פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום דוד אתה מקבל מטופלים חדשים כרגע? אפשר לשאול מה העלות שאתה לוקח לפגישה טיפולית? ( אין לך מייל, אז קשה לשאול באופן יותר אישי...) אשמח לדעת תודה...

יש לו נייד זה מספיק אישי לא?:-) אם לא היה לי מטפל אז הייתי בוחרת בו:-)

בשביל כוס קפה איתו הייתי משלמת גם אלף דולר (שיר של שלמה ארצי....:-)

על הדרך אם תוכל לענות: מה אתה מרגיש כלפי המטופלים שלך? בבקשה תשובה אמיתית....

הוא שלי!

שלום לשואלת האמת היא שזה נושא שמרגיש לי פחות מתאים לדיון דרך הפורום. את מוזמנת ליצור איתי קשר בטלפון ונוכל לדבר אז. אני נמצא ב-0506859245 להתראות דוד

הלוואי שלא הייתי כ"כ זקוקה לה כ"כ תלותית ,כי אז הידיעה שבקרוב (עוד חודש)היא טסה לשלושה שבועות לבטח היתה פחות קשה,פחות מכאיב. איך מפגישות דו שבועיות שגם הן לפעמים לא מספיקות אפשר לעבור לכלום. ובבקשה דוד אל תשלח אותי עם זה אליה בחזרה כי היא יודעת שקשה לי ,שהאובדנים הרבים הפכו את הפרדות לבלתי אפשריות עד כאב עבורי. היא אמנם נתנה לי את האופציה לכתוב לה,אבל זה לא זה... מה אתה בתור מטפל היית עושה במקרה כזה?

שלום איריס אני מבין את הקושי שאת מתארת אל מול הפרידה הזמנית ואת הצורך שלך להאחז במשהו קיים וברור להקל על כאב ההמתנה. והאמת היא שאין לי משהו שיכול באמת להקל עליך. בחירה בהיכנסות לקשר משמעותי, בחיים כמו בטיפול, מביאה עמה גם את הסכנה של כאב וקושי אל מול פרידות. זו המשמעות של להיות בחיים. ואת יודעת את זה היטב: לא ניתן לחיות, להיות איכפתי, להרגיש ולהתקשר ועדיין להימנע מכאב וצער. את בחרת באומץ בחיים: להסתכן בתחושות ובקשרים ובאיכפתיות, והדבר הזה מביא איתו באופן בלתי נמנע גם חוויות פחות נעימות. בצד הרווח הרב הגלום בקשר קיים גם הקושי שהוא מביא. אז אין באמת דרך להתמודד עם כך, מלבד העובדה שזהו אותו שיעור מוכר, שהחיים מלמדים אותנו שוב ושוב: שלכל קשר ורווח יש מחיר ושלא ניתן לחיות מבלי לכאוב לעיתים. מה אני הייתי עושה כמטפל? לא בטוח. נראה לי שקל לי יותר לומר מה הייתי עושה כמטופל: נאבק עם הקושי וממתין לחזרה לטיפול וממשיך לנסות להבין עוד על עצמי דרך ההמתנה הזו ומה שהיא מעלה. ובנתיים, דווקא העזרות בדברים כמו כתיבה או שימוש בדרך אחרת של שמירה על קשר, אפילו אם זה מצטבר ומגיע רק בזמן החזרה לטיפול, נראית לי כמו דרך התמודדות שמסייעת גם היא. בהצלחה דוד

שלום!! אני מאוד סקרנית לדעת מה קורה אם פתאום קם מטפל ומחליט שהוא עוזב את העיר שהוא גר? ומה עושה מטפלת שנכנסת להריון?. יש לה חופשת לידה, אין לה חופשת לידה מה היא עושה?? הם לא יכולים פתאום לקום ולעזוב את המטפלים שלהם. אז זה אומר שכשהם מתחילים טיפול הם כבולים בעצם?? תודה וסליחה על החפירה:)

שלום חחח כן, את מתייחסת לנושא שעולה לא פעם בטיפולים ומעסיק מטפלים ומטופלים כאחד. ככותרת כללית הייתי אומר שהנושא הזה קשור לכניסתה של המציאות החיצונית לתוך חדר הטיפולים ולזיקה הבלתי נמנעת הזו בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, ה"אוביקטיבי". את שואלת על דוגמאות קיצוניות יחסית, אבל העולם החיצוני משפיע ללא הרף על הטיפול ולא ניתן להתעלם מכך (מה עושה מטפל שחלה בשפעת? שטרוד בענייני מיסים בדיוק לפני הפגישה?). אין לכך תשובות מוחלטות, אבל מה שקורה על פי רוב, כאשר המציאות נכנסת לתוך הטיפול ומשפיעה עליו, הוא להתמודד עם הכניסה הזו ולנסות למנוע כמה שיותר פגיעה במטופל ובתהליך הטיפולי. מטפלים עוברים ערים וארצות, מטפלות לוקחות חופשות לידה וטיפולים מסתיימים, או נכנסים לשלב המתנה ארוך בשל דברים אלה. לפעמים פשוט לא ניתן להימנע מכך והמציאות חיצונית חזקה יותר מחוזה ומחויבות טיפולית. אלה עובדות שבוודאי גם עלולות לעורר חרדה: לפתע הטיפול עליו מסתמכים, הבטחון שחשים בחדר, נראה שברירי ורופף יותר. ועדיין, זהו חלק שלא ניתן להתעלם מקיומו. נחמה יחסית ניתן למצוא אולי בכך שההתרחשויות האלה לא מתרחשות לעיתים מאוד תכופות ושבמקרה האופטימלי יש מקום לדבר עליהן ולעבד אותן בתוך הקשר עצמו. כלומר, הפרידה היא לא פתאומית או ללא הזדמנות לדבר עליה. ועדיין, יש פה נקודה משמעותית, שבוודאי יכולה לאיים ולהפחיד לא מעט, כחלק מהכניסה לקשר טיפולי והמוכנות להרגיש בו בטוחים ומוחזקים בכל מצב. להתראות דוד

אני בחודש תשיעי להריון עליתי בהריון כ 11 קילו(גובה 168 לפני 52 עכשיו 63, כולם אומרים לי שאני רזה ויש לי רק בטן, אבל אני נראית לעצמי ענקית הילדה שוקלת 2600 ואני פוחדת להשמין יותר מדי(אם תהיה גדולה מדי אצטרך קיסרי- ואני לא רוצה(רוצה טבעי) מה אני עושה?

שלום לאלמונית תהליך ההריון והלידה מביאים איתם לא פעם שינוי בתפיסת העצמית והגופנית של האשה ויכולים לאתגר סביב שאלות של בטחון ותפיסה עצמית וסביב חשש להפוך למישהי אחרת, עם גוף ומראה שונה. אלה חרדות אופייניות לזמן ההריון ובדרך-כלל הן גם מערבות תפיסה עצמית מוטעית, אותה את מתארת (את תופסת את עצמך כענקית, כנראה מתוך השפעת החששות והתהליך החזק של ההריון, בעוד סביבתך, האובייקטיבית יותר, מעבירה פידבק של שינוי דרמטי פחות מהרגשתך). חשוב שתהיי מודעת לתהליכים העוברים עליך והכוללים תהליכים נפשיים בצד הפיזיים. כך, חשוב שתקחי בחשבון את ההשפעת ההריון והחששות שהוא מביא על דימוייך העצמי ואולי גם תתני מקום רב יותר מבדרך כלל לתפיסה של הסביבה. נשמע לי שגם בנושא זה, וגם בנושא החששות לקראת הלידה, כדאי לך להתייעץ עם נשים סביבך, שעברו את התהליך הזה בעבר או שעוברות אותו כיום ויוכלו להבין ללבך כמו גם לשתף אותך מניסיונן וחוויותיהן. במידה ואין מישהי כזו סביבך אולי כדאי לך לבדוק מסגרות מוסדרות יחסית של נשים לקראת לידה, כמו "דיאדה" או קבוצות של הכנה לקראת לידה בבתי חולים, ולראות האם הדיבור שם ירגיע אותך ויקל על דאגותייך. בכל מקרה, תהליך הלידה הוא תהליך לא רק מאושר אלא גם מפחיד וחלק מהפחד הצפון בו הוא שהוא אינו צפוי וקשה לשלוט על כיצד יתרחש. שווה לך להפריד בין הדברים עליהם אינך יכולה באמת לשלוט ולכוון לבין המקומות בהן הכנה ושיחה יכולות לסייע לך ולנצל את המקומות האלה לקבלת עזרה ותמיכה. בהצלחה דוד

לדוד שלום, כבר לא סומכת על עצמי. מרגישה התרחקות מהקרובים (כבר לא יודעת אם יש אנשים שאפשר להגדיר כ"קרובים") והרחוקים. (ואפילו פה בפורום, איזו התקררות של האוירה) ותוהה אם זו תחושה שלי או שזה באמת קורה? מרגישה שכולם מתרחקים ממני , כמו חולה במחלה מדבקת וכבר כדי למנוע את תחושת הדחיה והסלידה, אני מתרחקת קודם.. האם זה משהו בראיה שלי שהשתנה? הראיה מעוותת? או שזה באמת? גם כשנוכחת - לא נראית גם כשמדברת - לא נשמעת תחושה של התעלמות, מחיקה , X. ומבחינה אובייקטיבית אני לבד. לא שייכת. לעיתים תוהה האם אני באמת קיימת השתגעתי??!?

שלום ליבי נוהגים לומר שהדרך הטובה ביותר לדעת מי אינו משוגע היא שאלה החושדים בעצמם שהם משוגעים מוכיחים כך שהם שפויים..ובהמשך לכך, לא, לא נשמע לי שהשתגעת. אבל כן נשמע לי שאת במצוקה ניכרת ובזמן של הרבה בדידות ותחושת התעלמות. קשה לי להבין מכאן מה בדיוק קורה לך כרגע, אבל אני יכול לשער שמעורב בכך גם המנגנון של "נבואה שמגשימה את עצמה": ככל שאת מרגישה פחות בטוחה ופחות נראית, כך יהיה לך קשה יותר להביא את עצמך בבטחון ולזכות בתגובה מהסביבה. ואת יודעת את זה, הרי את מתארת שאת מתרחקת לפני שיקרה מה שאת חוששת ממנו ושיתרחקו ממך..כך שחשוב בעיני שתכירי את המנגנון הזה ותבדקי מתי הוא מתרחש, איך הוא משפיע וכיצד את יכולה להשפיע על פעילותו. בקשר לפורום, אני מסכים איתך שיש משהו שונה מהרגיל באווירה, משהו מתרחש שחשוב עוד להבין אותו ולתת עליו את הדעת. פשוט בעיני זה יותר משהו חם ומתלהט ופחות קרירות...בכל מקרה מקווה שבהמשך עוד נתייחס להתרחשות הזו ושגם פה, כמו במקומות אחרים, תוכלי להרגיש שיפור באווירה ויותר בנוח ובמקום. להתראות דוד

ראשית תודה אבל לדעתך האם תוכנות כמו שציינת בהודעה הקודמת נתנים לשינוי כמו פזרנות של כסף , עצלנות (עזרה בבית) ,והענין שהוא נוטה להקשיב לאימו שהיא מסיטה אות ועצמאות מסיומת ותלות בהורים ???ו הזכר בפירוט להודעה הקודמת האם יש מצב שישתנה לטובה ?? ואך אפשר לבוחן את זה ?? זה באמת דכא אותי איך עלי לפעול .?? כדי שיהיה טוב ? ומה עלי לעשות לגבי התערבות שלה מאחורי גבי ?, איך לפעול ??

שלום לחסויה תכונות , או נכון יותר התנהגויות, כגון אלה שאת מתארת אכן יכולות להשתנות. השאלה היא מי המעוניין בשינוי. הדרך היחידה לשנות את ההתנהגות היא על ידי כך שהאדם בו מדובר יחליט שהוא מעוניין לשנותה. אין דרך אחרת והדבר תלוי רק בו. מכאן, גם שינוי לטובה או לרעה יהיה תלוי בהגדרה שלו למה זה שינוי טוב..אין באמת דרך טובה לבחון את זה, אבל את יכולה ראשית לחשוב האם היו לו התנהגויות בעבר שרצית שישנה והאם הוא שינה אותן. תשובה חיובית או שלילית יכולה לתת לך אינדיקציה להמשך. שנית, כדאי לך לדבר איתו, לשמוע ממנו מה דעתו על התנהגויות אלה והאם יש בכוונתו או ברצונו לשנותן, זו הבחינה הטובה ביותר (שגם היא לא משהו). ביחס לאמו, אין לי דרך לדעת כיצד עליך לפעול. את יכולה לדבר איתה, לדבר איתו להתעלם מהמצב ולקוות שיעבור או לנקוט בשיטה אחרת - את ההחלטה תוכלי לקחת רק על סמך הבנתך את המצב ואת הנפשות הפועלות. להתראות דוד

אני סטודנט להנדסה (29) , במהלך השירות הצבאי הייתי בקשר זוגי עם בחורה במשך כשנה וחצי . לאחר השחרור שלה הקשר החל להתפוגג ונשארנו ידידים , עד שלפני כשנתיים גם זה הפסיק ולמעשה הקשר נפסק לחלוטין . ( כולל טלפונים או מיילים ) אני הייתי החבר הראשון שלה והיא הייתה החברה הראשונה שלי . מאז לא הייתה לי זוגיות נוספת . אף על פי שעברו כחמש שנים מאז שהפסקנו להיות ביחד , אני לא חושב שהצלחתי להתגבר על זה ואני עדיין חושב עליה לעיתים קרובות (כולל חלומות ) . לאחרונה נודע לי שהיא התחתנה . התחושה שלי היא כאילו , איכשהו , אני נשארתי מאחור , פגוע והיא ( שתמיד הייתה הרגישה מבינינו ) הצליחה להתגבר ולהמשיך הלאה . בתקופה האחרונה ההרגשה הזו קצת החריפה בגלל שכמה מן החברים הקרובים שלי (חלקם צעירים ממני ) התחתנו או מתחתנים בקרוב . אין פה שאלה אלא יותר "שפיכת נפש" .

שלום ג. אני מבין את מה שאתה מתאר וזו תופעה שלעיתים מתרחשת לאחר סיומו של קשר משמעותי ראשון. עדיין, לפי התיאור שלך נדמה לי שתקופת "ההתאוששות" שלך נמשכת יותר מהממוצע וכי ייתכן שנוצר מצב בו אתה מעוכב מלהתקדם בחייך מבחינה זוגית, דבר הגורם בוודאי ללא מעט תסכול וקושי. אני מניח שהידיעה על חתונתה של החברה לשעבר הגבירה את כמות ועוצמת המחשבות שלך עליה, אבל נדמה לי ששווה לך להמתין מעט ולראות האם התגברות זו אינה זמנית. לא פעם קורה שדווקא אירוע ברור ו"אובייקטיבי" כמו חתונה יכול לסייע בהפסקת העיסוק בעבר ולהשפיע על התנועה קדימה. בנוסף, ברור לי שאתה אינך שואל, אלא בעיקר משתף בנפשך וזה בסדר גמור. עדיין, במידה וחולפים עוד חודש-חודשיים ואתה רואה שאתה עדיין עסוק בכך לעיתים קרובות, כן הייתי מציע לך לפנות לטיפול רגשי. טיפול שכזה יכול לסייע לך לסיים את הקשר גם מבחינה פנימית ולעזור לך לצאת מהמקום הרגשי ה"תקוע" בו אתה נמצא ולהיות עסוק יותר בהווה ובעתיד. להתראות דוד

אני חושב שיש לי חרדת נטישה כבר כמה זמן,יש לי סכיזופרניה,ובזמן שהייתי במצב פסיכוטי הייתי משתמש בסמים קלים וכתוצאה מזה נהפכתי להיות אלים אם אפשר לקרוא לזה ככה,לא יודע,טוב...אז מה שקרה זה שנכנסתי לכלא בגיל 19,כלא של מבוגרים,וזה כמובן שלא הייתי אלים כל חיי אפילו לא קרוב לזה,הייתי תלמיד מצטיין עד שחליתי ואפילו הייתי במגמה גבוהה במיוחד –מגמה של 10 יחידות מחשבים ו5 פיזיקה,לא הייתי יכול לפגוע בזבוב עד שקרה מה שקרה. בשורה התחתונה אני חושב שהשהייה שלי בכלא גרמו לי איכשהוא להבין שההורים שלי נטשו אותי לחלוטין שכן הם שהכניסו אותי לכלא בזמן שהם ממש לא עזבו אותי,הם פשוט לא ידעו במה חליתי רק לאחר שהתאשפזתי בגיל 21 וזה היה אחרי הכלא וכמובן שהמצב בבית לא היה נסבל,בפעם שנכנסתי לכלא זה היה שאיימתי על אבא שלי במכשיר קהה(הסיבה ההזויה זה שהוא התנתק מהאינטרנט בבית ולא רצה להחזיר-בגלל שאז הייתי מכור לאיזה משחק מחשב). בקיצור לאחר שהתאשפזתי והבראתי היה לי פחד במשך שנה,פחדש מאוד גדול אני זוכר שהייתי בא לשכן שלי כמעט כל ים ואומר לא שאני מפחש שיכניסו אותי לכלא עוד פעם או לאשפוז והוא היה נותן לי איזה תושבה ככה שהייתה מרגיעה אותי וזה היה קורה כל הזמן במשך שנה. (גם היה לי בזמן הזה סיוטים חוזרים שאני בכלא כל לילה!).עכשיו זה מתבטא אחרת מכיוון שאני כבר מאוזן ובונה את החיים שלי מחדש,זה מתבטא בצורה כזאת שאני לכל שאלה ששואלים אותי יש לי "תירוץ",ואני מתגונן כל הזמן. עדיין יש לי חלומות על כלא או על אפשוז ועדיין אני פוחד פחד מוות ש"ינטשו אותי" ושאני ייכנס למקום שאני לא יוכל להשתחרר ממנו ולא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה. אני רוצה לציין שאבא שלי היקר נפטר, 3חודשים לפני שהתאשפזתי והבראתי.

