פורום פסיכולוגיה קלינית

כל מילה מיותרת עכשיו מותר להיות פה בשקט

נקודה יקרה. שומעת אותך מזמינה אותנו למקום של שקט. מקום שיש בו רגיעה, נינוחות שלווה. מקווה שהשקט הוא שקט "טוב" - כזה שמרגיע ומערסל, ומאפשר מנוחה למחשבות ולרגשות. כמה מתאים לסיים ככה שבוע מלא פעילות ורעש... שיהיה לך, ולכולנו, סופ"ש שקט ונעים, מלי.

למה מלי לא נפרדה בסוף המשמרת?:-( חוצמזה כיף שהגעת

למה כל פעם שמנסים שיהיה שיתוף ותמיכה בפורום אחד ומענה על שאלות בפורום אחר זה לא מצליח?

שלום סימן שאלה. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך, ותהיתי האם היא בגדר משאלה לפיצול של הפורום לחלק של מענה ולחלק של שיתוף, או אמירה על נסיון שנכשל בעבר (ואני אולי לא מעודכנת...). אני מזמינה אותך לפרט יותר, במשמרת של יום ראשון או בשבוע הבא למה התכוונת, מה מרגיש לך לא נוח, ועל מה את מציעה שנתבונן ונחשוב יחד. מהקצת שכן כתבת נראית לי שאלה חשובה ומעניינת. לילה טוב בינתיים, מלי.

האם מטפל יכול להתייחס ברצינות ולטפל באשה שמנה ומכוערת? (כמוני למשל) אני יודעת שיש אנשים שרואים את עצמם בצורה מעוותת אבל אני לא. זה באמת המצב. אני מפחדת להגעיל את המטפל שלי, אני מפחדת שהוא לא יוכל להתייחס ברצינות להר אדם, או לא יוכל למצוא מספיק אמפתיה לעזור ליצור מכוער... זה לא שאני מהאנשים המכוערים עם אישיות מקסימה, אני מהאנשים המכוערים עם אישיות מוזרה ולא מרנינה במיוחד. אם אני אגעיל את המטפל הוא יוכל לטפל בי? הוא ירצה לטפל בי? הוא עדין יוכל להתייחס אלי כמו בת אדם?

אומגה יקרה. אני שומעת אותך מלאה בשנאה העצמית ובהקאה העצמית, ומרגישה שלהגיד לך את המובן מאליו יהיה קצת לשתף פעולה עם הקול הזה שבך - עם החלק בתוכך שסולד מעצמו, שנגעל מעצמו, שמרגיש חסר חן וחסר ערך. אני מקווה שתוכלי לדבר על החששות שלך בטיפול. לא כדי שהמטפל שלך ירגיע אותך ויאמר שהוא דווקא פתוח לאנשים מכוערים או משהו בנוסח הזה (שרקעלול לחזק את התפיסה השלילית שבתוכך) אלא כדי שהוא יוכל להזמין אותך למסע משותף שבו תוכלו לגלות ביחד מה הכיעור משרת, מה הוא מקבע, מה את מספרת דרכו על עצמך ועל החוויה של "להיות את" ומה אולי אפשר לזהות ולגלות במקביל לחלקים הללו שבך. יש לי הרגשה שאם תתני לתהליך הזדמנות, תרגישי ותהיי יפה יותר, מכל הבחינות, בסופו. לילה טוב, מלי.

יש גם מטפלים דוחים פיזית:-)

תודה הצלחת לגרום לי לחייך

אם את עדיין קוראת כאן - אני יכולה לומר לך שאנשים שהגיעו לטיפול גם בהרגשה של מכוערים וגם עם תשדורת חזקה של כיעור כלפי הסביבה, משהו בהם השתנה ואז באמת הם נראו גם בעיני עצמם וגם כלפי חוץ יפים יותר. גם מבחינת התגובות של אנשים מבחוץ. פתאום מגלים ש יו את יפה (ולא היית כל-כך יפה גם בעיניהם קודם). מספיק המשהו הזה בזויות של העיניים. זה כמו ילדים שאת מסתכלת עליהם ואחרי שהם משחקים או מרוכזים במשהו מסוים מצבם הרגשי משתנה והם מתייפים עד מאד. מטפלים (ואל תשאלי אותי איך) מצליחים לעמוד מול כיעור נפשי כמעט בלתי אפשרי. המעטפת פחות עושה רושם. הם עוזרים לך להשתנות, לחשוף יותר את היופי שמתחבא בך ופחות לנפנף בכיעור ומאושרים איתך בשינוי. יש עכשיו סדרה חדשה. טוב, היא מתארת שינויים מהירים באופן מוגזם וגם בסגנון אמריקאי... (לדעתי זה ממש לא כל כך פשוט, ועבודה עצמית עמוקה אורכת זמן ומצריכה השקעה רבה), אבל אפשר למצוא בה איזה מסר מעניין. אז קצת אחרי הפרסומות: http://yes.walla.co.il/?w=1/7711/1359490

הנשים שם לא יפות בכלל הן יכולות לחשוב ולהאמין שהן יפות עד שיצאו לרחוב ויגלו שאנשים מעירים להן בלי סוף, הזדמנויות נמנעות מהן ואם בחור מעוניין בהן זה או כי הוא חושב שזה זיון קל או בגלל שהוא חושב שאשה שמנה תטפל בו או בגלל שהוא חושב שהוא לא יכול להשיג משהו טוב יותר והשאר יצהירו לפני שהם מביעים התענינות "אני דווקא אוהב שמנות" על משקל "השמלה הזאת כל כך יפה עליך כמעט כמו שהיא אמורה להראות על אשה נורמלית" למה גברים עושים את זה אגב? אני לא חשבתי ללחוש לבחור בדייט "אני דווקא אוהבת גברים עם אף גדול" או במיטה "אני דווקא אוהבת גברים עם איבר מין קטן" אשה שמנה ומכוערת לא זוכה להתייחסות שווה כמו לבן אדם רגיל השאלה היא אם מטפל יכול לא להיות כמו שהוא מתנהג לנשים ברחוב ובמקום להרגיש בחילה ולהביע אכפתיות ארווין יאלום כתב שהייתה לו בעיה עם שמנות אולי כולם כך גם מטפלים.

היי , החלטתי לעזוב את הטיפול , אפילו אני לא מאמינה שאני באמת אצליח לעשות את זה. זה הפעם בערך מיליון שאני מגיעה להחלטה הזאת , אף פעם לא באמת מצליחה לברוח .(פיזית מהטיפול , אבל שאני שם אני דווקא בורחת מצויין ) לפחות פעם בחודש אני משכנעת את עצמי שזהו , שהפעם באמת אני פשוט לא באה יותר , ותמיד בסוף אני שוב הולכת .אני מאוד קשורה אליה , ומחבבת אותה , אבל אני לא מצליחה לדבר איתה , יש לי מיליון דברים בראש שאני רוצה להגיד , אבל שאני מגיעה לשם אני לא מצליחה להגיד כלום , קשה לי עם זה שהיא מסתכלת עלי , קשה לי עם זה שהיא חייבת לשמוע אותי , קשה לי עם כל זה שזה מצד אחד אני תלוייה בה באופן הכי אמיתי שיש ומצד שני זה נראה לי כל כך לא אמיתי לבוא לדבר עם מישהו שאתה לא יודע עליו כלום .. במשך 50 דקות .אני שנתיים וחצי בטיפול וזה לא משתנה , אני לא חושבת שאי פעם אני אצליח לדבר , פשוט לא מסוגלת , לא מרגישה בנוח , לבוא ולהתחיל לדבר על עצמי .. אין לי ספק שאני צריכה עזרה נפשית , אבל אני לא יודעת איך משתמשים בה , וזה רק גורם לי להרגיש יותר רע . אז זהו הפעם אני באמת עוזבת..

שלום כוכבית בהודעה שלך אני מזהה את ההקלה על היכולת שלך לעשות משהו שבמשך זמן רב כ"כ היית ככל הנראה חסרת אונים מולו, ועם זאת מרגישה שיש בהחלטה הזאת לא מעט עצב - על משהו שלא התאפשר, שלא התממש. אני לא בטוחה לגבי הסיבה שכתבת כאן. אני תוהה האם את מרמזת בכך על קונפליקט יותר גדול לגבי העזיבה? האם בכתיבה שלך את בעצם מזמינה אותנו ואותך לחשיבה נוספת על ההחלטה? אני מקווה שאת מצליחה לנהל בתוכך ובטיפול דיון אמיתי בין שני הקולות - זה שרוצה לעזוב וזה שרוצה להשאר, ובעיקר מקווה שאת עושה צעד כזה בתוך הטיפול ולא כבריחה חד צדדית, ובכך משתמשת בחוויה הזו שעברת, ואת עדיין עוברת, בטיפול, ומבינה ממנה יותר על עצמך ועל הצרכים שלך בקשר. להתראות ובהצלחה, מלי.

מרגישה התרסקות. אתמול בטיפול ..אני יושבת ושותקת. הכל ככ כואב ולא מצליחה לומר כלום. בבפנים ככ שורף.. שאם מישהו היה נכנס לתוכי הוא היה מת מעוצמת החום שם. כואב לי .לפגוש את התחושות האלה שם בבפנים .. הניסיון עד היום לברוח מהם , העצים את הכל למימדיי ענק. עדין לא מוכנה לקבל בתוך תוכי את כל הרע שחוויתי. לא יכולה. העבודה הפנימית אומנם כאילו ומקדמת אותי . אבל היא בעצם גורמת לי בעיקר לחדול מעוורוני. כל השנים האלה , שלא הבטתי לכלום , היום ההתנגדות שבתוכי להכיר באמת ... ההסתכלות הזו בעצם לאמת בפנים..ככ מכאיבה . נראה שצרכי העמוקים ,החסרים , הרעבים שבי .. עומדים היום בניגוד מוחלט עם המסוגלות ההגיונית של הצד השני .. של זו היכולה להיות קיימת בטיפול .. יש בי חוסר אונים שממש מתפשט באויר ורק גובר .ואני לא יודעת להמשיג אותו למילים.לא יודעת מה אני רוצה בכלל , רוצה קרבה - מפחדת ממנה , והכל הולך אצלי בניגודים .. הצרכים כל כך עצומים כאילו ובלתי נגמרים. בכל רגע ורגע צריכה עוד ועוד וההתנגדויות מולם לא מאחרות לבוא .. זה כאילו יש בי צורך לנוע , להמשיך אבל גם צורך לשקוט, יש בי צורך לדחוף את עצמי קדימה אבל גם צורך להאט .. לשמור על מצב קיים .. צורך להיות בביחד מול צורך חזק של לבד, צורך להשמיע קול , לספר , לשתף .. וצורך להשקיט בדממה...את מה שנעשה.. רגע אחד מרגישה שיכולה לתפוס את כל העולם ..רגע שני מיואשת .. רוצה למות קרוסלה של רצונות ככ מבולבלים .. הרבה מתוכן בעיקר מפחידים. אני יודעת שאם אשאב אליהם .. אאבד שליטה .. אהייה מוטרפת.. יודעת שאני חייבת איזון .. אבל במקום זה מרגישה משותקת, אז זה מה שקורה שהקליפות מוסרות ?... מלי ?.. זה מה שקורה כשמסירים את כל המחסומים,ההגנות האפשריות? כי עכשיו .. כאילו רק הפצע פתוח אל כל עבר ..והוא ככ שורף.כל דבר שנוגע בו מזעזע את כולי לחלוטין . כותבת לך עכשיו .. כאילו בשביל להרגיש מחוברת , יודעת שאם אפסיק כרגע לכתוב חווית הכאב תועצם אצלי ברמות מטורפות .. מפחדת לשקוע עוד יותר אל הקרקעית .. אז מכריחה את עצמי לכתוב לך עכשיו , מרגישה איך קופצת מדבר לדבר , לא ככ מובנת , לעצמי .. בטח גם לך .. העיקר לכתוב .. מילה אחרי מילה , אות אחרי אות.. שורה אחרי שורה .. הנה רווח ועוד רווח .. יופי !!!! עוד מילה , נקודה , פסיק ....העיקר לכתוב .. אוףףףף...זה כואב ככ מלי .. ואין לי איך להסביר לך כמה .. בחיי .. אלוהים כמה שזה שורף שם בבפנים .. ואין מילים מדויקות לתאר את מה שעובר עליי .. כרגע ..זה כאילו לא משנה לי מה קורה סביבי , אני רק כותבת עוד ועוד ..ואני ככ עייפה , תשושה מעצמי, רוצה להפסיק , רוצה לנוח , לשקוע , להתפוגג, ליפול .. רוצה פשוט כבר לא להיות .. אז אמרתי שאם אני כותבת .. משמע אני קיימת?... טעיתי - כי הפסקתי לכתוב.ממש עכשיו.. סליחה.שרית

שרית יקרה. מול הבלבול ומערבולת הרגשות, שנדמה לי שנחווים כמעט באופן פיזי, נשמע לי שאת מנסה להאחז באיזה עוגן של קיום ו"יש" שירגיש לך מספיק ממשי ומוחשי, וימנע ממך לצלול ולטבוע. כתיבה וגם קריאה (ו...הי, אפילו קריאה של הודעה ממני) היא דרך אחת להמנע מההישאבות למקומות המבהילים והמסוכנים כ"כ. ועם זאת, אני רוצה לעזור לך לחשוב האם יש מקום או חוויה בטוחה אחרת, שיכולה לעזור לך עכשיו להרגיש על קרקע יותר בטוחה. האם יש משהו שאת יכולה לעשות, או לחשוב, שיגרום לך ליצור עוגן כזה, ולו לכמה שעות. ברמה הקונקרטית אני חושבת על סרט/בישול/קריאה, וברמה הנפשית אני חושבת על מחשבה מרגיעה ומסדרת, דיבור פנימי שאולי ינסה לחשוב על מה המטפלת הייתה אומרת ו... בטח יש לך עוד רעיונות. אני תוהה למה אני עונה לך (הפעם) כ"כ קונקרטי. אני מרגישה שאני מגיבה קצת כמו לקריאת SOS שמצריכה פעולה ולא התבוננות. אולי כי יש לי הרבה מה להגיד על המשמעות של מה שאת עוברת, והרבה לשאול לגבי הפרשנות והדרך שבה את חווה זאת, וזה עוד יצליח להיות כאן בהמשך. אולי כי אני מרגישה שאת ההתבוננות את כבר עושה "באוטומט" ואולי צריכה יותר חיזוק דווקא למקום של רגיעה והתרחקות ("ויסות"... נראה לי שזו המילה המתאימה...), ואולי כי כ"כ בא לי שלמרות (ואולי בזכות?) המחשבות המציפות יהיה לך סופ"ש נעים, של מילוי מצברים. מקווה שאת בטוב, ושהצלחתי למצוא דרך לליבך. שיהיה לך סופ"ש נפלא, מלי.

תאמת.. אחרי שפרקתי כאן מולך את הכאב , את ההתרסקות .. את האיבוד שליטה שהיה ממש קרוב להתממש .. הרגשתי שזהו .. שהגוף שלי מתפרק .. הרגשתי כאילו ואני מתאדה .. נגשתי למיטה .. להניח תראש .. ניסיתי לא לחשוב על שום דבר שיכול לפגוע בי יותר .. עצמתי עיניים .. ופשוט נרדמתי .. (לא זוכרת את עצמי בתקופה האחרונה .. מצליחה להרדם בשנייה) ישנתי כמה שעות טובות.. לא זוכרת כלום .. כך שכנראה פשוט ישנתי, אני חושבת על זה ..שכאילו ו"הקאתי" את הנשמה כאן בכתב מולך .. ואחכ היתה בי איזו הקלה , עצם הידיעה שאת קוראת אותי .. שאת שם.. שאני לא ממש לבד גם אם זה מרגיש .. עצם היכולת שלך להכיל את המילים הכואבות במקומי .. איפשר בתוכי איזה רגע של שקט ?! לא יודעת..אבל זה היווה עוד מקום לנשימה ..שחסרה. כן ..הצלחת למצוא דרך אל ליבי .. בתקופה הלא קטנה שאת מכירה אותי כאן ..זה קורה לא מעט (מודה ).. הצלחתי להרגיש את הנוכחות המיטיבה שלך .. מרחוק כן .. אפילו דרך המסך..נפלאות התקשורת האינטרנטית ?! :-) תודה מלי יקרה , תודה היא מילה קטנה אבל עם משמעות ענקית .. תודה שאת כאן איתי, מלווה ברגישות ובהבנה... את מיוחדת :-) שולחת לך חיבוק מהלב, שיהיה סופש רגוע ושקט .. שרית

מלי....מטפל אמר ש:"קשה במיוחד בטיפול של הסובלים מהפרעת אישיות גבולית שלא אחת "מוציאים אותך מהכלים", כלומר גורמים לך המטפל להפסיק לחשוב על... אלא להגיב ל.... " זה נכון? למה אומרים דברים כאלה? גם את חושבת ככה?

הי מלי האם מוגזם מצידי לבקש מהמטפל לדעת מה הוא מרגיש ו/או חושב אלי/עלי? ביקשתי, אבל לא ממש קיבלתי תשובה. זה מאוד מתסכל , וגם את זה אמרתי. למה הוא לא יכול להגיד לי? במקום שאייסר את עצמי בניחושים אם החיוך שלו אומר אהבה או ליגלוג מתוסכלת

שלום למטופלת. שיתוף לגבי רגשות ודעות בטיפול הוא עניין של השקפה תיאורטית ושל עמדה מקצועית. חלק מהמטפלים עושים זאת הרבה כחלק מאמונתם לגבי ההשפעה הטיפולית של החשיפה, בעוד אחרים מאמינים שגילויים מסוג אלה מקלקלים ומזיקים לטיפול. אינני יודעת, על הרצף הזה, היכן ממוקם המטפל שלך, אבל אני חושבת שהשאלות הללו, בכל מקרה, הן הזדמנות חשובה לדיאלוג משמעותי ביניכם לגבי הצרכים שלך בטיפול וממנו, הדברים שהוא, אולי, לא יכול (או לא רוצה) לספק, התסכול שמתלווה לכך, וכו'. אני חושבת שאולי תגלי בסופו של דבר שהשאלות שלך יכולות לשמש פתח להתבוננות עמוקה וחשובה על עצמך. אני מציעה לך לחזור אליו עם התהיות לגבי הסירוב שלו לשתף פעולה באופן שביקשת, ועם התחושות, החששות והתסכול שלך. בהצלחה, מלי.

