פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום אפוא אפשר להתלונן על מעשה של אתי (מגונה) מצד פסיכולוג אל המטופל שלו? האם אפשר במשטרה?

שלום חגית הכתובת הנכונה במקרה שכזה היא אכן המשטרה. במקביל, את יכולה להפנות תלונה אתית לוועדת האתיקה של הפסיכולוגים, דרך ההסתדרות הפסיכולוגים. להתראות דוד

שלום, כתבתי את ההודעה הזו גם בפורום השכן לזוגיות אבל ראיתי שהוא לא כל כך פעיל אז אני אעביר אותה גם לכאן ומקווה שתוכלו לעזור לי עם זה: לפני מספר ימים הכרתי בחור שהראה בי התעניינות, הוא התקשר אלי בהתחלה, יצאנו ושכבנו בפגישה השלישית (או שאולי השנייה, תלוי איך מסתכלים על זה...) די פחדתי מהסיפור הזה של "מתי צריך לשכב" (כלומר, זו לא הייתה פעם ראשונה שלי... אבל כל החוקיות הזו תמיד מלחיצה מאוד) ובסוף החלטתי פשוט לזרום עם זה, לאן שזה יוביל ובאמת בילינו יפה מאוד ואז זה הגיע ושכבנו. כלומר אפשר לומר שקצת התאהבתי בו... והוא מצידו הראה שהוא מתעניין בי... אז זה זרם בצורה טבעית למקום הזה. אחרי כן נשארתי לישון אצלו ויצאתי לעבודה בצהריים (הוא עובד מהבית). לכל אורך הזמן הזה נעשה רושם מאוד גדול שהוא בעניין שלי. התייעצתי עם חברה והיא אמרה לי שאני לא אמורה להתקשר אליו אחרי ששכבנו כדי לא להציק ולתת לו את הזמן, אבל הוא לא התקשר כבר יומיים ואני תוהה מה יכול להיות שעשיתי לא בסדר? האם לא הייתי צריכה להשאר וללכת ישר? אולי זה הגעיל אותו? או שכן היה בסדר להשאר? היום בבוקר לא התאפקתי ושלחתי לו מייל (הצעתי לו עזרה באיזה עניין של עבודה ושלחתי לו היום מייל עם התשובה) אבל לא הרחבתי מעבר לכך. האם לא הייתי אמורה בכלל לפנות אליו? האם אני אמורה להתקשר אליו ולבדוק או לחכות שהוא יתקשר אלי? איך לעזאזל עובדת החוקיות הזאת? ומה אני אמורה לעשות בהמשך? אני די מיואשת משום שמספר חודשים לא הייתי בשום קשר (עקב פרידה) ולא רציתי לפתח קשרים ופתאום זה הגיע וככה נסחפתי ולא ברור איך זה נגמר אם בכלל, זה שם אותי בנקודה שאני לא יודעת איך להמשיך ממנה. אני רוצה לציין שזה שהתאהבתי בו זה לא דבר שבולט החוצה, כלומר, אחרי שיצאתי מהבית שלו הרגשתי במשך כל היום פרפרים בבטן, והיה לי ממש כיף ואז פשוט הוא לא התקשר. ואני תוהה למה, אולי לא קראתי אותו טוב? אני לא מבינה...ואני גם מרגישה ממש רע עם עצמי זה מוביל אותי לאיזה ייאוש עם עצמי שזה לא מסתדר טוב בפרט אחרי כל הזמן הזה שלא הייתי בשום זוגיות. אודה לתשובתך...

שלום דפנה האמת היא שזו באמת שאלה המתאימה יותר לפורום העוסק בזוגיות ולא ברור לי עד כמה אוכל לעזור לך בעניין זה. מעבר לכך, נראה לי ששאלתך יכולה להעזר במיוחד בתגובות שונות של אנשי הפורום, היכולים להתייחס אליה מנקודת מבטם ועל סמך הבנתם וניסיונם האישי, ואני מזמין את מי שיש לו/לה מחשבות בעניין לשלוח אותן לפה. ובכל זאת, מנקודת המבט הפסיכולוגית, חשוב לי לציין שחלק מהקושי שנגרם לך, בעיני, נובע מטעות ייחוס שלך. מה הכוונה? אני מתכוון לנטייה נפוצה אצל אנשים לתת פרשנות לסיטואציות ולהבין אותן בדרך מוטעית, המושפעת יותר מהחששות שלהם מאשר מבחינה מציאותית של המצב. כך, במקרה שלך, נדמה לי שאת מזדרזת להרגיש אשמה ולחפש מה עשית לא כשורה, כאשר יכולות להיות סיבות מתאימות ומדוייקות יותר למצב, שאינן קשורות בהכרח להתנהגותך ואלייך. ייתכן והבחור עוד ייתקשר. או ייתכן שהוא לא התכוון לכתחילה להתחיל בקשר רציני. וייתכנו עוד סיבות שונות ומשונות, סבירות לא פחות מהאפשרויות הרעות שאת מעלה בדעתך. נדמה לי שהסיבה להופעה של הטייה כזו אצלך יכולה להגיע באמת מהחרדה שאת חשה אל מול האפשרות של קשר חדש ואל מול השאלה האם תצליחי לחזור ולפתח עוד קשר זוגי. נשמע לי שיותר מהכל את צריכה לקחת נשימה עמוקה, לדעת שדברים כאלה לוקחים זמן וכוללים בתוכם לא מעט התרגשויות והפתעות בצד אכזבות וכאבים ושעם הזמן, אם לא תמהרי להתייאש או להאשים את עצמך, יש לך סיכוי טוב למצוא הזדמנויות טובות נוספות לזוגיות. להתראות דוד

תודה על התשובה. אבל האם אתה מייעץ לי להתקשר אליו במידה והוא לא מתקשר? אולי הוא עסוק... הוא עובד ממש הרבה. אולי הוא מחכה שאני אתקשר? אולי הוא לא משחק משחקים כאלה של "הגבר שצריך להתקשר קודם"?

כואב. כואבבבבבבבבב לי מאוד . כאילו אין בתוכי מקום. לא כאילו.. אין יותר מקום בתוכי. אני רגישה מידיי.חשופה מידיי. הכל כואב.שורף מבפנים.ככ שורףףף.. מנסה להמשיך .. אבל לאן בעצם?.. האם זו הדרך? מבולבלת.מיואשת.מעצמי . מהכל. דיי כבר. נגמר הכח. אין לי מילים לתאר לך את הכאב שאוחז . יש לי רק כאב. הצילוווו .. ואין מי שישמע אותי. שרית

שריתוש יקרה,אוי כך כך כואב,,ניתן לשמוע את בקשת העזרה שלך אל דוד,בעוצמה רבה,רציתי לומר שאני באמת מזדהה איתך,חווית הטיפול שלך,אכן לא קלה,אני חושבת שבסופו של תהליך,אני בהחלט מאמינה שתרפאי,הרגשתי צורך כל כך לומר לך שאת בהחלט לא לבד. את בחורה מאוד אמיצה איתך, חברה שאכפת לה

שריתוש יקרה,אוי כך כך כואב,,ניתן לשמוע את בקשת העזרה שלך אל דוד,בעוצמה רבה,רציתי לומר שאני באמת מזדהה איתך,חווית הטיפול שלך,אכן לא קלה,אני חושבת שבסופו של תהליך,אני בהחלט מאמינה שתרפאי,הרגשתי צורך כל כך לומר לך שאת בהחלט לא לבד. את בחורה מאוד אמיצה איתך, חברה שאכפת לה

שלום שרית אני מבין שאת מרגישה חשופה לחלוטין, כמו בלי עור. ושכל מגע מכאיב וצורב. כך שאסתפק בלומר ששומעים אותך פה. וגם אם אינך מודעת לכך, אני מאמין ששומעים אותך גם במקומות אחרים. והשמיעה הזו אוספת אותך, את החלקים שלך, כך שהנוכחות שלך, עם הכאב והלבטים שבה, נמצאת פה בצורה ברורה ומוחשית. להתראות דוד

שריתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתושש.... מרגישה אמפטיה חזקה ואמיתית כל כך אליך.. שולחת לך יד שמנסה להיות חזקה.. העיקר שלא תהיי לבד (לפחות לפחות לחלקיק שניה..) אם את מרשה לי.. וגם חיבוק עדין עדין.. (כמו לנגרה..) כי אין בי הרבה כח.. שומעים אותך פה מאוד.. דמעות.. ~נילי~

יקרה, ככ זקוקה ליד הזו ולחיבוק ..כן העדין הזה .. כי כל הגוף כואב לי .. יום נוראי היום.. אני מצטערת. אבל אין לי מה להוסיף כרגע .ואולי גם עדיף שלא.. כי הדמעות מנצנצות . יש לי טיפול עוד מעט ואני סחוטה ... רק תודה שאת כאן , מלווה אותי. חיבוק בחזרה. שלך..שרית

דוד, יש לי ימים מאוד קשים. כבר כמה ימים שלא יוצאת מהמיטה. עצב, ייאוש וחרא שנצמדים לי לדפנות של הנשמה. לטיפול דווקא הלכתי השבוע, וכן הבאתי את הייאוש והעצב וכל מה שבנאלי ומעייף את האוזן, אפילו אמרתי למטפל האהוב שנמאס לי לחיות, לא התעכבנו על כך, כנראה שהוא מרגיש שאני חזקה. נו מילא, אתה חושב שאם אתאבד הלילה – הוא ממש ייעלב או ירגיש כישלון או רחמנא ניצלן – "כשל אמפאטי" ?! לא יודעת מה בדיוק כותבת לך, אתה לא ממש צריך להגיב משהו לכלום הזה שאני כותבת-כל התחושות הן מתוכי, הלוואי ויכולתי לתלות את הרגשות הללו באיזו סיבה חיצונית, כזו דינאמית, כזו שיכולה לשנות או להבין אותה, אבל זה שזה מתוכי, ההבנה שזו הדינאמיקה הדפוקה של מבנה האישיות הנלוז שלי- שם טמון הכאב והייאוש. לחשוב שעוד מעט מתחיל הרישום לתואר שני, לחשוב שחשבתי שיש בי הכוחות או היכולות לפנות למסלול טיפולי – טוב הומור הוא הצד החזק שלי, לראיה – תתבונן מקרוב על הנפש שלי. זהו דוד, לא ממש מילים שיגרמו לך לחשוב או שיוציאו ממך איזו הברקה או את ההומור הרך שלך, סתם דברים שניתן לקרוא בדלתות של שירותים ציבוריים משהו בסגנון "נשבר לי הזין". ולא זה לא דיכאון זה רק העצב והייאוש –דיירי קבע בתוכי. אתה חושב שתוכל לכתוב לי כמה מילים רכות, הן אפילו לא צריכות להיות חכמות negra

שלום אני מתלבט לא מעט מה לכתוב. מצד אחד את אומרת שרק אכתוב משהו, לא משנה כמעט מה, אבל מצד שני נדמה לי שדווקא עכשיו, למילים ולהתייחסויות - פה, בטיפול, במקומות אחרים - יש כוח מיוחד, והן צריכות להיות מדוייקות ולא לפספס. אז אני רק אכתוב שיש משהו מאוד אמיתי במה שאת כותבת. אותנטי לחלוטין, ואני מאמין לכל מילה שלך. ונכון או לא נכון, אני מאמין שאם זו התחושה שעוברת, אז זה גם אומר משהו טוב על המקום בו את נמצאת וגם אומר משהו מאוד חשוב עלייך ועל היכולות שלך. ועוד מילה לסיום - את כותבת על המוות ועל ההתעלמות ממנו בטיפול, ופה אני כן קצת תוהה האם את גם בוחנת אותי, את תגובתי ביחס לכך. אז אני מניח שלא אקבל על כך תשובה, אבל אני כן מפציר בך, במידה ואת חשה דחף חזק לפגוע בעצמך, ליצור קשר עם האנשים שיוכלו לסייע לך ולא להניח לעצמך לשקוע מתחת לזה. עכשיו הזמן להחזיק מעמד, לא להרפות. להתראות דוד

דוד, אתה יודע, הרצון למות הוא דחף. בעבר זה היה דחף אימפולסיבי ללא מחשבה. האימפוליסביות נחלשה והיום זה יותר מן חשיבה של לא נשאר בשביל מה. המטפל צייד אותי באבחנה של אישיות גבולית כך שלהיות מטפלת - מת החלום. לא מסוגלת לחיות עם אבחנה של מופרעת. ועוד כל מיני חלומות ותקוות שנגוזו. למרות כל זה עדיין ניסיתי להאחז ברצון, התקשרתי לחבר שלי שנמצא אצל חברים אתה יודע מה הוא אמר לי "יפה שלי יהיה בסדר זה סתם יום רע" אמא שלי אמרה לי בטלפון "מה חסר לך בחיים שאת מדברת שטויות" והמטפל שלי, טוב נו. על חברים לא רוצה להעמיס כי זו אני שהעוגן עבורם, כך ששואלת אותך איך נשפכו המים עם התינוקות? איך מנצחת את התקופה הזו בחיים? negra

והים לא נרגע רק גאה וגאה את אוספת לאט את גופך אנשים שפגשת שהיו בשבילך ובן רגע נשארת מול צילך את היופי שלך את הקסם שבך לא תוכלי לחלוק עם כולם הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך לעולם מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות הוציאי עכשיו מגירות מליבך ורוקני רגשות משומשים אולי תמצאי את אושרך את כוחך שקברת עם הזמן בשנים מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות קחי עכשיו את אושרך את כוחך ורוקני רגשות משומשים הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך

שלום שמי אורית בת 28 אם לילד בן שנה נשואה די באושר.אני מתגוררת באזור מעלה אדומים אזור מדהים ונוח לגידול ילדים קרוב למקום העבודה שלי ויש בו הכול. אנו גרים בשכירות . התרגלתי מאוד לסביבה שקטה ומתורבתת.לפני כן הינו גרים קרוב למשפחה שלו ולחברים שלו והיה לא לי לא ככ קל. בקיצור כרגע בעלי מעוניין לעבור חזרה לירושלים די קרוב למשפחתו ולחבריו. יש לציין שמידי ערב חוזר ב 8 לרוב הביתה אחרי יום עבודה אז אני לא מבינה מה ככ קשה להישאר לגור במעלה אדומים אם גם ככה חוזר בערב. אני לא רוצה שיהיה לו רע ולכן אעבור לאן שיהיה טוב אבל אני מרגישה שאני עושה וויתור רציני וגדול ואני ממש לא שלמה עם זה והוא יודע אבל אומר שאין מה לעשות שלא ישאר במקום זה ולא מוכן להיות רחוק מירושלים.אני מפחדת מהמעבר אף ע"פ שעדין לא התחלנו לחפש בית בכלל אבל אני יודעת שאני הולכת לאזור שאני לא אוהבת ועוד לקנות בית. בגלל כל זה די רע לי ואני לא ייודעת מה לעשות . באזורים שאני רוצה הוא לא רוצה לגור בצפון העיר ואני כן. מה אני יכולה לעשות מה אני אעבור וארגיש שעשיתי טעות גדולה?מצד שני יש גם נימוקים די נכונים למעבר כמו פחות נסיעות רחוקות יותר קרובים לחברים יותר קרובים לאזורי קניות.....אז אני מנסה להתנחם. אבל מבחינת גידול ילדים זה המקום הכי יפה ונוח שחייתי בו אי פעם. ההורים שלי גרים כ 15 דקות מאזור זה וכן עוזרים לי מידי פעם בביביסיטרים וכו.... לא הרבה אומנם אבל זה גם משהו בעתיד אם ארצה עזרה ואהיה ממש רחוקה לא יהיה לי אותם שם למרות שזה השיקול הכי לא חשוב. מה לעשות ?לוותר על מקום שאני מאוד אוהבת גם בשבילי וגם בשביל הילד שלי ? אשמח לקבל תגובה יום טוב.