שלום אבי אתה מתאר חוויות לא קלות שעברת, הכלא, המחלה, האשפוז, וכל זה בתוך הקשר משפחתי מורכב. הבנייה שלך את חייך מחדש נשמעת לי מאוד ראוייה להערכה ואני מקווה שתצליח כמה שיותר בהתפתחות בחייך ובשמירה על האיזון. אתה כותב על חרדת נטישה אבל נדמה לי שזו אינה החרדה היחידה שאיתה אתה מתמודד וכי החוויות מהעבר עדיין משפיעות עליך ועל התנהגותך כיום. הייתי מציע לך לפנות בשאלות אלה לרופא המטפל בך ולברר יחד איתו האם יש מסגרות נוספות של טיפול, שיוכלו לסייע לך עוד ולעזור לך בהמשך. בהצלחה דוד

הייתי צריך לשמוע את המילים האלה, שאני סובל ממשהו,כי אני כבר משתקם שנתיים ועדיין אף אחד מהצוות לא אמר לי משהו דומה אפילו

שלום לך..... אני מטופלת חצי שנה, שלטעמי זה המון זמן. בחיי היומיום אני אדם פתוח שמשתף ומספר דברים, ואילו אצלו, אני כל כך סגורה ומפוחדת. אינני משתפת אפילו בדברים אלמנטריים, אני מאוד חרדה ממנו. בעברי נפגשתי עם מטפל אלטרנטיבי ולא הייתה בעיה של פתיחות מצידי. אני חוששת מפניו, מאמירותיו, מקולו הצונן והמנוכר. מתקשה עם חוסר הספונטניות והחוקים הנוקשים שבפסיכולוגיה, שאינם קיימים בטיפול אלטרנטיבי. אציין שאני אדם שתמיד מודע לגבולות ומעולם לא חציתי אותם בשום סוג של טיפול. קשה לי כל כך עם הריחוק והניכור והאליטיסטיות. מה שמצחיק הוא שאני בעצמי מגיעה מהתחום הטיפולי (תואר ראשון בפסיכולוגיה). מעולם לא ניסיתי להמשיך להתמקצע בתחום בגלל הדברים שתיארתי, בגלל שאינני מאמינה בדרך הזו, הנוקשה כל כך, ויש לי המון הסתייגויות מהתחום. אך יחד עם זאת החלטתי כן לתת הזדמנות אחת ויחידה לתחום הפסיכולוגיה הקונבנציונאלית, וההזדמנות הזו נמשכת כבר חצי שנה, נתתי באמת צ'אנס רציני, ולצערי הוא מאכזב כל פעם מחדש. ואני ממשיכה להגיע אליו ומצפה לאיזשהו נס, שינוי כלשהו, וכלום... הוא נותר מנוכר, בשלו, לא מתגמש, נוקשה וקפדן, קר כקרח... בעוד שהמטפל האלטרנטיבי בדרכו הנעימה והחמה והמלטפת כן הצליח להגיע אליי, למרות שאני משוכנעת שזה לא היה לו קל. כמישהי שיש לה מושג כלשהו בתחום הפסיכולוגיה, אני מודעת לסיבות שהפסיכולוגיה היא כזו, אך יחד עם זאת מאמינה שיש מקום בפסיכולוגיה לחום , לרוך ולמגע אנושי. אני מקווה שדבריי אינם קשים מידי או ביקורתיים מידי , כי אין לי כוונה להעליב או לפגוע באנשים שעוסקים בתחום הפסיכולוגיה, ובוודאי שהביקורת שלי אינה אישית כלפי אף אחד מהצוות בפורום.

שלום הילה האמת היא שנשארתי מעט מבולבל. אני לא בטוח האם את שואלת משהו או שחשוב לך להעביר את החוויה שלך ואת תפיסתך לגבי המקצוע. שתי האפשרויות לגיטימיות כמובן, אבל אני לא בטוח למה להתייחס. באופן כללי אומר שגם אני מאמין כמובן שיש מקום בפסיכולוגיה לחום ולרוך, אבל כמו-כן שיש גם חשיבות עצומה במחשבה על התזמון של הבעת רגשות אלה, באותנטיות שלהם ובמסגרת המחזיקה את המטופל ואת החומרים שהוא מביא לטיפול. את כותבת על המון הסתייגויות שיש לך מהתחום. האם לא יכול להיות שחלק מהסתייגויות אלה גם נכנסו איתך לטיפול ומשפיעות על המתרחש בו? כלומר, האם אין גם לך, מעבר למטפל, תפקיד והשפעה על המתרחש בחדר? מחשבה אחרת היא על הניגוד החריף בין האדם שאת, לבין מי שאת בחדר. האם מלבד המטפל המנוכר והמרוחק יש לך מחשבות נוספות על הפער הזה? כי את מתארת משהו מאוד עוצמתי שקורה לך בחדר. זה לא שאת לא מתעניינת או משתעממת או משהו בסגנון, אלא מה שקורה לך הוא בסקאלה אחרת מבחינה רגשית. ומשהו שמנוגד לחלוטין לחוויה שלך בטיפול אחר..אז מה קורה בעצם? כך שהאמת היא שלמרות שברור לי שחצי השנה הזו היא לא קלה עבורך בכלל ושאת סובלת בה לא מעט, כן הייתי ממליץ לך, אם מרגישה שיש בכך טעם ואם את סקרנית לגבי זה, לנסות להבין יותר את מה שקורה בחדר הטיפול, את מה שקורה לך עם המטפל ומה שהוא מעלה בך, בנוסף ומעבר לקושי שלך עם המקצוע באופן כללי. להתראות דוד

שאלה קצת פראנואידית, אבל יש לכם אפשרות לדעת את מקור ההודעה ? כלומר מהיכן נשלחה ? או אם יש מספר זהויות לאדם בפורום, האם אתם יודעים זאת כמנהלי הפורום?

שלום ל-w את אומרת שהשאלה שלך קצת פארנואידית, אבל אני קורא אותה ועכשיו אני קצת מודאג - למה את שואלת?..אבל ברצינות, לא, אין לנו יכולת לדעת מה מקור הידיעה או האם לאדם מסויים יש כמה זהויות בפורום. ייתכן שלאחראים הטכניים על אתר דוקטורס יש איזו אפשרות כזו, אני לא ממש איש מחשבים אז אני לא יודע לעומק, אבל לנו כמנהלים אין גישה לידע כזה. ואולי חבל, דווקא היה יכול להיות מעניין.. להתראות דוד

יש לי חבר בן 33. הוא גדל בבית הרוס ואביו נטש אותו כשהיה ילד. הוא מעולם לא היה בטיפול וגם לא חושב שהוא צריך. הוא "מטפל" בעצמו בעיקר בעזרת עישון חשיש כל יום. הוא נשר מהלימודים ויש לו חור עמוק בהשכלה. אני גם גדלתי בבית הרוס אבל למזלי המודעות העצמית שלי הרבה יותר גבוהה משלו ואני רואה בבירור את הקשר בין כל הפחדים והחוסר ביטחון שלו לבין העבר שלו (ולא צריך להיות גאון בשביל לראות את זה). מבחוץ הוא נראה "גבר גבר". הוא פגין במוחצנות את הגבריות שלו אבל בגלל שאני קרובה אליו אז לי זה ברור על מה זה בא לכסות. אני נורא רוצה לעזור לו. שמתי לב גם שחוסר הידע שלו בהמון תחומים (כולל קרוא וכתוב) עוד יותר "מחליש" אותו לידי, לצערי. בקיצור, חשבתי להמליץ לו ללמוד משהו שמעניין אותו, איזה קורס או חוג. לקנות לו ספר שייקרא או כל מיני דברים כאלה. הפחד שלי הוא שזה רק יחליש אותו יותר. שיכול להיות שבגלל שהוא כבר יחסית מבוגר (בן 33) אז זה יביך אותו לנסות ללמוד. מה אתה חושב? לנסות או שזה מיותר בגיל כזה? (אגב, אני בת 23 ונראה לי שזה עוד יותר מביך אותו להרגיש "טיפש" לידי או משהו כזה, למרות שאני נורא אוהבת אותו) תודה...

שלום לחברה שלו ללמוד משהו חדש יכול להיות משהו נפלא בכל גיל שהוא. עדיין, אני תוהה האם הקושי שאת מתארת הוא משהו המשותף לשניכם או שמא מדובר בתחושות שלך בלבד. האם חברך מרגיש חלש או טיפש לידך? האם הדברים שאת מתארת מפריעים לו, או שמא הם מציקים יותר לך? טוב לקרוא על האהבה שלך כלפיו, אבל אולי בנוסף לאהבה יש מקום לחשוב האם את מתקשה לקבל אותו כפי שהוא והאם הרצון לשנות אותו מגיע גם מרצון שלך שהוא יהיה אחר, שאת תרגישי אחרת לידו. על פניו, לפי התיאור שלך, לא נשמע לי שהוא יזדהה או ישתף פעולה עם רצון לשנות אותו, כל זמן שהוא אינו רואה בעיה עם מי שהוא כיום. את יכולה להציע לו הצעות מעניינות ללימודים וכדומה, אך נדמה לי שהוא לא יתלהב מהן כל זמן שהן באות ממבט המתמקד דווקא בחולשותיו. כך שיכול להיות שהעבודה המשמעותית שכדאי לך להשקיע בה היא דווקא עבודה עצמית - לחשוב על כיצד את מצליחה לקבל אותו כפי שהוא, או להבין יותר לעומק מה הדברים שקשה לך לראות ולפגוש בו. בהצלחה דוד

זה עצוב לי לקרוא את מה שכתבת כי יכול להיות שזה נכון. יכול להיות שאני רוצה לשנות אותו ולו זה בכלל לא מפריע. תודה :-(

שלום דוד, אני נמצאת כשנתיים וחצי בטיפול דינאמי אצל פסיכולוגית נפלאה. אני סובלת מפחד קהל- רק להרצות בפני קהל. ביומיום ואחד מול אחד אין לי כל בעיה. הפחד שלי הוא מול קהל בלבד. למשל בהרצאת רפרט במסגרת הלימודים נורא פחדתי, התרגשתי מאד ובסוף איכשהו עברתי את זה. כרגע אני עומדת בפני תפקיד חדש בעבודה שמסגרתו אצטרך לעמוד מול קהל (יתכן מצומצם) ואני מאד מאד מאד פוחדת שלא אצליח במשימה שאתרגש שאתבלבל וכד'.. דיברתי עם הפסיכולוגית על כך, היא טוענת שגם אם אפנה לטיפול קוגניטיבי במקביל לטיפול הדינאמי, זה לא כל כך יעזור מאחר ואני צריכה להתאמן ואין לי מול מי להתאמן. כמו כן אין לה עצות לתת לי איך להתנהג ומה לעשות מאחר ואין משהו פיזי שקורה לי אלא זו רק התחושה. לעיתים גם הקול שלי רועד, ואני מדברת מהר. אני מאד אשמח לדעת מה דעתך, ומה בכל זאת ניתן לעשות. איך בכל זאת ניתן לפתור בעיה זו אחת ולתמיד. אני מוכנה לבוא אליה פעמיים בשבוע ואף יותר, אך היא אומרת שהיא לא חושבת שזה יעזור אלא אך ורק אם אתרגל... תודה רבה מור

שלום מור פחד קהל היא אכן תופעה שניתן לטפל בה במהירות ובקלות יחסית דרך טיפול התנהגותי קוגניטיבי. עדיין, לאור הקשר שאת מתארת, אני מניח שלך ולפסיכלוגית שלך יש את התפיסה המדוייקת ביותר של הדרך בה תוכלי להעזר בצורה הטובה ביותר. ככלל, תרגול, חשיפה במצב אמת אל מול קהל ולאחר הכנה מתאימה, היא אכן השיטה היעילה ביותר לטפל בבעייה, אך גם טכניקות קוגניטיביות אחרות יכולות לסייע בכך. לחילופין, ייתכן שדיבור רב יותר על החרדה במסגרת הטיפול הדינמי והבנה של מקורה ועיבוד החרדה, יכולים לסייע גם הם. במידה ואת מרגישה שזו בעייה המטרידה אותך יותר מאחרות הייתי מציע לך לא לוותר ולהמשיך לבדוק בטיפול שלך מה הן בכל זאת האפשרויות שאת והפסיכולוגית מוצאות על מנת להקל על הקושי שלך בעניין זה. להתראות דוד

היית ממליץ ללכת לטיפול קוגניטיבי במקביל? אולי השאלה ששאלתי אותה(מה ששאלתי אותך) פגעה בה..ולכן היא טוענת שלא יעזור לי טיפול קוגניטיבי..

לא כל כך מעיזה לכתוב על הרגשות שעולים בי כשאני קוראת את התגובות שנגרה מקבלת על הודעה של 'כמעט רגע לפני הסוף'. לא כל כך ברור לי עם זאת בושה שלי לחשוב ולהאמין שלא נעים אבל מדוע לא יכלו להגיב עם קצת אמפטיה גם להודעה שאני שלחתי אתמול לדרור. מה, אני לא צריכה עידוד משום שהצלחתי להסיק קצת מסקנות מדלת מפתן המוות..?? זה לא אומר שחוויות כאלו, לא כואבות רצח. אני בטוחה שמי מכן, יודעות. בד"כ כשעולה בי ביקורת, אני נוהגת לשתוק, להפנים או להאשים את עצמי לפני שאני מוציאה את הכאב שלי, בהקשר. אבל היום, היום לא יכולתי לשתוק. סליחה נגרה.. אני לא מתיימרת להיות חסרת רגישות כלפיך.. דווקא אני אולי יותרמידי מזדהה. אני פשוט מרגישה שקופה ונעלמת פה ובלשון המעטה, זה לא נעים בכלל. אולי בגלל סיבות כאלה רוצים למות. אם אין אני לי, מי לי. לא חושבת שצריכה להיות תמיד נחמדה רגישה ומסכנה פה בפורום. מדוע כל כך קשה לי להביע גם כעס ומטורללות בלי לדפוק דין וחשבון אני מנסה לתרץ גם דברים לעצמי חייבת לא להיבהל א"א לשמור כל כך הרבה בבטן סליחה סליחה סליחה ~נילי~

נילי יקרה (מתנצלת מראש אם אכתוב משהו שיחווה לא רגיש) היה לי חשוב לומר לך שקראתי את ההתכתבות שלך מול דרור בנוגע למה שקרה אותך בשבת. התבוננתי מהצד ושמחתי על החלטתך להתעקש על חיים. יכולתי בנקל לשלוח הודעת תמיכה לאוויר (ואולי חבל שלא) אך לא נוהגת להגיב כאן להודעות של אחרים, אולי כי מרגישה שלמרות שזה פורום המילים כל כך אישיות עד כי מרגישה כפולשת למרחב הפרטי של האחר ואיני יודעת איך ואיפה יתפסו המילים שלי את הכותב. מצד שני, כואב לי לקרוא את הודעתך, אז ברשותך חורגת ממנהגי הטיפשי ורוצה ליידעך שקוראת אותך, לעיתים עצוב לי איתך, תכופות את מרגשת ומפתיעה אך תמיד ניכר מהמילים שלך עד כמה את רגישה. מה עוד, חושבת כי זה אנשים הגיבו לי זה לא בגלל פרמטר אובייקטיבי, לעניות דעתי אנשים מגיבים למה שתופס את הרגש והמקום הסובייקטיבי שלהם לאותו הרגע. ייתכן שאם הייתי כותבת לדרור באותו היום – הייתי זוכה להעדר תגובות תמיכה – כפי שהרגשת וההיפך. נילי יקרה, אני לא ממש טובה בלהגיד את המילים הנכונות (אם יש חיה זו) רק מקווה שהצלחתי להעביר ולו בקצת מעט מן החמימות וההבנה שעלו בי בקריאה את מכתבך.דבר אחרון, מקווה בשביל שתינו (ואחרות) שהמוות ישאר סקרן לגבינו ולא יספק את סקרנותו, אולי,יהיה בנו הכוח לחיות את היום בלי לפחוד מהמחר. איתך negra

נגרה יקרה.. לא כעסתי עליך בדברי כפי שכעסתי על העובדה שההודעה שלך שבעה תגובות ובצדק, ואילו שלי, לא. לא כעסתי על ההודעה שלך כפי שכעסתי על זה שנשארתי לכאורה לבד, עם הרצון למות. בסיפור שלי פה בפורום, על נושא המוות, אני בעצם צועקת את הכאב. גם אם זה מתבטא בצורה כזו או אחרת. אם לא הייתי משתפת פה בנושא, לא הייתי מנסה 'להפעיל' גורמים חיצוניים בכדי לשרוד את המצוקה והחנק, כנראה שלא הייתי פה היום. לא בפורום ולא בעולם. לכן כל כך כעסתי / נעלבתי אתמול. התחושה היא שאת צועקת ומשוועת לעזרה (תדמייני את עצמך, באותו היום, על גג המשרד בו את עובדה, כשידייך פרוסות לצדדים ואת צועקתתת צרחה חדה וחיוורת.. - - - ) ורק מי שהיה חייב להתייחס (דוד היקר), עשה זאת. מעבר למי שחייב, אני לא הייתי קיימת (כמובן לפי הפאקים שלי).. את מבינה את הכאב העמוק שמעבר למילים..? אוי.. מדוע אני שואלת.. הרי היטבת להעביר את תחושותיך בכתב, ואני גלשתי קצת מעבר למה שרציתי לענות לך בבסיס.. את רואה.. זה הרבה מעבר למה שיכול להראות כלפי חוץ.. אז תודה שהגבת, (כבוד הוא לי אני יודעת שאת לא נוהגת כך בד"כ) ועוד יותר תודה על ההבנה (יש חיה כזאת. תאמיני או לא הוכחת לי זאת במו דברייך.. ) חששתי מאוד לחלוק משום שחשבתי שיכעסו עלי פה או יזלזלו בי מאוד ורוצה באמת ובתמים לשמור על הבית הזה כבטוח בשבילי.. לתת לו להמשיך להיות מפלט מגן בשעות הכי קשות.. וגם ברגעים הקטנים החשובים והיפים.. לתת לו להיות בית. ואגב, מחשבה קטנה; אם יש כעסים, סימן שיש פה בפורום משהו אמיתי. שמחה באמת שלא נשארתי עם כאבי לבד, ועל שום כך הפורום.. יש בי עכשיו מבט רגיש, דומע עם חיוך מנוחם משהו, עצוב .. חיבוק מהלב, ~נילי~

