודעת. אם יש, אז היא יכולה להיות בעובדה שהם "מעיזים" לדרוש את כל תשומת הלב הזו, או שהם מקבלים אותה... אבל לא. ממש לא. אני הפוכה - רוצה שיניחו לי - בלי תשומת לב בכלל. אם כבר ארצה משהו, אבקש, אבל שלא יציקו לי. שיתנו לי את השקט שלי. כשאני רואה אחרים, "מינכהאוזנסטים" כאלה, אני תמיד נזכרת בפרסומת ההיא "למה לעשות דרמה מכל דבר?!" סוג של היסטריה שאני לא מצליחה להזדהות איתה בכלל או אפילו לגלות אמפטיה מינימלית. אבל מאידך, לא אכפת לי שהם נהנים מזה... אם זה מה שעושה להם טוב בסופו של יום... סבבה להם, רק שיתרחקו ממני, כי לא יהיה לזה סוף טוב. ימים עברו... כן בהחלט. איכשהו, בסופו של דבר, שם הכל מתחיל (אבל לא נמגר). הטיפול שלי, עכשיו, נמצא בטיפול. אחרי משבר גדול. לפי שבוע היא התפוצצה. אבל זה לא היה אקט מפתיע. מזה זמן מה שהכל מקטע. היא מאיימת לזרוק אותי, אומרת שהיא לא יכולה להכיל יותר... ואני משתדלת להחזיק את שתינו עבור שתינו, משהו שאני לא חשבתי שאני צריכה או יכולה לעשות. ואז, בשבוע שעבר, היא הגיעה אל נקודת הרתיחה שלה - הציבה תנאים בלתי אפשריים מבחינתי. החלטתי שאני לא חוזרת. באותו יום היא התנצלה (שלחה sms) וכתבה שהיא מצטערת, שהיא הגיעה לקצה שלה ושהיא צריכה לבדוק את עצמה, שזה לא קשור אליי וכו'... שהיא מבקשת שכן אבוא למחרת, שננסה לדבר על מה שקרה... חזרתי. וזהו, כבר שבוע שזה מה שעומד על הפרק. איך משיגים מרחק בטוח? אם תשאלי את המטפלת שלי היא תגיד, שאת יכולה לבוא אליי לקבל קורס מזורז... זה לא רק מרחק בטוח, זה גם איזור סטרילי... ואגב המשחק שצירפת (תודה)... אני לא נזקקת לאלימות פיזית... לפי מה שאומרים לי, אני צולפת היטב מילולית - מדויק, בלי להחטיא ומהר מספיק כדי שאנשים לא יבינו מאיפה זה בא להם. כבר אמרו לי כמה פעמים - כולל המטפלת - שלהיכנס איתי לדו-קרב מילולי זה להפסיד מראש... אין הנחתום מעיד על עיסתו, אם הם אומרים, אולי יש בזה משהו. ואולי לא. ואגב זעמן שחור... הידעת שהוא דווקא ידידם הנאמן של החקלאים? לא ארסי מחד, אבל מחסל את המכרסמים שפוגעים בתבואה מאידך... נחמד להיות זעמן שחור... מי שלא מומחה לנחשים לא ייגש לבדוק מקרוב מהו, כי הוא דומה לשני זנים אחרים של נחשים, שהם כן ארסיים... מעין ידיד בתחפושת של אויב... ואת חשבת שאת הולכת לכתוב תשובה מפוצצת... בלי להתכוון הפכתי כאן זבוב לעדר פילים... מקווה ששרדת...

האם התחלת טיפול שני דומה לפרצודורה של הטיפול הראשון? האם אני חייבת לדווח שהייתי בטיפול כשאני פונה לטיפול שני? ואם כן, האם אני צריכה לפרט?

שלום לך. אני מבינה שאת לפני פנייה לטיפול נוסף, שני, ונדמה מפנייתך שחווית הטיפול הראשון מהדהדת ומלווה את פנייתך הנוכחית. אינני בטוחה שאני מבינה מה כוונתך ב"אותה פרוצדורה", אבל אני מניחה שהמטפל/ת החדש ינסה להכיר אותך בכדי להבין יותר טוב את הדרך לעזור לך. לעיתים מטפלים מבקשים סיכום טיפול מהמטפל הקודם, אך כמובן שהדבר חייה להעשות באישורך ובהסכמתך (ועלייך גם לחתום אז על טופס ויתור סודיות, שמאפשר למטפל הקודם להעביר למטפל הנוכחי מידע לגבייך). לשאלתך על ההכרח לשתף - בטיפול כמו בטיפול, את בוחרת על מה, כמה ומתי לספר. זכותך המלאה לא לחשוף פרטים או להשתהות עם המידע שאת מוסרת אם את מרגישה לא בנוח. אבל (וזה אבל גדול) אני תוהה מדוע אינך רוצה לשתף את המטפל החדש בטיפול שעברת. האם את מתביישת? נבוכה? מרגישה אשמה? מפחדת ממה שיחשוב עלייך? כל אלה הם דברים משמעותיים שאולי תוכלו להבין אותם ביחד, ולקשר זאת למקומות נוספים בחייך. נדמה לי שתפיקי יותר ערך (וגם הקלה) אם תרשי לעצמך, ולמטפל החדש, להיות במקומות ה"סודיים" הללו. בהצלחה, מלי.

שלום, אני פשוט הפסקתי את הטיפול הראשון כי לא היה לי קל להתמודד עם הנושא המרכזי והקשה שבטיפול (שנחשף במפתיע ושלא פניתי לטיפול בכלל בגללו). הפעם אני רוצה לסגור עליו ולטפל בדברים היומיומים. אני לא רוצה לחזור לעבר. כי ממילא אני לא יכולה לשנות היסטוריה, אז למה לי לדבר עליה. וזו הייתה נקודת השבירה ביני לבין המטפל הראשון. למרות שהוא עדיין מתקשר ומנסה להשאר בקשר איתי ובודק מה שלומי ולנסות לשכנע אותי לחזור, כי לפי דעתו אני צריכה טיפול.

שוב אני..היום החלטתי לקחת צעד נוסף, ופשוט שמתי מגפיים גבוהות והחלטת ללכת ליד הגור, עצם העובדה שהוא לא יכול לעשות לי כלום, אני כבר יודעת כי הוא גור אבל העובדה שהוא יכול לגעת בי זה גורם בי חלחלה והחלטתי לשים מגפיים והלכתי לידו , כן פחדתי קצת כשהוא התקרב..אבל החלטתי לא לזוז ולתת לו לגעת בי העובדה שהיתי עם מגפיים עזר לי כי ידעתי שייש משהו שחוסם ביני לבינו מה את חושבת לגבי זה? האם זו גם התקדמות אם תוכלי לעיין בהודעות הקודמות שלי..תוכלי להבין את הבעיה שלי... מנהל הפורום דוד גקסון עוזר לי המון..אבל אני יודעת שהיום הוא לא נמצא, והיתי ממש רוצה לשתף מישהו בזה ולשמוע תגובות שוב לפני כמה ימים הוא הגיע אלינו גור ששוקל קילו אחד בלבד, והמקסימום שהוא גודל זה 2 קילו, וזה הגודל שהוא נשאר זה גור פרוותי קטן ויפה שלא מזיק בכלל , הוא אצלנו כבר שבוע (יום שישי בדיוק זה שבוע) והחלטתי להתקדם איתו בצעדים\ הצעד האחרון שלי זה היה המגף, ודרך אגב הרגשתי אותו קצת אבל זה היה יחסית סביר תודה וערב טוב