שלום אורית לפי תיאורך נשמע שיש כרגע מעין מאבק כוחות בינך לבין בעלך, בו כל אחד לכאורה מושך לאזור בו הוא מעדיף להתגורר, בו נוח לו יותר, קרוב יותר למשפחתו..אני אומר "לכאורה" כי אני לא בטוח עד כמה את משמיעה את קולך בעניין. אני שומע את בעלך בצורה ברורה, אבל לא ברור לי עד הסוף עד כמה את מסתפקת רק בלציין את הקושי שיש לך עם המעבר, ועד כמה את מרשה לעצמך להתעקש ולדרוש דיון אמיתי ומשותף בנושא. בסופו של יום, העיקר לא יהיה היכן תגורו. העיקר יהיה שתגיעו להחלטה כל-כך חשובה כאשר אף אחד מכם לא הרגיש ש"הפסיד" במאבק הכוחות, או שלא הייתה לו הזדמנות להשמיע את קולו, ולכן מצטברת מרירות וכעס בפנים. כך שמבחינה זאת, המשימה העיקרית שלכם היא להצליח לדבר על הנושא, לא כשמישהו קובע עובדה לאחר, אלא מתוך ישיבה וחשיבה משותפת, עד שיעלה עשן. קשה, אבל זו המשמעות של זוגיות, של לחיות ביחד. כרגע נשמע לי שהמשימה שלך היא להעז ולהשמיע את קולך ולהעלות את הצורך שלך בדיון משותף ובהתחשבות גם בנקודת המבט שלך ובעלך, מצידו, יצטרך לשתף פעולה ולאפשר מקום בדיון לרצונותייך בעניין. עבור שניכם נשמע לי שמדובר במשהו חשוב ומהותי יותר ממעבר למקום מגורים, ולכן חשוב כל-כך שתצליחו לעבור את המשוכה הזאת ביחד, בצורה הטובה ביותר. בהצלחה דוד

שלום אשמח אם תעזור לי או תכוון אותי. אני ממשיכה לברוח כל הזמן מדברים שמציקים לי. למשל : אני בורחת מכאב -פשוט מתעלמת ממנו עד שאני לא יכולה לסבול אותו יותר. בורחת ומתמנתקת מחברים שמציקים לי ולא מתעמתת איתם. בורחת מאובדן על ידי שכיחת המת ותווי פניו.. בורחת ממינוס בבנק עד שנבלע לי כרטיס האשראי. בורחת מהפחד שלי מזוגיות בהימנעות מיציאה לדייטים. בורחת ובורחת ובורחת..... גם מטיפול פסיכולוגי ברחתי מהפגישות כשהיו יותר מדי לוחצות ומציקות וחושפניות. ולאחרונה ברחתי בלי חזרה לחדר הטיפול (3 חודשים אני כבר בחופש)בטענה שצריכה חופש כי הגיע הזמן להתקדם בטיפול ולצאת מהתקיעות שהגענו אליה בגלל הבריחות שלי. אני עייפה מבריחה. גם המטפלת כנראה עייפה ממני. היא הפסיקה להתקשר אלי. למרות שהערתי לה על זה שהיא כאילו שמחה מהחופש שלי, כי יש לה שקט. אבל היא טענה שהיא הייתה אמורה להתקשר ושהיא טעתה שעזבה אותי כל כך זמן בלי לשאול בשלומי כי היא הייתה עסוקה ושהיא תתקשר. אבל כלום. יש לי התלבטות: האם אני אמורה לחזור בכדי להתמודד עם הבריחה שלי מהמצב המפחיד שנוצר בטיפול או פשוט לחכות ולהמשיך לבדוק את המטפלת, כי פשוט זה אומר לי הרבה עליה ועל מה היא מרגישה כלפי. ושכל "האיכפתיות" זה היה הצגה אחת גדולה. מצד שני אני צריכה אותה, ותלויה בה, אבל נלחמת בכוח בעצמי לא להתקשר. אני מרגישה מולה חלשה מאוד ובחוץ יש לי את הכוח שלי, גם בשיחת טלפון אני מרגישה יותר נוח מאשר לדבר איתה פנים אל פנים. מה דעתך בכל הנ"ל?

שלום ש. נשמע לי שאת מאוד מודעת לדפוס הדומיננטי בחייך, שמשרת אותך בוודאי, מעניק תחושת בטחון ואולי גם כוח, אבל פוגע בך לטווח הארוך. אבל עדיין לא ברור לי - ממה את בורחת? מה את חוששת לפגוש? ובשל הצורך לברר עוד את השאלות הללו, כן הייתי מפנה אותך חזרה לטיפול. ואני חושב שמול הטיפול יש לנו רמז ממה את בורחת. את כותבת שאת בוחנת אותה, ממתינה שהחשד שלך יתאמת ויתגלה כי לא באמת איכפת לה ממך. שאת לא משמעותית עבורה. ונראה לי שהפחד הזה, מאי-איכפתיות לסוגיה, היא חלק ממה שגורם לך לברוח אולי, חלק ממה שגורם לך להתנתק לפני שיתנתקו ממך. והמקום של הטיפול, בו את מאבדת לכאורה מכוחך, לא חזקה אלא זקוקה ואיכפתית כלפיה, הוא שגורם לך לחרדה ומאלץ אותך שוב לקום ולברוח..זה לא משהו "לא בסדר" שאת עושה, אבל זה כן משהו שבירור פוגע בך לאורך זמן. ולכן, שוב, הייתי מציע לך לחזור לטיפול ולבדוק בתוכו את האפשרות של להיות חשופה, פגיעה ונזקקת - עם כל החרדה שזה מעורר - ולראות לאן תוליך אותך הבדיקה הזאת. בטוווח הארוך, זאת בטח תהיה ההחלטה שיש בה יותר כוח. בהצלחה דוד

אני בת 35. עובדת.אמא ל3.בטיפול מעל שנתיים. אני לא מעיזה לספר למטפל אז אני מנסה קודם להבין מה קורה לי. אני לא מאושרת ,אבל לוקחת כדורים ומרגישה סביר. משום מה יש לי מן יצר לחתוך את עצמי. לא עמוק בצורה שתסכן אותי אבל חתכים. מן דחף כזה שלפעמים אני מצליחה לרסן ולפעמים לא.זה ממש בתקופה האחרונה(חודשיים שלושה). אני לא מוצאת קשר למצב רוח שלי- אין שינוי משמעותי. מה קורה לי????????????????

שלום לך אני לא חושב שאת משתגעת, אבל אני מסכים איתך שמשהו מתרחש והוא משמעותי ודורש הבנה. מה שכן, אני פחות מסכים עם העניין של "להבין קודם" לפני שאת מדברת על זה בטיפול. אם את בטיפול מעל שנתיים, בו אני מניח שהתבסס אמון וקשר טוב, הרי שזה הוא בדיוק המקום להבין מה קורה ומדוע התחלת לפגוע בעצמך בתקופה האחרונה. שוב, מבלי לדעת במה מדובר אני מאמין שייתכן ומדובר במשהו משמעותי, ובהחלט הייתי מעלה את זה בטיפול בהקדם. להתראות דוד

אני נורא נורא מתביישת!!!! אחרי שנתיים לסגת ככה??...

היום הייתה לי פגישה ראשונה עם מטפל חדש, זה אחרי ששנים רבות לא הייתי בטיפול פרטני, הייתי בשנה האחרונה רק בטיפולים קבוצתיים שלא הרגשתי שקידמו אותי לאנשהו ולכן החלטתי שיתאים לי הפעם טיפול פרטני. יש לי קצת לבטים לגבי הטיפול: אני יכולה לומר שלפחות היום לא הרגשתי מאוד בנוח עם המטפל. אני נוטה לקשור את זה לגילו הצעיר. כל המטפלים שהיו לי בעבר (והייתי גם בטיפולים פרטניים בעבר הרחוק) היו מבוגרים יותר, קרובים יותר לגיל של ההורים שלי. המטפל הנוכחי הוא כאמור בחור צעיר כזה, מבוגר ממני במספר מועט של שנים (אני בת 33) וזה מרגיש נורא מוזר, כאילו לדבר עם חבר או ידיד, אבל כמטפל שאני אמורה לשטוח בפניו את מצוקותיי ורגשותיי העמוקים ביותר. אבל אני לא בטוחה שזה העניין, אולי עניין הגיל הוא רק תירוץ. אני רוצה לציין שהיה לי בעבר הלא כל כך רחוק מטפל, גם בקבוצה וגם קצת בשיחות אישיות, שמאוד נקשרתי אליו ושהוא מאוד משמעותי עבורי. הייתי אצלו בטיפולים (קבוצתיים בעיקר) במשך המון שנים ואני מרגישה שהוא מכיר אותי כמו בן משפחה. עכשיו הגיע הזמן להיפרד ממנו ואני נוטה לחשוב שהקושי שלי לפתח "כימיה" עם מטפלים אחרים קשור לקושי שלי להיפרד מאותו מטפל אהוב ומוכר. אולי הקושי שלי עם המטפלים האחרים נובע מזה שאני איכשהו, אולי באופן לא מודע, מחפשת אותו, את המטפל ה"אקס" במטפלים האחרים. אני חושבת ככה כי זאת לא פעם ראשונה שאני מנסה טיפול אצל מטפל אחר וכל פעם יש איזה משהו אחר שמרגיש לי לא נוח עם המטפל/ת שאיתם אני מנסה לתקשר. והבעיה הזאת לא הייתה לפני שהייתי בטיפול אצל המטפל הקודם, זה שנקשרתי אליו. בעבר כן הצלחתי להפתח למטפלות אחרות שהיו לי ולהרגיש איתן נוח. ועובדה שנקשרתי גם אליו. אבל מצד שני אולי אני טועה ובאמת אין לי "כימיה" עם המטפל החדש? השאלה שלי היא האם זה באמת משהו שניתן לקבוע אחרי פגישה אחת? ההתלבטות היא האם לנסות בכל זאת לחפש מטפל אחר שאיתו כן יהיה לי נוח או לחכות עוד מספר פגישות ואולי משהו ישתנה? מה הזמן המתאים לקבוע האם מתאים לי להמשיך עם אותו מטפל או לחפש "שידוך" מתאים יותר? מקווה שהשאלה שלי ברורה. :)

שלום נטע השאלה שלך ברורה אם כי לא קלה למענה. אני מניח שיכולות להיות לך סיבות שונות לקושי ביצירת קשר טיפולי חדש, מהן קשורות יותר למציאות החיצונית (גיל המטפל) ומהן קשורות יותר לעולמך הפנימי. בכל מקרה, הניחוש שלי הולך עם האינטואיציה שלך ואני חושב שיכול להיות בהחלט שהקשר הטיפולי הקודם מקשה על יצירת קשר חדש. זו תופעה מוכרת למדיי, האמת, בה קיים קושי לעבור מקשר אחד (במיוחד משמעותי ומורכב) למשנהו, אם כי קושי זה נובע מסיבות שונות ומגוונות מאוד. לגבי מספר הפגישות, מדובר במספר המשתנה מאדם לאדם. יש כאלה שיסתפקו ברבע שעה ויש כאלה שיקחו מספר לא קטן של פגישות על מנת להחליט סופית. לדעתי יש צורך במינימום של שתיים-שלוש פגישות על מנת להתחיל להכריע בין "העדר כימיה" (עד כמה שקיים מושג כזה ברור) לבין קושי הנעוץ, מסיבה כלשהי, במפגש הטיפולי עצמו. בכל מקרה, דווקא משום שאת מזהה דפוס חוזר וחושדת כי ייתכן והוא מסווה את עצמו בסיבות "אובייקטיביות" שונות, הייתי מציע לך להאזר ככל הניתן בסבלנות ולתת סיכוי לטיפול החדש. בהצלחה דוד

שלום לדוד, עניתי לאלמוג לשאלה ששלחה בנושא לקויות למידה, אבל רק אחרי ששלחתי שמתי לב שזה מהשבוע שעבר. יש סיכוי טוב שההודעה תלך לאיבוד בדרך, כי באמת הרבה הודעות עברו כאן בנתיים, אז אני רק שמה אצבע בין העמודים כדי לסמן.. ומיד עוזבת את הדפים במנוחה :-) חוץ מזה, מקווה ששלומך טוב, (אצלי לפעמים ככה לפעמים ככה, אבל המושכות עוד אצלי), ד"ש ממני... לילך

שלום לילך ראיתי את ההודעה. תודה. וחוץ מזה, מקווה שיהיה לך יותר ככה מאשר ככה, אולי לפעמים דווקא כדאי להניח את המושכות קצת, לתת לזרמים להוביל.. להתראות דוד

תגיד, דוד.. בזמן שהכנתי לי משהו לאכול חשבתי על פסיכולוגים. חשבתי שאולי קשה להיות חבר של פסיכולוג. גם לחבר וגם לפסיכולוג.. לא בטוחה אם תרצה לומר משהו בעניין, נדמה לי שבעיקר בא לי לדבר כאן קצת. ממש בלי סיבה טובה, אגב (אולי בסוף נחליט לא לשלוח כלום.. נראה..) חשבתי על זה שבטח בתהליך ההכשרה והלימודים השפה של סטודנט לפסיכולוגיה משתנה קצת, ההקשבה משתנה קצת, אפילו שפת הגוף משנה קצת..ואז מה עושים כשמדברים עם חבר? הרי השפה-הקשבה הזו יוצאים באופן אוטומטי, כי זה כבר חלק ממי שאתה, אבל החבר הותיק מכיר אותך מפעם.. ובכלל, אפשר לנהל שיחה עם חבר ופשוט להיות אדם רגיל- מעורב לגמרי, לוקח חלק פעיל, צועק, מתעקש, מביע עמדה ולא רק מתבונן ומשקף?... אני יודעת שגם פסיכולוג בתפקיד (ולא עם חבר) מעורב לגמרי וכל מה שכתבתי, אבל זה בכל זאת שונה.. האם קל לשמור על קשרי חברות ישנים אחרי שהופכים להיות פסיכולוגים? חבר ותיק יכול מצד אחד להירתע מכל השפה החדשה הזו (שזה יכול מאוד לצער), אבל מאידך- יכול לעבור להסתכל עליך כעל בעל מקצוע כל הזמן, פסיכולוג בעל-כורחך גם עם חברים (שזה אולי יותר מצער אפילו).. וכשתשתף חבר גם בדברים שקורים לך, אולי כל הזמן יקשיבו לך גם כחבר וגם במבט מציצני של "ככה פסיכולוג מתנהל".. בסוף פסיכולוגים נשארים חברים של פסיכולוגים כי כל היתר נעשה מורכב? לא יודעת למה אני כותבת את כל זה.. זה לא ממש שייך לכלום.. האמת שנראה לי שסתם רציתי להזדנב לכאן קצת... לא רוצה לדבר פה עליי ועל הטיפול החדש, אבל בא לי בכל זאת לטייל פה קצת.. ותודה שהעלית שם את ההודעה (בסוף זה לא היה כל כך מזמן, רק התבלבלתי בגלל השינויים השבוע).. ולגבי המושכות... כשיש שני סוסים חרדים שאחד נמרץ מאוד ושועט קדימה ואחד נגרר ורוצה לעצור לאכול עלים ולחכות קצת, כדאי להחזיק טוב-טוב במושכות, שלא תתהפך העגלה.. נדמה לי שאני שמחה יותר כרגע כשאני רוכבת על הנמרץ ומדרבנת את הדחיין..(רק שהוא מושך חזק וקצת קשה להתמיד..) עד כאן דימויים ומטאפורות.. (קצת נמאס לי להיות ככה) שיהיה לך ערב נחמד (וקצר), וליל מנוחה ארוך לילך

"אני לא יכולה לשאת אותך יותר!!!" זה בסדר. גם אני לא יכולה לשאת אותי יותר.

שלום בשנים שלושה משפטים את מעבירה הרבה. ומה שאני שומע, בין השורות ומבעד לאירוניה, היא את הפגיעה, והייאוש והפחד. ואת התחושה שאם אין מי שיחזיק, אז גם את לא תוכלי להחזיק את עצמך. וזה בוודאי מפחיד, אבל גם עומד בסימן שאלה. כי לעיתים אנשים מתייאשים מאיתנו מוקדם מיידי, ולעיתים אנחנו מוצאים בעצמנו כוחות שלא שיערנו. ולעיתים, מי שהניח, חוזר ומרים שנית. אני מקווה שתמצאי בעצמך את הכוח לשאת את עצמך ולמצוא גם את מי שניתן להישען עליה, להרגיש פחות לבד. להתראות דוד

כוחו של הרגל כנראה... אני יודעת שאני צינית מטבעי אבל... לא היתה הפעם אירוניה בדבריי, דוד.

