פורום פסיכולוגיה קלינית

44654 הודעות
37182 תשובות מומחה

מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית

1. ההודעות אינן מתפרסמות מיד, אלא לאחר אישורו של מנהל הפורום. 2. מטרות הפורום: היוועצות, מענה ותמיכה הדדית בנושאים הקשורים לטיפול ופסיכולוגיה קלינית. שימו לב: הפורום אינו בא במקום טיפול בידי איש מקצוע. 3. על הודעותיכם לעמוד במטרות הפורום. הודעות אלימות מכל סוג, הודעות מזלזלות או פוגעות - לא יזכו להתייחסות. 4. נא להימנע מאזכור שמות של מטפלים או מטופלים בהודעותיכם. זהו נושא אתי רגיש. שמרו על עצמכם ועל המשתתפים האחרים. אותו הדין לגבי המלצות - אין להמליץ ואין להשמיץ. 5. הפעילו שיקול דעת בכתיבתכם. הודעות שאינן עומדות בכללים אלו לא יפורסמו.

כול כך קשה לי אני נקרעת בין ההמשך עם עם החיים לבין הגעגוע והאהבה מאיפה שואבים כוחות איפה לוקחים אותם כי אני צריכה והרבה כול כך קשה הפרידה באכזבה התסכול כמה כאב לא תיארתי לעצמי שזה יכאב בעוצמה כזאת כול רוצה לשמוע אותו אך יודעת שזה לא ייתן לי כלום יודעת שאני רוצה משהו אחר אז למה זה כול כך קשה?????????

05/12/2008 | 13:37 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

שלום נטלי. פרידה מבן זוג היא חוויה קשה. יש אפילו כאלה שמשווים אותה לאובדן של אדם יקר. תהליך העיכול והעיבוד (שאלה פשוט שמות יפים לנסיון לשרוד את הכאב, ולאפשר לעצמך אח"כ לקחת את מה שעברת וחווית למקומות חיוביים ובונים) הוא ארוך וקשה. הפרידה משמעותה לא רק התמודדות עם הניתוק מאדם אהוב ויקר, אלה גם פרידה מחלקים בעצמך, מהרגלים, מחוויות ששייכות לזוגיות. זה לא פשוט, אבל אני בהחלט רוצה לעודד אותך שאלה רגשות שהולכים ומתקהים, שלא תמיד תרגישי כמו שאת מרגישה עכשיו, ושלאט לאט תוכלי להרגיש יותר טוב, עד שיום אחד תתעוררי ותביני שהצלחת להשאיר את הפרק הזה מאחורייך. אבל כעת - זמן כאב. אמרי לעצמך שאין שום דרך לוותר או לעקוף את ההתמודדות הזו. היא תקופה שאת חייבת לעבור, שלב חשוב בדרך להחלמה. מקווה שתרגישי יותר טוב בקרוב, היי חזקה, מלי.

05/12/2008 | 09:25 | מאת: סיון

מלי, את מכירה מישהי (מטופלת) שהחלימה מאנורקסיה? וכשאני אומרת החלימה אני מתכוונת החלימה, על כל המשתמע מכך, ולא הפוגה של כמה חודשים עד שהמראה הראתה משהו שאי אפשר היה לשאת אותו. החלימה מבפנים, מהקול בתוך הראש שלא נותן מנוחה ולא נותן להינות משום דבר בלי שיהיו השלכות וסבל וייסורים, החלימה מכל השקרים והבידוד והשנאה העצמית האינסופית.. אולי אי אפשר להחלים באמת, ונידונו כולנו לסבול לנצח את הקול הבלתי נסבל הזה? ומה הטעם בטיפול וליווי ונסיון להילחם בזה, אני מאמינה שאפילו המטפלת שלי כבר חושבת שזה אבוד. ומעבר לכך שאני צריכה להביא את כל השאלות האלה לטיפול ולהבין למה אני שואלת אותן, מלי, את יכולה לתת לי משהו לאחז בו? האם את באמת חושבת שאפשר להחלים מהמועקה הבלתי נסבלת הזו?

05/12/2008 | 13:30 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

סיוון יקרה. לפעמים יש כאן גם שאלות שקל לי לענות עליהם. כן. אני מכירה בנות שהחלימו מאנורקסיה. כאלה שהיו במצב לא טוב, והחליטו שהן בוחרות בחיים, בעצמם, בטוב. שהבינו שמאחורי השליטה הבלתי נפסקת באוכל מסתתרים כאבים ופצעים, שצריכים להיות מטופלים, שהבינו שכמו שבעבר נעשתה בחירה (לא תמיד מודעת) להתחיל, כך אפשר גם ללמוד להפסיק. ואני יודעת כמה קשה זה עבורך, והדרך מייסרת וכואבת (אחרת, מן הסתם, לא היה מדובר במחלה כ"כ קשה), ואחד האוייבים הגדולים, אם לא הגדול מכולם, הוא את עצמך, שהפכת להיות האויב של עצמך, וכעת את גם זו שיכולה להתייאש מהתהליך ולדרדר את כל ההשגים שאולי כן היו או יכלו להיות. אני מקווה שתוכלי לסמוך עיל כוח הרצון שלך ושל המטפלים בך, שלמרות הנפילות והנסיגות לא תתיאשי, ומזכירה לך שאת בתהליך ארוך וממושך שבו את מלמדת את גופך ואת נפשך משהו חדש, אחר, וזה בוודאי לא תהליך פשוט. שיהיה המון בהצלחה, תאהבי את עצמך, תהיי גאה בך על הדרך שהחלטת לעבור, ואל תוותרי לעצמך על הזכות לחיות חיים מלאים ונורמליים. מגיע לך. מלי.

04/12/2008 | 23:11 | מאת: שיר

מלי מה שלומך מלי? מה שלומך באמת? קשה לי מאוד לכתוב. הדמעות מציפות בעיניים. הגרון חנוק. זה קצת שונה מהימים האחרונים בהם העסקתי את עצמי משעות הבוקר המאוד מאוד מוקדמות ועד שעות הלילה המאוחרות כדי שלא תהיה לי אפילו שניה אחת לעצור. שניה בה אעצור לנוח. לנוח מהחיים. הגעתי והייתי במצב ש.. נשבר לי. אבל באמת. לא רוצה לפרט יותר מידי. מפחדת לכתוב כאן משהו שאסור. לא רוצה לפגוע באף אחד. לא רוצה גם שתשאירי את ההודעה מאחורי הקלעים. כי רוצה לקרוא אותך, את המילים שלך. אבל אני לא רוצה להפריע, להעיק, לתפוס מקום שלא מגיע לי. סליחה מלי.

05/12/2008 | 13:23 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

שיר יקרה. שלומי טוב. באמת. אני מניחה שסופ"ש הוא תמיד נקודת עצירה. לפעמים נקודת סיכום של השבוע, לפעמים הזדמנות לנשום לפני המירוץ הבא, ולפעמים גם אפשרות מבהילה לחשוב, להרגיש... דברים שהיה קל להתעלם מהם לאורך השבוע. נדמה לי שהשאלה שהפנית אלי היא שאלה שהיית רוצה שייפנו אלייך. אני תוהה, שיר יקרה, מה שלומך? מה שלומך באמת באמת? אני מבינה שקשה, ושומעת אותך מתלבטת בין הרצון שלא להשאר לבד עם הקושי, לבין הפחד, המוכר לך כ"כ, לתפוס מקום, להעיק. אני רוצה להזמין אותך כאן לספר, לשתף, לפרוק... אז... מה שלומך? מלי.

05/12/2008 | 15:41 | מאת: שיר

מלי שמחה לשמוע ששלומך טוב. באמת באמת שמחה.. את לא יודעת מה עשו לי המילים שלך, היחס, הרצון והנכונות שלך.. לתת לי מקום.. לשמוע אותי.. אין לי מה להגיד מלי.. כשיש בי כל כך הרבה, כשהכל כל כך מציף, אין לי מה להגיד... וכמה שזה נשמע מנוגד וטיפשי זה באמת כך.. חשבתי עלייך במהלך השבוע.. כל כך הייתי צריכה, כל כך רציתי לכתוב לך מלי.. הייתי כל כך לבד.. כל כך בודדה.. וקרו דברים.. והמטפלת.. איתה לא הייתי מסוגלת ליצור קשר... לפני שבוע, המטפלת הוציאה אותי מהטיפול. באמצע הפגישה. הייתי במצב לא טוב בכלל, ואולי קצת פגעתי בעצמי, שם, בחדר, איתה. והיא.. היא אמרה לי שאפסיק או שאלך. ואני מלי.. לא יכולתי להפסיק.. מכירה את זה שהיד קפוצה ולא שומעת לך אלא עושה מה שהיא רוצה ומרגישה?.. וגם לא יכולתי לקום וללכת משם. אבל היא התעקשה, והיא פתחה לי את הדלת. מצאתי את עצמי בחוץ באמצע פגישה. במצב הכי גרוע שיכול היה להיות. וזה הלך ונהיה יותר גרוע בעקבות מה שקרה שם. בפגישה שלאחר מכן לא רציתי ללכת, בסוף הלכתי.. והיא צעקה עלי.. כל כך צעקה... היא כעסה כל כך.. הגוף שלה הראה לי כמה היא כועסת ושונאת אותי.. כמה אני מפלצת. היום היתה פגישה נוספת.. ולא היה לי קל בכלל.. אני באיבוד רציני מלי.. ואני מרגישה שאני פשוט לא יכולה יותר.. תראי כמה כתבתי לך כשבכלל אין לי מה להגיד.. מרגישה שאני צריכה לבקש ממך סליחה מלי.. מרגישה שאני הורסת, פוגעת, לוקחת מה שלא מגיע לי. סליחה מלי מקווה שימשיך לך הטוב.. שתהני הסופ"ש הזה... שיר