שלום דורית אני מבינה שיש לך פוביה מכלבים, ושאת (עם הרבה אומץ ונחישות בעיני) מנסה להתמודד עם החרדה הקשה. נשמע שעשית צעד חשוב ביכולת שלך לפגוש את הפחד ולהתמודד איתו. עבור מי שמפחדת מכלבים, היכולת שלך לתת לגור לגעת בך, גם אם את במגפיים ושומרת על חציצה ברורה ביניכם, היא הישג משמעותי. בעבודה קוגניטיבית העבודה מתמקדת בהתקדמות הדרגתית בסקאלת הפחדים - כל פעם לעשות משהו שהוא טיפה יותר מפחיד, עד שהוא הופך לטרוויאלי, ואז מתקדמים לשלב הבא, כשהסיום הוא המפגש עם הדבר מעורר החרדה (בנסיון לשבור את מעגל ההמנעות, ולהתמודד עם החרדה). נשמע שאת הצלחת להיות בשלב חדש (מפגש עם גור כשאת במגפיים) ומכאן הייתי מציעה לך: א. לעשות זאת (הליכה עם מגפיים בין הגורים) שוב ושוב עד שאת מרגישה שאת כבר לא חרדה (אפילו אם מדובר בפעמים רבות). ב. לאחר מכן לחשוב מהו השלב הבא שאת מעיזה להתמודד איתו. ייתכן למשל שתוכלי לנסות ללכת ליד גור עם נעליים רגילות, או ללכת עם מגפיים אך הפעם ליד כלב גדול יותר. בהצלחה מלי.

מלי שלום בזמן האחרון (כבר כמה שנים) אני נמשך בכוח רב אל חוויה רבת עוצמה. אני רוצה להפקיד את גופי ונפשי בידיה של גבירת ליבי. אני רוצה להיות מסוגל לתת לה את גופי וגם את נפשי ללא כל מגבלה או הרהור נוסף של אחרי מעשה. כעין נעשה ונשמע... כדי לבדוק אם אכן אני מצליח לעמוד בדרישות שאני מציב לעצמי, אני אמור להיות מוכן לעמוד בכל מבחן של כאב גופני או נפשי. בכך אני מראה שאני סומך על גבירתי שתדאג לכל צרכי הנפשיים והגופניים גם אם לשם כך היא תאלץ להעניש אותי, לחנך ולאלף אותי כדי שאתאים לצרכיה. אני רוצה בעצם לספק את כל צרכיה ולהיות לה לעבד. אני לא מבין מאין נולד הצורך הזה ומה טיבו. בבקשה תנסי להסביר לי את הדבר בצורה אמיתית. אל תחשבי שאת צריכה להגן עלי מפני משהו - אני כבר יכול לשאת כל מה שתאמרי וגם לקבל אתמסקנות דבריך. ראוי לציין שכשהייתי צעיר, כבן ארבע עשרה היו לי דווקא פנטזיות במידה מסוימת הפוכות.. בהן הייתי אני כמו מלך, כמו שלמהל משל שיש לו הרמון אינסופי.ואולם, יום אחד כל הפנטזיות הללו נעלמו ופינו את מקומן לדברים אחרים. היום אני לא יכול ליהנות מהן אפילו לא כשאני מתאמץ מאוד. ראיתי לאחרונה באינטרנט שבקליפורניה למשל יש קהילה ענקית של אנשים כאלה והם עוסקים גם בצדדים האינטלקטואלים של התופעה ברצינות רבה, כולל הרצאות וסדנאות וכן הלאה. כל הדבר הזה מנוגד באמת להגיון שלי ולמרות זאת אני לא יכול להתכחש לצורך הזה. תודה, עובדיה

שלום עובדיה. אתה מתייחס לתופעה של עבד ומלכה, השייכת לתחום הסאדו-מזוכיזם. אני משערת שדרך הפנטזיה (ואולי מימושה) אתה מנסה להמחיז ו"לעכל" דרמה של יחסים שאתה חווית. הרבה פעמים פנטזיות כאלו מתעוררות סביב תחושות (לא בהכרח מודעות) של השפלה והקטנה בתוך מערכת יחסים עם אדם משמעותי. דרך מימוש הפנטזיה אתה פוגש את הכאב והבלבול, אך הפעם ממקום "שולט" לכאורה (שהרי אתה בוחר להיות בסיטואציה, בוחר את התפקיד שלך בתוכה, וגם יכול לבחור לעזוב בכל רגע), וזה מקנה תחושה של כוח והקלה, במקום שנחווה כנראה ככואב, פוגע ומבהיל. אני מציעה לך לבדוק זאת לעומק בטיפול, בנסיון להבין מהן חוויות "העבד" וה"גבירה" שחווית בעברך, מבלי יכולת לתת לכך מילים אז. נדמה לי שמגיע לך ללמוד להנות ולהיות מסופק בקשר קרוב, שבו אתה מוערך, לוקח ומקבל מקום, אהוב ורצוי. בהצלחה, מלי.

תודה על התשובה המפורטת. אני כנראה לא חוויתי תחושות השפלה והקטנה כפי שאת אומרת ועל כן חשבתי לברר באמצעות היפנוזה (ראיתי שיש פסיכולוגית אחת שעושה היפנוזה) ולגלות את אותם הגילגולים הקודמים שלי בהם הייתי עבד לגבירה, הנקודה היא שזה לא זכור לי כחוויה רעה אלא להיפך אותה גבירה בעצם מביאה לי שקט נפשי ואני שמח שהיא מאפשרת לי. משחר נעורי התפעלתי מהכישרון של הכלב לזכות באהבת גבירתו, מהאופי החיובי שלו, ממסירותו האין סופית, מהאופן בו הוא מקבל את הדין, ממנהגו האבירי ללקק את היד המושטת ולכשכש בזנב אפילו כשכהוא נאלץ לספוג עונש על מעשה או על מחדל.ואף אני רציתי להיות הכלבלב האהוב של אמא. והיום אני עצמי רוצה לנהוג כמותו - להיות כלבה הצייתן של גבירתי. לצאת מגדרי בשמחה כשהיא מזהה בי את התכונות הכלביות שכה אהבתי. להבין מהו חפצה האמיתי.

ערב טוב. יש לי דפוסים קשים והם נהיו יותר קשים מול המטפלת. אני מתנגדת לכל מה שהיא אומרת או מציעה. היא סבלנית מדי, אבל אני תמיד עצבנית בפגישה למרות שאני ממתינה למפגש איתה. אני אצלה כבר שנתיים. אין שינויים חוץ מזה שאני בודקת יותר את הדברים לעומק אבל לא משנה אותם. אבל אני יודעת שאני מתנהגת כך כי אני כך וזהו. האם קשר טוב לא מספיק להמשך הטיפול אם אין שינויים אחרי תקופה כזו ארוכה בטיפול. או דווקא להפך שהקשר הטוב הזה בינינו יביא בסוף את השינוי? אני מבולבלת לגמרי.!!

