פורום פסיכולוגיה קלינית

מה עושים כשכבר לא נשאר מה לעשות?

שלום יקירה. שאלה קצרה, שבוודאי יש מאחוריה עולם ומלואו. קשה לי להתייחס באמת בלי לדעת על מה זה נופל אצלך, ואיפה זה פוגע, ומה קורה בחייך כעת, בעצם. אני רוצה להזכיר לך שמול האופציה להסתער, לעשות, לפעול, אני דווקא מאמינה גדולה בלתת לדברים טיפה להרגע, להתבשל, לתת לכל אלה לעבור איזה עיבוד ועיכול בתוכנו, לשקוע. לא יודעת למה, אבל מרגישה שרוצה להזכיר לך שזו גם אפשרות, והיא טובה במיוחד ברגעים של בלבול והצפה. מקווה שתרגישי יותר טוב, פחות תקועה ועם יותר זרימה ואפשרויות. אני מתארת לעצמי שכבר הרגשת ככה בעבר (בינינו - מי לא?) ואולי תוכלי להשען על הפעמים ההם, שנחוו אז כמבוי סתום, והיום הם זכרון רחוק... מאחלת לך שקט ושמחה, ומקווה שתרגישי יותר טוב, מלי.

negra אופיר וריבי, אין לי הרבה מילים.. קשה לי לתאר.. מרגישה שבאתי הביתה וצעקתי anybody homeeee---????? ואז, אז שמעתי הד אנושי ורגיש כל כך חוזר אלי.. אני מופתעת וזיק של אושר ושיכות ממלא לי חור אחד בי.. אוסיף עוד מילה קטנטונת רק לכאורה.. תודה.. היד שלי על הלב.. מחזיקה אותו חזק חזק שלא יפול לי מהרגשות (כולן כאחד..) ומלי.. אין לי עוד מילים טוב..? רק רציתי לומר לך זאת לפחות.. קצת לשמור על תקשורת (לא בדיוק מילולית).. אולי בכדי לא להעלם, להגמר לגמרי.. טוב..? מסכימה..?? שבת רגועה.. (((((((((((בבקשה אלוהים בבקשה.. אתה שומע אותי- - -????)))))))))))) מבט רך, דומע, אמיתי.. ~נילי~

נילי יקרה. נשמע קצת כמו השקט שאחרי הסערה... ומבינה שהצלחת הפעם לשמוע קולות של אכפתיות, רגישות, אהדה ואפילו להשתמש בהם כדי להרגע. מקווה שהקולות הללו ימשיכו להדהד בתוכך, ושתרגישי פחות בודדה. מאחלת לך שבוע שקט ורגוע, מלי.

באתי לתת לך חיבוק עוטף כזה ..רך ומרגיע .. מקווה שבאמת תחווי שבת רגועה ונעימה, קוראת אותך כאן, אמנם לא מגיבה , אבל..באמת שכאן איתך. שרית

מלי(נקה), מה שלומך? אני בבלבלות רציניות, החלטות הרות (...) גורל עומדות על הפרק והרגשות כל כך מעורבים. הקושי עצום, אובייקטיבית, לא רק משום שאני בבסיסי לא החלטית (ולא מווסתת). האהובים שלי מנסים לעזור לי, מביעים דעה, מייעצים, מתווכחים בינהם, "ישנים" על זה, מדירים שינה מעינהם בגלל זה...זה עוזר אבל בסופו של יום אני נשארת מאוד בודדה, כי אני זו שאצטרך לקבל את ההחלטה כמובן ולשאת בהשלכותיה. וההשלכות כאמור עלולות להיות גורליות- של חיים, חולי או חלילה מוות והפעם לא רק שלי... (מילא שלי...). התרחישים השליליים האפשריים (גם אם הסיכויים להם יחסית קטנים) הם די מזוויעים וטראגיים. אוףףףףף...אני מרגישה שאני זקוקה עכשיו יותר מכל ומכולם לסטטיסטיקאי מדופלם שיעשה בשבילי את כל החישבובים הקטנים ויציג את הנתונים בצורה לא מוטית או מוטעת ואם אפשר גם חזותית, בצבעים.[ידעתי ידעתי שמתישהו זה יתנקם בי שהברזתי מהקורס ב-SPSS בתואר הראשון... ;-)]. אמממ...טוב אני כרגיל לא שואלת שומדבר (ממש לא חסרות לי דעות, כמו שבוודאי הבנת), רק משתפת בתקווה שזה יעשה לי קצת סדר ואולי גם שארגיש פחות לבד. תודה שקראת ברוב קשב :) אפשר בבקשה גם חיבוק? #

סולמית יקרה. מבינה שאת עוברת כרגע התחבטויות לא קלות, ולמרות הסקרנות, בחרת דווקא לא לפרט לגבי מה, וכמו שכתבת: "לא לשאול כלום". אני חושבת שאולי דרך זה את אומרת מה את באמת צריכה כעת: סביבה שקטה, מלווה, תומכת, מכילה. אני שומעת אותך מבינה שעלייך לקבל החלטה לא פשוטה, ואולי הנחמה או ההקלה שאת מבקשת היא שמסביב תמצאי את התמיכה שבחום, באכפתיות, בשקט. מקווה שיש לך סביבה או מישהו כזה בסביבה, ומאחלת לך ימים קלים יותר. סופ"ש מוצלח, מלי.

מלי, דווקא היה משפט אחד בהודעה שלי שהסתיים בסימן שאלה... שאליו בחרת, כנראה, לא להתייחס. בכל אופן מכבדת את החלטתך ומאחלת לך סופ"ש מוצלח. #

אפילו שניים... *

אשמח לקבל עוד אינפורמציה על תופעה שנקראת כשל אמפתי ...?

שלום לך. כשל אמתי בטיפול מתרחש כאשר המטופל חש לא מובן או לא מוכל, כשיש בחוויה שלו תחושה של פספוס בתגובה (או בהעדר התגובה) המתאימה, ה"נכונה" מבחינתו מצידו של המטפל. בעוד בעבר כשלים אמפתיים נתפסו כמקום שיש להזהר ממנו, וככשלון שעלול להיות הרסני, היום אנו יודעים (גם בעזרת מחקרים מאוד מעניינים בנושא) שהתייחסות מתאימה לכשל כזה יכולה להיות הזדמנות לבירור והתבוננות טיפולית משמעותית, ודיאלוג לגבי הכשל הטיפולי עשוי דווקא לחזק את הקשר הטיפולי. להתראות, מלי.

סליחה על ההתערבות, אבל איך את כל-כך בטוחה שהמטופל אשר חש לא מובן או לא מוכל, לא חש זאת בעקבות, חוסר אמפטיה מצד המטפל וחוסר הבנה של המטפל??? למה תמיד מאשימים את המטופל, למה?

מוסיפה שאלה: זה משהו שאפשר לתקן? אם אני לא מסוגלת להרגיש שלמישהו אכפת ממני או שמישהו באמת מסוגל לאהוב אותי באופן כללי ואם אף פעם לא הרגשתי כך אפילו פעם אחת, האם יש סיכוי שיום אחד אוכל להרגיש את זה?

מלי יקרה , התגעגעתי אלייך. באתי להיות פה קצת לצידך.זה בסדר נכון?.. (אגלה לך סוד - חיכיתי ליום חמישי שאת כאן, ..) אתמול הייתי בטיפול , אני רוצה לשתף אותך ש..משהו מרגיש לי שונה . זה כאילו המרווח שבין מקומות הישיבה בחדר הטיפול מצטמצם לו ככ. לא.. מלי , לא הכוונה באמת למרווח החומרי .. משהו בתווך שבינן הפך להיות שם נקי יותר צלול יותר עבורי, העיניים שלנו מביטות אחת בשנייה יותר , הלב שלי מרגיש את הלב שלו .. דקויות הכאב והרגש שלי מקבלות מקום מכיל וחזק יותר אצלו . משהו ברור יותר. יש איזושהי נינוחות באויר שנושמים שם יחד .. וזה נותן עוד קצת כח .. לדרך.. מדהים .. שאני אכתוב דבר כזה?!!!!, זה מרגיש שאיש השיחות שלי .. פתאום ממש קרוב אליי , לא קרבה פיזית .. קרבה עמוקה יותר .. בטוחה יותר מלי , כאילו אני והוא .. בסירה בלב ים פתוח וסוער .. מסביב אין שום חופ או אי שייגן מפני זעזועים .. רק למעלה יש מישהו שמביט עלינו (אולי ?).. למטה .. יש זרימה ענקית וסוחפת של מים באמצע- בין שנינו - יש כאילו יותר אמונה שנוכל לכל הסערה הזו.?! יצאתי אתמול אחרי שבוע מאוד קשה ביני לבין עצמי .. עם חיוך פנימי אחרי הטיפול . הגעתי מאוד מבולבלת וטרודה , ומשהו שם הצליח להחזיק אותי , משהו שלא באמת ברור לי .. יש לי מן שקט פנימי כזה , את יודעת פתאום איש השיחות שלי נראה לי ככ שונה , אחרי שנתיים וחצי של טיפול כזה אינטנסיבי שמקפל בתוכו קשת ענקית של רגשות .. יש משהו אחר בבפנים שלו אליי, יש משהו אחר בפנים שלו , יש משהו אחר בו .. מלי באמת בחיי.. הוא כאילו משהו אחר . הקול שלו מצליח להיות רך ועדין ..ולהתנגן שם יותר זמן בי, אני מרגישה שאני יכולה לדבר אלייו מבלי להשפיל את מבטי כל רגע , הזמנים שזה קורה כאילו מצטמצמים להם.. כאילו שנינו נמאים באותו החדר אבל פתאום זה מרגיש ככ חזק שלא כל אחד "מכונס" בעולם שלו , במחשבות רק שלו.. אני מרגישה אותו בתוך העומקים שלי .. ואיתי , הוא לא טובע .. הוא שם להחזיק.. הפעם זה כאילו והוא מביט אליי הישר ממש משם, ז המרגיע יותר מלי!!!!! .. אני פחות נלחצת מהנוכחות שלו לידיי, ובי .. אזהיתכן ו.. "קסם" כזה קרה?! ?! או שזה משהו רגעי? מרגיש שהקול שלו כבר לא נחסם ישר בראש..שלי הקול שלו לא בועט לי שם בין קירות הפחד והאימה ..האיומים שבי.. המילים שיוצאות ממנו אליי פחות "הורגות" אותי ..הם מקבלות מקום יותר , דלת הפלדה שלי נפתחת מעט .. ואומרת בשקט .. " היי.. שרית , יש מקום גם בשבילו ..לקול שלו, לאיכפתיות לנוכחות . ." ואולי .. מלי יקרה .. אולי .. אני פשוט בהפוגה .. כאילו כבר לא מנסה ל"הרוג" כל מה שחי לידיי בעוצמות כאלה חזקות .. לא מנסה להרוג אותי , לא מנסה להרוג אותו , ואולי .. גם לא אותם...(את אלה שפגעו בי).. לא יודעת. הזוי ?! חיוך אמיתי אלייך.עם ..חיבוק נעים.. תודה שאת פה. סופש שקט.. שרית.

שרית יקרה. כמה מרגש לקרוא את מה שכתבת, כמה נעים לדעת שיכלתם לכ"כ הרבה זעזועים, מאבקים, מתחים, חסימות, ועכשיו יש איזשהו ביחד שנהיה אפשרי, אמיתי, נוגע. נדמה לי שהשאלה אם מדובר בתחושה חד פעמית או לא, יכולה להיות כבר פחות הרת גורל - גם אם הספינה עוד תטלטל בדרך, נראה לי שעכשיו את כבר יודעת בתוכך שיש גם חוף מבטחים - חוויה אחרת של קשר, שלך בקשר, שלך בעולם. מקווה שהקרבה הזו תאפשר לך גם להפגש יותר עם עצמך, וכמו מול איש השיחות שלך, גם המגע עם העולם שבתוכך יהפוך לאפשרי, חמים ומקבל יותר. שיהיה לך סופ"ש נפלא, מלי.

בין פגישה לפגישה אני מוצא את עצמי "מדבר" ( לא בקול רם) עם המטפל שלי ושואל את עצמי איך ולמה הגעתי למצב הזה

שלום לוי. על פניו, מה שאתה מתאר, נשמע נפלא. אחת ממטרות הטיפול היא שקולו של המטפל - דרך החשיבה שלו, ההתבוננות שלו, חוסר הביקורתיות, האמפתיה והחום, יהפכו להיות שלך, בבעלותך, קול פנימי בתוכך. היכולת להפנים את הקול של המטפל חשובה, והשיחות הדמיוניות איתו הן בהחלט שלב חשוב בדרך לכך. עם זאת, אני תוהה ממה אתה מוטרד, וחושבת שאולי האפשרות שאתה מאמץ קול של אחר, או לחלופין, נזקק לקולו של המטפל מעבר לשעה הטיפולית, מעוררת חרדה עבורך. אני מציעה שתדבר על כך בטיפול, וביחד תנסו להבין מדוע מדובר מבחינתך בחוויה מטרידה או לא רצויה. בהצלחה, מלי

לא בטוחה שהיא הגיעה.. בנוסף יש לי הצעה /הערה, חשבתי שניתן להעלות את כל השאלות ורק לאחר מכן להשיב..

הי אלמונית. בוודאי ראית שהשאלה נענתה :) לגבי העלאת ההודעות מייד - אני מרגישה שנוח לי יותר לקרוא ומייד לענות (אם כל ההודעות יועלו, הרי שאצטרך לקרוא שוב כל הודעה כדי לענות באופן ממוקד ורלבנטי), וגם בעיני הודעה ש"מחכה" ללא מענה (ולעיתים זה לוקח זמן, לצערי) יכולה להיות אופציה יותר מתסכלת עבור השואל... לילה טוב, מלי.

כן ראיתי. כבר שלחתי תגובה(: אם זה היה עולה באופן מיידי לא הייתי צריה לשאול (: אולי באמת תנסו לחזור להתנהלות בעבר של הפורום- הודעות עולות ללא סינון. תחשבי על זה... הבנתי..את קוראת ואז מעלה..אני דווקא חושבת שברגע שעולה הודעה ואת לא נמצאת מישהו אחר יכול להגיב עד שאת מגיעה..

שלום מלי, רשמתי לך לא מזמן לגבי קושי שיש לי בפני קהל. ותיקנת אותי לא פחד קהל אלא חרדה חברתית..בכל אופן הקושי מתבטא אך ורק שאני צריכה להרצות או לדבר מול קהל גם הוא מצומצם. כאמור, אני נמצאת כשנתיים וחצי בטיפול דינאמי אצל פסיכולוגית נפלאה. הפחד שלי הוא מול קהל בלבד. למשל בהרצאת רפרט במסגרת הלימודים נורא פחדתי, התרגשתי מאד ובסוף איכשהו עברתי את זה. כרגע אני עומדת בפני תפקיד חדש בעבודה שמסגרתו אצטרך לעמוד מול קהל (יתכן מצומצם) ואני מאד מאד מאד פוחדת שלא אצליח במשימה שאתרגש שאתבלבל וכד'.. דיברתי עם הפסיכולוגית על כך, היא טוענת שגם אם אפנה לטיפול קוגניטיבי במקביל לטיפול הדינאמי, זה לא כל כך יעזור מאחר ואני צריכה להתאמן ואין לי מול מי להתאמן. כמו כן אין לה עצות לתת לי איך להתנהג ומה לעשות מאחר ואין משהו פיזי שקורה לי אלא זו רק התחושה עצמה. לעיתים גם הקול שלי רועד, ואני מדברת מהר. אני מאד אשמח לדעת מה דעתך, ומה בכל זאת ניתן לעשות. איך בכל זאת ניתן לפתור בעיה זו אחת ולתמיד(אולי כדורים?). אני מוכנה לבוא אליה פעמיים בשבוע ואף יותר, אך היא אומרת שהיא לא חושבת שזה יעזור אלא אך ורק אם אתרגל... ובמידה ואת חושבת שיש לפנות לטיפול קוגניטיבי רק למספר פגישות (או אולי את יכולה לטפל בבעיה זו) אשמח אם תמליצי/תרשמי לי... תודה רבה אלמונית

שלום לך. אני חושבת שטיפול קוגניטיבי יעיל מאוד בחרדות בכלל, וגם בחרדות לפני קהל. עם זאת, הטיפול בהחלט דורש התמודדות עם בעיות טכניות, אך אני בטוחה שהן פתירות. עם זאת, קחי בחשבון שגם טיפול קוגניטיבי אורך זמן, ושאין "הוקוס פוקוס" - מדובר בהחלט בתהליך שמצריך עבודה ומאמץ. אני מסכימה עם המטפלת שלך בכך שטיפול דינאמי יכול להיות מאוד יעיל בנושא, ועם זאת - היות והוא מנסה להגיע לשורש הבעיה ולמהותה (למשל: דימוי עצמי, בטחון עצמי וכו') הרי שמדובר בתהליך ארוך שלא ניתן לזרז. אם בהתייעצות עם המטפלת שלך, האפשרות של טיפול קוגניטיבי ממוקד בבעיה הזו לגיטימי, תוכלי לחפש מטפל קוגניטיבי שיעזור לך לצלוח את המשימה. חשוב שתדברי על כך בטיפול, ושלא ייוצר מצב של כפילות, או, להבדיל, תחרות בין שני הטיפולים. טיפול תרופתי בהחלט יכול להקל על החרדה ולהרגיע, אבל מדובר בעזרה נקודתית, ואולי כדאי לך לנסות להכחיד את הבעיה באופן עמוק יותר. להתראות, מלי.

