פורום פסיכולוגיה קלינית

נורא כואב לי עכשיו. נורא נורא נורא עצובה. קשה כך בתוך השיגרה. רוצה לבכות אך לא יכולה. פוחדת לחשוב על המוות הוא ממש מעבר לפינה. זהו. סליחה שאין שאלה. תודה

שלום לך, במילים מועטות את מעבירה את הפחד שלך, את החשש שלך והכאב שלך. תהיתי תוך כדי שקראתי את דברייך האם את לבד עם הכאב הזה, האם יש לך את מי לשתף. האם את בטיפול או שקלת לפנות לטיפול. נראה לי שחשוב שלא תישארי לבד עם הכל, שתתני למישהו להיות איתך לנסות להבין מה עובר עלייך, אולי לשחרר מעט מהבכי, מעט מהכאב. דרור

בסך הכל רציתי לשתף. למה לחשוב שאם למישהו כואב ועצוב אז הוא לבד, צריך או לא נמצא בטיפול. אני לא לבד ונמצאת בטיפול - אז מה? אולי זו הייתה טעות להגיע הנה ולכתוב משהו כל כך בנאלי כמו עצוב וכואב, אולי. תודה

שלום לכם אני בטיפול אצל פסיכולוגית נהדרת ומצויינת שמאוד אוהבת. הבעיה שנוצרה בחודשים האחרונים היא שאני מרגישה שהעובדה שהיא צעירה ממני בלפחות עשור (אני בגיל חמישים ושלוש) מקשה עלי בלדבר על אמי זכרונה לברכה. איך אפשר להרגיש ילדה ולדבר על הילדה שהייתי מול מישהי שצעירה ממני? מה נכון לעשות? אין ספק שהיא נהדרת אך זה גורם לי לסגת בכל פעם מחדש. כל טוב לכם חנה צ.

חנה שלום, השאלה שאת מעלה היא שאלה לא פשוטה והיא נוגעת באופן ישיר לדרך בה את רואה את המטפלת שלך ומה את מרגישה מולה. את אומרת שאת מתקשה לדבר על הילדות שלך מול מישהי שצעירה ממך. אני לא יודע מה בדיוק יוצר את הקושי האם זוהי ההרגשה שהיא לא תבין אותך, כיצד היא תראה אותך או משהו אחר. בכל מקרה נראה לי שזהו משהו שחשוב לדבר עליו בתוך הטיפול כי הוא מצביע על קושי שקיים שם, קושי שבעזרת דיבור עליו ניתן להפיק לא מעט. לא הייתי ממליץ בהכרח לעזוב את הטיפול, בוודאי לא לפני שאת מנסה להבין מה קורה ביניכן ביחד איתה. דרור

חשוב לי לדעת!! אני די חדשה פה בפורום ודפדפתי אחורה כ-60 עמודים ואני רואה שם שהיתה פסיכולוגית בשם אורנה שענתה על שאלות. אני הייתי בעבר בטיפול אצל מישהי בשם אורנה ולכן אני סקרנית מאד מאד לדעת מה שם משפחתה של אותה אורנה, לבדוק אם היא זוהי הפסיכולוגית שהיתה לי. תודה.

ש. שלום, הייתי שמח להזמין אותך לשתף במחשבות שלך סביב הקשר בין המטפלת שלך למנהלת הפורום. בכל מקרה שמה הוא אורנה ראובן מגריל. דרור

דרור, אתה מה זה מצחיק.. אתה נוהג להזמין את כולם לשתף במחשבות, גם כשאין כוונה לעשות זאת. האם זהו נוסח מקובל אצל הפסיכולוגים, להפוך כל אמירה או שאלה תמימה, לתחקיר פסיכולוגי מעמיק באשר למניעי השאלה?

דרור.. זהו זה. הגעתי למסקנה. אתה אדם יקר. בשבוע שעבר, עברתי התלבטות והתבוננות פנימית עמוקה בעקבות מה שקרה פה בפורום. ממילותיה (וכאבה) של ד., לדיון שהתפתח לגביך, עם הודעת סיום המשמרת שלך.. כבר הרבה זמן שאני מנסה להבין מה אתה מעורר בי. אתה שונה. אתה לא כמו כל אחד. בעיני אולי אף חידה. מחד, אתה מקצועי, מיומן, סבלני מקשיב בוחן מזמין מעורר ומאפשר, ומאידך, הינך הרבה יותר מרוחק, סגנון יותר 'נוסחאי' אם אתה מבין את כוונתי. אתה מביא את עצמך, רגשית (ברמה המותרת, כן?), עד לגבול מאוד מסוים. כך לפחות בעיני. היום, אני מכבדת זאת (ועדין יש קושי..). איני מבינה מה מעורר בי כזאת אמפטיה כלפיך.. (זה קשה לי.. אתה רואה.. ) אולי הרצון להצליח בימים אלו, להיות אמפטית, - כלפי..?? אולי ההכרה העמוקה (ודי, הפתאומית) בעבודתה האכפתית, הדואגת והמסורה כל כך, של תופרת הנפש שלי.. שכנראה פתחה בפני את האפשרות שלא לבטל כל מי שלא מתבטא כלפי כפי שהייתי רוצה.. היא מזכירה לי לפעמים, אותך.. אולי משום שאני לומדת, עכשיו יותר מתמיד, שגבולות אכן יכולים לעזור לי.. ויש הרבה מעבר ש..קורה, שנאמר.. מעבר למה שמתבטא כלפי חוץ.. למדתי זאת ממנה.. ולעולם א"א לדעת.. לפעמים אנחנו שומרים על עצמנו, כדי לשמור על האחר.. הרבה שאלתי את עצמי האם מה שהכעיס אותי בך, פעמים לא מספר, הוא ה'אדישות = הפרדה = מקצועיות = הרחקה', הם רק לכאורה.. (?) אתם באמת מזכירים אחד את השני. נקודה חשובה למחשבה. בהחלט התקדמות עשיתי 'איתך', גם איתה, בתוכי.. עם מה שהוויתך מעלה בי. גם אותך וגם אותך. גם אותה וגם אותה. אתה מבין למה אני מתכוונת..? כי אין הכל או לא כלום דרור.. עכשיו לעינני טוב..?? תקופה מוזרה אצלי. גם פה בפורום.. אני מרגישה שאני מעבירה את עצמי בצורה מאוד מבולבלת (מה שנכון) ואולי אף מדכאת (הודעות שלא הועלו).. וזאת לא אני (או ש..כן??) מילים שמנסות לצאת, בכדי לשרוד את האנדרלמוסיה הפנימית.. או יותר נכון, ה over load הפנימי.. הריק, שאין לו מילים.. אך צריך לצאת איכשהו גם ב..מילים (מדוע אני מתנצלת. (אין צורך נילי.. אין צורך.. תנסי להאמין שגם פה יכולים להכיל אותך.. תני לעצמך את ההזדמנות שמגיעה לך.. )) ו..לא רק בניסיונות של מוות.. כן. דרור.. מ ו ו ת. ביום שבת בלילה, כמעט והגעתי לידי מעשה.. לא יכולתי עוד דרור.. פניתי נואשת לאחת העמותות המתעסקות בנושא, לא חשבתי שהם ירחיקו לכת. לא חשבתי שייקחו אותי ברצינות. אז מה עם עוד אדם ימות.. מי אני בשבילם.. עד, עד לכדי שליחת ניידת???? הכל היה מוזר. הם הגיעו אלי הביתה.. בררו לא יודעת איך איפה אני גרה.. ושלחו אותי לבית חולים, לטיפול פסיכיאטרי מיידי. דרור.. איני חולה במחלת נפש. אישות גבולית א י נ ה מחלת נפש. אך איפשהו עמוק, מרגישה פסיכוטית. איך מסבירים..?? האם באמת כולנו משוגעים..? הייתי מבוהלת, מופתעת שבאו, מבולבלת, נסערת.. בכלל.. מצב כזה.. בכיתי.. נבהלתי. בעיקר נבהלתי.. מעצמי.. ואני חושבת, שאני עדין מבוהלת.. הם לקחו לי את הכדורים ורצו לעשות חיפוש בחדר.. זה כל כך מביש דרור.. שמחה שהצלחתי להתבייש. זה אומר שהבנתי עד כמה אני.. - עד כמה אני מה..? (לא מצליחה להגדיר..) אתה מבין דרור..? זה היה סימן טוב. אחרי הכל, הרצון לנסיון התאבדות.. האיום.. (כפי ש'הם' קראו לו) הקריאה לעזרה.. הכל נראה עכשיו הזוי.. אך יותר אמיתי מאמיתי. היתה זו צעקת ------. א"א להסביר. זה גדול על מילים. 'היא', עדין מקננת בי. ((((((((((((((-----------------))))))))))))))))) היום, יוצרת בלבול.. האם זו אני..?? אני ל-א מסכנה. אני ל-א משוגעת. אך אולי פסיכוטית פנימית. יש דבר כזה..?? מה קרה לי אז, בלילה.. ולא. זה לא היה חלום. דרור.. אני שואלת את עצמי.. עד לאן הגעתי.. מה עשיתי לעצמי שאני היכן שאני נמצאת היום.. כמה כח צריך כדי להישאר ברע.. כמה כח צריך בכדי לצאת ממנו.. וכמה כח צריך, בכדי להבין שחבל להקדיש כל כך הרבה כח, - לשקיעה. את הכח שיש, אם בכלל, גבורה נפשית תהיה בי, באם אצליח להקדיש לטעמי זריחה.. ואני עייפה.. ויותר מזה.. מיואשת נפשית.. קל לדבר תיאוריות.. אך לקום.. לקום קשה. לרצות ..? ולהצליח לעזור לעצמך..?? יש על מה לדבר..?? משהו שואב אותי מטה.. נתון שכמעט שווה לכח המשיכה. הוא נעלם. הוא מתוחכם. הוא מפחידדדד דרור - - - אני מרגישה משוגעת. מרגישה נורמאלית משוגעת. אני מפחדת. אני מתביישת. מאוד. הגעתי עד למקום, בו הפחד נעלם. ופתאום, פתאום הוא חוזר ב'בום', מכיוון כלל לא צפוי. עדין לא הצלחתי להבין מהו.. עדין מיואשת מוות. גם ברגע זה. אך משהו זיעזע אותי באותו הלילה. האם תמיד צריך להגיע כל כך רחוק, בכדי להבין עד היכן הגענו..?? דרור.. ל-מ-ה..?? אני לא אוהבת את השאלה הזאת. היא מיועדת לכישלון. אתה יודע..?? מרגישה מוזר. מתלבטת אם בכלל לשלוח את ההודעה.. אולי תגיב בצורה שתקשה עלי עכשיו.. ואולי.. אולי אני מתביישת בדברי.. אולי .. אולי אני לא מבינה את עצמי!!! אפשר, דרור, כן לבקש ממך רוך..?? דרור.. דווקא ממך.. אפשר..?? זהו. כדאי שאני אשלח. נראה לי שיום אחד אהיה גאה באומץ שלי לתת לבלאגן להיות. אני מרגישה שכתבתי הרבה דברים ועל ידי הדברים שכתבתי, יצרתי חורים.. אולי כמו חיי היום.. כפי שמהמוות, יוצרת חיים... ומהחיים תמיד יוצרת מוות.. אומרים, שהאחד, צריך את השני, בכדי לשרוד. אז אני שורדת..??? מתי זה יגמר...??? ופתאום.. פתאום מרגישה מנותקת. גם מהשיתוף העיל. אני מפחדת להרגיש עכשיו.. ;-( ~נילי~

נילי שלום, קראתי את דברייך וחשבתי על הדרך בה הרגשת ביום שבת האחרון. כיצד מתוך הייאוש והכאב היה בך משהו חזק שהרגיש שאת צריכה מישהו שישמור עלייך כי הרגשת שאת לא מצליחה לשמור על עצמך. לא קל לאפשר למישהו להיות במקום הזה, זה דורש לא מעט ובמידה מסויימת שמחתי שאיפשרת לעצמך את זה. שמחתי לצד ההרגשה של הכאב והבלבול שהעברת בדברייך. אני מסכים איתך שדווקא מהמקום הזה, שמדברייך היה נשמע שעורר אותך להרגיש דברים נוספים בנוגע לרצון שלך למות, עורר בך רצון עז לשנות לא להגיע לשם שוב. את מרגישה את עצמך מאוד שברירית כרגע בכלל וסביב הרצון הזה בפרט, ולכן הייתי רוצה לחזק בך את הצד שינסה לבדוק כיצד את יכולה להרגיש אחרת, מבלי להרגיש שאת נעה מקיצוניות אחת חדה לאחרת. ממש כפי שתיארת את התהליך שעברת בניסיון להבין מה אני מעורר בך, ומה המטפלת מעוררת בך. דרור

אתה חמוד. מפחיד כמה שאתה צודק.. היה טיפול יותר טוב היום.... הצלחתי לקראת הסוף לדבר.. והיא עזרה לי כל כך.. החלטתי לקנות לעצמי מתנה, והתעטרתי בנזם מקסים.. בצבע טורקיז.. (מתאים לעיני הכחולות =0)) סופסוף, ולו לרגע, חשבתי ש'מגיע לי!!!' הנה אני שוב בקיצוניות אחרת.. ממוות ל..פה??? לאט לאט נילי.. לאט לאט.. דרור, תודה תודה תודה ליל מנוחה והלוואי איזון, ~נילי~

שלום רב לך ד"ר גליקסמן, רופא המשפחה המליץ לי ללמוד מדיטציה לצורך הורדת הלחץ בו אני נמצא. מאחר ואיני מכיר את שיטת הביופידבק שאלתי היא האם היא דומה למדיטציה? מצפה לתשובתך בברכה ניר

שלום רב לך ניר, הרעיון של רופא המשפחה שלך מבורך מאחר ובמיוחד בתקופה האחרונה חשוב שכל אדם יסגל לעצמו טכניקות מתאימות לצורך התמודדות עם לחצים ושיחרור מתחים. ההבדל בין מדיטציה וכל שיטות ההרפייה הקיימות לביופידבק הוא בעובדה כי באמצעות שיטת הביופידבק ניתן לקבל בזמן אמת מידע אמין, מדוייק ואוביקטיבי על רמת המתח הרגשי והפיזיולוגי . האדם לומד להבין ולחוות את הדיאלוג הקיים בין הגוף והנפש, להתערב ולשלוט בצורה רצונית באותן תגובות ופעילויות בלתי רצוניות בגוף לאזנן ולווסתן. בתקווה שאכן הארתי מעט את ההבדל . אשמח לענות על שאלות נוספות תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, אני כותבת כאן בגלל שאני כבר די נואשת. אני בת 24 נשואה ועם ילד בן שנה וחצי, אני לומדת ועובדת וכך גם בעלי. אנחנו נשואים רק שנתיים, ועדיין בעלי כבר הספיק לקשור קשר רומנטי עם בחורה שלומדת איתנו. חשדתי בזה והרגשתי את זה הרבה זמן, אבל הוא תמיד תירץ שזה זו ידידות נטו, עד שנמצאו "ראיות" לכך שזה באמת הרבה יותר ונאלצנו להתמודד באמת. הוא הבטיח לנתק איתה את הקשר ועל פניו כך גם קרה. באותה תקופה הלחץ והכאב מכל הנושא גרם לי לתופעות פיזיות שאני פשוט לא יודעת איך מתמודדים איתם. אני הקאתי שילשלתי, רעדתי כמו חולת פרקינסון, וכו'. באותם שבועיים איבדתי 6 קילו (והמשקל שלי הוא 51, אז זה די קריטי). ועכשיו למרות שכביכול רוב הזמן הכל די בסדר, אני עדיין לא יכולה לסומך עליו, אני עדיין מפחדת שהם שומרים על קשר, שעובדים עלי בעיניים. וכל פעם שעולה משהו שניתן לפרש לשני כיוונים, אני שוב נכנסת ברמה זו או אחרת ללחץ כזה עם כל תופעות הלוואי. איך יוצאים מזה??? איך אני יכולה לנתק את התגובה הפיזית מהנפשית?? בבקשה... נואשת

ימית שלום, ההתמודדות שנאלצת לעבור בתקופה האחרונה היא התמודדות לא קלה, קשה, והתגובות שאת מתארת נשמעות כמכאיבות במיוחד וככאלו שלא ניתן וחשוב שלא להתעלם מהן. כרגע את מתארת תחושה שבה את מתקשה לסמוך על בעלך, דרוכה מאוד לאתר כל סממן להיעדר נאמנות מצידו וכל דבר מעורר בך תגובות לחץ קיצוניות הפוגעות באיכות חייך ובבריאותך. עצתי היא שתנסי לפנות ביחד איתו לטיפול זוגי ודרכו לבחון כיצד ניתן לשקם את האמון שביניכם, את התקשורת שנפגעה. במקביל הייתי ממליץ לשקול גם לטיפול פרטני בו תנסי לבחון כיצד את מתמודדת עם האירוע הזה, לבחון האם הוא מעורר בך משהו שמוסיף על העוצמה של הכאב. בהצלחה, דרור