שלום לך. נשמע שאת חשה קרובה וקשורה למטפלת שלך, ועם זאת במפגש איתה מתקשה להסכים ולקבל את פרשנותיה. למרות הקשר שלכן נשמע שמולה את מוצאת עצמך קשוחה, כועסת, מתנגדת. אני חושבת שאת מביאה לחדר דפוס התמודדות שליווה ושירת אותך בעברך.ייתכן מאוד שבעבר, כדי למנוע מעצמך כאב או פגיעה, עטית על עצמך שריון עבה שהופך את האחר, על מחשבותיו ורעיונותיו, ללא רלבנטי. כנראה למדת שכדי להגן על עצמך בתוך קשר הכי טוב יהיה אם תקשיבי רק לעצמך, ותהפכי את האחר ללא חשוב. באופן הזה את סומכת רק על עצמך, ומבודדת את האחר ממך כדי לא להפגע, גם אם המחיר הוא להרגיש לבד או לא להשתנות. נדמה לי שדווקא השחזור של הדפוס הזה מול המטפלת שלך, והעובדה כי את מחכה לפגישות ומרגישה שכן נבנה שם קשר משמעותי, יכולה לעזור לך להבין זאת לעומק, ולקשר זאת עם חוויות מעברך ומההווה שלך בקשרים. בהצלחה, מלי.

טוב לי עם החופש שלה. אני מתגעגעת המון אבל שקט עכשיו. יש הרבה דברים עוקצים אבל אני יכולה להתנתק מהם לא כמו כשאני בתוך התהליך הטיפולי. בא לי לחזור לראות אותה אחרי החופש אבל לא לדון בדברים הכואבים. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל למה יש הצורך בתלות וגם בחפירה המתמידה הזו בטיפול הפסיכולגי? אשמח לקבל תזובה מפורטת.

שלום ש. את מתארת תחושה של חופש שלך סביב החופשה של המטפלת שלך. טיפול מערב פעמים רבות עבודה קשה, למטפל ולמטופל. לא פשוט להזכר במקומות קשים וכואבים, לנסות להבין ולגעת בהם, לבדוק כיצד הם מתקשרים למקומות אחרים, נוספים, בחיים. הרבה פעמים הדיבור על כך מפגיש עם תחושות קשות של עצב, כעס, פחד או ייאוש. אני מאמינה שזו, ברוב המקרים, הדרך הטובה ביותר להשתחרר ולהתמודד עם החוויות הקשות. העיבוד והארגון מחדש שלהם עוזר להכניס אותם למגירה המתאימה (בארון המתאים...) ולהמשיך הלאה. לעיתים רק הבנה והתעמקות באותם מקומות מונעת חזרה לא מודעת עליהם. הדימוי שעולה לי הוא טיפול שורש אצל רופא שיניים, או, להבדיל, ניקוז של פצע מוגלתי, שהוא כואב אבל הכרחי. מעבר לכך, אני שומעת את הרצון שלך לחופש, ותוהה האם הוא מייצג קונפליקט פנימי בתוכך, בין הצורך (או הרצון) לגעת בדברים, להעמיק בהם, לרדת לשורשם, ובמקביל הרצון להמנע ממפגש עמוק (ומכאיב), רצון להיות עם הרדוד, הפשוט, המרפרף. נדמה לי שהבנה לעומק של הדילמה הזאת תוכל לעזור לך להכיר יותר את מנגנוני ההתמודדות שלך. בהצלחה והמשך חופש נעים, מלי.

שלום רב, התחלתי לאחרונה טיפול פסיכולוגי, והגעתי למטפלת דרך הפניה מאשת מקצוע בכירה. הפסיכולוגית שאליה הופניתי אינה מופיעה בפנקס הפסיכולוגים. מה זה אומר? מצאתי לנכון לברר זאת לאחר שהתנהגויות מסויימות מצדה נראו לי מעט מוזרות (לדוגמא - שולחת לי הודעות אסאמאס כשהיא בחופשה בחו"ל ודורשת בשלומי...) זה כמובן מאד נעים ומחמיא, אבל מרגיש לא כ"כ מותאם. האם יתכן שפסיכולוג לא יופיע בפנקס של משרד הבריאות? תודה מראש.

שלום מיה. תהליך ההכשרה של פסיכולוגים קליניים מחייב שנות התמחות שבתחילתן חייב להתבצע רישום בפנקס הפסיכולוגים. העובדה שהמטפלת שלך אינה מופיעה שם יכולה לרמוז שהיא אינה פסיכולוגית (ייתכן שהיא פסיכותרפיסטית) או שאיננה פסיכולוגית קלינית. בכל מקרה אני תוהה מדוע אינך יכולה לברר זאת מולה ולבדוק איתה את שאלתך, ועוד יותר מכך, מדוע אינך יכולה לשתף אותה בתחושות שלך לגבי התנהגותה. נשמע לי שאולי חשיבה משותפת על הדברים, מעבר לקבלת העובדות והתשובות הפורמליות, יכולה להיות משמעותית עבורך. להתראות, מלי.

מיה... שאלת ההודעות מחו"ל היא לא שאלה של מתאים/לא מתאים, אלא מה מה נכון ומתאים לשתיכן. אין חוק בנושא. עידן הסלולרי פתח תקשורת חדשה לחלוטין, והרבה מטפלים-מטופלים מקיימים תקשורת של אס.אם.אסים בתנאים קבועים מראש, שנקבעים בין המטפל למטופל. אם זה מרגיש לך לא מתאים, את יכולה לומר לה את זה. אם זה מרגיש לך לא מתאים מבחינה מקצועית - את יכולה להיות רגועה... חברות הסלולר שלי ושל המטפלת שלי מאושרות מהחשבונות שלנו... הרבה אס.אם.אסים מתעופפים בתקופות מסויימות, ולא רק כשהיא בחופשות. ואני יכולה לומר לך בודאות מלאה, כאמור לעיל, שזו תקשורת שמאפיינת כיום הרבה קשרים טיפוליים.

תודה על התשובות. אני אכן מתכוונת לפתוח איתה את הנושא, אבל מכיוון שהיא כרגע בחו"ל (...), נותרתי לבד עם השאלות. מדובר על קשר טיפולי חדש, מבלי שהגדרנו נהלי תקשורת מחוץ לחדר, פשוט כי עדיין לא היה לי צורך בכך. ברור לי שיש מקום לתקשורת באסאמאסים, אבל כשהמטופל יוזם אותה, לא? או כשהמטפל יודע שהמטופל במצוקה וזקוק לו?! כך לפחות היה עם המטפלת הקודמת שלי. אני לא מרגישה שזה הצורך שלי לקבל ממנה הודעות מחו"ל, לשמוע שהיא נהנית עם משפחתה, ולדווח בנימוס על שלומי. אנחנו הרי לא חברות... ואחרי כל זה, לגלות שהיא לא מופיעה בפנקס הפסיכולוגים (ואגב, לא נראה לי שהיא פסיכותרפיסטית, לפחות זה לא מה שנאמר לי). אני מקווה שארגיש מספיק בנוח לפתוח איתה את כל זה. ושוב, תודה.

מחפשת המלצה לפסיכולוג של מכבי באזור ראשל"צ תודה רבה

שלום דניאלה. בקשתך מועלית, והיות וצירפת את כתובתך אני מקווה שקוראים ומשתתפים בפורום ישלחו לך המלצות כפי שביקשת. בהצלחה, מלי.