בני בן ה16 חווה את גיל ההתבגרות במלוא עוצמתו כבר כשנתיים (מתישות). הוא בטיפול כשנה וחצי אצל עובדת סוציאלית (ללא תארים ,לפחות על הקבלה רשום רק שמה). הוא מאוד אוהב ללכת אליה , ומצבו הנפשי אכן השתפר מאז הוא אצלה, וגם המצב בבית. אך בביה"ס הוא מתדרדר התנהגותית והוא רגע לפני שזורקים אותו (ילד מחונן עם לקויות למידה ובעיות קשב ). בביה"ס המליצו על טיפול פסיכולוגי על מנת שהילד יבין שהתנהגותו הליצנית שכנראה כבר לא בשליטתו גורמת לו נזק. השאלה שלי היא האם עובדת סוציאלית יכולה לעזור לו במצב זה או שיש צורך בפסיכולוג קליני.

שלום שלי נשמע לי שהמטפלת של בנך כבר עוזרת לו וכי אין מקום, לפחות על פי תיאורך, לשינוי של מטפל. הטבה רגשית והטבה בבית הם שני הישגים חשובים, שלא ניתן להקל בהם ראש. עם זאת, אני מבין כי המצב בבית הספר מדאיג וכי אינך רוצה להזניח תחום חשוב זה. נראה לי כי הדרך הנכונה ביותר לנהוג היא לקבוע פגישה עם המטפלת של בנך (בידיעתו כמובן), לשתף אותה במצב החמור מבחינת הלימודים ולהתייעץ איתה לגבי כיצד היא מבינה את התנהגותו של בנך והאם יש לה רעיונות לשיפור המצב. במצבים מסויימים ייתכן ויש מקום לדיבור ישיר בין המטפלת לצוות בית הספר, או לפגישות של ההורים עם המטפלת, בהם תתווה תוכנית התנהגותית, שתסייע לבנך. ייתכן כי מסר הורי או חינוכי, שיגובש באמצעות המטפלת, יסייע לבנך להבין ברמה רגשית את הנזק הנוכחי בהתנהגותו. מעבר לכך, הייתי מציע לך בפשטות לשאול את המטפלת לגבי הסמכתה והכשרתה מבחינת התחום הטיפולי. זו שאלה מקובלת ולגיטימית, וישנן עובדות סוציאליות מוסמכות בהחלט לטפל, שעברו הכשרה מקיפה לא פחות מפסיכולוגים קליניים. שווה שנושא זה יהיה ברור ומדובר ביניכן, ולא יהיה חבוי כתהייה מתמדת וערעור אפשרי על הטיפול, מתחת לפני השטח. בהצלחה דוד

היי , רציתי לשאול האם מקורן של בעיות פסיכולוגיות תמיד נמצא בילדות ?! , ואיך טיפול פסיכולוגי יכול לפתור אותם ? ומה קורה במצב שלמטופל עם הרבה בעיות נפשיות אין זכורנות טראומתיים ? .. מקווה שהבנת למה התכוונתי , תודה .

מיכל שלום, את שואלת מספר שאלות חשובות ומורכבות שצר המקום מלענות עליהם. אבל בקצרה אנסה לומר שגישות שונות רואות בעיות נפשיות באופן שונה וכך גם את דרך הטיפול. יש הרואות את הסממנים החיצוניים של הבעיות ואינם עוסקים בדרך התפתחותן דווקא, בוודאי לא במובן של התפתחות מוקדמת בילדות. אבל עדיין מרבית הגישות סוברות שהילדות משפיעה מאוד על חיינו כבוגרים, מעצבת אותם בין אם עלידי דפוסים שמתקבעים, בין אם עלידי טראומות מצטברות ועוד. לא כל בעיה נפשית חייבת להיות מלווה בטראומה גדולה, לעיתים דווקא כשלים מתמשכים לא מורגשים כמעט מביאים לקושי מאוחר יותר. לעיתים גם אירועים טראומטיים בילדות מודחקים באופן שמאוחר יותר גורם לבעיה נפשית מבלי שהאדם מבין ממש מה קורה לו שהרי הוא אינו מודע לכך. טיפול בגישה פסיכודינמית יעסוק באותם גורמים פנימיים שלעיתים נאבקים זה בזה וגורמים ייסורים. מתוך ניסיון לעזור להפוך מאבקים אלו למודעים וכך לאפשר לאדם לבחור היכן למקם את עצמו עליהם ולתת לעצמו שקט נפשי רב יותר. דרור

שלום, בני הגדול בן 6 השתנה באופן חריג מאוד לאחר לידת אחיו הצעיר. ניסיתי בכל דרך לבוא לקראתו ואני רואה כיצד הוא מקנא באחיו. כאמור הוא עלה לכיתה א' באותו חודש ובייביסיטר-חברה ש טובה שחנו שהיה קשור אליו מאוד הלכה ללמוד באוניבריסיטה והכול תוהו ובוהו מבחינתו. הדבר מתאפיין בשעות הערב כאשר אני מבקשת ממנו להתקלח, אלכול, להכין שיעורים....גם כשאני מציה את עזרתי. יום אחד יצאנו ביחד לקניות ולבילוי איכותי- כנראה שלא ידע להתמודד עם זה והתנהג בצורה מאוד לא יפה, לא שמע בקולי, התבכיין..... כאשר אורחים באים אלינו מאבד את השפיות מתחיל להתרוצץ בכל הבית, לשחר כדור בבית...... כל בוקר כואב לו משהן אחר, הבטן, העין, הראש, הכף רגל, אצבעות ומה לא..... מחר יש לו יומלדת מבקש בכל לשון של בקשב להכין לו עוגה לבה"ס (לא תואם עם החנכת) אל כעונש על התנהגותו הבלתי הולמת הערב- סירבתי. האם אני צריכה להתמיד בעונש- או לרצות אותו- האם זה פינוק, זה לא מראה שדאני חלשה. או מצד שני האם אני צריכה לבוא לקראתו בגלל כל המצב. אחותי מבקשת להכין לו מסיבת הפתעה.........אינני יודעת כיצד להתנהג......דחוף בבקשה.... תודה מראש

ללה שלום, הבן שלך מגיב מן הסתם גם ללידת האח הצעיר אך גם לתחושות שהוא מקבל מסביב. הוא גם מקנא אך הוא כך נשמע לי בודק אותך. הוא מנסה לראות האם את יכולה להתמודד עם המצב החדש שנוצר ללא הביביסטר, כיתה א' ותינוק בבית. את מאוד חוששת עליו וזה מובן חוששת שייפגע. אבל נראה לי חשוב כרגע שתפני מבט פנימה לעצמך, ותבהירי לעצמך מה הגבולות שלך. על מה חשוב לך לעמוד והיכן את יכולה לוותר, אך להיות יציבה. אני מניח שאם הוא יראה שאת יודעת מה את רוצה, שאת לא מתפרקת מהמצב החדש הוא יוכל להירגע ולחזור לעצמו. הוא עדיין יקנא ולא צריך להיבהל מזה, להשתיק את זה או להתעלם מזה. לעיתים גם ישנה נטייה להתיילד ולנסות להשיג תשומת לב כפי שאחיו משיג - בבכי וצעקות. ואז הוא לא מבין מדוע הוא מקבל נזיפות. ניתן במקרה כזה להסביר לו שהוא יכול יותר בקלות לקבל דברים בדיבור. לגבי מחר, באופן אינטואיטיבי נראה לי שביומולדת שלו יש אפשרות לתת לו את המקום שלו את הייחודיות שלו. מאחר ואת לא רוצה לחזור בך את יכולה ללהבהיר לו שוב בבוקר שההתנהגות שלו לא מקובלת עלייך ושלא נעים לך כשהוא מתנהג כך ולאפשר לו את הבקשה ביום הזה. אבל עדיין זה תלוי בך ואיך את מרגישה עם זה, האם זוהי פריצת גבולות עבורך? דרור

דר' שלום רב. אני נמצאת בטיפול כשנה.תוך כדי הטיפול סיפרתי למטפלת שלי דברים שלעולם לעולם לא סיפרתי לאיש קודם.היתה לי מעידה עם עצמי עקב תקופה קשה שאני עוברת, נשברתי ובנוסף לכדורים הקבועים לקחתי באופן חד פעמי 5 כדורי הרגעה אחרים, "שהעיפו אותי להרבה שעות של שינה. יומיים אחרי זה התאוששתי מהמקרה וספרתי למטפלת שלי בטלפון. במפגש היא נתנה לי להבין שהנושא מדווח והיא מחוייבת לדווח, למרות כל הבקשות שלי זה לא עזר לי, אני הרגשתי שהיא בגדה בי, באימון שלי בה, איך אני מפה ממשיכה הלאה איתה אחרי שאני יודעת שיש דברים שזה לא אני והיא נטו .והיא מודעת להרגשה שלי, לקחתי את זה קשה כי האמנתי באמונה שלמה שזה רק שתינו.

אור שלום, אני מבין את ההרגשה שלך. את מרגישה שהיא בגדה באמון שלך, שאת היית ואולי עדיין זקוקה לה והיא אכזבה אותך. שאת לא יודעת איך תוכלי לבטוח בה. אני לא מכיר את כל הפרטים של מה שקרה, למשל בת כמה את, למי היא דיווחה, כיצד זה משפיע עלייך. אבל בכל מקרה נראה לי שלא נכון להתעלם מהניסיון האובדני שעשית. ולעיתים במקרים כאלו יש צורך לערב גורמים נוספים מתוך ניסיון לשמור על חייך, וכפועל יוצא מזה גם על הטיפול. במקרים מסויימים לוקחים את הסיכון שהטיפול ייפגע אך מוכנים לכך בתנאי שחייך יינצלו. שוב, אני לא יודע מה בדיוק קרה. אך נראה לי שיש טעם להמשיך ולהיות בטיפול, לנסות ולהבין איך אתן יכולות להתגבר על משבר האמון הזה ואיך את מרגישה שאת יכולה להרגיש שהיא רוצה בטובתך. דרור

שלום דוד מתי פסיכולוגים מחוייבים בדיווח על מטופל שרוצה להתאבד ומתי זה עדיין משהו שאפשר לדבר עליו בטיפול מבלי לערב גורמים? תודה

שלומי שלום, קיימת חובת דיווח בחוק על מטופל הרוצה לפגוע בעצמו או באחרים והוא פסיכוטי באותו הזמן. כמו כן כאשר מדובר בקטין יש ליידע את הגורמים האחראיים. יחד עם זאת קיימים גם דעות רבות וויכוחים באלו מצבים על המטפל לדווח גם אם אין עליו חובת דיווח, למשל אם הוא מעריך שקיימת סכנה ממשית ומיידית לחייו של המטופל דרור

אני חושב דווקא שהבעיה הפוכה: מטפלים הפכו לאדישים מול כוונות והצהרות התאבדות זה הפך למקובל לדבר על המוות והתאבדויות פלא שבסוף מתאבדים יותר

ד"ר גליקסמן הנכבד, קל מאד לשאול שאלות אך לא תמיד נותנים למשיב משוב כל שהוא .....וחבל לדעתי חשוב ומגיע לעשות כן. על תשובותיך הכנות , המקצועיות והאחראיות. על מהירות התגובה שלך לשאלות. על הסבלנות המופגנת. על הזמן שאתה משקיע . על כל אלה ועוד ..... תודה והערכה עידית

עידית יקרה, תודה לך על תודותיך. אכן קבלת תודות וחיזוקים חיוביים מזינה בצורה משמעותית את רצונו של האדם להמשיך ולעשות את שעשה. ברגש חם ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לכם, מהו ההבדל בין פסיכותרפיה ל.....פסיכולוגיה קלינית ? אודה על מענה מפורט ומהיר ובעיקר מקצועי כבדרך כלל. תודה רבה.

לפסיכותרפיסט אסור להעביר אבחונים ולפסיכולוג קליני כן.

אהרון שלום, פסיכותרפיה היא שיטת טיפול המתבססת על שיחות. או כפי שפרויד הגדיר זאת טיפול בדיבור. פסיכולוגים קליניים עושים פסיכותרפיה. מלבדם מורשים לעסוק בכך גם עו"ס קליניים ופסיכיאטריים. מבחינת מגמות לימוד לאחרונה נפתחות מגמות לימוד המלמדות פסיכותרפיה. אני לא מכיר לעומק את התוכניות הללו אך יש לקחת בחשבון שתהליך הכשרה כמטפל הוא תהליך ארוך בין היתר משום שהכלי הטיפולי של המטפל הוא לרוב הוא עצמו וצריך זמן על מנת לשכלל את הכלי הזה. לכן יש להיזהר כאשר מנסים לקצר את זמן ההכשרה. דרור

שלום רב. בעלי סובל מ OCD המתבטאת בטקסים שמתבצעים בזמן פעולות יומיומיות (נגיעה בחפץ מספר פעמים, לבישה ופשיטת הבגד מספר פעמים, יציאה וחזרה מחדר, הדלקה וסגירת אור, וכיו"ב). במשך מספר שנים בתחילת חיינו המשותפים לא התייחסתי ברצינות לטקסים אלה ולא הייתי מודעת למשמעותם. לאחר בדיקה הבנתי שזו בעיה פסיכולוגית. דיברתי על כך עם בעלי והוא הבין כי יש לו בעיה. בעיקרון הבעיה שלו קצת מציקה לי במובן שהטקסים הללו די מעצבנים, אך לא מעבר לזה כי זה נעשה כמעט רק בבית ולא מונע ממנו לגמרי את ביצוע הפעולות. בעלי מבחינתו, לא מראה סימני מצוקה מיוחדים, לפחות לא כאלה שאני ערה להם. בנוסף עלי לציין כי הוא בעל תואר אקדמי ועובד כבר כמה שנים במקום עבודה עם תפקיד בעל אחריות. כך שסביר להניח כי הדבר לא מפריע לו בעבודה באופן משמעותי. בכל אופן, בעלי לא מעוניין ללכת לטיפול פסיכולוגי. קודם לכן לא ייחסתי להתנהגותו המיוחדת חשיבות רבה. אולם, כעת כשאני יודעת שמדובר בהפרעה, העניין הזה קצת מדאיג אותי. ברצוני לשאול: האם הבעיה חייבת להיות מטופלת? האם קיימים אנשים בעלי OCD שהם סרבני טיפול ויש צורך להכריחם לקבל טיפול? בתודה מראש, לילי

לילי שלום, פנייה לטיפול מתבצעת לרוב מתוך תחושה של צורך פנימי כלשהו, מצוקה כלשהי לאדם ולעיתים לסביבתו. מדברייך עולה שהתפקוד של בעלך אינו נפגע באופן רציני, וגם את אינך נפגעת במיוחד מכך מלבד התרגזות מכך. כך שאני לא רואה צורך דחוף בטיפול. יחד עם זאת חשוב להבין ש OCD מלבד הפעולות שבו מערב גם מחשבות כפייתיות וטורדניות המערבות גם חרדה. טיפול יכול להקל גם על זה וגם על זה. אך שוב אם הוא לא רוצה בכך ובמצב שלו בוודאי שאי אפשר וגם לא צריך להכריח אותו. דרור

שום פרטים אישיים לא נחשפים בפניכם? יש פתרון! חפשו באינטרנט. אני פשוט מה זה מרוצה מעצמי ממה שמצאתי... מרוצה ואחר כך חשבתי כמה עלוב מצדי. גיל, שמות ותמונות של קרובי משפחה ועמודים שלהם בפייסבוק ועוד כל מיני דברים. הכל התחיל בגלל טעות קטנה - על הצ'ק שנתתי היה חתום בן הזוג (אפשר לראות את זה באתר של הבנק) וזה פתח פתח לחיפושים אחרים וגם כמעט פוצץ את הטיפול.