שלום לך, אני כאן, לא נשכחת, דרור

הי הי, עושה מאמץ מיוחד להיות כאן פחות לאחרונה, אבל היום לא יכולתי להתאפק והתחלתי לקרוא לאחור.. עד שהגעתי לשבוע אחורנית ונעצרתי. זה קצת מתאים ללפני שבוע, אבל לא הייתי פה וההודעה ששלחתי לשם וודאי תיבלע ולא תועלה- אז אני בולעת רוק ומשאירה כאן מקדימה מסר למכווצת שהיית בשבוע שעבר. למקרה שתעברי כאן שוב. לא אכתוב הרבה, יקירה, רק אומר ש"איש השיחות" הוא ביטוי רגיש ואישי ונפלא בעיני.. טוב בהרבה מ"הגברת שלי", שהיה בזמנו :-).. רק רציתי שתדעי שבכל פעם שאני במקרה משתמשת בצירוף הזה אני חושבת עלייך. לפחות אצלי בתודעה- "איש השיחות" זה שמו של המטפל *שלך*. וכשאחרים משתמשים בו זה לא אותו דבר. המילים שלך מקבלות את המשמעות שלהן ממי שאת. וכשאחרים משתמשים באותן מילים בדיוק, יש להן משמעות אחרת בשבילי. פשוט כי הם אחרים. לא אדבר על השימוש של שרית, אבל כשאת משתמשת בביטוי שטבעת, הוא מעלה בי דימוי של טבעת קטנה וחמימה שמקיפה את שניכם, אותך ואת איש השיחות. זה אומר לי מישהו קרוב שכל כך מלווה וכל כך שם איתך.. מן אמון וביחד ייחודי רק לכם והתקדמות משותפת בתפיפות מותאמות.. זה כל כך שלך. אותן מילים, אולי, אבל זה כל כך שלך. לפחות בשבילי, כשאת משתמשת בביטוי זה אחרת. לא יודעת להסביר איך ומה אבל זה פשוט אחרת, ואי אפשר באמת "לגנוב" את הצירוף הזה ממך.. ואת יודעת, גם אני גאה בך על ההודעה. על שתיהן :-) יש בהן אסרטיביות בריאה, עמידה על שלך (לטעמי ברגישות, אבל זה עניין סובייקטיבי כנראה), ולא כל כך התכווצות מתנצלת- פשוט נוכחות בריאה שלך כמו שאת. מאוד יפה לך הלוק החדש :-) בחמימות... (כמעט גנבתי גם אני ביטוי של אחת נחמדה ;-) לילך

אני מתקשה להתאפק מלהצטרף ללילך. קראתי את ההודעה שלך משבוע שעבר - שאגב נראתה לי במקומה - וממש היססתי כי התקשתי לראות אותך מתחת לאדרת החדשה. והיתה עוד הודעה שעוד יותר תעתעה בי. האמת? וזה בסוגריים: גם לי קשה לקרוא את הכינוי שהמצאת לו נכתב על ידי אחרים, זה חורק. סגור סוגריים אז תפסתי אומץ על יד לילך להפשיל רגע את שולי האדרת ולראות שזו את. הגננית

לילך וחברתה המצודדת, צורם,כל כך צורם לקרוא את האהבה החברית שלכן כביכול כאן.הפרגון והעידוד אחת לשניה מעורר השתאות:-( מתאפקת לא להוסיף מעבר. ציניות משווע ,שמעתן על המושג הזה? או שיש עוד מצטרפים/ות על חשבון כאבן של האחרים? מתביישת בשמכם, ומקווה שדרור יעלה את מה שכתבתי בפניכן.

חזרתי לכאן אחרי חודשיים שלא הייתי. ועוד בתקופה הזאת שאלתי את עצמי, האם זה שאני לא נכנסת זה אומר שטוב לי יותר? שאני פחות נזקקת. אינני בטוחה בתשובה. אני משערת שאתה לא זוכר... בעצתך חזרתי לטיפול שכשל בעבר, והנה רק חודשיים והוא כשל שוב. וזה לא הוא, המטפל, זו אני והפרעת האישיות שלי. אני מנסה לשכנע את עצמי לשנוא אותו. רוצה להפוך אותו למפלצת כדי שהפרידה תהיה יותר פשוטה עבורי, אבל יודעת עמוק בפנים שהוא לא כזה, ושזו אני. אני המפלצת שמאמללת את כולם. שלא מצליחה להרגיש כלום גם כשנותנים לה ונותנים לה. ממש כפוית טובה. והוא... איש טוב באמצע הדרך. אני חושבת שעשה כמיטב יכולתו... אבל רציתי שיכנס איתי לתוך הסערות והמערבולות, והכעיס אותי לראותו יושב שליו, מתבונן, כאילו שווה נפש לכל מה שיקרה לי, לכאן או לכאן. ורציתי בכל כוחי להתאמץ שהפעם זה יצליח ולכן רציתי ליזום תוכנית יחד איתו למניעת הזעם והעזיבה הידועים מראש שלי. הסברתי לו שאני יכולה לתת לו מראש בכתב תרגומון שאומר- כשגילי אומרת... היא בעצם מתכוונת... וברוח זאת, כשאני אומרת שאני שונאת אותו ורוצה לעזוב, אני מתכוונת שקשה לי ושאני רוצה שהוא יתקשר ויגיד שאכפת לו והוא מוכן להמשיך להתאמץ ולעזור לי גם כשקשה. אם היתי מצליחה לשמוע מילים כאלו אני מרגישה שזה היה מפוגג את כל הכעס, זה היה נותן מוטיבציה אדירה להתאמץ. תחושה של קצת פחות לבד. וכמובן, כאיש טיפול היודע את מקצועו, כשדיברנו על כך, הוא אמר שהוא צריך שאני אומר את המילים האלו, שאי אפשר שיבינו אותי בלי שאומר אני צריכה (למרות התרגומון שאני מציעה). ועכשיו כשהגיע רגע האמת, הוא נטש. את חוסר התגובה שלו לאס אמ אס שאני עוזבת אני לא מפרשת בכך שזה האני המאמין המקצועי שלו, אני מפרשת זאת בעמדה שלו מולי כל הזמן, שוות הנפש הזאת, הנותנת לי לשקוע למצולות ולא עושה דבר. למרות שעשייה כל כך קטנה מצידו, כמו מספר מילים, היתה יכולה לחולל שינוי עצום עבורי. ומהכעס הקטן שהוביל למשלוח האס אמ אס, היום, שבוע אחרי, אני כבר במקום שאין ממנו חזרה. מאותו רגע הרגשתי איך מתחילה להבנות סביבי חומת הגנה, של מרחק והשמרות מכל אדם, מכל סיכוי לפגיעה. והרגשתי איך החומה מתחזקת ומתקשה בכל יום שחולף. כאילו בימים הראשונים, ניסיון מגע מבחוץ עוד היה מצליח לעבור דרך החומה, ואפילו למוסס אותה כליל בין רגע. ואילו עכשיו, אני מרגישה שכבר כלום לא מגיע, אני לא שומעת כלום מעבר לחומה. אני שם בפנים במלכודת שטמנתי לעצמי, ושאני טומנת לעצמי מאז ומעולם, לא מצליחה להמנע מכך. אבל אני לא מצליחה גם לעזור לאף אחד אחר לעזור לי מלהגיע לשם. כואב נורא. המקום שאני מגיעה אליו לבקשת עזרה וגורם לי פעם אחרי פעם לכל כך הרבה נזק. כבר שבוע שאני בנתק מהעולם. וידעת שזה ימשך וימשך, ומכירה את הסיפור הזה בעל פה. לאט לאט אני אתרגל מחדש לקיומה של החומה, לאט לאט אני אתרגל ללמוד איך להסתיר אותה, כך שלא אצטרך להתרחק מכולם רק אדע מה היתה אומרת במקומי מישהי שהיה מגיע אליה משהו מן החוץ. ואני אתגעגע אליו, ואשנא אותו. אבל ליצור איתו קשר כבר לא אוכל. כי היתי קיימת כל עוד היתי קיימת עבורו. ועכשיו נעלמתי. אין לי יותר קיום. ואין יותר מה לעשות כדי לשנות זה

גילי שלום, הצטערתי לשמוע על המקום בו את מרגישה את עצמך כיום. חשבתי בעבר שנכון יהיה לך לחזור לטיפול ואני חושב גם כיום שנכון שלא תישארי לבד. אני שומע את הכמיהה שלך לדעת בכל עת שהצד השני, המטפל מוכן להיות שם בשבילך גם ברגעים בהם קשה לך מאוד להיות שם, בהם את כאילו נזקקת לכך שיוכיח לך שהוא לא בסדר כדי שתוכלי להתרחק בקלות יתרה. אבל בתוך תוכך לא לכך את זקוקה ואת יודעת זאת. את זקוקה לדעת שאכפת לו. אני יודע שקל לומר מלעשות אבל האם את יכולה להצליח לקחת כנקודת מוצא שאכפת לו, מבלי להעמיד זאת לבדיקה. ואם לא האם את יכולה להשהות את ההחלטה על סיום הטיפול עד לשלב בו תוכלי להרגיש זאת. בינתיים, אני שמח שאת מצליחה להיעזר לפחות בפורום הזה, כדי להקל ולו במעט על התחושה של הלבד שמקיפה אותך כרגע. דרור

אם היה לו אכפת,כמו שאתה רוצה שאקח כנקודת מוצא, כמו שהלוואי ויכולתי לקחת זאת כנקודת מוצא. ואז היתי יכולה להסתובב עם תחושה בטוחה בלי לבדוק כל הזמן. האם עכשיו בהעדר המעשים שלו הוא לא מוכיח את הדבר שכל כך יראתי מפניו. את חוסר היכולת להושיט יד כשברור לי שהוא יודע היטב באלו תהומות אני מצויה כעת. האם המעשים שלו לא מוכיחים שלא אכפת לו? והכאב הוא שככל הנראה, בתוך העולם שלו, אכפת לו, אבלל לא מספיק בשביל לחשוב קצת יותר, להעמיק קצת יותר. לעזור לי לא לוותר. השלווה הזו שאני מדברת עליה. שלו היה לי מקום בעולמו הפנימי הוא כנראה היה מבין את המצוקה וכנראה היה היה עושה דבר מה. אבל אני מרגישה שכולי עשויה פירורים פירורים. לא מאוחדת . גם לא מיוחדת מספיק בשביל שימצא לי מקום שבו אני קיימת. והוא בכלל לא מקדיש את הזמן לתהות לשלומי על מנת שיווכח בהפיכתי לבסיסה של עוגת גבינה (עם פירורים). (איזה כיף להם שם, יש להם משהו שמאחד ומייחד אותם- העוגה!). את אומר לי להשהות את סיום הטיפול עד לשלב שבו אוכל להרגיש שאכפת לו, ואני מגחכת כי כנראה שלב כזה אכן היה יכול להיות עבוי שלב של סיום טיפול מוצלח. אך שלב שאליו לא אגיע אף פעם. בכל זאת חייבים להיות מציאותיים, אחרי יותר מעשר שנים של טיפולים כושלים- זה לא הולך. אני חושבת על הסרט as good as it gets וחושבת שהלוואי והייתי מצליחה להשלים שאלו הם חיי ואז היתי קצת פחות סובלת. כי כעת אני לא מאמינה בשינוי, לא מאמינה ביכולת שלי לחיות במצב הנוכחי ונשארת רק עם ברירת המחדל של תכנון סופי.נורא ועוזר לי לשמוע אותך אז תודה. עוזר שאני לע תוהה, האם אולי טעיתי ויכול להיות מישהו שיצליח להשאר איתי. אבל כל כך הרבה פעמים ייחלתי לכך, וגם כשדברים נראו מבטיחים. כולם לא החזיקו מעמד איתי. אז למה אני צריכה להמשיך לסבול ולהחזיק מעמד עם עצמי?

ללכת לשירותים, להקיא, להתפשט, לכרוע ללדת אלה דברים כל כך אינטימיים. מדוע חלקנו בפורום בוחרים דווקא לעשות את זה בציבור מול כולם ובאמצע? מתעוררת בי מבוכה. זה מזכיר לי את אלה שמגרים את עצמם מינית ברחוב הראשי של השוק. אתה ממש לא רוצה להסתכל אבל אין לך אפשרות להתחמק ולא לראות, ואז אתה הופך להיות מציץ בעל כורחך. דרור, האם אתה חושב שחלקנו באופן מודע או לא מודע מנסים להפוך את המנהלים בכוח למציצנים כאלה? מנסים לעורר תחושת גועל ודחייה? האם חלקנו אקסהיביציוניסטים? האם הקוראים הם מן סוג של מציצנים? האם לפעמים אתה מרגיש אי נוחות מול חשיפה אישית מידי של כותבים במקום הציבורי הזה? האם זה טבעי שבכל אחד יש משהו מכל הדברים שציינתי? מתי זה נחשב סטייה? ואם אתה מגלה שיש בך סטייה איך לומדים לחיות עם זה בשלום?

נגרה... עם כל הכבוד גם את כותבת פה אז למה להציג אותנו ככה? ממש לא ברור מה עובר לך בראש..... ממה שאת כותבת זה כאילו הפורום הוא פורנוגרפיה... ממש דוחה מה שכתבת! די להחליף שמות מזהים אותך!!!!!!!!!!!!!!!!!

so שלום, את שואלת מגוון רב של שאלות, לא לכולם יש לי תשובה. אבל נראה לי שאת נוגעת בשאלה חשובה - מתי ובאילו תנאים העלאת מחשבות זכרונות ועוד יד בה בכדי להוות גורם טיפולי ומתי יש בה חוויה מכאיבה אולי הרסנית לאדם המעלה אותם ולסביבתו. אני חושב שאנשים כותבים כאן מסיבותיהם הם אם אני חש שיש משהו לא מותאם או משהו שעלול לפגוע בכותב או בסביבתו משמעותית אני מצביע על כך. אבל ככלל אני חושב שרובנו היינו רוצים להישאר פחות לבד עם הכאב שלנו. לא תמיד זה מתאפשר לנו והפורום מהווה מקום טוב לכך בשל האנונימיות שבו. דרור

שלום רב. בעקבות חשש רב מהגיוס לצבא הגנה לישראל ובעיות נוספות אישיות הנני חושש לשרת ומעוניין להשתחרר ולקבל המלצה לגבי שחרור. האם כל פסיכולוג יכול לטפל בזאת? האם ניתן לפנותלפסיכולוג דרך הקופת חולים? תודה רבה

שלום לך, כל פסיכולוג קליני יכול להעריך את מצבו הנפשי של האדם ובמקרים מסויימים להמליץ בפני וועדה צבאית. לעיתים יש צורך גם בחוות דעת פסיכאטרית, הכל בהתאם לנסיבות, דעת הפסיכולוג ולעיתים גם דרישות הצבא. וכן ניתן לפנות לפסיכולוג דרך קופת חולים. דרור

שלום ד"ר מלי מרקיביץ יש לי שאלות: איך את כפסיכולוגית מרגישה כשמטופלים שלך מספרים לך סיפורים כואבים וקשים? מה עובר לך בראש? איך הולכים עם זה הבייתה? את אומרת למטופל שקשה לך? את לוקחת את זה ללב או שיש אדישות? איך זה משפיע? תודה רבה לך

נירון שלום, מלי תהיה כאן ביום חמישי ותוכל להפנות את השאלה אליה גם כן. בינתיים אתייחס לשאלתך מנקודת מבטי. נשמע לי שבשאלותיך אתה שואל עד כמה למטפל אכפת, עד כמה הוא נשאר, מושפע מסיפורים כואבים ועד כמה לא. אולי שואל בעצם, האם כאשר אתה מספר בטיפול המטפל נמצא איתך בכאב, ואם כן האם זה נשאר גם לאחר הפגישה. באופן אישי, אני מקשיב לסיפור שהמטופל מספר לרגש שאני שומע ממנו כמו גם לרגש שעולה בי ולדינמיקה שנוצרת בחדר באותו רגע. הנקודה הזו של מה שקורה בתוך החדר, ברגע הדיבור על הכאב, ההקשבה לכל דבר שעולה בו ובי חשובה ביותר. תשובתם של מטפלים שונים יכולה להיות שונה, וכך גם תשובתה של מלי דרור

תודה רבה האם אתה כמטפל מושפע מסיפורים קשים ולוקח את זה מחוץ לטיפול? יש מקרים שפסיכולוגים בוכים לאחר שהמטופל הולך? יש מקרים שזה פשוט יותר מדי ללב? האם פסיכולוגים מרגישים את הכאב של המטופלים או גם שותפים סובייקטיבית לחוויה?איך עוברים מכאב אחד לאחר? שוב תודה

שלום רב. אשמח לדעת האם קיים חומר בנושא, הדת היהודית והתייחסותה למחלות נפש, או איכור כלשהו לתהליך החזרה בתשובה של חולים כאלה או אסירים. תודה

חווה שלום, אני בטוח שקיים חומר בנושא הדת והקשר שלה למחלות נפש אך לצערי אני לא מתמצא בתחום ומתקשה להמליץ לך. בכל הנוגע לחזרה בתשובה של אסירים את יכולה להיעזר גם המאמרים מתחום הקרימינולוגיה. דרור

למה להבליח את המיליה מחלת נפש ואסיר באותה נשימה? מה זה "חולים כאלה" אלוהים ישמרנו מאפלייה ומלשון הרע וממוקיעים למיניהם...סתםםם אין אלוהים!