שלום לכם... אני רוצה לספר לכם משהו שמאוד מאוד מאוד מפריע לי, זה קצת ארוך אני מקווה מאוד שתאזרו קצת סבלנות ואם תוכלו לעזור לי אני יותר מאשמח. אני קצת לא יודעת מאיפה להתחיל אני פשוט אספר הכל.. אני בת 19 וחצי עוד מעט. מעולם לא היה לי חבר. אני לא רוצה להשתחצן אבל אני נראית לא רע בכלל וגם יש לי בטחון, היו לי קשרים קצרים מאוד עם בנים, אבל אף פעם לא התאהבתי ואף פעם לא הייתי עם מישהו בקשר יותר משבועיים- שלושה, חוץ מאחד. זה היה בתיכון בסוף כיתה י'ב , נקרא לו א' לצורך העניין. מאז ומתמיד כשהייתי רואה אותו בביה"ס נמשכתי אליו בטירוף, מכל מבט וכל חיוך וכל נגיעה .. הייתי חושבת עליו כל הזמן והוא היה סוג של פנטזיה, חשבתי שזה הדדי אבל לא הייתי בטוחה. במשך שנה היו בינינו נגיעות ומבטים כאלה אבל אף פעם לא היה משהו משמעותי ורשמי שקרה. עד שיום אחד, אחרי שנה, אזרתי אומץ והזמנתי אותו לביתי והתנשקנו ובאמת היתה תשוקה פשוט מטורפת והיה מדהים.. ממש נהנתי ויום אחרי זה ציפיתי שהוא יתקשר אלי או משהו ולא דיברנו אחרי זה איזה חודשיים וזקצת נפגעתי ממנו.. אבל אחרי חודשיים שוב נפגשנו, הפעם ביוזמתו, והפעם השנייה הייתה פחות נחמדה.. הוא הכאיב לי ומיהר יותר מדי ואני לא רציתי אבל לא ידעתי איך להפסיק אותו ומה להגיד ולכן הוא המשיך וכמעט שכבנו אבל אז אמרתי לו לא.. והוא הכניס לי אצבעות וזה כלכך כאב לי ולא אמרתי לו כלום והוא עשה את זה באגרסיביות בלי להתחשב בכלל ולשאול אם אני נהנית והוא עשה הכל חזק וכאב לי כלכך.. אחרי זה שוב לא דיברנו כמה חודשים. ואני לא יודעת למה אבל נפגשתי איתו שוב ואיך שנכנסתי לאוטו שלו הצטערתי שבאתי והיה בא לי להקיא ממנו אבל אמרתי לעצמי אוקיי אני אשתה קצת ואני אסיים עם זה... אני לא יודעת למה עשיתי את זה אבל שתינו והייתי קצת שיכורה ואז שוב כמעט שכבנו אבל ברגע האחרון אמרתי לו לא אבל עשינו קצת דברים וממש לא נהנתי אפילו סבלתי אבל לא אמרתי כי... כי כבר היינו באמצע והוא נהנה לא ידעתי איך אומרים לא באמצע? פשוט להפסיק הכל ולהגיד די? ואז מה יקרה אחרכך? הוא יגיד שאני מוזרה ומפגרת.. והוא יספר לכולם בביה"ס ומה יהיה אחרכך? אז המשכתי איתו והוא גמר ונרדם. זה היה כלכך מגעיל. ואז הערתי אותו והוא הביא לי כסף והזמין לי מונית וכלכך כלכך נגעלתי מעצמי ושנאתי את עצמי. אני לא בנויה לזה, אני לא עושה דברים כאלה בדרך כלל. אני לא רציתי להגיע איתו לאן שהגעתי וזה הוריד לי את הבטחון וגרם לי לחשוב שהוא רוצה רק לשכב איתי ולא אכפת לו ממני בכלל, מה אני מרגישה וחושבת. לא יכלתי להמשיך עם זה מצד אחד אבל מצד שני הייתי רואה אותו כל יום בביה"ס ולמרות שכעסתי אליו הרגשתי שאני עדיין נמשכת אליו. ואזכבר החלטתי שאני פשוט מוחקת אותו לגמרי מהחיים שלי וכך עשיתי, אבל פתאום עכשיו בדיעבד אני שמה לב שכל הקשרים אחריו נהרסו מאיזו שהיא סיבה שכנראה קשורה למה שהיה איתו, זו הצטברות של כל מיני דברים קטנים שמונעים ממני להמשיך הלאה. בגלל שקשה לי כלכך לומר לא, אני לא יודעת פשוט איך לומד לא.. זה נוראי, אני יודעת. שבוע אחרי שהייתי עם הא' הזה, הכרתי מישהו בים ו5 דקות אחרי שהכרתי אותו נכנסנו למים והוא פשוט בא ונישק אותי ואז לקח את היד שלי ונגע איתה לעצמו באיבר המין. אני לא רציתי לא רציתי לא רציתי!!! הכל קרה מהר כלכך ולא אמרתי לו לא לא עמדתי על שלי וחשבתי בתמימותי שאולי אחרכך ייצא מזה משהו רציני. והייתי כלכך בהלם אחרכך לא הבנתי מה קרה.. המקרה הבא היה כשישנתי אצל המשפה שלי בצפון הכרתי מישהו והוא באמת היה חמוד הוא נראה טוב וחשבתי שאולי יכול לצאת מזה משהו אבל אז נפגשנו והתנשקנו ושוב זה זרם מעבר וכשהוא הוריד את המכנסיים אז פשוט נבהלתי ואמרתי לו לא די אני לא רוצה וקמתי והלכתי משם ולא ראיתי אותו יותר. בערך לפני שנה.. חברה שלי הכירה לי את חבר של חבר שלה והוא גם היה מאוד חמוד בהתחלה ודיברנו בטלפון והיה לי כיף איתו.. אבל כל הזמן הוא רצה שניפגש אצלו בבית וזה קצת הפריע לי אבל לא אמרתי .. ופעם אחת נפגשנו אצלו וראינו סרט ואז האמת שאני התחלתי לנשק אותו כי לא רציתי שהוא יחשוב שאני מוזרה או שאני לא רוצה אותו.. אז נישקתי אותו ואז התקדמנו ואני רציתי שזה יעצור שוב ולא ידעתי איך לעצור, שוב חזרתי על אותה טעות כמו תמיד, תמיד אני חושבת שאני אוכל לא להגיע למצבים האלה ואני כל הזמן מגיעה אליהם מחדש. ואז הוא הוריד לי את החולצה ואני פשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר אני נפגשתי איתו רק כמה פעמים ואני לא רוצה כבר להגיע למצב כזה איתו אז פשוט התיישבתי באמצע ואמרתי לו די אני לא רוצה אני רוצה שתיקח אותי הביתה. והוא ממש ממש נבהל ושאל אם אני בסדר ואם קרה לי משהו ולמה אני ככה.. ואמרתי לו שקרה לי פעם מקרה לא נעים ואני פשוט רוצה שהוא ייקח אותי הביתה והוא היה בטוח שאנסו אותי הוא ממש נבהל והוא חיבק אותי ואז לקח אותי הביתה... ואז שלח לי הודעה שהוא פה בשבילי וכל מיני חרטות כאלה... ואז המשכנו את הקשר רק עוד כמה ימים וזה גם נגמר. אחרכך חברה שלי הכירה לי את אח של חבר שלה חחח ... הוא היה מקסים. הוא מהאנשים האלה שעל הפגישה הראשונה את מרגישה כאילו את מכירה את כל סיפור חייהם, הוא פתוח כזה ומדבר המון... דיברנו ואני לא יודעת איך להסביר הוא כאילו שכנע אותי להתנשק איתו הוא אמר לי כל מיני דברים כאלה שגרמו לי להאמין לו ואז הוא אמר לי שהוא מרגיש שאני קצת ילדה קטנה ושאנחנו נמצאים במקומות שונים מבחינת החשיבה שלנו (הוא היה בן 25) ושלא נראה לו שייצא מזה קשר רציני אבל הוא רוצה שנהיה בקשר בלי מחוייבות, זאת אומרת ידידים בלי מתח מיני. והאמת שנהנתי בזמן שהייתי איתו, כי הוא גרם לי להרגיש בנוח. אבל כמה ימים אחרי כשנזכרתי בזה, שוב נגעלתי מעצמי וגם עכשיו כשאני נזכרת בזה אני מרגישה כאילו עשיתי טעות נוראית כאילו בכל פעם כזאת אני פוגעת בעצמי יותר ויותר. עכשיו.. לא מזמן, לפני חודש בערך הכרתי מישהו גדול ממני בשנתיים, הכרתי אותו במסיבה והוא רצה לנשק אותי ואמרתי לו לא! באמת הייתי גאה בעצמי, ואז הוא אמר "עוד יותר טוב" וביקש את המספר שלי ודיברנו המון ובאמת שנינו הרגשנו שיש בינינו חיבור. נפגשנו כמה פעמים בהתחלה ואמרתי לעצמי שהפעם אסור לי להרוס את זה.. אז כל פעם שהתנשקנו ולא רציתי להמשיך אז באמת עצרתי את זה. פשוט ככה פשוט הפסקתי וככה זה נמשך בערך 4 פגישות.. ואז יום אחד שנפגשנו וישבנו בפארק הוא שאל אותי על זה ואמרתי לו שזה הקצב שלי ושאם הוא לא עומד בקצב אז לא יהיה לזה המשך.. והוא אמר לי שזה קצב איטי ואמרתי לו שיש לזה סיבה אמרתי לו שקרה איזה מקרה לא נעים פעם שבגללו אני ככה והוא רצה שאני אפרט אבל לא פירטתי וגם ראיתי שהוא קצת נלחץ וחשב שאנסו אותי ואמרתי לו שלא אנסו אותי.. אני פשוט רוצה להתקדם בקצב שלי. ואז אמרתי לו שאם הוא רואה לקשר שלנו עתיד אז אני רוצה שנמשיך את הקשר אבל אם הוא מחפש סטוצים.. אני לא הטיפוס. ודיברנו על זה כמה זמן ואמרתי שאין טעם להמשיך את הקשר אם הוא לא רואה לו עתיד כי אז אני סתם אקשר ואפגע בסוף.. והוא חשב קצת ואז אמר לי אותו דבר בדיוק כמו שההוא אמר לי... שאנחנו במקומות שונים מבחינת החשיבה והוא חושב שאני צריכה קצת להתבגר.. וזהו אמרתי לו סבבה והראיתי לו שאני מקבלת את זה הכי יפה בעולם שזה לא מזיז לי, שידרתי לו שאני שווה מספיק כדי לא להיפגע מזה. ואז הוא החזיר אותי הביתה ובעצם סיימנו את הקשר... אבל כעבור יומיים פתאום חשבתי על הכל , על כל מה שהוא אמר ואיך שהוא אמר והייתה לי מן הרגשה כזו שאסור לי לפספס את זה הפעם, כי אולי הוא באמת לא כמו כולם, אולי הוא באמת ראה בי מעבר. ואז התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני רוצה שניפגש, וכשנפגשנו אמרתי לו שהרגשתי שאולי אני מפספסת פה משהו ואני דווקא כן רוצה לתת לזה צ'אנס והוא אמר לי שכשיצאתי מהאוטו הוא באמת חשב על זה ואמר לעצמו שאולי הוא עושה טעות ואולי אנחנו באמת צריכים לנסות. אז נפגשנו עוד כמה פעמים, ולא אצלו ולא אצלי, באמת יצאנו והלכנו לים גם... אבל... אתמול נפגשנו אצלו בבית וראינו סרט. ואז שוב אני התחלתי לנשק אותו כי שוב לא רציתי שהוא יחשוב שאני לא רוצה אותו, או שאני מוזרה, והמשכנו ושוב כשרציתי להפסיק פשוט אמרתי לו טוב די, והוא די היה בהלם כי הוא לא הבין מה קרה לי והוא כל הזמן אמר לי אני לא מבין אותך. וכל הזמן הזה שאנחנו מתנשקים וכ'ו אני לא נהנית בכלל, אני לא מרוכזת במה שאנחנו עושים אני פשוט חושבת איך להגיד לו שאני רוצה שהוא יפסיק, שזה נעים לי אבל לא נעים לי, שאני מפחדת שהוא רואה בי רק גוש בשר ושאחרי שנעשה את זה הוא יזרוק אותי, אני כאילו לא באמת הייתי שם איתו, הייתי במקום אחר, אבל מצד אחד לא רציתי להראות לו את זה אז כשנישקתי אותו הראיתי לו כאילו זה מכל הלב וגם כשנגעתי בו.. אבל בעצם בכלל לא רציתי לעשות את זה אז הפסקתי באמצע והוא שוב אמר לי אני לא מבין אותך מה קרה לך.. הרגשתי כלכך נורא. לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לו שאני עייפה פשוט ואני רוצה הביתה והוא לקח אותי הביתה. ואז היום הוא התקשר אליי ושלח לי הודעה ואני מרגישה שלא בא לי לדבר איתו .. אני לא רוצה אותו יותר כי אני לא רוצה שהוא יגיד לי שהוא לא רוצה אותי בגלל שלא נתתי לו. אבל היום קבענו להיפגש גם לצאת לאיזה מסעדה ואני מפחדת מפחדת שיקרה משהו אחרי זה.. עד איפה להגיע איתו? איפה הגבול? איך אני יוצרת את הגבול הזה? ומתי בדיוק? אני מרגישה חסומה מכל הכיוונים, אני מרגישה שבנים מסתכלים עליי רק בגלל איך שאני נראית אני מרגישה חסרת בטחון, אני פשוט מתוסכלת, אני לא יודעת למי לפנות. אני כלכך אשמח אם מישהו יתייחס לזה... אני במצוקה נוראית. תודה מכל הלב.. מכולו!