מלי שלום, אני קוראת כאן בפורום על מטופלים היודעים או חשים במקצועיות הטיפול שניתן להם, ואני תוהה כיצד יכולים מטופלים חסרי הכשרה במקצועות הטיפוליים לסמוך על המטפל שלהם שהוא אכן עושה את עבודתו היטב? האם רק על סמך תחושות בטן? ומעבר לשאלה התיאורטית - אני מטופלת כבר שבע שנים אצל מטפלת, ומעולם לא ידעתי אם ניתן לסמוך עליה כעל מטפלת "מקצועית". זו הסיבה שרק בשלוש השנים האחרונות נוצר בינינו סוף-סוף קשר טוב ונעים, והפסקתי לבחון אותה ו"להציק" לה כפי שעשיתי בארבע השנים הראשונות. עדיין, היא לא הפכה למקצועית יותר בעיני, אלא פשוט "על כל פשעים תכסה אהבה..." אבל כשבחודשיים האחרונים נסדק כ''כ האמון שלי בה בגלל התעלמות שלה שנבעה, לדבריה, מטעות בשיקול הדעת שלה, פתאום ניבעים חורים גם בהתנהלות המקצועית(?) שלה. תגובות אימפולסיביות ו"נפגעות", שהייתי אולי מבינה ומקבלת אילו לא היו מגיעות מ"מטפלת מקצועית". פליטת פה אומללה שלה בתחילת הפגישה שחסמה אותי לחלוטין במהלכה ועוד תקריות "קטנות" מהסוג הזה. לכן שאלת המקצועיות שבה ומטרידה כרגע שוב. נכון שפסיכולוג הוא בסך הכל בן אדם, וטעויות הן נחלת הכל, השאלה באיזו תדירות "מותר" למטפל מקצועי לטעות? ועוד שאלות: א. מה הופך מטפל למטפל מקצועי, מעבר להכשרתו הפורמאלית ולשנות הניסיון שלו? ב. האם מטפל שהוא גם מדריך נחשב בהכרח למטפל מקצועי? ג. כיצד יכולים מטופלים חסרי ידע והכשרה לדעת אם המטפל שלהם אכן מקצועי? אשמח לקבל מענה על כל השאלות.

שלום לעוד מטופלת. כהרגלי, אענה לך בשתי הרמות - הקונקרטית וזו שמזמינה אותך להתבוננות פנימית. לגבי נושא המקצועיות - הרי שזו מילה מאוד מעורפלת, ונתונה לאופן שבו את בוחרת להגדיר אותה. האם מקצועית משמעותה השכלה, נסיון, או התנהגות מסוימת? אני חושבת שכשאנשים מדברים על מקצועיות בטיפול, הם מתייחסים לחוויה של מישהו שניתן לסמוך עליו ולתת בו אמון, שמעביר את ההרגשה של דמות עמידה, עקבית, ברורה, כזו שמשרה תחושה של בטחון. אני מתארת לי שיש מומחים גדולים, אפילו מדריכים, שיכולים להתנהג באופן לא מקצועי, ולהפך (ממש כמו בתחומים אחרים - רפואה למשל). ולגבייך - אני תוהה מדוע דווקא שאלת המקצועיות מעסיקה אותך כרגע. נשמע לי שנפגעת מהמטפלת שלך, ושבתקופה האחרונה את מרגישה שהיא מאכזבת אותך בתדירות גבוהה. אני חושבת שאולי אתן נמצאות בנקודה חדשה בטיפול, שבה מתרחשים - בפועל ובעולמך הנפשי, דברים משמעותיים. נדמה לי שחשוב לפתוח את זה בטיפול ולהבין יותר לעומק מה את חווה ומרגישה, ומה קורה בקשר שלכן. יש לי הרגשה ששיחה כזו יכולה להיות משמעותית לא רק לגבי הקשר הטיפולי, אלא לגבי קשרים בחייך בכלל. אני חושבת שלנסות לקטלג את המטפלת תחת הכותרת של "לא מקצועית" יהיה, מבחינתך, לפספס הזדמנות חשובה בטיפול. להתראות ובהצלחה, מלי.

תודה, אהבתי את התשובה על שתי רמותיה - הקונקרטית וה"מזמינה" שבת שלום!

היי מלי, יש לי בעיה קשה... הוא ברגרסיה. כנראה שהימים האחרונים היו לו מטלטלים מידי, יותר מידי שינויים שהוא לא מצליח להתמודד איתם. הוא חזר להתנהגויות שהיו לו כשהוא היה קטן, וזה מדאיג אותי. הוא לא זז ממני מטר, ונלחץ כשאני צריכה ללכת ממנו. מדובר, אגב, על נמש. החתול שלי... :-))))))) הוא חזר לנשוך לי את כפות הרגליים. הוא לא עשה את זה מאז שהוא היה גור... זו הפעם הראשונה שלשותף היחיד שלי יש 4 רגליים ופרווה. אני גרה לבד פעם ראשונה, וזה מרגש וגם קצת מוזר. נורא שקט לי כאן. הערב היה לי גילוי משפחתי מטלטל. קפצתי לבן דוד שלי, ויצא לי קצת לדבר עם דוד שלי. מבין כל הדודים שלי אני הכי פחות קרובה אליו. אבל הערב... כמה דברים שלא ידעתי על המשפחה שלי למדתי הערב. וכמה שזה הסביר לי דברים בקשר להורים שלי, בקשר לעצמי... קבענו שאני אגיע שבוע הבא, והוא יספר לי הכל, כל מה שהוא יודע. אני לא מאמינה שלא שאלתי עד עכשיו... יאללה, לישון. יש לי טיפול מחר בבוקר (כמה חיכיתי השבוע...) ומלי, מה שלומך את? לילה טוב, נועם

נועם יקרה. בטח כבר אחרי הטיפול... לא שאלת כלום, אבל רציתי לכתוב לך שעולה איזו תחושה נעימה ממה שכתבת. קשה לי להגדיר בדיוק, אבל איזו שגרת חיים מוכרת ומערסלת כזאת... נשמע שנוח לך, שמוכר לך, שמשהו כרגע בזרימה. אז להתראות בינתיים וסופ"ש נעים, מלי.

לא יפה, מלי... שאלתי מה שלומך... אני יודעת שאתם נוטים לגלגל שאלות בחזרה אלינו, אבל אני מבטיחה שלא היה לי מניע נסתר. רק התעניינות כנה. :-) אכן דברים זורמים יותר. הייתה לי היום פגישה נהדרת... כמה צחקנו. אני כל כך אוהבת לצחוק איתה (ולהצחיק אותה), ובין כל החיוכים האלה גם היו תובנות משמעותיות ושיחה מעמיקה. דרך מושלמת לפתוח את הסופ"ש, תסכימי איתי... אז שתהיה שבת שלום, שולחת חיוך נועם

בעקבות התאבדות של מכר קרוב לפני כחודש וחצי, הגעתי למצב בו אני מפחדת שגם לי זה יקרה... אני מפחדת מקרבה לחלונות, מפחדת שאני אאבד את הפחד שיש לי מגובה ויש לי רצון שמגיע מהרגליים לתחושה של קפיצה (מעין פיק ברכיים כמו שיש בהתקפי חרדה) אני נמצאת אצל פסיכותרפיסטית שטענה כי אינני בדכאון. האם זה טבעי? האם זה מסוכן?

שלום לילוש. נשמע לי שאת מפחדת מהדחפים שייתפרצו, מכך שלא תצליח לשמור ולרסן את עצמך. אולי דרך זה את מספרת על מחשבות או עיסוק במוות, ואולי זו דרך לדבר את הטראומה וההלם שבוודאי חווית בעקבות ההתאבדות של מכרך. אני חושבת שחשוב שתעלי את הנושא בטיפול, ויחד עם המטפלת תנסו לחשוב מה מבטאים הפחדים הללו, ואיך ניתן להרגיעם. בהצלחה, מלי.

תודה רבה מלי. אז זה לא מסוכן נכון? זה הגיוני שזה יווצר כתוצאה מהטראומה של לפני כחודש וחצי?...

אז זה בסדר? אני חוששת שמא זה מסוכן או לא טבעי...

מלי אני לא יכולה להתאפק אני כל כך נסערת עכשיו חזרתי מפגישה ואיכשהו, אולי אשתף בימים הקרובים, קרה משהו שגרם לי להבין כמה היא דואגת לי וכמה היא עושה בשבילי הרבה מעבר לשעות הטיפוליות. אני כל כך מבוהלת. אני רוצה לברוח. לא נעים לי. אני כל כך קשה, כל כך מורכבת. כל זאת אחרי שנתיים של מטופלת ב'יאה' אם בכלל אפשר.. מלי.. מה לעשות.. לא רוצה לראות אותה שוב.. לפחות לא לתקופה האחרונה.. כל כך מתביישת.. איך עכשיו, אני מעיזה להיות קשה.. אבל מה לעשות.. אני באמת לא פשוטה כמו שב\כל כך הייתי רוצה להיות.. אני מורכבת.. אני חותכת.. כל כך הרבה.. אני לא בטוחה שאני רוצה עזרה.. ועכשיו, אני רוצה לעזות לעצמי כי לא נעים לי ממנה.. כי אני רואה את המסירוץ האין סופית שלה מולי, ואני כולי בושה וכלימה.. היא יכוהל לדאוג לי ככה.. להצטרך לנשום עמוק בגללי.. ואני לא יכולה לעשות זאת בשביל עצמי??? אני מבוהלת. אולי היא לא יכולה עוד. והיא בשלה.. היא לא נוטשת אותי. אבל היא אמרה לי ישירות, שהיא לא יכולה לטפל בי 24/7. והיא צודקת. למה לנו המטופלים/אנשים יש כאלו פנטזיות מוזרות ובלתי ניתנות למימוש..?? מי אנחנו... מלי.. איך אני 'אוכלת' אותה.. היא גדולה עלי.. בהרבה מידות.. אני מבוהלת.. ~נילי~

נילי יקרה. כמה מטלטלת יכולה להיות המחשבה שמישהו דואג לנו, חושב אלינו, מחזיק אותנו בראשו ובנפשו. אני שומעת איך עבורך החוויה הזו ממלאת ומבהילה בו זמנית. ממלאת, שכן אולי סופסוף את מרגישה מה שכ"כ היית בקשת לעצמך לאורך שנים - מבוגר איכפתי, אחראי, שם בשבילך. אני מזמינה אותך לחשוב - לבד ובוודאי בטיפול, מדוע זה גם כ"כ מבהיל. האם את כבר חווה את ה"נטישה" והפגיעה שאת צופה שתגיע? האם זה מחייב אותך להיות אחראית יותר על עצמך כדי לא לפגוע במי שאוהב אותך? האם זה גורם לך להרגיש שלאורך זמן רב טעית בשיפוטך לגבי התחושות שלה אלייך? אני חושבת שאלה שאלות שוודאי טומנות בחובן משמעויות גדולות, ושהתבוננות ותובנה יכולות לעזור לך גם לעכל ולעבד את המידע החדש, וגם להבין מידע ישן. ומשהו נוסף - נשמע לי שהכל עוד טרי וחדש, ובוודאי זה גם מוסיף לסערה ולטלטלה. נראה לי שאת צריכה לתת לדברים לשקוע מעט, לראות מה קורה לך כשאת חוזרת לנשום... אולי תגלי שאת יכולה להכיל ולהחזיק את המידע באופן יותר מותאם, נינוח ומקבל מאשר כעת, ושאת מצליחה לדבר עם המתנה שקיבלת, ולא רק לברוח או להבהל ממנה. לילה טוב, מלי.

היי מלי, מקווה שאת בטוב. אין ממש קוהרנטיות כרגע, ובכל זאת ממש צריכה לנקז מן העומס. הייתי בפגישה היום, חייכתי, דברתי, הייתה פגישה לכאורה נעימה, אך רק לכאורה. בתוכי שצף קצף של הר געש, לא ידעתי על מה לדבר כדי להרגיש שקטה יותר בתוכי, לא ידעתי איך לשחרר את הבכי הנצור. הייתי בראיון עבודה דווקא שרציתי, במחלקה להפרעות אכילה. המראיין בטלפון גרם לי להבין שהוא יראיין אותי, אך בראיון חיכו לי מספר פסיכולוגים, לא הייתי מוכנה לזה, אני בדרך כללי מוכנה למצבים, מנסה שלא יפתיעו אותי. מאחר שלא הייתה היתכנות - במהלך כל הראיון התנתקתי לגמרי, שמעתי את עצמי מדברת המון שטויות, פשוט לא הייתי שם ואם זה גלוי וניכר "לפשוט שבאדם" תחשבי מה ארבעה פסיכולוגים ראו. לבסוף יודעתי שלא התקבלתי. כמובן שהחלתי לרדת על עצמי, על כך שאני לא מסוגלת לעבור ראיון כשאני מחוברת לרצפה והיה לי די עצוב אם לא מאוד, לדעת שאני לא מצליחה לשלוט בניתוקים האלה. מנותקת בטיפול מנותקת מעצמי ולא מצליחה לנהל חיים כשאני גרה בתוך עצמי. יש לי שבוע קשה, למרות שקרובה לאיש השעה שלי, עדיין משום מה לא מצליחה לעמוד על מה קורה לי שם בעולם הפנימי. חייה את העולם מתוך מסך ערפל שלא מאפשר לי להרגיש את החיים עד תום. מנסה ואף מצליחה לעבוד לנהל שיגרה ואפילו הטיפול מצליח לתפוס צורה של נורמאליות וסטינג מתקתק. עדיין, הבלבול, הרצון לחיים מחד והפיתוי להרפות מאידך, העצב הייאוש והכאב בצד אחד ובצידו השני הכמיהה להרגיש שלמה, ליצור דמות עגולה, שלמה שאוכל לדעת מי אני היכן אני מתחילה ואיפה נגמרת. עדיין לא מצליחה לדבר על האונס שחוויתי לפני שנה וחצי, עדיין לא מצליחה לגעת בכאבי ילדותי, עדיין מנסה לשלוט על מה שיוצא מפי, פוחדת לשחרר את הכאב שמא לא יהיה שם מישהו שיחזיק את הרסיסים שיישארו ממה שקראו לה פעם אני. הימים קשים מלי, הלילות זדוניים, ולמרות הכל מאיזו שהיא סיבה לא ברורה – עדיין, מסרבת לוותר, מנסה ליצור לעצמי גוף, נפש וחיים שאוכל להתהלך בתוכם בשקט- אני מתעייפת. negra

שלום נגרה. המכתב שלך, למרות שהוא מעביר רגעים וחוויות כואבות ועצובות, נשמע לי באיזשהו אופן, שקט ומאורגן יותר מהדרך בה את כותבת בד"כ. אני מרגישה שאולי את עכשיו מצליחה דווקא להיות מחוברת - למקום פחות כועס וזועם (שמופנה החוצה) ויותר עצוב ומתאבל (ומופנה פנימה). יכול להיות שזה קשור רק לכתיבה, אבל יש לי הרגשה שלא. אני מניחה שתצטרכי עוד להתמודד לא מעט עם החוויות של הניתוק שאת מכירה כ"כ טוב, אבל בא לי להגיד לך להיות קצת יותר סלחנית וקצת פחות ביקורתית כלפי עצמך. לנסות למדוד את ההשגים בצעדים קטנים - להעריך את היכולת החדשה להתמקם בטיפול, את הנכונות להתראיין (סיטואציה לא פשוטה בכלל, בוודאי לא בפורום של מטפלים) ובטח עוד דברים שאת יכולה לחשוב עליהם. אני חושבת שהחיים הם לא "טוב" או "רע", אלא נעים על רצף, ושאולי את מצליחה לעשות, בהיסוס, בזהירות, בכאב, צעדים קטנים לעבר שינוי או לפחות לעבר חיים. אני נורא מקווה שהצלחתי להתחבר לחוויה שאת עוברת. שואלת את עצמי האם אני סתם "אופטימית" לגבייך, אולי כי אני זוכרת את הפעמים שכעסת על התגובות שלי אלייך. בכל אופן, אני בוחרת להשאר בצד המאמין והלא מיואש בכלל. לילה טוב ושקט, מלי.

תודה מלי. מצטערת על הפעמיים שכעסתי על התגובות שלך אך זה רק כי הרגשתי נוח לא לזייף למולך ואולי עדיין יכולתי להתנסח אחרת. לומדת. צודקת הכעס התחלף בעצב גדול. מה עדיף - לא יודעת. תודה שאת פה negra

נגרה אהובה.... קראתי את ההתכתבות שלך עם מלי.. ו... נצבט לי הלב את יכולה להתקשר לסיוע לנפגעות תקיפה מינית 1202 שם תוכלי לדבר בטלפון או בפגישה על הכאב ועל הפגיעה בלי פחד או בושה זה לא בא במקום הטיפול זה יכול לבוא בנוסף זה מאוד יכול לעזור לך כי שם תומכים בך.. הלוואי ותמצאי אומץ ותתקשרי לפחות תנסי... קוראת אותך פה ועוטפת אותך את לא לבד אוהבת מיכל

שלום מלי, מאוד נפגעתי מהפסיכולוגית השבוע במהלך הפגישה. זה היה לקראת סופה. המשפט שלה ממשיך להתנגן לי בראש בלי הפסקה.. ברגע שהיא סיימה לדבר התחלתי לבכות. היא אמרה שלא התכוונה לפגוע. אבל מדוע לא אמרה "סליחה". האם המילה הזו לא נמצאת בלקסיקון של הפסיכולוגים? או שמא רק אצלה? (את יכולה להשיב לזה?) לקח לי המון זמן לתת בה אמון ולהתקרב אליה. בנוסף היא כביוכול הפילה עלי את האשמה, למרות שזה היה פקשוש שלה..כיוון מה שהיא אמרה לא היה במקום. היא לעגה לאיזו בעיה שיש לי. איך אני אדע אם לא צוחקת על עוד בעיות שיש לי?? פתאום נדמה לי שהיא התנהגה בעצם באותנטיות לגמרי וזה מה שיצא.. אני לא מבינה איפה המקצועיות והאמפטיה שלה?? נעלמו להן... אולי כבר הטיפול מיצה את עצמו והיא כבר רוצה שאעוף...(אחרי שנתיים) אני לא רוצה לראות ולדבר איתה יותר..

אלמונית יקרה. את נשמעת פגועה ומאוכזבת, ונדמה לי שכרגע הראייה שלך על המטפלת מוחקת את כל הרגעים הטובים, האמפתיים, הרגישים שהיו לה. אני מדגישה את זה לא כדי להגיד שהיא לא פיספסה, אלא כדי להגיד שלצד הפספוס הפעם היו רגעים אחרים ורבים, ושיהיה חבל אם הם עכשיו יחשבו בעיניך כ"לא אותנטיים". אני חושבת שמה שקרה ביניכן יכול להפוך להזדמנות חשובה עבורך בהתנסות בריב, כעס או אכזבה על מישהו בלי למחוק את המשמעות שלו ושל הקשר איתו. אני חושבת שכדאי שתחזרי לטיפול עם השאלות (החשובות) ששאלת כאן, ותבדקי אותם מול המטפלת שלך. אני מניחה שלצד חילוקי הדעות, האכזבה והפגיעה תוכלי גם להרגיש ולהזכר בחלקים המיטיבים שבה, וגם להבין יחד איתה את ההתנהגות שלה מולך, את הפגיעה שלך, ואת המשמעויות שיוחסו לכך. לילה טוב, מלי.

מ-ל-י...את שומעעעעת אותיייייי??? בקושי? זה בגלל שאני בזום אאוט עצבני שוב...יושבת בתחתית הבור הזה האפל וממתינה בשקט עד שהקילקול בפוקוס יסתדר. ובינתיים...יש לך במלאי קרן אור קטנה וחמימה בשבילי? את עושה משלוחים לבורות חשוכים? (אני משלמת בשוטף+30 :-)) #

סולמית (בטווח המינורי היום) יקרה. אני כאן, מקשיבה לצעקה מתוך הבור, ולמשאלה שיהיה שם מישהו שיקשיב, ילווה, יושיט יד. אני מזמינה אותך לשתף יותר במה שעובר עלייך, ובינתיים שולחת (בחינם לגמרי) מחשבות מחזקות ואנרגיות חיוביות. מקווה שבמעמקי הבור החשוך והשחור הקול שלי והנוכחות שלי מורגשים, ושאולי, בעזרתם, תוכלי גם את להשמיע לעצמך מנגינות אחרות, פחות מינוריות... לילה טוב, תחזיקי מעמד, מלי.