היי מלי, נדמה לי שלא הבנת אותי, או שאולי לא הסברתי את עצמי כראוי. בכל מקרה המטפלת שלי חושבת שהיא לא תוכל לעזור לי לטפל בבעיה מאחר ואני צריכה להתאמן מול אנשים..מאד התאכזבתי מהתשובה שלה וכמעט התחלתי לבכות (אמרתי לה..) ושאלתי אותה אם היא חושבת שטיפול קוגניטיבי יוכל לעזור לי, היא גם טוענת שאני אצטרך להתאמן... לדעתי היא אולי חשה סוג של איום ברגע שהעלתי את זה, גם לא היה לי נעים להעלות את הפניה לגורם אחר... את יכולה לומר לי על קצה המזלג מה בדיוק קורה בטיפול קוגניטיב? והאם את מכירה מטפל/ת קוגניטיב באזור חיפה. שוב תודה

הי מלי.. שלחתי הודעת המשך לנילי, שכתבה לקראת סוף המשמרת של דוד בדף זה. הודעת התגובה שלי נכתבה אחרי סיום המשמרת של דוד, אז אני לא בטוחה מי פספס אותה, אך חשוב לי שהיא תגיע לפורום..אפשר למצוא את האבידה? תודה אופיר

הי אופיר. דווקא העליתי ואפילו הגבתי... לוקח זמן עד שאני מגיעה להודעות ההמשך אז קבלי את התנצלותי... לילה טוב, מלי.

אני לוזרית. זה הכל.

הי יעל. אני מתארת לעצמי שאת במצוקה, ושהמסר הקטן ששלחת נועד לאפשר לנו להיות איתך יותר. אני מזמינה אותך לשתף יותר בתחושות וברגשות, ולאפשר לנו ללות אותך, ואולי גם לעזור לך להרגיש טיפה אחרת... להתראות, לילה טוב.

אהלן מלי.. כבר לילה ואני מניחה שאענה רק מחר, אבל זה בסדר.. בעיקר רוצה להגיד לך שלום. מזמן כבר לא אמרתי לך שלום. רוצה לספר מלא דברים אבל מרגישה שטוב יהיה אם אשתף רק אותה.. 'אותה' פורש חיוך על פניי.. היא נחמדה. היא יותר מנחמדה :-) ... גם כאן רוצה לפזר עוד המון מילים שיסבירו בדיוק איך וכמה היא takes my breath away לפעמים.. אבל נשים הכל בשקיק קטן וחמים, נשים עם הצואר ונמשוך בשרוכים. מחר אולי אספר לה. מעבר לזה רוצה לגלות לך שטוב לי! מרגישה כאילו התעוררתי למשהו, לחיים אולי, ואני כל הזמן ערה! Wide awake wide alive אולי.. נכנסתי לקצב טוב כזה, של עבודה וחיים וכל יום זו הזדמנות חדשה. כבר שנים שלא הייתי כל כך ערה! נחמד הא? :-) מקווה שגם את בטוב.. שלא נרטבת היום בגשמי חיפה, להתראות, לילך

שלום לילך. עדיין כאן, שמחה שמספיקה עוד לקרוא ולהגיב, ובמיוחד שמחה לשמוע על האופטימיות והחיות שאת מוצאת בתוכך. אני חושבת שיש בכך אמירה חשובה, לעצמך ולאחרים, על תקווה, אפשרות לשינוי, אמונה... מרגישים את החיוך עד לכאן, וזה בהחלט מחמם (בטח בקור של חיפה...). שיהיה המשך שבוע מתוק, מלי.

היי מלי , רציתי לשאול האם את חושבת שנגיעה מינית חד פעמית לא באופן אלים בילדות (גיל 5 ) יכולה לגרום להשפעות בחיים הבוגרים ?!

שלום יובל. אני חושבת שמיניות טרם זמנה, כמו כל ארוע לא מותאם או חריג מבחינה התפתחותית, הנו בעל השלכות בבגרות. עם זאת, נדמה לי שמידת, עוצמת ואופן ההשפעה אינם קבועים, ושצריך להבין לעומק ובאופן אינדיבידואלי את גודל ומידת המחיר הנפשי. אם את מתמודדת עם השאלה ממקום אישי, הרי שאת כנראה מודאגת או תוהה לגבי ההשפעה שיש לכך על חייך, ואולי מחפשת קשר בין דברים שאת מרגישה או עושה לבין אותה סיטואציה. אני מקווה שתוכלי למצוא לעצמך מקום שבו תרגישי נוח להעלות את הזכרון ולהתמודד עם משמעותו - בעבר, בהווה ובעתיד. בהצלחה ולילה טוב, מלי.

האמת שאני בטיפול , והעלתי את זה פעם אחת לפני כשנה , והפגישה נגמרה והיא מעולם לא שאלה על זה שוב , אז אני מניחה שאולי זה לא נשמע כל כך חשוב . בכל אופן אין לי ממש אומץ לנסות לדבר על זה . אני סתם מנסה להבין בעצמי אם יש לזה איזשהי משמעות .. או שזה סתם מציק לי.

אוי מלי..את שומעת את האנחה? כתבתי לדוד על כך שכמעט השלכתי עצמי מגג הבניין בו עובדת- ביום שלישי האחרון וברגע של שפיות התרחקתי מהקצה וחזרתי לעבודה. הייתי בפגישה היום, סיפרתי למטפל שלי על-כך, שאלתי אותו אם הוא זוכר באיזה מצב נוראי הייתי שנה שעברה (היו לי שני ניסיונות אובדניים) ושהיום אני פחות אימפולסיבית וחושבת לפני, הוא הסכים שאכן הוא רואה זאת. את האמת מלי, בפגישה שעברה החלנו לגעת בילדות, אמרתי לו היום שאני לא מסוגלת עדיין לגעת בזה, שאני לא חזקה מספיק ופוחדת להרגיש לא טוב, שפשוט נחכה עם זה וניגע שם כשאהיה חזקה מספיק. בכל הכנות מלי, לא יודעת אם שמחה שהוא הסכים איתי שאני מרגישה טוב יותר, אמנם אמרתי לו שהרצון האובדני הוא בגלל פגישה קשה, אך זו חלק מהאמת, מרגישה בשבועיים האחרונים פחות טוב ומתה מפחד להיות במקום של לפני שנה. הוא נראה לי היום כל כך מרוצה ושמח על הודעתי שמרגישה טוב יותר ופחות אימפולסיבית, שכאילו לא בא לי להרוס לנו את השקט והנורמאליות. נורא מתביישת בשנה שעברה ולא פשוט לי להיות שוב במקום של "תעזור לי אני נופלת". מקווה שאת בטוב. negra

שלום נגרה. אני חושבת שהיכולת שלך לעצור דחף אימפולסיבי היא בהחלט התקדמות משמעותית ומשמחת. נשמע לי, אבל, שעבורך לתאר התקדמות היא מקום מסוכן משתי סיבות: ראשית, נשמע לי מפחיד עבורך לספר שאת יותר בטוב. אולי זה מאותת, לכאורה, שאת פחות צריכה או פחות זקוקה לקשר, ואת מודאגת שדווקא אמירה כזו תגרום למטפל שלך להתרחק או להיות פחות מעורב מולך. שנית, ולא פחות חשוב, אני חושבת שבוודאי בחלק מהנושאים ובחלק מהזמן את חשה בהתקדמות, ובחלק פחות או בכלל לא. אני חושבת שאולי בחוויה שלך אמירות על גדילה והתקדמות אמורות להיות טוטאליות ו"מחייבות" או "תקפות" תמיד, ולגבי הכל. אני רוצה לנסות להרגיע אותך בשתי הדאגות: אני מקווה שדרך ההתמודדות עם האמירה וההרגשה הזו תגלי שאפשר להיות לצידך ואיתך גם כשאת גדלה ומתקדמת. אולי תגלי, למשל, שליווי ותחושת אכפתיות וקרבה אינן מופחתות כשהמצוקה שלך יורדת (וייתכן שאפילו להפך). אני גם חושבת שכדאי שתנסי להתייחס להתקדמות שלך באופן פחות טוטאלי של "שחור" ו"לבן", אלא כהתקדמות בנושא מסויים בזמן מסויים. נדמה לי שההכרה במורכבות של ההתקדמות ובחלקיות שלה תרגיע אותך. וכמובן כמובן שנראה לי חשוב לדבר על כך בטיפול, להבין מה הבהיל אותך, מה אולי הרגיש לך אחרת אחרי שנאמר, ומה אולי מפחיד מדי להגיד או להרגיש בטיפול. לילה טוב, מלי.

מלי, רציתי להגיד לך תודה וזהו. אך מצד שני הפריע לי להתעלם מהתחושה שהמילים שלך לא דיברו את התחושה שלי. היה לי חשוב לדייק את עצמי. אולי טיפשי ובכל זאת. זה לא שאני חוששת שהמטפל לא יהיה מגוייס כי אני חשה טוב יותר. ההיפך הוא הנכון, אני בדרך כלל מחייכת לכולם ואומרת שהכול בסדר, אני ידועה גם בטיפול בחיוך הקבוע. דווקא יש לי יותר בעיה להגיד שלא טוב לי. מה שניסיתי לומר לך בהודעה הראשונה היא-שבשבועיים האחרונים מרגישה פחות טוב (מפחיד אותי), ושהיה לי כל כך חשוב להרגיע את המטפל לגבי הקפיצה מהבניין לכן אמרתי לו עד כמה אני פחות אימפולסיבית, עד כמה בעצם אני חשה חזקה יותר. פשוט מפחיד אותי שתקופה קשה בפתח לכן היה לי חשוב לומר לו זאת ולשמוע ממנו עד כמה הוא חש בשינוי, כשבתוכי תהיתי - האמנם? תודה ושבת טובה negra

שלום היום היה לי מה שאני מכנה אותו התקף זעם. כ"כ עוצמתי שלא היה לי כמוהו כבר שנים. צרחתי שברתי ירקתי היכיתי קיללתי את כל השכנים וכל השכונה שמעה אותי .. עכשיו שאני רגועה , לא יודעת איך אני אצא מהבית מחר. מתי איפטר מזה לעולם ? נמאס לי ממני. למה אני מאבדת שליטה על עצמי ? מה מוציא אותי מדעתי? למה זה קורה לי? אני תמיד זוכרת שאני משתוללת ומתפרעת ומשתגעת ויוצאת מכליי ויורדת מהשורות באופן לא נורמלי לחלוטין ... אך אני מתקשה לזכור מה גרם לזה... פרטי העניין נשארים לי עטויים ערפל

שלום מישהי. נשמע שברגעי מצוקה או כעס את מאבדת שליטה, נתקפת בחמת זעם בלתי מרוסנת, והורסת ומקלקלת לא רק לאחרים, אלא בעיקר לעצמך. אני מתארת לעצמי שהמקור ממנו ההתקפים הללו נובעים שייך לאזורים נפשיים של חוסר שקט וזעם נוראי שגורמים לך מצוקה באופן תמידי, וכמובן שגם המחיר הנפשי של ההתמודדות עם אותם התקפי זעם הוא עצום. נראה לי, לאור זאת, שיש עלייך לחץ נפשי גדול מאוד שחשוב שיהיה לך מקום להבין את מקורו, לפרוק באופן מותאם, ולאפשר לרגשות נוספים להיות נוכחים ומבוטאים בחוויה הרגשית שלך. אני ממליצה שתפני לטיפול פסיכולוגי, ומקווה שהתנסות בקשר שיש בו הכלה, הרגעה ואיכפתיות, ושמוצא מילים לתאר את העוצמות הרגשיות שאת חווה, יוכל לעזור לך להרגיש יותר טוב. לילה טוב, מלי.

לא יודעת למה ולא בא לי לדבר על זה אבל אני פתאום ממש לא מחבבת את המטפל שלי ואני רוצה להחליף לא רוצה לדבר איתו על למה זה כי אני יודעת שזה לא יעזור. אני יודעת מה הוא יגיד וזה לא ממש יעזור לי. ואני גם ממש לא רוצה לעשות את זה בגלל שאני חייבת. זה לא שיש לי משהו ממשי נגדו אני פשוט ממש לא מחבבת אותו למרות שפעם לא לא חיבבתי אותו בכל אופן, אני צריכה המלצות למטפלת באיזור חיפה במחיר סביר (אם יש הנחות לסטודנטים זה טוב) ואם אפשר גם שאלה למטופלים וגם למטפלים - איך בוחרים פסיכולוג, מה צריך לבדוק? תודה

שלום למתלבטת. את כותבת על תחושה חדשה, ולכאורה לא מובנת או לא מוסברת, בטיפול. אני שומעת אותך מסבירה בכל הדרכים מדוע אינך צריכה לשתף את המטפל בתחושה הזו, ומדוע עלייך לעזוב, ומייד. נדמה לי שהפתאומיות והבהלה ממגע ומדיבור פתוח על כך הם רמזים בולטים לכך שמדובר בנושא חשוב, משמעותי, שצריך להתעכב עליו ושדרכו בוודאי תוכלי להבין יותר מה קורה לך, ואולי למה זה מחובר או קשור בעברך או בחוויה שלך בקשרים (או גם וגם...). אני שומעת את האי שקט, ודווקא בגלל זה ממליצה לך לנסות להתמודד באומץ עם התחושות והגילויים החדשים (גם אם לא פשוט לדבר עליהם בפני המטפל), ולהשתמש בטיפול כמקום שמאפשר לך ללמוד על עצמך. בהצלחה, מלי.

מלי מקבלת בחיפה (הכרטיס שלה בצד שמאל) מותר להמליץ על המנהלים אז תנו לפרגן:-)

הי מלי, אין לי הרבה מה לומר. "בתהליך גמילה" עצמי, משאלות... פעם אחרונה שכתבתי הייתה לפני שבועיים, בנוגע לשאילה הכרונית.. לא יודעת אם את זוכרת אבל הפנית ליעוץ פסיכיאטרי וזה הכניס אותי ללחץ. ומכיוון שכבר לא היית, ביקשתי וקיבלתי הרגעה מדרור. ממש מפחדת מיעוץ כזה, כאילו אאבד את היכולת להחליט לעצמי ויכפו עליי טיפול תרופתי ולאו דווקא לo.c.d.... לא יודעת למה לא מסתדרת לבד ומכניסה את עצמי לבעיות כמו לדוגמא בשאילת שאלות מיותרות.. (אשר נובעות מאישקט וחרדה אבל לא מחשש שיקרה לי משהו רע אם לא אשאל) פשוט לא מכילה את עצמי! וסליחה אם מכבידה..

שלום X. אני שומעת את החרדה מהכתיבה שלך, וגם מרצף ההתכתבויות בינינו בשבועות הקודמים. אני חושבת שאולי גם הדיאלוג בינינו עכשיו הוא נסיון להרגעה ולמציאת השקט הנפשי דרך שאלות שאת מכנה "אובססיביות". אני רוצה לנסות לשחרר אותך מהצורך לשאול כדי "לזכות" בתגובה, מענה או התייחסות שלי, ומאתגרת אותך - אני מזמינה אותך כאן לשתף, לספר ולהגיב, ומבטיחה להתייחס גם אם לא מדובר ברצף של שאלות שמחכות לתשובה קונקרטית. את מוזמנת לשתף באי שקט שאת מרגישה, בבדידות ובחרדה שתיארת, ומקווה שתרגישי שאפשר להיות איתך גם בלי שאת צריכה למלא את הקשר בשאלות. מה דעתך? מלי.