שלום לנילי ראשית אומר שאין צורך להתנצל. אני מבין שהתכתובת סביב ההודעה של נגרה העלתה בך תחושות לא קלות ובעיני יפה ואמיץ מצידך להתייחס לכך כאן באופן גלוי. אני חושב שאת נוגעת בנקודה לא פשוטה פה בפורום, שממעטים להתייחס אליה - לעיתים תכופות הודעות פה עוסקות בצורך או צמא להתייחסות ואני חושב שמול הצורך הזה, לראות משהו כזה ניתן למישהו אחר היא חוויה לא קלה בכלל. לא קלה במובן שהיא נוגעת ברגשות לא קלים, כמו קנאה, קיפוח ותסכול, וכל זה מבלי לעמוד בסתירה לאיכפתיות שלך מול הדברים שכתבה נגרה. והתחושה הזו, של האחר שמקבל את מה שאני רוצה, היא שעלולה להעלות, ובמיוחד בפורום נדמה לי, את התחושה של שקיפות או התעלמות. ברמה אחת חשוב לי לציין שהודעתך לדרור אכן זכתה לתגובה ובמובן זה היא בחלט נקראה ולא נעלמה לה. אבל מעבר לתשובה הקונקרטית, נדמה לי שאת מדברת על תחושה של משהו שמאוד חסר, חסך בחום או התייחסות, וזהו חסך שלעיתים באמת קשה למלא אותו. אני מקווה שמתוך ההעלאה של התגובה שלך וההתייחסות הזו משהו כן מרגיש מלא יותר. ובכל מקרה, אומר שוב שדברים כאלה עדיף לדבר ולא לשתוק - לא בפורום ולא במקומות אחרים. להתראות דוד

לשם הבהרה, לא כוונתי הייתה לומר שאני מרגישה נעלמת בפורום מצד המנהלים. אם כבר, מרגישה מאוד מטופחת על ידיכם יקרים, דרור אתה ומלי.. ועל זה אשלח מליון פרחים לכם. דוד, שמחתי לקרוא את המילים שנותנות כבוד לאומץ להעלות את הכאב הזה. זה לא קל. זה אפילו מאוד מפחיד. אני רואה עד כמה אתה רואה זאת. אני חושבת שמגיע לי התמיכה משום היותי קיימת, עדין, היום. כמו הספר ההוא בשמו: "עכשיו אני!" תודה מעומק הלב, הייתה לי לחלקיק נחמת אמת. בימים טרופים אלה, זה ה-מ-ו-ן. ~נילי~

הי נילי יקרה גם אני פה, קשה לי ובמאבק, אך נחה לרגע כדי לעשות את הדבר הכי פשוט, להושיט לך יד. תהיי חזקה, תהיי חלשה, העיקר שתהיי, ומי שאת. יש בך המון כוחות ויופי, הבנה עצמית..אבל אני יודעת איך זה לפחד מלהיות חזקה, שמע אז כבר לא יצטרכו לחזק, לא יראו, את הכאב שהוא בגרעין שלא עוזב גם ביום שמצליחים להתרומם. נילי, שואבת ממך תמיד הרבה כוחות. נשמע דרך הפורום שיש לך חיים עשירים, גם אם מורכבים... אני שמחה שיש פה חבורה של משתתפות שתמיד פה בשביל אחרים, גם אני פה בשבילך..תשתפי עוד? הנה מגיעה המשמרת של מלי היקרה.. הי מלי ( מרגישה לאחרונה יותר נוח פה..בזכותך גם, פתאום איזושהי טבעיות להיות פה, פחות זרה..תודה ) ביי נילי וכל הפורום, שיהיה לכולם סוף השבוע המתקרב נעים, חורפי וחמים בתוך הסוודר (: אופיר

אופיר יקרה. תודה רבה... :) לילה טוב, מלי.

נילי יקרה באמת שאת אמיצה אמיתית, שהצלחת להוציא הודעה מסוג זה.. ואת בהחלט צודקת - יש כאן יחס של איפה ואיפה בעניין התגובות להודעות.שהן בעלות תוכן זהה. לא שיש לי מושג איך הדברים עובדים, אבל יש כאן כלל לא ברור, שלחלק מגיבים ולחלק לא - ולאלהים פתרונים ! שמרי על עצמך! אתך בכל הודעותייך ריבי.

You're falling into the night" ,And giving into bad dreams .Where nothing is as it seems There's still a long way to go ,And the fading glorious night .Never seems to bring you home .You think that this is your road "...There's still a long way to go כל כך הרבה זמן וכלום לא משתפר. ואחרי ששמעתי נתונים של מחקר חדש הייאוש בכלל השתלט... מחקר בינלאומי, שבדק אלפי אנשים בארה"ב, אירופה וישראל מצא, שאחרי ההתקף הפסיכוטי ה-3 עובר פרק זמן ממוצע של 130(!) יום להגיע לרמיסיה מלאה... וזה, כמובן, אחרי שמשיגים התייצבות פרמקולוגית... כששמעתי את זה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות... לא הצלחתי להגיע לרמיסיה מלאה לפרק זמן שמהווה 1/3 מהתקופה הנ"ל... עוד לא נולדה התרופה שהצליחה להועיל... או שתופעות הלוואי אילצו אותי להפסיק. פסיכיאטר שדיבר איתי פחות מ-10 דקות הגיע למסקנה שאני דפוקה לגמרי... אולי זה לטובתי... זה בכל זאת היה בוועדה של בל"ל... לשם שינוי אישרו נכות יציבה ולא שוב נכות זמנית. והמטפלת שוב העלתה את הרעיון של אישפוז. אני מתנגדת - כמו תמיד. זה יעשה לי רע עוד יותר. היא אומרת שאולי עכשיו מה שיש לה להציע זה לא מספיק. ובכל זאת - היא באמת עושה המון! במהלך כל תקופת החגים הצלחנו לשמור על רצף של 4 פגישות בשבוע, למשל. וזה כשהפסיכיאטר היה בחו"ל כמעט חודש, ולא היתה אפשרות "לשחק" עם התרופות. היא הציעה שאפגש עם מישהו אחר... אמרתי לה שאני לא מוכנה שהיא תשאיל אותי למישהו אחר. כל-כך הרבה קורה וקרה. אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת פה. צורך כלשהו, חסר שם. מקווה שזה תקין... אני יודעת שהודעות מסוננות במידת הצורך... טובת כלל הפורום קודמת ובצדק. אז זה בסדר אם ההודעה תסונן.

שלום לך אתחיל מהסוף ואומר שלא ראיתי כל סיבה לסנן את הודעתך. טוב לקרוא אותך שוב, לאחר תקופה ארוכה יחסית, נדמה לי, בה כתבת פה פחות. צר לי ואני מבין את הייאוש שהשתלט עליך. לעיתים מול נתונים מחקריים יבשים קשה יותר לראות את התקווה והדרך נראית לפתע חסומה. נראה לי חשוב, עד כמה שאפשר, להתמקד יותר באנשים עליהם את סומכת, שרוצים בטובתך, אפילו אם התפיסה שלהם את המצב לא תמיד תואמת את שלך. נשמע לי שהמטפלת שלך מאוד מגוייסת אלייך וכלל לא רואה בך מישהי דפוקה או כזו שאפשר לוותר עליה או להשאיל אותה בקלות. נדמה לי שטוב יהיה אם תצליחי להשאיל מעט מחוסר הוויתור שלה עליך ולאמץ אותו גם לעצמך.. בהצלחה דוד

לא עברתי פה כבר חודשיים בערך. קשה לי לנסח ולהתנסח. אני זוכרת שבתגובה להודעה האחרונה שהשארתי אז הזמנת אותי להשתמש גם בפורום. לא יכולתי. 130 יום זה הרבה מאוד זמן... וקודם צריך להתייצב. והבעיה היא שזה פשוט לא קורה, ההתייצבות הזו. האופציות התרופתיות מצטצמות והולכות... להפתעתו של הפסיכיאטר הסתבר, שכנגד כל הסיכויים והניסיון המקצועי שלו, אפילו היתה לי תגובה אלרגית לתרופה מסוימת; הוא בחיים לא שמע על זה ולא נתקל בזה... כבר נמאס לשמוע שאני "ייחודית" או "מקרה מיוחד". אין לזה קונוטציות חיוביות במיוחד... לא כשזה מגיע מהפסיכיאטר ולא מהפסיכולוגית. המטפלת משתדלת יותר - היא לוקחת אחריות על מה שקורה; היא אומרת שהיא אחראית במידה מסוימת להדרדרות הנוכחית... זה מה שהיא אמרה גם, מיוזמתה, לפסיכיאטר אחרי שהוא חזר מחו"ל (בלי לדבר איתי לפני כן ובטח מבלי שביקשתי ממנה לומר דבר כזה). אבל גם היא מתחילה להתעייף, אני חושבת. זה פשוט נמשך ונמשך...

היי דוד , רציתי לשאול אותך מה אתה חושב שהיית עושה במקרה שהיה לך מטופל שמצד אחד הרגשת שהטיפול לא עוזר לו או אולי אפילו גורם לו להרגיש יותר רע , או שסתם תקוע במשך הרבה מאוד זמן ולא מוביל לכיוון הנכון( אתה לא מצליח להגיע אליו) , ומצד שני המטופל היה מאוד תלותי בך ..? תודה :)

שלום ... את שואלת שאלה מסובכת ואני לא בטוח שאפשר לענות עליה שלא מתוך התייחסות למקרה ספציפי יותר והיכרות עם הטיפול ועם האנשים המעורבים בו. בכל זאת, התשובה הארוכה היא שהייתי מנסה להעריך עד כמה יש סיכוי לשחרר את התקיעות בהמשך ולהפיק בכל-זאת מהטיפול, עד כמה התלותיות הזו היא דבר חיוני כרגע לאדם או משהו שמעכב אותו ופוגע בו והאם מדובר בתקופה מתוך הטיפול או במשהו שמאפיין אותו לכל אורכו. התשובה הקצרה יותר, היא שהייתי מנסה, כמיטב יכולתי, להעריך מה יהיה הצעד הנכון ביותר עבור המטופל ולנסות ללכת בכיוון זה. להתראות דוד

דוד, מה עניין שמיטה להר סיני.. (לגבי השאלה שנשאל דרור ותשובתו) מדוע אי אפשר לענות בפשטות ובישירות לשאלה שנשאלה בתמימות (או שלא, וזה לא משנה). ונניח שישנם כוונות נסתרות, או מחשבות שאתם חושדים בקיומם.(ונסתרות הבינתינו..), למה לתהות על קנקנם, ולעשות מזה עניין שלא לצורך, ובעצם, למה עלינו להסגיר את מחשבותינו לכל שאלה שנזדקק לתשובתה. האם זה הכרחי..! אני מקווה שאיני חוטאת באי ההסבמה. ולדרור, אני מקווה שלא ממש נפגעת או נעלבת מדברי שנאמרו בהומור ואולי גם קצת בציניות.. ואם כן - אז מבקשת את סליחתך.

אין לי ספק שהיית מנסה לחשוב על טובת המטופל , השאלה מה הן האופציות במקרה כזה . האם יש אפשרות שהיית מפסיק טיפול , כהשהמטופל תלותי ( ועלול להרגיש נטוש) ? ואיזה עוד אופציות קיימות כדי לעזור למטופל שלא יודע איך משתמשים נכון בטיפול ? (מדובר בהרבה תלות , ובהרבה זמן שזה לא עוזר ) מקווה שלא סיבכת אותך יותר מידי :)

אין לי מה לכתוב. אין לי מה לאמר. בטח לא משהו חכם שלא "לעסתי" די והותר. אבל מרגישה זרה .לעצמי .כאילו מתנהלת מתוך בועה . לא באמת חווה את החיים שלי בעוצמה הנכונה .. הפער בתוכי הולך ומתעצם. הטיפולים קשים. הזכרונות כבר ברורים יותר. הידע הזה רק מכאיב . אז כן.. המילים שוב לא משתנות. הימים קשים , והלילות זדונים .בלילה בשקט . שמרגיש רק כלפי חוץ.. אז השדים יוצאים בריקוד זדוני מהבקבוק שלי .. אני מנסה לסגור אותם.. להסתיר..מנסה לדחוף אותם בחזרה . לא מצליחה . מרגישה שמתעצבנת בתוכי , מוציאה את זה על הסביבה .. כועסת בבפנים , נעלבת ככ , כל דבר קטן שנוגע בי זורק אותי לקיר ,אני חשופה , לא מוגנת. אני נחבטת מעוצמת המכה .. גם אם אני מנסה לאחוז חזק .. זה כואב . דייי..דוד, בא לי פשוט להרים ידיים , להגיד לעצמי .. "דייי שרית .. תפסיקי להלחם ..עד מתי ?" זה מרגיש בתוכי ככ מבולבל, חוסר אונים מתפשט לו בכולי , היאוש מכסה אותי. אני מאוכזבת מעצמי .. לא מבינה כבר כלום, מה נכון , מה לא .. לא רוצה להבין. העולם החיצוני והפנימי שלי בפערים מטורפים .. פערים של שמים וארץ.. ככ ניסיתי לחבר בינהם , אבל שוב - לא מצליחה לראות את קשרי הידידות שלהן.. הגוף בוגד .. הבכי שהיה נצור גולש . מרגישה עלובה.. מרגישה ככ לבד. ומאיזו סיבה שעדין לא ברורה , חוזרת להניח פה את המילים הכואבות שוב, כאילו מנסה למלא את עצמי בשקט. אני עייפה. נראה לי שאני לגמרי רחוקה מלהיות מובנת.נכון? כל החיצוניות נגועה בפנימיות שלי.הכל דביק , לעוס .. מעורבב.. בבלנדר של חיי הילדות שלי. ועכשיו, העיניים שלי מתחילות לדמוע .. האויר כאילו ונגמר.כן כבר אמרתי , החלון פתוח .. זה הזמן להפסיק.?.. הפסקתי. (סליחה שתפסתי מקום). שרית.

שלום שרית כל מסע משמעותי לריפוי ולהכרה עצמית מערב בתוכו תקופות קשות, תקופות של משברים, פקפוקים, חשש מהמשך הדרך ורגישות וכאב מוגברים. נדמה לי שאת מתארת הגעה לתקופה שכזו, בה הזכרונות נהיים ברורים יותר וההתקפות מבפנים הופכות לעזות יותר, מאיימות לעצור את המסע או להסיט אותו מהדרך. בתקופה שכזו, כנגד הקולות הלוחשים לך לעצור, הייתי מציע לך לפנות פנימה עוד, לראות את הדרך שעברת עד פה ולהעזר באלה סביבך המייעצים לך להמשיך להתקדם, המזכירים לך שהדרך אינה לשווא. בהצלחה דוד

גחליליות/ אסתר שמיר אני חוזרת אל היער ללקט גחליליות אורות קטנים הישארתי בעוזבי מלים כבדות מצער שלא יכלו לעוף שירים שלא אספתי בלכתי אני חוזרת לעבר ללקט גחליליות לבנות מהן סולם של כוכבים שבילים שלא הלכתי כי לא יכלו להיות אולי עוד מחכים שם בשבילי אם תבוא ליבי לשם תבוא אל העבר בלי לעצור נאסוף את כל הטוב נאסוף את כל התם נאסוף גחליליות ונחזור ילדה שם מחכה לי, היא מתאהבת בלי לראות גחליליות דולקות סביבה באור בוהק בואי שובי אלי, אשמור עלייך מצרות בואי וביחד נתחזק אני חוזרת לעבר, לא פוחדת מהזמן יודעת להבחין בין טוב ורע נאסוף את כל הטוב, את כל האור, את כל התם נביא אותם לכאן בחזרה אם תבוא ליבי לשם תבוא אל העבר בלי לעצור נאסוף את כל הטוב נאסוף את כל התם נאסוף גחליליות ונחזור.. שרית יקרה, כשקראתי את השיר הזה חשבתי עלייך ועל זה שאני מאחלת לך מכל ליבי שיום אחד כשתחזרי ליער במקום שדים תפגשי שם ילדה קטנה מוקפת בגחליליות. #