04/12/2008 | 21:04 | מאת: #

1.התעגעתי אלייך 2.רע לי 2.נמאס לי 3.כואב לי 4.נכון שהמלה "עוצמתי" נורא מעצבנת? 5.תודה ולילה טוב #

05/12/2008 | 13:16 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

סולמית יקרה. 1. והנה אני כאן, אז אפשר קצת לפטפט... 2.חבל לי שככה את מרגישה. הייתי שמחה לשמוע יותר. גם אולי סביב מה את מרגישה שקרה, וגם כי רע היא מילה קצת מצומצמת ואני מניחה שמה שאת מרגישה הוא יותר מורכב וגם יותר... נו, המילה הזו... עוצמתי. 2. אני מניחה שנמאס אומר שאת עייפה, מותשת. אני מקווה שתמצאי לך מקום שקט ושלו, בחוץ או בפנים, אמיתי או מדומיין, ושלפחות בסופ"ש המתקרב תרגישי שאת צריכה פחות להלחם, ויותר לאגור כוחות, לטפל בעצמך, לנשום. 3. כ"כ עצוב לי שזה מה שאת מרגישה. הדבר המעודד היחידי שעובר לי בראש הוא שכואב הוא סימן לכך שחיים. לפעמים גם זה משהו שחשוב לזכור... 4. נכון (אבל לפעמים גם נורא מתאימה). 5.בשמחה, וכבר צהריים, אז... צהריים טובים וסופ"ש מוצלח. מלי. נ.ב. - ותודה על חווית הכתיבה החדשה. בדיוק כשהיה נדמה לי שכבר ניסיתי הכל :)

05/12/2008 | 13:54 | מאת: נדחפת לעיתים.

מלי את יודעת, את כזו חמודה, למרות שאין לי מה לכתוב, את עושה חשק קצת להדחף.. וגם קצת להחניף ...(לא נורא, נכון?) ולומר לך שכיף ונעים להסתופף כאן תחת צילך, וכמובן לקרא את תשובותייך התביבות, והנוגעות גם באלה שהתשובה אינה מיועדת להם. שבת קסומה.

05/12/2008 | 14:44 | מאת: #

ממש הולם אותך הלוק של המיספור... אוייש פתאום שמתי לב לפעמיים שתיים (ושלא תיקנת אותי..נ-ש-מ-ה). גם לך הייתה טייפו עצבנית בשבוע שעבר - כתבת לי "בולמית יקרה"....חחחח...רק זה חסר לי :). סופ"ש נעים ושוב תודה, אבל עוצמתית! #

04/12/2008 | 19:49 | מאת: אופיר

מלי.. מה עושים כשהמטפל פשוט נוטש? לא עונה למיילים, לסמסים, לטלפונים ולהודעות קוליות? כבר שלושה שבועות, ושבוע של דממת אלחוט. מנסה לאסוף את השברים, להבין..לא מצליחה. אחרי ארבע שנים..הוא אמר שאנחנו סוג של משפחה, שהחדר הוא בית. אני מרגישה הומלסית, לא מצליחה להבין מה קורה, למה? איך הוא מסוגל למחוק אותי ככה? מה כבר עשיתי? לא מצליחה לנשום, לא יכולה להבין איך שוב..איך אנשים פשוט סוגרים עליך את הדלת, את הלב..לפני חודש הייתה לי שיחה עם אמא שלי, היא יזמה אותה אחרי שנתיים שלא דיברנו. היא אמרה שהיא תמיד פחדה ממני, פחדה להתקרב אליי..הלוואי ולא הייתי רעילה כל כך, שהיה אפשר להתקרב אלייך בלי לפחד. אני כל כך צריכה חיבוק, מרגישה כבדה מדי לעצמי ולבד, לבד שוב.

04/12/2008 | 20:54 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

שלום אופיר. צר לי על מה שאת מרגישה. להיות ננטשת ולהדחות זוהי חוויה קשה, בוודאי כשהיא עולה מול המטפל. יש לי הרגשה, עם זאת, שיש רקע עשיר למה שקורה כעת ביניכם, ושאת מחזיקה תמונה יותר מורכבת על השתלשלות העניינים, ומה קדם לניתוק ביניכם. אני מזמינה אותך לחשוב על כך ולנסות לתת פשר להעלמות, או לחשוב כאן ביחד מדוע הקשר נגמר כך (בהנחה שלא מדובר במשהו חריג שקרה למטפל שלך. היות ואת נשמעת יותר פגועה מאשר מודאגת, אני משערת שאת מייחסת את ההעלמות למשהו ביניכם). להתראות, מלי.

04/12/2008 | 21:22 | מאת: אופיר

מלי איך אני אמורה להבין כאן לבד? או כאן ביחד? מה שקדם לזה היה שנכנסתי לדיכאון שבוע ולא יכולתי להגיע לפגישות..זאת סיבה להתעלם ממני? הוא לא יכול לפחות להתקשר להגיד לי במילים שהטיפול נגמר? גם אם הוא כועס, גם אם נמאס לו? לא קרה שום דבר שיצדיק את זה שהוא מתעלם ממני! מטופל מתקשר ומשאיר הודעות שהוא צריך אותך, ושהוא במצוקה, ואת לא תעני? אני לא מבינה

04/12/2008 | 18:06 | מאת: שואלת

הפסיכולוגית שלי טענה בפניי שבדרך כלל ילדים שגדלו בסביבה מציקה, כשהם גדלים כבר אחרי גיל ההתבגרות לוקח להם הרבה שנים להפנים רמזים מן הסביבה שבעצם הם לא אמורים לחיות בכזו חרא. האם הדבר הזה נכון? (היא עודדה אותי שיש לי כוחות גדולים משום שהתהליך אצלי היה קצר) זה מאד מעניין אותי לדעת כי פשוט אני לא מכירה ממש מקרוב אנשים שסבלו כמוני ואיך הם יצאו מזה.

04/12/2008 | 20:50 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

שלום שואלת. אם הבנתי נכון את האמירה של המטפלת שלך, היא התכוונה לכך שכאשר ילדים גרים בסביבה קשה ומכאיבה, לעיתים הם מתקשים להבין שיכולה להיות חוויה אחרת, שהסביבה המטפלת והאחראית אמורה ללוות בדרך אחרת, מיטיבה, מגדלת. עבור אותם ילדים זהו המצע הטבעי, ולכן לא תמיד הם יכולים לדרוש משהו אחר, להתלונן, או לבקש חוויה שונה במקום אחר. אני תוהה מה בך התחבר לחשיבה הזו, ומה את אולי מבינה היום, ובטח גם בזכות הטיפול, שלא היו לך כלים להבין בעבר. אני שומעת אותך גם שואלת האם את מתקדמת או האם את יותר מ... בהשוואה לאחרים, ותוהה מדוע השאלה הזו מתעוררת בכלל, ומדוע סביב הנושא הזה, בפרט. נשמע לי שחשוב לך שתהיה הכרה בכוחות וביכולת שלך לצאת ממקום קשה. אני חושבת שזה בוודאי מעורר התפעלות, ועם זאת חשוב להקשיב לפחד להרגיש שאולי גם אין לך כוחות, שאולי יכלת לא להנצל, ושאולי למרות היכולת להחלץ ממקום קשה, נשארו גם לך פצעים וצלקות. נקודות למחשבה... בהצלחה בתהליך, מלי.

04/12/2008 | 16:12 | מאת: x

נטרפת מפחד!!!!!!!!!!

04/12/2008 | 20:41 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

שלום X. נשמע שאת חווה עכשיו איום, פנימי או חיצוני, שגורם לך חרדה עצומה, בלתי נסבלת. להשאר לבד עם חרדה היא חוויה קשה, ואני מזמינה אותך לכתוב כאן יותר מה את מרגישה ומה עובר עלייך, בתקווה שהכתיבה והמענה יוכלו לספק הרגעה עבורך. ובכל מקרה, מקווה שתעברי מהר את הגל הנורא, ושתצליחי להיות במקום יותר רגוע ושקט. בהצלחה, לילה טוב, מלי.

04/12/2008 | 15:06 | מאת: ארז סוצקוורין

שלום רב, במסגרת תחקיר לתוכנית טלוויזיה, אנו מחפשים הורים לילדים שסבלו מהפרעות קשב וטופלו באומגה 3, תוספי מזון , ביופידבק וחלופות אחרות אשמח אם תיצרו איתי קשר: 0547950487.