זהו אני עוזבת הוא התקשר וניתקתי לו נמאס ממנו ומהאיסה של הטיפול הזה עכשיו שיחפש לטיפול אני לא חוזרת לעולם שיתחנן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

שלום לך, מדברייך עולה כעס רב על הטיפול ועליו כמטפל.את שואפת להתרחק ולנתק מגע בכל דרך, אפילו להעניש אותו. אבל רציתי להציע לך נקודת מחשבה נוספת, נקודת מחשבה הבודקת של מי הטיפול בעצם. האם הטיפול הוא של המטפל שצריך להתחנן שתחזרי, האם הוא שלך שלעיתים את אולי מרגישה מתחננת בפניו לתשומת לב ואולי הטיפול יכול להיות שיתוף של שניכם, בו אף צד לא צריך להרגיש מושפל. אני חושב שזו אפשרות סבירה בהחלט,, לא קל להרגיש אותה אבל בעיני לפחות שווה לנסות. דרור

שמתם לב ש.... מה קרה עם הודעת השבת שלום של מלי:-( התרגלתי....

רעות שלום, אני לא יודע מה עם הודעת השבת של מלי ומה קרה, אבל יש בזה שוב משהו שמחבר אותי למחשבה על הרגלים ומנהגים ושינוי בהם ומה שהוא מעורר. דרור

שלום דרור רק מבקשת להסב את תשומת לבך לתגובות להודעתך האחרונה מיום ב' שעבר.

ת. שלום, תודה שהסבת את תשומת ליבי. הייתי שמח לשמוע מה המחשבות שלך עקב כך, מה הביא אותך להפנות אותי לתגובות שעלו. אבל מן הסתם עלו גם בי מחשבות בעקבות התגובות. חשבתי כיצד ניתן להבין ממילה כוונות שונות, כיצד מילה אחת יכולה לעורר כל כך הרבה, ובעיקר חשבתי איך שינוי, כפי שבמקרה הזה היה שינוי מהנוסח הרגיל שלי, יכול לעורר כל כך הרבה מחשבות תגובות ואולי אפילו חרדות. דרור

הייתי אחת מהמגיבות. ואכן תגובתך השונה במקצת נקשרה לדברים פחות נעימים, לעניות דעתי, שנאמרו באותו יום. הגבתי כמו שהגבתי כדי להניח את מה שאני מרגישה מולך, להביא תחושה אחרת, לא חשובה יותר או פחות, פשוט אחרת. תמר

מנסה להיגמל מהכתיבה פה ומשאילת השאלות ואיכשהו זה לא מצליח ליותר מכמה ימים... בטח אתה לא זוכר אבל הרגעת אותי בשבוע שעבר בנוגע לחשש מo.c.d ותודה! הבעיה להתרגל לקשר , לפתח ציפיות ואז להידחות - לכן מראש מעדיפה להימנע מקשרים (ואפילו מלאמץ בעלי חיים כי מפחדת לאבד). הבעיה שכשנקשרת לא יודעת להיפרד וממש עוברת תהליך של אבל פנימי ממושך ומייסר וקושי להמשיך הלאה....(אותו צריכה להסתיר מפאת המבוכה שבגילי המתקדם אני כזאת ילדותית!!) אולי תאמר שזה חלק מהחיים, אבל המודעות לא מביאה אצלי לשינוי והכוויות רבות מדי זהו אז הפעם אין לי שאלה... סתם שיתוף

x שלום, כשקראתי את דברייך חשבתי כיצד גם כאן את מנסה להיגמל, להפסיק סוג של התקשרות מסיבה כלשהי, אולי מפחד להיפגע. וכיצד גם כאן הדבר מלווה בקושי רב. אני מבין את החשש מפגיעה, את החוויה שפרידה מכאיבה מאוד, מכאיבה מדי אולי, אבל חשבתי גם שקשרים מאוד חשובים לך. שכרגע ישנו מאבק פנימי בין הצד המפחד ליפגע לצד שמאוד רוצה בקשר כמה לו. זהו מאבק לא פשוט שאולי מה שיכול לעזור לך להתמודד עמו הוא ההבנה מדוע פרידה כל כך מכאיבה לך, כל כך מעוררת בך חרדה מפניה. דרור

תודה דרור קלעת בדבריך ( לא יודעת אם תקרא שלא במשמרת שלך) נכון! בשבילי פרידה = ניתוק קשר = מוות וכל הדיבורים על כך שאחרי פרידה , אין ניתוק מוחלט ונושאים בזכרון את האדם ממנו נפרדים לא מנחמת ואפילו להיפך, היה עדיף לו ניתן היה לשכוח!! בוקר טוב לדוד "ולכל המאזינים"....

שלום רב לך ד"ר גליקסמן בתקופה האחרונה אני סובל מכל מיני תופעות פיזיולוגיות בגופי , רופא המשפחה טוען כי הכל נובע מלחץ . הוא הציע כי אקבל טיפול בביופידבק חשוב לי לדעת מה דעתך? בתודה גברי

שלום רב לך גברי, מחקרים רבים בכל העולם קבעו כי מצבים של חשיפה נמשכת לגורמי לחץ שונים ( מצב כלכלי, בטחוני, חברתי, תעסוקתי ומשפחתי) לכן יתכן מאד שאותן תופעות פיזיולוגיות עליהן כתבת נובעות מאותה סיבה. ניתן כיום ללמוד תוך זמן קצר כיצד להתמודד עם אותם מצבי לחץ יומיומיים. אין כל הצדקה לסבל .... אשמח לקבל ולתת יותר פרטים במידת הצורך תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לך ד"ר גליקסמן, זו תקופה ארוכה בה אני סובל מקשיים בהרדמות.ולכן איני ישן מספיק וקשה לי לתפקד טוב במהלך היום. מאחר ואיני רוצה לקחת תרופות ברצוני לדעת עם שיטת הביופידבק יכולה לעזור לי ? אודה לתשובתך בכבוד רב צבי

שלום רב לך צבי, אני מבין היטב את קשייך ואת סיבותיך לגבי השימוש בתרופות . שיטת הביופידבק מאפשרת לך ללמוד תוך זמן קצר בצורה אקטיבית ומבוקרת טכניקות הרפייה בהן תוכל להשתמש במהלך היום ובמיוחד לפני שינה. השיטה הוכיחה עצמה המוצלחת וכמובן אין שימוש בתרופות. אשמח לענות על שאלות ולהתעדכן תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

כל מילה מיותרת עכשיו מותר להיות פה בשקט

נקודה יקרה. שומעת אותך מזמינה אותנו למקום של שקט. מקום שיש בו רגיעה, נינוחות שלווה. מקווה שהשקט הוא שקט "טוב" - כזה שמרגיע ומערסל, ומאפשר מנוחה למחשבות ולרגשות. כמה מתאים לסיים ככה שבוע מלא פעילות ורעש... שיהיה לך, ולכולנו, סופ"ש שקט ונעים, מלי.

למה מלי לא נפרדה בסוף המשמרת?:-( חוצמזה כיף שהגעת

למה כל פעם שמנסים שיהיה שיתוף ותמיכה בפורום אחד ומענה על שאלות בפורום אחר זה לא מצליח?

שלום סימן שאלה. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך, ותהיתי האם היא בגדר משאלה לפיצול של הפורום לחלק של מענה ולחלק של שיתוף, או אמירה על נסיון שנכשל בעבר (ואני אולי לא מעודכנת...). אני מזמינה אותך לפרט יותר, במשמרת של יום ראשון או בשבוע הבא למה התכוונת, מה מרגיש לך לא נוח, ועל מה את מציעה שנתבונן ונחשוב יחד. מהקצת שכן כתבת נראית לי שאלה חשובה ומעניינת. לילה טוב בינתיים, מלי.

האם מטפל יכול להתייחס ברצינות ולטפל באשה שמנה ומכוערת? (כמוני למשל) אני יודעת שיש אנשים שרואים את עצמם בצורה מעוותת אבל אני לא. זה באמת המצב. אני מפחדת להגעיל את המטפל שלי, אני מפחדת שהוא לא יוכל להתייחס ברצינות להר אדם, או לא יוכל למצוא מספיק אמפתיה לעזור ליצור מכוער... זה לא שאני מהאנשים המכוערים עם אישיות מקסימה, אני מהאנשים המכוערים עם אישיות מוזרה ולא מרנינה במיוחד. אם אני אגעיל את המטפל הוא יוכל לטפל בי? הוא ירצה לטפל בי? הוא עדין יוכל להתייחס אלי כמו בת אדם?

אומגה יקרה. אני שומעת אותך מלאה בשנאה העצמית ובהקאה העצמית, ומרגישה שלהגיד לך את המובן מאליו יהיה קצת לשתף פעולה עם הקול הזה שבך - עם החלק בתוכך שסולד מעצמו, שנגעל מעצמו, שמרגיש חסר חן וחסר ערך. אני מקווה שתוכלי לדבר על החששות שלך בטיפול. לא כדי שהמטפל שלך ירגיע אותך ויאמר שהוא דווקא פתוח לאנשים מכוערים או משהו בנוסח הזה (שרקעלול לחזק את התפיסה השלילית שבתוכך) אלא כדי שהוא יוכל להזמין אותך למסע משותף שבו תוכלו לגלות ביחד מה הכיעור משרת, מה הוא מקבע, מה את מספרת דרכו על עצמך ועל החוויה של "להיות את" ומה אולי אפשר לזהות ולגלות במקביל לחלקים הללו שבך. יש לי הרגשה שאם תתני לתהליך הזדמנות, תרגישי ותהיי יפה יותר, מכל הבחינות, בסופו. לילה טוב, מלי.

יש גם מטפלים דוחים פיזית:-)

תודה הצלחת לגרום לי לחייך

אם את עדיין קוראת כאן - אני יכולה לומר לך שאנשים שהגיעו לטיפול גם בהרגשה של מכוערים וגם עם תשדורת חזקה של כיעור כלפי הסביבה, משהו בהם השתנה ואז באמת הם נראו גם בעיני עצמם וגם כלפי חוץ יפים יותר. גם מבחינת התגובות של אנשים מבחוץ. פתאום מגלים ש יו את יפה (ולא היית כל-כך יפה גם בעיניהם קודם). מספיק המשהו הזה בזויות של העיניים. זה כמו ילדים שאת מסתכלת עליהם ואחרי שהם משחקים או מרוכזים במשהו מסוים מצבם הרגשי משתנה והם מתייפים עד מאד. מטפלים (ואל תשאלי אותי איך) מצליחים לעמוד מול כיעור נפשי כמעט בלתי אפשרי. המעטפת פחות עושה רושם. הם עוזרים לך להשתנות, לחשוף יותר את היופי שמתחבא בך ופחות לנפנף בכיעור ומאושרים איתך בשינוי. יש עכשיו סדרה חדשה. טוב, היא מתארת שינויים מהירים באופן מוגזם וגם בסגנון אמריקאי... (לדעתי זה ממש לא כל כך פשוט, ועבודה עצמית עמוקה אורכת זמן ומצריכה השקעה רבה), אבל אפשר למצוא בה איזה מסר מעניין. אז קצת אחרי הפרסומות: http://yes.walla.co.il/?w=1/7711/1359490

הנשים שם לא יפות בכלל הן יכולות לחשוב ולהאמין שהן יפות עד שיצאו לרחוב ויגלו שאנשים מעירים להן בלי סוף, הזדמנויות נמנעות מהן ואם בחור מעוניין בהן זה או כי הוא חושב שזה זיון קל או בגלל שהוא חושב שאשה שמנה תטפל בו או בגלל שהוא חושב שהוא לא יכול להשיג משהו טוב יותר והשאר יצהירו לפני שהם מביעים התענינות "אני דווקא אוהב שמנות" על משקל "השמלה הזאת כל כך יפה עליך כמעט כמו שהיא אמורה להראות על אשה נורמלית" למה גברים עושים את זה אגב? אני לא חשבתי ללחוש לבחור בדייט "אני דווקא אוהבת גברים עם אף גדול" או במיטה "אני דווקא אוהבת גברים עם איבר מין קטן" אשה שמנה ומכוערת לא זוכה להתייחסות שווה כמו לבן אדם רגיל השאלה היא אם מטפל יכול לא להיות כמו שהוא מתנהג לנשים ברחוב ובמקום להרגיש בחילה ולהביע אכפתיות ארווין יאלום כתב שהייתה לו בעיה עם שמנות אולי כולם כך גם מטפלים.

היי , החלטתי לעזוב את הטיפול , אפילו אני לא מאמינה שאני באמת אצליח לעשות את זה. זה הפעם בערך מיליון שאני מגיעה להחלטה הזאת , אף פעם לא באמת מצליחה לברוח .(פיזית מהטיפול , אבל שאני שם אני דווקא בורחת מצויין ) לפחות פעם בחודש אני משכנעת את עצמי שזהו , שהפעם באמת אני פשוט לא באה יותר , ותמיד בסוף אני שוב הולכת .אני מאוד קשורה אליה , ומחבבת אותה , אבל אני לא מצליחה לדבר איתה , יש לי מיליון דברים בראש שאני רוצה להגיד , אבל שאני מגיעה לשם אני לא מצליחה להגיד כלום , קשה לי עם זה שהיא מסתכלת עלי , קשה לי עם זה שהיא חייבת לשמוע אותי , קשה לי עם כל זה שזה מצד אחד אני תלוייה בה באופן הכי אמיתי שיש ומצד שני זה נראה לי כל כך לא אמיתי לבוא לדבר עם מישהו שאתה לא יודע עליו כלום .. במשך 50 דקות .אני שנתיים וחצי בטיפול וזה לא משתנה , אני לא חושבת שאי פעם אני אצליח לדבר , פשוט לא מסוגלת , לא מרגישה בנוח , לבוא ולהתחיל לדבר על עצמי .. אין לי ספק שאני צריכה עזרה נפשית , אבל אני לא יודעת איך משתמשים בה , וזה רק גורם לי להרגיש יותר רע . אז זהו הפעם אני באמת עוזבת..

שלום כוכבית בהודעה שלך אני מזהה את ההקלה על היכולת שלך לעשות משהו שבמשך זמן רב כ"כ היית ככל הנראה חסרת אונים מולו, ועם זאת מרגישה שיש בהחלטה הזאת לא מעט עצב - על משהו שלא התאפשר, שלא התממש. אני לא בטוחה לגבי הסיבה שכתבת כאן. אני תוהה האם את מרמזת בכך על קונפליקט יותר גדול לגבי העזיבה? האם בכתיבה שלך את בעצם מזמינה אותנו ואותך לחשיבה נוספת על ההחלטה? אני מקווה שאת מצליחה לנהל בתוכך ובטיפול דיון אמיתי בין שני הקולות - זה שרוצה לעזוב וזה שרוצה להשאר, ובעיקר מקווה שאת עושה צעד כזה בתוך הטיפול ולא כבריחה חד צדדית, ובכך משתמשת בחוויה הזו שעברת, ואת עדיין עוברת, בטיפול, ומבינה ממנה יותר על עצמך ועל הצרכים שלך בקשר. להתראות ובהצלחה, מלי.