תודה רבה לך על האיכפתיות והרגישות אליי. רגשת אותי . אמן ואמן... שלך שרית

של אחרים ושלי ושלו ??שלום רב אני בחורה בת 25 יש לי חבר מעל לשנה חבר שלי בנאדם חרוץ ואיש עבודה מסור בנאדם זוג תומך ,בנאדם שאוהב לתת לכול הלב ,אך מצד שני הוא גם בחינוך שהוא היתרגל שהכול עושים לו ומביאים לו מפונק שכזה ולדעתי בבית הוא מתנהג כמו ילד מפונק כול דבר אבא אמא רק שברמה היחסית הוא מסוגל לתפקד בלעדם לדוגמא לפנות כלים לנקות למזוג לאוכל הוא לא יעשה לבד האם בנאדם כזה מפונק יכול להסגל לעצמו דרך חדשה כשיהיה איש מישפחה ישתנה ויתן חלק פעיל בביתו שלו עם אישתו או שלא ישתנה כללל????? וחץ מזה הוא לפעמים נוטה להיות בנאדם שלדאוג לעצמו ברמה שאוכל אוכל לא דואג לאף אחד ,עובד במישמרות ולא חושב אך לבלות איתי בזמן האחרון זמן איכות ועושה דברים מסומים עפי" הנוחיות שלו האם כאשר אדבר איתו הסכוי גדול שישנה את זה ויהיה יותר מתחשב ברצונות ? או יש סכוי שזה תכונה שלא ניתת לשנוי ?? האם בני האדם נוטים להישתנות בצורה החיובית ?? ובמה כן משתנים ובמה לא ?. והאם יש סכוי שבן זוגי ישנה ברצונותיו כי אני נמצאת איתו שנה והוא לא הישתנה ??.כי דברנו על זה עכשו והוא אמר אני רוצה להשתנות לדעתי אין לא מספיק את הכלים לשנוי ..? אולי תתני לי קצת כלים וטיפים אך לשפר את מערכת זוגית הזו??אני בנאדם שבעד פמנייזם והוא יודע את זה ?וחוץ מזה חברי בעל תאבון בריא להפליא שכספו הולך לא לאוכל בחוץ האם שיש משפחה ומדברים איתו על זה זה עתיד להשתנות? הוא פשוט ממש אוהב לאוכל ? לפעמים אנחנו רבים ואני מרגישה שהוא סוחט ממני את האנרגיה והכוח שלי ואנחנו רבים ?? מה מה לעשותאני רוצה תשובה חותכת לגמור או להישאר ואך אני יכולה לא להתיש את עצמי בקשר הזה האם זה נכון לעזוב אותו ???חשוב לי לציין שאני קשר ראשון שלו הוא לא שלי האם יש מצב שזה בגלל המצב שלא יודע אך להיתנהג עם בחורה ? ואך נשנה לו את זה ?? וגם בן זוג שדיי משופע מאימו שנוטה להיתערב לנו בקשר וכול דבר גורם לנו לריב היא נוטה לדעת הכול ולהכניס את האף שלה היא כיבכול ממלאה לו את הראש ובהתחלה הההתנהגות שלו בסדר ופתאום הנוטה להירחק ממני ?? אך אפשר לחיות אם אמא של החבר בשקט ושלווה ?? לא עישתי כלום היא פשוט שפטה אותי הלו אבל בכפי היא בכלל לא מכירה אותי וחושבת שהיא יודעת עלי הכול אך אפשר להיסתדר עם אישה כזאת כול בני משפחתו אוהבים אותי רק היא לא

שלום חסויה אני מבין שאת מוטרדת מאוד ורוצה תשובה ברורה של האם לחתוך או להשאר. למרבה הצער אני לא יודע מה התשובה הנכונה בשבילך ואני מטיל ספק האם יש תשובה ברורה אחת. בכל קשר זוגי יש מרכיבים רבים, חלקם תורמים לתחושה הטובה בזוגיות וחלקם פוגעים בה.האם המרכיבים הפחות רצויים עבורך יוכלו להשתנות? קשה לדעת. שנה אינה פרק זמן ארוך, אבל פעמים רבות אנשים אינם רוצים להשתנות ומתנגדים לשינוי. ברור לי שאת מוטרדת מאוד ביחס לעתיד של הזוגיות ורוצה להימנע מטעויות, אבל בסופו של דבר מי שיכול לעשות את הפלוסים והמינוסים של הקשר זו רק את ורק את תוכלי להחליט לאן מועדות פנייך. יש עצה אחת שאני יכול לתת לך והיא זאת: אם את מחליטה להמשיך את הקשר, אל תבססי את החלטתך על התקווה שהוא ישתנה. אם את מחליטה להמשיך, קחי בחשבון שייתכן הוא ימשיך להתנהג כפי שהוא נוהג כיום וכי את תצטרכי ללמוד או לקבל את זה או לחיות מתוך תסכול. בכל מקרה - ההחלטה שלך. בהצלחה דוד

דוד, רק משתפת בבהלה ובאנחה. כמעט והשלכתי עצמי היום מגג הבניין בו עובדת - לא יכולתי לחייך יותר. ברגע האחרון התרחקתי מהקצה וחזרתי לעבודה ככלום לא היה. היום יום קשה אולי מחר יתבשר נפשי אחרת. רק רציתי להשאר עם הרצון הזה פחות לבד, זה לא משהו שמספרים לאחר מבלי שייבהל, ובנינו אין בי הכוחות להרגיע אף-אחד. מקווה שאתה בטוב. negra

נגרההה... אלוהיםםםםם... מתארת לי בדמיון מישהי עומדת על גג של בניין וקופצת אמא'לה כמה כאב צריכים בשביל להגיע למצב כזה:-((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

אוי negra הזכרת לי אותי עומדת על הגשר חייבת לעבור ויודעת שלא עוברת אותו מבלי להשליך עצמי לגלגלי המכוניות לראות אותי מתפזרת מכל כיון ולגמור וחייגתי אליה והיא חצתה אותו איתי ביחד כשהיא על הקו זה היה סיוט אבל יותר מכך השאלה של למה היא ענתה ומה היה קורה אילו לא ענתה כל הזמן בראש גם כשיודעת שזה לא היה מתאים העיתוי כועסת שהתקשרתי כי הייתי אחוזת טירוף שיכולתי ממש לשמוע ולהרגיש את החבטה את הפידה מהעולם הזה סוף סוף ויודעת מה מחכה לרע הפספוס לרגע אין מענה תא קולי כלום מהצד השני שישאיר אותי לבד ברגע הזה בו אני מסוגלת לכול מבלי להניד עףעף

שלום negra חשוב בעיני שאת משתפת ואני גם מאמין שככל שתוכלי לשתף יותר, כך יפחתו במידת מה הלחץ הפנימי והסיכוי לאירוע כל-כך הרסני כפי שאת מתארת כאן. אני כמובן מאחל לך שמחר יהיה יום קשה פחות ושהזמן העובר ירחיק אותך יותר ויותר מקצות ביניינים. אבל עצוב לי לשמוע על הדבר הקשה כל-כך שאת עוברת ושלאחריו את חוזרת לעבודה כאילו לא קרה כלום, מבלי שאיש יודע או מנחש את הדרמה העצומה שהתרחשה בך בדקות האחרונות. אני רוצה להפציר בך - האינסטינקט שלך נכון - את לא צריכה להישאר עם הדברים האלה לבד, וככל שאת יכולה היייתי מציע לך לשתף במה שעובר עליך את האנשים הקרובים אליך, עליהם את סומכת. ופה הנקודה השנייה שלי. אני מבין את מה שאת אומרת על הבהלה. ואת צודקת בוודאי - האמת היא שגם כשאני קורא את מה שכתבת אני נבהל, ולא כל שכן אנשים הנמצאים עמך בקשר קרוב. אבל זה שאני נבהל עדיין לא אומר שאת צריכה לדאוג להרגיע אותי - אני ילד גדול, ויכול להרגיע את עצמי. נדמה לי שאולי זה משהו שקשה לך להאמין בו, כלומר,קשה לך לסמוך על היכולת של אנשים בסביבתך להכיל את החרדה שאת עלולה לעורר בהם ומכאן אולי גם הקושי או החשש לשתף (מתוך החשש שהצורך לדאוג להם רק יתווסף למטלותייך). גם פה יש לי בקשה - לאט, בזהירות, אבל תבדקי את החשש הזה שלך (במידה ואכן הוא קיים) ונסי לא לתת לתפיסה המוקדמת שלך בנוגע לכיצד אנשים יגיבו להשפיע על כיצד את מבינה וקולטת את תגובותיהם בזמן אמת. בתקווה לימים טובים יותר דוד

הייתי כותבת לך אלפי מילים ומשפטים פשוט אין בי הכוח היום, אולי מחר אם תרשה לי עדיין. ובכל זאת משפט אחד - דוד, כשקראתי אותך בכיתי. תודה שהבנת negra

איזה חמודה את את רוצה למות ומקווה שדוד בטוב... אוף למה אנשים טובים רע להם. גם לי עשית נורא נורא עצוב גם אני חשבתי על זה איך חזרת לעבודה ואף אחד לא שם לב אוף

נורא כואב לי עכשיו. נורא נורא נורא עצובה. קשה כך בתוך השיגרה. רוצה לבכות אך לא יכולה. פוחדת לחשוב על המוות הוא ממש מעבר לפינה. זהו. סליחה שאין שאלה. תודה

שלום לך, במילים מועטות את מעבירה את הפחד שלך, את החשש שלך והכאב שלך. תהיתי תוך כדי שקראתי את דברייך האם את לבד עם הכאב הזה, האם יש לך את מי לשתף. האם את בטיפול או שקלת לפנות לטיפול. נראה לי שחשוב שלא תישארי לבד עם הכל, שתתני למישהו להיות איתך לנסות להבין מה עובר עלייך, אולי לשחרר מעט מהבכי, מעט מהכאב. דרור

בסך הכל רציתי לשתף. למה לחשוב שאם למישהו כואב ועצוב אז הוא לבד, צריך או לא נמצא בטיפול. אני לא לבד ונמצאת בטיפול - אז מה? אולי זו הייתה טעות להגיע הנה ולכתוב משהו כל כך בנאלי כמו עצוב וכואב, אולי. תודה

שלום לכם אני בטיפול אצל פסיכולוגית נהדרת ומצויינת שמאוד אוהבת. הבעיה שנוצרה בחודשים האחרונים היא שאני מרגישה שהעובדה שהיא צעירה ממני בלפחות עשור (אני בגיל חמישים ושלוש) מקשה עלי בלדבר על אמי זכרונה לברכה. איך אפשר להרגיש ילדה ולדבר על הילדה שהייתי מול מישהי שצעירה ממני? מה נכון לעשות? אין ספק שהיא נהדרת אך זה גורם לי לסגת בכל פעם מחדש. כל טוב לכם חנה צ.

חנה שלום, השאלה שאת מעלה היא שאלה לא פשוטה והיא נוגעת באופן ישיר לדרך בה את רואה את המטפלת שלך ומה את מרגישה מולה. את אומרת שאת מתקשה לדבר על הילדות שלך מול מישהי שצעירה ממך. אני לא יודע מה בדיוק יוצר את הקושי האם זוהי ההרגשה שהיא לא תבין אותך, כיצד היא תראה אותך או משהו אחר. בכל מקרה נראה לי שזהו משהו שחשוב לדבר עליו בתוך הטיפול כי הוא מצביע על קושי שקיים שם, קושי שבעזרת דיבור עליו ניתן להפיק לא מעט. לא הייתי ממליץ בהכרח לעזוב את הטיפול, בוודאי לא לפני שאת מנסה להבין מה קורה ביניכן ביחד איתה. דרור

חשוב לי לדעת!! אני די חדשה פה בפורום ודפדפתי אחורה כ-60 עמודים ואני רואה שם שהיתה פסיכולוגית בשם אורנה שענתה על שאלות. אני הייתי בעבר בטיפול אצל מישהי בשם אורנה ולכן אני סקרנית מאד מאד לדעת מה שם משפחתה של אותה אורנה, לבדוק אם היא זוהי הפסיכולוגית שהיתה לי. תודה.

ש. שלום, הייתי שמח להזמין אותך לשתף במחשבות שלך סביב הקשר בין המטפלת שלך למנהלת הפורום. בכל מקרה שמה הוא אורנה ראובן מגריל. דרור

דרור, אתה מה זה מצחיק.. אתה נוהג להזמין את כולם לשתף במחשבות, גם כשאין כוונה לעשות זאת. האם זהו נוסח מקובל אצל הפסיכולוגים, להפוך כל אמירה או שאלה תמימה, לתחקיר פסיכולוגי מעמיק באשר למניעי השאלה?

דרור.. זהו זה. הגעתי למסקנה. אתה אדם יקר. בשבוע שעבר, עברתי התלבטות והתבוננות פנימית עמוקה בעקבות מה שקרה פה בפורום. ממילותיה (וכאבה) של ד., לדיון שהתפתח לגביך, עם הודעת סיום המשמרת שלך.. כבר הרבה זמן שאני מנסה להבין מה אתה מעורר בי. אתה שונה. אתה לא כמו כל אחד. בעיני אולי אף חידה. מחד, אתה מקצועי, מיומן, סבלני מקשיב בוחן מזמין מעורר ומאפשר, ומאידך, הינך הרבה יותר מרוחק, סגנון יותר 'נוסחאי' אם אתה מבין את כוונתי. אתה מביא את עצמך, רגשית (ברמה המותרת, כן?), עד לגבול מאוד מסוים. כך לפחות בעיני. היום, אני מכבדת זאת (ועדין יש קושי..). איני מבינה מה מעורר בי כזאת אמפטיה כלפיך.. (זה קשה לי.. אתה רואה.. ) אולי הרצון להצליח בימים אלו, להיות אמפטית, - כלפי..?? אולי ההכרה העמוקה (ודי, הפתאומית) בעבודתה האכפתית, הדואגת והמסורה כל כך, של תופרת הנפש שלי.. שכנראה פתחה בפני את האפשרות שלא לבטל כל מי שלא מתבטא כלפי כפי שהייתי רוצה.. היא מזכירה לי לפעמים, אותך.. אולי משום שאני לומדת, עכשיו יותר מתמיד, שגבולות אכן יכולים לעזור לי.. ויש הרבה מעבר ש..קורה, שנאמר.. מעבר למה שמתבטא כלפי חוץ.. למדתי זאת ממנה.. ולעולם א"א לדעת.. לפעמים אנחנו שומרים על עצמנו, כדי לשמור על האחר.. הרבה שאלתי את עצמי האם מה שהכעיס אותי בך, פעמים לא מספר, הוא ה'אדישות = הפרדה = מקצועיות = הרחקה', הם רק לכאורה.. (?) אתם באמת מזכירים אחד את השני. נקודה חשובה למחשבה. בהחלט התקדמות עשיתי 'איתך', גם איתה, בתוכי.. עם מה שהוויתך מעלה בי. גם אותך וגם אותך. גם אותה וגם אותה. אתה מבין למה אני מתכוונת..? כי אין הכל או לא כלום דרור.. עכשיו לעינני טוב..?? תקופה מוזרה אצלי. גם פה בפורום.. אני מרגישה שאני מעבירה את עצמי בצורה מאוד מבולבלת (מה שנכון) ואולי אף מדכאת (הודעות שלא הועלו).. וזאת לא אני (או ש..כן??) מילים שמנסות לצאת, בכדי לשרוד את האנדרלמוסיה הפנימית.. או יותר נכון, ה over load הפנימי.. הריק, שאין לו מילים.. אך צריך לצאת איכשהו גם ב..מילים (מדוע אני מתנצלת. (אין צורך נילי.. אין צורך.. תנסי להאמין שגם פה יכולים להכיל אותך.. תני לעצמך את ההזדמנות שמגיעה לך.. )) ו..לא רק בניסיונות של מוות.. כן. דרור.. מ ו ו ת. ביום שבת בלילה, כמעט והגעתי לידי מעשה.. לא יכולתי עוד דרור.. פניתי נואשת לאחת העמותות המתעסקות בנושא, לא חשבתי שהם ירחיקו לכת. לא חשבתי שייקחו אותי ברצינות. אז מה עם עוד אדם ימות.. מי אני בשבילם.. עד, עד לכדי שליחת ניידת???? הכל היה מוזר. הם הגיעו אלי הביתה.. בררו לא יודעת איך איפה אני גרה.. ושלחו אותי לבית חולים, לטיפול פסיכיאטרי מיידי. דרור.. איני חולה במחלת נפש. אישות גבולית א י נ ה מחלת נפש. אך איפשהו עמוק, מרגישה פסיכוטית. איך מסבירים..?? האם באמת כולנו משוגעים..? הייתי מבוהלת, מופתעת שבאו, מבולבלת, נסערת.. בכלל.. מצב כזה.. בכיתי.. נבהלתי. בעיקר נבהלתי.. מעצמי.. ואני חושבת, שאני עדין מבוהלת.. הם לקחו לי את הכדורים ורצו לעשות חיפוש בחדר.. זה כל כך מביש דרור.. שמחה שהצלחתי להתבייש. זה אומר שהבנתי עד כמה אני.. - עד כמה אני מה..? (לא מצליחה להגדיר..) אתה מבין דרור..? זה היה סימן טוב. אחרי הכל, הרצון לנסיון התאבדות.. האיום.. (כפי ש'הם' קראו לו) הקריאה לעזרה.. הכל נראה עכשיו הזוי.. אך יותר אמיתי מאמיתי. היתה זו צעקת ------. א"א להסביר. זה גדול על מילים. 'היא', עדין מקננת בי. ((((((((((((((-----------------))))))))))))))))) היום, יוצרת בלבול.. האם זו אני..?? אני ל-א מסכנה. אני ל-א משוגעת. אך אולי פסיכוטית פנימית. יש דבר כזה..?? מה קרה לי אז, בלילה.. ולא. זה לא היה חלום. דרור.. אני שואלת את עצמי.. עד לאן הגעתי.. מה עשיתי לעצמי שאני היכן שאני נמצאת היום.. כמה כח צריך כדי להישאר ברע.. כמה כח צריך בכדי לצאת ממנו.. וכמה כח צריך, בכדי להבין שחבל להקדיש כל כך הרבה כח, - לשקיעה. את הכח שיש, אם בכלל, גבורה נפשית תהיה בי, באם אצליח להקדיש לטעמי זריחה.. ואני עייפה.. ויותר מזה.. מיואשת נפשית.. קל לדבר תיאוריות.. אך לקום.. לקום קשה. לרצות ..? ולהצליח לעזור לעצמך..?? יש על מה לדבר..?? משהו שואב אותי מטה.. נתון שכמעט שווה לכח המשיכה. הוא נעלם. הוא מתוחכם. הוא מפחידדדד דרור - - - אני מרגישה משוגעת. מרגישה נורמאלית משוגעת. אני מפחדת. אני מתביישת. מאוד. הגעתי עד למקום, בו הפחד נעלם. ופתאום, פתאום הוא חוזר ב'בום', מכיוון כלל לא צפוי. עדין לא הצלחתי להבין מהו.. עדין מיואשת מוות. גם ברגע זה. אך משהו זיעזע אותי באותו הלילה. האם תמיד צריך להגיע כל כך רחוק, בכדי להבין עד היכן הגענו..?? דרור.. ל-מ-ה..?? אני לא אוהבת את השאלה הזאת. היא מיועדת לכישלון. אתה יודע..?? מרגישה מוזר. מתלבטת אם בכלל לשלוח את ההודעה.. אולי תגיב בצורה שתקשה עלי עכשיו.. ואולי.. אולי אני מתביישת בדברי.. אולי .. אולי אני לא מבינה את עצמי!!! אפשר, דרור, כן לבקש ממך רוך..?? דרור.. דווקא ממך.. אפשר..?? זהו. כדאי שאני אשלח. נראה לי שיום אחד אהיה גאה באומץ שלי לתת לבלאגן להיות. אני מרגישה שכתבתי הרבה דברים ועל ידי הדברים שכתבתי, יצרתי חורים.. אולי כמו חיי היום.. כפי שמהמוות, יוצרת חיים... ומהחיים תמיד יוצרת מוות.. אומרים, שהאחד, צריך את השני, בכדי לשרוד. אז אני שורדת..??? מתי זה יגמר...??? ופתאום.. פתאום מרגישה מנותקת. גם מהשיתוף העיל. אני מפחדת להרגיש עכשיו.. ;-( ~נילי~