שלום לך. את מגוללת אינטראקציות קשות ומבלבלות לאורך חייך, ולמרות גילך הצעיר את מעבירה את התחושה שהספקת לחוות (ולסבול) יותר מדי. אני שומעת ממך שהשילוב של קשר אינטימי (קרוב ומשמעותי) ומין מבלבל ומלחיץ אותך. נראה שאת מנסה להפריד בין שני הדברים (לשכב בלי להיות בקשר או להיות בקשר בלי לשכב), אך מוצאת עצמך שוב ושוב נגעלת, חרדה ומבולבלת. אין ספק שעברת כמה התנסויות קשות שתרמו לתחושות הללו (כמו המקרה הראשון שתיארת), ובמקיל את מספרת שאת נוטה להשאר במקומות שלא מתאימים לך רק כדי לא להחשב מוזרה או לא לאבד את הקשר. נשמע לי שחשוב שתדברי עם איש מקצוע על הנושא. בעזרתו תוכלי לעבד את הטראומות שחווית מול קשרים מחד, ולהבין את הדפוס שאת מתארת, שבו את מוצאת את עצמך בסיטואציות מיניות עם קושי להפסיק או להרגיש שמותר לך לא לרצות, מאידך. אני חושבת שזה יוכל לעזור לך מאוד, בייחוד לאור גילך הצעיר, והעובדה כי אלה השנים בהם את מתנסה בקשרים זוגיים, ומנסה לבחור בן-זוג קבוע. בהצלחה, מלי.