שלום לך, סקרנות היא אחד הדברים שמשפיעים עלינון ביותר בחיינו, היא מניעה תהליכים ובעצם ממריצה אותנו. טבעי להיות סקרן לגבי מה שלא נאמר לנו, לרצות לגלות, אולי אפילו להציץ בחשאי. אבל גם אז ניתן, כפי שאמרת, לחצות גבולות שעלולים לפגוע, בך ואולי לא רק בך. מאחר ואת עדיין בטיפול ניתן לחשוב מה זה היה בשבילך לגלות את כל זה, ומדוע היה לך כל כך חשוב לעשות זאת גם מבחינת ההרגשה בחדר. דרור

ממש גילית את אמריקה:-)

בספר של ד"ר יורם יובל, "סערת נפש": מסופר על חברו הטוב, איתן, אשר התאבד לאחר שלא התקבל לקורס קצינים.. כל שהיה צריך כדי למנוע מקרה התאבדות זה, כך לדברי ד"ר יורם, היה ולו רק, זמן. מוצר חשוב. אכן. אך מהו טיבו באמת, האם האדם ב'אובד' אכן מסוגל להבין בשעה מצוקה, שזמן הינו מרכיב חשוב..? יותר נכון, האם האדם הסובל, יחשיב מהותו של הזמן..?? זהו המצב שלי. אני מבינה שכלית, שזמן יכול לרפא, רגשית, אני מיואשת עד כלות, רגשית, אני כבר לא רוצה לחיות כבר זמן שאני מסתובבת כסערה, לא מוצאת מקום, לא מוצאת נחמה. נחמה לא משפרת בעיות רציניות אחרות. נחמה לא מפחיתה את הצורך בהתמודדות, בהשרדות. ולי, נמאס לשרוד. נמאס!!!!!!! אז זהו, בתקופה האחרונה גם אין לי שליטה על זמן הגעתי לעבודה, הגעתי למצב של 'מאחרת כרונית', כמעט. מעניין מתי הם יתיאשו ממני. אני כבר התיאשתי (?) אני לא מצליחה להבין, האם באמת התיאשתי..?? הרי שגם כשאני מאחרת, אני עדין מגיעה לעבודה. זה שאני מציינת עובדה זאת יכולה לתת למי שינסה לעזור לשפוך קצת אור, יאמר: "אה! פה טמונה הרפואה שלך! בזה שעדין לא ויתרת..!!! תראי, את עדין מצליחה להגיעה לעבודה כל יום..." אז זהו שז-ה לא מענין אותי. יודעת את זה כבר לבד. לא צריכה שיגידו לי. ואני ל-א אומרת זאת ממקום בריא, לא רוצה שיכוונו אותי לשם. אני לא יודעת מדוע אם כן, אני מגיעה לעבודה. מנסה לא להתיאש אך בעצם כבר מיואשת. איך אפשר להסביר התנהגות שכזאת. לאן אני נלקחת על ידי עצמי. מה בדיוק קורה לי...??????????? כבר זמן שאני נמנעת מלקחת צעד, מלהחליט. מה רוצה מה לא. מלמות. אימפולסיביות היא אמצעי מאוד ברור לפעולה. היא תכונה אהובה עלי. היא היחידה שמספקת את (חוסר) סבלנותי. אני רוצה כבר לסגור חשבון. מדוע, לכל הרוחות והשדים, אני עדין כותבת..?? אולי מנסה. נמאס לי במלחמה הזאת. לא בקשתי לשחק את התפקיד שלי. מה אני עושה פה. סחור סחור ואני מענה, הסחרחוררת מיטיבה לפקוד, הן מן האמביוולנטיות והן מן הבלבול. ואני לא יכולה עוד. ~נילי~

נילי יקרה יורם יובל גם אומר שההבדל בין בריאות נפשית לחולי היא 'בחירה' האפשרות האמיתית לבחור (כמובן שכדי לבחור צריכים יותר מאפשרות אחת) . אם את זוכרת אני לא דוגמא לבריאות נפשית, באמת שלא, וגם לי המוות קורץ קריצה ממזרית ומזמינה מעבר לפינה. אך תראי נילי, מה אם, תחשבי מה אם באמת יכול להיות אחרת, לא מחר אך אולי מתי שהוא נרגיש אחרת. מה אם גם לכאב יש סוף ממש כמו לרגעים של אושר, מה אם... נילי, אומר קלישאה לעוסה ביותר ובכל זאת - להתאבד נוכל תמיד אך לחזור לא בטוחה...כשאני חושבת על להתאבד (וזה קורה מדי שעה)..הקול בראשי אומר "בואי נמות ביום אחר" . נילי, בואי, קחי איתי נשימה עמוקה, את בשום אופן לא לבד. לילה רגוע negra

נגרה... את נשמה אמיתית ואת כן דוגמא לבריאות נפשית:-)

רק עכשיו ראיתי.. העלת בי דמעות... זה הרבה הרבה יותר מורכב מזה.. את מסכימה..?? אבל נגעת בנקודה אמיתית. אני כבר לא יכולה להשלות את עצמי.. מה אמת, מה לא.. את בטח יודעת.. בים הסוער הזה, עשית לי טוב לרגע.. שמעתי נעימה אחרת לשניונת ששברה את רעש הגלים הרועש, המפחיד, השוצף והקוצף הזה, כאשר השמים מביטים עלי באימה, בחשיכה.. ואין ליל ירח. ;((( ~נילי~

נילי שלום, אני שומע את ההרגשה שלך שאת מיואשת, מרגישה מטלטלת ממקום למקום ולא מוצאת מנוחה. את מדברת על דבריו של יורם יובל בנוגע לזמן ונראה לי שאת מזהה נכון את שתי המשמעויות של הזמן. המשמעות המיידית, זו שברגעי מצוקה קשים נראית ככל כך חסרה, הרגשה שאת מדברת עליה באימפולסיביות. והמשמעות של הזמן כגורם המאפשר תהליכים עיבוד ומציאת הדרך להתמודד. את מרגישה כך נראה שלעיתים הדברים שקורים לך אינם ברורים, וזו הרגשה קשה להישאר איתה אבל אולי רק אם תצליחי להישאר איתה בעזרה הנכונה תוכלי לאפשר לעצמך לחפש היכן את רוצה להיות, היכן את רוצה להתמקם מבלי להרגיש שאת נזרקת מצד לצד ללא שליטה וללא הבנה מה קורה לך. את זה שני המשמעויות של הזמן יכולות לאפשר לך, אני שומע בדברים שלך שכרגע למרות הכל את מאפשרת לך את שתיהן וזה נראה לי חשוב. דרור

נילי יקרה יקרה, ככ קשה ועצוב לקרא אותך, ואני יודעת שלא ייעזרו כל מילות התקווה והנחמה.. ובכל זאת, במצבים שכאלה אני חושבת על איזה מאמר של חז'ל שאומר "אפילו חרב חדה מונחת על צארך - אל תתיאש מן הרחמים"- אני מקוה שאני מצטטת נכון. קצת לא נעים לי לכתוב לך את הדברים, כי אני יודעת שברגעים של תסכול ויאוש תהומי, דברי חז'ל וודאי לא עומדים בראש מעיננו, ובטח לא כשהדברים נכתבו לפני מאות שנים.. ובכל זאת, אני רוצה לומר לך שגם חז'ל (ולא משנה כמה חכמים הם היו) היו אנשים שכתבו לאנשים, וסבל אנושי שמקורו בחוסר תקווה וההתעסקות עם המוות, וודאי לא היו זרים להם, והם פינו לא מעט זמן וחשיבה להתעמקות בנושא. אני לא יודעת אם הצלחתי לומר משהו, אבל את הצלחת לגעת בי.. החזיקי מעמד! שלך, ריבי. לא יודעת אם הצלחתי לומר משהו, אבל את הצלחת לגעת בי.. תחזיקי מעמד! שלך, ריבי. ..

לאחרונה גילינו שבן משפחה, הקרוב מאד לליבי, גורם לפגיעות בעצמו. איננו יודעים כמה זמן זה נמשך, אך לאחר ששתה סודה קאוסטיק, שכמעט הובילה למותו, גילינו שגם ידיו מלאות סריטות טריות לא עמוקות. מה שמוזר בדבר הוא שהוא עשה את המעשים הללו דווקא בתקופה מאושרת בחייו, לפחות לפי דבריו. הוא עדיין בטיפול פיזי, אך בשלב זה, הוא מסרב לכל טיפול נפשי או פסיכיאטרי. מדובר בבחור באמצע שנות העשרים לחייו, שעבר ילדות קשה מאד (אבא נרקומן לשעבר וגירושין שבאו בעקבות זאת), אינטלגנט אך ילדותי משהו, נאה מאד ודי מחוזר. נשאלות השאלות: 1. למה הוא גורם את זה לעצמו? 2. האם אנחנו יכולים להרגע ולחשוב שבעקבות הפגיעה הקשה מאד הוא לא יחזור על מעשים כאלה? 3. האם אנחנו, המשפחה, יכולים לעזור לו ואיך? 4. איך אנחנו צריכים להתנהג איתו (כרגע, חוץ מהרעפת הרבה אהבה, אחנו לא מדברים על הנושא ומחכים שהוא ייפתח קצת). מודה לכם מראש על התייחסותכם.

לדודה שלום, נשמע שבן המשפחה שלך נוטה לפגוע בעצמו וגם ביצע התנהגות אובדנית. אני לא יודע מדוע הוא עושה זאת בדיוק אבל אלו התנהגויות המעידות על מצוקה פנימית שחשוב לא להתעלם ממנה, משום שככל הנראה היא לא תיעלם מעצמה, גם אם כרגע הוא נבהל מעצמו וממה שקרה. כמשפחה חשוב לאפשר לו קודם כל מקום בטוח, מקום בו יוכל לבטא את מה שהוא מרגיש אם ירצה בכך, ולדבר איתו על מה שמפריע לו. בכל מקרה ההתעלמות מהמצוקה הפנימית מכאיבה לעיתים באופן מיוחד, גם אם כלפי חוץ הוא מבטא רצון שתתרחקו. איני יודע בן כמה הוא, אם קטין או לא. אבל בכל מקרה חשוב לנסות ולהביא אותו לטיפול ושאיש מקצוע יראה אותו. דרור.

שלום... כיצד אפשר לדעת מתחת לפני השטח,מה חושב המטפל על המטופל בלי לשאול ישירות? לפי התנהגויות,מילים,... תודה,ולילה טוב!

שלום לך, הטיפול עוסק בין היתר ברגשות, ולעיתים ישנו רצון לדעת כיצד המטפל מרגיש, האם הוא מחבב האם הוא כועס, מתפעל, ועוד. יש לעיתים רצון בהדדיות של גילוי רגשות, או פשוט מתוך רצון לדעת שהדברים יתקבלו בהבנה. אני חושב שבאמת לא תמיד ניתן לדעת מה המטפל מרגיש, ושדווקא זה יכול לאפשר מרחב ביניים בתוך הטיפול לחשוב לדמיין לשער להבין מה עולה מבלי להכריע האם זה נכון או לא אלא לראות מה הדברים שעולים תורמים לטיפול. כמובן שזה צריך להישען על תחושת אמון בסיסית המבוססת גם על ההרגשה שהמטפל אינו נגד המטופל, שהוא בצד שלו ומעוניין בטובתו. את זה אני מאמין ניתן להרגיש גם בלי מילים. דרור

שלום לפורום מסיבות אישיות דרור לא יכול להגיע היום לפורום ולענות על שאלות והודעות. ראשית אומר כי אין מה לדאוג והוא בסדר גמור ויחזור כבר מחר ויתייחס להודעות כרגיל. עדיין, משום שלא יכל להגיע היום דרור ביקש ממני למלא את מקומו, ולו חלקית. בשל השעה לא יהיה באפשרותי לענות על כל השאלות היום, אך אנסה לענות על רבות ככל האפשר. הודעות שייוותרו ללא תשובה היום יענו מחר, עם שובו של דרור. להתראות בינתיים והמשך ערב טוב דוד

למה מודיעים לנו בדקה התשעים?

חברה שלום, צר לי שההודעה הגיעה באיחור. ואני מבין שזה לא אידיאלי, יחד עם זאת ניתן גם לחשוב ולהישאר גם עם מה שיש ומה שהיה אתמול. להחזיק גם את האכזבה אך גם את היכולת להפיק ממנה את המירב ביחד. דרור

הכרתי בחור הגדול ממני ב- 13 שנים רווק+1 (חי עם מישהי 12 שנים). יצאנו3 פעמים והיה מדהים. מסיבה לא ברורה אמר שלא תצא מזה חתונה והציע שנהיה ידידים. סירבתי בהתחלה אך אח"כ הסכמתי. בפגישתינו החדשה כידידים שכבנו לראשונה, באתי לביתו, בילינו 7 שעות מדהימות. אכלנו אוכל שהבאתי מארוחה משפחתית, יצאנו, אמר שאני טובת לב...ואני עניתי: למי שלא מגיע....בסוף הציע שאשן אצלו אבל חזר בו כי "אצטרך לקום מוקדם בגללו" וכו'. אך אני כלל לא נתתי הסכמתי ולא הצעתי לו לישון אצלי למרות שביתי קרוב יותר לעבודתו. לעניין הסקס- עשינו סקס לא בטוח, ללא קונדום והוא גמר בחוץ. אמרתי לו שאינני לוקחת גלולות והוא שאל אם אני רוצה להיכנס להריון.אמרתי כן...אך הוא גמר בחוץ ושאל אם אהיה בהריון אעשה הפלה? עניתי בשלילה. היום בבוקר הוא התקשר, היתה שיחה די קרה ואמרתי לו שחברה שלי די כעסה עלי שעשיתי סקס ללא קונדום- גם בגלל מחלות וגם בגלל הריון. ואף הציעה שאקנה פוסטינור.סירבתי. אני מתאהבת בבחור אבל אינני יודעת כיצד לנהוג כדי שירצה אותי

בתור גבר שמבין ענין: תברחי ממנו. לא תצליחי לגרום לו לרצות בך. ברגע שאמר לך שלא תצא חתונה זה מעיד על כוונות לא רציניות. אם כוונותייך רציניות - חפשי מושא אהבה אחר שלא יפגע בך.

שיר שלום, את שואלת שאלה לא פשוטה, כיצד לגרום לאדם שאינו מעוניין בך שירצה אותך. אני לא יודע אם זה אפשרי או לא, אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט ברצונות האחרים, אבל אנחנו כן יכולים להבין מה קורה בתוכנו, לכן השאלה היא האם את יכולה להבין עם עצמך מה מקשה עלייך לוותר על הקשר הזה, שלפחות לפי ההצהרה שלו אינו מוביל למקום שבו את רוצה? דרור .

אני שונא את הקליניקה הלא מאווררת שלה, אני שונא את סגנון הדיבור המתנגן שלה, אני שונא את המניירות שלה ואם הייתי פוגש פעם את אחותה (אם יש לה) בטח הייתי שונא גם אותה. למרות זאת אני לא מצליח לעזוב - וסיימתי בעבר מערכות יחסים בגלל דברים פחות חשובים מאלו - מה לעשות?

אתה מותק אמיתי...

חחחח אולי יש לנו את אותה המטפלת?

מיזדהה עם רגשותייך. לצערי גם אני חשה כך כלפי המטפל שלי. הוא כל כך מעצבן אותי, ואני ממש שונאת אותו לפעמים. אבל יחד עם זאת עדיין לא עזבתי את הטיפול... מוזר, אהה?

גדי שלום, אתה מתאר כמה אתה שונא אותה, כמעט על כל דבר ובכל זאת לא מצליח לעזוב וזה מפתיע אותך. אני חושב שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא להקשיב למה שקורה לך במפגש מולה, לדרך בה השנאה שלך, מתחברת לצורך שלך בה. ובעצם לנסות להבין מה היא מעוררת בך שגורם לך להרגיש עוצמות כאלו גבוהות של שנאה, שנאה שאתה רומז בדבריך על אחותה הוירטואלית, שאולי לא קשורים רק אליה. דרך ההקשבה הזו, ואם תרשה לה לקחת חלק איתך בהקשבה הזו נראה לי שתוכל להבין יותר טוב מה קורה לך. ואז גם יהיה לך קל יותר לחשוב מה לעשות. דרור

איך אפשר להיות מטופל אצל מישהו ששונאים? יש גם מטפלים ששונאים מטופלים?

לדרור שלום, אני פונה אליך בעקבות קריאת תגובתך להודעה שעלתה בשבוע שעבר תחת הכותרת "מרגיש חרא". הנה הקישור: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,xPG-912,m-Doctors,a-Forums.html#772422_772427 אינני מבינה, האם אסור למטופל להרים טלפון או לשלוח הודעת טקסט קצרה ופשוט להתנצל? האם "העזה" כזו נחשבת להפרת גבולות השעה הטיפולית? האם לא חבל להתייסר במשך שבוע שלם, בשעה שאפשר לפתור את התקרית בקלות יחסית? אין זה מונע כמובן את האפשרות לדון על הדברים שוב בפגישה הבאה, אך למה לא לנהוג כבן אדם עוד קודם לכן? ובפנייה אישית אליך, האם אתה לא היית מעריך אקט כזה של התנצלות כנה "בשעת אמת", גם ללא המתנה לזמן הפגישה הפורמאלי (ואולי אפילו דווקא בזכות זה)???