07/12/2008 | 15:59 | מאת: ד"ר יגאל גליקסמן, P.hd

שלום רב לך ארז, בהמשך לבקשתך אצור עימך קשר טלפוני בהקדם בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

04/12/2008 | 12:07 | מאת: שוב אורחת לרגע

אני בטיפול אצל מטפלת מדהימה כחצי שנה שבמהלכה היא ליוותה אותי באחד הארועים החשובים בחיי והיתה משענת נהדרת במהלכה. אבל יש לי בעיה... אני נורא מתביישת לספר לה דברים כי היא תמיד מייצגת בעיני דמות כל כך יציבה, אופטימית, אינטילגנטית, בריאה נפשית ופיזית ואפילו יפה, בקיצור- כל מה שאני לא... אני מרגישה כל כך פחותה, כל כך נחותה לידה כמעט הנגטיב שלה. אני יודעת שתחושת הנחיתות הזו היא חלק מהמבנה שלי שצריך וכדאי לעבוד עליהם בטיפול. פעם אחת אפילו הצלחתי לומר לה שאם הייתי יודעת איך היא נראית לא הייתי מתחילה אצלה כנראה את הטיפול (ובינינו, כנראה שהייתי מפסידה משהו ממש טוב). מה עושים עם זה? איך לומר את זה בלי להשמע ממש ילדותית כפי שאני מרגישה בנושא הזה? אגב, בטיפול קודם שהייתי בו מס' שנים המטפלת תמיד דאגה לספר לי על בעיות מקבילות מהחיים הפרטיים שלה וזה מאוד עזר לי. אולי סתם קשה לי להתרגל למשהו אחר?... תודה מראש ותודה גם על תשובה כל כך מדוייקת שרשמת לי לשאלה ששלחתי בעבר, משהו באמפתיה שלך לצד הווירטואליות מאפשר לי לשאול אותך מידי פעם וזה נחמד.

04/12/2008 | 20:37 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

שלום אורחת (ותודה על מה שכתבת). אני חושבת שהרגשות שאת חשה מול המטפלת שלך משמעותיים וחשובים מאוד מאוד. אפשר להתעלם מהם ולא לדבר עליהם, או למצוא דרך לטשטש אותם (כמו בטיפול הקודם) אבל אז מתפספסת בעיני הזדמנות חשובה להבין מה את מרגישה מול אחר "מוצלח", מה קורה לך סביב קנאה, מה את מרגישה מול עצמך, מדוע את עושה השוואות, ולמה את יוצאת מהן כ"כ נחותה. נדמה לי שהיכולת לדבר על כך, לתת לזה מקום ביניכן, ישחרר אותך מתחושות קשות שאת בטח נושאת עמך "בסוד" (וקנאה היא אחד הרגשות הכי קשים, בעיני), וגם יאפשר לכן להבין מדוע זה קורה לך בקשרים, מה את מספרת דרך זה, ואיך ניתן, אולי, לעבוד עם הרגשות הללו. נדמה לי שהכי נכון יהיה לפתוח זאת בטיפול,בהחלט גם דרך הדיבור על החשש והמבוכה שלך לדבר על כך, ומכאן לתת למטפלת שלך לעזור לך להתייחס ולגעת בנושא. בהצלחה, מלי.

04/12/2008 | 11:55 | מאת: ש'

שוב אני כאן ?.. מולך?.. מביאה את קריסת המערכות הטוטאלית שבי?! אוף מלי. אין בי מילים מדויקות .להסביר את כל מה שעובר בי . אני רק מרגישה איך הכל שוב מפחיד לי .. מאיים .. אני נחנקת ..וכתופעת לוואי ..אני סובלת מדלקת גרון כבר כמה ימים ... אני חווה את עצמי בעוצמות מטורפות של ילדה קטנה , מפחדת שוב מהחושך.. כל רעש קטן מקפיצ אותי , מפחדת להיות לבד, כאילו והעולם הפנימי שלי מעורער לחלוטין , היציבות שחוויתי גם אם מעט - נעלמה .. מרגישה שכל ההתמודדיות האלה קשות עליי .. גדולות לפחות במספר. המון שינויים . מעבר המיקום של הטיפול בשבוע הבא. מעבר דירה בחודשים הקרובים. שוב לעבור דירה . הפעם צריכה להתאים את עצמי לצרכי הילד - ביהס חדש - כיתה א' שנה הבאה , לא סגורה על איזור ,ו עוד 3 חודשים מסתיימ החוזה בו אנו חתומים. , שוב להרגיש לא שייכת , שוב להרגיש את השינוייםשוב לרגיש לא קשורה .. לשומקום .. שוב הסתגלות .. .. שונאת שינויים. ככ קשה לי כל שינוי .כן מוזרה אני .. לפני חודשים התחלתי ללמוד .. לא שיתפתי אפילו מרב העומס .. חה ..גיליתי בי צד חזק של הומור על עצמי .. את יודעת ..פניתי לכיון טיפולי, חשבתי .. ש.. יש לי יכולת ומסוגלות.. לטפל באחר .. שיש בי ככ הרבה לתת למרות .. חה בדיחה .. אז התחלתי ללמוד רפואה משלימה - רפואה סינית ושיאצו .. כן אני .. הבעייתית עם המגע , התחלתי ללמוד מגע ..את קולטת?.. ואני מתפרקת .. יוצאת באמצע השיעור המעשי , בוכה , כואבת .. מתקשה להתמודד עם תהליכי מגע בגוף עדין .. מתקשה לקבל מגע מאחר .. מתקשה לתת.. חלשה ?! נכון? אני לא אצליח לצאת מהמשבצת הזו לעולם נכון מלי? גם בבחירת מקצוע .. אני לא מצליחה . והנה .. אני מבטלת את הלימודים . מה יהיה ממני .. מה נשאר בי ?.. רק הכתם של מה שעשו לי ? אין לי סבלנות ללימודים. הראש נמצא בככ הרבה דברים עמוסים אחרים. בטיפול - עדין עננה של חוסר ודאות , איך יהיה במקום החדש, איך הקשר יראה..אם נעבור את המשבר הזה ונשאר שלמים?.. בבית .. כל המעברים האלה גורמים לי לקרוס ולא לתפקד.. אוףף. לא עוד פעם. נמאס לי להיות במקומות האלה . מלי כואב לי. כאב שלא מרפה. כאילו מישהו מוחץ אותי מבפנים .. חזק ככ.כאב תהומי. מה עושים ? איך מחזיקים בדברים אחרים ?.. איך משחררים את הכאב ? את הפחד מהשינויים ?.. איך עוברים את כל התהליכים האלה בפחות טלטלות , כעס , ואכזבה?.. אין לי מקום לפגיעות נוספת .. אין לי ..הכל מלא כבר בתוכי. אני מוקפת בככ הרבה אנשים . אבל מרגישה ככ לבד בבפנים . שהדבר היחידי שאני טובה בו -זה לברוח מכולם . ואני מפחדת. בחיי שמפחדת. חיבוק אלייך.התגעגעתי לנוכחות המיטיבה מרחוק. חיכיתי לחמישי?.. שתהיי פה.. אולי אכתוב אחכ. כרגע לא מסוגלת יותר.. שרית

04/12/2008 | 20:30 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

שרית יקרה. שמחה שמצאת את הכוחות (והמילים) לכתוב כאן. נשמע שאת בתקופה הזו שבה הולכים אחורה, חוזרת למקומות שנדמה שכבר אפשר יהיה להשאיר אותם מאחור, פוגשת אזורים שנדמה שנפרדת מהם... אני יודעת כמה זה כואב ועצוב, כמה פחד וסכנה יש במפגש הזה, ובכל זאת, נדמה לי שהתקדמות לא יכולה להיות אידיאלית - רק לשעוט קדימה, רק לתקן, להשיג, לשפר. כנראה להתקדם באמת משמעו להיות שוב ושוב במקומות קשים ומכאיבים, לפגוש אותם שוב ושוב עד שהם הופכים פחות צורבים, פחות נוכחים, יותר ניתנים לעיכול (והם עוד יהפכו לכאלה). מתפללת שתחזיקי מעמד ושתשמרי על עצמך, ומחזקת אותך מכאן, לילה טוב, מלי.

04/12/2008 | 00:19 | מאת: twisted mind

חיכיתי כל השבוע... יצא שפספסתי את סוף המשמרת שלך בסופ"ש האחרון... ונשארתי עם מה שענית לי. עם זה שכתבת (בין היתר), שנשמע שאני מנסה לתסכל גם אותך... ולא הספקתי לענות שזו לא היתה הכוונה שלי. רק ניסיתי לתאר את מה שקורה כבר הרבה מאוד זמן וכלום לא משתנה, למרות הכל. וזה באמת מייאש ומתסכל. ולא רק אותי. כמו שעברתי שוב עם המטפלת השבוע... טוב, לא אני עברתי - היא עברה... רק שזה עבר גם עליי, באופן טבעי, מעצם היותי נוכחת מולה. ואצל הפסיכיאטר, בפגישה האחרונה (אמש) - הוא מנה את 4 האופציות האחרונות שנותרו... את מס' 2 ו-3 פסלתי... 2 לא נראית לי בכלל ו-3 בעייתית מבחינה רפואית. החלטנו על אופציה מס' 1 - להוסיף עוד תרופה ל-3 שאני כבר לוקחת... ואם תהיה בעיה של תופעות לוואי או שההוספה הזו לא תועיל, אז נשארת רק אופציה מס' 4 - ECT... האמת היא, שלזה המטפלת שלי שואפת... היא התפרצה עליי שוב, בפגישה האחרונה... אמרה "או ECT או שאת לא חוזרת לכאן! אני לא יכולה לשאת אותך יותר!" כיף לשמוע דברים כאלה... אבל אני יכולה להבין אותה... אז לא ניסיתי, לפחות לא בכוונה תחילה, לתסכל אותך או לגרום לך להתייאש ממני... זה פשוט באמת המצב כפי שהוא... מייאש למדי...