הקטע שבחור אומר "אני לא מבין מה קרה לך" אחרי התקרבות פיסית ואז רצון שלך לסגת, הוא קטע שלדעתי נובע מחוסר רצון שלו להכיר ברצונות הלגיטימיים שלך בכל רגע. זה לגיטימי לעשות * רק * מה שאת רוצה באותו רגע.. מעצבן !

אני בת 41 ובשנים האחרונות סובלת יותר מתחושות של עצב ויאוש (כולל מחשבות אובדניות) שבוע - שבועיים לפני מחזור ויוצא שזה בעצם כמחצית מחיי.. בשאר הזמן מצב רוחי יציב ואני מתפקדת ללא בעיה יתכן שמה ש"תורם" לכך הוא הקושי שלי במערכות יחסים, במיוחד עם גברים (אני רווקה) ותחושת היאוש שמשהו עוד יכול להשתנות - שאצליח להשיג זוגיות ועוד יותר יאוש מכך שילדים בגלגול הזה כנראה שכבר לא יהיו לי.. כמובן שהתסריט נראה שחור יותר בימים שלפני המחזור ואז כבר לא רואה טעם לחיות. שאלתי היא האם אכן יש קשר בין שני הדברים או שהסיבה היא הורמונלית בלבד וגם אם כן - האם בכל זאת יש איזושהי דרך להפחית תחושות אלה ואיזו דרך טיפול מומלצת? סליחה על ריבוי השאלות ומקווה לתשובה כלשהי. תודה

שלום ר. את מתארת תחושות קשות בימים שלפני המחזור, ובאופן רגשי מחברת זאת למחזור, שמתקשר עבורך עם מחשבות על פריון ועתיד כאמא. אני בהחלט רואה קשר בין הדברים, שהרי הרבה פעמים "טריגרים" מסויימים יכולים להיות האבן הראשונה בשרשרת אבני דומינו שמפילה את היתר. ייתכן שעבורך האבן הראשונה היא המחזור ומה שהוא מייצג-מסמל עבורך. הייתי ממליצה לך להיוועץ ברופא נשים לגבי ההשלכות ההורמונליות, ובמקביל לבדוק את התחושות שלך במסגרת של פסיכותרפיה. שיחות עם מטפל בהחלט יכולות להועיל במצבי חרדה, דכאון או לחץ. בהצלחה, מלי.

תודה על תשובתך ויש לי שאלה נוספת.. איזו דרך טיפול עדיפה בבעיה זו, דרך הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי או הפסיכו דינמי ואם אפשר להסביר בקצרה על כל אחת מהן תודה!

שלום, אני רווקה בת 43 ללא נסיון רב מדי ב"דייטים". אני נמצאת במספר אתרי הכרויות ונפגשת עם גברים מדי פעם, כשאני מנסה באמת לסנן את המוץ מהתבן. לפני יומיים פגשתי גבר שהוא נוכל מדופלם, מבוקש על ידי המשטרה, ורק הודות לאזהרה אנונימית שקיבלתי ניצלתי מקשר מסוכן. אני נוטה לתת אמון ומשדרת נאיביות ונזקקות גדולה לקשר, לחום ואהבה, למרות שאני מחשיבה עצמי כבחורה אינטליגנטית, המנסה לעמוד על המשמר. בסופו של הסיפור הקצרצר נותרתי עם תחושות כבדות של ייאוש מגברים, מהחיים, תחושות שהיו שם גם קודם אבל ניסיתי להילחם בהן ולתת צ'אנס לחיים. אני מטופלת פסיכולוגית אבל משום מה נדמה לי שהטיפול מתמקד בעידוד היציאה שלי אל העולם (שכן היו שנים רבות בהן נמנעתי מהתחככות בעולם) ולאו דווקא בחיזוק האישיות הרכה, הפגיעה והלא בשלה שלי. כתוצאה מכך אני מרגישה תסכול רב, תוהה האם הטיפול נכון ובכלל לא בא לי להמשיך ולתת צ'אנס לחיים המלאים בכשלונות ובאכזבות. ובכלל בגילי המופלג, החיים לא ממש נושאים בחובם הבטחה לעתיד טוב יותר. אני לא באמת מאמינה שאמצא קשר הגון ומספק נפשית ורגשית, למרות שאני מאוד כמהה לו, ובטוחה שלא אקים משפחה משלי - אז מה הטעם להמשיך לנסות ולהתאכזב? אשמח לשמוע את נקודת המבט שלכם

שלום לך. את מתארת מצב שבו את ממהרת לתת אמון, ומתוך צורך גדול בקרבה וקשר, נוטה "לא לראות" נורות אזהרה וסכנות. כתבת שבטיפול את מרגישה שתשומת הלב מוקדשת יותר לעידוד ליציאה אל העולם, ואני מניחה שהדייטים שבהם את מתנסה כרגע הם שלב חשוב ועליית מדרגה עבורך, גם אם כשהם מתרחשים, עדיין יש הרבה קושי ובעיות. עם זאת, ניתן להבין באופן עקיף מפנייתך כי בחוויה שלך המטפלת שלך "מפספסת" אותך, ולא שמה לב לאיזור חלש או מבוהל בתוכך. אני תוהה האם אתן יכולות לדבר על כך, להבין למה זה קורה, ואיך ניתן להתגבר על כך, באופן שבו תחושי שאתן נמצאות יחד בקושי שלך. יתירה מכך, אני תוהה האם ייתכן שמה שאת מתארת עם גברים משתחזר או קורה גם בטיפול, מול המטפלת שלך. ייתכן שבחוויה שלך מולה, גם שם עלייך "לעצום עיניים", ולוותר על דברים משמעותיים בכדי להשאר קרובה בקשר, בכדי לא לאבד מקום של חום וקירבה. כך, ייתכן שמדובר בדפוס שאת פוגשת כעת גם בטיפול שלך, וביחד עם המטפלת שלך תוכלי להבינו לעומק, בדרך אל אימוץ דרך חדשה, מסתגלת ונינוחה יותר. בהצלחה (ואל תאבדי תקווה...), מלי.

שלום לך. תודה לך, על התייחסותך. (בקשר לפסיכולוג שלא ביקר בטיפול נמרץ). אתה מציע, להביא את הנושא לשיחה. אכן, דיברתי על אכזבתי בעת בואו לבקר. (והיתה לי השערה, שהגיע בגלל שהמכרה המשותפת דיברה איתו וגם אני דיברתי בטלפון ואמרתי, שאני מצפה לו). והוא גם אמר: "היא נתנה לי להבין, שטוב שאבוא". נראה לי מוגזם, שאדבר איתו גם בפגישה טיפולית. הרי קיבלתי את התשובות שלו. מה הוא יכול להוסיף? (אני פשוט מזכירה לך: הוא אמר, ש"לא הסתדר לו, וגם לא היה בטוח שטוב שיבוא ) לא בטוח? למרות שאמרתי לו, שאני מצפה לו? אם אעלה זאת שוב בשיחה הטיפולית, (לא עשיתי זאת בפגישה האחרונה שהייתה השבוע) זה נראה לי שאני מגזים. שאני "קודח" במקדחה, במקום, שיש כבר חור... מצד שני, קשה לי ההימנעות שלו מביקור. אני רק מלקה על חטא, שאני כל כך הייתי זקוק לביקור שלו. חשבתי שיתגייס לבקר, מייד עם האישפוז וזה לא קרה. הוא מבלבל אותי, מאחר והוא עשה בעבר הרבה מאד דברים, שהם הרבה מעבר למה שמצופה ממנו, כפסיכולוג. (הטיפול הוא פרטי). נדמה לי, שפשוט, הוא פספס פה. היו לו הרבה מאד דברים אולי במשך 8 הימים, והוא אולי "טבע" בים העשייה, ופספס את הרגישות למטופל שלו. או אולי הוא באמת הקשה על עצמו, אם ראוי שיבוא, (אבל אמרתי לו פעמיים.... ואני היא זו שטלפנתי מבית החולים פעמיים לעדכן אותו...) למה חשוב היה לי כל כך שיבוא? אולי הלבשתי לו אדרת, שהוא לא היה רוצה בה... וזה מאד עצוב לי. עמית