מלי יקרה, קיבלתי בשקיקה ובשמחה את משלוח הגחליליות ממעמקי ליבך וכמו בשיר (של אסתר שמיר) בניתי מהן סולם של כוכבים... . ובאמת מרגישה היום יותר טוב וממהרת להספיק כמה שיותר, לנצל את הרגעים האלה ש"אני זאת אני" - צלולה וחדה, חיה. משתדלת להנות מהם לפני שאשאב חזרה למימד האחר, לבור הצללים הזה העגמומי בו אני רק מנסה לשרוד את המתקפות והכאב. זאת רכבת הרים משתוללת, אני מחזיקה חזק אבל באופן בלתי נמנע נחבטת ונחבלת במעברים החדים והמטלטלים הללו בין *מצבי הצבירה* השונים של הנפש שלי. כל כך הייתי רוצה קצת הפסקה מה-ride הזה, לרדת כבר מהקרונית, ולהתחיל לחיות ולחוות בצורה קצת יותר רציפה, צפויה, שפויה... סבלנות אמרת? שולחת לך בחזרה מארז מהודר הכולל תודה ענקית, הערכה כנה ופרפר נשיקה אחד קטן כזה, שעף ומתיישב בחום על הלחי או קצה האף. שבת שלווה :) #

תגידו, אני קוראת פה המון מזדהה כלכך עם מה שכותבם פה על תלות, חרדה בטיפול וכו וכו. וכל אחד פה כותב כמה הטיפול מרגיש לו תקוע וכמה הכמיהה למטפל ולקשר איתו חזקה, ואני תוהה לעצמי האם לסיפור הזה יש סוף??? האם באמת אנשים שהיו תלותיים נורא ובעוצמות עוצמתיות במיוחד, האם באמת הצליחו להשתחרר? להגיע לאיזון? להגיע למטפל ולדבר עמו בצורה חופשית ובטוחה, והקשר בריא, טוב ועומד בהתאמה מול צרכי האני לצרכי המציאות?? היש חיה כזו??! ואני שואלת את המטפלים פה אם הם אכן מכירים זאת במציאות ולא בתיאוריות טיפוליות, ואם זה לא קרה אחרי שנות טיפול רבות אלא בפרק זמן אנושי וסביר.

שלום ש. לשמחתי, התשובה לכך חיובית. אני חושבת שהרבה רגשות קשים ומבלבלים בטיפול נחווים באופן ועוצמה אחרת לאורך זמן וכחלק מהתקדמות התהליך המשותף למטפל ולמטופל. אני מניחה שלפעמים גם צצים נושאים אחרים-חדשים, אבל אני מרגישה שככל שהקשר משמעותי יותר, ורמות המודעות ויכולת העיבוד והדיאלוג בקשר הטיפולי חזקים יותר, כך הרגשות כלפי המטפל והטיפול, וכלפי חוויות אחרות ונוספות, נחווים כהזדמנות להתבוננות, למידה ושינוי, ולא רק כמכשולים וכתסכול בלתי נסבל. שוב - סבלנות, סבלנות, סבלנות... וכמובן - סקרנית לגבי החוויות של משתתפים נוספים. לילה טוב, מלי.

מלי, אם הבנתי אותך נכון, את טוענת שלאורך זמן התלות נחווית בצורה חיובית יותר ולא רק כ"מכשול וכתסכול בלתי נסבל", אבל נדמה לי שהשאלה במקור הייתה "האם באמת אנשים שהיו תלותיים נורא ובעוצמות עוצמתיות במיוחד, האם באמת הצליחו להשתחרר?" כלומר, האם לתחושת התלות יש סוף, סופי ומוחלט, ולאו דווקא סוף של אותה גברת בשינוי אדרת (קרי, שינוי מינוח). ז.

מלי, בשביל לספק את הסקרנות... אני מסכימה איתך (מלי), לפחות בנוגע לסיפור האישי שלי. גם אצלי בטיפול הכל נחווה עוצמתי וממוטט (או מרומם) ותמיד בקיצוניות של רגש. היו תקופות שהכמיהות למטפלת היו קשות מנשוא. אבל בורכתי. בורכתי במטפלת מיומנת ורגישה, סבלנית ועוטפת. ולאט לאט למדתי לשים את הקשר איתה במקומות פחות סוערים, לקבל את המוגבלויות (שיכולות לרסק, אין ספק...) ולעשות מהקשר הזה משהו שטוב לי. אני אוטוטו 3 שנים בטיפול. היום אני יכולה להגיד (בגאווה לא מבוטלת!) שאני "משתמשת" בטיפול בצורה הרבה יותר טובה. הרבה יותר קל לי לדבר על תכנים שמציקים לי, ואני הרבה פחות עסוקה במה המטפלת חושבת עלי או תחשוב. אני מניחה שחלק מזה קשור בוודאי לעובדה שהיא עברה לא מעט מבחנים, וגם כשהיא טעתה, היא הייתה כנה ואמיתית, התנצלה ולקחה אחריות. היא הראשונה שלימדה אותי שאפשר גם לכעוס, לזעום, ואז לתקן. ביחד. אני גם לא תוהה יותר לגבי מידת האהבה שלה אלי. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, בדרכה שלה. עשיתי דרך ארוכה...

לפני שאתחיל הייתי רוצה קודם שלא תישפטו אותי אני מודה עשיתי מעשה נוראי שלא יעשה ואני משלמת על כך יצאתי עם בחור מקסים 5 שנים עכשיו אנחנו לצורך העיניין פרודים ומכעס ומצוקה פשוט גנבתי ממנו כסף אמנם הוא המעמד כלכלי גבוה ונתן והעניק לי כול כך הרבה ובכול זאת גנבתי ממנו כסף אני אפילו לא מאמינה על עצמי כאילו הרגשתי שזה מותר לי ומצד שני כועסת ולא יודעת מאיפה נבע הדחף הזה עיזרו לי לדעת מה קרה לי בברכה עדי

שלום עדי. כמו שכתבת, נדמה לי שמאחורי הגנבה שלך מסתתרים כעס ומצוקה גדולה. אני מניחה שהיית צריכה לבטא סערת רגשות או מערבולת של תחושות, וזו הייתה דרך זמינה ומפתה עבורך. ייתכן גם שניסית, אולי אפילו באופן לא מודע, לייצר תגובה כלשהי כלפייך מצידו של בן הזוג, או לגרום לו להרגיש כפי שאת ודאי חשה - מבולבלת, כואסת, כואבת. עם זאת, נדמה לי שהמעשה שעשית אינו עומד בסטנדרטים מוסריים המוכרים לך, ושהייסורים שלך כעת הם ה"מחיר" על כך, הדרך בה את מענישה את עצמך (בהעדר ענישה חיצונית). נדמה לי שחשוב שתשתמשי במקרה הזה כדי לבדוק לעומק מה קורה לך כשאת כועסת או מתוסכלת, ובאיזו דרך את מווסתת את הרגשות הללו. דרך הגניבה הזאת יש איתות חזק לכך שאת חווה קושי ומצוקה סביב הרגשות הללו וביטויים, ואולי סביב עוד נושאים, ונראה לי שכדאי לך להפוך את המעשה הזה למעשה שאת לומדת, מסיקה ומבינה דרכו על עצמך. אני גם חושבת ששווה להשקיע מחשבה בשאלה האם יש לך דרך לתקן את מה שעשית כעת, כשאת מודעת לחומרת המעשה ולהשלכות הנפשיות שלך עלייך. אני חושבת שוודאי תוכלי למצוא דרך שתחווה כתיקון לתחושת הקלקול שלך (להחזיר את הכסף, לתרום, להתנצל וכו'). בהצלחה, מלי.

אין לי מילים לתאר כמה הסבת לי אושר ונחת אני מודה לך על התמיכה והעצות המועילות והמעולות כול כך אם כן אני כן תרמתי כי להחזיר ולהתנצל אני פשוט לא אעמוד בזה המון המון המון תודה אני מעריכה את זה מעומק ליבי בברכה עדי

שלום רב! יש לי ילדה בת 4. ילדה מקסימה, מפותחת וכשרונית. בשבועיים אחרונות בערך הילדה נורא השתנתה. נהייתה חצופה ואגרסיבית.לא ממושמעת, לא מקשיבה לאף אחד, עושה מה שבא לה, משתוללת. ניסינו הכל: אנחנו תדברים איתה ומסבירים לה, אך היא אפילו לא מוכנה להקשיב. ניסיתי להעניש אותה אך גם זה לא מצליח, מכיוון שהיא מתחילה לבכות ולצרוח, נופלת במכוון על הרצפה עד שמתנתקת לגמרי מהסובבים אותה. ואז היא לא שומעת כלום, רק צורחת. לא משנה מה עומרים לה, התשובה שלה היא: "לא רוצה. לא בא לי. אל תגידי לי מה לעשות". היום הגננת בגן התלוננה עליה. סיפרה שבגן היא מתנהגת באותה צורה. הדיבור שלה לא מכובד, חצוך ואפילו מעליב. זה מאוד מדאיג אותי מכיוון שאף פעם בשלוש השנים שהיא נמצאת בגן, אף פעם לא שמעתי תלונות עליה אלא רק מחמאות. חשוב לציין שלא חל שום שינויי בחיי היום יומיים שלנו ושל הילדה. לא עברנו מקום מגורים, לא החלפנו לה גן, לא נולד ילד נוסף, ממשיכים במשרה רגילה במקום עבודה, למה חל שונוי כזה דרסתי בהתנהגות של הילדה? ואיך אנו , ההורים, צריכים להגיב? אני מרגישה חסרת אונים, עייפה וחלשה. מפחדת שהיא לא תחזור להיות כמו פעם. תעזרו לי

שלום לילך. אני מציעה לך לפנות לפורום השכן, שמתמקד בטיפול בילדים. נדמה לי ששם תמצאי מענה הולם יותר לשאלתך. לילה טוב ובהצלחה, מלי

אופיר, אני רוצה לשאול אותך שאלה. ציינת שאת עושה כל שביכולתך כדי לעזור לעצמך. כל - ז"א: טיפול, תרופות וחברים. כדברייך. אני בטיפול עוד מעט כבר שלוש שנים. לפני תקופה של כמה חודשים חשבתי שאוטוטו אני מסיימת את הטיפול בהצלחה לאחר ה'עליה הגדולה' (ולפני הירידה המהירה שכנראה מתבקשת אחריה..) ופתאום, הופיעו להם כל מיני דברים שמפחידים אותי פחד מוות. עכשיו היא טוענת שיש דיכאון. אולי אני בהכחשה. אבל היא המליצה לפנות לפסיכיאטר. אני בסרטים מהנושא. מעולם לא הסכמתי להסתכל לכיוון של תרופות. יש בי אמונה טיפשית שתרופות פסיכיאטריות מתייגות אותי כ'משוגעת' למרות שאני מבינה שזהו עסק חברתי מוטעה ואמונה נכזבת, אני לא מסכימה לא להיאחז בה (זו כבר נקודה אחרת..) ואז, אז נתקלתי בדברייך וכל כך רציתי להצליח ל'דבר' כמוך.. בלי בושה. פשוט להיות כי זהו צורך.. את עוזרת לעצמך, ואפילו לא מפסיקה לנסות.. כל הכבוד. אני לא מעיזה לעזור לעצמי. אני כל כך מבוהלת שמגיעה למצב שגם לא רוצה. שאלתי היא, כיצד את מצליחה להתמודד עם לקיחת תרופות להקלה על כאב נפשי. האם את מתייחסת לעובדה זאת כאל 'סוד'. האם האנשים הקרובים לך יודעים על זה..? אם כן, האם הם מתייחסים אליך אחרת..? או מקבלים אותך איך שאת..? היום, נתקלתי בכתבה (המצורפת כקישור) המבקשת לנפץ את כל המיתוסים שאנשים חברו יחד, בנושא דיכאון ותרופות, לכבוד יום המודעות הבינלאומי לדיכאון (13.11.2008) http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3621190,00.html הכתבה הייתה במקום. זה הרגיע משהו בי אך מיד הבנתי שזוהי כתבה. זה שכותבים על זה לא בהכרח פותר את בעיית המיתוסים. זה לוקח יותר זמן מזה (אני מודעת לעובדה שיש יותר מודעות היום אך אין אצלי מספיק מודעות רגשית או משהו רגשי אחר - חסר) אשמח מאוד לשמוע ממך. דעי.. אופיר יקרה(!), שאני קוראת אותך, נהנת והרבה מזדהה. כבר התכתבנו בעבר, אך היום, עקב הבושה והמצב הכולל בו אני נמצאת (דיכאון קטן עלי), אבחר להיות נעדרת שם. היי בטוב.. ועכשיו, אם אפשר.. לך מלי.. האם תוכלי להתייחס לדברי משום היכרותך בנושא זה, כמטפלת..? בתודה מראש.. נעדרת שם.

שלום לנעדרת שם. אני שמחה שאת שוקלת את האופציה התרופתית, ושאת מצליחה לחשוב עליה בבהירות, ולמנסה לגרש מסיחים כמו "מה יחשבו" או "מה יגידו". בעיני, עבור אדם סובל, כל עזרה היא כדאית, וכל כלי שמתווסף לארגז הכלים הוא עוד חיזוק נגד הסבל וחוסר האונים. מחקרים מראים ששילוב של שיחות וטיפול תרופתי הוא השילוב היעיל ביותר, ואני בהחלט נשענת על הנתון הזה. חשוב בעיני להזכיר גם שתרופות הם לא "נישואים קתוליים" - ברגע שתתחזקי ותחשבי שהתרופות עשו את עבודתן, אפשר יהיה (כמובן, תוך ייעוץ וליווי רפואי) לוותר עליהן. ולגבי שאלת השיתוף - זה עניין מאוד אישי. אני מניחה שיש אנשים שאולי תרגישי נוח לשתף, אפילו תרצי לשתף, ויש כאלה שלא. אין פה כלל נכון ואחיד. נדמה לי שזה קצת כמו לגבי טיפול - יש כאלה שאין להם בעיה לספר, ויש כאלה שחשוב להם שלא יידעו. נראה לי שכאן, כמו ברוב התחומים, חשוב שתעשי מה שמרגיש לך הכי נוח ומתאים. בהצלחה, מלי.

תתתנהתהי מלי אני רוצה להעיר משהו בנוגע לתרופות, כל פעם שאני קוראת על יעילותן של התרופות, מאנשי מקצוע למיניהם, אני נדהמת מחדש, ושואלת את עצמי, אם התרופות כל כך עוזרות, מדוע הם לא גורמות להטבה אצל אלה המשתמשים בהם. אקח לדוגמא את אופיר, שמופיעה כאן קבוע ולעיתים קרובות, ובטח לא עם הודעות המעידות על הקלה למרות הטיפול המשולב, ועם הרבה רצון כן ואמיתי להגיע לאיזושהי שלוה ורגיעה. אבל באמת , אופיר אינה היחידה, אני קוראת כאן תקופה לא מבוטלת, ומבינה שיש כאן דוגמאות למכביר.. אני רוצה להתנצל בפני אופיר שהשתמשתי בה כדוגמא...סליחה אופיר..ואני באמת מפרגנת לך.. ומלי - אל תקחי את דברי באופן אישי, אני באמת תוהה לגבי חוסר היעילות של התרופות, וההמלצה להשתמש בהם למרות זאת. ליל מנוחה.

הי.. אני מבינה אותך לגמרי, את החששות מלקחת תרופות. אצלי היו חששות אחרים לאו דווקא מאיך יתייגו אותי, אלא מהתרופות עצמן, מתופעות הלוואי הלא קלות שהן מביאות איתן, עם אובדן השליטה, עם התחושה שההישגים הם לא שלי אלא של כימיקלים במוח שלי..והרבה קולות מסביב לחצו עליי ואמרו לי מה טוב לי( משמע, תרופות ). העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך, היא שתקחי תרופות כשתהיי שלמה עם ההחלטה, ואם את עדיין מתלבטת/ מפחדת, זה לגמרי טבעי, וכדאי לך להמשיך לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך. אני נתתי לעצמי הרבה צ'אנסים וכשראיתי שהמצב לא משתפר, אלא אני רק מרגישה רע יותר ויותר, החלטתי שאין לי הרבה מה להפסיד, ובמילא אני תמיד יכולה להפסיק, למרות שאומרת לך מראש שצריך הרבה סבלנות עד שרואים שינוי, לפעמים חודשים ולפעמים גם צריך לנסות כמה סוגי תרופות עד שמוצאים משהו שמשפיע לטובה.. לגבי ה"סוד", גם בלי התרופות, לא ממש הצלחתי להסתיר מאנשים בסביבתי את עובדת היותי בדיכאון, מסתבר שזה משהו שדי נראה בהתנהלות הכללית ובמראה (:. דווקא חברות, משפחה ואנשים מסביב הם אלה שעודדו אותי לעזור לעצמי בכל דרך שאפשר, בדיוק כמו שאם הייתי חולה בסכרת, הייתי מזריקה לעצמי פניצילין בלי לחשוב פעמיים. ואצלי ככלל, אין סודות, התחושה של סוד מאבדת מכוחה לדעתי כשאתה מניח אותו להתחמם באור השמש, שמי שירצה יראה, ומי שלא ירצה, טוב שילך, סלקציה טבעית לאנשים שעדיף שלא ישארו בסביבתי...רק אתמול ביקשתי מחברה לא להיכנס לחדר שלי כי הוא מבולגן, והיא חטפה עליי קריזה שהפתיעה אפילו אותי. היא אמרה לי שהיא בחיים לא הייתה אומרת לי דבר כזה, מבחינתה אין שום דבר בה שאני לא יכולה לראות, ושאחרי כל השנים האלה חבל שאני לא מבינה שזה לא יפריע לה, שהיא מקבלת אותי איך שאני ..היה נחמד לשמוע... אני בטוחה שתגלי מסביבך הרבה אנשים לא רק שיבינו אותך, אלא שלוקחים תרופות בעצמם. יש לי מלא מכרים כל כך איכותיים שלוקחים תרופות, חלקם פסיכולוגים קליניים בעצמם. בכוח הוא בלהודות בבעיה ולטפל בה, זה רק מראה שאת אוהבת את עצמך ודואגת לעצמך. כמו שאומרים - מי שמתבייש, מתייבש(: אופיר

אופיר יקרה. מסר חשוב ביותר! תודה! מלי.

אופיר נשמה, יצא לך פניצילין במקום אינסולין... :-) ורק לומר לך שאת אמיצה ומיוחדת במינה לילה טוב ...