מרגישה התרסקות. אתמול בטיפול ..אני יושבת ושותקת. הכל ככ כואב ולא מצליחה לומר כלום. בבפנים ככ שורף.. שאם מישהו היה נכנס לתוכי הוא היה מת מעוצמת החום שם. כואב לי .לפגוש את התחושות האלה שם בבפנים .. הניסיון עד היום לברוח מהם , העצים את הכל למימדיי ענק. עדין לא מוכנה לקבל בתוך תוכי את כל הרע שחוויתי. לא יכולה. העבודה הפנימית אומנם כאילו ומקדמת אותי . אבל היא בעצם גורמת לי בעיקר לחדול מעוורוני. כל השנים האלה , שלא הבטתי לכלום , היום ההתנגדות שבתוכי להכיר באמת ... ההסתכלות הזו בעצם לאמת בפנים..ככ מכאיבה . נראה שצרכי העמוקים ,החסרים , הרעבים שבי .. עומדים היום בניגוד מוחלט עם המסוגלות ההגיונית של הצד השני .. של זו היכולה להיות קיימת בטיפול .. יש בי חוסר אונים שממש מתפשט באויר ורק גובר .ואני לא יודעת להמשיג אותו למילים.לא יודעת מה אני רוצה בכלל , רוצה קרבה - מפחדת ממנה , והכל הולך אצלי בניגודים .. הצרכים כל כך עצומים כאילו ובלתי נגמרים. בכל רגע ורגע צריכה עוד ועוד וההתנגדויות מולם לא מאחרות לבוא .. זה כאילו יש בי צורך לנוע , להמשיך אבל גם צורך לשקוט, יש בי צורך לדחוף את עצמי קדימה אבל גם צורך להאט .. לשמור על מצב קיים .. צורך להיות בביחד מול צורך חזק של לבד, צורך להשמיע קול , לספר , לשתף .. וצורך להשקיט בדממה...את מה שנעשה.. רגע אחד מרגישה שיכולה לתפוס את כל העולם ..רגע שני מיואשת .. רוצה למות קרוסלה של רצונות ככ מבולבלים .. הרבה מתוכן בעיקר מפחידים. אני יודעת שאם אשאב אליהם .. אאבד שליטה .. אהייה מוטרפת.. יודעת שאני חייבת איזון .. אבל במקום זה מרגישה משותקת, אז זה מה שקורה שהקליפות מוסרות ?... מלי ?.. זה מה שקורה כשמסירים את כל המחסומים,ההגנות האפשריות? כי עכשיו .. כאילו רק הפצע פתוח אל כל עבר ..והוא ככ שורף.כל דבר שנוגע בו מזעזע את כולי לחלוטין . כותבת לך עכשיו .. כאילו בשביל להרגיש מחוברת , יודעת שאם אפסיק כרגע לכתוב חווית הכאב תועצם אצלי ברמות מטורפות .. מפחדת לשקוע עוד יותר אל הקרקעית .. אז מכריחה את עצמי לכתוב לך עכשיו , מרגישה איך קופצת מדבר לדבר , לא ככ מובנת , לעצמי .. בטח גם לך .. העיקר לכתוב .. מילה אחרי מילה , אות אחרי אות.. שורה אחרי שורה .. הנה רווח ועוד רווח .. יופי !!!! עוד מילה , נקודה , פסיק ....העיקר לכתוב .. אוףףףף...זה כואב ככ מלי .. ואין לי איך להסביר לך כמה .. בחיי .. אלוהים כמה שזה שורף שם בבפנים .. ואין מילים מדויקות לתאר את מה שעובר עליי .. כרגע ..זה כאילו לא משנה לי מה קורה סביבי , אני רק כותבת עוד ועוד ..ואני ככ עייפה , תשושה מעצמי, רוצה להפסיק , רוצה לנוח , לשקוע , להתפוגג, ליפול .. רוצה פשוט כבר לא להיות .. אז אמרתי שאם אני כותבת .. משמע אני קיימת?... טעיתי - כי הפסקתי לכתוב.ממש עכשיו.. סליחה.שרית

שרית יקרה. מול הבלבול ומערבולת הרגשות, שנדמה לי שנחווים כמעט באופן פיזי, נשמע לי שאת מנסה להאחז באיזה עוגן של קיום ו"יש" שירגיש לך מספיק ממשי ומוחשי, וימנע ממך לצלול ולטבוע. כתיבה וגם קריאה (ו...הי, אפילו קריאה של הודעה ממני) היא דרך אחת להמנע מההישאבות למקומות המבהילים והמסוכנים כ"כ. ועם זאת, אני רוצה לעזור לך לחשוב האם יש מקום או חוויה בטוחה אחרת, שיכולה לעזור לך עכשיו להרגיש על קרקע יותר בטוחה. האם יש משהו שאת יכולה לעשות, או לחשוב, שיגרום לך ליצור עוגן כזה, ולו לכמה שעות. ברמה הקונקרטית אני חושבת על סרט/בישול/קריאה, וברמה הנפשית אני חושבת על מחשבה מרגיעה ומסדרת, דיבור פנימי שאולי ינסה לחשוב על מה המטפלת הייתה אומרת ו... בטח יש לך עוד רעיונות. אני תוהה למה אני עונה לך (הפעם) כ"כ קונקרטי. אני מרגישה שאני מגיבה קצת כמו לקריאת SOS שמצריכה פעולה ולא התבוננות. אולי כי יש לי הרבה מה להגיד על המשמעות של מה שאת עוברת, והרבה לשאול לגבי הפרשנות והדרך שבה את חווה זאת, וזה עוד יצליח להיות כאן בהמשך. אולי כי אני מרגישה שאת ההתבוננות את כבר עושה "באוטומט" ואולי צריכה יותר חיזוק דווקא למקום של רגיעה והתרחקות ("ויסות"... נראה לי שזו המילה המתאימה...), ואולי כי כ"כ בא לי שלמרות (ואולי בזכות?) המחשבות המציפות יהיה לך סופ"ש נעים, של מילוי מצברים. מקווה שאת בטוב, ושהצלחתי למצוא דרך לליבך. שיהיה לך סופ"ש נפלא, מלי.

תאמת.. אחרי שפרקתי כאן מולך את הכאב , את ההתרסקות .. את האיבוד שליטה שהיה ממש קרוב להתממש .. הרגשתי שזהו .. שהגוף שלי מתפרק .. הרגשתי כאילו ואני מתאדה .. נגשתי למיטה .. להניח תראש .. ניסיתי לא לחשוב על שום דבר שיכול לפגוע בי יותר .. עצמתי עיניים .. ופשוט נרדמתי .. (לא זוכרת את עצמי בתקופה האחרונה .. מצליחה להרדם בשנייה) ישנתי כמה שעות טובות.. לא זוכרת כלום .. כך שכנראה פשוט ישנתי, אני חושבת על זה ..שכאילו ו"הקאתי" את הנשמה כאן בכתב מולך .. ואחכ היתה בי איזו הקלה , עצם הידיעה שאת קוראת אותי .. שאת שם.. שאני לא ממש לבד גם אם זה מרגיש .. עצם היכולת שלך להכיל את המילים הכואבות במקומי .. איפשר בתוכי איזה רגע של שקט ?! לא יודעת..אבל זה היווה עוד מקום לנשימה ..שחסרה. כן ..הצלחת למצוא דרך אל ליבי .. בתקופה הלא קטנה שאת מכירה אותי כאן ..זה קורה לא מעט (מודה ).. הצלחתי להרגיש את הנוכחות המיטיבה שלך .. מרחוק כן .. אפילו דרך המסך..נפלאות התקשורת האינטרנטית ?! :-) תודה מלי יקרה , תודה היא מילה קטנה אבל עם משמעות ענקית .. תודה שאת כאן איתי, מלווה ברגישות ובהבנה... את מיוחדת :-) שולחת לך חיבוק מהלב, שיהיה סופש רגוע ושקט .. שרית

מלי....מטפל אמר ש:"קשה במיוחד בטיפול של הסובלים מהפרעת אישיות גבולית שלא אחת "מוציאים אותך מהכלים", כלומר גורמים לך המטפל להפסיק לחשוב על... אלא להגיב ל.... " זה נכון? למה אומרים דברים כאלה? גם את חושבת ככה?

הי מלי האם מוגזם מצידי לבקש מהמטפל לדעת מה הוא מרגיש ו/או חושב אלי/עלי? ביקשתי, אבל לא ממש קיבלתי תשובה. זה מאוד מתסכל , וגם את זה אמרתי. למה הוא לא יכול להגיד לי? במקום שאייסר את עצמי בניחושים אם החיוך שלו אומר אהבה או ליגלוג מתוסכלת

שלום למטופלת. שיתוף לגבי רגשות ודעות בטיפול הוא עניין של השקפה תיאורטית ושל עמדה מקצועית. חלק מהמטפלים עושים זאת הרבה כחלק מאמונתם לגבי ההשפעה הטיפולית של החשיפה, בעוד אחרים מאמינים שגילויים מסוג אלה מקלקלים ומזיקים לטיפול. אינני יודעת, על הרצף הזה, היכן ממוקם המטפל שלך, אבל אני חושבת שהשאלות הללו, בכל מקרה, הן הזדמנות חשובה לדיאלוג משמעותי ביניכם לגבי הצרכים שלך בטיפול וממנו, הדברים שהוא, אולי, לא יכול (או לא רוצה) לספק, התסכול שמתלווה לכך, וכו'. אני חושבת שאולי תגלי בסופו של דבר שהשאלות שלך יכולות לשמש פתח להתבוננות עמוקה וחשובה על עצמך. אני מציעה לך לחזור אליו עם התהיות לגבי הסירוב שלו לשתף פעולה באופן שביקשת, ועם התחושות, החששות והתסכול שלך. בהצלחה, מלי.

מלי שלום, אני קוראת כאן בפורום על מטופלים היודעים או חשים במקצועיות הטיפול שניתן להם, ואני תוהה כיצד יכולים מטופלים חסרי הכשרה במקצועות הטיפוליים לסמוך על המטפל שלהם שהוא אכן עושה את עבודתו היטב? האם רק על סמך תחושות בטן? ומעבר לשאלה התיאורטית - אני מטופלת כבר שבע שנים אצל מטפלת, ומעולם לא ידעתי אם ניתן לסמוך עליה כעל מטפלת "מקצועית". זו הסיבה שרק בשלוש השנים האחרונות נוצר בינינו סוף-סוף קשר טוב ונעים, והפסקתי לבחון אותה ו"להציק" לה כפי שעשיתי בארבע השנים הראשונות. עדיין, היא לא הפכה למקצועית יותר בעיני, אלא פשוט "על כל פשעים תכסה אהבה..." אבל כשבחודשיים האחרונים נסדק כ''כ האמון שלי בה בגלל התעלמות שלה שנבעה, לדבריה, מטעות בשיקול הדעת שלה, פתאום ניבעים חורים גם בהתנהלות המקצועית(?) שלה. תגובות אימפולסיביות ו"נפגעות", שהייתי אולי מבינה ומקבלת אילו לא היו מגיעות מ"מטפלת מקצועית". פליטת פה אומללה שלה בתחילת הפגישה שחסמה אותי לחלוטין במהלכה ועוד תקריות "קטנות" מהסוג הזה. לכן שאלת המקצועיות שבה ומטרידה כרגע שוב. נכון שפסיכולוג הוא בסך הכל בן אדם, וטעויות הן נחלת הכל, השאלה באיזו תדירות "מותר" למטפל מקצועי לטעות? ועוד שאלות: א. מה הופך מטפל למטפל מקצועי, מעבר להכשרתו הפורמאלית ולשנות הניסיון שלו? ב. האם מטפל שהוא גם מדריך נחשב בהכרח למטפל מקצועי? ג. כיצד יכולים מטופלים חסרי ידע והכשרה לדעת אם המטפל שלהם אכן מקצועי? אשמח לקבל מענה על כל השאלות.

שלום לעוד מטופלת. כהרגלי, אענה לך בשתי הרמות - הקונקרטית וזו שמזמינה אותך להתבוננות פנימית. לגבי נושא המקצועיות - הרי שזו מילה מאוד מעורפלת, ונתונה לאופן שבו את בוחרת להגדיר אותה. האם מקצועית משמעותה השכלה, נסיון, או התנהגות מסוימת? אני חושבת שכשאנשים מדברים על מקצועיות בטיפול, הם מתייחסים לחוויה של מישהו שניתן לסמוך עליו ולתת בו אמון, שמעביר את ההרגשה של דמות עמידה, עקבית, ברורה, כזו שמשרה תחושה של בטחון. אני מתארת לי שיש מומחים גדולים, אפילו מדריכים, שיכולים להתנהג באופן לא מקצועי, ולהפך (ממש כמו בתחומים אחרים - רפואה למשל). ולגבייך - אני תוהה מדוע דווקא שאלת המקצועיות מעסיקה אותך כרגע. נשמע לי שנפגעת מהמטפלת שלך, ושבתקופה האחרונה את מרגישה שהיא מאכזבת אותך בתדירות גבוהה. אני חושבת שאולי אתן נמצאות בנקודה חדשה בטיפול, שבה מתרחשים - בפועל ובעולמך הנפשי, דברים משמעותיים. נדמה לי שחשוב לפתוח את זה בטיפול ולהבין יותר לעומק מה את חווה ומרגישה, ומה קורה בקשר שלכן. יש לי הרגשה ששיחה כזו יכולה להיות משמעותית לא רק לגבי הקשר הטיפולי, אלא לגבי קשרים בחייך בכלל. אני חושבת שלנסות לקטלג את המטפלת תחת הכותרת של "לא מקצועית" יהיה, מבחינתך, לפספס הזדמנות חשובה בטיפול. להתראות ובהצלחה, מלי.

תודה, אהבתי את התשובה על שתי רמותיה - הקונקרטית וה"מזמינה" שבת שלום!

היי מלי, יש לי בעיה קשה... הוא ברגרסיה. כנראה שהימים האחרונים היו לו מטלטלים מידי, יותר מידי שינויים שהוא לא מצליח להתמודד איתם. הוא חזר להתנהגויות שהיו לו כשהוא היה קטן, וזה מדאיג אותי. הוא לא זז ממני מטר, ונלחץ כשאני צריכה ללכת ממנו. מדובר, אגב, על נמש. החתול שלי... :-))))))) הוא חזר לנשוך לי את כפות הרגליים. הוא לא עשה את זה מאז שהוא היה גור... זו הפעם הראשונה שלשותף היחיד שלי יש 4 רגליים ופרווה. אני גרה לבד פעם ראשונה, וזה מרגש וגם קצת מוזר. נורא שקט לי כאן. הערב היה לי גילוי משפחתי מטלטל. קפצתי לבן דוד שלי, ויצא לי קצת לדבר עם דוד שלי. מבין כל הדודים שלי אני הכי פחות קרובה אליו. אבל הערב... כמה דברים שלא ידעתי על המשפחה שלי למדתי הערב. וכמה שזה הסביר לי דברים בקשר להורים שלי, בקשר לעצמי... קבענו שאני אגיע שבוע הבא, והוא יספר לי הכל, כל מה שהוא יודע. אני לא מאמינה שלא שאלתי עד עכשיו... יאללה, לישון. יש לי טיפול מחר בבוקר (כמה חיכיתי השבוע...) ומלי, מה שלומך את? לילה טוב, נועם

נועם יקרה. בטח כבר אחרי הטיפול... לא שאלת כלום, אבל רציתי לכתוב לך שעולה איזו תחושה נעימה ממה שכתבת. קשה לי להגדיר בדיוק, אבל איזו שגרת חיים מוכרת ומערסלת כזאת... נשמע שנוח לך, שמוכר לך, שמשהו כרגע בזרימה. אז להתראות בינתיים וסופ"ש נעים, מלי.

לא יפה, מלי... שאלתי מה שלומך... אני יודעת שאתם נוטים לגלגל שאלות בחזרה אלינו, אבל אני מבטיחה שלא היה לי מניע נסתר. רק התעניינות כנה. :-) אכן דברים זורמים יותר. הייתה לי היום פגישה נהדרת... כמה צחקנו. אני כל כך אוהבת לצחוק איתה (ולהצחיק אותה), ובין כל החיוכים האלה גם היו תובנות משמעותיות ושיחה מעמיקה. דרך מושלמת לפתוח את הסופ"ש, תסכימי איתי... אז שתהיה שבת שלום, שולחת חיוך נועם

בעקבות התאבדות של מכר קרוב לפני כחודש וחצי, הגעתי למצב בו אני מפחדת שגם לי זה יקרה... אני מפחדת מקרבה לחלונות, מפחדת שאני אאבד את הפחד שיש לי מגובה ויש לי רצון שמגיע מהרגליים לתחושה של קפיצה (מעין פיק ברכיים כמו שיש בהתקפי חרדה) אני נמצאת אצל פסיכותרפיסטית שטענה כי אינני בדכאון. האם זה טבעי? האם זה מסוכן?

שלום לילוש. נשמע לי שאת מפחדת מהדחפים שייתפרצו, מכך שלא תצליח לשמור ולרסן את עצמך. אולי דרך זה את מספרת על מחשבות או עיסוק במוות, ואולי זו דרך לדבר את הטראומה וההלם שבוודאי חווית בעקבות ההתאבדות של מכרך. אני חושבת שחשוב שתעלי את הנושא בטיפול, ויחד עם המטפלת תנסו לחשוב מה מבטאים הפחדים הללו, ואיך ניתן להרגיעם. בהצלחה, מלי.

תודה רבה מלי. אז זה לא מסוכן נכון? זה הגיוני שזה יווצר כתוצאה מהטראומה של לפני כחודש וחצי?...

אז זה בסדר? אני חוששת שמא זה מסוכן או לא טבעי...