04/12/2008 | 11:11 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

בוקר טוב... אני שמחה שהצלחת לענות לי, ושאנחנו יכולות להמשיך מהנקודה שהפסקנו, למרות שחלף שבוע... אני חושבת שכשכתבתי שאת מנסה לתסכל אותי זה אולי נשמע שיפוטי או גוער, וזו ממש לא הייתה הכוונה. אני משערת שניסיתי "לצלם" לך את התמונה מבחוץ, שבה הרבה אנשים נלחמים עלייך, לא מרימים ידיים, לא נוטשים, ודווקא את מייצגת קול מיואש, חסר תקווה, חסר אונים. אני חושבת שזו דינמיקה שחשוב להבין - מדוע את מנסה לשכנע שאין סיכוי, בעוד האחרים ממשיכים להאמין, לנסות, להאבק. איכשהו מהמכתב שלך היום אני שומעת קול יותר אופטימי מצידך (אני צודקת?) וזה מעניין... בכל מקרה, מקווה שהשבוע שיגיע יביא איתו בשורות טובות יותר עבורך, ושתצליחי להתחזק. להתראות, מלי.

03/12/2008 | 23:24 | מאת: נועם

היי מלי, מה שלומך? מקווה שעבר עליך שבוע טוב :-) היום אני עם שאלה, אמיתית... את חושבת שיש דברים שאי אפשר לפתור בטיפול? או שאולי ההגדרה הנכונה תהיה האם יכולים להיות דברים שאני אשאר תקועה בהם לעד? אני כל הזמן חושבת על הספירלה הזאת שאתם כל כך אוהבים. ובנושא אחד בחיים שלי זה בכלל לא מרגיש ספירלה. זה מרגיש לרדוף אחרי הזנב של עצמי בלי סוף. אני לא מסוגלת לכעוס. לא כלפי חוץ לפחות (פנימה אני כועסת יופי). והשבוע אני נורא כועסת עליה. בפגישה האחרונה "סיכמנו" (ואני רושמת את זה במרכאות, כי היא סיכמה בשביל שתינו, ואני לא אמרתי כלום) שאני נמנעת מהתנהגות מסויימת שלי עד הפגישה הבאה. זו התנהגות שמטרידה אותי הרבה זמן, עוד מתחילת הטיפול, ושנות אור לפני זה. היא יודעת עד כמה זה מושרש אצלי... ועדיין היא מין סיכמה בשבילי שלא אעשה את זה עד הפגישה. האמת, הייתי בסדר עד היום (מה שגם מעצבן אותי, כי כל השבוע הרגשתי שאני עושה את זה *בשבילה* ולא בשבילי...) אבל אני לא לגמרי יודעת מה קרה היום, שההתנהגות הטובה התקלקלה לי. עכשיו אני כועסת עליה שהיא שמה אותי בפינה שאני בבירור עוד לא מסוגלת להתמודד איתה, ומרגישה כישלון כי לא הצלחתי. מרגישה שמאכזבת *אותה*. זה מכעיס אותי!!! מכעיס אותי שהחשיבה שלי שוב מכוונת לאיך לרצות אותה, ואיך לא לאכזב (ואז להרגיש שמאכזבת, ולשנוא את עצמי) ולמה היא הייתה כל כך נחרצת? למה היא לא השאירה לי איזה פתח קטן למעידות? לא רוצה ללכת ביום שישי. יודעת שאלך. וגם יודעת שזה חשוב, וחשוב דווקא לבוא כשלא רוצים ולדבר על למה לא רוצים להיות שם. אבל לא רוצה. פעם אחת אני רוצה לרקוע ברגליים ושהיא תשבור את הראש (מטאפורית, כן?) איך לרכך ולהחזיר אותי. נמאס לי לרכך את כל הכעס הזה ולהביא אותו נוח ל"התבוננות משותפת" (אני שונאת כרגע את כל הביטויים הטיפוליים האלה...) פעם אחת הלוואי והייתי יכולה להביא את זה גולמי. חזק, מפחיד, כמו שזה מפחיד כשזה אצלי. אוף... צריכה קצת מילים-של-מלי. את חושבת שאפשר לארגן לי כמה? :-/ נועם

04/12/2008 | 11:19 | מאת: ד"ר מלי מרקיביץ

נועם יקרה. נשמע שהפעם את כועסת, ולא רק כלפי פנים. עד כמה שזה קשה ומוזר, נשמע לי שזו הזדמנות חשובה בשבילך - להוציא החוצה, להתעצבן, להיות "ילדה לא טובה", לכעוס באמת. אני שומעת אותך מחפשת לגיטימציה לקולות היותר ילדיים שבך - אלה שלא רוצים לחשוב בהגיון, שרוצים להתנהג בלי לפרש ובלי להתבונן, לבטא ולזעום בלי לשמור ולדאוג. נשמע לי שלעשות את זה ולא רק להיות "הילדה הטובה" מסוכן והרסני בחוויה שלך. אני חושבת שהעובדה שהצורך הזה עולה היא משמחת, שזו עדות לכך שיש לך חופש להרגיש, ואולי גם להתנהג, בצורה יותר אותנטית. ובכלל, אני שומעת אתכן בטיפול מדברות באופן לא ישיר על איך להיות "נועם האמיתית" - איך לבטא, להרגיש ולהתנהג באופן שיהיה מתאים למה שאת חווה, ופחות מרצה ומזויף, כך שאחרים יתפעלו או יאהבו. אני שומעת אותך מבררת האם אפשר להיות איתך, לאהוב אותך וללוות אותך גם כשאת מסירה את המסיכות. מקווה שתוכלו יחד לנצל את הקונפליקט ביניכן כדי להיות בעוד מקומות נפשיים שלא העזת לחשוף, בהצלחה, מלי.

05/12/2008 | 14:43 | מאת: נועם

הרבה מילים-של-מלי... את יודעת, נראה לי שתמיד יהיה מתח בין מה שהייתי רוצה לעשות (לרקוע ברגליים ולכעוס כמו ילדה קטנה) לבין מה שכאדם בוגר, אני אוכל (או אולי ארשה לעצמי) לעשות. נראה לי ששלב בילדה הקטנה כבר פוספס קצת, וכל מה שנותר לי הוא לדבר על הדברים. כואב, מעצבן לפעמים, אבל כורח המציאות... השיחה יום באמת עסקה ב"אמת שלי". כל מיני דברים שקרו לי השבוע, כל מיני מפגשים עם אנשים שהולכים עם האמת שלהם עד הסוף. ורק בסוף הפגישה הצלחתי להגיד לה שנורא כעסתי עליה השבוע. כשהסברתי לה למה, היא אמרה שהיא מבינה, ושההערה שלה בסיום הפגישה לא הייתה נכונה. היא התנצלה... את יודעת, דברים כאלה רק גורמים לי לאהוב אותה יותר. כבר פגשתי מטפלים שסרבו בכל תוקף להודות שהם טועים, ועשו לי הרבה בלאגן של אשמה... היא, לעומת זאת, כל כך כנה ואמיתית. תמיד יודעת לקחת אחריות על מה שהיא אומרת ועושה. כל זה, אגב, רק מחזק בי את התחושה שהיא מושלמת :-) (פרדוקסלי קצת, אבל מה אכפת לי...) אני מקווה שאת קוראת את החיוך שלי בין השורות... היום כבר רגוע הרבה יותר. ממש רגוע מספיק בשביל לשלוח את ההודעה הזאת וללכת לישון צהריים. יום שישי הזה בא בזמן, אני אומרת... תודה שהיית איתי כשכעסתי. זה עזר... חיוך רחב לסופ"ש מקסים, נועם

03/12/2008 | 21:30 | מאת: .

נשארתי לבד לבד לבד היא האחרונה ברשימת הנימאס ממני סוף סוף אפשר לקפוץ נחיתת אונס בלי מצנח כמה אירוני אני רוצה נחיתת אונס רוצה אבל רק כנחיתה אז לפני שהיא תגיד את מה שהיא לא מספיק אמיתית להגיד בקול הנה אני נהנת מזה את לא יודעת עד כמה היא לא מבינה ולא תבין אף פעם לא רוצה להסביר יותר כלום הרי תמיד אני אשמה עזבו אותי לנפשי מותר לי למות כמו שלה מותר לחיות מותר לי להרוס ולפגוע כמה שבה לי עם שליטה בלי שליטה זה בעיה שלי לא צריכה שירחמו עליי לא צריכה שישמרו עליי ולא צריכה שיחזיקו בי בשביל להגיד היא עומדת לעמוד כשהרגליים רועדות ללא הפסקה מעדיפה ליפול ולא לקום החיים האלה מסריחים ורקובים מהשורש אין לי מקום בהם גם לא בשוליים מה פה לא ברור שונאת שהקשבתי שונאת שהאמנתי שונאת שנתתי לך להתקרב שונאת שונאת שונאת

03/12/2008 | 23:27 | מאת: דוד ג'קסון

שלום נקודה אני שומע שאת מרגישה עכשיו בעיקר בדידות ותחושת נטישה. אני לא מזלזל בכאבך או מתיימר להבין אותו לגמרי. אבל כן היייתי מציע לך לבדוק את האפשרות, למרות השנאה והכעס והרצון להסתדר לבד, לנסות בכל זאת להחזיק מעמד בביחד ולבדוק, בתוך הטיפול, לא מחוצה לו, את התחושות הקשות העוברות עליך עכשיו. להתראות בינתיים דוד

שלום עד לפני חודשיים הייתי בריאה לגמרי. לפני חודשיים נפצעתי ונהיתה לי בעיה בגב. ואני זקוקה למקל הליכה. אני רק בת 35. מלבדי זה אני גם אדם בודד שעובדת בעבודה קטנה, וגרה עם הוריי, אבל אני לא חברותית ואני גם ביישנית. הכאבים בגב ותחושת הבדידות והמועקה גורמים לי סבל. גם החברה מסביב לא מעניקה יחס נעים. זה די ברור. איך מתמודדים עם הסבל הזה?