קורה בי משהו. משהו חזק מאוד. אני צריכה למות. הידיעה הוודאית שאני צריכה למות. אין שם רגש, לפחות לא כזה שאני מזהה. רק ידיעה מאוד עצמתית, מאוד כנה, מאוד חד משמעית, מאוד וודאית. אני יודעת שרוב חיי (האמת- כל הזמן מאז אני זוכרת את עצמי) הייתי אובדנית ברמות כאלה ואחרות, אני יודעת שתמיד אהיה. אישיות דפוקה יש לי. הפרעת אישיות גבולית שתשאר איתי לעולמים. לעולמים- עד שאחדול. אבל הפעם מלי, הפעם זה שונה. שונה כי תמיד אני מרגישה שאני רוצה למות, תמיד זה בא מתוך כאב, חוסר כוחות, יאוש, והפרעת אישיות גבולית אחת דפוקה. והפעם, הפעם זה בא ממקום כל כך אחר, כל כך שונה. הפעם זאת רק ידיעה וצורך לבצע. ואני לא יודעת להסביר את זה. והמטפלת, היא חושבת שהיא הבינה משהו ורוצה לדבר איתי. מחר אמורה להיות פגישה. אני יודעת שאכפת לה ממני. אני לא מבינה למה ואיך. אבל אני באמת מאמינה לה שאכפת לה ממני. ועדיין, אני חושבת שזה יהיה טוב יותר לכולם כשאמות. גם לה. אני יודעת שאולי יכאב לה קצת, אבל יהיה שם גם משהו טוב בשבילה. בשורה התחתונה, יהיה טוב יותר לכולם כשאמות. וגם לי. אמרתי לה, אני לא רוצה לראות אותה יותר. בקשתי ממנה גם שלא תתקשר יותר. אני לא רוצה לשמוע אותה יותר. היא אמרה שאני מפחדת מהמפגש בינינו, שאני מפחדת לראות אותה. היא אומרת שאני מתכנסת. מתחפרת. מנסה לבודד את עצמי עכשיו. בגלל הידיעה הכל כך אמיתית הזאת שבתוכי (היא הכניסה את המילה ידיעה למרכאות, כשאצלי היא אמיתית לגמרי, והיא אמרה שהיא יודעת את זה). אני צריכה למות. לקחתי "יום" חופש מהעבודה. מתחילה לסדר דברים. לארגן. אני צריכה למות. צריך לזרוק יומנים ישנים. צריך להעלים את מה שהם לא יודעים. מה שהם לא ידעו, לא יכאיב להם. צריך לעשות סדר. סדר במגרות. סדר בחפצים. סדר. משהו אוטומט אולי. אני צריכה למות. וכשהצורך מתחבר מידי פעם לכמה דקות לרגשות ולרצונות למות, זה קטלני במיוחד. שם אני כבר לא יכולה להחזיק את עצמי או את מה שבתוכי. כי פשוט צריכה למות.

שיר יקרה. אף אחד, אבל אף אחד, לא צריך למות. אין דבר כזה. את מרגישה שאת צריכה למות, וזו כבר חוויה שחשוב להבין לעומק. נשמע שיש בתוכך קול שקורא לך לתקוף את עצמך, קול שמבקש להעניש, לחסל, להרוג. ויחד עם זאת, אני בטוחה, אני יודעת, שיש בתוכך קול, גם אם קטן וחלש, שמתנגד, שחושב אחרת, שמנסה להתמרד. ואני רוצה שתנסי להתחבר לקול הזה, זה שמבקש לחכות, להשהות, לנשום עמוק. כי הקול הזה עכשיו הוא קול שחשוב שתגייסי, וחשוב שתחזקי מבחוץ (למשל מהמטפלת שלך, או ממני). אני חושבת שאת יכולה וצריכה למצוא את החלק הקטן שבתוכך שעדיין מאמין, מקווה, מנסה. אני חושבת, ומנסיון גם יודעת, שטיפול, ליווי וגם זמן יכולים להפוך את הקול הזה לצלול וחזק יותר. ושעכשיו את תצטרכי לשרוד את הקושי והכאב. אני מקווה שתרגישי יותר טוב, ושפחות תותקפי מהקולות המאיימים מבפנים, ומזכירה לך שאת צריכה לשמור על עצמך, ואם את מתקשה לעשות זאת כעת - עלייך לפנות למישהו שאת סומכת עליו כדי שיעזור לך להגן על עצמך. היי חזקה, מלי.

אני לא אחת שיודעת לחבק, זה תמיד מרתיע אותי הקרבה הזאת. הכי הרבה שאני יודעת לתת זה כיף חברי כזה. אחרי ששמעתי והרגשתי אותך עכשיו, פשוט רוצה לחבק אותך בעדינות עוטפת, לאסוף את כל הרוך והחום שיש בעולם ולהעביר אותם אליך, שיתגלצ'ו להם בתוכך. אז הנה זה כבר בדרך והלוואי ויגיע.

מלי יקרה, קודם כל תודה... על המילים.. על שאת כאן.. על שאת תמיד מצליחה איכשהו לגעת באיזשהו מקום בבפנוכו שגורם להרגיש שאפשר לנשום קצת.. אתמול בלילה הגעתי למקום של צורך בביצוע הצו, ביצוע הידיעה הכל כך ודאית שבתוכי. ואז קראתי אותך, את המילים שלך. אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי להתקשר למטפלת. אבל עשיתי את זה. משהו שאמרת, או משהו באופן שאמרת. השארתי לה הודעה, אם כי הייתי בטוחה שבגלל השעה היא כבר לא תשמע. ולאחר זמן מה, התחלתי פשוט מתוך אוטומט, לנסות למות. ושניות לפני שהספקתי, היא התקשרה. היא היתה שם, היתה איתי, היתה בשבילי. בקשתי ממנה שתעזור לי לעבור את הלילה. רק לעבור את הלילה. והיא עשתה את זה. בצורה הטובה ביותר. עובדה.. אני כאן עכשיו.. אני כאן ויש בי המון רגשות מעורבים מאוד קשים. מצד אחד הוודאות שאני צריכה למות עדיין בתוכי, ללא שום עוררין. מצד שני יש כמה קולות, כמו הקול של המטפלת, הקול שלך והקול של אחת. קולות שכנראה גרמו למשהו בתוכי אתמול לעצור לשניה ולהתקשר למטפלת. אני יודעת שאני עדיין במקום של "סכנה" כמו שהמטפלת קוראת לזה, מצב של "מצוקה" אם כי אצלי הדברים נחווים באופן או בהגדרות שונות לחלוטין. אני לא יודעת מה יהיה איתי מלי, אני לא יודעת.. כי הדברים יכולים ומשתנים אצלי בשניות. הפרעת אישיות גבולית דפוקה, שכבר אמרתי שתלווה אותי כל החיים הדפוקים עד שאחדול. והשינויים הקיצוניים האלה יכולים לבד להיות מקור לחידלון. חזרתי עכשים מפגישה איתה. פגישה שאפשרה לי קצת להכניס אוויר לבפנוכו. פגישה שאולי תאפשר לי להחזיק עוד קצת מעמד, לפחות בשעות הקרובות. פגישה שאפשרה לי עכשיו לכתוב לך.. אני כל כך עייפה מלי. עייפה מהכל, ובעיקר מעצמי. הלוואי ויכולתי להיכנס למיטה, להתעטף בשלוש השמיכות שלי, שארגיש את כובדן על גופי, ולא לצאת משם לתמיד. הלוואי ויכולתי קצת לנוח מעצמי, להרפות, לנשום.. שיר

שלום רב, יש לי מכרה שגרה בצפון. היא סובלת ממחלה כרונית ועומדת בפני ניתוח קשה ומשמעותי. היא אם לילד קטן והשבוע בעלה החליט לעזוב את הבית. היא נמצאת בבקרים באשפוז יום נפשי ובערבים היא לבד עם הילד. לפני כשבוע היא כתבה בפורום שלנו (תמיכה למחלה הכרונית שיש לנו-באתר אחר) שהיא בלעה הרבה כדורים. והסתבר שלאחר מכן היא נסעה לביה"ח והיא בסדר. אני בקשר טלפוני איתה ואין לי אפשרות לבקרה (גם אני חולה). אני מאוד מודאגת ורוצה לסייע לה איכשהו. אני מרגישה שהיא קוראת לעזרה אבל לא יודעת מה היא צריכה.מה אתם מליצים לי לעשות? אני לא יודעת איך לעודד אותה למרות שאנחנו חולות אני לא ממש חברה שלה. יותר מכרה מהאינטרנט אבל אני מרגישה מחויבות כלפיה ויש לי חרדות ממה שהיא עלולה לעשות. אני חושבת שהיא לא תפנה לעזרה סוציאלית בעיר מאחר והם עלולים לקחת את הילד. אני לא יודעת כמה להתערב ועד כמה היא בכלל צריכה אותי. אין לה קשר טוב עם הוריה והיא לבד בערב, ישנה עם הבן ולוקחת כדורי שינה. היא בחורה צעירה ומאוד אנטיליגנטית ומשכילה אבל נראה שהיא נמצאת ביאוש ושרויה בכאבים חזקים ולא מצליחה להרים את הראש מעל למיים.. גם אני עוברת ניתוח עוד שבועיים אז אני גם לא כ"כ פנויה נפשית ומרגישה אשמה שאני לא נוסעת אליה. איפה ניתן לקבל עבורה עזרה? מה לעשות? תודה רבה

שלום שרונה. החרדה והקושי שלך ניכרים מהמכתב, ואני מרגישה שאולי את לוקחת על עצמך קצת יותר ממה שאת יכולה, או צריכה, לשאת. החברה שלך היא אדם מבוגר, והיא מטופלת במספר מסגרות שאמורות להיות אחראיות ולשמור עליה. אם את מודעת למצב חרום שנדמה לך שאינו ידוע לגורמים המטפלים - כדאי וחשוב שתיידעי אותם. אם זה ידוע (ואני מעריכה שכן) הרי שנותר לך ללוות את חברתך כחברה, כמי שמתעניינת, אכפתית, מושקעת רגשית. ועם זאת, חשוב שתכירי גם במגבלות שלך, ובאחריות שיש לחברתך על חייה. אינך יכולה או צריכה להיות המטפלת שלה, וגישה כזו לא רק נועדה לתסכל ולהכאיב לך, אלא גם מעבירה לחברתך מסר שהאחריות איננה שלה, וזה מסר מסוכן בעיני. אני חושבת שדרך הקשר ביניכן את אולי מבטאת את המשאלות והצרכים שלך כעת - שידאגו לך, שילוו אותך, שיהיו איתך, ונדמה לי חשוב שתבררי לעומק האם העיסוק בחברתך בא ממקומות של בדידות, חרדה או כאב שאת עצמך מתמודדת איתם, ושדרך הטיפול בחברתך, אולי, את מנסה לעבד ולענות עליהם באופן כלשהו. תהיי בריאה ותרגישי טוב, מלי.

למלי, לקוראים ובעיקר לעצמי... הוי, הלוואי ויכולתי לומר את מה שאיני יכולה במסגרת הזאת. זה לא כל-כך ה"מה", אלא בעיקר ה"איך". אותו אופן, שהכרחיים לו מימדים ומורכבויות רבות נוספות. מקום עם נפח שמאפשר תקשורת מפותחת יותר. מזינה יותר. כל-כך מעניין, שאני מבקרת כאן תקופה לא מבוטלת, מראה נוכחות, לפעמים נדהמת עד כמה דבריי ואף אני עצמי לא מגיעה בכלל לתודעת הקוראים. האמת, שזה גרם לחלקים בי לחייך ולהירגע, ואף סייע להיקשר יותר ויותר לטיפול, הממלא לאין ערוך. להיקשר לחלקים הבריאים בעולם. לאנשים בשר ודם. וראו זה יופי - החשמלאי והשרברב שעשו אצלי תיקונים קטנטנים, החליפו שתיים שלוש מילים לא יותר, פעם אחת לפני שנתיים - זכרו אותי ומה שמסביב כשיצרתי איתם קשר שוב. השכנה שהשאירה לי פתק קטן על הדלת - חזרי אליי - דבר כה פעוט, לכאורה, יצרה תקשורת ששווה מיליון התכתבויות באינטרנט. בהקשר זה, את יודעת מלי (את מותק אמיתית, מלי יקרה), אני מפנטזת שיום אחד אפגוש במציאות מי מכם, אתם, ששמכם מופיע בצבע כחול, כמייצגי בריאות ויציבות (לאו דווקא אתם אתם, כאמור). אפגוש אפילו לדקות ספורות ואומר את שעל לבי. אומר הנני, נא להכיר. להרגיש אתכם בעדי. וזהו. ואז איש איש ילך לדרכו עם מטען חיובי קטן בלב. כל זה נאמר בטיפול, כולל פנטזיית המפגש. מלי... נמאס לי מכל זורקי העגבניות הרקובות והמכים באלות. רוצה סביבה בריאה בתקווה

שלום שקטה. יכולתי להזדהות עם הרבה דברים שכתבת במכתב שלך, ובתור מי שמייצגת, וגם מאמינה, במשמעות של מפגש אנושי, הרי שאני יותר ממסכימה איתך לגבי המגבלות של המדיום הזה, הוירטואלי-ממוחשב-אנונימי. עם זאת, אני חושבת שאולי אפשר לחשוב פחות במונחים של "משהו טוב ואמיתי" מול "משהו רע ומזויף" ולתפוס את שני המדיומים - זה האנושי וזה האינטרנטי, כמדיומים שמאפשרים סוג אחר, שונה אך ייחודי ומשמעותי של מפגש. נדמה לי שכל אינטראקציה יכולה למלא, לממש ולספק חלקים אחרים ושונים, ואולי גם להפגיש כל אחד עם צדדים שונים ואחרים באישיותו.אני תוהה למשל, מה גרם לך להיות, או להרגיש, פחות נוכחת כאן, לעומת נוכחות במקומות אחרים, ומה, אולי, בכל זאת כן קרה או נחווה על ידך כאן, להבדיל מבמקומות אחרים. אני גם מזמינה אותך לחשוב מה זה מספר לגבייך, לגבי האינטרקציות שאת יוצרת, ולגבי מה נדרש לך כדי לחוש נינוחה ובטוחה בקשרים. לילה טוב, מלי.

שקטה... דווקא בשבילי את ממש לא. ומאוד בתודעה, ואני תמיד תמיד מחפשת את המילים שלך כאן, תוהה איזה שם יהיה לך הפעם. קוראת את המילים שלך תקופה ארוכה, ואני מבינה ורואה (כך נדמה לי) יותר ויותר ממך, וזה משמח אותי. גם אני מפנטזת על המפגש... נורא נורא רוצה, ומפחדת שזה יקלקל קצת את הקסם. כי יש במקום הזה קסם, וייחודיות, על כל המוגבלות שבו. אני שמחה שאת פה... את חלק בלתי נפרד מהמקום הזה בשבילי. שלך, נועם (ונמש)

נועם (ונמש). תודה רבה ולילה טוב! מלי.

למלי היקרה, נועם האהובה, נמש, וגם לי... הי בוודאי שהאינטרנט אינו משהו רק רע. עיניכן הרואות, מנצלת אותו בדרכי. לפעמים טובה יותר, לפעמים פחות. וכמו שאומרים - צריך לדעת להשתמש במידה ובאופן פחות או יותר סביר. להשתדל למצוא ולקחת את הטוב. כן, כמו בכל דבר. הוי שוב... הלוואי ויכולתי להגיב ולומר את מה שאיני יכולה כאן. אלה דברים שאני יודעת ומסוגלת במציאות, במקומות יחסית בטוחים עבורי, מקומות אמינים, שכבר הוכיחו עצמם, אך לא פה, לא באינטרנט, ובמיוחד לא בתוך מערכת הפורום רבת העיניים שמגבילה אותי בדיוק עכשיו מבחינה זאת. מסיבה זאת, וברצף האסוציאציות, פנטזתי על עניין הפגישה עם מישהו נוסף מעבר לטיפול, ידיד נפש שגם מכיר את המקום שכאן. דימיינתי משהו אינטימי וקרוב יותר, מקום שקט, מקום שאינו חושפני ומתערטל בפרהסיה. פגישה לומר בה מעט, ללא יותר מידי מילים, בעיקר מסרים בין שתיקות ומבטים ותנועות גוף באשר קשור (גם) לכאן. והיו בה מילים שהיו נותנות תשובות לכל השאלות שנשאלו. מה שאני תרה אחריו די הפוך ל-ים המילים שאני שופכת כאן כדי לנסות למלא את מה שלא מצליח לעבור. וזה באמת לא מצליח... מתסכל. מאכזב. מסכימה שהתגלו בי צדדים פה (וגם בטיפול, הודות לשינוי מסוים שעשינו בו והוא שאפשר זאת), צדדים כאלה שלא באים לידי ביטוי במקומות אחרים. את יודעת מלי, הפורום נראה לי לפעמים כמו להיות באנליזה (במובנים של התדירות הגבוהה ובלי קשר עין). להיות באנליזה רק מבלי להיות באנליזה, ואז כל הקטע הטיפולי מתפקשש טוטאלית... אז חשבתי לי לבדי. ביני לבין עצמי על התשובות. והמשאלה? שידעו מי אני עכשיו, שאנשים נוספים חמודים ומקסימים כמו נועם (הי נשמה) ידעו, שידעו מי הייתי גם בהודעות אחרות, ואולי חלק מהן יפתיע שזו אני. שידעו מה הניע אותי לרשום את ההודעה הנוכחית והודעות אחרונות אחרות. שמישהו אחר ידע איך לא נותר לי אוויר לנשום כאן. שמישהו ישים משקל גם בצד הרך, הבריא, שלי. הכל נכתב, אפילו באופן חזרתי יותר מידי. הכתובת על הקיר, לדעתי זה לא עניין של לחפש בתוך הראש שלי את מה שלא יצא ממנו, או לחפש קישורים שלכי תדעי מאיפה הם באים, או שלזכור הכל הכל... זה יותר להוציא לאור. אולי הייתי רוצה פעם להיות כמו האחרים שמרשים לעצמם לצעוק החוצה בקול גדול. וחוצמזה, רוצה גיבוי, גם מעבר לטיפול... ועוד צריכה לחפש מקום בטוח בשבילו... אגב, איני מסווה. להיפך. לפחות נראה לי שכך. דואגת להשאיר כל כך הרבה פרטים מזהים מובהקים ייחודיים לי בכל הודעה, אך מחשש יהירות ותוקפנות וקנאה וחמדנות איני רושמת במפורש... גם חושבת, שאולי מחשש קצת דומה, המילים הטובות שנכתבות לי, עוצרות מעבר לקו הגבול. לא כי לא רוצים לתת לי, אלה כי מחפשים להגן עליי. המחשבה הזאת יכולה בהחלט להיות קשורה למערכות יחסים של עבר שלי. אבל בכל מקרה זה גם נכון - לטוב ולאהבה יש גבול... עם הרע והשנאה אפשר לרוץ בדמיון עד אינסוף, ולכן הכיוון הזה עשוי להיות ממכר יותר. למשוך יותר. מה מרגיש לי בטוח יחסית בחוץ: מערכות יחסים עם אנשים שיודעים פחות או יותר רוב הזמן גבולות נכונים, שמבינים נפרדו?ת, שעברו הרבה מבחנים כדי להיות שם... אבל הכי, הכי אני מפנטזת כאן לפנק את נמש. ים פינוקים לשלוח לו. נמש הוא אחד כזה, הכי כזה שיכול לעזור לי למצוא חום ועוד חום. הא, איך שחתולים יודעים להימשך לגופים חמים (אומרים שהם רואים אינפרא אדום, נדמה לי...). לחיות הפרווניות יש יתרון נוסף. הן יודעות לשמור סוד ועוד. מאמינה שהן חיישנים מעולים שיכולים בהתנהגותם לדבר אותנו. הוי, אך לצערי, לאחרונה יש קול חזק ורעשני שמושך ושואב לכיוון הקור. אי שמיכת הפוך... איה... מניחה שכשאשוב לכאן לקרוא, אהיה במקום אחר פנימה, אך השארתי לי כאן לבינתיים. שלכן ובשקט ...