מלי אני לא יכולה להתאפק אני כל כך נסערת עכשיו חזרתי מפגישה ואיכשהו, אולי אשתף בימים הקרובים, קרה משהו שגרם לי להבין כמה היא דואגת לי וכמה היא עושה בשבילי הרבה מעבר לשעות הטיפוליות. אני כל כך מבוהלת. אני רוצה לברוח. לא נעים לי. אני כל כך קשה, כל כך מורכבת. כל זאת אחרי שנתיים של מטופלת ב'יאה' אם בכלל אפשר.. מלי.. מה לעשות.. לא רוצה לראות אותה שוב.. לפחות לא לתקופה האחרונה.. כל כך מתביישת.. איך עכשיו, אני מעיזה להיות קשה.. אבל מה לעשות.. אני באמת לא פשוטה כמו שב\כל כך הייתי רוצה להיות.. אני מורכבת.. אני חותכת.. כל כך הרבה.. אני לא בטוחה שאני רוצה עזרה.. ועכשיו, אני רוצה לעזות לעצמי כי לא נעים לי ממנה.. כי אני רואה את המסירוץ האין סופית שלה מולי, ואני כולי בושה וכלימה.. היא יכוהל לדאוג לי ככה.. להצטרך לנשום עמוק בגללי.. ואני לא יכולה לעשות זאת בשביל עצמי??? אני מבוהלת. אולי היא לא יכולה עוד. והיא בשלה.. היא לא נוטשת אותי. אבל היא אמרה לי ישירות, שהיא לא יכולה לטפל בי 24/7. והיא צודקת. למה לנו המטופלים/אנשים יש כאלו פנטזיות מוזרות ובלתי ניתנות למימוש..?? מי אנחנו... מלי.. איך אני 'אוכלת' אותה.. היא גדולה עלי.. בהרבה מידות.. אני מבוהלת.. ~נילי~

נילי יקרה. כמה מטלטלת יכולה להיות המחשבה שמישהו דואג לנו, חושב אלינו, מחזיק אותנו בראשו ובנפשו. אני שומעת איך עבורך החוויה הזו ממלאת ומבהילה בו זמנית. ממלאת, שכן אולי סופסוף את מרגישה מה שכ"כ היית בקשת לעצמך לאורך שנים - מבוגר איכפתי, אחראי, שם בשבילך. אני מזמינה אותך לחשוב - לבד ובוודאי בטיפול, מדוע זה גם כ"כ מבהיל. האם את כבר חווה את ה"נטישה" והפגיעה שאת צופה שתגיע? האם זה מחייב אותך להיות אחראית יותר על עצמך כדי לא לפגוע במי שאוהב אותך? האם זה גורם לך להרגיש שלאורך זמן רב טעית בשיפוטך לגבי התחושות שלה אלייך? אני חושבת שאלה שאלות שוודאי טומנות בחובן משמעויות גדולות, ושהתבוננות ותובנה יכולות לעזור לך גם לעכל ולעבד את המידע החדש, וגם להבין מידע ישן. ומשהו נוסף - נשמע לי שהכל עוד טרי וחדש, ובוודאי זה גם מוסיף לסערה ולטלטלה. נראה לי שאת צריכה לתת לדברים לשקוע מעט, לראות מה קורה לך כשאת חוזרת לנשום... אולי תגלי שאת יכולה להכיל ולהחזיק את המידע באופן יותר מותאם, נינוח ומקבל מאשר כעת, ושאת מצליחה לדבר עם המתנה שקיבלת, ולא רק לברוח או להבהל ממנה. לילה טוב, מלי.

היי מלי, מקווה שאת בטוב. אין ממש קוהרנטיות כרגע, ובכל זאת ממש צריכה לנקז מן העומס. הייתי בפגישה היום, חייכתי, דברתי, הייתה פגישה לכאורה נעימה, אך רק לכאורה. בתוכי שצף קצף של הר געש, לא ידעתי על מה לדבר כדי להרגיש שקטה יותר בתוכי, לא ידעתי איך לשחרר את הבכי הנצור. הייתי בראיון עבודה דווקא שרציתי, במחלקה להפרעות אכילה. המראיין בטלפון גרם לי להבין שהוא יראיין אותי, אך בראיון חיכו לי מספר פסיכולוגים, לא הייתי מוכנה לזה, אני בדרך כללי מוכנה למצבים, מנסה שלא יפתיעו אותי. מאחר שלא הייתה היתכנות - במהלך כל הראיון התנתקתי לגמרי, שמעתי את עצמי מדברת המון שטויות, פשוט לא הייתי שם ואם זה גלוי וניכר "לפשוט שבאדם" תחשבי מה ארבעה פסיכולוגים ראו. לבסוף יודעתי שלא התקבלתי. כמובן שהחלתי לרדת על עצמי, על כך שאני לא מסוגלת לעבור ראיון כשאני מחוברת לרצפה והיה לי די עצוב אם לא מאוד, לדעת שאני לא מצליחה לשלוט בניתוקים האלה. מנותקת בטיפול מנותקת מעצמי ולא מצליחה לנהל חיים כשאני גרה בתוך עצמי. יש לי שבוע קשה, למרות שקרובה לאיש השעה שלי, עדיין משום מה לא מצליחה לעמוד על מה קורה לי שם בעולם הפנימי. חייה את העולם מתוך מסך ערפל שלא מאפשר לי להרגיש את החיים עד תום. מנסה ואף מצליחה לעבוד לנהל שיגרה ואפילו הטיפול מצליח לתפוס צורה של נורמאליות וסטינג מתקתק. עדיין, הבלבול, הרצון לחיים מחד והפיתוי להרפות מאידך, העצב הייאוש והכאב בצד אחד ובצידו השני הכמיהה להרגיש שלמה, ליצור דמות עגולה, שלמה שאוכל לדעת מי אני היכן אני מתחילה ואיפה נגמרת. עדיין לא מצליחה לדבר על האונס שחוויתי לפני שנה וחצי, עדיין לא מצליחה לגעת בכאבי ילדותי, עדיין מנסה לשלוט על מה שיוצא מפי, פוחדת לשחרר את הכאב שמא לא יהיה שם מישהו שיחזיק את הרסיסים שיישארו ממה שקראו לה פעם אני. הימים קשים מלי, הלילות זדוניים, ולמרות הכל מאיזו שהיא סיבה לא ברורה – עדיין, מסרבת לוותר, מנסה ליצור לעצמי גוף, נפש וחיים שאוכל להתהלך בתוכם בשקט- אני מתעייפת. negra

שלום נגרה. המכתב שלך, למרות שהוא מעביר רגעים וחוויות כואבות ועצובות, נשמע לי באיזשהו אופן, שקט ומאורגן יותר מהדרך בה את כותבת בד"כ. אני מרגישה שאולי את עכשיו מצליחה דווקא להיות מחוברת - למקום פחות כועס וזועם (שמופנה החוצה) ויותר עצוב ומתאבל (ומופנה פנימה). יכול להיות שזה קשור רק לכתיבה, אבל יש לי הרגשה שלא. אני מניחה שתצטרכי עוד להתמודד לא מעט עם החוויות של הניתוק שאת מכירה כ"כ טוב, אבל בא לי להגיד לך להיות קצת יותר סלחנית וקצת פחות ביקורתית כלפי עצמך. לנסות למדוד את ההשגים בצעדים קטנים - להעריך את היכולת החדשה להתמקם בטיפול, את הנכונות להתראיין (סיטואציה לא פשוטה בכלל, בוודאי לא בפורום של מטפלים) ובטח עוד דברים שאת יכולה לחשוב עליהם. אני חושבת שהחיים הם לא "טוב" או "רע", אלא נעים על רצף, ושאולי את מצליחה לעשות, בהיסוס, בזהירות, בכאב, צעדים קטנים לעבר שינוי או לפחות לעבר חיים. אני נורא מקווה שהצלחתי להתחבר לחוויה שאת עוברת. שואלת את עצמי האם אני סתם "אופטימית" לגבייך, אולי כי אני זוכרת את הפעמים שכעסת על התגובות שלי אלייך. בכל אופן, אני בוחרת להשאר בצד המאמין והלא מיואש בכלל. לילה טוב ושקט, מלי.

תודה מלי. מצטערת על הפעמיים שכעסתי על התגובות שלך אך זה רק כי הרגשתי נוח לא לזייף למולך ואולי עדיין יכולתי להתנסח אחרת. לומדת. צודקת הכעס התחלף בעצב גדול. מה עדיף - לא יודעת. תודה שאת פה negra

נגרה אהובה.... קראתי את ההתכתבות שלך עם מלי.. ו... נצבט לי הלב את יכולה להתקשר לסיוע לנפגעות תקיפה מינית 1202 שם תוכלי לדבר בטלפון או בפגישה על הכאב ועל הפגיעה בלי פחד או בושה זה לא בא במקום הטיפול זה יכול לבוא בנוסף זה מאוד יכול לעזור לך כי שם תומכים בך.. הלוואי ותמצאי אומץ ותתקשרי לפחות תנסי... קוראת אותך פה ועוטפת אותך את לא לבד אוהבת מיכל

שלום מלי, מאוד נפגעתי מהפסיכולוגית השבוע במהלך הפגישה. זה היה לקראת סופה. המשפט שלה ממשיך להתנגן לי בראש בלי הפסקה.. ברגע שהיא סיימה לדבר התחלתי לבכות. היא אמרה שלא התכוונה לפגוע. אבל מדוע לא אמרה "סליחה". האם המילה הזו לא נמצאת בלקסיקון של הפסיכולוגים? או שמא רק אצלה? (את יכולה להשיב לזה?) לקח לי המון זמן לתת בה אמון ולהתקרב אליה. בנוסף היא כביוכול הפילה עלי את האשמה, למרות שזה היה פקשוש שלה..כיוון מה שהיא אמרה לא היה במקום. היא לעגה לאיזו בעיה שיש לי. איך אני אדע אם לא צוחקת על עוד בעיות שיש לי?? פתאום נדמה לי שהיא התנהגה בעצם באותנטיות לגמרי וזה מה שיצא.. אני לא מבינה איפה המקצועיות והאמפטיה שלה?? נעלמו להן... אולי כבר הטיפול מיצה את עצמו והיא כבר רוצה שאעוף...(אחרי שנתיים) אני לא רוצה לראות ולדבר איתה יותר..

אלמונית יקרה. את נשמעת פגועה ומאוכזבת, ונדמה לי שכרגע הראייה שלך על המטפלת מוחקת את כל הרגעים הטובים, האמפתיים, הרגישים שהיו לה. אני מדגישה את זה לא כדי להגיד שהיא לא פיספסה, אלא כדי להגיד שלצד הפספוס הפעם היו רגעים אחרים ורבים, ושיהיה חבל אם הם עכשיו יחשבו בעיניך כ"לא אותנטיים". אני חושבת שמה שקרה ביניכן יכול להפוך להזדמנות חשובה עבורך בהתנסות בריב, כעס או אכזבה על מישהו בלי למחוק את המשמעות שלו ושל הקשר איתו. אני חושבת שכדאי שתחזרי לטיפול עם השאלות (החשובות) ששאלת כאן, ותבדקי אותם מול המטפלת שלך. אני מניחה שלצד חילוקי הדעות, האכזבה והפגיעה תוכלי גם להרגיש ולהזכר בחלקים המיטיבים שבה, וגם להבין יחד איתה את ההתנהגות שלה מולך, את הפגיעה שלך, ואת המשמעויות שיוחסו לכך. לילה טוב, מלי.

מ-ל-י...את שומעעעעת אותיייייי??? בקושי? זה בגלל שאני בזום אאוט עצבני שוב...יושבת בתחתית הבור הזה האפל וממתינה בשקט עד שהקילקול בפוקוס יסתדר. ובינתיים...יש לך במלאי קרן אור קטנה וחמימה בשבילי? את עושה משלוחים לבורות חשוכים? (אני משלמת בשוטף+30 :-)) #

סולמית (בטווח המינורי היום) יקרה. אני כאן, מקשיבה לצעקה מתוך הבור, ולמשאלה שיהיה שם מישהו שיקשיב, ילווה, יושיט יד. אני מזמינה אותך לשתף יותר במה שעובר עלייך, ובינתיים שולחת (בחינם לגמרי) מחשבות מחזקות ואנרגיות חיוביות. מקווה שבמעמקי הבור החשוך והשחור הקול שלי והנוכחות שלי מורגשים, ושאולי, בעזרתם, תוכלי גם את להשמיע לעצמך מנגינות אחרות, פחות מינוריות... לילה טוב, תחזיקי מעמד, מלי.

מלי יקרה, קיבלתי בשקיקה ובשמחה את משלוח הגחליליות ממעמקי ליבך וכמו בשיר (של אסתר שמיר) בניתי מהן סולם של כוכבים... . ובאמת מרגישה היום יותר טוב וממהרת להספיק כמה שיותר, לנצל את הרגעים האלה ש"אני זאת אני" - צלולה וחדה, חיה. משתדלת להנות מהם לפני שאשאב חזרה למימד האחר, לבור הצללים הזה העגמומי בו אני רק מנסה לשרוד את המתקפות והכאב. זאת רכבת הרים משתוללת, אני מחזיקה חזק אבל באופן בלתי נמנע נחבטת ונחבלת במעברים החדים והמטלטלים הללו בין *מצבי הצבירה* השונים של הנפש שלי. כל כך הייתי רוצה קצת הפסקה מה-ride הזה, לרדת כבר מהקרונית, ולהתחיל לחיות ולחוות בצורה קצת יותר רציפה, צפויה, שפויה... סבלנות אמרת? שולחת לך בחזרה מארז מהודר הכולל תודה ענקית, הערכה כנה ופרפר נשיקה אחד קטן כזה, שעף ומתיישב בחום על הלחי או קצה האף. שבת שלווה :) #

תגידו, אני קוראת פה המון מזדהה כלכך עם מה שכותבם פה על תלות, חרדה בטיפול וכו וכו. וכל אחד פה כותב כמה הטיפול מרגיש לו תקוע וכמה הכמיהה למטפל ולקשר איתו חזקה, ואני תוהה לעצמי האם לסיפור הזה יש סוף??? האם באמת אנשים שהיו תלותיים נורא ובעוצמות עוצמתיות במיוחד, האם באמת הצליחו להשתחרר? להגיע לאיזון? להגיע למטפל ולדבר עמו בצורה חופשית ובטוחה, והקשר בריא, טוב ועומד בהתאמה מול צרכי האני לצרכי המציאות?? היש חיה כזו??! ואני שואלת את המטפלים פה אם הם אכן מכירים זאת במציאות ולא בתיאוריות טיפוליות, ואם זה לא קרה אחרי שנות טיפול רבות אלא בפרק זמן אנושי וסביר.

שלום ש. לשמחתי, התשובה לכך חיובית. אני חושבת שהרבה רגשות קשים ומבלבלים בטיפול נחווים באופן ועוצמה אחרת לאורך זמן וכחלק מהתקדמות התהליך המשותף למטפל ולמטופל. אני מניחה שלפעמים גם צצים נושאים אחרים-חדשים, אבל אני מרגישה שככל שהקשר משמעותי יותר, ורמות המודעות ויכולת העיבוד והדיאלוג בקשר הטיפולי חזקים יותר, כך הרגשות כלפי המטפל והטיפול, וכלפי חוויות אחרות ונוספות, נחווים כהזדמנות להתבוננות, למידה ושינוי, ולא רק כמכשולים וכתסכול בלתי נסבל. שוב - סבלנות, סבלנות, סבלנות... וכמובן - סקרנית לגבי החוויות של משתתפים נוספים. לילה טוב, מלי.

מלי, אם הבנתי אותך נכון, את טוענת שלאורך זמן התלות נחווית בצורה חיובית יותר ולא רק כ"מכשול וכתסכול בלתי נסבל", אבל נדמה לי שהשאלה במקור הייתה "האם באמת אנשים שהיו תלותיים נורא ובעוצמות עוצמתיות במיוחד, האם באמת הצליחו להשתחרר?" כלומר, האם לתחושת התלות יש סוף, סופי ומוחלט, ולאו דווקא סוף של אותה גברת בשינוי אדרת (קרי, שינוי מינוח). ז.

מלי, בשביל לספק את הסקרנות... אני מסכימה איתך (מלי), לפחות בנוגע לסיפור האישי שלי. גם אצלי בטיפול הכל נחווה עוצמתי וממוטט (או מרומם) ותמיד בקיצוניות של רגש. היו תקופות שהכמיהות למטפלת היו קשות מנשוא. אבל בורכתי. בורכתי במטפלת מיומנת ורגישה, סבלנית ועוטפת. ולאט לאט למדתי לשים את הקשר איתה במקומות פחות סוערים, לקבל את המוגבלויות (שיכולות לרסק, אין ספק...) ולעשות מהקשר הזה משהו שטוב לי. אני אוטוטו 3 שנים בטיפול. היום אני יכולה להגיד (בגאווה לא מבוטלת!) שאני "משתמשת" בטיפול בצורה הרבה יותר טובה. הרבה יותר קל לי לדבר על תכנים שמציקים לי, ואני הרבה פחות עסוקה במה המטפלת חושבת עלי או תחשוב. אני מניחה שחלק מזה קשור בוודאי לעובדה שהיא עברה לא מעט מבחנים, וגם כשהיא טעתה, היא הייתה כנה ואמיתית, התנצלה ולקחה אחריות. היא הראשונה שלימדה אותי שאפשר גם לכעוס, לזעום, ואז לתקן. ביחד. אני גם לא תוהה יותר לגבי מידת האהבה שלה אלי. אני יודעת שהיא אוהבת אותי, בדרכה שלה. עשיתי דרך ארוכה...