הצלחת להביא אותי לידי דמעות.. קודם כל מכך שאת זוכרת אותי בכלל. לא מרגישה שיש לי נוכחות מורגשת בכלל ולא רק פה. וגם מכך שבאמת צדקת שקשה לי לשתף ככה סתם, כי מרגישה שמביכה ושאין "תשובות" לבעיות שלי. אולי לכן "בונה" שאלות כדי להשלות את עצמי שהתשובות יתנו בכל זאת איזשהו מענה רגעי לבעיותי . כנראה שזה ממלא איזשהו חלל ענק שפעור בתוכי ומרגיע, כמו שאמרת , תחושות של בדידות, ריקנות וחרדה. ודווקא סתם "דיבור" על זה , כמו עכשיו(?) רק גורם לי ליותר רחמים עצמיים ולפחדים

לא יכולה איתו ולא ממש שלמה כשאני איתו אי בחורה ב 25 יוצאת עם בחור בן 38 מזה כ-3 שנים..בהתחלה מאוד קסם לי כול האנראגיה המיוחדת שלו אציין שהחיצוניות שלו לא ממש עשתה לי את זה אך זה זרם כי אנחנו באים מעולמות דומים בתחום המקצועי והיה לי כייף לללמוד ממנו ולחוות את כול מה שרציתי בתחום(תחום של בריאות)בכל אופן במהלך החברות בינינו נתקלו לא במעט קשיים,היתה לו בעיה עם הביחד כשהוא רגיל להיות לבד מזה כ-10 שנים לפני שהגעתי לחייו ולי בהתחלה זאת לא הייתה אהבה אך עם הזמן פשוט התאהבתי והוא יקר לי ממש כאילו משפחה שלי.. אני ניסיתי להתנתק ממנו לאיזה חודש ולא ממש הצליח לי מאחר וכול כך הי לי עצוב לא ידעתי מה ני מרגישה חשתי בדידות רירות עצבות כאילו מישהו מת לי ..אז חזרתי והוא שמח נורא אבל מה עושים איך אדע אם זה הוא הנכון האם אני צריכה להיות יותר סבלנית בשבילו ?? פתאום התחלתי לחשוב על העתיד ילדים משפחה וכו וקצת הגיל שלו פתאום עלה על התמונה למרות שזה לא הפריע לי כי אני לא רואה את הגיל אני אוהבת אותו את הבנאדם שהוא אך הקשיים הזאת עם הקושי בקירבה למרות שהוא מעניק לי ממש ביטחון גם כלכלי וגם נפש אך יחז עם זאת מבולבלת מאוד חושבת המון ולא רוצה להחליט לא נכון....? תודה על ההקשבה.. ו

שלום מיכל. נשמע לי שבתוכך יש 2 קולות מנוגדים, אמביוולנטים, לגבי הקשר: קול אחד שרוצה, שצריך, שמאמין בקשר, וקול אחד שמבקש מרחק, ניתוק, סיום. אני חושבת שחשוב שתביני עם עצמך מה אומר כל קול, ומה המשקל של ה"בעד" לעומת ה"נגד". חשוב גם שתבדקי האם מדובר בקונפליקט סביב הזוגיות הספציפית הזו, או, למעשה, את מגיבה לקונפליקט בתוכך לגבי קשר (להיות לבד או ביחד, מחיר של קרבה לעומת מחיר של מרחק). נדמה לי שתצטרכי להבין יותר לעומק ממה באמת את כ"כ מבולבלת, ומה הקונפליקט הזה משקף לגבי החיים שלך וההתנסות שלך בעבר, בקשרים זוגיים ובקשרים בכלל. לילה טוב, מלי.

מלי מאוד רוצה לכתוב לך, אבל לא יודעת איך ומה. מרגישה שצריכה את המילים שלך.. הכל בתוכי סוער וקשה לי לעשות סדר. יודעת שדברים יצאו כאן מבובלים ולא מובנים, סליחה על כך. מרגישה שמאבדת שליטה.מנסה להתאפק ולהחזיק. עדיין בתוך תקופה לא טובה בכלל. בתוכי מרגישה שזה לא יגמר לעולם. ימים מאוד עמוסים רגשית, מציפים. כאילו לא מספיקה הידיעה בצורך וברצון שלי למות ואני.. אני לא יודעת לווסת.. ולא מצליחה ללמוד.. האמת היא שאני בכלל כבר לא רוצה ללמוד. קול המוות שבתוכי עדיין חזק מאוד, נשמע בברור, חד משמעי, עוצמתי. אולי עוד זקוקה נואשות לקול חיצוני שיראה לי אחרת ממה שיש בתוכי, שיגיד שאני לא צריכה למות, שיתווכח עם מה שבתוכי, שלא יקבל את הידיעה, הרצון, הכמיהה שלי למות. זקוקה לקול של המטפלת, זקוקה לקול שלך, אם את עוד מסכימה.. תראי כמה אני חצופה. מבקשת, לוקחת, מעיקה ותופסת יותר מידי מקום. יודעת, תיכף אשלם על זה. את יודעת מלי, את לא באמת חייבת או צריכה לתת לי שום דבר שהוא.. לא את הקול שלך.. גם לא תגובה.. וזה הכי בסדר בכלל לא להעלות את ההודעה הזאת. סליחה. שיר

שיר יקרה. שמחתי לקרוא את מה שכתבת. לא בגלל שהמצב שלך משמח (הוא לא), אלא כי, להבדיל משבוע שעבר, אני שומעת אותך פונה לעזרה ומבינה את הצורך, אולי אפילו ההכרח, להשען על אחרים במצב כזה. אני חושבת שבעצם את מבקשת שיחד ניתן לקולות ה"טובים" בתוכך יותר מקום, בתקווה שהם ינצחו את הקולות ה"רעים". נדמה לי גם שאת יכולה יותר להרגיש או לזכור שיש קולות כאלה בתוכך, אפילו כשהם כעת כ"כ חלשים, כמעט לא נשמעים. אני מרגישה שאת עכשיו בנפילה לבור, והכל נראה שחור, ואת לא מרגישה שיש תחתית, וגם לא שיש אור למעלה. זו ההרגשה בתוך הבור. מבחוץ אני רואה שנפילה חייבת להעצר, שתמיד אפשר להחלץ, ושמחוץ לבור יש הרבה אור. אני מנסה להעביר לך את התחושה החזקה שלי שהמשבר שלך הוא משהר שיש לו סוף, ושתוכלי בעתיד להסתכל עליו ממקום אחר, אופטימי יותר. כרגע אני אחזיק בשבילך את האמונה, התקווה והידיעה שיכול להיות אחרת. להתראות ולילה טוב ושקט, מלי.

אני לא רוצה יותר. לא רוצה יותר כלום. לא שכאילו יהיה טוב יותר, לא שירגע, לא לצאת מהבור. רוצה ללכת מהעולם הזה. לעזוב את ה"חיים" האלו. רוצה למות. הייתי היום הפגישה. היא אמרה שהתקשרתי אליה אתמול והשארתי לה הודעה. שדברתי בקול של ילדה. ואני אמרתי לה שהיא טועה. שאני לא התקשרתי. אני לא זוכרת שהתקשרתי. אני יודעת שלא התקשרתי. והיא מתעקשת. אומרת שאני הייתי מנותקת. ואני אומרת לה, מסבירה לה, שאני לא מתנתקת. אני לא דיסוציאטיבית. אני לא התקשרתי. אני לא השארתי הודעה. אני לא. ואז היא שאלה אם אני רוצה לשמוע את ההודעה.. ואני סרבתי.. מטיחה בה שתפסיק לדבר שטויות. ואז הדמעות התחילו לרדת. בלי שליטה. רציתי למות. לקבור את עצמי. לא מצליחה להיזכר שהתקשרתי אליה. לא מאמינה שהתקשרתי אליה. אבל גם יודעת שהיא לא תשקר לי באמת. כשיצאתי משם בדקתי את השיחות היוצאות בפלאפון. אתמול התקשרתי אליה. השארתי לה הודעה. ואני לא זוכרת כלום מזה. אין לי כח יותר מלי. אין לי כח לכלום. לא רוצה לעבור עוד יום או לילה. לא רוצה לנסות לשרוד. לא רוצה להיות כאן. אני רוצה למות. אני צריכה למות. לא רוצה ולא מאמינה לאף קול שיגיד לי שיהיה אחרת, שיהיה בסדר. לא יודעת מה נפל עלי אתמול שבקשתי לשמוע את הקולות האלה. עכשיו מרגישה, יודעת, ושוב מבינה איך הכל פיקציה. איך שום דבר לא יהיה בסדר. איך הבור הזה יותר מידי עמוק, צר ושחור. ואני לא רוצה שיזרקו לי חבל או יביאו סולם. אני רוצה להישאר על התחתית היציבה בבור הזה. רוצה למות שם. אני צריכה למות.

הי, לפני כשבועיים עזבתי את מקום העבודה שלי לטובת הגשמה ויציאה לעצמאות. אני מטפלת הוליסטית. אני מוצאת את עצמי מבלה שעות לבד בונה מערכי טיפןלים. עסוקה בכתיבה. כשעבדתי והייתי עסוקה מאוד חשבתי שכל מה שאני צריכה זה חופש וזמן לעצמי ולהתארגנות ופתאום אני לבד במשך שעות ארוכות ויורד לי מצב הרוח מהבדידות, מה שגורם לי לא לרצות לראות חברים ולשתף אותם שלא יגידו לי שעשיתי טעות שעזבתי את העבודה. אני קמה בשבוע האחרון ובוכה בבקרים מריקנות. פתאום נפער לי חלון ענק של שקט. מלהיות כל כך הרבה שעות עם אנשים ששואלים ועוברים ומדברים אני לבד. ולא רק זה גם הלחץ מלשווק את עצמי גם הוא חדש לי. אולי אני לא יודעת להיות לבד ואני לא יודעת להתמודד עם החיים המבוגרים והאחראים ואני ממש רציתי אחרי 17 שנים של עבודה לקבוע לעצמי את המסלול אז למה אני מרגישה ככה? עצובה? מלנכולית? מסתגרת? זה תהליך שיעבור? איך?

שלום ניצה. נשמע שאת עוברת תקופה לא פשוטה, ודווקא בשלב שכ"כ חיכית ורצית בו. אני יכולה לדמיין כמה קשה לך...אני חושבת שלפעמים יש פער גדול בין הפנטזיות לבין המציאות. כאשר אנו מפנטזים ומשתוקקים למשהו, אנו מציירים אותו לעצמנו באופן אידילי, ו"שוכחים" להתייחס גם לקשיים ולמקומות הפחות נעימים. מעבר לכך, שינוי יכול להיות בעל השפעה מטלטלת ומפחידה. אני חושבת על כך שויתרת על מקום מסודר ובטוח, כנראה בניגוד לקולות ששמעת מסביב, וכעת לא רק שאת במצב של חוסר בטחון תעסוקתי, יש עלייך גם את חובת ההוכחה. וייתכן, וזו גם אפשרות, שהבחירה שלך הייתה מוטעית, ושהיום את יכולה יותר להבין מדוע. כל אלה הופכים את המצוקה שלך, קרוב לוודאי, לגדולה וקשה, ועם זאת, בעיני עשית צעד אמיץ שהנסיון והמאמץ שעמד ועומד מאחוריו איננו דווקא להחליף מקום עבודה, אלא להגיע לתחושה של מימוש והגשמה עצמית מלאים יותר. אם תסכימי איתי שזו המטרה, הרי שאת רק בתחילתו של המסע הזה, ושבמהלכו סביר להניח שתגלי לא רק מה מתאים לך ועושה לך טוב, אלא גם מה לא נכון לך ומה לא ממלא ומתגמל אותך. נדמה לי שבמסע כזה חייבים להיות טעויות, שמהן ניתן ללמוד ולהעשיר את ההבנה לגבי עצמך. תנסי להשתמש במה שאת עוברת (בהנחה שלא מדובר במשבר חולף) ולראות איך את יכולה להתייחס למה שקורה לך כעת כהזדמנות ולא כמכשול. האופציה לשנות, לחדד או למקד עומדת לרשותך גם כעת (לפעמים כשאנחנו משנים יש לנו תחושה שאסור לנו לקחת עוד צ'אנסים, ושאסור לנו "לבזבז" הזדמנויות, למרות שבפועל כל האפשרויות עדיין פתוחות בפנייך). אגב, אולי גם תגלי שהקושי הנוכחי ניתן לפתרון, אבל לאו דווקא בדרך שבה את רגילה. אם למשל, הורגלת שהעבודה מספקת גם צורך חברתי, אולי עכשיו תוכלי להתנסות במימוש חברתי שאינו קשור למקום העבודה (את יכולה להצטרף למשל לקבוצה טיפולית, לבחור בחוג או סדנה, ללמוד עם אנשים מתחום העולם שאת מתחברת אליו, וכו'). ולבסוף, אני גם תוהה האם המקום הזה של "לא להיות מרוצה" ולא להיות מסופקת מבטא קונפליקט עמוק יותר שאת מקשרת אותו למקום העבודה, אבל אולי הוא משקף קושי מהותי ופנימי שכדאי להבין אותו ואת מקורו. בהצלחה, מלי.

משלמים לכם על ניהול הפורום? למה בחרת להיות פסיכולוגית? פגשת פעם קולגה שחשבת שלא צריך להיות פסיכולוג? האם לדעתך כל אחד שיכול לעבור את הבחינות יכול להיות פסיכולוג?

שלום מיו. כפסיכולוגית, אני תוהה לגבי מקור השאלה שלך ומה באמת מטריד אותך. האם את אולי רוצה או צריכה תשובה לגבי שאלה פנימית שמעסיקה אותך? אני מזמינה אותך לבדוק יותר לעומק למה בעצם את מבקשת תשובות ומה מטריד אותך. ולגבי השאלות ששאלת: אני מרגישה שהשאלות שאת שואלת שייכות לאזור אישי ופרטי שלי, ושתשובה עליהם תרגיש לי חושפנית מדי, ואני לא בטוחה גם שהיא רלבנטית בהקשר טיפולי וכמענה נפשי. כרגע אינני רואה איך התשובה שלי נהיית בעלת ערך מרגיע או מרפא, ולכן אם תסבירי יותר מה מסתתר מאחורי השאלות שלך, אוכל אולי לנהל איתך דיאלוג יותר עמוק. לילה טוב, מלי.

אני בסוף הריון, והתופעה חזרה 4 פעמים על עצמה 2 במצב של ערות ופעמיים מתוך שינה אין לי עם מה לנשום, בדרך כלל כשאני פותחת חלון ונושמת אויר זה עובר ממה זה נגרם? ואיך מפסיקים את זה?

שלום אלמונית. ראשית חשוב לשלול אפשרות של בעיה רפואית ולכן מומלץ להתייעץ עם רופא. אם נשללה הסיבה הרפואית ומדובר באספקט נפשי, חשוב לבדוק מהם הקונפליקטים והקשיים עימם את מתמודדת כעת. ייתכן שמדובר בתגובת חרדה, למשל, וחשוב להבין ממה היא נובעת ולעזור לך להרגע. לעיתים הסימפטום הפיזי מבטא חוויה רגשית, ובמקרה שלך חשוב להבין את מה שעומד מאחורי התחושה ש"נגמר לך האוויר". אני תוהה האם המשפט הזה, כחוויה רגשית, מתחבר למה שאת מרגישה, והאם את יכולה להבין מאיפה הוא נובע. בעל מקצוע בהחלט יוכל לעזור לך להבין ביחד מה את עוברת כעת. לילה טוב, מלי.

שלום, רציתי לדעת כאשר אבא עוזב את הבית ונוטש את ילדו בן ה-6 - איך זה משפיע על חיי הילד בבגרותו, כגבר? אשמח אם תתייחס לשאלה על-פי התאורה ההתפתחותית של פרויד. תודה מראש

שלום מישהו. עפ"י התאוריה של פרויד, גיל הגן הוא הגיל שבו מתרחש הקונפליקט האדיפלי, שהפתרון שלו מצריך הזדהות עם האב. כאשר האב איננו קיים (נוטש) הרי שהקונפליקט אינו יכול, לכאורה, להפתר באופן מוצלח ועלול ליצור תסביכים בהמשך שקשורים למיניות הגברית ולזוגיות. התאוריה הזו נחשבת כיום בעיני רבים ארכאית, וכדאי להתייחס אליה בזהירות. לילה טוב, מלי.