שלום רב הייתי מעוניינת לדעת עוד על השיטה. אני בעצמי עם בעיית קשב וריכוז ובני הבכור מתחיל להראות סימנים שאני מזהה ,כמו שלי האם אפשר ללמוד ממך את השיטה מכיוון שיש לי עיניין רב בטיפול באנשים .אך קודם לטפל בבני ובי

שלום רב לך אילנית, בהמשך לפנייתך התשובה חיובית. אשמח לשוחח עימך בנדון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

באת והלכת כל כך מהר. ככה זה מרגיש.

או! זה פתיח!

נתקלתי באתר הזה http://www.med.nyu.edu/psych/screens/depres.html מבחן שאמור לזהות מצב של דיכאון. שאלתי היא עד כמה באמת ניתן להסתמך על מבחנים מהסוג הזה? בעת שמילאתי את השאלון חשבתי לעצמי, הרי כשאני ממלאת את השאלון באותו רגע אני נמצאת במצברוח מסוים, אם אני אמלא אותו מחר בבוקר לדוגמא או בזמן אחר, אולי אהיה במצברוח אחר ואולי התשובות שלי יהיו אחרות. אמנם השאלות הן לגבי המצב בדר"כ אבל סביר להניח שהנטייה היא לענות בהתאם לאיך שאני מרגישה באותו רגע, לא? בקיצור עד כמה באמת, אם בכלל ניתן להסתמך על שאלונים מהסוג הזה לצורך אבחון דיכאון?

שלום נטע. שאלונים, בייחוד הפחות מקצועיים ומדעיים, יכולים להיות מטעים ומוטים. אבחנה פסיכיאטרית של דכאון דורשת מענה על מספר קריטריונים שמתייחסים להרגשות והתנהגות בשבועיים האחרוניים, ולפיכך את גם צודקת בטענתך שכאשר אין הגדרה של זמן, השאלון יכול להיות מוטה עפ"י מצב הרוח הרגעי. בכל אופן, אם את מחפשת אבחנה ברורה - כדאי פשוט לבדוק האם את עונה על הקריטריונים של דכאון עפ"י ה-DSM שהוא ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ומהווה את הסטנדרט לאבחנות. להתראות, מלי.

אני מקוה מלי, שלא התכונת שמי שחושד בעצמו כמדוכא ילך עכשיו ויפתח את הקונטרסט עב הכרך ויחפש את ההגדרה לדיכאון, ועוד בשפה זרה. עדיף להגיע לרופא הקרוב לא כן? או אולי לפסיכולוג? (-.' המבחנים הללו באינטרנט גם אם התשובה מוטה קצת עקב מצב רגעי, בסך הכל עבור מי שמפקפק לגבי מצבו, או שנוטה לקרוא למה שהוא מרגיש אחרת ולהפחית מהחשיבות, זה יכול להוות אינדיקציה ראשונית לדכאון. ולבסוף - מי שכבר מגיע למבחן כזה על מנת להגדיר את עצמו - זהו שלב חשוב בדרך הנכונה לאיזה טיפול, או הגדרה מקצועית שעשויים בהחלט להקל עליו.

אוי דוד, כ"כ כואב לי בפנים,לפי תוצאות הבדיקות שקיבלתי היום ולאחר שיחה עם הרופא נסתם הגולל על החלום לילד נוסף,הבת המקסימה שלי תישאר בת יחידה. אחרי 4 שנים של טיפולים אני צריכה להיפרד מהחלום איך אמר הרופא "הסיכויים שואפים לאפס". ולחשוב שהייתי צריכה ללדת בדצמבר,איפה אלוהים כשצריכים אותו,איפה?!? זה כ"כ לא פייר ,אני שגדלתי במשפחה גדולה וחמה היינו תשעה אחים ואחיות לא יכולה לתת לבת שלי אפילו לא אח אחד. ואני יודעת שיש לי בעל וילדה מדהימים,אבל איך מספרים לילדה המדהימה הזאת שמחכה כבר 4 שנים לאח/אחות שזהו שאין יותר למה לחכות. כואבת,איריס.

איריס, אני ממש מצטער לשמוע. אני מבין שאלה ממש חדשות טריות שקיבלת, ולכן אני לא מתכוון לומר לך את כל הדברים המנחמים (והנכונים) שבטח כבר התחלת לשמוע ועוד תשמעי בימים הקרובים. נדמה לי שלזה יהיה עוד זמן ושעכשיו את צריכה זמן ומקום משלך, בשביל להתמודד ולעכל את העניין. ובכל זאת, את שואלת איך לספר לילדה שמחכה, ואני חושב שהדרך הנכונה ביותר לספר לה היא מתוך הביחד שלכם, מתוך המשפחתיות ומתוך הידיעה - השיכלית" והרחוקה עדיין - שלמרות זאת אתם ביחד, ושה"ביחד" המשפחתי הזה יכול עדיין לספק כמות מרשימה של חום ואהבה, שאינה תלוייה בשום אופן במספרים ובכמות הנפשות הנמצאות.. ואני חושב, איריס, גם על הילדה שהיא את, על הילדה שכל-כך רצתה וציפתה גם היא לעוד בני משפחה, לאחים..תקשיבי גם לילדה הזאת ותני גם לה את הכבוד והמקום והחום שהיא זקוקה לו. להתראות וליל מנוחה דוד

ככה לפני שאני מתפוצצת רק שאלה - למה המטפל שלי שידע שאני ממילא מרגישה דפוקה לגמרי היה צריך להוסיף לי על זה את האבחנה המעוללת "הפרעת אישיות גבולית"? מה טיפולי בזה? מה עם פסיכולוגיה פוזיטיבית? למה לאשר לאדם שמרגיש דפוק שהוא דפוק?

מבינה:-(

שלום negra דיבור על אבחנה הוא משהו שנעשה על-פי רוב במסגרת של טיפול וכחלק מהתהליכים המתרחשים בתוכו. אני לא יודע באיזה הקשר האבחנה עלתה, אבל לעיתים יש משהו מארגן ומסדר במתן של אבחנה פורמלית, לעיתים יש בכך משהו מזעזע ומערער ולעיתים יש בזה גם מזה וגם מזה. בהרבה טיפולים יש מקום לשלב את הדגש על החלקים החיוביים יותר של האישיות יחד עם הנגיעה במקומות הכואבים והקשים יותר, אבל אני לא משוכנע שאבחנה היא משהו שנופל באמת לצד החיובי או השלילי. בבסיס מדובר בקטגוריזציה אובייקטיבית ככל שניתן של דפוס התנהגות נפשית, שאינה נושאת עמה בהכרח מטען שלילי או חיובי. מה שהיא מעוררת, התגובות שהיא מעלה, זה כמובן משהו שונה לחלוטין. אבל את בטח יודעת - זה בדיוק הדברים שצריך לדבר עליהם עוד ועוד בטיפול.. להתראות דוד

שלום אז מצד אחד ישנה ציפיה שהמטפל יחווה (ויפגין) רגשות אמיתיים של חיבה, דאגה, קירבה, אהבה, ומהצד השני ה'וודאות' שהוא נשאר אדיש לביטויים קשים, מעליבים המכוונים אליו. אותה מערכת מקודדת לשני הכיוונים, הלא כך?

שלום למישהי כן, נדמה לי שאני מבין לאן את מכוונת. אבל נראה לי שיש מורכבות מעבר לכך. מטפלים אינם מגיבים (אני מקווה) בצורה אמפתית אוטומטית ומפיקים מעצמם חום ללא הרף ואבחנה, אלא הם מגיבים למשהו. ולעיתים יש יותר תגובה של חום ולפעמים היא פחות נמצאת. ובשני המקרים שווה גם להרהר מדוע דווקא התגובה הזו הופיעה ומה למעשה מתרחש. ואותו דבר נכון לגבי תגובות לביטוים לא נעימים. בוודאי (אני מקווה) שמטפלים מגיבים רגשית למשהו שלא נעים להם. עדיין, החשוב הוא לא לבטא בהכרח את התגובה הזו (לפעמים כן יש לזה מקום) אלא יותר להבין למה היא הופיעה..כלומר, אותו סיפור בעצם. ההבדל היחיד הוא שתגובות חמות יותר מקובלות חברתית וגם יותר מקושרות ל"טיפול" ולכן יהיה גם יותר נוח וקל למטפלים להפגין אותן בגלוי. כך לפחות נדמה לי. ומעבר לכך, אני תוהה - האם השאלה שלך היא המשך לדיונים שעולים פה היום בפורום ביחס להודעה של דרור והתגובות שהיא עוררה, או שהיא ללא קשר? כי הנושא של תגובות של מטפלים, והאדישות שלהם, או מידת הפגיעה והכעס שלהם, נראה כמו נושא מרכזי למדיי היום..אם תרצי תוכלי גם לפתוח את זה יותר מול דרור בהמשך. להתראות דוד

לדוד, לגבי תהייתך התשובה חיובית. זה נדמה, נתפס לא פעם, בהודעות ותגובות שעולות כאן, כ'לא לגיטימי' שהמטפל ייעלב ו 'יגיב מהבטן' ובאותה נשימה הציפיה המתמדת כמעט שיחוש ויביע גם קשת של רגשות חמים(כמו המטופל..) רצון שהשיח הטיפולי יהיה אמיתי ככל האפשר אבל ש'המראה' תשקף רק את מה שירגיש נוח בכל הקשור לקשר הבינאישי מטפל -מטופל. המקובלות החברתית עליה דיברת מצטיירת בעייני כבעייתית. לילה טוב

מטורפת מעוצמת הכאב או כואבת מעוצמת הטירוף אבל בקצה בקצה עם כאב וטרוף איבדתי את גרם השפיות האחרון ברחתי ממנה ברחתי מעצמי מהדקים חגורות וממריאים ושישרף העולם לעד

שלום נקודה קצת צינזרתי והשמטתי ועדיין מה שנשאר נשמע רע למדיי. את ממריאה עכשיו, אני מבין, ואני מקווה שלאחר כמה הקפות תתחילי למצוא שוב טעם במה שהשארת מתחתיך ותתפני לנחות בחזרה. נחיתה רכה שתהיה לך, ככל האפשר. להתראות ולילה טוב דוד

הי דוד באתי להגיד לילה טוב...לפרוק קצת מחשבות, קצת מתחים. מחר בבוקר פגישה עם המטפל שלי, איזה כיף..אך עד מחר זמן רב, המון עבודה וסביר להניח שאשאר ערה עד אמצע הלילה ): רק שתיגמר כבר התקופה המטורפת הזו בחיי, מרגישה כמו זומבי מהלך, לא מצליחה לעמוד בקצב...אני צריכה חופשה בהוואי, קוקוסים, ים כחול ( עם כל הקונוטציות המוזרות שזה מעלה בי עכשיו אחרי ההודעות הקצת מטופשות שמציפות לאחרונה את הפורום..סורי, אך נכון..) הממממממממ, חופש! אם היה לי את הכסף לא הייתי חושבת פעמיים. דוד, אני יודעת שאין לי בעצם שאלה, אבל מאיפה לוקחים, שואבים כוחות כשמנצלים כל משאב אפשרי - פסיכולוג, תרופות, חברות וכל מה שיש בסביבה, אך זה לא עוזר..לא מספיק? צריכה מקום יותר אינטנסיבי להרפות בו, לנוח באמת. אני מרגישה שכוחותיי נגמרים. אוספת פירורי כוחות ומילים חמות מכל מקום שאני יכולה, אז תזרוק לי גם כמה? שיהיה לילה טוב וחלומות פז אופיר

שלום אופיר נחמד שעברת. תרגישי נוח לפרוק עומס מהגב, להניח פה מטענים. לפעמים, גם הפורום יכול להיות סוג של חופש. והחופש הזה גם מתבטא בהודעות שאליהן התייחסת, שבעיני אינן מטופשות דווקא, אלא יותר משועשעות ונובעות בעצמן מאיזה חופש. אבל אפשר גם לטעון שהן נעימות לי ולכן אני מגן עליהן..אולי, מי יודע? חופש, בכל מקרה, איפה מוצאים? אני חושש להישמע קלישאתי, אבל נדמה לי שמוצאים אותו בפנים. זהו יעד התיירות המומלץ ביותר (בהנחה שמגיעים בעונה המתאימה, שלא יהיה צפוף מידיי). חוף הים הצח של הלב והמחשבות, או איך שלא נקרא לו..מקווה שתנוחי ותספגי ממנו כוחות, לפחות עד מחר. לילה טוב דוד

דוד יקר אהבתי את תגובתך לאופיר בענין ההודעות המטופשות שעלו כאן בפורום, ועל האופן בו הגנת עליהן ועל כותביהן, בחיבה ובהבנה המיוחדות רק לך. אין פלא שאתה זוכה כאן למנות גדושות של הערצה. לילה טוב.

שלום דוד, מה שלומך? הרבה זמן לא כתבתי בפורום, למרות שאני מבקרת בו מדי יום, ונהנית במיוחד לקרוא את התשובות המקצועיות של המטפלים. מוזר שלא כתבתי כאן, רציתי מאוד, ואף התגעגעתי, אך לא מצאתי את המילים להביע את עצמי. בדרך אותה אני עוברת יש הרבה שינויים משמעותיים כעת, שינויים חיצוניים (סוף סוף), ומסתבר גם שלשינויים הללו צריך המון אנרגיה. המטפלת אומרת שיש לי עכשיו חיים ולכן אין לי צורך ליצור לי חיים דרך הכתב (במקביל לכתיבה כאן, אני כותבת גם יומן, וגם בו יש תהליך האטה של כתיבה). מעניין, לי יש חיים? כמו לכולם? פתאום אני חלק מהעולם הזה? מרגישה חיוניות, מלאות? זה אפשרי? אחרי כל כך הרבה זמן? זו התחלה, התחלה של תרגום כל השינויים הפנימיים שעברתי למציאות. יש עוד דרך, דרך ארוכה (עם קצת מזל - מוכנות והזדמנות, אני יודעת, ועכשיו יש מוכנות - יכולה להיות גם קצרה), עוד מכשולים לעבור, עוד נקודות שיש לקדוח בהן כדי להבין איך להתגבר עליהן וגם נוף מדהים שאפשר להנות ממנו ו... הפתעות. העיקר שאני נמצאת בדרך. תודה אלוהים. טוב לדעת שאתם כאן, תודה שירה.

שלום שירה טוב לשמוע ממך. מובן שבזמנים שונים אנחנו זקוקים ונהנים ממקומות שונים ולעיתים הדרך מובילה יותר פנימה, לעיתים יותר החוצה. אני שמח לשמוע על השינויים וההתרחשויות בחייך וגם נהנה מכך שעברת פה, למסור דרישת שלום. מקווה שהתנועה החיובית תמשך ושנפגש בזמנים המתאימים, בדרכים הטובות. להתראות בינתיים דוד

שלום רב לך ד"ר גליקסמן קראתי ושמעתי הרבה על השיטה , ברצוני לדעת מאיזה גיל ניתן לטפל בשיטה זו? %

שלום רב לך מאחר ושיטת הביופידבק מבוססת על תהליך למידה רצוי , חשוב וכדאי כי המטופל יהיה בעל כישורי למידה בסיסיים. אני ממליץ על גילאי 7 + בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום יש לי שאלה אני לרוב לחוצה מאוד בתוך הטיפול. פנימית וחיצונית. אני כל הזמן נמצאת בהיכון, מה היא תשאל, באיזה נושא נטפל היום.... וחיצונית - אני יושבת עצבנית, מדברת בעצבנות, לפעמים שוברת דברים שאני מחזיקה בידיים, לא מצליחה למצוא תנוחת ישיבה נוחה. לא נעים לי מזה, אבל גם אין לי שליטה על זה. והיא כל הזמן מעירה לי על זה. אבל בחוץ, אני מאוד שולטת בעצמי, לא מראה כלום כלפי חוץ, מתפקדת הרבה טוב מהרבה אנשים שעברו את מה שעברתי, ואף אחד לא יודע מה מתרחש בתוכי. החולשה הזו, אי השליטה, הפחד, המתח שמלווים אותי בכל פגישה (ממש בכל פגישה)לא עוזרים לי להתקדם בטיפול, ואפילו אפשר להגדיר אותו כטיפול תקוע. כל הזמן מדברים או מתחילים "למה את עצבנית?" ואז אני עסוקה כל הפגישה בלהחביא את המתח שבתוכי עד שהיא שמה לב לזה שאני לא איתה! אני שם שנתיים וזה לא מרפה ממני.