נילי שלום, קראתי את דברייך וחשבתי על הדרך בה הרגשת ביום שבת האחרון. כיצד מתוך הייאוש והכאב היה בך משהו חזק שהרגיש שאת צריכה מישהו שישמור עלייך כי הרגשת שאת לא מצליחה לשמור על עצמך. לא קל לאפשר למישהו להיות במקום הזה, זה דורש לא מעט ובמידה מסויימת שמחתי שאיפשרת לעצמך את זה. שמחתי לצד ההרגשה של הכאב והבלבול שהעברת בדברייך. אני מסכים איתך שדווקא מהמקום הזה, שמדברייך היה נשמע שעורר אותך להרגיש דברים נוספים בנוגע לרצון שלך למות, עורר בך רצון עז לשנות לא להגיע לשם שוב. את מרגישה את עצמך מאוד שברירית כרגע בכלל וסביב הרצון הזה בפרט, ולכן הייתי רוצה לחזק בך את הצד שינסה לבדוק כיצד את יכולה להרגיש אחרת, מבלי להרגיש שאת נעה מקיצוניות אחת חדה לאחרת. ממש כפי שתיארת את התהליך שעברת בניסיון להבין מה אני מעורר בך, ומה המטפלת מעוררת בך. דרור

אתה חמוד. מפחיד כמה שאתה צודק.. היה טיפול יותר טוב היום.... הצלחתי לקראת הסוף לדבר.. והיא עזרה לי כל כך.. החלטתי לקנות לעצמי מתנה, והתעטרתי בנזם מקסים.. בצבע טורקיז.. (מתאים לעיני הכחולות =0)) סופסוף, ולו לרגע, חשבתי ש'מגיע לי!!!' הנה אני שוב בקיצוניות אחרת.. ממוות ל..פה??? לאט לאט נילי.. לאט לאט.. דרור, תודה תודה תודה ליל מנוחה והלוואי איזון, ~נילי~

שלום רב לך ד"ר גליקסמן, רופא המשפחה המליץ לי ללמוד מדיטציה לצורך הורדת הלחץ בו אני נמצא. מאחר ואיני מכיר את שיטת הביופידבק שאלתי היא האם היא דומה למדיטציה? מצפה לתשובתך בברכה ניר

שלום רב לך ניר, הרעיון של רופא המשפחה שלך מבורך מאחר ובמיוחד בתקופה האחרונה חשוב שכל אדם יסגל לעצמו טכניקות מתאימות לצורך התמודדות עם לחצים ושיחרור מתחים. ההבדל בין מדיטציה וכל שיטות ההרפייה הקיימות לביופידבק הוא בעובדה כי באמצעות שיטת הביופידבק ניתן לקבל בזמן אמת מידע אמין, מדוייק ואוביקטיבי על רמת המתח הרגשי והפיזיולוגי . האדם לומד להבין ולחוות את הדיאלוג הקיים בין הגוף והנפש, להתערב ולשלוט בצורה רצונית באותן תגובות ופעילויות בלתי רצוניות בגוף לאזנן ולווסתן. בתקווה שאכן הארתי מעט את ההבדל . אשמח לענות על שאלות נוספות תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, אני כותבת כאן בגלל שאני כבר די נואשת. אני בת 24 נשואה ועם ילד בן שנה וחצי, אני לומדת ועובדת וכך גם בעלי. אנחנו נשואים רק שנתיים, ועדיין בעלי כבר הספיק לקשור קשר רומנטי עם בחורה שלומדת איתנו. חשדתי בזה והרגשתי את זה הרבה זמן, אבל הוא תמיד תירץ שזה זו ידידות נטו, עד שנמצאו "ראיות" לכך שזה באמת הרבה יותר ונאלצנו להתמודד באמת. הוא הבטיח לנתק איתה את הקשר ועל פניו כך גם קרה. באותה תקופה הלחץ והכאב מכל הנושא גרם לי לתופעות פיזיות שאני פשוט לא יודעת איך מתמודדים איתם. אני הקאתי שילשלתי, רעדתי כמו חולת פרקינסון, וכו'. באותם שבועיים איבדתי 6 קילו (והמשקל שלי הוא 51, אז זה די קריטי). ועכשיו למרות שכביכול רוב הזמן הכל די בסדר, אני עדיין לא יכולה לסומך עליו, אני עדיין מפחדת שהם שומרים על קשר, שעובדים עלי בעיניים. וכל פעם שעולה משהו שניתן לפרש לשני כיוונים, אני שוב נכנסת ברמה זו או אחרת ללחץ כזה עם כל תופעות הלוואי. איך יוצאים מזה??? איך אני יכולה לנתק את התגובה הפיזית מהנפשית?? בבקשה... נואשת

ימית שלום, ההתמודדות שנאלצת לעבור בתקופה האחרונה היא התמודדות לא קלה, קשה, והתגובות שאת מתארת נשמעות כמכאיבות במיוחד וככאלו שלא ניתן וחשוב שלא להתעלם מהן. כרגע את מתארת תחושה שבה את מתקשה לסמוך על בעלך, דרוכה מאוד לאתר כל סממן להיעדר נאמנות מצידו וכל דבר מעורר בך תגובות לחץ קיצוניות הפוגעות באיכות חייך ובבריאותך. עצתי היא שתנסי לפנות ביחד איתו לטיפול זוגי ודרכו לבחון כיצד ניתן לשקם את האמון שביניכם, את התקשורת שנפגעה. במקביל הייתי ממליץ לשקול גם לטיפול פרטני בו תנסי לבחון כיצד את מתמודדת עם האירוע הזה, לבחון האם הוא מעורר בך משהו שמוסיף על העוצמה של הכאב. בהצלחה, דרור

שלום לך, אני כאן, לא נשכחת, דרור

הי הי, עושה מאמץ מיוחד להיות כאן פחות לאחרונה, אבל היום לא יכולתי להתאפק והתחלתי לקרוא לאחור.. עד שהגעתי לשבוע אחורנית ונעצרתי. זה קצת מתאים ללפני שבוע, אבל לא הייתי פה וההודעה ששלחתי לשם וודאי תיבלע ולא תועלה- אז אני בולעת רוק ומשאירה כאן מקדימה מסר למכווצת שהיית בשבוע שעבר. למקרה שתעברי כאן שוב. לא אכתוב הרבה, יקירה, רק אומר ש"איש השיחות" הוא ביטוי רגיש ואישי ונפלא בעיני.. טוב בהרבה מ"הגברת שלי", שהיה בזמנו :-).. רק רציתי שתדעי שבכל פעם שאני במקרה משתמשת בצירוף הזה אני חושבת עלייך. לפחות אצלי בתודעה- "איש השיחות" זה שמו של המטפל *שלך*. וכשאחרים משתמשים בו זה לא אותו דבר. המילים שלך מקבלות את המשמעות שלהן ממי שאת. וכשאחרים משתמשים באותן מילים בדיוק, יש להן משמעות אחרת בשבילי. פשוט כי הם אחרים. לא אדבר על השימוש של שרית, אבל כשאת משתמשת בביטוי שטבעת, הוא מעלה בי דימוי של טבעת קטנה וחמימה שמקיפה את שניכם, אותך ואת איש השיחות. זה אומר לי מישהו קרוב שכל כך מלווה וכל כך שם איתך.. מן אמון וביחד ייחודי רק לכם והתקדמות משותפת בתפיפות מותאמות.. זה כל כך שלך. אותן מילים, אולי, אבל זה כל כך שלך. לפחות בשבילי, כשאת משתמשת בביטוי זה אחרת. לא יודעת להסביר איך ומה אבל זה פשוט אחרת, ואי אפשר באמת "לגנוב" את הצירוף הזה ממך.. ואת יודעת, גם אני גאה בך על ההודעה. על שתיהן :-) יש בהן אסרטיביות בריאה, עמידה על שלך (לטעמי ברגישות, אבל זה עניין סובייקטיבי כנראה), ולא כל כך התכווצות מתנצלת- פשוט נוכחות בריאה שלך כמו שאת. מאוד יפה לך הלוק החדש :-) בחמימות... (כמעט גנבתי גם אני ביטוי של אחת נחמדה ;-) לילך

אני מתקשה להתאפק מלהצטרף ללילך. קראתי את ההודעה שלך משבוע שעבר - שאגב נראתה לי במקומה - וממש היססתי כי התקשתי לראות אותך מתחת לאדרת החדשה. והיתה עוד הודעה שעוד יותר תעתעה בי. האמת? וזה בסוגריים: גם לי קשה לקרוא את הכינוי שהמצאת לו נכתב על ידי אחרים, זה חורק. סגור סוגריים אז תפסתי אומץ על יד לילך להפשיל רגע את שולי האדרת ולראות שזו את. הגננית

לילך וחברתה המצודדת, צורם,כל כך צורם לקרוא את האהבה החברית שלכן כביכול כאן.הפרגון והעידוד אחת לשניה מעורר השתאות:-( מתאפקת לא להוסיף מעבר. ציניות משווע ,שמעתן על המושג הזה? או שיש עוד מצטרפים/ות על חשבון כאבן של האחרים? מתביישת בשמכם, ומקווה שדרור יעלה את מה שכתבתי בפניכן.

חזרתי לכאן אחרי חודשיים שלא הייתי. ועוד בתקופה הזאת שאלתי את עצמי, האם זה שאני לא נכנסת זה אומר שטוב לי יותר? שאני פחות נזקקת. אינני בטוחה בתשובה. אני משערת שאתה לא זוכר... בעצתך חזרתי לטיפול שכשל בעבר, והנה רק חודשיים והוא כשל שוב. וזה לא הוא, המטפל, זו אני והפרעת האישיות שלי. אני מנסה לשכנע את עצמי לשנוא אותו. רוצה להפוך אותו למפלצת כדי שהפרידה תהיה יותר פשוטה עבורי, אבל יודעת עמוק בפנים שהוא לא כזה, ושזו אני. אני המפלצת שמאמללת את כולם. שלא מצליחה להרגיש כלום גם כשנותנים לה ונותנים לה. ממש כפוית טובה. והוא... איש טוב באמצע הדרך. אני חושבת שעשה כמיטב יכולתו... אבל רציתי שיכנס איתי לתוך הסערות והמערבולות, והכעיס אותי לראותו יושב שליו, מתבונן, כאילו שווה נפש לכל מה שיקרה לי, לכאן או לכאן. ורציתי בכל כוחי להתאמץ שהפעם זה יצליח ולכן רציתי ליזום תוכנית יחד איתו למניעת הזעם והעזיבה הידועים מראש שלי. הסברתי לו שאני יכולה לתת לו מראש בכתב תרגומון שאומר- כשגילי אומרת... היא בעצם מתכוונת... וברוח זאת, כשאני אומרת שאני שונאת אותו ורוצה לעזוב, אני מתכוונת שקשה לי ושאני רוצה שהוא יתקשר ויגיד שאכפת לו והוא מוכן להמשיך להתאמץ ולעזור לי גם כשקשה. אם היתי מצליחה לשמוע מילים כאלו אני מרגישה שזה היה מפוגג את כל הכעס, זה היה נותן מוטיבציה אדירה להתאמץ. תחושה של קצת פחות לבד. וכמובן, כאיש טיפול היודע את מקצועו, כשדיברנו על כך, הוא אמר שהוא צריך שאני אומר את המילים האלו, שאי אפשר שיבינו אותי בלי שאומר אני צריכה (למרות התרגומון שאני מציעה). ועכשיו כשהגיע רגע האמת, הוא נטש. את חוסר התגובה שלו לאס אמ אס שאני עוזבת אני לא מפרשת בכך שזה האני המאמין המקצועי שלו, אני מפרשת זאת בעמדה שלו מולי כל הזמן, שוות הנפש הזאת, הנותנת לי לשקוע למצולות ולא עושה דבר. למרות שעשייה כל כך קטנה מצידו, כמו מספר מילים, היתה יכולה לחולל שינוי עצום עבורי. ומהכעס הקטן שהוביל למשלוח האס אמ אס, היום, שבוע אחרי, אני כבר במקום שאין ממנו חזרה. מאותו רגע הרגשתי איך מתחילה להבנות סביבי חומת הגנה, של מרחק והשמרות מכל אדם, מכל סיכוי לפגיעה. והרגשתי איך החומה מתחזקת ומתקשה בכל יום שחולף. כאילו בימים הראשונים, ניסיון מגע מבחוץ עוד היה מצליח לעבור דרך החומה, ואפילו למוסס אותה כליל בין רגע. ואילו עכשיו, אני מרגישה שכבר כלום לא מגיע, אני לא שומעת כלום מעבר לחומה. אני שם בפנים במלכודת שטמנתי לעצמי, ושאני טומנת לעצמי מאז ומעולם, לא מצליחה להמנע מכך. אבל אני לא מצליחה גם לעזור לאף אחד אחר לעזור לי מלהגיע לשם. כואב נורא. המקום שאני מגיעה אליו לבקשת עזרה וגורם לי פעם אחרי פעם לכל כך הרבה נזק. כבר שבוע שאני בנתק מהעולם. וידעת שזה ימשך וימשך, ומכירה את הסיפור הזה בעל פה. לאט לאט אני אתרגל מחדש לקיומה של החומה, לאט לאט אני אתרגל ללמוד איך להסתיר אותה, כך שלא אצטרך להתרחק מכולם רק אדע מה היתה אומרת במקומי מישהי שהיה מגיע אליה משהו מן החוץ. ואני אתגעגע אליו, ואשנא אותו. אבל ליצור איתו קשר כבר לא אוכל. כי היתי קיימת כל עוד היתי קיימת עבורו. ועכשיו נעלמתי. אין לי יותר קיום. ואין יותר מה לעשות כדי לשנות זה

גילי שלום, הצטערתי לשמוע על המקום בו את מרגישה את עצמך כיום. חשבתי בעבר שנכון יהיה לך לחזור לטיפול ואני חושב גם כיום שנכון שלא תישארי לבד. אני שומע את הכמיהה שלך לדעת בכל עת שהצד השני, המטפל מוכן להיות שם בשבילך גם ברגעים בהם קשה לך מאוד להיות שם, בהם את כאילו נזקקת לכך שיוכיח לך שהוא לא בסדר כדי שתוכלי להתרחק בקלות יתרה. אבל בתוך תוכך לא לכך את זקוקה ואת יודעת זאת. את זקוקה לדעת שאכפת לו. אני יודע שקל לומר מלעשות אבל האם את יכולה להצליח לקחת כנקודת מוצא שאכפת לו, מבלי להעמיד זאת לבדיקה. ואם לא האם את יכולה להשהות את ההחלטה על סיום הטיפול עד לשלב בו תוכלי להרגיש זאת. בינתיים, אני שמח שאת מצליחה להיעזר לפחות בפורום הזה, כדי להקל ולו במעט על התחושה של הלבד שמקיפה אותך כרגע. דרור

אם היה לו אכפת,כמו שאתה רוצה שאקח כנקודת מוצא, כמו שהלוואי ויכולתי לקחת זאת כנקודת מוצא. ואז היתי יכולה להסתובב עם תחושה בטוחה בלי לבדוק כל הזמן. האם עכשיו בהעדר המעשים שלו הוא לא מוכיח את הדבר שכל כך יראתי מפניו. את חוסר היכולת להושיט יד כשברור לי שהוא יודע היטב באלו תהומות אני מצויה כעת. האם המעשים שלו לא מוכיחים שלא אכפת לו? והכאב הוא שככל הנראה, בתוך העולם שלו, אכפת לו, אבלל לא מספיק בשביל לחשוב קצת יותר, להעמיק קצת יותר. לעזור לי לא לוותר. השלווה הזו שאני מדברת עליה. שלו היה לי מקום בעולמו הפנימי הוא כנראה היה מבין את המצוקה וכנראה היה היה עושה דבר מה. אבל אני מרגישה שכולי עשויה פירורים פירורים. לא מאוחדת . גם לא מיוחדת מספיק בשביל שימצא לי מקום שבו אני קיימת. והוא בכלל לא מקדיש את הזמן לתהות לשלומי על מנת שיווכח בהפיכתי לבסיסה של עוגת גבינה (עם פירורים). (איזה כיף להם שם, יש להם משהו שמאחד ומייחד אותם- העוגה!). את אומר לי להשהות את סיום הטיפול עד לשלב שבו אוכל להרגיש שאכפת לו, ואני מגחכת כי כנראה שלב כזה אכן היה יכול להיות עבוי שלב של סיום טיפול מוצלח. אך שלב שאליו לא אגיע אף פעם. בכל זאת חייבים להיות מציאותיים, אחרי יותר מעשר שנים של טיפולים כושלים- זה לא הולך. אני חושבת על הסרט as good as it gets וחושבת שהלוואי והייתי מצליחה להשלים שאלו הם חיי ואז היתי קצת פחות סובלת. כי כעת אני לא מאמינה בשינוי, לא מאמינה ביכולת שלי לחיות במצב הנוכחי ונשארת רק עם ברירת המחדל של תכנון סופי.נורא ועוזר לי לשמוע אותך אז תודה. עוזר שאני לע תוהה, האם אולי טעיתי ויכול להיות מישהו שיצליח להשאר איתי. אבל כל כך הרבה פעמים ייחלתי לכך, וגם כשדברים נראו מבטיחים. כולם לא החזיקו מעמד איתי. אז למה אני צריכה להמשיך לסבול ולהחזיק מעמד עם עצמי?