שלום לך, הדרך בה אני רואה את המפגש הטיפולי, ויש שלא יסכימו איתי, היא כמפגש מיוחד. נכון שיש בו דמיון רב למפגשים רבים בחיינו אך יש בו גם מן השונה. המפגש הטיפולי מאפשר לנסות ולהתייחס לדברים שקורים בטיפול, גם ואולי בעיקר בין המטפל למטופל כדברים משמעותיים שחשוב להבינם. הוא גם מאפשר ידיעה שעל הכל יהיה אפשר לדבר, ובאופן ספציפי יותר שהמטפל לא ייעלם בשל משהו שנאמר וכך גם המטופל. עד כאן בנוגע לתפיסה שלי, באשר לדרך להשיג זאת יש גישות שונות ומטפלים בוחרים לעצמם את הגישה שלהם. בעיני ניתן להתמקד לא מעט, גם בדוגמא שהזכרת, בנוגע להרגשה הרעה שהמטופל יצא ממנה בפגישה הרגשה שהוא מעיד על עצמו שתמיד קורית לו. וחשוב להבין מדוע קורית לו וכיצד מתמודד איתה. חשוב גם לנסות להבין למשל מדוע הוא מרגיש שזה כל כך קריטי כעת אך יישכח עד שהפגישה תגיע ועוד. החרדה שעלתה בו לאחר הפגישה מובנת וגם אמרתי לו את זה, אבל אני לא בטוח שהשתקתה היא הדרך הטובה ביותר, בעיקר כי נראה לי שאם תושתק היא תמנע יכולת לדבר על כך בפגישה. מקווה שעניתי לשאלתך, דרור

קראתי על הפרעות אישיות ובינהם הפרעת אישיות גבולית, את השאר הבנתי אבל לא ממש הבנתי מה זה הפרעת אישיות גבולית אשמח להסבר (עד כמה שידוע לי אין לי את זה אני סתם סקרנית)

אבי"כ שלום, הפרעת אישיות גבולית מתאפיינת במספר סימפטומים בולטים כאשר מן הסתם לא כל הסובלים מהפרעת אישיות גבולית סובלים מכולם. הבולטים שבהם הם תנודות חדות במצב הרוח, ניסיונות עזים למנוע עזיבה של אחרים, בעיקר בני זוג, פגיעה בדימוי העצמי, פגיעה עצמית, אובדנות, התפרצויות זעם ועוד. אחד הקשיים המרכזיים עמו מתמודד אדם הסובל מהפרעה זו הוא תחושה של אי יציבות רגשית ותפקודית. מן הסתם ההסבר שלי היה שטחי למדי, אבל אני מקווה שהוא עזר במידת מה. דרור

מה זה אי יציבות רגשית ותפקודית? במה זה מתבטא שינויים חדים במצב הרוח?

ערב טוב, כמה אתה לוקח עבור פגישה טיפולית? יש הנחה לסטודנטים? יש הסדר עם קופת החולים?

רוני שלום, אני מזמין אותך להתקשר אליי כך שאוכל לענות לך על השאלות שלך באופן אישי. הפרטים שלי מופיעים בכרטיס האישי המופיע כאשר מקליקים על השם שלי בכחול. דרור

יש תרופות שניתנות כשמצבים הם מסוכנים בהתנהגות שנובעת מהם, ושנלוות אליהן תופעות לוואי הרסניות להרגשה ולרצון להמשיך לחיות. ישנן תרופות כאלה שקיימות הרבה שנים ונמצאות עדיין בשימוש. כאשר תרופות כל כך מסוכנות, למה לא תמיד חוקרים את הסכנה ולמה לא בודקים את הסכנה להחרפת הבעיה ע"י התרופה לפני שמשייכים את ההחרפה למחלה? למה תמיד חושבים שמצב פתלוגי הןא תוצאה של מחלה ולא תוצאה של נסיבות?

שלום לחוששת אין ספק שיש מן הצדק בטענותייך, כמו גם שיש טיעונים מנוגדים, שיצביעו על הנפוצות של תרופות חדשות, בעלות תופעות לוואי מעטות ביותר, ועל כך שרושמי התרופות הם אנשי מקצוע, השואפים להקל על מצוקה קיימת והמתחשבים גם בקיומן של נסיבות המשפיעות על המצב. בכל מקרה, בשל העובדה שזהו פורום פסיכולוגיה, ושפסיכולוגים אינם מעורבים במתן תרופות, הייתי ממליץ לך להפנות שאלות אלה לפורום פסיכיאטריה מקביל. להתראות דוד

שלום המטפלת שלי אומרת שאני בן אדם "מורכב". האם "מורכב" בשפת הפסיכולוגים פירושו "מתוסבך קשות" או שישנם גם פירושים אחרים?

שלום שי האמת שעלית פה על משהו. בשפת הפסיכולוגים המילה "מורכב" היא אחת הנפוצות ביותר, אך גם בעלת הפירושים הרבים והעמומים ביותר. המשמעות שלה יכולה לנוע ממחמאה רצינית מאוד לקללה רצינית לא פחות..בכל מקרה, "מתוסבך קשות" הוא בהחלט לא הפירוש האפשרי היחיד, או אפילו הסביר ביותר, למילה. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר עבורך להבין למה באמת התכוונה הפסיכולוגית, תהיה לשאול אותה. רק אל תסתפק בתשובה שזו שאלה מורכבת.. להתראות דוד

היי, פונה לשאלה, ייעוץ, או כל דבר אחר... אני בת 28, בזוגיות ובטיפול כבר קרוב לשנה אצל מטפלת. לאחרונה חושבת המון, יותר מדי עליה ועל הטיפול. אני הרבה מוצאת את עצמי יושבת ותוהה מה אני רוצה לספר לה בפעם הבאה ומדמיינת את המפגש גם כשהוא עוד רחוק.. לדעתי, החשיבה המרובה נובעת מכך שאני מתקשה להכיל נוכחות, אמפטיה, הקשבה והמצאות של אדם בחיי שלראשונה רואה אותי, מקבל אותי ללא תנאים, מלווה אותי ומעניק לי חיבוק בלי לחבק באמת... היתי רוצה לקבל קצת מידע- אולי קישורים- למאמרים בנושא התאהבות או חשיבה מרובה על המטפל מצד המטופל. אני לא מעוניינת להפסיק את הטיפול, ורוצה לדעת כיצד לטפל בקושי שנקלעתי לו, היות ובתחילת הטיפול זה לא היה כך. חשוב לי גם לציין שהמטפלת שלי לא יודעת על כך, ואני לא מסוגלת לספר לה. אני חוששת שהיא תרתע, או תרצה להפסיק את הטיפול....

שלום שון את מתארת מצב של איכפתיות עזה ועיסוק רב, מעין "התאהבות" במטפלת, המופיע לעיתים כחלק מטיפול נפשי. זהו מצב שכונה בעבר "אהבת העברה" וכיום נחשב לחלק מהדינמיקה החיובית והברית הטיפולית הנוצרת במהלך הטיפול. נשמע לי שהתפתחות זו מבהילה אותך ואת חוששת כי היא אף עלולה להבהיל את המטפלת. חשוב לי להבהיר כי לפחות על פניו זו התפתחות הרומזת להעמקת הקשר הטיפולי והיכולת להפיק ממנו. לכן גם הייתי מעודד אותך לספר על כך למטפלת, מתוך ההנחה כי היא לא תבהל מכך וכי למרות הקושי שבדיבור על כך, תוכלו להפוך את הנושא למשמעותי ומפרה עבור הקשר הטיפולי. ההפנייה המקצועית הראשונה העולה על דעתי בהקשר זה היא המאמר הקלאסי "הערות על אהבת העברה", הנמצא בספר "הטיפול הפסיכואנליטי", מאת זיגמונד פרויד. אני בטוח כי שיטוט אקראי ברשת או בספריית האוניברסיטה יעלה שפע של מאמרים חדשים יותר, המתייחסים אף הם לנושא. להתראות דוד

אני סובלת מ-OCD. אני כל הזמן מנקה וממש מרגישה חרדה אם אני לא מעבירה מטליות בבית ומנקה אבק ומסדרת באופן כפייתי. אני יודעת שהטקסים האלה נועדו להפחית חרדה וכמובן שאני לא מצליחה להרפות, גם כשאני יודעת מדוע זה קורה ושזה לא רציונאלי (אני אדם מאוד מודע, בוגרת עבודה סוציאלית, מטופלת שנים אצל אנשי מקצוע ובשנים האחרונות אני מטופלת אצל מישהי שהיא עו"סית ומטפלת בשיטות רוחניות) גדלתי בבית קשה, עם אב אלכוהוליסט ואם אפטית ודכאונית וסביר להניח שהמנגנונים הללו התפתחו תוך כדי הגדילה וההתפתחות שלי בבית. יש לי מספר שאלות ואודה אם תתייחס לכולן: 1. מדוע המנגנונים הללו בעצם קיימים? איך ניקיון אמור לעזור עם הורדת החרדה? אני שואלת באופן כללי איך ההתנהגות הזאת של OCD באה להגן עלי? 2. האם כבנאדם בוגר, שעזב את הבית וחי עם בן זוג - המנגנונים הללו לא אמורים להיפסק? יצאתי מהבית ולכאורה המאורעות שהובילו להפרעה הזאת להתפתח - הסתיימו, אז למה זה לא עובר? 3. מתי זה ייגמר והאם רק לאחר טיפול פסיכולוגי? האם לא ניתן להתמודד עם זה לבד? תודה רבה

שלום רונית את מתארת מצב המאפיין את הפרעת ה-ocd, ובו למרות המודעות לבעייה, עדיין קשה מאוד לגבור עליה. ישנם הסברים שונים למדוע נוצרים מנגנונים אלה ומה משמר אותם. ההסבר הנפוץ ביותר כיום הוא כי התנהגות שבעבר הפחיתה חרדה זכתה כך לחיזוק ולכן היא חוזרת שוב ושוב. בכל פעם היא מפחיתה את החרדה שוב, ולכן זוכה לחיזוק נוסף. למרות זאת, היא אינה פותרת את הקושי שבבסיס החרדה המקורית, ולכן אינה מונעת את חזרתה של החרדה ואת הנצחת המעגל האובססיבי-קומפולסיבי. באשר לשאלתך השניה, אני לא יודע בנוגע למה "אמור" לקרות, אבל ברור לי שאם יצאת מהבית וההפרעה עדיין ממשיכה, הרי שעבורך היא לא נפסקה (ואת בהחלט אינך היחידה בכך) ולא תפסיק, כנראה, בשל היציאה מהבית והזוגיות בלבד. בכל מקרה, זו הפרעה לא קלה לטיפול ועקשנית בהחלט. את כותבת על שנים של טיפולים, כך שאת במצב טוב ממני להעריך את יכולתך להתגבר לבד על הקושי לעומת הצורך בטיפול מסייע מהחוץ. בכל מקרה, אני עצמי סקפטי לגבי היכולת להעזר בטיפול רוחני לסוגיו ביחס להפרעה זו. אולי אתבדה, אך הטיפול המומלץ ביותר כיום, למיטב ידיעתי, הוא זה המשלב טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם תרופתי, והוא המוכח הכיעיל ביותר בהקלה על סימני ההפרעה. בהצלחה דוד

דרור היקר, מה שלומך? אני .. הממ.. אתה יודע , בהמשך לתכתובת שנפתחה ביננו במשמרת האחרונה שלך לגבי הפרידה בעצם העזיבה שלי מהמטפל .. דיברתי ובכיתי אל עצמי המון בזכות המילים שנפתחו כאן אלייך ואל מלי השבוע הזה.. ומשום מה ..רציתי לי הפעם..באמת להתבגר מהר יותר .להתבגר כבר בתוכי, אבל זה ממש לא קל .גיליתי שזה ממש לא פשוט .בין מילים למעשים יש פער .. חבלז.. אבל, באמת שרציתי להגיד לו כבר - ב' יקר ..שלום ותודה ורק ללכת.. לא לראות אותו יותר, כי הוא פגע בי מאודדדד. רציתי לנגב את הדמעות בתוכי ..ולהמשיך הלאה ..בלי שהוא יראה אותי . רציתי להפרד ממנו אחרת. לברוח?.. לעזוב? ..להפרד !!!! אבל איכשהו הפעם , . .לא כמו איזו נערה שעצבנית כזו שטורקת בפרצוף דלת בלי חשבון. לא כמו אשה, כזו שלא סגורה בתוכה על כלום ..כזו שנשארת שוב עם ככ הרבה קצוות פתוחים בתוכה , ונעלמת ..מכולם.. לא כמו ילדה קטנה כזו מעצבנתתתת ..שהולכת וחוזרת .. ושוב הולכת ..וחוזרת, כזו שרוקעת ברגל ..ובועטת בכולם. רציתי הפעם להצליח להפרד ממנו אחרת בחיי שרציתי - לבחור בפרידה מולו ולא שהיא תבחר בי. רציתי לשקול בתוכי את צעדי מולו אבל בעדינות , ברכות יותר. רציתי להשאיר כבר מאחור את הילדה הקטנה הזו שנדבקה אליי ובי .. זו שנכוותה ככ הרבה בחייה ..זו שלא ידעה מהי אהבה מיטיבה ..זו שרועדת ומכווצת מפחד מזרים..זו שמתקשה ככ להאמין .. רציתי לצאת לדרכי עם איזה "שק אוצרות?" אפילו קטן אבל ..בבטחון ... באמת דרור .. רציתי, אמרתי לעצמי בשקט בלי שהוא ירגיש ..ב2 פגישות האחרונות מולו " נו.. שרית .. עוד קצת..עוד רגע אחד.. תמשכי עוד קצת ..אז תהייה ..עוד דמעה אחת בעיניים , ואולי תצליחי לתת לו רק חיבוק אחד אחרון ,ואולי לשנייה רק תתני לו ..יד.. את חייבת !!!!" .. אבל לא .. משהו בי מכניע אותי . .לא .. דרור .. לא !!!! אני לא מסוגלת עדיין . .יש בי איזה קול מטופש שחודר לאוזניי ומחריש אותי .. צורח עליי כל השבוע הזה .. ש..לא!!!! ((((((((((עוד לא!!!!!).. לא להגיד לו "שלום ולא להתראות" .. כי תאמת , עדין לא מסוגלת .. וזה ככ לא הזמן הנכון להשאר לבד .. אני צריכה אותו פה איתי .. פה בשבילי. כן , למרות שאני בהחלט עוד כועסת עלייו , אבל כן, אני עוד רוצה אותו ..בתהליך שלי .. בהחלמה שלי , ו..והוא באמת שמנסה להתקרב אליי , מנסה לחייך , להיות רך ועדין למרות.. להגיע ..להרגיע ?.. להראות לי שהוא איתי , הוא באמת מנסה .. ואני מפחדת .. כל כך מפחדת ..ממנו. אז אולי בתוכי משהה קצת את האימפולסיביות שלי? את השחור והלבן הנצחיים שמכתיבים אותי ?.. .. אולי אעבור איתו לקליניקה הנוספת שלו .. ואחכ נראה מה יהיה הלאה? אוייי כל כך ..לא יודעת ... המשבר הזה ככ לא נרגע מהר בתוכי אתה יודע, .. הוא ניתק אותי מאוד ממנו ..הרחיק אותי .. אבל .. אני חייבת לאפשר לעצמי .. אני ככ רוצה .. רוצה לצאת מכל המצב הזה שבו אני נמצאת . אךךך כמה אמביוולנטיות יש בי .. כמהההה... אוףףף... דרור , אתה מאמין לי ? חוצמזה, אני חייבת לך הפעם .. חיבוק גדול .. באמת שגדולללללל ..מכל הלב.. אתה יודע על מה ?.. על היכולת שלך לשקף עבורי גם צבע ביניים .. כזה שמאפשר עוד קצת .. על הקול הרך שהיה בך.. שהחזיר אותי .. לאיפוס יחד עם הרכות פה של מלי .. נתתם לי להיות פה בכאב , בכעס .... ואולי בעצם בזכות זה הצלחתי להיות גם עוד קצת עם איש השיחות שלי .. עוד קצת. אז.. תודה ?.. :-) ? או שזה מוקדם מידיי?.. שרית

שלום שרית אני מבין שההודעה שלך נכתבת בהמשך לדיאלוג שהתפתח בינך לבין דרור. נראה לי לכן נכון יותר להשאיר עבורו את ההודעה הזו למחר. בכל מקרה, טוב לקרוא שנעזרת פה ושמצאת אפשרות של רגישות ותמיכה. להתראות דוד

שרית שלום, את מתארת את ההתחבטויות הפנימיות שעוברות עלייך השבוע, את הרצון להצליח ולא להיות זקוקה לו, אך מנגד משהו בך אומר לך שזה לא הזמן שאת נמצאת בתוך תהליך. את כועסת על החלק הזה, לא רוצה אותו לא רוצה גם להפגע כל כך לכעוס. אבל אני חושב שדווקא היכולת שלך לחשוב עם עצמך על האפשרות להמשיך איתו במעבר, להתמודד ביחד עם הפגיעה שחווית, עם התחושה שהרגשת מולו של איום ונטישה מצידו, מסמלת באופן משמעותי את התהליך שאת נמצאת בו ומדוע דווקא חשוב להמשיך ולנסות למרות כל הקשיים שעולים. אני שמח לשמוע שאת מאפשרת לך את הזמן הזה, ושמח שאת מצליחה להיעזר גם בפורום ובי לשם כך. דרור

אתה משו משו :-).. כיף לקרוא אותך.. התגובות שלך מרגישות תמיד שיש בהן המון.. מחשבה .. הבנה , אמפטיה ..וכנות .. תודה לך. באמת.. נעים שאתה פה איתנו. שרית

שלום. אני מטופל באופן פרטי גם אצל פסיכולוג וגם אצל פסיכיאטר, ולא באותה מסגרת. האם הם יכולים לדבר ביניהם עליי ו/או על הטיפול שלי ללא אישור שלי? לא מדובר במקרה של סכנת חיים. לא איימתי בהתאבדות ואני לא פוגע בעצמי. תודה מראש על התשובה, לירון.