שלום ליאת נשמע לי שככל שאת נאבקת להשיג יותר שליטה כך היא חומקת לה יותר (מילולית) מהידיים. בחוץ זה עובד, אבל כנראה שבסיטואציה הטיפולית קשה יותר להחזיק את זה. וכמו בהרבה מקרים אחרים, הדרך עוברת דרך השחרור. השחרור של דברים שאת "אמורה" לעשות או "צריכה" להתנהג. השחרור של איך את "אמורה" להיות. ופרדוקסלית, נשמע לי שהמאמץ שלך כרגע צריך להיות מופנה לעבר לא להתאמץ. להרשות לעצמך להיות עצמך בטיפול, עם כל החשש והפחד שזה אומר "להיות" (אני פשוט לא חושב שאת עצמך כרגע שם, אלא יותר שאת מתגוננת מפני הסיכון הזה). אני מאמין ומקווה שצורה כזו של שחרור יכולה גם לסייע בשחרור של התקיעות שאת חווה כרגע. להתראות דוד

היי דוד , אני יודעת שנשאלה כבר כל שאלה אפשרית על תלות , אבל אני עדיין מתקשה להבין למה זה קורה , אני נמצאת בטיפול שנתיים וחצי , כשאני שם אני לא מצליחה כמעט ולדבר איתה , לא בגלל שעברתי חיים כל כך קשים , אני פשוט לא מסוגלת כל הזמן עוברת לי מחשבות שזה בטח בכלל לא מעניין אותה , והיא תחשב שזה ממש שטויות , שזה מגוחך להתעסק עם העבר במיוחד שמצד אולי הדברים לא נשמעים כל כך טראומתיים , פשוט לא מצליחה לדבר איתה באמת , אבל כשאני לא שם אני ממש מרגישה שאני לא יכולה בלעדייה והיא נמצאת לי כל הזמן בראש , אני רק מחכה לראות אותה ואפילו מאמינה שבפעם הבא אני יהיה מספיק אמיצה גם לדבר ...אבל זה שוב ושוב לא קורה . את מה שכתבתי כאן עכשיו היא יודעת ורק על זה אנחנו מצליחות לדבר , על זה שאני לא מדברת .. אני לא מבינה מה גורם לי להיות כל כך תלוייה בה? איך זה אמור לעזור לי ? אולי באיזשהו אופן זה אפילו גורם לי להישאר במקום , ואך נפטרים מהתלות ... (כאילו המטפלת הפכה להיות המרכז של חיי ..אני ממש לא אוהבת את זה )

שלום לאלמונית יכולות להיות סיבות שונות למה שאת מתארת, אבל הייתי מציע לך לשקול את האפשרות שדווקא הקושי העז שלך עם תלות הוא מה שגורם לה. דווקא התנועה להילחם בקשר היא שיוצרת את הסיבוך בתוכו ומעצימה את הקושי בהיפרדות. ומכאן, כאשר התלות תחווה בעינייך כמשהו פחות מציק או מאיים, אני מאמין שהיא גם תאבד הרבה מכוחה. ונשמע גם שהתלות הזו מתרכזת באיך המטפלת תופסת אותך, מה היא חושבת עלייך, ובתגובות הללו שלה את ממקדת את עיקר האנרגיה שלך כרגע. כלומר, התלות קשורה גם לכמות ולאיכות של קבלת פידבקים מהסביבה. כל אלה ועוד הם נושאים לעבוד עליהם עוד בטיפול..וברגע הנכון - לשחרר. להתראות דוד

קשה שלא להתייחס להתרחשות שהייתה פה בקשר לדרור... ותהיתי האם באמת הוא נפגע ואיכשהו זה הבהיל אותי ... מפחדת לפגוע ברמות עד כדי כך שמעדיפה להימנע ליצור קשר... איכשהו עם פסיכולוגים, תמיד נראה לי שמתורגלים לא לקחת אישי מדיי - לא עלבונות ולא מחמאות ומפחיד שאולי טעיתי(??) תמיד מרגישה שלא מספיקה להגיב לאותו פסיכולוג/ית שעזר/ה לי כאן - שלא מספיקה להודות או להתנצל במשמרת שלו/ה ולא נעים לי. אבל אז מרגיעה את עצמי שממילא אין לי כזאת חשיבות בעיניו/ה... ושממילא לא זוכרים אותי ואולי גם לא "סופרים" אותי ובאמת האם מישהו מכם, מנהלי הפורום, קורא פה גם שלא במשמרת שלו??? בכל מקרה - יצא שכל אחד ואחת מכם, עזר לי כל כך, (גם כשהייתי בשמות אחרים) ואתם עושים עבודה נפלאה!!!!! -שכל המילים קטנות לתאר אותה

שלום x אני מבין את הרגשתך ואכן ניסיתי להתייחס לכך למטה בקצרה, במסגרת המגבלות שנראו לי מתאימות. אני אדבר בשם עצמי, אבל נדמה לי שהאחרים לא רחוקים ממני בכך, כאשר אומר כי תמיד נעים לקבל תגובה לתשובות שלנו, וכי אנחנו בהחלט זוכרים וסופרים תגובות כאלה. ועדיין, זהו משהו שממש אינו חובה או הכרח ואני חושב שהתחושה הטובה עוברת פעמים רבות בתוך ההתכתבות עצמה ואינה זקוקה להרחבה רשמית. אני שומע אותך מבוהלת מעוצמת הפגיעה האפשרית וממה שביטויי כעס עלולים לגרום, אבל כן הייתי מציע להיזהר גם מהמקום שאליו יכולה להוביל הבהלה הזו: להמנעות מאמירת מה שעל הלב או מתגובה שנובעת מ"הכרח" ולא כחלק מתגובה ספונטנית רגשית. עדיין, נדמה לי, אולי אני טועה, שהתגובה שלך בסוף ההודעה אינה "מאולצת" אלא אמיתית ורגשית ואני מודה לך, בשמי כמו בשם המנהלים האחרים. להתראות דוד

הפסיכולוגית ממש פגעה בי בפגישה האחרונה. היא התפלאה איך עדיין לא עשיתי דבר מסויםו בגילי המופלג, ואמרה את זה בחיוך. אני מניחה שהיא לא התכוונה לפגוע. אבל זה מה שיצא. נפגעתי מאד והתחלתי לבכות. אמרתי לה ממה נפגעתי. היא אמרה "לא התכוונתי לפגוע" והוסיפה " בגלל זה אני מאוד נזהרת איתך, למרות שאת אומרת לי שאני יכולה לשאול ולחקור.." כאילו היא מפילה עליי את האשמה?? לא ברור לי. היא טעתה. אני בטוחה ומפילה את זה עלי? שזה בגללי? לא מתאים לה לומר דברים כאלה. אבל אפילו "סליחה" לא קיבלתי, אלא רק "לא התכוונתי". זה שווה ערך ל-"סליחה"? זה ממש מערער אותי נפשית.. אני מרגישה ממש רע מאז הפגישה ומתאפקת לא לבטל את הפגישה.

היי, המחשבות עדיין לא מרפות... אני לא תופסת איך האיכפתיות והמקצועיות שלה התפוגגו בפגישה אחת..מה קרה לה? איך היא מתנהגת ככה?(בלי כוונה) בסוף הפגישה היא אמרה עוד משהו שגרם לי לחשוב איפה המקצועיות שלה? היא הניחה הנחה על סמך דברים שאמרתי אך לא אמרתי אותם במפורש...והיא אמרה שהיא הניחה..ואסור היה לה להניח...אז איך התכוונה לטפל בבעיה אם בעצם היא לא הבינה אותה?? במשך שנתיים וחצי היא לא התנהגה ככה...לקח לי המון זמן לתת אמון ולבטוח בה....חבל...

שלום עינת ניתן להבין את הטענה שלך וכיצד נפגעת. אבל אני חושב האם יש דרך להשתמש בתקרית הלא נעימה הזו ולשפר בעזרתה את התקשורת שלכן בתוך הטיפול. כרגע נשמע שאתן עדיין מגששות ובודקות מה ניתן לומר ואיך, מה הן הנקודות הרגישות ובאחריות מי מוטלת המשימה להימנע מהן. כך שדווקא מתוך ה"פיצוץ" האחרון, אם תשכילו להיבנות ממנו ולא לההרס, אולי תצמח אפשרות של גדילה בקשר. ומעבר לכך, אני חושב על האופציה של הביטול - נשמע לי שזו בעיקר אופציה רעה עבורך. את אולי מבטאת כך את הפגיעה שלך, ובעקיפין "מענישה" אותה, אבל את זו שנותרת בסוף לבד עם הפגיעה והכאב. לא חבל? אם נפגעת, הדבר הנכון הוא לחזור לפגישה, לדבר על כיצד הרגשת, על מה חשבת מאז ולראות לאן הדברים הללו מובילים. בהצלחה דוד

שלום עינת ראיתי את בקשתך, אבל לצערי לא אוכל עוד להתייחס לכך היום. אני בטוח כי מלי תעלה את הודעתך ותתייחס אליה מחר. להתראות דוד

אני רוצה למות . אני מבינה שאני מסכנת את עצמי אני מפחדת להשאר לבד אך לא. בשום פנים ואופן לא רוצה א ף א ח ד לידי. אני מפחדת ~נילי~

שלום נילי אני מבין שאת מפחדת ואני שומע את ההתלבטות החזקה שלך בין החיים למוות, בין הלבד לביחד. בזמן שכזה אני יכול רק לאחל לך להצמד ככל הניתן לחיים ולנסות למצוא את האנשים שאיתם אפשר "להיות עם ולהרגיש בלי" - להיות פחות לבד ובכל זאת להישאר עצמך, ללא נוכחות מציקה או כופה מבחוץ. ואולי פה בפורום, או במקומות דומים לו , ניתן לעיתים להרגיש גם את ההרגשה הזו: טוב שאת נעזרת פה ואני ממש מעודד אותך ברגעים כאלה של מצוקה, לפנות גם לייעוץ טלפוני כגון ער"ן ודומיו, על מנת למצוא דרך להתמודד בכל זאת עם הלבד. להתראות דוד

שלום לך, אני בטיפול שנתיים ושבעה חודשים. היה הרבה עליות וירידות בטיפול. הרבה כעסים, שקט וחופשים. קשה לי מאוד בטיפול למרות שאני מרגישה שאיכפת לה מאוד, אבל קשה לי להתמסר ולתת למישהו לכנס לחיי. הבדידות הורגת אותי, הכעס הפנימי הורס אותי אבל בכל זאת אני עדיין מתנגדת המון בטיפול. הבעיה שאני מרגישה שהיא לא יודעת לבנות כאילו "תוכנית טיפול" בשבילי. אחרי כל פעם שיש בינינו נתק, או צעקות, או כעס או בריחה שלי היא מודיעה לי שהיא כאילו גילתה משהו חדש ושהייתה צריכה להתנהג בצורה אחרת. כמו למשל שהיא לא הייתה צריכה לדחוף אותי לשינוי בכוח, כי כנראה היה איכפת לה מאוד עד ששכחה שהיא לוחצת יותר מדי....אז כל הבלבול שלה נותן לי הרגשה של אי יציבות בטיפול, נותן לי הרבה "חורים" לפרוץ, ולהתנגד ולברוח. אני יודעת שהיא עייפה והאמת גם אני. יש לציין שהיא מטפלת כבר שנים ולא עוברת הדרכה (היא פעם התדוותה בפני שהיא אפילו חושבת לקחת הדרכה על מנת שתמצא כיוון לטפל בי) תודה

שלום חגית לפי התיאור שלך נשמע לי שהמטפלת שלך, שהיא מנוסה ובעלת בטחון, אינה בונה "תוכנית" אלא הולכת יחד איתך ומרשה לעצמה לגלות דברים, להתבלבל, ללמוד ולהתקדם ללא מפות או ידע מוקדם. יש בכך תועלת טיפולית רבה, אבל לעיתים תנועה כזו יכולה גם לעורר אי-בטחון במטופל, להעצים את תחושת הבדידות ולעורר חרדה בשל העדר של תחושת החזקה. ונדמה לי שאולי את התחושה הזו את מחפשת בהדרכת המטפלת או בקיומה של תוכנית טיפולית. נראה לי שאולי יש משמעות לתזמון הנוכחי של הצורך שלך ביותר החזקה ואולי, כפי שכתבת, פשוט עייפת. בכל מקרה הייתי מציע לך להעלות את התחושות האלה מול המטפלת ולבדוק יחד איתה כיצד אתן מבינות את המתרחש והאם יש אפשרות כרגע לשפר את הרגשתך ולתת לך הרגשה מוכלת ומוחזקת יותר. להתראות דוד

הייתי בטיפול (עדיין) שכולו טעון מתחים. לא מצליחה ולא הצלחתי להבין למה. התעייפתי, ביקשתי חופש אז היא התעצבנה. ובכל זאת ולמרות כל ניסיונות השכנוע להשאר, החלטתי לצאת לחופש. עכשיו יש בינינו נתק מוחלט. היא לא שואלת מה שלומי ואני לא מתקשרת. הלכתי לשלם לה חוב השבוע, אז "טענה" שהיא מאוד מתגעגת ורוצה לדעת מה שלומי, ואמרה שהיא רוצה לדבר איתי.אבל זהו. ואני לא יודעת מה לעושת. אני בבירור לקחת יחופש ולא הפסקת יאת הטיפול. היא יודעת גם שהחופש הוא על מנת לבדוק את עצמי אם אוכל להפסיק את הטיפול, כי הוא נמשך כבר שלוש שנים בלי שינויים משמעותיים או התקדמות. מה אתה מציע? איך אפשר להיפטר מהמתח שאני מרגישה בסביבה? למה מטפלים מתעצבנים מחופש של מטופל? ולמה מטופל חייב לקבל את החופש של המטפל?

שלום ד. אני מבין שאת מאוד מתלבטת ביחס לטיפול וכיצד והאם להמשיך אותו. האמת היא שבמובן מסוים נשמע לי כאילו הטיפול אכן עדיין נמשך. אתן לא נפגשות ומדברות באופן קבוע, אין תשלום או ביטויים אחרים לטיפול, אבל משהו ממשיך ומתרחש ביניכן, ומבחינה זאת אין כאן למעשה הפסקה, אלא התרחשות שיצאה מחוץ לגבולות הקבועים של הטיפול. ואולי זה מה שקשה למטפלת (אני לא יודע אם היא אכן התעצבנה או לא, אבל אני יכול לנחש שהיא מגיבה רגשית למשהו). נשמע לי שהמצב כרגע אכן מתוח ביניכן, אולי כהמשך למתח הקבוע בטיפול, ויש מתח בעיקר סביב השאלה מי תיזום מה, מי "תשבר" ותחזיר/תחזור למסגרת הקבועה של הטיפול. בקיצור, נשמע לי שיש פה שאלות חשובות ושהטיפול רחוק מלהיות ללא התרחשויות או שינויים. אני כן תוהה האם את מצליחה לבטא מולה את הכעס שאת מרגישה (ושאני תוהה גם האם דווקא יצא מוקדם יותר, מול מטפלים אחרים, פה בפורום..) והאם יכול להיות שיש פה איזו סוג של בחינה עבורה: עד כמה היא מתאמצת? עד כמה באמת איכפת לה? עד כמה היא מתכוונת להיאבק עליך ולא לוותר? בקיצור, נראה לי שלא עזרתי ורק סיבכתי יותר. לפעמים גם זה נחוץ. אבל בסיכומו של דבר, העצה שלי היא שאם את רוצה להפחית את כמות המתח, כדאי לך לשמור כמה שפחות בפנים (כלומר, הוצאה החוצה מפחיתה את המתח הפנימי) ולדבר איתה בצורה הכי גלויה וברורה שיש. בהצלחה דוד

) אבל אני לא מצליחה להפחית לחץ, לא מצליחה להוציא את מה שיש בפנים, לא מצליחה לקחת את היוזמה ולהתקשר, התעייפתי ממאבק הכוחות הזה, וכבר דיברנו על זה אבל אני לא יכולה יותר. רוצה שהפגישות יהיו רגועות (שתבין יש הרבה שקט בפגישות, אבל יש הרבה מתח). 2) מה כוונתך שהיא מגיבה רגשית למשהו? 3) מה כוונתך שהכעס שלי ייצא כאן בפורום? או אצל אחרים? אני לא הייתי בטיפול אחר - זה הראשון שלי וכנראה האחרון. ואני כן בודקת אותה, אני מוכיחה לה עד כמה לא איכפת לה ושזה הכל משחק\הצגה אחת גדולה! אחרת הייתה דואגת ולא עוזבת אותי לבד!!!

נראה לאחרונה ב 9:32 לבש גי'נס וחולצת טריקו כהה עם עיניים כחולות וחיוך ניצחי:-)

טוב הוא בטח הלך להתקלח ולאכול משהו ותיכף יחזור:-)

שלום הנה הגעתי ואני כאן. אולי קצת באיחור ואולי כבר קצרה הרוח אבל אני פה. בסוף תמיד מגיעים. להתראות דוד

היי לכן אני רואה שיש כאן הרבה בנות והיי לפסיכולוגים תגידו ... קראתי פה פעם שאם מטפל מתאהב במטופל שלו אז הוא יפסיק את הטיפול... מה כאילו זה משהו שחייבים לעשות או שיש מטפלים שמתאהבים ועדיין משאירים את המטפל שלהם בטיפול מה בעצם השיקולים בכלל יש דבר כזה מטפל שמתאהב במטופל? חוצמזה יש לכם פורום מגניב לאללה לירון צ.

אנו כאלה עלובים שרוצים שהמטפלים שלנו יאהבו אותנו חוצמזה נראה לך שיש מטפל שיודה שהתאהב במטופל שלו? תתעורר בן אדם !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מטפלים לא מרגישים מטפלים עובדים!!!!!!!!!!!

איזה שטויות!!!!!!!!!! מטפלים הם בני אדם ועוד איך מרגישים זה שהם לא מודים בזה זה כבר סיפור אחר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לירון כפי שאתה רואה, השאלה שלך עוררה תגובה חזקה ומיידית. ולא בכדי. זו שאלה שנוגעת בכמה מהתקוות והחששות הכמוסים של לא מעט מטופלים. עדיין, בניגוד לתשובה שניתנה למעלה, המצב הוא מורכב יותר. פסיכולוגים הם גם בני-אדם והם מגיבים באופן רגשי למטופלים עמם הם נפגשים. וטוב שכך, שכן ללא תגובה רגשית אותנטית מצד המטפל (מבלי להתייחס לשאלה האם כדאי לו לחשוף תגובה זאת או לא, האם הוא יכול בכלל להסתיר אותה) יהיה קשה יותר לנהל טיפול מועיל באמת. בין הרגשות המתעוררים במטפלים יכולה להיות גם אהבה, על טווח הביטויים שלה - מאהבת הורה ועד לאהבה שכוללת בתוכה אלמנטים של אהבה זוגית או משיכה פיזית. כמובן, יש איסור ברור וחמור לפעול על פי רגשות אלה בצורה שמפירה את החוזה הטיפול או את הקוד האתי של המקצוע. ועדיין, הרגש, כרגש, יכול להתקיים. מתי רגשות אלה יובילו לסיום טיפול? כאשר המטפל מעריך כי הם אינם מקדמים את הטיפול אלא מחבלים ביכולתו לסייע למטופל ואולי אף לפגוע בו. האם קל להכיר בכך, לזהות התרחשות שכזו בזמן אמת? לא. אבל לשם כך יש יש חובה בשנים של הכשרה ובקיום של הדרכות והתייעצויות במקרה הצורך. נקווה שכמה שיותר פעמים הגורמים האלה מצליחים לשמור על הסיטואציה הטיפולית ולהוביל לתוצאה הטובה ביותר עבור המטופלים. להתראות בינתיים. דוד

שלום לדוד (כך אתה כותב נכון?:-) דוד, יש לי כמה סוגיות/שאלות/קשיים/פתלוגיות/תהיות/ בנוגע לקורה אותי בטיפול שלי. ראשית, ביקשתי מהמטפל שלי להוסיף פגישה שניה, בעקבות קושי כלכלי הוא בא לקראתי עם הנחה בתשלום. אין טענות, כמובן שהייתי אמורה להעריך, יותר נכון מעריכה זאת. מנגד, יצאתי מהפגישה שבה דוברה ההנחה בתחושות מאוד לא טובות. הרגשתי מושפלת, זיוף, הרגשתי כאילו אני תלויה בו באופן כזה שצריכה שיעשה לי טובה עם הנחה. דיברנו על זה – הוא טוען שהוא לקח תחושות אלו בחשבון טרם החליט על הנחה, ושאינו מרגיש שעשה זאת מתוך "עושה לך טובה" או מרחמים (חלילה). עדיין, המילים שלו לא ממש הרגיעו/נגעו או שינו משהו בתחושה. זה לא יהיה מוגזם אם אומר שאף מצטערת שהעליתי סוגיה זו לאוויר, הייתי אולי מעדיפה להישאר במתכונת של פגישה אחת ולו כדי להרגיש ששולטת גם אם מלאכותית בטיפול ובי. עולות בי תחושות (שכנוע עצמי כמובן:-)..) של – לא צריכה אותו, מי צריך את ההנחה הזו, ועוד כל מיני מילים המנסות להשחיר את נוכחותו האהובה בתוכי. טוב זו בעיה אחת. בעיה אחרת – בפגישה האחרונה הערתי את תשומת ליבו של המטפל שהוא מריח לי מאלכוהול, הוא טען שלא שתה טרם הפגישה, מה שנשמע לי הגיוני ואף רצוי, הוא שאל אותי מה הוא אלכוהול עבורי... זה לא מה שחשוב, מה שכן חשוב לי דוד היא העובדה שלא מאמינה לו! היה ריח של אלכוהול בחדר וכאחת שמאוד רגישה לריחות בכלל ולאלכוהול בפרט – הטריד אותי שהוא מבטיח שלא שתה בעוד שאני בטוחה בהסתמך על חושי שיש שקר בינינו. לא נעים לי לומר לו בפגישה הבאה שהתחושה שיצאתי איתה היא שהוא שיקר לי. בעיה אחרונה – יש הרבה הסתרות שעומדות ביני לבין המטפל (בגללי) עמלתי רבות להסביר לו עד כמה לא ניתן לסמוך עלי - מה שאני מספרת, בפעם האחרונה שבדקתי במילון קראו לזה שקרנית, כאמור, טרחתי כל השנה ולדעתי די הצלחתי לגרום לו לראות בי שקרנית. העניין הוא שבטיפול אני נמנעת מלשתף אותו באירועים קשים שקרו וקורים לי מתוך קדימון שמלווה אותי בראשי הצועק לי "הוא לא יאמין לך", בו בעת גם אני לא מאמינה למה שהוא, המטפל אומר, כשהוא לובש את כובע האמפאטי והמבין והרגיש הקול בראשי מזהיר אותי על ריח של זיוף באוויר ועל שקר. התוצאה היא שכל מה שאני מספרת יודעת מראש שאינו מאמין לי והדינאמיקה גם הפוכה לכיוון שלו. בקיצור, טיפול בו אוהבת את איש השעה הזה, חוץ מאהבה כנה אליו – כנות אינה בנמצא, אני מניחה שהוא אדם כן וישר אך ראשי הקודח לא ממש מאפשר לי לקבל את ההנחה הזו וליישמה לכדי אמונה. (מתנצלת אם התשתי אותך בקריאה - תשובה קצרה תתקבל בהבנה:-)..)