שלום עמית, הפנת את הבקשה שלך לדרור, ואני מציעה לך לפנות אליו בימים שבהם הוא עונה בפורום, או לתאר לי שוב את המקרה כך שאוכל להבין ולהתייחס. להתראות, מלי.

שלום, אני נער בן 16 ומזה כמעט שלושה חודשים אני כבר לא עצמי. זה התחיל בימים הראשונים של חודש יוני, בהם הייתי חש בתחושות מוזרות לפני השינה, כמו ריחוף ואיבוד הרגשה בגוף ( לא איבוד תחושה, פשוט הרגשה כאילו הגוף לא נמצא ומרגישים רק את הנשימה והדופק ). אט אט התחושות התפתחות ללחצים בראש, חוסר איזון, חוסר ריכוז, כובד בראש וכל מיני תחושות מוזרות כאלה שהיו לי בראש. לאחר חודש בערך שחייתי עם כל התחושות המוזרות ( שהן רצופות אגב, ממתי שאני קם עד מתי שאני נרדם ) החלו להופיע גם כאבי ראש באזורים שונים. פעם בצדי הראש ופעם מאחורי הראש. שבועיים בערך לאחר כאבי הראש הופיעו גם כאבי גב, חזה, כתפיים, ובעיקר ברגלים ובברכיים. הכאבים אמנם לא חזקים ובעוצמה קלה-בינונית, אך הם מאוד מאוד מטרידים. כמו כן, אני לפעמים מאבד תחושה ברגליים, וכן אני מרגיש חולשה ביד שמאל. רופא המשפחה טוען ש"אין מחלה שבה הכל כואב", נוירולוג בדק אותי פעמיים ומצא גם הוא שהכל תקין ( למרות שהבדיקה היתה די קלילה ומהירה ) ורופא עיניים קבע גם הוא כי הכל תקין. כמובן שעם כל הכאבים החל מצבי הנפשי גם להתדרדר. נהייתי היפוכונדר, פתאום כל כאב מפחיד אותי מאוד, אני עוסק הרבה בבריאותי ולא עובר עליי יום רגוע אחד. אני רוצה לציין שכשכל התופעות המוזרות התחילו, הייתי במצב נפשי מעולה! שמח וחייכן. הוא התדרדר רק לאחר שהכל התחיל ולכן אני לא יודע אם המצב נגרם בגלל משהו נפשי. אני סובל הרבה, המצב לא משתפר ואני מוצא את עצמי כל יום בחששות. אני אמנם מסוגל לתפקד כרגיל, אבל איכות החיים ירדה ב 60% וזה לא משתפר עם הזמן.. שאלתי העיקרית, האם כ-ל התופעות שציינתי בהתחלה יכולות כולן להגרם מבעיה נפשית ? אני מעוניין לפנות לייעוץ נפשי כמה שיותר מהר, מהן ההמלצות לכיווני הטיפול ? אני רוצה לציין שלפני כחצי שנה חוויתי בפעם הראשונה דכאון שנמשך בערך חודשיים ועבר לבד. האם ייתכן שחצי שנה מאז זה רק עכשיו משפיע על הגוף? מצטער על אורך ההודעה ומצפה לתשובה ולהכוון בעבור טיפול, תודה רבה.

שלום לך. נשמע שאתה עובר תקופה לא קלה ומדאיגה עבורך, ולמרות כל הנסיונות לא הגיעה מבחינתך פריצת הדרך המיוחלת. היות ושללת את כל האבחנות הרפואיות, אני בהחלט ממליצה לך לברר את האספקט הרגשי. תופעות פיזיות פעמים רבות מלוות קשיים רגשיים, ולעיתים, כשקשה או מבהיל מדי להיות מחוברים רגשית, או לתת את "פס-הקול" הרגשי המתאים, התחליף הוא כאב או תופעות פיזיות. בהרבה מובנים זו הדרך של הנפש "לזעזע" ו"להכריח" את האדם הסובל לא להתעלם ממה שעובר עליו. נראה לי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם מה שאתה מתאר היא דרך אבחנה, ואח"כ טיפול משולב של פסיכיאטר (שאולי ימליץ על תרופות להרגעה, ויוכל לחשוב איתך שוב על אבחנה רפואית מול אבחנה נפשית) ופסיכותרפיה (פסיכולוג או פסיכותרפיסט), שבשיחות עימו תוכלו להבין יותר האם ומה הכאבים והתופעות הללו מבטאים. בהצלחה, מלי.

לחברתי יש בעיה שמפריעה לי מאד, והיא טוענת שאחרים לא העירו לה על כך בעבר. יש לה נטיה לא להגיב לדברים שנאמרו מפי, ולתת תחושה כאילו לא שמעה את הדברים, ולא להגיב גם לא במבט ולא בהינהון. זה בא לידי ביטוי במשפטים חשובים שאני אומר, באמצע שיחה בו היא עונה לי תוך תחושה שלא הקשיבה בכלל למה שאמרתי ומענה בטונים כאילו שום דבר ממנה שאמרתי לא נלקח בחשבון. מן ניתוק כזה או חוסר שיקלול של הדברים שאמרתי בשיחה. כשאני שואל אותה אם היא שמעה מה אמרתי, היא אומרת שכן, לרוב, והיא אפילו מסוגלת לרוב לחזור על הדברים, אבל בדיבור שוטף או באמירות שלי היא ממש לא נותנת להבין שהיא שמעה. מן ניתוק לא ברור כזה. זה בא לידי ביטוי גם בבדיחות שאני נאלץ לחזור עליהן פעמיים שלוש ולוודא שהיא שמעה, כי היא פשוט לא מגיבה (צא מנקודת הנחה שהבדיחות מצחיקות, לפחות חלקן...) ונוצר רושם כאילו היא לא "מנתחת" את הבדיחה ולא מבינה אותה, אבל לא ברמה של בדיחה לא מוצלחת אלא ברמות מציקות של חוסר הבנה והקשבה. היא מאד אוהבת אותי ואותי חוסר התיקשורת הזאת ממש מתסכל. זו מן דיסוציאציה לא ברורה שמפריעה לי מאד מאד. מה עושים? מה זה יכול להיות?