03/12/2008 | 23:22 | מאת: דוד ג'קסון

שלום עדי את מציינת את הכאב הפיזי ממנו את סובלת, אך אינך כותבת האם מדובר בליקוי קבוע או זמני. במידה ומדובר בקושי זמני, ניתן אולי להתנחם בכך ולצפות להקלה בהמשך. במידה ומדובר בליקוי קבוע, הרי שנדרשת עבודה פנימית שלך עם עצמך, על מנת לקבל ולהסתגל למצבך החדש. אבל מעבר לכך, כפי שאת כותבת, נשמע שלא קל לך בחיים ושיש בעיות נוספות המטרידות אותך. נשמע לי שתוכלי להעזר בטיפול רגשי, המכוון לקושי החברתי שלך ולנושא הביישנות. למעשה, במידה ותסכימי להסתכן בכך, נשמע לי שטיפול במסגרת קבוצתית יכול להיות מסגרת אפשרית טובה. טיפולים כאלה - קבוצתיים או פרטניים - ניתן למצוא דרך קופות החולים, במכונים פסיכולוגיים שונים או בתחנות לבריאות הנפש בעיר מגורייך. בהצלחה דוד

03/12/2008 | 18:26 | מאת: מתוסכלת

היי דוד , קודם כל שתדע שממש ממש כיף לקרוא אותך :) רציתי לשאול למה לא מוסיפים כמה קורסים בקריאת מחשבות כשלומדים פסיכולוגיה , אני חושבת שזה מאוד היה עוזר , לפחות במקרה שלי , אני שנתיים וחצי בטיפול ויש לי תחושה שאנחנו בכיוון הלא נכון ,יש דברים שאני פשוט לא מצליחה להגיד , אני אפילו לא יודעת למה הם לא מצליחים לעבור מהראש לפה . אני מרגישה שמלבד לדבר איתה על הקשר איתה , ועל דברים שקורים לי בחיים ובאמת שלא מטרידים אותי , אני לא מסוגלת לתרגם למילים מה שבאמת מציק לי ואני לא חושבת שהיא מבינה אותי , לא מסוגלת לעזוב את הטיפול , אני מאוד תלוייה בה , לא נראה לי שזה ישתנה מתישהו .אני מקווה שאולי אתה לקחת כמה קורסים בקריאת מחשבות , כי אני באמת לא יודעת איך להסביר את עצמי , מה עושים עם המון בעיות נפשיות כשלא מצליחים בכלל להתקרב אלהם בטיפול (ואפילו נראה לי שקיבלתי במבצע עוד כמה כמו תלות עזה ועוד ) איך יודעים אם הבעיה במטופל , במטפל , בגישה הטיפולית או באינטרקציה ?

03/12/2008 | 23:15 | מאת: דוד ג'קסון

שלום למתוסכלת נו, הלוואי שהיו מכניסים כמה קורסים כאלה לתוכנית הלימודים, היה מרענן אותה קצת...אבל ברצינות, אני חושב שאת מביעה משאלה מאוד חזקה, שמשותפת, בעצם, לכולנו: המשאלה להיות מובנים ללא מילים, להיות בתוך חיבור עוצמתי ומקיף כל, שלא דורש מאמץ של תקשורת או הבעה עצמית. אבל המשאלה הזו, שהיא, כאמור, מצד אחד טבעית מאוד, נושאת איתה גם סיכון במקרה של הגשמה. הסיכון של הוויתור על המאמץ שבתקשורת, על הצורך לנסח לעצמנו ולאחרים את המתרחש ועל ההתעקשות, המעידה עד כמה חשוב לנו להיות בכל זאת בקשר אנושי. ודווקא הטיפול שלך, בו את מושקעת ומרגישה תלוייה, הוא המקום הנכון לעבוד, דרך התסכול ודרך הקושי בהבעה, על היכולת ליצור קשר בכל זאת, לא בדרך קסם אלא בעבודה קשה ויזע. ממש כמו בחיים. ולכן, לא נשמע לי שיש כרגע בעיה עם אחד ממרכיבי הטיפול. זו בעיקר שאלה של עוד זמן, ועבודה ומאמץ. אבל אני מאמין, ומקווה בשבילך, שאתן למעשה, למרות החשש, כבר על הדרך הנכונה. להתראות דוד

03/12/2008 | 16:35 | מאת: ליאת

שלום. יש לי שאלה. אני בטיפול כבר שנתיים וחצי . כל מה שאני זוכרת מהטיפול (אני עדיין שם) זה או החיבוק היחיד שהיה לי ממנה בעת משבר בחדר הטיפול או הריב הקשה שהיה בינינו כי טענתי או שניסיתי להוכיח לה שלא איכפת לה ממני, וכשהוכחתי לה (כנראה שניסתה להתגוננן) התעצבנה עלי בצורה מאוד מגעילה. הדבר גרם לנתק לתקופה מסוימת. חזרתי אבל זה הדבר הדומיננטי שנשאר לי או שעולה ברגע שאני מנסה להיזכר בה. לא אמרתי לה את זה אבל זה מאוד פגע בי והיא ניסתה להסביר את עצמה אבל זה בכל זאת היה מאוד מעליב. ומאז אני לא מרגישה בתמיכה שלה או השיא מספיק מחזיקה אותי. משהו נשבר שם!! אני עכשיו בודקת כל מילה לפני אשני אומרת, כל משפט, אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי. כי אני לא רוצה שנחזור לאותה סיטואציה. אני מרגישה אותה לפעמים אוהבת ואיכפת לה, ולפעמים קרה וסתומה וכל מה שמעניי ןאותה זה רק שעת טיפול ועוד כסף. איך מחזירים את האימון או שאי אפשר?

03/12/2008 | 23:05 | מאת: דוד ג'קסון

שלום ליאת אני מבין כי נשארת עם שתי חוויות עזות בטיפול: מצד אחד חיבוק חם ומצד שני מריבה וזעם. נראה לי כי הנוכחות של שתי חוויות מנוגדות שכאלה יכולה לשקף כרגע אמביוולנטיות בסיסית שלך כלפי הטיפול והמטפלת: מצד אחד רצון להתרחק ולהישאר בעמדה מוגנת וקרה, ומול זה רצון לחיבור (וחיבוק) קרוב וחם. אז איך מתייחסים לאמביוולנטיות הזאת? איך מחזירים את האמון? הדרך היחידה שאני מכיר היא להמשיך בטיפול, ובתוכו לעבד, שוב ושוב, את התחושות שעולות מולה, את הזכרון הקשה, את הקושי הנוכחי...רק דיבור לעומק על העמדה הנוכחית שלך, על הכמיהה שלך מחד והחשש שלך מאידך, יוכל לסייע לכן להתחבר מחדש, לדעתי, ולשקם את האמון, ויחד איתו את הטיפול כולו. בהצלחה דוד

03/12/2008 | 14:36 | מאת: א.

שלום לך, הגעתי לטיפול אחרי הרבה התלבטות, כי אני מכירה את עצמי ואת אי יכולתי לשתף. הסברתי למטפלת את זה מהפגישה הראשונה, ואמרה שננסה. אבל בתוך הטיפול, הדבר החריף עוד יותר, אני נהייתי ממש אילמת, לא מצליחה להוציא מילה מהפה או שלא רוצה - לא יודעת. וכל הניסיונות שלה לא הצליחו בהרבה פגישות להוציא ממני משהו. הדבר גרם להרבה תקיעות בטיפול (אני שם עוד מעט 3 שנים), להרבה כעס אחת כלפי השנייה, הרבה האשמות ואפילו צרחות בטלפון, וזה הגיע לנקודה שלא הצלחתי לסבול יותר. הרגשתי כאילו שהיא מנסה להגיד לי שכל מה שקרה וקורה בחיי הוא באשמתי (בגלל אופי התנהגותי בטיפול). ניסיתי להסביר לה המון פעמים שבחוץ אני בן אדם שונה, אני אפילו לא מכירה את עצמי בתוך חדר הטיפול. אני ממש שונה בחוץ. אני לפעמים מנסה לצעוק, לדבר, לבכות, אבל כלום לא יוצא . אני יושבת שם ומחכה שהפגישה תסתיים או שאוכל לברוח בלי שתתפוס אותי. זה הפך למשחק של TOM&JERRY ואני לא יכולה יותר.וכנראה גם היא לא. אני הפסקתי הטיפול לפני 4 חודשים - אני ביקשתי חופש והבטחתי לחזור , אחרי שאני אסיים לשלם את החוב שהצטבר. אני מרגישה כאילו שהיא שמחה בהיעלמות שלי, כאילו שלא ידעה מה לעושת איתי ובמקרה שלי ולא רצתה להפסיק את הטיפול כי יש לי בעיה עם פרידות והיא יודעת עד כמה אני תלויה בה למרות כל ניסיונות ההתנגדות שלי. עכשיו אני נלחמת בעצמי אם להתקשר ולקבוע פגישה ולהגיד לה את כל מה שאני מרגישה או פשוט לעזוב את זה וזהו ולהבין שהיא באמת לא רוצה אותי בחזרה.