אולי המטופל הקודם שתה אלכהול או שאולי זה אלכהול לניקוי או שזה סבון ממש גרוע או שהוא לא מכבס את הבגדים מיום קודם או שאולי זה ריח שנובע מרגשות. לי זה קורה לפעמים שריחות מזכירים לי אנשים, רגשות ומצבים וההפך שהם מזכירים לי ריחות ואז אני כמעט יכולה להריח את זה.

פתאום דרך ההתכתבות פה קלטתיאיזה קטע זה שלמטפל שלי אין ריח של בושם תגיד דוד יש למטפלים הוראה לא להתבשם כדי שגם הריח יהיה ניטראלי?

נגרה נגרה נגרה בובה'לה איזה בלאגן :-) אהה... נגרה אני זוכרת שסיפרת על ההתאהבות שלך במטפל הייתי בשוק שסיפרת לו על זה וגם אמרת לו שאת רוצה לשכב איתו נכון? וואללה אחותי איזה אומץ יש לך:-)

איפה קראת את מה שכתבה נגרה על לשכב עם המטפל שלה צרפי לי קישור....

נגרה...היי לך חיפשתי בשבילך ומצאתי ש: ריחות יכולים להיות פלאשבק זאת אומרת שאם את מריחה אלכוהול יכול להיות שאת בעיצומו של זכרון אבל לא זוכרת את האירוע ממש רק את הריח שלו בדרך כלל מדובר בטראומה...ויכול להיות שבאמת המטפל שיקר לך ושתה אלכוהול או כל דבר אחר

negra רציתי להגיד לך שאהבתי את מה שכתבת למטה לדרור תחת "נופלת" למרות שכתבת על כאב אהבתי את מה שכתבת זה ריגש אותי. ביי לך

דוד אהוב כתבתי הודעה לנגרה אולי ראית אותה או שהתפקשש לי? אם העלית בינתיים אז סליחה

אני חושבת: 1)אולי הוא שתה אלכוהול אבל אסור לו להגיד לך... 2) מה אכפת לך מה אכל או שתה לפני הפגישה. 3)פעם הבאה תביאי יין טוב ותשתו ביחד

זה לא יפה שמישהי כותבת על קשיים שלה והפכתם את זה לבדיחה על ריחות.

את יודעת .. ככ מתחברת למה שכתבת .. אבל מנסה להראות לך שאולי הריחות שאת מריחה זה משהו שקשור לעולם הפנימי שלך .. ? ואולי אני טועה ..:-( יצא לי לא מעט פעמיים לחוות אצל איש השיחות שלי .. ריחות כאילו של נמצאים כאן ועכשיו .... ריחות חזקים של סיגריות ..? ריחות ממסטלים ..ריחות חזקים של קטורת .כאילו גראס...הייתי נחנקת בתוכי .. היה בא לי להקיא (כן.. זה הדבר היחיד שעוד לא עשיתי מולו) בחיי שזה הרגיש כאילו והוא עישן סיגר /חשיש .. חה (מטפל מתמסטל לפני..).. ממש בדיוק רגע לפני שהגעתי.. אבל .. זה כנראה שחזר אצלי .. ריחות מהפגיעה שחוויתי כילדה ונערה מולו. הייתי בטוחה שהוא משקר לי , שהוא יודע שיש לי בעייה עם ריחות של סיגריות והוא מעשן כאילו לעורר אצלי זכרונות וכעסים..הייתי כועסת , בוכה , מסתגרת , מתרחקת ממנו ..הייתי מרגישה שהוא לא מאמין לי .. ואם הוא לא מאמין לי לזה , איך זה שיוכל להיות איתי בכאב ולהאמין למה שיוצא ממני ..?! אני מקווה היום ..שבתוכי שאני מאפשרת לו להיות בקול מאמין הרבה יותר בתוכי ..י נרגעתי מהכעס המטורף הזה אלייו ..(זה גם שלב?) הוא הבטיח לי שהוא לא עישן .. שאין ריח כזה ממנו .. שהוא מאמין לי שאני מריחה את זה .. אבל זה שיחזורים של עבר. .אפשר היה לראות במבט עינייו עד כמה הוא אמיתי (יש לי יכולת מדהימה לזהות ..את זה היום) לקח לי זמן לקלוט את זה .. בעצם גם היום ..זה עדין לא מוגן מפני בדיקות וכעסים אבל ..אני לא בטוחה שזה בעוצמות כמו שאת כתבת עכשיו . אני מניחה שבחדר הטיפול הכל מקבל קול וחוויה ככ עוצמתית בבפנים .. עצם היכולת שלי לתת לו מקום וקול בתוכי .. להקשיב לו ולא ישר לבטל אותו כאילו ומנסה לפגוע בי לשקר לי להרע לי .. עצם זה .. יש לי אפשרות לחוות עוד רגשות. מקווה שתצליחי גם את לחוות רגעים שקטים ואמינים יותר מול איש הטיפול שלך. תהיי חזקה , קוראת אותך כאן , לא תמיד מוצאת משהו חכם לומר. שלך שרית

אוי שרית. זו אני שכתבה לך אתמול בשם "כואבת גם" (ולעיתים תומכת בך בשמות אחרים). ההודעה שלי גרמה להודעות לא נעימות שהופנו אלייך, ועל כך אני מצערת. יקרה, לא חוויתי התעללות מינית בילדות, אני כותבת "התעללות מינית" ועורי מצטמרר, אלוהים מה שאת עברת. בכל מקרה, אני מכירה קצת בהסברים על זכרונות טראומטיים ובהסברים פסיכולוגיים למיניהם, יודעת שאין בזה המדובר, לפעמים אני תוהה כך ביני לבין עצמי על המשמעות של האמנזיה של הילדות שלי, אך יודעת דבר אחד בוודאות אבא שלי הוא מהסוג המכה והאלים, ולא אחד שהיה נוגע בילדות שלו. הוא אפילו לא אדם שמחבק. על כל פנים, לפני שאשתפך פה ואהיה רגשנית - תודה על השיתוף, כהרגלך - כן, אמיתי, קרוב ומרגש. כפי ששמת לב (או שלא) דוד לא ממש ענה לי על השאלות, אך בינינו כמעט בלתי אפשרי שלא לחבב אותו. מלווה אותך פה בשמי הרגיל ולעיתים בשם אחר. שלך negra

שלום ל-negra כן, זו הפתיחה הקבועה שלי, את כבר מכירה אני רואה.. כפי שראית ההודעה שלך זכתה להתייחסויות רבות (כאשר חלק מהן עדיין לא הצלחתי להעלות, בשל בעיה במחשב שלי) ואולי בסיום אעלה השערות לגבי הסיבה לכך. אבל מעבר לכך, היה חשוב לי לענות לשאלתך באופן ספציפי. תראי, מכל מה שאת מתארת עולה התמונה הפשוטה מצד אחד, מורכבת להפליא מהצד השני, של היקרעות שלך בתוך הטיפול, של אמביוולנטיות חזקה מאוד מול המטפל ומול מה שהוא יכול לתת. מצד אחד את כמהה להיות מסוגלת לסמוך עליו, לקבל את מה שהוא מציע בלי חשש, ומצד שני זה מעורר אצלך כל-כך הרבה פעמוני אזעקה עד שאת נרתעת והרתיעה הזו מגיעה לכדי תגובות גופניות-חושיות ממש. את פשוט נמצאת במהלכו של מאבק איתנים. בחלקו הוא מתרחש בין הראש, הרציו, ללב ולרגש, השואבים ומתבססים (אני מניח) על חוויות העבר. ומצד שני הוא מתרחש גם כחלק מדרמה פנימית שלך, ללא קשר למטפל - דרמה שלך ביחס לאפשרות של לסמוך על עצמך ולהאמין בך. יש כמובן עוד פנים רבות לדרמה הזאת, שאני לא מכיר מקרוב ובוודאי לא יכול לדעת לגבי כולן, אבל ברורים לי שני דברים: א) שהתהליך הזה חשוב מאין כמוהו עבורך. ב) שהוא קשה להפליא ושאת והמטפל תזדקקו לכל הכוחות והיכולות שלכם, וללא מעט מזל, על מנת לצאת ממנו כשידכם על העליונה. מה יש להגיד? שיהיה בהצלחה ותמשיכי לשתף אותנו. להתראות דוד

נגרה, נגרה. קודם כל, בהמשך למה שכתבת לשרית בעץ הזה - יש לך ראש עם הרבה שכל על הכתפיים. אני בטוחה שאת נבונה מספיק בשביל לדעת שאין לך כוחות כאלה, ולא את שמשפיעה על תגובה שנכתבת על ידי מישהי אחרת. אז גם את לא אשמה/אחראית וגם כל אחת אחרת אינה אשמה. כל אחת אחראית לשימוש שהיא עושה בדברים של השנייה, ואולי זה המקום שבו ניתן להשיג שליטה מסוימת. הזדהות יתר היא דבר לא תמיד הדבר הכי מומלץ ויכול להחליש את שני הצדדים. עכשיו, באותו הקשר של אומניפוטנטיות - אני גם לוקחת את זה לנושא הריחות. רק הצעה של רעיון. קודם כל, כפי שאני מכירה מעצמי, בזמני חרדות, בעיקר אלו הקשורות להתקרבות, חוש הריח מתעצם מאד. ממש יש ריכוז חזק סביב. רוב הזמן הוא מדייק, אך צריך מאד להיזהר מניסיונות לבדוק עד כמה הוא מדייק בשביל להגיע ל - 100%... לדעתי, בעיקר צריך להקשיב להם. לנסות להבין למה חשוב כל-כך לחלוב את המידע. הייתי מנסה לחשוב האם קיים צורך, כמעט הכרח, לדעת מה התרחש בחדר בהעדרך. מה התחולל מאחורי גבך, והאם קיים דחף חזק לבדוק ולאשש את המחשבות והחשדות באופן ברור. נסי לחשוב גם - אילו היית מקבלת תשובה שלא משתמעת לשתי פנים - שצדקת, האם היה נוצר הלינקג' הזה של "אח, הנה ידעתי!" כי זה יכול להחזיר אותך לאשליית הכל-יכולות והשגת השליטה האולטימטיבית. זה לא דלק טוב. קיבלת תשובה שלילית וזה בלבל אותך. הפער בין הדמיון למציאות. זה לא הופך אותך לשקרנית, ולא את המטפל לשקרן. נראה לי שווה לחשוב על הכיוון הזה. ועוד רעיון, רק רעיון בקשר להגדלת התדירות של הפגישות וההוזלה. כיוון נוסף יכול להיות שעכשיו את מרגישה שכל אחת מהפגישות שווה פחות. גם כי היא עולה פחות, וגם בגלל שאתם מתקרבים, אולי צץ החשש שהוא ירשה לעצמו קצת להשתחרר מולך. אולי לכן גם מתעוררת חרדה שאולי תהיי מוקשבת פחות והוא ייתן יותר מקום לחלקים שלו. לא בהכרח יש קול כזה, אך אולי, והוא מצטרף לקולות נוספים. כמובן שלדבר על כל הנושאים בפגישה זה פי מיליון יותר טוב מלשמוע אותי. אבל הצעתי כיוונים והשערות.

רוצה לשאול לגבי טיפול קוגניטיבי - ברור לי שזה אינדיבידואלי, אך מה טווח הזמן שאמור להימשך? האם אפשר לעשותו כטיפול עצמי, (למשל, באמצעות תירגול מהספר "בוחרים להרגיש טוב") וללא עזרת מטפל? במקרה של O.C.D - האם הט' הקוגניטיבי, אפשרי כטיפול בלעדי (בלי עזרת תרופות)? ובמידה והכרחי טיפול תרופתי -האם התרופות הן לכל החיים? האם O.C.D מהווה הפרעת אישיות? תודה

שלום לפרח הנובל טיפול קוגניטיבי התנהגותי (cbt, בקיצור) הוא על פי רוב טיפול ממוקד, שנמשך לא יותר מכמה פגישות. כפי שכתבת, מעבר לכך ישנם הבדלים אינדיבידואליים. ניתן לתרגל את השיטה על-פי ספר הדרכה עצמית, ולפנות לייעוץ במקרה הקושי. מבחינת התרופות, ניתן להיות מטופלים ב-cbt גם ללא טיפול תרופתי, אם כי זה תלוי בחומרת ההפרעה ולעיתים שיקול הדעת המקצועי הוא לטובת שילוב של דרכי הטיפול השונות. ולבסוף, o.c.d, אינו נחשב להפרעת אישיות, אם כי ניתן לדבר על קווי-אישיות כנוקשות, הקפדה על שגרה, והצמדות לטכסים מרגיעים, הבאים על פי רוב בצמוד להפרעה זו. בתקווה לפריחה בעתיד דוד

תודה על תשובתך ורק שאלה נוספת - אם יש היצמדות לטקסים מרגיעים,כמו תפילות לפני פעולות מפחידות - מתי זה נחשב בגדר הפרעה?? תודה מראש!

מה דעתך על היעילות של מכשיר ה-RESPERATE במצב של לחץ דם גבולי. האם הוא יכול לעזור למניעת עליית לחץ הדם לפחות? תודה

שלום רב לך, מכשיר ה resperate עוזר לאדם שלמד טכניקות נשימה מיוחדות ליישמן אך לצורך התמודדות עם יתר לחץ דם יש צורך בטכניקות נוספות הניתנות לבקרה עצמית באמצעות ביופידבק.... זה דומה למצב בו אדם רוצה להרזות, קונה משקל, למרות שהוא שוקל עצמו יום יום אינו יורד במשקל כלומר רצוי לפנות לדיאטנית קלינית לצורך הערכה וקבלת דיאטון מאוזנות. תודה על פנייתך בהצלחה ד"ר גליקסמן

שלום אדם צעיר הרוצה תמיד להתקדם בקריירה כלומר ללמוד מקצוע לעבוד תעסוקה אך תמיד נשאר בתוך מעגל סגור אולי כי הוא מטפל בהוריו ורגיל להיות בבית אך לא עצלן אלא רק אולי חבר בטחון עצמי מוטיבציה כיצד יעזור לעצמו עם מוטיבציה כדי להגשים את החלומות שלו להצליח בקריירה להתחתן ולצאת מתוך מעגל הסגור? תודה

שלום רב לך, רצון לעזור לאדם ובמיוחד להורים הוא מאד חשוב וחיובי, אך דוקא מאחר ומדובר בהורים כשרמת המעורבות הרגשית גדולה ופוגמת לעיתים באפקטיביות התפקודית רצוי, חשוה וכדאי לקבל עזרה והדרכה מגורם מיקצועי ואוביקטיבי. אני ממליץ על איש מקצוע העובד על פי הגישה הקוגניטיבית התנהגותית . %

שלום, הבת שלי בת 7 והיא משקרת המון גם כשאין צורך... לדוגמא אני יכולה לשאול אותה מה היא אכלה בצהרון או בבית הספר והיא מספרת סיפורים, הדבר הוא לא כל יום אך הוא קורה לעיתים קרובות. זה מתחיל באוכל וניגמר בשעורים. מה עושים?

שלום גלית את אינך מציינת, אך חשוב לדעת - האם השקרים הם משהו שהתחיל לא מזמן, או שמדובר במשהו מוכר? האם קרה משהו בתקופה האחרונה, שהיה בעל חשיבות מיוחדת ושאולי בתך הרגישה אותו? האם השקרים הם רק מולך, כלומר מהווים חלק מהקשר שלכן, דרך שלה לבטא משהו מולך, או שהם מופיעים בכל המסגרות? האם הם גורמים לאיזשהו קושי בחייה, או שמטרידים אותך בשל העיקרון של "לא לשקר"? ככלל, המחשבה על כיצד להבין את המתרחש תלויה בתשובות לשאלות אלה ואחרות. מעבר לכך, הייתי מציע לך אולי לדבר איתה על השקרים. היא כבר לא ילדה קטנה ואולי תוכלי לומר לה ששמת לב לכך, האם היא מודה בעניין, האם היא מוכנה להפסיק לא לומר את האמת (לא הייתי שואל אותה מדוע היא משקרת - רוב הסיכויים שלא תדע לענות על כך). מעבר לכך, במידה וזהו הדבר היחיד המטריד אותך ביחס אליה, אולי גם לא הייתי מקדיש לכך תשומת לב רבה. ילדים נוטים לבלבל בין מציאות ודימיון ולעיתים גם בודקים את יכולתם לשקר ולראות האם האחר מבחין בכך או לא. כך שאם מלבד זאת הכל נפלא, הרי שזהו אינו סימן מדאיג במיוחד. לעומת זאת, אם השאלות שהעלתי קודם מעלות מידע נוסף רלוונטי, או שאת מוטרדת בשל נושאים נוספים, הרי שאז הנושא אכן דורש בירור נוסף, יתכן על-ידי יועצת בית-הספר או איש מקצוע אחר. להתראות דוד

תודה רבה על תשובתך המהירה. אכן השקרים אצלה החלו גם בגן אבל זה היה נראה די תמים ולא בכוונה. לדוגמא כשהיא היתה בת 4 היא ספרה לי שילד אחד מהגן נשך אותה והרביץ לה. למחרת פגשתי את הגננת והגננת סיפרה לי שהיא נשכה ילד מהגן והרביצה לו ושהיא כעסה עליה. גם היו מקרים שהיא כנראה היתה מערבבת את הדמיון עם המציאות כפי שאמרת, זה היה קורה, אך היום כשהיא בת 7, וכשאני שואלת אותה דברים אני מרגישה שאו שהיא ממציאה דברים או שהיא משקרת, אפילו בנימה בקול שלה אני מרגישה. אני אנסה לדבר איתה על כך בעדינות רבה אך האם זה יעזור? האם יש דרך למנוע שקרים? האם העובדה שהיא ילדה שלא מספרת לנו הרבה ממה שקורה איתה בבית ספר ועם חברים קשורה לכך? תודה!