לפני שאתחיל הייתי רוצה קודם שלא תישפטו אותי אני מודה עשיתי מעשה נוראי שלא יעשה ואני משלמת על כך יצאתי עם בחור מקסים 5 שנים עכשיו אנחנו לצורך העיניין פרודים ומכעס ומצוקה פשוט גנבתי ממנו כסף אמנם הוא המעמד כלכלי גבוה ונתן והעניק לי כול כך הרבה ובכול זאת גנבתי ממנו כסף אני אפילו לא מאמינה על עצמי כאילו הרגשתי שזה מותר לי ומצד שני כועסת ולא יודעת מאיפה נבע הדחף הזה עיזרו לי לדעת מה קרה לי בברכה עדי

שלום עדי. כמו שכתבת, נדמה לי שמאחורי הגנבה שלך מסתתרים כעס ומצוקה גדולה. אני מניחה שהיית צריכה לבטא סערת רגשות או מערבולת של תחושות, וזו הייתה דרך זמינה ומפתה עבורך. ייתכן גם שניסית, אולי אפילו באופן לא מודע, לייצר תגובה כלשהי כלפייך מצידו של בן הזוג, או לגרום לו להרגיש כפי שאת ודאי חשה - מבולבלת, כואסת, כואבת. עם זאת, נדמה לי שהמעשה שעשית אינו עומד בסטנדרטים מוסריים המוכרים לך, ושהייסורים שלך כעת הם ה"מחיר" על כך, הדרך בה את מענישה את עצמך (בהעדר ענישה חיצונית). נדמה לי שחשוב שתשתמשי במקרה הזה כדי לבדוק לעומק מה קורה לך כשאת כועסת או מתוסכלת, ובאיזו דרך את מווסתת את הרגשות הללו. דרך הגניבה הזאת יש איתות חזק לכך שאת חווה קושי ומצוקה סביב הרגשות הללו וביטויים, ואולי סביב עוד נושאים, ונראה לי שכדאי לך להפוך את המעשה הזה למעשה שאת לומדת, מסיקה ומבינה דרכו על עצמך. אני גם חושבת ששווה להשקיע מחשבה בשאלה האם יש לך דרך לתקן את מה שעשית כעת, כשאת מודעת לחומרת המעשה ולהשלכות הנפשיות שלך עלייך. אני חושבת שוודאי תוכלי למצוא דרך שתחווה כתיקון לתחושת הקלקול שלך (להחזיר את הכסף, לתרום, להתנצל וכו'). בהצלחה, מלי.

אין לי מילים לתאר כמה הסבת לי אושר ונחת אני מודה לך על התמיכה והעצות המועילות והמעולות כול כך אם כן אני כן תרמתי כי להחזיר ולהתנצל אני פשוט לא אעמוד בזה המון המון המון תודה אני מעריכה את זה מעומק ליבי בברכה עדי

שלום רב! יש לי ילדה בת 4. ילדה מקסימה, מפותחת וכשרונית. בשבועיים אחרונות בערך הילדה נורא השתנתה. נהייתה חצופה ואגרסיבית.לא ממושמעת, לא מקשיבה לאף אחד, עושה מה שבא לה, משתוללת. ניסינו הכל: אנחנו תדברים איתה ומסבירים לה, אך היא אפילו לא מוכנה להקשיב. ניסיתי להעניש אותה אך גם זה לא מצליח, מכיוון שהיא מתחילה לבכות ולצרוח, נופלת במכוון על הרצפה עד שמתנתקת לגמרי מהסובבים אותה. ואז היא לא שומעת כלום, רק צורחת. לא משנה מה עומרים לה, התשובה שלה היא: "לא רוצה. לא בא לי. אל תגידי לי מה לעשות". היום הגננת בגן התלוננה עליה. סיפרה שבגן היא מתנהגת באותה צורה. הדיבור שלה לא מכובד, חצוך ואפילו מעליב. זה מאוד מדאיג אותי מכיוון שאף פעם בשלוש השנים שהיא נמצאת בגן, אף פעם לא שמעתי תלונות עליה אלא רק מחמאות. חשוב לציין שלא חל שום שינויי בחיי היום יומיים שלנו ושל הילדה. לא עברנו מקום מגורים, לא החלפנו לה גן, לא נולד ילד נוסף, ממשיכים במשרה רגילה במקום עבודה, למה חל שונוי כזה דרסתי בהתנהגות של הילדה? ואיך אנו , ההורים, צריכים להגיב? אני מרגישה חסרת אונים, עייפה וחלשה. מפחדת שהיא לא תחזור להיות כמו פעם. תעזרו לי

שלום לילך. אני מציעה לך לפנות לפורום השכן, שמתמקד בטיפול בילדים. נדמה לי ששם תמצאי מענה הולם יותר לשאלתך. לילה טוב ובהצלחה, מלי

אופיר, אני רוצה לשאול אותך שאלה. ציינת שאת עושה כל שביכולתך כדי לעזור לעצמך. כל - ז"א: טיפול, תרופות וחברים. כדברייך. אני בטיפול עוד מעט כבר שלוש שנים. לפני תקופה של כמה חודשים חשבתי שאוטוטו אני מסיימת את הטיפול בהצלחה לאחר ה'עליה הגדולה' (ולפני הירידה המהירה שכנראה מתבקשת אחריה..) ופתאום, הופיעו להם כל מיני דברים שמפחידים אותי פחד מוות. עכשיו היא טוענת שיש דיכאון. אולי אני בהכחשה. אבל היא המליצה לפנות לפסיכיאטר. אני בסרטים מהנושא. מעולם לא הסכמתי להסתכל לכיוון של תרופות. יש בי אמונה טיפשית שתרופות פסיכיאטריות מתייגות אותי כ'משוגעת' למרות שאני מבינה שזהו עסק חברתי מוטעה ואמונה נכזבת, אני לא מסכימה לא להיאחז בה (זו כבר נקודה אחרת..) ואז, אז נתקלתי בדברייך וכל כך רציתי להצליח ל'דבר' כמוך.. בלי בושה. פשוט להיות כי זהו צורך.. את עוזרת לעצמך, ואפילו לא מפסיקה לנסות.. כל הכבוד. אני לא מעיזה לעזור לעצמי. אני כל כך מבוהלת שמגיעה למצב שגם לא רוצה. שאלתי היא, כיצד את מצליחה להתמודד עם לקיחת תרופות להקלה על כאב נפשי. האם את מתייחסת לעובדה זאת כאל 'סוד'. האם האנשים הקרובים לך יודעים על זה..? אם כן, האם הם מתייחסים אליך אחרת..? או מקבלים אותך איך שאת..? היום, נתקלתי בכתבה (המצורפת כקישור) המבקשת לנפץ את כל המיתוסים שאנשים חברו יחד, בנושא דיכאון ותרופות, לכבוד יום המודעות הבינלאומי לדיכאון (13.11.2008) http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3621190,00.html הכתבה הייתה במקום. זה הרגיע משהו בי אך מיד הבנתי שזוהי כתבה. זה שכותבים על זה לא בהכרח פותר את בעיית המיתוסים. זה לוקח יותר זמן מזה (אני מודעת לעובדה שיש יותר מודעות היום אך אין אצלי מספיק מודעות רגשית או משהו רגשי אחר - חסר) אשמח מאוד לשמוע ממך. דעי.. אופיר יקרה(!), שאני קוראת אותך, נהנת והרבה מזדהה. כבר התכתבנו בעבר, אך היום, עקב הבושה והמצב הכולל בו אני נמצאת (דיכאון קטן עלי), אבחר להיות נעדרת שם. היי בטוב.. ועכשיו, אם אפשר.. לך מלי.. האם תוכלי להתייחס לדברי משום היכרותך בנושא זה, כמטפלת..? בתודה מראש.. נעדרת שם.

שלום לנעדרת שם. אני שמחה שאת שוקלת את האופציה התרופתית, ושאת מצליחה לחשוב עליה בבהירות, ולמנסה לגרש מסיחים כמו "מה יחשבו" או "מה יגידו". בעיני, עבור אדם סובל, כל עזרה היא כדאית, וכל כלי שמתווסף לארגז הכלים הוא עוד חיזוק נגד הסבל וחוסר האונים. מחקרים מראים ששילוב של שיחות וטיפול תרופתי הוא השילוב היעיל ביותר, ואני בהחלט נשענת על הנתון הזה. חשוב בעיני להזכיר גם שתרופות הם לא "נישואים קתוליים" - ברגע שתתחזקי ותחשבי שהתרופות עשו את עבודתן, אפשר יהיה (כמובן, תוך ייעוץ וליווי רפואי) לוותר עליהן. ולגבי שאלת השיתוף - זה עניין מאוד אישי. אני מניחה שיש אנשים שאולי תרגישי נוח לשתף, אפילו תרצי לשתף, ויש כאלה שלא. אין פה כלל נכון ואחיד. נדמה לי שזה קצת כמו לגבי טיפול - יש כאלה שאין להם בעיה לספר, ויש כאלה שחשוב להם שלא יידעו. נראה לי שכאן, כמו ברוב התחומים, חשוב שתעשי מה שמרגיש לך הכי נוח ומתאים. בהצלחה, מלי.

תתתנהתהי מלי אני רוצה להעיר משהו בנוגע לתרופות, כל פעם שאני קוראת על יעילותן של התרופות, מאנשי מקצוע למיניהם, אני נדהמת מחדש, ושואלת את עצמי, אם התרופות כל כך עוזרות, מדוע הם לא גורמות להטבה אצל אלה המשתמשים בהם. אקח לדוגמא את אופיר, שמופיעה כאן קבוע ולעיתים קרובות, ובטח לא עם הודעות המעידות על הקלה למרות הטיפול המשולב, ועם הרבה רצון כן ואמיתי להגיע לאיזושהי שלוה ורגיעה. אבל באמת , אופיר אינה היחידה, אני קוראת כאן תקופה לא מבוטלת, ומבינה שיש כאן דוגמאות למכביר.. אני רוצה להתנצל בפני אופיר שהשתמשתי בה כדוגמא...סליחה אופיר..ואני באמת מפרגנת לך.. ומלי - אל תקחי את דברי באופן אישי, אני באמת תוהה לגבי חוסר היעילות של התרופות, וההמלצה להשתמש בהם למרות זאת. ליל מנוחה.

הי.. אני מבינה אותך לגמרי, את החששות מלקחת תרופות. אצלי היו חששות אחרים לאו דווקא מאיך יתייגו אותי, אלא מהתרופות עצמן, מתופעות הלוואי הלא קלות שהן מביאות איתן, עם אובדן השליטה, עם התחושה שההישגים הם לא שלי אלא של כימיקלים במוח שלי..והרבה קולות מסביב לחצו עליי ואמרו לי מה טוב לי( משמע, תרופות ). העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך, היא שתקחי תרופות כשתהיי שלמה עם ההחלטה, ואם את עדיין מתלבטת/ מפחדת, זה לגמרי טבעי, וכדאי לך להמשיך לדבר על זה עם הפסיכולוגית שלך. אני נתתי לעצמי הרבה צ'אנסים וכשראיתי שהמצב לא משתפר, אלא אני רק מרגישה רע יותר ויותר, החלטתי שאין לי הרבה מה להפסיד, ובמילא אני תמיד יכולה להפסיק, למרות שאומרת לך מראש שצריך הרבה סבלנות עד שרואים שינוי, לפעמים חודשים ולפעמים גם צריך לנסות כמה סוגי תרופות עד שמוצאים משהו שמשפיע לטובה.. לגבי ה"סוד", גם בלי התרופות, לא ממש הצלחתי להסתיר מאנשים בסביבתי את עובדת היותי בדיכאון, מסתבר שזה משהו שדי נראה בהתנהלות הכללית ובמראה (:. דווקא חברות, משפחה ואנשים מסביב הם אלה שעודדו אותי לעזור לעצמי בכל דרך שאפשר, בדיוק כמו שאם הייתי חולה בסכרת, הייתי מזריקה לעצמי פניצילין בלי לחשוב פעמיים. ואצלי ככלל, אין סודות, התחושה של סוד מאבדת מכוחה לדעתי כשאתה מניח אותו להתחמם באור השמש, שמי שירצה יראה, ומי שלא ירצה, טוב שילך, סלקציה טבעית לאנשים שעדיף שלא ישארו בסביבתי...רק אתמול ביקשתי מחברה לא להיכנס לחדר שלי כי הוא מבולגן, והיא חטפה עליי קריזה שהפתיעה אפילו אותי. היא אמרה לי שהיא בחיים לא הייתה אומרת לי דבר כזה, מבחינתה אין שום דבר בה שאני לא יכולה לראות, ושאחרי כל השנים האלה חבל שאני לא מבינה שזה לא יפריע לה, שהיא מקבלת אותי איך שאני ..היה נחמד לשמוע... אני בטוחה שתגלי מסביבך הרבה אנשים לא רק שיבינו אותך, אלא שלוקחים תרופות בעצמם. יש לי מלא מכרים כל כך איכותיים שלוקחים תרופות, חלקם פסיכולוגים קליניים בעצמם. בכוח הוא בלהודות בבעיה ולטפל בה, זה רק מראה שאת אוהבת את עצמך ודואגת לעצמך. כמו שאומרים - מי שמתבייש, מתייבש(: אופיר

אופיר יקרה. מסר חשוב ביותר! תודה! מלי.

אופיר נשמה, יצא לך פניצילין במקום אינסולין... :-) ורק לומר לך שאת אמיצה ומיוחדת במינה לילה טוב ...

קורה בי משהו. משהו חזק מאוד. אני צריכה למות. הידיעה הוודאית שאני צריכה למות. אין שם רגש, לפחות לא כזה שאני מזהה. רק ידיעה מאוד עצמתית, מאוד כנה, מאוד חד משמעית, מאוד וודאית. אני יודעת שרוב חיי (האמת- כל הזמן מאז אני זוכרת את עצמי) הייתי אובדנית ברמות כאלה ואחרות, אני יודעת שתמיד אהיה. אישיות דפוקה יש לי. הפרעת אישיות גבולית שתשאר איתי לעולמים. לעולמים- עד שאחדול. אבל הפעם מלי, הפעם זה שונה. שונה כי תמיד אני מרגישה שאני רוצה למות, תמיד זה בא מתוך כאב, חוסר כוחות, יאוש, והפרעת אישיות גבולית אחת דפוקה. והפעם, הפעם זה בא ממקום כל כך אחר, כל כך שונה. הפעם זאת רק ידיעה וצורך לבצע. ואני לא יודעת להסביר את זה. והמטפלת, היא חושבת שהיא הבינה משהו ורוצה לדבר איתי. מחר אמורה להיות פגישה. אני יודעת שאכפת לה ממני. אני לא מבינה למה ואיך. אבל אני באמת מאמינה לה שאכפת לה ממני. ועדיין, אני חושבת שזה יהיה טוב יותר לכולם כשאמות. גם לה. אני יודעת שאולי יכאב לה קצת, אבל יהיה שם גם משהו טוב בשבילה. בשורה התחתונה, יהיה טוב יותר לכולם כשאמות. וגם לי. אמרתי לה, אני לא רוצה לראות אותה יותר. בקשתי ממנה גם שלא תתקשר יותר. אני לא רוצה לשמוע אותה יותר. היא אמרה שאני מפחדת מהמפגש בינינו, שאני מפחדת לראות אותה. היא אומרת שאני מתכנסת. מתחפרת. מנסה לבודד את עצמי עכשיו. בגלל הידיעה הכל כך אמיתית הזאת שבתוכי (היא הכניסה את המילה ידיעה למרכאות, כשאצלי היא אמיתית לגמרי, והיא אמרה שהיא יודעת את זה). אני צריכה למות. לקחתי "יום" חופש מהעבודה. מתחילה לסדר דברים. לארגן. אני צריכה למות. צריך לזרוק יומנים ישנים. צריך להעלים את מה שהם לא יודעים. מה שהם לא ידעו, לא יכאיב להם. צריך לעשות סדר. סדר במגרות. סדר בחפצים. סדר. משהו אוטומט אולי. אני צריכה למות. וכשהצורך מתחבר מידי פעם לכמה דקות לרגשות ולרצונות למות, זה קטלני במיוחד. שם אני כבר לא יכולה להחזיק את עצמי או את מה שבתוכי. כי פשוט צריכה למות.

שיר יקרה. אף אחד, אבל אף אחד, לא צריך למות. אין דבר כזה. את מרגישה שאת צריכה למות, וזו כבר חוויה שחשוב להבין לעומק. נשמע שיש בתוכך קול שקורא לך לתקוף את עצמך, קול שמבקש להעניש, לחסל, להרוג. ויחד עם זאת, אני בטוחה, אני יודעת, שיש בתוכך קול, גם אם קטן וחלש, שמתנגד, שחושב אחרת, שמנסה להתמרד. ואני רוצה שתנסי להתחבר לקול הזה, זה שמבקש לחכות, להשהות, לנשום עמוק. כי הקול הזה עכשיו הוא קול שחשוב שתגייסי, וחשוב שתחזקי מבחוץ (למשל מהמטפלת שלך, או ממני). אני חושבת שאת יכולה וצריכה למצוא את החלק הקטן שבתוכך שעדיין מאמין, מקווה, מנסה. אני חושבת, ומנסיון גם יודעת, שטיפול, ליווי וגם זמן יכולים להפוך את הקול הזה לצלול וחזק יותר. ושעכשיו את תצטרכי לשרוד את הקושי והכאב. אני מקווה שתרגישי יותר טוב, ושפחות תותקפי מהקולות המאיימים מבפנים, ומזכירה לך שאת צריכה לשמור על עצמך, ואם את מתקשה לעשות זאת כעת - עלייך לפנות למישהו שאת סומכת עליו כדי שיעזור לך להגן על עצמך. היי חזקה, מלי.