שלום לירון אני מצרף עבורך את הקטע הרלוונטי מהקוד האתי של הפסיכולוגים בישראל: 3.3. הפרת סודיות מקצועית א. פסיכולוגים ימסרו מידע סודי שהושג בתהליך עבודתם רק למטרות מקצועיות חיוניות ועל פי הוראות החוק או בהסכמת הלקוח ו/או מייצגיו החוקיים ותוך שיקול דעתם המקצועי. ב. כאשר פסיכולוג נדרש למסור מידע ולהפר סודיות על פי חוק, עליו ליידע את הלקוח ולפעול ככל יכולתו לשמירת הסודיות ולהגנה על הפרטיות של הלקוח, על מנת לא לפגוע בו כפי שאת רואה, שיתוף אדם אחר במידע שהושג דרך מסגרת של טיפול פסיכולוגי אפשרי מבחינה אתית רק במקרה מקצועי חיוני ומחייב יידוע של הלקוח. גם מבחינה חוקית קיימת מגבלה על שיתוף במידע, אלא לשם סיוע למטופל. כלומר, גם הבחינה החוקית וגם האתית מדגישות את חובת הסודיות של המטפל, אם כי האתית היא המחמירה יותר. נדמה לי שנדירים יהיו המקרים בהם ידון מטפל על אנשים בטיפולו, ללא יידוע של המטופלים עצמם. במידה ושאלה זו עדיין מטרידה אותך, הייתי מציע לך להפנות אותה ישירות לאנשים הרלוונטים ולברר איתם האם התרחש דבר מעין זה, ואם כן- מדוע. להתראות דוד

דרור שלום, אודה לך אם תענה לי על כמה שאלות (ניסיון הגמילה נכשל...)- האם פרידה צפויה (ממטפל) יכולה להגביר פחדים מהמוות והאם זה נורמלי?? האם מחשבות על מוות אופייניות למשבר "אמצע החיים"? ואיך זה מתיישב יחד -הרצון למות עם הפחד למות? תודה ושבוע נעים ושקט

שלום ל-X את פונה ספציפית לדרור, ולכן, למרות שאני אענה במקומו, את בהחלט מוזמנת להפנות אליו שוב את השאלה מחר. פרידה, גם אם צפוייה, מאדם משמעותי וממטפל משמעותי, מעוררת בנו רגשות רבים ומעלה שוב נקודות וחששות מן העבר. יש כאלה האומרים שבכל פרידה מקופל רעיון המוות, ולכן אין פלא שבפרידה משמעותית תופיעה החרדה מפני המוות בצורה מוחשית וגלוייה יותר. "משבר אמצע החיים" הוא מושג סבוך, האומר דברים שונים לאנשים שונים, אבל באופן כללי הייתי בהחלט אומר שהעיסוק במוות, והתחושה של העלמות החוויה של "חיים לנצח", המאפיינת יותר את גיל ההתבגרות, נקשרים לשלב זה, בו עוברים מחצית מהחיים וקרובים יותר לסיומם מאשר לתחילתם. ואיך הדברים השונים הללו, שאיפה למוות וחשש מפניו, מתיישבים יחדיו? שוב, זה שונה בין אדם לאדם..אבל בהחלט יכול להיות קונפליקט בין דחפים אלה המתקיים באותו אדם. התודעה האנושית היא מורכבת יותר מלהגביל את עצמה לעמדה אחת בלבד, או לחשיבה רציונלית והגיונית לחלוטין, ואותו דבר תופס, לדעתי, גם לגבי המצב שתיארת. להתראות ושבוע טוב דוד

לא מעודכנת בשינויים שעשיתם במשמרות, לכן יעדתי את ההודעה לדרור. בכל מקרה תודה שהתייחסת ותודה על תשובתך, גם אם יותר "מדעית" מאישית. כנראה גם בגלל ניסוח השאלה שלי שהיה בצורה לא ממש אותנטית, הביא אותך לענות לי יותר באופן כללי. ולשאלת הפחד - אובדת עצות ומשותקת... מ ה ע ו ש י ם ??!!?? תודה והמשך שבוע קל ונעים!

זה מאוד מפריע לי ולבעלי וכל שיטה איתו נכשלת. בהתחלה אלה היו פליקים קטנים, הוא המשיך. כשהוא החל לערב קללות קשות יותר, שלא נפרתן כאן, נקטנו בשיטה שבה מעבר לכמה דקות שבהן אנחנו אומרים לו די, אחד מאתנו הולך למקלחת וחוזר עם סבון ומכניס אותו לפיו. זאת השיטה היחידה שעובדת (וגם לא באותו זמן כי מיד הוא פשוט נוטף ערס נוסף). מה כדאי לנו לעשות ? לא אני ולא בעלי לא הורגלנו לשפה כזאת.

להכניס לו סבון לפה? כשאת מקללת מישהו דוחף לך סבון לפה? דרור תגיד לה משהו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

היי אמא, מרגיש שנפתחו אצליכם שתי חזיתות מלחמה כשכל אחד מתחפר יותר ויותר בעמדתו. לי נשמע שהילד מנסה לומר לכם משהו (כנאה ממש חזק) דרך הקללות שלו, זאת כנראה הדרך שהוא מצליח לבטא את זה כרגע. ניסיתים חוץ מלהשתיק אותו ולכעוס עליו לדבר איתו? לנסות להבין מה מקורן של הקללות האלה? מה אולי הוא מנסה לומר לכם? אולי הוא ניסה בדרך אחרת ולא שמתם לב אז הוא עבר לתותחים הכבדים, או שפשוט זאת הדרך שלו לומר את הדברים. נראה לי שכדאי לכם פחות להילחם ויותר להקשיב ולדבר, גם אם זה ממש קשה וצורם ולא מורגל לאוזן שלכם. בכל מקרה עם הסבון עדיף לנקות דברים אחרים ולא את הפה של הילד שלכם. הלוואי שתצליחו לשמוע מה הוא מנסה לומר ואם אתם מרגישים שזה גדול עליכם ואין שינוי וכולם ממשיכים לסבול, תבקשו עזרה (לא וירטואלית) ממישהו מקצועי.

בסבון מתקלחים בחגורה משתמשים להצרת מכנסיים בידיים מחזיקים חפצים בפה מדברים ילדים מחבקים בכעס מסבירים בחינוך לא מכאיבים

שלום לאם שרוצה ניקיון את מתארת מצב שבוודאי מקשה עליך ועל בעלך. אני מבין שאת מיואשים מהמצב וכועסים על בנכם בשל התנהגותו. ועדיין, כדאי לכם לשקול היטב כיצד אתם מתייחסים אליו. כפי שראית מהתגובות למעלה, השיטה של הכנסת הסבון לפה אינה זוכה לאהדה רבה. ובצדק. זו שיטה שלא רק משפילה, סביר להניח, את בנכם, אלא אינה מקדמת אותכם לעבר המטרה (ולראיה-הוא ממשיך לקלל). ניקיון הפה, במקרה זה, לא יבטיח ניקיון של השפה, אלא להיפך. לכן, ראשית, הייתי מברר האם קיימת השפעה סביבתית, אותה הוא מחקה וממנה הוא לומד את הקללות. האם יש חבר, בן משפחה, תוכנית טלוויזיה וכדומה, אותם הוא מחקה בקללותיו? שנית, הייתי מנסה להבין האם הקללות מופיעות רק בבית או מול אנשים ספציפיים, או שהן מופיעות בכל מקום וללא הבחנה. אם זו האפשרות הראשונה, אתם צריכים להבין מה קורה בסיטואציות ומול האנשים הללו שמתקשר להופעת הקללות. אם מדובר במשהו לא מובחן יחסית, כדאי לכם אולי לפנות לרופא, על מנת לשלול קיומה של הפרעה מסוג טורט, או הפרעה התנהגותית כלשהי. ולבסוף, קיימות שיטות שונות, יעילות למדיי, של עיצוב התנהגות בצורה יעילה ומכבדת וכדאי לכם לבדוק שיטות אלה ביחס לבנכם. היריעה קצרה כאן מכדי לפרט שיטות אלה לכל אורכן, אבל הייתי מציע לך לפנות ליועצת בית הספר (או הגן) ולשאול אותה לגבי תוכנית חיזוקים או הכללים לפיהם בונים עונש מתאים, המיועד לשינוי התנהגות לא מתאימה. להתראות דוד

כל מילה שכתבת. ככ נכונה . אין מה להוסיף. כאחת שחוותה בבית אלימות .ופגיעה מינית. מחזקת את דברייך. שרית

שלום לאם אני מצטערת, אך הייתי מופתעת לתגובות הקלות יחסית שנתנו לך..מבחינתי דבר כזה צריך להיות מדווח לרווחה, ואני מרחמת על בנך. הבן שלך מנסה להגיד לך משהו, הוא כועס, ובצדק, כי כל פעם שהוא מביע כעס סותמים לו את הפה - ועוד בסבון! זו התעללות..שמעת על המילה? אכן כן. עם כל ההבנה והאמפתיה, הילד שלך הוא ילד, והוא במצב שהוא לא מסוגל להגן על עצמו, ולא מכות ולא סטירות ולא סבון הן דרך להתמודד עם התסכול שלך - תרביצי לשק אגרוף! סורי על התגובה הנזעמת..אולי היא לא תועלה, אבל אני מזועזעת.

היי, אני מרגישה כל כך חזק את הצורך לשתף מישהו בחששות שלי. אני לא יכולה לבטא אותם במילים ברורות אבל מרגישה אותם מתקרבים, לאט לאט עוד מחשבות ישנות באות והולכות. ומתחילות לבוא יותר, ולהישאר יותר. מדוע אני לא מסוגלת שיאהבו אותי? למה זה כל כך בלתי נתפס בעיניי? אחרי תשעה חודשים ללא טיפול, עד שסוף סוף דברים מתחילים להסתדר, כמו שתמיד חלמתי, אני הורסת אותם בפחדיי.אני מרגישה פשוט כמו ילדה קטנה, שלא יודעת להתמודד עם החיים של עצמה, וזה מתסכל אותי. לפני שלושה חודשים הייתי כל כך מאושרת, הכל נראה במקום. ועכשיו אני חיה בפחד לאבד אותו. היינו ידידים הרבה זמן לפני שנכנסנו לקשר. הוא רצה, אבל אני לא הרגשתי שזה מתאים. חיכיתי, עד שהרגשתי בטוחה מספיק בעצמי, עד שהרגשתי ראוייה לו. ועכשיו אני שוב מפחדת שהוא ייגלה. יבין יום אחד ליד מי הוא מתעורר בבוקר. ושהוא אומר לי דברים טובים, אני מחייכת ומחבקת, אך לא מסוגלת להאמין לו עד הסוף. ממציאה לעצמי תיאוריות שבטח טוב לו להיות ליד מישהי כמוני, שמאדירה אותו בחולשותיה. אני מרגישה במילכוד 22. שאני מפחדת לחיות את החיים, שכל שינוי, גם אם לטובה, מכריח אותי להתמודד ולקחת אחריות שאני לא רוצה באמת לקחת. כל כך הייתי רוצה להדליף קצת דם כרגע, כמו מכורה, רק איזה חתך קטן. אני לא אעשה את זה, אני יודעת יותר טוב. במקום זה אני אלך לרוץ, אפילו באמצע הלילה, אני ארגיש ממש בעוד רגע את הרוח נוגעת בפניי ואת הנשימה נעתקת עם כל שנייה בעלייה חזרה. אבל אני מתוסכלת כל כך, רק מהמחשבה שאני רוצה לעשות את זה, רק מהמחשבה שהשד הזה עדיין מתחבא שם. אני אמורה לחוש הקלה, אני כבר דיי יודעת מתי הוא תוקף והבנתי את נקודת החולשה שלו, אבל במקום אני מרגישה כמו נשאית של מחלה קטלנית, שיודעת שיום אחד תחלה. אני לא רוצה לחשוב ככה! אני רוצה להאמין שיש לי חיים רגילים, או לפחות שאפשר להיות נשא של מחלה אחת כל החיים אבל למות פתאום ממחלה אחרת. אני לא יודעת מה אני מצפה שאני כותבת כאן. אולי כי זה המקום מפלט היחידי שנותר. אולי כי באמת הכל נראה מאחוריי עכשיו ואני לא רוצה שהקרובים עליי יידעו.הרי כל כך הדאגתי את ההורים שלי והקרובים אליי בשלוש השנים האחרונות, ואחרי הפוגה כל כך ארוכה, נראה שהם שכחו, שהם מאמינים שעוד לא מאוחר כדי שייצא ממני משהו טוב. לי פשוט יש תיזכורות, למה זה לא יכול לקרות.

שלום אדית ראשית, תודה שאת בורחת לשתף את מחשבותייך וחששותייך כאן בפורום. אני קורא כל מיני דברים בהודעה שלך, אבל כמעט מהסס מלהצביע על הדברים החיוביים שאת כותבת, על ההתקדמות המשמעותית שעשית ושעולה מבין השורות. אני מהסס כי אני מרגיש שאת תתעלמי, או תכעסי על התייחסות שכזו. כאילו הייתה עוד מבט המפספס את מה שאת יודעת, השוכח את העבר ומצפה לטוב (ציפייה שהיא כבר מלחיצה, לא?) ומשאיר אותך לדאוג לבד. אז אני לא חושב שאת לבד ולא חושב שאת יכולה להירגע ולנוח על זרי הדפנה. אבל אני כן חושב שיכול להיות שמשהו טוב קורה בחיים שלך, ומשום שגם את חושדת בכך את נאחזת ברע מכל, משום שלקוות יכול להיות אפילו מפחיד יותר. זה טבעי ומובן והגיוני. ובכל זאת, אולי יחד עם הזיכרון של מה שהיה, והידיעה שהקרב עוד לא נגמר, שווה לך גפ לפנות מקום להנאות ולאפשרות של תקווה להמשך. כמו שאת כותבת, השד הזה עדיין שם. ומי יכול להבטיח מתי יעלם? אבל הידיעה (הקבלה) שהוא שם והיכולת להתנגד לו, לא להיכנע ולא לקפוא מפחד אלא להמשיך לרוץ, אל מול הרוח, היא כבר סוג של נצחון, לפחות בעיני. להתראות דוד

שלום, מה ההסבר השגור בפי מטפלים לכשמישהו חולם על מין עם הורה? האם זה מעיד על מצב נפשי רופף מאוד? אציין שהחלום בהכרח לא מייצג מציאות של החולם. סליחה אם מעוררת בחילה או אי נוחות בשאלה, ובכל זאת - החלום הוא מראשה של מישהי הלוקה בנפשה ושככל הנראה מתחילה לאבד לחלוטין את שפיותה, לכן, שוב, עם הקוראים סליחה. זהו. תודה

החלום הוא הדרך לתת מודע:-( מצטערת בשבילך:-(

שלום לך אני מבין שחלום כגון זה שתיארת עורר בך חששות רבים. אני שמח להרגיע אותך ולומר כי חלומות המערבים קשר מיני עם בני משפחה קרובים הם נפוצים בהרבה מכפי שבני אדם מעיזים לספר ולגלות. הפסיכולוגיה המודרנית מתייחסת לחלומות אלה באופן קלאסי כביטוי של פנטזיות מוקדמות ולא מודעות מתקופת הילדות. עם זאת, יש לסייג תפיסה זאת ולומר כי במקרה של חלומות חוזרים ונשנים בתכיפות גבוהה, או במקרה של חלומות המערבים עוצמה רגשית גבוהה וממשיכים להטריד גם בימים שלאחר הופעתם, יכול להיות כדאי לפנות לטיפול ולהבין יותר לעומק את הסיבה בשלה הופיעו חלומות אלה ומה המסר המגיע מהלא-מודע. להתראות דוד

היי דוד למה אתה מתכוון "במקרה של חלומות המערבים עוצמה רגשית" ? חלומות מהסוג הזה חייבים לערב עוצמה רגשית....למה הכוונה? מתי צריכים לפנות לטיפול?

http://www.macom.org.il/topic_incest.asp

גם לי היו פעם חלומות כאלה... ונחשי מה?.....התברר שזו מציאות...ונחשי מה אני חייה בסיוט ועדיף למות...הצעה ממני...לא ללכת בשום אופן לטיפול...ת ש כ ח י מ ז ה

למה להעלות הודעות כאלה?