אולי זה יעזור http://www.youtube.com/watch?v=mScdJURKGWM

אבי חלב בסרטן הלבלב לפני כשלוש שנים הוא עבר 2 ניתוחים שלאחריהם היה צורך בעוד שנה של טיפולים כימטרפיים ותקופה של הקרנות. במהלך כל התקופה הוא המשיך ללכת לעבודה ונשאר בבית רק בימים קשים. בשבועיים האחרונים הוא פשוט חלש מותש פיזית ושקע בדיכאון. (הוא כבר לא עובר שום טיפול כעט- טפו טפו) אימי מטפלת בו במסירות ובחוסן נפשי ברמות מדהימות, אבל גם עליה ניתן לראות את העייפות. קשה לראות אותו בשבועיים האחרונים מותש מהחיים מדבר על הסוף הכוחות שלו להלחם במחלה. קשה לי בתור הבת שלו שרגילה לאבא חזק אופטימי מצחיקן אמיתי לראות אותו סובל כול כך . קשה לנו הילדים לראות אותו לא מסוגל לעשות דברים ויותר מזה לראות אותו מותש ומדוכא מהחולשה שלו. אני לא יודעת איך לשפר את מצב הרוח שלו ומה לעשות כדי להקל עליו את הפחדים. חשבתי על קבוצת תמיכה עבור כל המשפחה שתעזור לכולנו להתמודד. השאלה אם יש כאלו? אם האם יש איזו פעילות שאנחנו יכולים לעשות איתו? תודה מראש

שלום דנה אני יכול לדמיין את ההתמודדות של אביך, אמך והמשפחה כולה עם המחלה והקושי שהיא מביאה איתה ואני בטוח שבצד ההתגייסות הרבה יש בוודאי גם לא מעט תשישות וכאב. את שואלת לגבי קבוצות תמיכה וזה נשמע לי בהחלט כמו רעיון אפשרי. הייתי מציע לך לשאול באופן ספציפי במחלקה האונקלוגית בה טופל אביך לגבי קיומן של קבוצות שכאלה. בד"כ בכל מחלקה אונקולוגית יש עובדות סוציאלית או פסיכולוגית, האחראיות להיבט הרגשי המלווה את ההתמודדות עם מחלת הסרטן. מישהו כזה נראה לי כמו הכתובת הטובה ביותר לבירור העניין. בד בבד כדאי לך לחפש דרך האגודה למלחמה בסרטן, כמו גם דרך הרשת, בקשר לקבוצות שונות שבוודאי מתקיימות, בהרכבים שונים. ולגבי אביך, נדמה לי שאתם עושים את המיטב וככל שתוכלו, טוב יהיה להמשיך בכך: לא להירתע, ולא להתרחק וללוות אותו מקרוב ובאמת בדברים הקשים עמם הוא מתמודד. הרבה בהצלחה דוד

למה אתה מגיע אלינו כל כך מאוחר לאחרונה? יכול להיות שאתה כועס עלינו על זה שד' צעקה על דרור ואנחנו לא צעקנו על ד'? (פויה ד'! פויה! פויההההההה!!) או שאולי אתה סתם עסוק? בכל אופן קצת עזוב ומשעמם פה ככה :( ואם אני גם ככה רגרסיבית, משועממת עד כלות ו...אנונימית אז אעז ואשאל אותך - מה החלטת בסוף בקשר להצעת החברות שלי אליך? נראה לי שהיה לך מספיק זמן ומרחב לחשוב על זה ואשמח כעת לקבל ממך תשובה כנה. 3>

חמודה את :)

אני הייתי קודם:-)))))))))

איך זה שיודעים להיות משוחררים ומצחיקים ומאוהבים דווקא מול דוד? מעניין שאפשר להרגיש אדם מבלי לראות אותו...

שלום לכותבת האמת היא שתהיתי מתי והאם יעלה קשר אפשרי בין ההגעה המאוחרת שלי לפורום לבין הודעות שעלו מוקדם יותר. התשובה על כך, (עד כמה שאדם יכול להעיד על עצמו), היא לא. ברור לי שזו אפשרות המעלה חרדות, סביב פנטזיות של כעס ונקמנות, אבל אחרתי להגיע מסיבות מעשיות ופרקטיות לגמרי. ונכון, גם לי הפורום נראה עזוב ובודד בזמן שעבר בין פעם לפעם וחבל על כך, אבל התחושה עכשיו היא אחרת, בין השאר בזכות ההודעה שלך, שמכניסה הומור ומסייעת להפריח את העזובה. והצעות חברות? תמיד נחמד לקבל ומבחינתי זה תקף לגבי כל הפורום - התקווה שלי היא לאווירה כמה שיותר חברית ומכבדת פה, ולתחושה טובה ונוחה של קרבה. זה אולי נשמע קצת כמו התחמקות, אבל זו התשובה הכנה והברורה ביותר שאני יכול להציע, ומבחינה זאת אני מקווה ששאלתך ומשאלתך נענו. להתראות דוד

שלום דוד אתה מקבל מטופלים חדשים כרגע? אפשר לשאול מה העלות שאתה לוקח לפגישה טיפולית? ( אין לך מייל, אז קשה לשאול באופן יותר אישי...) אשמח לדעת תודה...

יש לו נייד זה מספיק אישי לא?:-) אם לא היה לי מטפל אז הייתי בוחרת בו:-)

בשביל כוס קפה איתו הייתי משלמת גם אלף דולר (שיר של שלמה ארצי....:-)

על הדרך אם תוכל לענות: מה אתה מרגיש כלפי המטופלים שלך? בבקשה תשובה אמיתית....

הוא שלי!

שלום לשואלת האמת היא שזה נושא שמרגיש לי פחות מתאים לדיון דרך הפורום. את מוזמנת ליצור איתי קשר בטלפון ונוכל לדבר אז. אני נמצא ב-0506859245 להתראות דוד

הלוואי שלא הייתי כ"כ זקוקה לה כ"כ תלותית ,כי אז הידיעה שבקרוב (עוד חודש)היא טסה לשלושה שבועות לבטח היתה פחות קשה,פחות מכאיב. איך מפגישות דו שבועיות שגם הן לפעמים לא מספיקות אפשר לעבור לכלום. ובבקשה דוד אל תשלח אותי עם זה אליה בחזרה כי היא יודעת שקשה לי ,שהאובדנים הרבים הפכו את הפרדות לבלתי אפשריות עד כאב עבורי. היא אמנם נתנה לי את האופציה לכתוב לה,אבל זה לא זה... מה אתה בתור מטפל היית עושה במקרה כזה?

שלום איריס אני מבין את הקושי שאת מתארת אל מול הפרידה הזמנית ואת הצורך שלך להאחז במשהו קיים וברור להקל על כאב ההמתנה. והאמת היא שאין לי משהו שיכול באמת להקל עליך. בחירה בהיכנסות לקשר משמעותי, בחיים כמו בטיפול, מביאה עמה גם את הסכנה של כאב וקושי אל מול פרידות. זו המשמעות של להיות בחיים. ואת יודעת את זה היטב: לא ניתן לחיות, להיות איכפתי, להרגיש ולהתקשר ועדיין להימנע מכאב וצער. את בחרת באומץ בחיים: להסתכן בתחושות ובקשרים ובאיכפתיות, והדבר הזה מביא איתו באופן בלתי נמנע גם חוויות פחות נעימות. בצד הרווח הרב הגלום בקשר קיים גם הקושי שהוא מביא. אז אין באמת דרך להתמודד עם כך, מלבד העובדה שזהו אותו שיעור מוכר, שהחיים מלמדים אותנו שוב ושוב: שלכל קשר ורווח יש מחיר ושלא ניתן לחיות מבלי לכאוב לעיתים. מה אני הייתי עושה כמטפל? לא בטוח. נראה לי שקל לי יותר לומר מה הייתי עושה כמטופל: נאבק עם הקושי וממתין לחזרה לטיפול וממשיך לנסות להבין עוד על עצמי דרך ההמתנה הזו ומה שהיא מעלה. ובנתיים, דווקא העזרות בדברים כמו כתיבה או שימוש בדרך אחרת של שמירה על קשר, אפילו אם זה מצטבר ומגיע רק בזמן החזרה לטיפול, נראית לי כמו דרך התמודדות שמסייעת גם היא. בהצלחה דוד

שלום!! אני מאוד סקרנית לדעת מה קורה אם פתאום קם מטפל ומחליט שהוא עוזב את העיר שהוא גר? ומה עושה מטפלת שנכנסת להריון?. יש לה חופשת לידה, אין לה חופשת לידה מה היא עושה?? הם לא יכולים פתאום לקום ולעזוב את המטפלים שלהם. אז זה אומר שכשהם מתחילים טיפול הם כבולים בעצם?? תודה וסליחה על החפירה:)

שלום חחח כן, את מתייחסת לנושא שעולה לא פעם בטיפולים ומעסיק מטפלים ומטופלים כאחד. ככותרת כללית הייתי אומר שהנושא הזה קשור לכניסתה של המציאות החיצונית לתוך חדר הטיפולים ולזיקה הבלתי נמנעת הזו בין העולם הפנימי לעולם החיצוני, ה"אוביקטיבי". את שואלת על דוגמאות קיצוניות יחסית, אבל העולם החיצוני משפיע ללא הרף על הטיפול ולא ניתן להתעלם מכך (מה עושה מטפל שחלה בשפעת? שטרוד בענייני מיסים בדיוק לפני הפגישה?). אין לכך תשובות מוחלטות, אבל מה שקורה על פי רוב, כאשר המציאות נכנסת לתוך הטיפול ומשפיעה עליו, הוא להתמודד עם הכניסה הזו ולנסות למנוע כמה שיותר פגיעה במטופל ובתהליך הטיפולי. מטפלים עוברים ערים וארצות, מטפלות לוקחות חופשות לידה וטיפולים מסתיימים, או נכנסים לשלב המתנה ארוך בשל דברים אלה. לפעמים פשוט לא ניתן להימנע מכך והמציאות חיצונית חזקה יותר מחוזה ומחויבות טיפולית. אלה עובדות שבוודאי גם עלולות לעורר חרדה: לפתע הטיפול עליו מסתמכים, הבטחון שחשים בחדר, נראה שברירי ורופף יותר. ועדיין, זהו חלק שלא ניתן להתעלם מקיומו. נחמה יחסית ניתן למצוא אולי בכך שההתרחשויות האלה לא מתרחשות לעיתים מאוד תכופות ושבמקרה האופטימלי יש מקום לדבר עליהן ולעבד אותן בתוך הקשר עצמו. כלומר, הפרידה היא לא פתאומית או ללא הזדמנות לדבר עליה. ועדיין, יש פה נקודה משמעותית, שבוודאי יכולה לאיים ולהפחיד לא מעט, כחלק מהכניסה לקשר טיפולי והמוכנות להרגיש בו בטוחים ומוחזקים בכל מצב. להתראות דוד

אני בחודש תשיעי להריון עליתי בהריון כ 11 קילו(גובה 168 לפני 52 עכשיו 63, כולם אומרים לי שאני רזה ויש לי רק בטן, אבל אני נראית לעצמי ענקית הילדה שוקלת 2600 ואני פוחדת להשמין יותר מדי(אם תהיה גדולה מדי אצטרך קיסרי- ואני לא רוצה(רוצה טבעי) מה אני עושה?

שלום לאלמונית תהליך ההריון והלידה מביאים איתם לא פעם שינוי בתפיסת העצמית והגופנית של האשה ויכולים לאתגר סביב שאלות של בטחון ותפיסה עצמית וסביב חשש להפוך למישהי אחרת, עם גוף ומראה שונה. אלה חרדות אופייניות לזמן ההריון ובדרך-כלל הן גם מערבות תפיסה עצמית מוטעית, אותה את מתארת (את תופסת את עצמך כענקית, כנראה מתוך השפעת החששות והתהליך החזק של ההריון, בעוד סביבתך, האובייקטיבית יותר, מעבירה פידבק של שינוי דרמטי פחות מהרגשתך). חשוב שתהיי מודעת לתהליכים העוברים עליך והכוללים תהליכים נפשיים בצד הפיזיים. כך, חשוב שתקחי בחשבון את ההשפעת ההריון והחששות שהוא מביא על דימוייך העצמי ואולי גם תתני מקום רב יותר מבדרך כלל לתפיסה של הסביבה. נשמע לי שגם בנושא זה, וגם בנושא החששות לקראת הלידה, כדאי לך להתייעץ עם נשים סביבך, שעברו את התהליך הזה בעבר או שעוברות אותו כיום ויוכלו להבין ללבך כמו גם לשתף אותך מניסיונן וחוויותיהן. במידה ואין מישהי כזו סביבך אולי כדאי לך לבדוק מסגרות מוסדרות יחסית של נשים לקראת לידה, כמו "דיאדה" או קבוצות של הכנה לקראת לידה בבתי חולים, ולראות האם הדיבור שם ירגיע אותך ויקל על דאגותייך. בכל מקרה, תהליך הלידה הוא תהליך לא רק מאושר אלא גם מפחיד וחלק מהפחד הצפון בו הוא שהוא אינו צפוי וקשה לשלוט על כיצד יתרחש. שווה לך להפריד בין הדברים עליהם אינך יכולה באמת לשלוט ולכוון לבין המקומות בהן הכנה ושיחה יכולות לסייע לך ולנצל את המקומות האלה לקבלת עזרה ותמיכה. בהצלחה דוד

לדוד שלום, כבר לא סומכת על עצמי. מרגישה התרחקות מהקרובים (כבר לא יודעת אם יש אנשים שאפשר להגדיר כ"קרובים") והרחוקים. (ואפילו פה בפורום, איזו התקררות של האוירה) ותוהה אם זו תחושה שלי או שזה באמת קורה? מרגישה שכולם מתרחקים ממני , כמו חולה במחלה מדבקת וכבר כדי למנוע את תחושת הדחיה והסלידה, אני מתרחקת קודם.. האם זה משהו בראיה שלי שהשתנה? הראיה מעוותת? או שזה באמת? גם כשנוכחת - לא נראית גם כשמדברת - לא נשמעת תחושה של התעלמות, מחיקה , X. ומבחינה אובייקטיבית אני לבד. לא שייכת. לעיתים תוהה האם אני באמת קיימת השתגעתי??!?

שלום ליבי נוהגים לומר שהדרך הטובה ביותר לדעת מי אינו משוגע היא שאלה החושדים בעצמם שהם משוגעים מוכיחים כך שהם שפויים..ובהמשך לכך, לא, לא נשמע לי שהשתגעת. אבל כן נשמע לי שאת במצוקה ניכרת ובזמן של הרבה בדידות ותחושת התעלמות. קשה לי להבין מכאן מה בדיוק קורה לך כרגע, אבל אני יכול לשער שמעורב בכך גם המנגנון של "נבואה שמגשימה את עצמה": ככל שאת מרגישה פחות בטוחה ופחות נראית, כך יהיה לך קשה יותר להביא את עצמך בבטחון ולזכות בתגובה מהסביבה. ואת יודעת את זה, הרי את מתארת שאת מתרחקת לפני שיקרה מה שאת חוששת ממנו ושיתרחקו ממך..כך שחשוב בעיני שתכירי את המנגנון הזה ותבדקי מתי הוא מתרחש, איך הוא משפיע וכיצד את יכולה להשפיע על פעילותו. בקשר לפורום, אני מסכים איתך שיש משהו שונה מהרגיל באווירה, משהו מתרחש שחשוב עוד להבין אותו ולתת עליו את הדעת. פשוט בעיני זה יותר משהו חם ומתלהט ופחות קרירות...בכל מקרה מקווה שבהמשך עוד נתייחס להתרחשות הזו ושגם פה, כמו במקומות אחרים, תוכלי להרגיש שיפור באווירה ויותר בנוח ובמקום. להתראות דוד

ראשית תודה אבל לדעתך האם תוכנות כמו שציינת בהודעה הקודמת נתנים לשינוי כמו פזרנות של כסף , עצלנות (עזרה בבית) ,והענין שהוא נוטה להקשיב לאימו שהיא מסיטה אות ועצמאות מסיומת ותלות בהורים ???ו הזכר בפירוט להודעה הקודמת האם יש מצב שישתנה לטובה ?? ואך אפשר לבוחן את זה ?? זה באמת דכא אותי איך עלי לפעול .?? כדי שיהיה טוב ? ומה עלי לעשות לגבי התערבות שלה מאחורי גבי ?, איך לפעול ??

שלום לחסויה תכונות , או נכון יותר התנהגויות, כגון אלה שאת מתארת אכן יכולות להשתנות. השאלה היא מי המעוניין בשינוי. הדרך היחידה לשנות את ההתנהגות היא על ידי כך שהאדם בו מדובר יחליט שהוא מעוניין לשנותה. אין דרך אחרת והדבר תלוי רק בו. מכאן, גם שינוי לטובה או לרעה יהיה תלוי בהגדרה שלו למה זה שינוי טוב..אין באמת דרך טובה לבחון את זה, אבל את יכולה ראשית לחשוב האם היו לו התנהגויות בעבר שרצית שישנה והאם הוא שינה אותן. תשובה חיובית או שלילית יכולה לתת לך אינדיקציה להמשך. שנית, כדאי לך לדבר איתו, לשמוע ממנו מה דעתו על התנהגויות אלה והאם יש בכוונתו או ברצונו לשנותן, זו הבחינה הטובה ביותר (שגם היא לא משהו). ביחס לאמו, אין לי דרך לדעת כיצד עליך לפעול. את יכולה לדבר איתה, לדבר איתו להתעלם מהמצב ולקוות שיעבור או לנקוט בשיטה אחרת - את ההחלטה תוכלי לקחת רק על סמך הבנתך את המצב ואת הנפשות הפועלות. להתראות דוד

אני סטודנט להנדסה (29) , במהלך השירות הצבאי הייתי בקשר זוגי עם בחורה במשך כשנה וחצי . לאחר השחרור שלה הקשר החל להתפוגג ונשארנו ידידים , עד שלפני כשנתיים גם זה הפסיק ולמעשה הקשר נפסק לחלוטין . ( כולל טלפונים או מיילים ) אני הייתי החבר הראשון שלה והיא הייתה החברה הראשונה שלי . מאז לא הייתה לי זוגיות נוספת . אף על פי שעברו כחמש שנים מאז שהפסקנו להיות ביחד , אני לא חושב שהצלחתי להתגבר על זה ואני עדיין חושב עליה לעיתים קרובות (כולל חלומות ) . לאחרונה נודע לי שהיא התחתנה . התחושה שלי היא כאילו , איכשהו , אני נשארתי מאחור , פגוע והיא ( שתמיד הייתה הרגישה מבינינו ) הצליחה להתגבר ולהמשיך הלאה . בתקופה האחרונה ההרגשה הזו קצת החריפה בגלל שכמה מן החברים הקרובים שלי (חלקם צעירים ממני ) התחתנו או מתחתנים בקרוב . אין פה שאלה אלא יותר "שפיכת נפש" .