אני לא אחת שיודעת לחבק, זה תמיד מרתיע אותי הקרבה הזאת. הכי הרבה שאני יודעת לתת זה כיף חברי כזה. אחרי ששמעתי והרגשתי אותך עכשיו, פשוט רוצה לחבק אותך בעדינות עוטפת, לאסוף את כל הרוך והחום שיש בעולם ולהעביר אותם אליך, שיתגלצ'ו להם בתוכך. אז הנה זה כבר בדרך והלוואי ויגיע.

מלי יקרה, קודם כל תודה... על המילים.. על שאת כאן.. על שאת תמיד מצליחה איכשהו לגעת באיזשהו מקום בבפנוכו שגורם להרגיש שאפשר לנשום קצת.. אתמול בלילה הגעתי למקום של צורך בביצוע הצו, ביצוע הידיעה הכל כך ודאית שבתוכי. ואז קראתי אותך, את המילים שלך. אני לא יודעת מה בדיוק גרם לי להתקשר למטפלת. אבל עשיתי את זה. משהו שאמרת, או משהו באופן שאמרת. השארתי לה הודעה, אם כי הייתי בטוחה שבגלל השעה היא כבר לא תשמע. ולאחר זמן מה, התחלתי פשוט מתוך אוטומט, לנסות למות. ושניות לפני שהספקתי, היא התקשרה. היא היתה שם, היתה איתי, היתה בשבילי. בקשתי ממנה שתעזור לי לעבור את הלילה. רק לעבור את הלילה. והיא עשתה את זה. בצורה הטובה ביותר. עובדה.. אני כאן עכשיו.. אני כאן ויש בי המון רגשות מעורבים מאוד קשים. מצד אחד הוודאות שאני צריכה למות עדיין בתוכי, ללא שום עוררין. מצד שני יש כמה קולות, כמו הקול של המטפלת, הקול שלך והקול של אחת. קולות שכנראה גרמו למשהו בתוכי אתמול לעצור לשניה ולהתקשר למטפלת. אני יודעת שאני עדיין במקום של "סכנה" כמו שהמטפלת קוראת לזה, מצב של "מצוקה" אם כי אצלי הדברים נחווים באופן או בהגדרות שונות לחלוטין. אני לא יודעת מה יהיה איתי מלי, אני לא יודעת.. כי הדברים יכולים ומשתנים אצלי בשניות. הפרעת אישיות גבולית דפוקה, שכבר אמרתי שתלווה אותי כל החיים הדפוקים עד שאחדול. והשינויים הקיצוניים האלה יכולים לבד להיות מקור לחידלון. חזרתי עכשים מפגישה איתה. פגישה שאפשרה לי קצת להכניס אוויר לבפנוכו. פגישה שאולי תאפשר לי להחזיק עוד קצת מעמד, לפחות בשעות הקרובות. פגישה שאפשרה לי עכשיו לכתוב לך.. אני כל כך עייפה מלי. עייפה מהכל, ובעיקר מעצמי. הלוואי ויכולתי להיכנס למיטה, להתעטף בשלוש השמיכות שלי, שארגיש את כובדן על גופי, ולא לצאת משם לתמיד. הלוואי ויכולתי קצת לנוח מעצמי, להרפות, לנשום.. שיר

שלום רב, יש לי מכרה שגרה בצפון. היא סובלת ממחלה כרונית ועומדת בפני ניתוח קשה ומשמעותי. היא אם לילד קטן והשבוע בעלה החליט לעזוב את הבית. היא נמצאת בבקרים באשפוז יום נפשי ובערבים היא לבד עם הילד. לפני כשבוע היא כתבה בפורום שלנו (תמיכה למחלה הכרונית שיש לנו-באתר אחר) שהיא בלעה הרבה כדורים. והסתבר שלאחר מכן היא נסעה לביה"ח והיא בסדר. אני בקשר טלפוני איתה ואין לי אפשרות לבקרה (גם אני חולה). אני מאוד מודאגת ורוצה לסייע לה איכשהו. אני מרגישה שהיא קוראת לעזרה אבל לא יודעת מה היא צריכה.מה אתם מליצים לי לעשות? אני לא יודעת איך לעודד אותה למרות שאנחנו חולות אני לא ממש חברה שלה. יותר מכרה מהאינטרנט אבל אני מרגישה מחויבות כלפיה ויש לי חרדות ממה שהיא עלולה לעשות. אני חושבת שהיא לא תפנה לעזרה סוציאלית בעיר מאחר והם עלולים לקחת את הילד. אני לא יודעת כמה להתערב ועד כמה היא בכלל צריכה אותי. אין לה קשר טוב עם הוריה והיא לבד בערב, ישנה עם הבן ולוקחת כדורי שינה. היא בחורה צעירה ומאוד אנטיליגנטית ומשכילה אבל נראה שהיא נמצאת ביאוש ושרויה בכאבים חזקים ולא מצליחה להרים את הראש מעל למיים.. גם אני עוברת ניתוח עוד שבועיים אז אני גם לא כ"כ פנויה נפשית ומרגישה אשמה שאני לא נוסעת אליה. איפה ניתן לקבל עבורה עזרה? מה לעשות? תודה רבה

שלום שרונה. החרדה והקושי שלך ניכרים מהמכתב, ואני מרגישה שאולי את לוקחת על עצמך קצת יותר ממה שאת יכולה, או צריכה, לשאת. החברה שלך היא אדם מבוגר, והיא מטופלת במספר מסגרות שאמורות להיות אחראיות ולשמור עליה. אם את מודעת למצב חרום שנדמה לך שאינו ידוע לגורמים המטפלים - כדאי וחשוב שתיידעי אותם. אם זה ידוע (ואני מעריכה שכן) הרי שנותר לך ללוות את חברתך כחברה, כמי שמתעניינת, אכפתית, מושקעת רגשית. ועם זאת, חשוב שתכירי גם במגבלות שלך, ובאחריות שיש לחברתך על חייה. אינך יכולה או צריכה להיות המטפלת שלה, וגישה כזו לא רק נועדה לתסכל ולהכאיב לך, אלא גם מעבירה לחברתך מסר שהאחריות איננה שלה, וזה מסר מסוכן בעיני. אני חושבת שדרך הקשר ביניכן את אולי מבטאת את המשאלות והצרכים שלך כעת - שידאגו לך, שילוו אותך, שיהיו איתך, ונדמה לי חשוב שתבררי לעומק האם העיסוק בחברתך בא ממקומות של בדידות, חרדה או כאב שאת עצמך מתמודדת איתם, ושדרך הטיפול בחברתך, אולי, את מנסה לעבד ולענות עליהם באופן כלשהו. תהיי בריאה ותרגישי טוב, מלי.

למלי, לקוראים ובעיקר לעצמי... הוי, הלוואי ויכולתי לומר את מה שאיני יכולה במסגרת הזאת. זה לא כל-כך ה"מה", אלא בעיקר ה"איך". אותו אופן, שהכרחיים לו מימדים ומורכבויות רבות נוספות. מקום עם נפח שמאפשר תקשורת מפותחת יותר. מזינה יותר. כל-כך מעניין, שאני מבקרת כאן תקופה לא מבוטלת, מראה נוכחות, לפעמים נדהמת עד כמה דבריי ואף אני עצמי לא מגיעה בכלל לתודעת הקוראים. האמת, שזה גרם לחלקים בי לחייך ולהירגע, ואף סייע להיקשר יותר ויותר לטיפול, הממלא לאין ערוך. להיקשר לחלקים הבריאים בעולם. לאנשים בשר ודם. וראו זה יופי - החשמלאי והשרברב שעשו אצלי תיקונים קטנטנים, החליפו שתיים שלוש מילים לא יותר, פעם אחת לפני שנתיים - זכרו אותי ומה שמסביב כשיצרתי איתם קשר שוב. השכנה שהשאירה לי פתק קטן על הדלת - חזרי אליי - דבר כה פעוט, לכאורה, יצרה תקשורת ששווה מיליון התכתבויות באינטרנט. בהקשר זה, את יודעת מלי (את מותק אמיתית, מלי יקרה), אני מפנטזת שיום אחד אפגוש במציאות מי מכם, אתם, ששמכם מופיע בצבע כחול, כמייצגי בריאות ויציבות (לאו דווקא אתם אתם, כאמור). אפגוש אפילו לדקות ספורות ואומר את שעל לבי. אומר הנני, נא להכיר. להרגיש אתכם בעדי. וזהו. ואז איש איש ילך לדרכו עם מטען חיובי קטן בלב. כל זה נאמר בטיפול, כולל פנטזיית המפגש. מלי... נמאס לי מכל זורקי העגבניות הרקובות והמכים באלות. רוצה סביבה בריאה בתקווה

שלום שקטה. יכולתי להזדהות עם הרבה דברים שכתבת במכתב שלך, ובתור מי שמייצגת, וגם מאמינה, במשמעות של מפגש אנושי, הרי שאני יותר ממסכימה איתך לגבי המגבלות של המדיום הזה, הוירטואלי-ממוחשב-אנונימי. עם זאת, אני חושבת שאולי אפשר לחשוב פחות במונחים של "משהו טוב ואמיתי" מול "משהו רע ומזויף" ולתפוס את שני המדיומים - זה האנושי וזה האינטרנטי, כמדיומים שמאפשרים סוג אחר, שונה אך ייחודי ומשמעותי של מפגש. נדמה לי שכל אינטראקציה יכולה למלא, לממש ולספק חלקים אחרים ושונים, ואולי גם להפגיש כל אחד עם צדדים שונים ואחרים באישיותו.אני תוהה למשל, מה גרם לך להיות, או להרגיש, פחות נוכחת כאן, לעומת נוכחות במקומות אחרים, ומה, אולי, בכל זאת כן קרה או נחווה על ידך כאן, להבדיל מבמקומות אחרים. אני גם מזמינה אותך לחשוב מה זה מספר לגבייך, לגבי האינטרקציות שאת יוצרת, ולגבי מה נדרש לך כדי לחוש נינוחה ובטוחה בקשרים. לילה טוב, מלי.

שקטה... דווקא בשבילי את ממש לא. ומאוד בתודעה, ואני תמיד תמיד מחפשת את המילים שלך כאן, תוהה איזה שם יהיה לך הפעם. קוראת את המילים שלך תקופה ארוכה, ואני מבינה ורואה (כך נדמה לי) יותר ויותר ממך, וזה משמח אותי. גם אני מפנטזת על המפגש... נורא נורא רוצה, ומפחדת שזה יקלקל קצת את הקסם. כי יש במקום הזה קסם, וייחודיות, על כל המוגבלות שבו. אני שמחה שאת פה... את חלק בלתי נפרד מהמקום הזה בשבילי. שלך, נועם (ונמש)

נועם (ונמש). תודה רבה ולילה טוב! מלי.

למלי היקרה, נועם האהובה, נמש, וגם לי... הי בוודאי שהאינטרנט אינו משהו רק רע. עיניכן הרואות, מנצלת אותו בדרכי. לפעמים טובה יותר, לפעמים פחות. וכמו שאומרים - צריך לדעת להשתמש במידה ובאופן פחות או יותר סביר. להשתדל למצוא ולקחת את הטוב. כן, כמו בכל דבר. הוי שוב... הלוואי ויכולתי להגיב ולומר את מה שאיני יכולה כאן. אלה דברים שאני יודעת ומסוגלת במציאות, במקומות יחסית בטוחים עבורי, מקומות אמינים, שכבר הוכיחו עצמם, אך לא פה, לא באינטרנט, ובמיוחד לא בתוך מערכת הפורום רבת העיניים שמגבילה אותי בדיוק עכשיו מבחינה זאת. מסיבה זאת, וברצף האסוציאציות, פנטזתי על עניין הפגישה עם מישהו נוסף מעבר לטיפול, ידיד נפש שגם מכיר את המקום שכאן. דימיינתי משהו אינטימי וקרוב יותר, מקום שקט, מקום שאינו חושפני ומתערטל בפרהסיה. פגישה לומר בה מעט, ללא יותר מידי מילים, בעיקר מסרים בין שתיקות ומבטים ותנועות גוף באשר קשור (גם) לכאן. והיו בה מילים שהיו נותנות תשובות לכל השאלות שנשאלו. מה שאני תרה אחריו די הפוך ל-ים המילים שאני שופכת כאן כדי לנסות למלא את מה שלא מצליח לעבור. וזה באמת לא מצליח... מתסכל. מאכזב. מסכימה שהתגלו בי צדדים פה (וגם בטיפול, הודות לשינוי מסוים שעשינו בו והוא שאפשר זאת), צדדים כאלה שלא באים לידי ביטוי במקומות אחרים. את יודעת מלי, הפורום נראה לי לפעמים כמו להיות באנליזה (במובנים של התדירות הגבוהה ובלי קשר עין). להיות באנליזה רק מבלי להיות באנליזה, ואז כל הקטע הטיפולי מתפקשש טוטאלית... אז חשבתי לי לבדי. ביני לבין עצמי על התשובות. והמשאלה? שידעו מי אני עכשיו, שאנשים נוספים חמודים ומקסימים כמו נועם (הי נשמה) ידעו, שידעו מי הייתי גם בהודעות אחרות, ואולי חלק מהן יפתיע שזו אני. שידעו מה הניע אותי לרשום את ההודעה הנוכחית והודעות אחרונות אחרות. שמישהו אחר ידע איך לא נותר לי אוויר לנשום כאן. שמישהו ישים משקל גם בצד הרך, הבריא, שלי. הכל נכתב, אפילו באופן חזרתי יותר מידי. הכתובת על הקיר, לדעתי זה לא עניין של לחפש בתוך הראש שלי את מה שלא יצא ממנו, או לחפש קישורים שלכי תדעי מאיפה הם באים, או שלזכור הכל הכל... זה יותר להוציא לאור. אולי הייתי רוצה פעם להיות כמו האחרים שמרשים לעצמם לצעוק החוצה בקול גדול. וחוצמזה, רוצה גיבוי, גם מעבר לטיפול... ועוד צריכה לחפש מקום בטוח בשבילו... אגב, איני מסווה. להיפך. לפחות נראה לי שכך. דואגת להשאיר כל כך הרבה פרטים מזהים מובהקים ייחודיים לי בכל הודעה, אך מחשש יהירות ותוקפנות וקנאה וחמדנות איני רושמת במפורש... גם חושבת, שאולי מחשש קצת דומה, המילים הטובות שנכתבות לי, עוצרות מעבר לקו הגבול. לא כי לא רוצים לתת לי, אלה כי מחפשים להגן עליי. המחשבה הזאת יכולה בהחלט להיות קשורה למערכות יחסים של עבר שלי. אבל בכל מקרה זה גם נכון - לטוב ולאהבה יש גבול... עם הרע והשנאה אפשר לרוץ בדמיון עד אינסוף, ולכן הכיוון הזה עשוי להיות ממכר יותר. למשוך יותר. מה מרגיש לי בטוח יחסית בחוץ: מערכות יחסים עם אנשים שיודעים פחות או יותר רוב הזמן גבולות נכונים, שמבינים נפרדו?ת, שעברו הרבה מבחנים כדי להיות שם... אבל הכי, הכי אני מפנטזת כאן לפנק את נמש. ים פינוקים לשלוח לו. נמש הוא אחד כזה, הכי כזה שיכול לעזור לי למצוא חום ועוד חום. הא, איך שחתולים יודעים להימשך לגופים חמים (אומרים שהם רואים אינפרא אדום, נדמה לי...). לחיות הפרווניות יש יתרון נוסף. הן יודעות לשמור סוד ועוד. מאמינה שהן חיישנים מעולים שיכולים בהתנהגותם לדבר אותנו. הוי, אך לצערי, לאחרונה יש קול חזק ורעשני שמושך ושואב לכיוון הקור. אי שמיכת הפוך... איה... מניחה שכשאשוב לכאן לקרוא, אהיה במקום אחר פנימה, אך השארתי לי כאן לבינתיים. שלכן ובשקט ...

שלום רב הייתי מעוניינת לדעת עוד על השיטה. אני בעצמי עם בעיית קשב וריכוז ובני הבכור מתחיל להראות סימנים שאני מזהה ,כמו שלי האם אפשר ללמוד ממך את השיטה מכיוון שיש לי עיניין רב בטיפול באנשים .אך קודם לטפל בבני ובי

שלום רב לך אילנית, בהמשך לפנייתך התשובה חיובית. אשמח לשוחח עימך בנדון 0546670570 תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

באת והלכת כל כך מהר. ככה זה מרגיש.