03/12/2008 | 22:55 | מאת: דוד ג'קסון

שלום א. אני מבין שאת בהפסקה מטיפול מתיש ומאתגר, שבכל זאת נמשך כמה שנים והוביל ליצירה של קשר משמעותי. את יכולה כמובן לבחור את ההמשך, אבל לדעתי, עזיבה בלי דיבור עם המטפלת על תחושותייך מולה, לא תאפשר לך באמת "להבין שהיא לא רוצה אותי בחזרה". למעשה, נראה לי שדווקא עזיבה שכזו, ללא פגישה, תשאיר אותך במקום המענה של אי-הוודאות, בשאלה מה באמת היה יכול להיות ומהי עמדתה הרגשית האמתית של המטפלת מולך. כך שללא קשר לשאלה האם תמשיכי או לא את הטיפול, בהחלט הייתי מציע לך לחזור ולו לכמה פגישות, על מנת לברר בצורה גלויה את השאלות הללו ולא להישאר איתן לבד, בעולמך הפנימי. להתראות דוד

שלום אפוא אפשר להתלונן על מעשה של אתי (מגונה) מצד פסיכולוג אל המטופל שלו? האם אפשר במשטרה?

שלום חגית הכתובת הנכונה במקרה שכזה היא אכן המשטרה. במקביל, את יכולה להפנות תלונה אתית לוועדת האתיקה של הפסיכולוגים, דרך ההסתדרות הפסיכולוגים. להתראות דוד

03/12/2008 | 00:44 | מאת: דפנה

שלום, כתבתי את ההודעה הזו גם בפורום השכן לזוגיות אבל ראיתי שהוא לא כל כך פעיל אז אני אעביר אותה גם לכאן ומקווה שתוכלו לעזור לי עם זה: לפני מספר ימים הכרתי בחור שהראה בי התעניינות, הוא התקשר אלי בהתחלה, יצאנו ושכבנו בפגישה השלישית (או שאולי השנייה, תלוי איך מסתכלים על זה...) די פחדתי מהסיפור הזה של "מתי צריך לשכב" (כלומר, זו לא הייתה פעם ראשונה שלי... אבל כל החוקיות הזו תמיד מלחיצה מאוד) ובסוף החלטתי פשוט לזרום עם זה, לאן שזה יוביל ובאמת בילינו יפה מאוד ואז זה הגיע ושכבנו. כלומר אפשר לומר שקצת התאהבתי בו... והוא מצידו הראה שהוא מתעניין בי... אז זה זרם בצורה טבעית למקום הזה. אחרי כן נשארתי לישון אצלו ויצאתי לעבודה בצהריים (הוא עובד מהבית). לכל אורך הזמן הזה נעשה רושם מאוד גדול שהוא בעניין שלי. התייעצתי עם חברה והיא אמרה לי שאני לא אמורה להתקשר אליו אחרי ששכבנו כדי לא להציק ולתת לו את הזמן, אבל הוא לא התקשר כבר יומיים ואני תוהה מה יכול להיות שעשיתי לא בסדר? האם לא הייתי צריכה להשאר וללכת ישר? אולי זה הגעיל אותו? או שכן היה בסדר להשאר? היום בבוקר לא התאפקתי ושלחתי לו מייל (הצעתי לו עזרה באיזה עניין של עבודה ושלחתי לו היום מייל עם התשובה) אבל לא הרחבתי מעבר לכך. האם לא הייתי אמורה בכלל לפנות אליו? האם אני אמורה להתקשר אליו ולבדוק או לחכות שהוא יתקשר אלי? איך לעזאזל עובדת החוקיות הזאת? ומה אני אמורה לעשות בהמשך? אני די מיואשת משום שמספר חודשים לא הייתי בשום קשר (עקב פרידה) ולא רציתי לפתח קשרים ופתאום זה הגיע וככה נסחפתי ולא ברור איך זה נגמר אם בכלל, זה שם אותי בנקודה שאני לא יודעת איך להמשיך ממנה. אני רוצה לציין שזה שהתאהבתי בו זה לא דבר שבולט החוצה, כלומר, אחרי שיצאתי מהבית שלו הרגשתי במשך כל היום פרפרים בבטן, והיה לי ממש כיף ואז פשוט הוא לא התקשר. ואני תוהה למה, אולי לא קראתי אותו טוב? אני לא מבינה...ואני גם מרגישה ממש רע עם עצמי זה מוביל אותי לאיזה ייאוש עם עצמי שזה לא מסתדר טוב בפרט אחרי כל הזמן הזה שלא הייתי בשום זוגיות. אודה לתשובתך...

03/12/2008 | 11:12 | מאת: דוד ג'קסון

שלום דפנה האמת היא שזו באמת שאלה המתאימה יותר לפורום העוסק בזוגיות ולא ברור לי עד כמה אוכל לעזור לך בעניין זה. מעבר לכך, נראה לי ששאלתך יכולה להעזר במיוחד בתגובות שונות של אנשי הפורום, היכולים להתייחס אליה מנקודת מבטם ועל סמך הבנתם וניסיונם האישי, ואני מזמין את מי שיש לו/לה מחשבות בעניין לשלוח אותן לפה. ובכל זאת, מנקודת המבט הפסיכולוגית, חשוב לי לציין שחלק מהקושי שנגרם לך, בעיני, נובע מטעות ייחוס שלך. מה הכוונה? אני מתכוון לנטייה נפוצה אצל אנשים לתת פרשנות לסיטואציות ולהבין אותן בדרך מוטעית, המושפעת יותר מהחששות שלהם מאשר מבחינה מציאותית של המצב. כך, במקרה שלך, נדמה לי שאת מזדרזת להרגיש אשמה ולחפש מה עשית לא כשורה, כאשר יכולות להיות סיבות מתאימות ומדוייקות יותר למצב, שאינן קשורות בהכרח להתנהגותך ואלייך. ייתכן והבחור עוד ייתקשר. או ייתכן שהוא לא התכוון לכתחילה להתחיל בקשר רציני. וייתכנו עוד סיבות שונות ומשונות, סבירות לא פחות מהאפשרויות הרעות שאת מעלה בדעתך. נדמה לי שהסיבה להופעה של הטייה כזו אצלך יכולה להגיע באמת מהחרדה שאת חשה אל מול האפשרות של קשר חדש ואל מול השאלה האם תצליחי לחזור ולפתח עוד קשר זוגי. נשמע לי שיותר מהכל את צריכה לקחת נשימה עמוקה, לדעת שדברים כאלה לוקחים זמן וכוללים בתוכם לא מעט התרגשויות והפתעות בצד אכזבות וכאבים ושעם הזמן, אם לא תמהרי להתייאש או להאשים את עצמך, יש לך סיכוי טוב למצוא הזדמנויות טובות נוספות לזוגיות. להתראות דוד

03/12/2008 | 12:15 | מאת: דפנה

תודה על התשובה. אבל האם אתה מייעץ לי להתקשר אליו במידה והוא לא מתקשר? אולי הוא עסוק... הוא עובד ממש הרבה. אולי הוא מחכה שאני אתקשר? אולי הוא לא משחק משחקים כאלה של "הגבר שצריך להתקשר קודם"?