שלום ג. אני מבין את מה שאתה מתאר וזו תופעה שלעיתים מתרחשת לאחר סיומו של קשר משמעותי ראשון. עדיין, לפי התיאור שלך נדמה לי שתקופת "ההתאוששות" שלך נמשכת יותר מהממוצע וכי ייתכן שנוצר מצב בו אתה מעוכב מלהתקדם בחייך מבחינה זוגית, דבר הגורם בוודאי ללא מעט תסכול וקושי. אני מניח שהידיעה על חתונתה של החברה לשעבר הגבירה את כמות ועוצמת המחשבות שלך עליה, אבל נדמה לי ששווה לך להמתין מעט ולראות האם התגברות זו אינה זמנית. לא פעם קורה שדווקא אירוע ברור ו"אובייקטיבי" כמו חתונה יכול לסייע בהפסקת העיסוק בעבר ולהשפיע על התנועה קדימה. בנוסף, ברור לי שאתה אינך שואל, אלא בעיקר משתף בנפשך וזה בסדר גמור. עדיין, במידה וחולפים עוד חודש-חודשיים ואתה רואה שאתה עדיין עסוק בכך לעיתים קרובות, כן הייתי מציע לך לפנות לטיפול רגשי. טיפול שכזה יכול לסייע לך לסיים את הקשר גם מבחינה פנימית ולעזור לך לצאת מהמקום הרגשי ה"תקוע" בו אתה נמצא ולהיות עסוק יותר בהווה ובעתיד. להתראות דוד

אני חושב שיש לי חרדת נטישה כבר כמה זמן,יש לי סכיזופרניה,ובזמן שהייתי במצב פסיכוטי הייתי משתמש בסמים קלים וכתוצאה מזה נהפכתי להיות אלים אם אפשר לקרוא לזה ככה,לא יודע,טוב...אז מה שקרה זה שנכנסתי לכלא בגיל 19,כלא של מבוגרים,וזה כמובן שלא הייתי אלים כל חיי אפילו לא קרוב לזה,הייתי תלמיד מצטיין עד שחליתי ואפילו הייתי במגמה גבוהה במיוחד –מגמה של 10 יחידות מחשבים ו5 פיזיקה,לא הייתי יכול לפגוע בזבוב עד שקרה מה שקרה. בשורה התחתונה אני חושב שהשהייה שלי בכלא גרמו לי איכשהוא להבין שההורים שלי נטשו אותי לחלוטין שכן הם שהכניסו אותי לכלא בזמן שהם ממש לא עזבו אותי,הם פשוט לא ידעו במה חליתי רק לאחר שהתאשפזתי בגיל 21 וזה היה אחרי הכלא וכמובן שהמצב בבית לא היה נסבל,בפעם שנכנסתי לכלא זה היה שאיימתי על אבא שלי במכשיר קהה(הסיבה ההזויה זה שהוא התנתק מהאינטרנט בבית ולא רצה להחזיר-בגלל שאז הייתי מכור לאיזה משחק מחשב). בקיצור לאחר שהתאשפזתי והבראתי היה לי פחד במשך שנה,פחדש מאוד גדול אני זוכר שהייתי בא לשכן שלי כמעט כל ים ואומר לא שאני מפחש שיכניסו אותי לכלא עוד פעם או לאשפוז והוא היה נותן לי איזה תושבה ככה שהייתה מרגיעה אותי וזה היה קורה כל הזמן במשך שנה. (גם היה לי בזמן הזה סיוטים חוזרים שאני בכלא כל לילה!).עכשיו זה מתבטא אחרת מכיוון שאני כבר מאוזן ובונה את החיים שלי מחדש,זה מתבטא בצורה כזאת שאני לכל שאלה ששואלים אותי יש לי "תירוץ",ואני מתגונן כל הזמן. עדיין יש לי חלומות על כלא או על אפשוז ועדיין אני פוחד פחד מוות ש"ינטשו אותי" ושאני ייכנס למקום שאני לא יוכל להשתחרר ממנו ולא יכול לעשות שום דבר בקשר לזה. אני רוצה לציין שאבא שלי היקר נפטר, 3חודשים לפני שהתאשפזתי והבראתי.

שלום אבי אתה מתאר חוויות לא קלות שעברת, הכלא, המחלה, האשפוז, וכל זה בתוך הקשר משפחתי מורכב. הבנייה שלך את חייך מחדש נשמעת לי מאוד ראוייה להערכה ואני מקווה שתצליח כמה שיותר בהתפתחות בחייך ובשמירה על האיזון. אתה כותב על חרדת נטישה אבל נדמה לי שזו אינה החרדה היחידה שאיתה אתה מתמודד וכי החוויות מהעבר עדיין משפיעות עליך ועל התנהגותך כיום. הייתי מציע לך לפנות בשאלות אלה לרופא המטפל בך ולברר יחד איתו האם יש מסגרות נוספות של טיפול, שיוכלו לסייע לך עוד ולעזור לך בהמשך. בהצלחה דוד

הייתי צריך לשמוע את המילים האלה, שאני סובל ממשהו,כי אני כבר משתקם שנתיים ועדיין אף אחד מהצוות לא אמר לי משהו דומה אפילו

שלום לך..... אני מטופלת חצי שנה, שלטעמי זה המון זמן. בחיי היומיום אני אדם פתוח שמשתף ומספר דברים, ואילו אצלו, אני כל כך סגורה ומפוחדת. אינני משתפת אפילו בדברים אלמנטריים, אני מאוד חרדה ממנו. בעברי נפגשתי עם מטפל אלטרנטיבי ולא הייתה בעיה של פתיחות מצידי. אני חוששת מפניו, מאמירותיו, מקולו הצונן והמנוכר. מתקשה עם חוסר הספונטניות והחוקים הנוקשים שבפסיכולוגיה, שאינם קיימים בטיפול אלטרנטיבי. אציין שאני אדם שתמיד מודע לגבולות ומעולם לא חציתי אותם בשום סוג של טיפול. קשה לי כל כך עם הריחוק והניכור והאליטיסטיות. מה שמצחיק הוא שאני בעצמי מגיעה מהתחום הטיפולי (תואר ראשון בפסיכולוגיה). מעולם לא ניסיתי להמשיך להתמקצע בתחום בגלל הדברים שתיארתי, בגלל שאינני מאמינה בדרך הזו, הנוקשה כל כך, ויש לי המון הסתייגויות מהתחום. אך יחד עם זאת החלטתי כן לתת הזדמנות אחת ויחידה לתחום הפסיכולוגיה הקונבנציונאלית, וההזדמנות הזו נמשכת כבר חצי שנה, נתתי באמת צ'אנס רציני, ולצערי הוא מאכזב כל פעם מחדש. ואני ממשיכה להגיע אליו ומצפה לאיזשהו נס, שינוי כלשהו, וכלום... הוא נותר מנוכר, בשלו, לא מתגמש, נוקשה וקפדן, קר כקרח... בעוד שהמטפל האלטרנטיבי בדרכו הנעימה והחמה והמלטפת כן הצליח להגיע אליי, למרות שאני משוכנעת שזה לא היה לו קל. כמישהי שיש לה מושג כלשהו בתחום הפסיכולוגיה, אני מודעת לסיבות שהפסיכולוגיה היא כזו, אך יחד עם זאת מאמינה שיש מקום בפסיכולוגיה לחום , לרוך ולמגע אנושי. אני מקווה שדבריי אינם קשים מידי או ביקורתיים מידי , כי אין לי כוונה להעליב או לפגוע באנשים שעוסקים בתחום הפסיכולוגיה, ובוודאי שהביקורת שלי אינה אישית כלפי אף אחד מהצוות בפורום.

שלום הילה האמת היא שנשארתי מעט מבולבל. אני לא בטוח האם את שואלת משהו או שחשוב לך להעביר את החוויה שלך ואת תפיסתך לגבי המקצוע. שתי האפשרויות לגיטימיות כמובן, אבל אני לא בטוח למה להתייחס. באופן כללי אומר שגם אני מאמין כמובן שיש מקום בפסיכולוגיה לחום ולרוך, אבל כמו-כן שיש גם חשיבות עצומה במחשבה על התזמון של הבעת רגשות אלה, באותנטיות שלהם ובמסגרת המחזיקה את המטופל ואת החומרים שהוא מביא לטיפול. את כותבת על המון הסתייגויות שיש לך מהתחום. האם לא יכול להיות שחלק מהסתייגויות אלה גם נכנסו איתך לטיפול ומשפיעות על המתרחש בו? כלומר, האם אין גם לך, מעבר למטפל, תפקיד והשפעה על המתרחש בחדר? מחשבה אחרת היא על הניגוד החריף בין האדם שאת, לבין מי שאת בחדר. האם מלבד המטפל המנוכר והמרוחק יש לך מחשבות נוספות על הפער הזה? כי את מתארת משהו מאוד עוצמתי שקורה לך בחדר. זה לא שאת לא מתעניינת או משתעממת או משהו בסגנון, אלא מה שקורה לך הוא בסקאלה אחרת מבחינה רגשית. ומשהו שמנוגד לחלוטין לחוויה שלך בטיפול אחר..אז מה קורה בעצם? כך שהאמת היא שלמרות שברור לי שחצי השנה הזו היא לא קלה עבורך בכלל ושאת סובלת בה לא מעט, כן הייתי ממליץ לך, אם מרגישה שיש בכך טעם ואם את סקרנית לגבי זה, לנסות להבין יותר את מה שקורה בחדר הטיפול, את מה שקורה לך עם המטפל ומה שהוא מעלה בך, בנוסף ומעבר לקושי שלך עם המקצוע באופן כללי. להתראות דוד

שאלה קצת פראנואידית, אבל יש לכם אפשרות לדעת את מקור ההודעה ? כלומר מהיכן נשלחה ? או אם יש מספר זהויות לאדם בפורום, האם אתם יודעים זאת כמנהלי הפורום?

שלום ל-w את אומרת שהשאלה שלך קצת פארנואידית, אבל אני קורא אותה ועכשיו אני קצת מודאג - למה את שואלת?..אבל ברצינות, לא, אין לנו יכולת לדעת מה מקור הידיעה או האם לאדם מסויים יש כמה זהויות בפורום. ייתכן שלאחראים הטכניים על אתר דוקטורס יש איזו אפשרות כזו, אני לא ממש איש מחשבים אז אני לא יודע לעומק, אבל לנו כמנהלים אין גישה לידע כזה. ואולי חבל, דווקא היה יכול להיות מעניין.. להתראות דוד

יש לי חבר בן 33. הוא גדל בבית הרוס ואביו נטש אותו כשהיה ילד. הוא מעולם לא היה בטיפול וגם לא חושב שהוא צריך. הוא "מטפל" בעצמו בעיקר בעזרת עישון חשיש כל יום. הוא נשר מהלימודים ויש לו חור עמוק בהשכלה. אני גם גדלתי בבית הרוס אבל למזלי המודעות העצמית שלי הרבה יותר גבוהה משלו ואני רואה בבירור את הקשר בין כל הפחדים והחוסר ביטחון שלו לבין העבר שלו (ולא צריך להיות גאון בשביל לראות את זה). מבחוץ הוא נראה "גבר גבר". הוא פגין במוחצנות את הגבריות שלו אבל בגלל שאני קרובה אליו אז לי זה ברור על מה זה בא לכסות. אני נורא רוצה לעזור לו. שמתי לב גם שחוסר הידע שלו בהמון תחומים (כולל קרוא וכתוב) עוד יותר "מחליש" אותו לידי, לצערי. בקיצור, חשבתי להמליץ לו ללמוד משהו שמעניין אותו, איזה קורס או חוג. לקנות לו ספר שייקרא או כל מיני דברים כאלה. הפחד שלי הוא שזה רק יחליש אותו יותר. שיכול להיות שבגלל שהוא כבר יחסית מבוגר (בן 33) אז זה יביך אותו לנסות ללמוד. מה אתה חושב? לנסות או שזה מיותר בגיל כזה? (אגב, אני בת 23 ונראה לי שזה עוד יותר מביך אותו להרגיש "טיפש" לידי או משהו כזה, למרות שאני נורא אוהבת אותו) תודה...

שלום לחברה שלו ללמוד משהו חדש יכול להיות משהו נפלא בכל גיל שהוא. עדיין, אני תוהה האם הקושי שאת מתארת הוא משהו המשותף לשניכם או שמא מדובר בתחושות שלך בלבד. האם חברך מרגיש חלש או טיפש לידך? האם הדברים שאת מתארת מפריעים לו, או שמא הם מציקים יותר לך? טוב לקרוא על האהבה שלך כלפיו, אבל אולי בנוסף לאהבה יש מקום לחשוב האם את מתקשה לקבל אותו כפי שהוא והאם הרצון לשנות אותו מגיע גם מרצון שלך שהוא יהיה אחר, שאת תרגישי אחרת לידו. על פניו, לפי התיאור שלך, לא נשמע לי שהוא יזדהה או ישתף פעולה עם רצון לשנות אותו, כל זמן שהוא אינו רואה בעיה עם מי שהוא כיום. את יכולה להציע לו הצעות מעניינות ללימודים וכדומה, אך נדמה לי שהוא לא יתלהב מהן כל זמן שהן באות ממבט המתמקד דווקא בחולשותיו. כך שיכול להיות שהעבודה המשמעותית שכדאי לך להשקיע בה היא דווקא עבודה עצמית - לחשוב על כיצד את מצליחה לקבל אותו כפי שהוא, או להבין יותר לעומק מה הדברים שקשה לך לראות ולפגוש בו. בהצלחה דוד

זה עצוב לי לקרוא את מה שכתבת כי יכול להיות שזה נכון. יכול להיות שאני רוצה לשנות אותו ולו זה בכלל לא מפריע. תודה :-(

שלום דוד, אני נמצאת כשנתיים וחצי בטיפול דינאמי אצל פסיכולוגית נפלאה. אני סובלת מפחד קהל- רק להרצות בפני קהל. ביומיום ואחד מול אחד אין לי כל בעיה. הפחד שלי הוא מול קהל בלבד. למשל בהרצאת רפרט במסגרת הלימודים נורא פחדתי, התרגשתי מאד ובסוף איכשהו עברתי את זה. כרגע אני עומדת בפני תפקיד חדש בעבודה שמסגרתו אצטרך לעמוד מול קהל (יתכן מצומצם) ואני מאד מאד מאד פוחדת שלא אצליח במשימה שאתרגש שאתבלבל וכד'.. דיברתי עם הפסיכולוגית על כך, היא טוענת שגם אם אפנה לטיפול קוגניטיבי במקביל לטיפול הדינאמי, זה לא כל כך יעזור מאחר ואני צריכה להתאמן ואין לי מול מי להתאמן. כמו כן אין לה עצות לתת לי איך להתנהג ומה לעשות מאחר ואין משהו פיזי שקורה לי אלא זו רק התחושה. לעיתים גם הקול שלי רועד, ואני מדברת מהר. אני מאד אשמח לדעת מה דעתך, ומה בכל זאת ניתן לעשות. איך בכל זאת ניתן לפתור בעיה זו אחת ולתמיד. אני מוכנה לבוא אליה פעמיים בשבוע ואף יותר, אך היא אומרת שהיא לא חושבת שזה יעזור אלא אך ורק אם אתרגל... תודה רבה מור

שלום מור פחד קהל היא אכן תופעה שניתן לטפל בה במהירות ובקלות יחסית דרך טיפול התנהגותי קוגניטיבי. עדיין, לאור הקשר שאת מתארת, אני מניח שלך ולפסיכלוגית שלך יש את התפיסה המדוייקת ביותר של הדרך בה תוכלי להעזר בצורה הטובה ביותר. ככלל, תרגול, חשיפה במצב אמת אל מול קהל ולאחר הכנה מתאימה, היא אכן השיטה היעילה ביותר לטפל בבעייה, אך גם טכניקות קוגניטיביות אחרות יכולות לסייע בכך. לחילופין, ייתכן שדיבור רב יותר על החרדה במסגרת הטיפול הדינמי והבנה של מקורה ועיבוד החרדה, יכולים לסייע גם הם. במידה ואת מרגישה שזו בעייה המטרידה אותך יותר מאחרות הייתי מציע לך לא לוותר ולהמשיך לבדוק בטיפול שלך מה הן בכל זאת האפשרויות שאת והפסיכולוגית מוצאות על מנת להקל על הקושי שלך בעניין זה. להתראות דוד

היית ממליץ ללכת לטיפול קוגניטיבי במקביל? אולי השאלה ששאלתי אותה(מה ששאלתי אותך) פגעה בה..ולכן היא טוענת שלא יעזור לי טיפול קוגניטיבי..