שלום גיא, הניתוק שאתה מתאר יכול לנבוע מסיבות שונות, שאינן, כמו שכתבת, בהכרח חוסר איכפתיות או חוסר הקשבה. פעמים רבות אנשים בבגרות נוטים להגיב בדרך בה הגיבו אליהם בילדות. אם בעברה חברתך זכתה לתגובות חסרות מבע או אדישות לכאורה, ייתכן שזהו הדפוס שאימצה (דווקא הדברים הלא מילוליים נטבעים היטב וחזק). אני חושבת שעבורך הדרך המוצלחת ביותר תהיה לנסות לברר איתה האם היא שמה לב לכך, איך היא מבינה זאת, ובעיקר האם הייתה רוצה לשנות זאת. ייתכן שדווקא המודעות והאכפתיות שלך בהקשר הזה תעזור לה להתבונן במשהו שלבד קשה לראות ולתקן. בהצלחה, מלי.

כואב ורועדת הלב דופק חזק הכול שחור ויש לי סחרחורת דוד אני נגמרת והלב שותק ומדמם די שייעצר שיניח לי שיניחו לי שקט דממה להעלם להתנתק לרגע אחד לברוח

שלום נקודה כמו בפעמים אחרות, אני שומע אותך נעה בין הקצוות - בין הסבל והרצון להוציא החוצה את הכאב שבפנים ובין הרצון לברוח, לומר שאין סיכוי ואין מי שיקשיב ושהדרך היחידה למנוע את הכאב שבלב הוא להפסיק את דפיקותיו. את צריכה למצא דרך לברוח מהקצוות האלה. את צריכה להתחבא במרכז. שם מחכה לך השלווה, ואני מדמיין אותך מטלטלת על הנדנדה הזו, בין הקצוות.. את צריכה למצוא דרך לנוח באמצע. ולא, הדרך שאת מציעה פה היא לא האמצע, היא הקצה של הקצה. לא שם מחכה לך השלווה. ולראשונה אני חושב גם על המשמעות של השם "נקודה". עבורי, כרגע, הוא נקשר לסוף משפט. לסיום. אבל הסיפור שלך, אני מניח, עוד לא הסתיים. עוד לא סופר. ונראה לי פספוס אדיר לקטוע את המשפט לפני שכל המילים בוטאו.. להתראות בינתיים דוד

סוף סיום קץ שייגע בי כבר לעזאזל במקום כל השאר

עוברת פה מפעם לפעם ומשקוראת אותך חשה רצון לחבק אותך וזהו. רק לחבק ולקוות שלפחות מעט מזה תוכלי להכיל, ולנוח ולנשום ולהרחיק קצת מעין הסערה.

שוב אני,,, רציתי לדעת העובדה שהחבר שלי נוגע בגור הקטן, תמיד מגעילה אותי וישר,אני מבקשת ממנו ללכת להתקלח, שאני מרגישה עם זה ממש לא נעים, במיוחד שהוא כ"כ אוהב את הגור הקטן, איך אני יכולה להתמודד עם זה, לא נעים לי כבר מהחבר שלי שהוא צריך כל רגע לשטוף ידיים, להיכנס להתקלח, זה פשוט ממש מגעיל אותי עצם העובדה שהגור מלקק אותו איך אפשר למנוע את ההסתיגות שייש בי..??? ואתמול אבא שלי קילח את הגור , כדי שבמוח שלי ייהיה שהגור נקי, אבל עדיין אני בסרט משלי!! איך אפשר למנוע את זה תודה

שלום דורית31 נדמה לי שבד בבד עם הניסיון האמיץ שלך באימוץ הגור, ישנן מורכבויות המלוות את הנושא והמתפתחות בכיוונים שונים. נשמע לי נכון, בשלב זה, להציע לך לפנות לאיש מקצוע המתמחה בטיפול בפוביות ולבחון יחד איתו, בפירוט ומקרוב, מה מקור הקושי שלך בעניין ומה המחשבות והתחושות העולות בך בהקשר זה. אני מאמין שדבר זה יסייע לך רבות בהתמודדות שלך כיום וימנע ממך סבל מיותר. בהצלחה דוד

הי דוד המטפל שלי בחופשה וקשה לי ברמות מטורפות. לא משנה אם אני בעבודה בלימודים או עם חברים, אני מרגישה שהלב שלי כואב מרוב געגוע..זה אמור לכאוב כל כך? הגעתי למצב שאני עושה דברים מטורפים כדי להרגיש שאני איתו כמו לקנות מפיצי ריח כמו שהוא שם בקליניקה - כל הבית שלי מריח כמו french musk וחלום קיץ..ועדיין עצוב לי ): ): אני עושה רשימות של יתרונות מול חסרונות לחופשה הזו, וכל מה שיש לי ביתרונות זה שכשהוא יחזור הוא יביא איתו את תחילת החורף..בערך ( ספטמבר ) וזו אחלה מתנה. בחסרונות יש הרבה!!!!הרבה מדי. לא יכולה להתמודד עם הגעגוע הזה, רוצה לראות אותו היום. עכשיו. מה עושים???אני צריכה לעשות מיוט על הלב שלי או שאני לא אצליח להמשיך לתפקד, מרגישה גל עצב ודיכאון בדרך. ומאז תחילת השבוע הפכתי שוב מאוד רגישה לסביבה, חסרת ביטחון מאוד, מרגישה לא יפה ושמשהו בי לא בסדר..הכל מאולץ): עזרה בבקשה אופיר

שלום אופיר אני מבין את התחושות שאת מתארת. לצערי אין ביכולתי לעזור לך, מלבד להקשיב (כלומר, לקרוא). חשוב לי לומר לך משהו בנוגע ל"אמור לכאוב כך?". אין "אמור". יש את מה שאת מרגישה. ונדמה לי שעדיף שלא תנסי להלחם במה שאת מרגישה, אלא תנסי לקבל את זה, להפוך את זה לחלק ממך. אני גם לא יודע גם אם מיוט הוא התשובה הנכונה ללב, אבל אם נמשיך עם הדימוי (השמיעתי) שלך, הייתי אומר שאולי כדאי לך לנסות ולראות האם את יכולה לשמוע דברים אחרים של הלב. האם המודעות וההקשבה לניואנסים יכולים לעזור לך לראות כיצד הגל הזה שמגיע הוא אינו הכרח, אינו בלתי-נמנע, אלא הוא נוצר מחבטה של חוויה מוכרת וכבדה בתוכך. והאם ההכרות עם החבטה הזו, ההכרות עם מקורה ודרך היווצרותה, אינה יכולה לסייע לך להקטין את עוצמת ההדף, את עוצמת הגל הצובע את ראייתך, ולספק לך עוד אוויר לנשימה, שיספיק עד ספטמבר לפחות.. בהצלחה דוד

מזדהה איתך בטירוף.. גם שלי בחופש והיום תפסתי את עצמי משוטטת מפינה לפינה בבית, לא רוצה לעשות כלום.. מבולבלת ומחפשת את הקשר הזה. את מי ששם איתך עם כל מה שקורה בפנים.. מבינה את תחושותיך ומחזיקה לך אצבעות.. תשארי פה בנתיים יש פה בית חם ותומך והצוות נפלא.. מחזיק בין השורות.. אוויר לשיתוף ולנשימה.. תוסיפי לידיים המוחזקות חיוך אמיתי.. ~נילי~

התחושות שאת מתארת ככ מרגישות מוכרות. ובכל זאת, למרות כובד משקלן יש משהו "קרוב" בהן. הן יכולות "להילקח" למקום של קירבה, אינטימיות, שיחה פנימית ושמחה על שאותה דמות שהינה ככ משמעותית עבורנו, נהנית, צוברת כוחות, רחוקה ובכל זאת קרובה, ושאנו קרוב לוודאי גם נמצאים איתה באופן כלשהוא.