02/12/2008 | 21:03 | מאת: ש'

כואב. כואבבבבבבבבב לי מאוד . כאילו אין בתוכי מקום. לא כאילו.. אין יותר מקום בתוכי. אני רגישה מידיי.חשופה מידיי. הכל כואב.שורף מבפנים.ככ שורףףף.. מנסה להמשיך .. אבל לאן בעצם?.. האם זו הדרך? מבולבלת.מיואשת.מעצמי . מהכל. דיי כבר. נגמר הכח. אין לי מילים לתאר לך את הכאב שאוחז . יש לי רק כאב. הצילוווו .. ואין מי שישמע אותי. שרית

02/12/2008 | 22:14 | מאת: חברה

שריתוש יקרה,אוי כך כך כואב,,ניתן לשמוע את בקשת העזרה שלך אל דוד,בעוצמה רבה,רציתי לומר שאני באמת מזדהה איתך,חווית הטיפול שלך,אכן לא קלה,אני חושבת שבסופו של תהליך,אני בהחלט מאמינה שתרפאי,הרגשתי צורך כל כך לומר לך שאת בהחלט לא לבד. את בחורה מאוד אמיצה איתך, חברה שאכפת לה

02/12/2008 | 22:15 | מאת: חברה

שריתוש יקרה,אוי כך כך כואב,,ניתן לשמוע את בקשת העזרה שלך אל דוד,בעוצמה רבה,רציתי לומר שאני באמת מזדהה איתך,חווית הטיפול שלך,אכן לא קלה,אני חושבת שבסופו של תהליך,אני בהחלט מאמינה שתרפאי,הרגשתי צורך כל כך לומר לך שאת בהחלט לא לבד. את בחורה מאוד אמיצה איתך, חברה שאכפת לה

02/12/2008 | 22:23 | מאת: דוד ג'קסון

שלום שרית אני מבין שאת מרגישה חשופה לחלוטין, כמו בלי עור. ושכל מגע מכאיב וצורב. כך שאסתפק בלומר ששומעים אותך פה. וגם אם אינך מודעת לכך, אני מאמין ששומעים אותך גם במקומות אחרים. והשמיעה הזו אוספת אותך, את החלקים שלך, כך שהנוכחות שלך, עם הכאב והלבטים שבה, נמצאת פה בצורה ברורה ומוחשית. להתראות דוד

03/12/2008 | 13:30 | מאת: ~נילי~

שריתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתושש.... מרגישה אמפטיה חזקה ואמיתית כל כך אליך.. שולחת לך יד שמנסה להיות חזקה.. העיקר שלא תהיי לבד (לפחות לפחות לחלקיק שניה..) אם את מרשה לי.. וגם חיבוק עדין עדין.. (כמו לנגרה..) כי אין בי הרבה כח.. שומעים אותך פה מאוד.. דמעות.. ~נילי~

04/12/2008 | 20:19 | מאת: ש'

יקרה, ככ זקוקה ליד הזו ולחיבוק ..כן העדין הזה .. כי כל הגוף כואב לי .. יום נוראי היום.. אני מצטערת. אבל אין לי מה להוסיף כרגע .ואולי גם עדיף שלא.. כי הדמעות מנצנצות . יש לי טיפול עוד מעט ואני סחוטה ... רק תודה שאת כאן , מלווה אותי. חיבוק בחזרה. שלך..שרית

02/12/2008 | 20:53 | מאת: אני

דוד, יש לי ימים מאוד קשים. כבר כמה ימים שלא יוצאת מהמיטה. עצב, ייאוש וחרא שנצמדים לי לדפנות של הנשמה. לטיפול דווקא הלכתי השבוע, וכן הבאתי את הייאוש והעצב וכל מה שבנאלי ומעייף את האוזן, אפילו אמרתי למטפל האהוב שנמאס לי לחיות, לא התעכבנו על כך, כנראה שהוא מרגיש שאני חזקה. נו מילא, אתה חושב שאם אתאבד הלילה – הוא ממש ייעלב או ירגיש כישלון או רחמנא ניצלן – "כשל אמפאטי" ?! לא יודעת מה בדיוק כותבת לך, אתה לא ממש צריך להגיב משהו לכלום הזה שאני כותבת-כל התחושות הן מתוכי, הלוואי ויכולתי לתלות את הרגשות הללו באיזו סיבה חיצונית, כזו דינאמית, כזו שיכולה לשנות או להבין אותה, אבל זה שזה מתוכי, ההבנה שזו הדינאמיקה הדפוקה של מבנה האישיות הנלוז שלי- שם טמון הכאב והייאוש. לחשוב שעוד מעט מתחיל הרישום לתואר שני, לחשוב שחשבתי שיש בי הכוחות או היכולות לפנות למסלול טיפולי – טוב הומור הוא הצד החזק שלי, לראיה – תתבונן מקרוב על הנפש שלי. זהו דוד, לא ממש מילים שיגרמו לך לחשוב או שיוציאו ממך איזו הברקה או את ההומור הרך שלך, סתם דברים שניתן לקרוא בדלתות של שירותים ציבוריים משהו בסגנון "נשבר לי הזין". ולא זה לא דיכאון זה רק העצב והייאוש –דיירי קבע בתוכי. אתה חושב שתוכל לכתוב לי כמה מילים רכות, הן אפילו לא צריכות להיות חכמות negra

02/12/2008 | 21:43 | מאת: דוד ג'קסון

שלום אני מתלבט לא מעט מה לכתוב. מצד אחד את אומרת שרק אכתוב משהו, לא משנה כמעט מה, אבל מצד שני נדמה לי שדווקא עכשיו, למילים ולהתייחסויות - פה, בטיפול, במקומות אחרים - יש כוח מיוחד, והן צריכות להיות מדוייקות ולא לפספס. אז אני רק אכתוב שיש משהו מאוד אמיתי במה שאת כותבת. אותנטי לחלוטין, ואני מאמין לכל מילה שלך. ונכון או לא נכון, אני מאמין שאם זו התחושה שעוברת, אז זה גם אומר משהו טוב על המקום בו את נמצאת וגם אומר משהו מאוד חשוב עלייך ועל היכולות שלך. ועוד מילה לסיום - את כותבת על המוות ועל ההתעלמות ממנו בטיפול, ופה אני כן קצת תוהה האם את גם בוחנת אותי, את תגובתי ביחס לכך. אז אני מניח שלא אקבל על כך תשובה, אבל אני כן מפציר בך, במידה ואת חשה דחף חזק לפגוע בעצמך, ליצור קשר עם האנשים שיוכלו לסייע לך ולא להניח לעצמך לשקוע מתחת לזה. עכשיו הזמן להחזיק מעמד, לא להרפות. להתראות דוד

02/12/2008 | 22:51 | מאת: אני

דוד, אתה יודע, הרצון למות הוא דחף. בעבר זה היה דחף אימפולסיבי ללא מחשבה. האימפוליסביות נחלשה והיום זה יותר מן חשיבה של לא נשאר בשביל מה. המטפל צייד אותי באבחנה של אישיות גבולית כך שלהיות מטפלת - מת החלום. לא מסוגלת לחיות עם אבחנה של מופרעת. ועוד כל מיני חלומות ותקוות שנגוזו. למרות כל זה עדיין ניסיתי להאחז ברצון, התקשרתי לחבר שלי שנמצא אצל חברים אתה יודע מה הוא אמר לי "יפה שלי יהיה בסדר זה סתם יום רע" אמא שלי אמרה לי בטלפון "מה חסר לך בחיים שאת מדברת שטויות" והמטפל שלי, טוב נו. על חברים לא רוצה להעמיס כי זו אני שהעוגן עבורם, כך ששואלת אותך איך נשפכו המים עם התינוקות? איך מנצחת את התקופה הזו בחיים? negra

03/12/2008 | 13:46 | מאת: חברה שאוהבת

והים לא נרגע רק גאה וגאה את אוספת לאט את גופך אנשים שפגשת שהיו בשבילך ובן רגע נשארת מול צילך את היופי שלך את הקסם שבך לא תוכלי לחלוק עם כולם הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך לעולם מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות הוציאי עכשיו מגירות מליבך ורוקני רגשות משומשים אולי תמצאי את אושרך את כוחך שקברת עם הזמן בשנים מהמרחקים שאת בורחת לא ידעו דרך חזרה שם את הולכת לאיבוד במנהרה, בלי מטרה והשחקים הם הגבולות אל תיעלמי במצולות כי אין תשובה טובה לכל השאלות קחי עכשיו את אושרך את כוחך ורוקני רגשות משומשים הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך ושמרי את נפשך

02/12/2008 | 19:54 | מאת: אורית

שלום שמי אורית בת 28 אם לילד בן שנה נשואה די באושר.אני מתגוררת באזור מעלה אדומים אזור מדהים ונוח לגידול ילדים קרוב למקום העבודה שלי ויש בו הכול. אנו גרים בשכירות . התרגלתי מאוד לסביבה שקטה ומתורבתת.לפני כן הינו גרים קרוב למשפחה שלו ולחברים שלו והיה לא לי לא ככ קל. בקיצור כרגע בעלי מעוניין לעבור חזרה לירושלים די קרוב למשפחתו ולחבריו. יש לציין שמידי ערב חוזר ב 8 לרוב הביתה אחרי יום עבודה אז אני לא מבינה מה ככ קשה להישאר לגור במעלה אדומים אם גם ככה חוזר בערב. אני לא רוצה שיהיה לו רע ולכן אעבור לאן שיהיה טוב אבל אני מרגישה שאני עושה וויתור רציני וגדול ואני ממש לא שלמה עם זה והוא יודע אבל אומר שאין מה לעשות שלא ישאר במקום זה ולא מוכן להיות רחוק מירושלים.אני מפחדת מהמעבר אף ע"פ שעדין לא התחלנו לחפש בית בכלל אבל אני יודעת שאני הולכת לאזור שאני לא אוהבת ועוד לקנות בית. בגלל כל זה די רע לי ואני לא ייודעת מה לעשות . באזורים שאני רוצה הוא לא רוצה לגור בצפון העיר ואני כן. מה אני יכולה לעשות מה אני אעבור וארגיש שעשיתי טעות גדולה?מצד שני יש גם נימוקים די נכונים למעבר כמו פחות נסיעות רחוקות יותר קרובים לחברים יותר קרובים לאזורי קניות.....אז אני מנסה להתנחם. אבל מבחינת גידול ילדים זה המקום הכי יפה ונוח שחייתי בו אי פעם. ההורים שלי גרים כ 15 דקות מאזור זה וכן עוזרים לי מידי פעם בביביסיטרים וכו.... לא הרבה אומנם אבל זה גם משהו בעתיד אם ארצה עזרה ואהיה ממש רחוקה לא יהיה לי אותם שם למרות שזה השיקול הכי לא חשוב. מה לעשות ?לוותר על מקום שאני מאוד אוהבת גם בשבילי וגם בשביל הילד שלי ? אשמח לקבל תגובה יום טוב.