לא כל כך מעיזה לכתוב על הרגשות שעולים בי כשאני קוראת את התגובות שנגרה מקבלת על הודעה של 'כמעט רגע לפני הסוף'. לא כל כך ברור לי עם זאת בושה שלי לחשוב ולהאמין שלא נעים אבל מדוע לא יכלו להגיב עם קצת אמפטיה גם להודעה שאני שלחתי אתמול לדרור. מה, אני לא צריכה עידוד משום שהצלחתי להסיק קצת מסקנות מדלת מפתן המוות..?? זה לא אומר שחוויות כאלו, לא כואבות רצח. אני בטוחה שמי מכן, יודעות. בד"כ כשעולה בי ביקורת, אני נוהגת לשתוק, להפנים או להאשים את עצמי לפני שאני מוציאה את הכאב שלי, בהקשר. אבל היום, היום לא יכולתי לשתוק. סליחה נגרה.. אני לא מתיימרת להיות חסרת רגישות כלפיך.. דווקא אני אולי יותרמידי מזדהה. אני פשוט מרגישה שקופה ונעלמת פה ובלשון המעטה, זה לא נעים בכלל. אולי בגלל סיבות כאלה רוצים למות. אם אין אני לי, מי לי. לא חושבת שצריכה להיות תמיד נחמדה רגישה ומסכנה פה בפורום. מדוע כל כך קשה לי להביע גם כעס ומטורללות בלי לדפוק דין וחשבון אני מנסה לתרץ גם דברים לעצמי חייבת לא להיבהל א"א לשמור כל כך הרבה בבטן סליחה סליחה סליחה ~נילי~

נילי יקרה (מתנצלת מראש אם אכתוב משהו שיחווה לא רגיש) היה לי חשוב לומר לך שקראתי את ההתכתבות שלך מול דרור בנוגע למה שקרה אותך בשבת. התבוננתי מהצד ושמחתי על החלטתך להתעקש על חיים. יכולתי בנקל לשלוח הודעת תמיכה לאוויר (ואולי חבל שלא) אך לא נוהגת להגיב כאן להודעות של אחרים, אולי כי מרגישה שלמרות שזה פורום המילים כל כך אישיות עד כי מרגישה כפולשת למרחב הפרטי של האחר ואיני יודעת איך ואיפה יתפסו המילים שלי את הכותב. מצד שני, כואב לי לקרוא את הודעתך, אז ברשותך חורגת ממנהגי הטיפשי ורוצה ליידעך שקוראת אותך, לעיתים עצוב לי איתך, תכופות את מרגשת ומפתיעה אך תמיד ניכר מהמילים שלך עד כמה את רגישה. מה עוד, חושבת כי זה אנשים הגיבו לי זה לא בגלל פרמטר אובייקטיבי, לעניות דעתי אנשים מגיבים למה שתופס את הרגש והמקום הסובייקטיבי שלהם לאותו הרגע. ייתכן שאם הייתי כותבת לדרור באותו היום – הייתי זוכה להעדר תגובות תמיכה – כפי שהרגשת וההיפך. נילי יקרה, אני לא ממש טובה בלהגיד את המילים הנכונות (אם יש חיה זו) רק מקווה שהצלחתי להעביר ולו בקצת מעט מן החמימות וההבנה שעלו בי בקריאה את מכתבך.דבר אחרון, מקווה בשביל שתינו (ואחרות) שהמוות ישאר סקרן לגבינו ולא יספק את סקרנותו, אולי,יהיה בנו הכוח לחיות את היום בלי לפחוד מהמחר. איתך negra

נגרה יקרה.. לא כעסתי עליך בדברי כפי שכעסתי על העובדה שההודעה שלך שבעה תגובות ובצדק, ואילו שלי, לא. לא כעסתי על ההודעה שלך כפי שכעסתי על זה שנשארתי לכאורה לבד, עם הרצון למות. בסיפור שלי פה בפורום, על נושא המוות, אני בעצם צועקת את הכאב. גם אם זה מתבטא בצורה כזו או אחרת. אם לא הייתי משתפת פה בנושא, לא הייתי מנסה 'להפעיל' גורמים חיצוניים בכדי לשרוד את המצוקה והחנק, כנראה שלא הייתי פה היום. לא בפורום ולא בעולם. לכן כל כך כעסתי / נעלבתי אתמול. התחושה היא שאת צועקת ומשוועת לעזרה (תדמייני את עצמך, באותו היום, על גג המשרד בו את עובדה, כשידייך פרוסות לצדדים ואת צועקתתת צרחה חדה וחיוורת.. - - - ) ורק מי שהיה חייב להתייחס (דוד היקר), עשה זאת. מעבר למי שחייב, אני לא הייתי קיימת (כמובן לפי הפאקים שלי).. את מבינה את הכאב העמוק שמעבר למילים..? אוי.. מדוע אני שואלת.. הרי היטבת להעביר את תחושותיך בכתב, ואני גלשתי קצת מעבר למה שרציתי לענות לך בבסיס.. את רואה.. זה הרבה מעבר למה שיכול להראות כלפי חוץ.. אז תודה שהגבת, (כבוד הוא לי אני יודעת שאת לא נוהגת כך בד"כ) ועוד יותר תודה על ההבנה (יש חיה כזאת. תאמיני או לא הוכחת לי זאת במו דברייך.. ) חששתי מאוד לחלוק משום שחשבתי שיכעסו עלי פה או יזלזלו בי מאוד ורוצה באמת ובתמים לשמור על הבית הזה כבטוח בשבילי.. לתת לו להמשיך להיות מפלט מגן בשעות הכי קשות.. וגם ברגעים הקטנים החשובים והיפים.. לתת לו להיות בית. ואגב, מחשבה קטנה; אם יש כעסים, סימן שיש פה בפורום משהו אמיתי. שמחה באמת שלא נשארתי עם כאבי לבד, ועל שום כך הפורום.. יש בי עכשיו מבט רגיש, דומע עם חיוך מנוחם משהו, עצוב .. חיבוק מהלב, ~נילי~

שלום לנילי ראשית אומר שאין צורך להתנצל. אני מבין שהתכתובת סביב ההודעה של נגרה העלתה בך תחושות לא קלות ובעיני יפה ואמיץ מצידך להתייחס לכך כאן באופן גלוי. אני חושב שאת נוגעת בנקודה לא פשוטה פה בפורום, שממעטים להתייחס אליה - לעיתים תכופות הודעות פה עוסקות בצורך או צמא להתייחסות ואני חושב שמול הצורך הזה, לראות משהו כזה ניתן למישהו אחר היא חוויה לא קלה בכלל. לא קלה במובן שהיא נוגעת ברגשות לא קלים, כמו קנאה, קיפוח ותסכול, וכל זה מבלי לעמוד בסתירה לאיכפתיות שלך מול הדברים שכתבה נגרה. והתחושה הזו, של האחר שמקבל את מה שאני רוצה, היא שעלולה להעלות, ובמיוחד בפורום נדמה לי, את התחושה של שקיפות או התעלמות. ברמה אחת חשוב לי לציין שהודעתך לדרור אכן זכתה לתגובה ובמובן זה היא בחלט נקראה ולא נעלמה לה. אבל מעבר לתשובה הקונקרטית, נדמה לי שאת מדברת על תחושה של משהו שמאוד חסר, חסך בחום או התייחסות, וזהו חסך שלעיתים באמת קשה למלא אותו. אני מקווה שמתוך ההעלאה של התגובה שלך וההתייחסות הזו משהו כן מרגיש מלא יותר. ובכל מקרה, אומר שוב שדברים כאלה עדיף לדבר ולא לשתוק - לא בפורום ולא במקומות אחרים. להתראות דוד

לשם הבהרה, לא כוונתי הייתה לומר שאני מרגישה נעלמת בפורום מצד המנהלים. אם כבר, מרגישה מאוד מטופחת על ידיכם יקרים, דרור אתה ומלי.. ועל זה אשלח מליון פרחים לכם. דוד, שמחתי לקרוא את המילים שנותנות כבוד לאומץ להעלות את הכאב הזה. זה לא קל. זה אפילו מאוד מפחיד. אני רואה עד כמה אתה רואה זאת. אני חושבת שמגיע לי התמיכה משום היותי קיימת, עדין, היום. כמו הספר ההוא בשמו: "עכשיו אני!" תודה מעומק הלב, הייתה לי לחלקיק נחמת אמת. בימים טרופים אלה, זה ה-מ-ו-ן. ~נילי~

הי נילי יקרה גם אני פה, קשה לי ובמאבק, אך נחה לרגע כדי לעשות את הדבר הכי פשוט, להושיט לך יד. תהיי חזקה, תהיי חלשה, העיקר שתהיי, ומי שאת. יש בך המון כוחות ויופי, הבנה עצמית..אבל אני יודעת איך זה לפחד מלהיות חזקה, שמע אז כבר לא יצטרכו לחזק, לא יראו, את הכאב שהוא בגרעין שלא עוזב גם ביום שמצליחים להתרומם. נילי, שואבת ממך תמיד הרבה כוחות. נשמע דרך הפורום שיש לך חיים עשירים, גם אם מורכבים... אני שמחה שיש פה חבורה של משתתפות שתמיד פה בשביל אחרים, גם אני פה בשבילך..תשתפי עוד? הנה מגיעה המשמרת של מלי היקרה.. הי מלי ( מרגישה לאחרונה יותר נוח פה..בזכותך גם, פתאום איזושהי טבעיות להיות פה, פחות זרה..תודה ) ביי נילי וכל הפורום, שיהיה לכולם סוף השבוע המתקרב נעים, חורפי וחמים בתוך הסוודר (: אופיר

אופיר יקרה. תודה רבה... :) לילה טוב, מלי.

נילי יקרה באמת שאת אמיצה אמיתית, שהצלחת להוציא הודעה מסוג זה.. ואת בהחלט צודקת - יש כאן יחס של איפה ואיפה בעניין התגובות להודעות.שהן בעלות תוכן זהה. לא שיש לי מושג איך הדברים עובדים, אבל יש כאן כלל לא ברור, שלחלק מגיבים ולחלק לא - ולאלהים פתרונים ! שמרי על עצמך! אתך בכל הודעותייך ריבי.

You're falling into the night" ,And giving into bad dreams .Where nothing is as it seems There's still a long way to go ,And the fading glorious night .Never seems to bring you home .You think that this is your road "...There's still a long way to go כל כך הרבה זמן וכלום לא משתפר. ואחרי ששמעתי נתונים של מחקר חדש הייאוש בכלל השתלט... מחקר בינלאומי, שבדק אלפי אנשים בארה"ב, אירופה וישראל מצא, שאחרי ההתקף הפסיכוטי ה-3 עובר פרק זמן ממוצע של 130(!) יום להגיע לרמיסיה מלאה... וזה, כמובן, אחרי שמשיגים התייצבות פרמקולוגית... כששמעתי את זה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות... לא הצלחתי להגיע לרמיסיה מלאה לפרק זמן שמהווה 1/3 מהתקופה הנ"ל... עוד לא נולדה התרופה שהצליחה להועיל... או שתופעות הלוואי אילצו אותי להפסיק. פסיכיאטר שדיבר איתי פחות מ-10 דקות הגיע למסקנה שאני דפוקה לגמרי... אולי זה לטובתי... זה בכל זאת היה בוועדה של בל"ל... לשם שינוי אישרו נכות יציבה ולא שוב נכות זמנית. והמטפלת שוב העלתה את הרעיון של אישפוז. אני מתנגדת - כמו תמיד. זה יעשה לי רע עוד יותר. היא אומרת שאולי עכשיו מה שיש לה להציע זה לא מספיק. ובכל זאת - היא באמת עושה המון! במהלך כל תקופת החגים הצלחנו לשמור על רצף של 4 פגישות בשבוע, למשל. וזה כשהפסיכיאטר היה בחו"ל כמעט חודש, ולא היתה אפשרות "לשחק" עם התרופות. היא הציעה שאפגש עם מישהו אחר... אמרתי לה שאני לא מוכנה שהיא תשאיל אותי למישהו אחר. כל-כך הרבה קורה וקרה. אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת פה. צורך כלשהו, חסר שם. מקווה שזה תקין... אני יודעת שהודעות מסוננות במידת הצורך... טובת כלל הפורום קודמת ובצדק. אז זה בסדר אם ההודעה תסונן.

שלום לך אתחיל מהסוף ואומר שלא ראיתי כל סיבה לסנן את הודעתך. טוב לקרוא אותך שוב, לאחר תקופה ארוכה יחסית, נדמה לי, בה כתבת פה פחות. צר לי ואני מבין את הייאוש שהשתלט עליך. לעיתים מול נתונים מחקריים יבשים קשה יותר לראות את התקווה והדרך נראית לפתע חסומה. נראה לי חשוב, עד כמה שאפשר, להתמקד יותר באנשים עליהם את סומכת, שרוצים בטובתך, אפילו אם התפיסה שלהם את המצב לא תמיד תואמת את שלך. נשמע לי שהמטפלת שלך מאוד מגוייסת אלייך וכלל לא רואה בך מישהי דפוקה או כזו שאפשר לוותר עליה או להשאיל אותה בקלות. נדמה לי שטוב יהיה אם תצליחי להשאיל מעט מחוסר הוויתור שלה עליך ולאמץ אותו גם לעצמך.. בהצלחה דוד

לא עברתי פה כבר חודשיים בערך. קשה לי לנסח ולהתנסח. אני זוכרת שבתגובה להודעה האחרונה שהשארתי אז הזמנת אותי להשתמש גם בפורום. לא יכולתי. 130 יום זה הרבה מאוד זמן... וקודם צריך להתייצב. והבעיה היא שזה פשוט לא קורה, ההתייצבות הזו. האופציות התרופתיות מצטצמות והולכות... להפתעתו של הפסיכיאטר הסתבר, שכנגד כל הסיכויים והניסיון המקצועי שלו, אפילו היתה לי תגובה אלרגית לתרופה מסוימת; הוא בחיים לא שמע על זה ולא נתקל בזה... כבר נמאס לשמוע שאני "ייחודית" או "מקרה מיוחד". אין לזה קונוטציות חיוביות במיוחד... לא כשזה מגיע מהפסיכיאטר ולא מהפסיכולוגית. המטפלת משתדלת יותר - היא לוקחת אחריות על מה שקורה; היא אומרת שהיא אחראית במידה מסוימת להדרדרות הנוכחית... זה מה שהיא אמרה גם, מיוזמתה, לפסיכיאטר אחרי שהוא חזר מחו"ל (בלי לדבר איתי לפני כן ובטח מבלי שביקשתי ממנה לומר דבר כזה). אבל גם היא מתחילה להתעייף, אני חושבת. זה פשוט נמשך ונמשך...

היי דוד , רציתי לשאול אותך מה אתה חושב שהיית עושה במקרה שהיה לך מטופל שמצד אחד הרגשת שהטיפול לא עוזר לו או אולי אפילו גורם לו להרגיש יותר רע , או שסתם תקוע במשך הרבה מאוד זמן ולא מוביל לכיוון הנכון( אתה לא מצליח להגיע אליו) , ומצד שני המטופל היה מאוד תלותי בך ..? תודה :)

שלום ... את שואלת שאלה מסובכת ואני לא בטוח שאפשר לענות עליה שלא מתוך התייחסות למקרה ספציפי יותר והיכרות עם הטיפול ועם האנשים המעורבים בו. בכל זאת, התשובה הארוכה היא שהייתי מנסה להעריך עד כמה יש סיכוי לשחרר את התקיעות בהמשך ולהפיק בכל-זאת מהטיפול, עד כמה התלותיות הזו היא דבר חיוני כרגע לאדם או משהו שמעכב אותו ופוגע בו והאם מדובר בתקופה מתוך הטיפול או במשהו שמאפיין אותו לכל אורכו. התשובה הקצרה יותר, היא שהייתי מנסה, כמיטב יכולתי, להעריך מה יהיה הצעד הנכון ביותר עבור המטופל ולנסות ללכת בכיוון זה. להתראות דוד

דוד, מה עניין שמיטה להר סיני.. (לגבי השאלה שנשאל דרור ותשובתו) מדוע אי אפשר לענות בפשטות ובישירות לשאלה שנשאלה בתמימות (או שלא, וזה לא משנה). ונניח שישנם כוונות נסתרות, או מחשבות שאתם חושדים בקיומם.(ונסתרות הבינתינו..), למה לתהות על קנקנם, ולעשות מזה עניין שלא לצורך, ובעצם, למה עלינו להסגיר את מחשבותינו לכל שאלה שנזדקק לתשובתה. האם זה הכרחי..! אני מקווה שאיני חוטאת באי ההסבמה. ולדרור, אני מקווה שלא ממש נפגעת או נעלבת מדברי שנאמרו בהומור ואולי גם קצת בציניות.. ואם כן - אז מבקשת את סליחתך.