ללכת לשירותים, להקיא, להתפשט, לכרוע ללדת אלה דברים כל כך אינטימיים. מדוע חלקנו בפורום בוחרים דווקא לעשות את זה בציבור מול כולם ובאמצע? מתעוררת בי מבוכה. זה מזכיר לי את אלה שמגרים את עצמם מינית ברחוב הראשי של השוק. אתה ממש לא רוצה להסתכל אבל אין לך אפשרות להתחמק ולא לראות, ואז אתה הופך להיות מציץ בעל כורחך. דרור, האם אתה חושב שחלקנו באופן מודע או לא מודע מנסים להפוך את המנהלים בכוח למציצנים כאלה? מנסים לעורר תחושת גועל ודחייה? האם חלקנו אקסהיביציוניסטים? האם הקוראים הם מן סוג של מציצנים? האם לפעמים אתה מרגיש אי נוחות מול חשיפה אישית מידי של כותבים במקום הציבורי הזה? האם זה טבעי שבכל אחד יש משהו מכל הדברים שציינתי? מתי זה נחשב סטייה? ואם אתה מגלה שיש בך סטייה איך לומדים לחיות עם זה בשלום?

נגרה... עם כל הכבוד גם את כותבת פה אז למה להציג אותנו ככה? ממש לא ברור מה עובר לך בראש..... ממה שאת כותבת זה כאילו הפורום הוא פורנוגרפיה... ממש דוחה מה שכתבת! די להחליף שמות מזהים אותך!!!!!!!!!!!!!!!!!

so שלום, את שואלת מגוון רב של שאלות, לא לכולם יש לי תשובה. אבל נראה לי שאת נוגעת בשאלה חשובה - מתי ובאילו תנאים העלאת מחשבות זכרונות ועוד יד בה בכדי להוות גורם טיפולי ומתי יש בה חוויה מכאיבה אולי הרסנית לאדם המעלה אותם ולסביבתו. אני חושב שאנשים כותבים כאן מסיבותיהם הם אם אני חש שיש משהו לא מותאם או משהו שעלול לפגוע בכותב או בסביבתו משמעותית אני מצביע על כך. אבל ככלל אני חושב שרובנו היינו רוצים להישאר פחות לבד עם הכאב שלנו. לא תמיד זה מתאפשר לנו והפורום מהווה מקום טוב לכך בשל האנונימיות שבו. דרור

שלום רב. בעקבות חשש רב מהגיוס לצבא הגנה לישראל ובעיות נוספות אישיות הנני חושש לשרת ומעוניין להשתחרר ולקבל המלצה לגבי שחרור. האם כל פסיכולוג יכול לטפל בזאת? האם ניתן לפנותלפסיכולוג דרך הקופת חולים? תודה רבה

שלום לך, כל פסיכולוג קליני יכול להעריך את מצבו הנפשי של האדם ובמקרים מסויימים להמליץ בפני וועדה צבאית. לעיתים יש צורך גם בחוות דעת פסיכאטרית, הכל בהתאם לנסיבות, דעת הפסיכולוג ולעיתים גם דרישות הצבא. וכן ניתן לפנות לפסיכולוג דרך קופת חולים. דרור

שלום ד"ר מלי מרקיביץ יש לי שאלות: איך את כפסיכולוגית מרגישה כשמטופלים שלך מספרים לך סיפורים כואבים וקשים? מה עובר לך בראש? איך הולכים עם זה הבייתה? את אומרת למטופל שקשה לך? את לוקחת את זה ללב או שיש אדישות? איך זה משפיע? תודה רבה לך

נירון שלום, מלי תהיה כאן ביום חמישי ותוכל להפנות את השאלה אליה גם כן. בינתיים אתייחס לשאלתך מנקודת מבטי. נשמע לי שבשאלותיך אתה שואל עד כמה למטפל אכפת, עד כמה הוא נשאר, מושפע מסיפורים כואבים ועד כמה לא. אולי שואל בעצם, האם כאשר אתה מספר בטיפול המטפל נמצא איתך בכאב, ואם כן האם זה נשאר גם לאחר הפגישה. באופן אישי, אני מקשיב לסיפור שהמטופל מספר לרגש שאני שומע ממנו כמו גם לרגש שעולה בי ולדינמיקה שנוצרת בחדר באותו רגע. הנקודה הזו של מה שקורה בתוך החדר, ברגע הדיבור על הכאב, ההקשבה לכל דבר שעולה בו ובי חשובה ביותר. תשובתם של מטפלים שונים יכולה להיות שונה, וכך גם תשובתה של מלי דרור

תודה רבה האם אתה כמטפל מושפע מסיפורים קשים ולוקח את זה מחוץ לטיפול? יש מקרים שפסיכולוגים בוכים לאחר שהמטופל הולך? יש מקרים שזה פשוט יותר מדי ללב? האם פסיכולוגים מרגישים את הכאב של המטופלים או גם שותפים סובייקטיבית לחוויה?איך עוברים מכאב אחד לאחר? שוב תודה

שלום רב. אשמח לדעת האם קיים חומר בנושא, הדת היהודית והתייחסותה למחלות נפש, או איכור כלשהו לתהליך החזרה בתשובה של חולים כאלה או אסירים. תודה

חווה שלום, אני בטוח שקיים חומר בנושא הדת והקשר שלה למחלות נפש אך לצערי אני לא מתמצא בתחום ומתקשה להמליץ לך. בכל הנוגע לחזרה בתשובה של אסירים את יכולה להיעזר גם המאמרים מתחום הקרימינולוגיה. דרור

למה להבליח את המיליה מחלת נפש ואסיר באותה נשימה? מה זה "חולים כאלה" אלוהים ישמרנו מאפלייה ומלשון הרע וממוקיעים למיניהם...סתםםם אין אלוהים!

זהו אני עוזבת הוא התקשר וניתקתי לו נמאס ממנו ומהאיסה של הטיפול הזה עכשיו שיחפש לטיפול אני לא חוזרת לעולם שיתחנן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, מדברייך עולה כעס רב על הטיפול ועליו כמטפל.את שואפת להתרחק ולנתק מגע בכל דרך, אפילו להעניש אותו. אבל רציתי להציע לך נקודת מחשבה נוספת, נקודת מחשבה הבודקת של מי הטיפול בעצם. האם הטיפול הוא של המטפל שצריך להתחנן שתחזרי, האם הוא שלך שלעיתים את אולי מרגישה מתחננת בפניו לתשומת לב ואולי הטיפול יכול להיות שיתוף של שניכם, בו אף צד לא צריך להרגיש מושפל. אני חושב שזו אפשרות סבירה בהחלט,, לא קל להרגיש אותה אבל בעיני לפחות שווה לנסות. דרור

שמתם לב ש.... מה קרה עם הודעת השבת שלום של מלי:-( התרגלתי....

רעות שלום, אני לא יודע מה עם הודעת השבת של מלי ומה קרה, אבל יש בזה שוב משהו שמחבר אותי למחשבה על הרגלים ומנהגים ושינוי בהם ומה שהוא מעורר. דרור

שלום דרור רק מבקשת להסב את תשומת לבך לתגובות להודעתך האחרונה מיום ב' שעבר.

ת. שלום, תודה שהסבת את תשומת ליבי. הייתי שמח לשמוע מה המחשבות שלך עקב כך, מה הביא אותך להפנות אותי לתגובות שעלו. אבל מן הסתם עלו גם בי מחשבות בעקבות התגובות. חשבתי כיצד ניתן להבין ממילה כוונות שונות, כיצד מילה אחת יכולה לעורר כל כך הרבה, ובעיקר חשבתי איך שינוי, כפי שבמקרה הזה היה שינוי מהנוסח הרגיל שלי, יכול לעורר כל כך הרבה מחשבות תגובות ואולי אפילו חרדות. דרור

הייתי אחת מהמגיבות. ואכן תגובתך השונה במקצת נקשרה לדברים פחות נעימים, לעניות דעתי, שנאמרו באותו יום. הגבתי כמו שהגבתי כדי להניח את מה שאני מרגישה מולך, להביא תחושה אחרת, לא חשובה יותר או פחות, פשוט אחרת. תמר

מנסה להיגמל מהכתיבה פה ומשאילת השאלות ואיכשהו זה לא מצליח ליותר מכמה ימים... בטח אתה לא זוכר אבל הרגעת אותי בשבוע שעבר בנוגע לחשש מo.c.d ותודה! הבעיה להתרגל לקשר , לפתח ציפיות ואז להידחות - לכן מראש מעדיפה להימנע מקשרים (ואפילו מלאמץ בעלי חיים כי מפחדת לאבד). הבעיה שכשנקשרת לא יודעת להיפרד וממש עוברת תהליך של אבל פנימי ממושך ומייסר וקושי להמשיך הלאה....(אותו צריכה להסתיר מפאת המבוכה שבגילי המתקדם אני כזאת ילדותית!!) אולי תאמר שזה חלק מהחיים, אבל המודעות לא מביאה אצלי לשינוי והכוויות רבות מדי זהו אז הפעם אין לי שאלה... סתם שיתוף

x שלום, כשקראתי את דברייך חשבתי כיצד גם כאן את מנסה להיגמל, להפסיק סוג של התקשרות מסיבה כלשהי, אולי מפחד להיפגע. וכיצד גם כאן הדבר מלווה בקושי רב. אני מבין את החשש מפגיעה, את החוויה שפרידה מכאיבה מאוד, מכאיבה מדי אולי, אבל חשבתי גם שקשרים מאוד חשובים לך. שכרגע ישנו מאבק פנימי בין הצד המפחד ליפגע לצד שמאוד רוצה בקשר כמה לו. זהו מאבק לא פשוט שאולי מה שיכול לעזור לך להתמודד עמו הוא ההבנה מדוע פרידה כל כך מכאיבה לך, כל כך מעוררת בך חרדה מפניה. דרור

תודה דרור קלעת בדבריך ( לא יודעת אם תקרא שלא במשמרת שלך) נכון! בשבילי פרידה = ניתוק קשר = מוות וכל הדיבורים על כך שאחרי פרידה , אין ניתוק מוחלט ונושאים בזכרון את האדם ממנו נפרדים לא מנחמת ואפילו להיפך, היה עדיף לו ניתן היה לשכוח!! בוקר טוב לדוד "ולכל המאזינים"....

שלום רב לך ד"ר גליקסמן בתקופה האחרונה אני סובל מכל מיני תופעות פיזיולוגיות בגופי , רופא המשפחה טוען כי הכל נובע מלחץ . הוא הציע כי אקבל טיפול בביופידבק חשוב לי לדעת מה דעתך? בתודה גברי

שלום רב לך גברי, מחקרים רבים בכל העולם קבעו כי מצבים של חשיפה נמשכת לגורמי לחץ שונים ( מצב כלכלי, בטחוני, חברתי, תעסוקתי ומשפחתי) לכן יתכן מאד שאותן תופעות פיזיולוגיות עליהן כתבת נובעות מאותה סיבה. ניתן כיום ללמוד תוך זמן קצר כיצד להתמודד עם אותם מצבי לחץ יומיומיים. אין כל הצדקה לסבל .... אשמח לקבל ולתת יותר פרטים במידת הצורך תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לך ד"ר גליקסמן, זו תקופה ארוכה בה אני סובל מקשיים בהרדמות.ולכן איני ישן מספיק וקשה לי לתפקד טוב במהלך היום. מאחר ואיני רוצה לקחת תרופות ברצוני לדעת עם שיטת הביופידבק יכולה לעזור לי ? אודה לתשובתך בכבוד רב צבי

שלום רב לך צבי, אני מבין היטב את קשייך ואת סיבותיך לגבי השימוש בתרופות . שיטת הביופידבק מאפשרת לך ללמוד תוך זמן קצר בצורה אקטיבית ומבוקרת טכניקות הרפייה בהן תוכל להשתמש במהלך היום ובמיוחד לפני שינה. השיטה הוכיחה עצמה המוצלחת וכמובן אין שימוש בתרופות. אשמח לענות על שאלות ולהתעדכן תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

כל מילה מיותרת עכשיו מותר להיות פה בשקט

נקודה יקרה. שומעת אותך מזמינה אותנו למקום של שקט. מקום שיש בו רגיעה, נינוחות שלווה. מקווה שהשקט הוא שקט "טוב" - כזה שמרגיע ומערסל, ומאפשר מנוחה למחשבות ולרגשות. כמה מתאים לסיים ככה שבוע מלא פעילות ורעש... שיהיה לך, ולכולנו, סופ"ש שקט ונעים, מלי.

למה מלי לא נפרדה בסוף המשמרת?:-( חוצמזה כיף שהגעת

למה כל פעם שמנסים שיהיה שיתוף ותמיכה בפורום אחד ומענה על שאלות בפורום אחר זה לא מצליח?

שלום סימן שאלה. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך, ותהיתי האם היא בגדר משאלה לפיצול של הפורום לחלק של מענה ולחלק של שיתוף, או אמירה על נסיון שנכשל בעבר (ואני אולי לא מעודכנת...). אני מזמינה אותך לפרט יותר, במשמרת של יום ראשון או בשבוע הבא למה התכוונת, מה מרגיש לך לא נוח, ועל מה את מציעה שנתבונן ונחשוב יחד. מהקצת שכן כתבת נראית לי שאלה חשובה ומעניינת. לילה טוב בינתיים, מלי.

האם מטפל יכול להתייחס ברצינות ולטפל באשה שמנה ומכוערת? (כמוני למשל) אני יודעת שיש אנשים שרואים את עצמם בצורה מעוותת אבל אני לא. זה באמת המצב. אני מפחדת להגעיל את המטפל שלי, אני מפחדת שהוא לא יוכל להתייחס ברצינות להר אדם, או לא יוכל למצוא מספיק אמפתיה לעזור ליצור מכוער... זה לא שאני מהאנשים המכוערים עם אישיות מקסימה, אני מהאנשים המכוערים עם אישיות מוזרה ולא מרנינה במיוחד. אם אני אגעיל את המטפל הוא יוכל לטפל בי? הוא ירצה לטפל בי? הוא עדין יוכל להתייחס אלי כמו בת אדם?

אומגה יקרה. אני שומעת אותך מלאה בשנאה העצמית ובהקאה העצמית, ומרגישה שלהגיד לך את המובן מאליו יהיה קצת לשתף פעולה עם הקול הזה שבך - עם החלק בתוכך שסולד מעצמו, שנגעל מעצמו, שמרגיש חסר חן וחסר ערך. אני מקווה שתוכלי לדבר על החששות שלך בטיפול. לא כדי שהמטפל שלך ירגיע אותך ויאמר שהוא דווקא פתוח לאנשים מכוערים או משהו בנוסח הזה (שרקעלול לחזק את התפיסה השלילית שבתוכך) אלא כדי שהוא יוכל להזמין אותך למסע משותף שבו תוכלו לגלות ביחד מה הכיעור משרת, מה הוא מקבע, מה את מספרת דרכו על עצמך ועל החוויה של "להיות את" ומה אולי אפשר לזהות ולגלות במקביל לחלקים הללו שבך. יש לי הרגשה שאם תתני לתהליך הזדמנות, תרגישי ותהיי יפה יותר, מכל הבחינות, בסופו. לילה טוב, מלי.