שני דברים על ליבי - אני בת 30 ובמשך תקופה של כשנה אני עם פסיכולוג מתראה, באופן כללי הבעיה דיכאון מהלידה (שלי...לא ילדתי ) והקושי להיות גדולה והאחריות שלי מצפה ככול שעוברת עוד שנה ושניה , אני בעיקר נמצאת במצב של או שאני מצליחה להעסיק את עצמי בעבודה או במקום נוסף בו אני מבלה מספר לא מובטל של שעות בחיי, = זוהי עבודה אך במלכ"ר, ואז פחות או יותר כשאני "עסוקה" אני מצליחה לא להרגיש עצובה, אבל כמו לכל התחלה בא סופ וכל פעם שהסופ של העבודה או ההתעסקות מגיע ואני יוצאת וממשיכה למציאות שלי המעיקה , אני מרגישה נפילה חדה פשוט כאילו קפיצה מגובה לא מועט לתוך תהום עמוק וככה כמעט כל יום זה מורגש ואני מרגישה מתרסקת כל פעם מחדש ודמעות ממלאות לי שוב ושוב את פרצופי ואין לי שום דבר מלבד כאבי!! וואינני יודעת אם יש בכלל דרך לא לחוות את הדבר , אלא אם אני מסוגלת להיות בהסטה של מחשבה 24 שעות ביממה וכל השנה וזה כנראה לא אפשרי ואשמח אם תעזרו לי.. ולדבר נוסף - אני מרגישה לפעמים מן "זילזול" של הפסיכולוג בי - משהו לא מכוון אך מתוך חוסר הבנה או חוסר צורת מחשבה זהה או לפחות קצת דומה בהסתכלות שלנו על דברים , אני מקבלת ממנו פידבקים שלא נעימים - ז.א. בלי שהוא אולי מודע אפילו אך אם למשל זה בשפת גוף בהבעות פנים לדברים מסויימים , בחיוך שהוא כל כך מאולץ שעדיף שלא היה... לא יודעת להסביר את הנקודה כל כך אני פשוט מרגישה לא בוטחת לא באותה הבנה, איננו מגיבים כלל באותו כיוון לדברים ואני חושבת שזה דבר שיכול לעזור כן בטיפול שתיהיה ההבנה המינימלית ולא שני עולמות שונים..אבל אם אני אעלה את זה והוא ירצה שננסה להמשיך ואז הוא יתנהג לפי הטענה שלי בצורה שהיא אולי קצת יותר מאולצת ממה שהוא רגיל וזה מרגיש לי שאיך שלא יהיה אני כאן איבדתי את הבטחון ..מה דעתך?

שלום לכותבת את מתארת מצוקה שמלווה אותך לאורך כל חייך והאמת היא שקטונתי לעזור לך דרך תשובה אחת באינטרנט. אני מאמין שהפנייה שלך לטיפול, יחד עם ניסיונות אחרים לראות היכן את משנה ומשפרת את חייך, הם צעדים חשובים ונכונים בכיוון הנכון. חשוב לי גם לומר כי את מתארת מצב כרוני של דיכאון, ואני תוהה האם דיכאון זה אינו קשור גם לתחושה של חרדה - חרדה מפני העתיד, חרדה מפני הנדרש או הצפוי ממך, כאשר חרדה זו יכולה אף היא להשפיע לרעה על מצב רוחך. אני מציין זאת משום שזהו מוקד אפשרי של עבודה בתוך הטיפול ונקודה שאף ניתן להקל עליה בעזרת טיפול תרופתי, במידה ואת שוקלת לשלב טיפול מסוג זה. בנוגע לשאלתך השניה, נדמה לי ששתי האפשרויות הן שהמטפל שלך אכן לא מעריך אותך - באופן מודע יותר או פחות - או שאת משליכה עליו את חוסר בטחונך ותפיסתך השלילית לגבי עצמך. כלומר, מדמה לראות בו את האופן בו את למעשה תופסת את עצמך. נשמע לי שעל מנת להכריע בין האפשרויות אין לך ברירה אלא להעלות ולדבר על הנושא באופן מפורש בטיפול. אני אינני משוכנע כלל שהתגובה של המטפל תהיה להתחיל "להעמיד פנים" בצורה מוצלחת יותר או כדומה..להיפך, אני חושב שלמרות הקושי שבדיבור ישיר על העניין, זו יכולה להיות התחלה של דיבור משמעותי ואמיתי מאוד בתוך הטיפול. בהצלחה דוד

לילה טוב, שמי אלמוג בן-שחר, במקצועי מחנכת ומטפלת מוסמכת בנוער בסיכון. במסגרת עבודה מחקרית אני זקוקה לעזרה במציאת מחקרים עדכניים העוסקים בהתמודדות עם אובדנות, דיכאון ולקויות למידה בקרב מתבגרים. ( המחקרים משנת 2000 ומעלה ). המחקר יכול לעסוק בדרכי התמודדות חדשות, הבנה משמעותית חדשה בהתבוננות בתופעה או בקהל המתבגרים, אך לא סיקור תופעה. יש לציין כי אני מתמחה בתחום לקויות למידה ועוסקת בטיפול ושיקום. בחודש האחרון חרשתי ספריות לא מעטות, ולכן עזרתכם כה נחוצה לי. כמעט נגמרו לי הרעיונות... תודה על כל רעיון או הפנייה בברכה אלמוג בן-שחר

שלום אלמוג מהודעתך עולה כי יש לך נושא מחקר מוגדר ותחום היטב. נשמע לי כי המקום המומלץ ביותר לחפש בו מאמרים על הנושא יהיה הספרייה הממוחשבת של ספרות פסיכולוגית (Psychlit), הנמצאת, למיטב ידיעתי, בכל ספריה אוניברסיטאית. ספריה זו כוללת את מרבית הז'ורנלים המקצועיים שפורסמו מזה עשורים רבים ואני מאמין כי במידה ונמצאים מאמרים רלוונטים לנושא תוכלי למצוא אותם שם. במקביל, אני מניח כי ניתן יהיה למצוא חומר גם בספריות של בית הספר לרפואה ובית הספר לחינוך (אותה את בוודאי מכירה טוב ממני). אני מקווה כי ספריות אלה לא נכללות באלה שחרשת כבר, וכי תוכלי למצוא שם חומר מפרה ומחדש. בהצלחה דוד

לילה טוב, למרות החריש העמוק אני מתקשה למצוא חומרי מחקר שאינם סיכום או סקירה של התופעות. כמובן, שאמשיך בחיפושים... אודה מאוד על כל רעיון, טיפ או ידע חדש בתחום מן החברים או אנשי המקצוע... בברכה אלמוג

שלום לך ד"ר יגאל גליקסמן יש לי ילדה בת 12 וחצי שסובלת מעצירויות למעלה משנה מסיבה לא ברורה (התזונה שלה לא מאוזנת כלומר היא לא אוכלת ירקות ופירות בכלל- אבל ככל הנראה הסיבה הראשונית היא סיבה פסיכולוגית). היא עברה את כל הבדיקות והכל בסדר גמור. היא לוקחת פגלקס באופן קבוע בהמלצת רופאים וזה לא ממש עוזר. בהתחלה טיפלנו בחוקנים - דבר לא נעים כשלעצמו ובודאי לא לילדה בגיל זה לפיכך,בתקופה האחרונה התחלתי לתת לה טיפות משלשלות יחד עם הפגלקס. הבעיה היא שהיא פוחדת להכנס לשירותים כיוון שזה כואב לה ולמרות שהיא מרגישה צורך לגשת לשירותים היא מתאפקת לעיתים ימים שלמים, מתחילה לסבול מצמרמורות ומעצירת שתן. אחת ההמלצות היתה טיפול בביו פידבק, שאלתי היא האם הביו פידבק יכול לטפל בחרדה מכניסה לשירותים והתגברות על הפחד מהכאב (זה לא ממש כואב, היא רק מאוד פוחדת שזה יכאב)? אודה על תשובתך, אמא מודאגת

שלום רב לך אם מודאגת, אני מבין היטב את מצוקתך התשובה לשאלתך חיובית. אשמח לתת ולקבל יותר פרטים בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

תודה על התשובה כיצד אוכל לתת או לקבל יותר פרטים? בברכה, האמא המודאגת

היי מלי, לא כתבתי כאן תקופה (יחסית לעבר) והיום פתאום הצורך הזה עלה. מעניין למה? אני קוראת אותך, כל כך נעימה ורוצה גם מעט לעצמי, אפשר? היום הרגשתי הרגשה שונה וחדשה בטיפול, הרגשה של קירבה, פתיחות, כאילו שאני מדברת עם חברה טובה. ייתכן? הרי זו אני שכתבתי כאן לא מזמן על משברים שונים במערכת היחסים ביני לבין המטפלת, על אכזבה, על חוסר אמון ו.. אפילו על רצון לסיים. בנוסף, יש משהו קליל בפגישות האחרונות, לא כל כך ברור לי, הרי זה עדיין טיפול, איפה הקושי? אפשר להרגיש תחושות כאלה בטיפול בכלל? אני השתניתי? אני משתנה? ככה מרגישים כש.... לא יודעת איך לכנות את זה? חיות, טוב, נורמלי??? זה חדש לי, אני צריכה להתרגל להגדרה החדשה הזאת בחיים, בטיפול ואפילו כאן בפורום. אני קוראת את מה שאני כותבת כאן, ודמעות של התרגשות בעיניי. איזה דרך עשיתי... ואיזה דרך עוד עליי לעשות, דרך ארוכה, מפותלת שבצידה מכשולים שיש לעבור אך גם הפתעות נעימות. תודה על שאת כאן, סופ"ש נעים, שירה.

שירה יקרה. אכן גם מהצד נשמע מרגש. אני חושבת על ההיסוס והספקנות שבה את, ואולי כולנו, מקבלים שינויים לטובה, וכמה כנראה מפחיד להאמין בטוב. אני חושבת שאולי זה מייד גורר את הפחד להתאכזב, ליפול, לאבד. וכמו תמיד, אני חושבת שגם אם מדובר בהפוגה זמנית, הרי שזו מתנה חשובה, משמעותית עבורך. הידיעה והזכרון שיכול להיות אחרת ושאפשר להרגיש אחרת תהיה שם בשבילך בימי סגריר, ואני מקווה שתהפוך אותם, לכשיגיעו (ואת יודעת, סביר להניח שעוד יהיו כאלה...) ליותר אפשריים ונסבלים. בינתיים תהני מהטוב, מהרוגע, מהשינוי. תפני לרגש החדש מקום בתוכך ותארחי אותו בכבוד המגיע לו (אורח חשוב, תפנקי אותו, תקשיבי לו, תקדישי לו תשומת לב. אולי הוא לא ירצה ללכת :). מקווה שתמשיכי להרגיש ככה, להתראות ושבוע נפלא, מלי.

כואב לי בלב כואב כואב כואב

נקודה יקרה כמו תמיד - קצרה וכ"כ נוגעת. מקווה שמשהו בכתיבה היה יכול קצת לעדן את הכאב, ושתצליחי למצוא בתוכך גם קולות שלווים ואפשריים יותר. אני מחזקת אותך מכאן, ומאחלת לך שבת שקטה ושלווה. לילה טוב, מלי.

היי מלי, שלחתי לך הודעת המשך להודעה על החלום. היא לא עלתה, לא יודעת למה. אני כותבת את ההודעה הזאת כדי לבדוק את זה, אבל בעיקר כדי לא להכניס את עצמי לפינה המלאה בספקולציות, על למה לא העלת, מה כבר כתבתי שם שאת לא רוצה לענות עליו (ובעיקר עם הידיעה שזה בטח סתם פוספס, ושאין שום כעס, מה שהראש מבין, אבל הלב מסרב לקבל...). לא מוכנה להישאר במקום התוהה המפוחד הזה יותר, לתהות מה את חושבת עלי, ולבזבז כל כך הרבה אנרגיות נפשיות על התבחבשות בתוך עצמי, על כעסים, על השלכות. אז אני שואלת, ומקווה ומבקשת שתהיה כאן תשובה כנה. זה קשה, את יודעת, לדעת שההודעה הזאת תישלח, אבל לא באמת אוכל לתקשר כאן איתך עד המשמרת של שבוע הבא. אני ממש מתלבטת מה לכתוב ומה לא, עד כמה לשים כאן מעצמי, עד איזו רמה של אכזבה אני מוכנה להגיע. אני מניחה שאי העלאת ההודעה גרמה לי להרגיש ככה, כי איכשהו קיוויתי שיהיה לי קצת יותר זמן פה איתך. כתבתי עכשיו על משהו שקרה לי היום בפגישה, אבל ממש רגע לפני שלחצתי על 'שלח' הרגשתי שזה פרטי לי מידי לשים את זה פה. אם רק את היית קוראת אז זה היה בסדר, אבל לא מתאים לי היום לתת ליותר מידי עיניים זרות להיות לרגע בתוך האינטימיות הטיפולית שלי. אז אני 'גוזרת' את זה מפה, ומדביקה חזרה בלב, איפה שיש לזה מקום רך ונכון. אולי אם היה יותר זמן זה היה לי נכון. לא יודעת... עד כאן מהבלגן הנפשי שלי הערב. שתהיה שבת נעימה, :-) נועם

נועם יקרה. עדיין לא העליתי הודעות המשך מאתמול. אני מעדיפה קודם להתייחס להודעות חדשות. מייד אגיע אל הודעות ההמשך, ומקווה שאמצא שם גם את שלך. אני נורא שמחה שיכולת לבדוק איתי זאת לפני שהתסריט הרע והמאוכזב התחיל לפעול, ושנתת לי הזדמנות להרגיע אותך, כך אני מקווה... אז נתראה בהודעת ההמשך ובינתיים לילה טוב, מלי.