אין לי ספק שהיית מנסה לחשוב על טובת המטופל , השאלה מה הן האופציות במקרה כזה . האם יש אפשרות שהיית מפסיק טיפול , כהשהמטופל תלותי ( ועלול להרגיש נטוש) ? ואיזה עוד אופציות קיימות כדי לעזור למטופל שלא יודע איך משתמשים נכון בטיפול ? (מדובר בהרבה תלות , ובהרבה זמן שזה לא עוזר ) מקווה שלא סיבכת אותך יותר מידי :)

אין לי מה לכתוב. אין לי מה לאמר. בטח לא משהו חכם שלא "לעסתי" די והותר. אבל מרגישה זרה .לעצמי .כאילו מתנהלת מתוך בועה . לא באמת חווה את החיים שלי בעוצמה הנכונה .. הפער בתוכי הולך ומתעצם. הטיפולים קשים. הזכרונות כבר ברורים יותר. הידע הזה רק מכאיב . אז כן.. המילים שוב לא משתנות. הימים קשים , והלילות זדונים .בלילה בשקט . שמרגיש רק כלפי חוץ.. אז השדים יוצאים בריקוד זדוני מהבקבוק שלי .. אני מנסה לסגור אותם.. להסתיר..מנסה לדחוף אותם בחזרה . לא מצליחה . מרגישה שמתעצבנת בתוכי , מוציאה את זה על הסביבה .. כועסת בבפנים , נעלבת ככ , כל דבר קטן שנוגע בי זורק אותי לקיר ,אני חשופה , לא מוגנת. אני נחבטת מעוצמת המכה .. גם אם אני מנסה לאחוז חזק .. זה כואב . דייי..דוד, בא לי פשוט להרים ידיים , להגיד לעצמי .. "דייי שרית .. תפסיקי להלחם ..עד מתי ?" זה מרגיש בתוכי ככ מבולבל, חוסר אונים מתפשט לו בכולי , היאוש מכסה אותי. אני מאוכזבת מעצמי .. לא מבינה כבר כלום, מה נכון , מה לא .. לא רוצה להבין. העולם החיצוני והפנימי שלי בפערים מטורפים .. פערים של שמים וארץ.. ככ ניסיתי לחבר בינהם , אבל שוב - לא מצליחה לראות את קשרי הידידות שלהן.. הגוף בוגד .. הבכי שהיה נצור גולש . מרגישה עלובה.. מרגישה ככ לבד. ומאיזו סיבה שעדין לא ברורה , חוזרת להניח פה את המילים הכואבות שוב, כאילו מנסה למלא את עצמי בשקט. אני עייפה. נראה לי שאני לגמרי רחוקה מלהיות מובנת.נכון? כל החיצוניות נגועה בפנימיות שלי.הכל דביק , לעוס .. מעורבב.. בבלנדר של חיי הילדות שלי. ועכשיו, העיניים שלי מתחילות לדמוע .. האויר כאילו ונגמר.כן כבר אמרתי , החלון פתוח .. זה הזמן להפסיק.?.. הפסקתי. (סליחה שתפסתי מקום). שרית.

שלום שרית כל מסע משמעותי לריפוי ולהכרה עצמית מערב בתוכו תקופות קשות, תקופות של משברים, פקפוקים, חשש מהמשך הדרך ורגישות וכאב מוגברים. נדמה לי שאת מתארת הגעה לתקופה שכזו, בה הזכרונות נהיים ברורים יותר וההתקפות מבפנים הופכות לעזות יותר, מאיימות לעצור את המסע או להסיט אותו מהדרך. בתקופה שכזו, כנגד הקולות הלוחשים לך לעצור, הייתי מציע לך לפנות פנימה עוד, לראות את הדרך שעברת עד פה ולהעזר באלה סביבך המייעצים לך להמשיך להתקדם, המזכירים לך שהדרך אינה לשווא. בהצלחה דוד

גחליליות/ אסתר שמיר אני חוזרת אל היער ללקט גחליליות אורות קטנים הישארתי בעוזבי מלים כבדות מצער שלא יכלו לעוף שירים שלא אספתי בלכתי אני חוזרת לעבר ללקט גחליליות לבנות מהן סולם של כוכבים שבילים שלא הלכתי כי לא יכלו להיות אולי עוד מחכים שם בשבילי אם תבוא ליבי לשם תבוא אל העבר בלי לעצור נאסוף את כל הטוב נאסוף את כל התם נאסוף גחליליות ונחזור ילדה שם מחכה לי, היא מתאהבת בלי לראות גחליליות דולקות סביבה באור בוהק בואי שובי אלי, אשמור עלייך מצרות בואי וביחד נתחזק אני חוזרת לעבר, לא פוחדת מהזמן יודעת להבחין בין טוב ורע נאסוף את כל הטוב, את כל האור, את כל התם נביא אותם לכאן בחזרה אם תבוא ליבי לשם תבוא אל העבר בלי לעצור נאסוף את כל הטוב נאסוף את כל התם נאסוף גחליליות ונחזור.. שרית יקרה, כשקראתי את השיר הזה חשבתי עלייך ועל זה שאני מאחלת לך מכל ליבי שיום אחד כשתחזרי ליער במקום שדים תפגשי שם ילדה קטנה מוקפת בגחליליות. #

תודה רבה לך על האיכפתיות והרגישות אליי. רגשת אותי . אמן ואמן... שלך שרית

של אחרים ושלי ושלו ??שלום רב אני בחורה בת 25 יש לי חבר מעל לשנה חבר שלי בנאדם חרוץ ואיש עבודה מסור בנאדם זוג תומך ,בנאדם שאוהב לתת לכול הלב ,אך מצד שני הוא גם בחינוך שהוא היתרגל שהכול עושים לו ומביאים לו מפונק שכזה ולדעתי בבית הוא מתנהג כמו ילד מפונק כול דבר אבא אמא רק שברמה היחסית הוא מסוגל לתפקד בלעדם לדוגמא לפנות כלים לנקות למזוג לאוכל הוא לא יעשה לבד האם בנאדם כזה מפונק יכול להסגל לעצמו דרך חדשה כשיהיה איש מישפחה ישתנה ויתן חלק פעיל בביתו שלו עם אישתו או שלא ישתנה כללל????? וחץ מזה הוא לפעמים נוטה להיות בנאדם שלדאוג לעצמו ברמה שאוכל אוכל לא דואג לאף אחד ,עובד במישמרות ולא חושב אך לבלות איתי בזמן האחרון זמן איכות ועושה דברים מסומים עפי" הנוחיות שלו האם כאשר אדבר איתו הסכוי גדול שישנה את זה ויהיה יותר מתחשב ברצונות ? או יש סכוי שזה תכונה שלא ניתת לשנוי ?? האם בני האדם נוטים להישתנות בצורה החיובית ?? ובמה כן משתנים ובמה לא ?. והאם יש סכוי שבן זוגי ישנה ברצונותיו כי אני נמצאת איתו שנה והוא לא הישתנה ??.כי דברנו על זה עכשו והוא אמר אני רוצה להשתנות לדעתי אין לא מספיק את הכלים לשנוי ..? אולי תתני לי קצת כלים וטיפים אך לשפר את מערכת זוגית הזו??אני בנאדם שבעד פמנייזם והוא יודע את זה ?וחוץ מזה חברי בעל תאבון בריא להפליא שכספו הולך לא לאוכל בחוץ האם שיש משפחה ומדברים איתו על זה זה עתיד להשתנות? הוא פשוט ממש אוהב לאוכל ? לפעמים אנחנו רבים ואני מרגישה שהוא סוחט ממני את האנרגיה והכוח שלי ואנחנו רבים ?? מה מה לעשותאני רוצה תשובה חותכת לגמור או להישאר ואך אני יכולה לא להתיש את עצמי בקשר הזה האם זה נכון לעזוב אותו ???חשוב לי לציין שאני קשר ראשון שלו הוא לא שלי האם יש מצב שזה בגלל המצב שלא יודע אך להיתנהג עם בחורה ? ואך נשנה לו את זה ?? וגם בן זוג שדיי משופע מאימו שנוטה להיתערב לנו בקשר וכול דבר גורם לנו לריב היא נוטה לדעת הכול ולהכניס את האף שלה היא כיבכול ממלאה לו את הראש ובהתחלה הההתנהגות שלו בסדר ופתאום הנוטה להירחק ממני ?? אך אפשר לחיות אם אמא של החבר בשקט ושלווה ?? לא עישתי כלום היא פשוט שפטה אותי הלו אבל בכפי היא בכלל לא מכירה אותי וחושבת שהיא יודעת עלי הכול אך אפשר להיסתדר עם אישה כזאת כול בני משפחתו אוהבים אותי רק היא לא

שלום חסויה אני מבין שאת מוטרדת מאוד ורוצה תשובה ברורה של האם לחתוך או להשאר. למרבה הצער אני לא יודע מה התשובה הנכונה בשבילך ואני מטיל ספק האם יש תשובה ברורה אחת. בכל קשר זוגי יש מרכיבים רבים, חלקם תורמים לתחושה הטובה בזוגיות וחלקם פוגעים בה.האם המרכיבים הפחות רצויים עבורך יוכלו להשתנות? קשה לדעת. שנה אינה פרק זמן ארוך, אבל פעמים רבות אנשים אינם רוצים להשתנות ומתנגדים לשינוי. ברור לי שאת מוטרדת מאוד ביחס לעתיד של הזוגיות ורוצה להימנע מטעויות, אבל בסופו של דבר מי שיכול לעשות את הפלוסים והמינוסים של הקשר זו רק את ורק את תוכלי להחליט לאן מועדות פנייך. יש עצה אחת שאני יכול לתת לך והיא זאת: אם את מחליטה להמשיך את הקשר, אל תבססי את החלטתך על התקווה שהוא ישתנה. אם את מחליטה להמשיך, קחי בחשבון שייתכן הוא ימשיך להתנהג כפי שהוא נוהג כיום וכי את תצטרכי ללמוד או לקבל את זה או לחיות מתוך תסכול. בכל מקרה - ההחלטה שלך. בהצלחה דוד

דוד, רק משתפת בבהלה ובאנחה. כמעט והשלכתי עצמי היום מגג הבניין בו עובדת - לא יכולתי לחייך יותר. ברגע האחרון התרחקתי מהקצה וחזרתי לעבודה ככלום לא היה. היום יום קשה אולי מחר יתבשר נפשי אחרת. רק רציתי להשאר עם הרצון הזה פחות לבד, זה לא משהו שמספרים לאחר מבלי שייבהל, ובנינו אין בי הכוחות להרגיע אף-אחד. מקווה שאתה בטוב. negra

נגרההה... אלוהיםםםםם... מתארת לי בדמיון מישהי עומדת על גג של בניין וקופצת אמא'לה כמה כאב צריכים בשביל להגיע למצב כזה:-((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((((

אוי negra הזכרת לי אותי עומדת על הגשר חייבת לעבור ויודעת שלא עוברת אותו מבלי להשליך עצמי לגלגלי המכוניות לראות אותי מתפזרת מכל כיון ולגמור וחייגתי אליה והיא חצתה אותו איתי ביחד כשהיא על הקו זה היה סיוט אבל יותר מכך השאלה של למה היא ענתה ומה היה קורה אילו לא ענתה כל הזמן בראש גם כשיודעת שזה לא היה מתאים העיתוי כועסת שהתקשרתי כי הייתי אחוזת טירוף שיכולתי ממש לשמוע ולהרגיש את החבטה את הפידה מהעולם הזה סוף סוף ויודעת מה מחכה לרע הפספוס לרגע אין מענה תא קולי כלום מהצד השני שישאיר אותי לבד ברגע הזה בו אני מסוגלת לכול מבלי להניד עףעף

שלום negra חשוב בעיני שאת משתפת ואני גם מאמין שככל שתוכלי לשתף יותר, כך יפחתו במידת מה הלחץ הפנימי והסיכוי לאירוע כל-כך הרסני כפי שאת מתארת כאן. אני כמובן מאחל לך שמחר יהיה יום קשה פחות ושהזמן העובר ירחיק אותך יותר ויותר מקצות ביניינים. אבל עצוב לי לשמוע על הדבר הקשה כל-כך שאת עוברת ושלאחריו את חוזרת לעבודה כאילו לא קרה כלום, מבלי שאיש יודע או מנחש את הדרמה העצומה שהתרחשה בך בדקות האחרונות. אני רוצה להפציר בך - האינסטינקט שלך נכון - את לא צריכה להישאר עם הדברים האלה לבד, וככל שאת יכולה היייתי מציע לך לשתף במה שעובר עליך את האנשים הקרובים אליך, עליהם את סומכת. ופה הנקודה השנייה שלי. אני מבין את מה שאת אומרת על הבהלה. ואת צודקת בוודאי - האמת היא שגם כשאני קורא את מה שכתבת אני נבהל, ולא כל שכן אנשים הנמצאים עמך בקשר קרוב. אבל זה שאני נבהל עדיין לא אומר שאת צריכה לדאוג להרגיע אותי - אני ילד גדול, ויכול להרגיע את עצמי. נדמה לי שאולי זה משהו שקשה לך להאמין בו, כלומר,קשה לך לסמוך על היכולת של אנשים בסביבתך להכיל את החרדה שאת עלולה לעורר בהם ומכאן אולי גם הקושי או החשש לשתף (מתוך החשש שהצורך לדאוג להם רק יתווסף למטלותייך). גם פה יש לי בקשה - לאט, בזהירות, אבל תבדקי את החשש הזה שלך (במידה ואכן הוא קיים) ונסי לא לתת לתפיסה המוקדמת שלך בנוגע לכיצד אנשים יגיבו להשפיע על כיצד את מבינה וקולטת את תגובותיהם בזמן אמת. בתקווה לימים טובים יותר דוד

הייתי כותבת לך אלפי מילים ומשפטים פשוט אין בי הכוח היום, אולי מחר אם תרשה לי עדיין. ובכל זאת משפט אחד - דוד, כשקראתי אותך בכיתי. תודה שהבנת negra

איזה חמודה את את רוצה למות ומקווה שדוד בטוב... אוף למה אנשים טובים רע להם. גם לי עשית נורא נורא עצוב גם אני חשבתי על זה איך חזרת לעבודה ואף אחד לא שם לב אוף

נורא כואב לי עכשיו. נורא נורא נורא עצובה. קשה כך בתוך השיגרה. רוצה לבכות אך לא יכולה. פוחדת לחשוב על המוות הוא ממש מעבר לפינה. זהו. סליחה שאין שאלה. תודה

שלום לך, במילים מועטות את מעבירה את הפחד שלך, את החשש שלך והכאב שלך. תהיתי תוך כדי שקראתי את דברייך האם את לבד עם הכאב הזה, האם יש לך את מי לשתף. האם את בטיפול או שקלת לפנות לטיפול. נראה לי שחשוב שלא תישארי לבד עם הכל, שתתני למישהו להיות איתך לנסות להבין מה עובר עלייך, אולי לשחרר מעט מהבכי, מעט מהכאב. דרור

בסך הכל רציתי לשתף. למה לחשוב שאם למישהו כואב ועצוב אז הוא לבד, צריך או לא נמצא בטיפול. אני לא לבד ונמצאת בטיפול - אז מה? אולי זו הייתה טעות להגיע הנה ולכתוב משהו כל כך בנאלי כמו עצוב וכואב, אולי. תודה

שלום לכם אני בטיפול אצל פסיכולוגית נהדרת ומצויינת שמאוד אוהבת. הבעיה שנוצרה בחודשים האחרונים היא שאני מרגישה שהעובדה שהיא צעירה ממני בלפחות עשור (אני בגיל חמישים ושלוש) מקשה עלי בלדבר על אמי זכרונה לברכה. איך אפשר להרגיש ילדה ולדבר על הילדה שהייתי מול מישהי שצעירה ממני? מה נכון לעשות? אין ספק שהיא נהדרת אך זה גורם לי לסגת בכל פעם מחדש. כל טוב לכם חנה צ.

חנה שלום, השאלה שאת מעלה היא שאלה לא פשוטה והיא נוגעת באופן ישיר לדרך בה את רואה את המטפלת שלך ומה את מרגישה מולה. את אומרת שאת מתקשה לדבר על הילדות שלך מול מישהי שצעירה ממך. אני לא יודע מה בדיוק יוצר את הקושי האם זוהי ההרגשה שהיא לא תבין אותך, כיצד היא תראה אותך או משהו אחר. בכל מקרה נראה לי שזהו משהו שחשוב לדבר עליו בתוך הטיפול כי הוא מצביע על קושי שקיים שם, קושי שבעזרת דיבור עליו ניתן להפיק לא מעט. לא הייתי ממליץ בהכרח לעזוב את הטיפול, בוודאי לא לפני שאת מנסה להבין מה קורה ביניכן ביחד איתה. דרור

חשוב לי לדעת!! אני די חדשה פה בפורום ודפדפתי אחורה כ-60 עמודים ואני רואה שם שהיתה פסיכולוגית בשם אורנה שענתה על שאלות. אני הייתי בעבר בטיפול אצל מישהי בשם אורנה ולכן אני סקרנית מאד מאד לדעת מה שם משפחתה של אותה אורנה, לבדוק אם היא זוהי הפסיכולוגית שהיתה לי. תודה.

ש. שלום, הייתי שמח להזמין אותך לשתף במחשבות שלך סביב הקשר בין המטפלת שלך למנהלת הפורום. בכל מקרה שמה הוא אורנה ראובן מגריל. דרור

דרור, אתה מה זה מצחיק.. אתה נוהג להזמין את כולם לשתף במחשבות, גם כשאין כוונה לעשות זאת. האם זהו נוסח מקובל אצל הפסיכולוגים, להפוך כל אמירה או שאלה תמימה, לתחקיר פסיכולוגי מעמיק באשר למניעי השאלה?