יש גם מטפלים דוחים פיזית:-)

תודה הצלחת לגרום לי לחייך

אם את עדיין קוראת כאן - אני יכולה לומר לך שאנשים שהגיעו לטיפול גם בהרגשה של מכוערים וגם עם תשדורת חזקה של כיעור כלפי הסביבה, משהו בהם השתנה ואז באמת הם נראו גם בעיני עצמם וגם כלפי חוץ יפים יותר. גם מבחינת התגובות של אנשים מבחוץ. פתאום מגלים ש יו את יפה (ולא היית כל-כך יפה גם בעיניהם קודם). מספיק המשהו הזה בזויות של העיניים. זה כמו ילדים שאת מסתכלת עליהם ואחרי שהם משחקים או מרוכזים במשהו מסוים מצבם הרגשי משתנה והם מתייפים עד מאד. מטפלים (ואל תשאלי אותי איך) מצליחים לעמוד מול כיעור נפשי כמעט בלתי אפשרי. המעטפת פחות עושה רושם. הם עוזרים לך להשתנות, לחשוף יותר את היופי שמתחבא בך ופחות לנפנף בכיעור ומאושרים איתך בשינוי. יש עכשיו סדרה חדשה. טוב, היא מתארת שינויים מהירים באופן מוגזם וגם בסגנון אמריקאי... (לדעתי זה ממש לא כל כך פשוט, ועבודה עצמית עמוקה אורכת זמן ומצריכה השקעה רבה), אבל אפשר למצוא בה איזה מסר מעניין. אז קצת אחרי הפרסומות: http://yes.walla.co.il/?w=1/7711/1359490

הנשים שם לא יפות בכלל הן יכולות לחשוב ולהאמין שהן יפות עד שיצאו לרחוב ויגלו שאנשים מעירים להן בלי סוף, הזדמנויות נמנעות מהן ואם בחור מעוניין בהן זה או כי הוא חושב שזה זיון קל או בגלל שהוא חושב שאשה שמנה תטפל בו או בגלל שהוא חושב שהוא לא יכול להשיג משהו טוב יותר והשאר יצהירו לפני שהם מביעים התענינות "אני דווקא אוהב שמנות" על משקל "השמלה הזאת כל כך יפה עליך כמעט כמו שהיא אמורה להראות על אשה נורמלית" למה גברים עושים את זה אגב? אני לא חשבתי ללחוש לבחור בדייט "אני דווקא אוהבת גברים עם אף גדול" או במיטה "אני דווקא אוהבת גברים עם איבר מין קטן" אשה שמנה ומכוערת לא זוכה להתייחסות שווה כמו לבן אדם רגיל השאלה היא אם מטפל יכול לא להיות כמו שהוא מתנהג לנשים ברחוב ובמקום להרגיש בחילה ולהביע אכפתיות ארווין יאלום כתב שהייתה לו בעיה עם שמנות אולי כולם כך גם מטפלים.

היי , החלטתי לעזוב את הטיפול , אפילו אני לא מאמינה שאני באמת אצליח לעשות את זה. זה הפעם בערך מיליון שאני מגיעה להחלטה הזאת , אף פעם לא באמת מצליחה לברוח .(פיזית מהטיפול , אבל שאני שם אני דווקא בורחת מצויין ) לפחות פעם בחודש אני משכנעת את עצמי שזהו , שהפעם באמת אני פשוט לא באה יותר , ותמיד בסוף אני שוב הולכת .אני מאוד קשורה אליה , ומחבבת אותה , אבל אני לא מצליחה לדבר איתה , יש לי מיליון דברים בראש שאני רוצה להגיד , אבל שאני מגיעה לשם אני לא מצליחה להגיד כלום , קשה לי עם זה שהיא מסתכלת עלי , קשה לי עם זה שהיא חייבת לשמוע אותי , קשה לי עם כל זה שזה מצד אחד אני תלוייה בה באופן הכי אמיתי שיש ומצד שני זה נראה לי כל כך לא אמיתי לבוא לדבר עם מישהו שאתה לא יודע עליו כלום .. במשך 50 דקות .אני שנתיים וחצי בטיפול וזה לא משתנה , אני לא חושבת שאי פעם אני אצליח לדבר , פשוט לא מסוגלת , לא מרגישה בנוח , לבוא ולהתחיל לדבר על עצמי .. אין לי ספק שאני צריכה עזרה נפשית , אבל אני לא יודעת איך משתמשים בה , וזה רק גורם לי להרגיש יותר רע . אז זהו הפעם אני באמת עוזבת..

שלום כוכבית בהודעה שלך אני מזהה את ההקלה על היכולת שלך לעשות משהו שבמשך זמן רב כ"כ היית ככל הנראה חסרת אונים מולו, ועם זאת מרגישה שיש בהחלטה הזאת לא מעט עצב - על משהו שלא התאפשר, שלא התממש. אני לא בטוחה לגבי הסיבה שכתבת כאן. אני תוהה האם את מרמזת בכך על קונפליקט יותר גדול לגבי העזיבה? האם בכתיבה שלך את בעצם מזמינה אותנו ואותך לחשיבה נוספת על ההחלטה? אני מקווה שאת מצליחה לנהל בתוכך ובטיפול דיון אמיתי בין שני הקולות - זה שרוצה לעזוב וזה שרוצה להשאר, ובעיקר מקווה שאת עושה צעד כזה בתוך הטיפול ולא כבריחה חד צדדית, ובכך משתמשת בחוויה הזו שעברת, ואת עדיין עוברת, בטיפול, ומבינה ממנה יותר על עצמך ועל הצרכים שלך בקשר. להתראות ובהצלחה, מלי.

מרגישה התרסקות. אתמול בטיפול ..אני יושבת ושותקת. הכל ככ כואב ולא מצליחה לומר כלום. בבפנים ככ שורף.. שאם מישהו היה נכנס לתוכי הוא היה מת מעוצמת החום שם. כואב לי .לפגוש את התחושות האלה שם בבפנים .. הניסיון עד היום לברוח מהם , העצים את הכל למימדיי ענק. עדין לא מוכנה לקבל בתוך תוכי את כל הרע שחוויתי. לא יכולה. העבודה הפנימית אומנם כאילו ומקדמת אותי . אבל היא בעצם גורמת לי בעיקר לחדול מעוורוני. כל השנים האלה , שלא הבטתי לכלום , היום ההתנגדות שבתוכי להכיר באמת ... ההסתכלות הזו בעצם לאמת בפנים..ככ מכאיבה . נראה שצרכי העמוקים ,החסרים , הרעבים שבי .. עומדים היום בניגוד מוחלט עם המסוגלות ההגיונית של הצד השני .. של זו היכולה להיות קיימת בטיפול .. יש בי חוסר אונים שממש מתפשט באויר ורק גובר .ואני לא יודעת להמשיג אותו למילים.לא יודעת מה אני רוצה בכלל , רוצה קרבה - מפחדת ממנה , והכל הולך אצלי בניגודים .. הצרכים כל כך עצומים כאילו ובלתי נגמרים. בכל רגע ורגע צריכה עוד ועוד וההתנגדויות מולם לא מאחרות לבוא .. זה כאילו יש בי צורך לנוע , להמשיך אבל גם צורך לשקוט, יש בי צורך לדחוף את עצמי קדימה אבל גם צורך להאט .. לשמור על מצב קיים .. צורך להיות בביחד מול צורך חזק של לבד, צורך להשמיע קול , לספר , לשתף .. וצורך להשקיט בדממה...את מה שנעשה.. רגע אחד מרגישה שיכולה לתפוס את כל העולם ..רגע שני מיואשת .. רוצה למות קרוסלה של רצונות ככ מבולבלים .. הרבה מתוכן בעיקר מפחידים. אני יודעת שאם אשאב אליהם .. אאבד שליטה .. אהייה מוטרפת.. יודעת שאני חייבת איזון .. אבל במקום זה מרגישה משותקת, אז זה מה שקורה שהקליפות מוסרות ?... מלי ?.. זה מה שקורה כשמסירים את כל המחסומים,ההגנות האפשריות? כי עכשיו .. כאילו רק הפצע פתוח אל כל עבר ..והוא ככ שורף.כל דבר שנוגע בו מזעזע את כולי לחלוטין . כותבת לך עכשיו .. כאילו בשביל להרגיש מחוברת , יודעת שאם אפסיק כרגע לכתוב חווית הכאב תועצם אצלי ברמות מטורפות .. מפחדת לשקוע עוד יותר אל הקרקעית .. אז מכריחה את עצמי לכתוב לך עכשיו , מרגישה איך קופצת מדבר לדבר , לא ככ מובנת , לעצמי .. בטח גם לך .. העיקר לכתוב .. מילה אחרי מילה , אות אחרי אות.. שורה אחרי שורה .. הנה רווח ועוד רווח .. יופי !!!! עוד מילה , נקודה , פסיק ....העיקר לכתוב .. אוףףףף...זה כואב ככ מלי .. ואין לי איך להסביר לך כמה .. בחיי .. אלוהים כמה שזה שורף שם בבפנים .. ואין מילים מדויקות לתאר את מה שעובר עליי .. כרגע ..זה כאילו לא משנה לי מה קורה סביבי , אני רק כותבת עוד ועוד ..ואני ככ עייפה , תשושה מעצמי, רוצה להפסיק , רוצה לנוח , לשקוע , להתפוגג, ליפול .. רוצה פשוט כבר לא להיות .. אז אמרתי שאם אני כותבת .. משמע אני קיימת?... טעיתי - כי הפסקתי לכתוב.ממש עכשיו.. סליחה.שרית

שרית יקרה. מול הבלבול ומערבולת הרגשות, שנדמה לי שנחווים כמעט באופן פיזי, נשמע לי שאת מנסה להאחז באיזה עוגן של קיום ו"יש" שירגיש לך מספיק ממשי ומוחשי, וימנע ממך לצלול ולטבוע. כתיבה וגם קריאה (ו...הי, אפילו קריאה של הודעה ממני) היא דרך אחת להמנע מההישאבות למקומות המבהילים והמסוכנים כ"כ. ועם זאת, אני רוצה לעזור לך לחשוב האם יש מקום או חוויה בטוחה אחרת, שיכולה לעזור לך עכשיו להרגיש על קרקע יותר בטוחה. האם יש משהו שאת יכולה לעשות, או לחשוב, שיגרום לך ליצור עוגן כזה, ולו לכמה שעות. ברמה הקונקרטית אני חושבת על סרט/בישול/קריאה, וברמה הנפשית אני חושבת על מחשבה מרגיעה ומסדרת, דיבור פנימי שאולי ינסה לחשוב על מה המטפלת הייתה אומרת ו... בטח יש לך עוד רעיונות. אני תוהה למה אני עונה לך (הפעם) כ"כ קונקרטי. אני מרגישה שאני מגיבה קצת כמו לקריאת SOS שמצריכה פעולה ולא התבוננות. אולי כי יש לי הרבה מה להגיד על המשמעות של מה שאת עוברת, והרבה לשאול לגבי הפרשנות והדרך שבה את חווה זאת, וזה עוד יצליח להיות כאן בהמשך. אולי כי אני מרגישה שאת ההתבוננות את כבר עושה "באוטומט" ואולי צריכה יותר חיזוק דווקא למקום של רגיעה והתרחקות ("ויסות"... נראה לי שזו המילה המתאימה...), ואולי כי כ"כ בא לי שלמרות (ואולי בזכות?) המחשבות המציפות יהיה לך סופ"ש נעים, של מילוי מצברים. מקווה שאת בטוב, ושהצלחתי למצוא דרך לליבך. שיהיה לך סופ"ש נפלא, מלי.

תאמת.. אחרי שפרקתי כאן מולך את הכאב , את ההתרסקות .. את האיבוד שליטה שהיה ממש קרוב להתממש .. הרגשתי שזהו .. שהגוף שלי מתפרק .. הרגשתי כאילו ואני מתאדה .. נגשתי למיטה .. להניח תראש .. ניסיתי לא לחשוב על שום דבר שיכול לפגוע בי יותר .. עצמתי עיניים .. ופשוט נרדמתי .. (לא זוכרת את עצמי בתקופה האחרונה .. מצליחה להרדם בשנייה) ישנתי כמה שעות טובות.. לא זוכרת כלום .. כך שכנראה פשוט ישנתי, אני חושבת על זה ..שכאילו ו"הקאתי" את הנשמה כאן בכתב מולך .. ואחכ היתה בי איזו הקלה , עצם הידיעה שאת קוראת אותי .. שאת שם.. שאני לא ממש לבד גם אם זה מרגיש .. עצם היכולת שלך להכיל את המילים הכואבות במקומי .. איפשר בתוכי איזה רגע של שקט ?! לא יודעת..אבל זה היווה עוד מקום לנשימה ..שחסרה. כן ..הצלחת למצוא דרך אל ליבי .. בתקופה הלא קטנה שאת מכירה אותי כאן ..זה קורה לא מעט (מודה ).. הצלחתי להרגיש את הנוכחות המיטיבה שלך .. מרחוק כן .. אפילו דרך המסך..נפלאות התקשורת האינטרנטית ?! :-) תודה מלי יקרה , תודה היא מילה קטנה אבל עם משמעות ענקית .. תודה שאת כאן איתי, מלווה ברגישות ובהבנה... את מיוחדת :-) שולחת לך חיבוק מהלב, שיהיה סופש רגוע ושקט .. שרית

מלי....מטפל אמר ש:"קשה במיוחד בטיפול של הסובלים מהפרעת אישיות גבולית שלא אחת "מוציאים אותך מהכלים", כלומר גורמים לך המטפל להפסיק לחשוב על... אלא להגיב ל.... " זה נכון? למה אומרים דברים כאלה? גם את חושבת ככה?

הי מלי האם מוגזם מצידי לבקש מהמטפל לדעת מה הוא מרגיש ו/או חושב אלי/עלי? ביקשתי, אבל לא ממש קיבלתי תשובה. זה מאוד מתסכל , וגם את זה אמרתי. למה הוא לא יכול להגיד לי? במקום שאייסר את עצמי בניחושים אם החיוך שלו אומר אהבה או ליגלוג מתוסכלת

שלום למטופלת. שיתוף לגבי רגשות ודעות בטיפול הוא עניין של השקפה תיאורטית ושל עמדה מקצועית. חלק מהמטפלים עושים זאת הרבה כחלק מאמונתם לגבי ההשפעה הטיפולית של החשיפה, בעוד אחרים מאמינים שגילויים מסוג אלה מקלקלים ומזיקים לטיפול. אינני יודעת, על הרצף הזה, היכן ממוקם המטפל שלך, אבל אני חושבת שהשאלות הללו, בכל מקרה, הן הזדמנות חשובה לדיאלוג משמעותי ביניכם לגבי הצרכים שלך בטיפול וממנו, הדברים שהוא, אולי, לא יכול (או לא רוצה) לספק, התסכול שמתלווה לכך, וכו'. אני חושבת שאולי תגלי בסופו של דבר שהשאלות שלך יכולות לשמש פתח להתבוננות עמוקה וחשובה על עצמך. אני מציעה לך לחזור אליו עם התהיות לגבי הסירוב שלו לשתף פעולה באופן שביקשת, ועם התחושות, החששות והתסכול שלך. בהצלחה, מלי.

מלי שלום, אני קוראת כאן בפורום על מטופלים היודעים או חשים במקצועיות הטיפול שניתן להם, ואני תוהה כיצד יכולים מטופלים חסרי הכשרה במקצועות הטיפוליים לסמוך על המטפל שלהם שהוא אכן עושה את עבודתו היטב? האם רק על סמך תחושות בטן? ומעבר לשאלה התיאורטית - אני מטופלת כבר שבע שנים אצל מטפלת, ומעולם לא ידעתי אם ניתן לסמוך עליה כעל מטפלת "מקצועית". זו הסיבה שרק בשלוש השנים האחרונות נוצר בינינו סוף-סוף קשר טוב ונעים, והפסקתי לבחון אותה ו"להציק" לה כפי שעשיתי בארבע השנים הראשונות. עדיין, היא לא הפכה למקצועית יותר בעיני, אלא פשוט "על כל פשעים תכסה אהבה..." אבל כשבחודשיים האחרונים נסדק כ''כ האמון שלי בה בגלל התעלמות שלה שנבעה, לדבריה, מטעות בשיקול הדעת שלה, פתאום ניבעים חורים גם בהתנהלות המקצועית(?) שלה. תגובות אימפולסיביות ו"נפגעות", שהייתי אולי מבינה ומקבלת אילו לא היו מגיעות מ"מטפלת מקצועית". פליטת פה אומללה שלה בתחילת הפגישה שחסמה אותי לחלוטין במהלכה ועוד תקריות "קטנות" מהסוג הזה. לכן שאלת המקצועיות שבה ומטרידה כרגע שוב. נכון שפסיכולוג הוא בסך הכל בן אדם, וטעויות הן נחלת הכל, השאלה באיזו תדירות "מותר" למטפל מקצועי לטעות? ועוד שאלות: א. מה הופך מטפל למטפל מקצועי, מעבר להכשרתו הפורמאלית ולשנות הניסיון שלו? ב. האם מטפל שהוא גם מדריך נחשב בהכרח למטפל מקצועי? ג. כיצד יכולים מטופלים חסרי ידע והכשרה לדעת אם המטפל שלהם אכן מקצועי? אשמח לקבל מענה על כל השאלות.

שלום לעוד מטופלת. כהרגלי, אענה לך בשתי הרמות - הקונקרטית וזו שמזמינה אותך להתבוננות פנימית. לגבי נושא המקצועיות - הרי שזו מילה מאוד מעורפלת, ונתונה לאופן שבו את בוחרת להגדיר אותה. האם מקצועית משמעותה השכלה, נסיון, או התנהגות מסוימת? אני חושבת שכשאנשים מדברים על מקצועיות בטיפול, הם מתייחסים לחוויה של מישהו שניתן לסמוך עליו ולתת בו אמון, שמעביר את ההרגשה של דמות עמידה, עקבית, ברורה, כזו שמשרה תחושה של בטחון. אני מתארת לי שיש מומחים גדולים, אפילו מדריכים, שיכולים להתנהג באופן לא מקצועי, ולהפך (ממש כמו בתחומים אחרים - רפואה למשל). ולגבייך - אני תוהה מדוע דווקא שאלת המקצועיות מעסיקה אותך כרגע. נשמע לי שנפגעת מהמטפלת שלך, ושבתקופה האחרונה את מרגישה שהיא מאכזבת אותך בתדירות גבוהה. אני חושבת שאולי אתן נמצאות בנקודה חדשה בטיפול, שבה מתרחשים - בפועל ובעולמך הנפשי, דברים משמעותיים. נדמה לי שחשוב לפתוח את זה בטיפול ולהבין יותר לעומק מה את חווה ומרגישה, ומה קורה בקשר שלכן. יש לי הרגשה ששיחה כזו יכולה להיות משמעותית לא רק לגבי הקשר הטיפולי, אלא לגבי קשרים בחייך בכלל. אני חושבת שלנסות לקטלג את המטפלת תחת הכותרת של "לא מקצועית" יהיה, מבחינתך, לפספס הזדמנות חשובה בטיפול. להתראות ובהצלחה, מלי.