הייתה לי חברה טובה וקרובה שלפני שנה וחצי התחילה להתרחק, חשבתי שזה בגלל שהיא עסוקה במובן טוב אבל חצי שנה אחרי היא נעלמה ואז הסתבר שהיא עברה התקף פסיכוטי ומצאו אותה כמעט מתה בטוחה שהיא רואה חיזרים התברר שבזמן שהתרחקה היא גם התקרבה לכת היא הייתה צריכה להתאשפז ומאז לפני שנה וחצי אני לא ממש מזהה אותה, היא לא מרגישה לי כמו אותו אדם אני מפחדת כי זה מוזר ובא משום מקום, אני תוהה אם זה יכול לקרות גם לי ברור לי שלראות חייזרים זה פסיכי אבל איך מוגדר להיות פסיכי מה זה אומר? איך אני אדע שאני לא כך או שאני אולי יום אחד אהיה כך? שבת שלום, טאו

שלום טאו. מפגש עם מחלת נפש מעורר חרדה ובהלה אצל רובנו. השאלה האם זה עלול לקרות גם לנו והידיעה שבעצם אף אחד לא מחוסן בפנייה, מאיימת ומפחידה. אני חושבת שכמו עם מחלות גופניות, גם כאן חשוב לזכור שרק אחוז קטן סובל ממחלת נפש ברמה המצריכה אשפוז, ושיש היום תרופות מצויינות לטיפול במחלות השונות. אני ממליצה לך, בכל מקרה, לדבר על חששותייך ורגשותייך עם חבר/ה, אדם קרוב או איש מקצוע. הרבה פעמים האפשרות לתמלל את הרגשות, לספר אותם ולאוורר את המחשבות והמצוקה, בהחלט יכולים להקל ולעזור למצוא את המרחק הנכון, לא קרוב מדי אך לא רחוק מדי, כדי להתמודד עם התחושות. לגבי שאלתך - התקף פסיכותי הוא התקף שבו השיפוט של המציאות נהיה רופף. בד"כ האדם הוזה - חושב שהוא רואה או שומע דברים, כאשר אין לכך בסיס במציאות. עפ"י רוב ניתן לטפל בכך היטב בעזרת תרופות, ואני מאוד מקווה שזה גם מה שיקרה עם חברתך. בהצלחה, מלי.

מלי.. יש לך מחשבה אולי למה המטפל שלי מתעלם ממני? אחרי שלא הגעתי ביום שלישי, לא התקשר וגם ביום חמישי..הוא תמיד במשך שנים התקשר כשאני לא מגיעה...ושלחתי לו מאז סמסים, אך הוא לא מגיב. אולי קרה לו משהו? אולי סתם נמאס לו ממני? אולי הוא מנסה ללמד אותי משהו? זו שיטה טיפולית..להתעלם ממטופל באופן ששנים לא קרה? אני מרגישה אבודה, אבודה כל כך. מה שהכי חששתי שיקרה , קרה.שוב. למה הוא לפחות לא יכול לומר לי שהטיפול הסתיים? אפילו ביקשתי,רק שיגיד. למה הוא מתעלם ממני??

שלום נקודה. אינני יודעת את המניעים להתנהגותו של המטפל שלך. ייתכן שיש ביניכם קצר טכני בתקשורת, וייתכן שכן מדובר בהתנהגות שיש לה היסטוריה ביניכם ורקע בעקבות העבודה המשותפת שלכם, ושמבחוץ קשה לדעת. אני מבינה את הכעס והתסכול, ואת תחושת חוסר הוודאות שלך. אם הטיפול לא הסתיים באופן רשמי, מדוע שלא תשאירי לו הודעת על כך שהיית רוצה לקבוע פגישה עמו, ושבפגישה תלבנו את הדברים? נראה לי שזו הדרך הכי מוצלחת להתבוננות ועיבוד משותפים, ולתקשורת אפשרית יותר. בהצלחה, מלי.

מלי... הי.. רוצה לשתף אותך בקצת ממה שעובר עלי.. ידי רועדות.. הפנים שלי מתעוותות עכשיו, כסימן לבכי מתקרב, בכי עצור כל כך.. הרוצה לצאת.. כבר בכיתי כל הבוקר, אחרי ימים מספר של אפאטיות מלווה בכאב עמום.. אחרי תקופה ארוכה ומתישה, שעדין מתקיימת בעוצמתה היא, תקופה שהחלה בכעס מטורף ולא מובן, כעס על המטפלת בעיקר.. (זוכרת..??) לאחר מכן (למרות שלא חשבתי שיהיה לאחר מכן..) נכנסתי לשקט ... שקט של ריק חלול וריק.. לא היה לי כלום בראש, כל שרציתי הוא למות.... כמעט וניסיתי, חתכתי מלא, כבר אי אפשר היה לספור.. (אישיות גבולית.. עם כל העוצמות, הכאב והעמקות שמתלוות אלי..) מלי.. היה גם שלב שנלקחתי למיון באמצע הלילה.. כדי לעצור אותי מלעצור את עצמי.. (מבינה את המשפט..??) וזה היה זעזוע רציני בשבילי. זה עורר בהלה מטורפפת לגבי מצבי, (((((צצצמרמורתת)))))) מלווה ב'עדין לא אכפת לי!!!!!!!!!!' ר צ י נ י.. יותר נבהלתי משום שהתקרבתי קרוב כל כך לאזור המשוגע שלי, הוא אני (ידי עדין רועדות.. ליבי מתחיל להמשיך לדמוע..) שרציתי לברוח ממנו.. אך.. לברוח לא ממש פותר.. לברוח לא באמת אומר שאני יותר בריאה עם המחשבות המפחידות שלי עם האני שאני.. בשלב זה, הסכמתי סוף סוף לגשת עם המטפלת (!!!) לפסיכיאטר.. והוא ציין שכבוד הוא לו לטפל בי לידה ובמחיצתה, שהוא מאוד מעריך את זה שהיא הגיעה איתי ויודע שהיא לא נוהגת לעשות זאת בדרך כלל.. מלי.. את יודעת מה זה עשה לי..???? זה עורר אצלי עצב כל כך עמוק, ורווחה (לא מעיזה לכתוב אושר. אומר אושר זמני..) עמוקה ואמיתית בהקשר למטפלת המסורה שלי.. עוצמה בעמקות ישותי, כאן הבנתי עד כמה אכפת לה ממני, יותר מאשר לי אכפת מעצמי.. עובדה שהפחידה אותי כל כך.. העציב אותי עצב עמוק כל כך.. אוי מלי.. אני נאנחת אנחה פולנית כזאת.. צריכה את זה.. את שומעת אותי בשקט בשקט....?..? אז זהו, עכשיו זהו השלב שהתרופות מתחילות לעשות את שלהן.. אני מתחילה להרגיש קצת מרוחקת מעצמי.. זה מאוד מאוד מפריע לי אך אולי יותר נותן לי אפשרות לבדוק מה קורה לי.. וקורה לי כל כך הרבה אך לא מרגישה חלק מעצמי.. כאילו רואה מי אני ומה עובר עלי אך לא באמת באמת מרגישה?? יכול להיות..?? פתאום עולים להם מלא מלא זכרונות הכואבים יותר ממראה החתכים שלי.. מליייייייייייייייי.. עכשיו הדמעות עולות להן באמת על לחיי.. מלי.. אני עכשיו מגלה לך.. ולכולם כאן.. אולי בזה צועקת את עצקתי.... מלי.. .. .. נאנסתי. .----....-.--.... דמעות.. גוש בגרון... מלי.. איך הדחקתי כל כך הרבה זמן...?? עד ש.. עד שלא 'ידעתי' ממקרה אנוס זה..?? עכשיו אני מבינה מדוע אני כל כך מזדהה איתך שרית.. דמעות.. חיבוק.. דמעות.. כבר זמן שלא ידעתי לשם אצבע.. כמה קור היה לי למיניות, כשם שהיה אש, שנאה, גועל, ריחוק.. כל נסיון שלי להתקרב לאש הזאת.. וכל פעם שניסיתי, כאילו עלה בי משהו עמוק במפנים.. ולא היה לי מילים לכאב ולטשטוש שלו.. אך עדין ניסיתי.. ועכשיו.. עכשיו אני בוכה ומספרת גם לך.. אין לי אוויר.. הבכי בא במקום.. המקלדת מיטשטשת.. מלי... את שומעת אותי בוכה...?? שומעת אותי נחנקת.....?? בבקשה תעזרי לי לנשום.. טוב. רגע.. תעצרי נילי.. תנשמי עמוק עמוק.. ((((((((((((((נשימה עמוקה))))))))))))))) תעצמי עיניים.. תנסי להרגע.. מלי.. אל תעזבי אותי עכשיו כי ידעתי קצת איך ל'הנשים' את עצמי.. טוב...??? צריכה אנשים טובים לידי.. לא אנשים כמוהו המטומטם ההוא מהלילה הארור יש בי ריק לגבי מה שקרה. לא מדברת לפרטים. לא רוצה...!!!!!!!!...... ושוב בוכה.. לא יכולה להפסיק לבכות.. איזה יופי.. אולי קצת יוצאת מהאפאטיות.. מהריחוק.. אני לא אוהבת את מה שהתרופה עשתה לי משום שהיא לקחה חלק מאוד נכבד שהוא אני.. היא לקחה לי את צורת הסבל שלי.. לא את הסבל.. עדין נמצאת עם הסבל.. אבל לא יודעת איך לאכול אותו כי אני רק כביכול רחוקה ממנו.. זה מוזר אולי א"א להבין אותי עכשיו.. אולי, רק אולי..?? המטפלת שלי.. היא מעודדת מאוד מיילים אליה, בין הפגישות.. אפשר גם הודעות.. ואפילו שיחות קצרות לאגוד קצת כח.. גם אם רוצה לחתוך ומסכימה לדבר איתה קודם.. (אני בקושי בקושי מתקשרת בכדי לא להימאס עליה..) יש כל הרבה שצף בי בימים אלו.. האם זה יותר טוב מריק.. נראה לי שכן.. אני אוהבת לכתוב לה.. זה עוזר לי גם לטפל בעצמי.. הרבה אני לא רוצה לכתוב.. זה קשה.. אבל מרגישה כזה עומס.. שחייבת להוציא ממני את הכאב.. שגם ברור שהוא קשה.. ואם היא מאפשרת.. אין הזמנה יותר משובחת מזאת.. כל הכבוד לה.. אני מעריכה אותה.. את ההשקעה.. והמסירות.. לא נראה לי שהייתי יכולה להמשיך לחיות אם לא היה בי את הקול שלה.. היא חכמה.. היא יודעת איך להתנהל איתי. אמרתי לה שמאוד טוב לי עם מילות ניחומיה אלי, והיא אמרה שהיא שואבת את המילים רק ממני.. ממה שהיא רואה שאני צריכה.. לא להאמין שככה כעסתי אליה בעבר.. איזו דינאמיות.. איזו מיוחדת היא.. (מפחיד לומר זאת אך נכון ביותר). מלי.. מזל שיש לי גם אותך.. מזל שיכולה לכתוב גם לך.. שיכולה להוציא ממני עוד אותיות ומשמעויות בלי מילים.. את יודעת.. אני כותבת לה.. ולך.. ויש הרבה מעבר למילים שנכתבות אליכן.. יש את העירסול הזה שאני מוצאת בדיבור המחשבתי הזה.. בשיתוף... שאולי אני (רק כביכול..) לא נשארת כל כך לבד... מלי.. פתאום כן מרגישה לבד. אני קולטת שאני בחדר לבד. אני מרגישה משהו שמאיים עלי, מאחורי.. את יודעת.. עם לקיחת התרופה (נגד חרדות עמוקות) החלו החרדות רק לעלות.. זה מוזר כי יש טשטוש והרחקה אך גם יותר חרדות.. מוזר.. לא נחמד.. אפילו מעיק.. אני מרגישה שאני חוזרת חזרה לפעם, גם עם כל הפרנויות וגם עם כל הזיכרונות.. אולי זאת עסקת חבילה.. להעלות דברים מפעם וגם להרגיש כמו שהרגשתי פעם, וברחתי כל כך רחוק.. זהו. מתנתקת כדי שאוכל להמשיך לנשום.. יש לי מקום אמיתי בלב למטפלת.. וגם מקום לך.. תבואי לבקר ולעודד...?? אני בטוחה שיהיו עוד ימים קשים בטירוף.. אני בטוחה שעוד שניה ארגיש את ניפוץ הזכוכית שאני.. ואז שוב אברח.. אוי.. מלי.. שוב מרגישה את הזכוכית שאני.. אני מפחדת.. זה חותך אותי, דוקר.. פוצע.. אני מדממת כולי.. זאת מי שאני.. עכשיו.. שלך להיום.. ~נילי~

נילי יקרה. אני שומעת אותך כותבת מתוך עולם מלא בשדים ומפלצות, עוצמות הפחד, הכאב והעצב זועקים מכל מילה שלך. וכ"כ הייתי רוצה בשבילך שתמצאי את השקט - זה שבחוץ וזה שבתוכך, שתמצאי פינה חמה שבה תוכלי להרגע, להתנחם, להתערסל. אני שמחה שבצל התופת מצאת אנשים שרוצים לעזור, ללוות, להיות שם איתך. כ"כ מקווה שתשעני על כך ברגעי הבדידות. ובינתיים - הניחי לגופך ולנפשך להתחזק, תני להם להרגע מעוצמות הזעזוע ומהכאב. זמן לנוח עכשיו... מאחלת לך סופ"ש רגוע ושקט, מלי.

שלום, מזה מספר חודשים שאיני עובדת, עם זאת עדיין בטיפול(מעל שנתיים). מאז שאיני עובדת נצבר לי חוב של כחמש עשרה פגישות וזה מפריע לי. דיברתי עם הפסיכולוגית על כך, ומבחינתה היא יודעת שמתישהו אמצא עבודה ואחזיר לה את החוב בהמשך, היא גמישה איתי. ביקשתי ממנה הנחה אך היא לא מוכנה לרדת מתחת למחיר של 200 שקל (מחיר לאחר הנחה. בתחילת הטיפול הייתי סטודנטית תפרנית :-). אני בכל זאת רוצה להמשיך לבוא אליה אבל מצד שני לא רוצה שהחוב שלי יגדל ויגדל... הודעתי לה שבינתיים אני לא באה לפגישות עד שאעדכן אותה(ציפיתי שהיא תגיד שהיא בכל זאת תתן לי הנחה..) חשבתי שאולי בכל זאת יש לך הצעה אחרת שלא חשבתי עליה.. אשמח לשמוע תודה עינת

שלום עינת. נושא התשלום בפגישות הוא אכן נושא בעייתי, ולעיתים לצערם של המטפל והמטופל מכניס את המציאות לחדר, ומחייב, למשל, הפסקה או פרידה בטרם עת. אני חוששת שאין לי פתרונות קסם, וחושבת שכל החלטה - הנחה, פריסת תשלומים, הפסקה או פרידה זמנית, צריכה להתקבל בטיפול ולהיות מעובדת ומוכלת ולא חד צדדית. אני חושבת שבד"כ הנושא טעון גם היות והוא מעלה שאלות לגבי מחוייבות המטפל, איכפתיות, אינטרסים, ומנגד - כעס סביב תחושת דחייה, נטישה או חוסר גמישות. חשוב שכל אלה יהיו מדוברים בטיפול, ושתצליחו למצוא, למרות הכל, שפה משותפת. אם תחליטו על סיום הטיפול, זכרי שעומדות לרשותך אופציות מוזלות או אף ללא תשלום במסגרות ציבוריות. לילה טוב ובהצלחה, מלי.

היי, תודה על תשובתך. הפסיכולוגית שלי גם עובדת במרפאה ציבורית, את חושבת שיש דרך להגיע אליה דרך המרפאה? זה נהוג? או שמא זה יכול לפגוע בה? היא היתה צריכה להציע את זה?

שלום, האם לא נוהגים לומר למטופל גבולי שהוא מאובחן כך? בעוד שלבעלי הפרעות אחרות כן נוהגים לתת אבחנה למטופל? אם כן- מדוע?

שלום סטודנט. השאלה לגבי מתן ואמירת האבחנה נתונה בידי מי שמטפל, ומי שמבקש את האבחנה, והיא בטיפול בד"כ הזדמנות לדיאלוג חשוב בין המטפל למטופל. באופן כללי פסיכולוגים עפ"י רוב נמנעים ממתן אבחנות ספציפיות, לגבוליות אך גם להפרעות אחרות. בעיני זה הרבה פעמים מיותר ומכניס את האדם לקיטלוג ול"כותרת" שלא תמיד נדרשת (וגם בד"כ, מטיבן של אבחנות, לא תמיד מדוייקת). באבחנות של הפרעות אישיות, שהגבולית היא רק אחת מהן, היות ומדובר בהגדרה לגבי האישיות ולא לאפיזודה חולפת (כמו דיכאון, למשל) הקונפליקט עוד יותר מורכב - בד"כ אמירת האבחנה מקבעת את המצב ומאשרת תפיסה שלילית ופאסימית של המטופל, בדיוק ההפך ממטרות הטיפול. לילה טוב, מלי.

היי מלי... שוב אני מוקסמת מהתשובות שלך...(סיפרתי לך על כך בשיעור).פשוט נהנית לשבת ולקרוא!! כל הכבוד!!

תודה :) ושבת שלום מלי.