שלום, הבן שלי בן 16 החליט כי הוא לא רוצה ללמוד, הוא אינו מוכן לשמוע לעצות שלנו. והוא גם איים שהוא יקפוץ מקומה 6, אני מאוד חוששת ונסערת כי אין לי מושג איך לפנות אליו כדי שהוא יקשיב לי ומצד שני אני פוחדת שהוא יעשה איזשהו נזק, כשאני מנסה הוא כל הזמן אומר לנו שזה לא העניין שלנו ושלא נתערב ושאלו הם החיים שלו. מה עושים אני מאוד חוששת?

שלום גליה אני מבין את המוטרדות שלך. התיאור שלך מדאיג למדיי ובהחלט לא הייתי מציע לך להשלים עם המצב. אני חושב שזו כמעט חובה להבין עוד את העובר על בנך ולהעריך עד כמה הוא נמצא בסיכון , הן מבחינת האיומים שלו והן מבחינת התפתחותו הנורמטיבית (לימודים וכ"ו). אני מבין שאת אינך מצליחה להגיע אליו ולדבר איתו, אבל נראה לי שאת צריכה למצוא מישהו שכן יכול לעשות את זה. מישהו שיש לו איתו קשר קרוב, שהוא סומך עליו ושיכול לנהל איתו שיחה אמיתית על המתרחש. גם את מוצאת מישהו כזה וגם אם לא, הייתי מציע לך גם לפנות לייעוץ של איש מקצוע. הפגישה הראשונה אינה חייבת להיות בנוכחות בנך, אך לאחר מכן רוב הסיכויים שהוא יצטרך להיות חלק מהתהליך ומיודע לגביו. ברור לי שהוא עלול להתנגד לכך, אבל זהו המקום בו עליך להתעקש ולהציב גבולות. עבורו. כמו שהיית מתעקשת שיפנה לרופא במקרה של בעייה פיזית, כך זהו מקומך כאם להביא אותו לפגישה עם איש מקצוע בתחום הנפש. אולי אני מגזים, אני מקווה שכן, אבל על סמך התיאור שלך לא הייתי לוקח את הסיכון וכן הייתי עושה כל מה שניתן, הן על מנת למצוא דרך לכך שהוא ידבר עם מישהו קרוב והן להביא אותו לפגישת הערכה עם איש מקצוע. בהצלחה דוד

שלום את כותבת שבנך לא מקשיב לך ואני תוהה האם את מקשיבה לו. לא רק למה הוא לא רוצה אלא מה הוא כן רוצה ולמה, מה עומד מעבר הרצון/אי רצון שלו.לעניות דעתי תובנה משותפת ממקום כן יכולה אולי לסייע לו להיות ב'מקום אחר' בתוך או מחוץ לכותלי ביה"ס. בתי הספר לרוב מאויישים גם ע"י יועצים וגם ע"י פסיכולוג/ית שאמורים להיות מסוגלים להעניק תמיכה במצבים שכאילו. בהצלחה .

שלום לך, יש לי שתי שאלות שמטרידות אותי... אני בטיפול מספר חודשים, מודה ומתוודה שאני לא משתפת פעולה לגמרי וכי אני מתנגדת. כמו כן, אני אדם שמתיקשה לשתף אנשי טיפול בבעיות שלי ובדברים שמטרידים אותי. למען האמת אני מנסה להבין את עצמי... בפגישות האחרונות אני לא מצליחה להיישיר מבט אל המטפל, מה שמאוד מפתיע אותי, אני ממש מנסה להסתכל בעיניו וואינני מצליחה ואני לא כל כך מבינה מדוע. זה דבר שלא קרה לי לפני כן. גם המטפל העיר לי על כך, ואני ממש לא מבינה למה זה קורה לי. ושאלתי השניה היא: האם זה בעייתי כשאדם מגיב בחיוך או בצחוק על כל נושא שמועלה בפניו, גם כשהנושא מאוד כואב ובעייתי? התגובתיות שלי היא כזו. גם כשמטפל שואל אותי על נושאים מאוד כואבים אני מחייכת וצוחקת, מה זה אומר עליי? ומה המטפל מבין מכך? מודה לך מקרב לך על התשובות. מעריכה את ההשקעה והטירחה...

מזדהה עם דברייך... במיוחד אם זה שאת צוחקת/מחייכת כלפי דברים כואבים בשבילך... מעניין מה זה אומר באמת... אשמח להבין גם כן.

שלום לאלמונית ראשית, הייתי אומר את התשובה הכמעט קבועה שלי כאן. כדאי לך להעלות את השאלות האלה בטיפול ומול המטפל עצמו. כל תשובה שלי תהייה כללית ובוודאי שלא תקלע בדיוק למקום האישי והיחודי שלך מול שאלות אלה. לאחר שאמרתי את זה, אומר שקושי לשתף פעולה בטיפול ולהיחשף הוא אינו דבר נדיר ולא מעט אנשים מתקשים בכך. וזהו מובן למדי. כמה חודשים נשמעים לי כמו פרק זמן סביר לכך שתהיי מוטרדת מהקושי שלך, ואולי תבטחי מעט יותר במטפל, אך עדיין תתקשי להפתח עוד בטיפול. זהו נושא חשוב לעבוד עליו. ובאשר למבט בעיניים, הייתי חושב כי יכולות להיות לכך מספר סיבות. אולי כדאי לך לשאול את עצמך: למה את מתקשה להישיר מבט? מה את חוששת לראות? והאם זהו דבר הקשור לקשר עם המטפל, למורכבות של קשרים אנושיים ויחסים בין-אישיים, שבוודאי עולה בחדר? זו שאלה שטוב שאת מעלה וכאמור הייתי מציע לך להמשיך להרהר בה בחדר.. בקשר לתגובה של החיוך והצחוק, גם היא יכולה לנבוע ממניעים שונים, אבל הייתי מציע לך להרהר באפשרות שהיא למעשה מהווה עבורך תגובת הגנה. במקום לבכות, או להזדעזע או לחוש רגש קשה אחר, את מגיבה בצחוק ואינך נשארת עם הרגש האחר היכול להופיע בתגובה לדברים. קצת כמו הקושי להיחשף, הייתי מנחש כי מדובר בהגנה מפני כניסה עמוקה יותר פנימה ומגע עם רגשות ותכנים שאינם תמיד קלים לביטוי. אינני יודע האם המטפל שלך מבין זאת בצורה זאת, אבל שוב - זהו נושא חשוב, והגנה או לא, נשמע לי שכדאי לך להעמיק את הבנתך לגבי התגובות האלה ומדוע הן מופיעות גם במקום "הלא מתאים" לכאורה. להתראות דוד

שלום רב לך ד"ר גליקסמן, אני סובל זה זמן רב מהתקפי חרדה , קבלתי טיפול תרופתי באמצעות הפסיכיאטר אליו הלכתי, לצערי הרב למרות שהוא שינה לי תרופות התקפי החרדה ממשיכים להטריד אותי ולשבש את תפקודי היומיומי. מאחר והמליצו לי על טיפול קוגניטיבי התנהגותי ושמעתי כי אתה מטפל בשיטה זו ומשלב בטיפולך גם את שיטת הביופידבק שאלתי היא האם ניתן להתחיל טיפול קוגניטיבי התנהגותי בזמן שאני נוטל את התרופות? אודה לך על תשובתך בהקדם בברכה צחי

שלום רב לך צחי, אכן ניתן לשלב את הטיפול בשיטה הקוגניטיבית התנהגותית + ביופידבק במיוחד מאחר ולדבריך אין התרופות עוזרות לך. יש לזכור כי כל תרופה אינה מלמדת דבר. לעיתים היא יוצרת תלות . פסיכותרפיה קוגניטיבית התנהגותית + ביופידבק מקנה ידע, כלים ומיומנויות לצורך התמודדות טובה יותר עם החרדות. המטרה תהיה להוריד את התלות בתרופות כמובן בידיעתו ובשיתוף הפעולה של הרופא המטפל. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, 1. מה נותן תואר ראשון בפסיכולוגיה מבחינת אפשרויות עבודה, ידע טיפולי וכו'? 2. האם כדי לעשות תואר שני בקלינית חייבים תואר ראשון בפסיכולוגיה בלבד? האם תואר ראשון המשלב למשל סוציולוגיה וקרימינולוגיה בנוסף לא מאפשר זאת? תודה מראש.

שלום עדי תואר ראשון בפסיכולוגיה נותן דברים שונים לאנשים שונים. יש כאלה המפיקים ממנו יותר ויש כאלה שפחות. מבחינת אפשרויות עבודה בתחום הטיפולי הוא אינו מספיק, אך הוא מהווה תנאי הכרחי להמשך ומסייע להתקבל לעבודות הקשורות לתחום. הידע הניתן בו הוא ידע כללי במגוון תחומי הפסיכולוגיה, מנוירו-פסיכולוגיה, סטטיסטיקה, תורות אישיות, התפתחות ועוד. זהו ידע המספק הכרות ראשונית ומעניינת גם עם התחום הטיפולי, אך קשה לי לומר שזהו ידע המספיק על מנת להתחיל לטפל. למיטב ידיעתי אכן נחוץ תואר ראשון בפסיכולוגיה על מנת להמשיך לתואר שני, עם היוצא מהכלל של אוניברסיטת ב"ש, שם נלמד תואר ראשון המאחד בתוכו פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וסוציולוגיה וממנו ניתן להמשיך הלאה בתחום הפסיכולוגיה. במידה ואת לומדת פסיכלוגיה ומוסיפה לכך מקצועות שונים, לא נראה לי שיש סיבה לכך שהדבר יקשה על המשך הלימודים, אך הייתי מיעץ לך לבדוק זאת באופן ספציפי מול האוניברסיטאות והמכללות השונות. בהצלחה דוד

הי... שלום... חשבתי לשאול בהתחלה האם ואיך ניתן לטפל, לדוגמא, בחלקים היסטריוניים ושות'? האם ואיך ניתן לטפל באנשים בהם החלקים הללו באים לידי ביטוי משמעותי. איך ניתן במקרה כזה להעלות תכנים למודע? כפי שאני מכירה גם כשזה לאט לאט התנגדות זו התנגדות ומתעוררים רגשות תוקפניים רבים ועוצמתיים. האם באמת אפשר בסופו של דבר לגרום למישהי להתבונן על עצמה מבחוץ ולראות? עד כמה ניתן לחולל שינוי משמעותי? אבל חזרתי לעצמי ולעולם הקטן שלי. לי בטיפול עזרו קצת להתבונן עליי מבחוץ ולראות דברים לא הכי יפים, אפילו קצת מביישים... כנראה שחשבתי על השאלה משום שבי יש חלקים שמזדהים גם עם דמות כזאת, נמשכים אליה בצורה שלילית, מנסים נואשות ובאופן חסר סיכוי לתקן אותה, מנסים "להכריח" אותה לראות את המציאות ולהשתקף מול מראה ישרה ו"בריאה" יותר (וגם זה תלוי סביבה...), לוקחים אותה למקום הרסני מאד. אני נוטה ליפול ולמעוד בקביעות במקום הזה. מקווה שבמהלך הכתיבה נהייתי חכמה יותר (אולי לא...), והתחלתי לשאול את עצמי, מה אני עושה, איך אני מגיבה בפנים או מוותרת ולוקחת אחריות (כפי שנדרש מהצד הבריא יותר) מול דמות כזאת שתופסת מקום רחב מידי, שמעיפה אותי לכל הרוחות. איך אנהג מול דמות אטומה ותוקפנית שלא ניתן להעביר לה כל מסר שהוא מבחינתי. מה אני עושה מול רגשות שונים. קשה לי במיוחד עם הבדיות החלקיות, עם ראיית המציאות המעוותת ולא בת שכנוע (הלא מודעות, כמובן, ובוודאי שאין בהן כוונת זדון) אלו שלתוכן גדלתי. כואב לי כאשר הופכים עליי את הדברים ומטיחים בי כפושעת או הוזה. אני באמת יודעת איפה הבריאות והיכן החולי. היום, אומרים לי שאיני אשמה וגם אין לי קשר. אז כן, באופן רגיל הייתי לוקחת מאפיינים שכאלה, ומשתמשת בכך להרס עצמי. מנסה להיאבק על האמת, מנסה להיאבק על השפיות שלי. משקיעה את מירב ומיטב האנרגיות ללא תנובה, או אפילו עם פוטנציאל הרסני (כמו למשל לרשום את ההודעה הזאת? כמו למשל לרשום בפורום בכלל?) אבל איך אני נוהגת כשאני כבר יודעת? כאשר אני יודעת שאני בקלות לוקחת את זה מבחוץ והופכת לסם מוות ממכר? איך אני שומרת על עצמי, להישאר בתוך מערכת שזה נתון בה, מבלי שניתן לברוח? איך אני שומרת על מרחק בטוח? מגע (חיוני) ובטוח? שאלות ביני לבין עצמי. עוד אין לי תשובה. מקווה שאוכל למצוא חברויות קרובות עם אנשים חדשים שהתכונות הללו לא דומיננטיות כל-כך בהם. שהנוכחות לצידם הבריא תהא לי למרפא, תכביד משקל, ותיתן לי כוחות להתמודד מול הרכיבים הללו שכל כך קשה לי מולם. עזרה חשובה כאן... שונאת את החלקים הללו בי שמעת לעת נוטים להשתלט עליי ולתקוף. רוצה שהם יושמדו. ימותו. שאוכל להתחיל סוף סוף לחיות. מותר לי להביע משאלות, גם אם אינן בנות יישום, נכון?

שלום לתלושה את מעלה שאלות, משאלות והרהורים..נראה לי שמהמקום הראשוני, בו שאלת שאלה כמעט כללית, הגעת למקום של התבוננות פנימה והליכה עם זרם האסוציאציות שלך, עם המחשבות והרגשות ששאלה לכאורה "תמימה" כגון זו שאיתה פתחת, מובילה אליהן. וכאן נמצא לדעתי חלק מהתשובה. את שואלת כיצד ניתן לטפל בחלקים היסטוריוניים? בדיוק כך. דרך ההתבוננות פנימה, והגברת המודעות וההכרות עם ה"עצמי" ותגובותיו לסביבה. האם זה עוזר? האם זה מה שמביא את השינוי? הייתי אומר שכן, אבל אני רוצה לסייג כאן. נשמע לי שאת לא מחפשת בהכרח שינוי. את מחפשת החלפה. את רוצה לאתר את החלקים האלה, שגורמים לך לכל-כך הרבה סבל, ולהחליף אותם במשהו אחר. ופה אני כבר לא יודע אם מדובר על משהו אפשרי. האמת? אני לא יודע אם מדובר על משהו רצוי. החלק השני של טיפול, עליו לא פירטתי עד כה, הוא הקבלה העצמית. ושם נשמע לי שאת מתקשה. שמרוב כאב ועייפות את מרוכזת בחלקים האלה, שאם הם יושמדו, את תוכלי לחיות. אבל זו הפרדה חדה מאוד ואני לא משוכנע שהיא נכונה. החלקים האלה הם חלק ממך. ולכן, אולי במקום להלחם בהם, לבוז להם, שווה לך להבין אותם. מדוע הם מתעוררים? מה הופך את הדמות לכה אטומה? להרסנית ומסוכנת? נדמה לי שאם תצליחי לחוש לא רק שנאה אלא גם אמפתיה לחלקים האלה שבך, אולי לא תצליחי להשמיד אותם, אבל משהו אחר יכול להתרחש, משהו שאולי יכול להפתיע אותך לטובה.. להתראות דוד

ערב טוב דוד... הו כמה אני יודעת שמדובר בחלקים ממני, שישארו שם, ויודעת מאד שמדובר על קבלה שלהם. לגמרי. אותה קבלה כחלק משלם, קבלה שתמנע את תחושת המותקפות. באשר להחלפה אני לא בטוחה שכך חשבתי. מי זוכר מה היה בבוקר... הרבה מים עברו בירקון מאז. מה שכן, דיברתי בעיקר על משאלת חיסול קיצונית חד משמעית לא הגיונית בדיוק בעת של כעס. וזה... כן מתאים לדברים שכתבת... והקטע עם הבוז, אכן... אוי אוי... אאוצ'... אז ככה היה בבוקר. אבל הרבה השתנה מאז ועד עכשיו בזכות הפעלת כלים טיפוליים... אני גם יודעת שמידי פעם אפול לרגעים כאלה של עבר, כאילו לא עבדתי בטיפול. ודוד, תראה, גם כתבתי בסוף שהמשאלה אינה בת מימוש בדיוק בגלל מה שכתבת... כי ידעתי שאי אפשר לזרוק או להמית... זה בסדר, אני צוחקת על עצמי. אני באמת יודעת את זה. המון המון תודה חמה על ההקשבה.

סתם שאלה לדרור. למה לשמחתינו...ברור שאנו שמחים שדוד יהיה כאן - מדוע לציין זאת?? כנראה שאין שאלה לבוקר.. אז צריך להמציא... שיהיה יום נעים לכולנו- ויום בחירות שמח!

אני חושבת....ש... ד' למטה ירדה על דרור ועשתה בינו לבין דוד ומלי השוואות אז כדי להראות שהוא לא נפגע ויודע לפרגן אז אמר לשמחתנו דוד מגיע... וחוץ מזה דרור נשמה ו ד' הוציאה עליו עצבים בלי קשר

לדרור קצת נצבט הלב לקרוא את הודעתך,(ללא קשר כמובן לדוד) מרגישה את נוכחותך המלאה כאן בפורום בנסיון לגעת, בעומק דבריך,בכבוד לדוברים, ברגישות, בהאזנה בקשב רב. מקווה שהדברים יגיעו אליך תמר

דרור שלנו גם אני חולה עלייך אתה אמיתי ורגיש:-)

כולנו פה כאלה גבוליות לא צריכים להפוך אחד לרע כדי שהשני יהיה טוב..או משהו כזה:-) גם דוד וגם דרור מקסימים וגם מלי ויאללה כולם חברים:-)

שלום לכולם אני עוקב מהצד אחרי כל התגובות וקשה שלא להתרשם עד כמה ההודעה של דרור עוררה דברים שונים אצל כל אחד ואחת וגם הובילה להתפתחות של דינמיקה ושיח ביחס אליה. לא נכון בעיני להתערב יותר מידיי או להעיר על שרשור שכזה, שמתייחס בעיקרו לדרור ולהודעתו, כך שאסתפק לומר שההודעות האלה בהחלט חשובות בעיני. בנוסף, אולי כדאי גם, למי שעדיין מוטרד בעניין או רוצה לשאול או להעיר משהו נוסף, להמתין עד לתחילת השבוע הבא ולפנות ישירות לדרור. זה אומנם יקח עוד כמה ימים, אבל התגובות בהחלט תהיינה רלוונטיות גם אז. להתראות ולילה טוב דוד