תודה, אהבתי את התשובה על שתי רמותיה - הקונקרטית וה"מזמינה" שבת שלום!

היי מלי, יש לי בעיה קשה... הוא ברגרסיה. כנראה שהימים האחרונים היו לו מטלטלים מידי, יותר מידי שינויים שהוא לא מצליח להתמודד איתם. הוא חזר להתנהגויות שהיו לו כשהוא היה קטן, וזה מדאיג אותי. הוא לא זז ממני מטר, ונלחץ כשאני צריכה ללכת ממנו. מדובר, אגב, על נמש. החתול שלי... :-))))))) הוא חזר לנשוך לי את כפות הרגליים. הוא לא עשה את זה מאז שהוא היה גור... זו הפעם הראשונה שלשותף היחיד שלי יש 4 רגליים ופרווה. אני גרה לבד פעם ראשונה, וזה מרגש וגם קצת מוזר. נורא שקט לי כאן. הערב היה לי גילוי משפחתי מטלטל. קפצתי לבן דוד שלי, ויצא לי קצת לדבר עם דוד שלי. מבין כל הדודים שלי אני הכי פחות קרובה אליו. אבל הערב... כמה דברים שלא ידעתי על המשפחה שלי למדתי הערב. וכמה שזה הסביר לי דברים בקשר להורים שלי, בקשר לעצמי... קבענו שאני אגיע שבוע הבא, והוא יספר לי הכל, כל מה שהוא יודע. אני לא מאמינה שלא שאלתי עד עכשיו... יאללה, לישון. יש לי טיפול מחר בבוקר (כמה חיכיתי השבוע...) ומלי, מה שלומך את? לילה טוב, נועם

נועם יקרה. בטח כבר אחרי הטיפול... לא שאלת כלום, אבל רציתי לכתוב לך שעולה איזו תחושה נעימה ממה שכתבת. קשה לי להגדיר בדיוק, אבל איזו שגרת חיים מוכרת ומערסלת כזאת... נשמע שנוח לך, שמוכר לך, שמשהו כרגע בזרימה. אז להתראות בינתיים וסופ"ש נעים, מלי.

לא יפה, מלי... שאלתי מה שלומך... אני יודעת שאתם נוטים לגלגל שאלות בחזרה אלינו, אבל אני מבטיחה שלא היה לי מניע נסתר. רק התעניינות כנה. :-) אכן דברים זורמים יותר. הייתה לי היום פגישה נהדרת... כמה צחקנו. אני כל כך אוהבת לצחוק איתה (ולהצחיק אותה), ובין כל החיוכים האלה גם היו תובנות משמעותיות ושיחה מעמיקה. דרך מושלמת לפתוח את הסופ"ש, תסכימי איתי... אז שתהיה שבת שלום, שולחת חיוך נועם

בעקבות התאבדות של מכר קרוב לפני כחודש וחצי, הגעתי למצב בו אני מפחדת שגם לי זה יקרה... אני מפחדת מקרבה לחלונות, מפחדת שאני אאבד את הפחד שיש לי מגובה ויש לי רצון שמגיע מהרגליים לתחושה של קפיצה (מעין פיק ברכיים כמו שיש בהתקפי חרדה) אני נמצאת אצל פסיכותרפיסטית שטענה כי אינני בדכאון. האם זה טבעי? האם זה מסוכן?

שלום לילוש. נשמע לי שאת מפחדת מהדחפים שייתפרצו, מכך שלא תצליח לשמור ולרסן את עצמך. אולי דרך זה את מספרת על מחשבות או עיסוק במוות, ואולי זו דרך לדבר את הטראומה וההלם שבוודאי חווית בעקבות ההתאבדות של מכרך. אני חושבת שחשוב שתעלי את הנושא בטיפול, ויחד עם המטפלת תנסו לחשוב מה מבטאים הפחדים הללו, ואיך ניתן להרגיעם. בהצלחה, מלי.

תודה רבה מלי. אז זה לא מסוכן נכון? זה הגיוני שזה יווצר כתוצאה מהטראומה של לפני כחודש וחצי?...

אז זה בסדר? אני חוששת שמא זה מסוכן או לא טבעי...

מלי אני לא יכולה להתאפק אני כל כך נסערת עכשיו חזרתי מפגישה ואיכשהו, אולי אשתף בימים הקרובים, קרה משהו שגרם לי להבין כמה היא דואגת לי וכמה היא עושה בשבילי הרבה מעבר לשעות הטיפוליות. אני כל כך מבוהלת. אני רוצה לברוח. לא נעים לי. אני כל כך קשה, כל כך מורכבת. כל זאת אחרי שנתיים של מטופלת ב'יאה' אם בכלל אפשר.. מלי.. מה לעשות.. לא רוצה לראות אותה שוב.. לפחות לא לתקופה האחרונה.. כל כך מתביישת.. איך עכשיו, אני מעיזה להיות קשה.. אבל מה לעשות.. אני באמת לא פשוטה כמו שב\כל כך הייתי רוצה להיות.. אני מורכבת.. אני חותכת.. כל כך הרבה.. אני לא בטוחה שאני רוצה עזרה.. ועכשיו, אני רוצה לעזות לעצמי כי לא נעים לי ממנה.. כי אני רואה את המסירוץ האין סופית שלה מולי, ואני כולי בושה וכלימה.. היא יכוהל לדאוג לי ככה.. להצטרך לנשום עמוק בגללי.. ואני לא יכולה לעשות זאת בשביל עצמי??? אני מבוהלת. אולי היא לא יכולה עוד. והיא בשלה.. היא לא נוטשת אותי. אבל היא אמרה לי ישירות, שהיא לא יכולה לטפל בי 24/7. והיא צודקת. למה לנו המטופלים/אנשים יש כאלו פנטזיות מוזרות ובלתי ניתנות למימוש..?? מי אנחנו... מלי.. איך אני 'אוכלת' אותה.. היא גדולה עלי.. בהרבה מידות.. אני מבוהלת.. ~נילי~

נילי יקרה. כמה מטלטלת יכולה להיות המחשבה שמישהו דואג לנו, חושב אלינו, מחזיק אותנו בראשו ובנפשו. אני שומעת איך עבורך החוויה הזו ממלאת ומבהילה בו זמנית. ממלאת, שכן אולי סופסוף את מרגישה מה שכ"כ היית בקשת לעצמך לאורך שנים - מבוגר איכפתי, אחראי, שם בשבילך. אני מזמינה אותך לחשוב - לבד ובוודאי בטיפול, מדוע זה גם כ"כ מבהיל. האם את כבר חווה את ה"נטישה" והפגיעה שאת צופה שתגיע? האם זה מחייב אותך להיות אחראית יותר על עצמך כדי לא לפגוע במי שאוהב אותך? האם זה גורם לך להרגיש שלאורך זמן רב טעית בשיפוטך לגבי התחושות שלה אלייך? אני חושבת שאלה שאלות שוודאי טומנות בחובן משמעויות גדולות, ושהתבוננות ותובנה יכולות לעזור לך גם לעכל ולעבד את המידע החדש, וגם להבין מידע ישן. ומשהו נוסף - נשמע לי שהכל עוד טרי וחדש, ובוודאי זה גם מוסיף לסערה ולטלטלה. נראה לי שאת צריכה לתת לדברים לשקוע מעט, לראות מה קורה לך כשאת חוזרת לנשום... אולי תגלי שאת יכולה להכיל ולהחזיק את המידע באופן יותר מותאם, נינוח ומקבל מאשר כעת, ושאת מצליחה לדבר עם המתנה שקיבלת, ולא רק לברוח או להבהל ממנה. לילה טוב, מלי.

היי מלי, מקווה שאת בטוב. אין ממש קוהרנטיות כרגע, ובכל זאת ממש צריכה לנקז מן העומס. הייתי בפגישה היום, חייכתי, דברתי, הייתה פגישה לכאורה נעימה, אך רק לכאורה. בתוכי שצף קצף של הר געש, לא ידעתי על מה לדבר כדי להרגיש שקטה יותר בתוכי, לא ידעתי איך לשחרר את הבכי הנצור. הייתי בראיון עבודה דווקא שרציתי, במחלקה להפרעות אכילה. המראיין בטלפון גרם לי להבין שהוא יראיין אותי, אך בראיון חיכו לי מספר פסיכולוגים, לא הייתי מוכנה לזה, אני בדרך כללי מוכנה למצבים, מנסה שלא יפתיעו אותי. מאחר שלא הייתה היתכנות - במהלך כל הראיון התנתקתי לגמרי, שמעתי את עצמי מדברת המון שטויות, פשוט לא הייתי שם ואם זה גלוי וניכר "לפשוט שבאדם" תחשבי מה ארבעה פסיכולוגים ראו. לבסוף יודעתי שלא התקבלתי. כמובן שהחלתי לרדת על עצמי, על כך שאני לא מסוגלת לעבור ראיון כשאני מחוברת לרצפה והיה לי די עצוב אם לא מאוד, לדעת שאני לא מצליחה לשלוט בניתוקים האלה. מנותקת בטיפול מנותקת מעצמי ולא מצליחה לנהל חיים כשאני גרה בתוך עצמי. יש לי שבוע קשה, למרות שקרובה לאיש השעה שלי, עדיין משום מה לא מצליחה לעמוד על מה קורה לי שם בעולם הפנימי. חייה את העולם מתוך מסך ערפל שלא מאפשר לי להרגיש את החיים עד תום. מנסה ואף מצליחה לעבוד לנהל שיגרה ואפילו הטיפול מצליח לתפוס צורה של נורמאליות וסטינג מתקתק. עדיין, הבלבול, הרצון לחיים מחד והפיתוי להרפות מאידך, העצב הייאוש והכאב בצד אחד ובצידו השני הכמיהה להרגיש שלמה, ליצור דמות עגולה, שלמה שאוכל לדעת מי אני היכן אני מתחילה ואיפה נגמרת. עדיין לא מצליחה לדבר על האונס שחוויתי לפני שנה וחצי, עדיין לא מצליחה לגעת בכאבי ילדותי, עדיין מנסה לשלוט על מה שיוצא מפי, פוחדת לשחרר את הכאב שמא לא יהיה שם מישהו שיחזיק את הרסיסים שיישארו ממה שקראו לה פעם אני. הימים קשים מלי, הלילות זדוניים, ולמרות הכל מאיזו שהיא סיבה לא ברורה – עדיין, מסרבת לוותר, מנסה ליצור לעצמי גוף, נפש וחיים שאוכל להתהלך בתוכם בשקט- אני מתעייפת. negra

שלום נגרה. המכתב שלך, למרות שהוא מעביר רגעים וחוויות כואבות ועצובות, נשמע לי באיזשהו אופן, שקט ומאורגן יותר מהדרך בה את כותבת בד"כ. אני מרגישה שאולי את עכשיו מצליחה דווקא להיות מחוברת - למקום פחות כועס וזועם (שמופנה החוצה) ויותר עצוב ומתאבל (ומופנה פנימה). יכול להיות שזה קשור רק לכתיבה, אבל יש לי הרגשה שלא. אני מניחה שתצטרכי עוד להתמודד לא מעט עם החוויות של הניתוק שאת מכירה כ"כ טוב, אבל בא לי להגיד לך להיות קצת יותר סלחנית וקצת פחות ביקורתית כלפי עצמך. לנסות למדוד את ההשגים בצעדים קטנים - להעריך את היכולת החדשה להתמקם בטיפול, את הנכונות להתראיין (סיטואציה לא פשוטה בכלל, בוודאי לא בפורום של מטפלים) ובטח עוד דברים שאת יכולה לחשוב עליהם. אני חושבת שהחיים הם לא "טוב" או "רע", אלא נעים על רצף, ושאולי את מצליחה לעשות, בהיסוס, בזהירות, בכאב, צעדים קטנים לעבר שינוי או לפחות לעבר חיים. אני נורא מקווה שהצלחתי להתחבר לחוויה שאת עוברת. שואלת את עצמי האם אני סתם "אופטימית" לגבייך, אולי כי אני זוכרת את הפעמים שכעסת על התגובות שלי אלייך. בכל אופן, אני בוחרת להשאר בצד המאמין והלא מיואש בכלל. לילה טוב ושקט, מלי.

תודה מלי. מצטערת על הפעמיים שכעסתי על התגובות שלך אך זה רק כי הרגשתי נוח לא לזייף למולך ואולי עדיין יכולתי להתנסח אחרת. לומדת. צודקת הכעס התחלף בעצב גדול. מה עדיף - לא יודעת. תודה שאת פה negra

נגרה אהובה.... קראתי את ההתכתבות שלך עם מלי.. ו... נצבט לי הלב את יכולה להתקשר לסיוע לנפגעות תקיפה מינית 1202 שם תוכלי לדבר בטלפון או בפגישה על הכאב ועל הפגיעה בלי פחד או בושה זה לא בא במקום הטיפול זה יכול לבוא בנוסף זה מאוד יכול לעזור לך כי שם תומכים בך.. הלוואי ותמצאי אומץ ותתקשרי לפחות תנסי... קוראת אותך פה ועוטפת אותך את לא לבד אוהבת מיכל

שלום מלי, מאוד נפגעתי מהפסיכולוגית השבוע במהלך הפגישה. זה היה לקראת סופה. המשפט שלה ממשיך להתנגן לי בראש בלי הפסקה.. ברגע שהיא סיימה לדבר התחלתי לבכות. היא אמרה שלא התכוונה לפגוע. אבל מדוע לא אמרה "סליחה". האם המילה הזו לא נמצאת בלקסיקון של הפסיכולוגים? או שמא רק אצלה? (את יכולה להשיב לזה?) לקח לי המון זמן לתת בה אמון ולהתקרב אליה. בנוסף היא כביוכול הפילה עלי את האשמה, למרות שזה היה פקשוש שלה..כיוון מה שהיא אמרה לא היה במקום. היא לעגה לאיזו בעיה שיש לי. איך אני אדע אם לא צוחקת על עוד בעיות שיש לי?? פתאום נדמה לי שהיא התנהגה בעצם באותנטיות לגמרי וזה מה שיצא.. אני לא מבינה איפה המקצועיות והאמפטיה שלה?? נעלמו להן... אולי כבר הטיפול מיצה את עצמו והיא כבר רוצה שאעוף...(אחרי שנתיים) אני לא רוצה לראות ולדבר איתה יותר..

אלמונית יקרה. את נשמעת פגועה ומאוכזבת, ונדמה לי שכרגע הראייה שלך על המטפלת מוחקת את כל הרגעים הטובים, האמפתיים, הרגישים שהיו לה. אני מדגישה את זה לא כדי להגיד שהיא לא פיספסה, אלא כדי להגיד שלצד הפספוס הפעם היו רגעים אחרים ורבים, ושיהיה חבל אם הם עכשיו יחשבו בעיניך כ"לא אותנטיים". אני חושבת שמה שקרה ביניכן יכול להפוך להזדמנות חשובה עבורך בהתנסות בריב, כעס או אכזבה על מישהו בלי למחוק את המשמעות שלו ושל הקשר איתו. אני חושבת שכדאי שתחזרי לטיפול עם השאלות (החשובות) ששאלת כאן, ותבדקי אותם מול המטפלת שלך. אני מניחה שלצד חילוקי הדעות, האכזבה והפגיעה תוכלי גם להרגיש ולהזכר בחלקים המיטיבים שבה, וגם להבין יחד איתה את ההתנהגות שלה מולך, את הפגיעה שלך, ואת המשמעויות שיוחסו לכך. לילה טוב, מלי.

מ-ל-י...את שומעעעעת אותיייייי??? בקושי? זה בגלל שאני בזום אאוט עצבני שוב...יושבת בתחתית הבור הזה האפל וממתינה בשקט עד שהקילקול בפוקוס יסתדר. ובינתיים...יש לך במלאי קרן אור קטנה וחמימה בשבילי? את עושה משלוחים לבורות חשוכים? (אני משלמת בשוטף+30 :-)) #

סולמית (בטווח המינורי היום) יקרה. אני כאן, מקשיבה לצעקה מתוך הבור, ולמשאלה שיהיה שם מישהו שיקשיב, ילווה, יושיט יד. אני מזמינה אותך לשתף יותר במה שעובר עלייך, ובינתיים שולחת (בחינם לגמרי) מחשבות מחזקות ואנרגיות חיוביות. מקווה שבמעמקי הבור החשוך והשחור הקול שלי והנוכחות שלי מורגשים, ושאולי, בעזרתם, תוכלי גם את להשמיע לעצמך מנגינות אחרות, פחות מינוריות... לילה טוב, תחזיקי מעמד, מלי.

מלי יקרה, קיבלתי בשקיקה ובשמחה את משלוח הגחליליות ממעמקי ליבך וכמו בשיר (של אסתר שמיר) בניתי מהן סולם של כוכבים... . ובאמת מרגישה היום יותר טוב וממהרת להספיק כמה שיותר, לנצל את הרגעים האלה ש"אני זאת אני" - צלולה וחדה, חיה. משתדלת להנות מהם לפני שאשאב חזרה למימד האחר, לבור הצללים הזה העגמומי בו אני רק מנסה לשרוד את המתקפות והכאב. זאת רכבת הרים משתוללת, אני מחזיקה חזק אבל באופן בלתי נמנע נחבטת ונחבלת במעברים החדים והמטלטלים הללו בין *מצבי הצבירה* השונים של הנפש שלי. כל כך הייתי רוצה קצת הפסקה מה-ride הזה, לרדת כבר מהקרונית, ולהתחיל לחיות ולחוות בצורה קצת יותר רציפה, צפויה, שפויה... סבלנות אמרת? שולחת לך בחזרה מארז מהודר הכולל תודה ענקית, הערכה כנה ופרפר נשיקה אחד קטן כזה, שעף ומתיישב בחום על הלחי או קצה האף. שבת שלווה :) #