דרור.. זהו זה. הגעתי למסקנה. אתה אדם יקר. בשבוע שעבר, עברתי התלבטות והתבוננות פנימית עמוקה בעקבות מה שקרה פה בפורום. ממילותיה (וכאבה) של ד., לדיון שהתפתח לגביך, עם הודעת סיום המשמרת שלך.. כבר הרבה זמן שאני מנסה להבין מה אתה מעורר בי. אתה שונה. אתה לא כמו כל אחד. בעיני אולי אף חידה. מחד, אתה מקצועי, מיומן, סבלני מקשיב בוחן מזמין מעורר ומאפשר, ומאידך, הינך הרבה יותר מרוחק, סגנון יותר 'נוסחאי' אם אתה מבין את כוונתי. אתה מביא את עצמך, רגשית (ברמה המותרת, כן?), עד לגבול מאוד מסוים. כך לפחות בעיני. היום, אני מכבדת זאת (ועדין יש קושי..). איני מבינה מה מעורר בי כזאת אמפטיה כלפיך.. (זה קשה לי.. אתה רואה.. ) אולי הרצון להצליח בימים אלו, להיות אמפטית, - כלפי..?? אולי ההכרה העמוקה (ודי, הפתאומית) בעבודתה האכפתית, הדואגת והמסורה כל כך, של תופרת הנפש שלי.. שכנראה פתחה בפני את האפשרות שלא לבטל כל מי שלא מתבטא כלפי כפי שהייתי רוצה.. היא מזכירה לי לפעמים, אותך.. אולי משום שאני לומדת, עכשיו יותר מתמיד, שגבולות אכן יכולים לעזור לי.. ויש הרבה מעבר ש..קורה, שנאמר.. מעבר למה שמתבטא כלפי חוץ.. למדתי זאת ממנה.. ולעולם א"א לדעת.. לפעמים אנחנו שומרים על עצמנו, כדי לשמור על האחר.. הרבה שאלתי את עצמי האם מה שהכעיס אותי בך, פעמים לא מספר, הוא ה'אדישות = הפרדה = מקצועיות = הרחקה', הם רק לכאורה.. (?) אתם באמת מזכירים אחד את השני. נקודה חשובה למחשבה. בהחלט התקדמות עשיתי 'איתך', גם איתה, בתוכי.. עם מה שהוויתך מעלה בי. גם אותך וגם אותך. גם אותה וגם אותה. אתה מבין למה אני מתכוונת..? כי אין הכל או לא כלום דרור.. עכשיו לעינני טוב..?? תקופה מוזרה אצלי. גם פה בפורום.. אני מרגישה שאני מעבירה את עצמי בצורה מאוד מבולבלת (מה שנכון) ואולי אף מדכאת (הודעות שלא הועלו).. וזאת לא אני (או ש..כן??) מילים שמנסות לצאת, בכדי לשרוד את האנדרלמוסיה הפנימית.. או יותר נכון, ה over load הפנימי.. הריק, שאין לו מילים.. אך צריך לצאת איכשהו גם ב..מילים (מדוע אני מתנצלת. (אין צורך נילי.. אין צורך.. תנסי להאמין שגם פה יכולים להכיל אותך.. תני לעצמך את ההזדמנות שמגיעה לך.. )) ו..לא רק בניסיונות של מוות.. כן. דרור.. מ ו ו ת. ביום שבת בלילה, כמעט והגעתי לידי מעשה.. לא יכולתי עוד דרור.. פניתי נואשת לאחת העמותות המתעסקות בנושא, לא חשבתי שהם ירחיקו לכת. לא חשבתי שייקחו אותי ברצינות. אז מה עם עוד אדם ימות.. מי אני בשבילם.. עד, עד לכדי שליחת ניידת???? הכל היה מוזר. הם הגיעו אלי הביתה.. בררו לא יודעת איך איפה אני גרה.. ושלחו אותי לבית חולים, לטיפול פסיכיאטרי מיידי. דרור.. איני חולה במחלת נפש. אישות גבולית א י נ ה מחלת נפש. אך איפשהו עמוק, מרגישה פסיכוטית. איך מסבירים..?? האם באמת כולנו משוגעים..? הייתי מבוהלת, מופתעת שבאו, מבולבלת, נסערת.. בכלל.. מצב כזה.. בכיתי.. נבהלתי. בעיקר נבהלתי.. מעצמי.. ואני חושבת, שאני עדין מבוהלת.. הם לקחו לי את הכדורים ורצו לעשות חיפוש בחדר.. זה כל כך מביש דרור.. שמחה שהצלחתי להתבייש. זה אומר שהבנתי עד כמה אני.. - עד כמה אני מה..? (לא מצליחה להגדיר..) אתה מבין דרור..? זה היה סימן טוב. אחרי הכל, הרצון לנסיון התאבדות.. האיום.. (כפי ש'הם' קראו לו) הקריאה לעזרה.. הכל נראה עכשיו הזוי.. אך יותר אמיתי מאמיתי. היתה זו צעקת ------. א"א להסביר. זה גדול על מילים. 'היא', עדין מקננת בי. ((((((((((((((-----------------))))))))))))))))) היום, יוצרת בלבול.. האם זו אני..?? אני ל-א מסכנה. אני ל-א משוגעת. אך אולי פסיכוטית פנימית. יש דבר כזה..?? מה קרה לי אז, בלילה.. ולא. זה לא היה חלום. דרור.. אני שואלת את עצמי.. עד לאן הגעתי.. מה עשיתי לעצמי שאני היכן שאני נמצאת היום.. כמה כח צריך כדי להישאר ברע.. כמה כח צריך בכדי לצאת ממנו.. וכמה כח צריך, בכדי להבין שחבל להקדיש כל כך הרבה כח, - לשקיעה. את הכח שיש, אם בכלל, גבורה נפשית תהיה בי, באם אצליח להקדיש לטעמי זריחה.. ואני עייפה.. ויותר מזה.. מיואשת נפשית.. קל לדבר תיאוריות.. אך לקום.. לקום קשה. לרצות ..? ולהצליח לעזור לעצמך..?? יש על מה לדבר..?? משהו שואב אותי מטה.. נתון שכמעט שווה לכח המשיכה. הוא נעלם. הוא מתוחכם. הוא מפחידדדד דרור - - - אני מרגישה משוגעת. מרגישה נורמאלית משוגעת. אני מפחדת. אני מתביישת. מאוד. הגעתי עד למקום, בו הפחד נעלם. ופתאום, פתאום הוא חוזר ב'בום', מכיוון כלל לא צפוי. עדין לא הצלחתי להבין מהו.. עדין מיואשת מוות. גם ברגע זה. אך משהו זיעזע אותי באותו הלילה. האם תמיד צריך להגיע כל כך רחוק, בכדי להבין עד היכן הגענו..?? דרור.. ל-מ-ה..?? אני לא אוהבת את השאלה הזאת. היא מיועדת לכישלון. אתה יודע..?? מרגישה מוזר. מתלבטת אם בכלל לשלוח את ההודעה.. אולי תגיב בצורה שתקשה עלי עכשיו.. ואולי.. אולי אני מתביישת בדברי.. אולי .. אולי אני לא מבינה את עצמי!!! אפשר, דרור, כן לבקש ממך רוך..?? דרור.. דווקא ממך.. אפשר..?? זהו. כדאי שאני אשלח. נראה לי שיום אחד אהיה גאה באומץ שלי לתת לבלאגן להיות. אני מרגישה שכתבתי הרבה דברים ועל ידי הדברים שכתבתי, יצרתי חורים.. אולי כמו חיי היום.. כפי שמהמוות, יוצרת חיים... ומהחיים תמיד יוצרת מוות.. אומרים, שהאחד, צריך את השני, בכדי לשרוד. אז אני שורדת..??? מתי זה יגמר...??? ופתאום.. פתאום מרגישה מנותקת. גם מהשיתוף העיל. אני מפחדת להרגיש עכשיו.. ;-( ~נילי~

נילי שלום, קראתי את דברייך וחשבתי על הדרך בה הרגשת ביום שבת האחרון. כיצד מתוך הייאוש והכאב היה בך משהו חזק שהרגיש שאת צריכה מישהו שישמור עלייך כי הרגשת שאת לא מצליחה לשמור על עצמך. לא קל לאפשר למישהו להיות במקום הזה, זה דורש לא מעט ובמידה מסויימת שמחתי שאיפשרת לעצמך את זה. שמחתי לצד ההרגשה של הכאב והבלבול שהעברת בדברייך. אני מסכים איתך שדווקא מהמקום הזה, שמדברייך היה נשמע שעורר אותך להרגיש דברים נוספים בנוגע לרצון שלך למות, עורר בך רצון עז לשנות לא להגיע לשם שוב. את מרגישה את עצמך מאוד שברירית כרגע בכלל וסביב הרצון הזה בפרט, ולכן הייתי רוצה לחזק בך את הצד שינסה לבדוק כיצד את יכולה להרגיש אחרת, מבלי להרגיש שאת נעה מקיצוניות אחת חדה לאחרת. ממש כפי שתיארת את התהליך שעברת בניסיון להבין מה אני מעורר בך, ומה המטפלת מעוררת בך. דרור

אתה חמוד. מפחיד כמה שאתה צודק.. היה טיפול יותר טוב היום.... הצלחתי לקראת הסוף לדבר.. והיא עזרה לי כל כך.. החלטתי לקנות לעצמי מתנה, והתעטרתי בנזם מקסים.. בצבע טורקיז.. (מתאים לעיני הכחולות =0)) סופסוף, ולו לרגע, חשבתי ש'מגיע לי!!!' הנה אני שוב בקיצוניות אחרת.. ממוות ל..פה??? לאט לאט נילי.. לאט לאט.. דרור, תודה תודה תודה ליל מנוחה והלוואי איזון, ~נילי~

שלום רב לך ד"ר גליקסמן, רופא המשפחה המליץ לי ללמוד מדיטציה לצורך הורדת הלחץ בו אני נמצא. מאחר ואיני מכיר את שיטת הביופידבק שאלתי היא האם היא דומה למדיטציה? מצפה לתשובתך בברכה ניר

שלום רב לך ניר, הרעיון של רופא המשפחה שלך מבורך מאחר ובמיוחד בתקופה האחרונה חשוב שכל אדם יסגל לעצמו טכניקות מתאימות לצורך התמודדות עם לחצים ושיחרור מתחים. ההבדל בין מדיטציה וכל שיטות ההרפייה הקיימות לביופידבק הוא בעובדה כי באמצעות שיטת הביופידבק ניתן לקבל בזמן אמת מידע אמין, מדוייק ואוביקטיבי על רמת המתח הרגשי והפיזיולוגי . האדם לומד להבין ולחוות את הדיאלוג הקיים בין הגוף והנפש, להתערב ולשלוט בצורה רצונית באותן תגובות ופעילויות בלתי רצוניות בגוף לאזנן ולווסתן. בתקווה שאכן הארתי מעט את ההבדל . אשמח לענות על שאלות נוספות תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום, אני כותבת כאן בגלל שאני כבר די נואשת. אני בת 24 נשואה ועם ילד בן שנה וחצי, אני לומדת ועובדת וכך גם בעלי. אנחנו נשואים רק שנתיים, ועדיין בעלי כבר הספיק לקשור קשר רומנטי עם בחורה שלומדת איתנו. חשדתי בזה והרגשתי את זה הרבה זמן, אבל הוא תמיד תירץ שזה זו ידידות נטו, עד שנמצאו "ראיות" לכך שזה באמת הרבה יותר ונאלצנו להתמודד באמת. הוא הבטיח לנתק איתה את הקשר ועל פניו כך גם קרה. באותה תקופה הלחץ והכאב מכל הנושא גרם לי לתופעות פיזיות שאני פשוט לא יודעת איך מתמודדים איתם. אני הקאתי שילשלתי, רעדתי כמו חולת פרקינסון, וכו'. באותם שבועיים איבדתי 6 קילו (והמשקל שלי הוא 51, אז זה די קריטי). ועכשיו למרות שכביכול רוב הזמן הכל די בסדר, אני עדיין לא יכולה לסומך עליו, אני עדיין מפחדת שהם שומרים על קשר, שעובדים עלי בעיניים. וכל פעם שעולה משהו שניתן לפרש לשני כיוונים, אני שוב נכנסת ברמה זו או אחרת ללחץ כזה עם כל תופעות הלוואי. איך יוצאים מזה??? איך אני יכולה לנתק את התגובה הפיזית מהנפשית?? בבקשה... נואשת

ימית שלום, ההתמודדות שנאלצת לעבור בתקופה האחרונה היא התמודדות לא קלה, קשה, והתגובות שאת מתארת נשמעות כמכאיבות במיוחד וככאלו שלא ניתן וחשוב שלא להתעלם מהן. כרגע את מתארת תחושה שבה את מתקשה לסמוך על בעלך, דרוכה מאוד לאתר כל סממן להיעדר נאמנות מצידו וכל דבר מעורר בך תגובות לחץ קיצוניות הפוגעות באיכות חייך ובבריאותך. עצתי היא שתנסי לפנות ביחד איתו לטיפול זוגי ודרכו לבחון כיצד ניתן לשקם את האמון שביניכם, את התקשורת שנפגעה. במקביל הייתי ממליץ לשקול גם לטיפול פרטני בו תנסי לבחון כיצד את מתמודדת עם האירוע הזה, לבחון האם הוא מעורר בך משהו שמוסיף על העוצמה של הכאב. בהצלחה, דרור

שלום לך, אני כאן, לא נשכחת, דרור

הי הי, עושה מאמץ מיוחד להיות כאן פחות לאחרונה, אבל היום לא יכולתי להתאפק והתחלתי לקרוא לאחור.. עד שהגעתי לשבוע אחורנית ונעצרתי. זה קצת מתאים ללפני שבוע, אבל לא הייתי פה וההודעה ששלחתי לשם וודאי תיבלע ולא תועלה- אז אני בולעת רוק ומשאירה כאן מקדימה מסר למכווצת שהיית בשבוע שעבר. למקרה שתעברי כאן שוב. לא אכתוב הרבה, יקירה, רק אומר ש"איש השיחות" הוא ביטוי רגיש ואישי ונפלא בעיני.. טוב בהרבה מ"הגברת שלי", שהיה בזמנו :-).. רק רציתי שתדעי שבכל פעם שאני במקרה משתמשת בצירוף הזה אני חושבת עלייך. לפחות אצלי בתודעה- "איש השיחות" זה שמו של המטפל *שלך*. וכשאחרים משתמשים בו זה לא אותו דבר. המילים שלך מקבלות את המשמעות שלהן ממי שאת. וכשאחרים משתמשים באותן מילים בדיוק, יש להן משמעות אחרת בשבילי. פשוט כי הם אחרים. לא אדבר על השימוש של שרית, אבל כשאת משתמשת בביטוי שטבעת, הוא מעלה בי דימוי של טבעת קטנה וחמימה שמקיפה את שניכם, אותך ואת איש השיחות. זה אומר לי מישהו קרוב שכל כך מלווה וכל כך שם איתך.. מן אמון וביחד ייחודי רק לכם והתקדמות משותפת בתפיפות מותאמות.. זה כל כך שלך. אותן מילים, אולי, אבל זה כל כך שלך. לפחות בשבילי, כשאת משתמשת בביטוי זה אחרת. לא יודעת להסביר איך ומה אבל זה פשוט אחרת, ואי אפשר באמת "לגנוב" את הצירוף הזה ממך.. ואת יודעת, גם אני גאה בך על ההודעה. על שתיהן :-) יש בהן אסרטיביות בריאה, עמידה על שלך (לטעמי ברגישות, אבל זה עניין סובייקטיבי כנראה), ולא כל כך התכווצות מתנצלת- פשוט נוכחות בריאה שלך כמו שאת. מאוד יפה לך הלוק החדש :-) בחמימות... (כמעט גנבתי גם אני ביטוי של אחת נחמדה ;-) לילך

אני מתקשה להתאפק מלהצטרף ללילך. קראתי את ההודעה שלך משבוע שעבר - שאגב נראתה לי במקומה - וממש היססתי כי התקשתי לראות אותך מתחת לאדרת החדשה. והיתה עוד הודעה שעוד יותר תעתעה בי. האמת? וזה בסוגריים: גם לי קשה לקרוא את הכינוי שהמצאת לו נכתב על ידי אחרים, זה חורק. סגור סוגריים אז תפסתי אומץ על יד לילך להפשיל רגע את שולי האדרת ולראות שזו את. הגננית

לילך וחברתה המצודדת, צורם,כל כך צורם לקרוא את האהבה החברית שלכן כביכול כאן.הפרגון והעידוד אחת לשניה מעורר השתאות:-( מתאפקת לא להוסיף מעבר. ציניות משווע ,שמעתן על המושג הזה? או שיש עוד מצטרפים/ות על חשבון כאבן של האחרים? מתביישת בשמכם, ומקווה שדרור יעלה את מה שכתבתי בפניכן.