או! זה פתיח!

נתקלתי באתר הזה http://www.med.nyu.edu/psych/screens/depres.html מבחן שאמור לזהות מצב של דיכאון. שאלתי היא עד כמה באמת ניתן להסתמך על מבחנים מהסוג הזה? בעת שמילאתי את השאלון חשבתי לעצמי, הרי כשאני ממלאת את השאלון באותו רגע אני נמצאת במצברוח מסוים, אם אני אמלא אותו מחר בבוקר לדוגמא או בזמן אחר, אולי אהיה במצברוח אחר ואולי התשובות שלי יהיו אחרות. אמנם השאלות הן לגבי המצב בדר"כ אבל סביר להניח שהנטייה היא לענות בהתאם לאיך שאני מרגישה באותו רגע, לא? בקיצור עד כמה באמת, אם בכלל ניתן להסתמך על שאלונים מהסוג הזה לצורך אבחון דיכאון?

שלום נטע. שאלונים, בייחוד הפחות מקצועיים ומדעיים, יכולים להיות מטעים ומוטים. אבחנה פסיכיאטרית של דכאון דורשת מענה על מספר קריטריונים שמתייחסים להרגשות והתנהגות בשבועיים האחרוניים, ולפיכך את גם צודקת בטענתך שכאשר אין הגדרה של זמן, השאלון יכול להיות מוטה עפ"י מצב הרוח הרגעי. בכל אופן, אם את מחפשת אבחנה ברורה - כדאי פשוט לבדוק האם את עונה על הקריטריונים של דכאון עפ"י ה-DSM שהוא ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי, ומהווה את הסטנדרט לאבחנות. להתראות, מלי.

אני מקוה מלי, שלא התכונת שמי שחושד בעצמו כמדוכא ילך עכשיו ויפתח את הקונטרסט עב הכרך ויחפש את ההגדרה לדיכאון, ועוד בשפה זרה. עדיף להגיע לרופא הקרוב לא כן? או אולי לפסיכולוג? (-.' המבחנים הללו באינטרנט גם אם התשובה מוטה קצת עקב מצב רגעי, בסך הכל עבור מי שמפקפק לגבי מצבו, או שנוטה לקרוא למה שהוא מרגיש אחרת ולהפחית מהחשיבות, זה יכול להוות אינדיקציה ראשונית לדכאון. ולבסוף - מי שכבר מגיע למבחן כזה על מנת להגדיר את עצמו - זהו שלב חשוב בדרך הנכונה לאיזה טיפול, או הגדרה מקצועית שעשויים בהחלט להקל עליו.

אוי דוד, כ"כ כואב לי בפנים,לפי תוצאות הבדיקות שקיבלתי היום ולאחר שיחה עם הרופא נסתם הגולל על החלום לילד נוסף,הבת המקסימה שלי תישאר בת יחידה. אחרי 4 שנים של טיפולים אני צריכה להיפרד מהחלום איך אמר הרופא "הסיכויים שואפים לאפס". ולחשוב שהייתי צריכה ללדת בדצמבר,איפה אלוהים כשצריכים אותו,איפה?!? זה כ"כ לא פייר ,אני שגדלתי במשפחה גדולה וחמה היינו תשעה אחים ואחיות לא יכולה לתת לבת שלי אפילו לא אח אחד. ואני יודעת שיש לי בעל וילדה מדהימים,אבל איך מספרים לילדה המדהימה הזאת שמחכה כבר 4 שנים לאח/אחות שזהו שאין יותר למה לחכות. כואבת,איריס.

איריס, אני ממש מצטער לשמוע. אני מבין שאלה ממש חדשות טריות שקיבלת, ולכן אני לא מתכוון לומר לך את כל הדברים המנחמים (והנכונים) שבטח כבר התחלת לשמוע ועוד תשמעי בימים הקרובים. נדמה לי שלזה יהיה עוד זמן ושעכשיו את צריכה זמן ומקום משלך, בשביל להתמודד ולעכל את העניין. ובכל זאת, את שואלת איך לספר לילדה שמחכה, ואני חושב שהדרך הנכונה ביותר לספר לה היא מתוך הביחד שלכם, מתוך המשפחתיות ומתוך הידיעה - השיכלית" והרחוקה עדיין - שלמרות זאת אתם ביחד, ושה"ביחד" המשפחתי הזה יכול עדיין לספק כמות מרשימה של חום ואהבה, שאינה תלוייה בשום אופן במספרים ובכמות הנפשות הנמצאות.. ואני חושב, איריס, גם על הילדה שהיא את, על הילדה שכל-כך רצתה וציפתה גם היא לעוד בני משפחה, לאחים..תקשיבי גם לילדה הזאת ותני גם לה את הכבוד והמקום והחום שהיא זקוקה לו. להתראות וליל מנוחה דוד

ככה לפני שאני מתפוצצת רק שאלה - למה המטפל שלי שידע שאני ממילא מרגישה דפוקה לגמרי היה צריך להוסיף לי על זה את האבחנה המעוללת "הפרעת אישיות גבולית"? מה טיפולי בזה? מה עם פסיכולוגיה פוזיטיבית? למה לאשר לאדם שמרגיש דפוק שהוא דפוק?

מבינה:-(

שלום negra דיבור על אבחנה הוא משהו שנעשה על-פי רוב במסגרת של טיפול וכחלק מהתהליכים המתרחשים בתוכו. אני לא יודע באיזה הקשר האבחנה עלתה, אבל לעיתים יש משהו מארגן ומסדר במתן של אבחנה פורמלית, לעיתים יש בכך משהו מזעזע ומערער ולעיתים יש בזה גם מזה וגם מזה. בהרבה טיפולים יש מקום לשלב את הדגש על החלקים החיוביים יותר של האישיות יחד עם הנגיעה במקומות הכואבים והקשים יותר, אבל אני לא משוכנע שאבחנה היא משהו שנופל באמת לצד החיובי או השלילי. בבסיס מדובר בקטגוריזציה אובייקטיבית ככל שניתן של דפוס התנהגות נפשית, שאינה נושאת עמה בהכרח מטען שלילי או חיובי. מה שהיא מעוררת, התגובות שהיא מעלה, זה כמובן משהו שונה לחלוטין. אבל את בטח יודעת - זה בדיוק הדברים שצריך לדבר עליהם עוד ועוד בטיפול.. להתראות דוד

שלום אז מצד אחד ישנה ציפיה שהמטפל יחווה (ויפגין) רגשות אמיתיים של חיבה, דאגה, קירבה, אהבה, ומהצד השני ה'וודאות' שהוא נשאר אדיש לביטויים קשים, מעליבים המכוונים אליו. אותה מערכת מקודדת לשני הכיוונים, הלא כך?

שלום למישהי כן, נדמה לי שאני מבין לאן את מכוונת. אבל נראה לי שיש מורכבות מעבר לכך. מטפלים אינם מגיבים (אני מקווה) בצורה אמפתית אוטומטית ומפיקים מעצמם חום ללא הרף ואבחנה, אלא הם מגיבים למשהו. ולעיתים יש יותר תגובה של חום ולפעמים היא פחות נמצאת. ובשני המקרים שווה גם להרהר מדוע דווקא התגובה הזו הופיעה ומה למעשה מתרחש. ואותו דבר נכון לגבי תגובות לביטוים לא נעימים. בוודאי (אני מקווה) שמטפלים מגיבים רגשית למשהו שלא נעים להם. עדיין, החשוב הוא לא לבטא בהכרח את התגובה הזו (לפעמים כן יש לזה מקום) אלא יותר להבין למה היא הופיעה..כלומר, אותו סיפור בעצם. ההבדל היחיד הוא שתגובות חמות יותר מקובלות חברתית וגם יותר מקושרות ל"טיפול" ולכן יהיה גם יותר נוח וקל למטפלים להפגין אותן בגלוי. כך לפחות נדמה לי. ומעבר לכך, אני תוהה - האם השאלה שלך היא המשך לדיונים שעולים פה היום בפורום ביחס להודעה של דרור והתגובות שהיא עוררה, או שהיא ללא קשר? כי הנושא של תגובות של מטפלים, והאדישות שלהם, או מידת הפגיעה והכעס שלהם, נראה כמו נושא מרכזי למדיי היום..אם תרצי תוכלי גם לפתוח את זה יותר מול דרור בהמשך. להתראות דוד

לדוד, לגבי תהייתך התשובה חיובית. זה נדמה, נתפס לא פעם, בהודעות ותגובות שעולות כאן, כ'לא לגיטימי' שהמטפל ייעלב ו 'יגיב מהבטן' ובאותה נשימה הציפיה המתמדת כמעט שיחוש ויביע גם קשת של רגשות חמים(כמו המטופל..) רצון שהשיח הטיפולי יהיה אמיתי ככל האפשר אבל ש'המראה' תשקף רק את מה שירגיש נוח בכל הקשור לקשר הבינאישי מטפל -מטופל. המקובלות החברתית עליה דיברת מצטיירת בעייני כבעייתית. לילה טוב

מטורפת מעוצמת הכאב או כואבת מעוצמת הטירוף אבל בקצה בקצה עם כאב וטרוף איבדתי את גרם השפיות האחרון ברחתי ממנה ברחתי מעצמי מהדקים חגורות וממריאים ושישרף העולם לעד

שלום נקודה קצת צינזרתי והשמטתי ועדיין מה שנשאר נשמע רע למדיי. את ממריאה עכשיו, אני מבין, ואני מקווה שלאחר כמה הקפות תתחילי למצוא שוב טעם במה שהשארת מתחתיך ותתפני לנחות בחזרה. נחיתה רכה שתהיה לך, ככל האפשר. להתראות ולילה טוב דוד

הי דוד באתי להגיד לילה טוב...לפרוק קצת מחשבות, קצת מתחים. מחר בבוקר פגישה עם המטפל שלי, איזה כיף..אך עד מחר זמן רב, המון עבודה וסביר להניח שאשאר ערה עד אמצע הלילה ): רק שתיגמר כבר התקופה המטורפת הזו בחיי, מרגישה כמו זומבי מהלך, לא מצליחה לעמוד בקצב...אני צריכה חופשה בהוואי, קוקוסים, ים כחול ( עם כל הקונוטציות המוזרות שזה מעלה בי עכשיו אחרי ההודעות הקצת מטופשות שמציפות לאחרונה את הפורום..סורי, אך נכון..) הממממממממ, חופש! אם היה לי את הכסף לא הייתי חושבת פעמיים. דוד, אני יודעת שאין לי בעצם שאלה, אבל מאיפה לוקחים, שואבים כוחות כשמנצלים כל משאב אפשרי - פסיכולוג, תרופות, חברות וכל מה שיש בסביבה, אך זה לא עוזר..לא מספיק? צריכה מקום יותר אינטנסיבי להרפות בו, לנוח באמת. אני מרגישה שכוחותיי נגמרים. אוספת פירורי כוחות ומילים חמות מכל מקום שאני יכולה, אז תזרוק לי גם כמה? שיהיה לילה טוב וחלומות פז אופיר

שלום אופיר נחמד שעברת. תרגישי נוח לפרוק עומס מהגב, להניח פה מטענים. לפעמים, גם הפורום יכול להיות סוג של חופש. והחופש הזה גם מתבטא בהודעות שאליהן התייחסת, שבעיני אינן מטופשות דווקא, אלא יותר משועשעות ונובעות בעצמן מאיזה חופש. אבל אפשר גם לטעון שהן נעימות לי ולכן אני מגן עליהן..אולי, מי יודע? חופש, בכל מקרה, איפה מוצאים? אני חושש להישמע קלישאתי, אבל נדמה לי שמוצאים אותו בפנים. זהו יעד התיירות המומלץ ביותר (בהנחה שמגיעים בעונה המתאימה, שלא יהיה צפוף מידיי). חוף הים הצח של הלב והמחשבות, או איך שלא נקרא לו..מקווה שתנוחי ותספגי ממנו כוחות, לפחות עד מחר. לילה טוב דוד

דוד יקר אהבתי את תגובתך לאופיר בענין ההודעות המטופשות שעלו כאן בפורום, ועל האופן בו הגנת עליהן ועל כותביהן, בחיבה ובהבנה המיוחדות רק לך. אין פלא שאתה זוכה כאן למנות גדושות של הערצה. לילה טוב.

שלום דוד, מה שלומך? הרבה זמן לא כתבתי בפורום, למרות שאני מבקרת בו מדי יום, ונהנית במיוחד לקרוא את התשובות המקצועיות של המטפלים. מוזר שלא כתבתי כאן, רציתי מאוד, ואף התגעגעתי, אך לא מצאתי את המילים להביע את עצמי. בדרך אותה אני עוברת יש הרבה שינויים משמעותיים כעת, שינויים חיצוניים (סוף סוף), ומסתבר גם שלשינויים הללו צריך המון אנרגיה. המטפלת אומרת שיש לי עכשיו חיים ולכן אין לי צורך ליצור לי חיים דרך הכתב (במקביל לכתיבה כאן, אני כותבת גם יומן, וגם בו יש תהליך האטה של כתיבה). מעניין, לי יש חיים? כמו לכולם? פתאום אני חלק מהעולם הזה? מרגישה חיוניות, מלאות? זה אפשרי? אחרי כל כך הרבה זמן? זו התחלה, התחלה של תרגום כל השינויים הפנימיים שעברתי למציאות. יש עוד דרך, דרך ארוכה (עם קצת מזל - מוכנות והזדמנות, אני יודעת, ועכשיו יש מוכנות - יכולה להיות גם קצרה), עוד מכשולים לעבור, עוד נקודות שיש לקדוח בהן כדי להבין איך להתגבר עליהן וגם נוף מדהים שאפשר להנות ממנו ו... הפתעות. העיקר שאני נמצאת בדרך. תודה אלוהים. טוב לדעת שאתם כאן, תודה שירה.

שלום שירה טוב לשמוע ממך. מובן שבזמנים שונים אנחנו זקוקים ונהנים ממקומות שונים ולעיתים הדרך מובילה יותר פנימה, לעיתים יותר החוצה. אני שמח לשמוע על השינויים וההתרחשויות בחייך וגם נהנה מכך שעברת פה, למסור דרישת שלום. מקווה שהתנועה החיובית תמשך ושנפגש בזמנים המתאימים, בדרכים הטובות. להתראות בינתיים דוד

שלום רב לך ד"ר גליקסמן קראתי ושמעתי הרבה על השיטה , ברצוני לדעת מאיזה גיל ניתן לטפל בשיטה זו? %

שלום רב לך מאחר ושיטת הביופידבק מבוססת על תהליך למידה רצוי , חשוב וכדאי כי המטופל יהיה בעל כישורי למידה בסיסיים. אני ממליץ על גילאי 7 + בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום יש לי שאלה אני לרוב לחוצה מאוד בתוך הטיפול. פנימית וחיצונית. אני כל הזמן נמצאת בהיכון, מה היא תשאל, באיזה נושא נטפל היום.... וחיצונית - אני יושבת עצבנית, מדברת בעצבנות, לפעמים שוברת דברים שאני מחזיקה בידיים, לא מצליחה למצוא תנוחת ישיבה נוחה. לא נעים לי מזה, אבל גם אין לי שליטה על זה. והיא כל הזמן מעירה לי על זה. אבל בחוץ, אני מאוד שולטת בעצמי, לא מראה כלום כלפי חוץ, מתפקדת הרבה טוב מהרבה אנשים שעברו את מה שעברתי, ואף אחד לא יודע מה מתרחש בתוכי. החולשה הזו, אי השליטה, הפחד, המתח שמלווים אותי בכל פגישה (ממש בכל פגישה)לא עוזרים לי להתקדם בטיפול, ואפילו אפשר להגדיר אותו כטיפול תקוע. כל הזמן מדברים או מתחילים "למה את עצבנית?" ואז אני עסוקה כל הפגישה בלהחביא את המתח שבתוכי עד שהיא שמה לב לזה שאני לא איתה! אני שם שנתיים וזה לא מרפה ממני.

שלום ליאת נשמע לי שככל שאת נאבקת להשיג יותר שליטה כך היא חומקת לה יותר (מילולית) מהידיים. בחוץ זה עובד, אבל כנראה שבסיטואציה הטיפולית קשה יותר להחזיק את זה. וכמו בהרבה מקרים אחרים, הדרך עוברת דרך השחרור. השחרור של דברים שאת "אמורה" לעשות או "צריכה" להתנהג. השחרור של איך את "אמורה" להיות. ופרדוקסלית, נשמע לי שהמאמץ שלך כרגע צריך להיות מופנה לעבר לא להתאמץ. להרשות לעצמך להיות עצמך בטיפול, עם כל החשש והפחד שזה אומר "להיות" (אני פשוט לא חושב שאת עצמך כרגע שם, אלא יותר שאת מתגוננת מפני הסיכון הזה). אני מאמין ומקווה שצורה כזו של שחרור יכולה גם לסייע בשחרור של התקיעות שאת חווה כרגע. להתראות דוד