02/12/2008 | 21:26 | מאת: דוד ג'קסון

שלום אורית לפי תיאורך נשמע שיש כרגע מעין מאבק כוחות בינך לבין בעלך, בו כל אחד לכאורה מושך לאזור בו הוא מעדיף להתגורר, בו נוח לו יותר, קרוב יותר למשפחתו..אני אומר "לכאורה" כי אני לא בטוח עד כמה את משמיעה את קולך בעניין. אני שומע את בעלך בצורה ברורה, אבל לא ברור לי עד הסוף עד כמה את מסתפקת רק בלציין את הקושי שיש לך עם המעבר, ועד כמה את מרשה לעצמך להתעקש ולדרוש דיון אמיתי ומשותף בנושא. בסופו של יום, העיקר לא יהיה היכן תגורו. העיקר יהיה שתגיעו להחלטה כל-כך חשובה כאשר אף אחד מכם לא הרגיש ש"הפסיד" במאבק הכוחות, או שלא הייתה לו הזדמנות להשמיע את קולו, ולכן מצטברת מרירות וכעס בפנים. כך שמבחינה זאת, המשימה העיקרית שלכם היא להצליח לדבר על הנושא, לא כשמישהו קובע עובדה לאחר, אלא מתוך ישיבה וחשיבה משותפת, עד שיעלה עשן. קשה, אבל זו המשמעות של זוגיות, של לחיות ביחד. כרגע נשמע לי שהמשימה שלך היא להעז ולהשמיע את קולך ולהעלות את הצורך שלך בדיון משותף ובהתחשבות גם בנקודת המבט שלך ובעלך, מצידו, יצטרך לשתף פעולה ולאפשר מקום בדיון לרצונותייך בעניין. עבור שניכם נשמע לי שמדובר במשהו חשוב ומהותי יותר ממעבר למקום מגורים, ולכן חשוב כל-כך שתצליחו לעבור את המשוכה הזאת ביחד, בצורה הטובה ביותר. בהצלחה דוד

02/12/2008 | 19:33 | מאת: ש.

שלום אשמח אם תעזור לי או תכוון אותי. אני ממשיכה לברוח כל הזמן מדברים שמציקים לי. למשל : אני בורחת מכאב -פשוט מתעלמת ממנו עד שאני לא יכולה לסבול אותו יותר. בורחת ומתמנתקת מחברים שמציקים לי ולא מתעמתת איתם. בורחת מאובדן על ידי שכיחת המת ותווי פניו.. בורחת ממינוס בבנק עד שנבלע לי כרטיס האשראי. בורחת מהפחד שלי מזוגיות בהימנעות מיציאה לדייטים. בורחת ובורחת ובורחת..... גם מטיפול פסיכולוגי ברחתי מהפגישות כשהיו יותר מדי לוחצות ומציקות וחושפניות. ולאחרונה ברחתי בלי חזרה לחדר הטיפול (3 חודשים אני כבר בחופש)בטענה שצריכה חופש כי הגיע הזמן להתקדם בטיפול ולצאת מהתקיעות שהגענו אליה בגלל הבריחות שלי. אני עייפה מבריחה. גם המטפלת כנראה עייפה ממני. היא הפסיקה להתקשר אלי. למרות שהערתי לה על זה שהיא כאילו שמחה מהחופש שלי, כי יש לה שקט. אבל היא טענה שהיא הייתה אמורה להתקשר ושהיא טעתה שעזבה אותי כל כך זמן בלי לשאול בשלומי כי היא הייתה עסוקה ושהיא תתקשר. אבל כלום. יש לי התלבטות: האם אני אמורה לחזור בכדי להתמודד עם הבריחה שלי מהמצב המפחיד שנוצר בטיפול או פשוט לחכות ולהמשיך לבדוק את המטפלת, כי פשוט זה אומר לי הרבה עליה ועל מה היא מרגישה כלפי. ושכל "האיכפתיות" זה היה הצגה אחת גדולה. מצד שני אני צריכה אותה, ותלויה בה, אבל נלחמת בכוח בעצמי לא להתקשר. אני מרגישה מולה חלשה מאוד ובחוץ יש לי את הכוח שלי, גם בשיחת טלפון אני מרגישה יותר נוח מאשר לדבר איתה פנים אל פנים. מה דעתך בכל הנ"ל?

02/12/2008 | 21:18 | מאת: דוד ג'קסון

שלום ש. נשמע לי שאת מאוד מודעת לדפוס הדומיננטי בחייך, שמשרת אותך בוודאי, מעניק תחושת בטחון ואולי גם כוח, אבל פוגע בך לטווח הארוך. אבל עדיין לא ברור לי - ממה את בורחת? מה את חוששת לפגוש? ובשל הצורך לברר עוד את השאלות הללו, כן הייתי מפנה אותך חזרה לטיפול. ואני חושב שמול הטיפול יש לנו רמז ממה את בורחת. את כותבת שאת בוחנת אותה, ממתינה שהחשד שלך יתאמת ויתגלה כי לא באמת איכפת לה ממך. שאת לא משמעותית עבורה. ונראה לי שהפחד הזה, מאי-איכפתיות לסוגיה, היא חלק ממה שגורם לך לברוח אולי, חלק ממה שגורם לך להתנתק לפני שיתנתקו ממך. והמקום של הטיפול, בו את מאבדת לכאורה מכוחך, לא חזקה אלא זקוקה ואיכפתית כלפיה, הוא שגורם לך לחרדה ומאלץ אותך שוב לקום ולברוח..זה לא משהו "לא בסדר" שאת עושה, אבל זה כן משהו שבירור פוגע בך לאורך זמן. ולכן, שוב, הייתי מציע לך לחזור לטיפול ולבדוק בתוכו את האפשרות של להיות חשופה, פגיעה ונזקקת - עם כל החרדה שזה מעורר - ולראות לאן תוליך אותך הבדיקה הזאת. בטוווח הארוך, זאת בטח תהיה ההחלטה שיש בה יותר כוח. בהצלחה דוד

02/12/2008 | 18:20 | מאת: משתגעת??

אני בת 35. עובדת.אמא ל3.בטיפול מעל שנתיים. אני לא מעיזה לספר למטפל אז אני מנסה קודם להבין מה קורה לי. אני לא מאושרת ,אבל לוקחת כדורים ומרגישה סביר. משום מה יש לי מן יצר לחתוך את עצמי. לא עמוק בצורה שתסכן אותי אבל חתכים. מן דחף כזה שלפעמים אני מצליחה לרסן ולפעמים לא.זה ממש בתקופה האחרונה(חודשיים שלושה). אני לא מוצאת קשר למצב רוח שלי- אין שינוי משמעותי. מה קורה לי????????????????

02/12/2008 | 20:56 | מאת: דוד ג'קסון

שלום לך אני לא חושב שאת משתגעת, אבל אני מסכים איתך שמשהו מתרחש והוא משמעותי ודורש הבנה. מה שכן, אני פחות מסכים עם העניין של "להבין קודם" לפני שאת מדברת על זה בטיפול. אם את בטיפול מעל שנתיים, בו אני מניח שהתבסס אמון וקשר טוב, הרי שזה הוא בדיוק המקום להבין מה קורה ומדוע התחלת לפגוע בעצמך בתקופה האחרונה. שוב, מבלי לדעת במה מדובר אני מאמין שייתכן ומדובר במשהו משמעותי, ובהחלט הייתי מעלה את זה בטיפול בהקדם. להתראות דוד

02/12/2008 | 21:40 | מאת: משתגעת?

אני נורא נורא מתביישת!!!! אחרי שנתיים לסגת ככה??...

02/12/2008 | 18:15 | מאת: נטע

היום הייתה לי פגישה ראשונה עם מטפל חדש, זה אחרי ששנים רבות לא הייתי בטיפול פרטני, הייתי בשנה האחרונה רק בטיפולים קבוצתיים שלא הרגשתי שקידמו אותי לאנשהו ולכן החלטתי שיתאים לי הפעם טיפול פרטני. יש לי קצת לבטים לגבי הטיפול: אני יכולה לומר שלפחות היום לא הרגשתי מאוד בנוח עם המטפל. אני נוטה לקשור את זה לגילו הצעיר. כל המטפלים שהיו לי בעבר (והייתי גם בטיפולים פרטניים בעבר הרחוק) היו מבוגרים יותר, קרובים יותר לגיל של ההורים שלי. המטפל הנוכחי הוא כאמור בחור צעיר כזה, מבוגר ממני במספר מועט של שנים (אני בת 33) וזה מרגיש נורא מוזר, כאילו לדבר עם חבר או ידיד, אבל כמטפל שאני אמורה לשטוח בפניו את מצוקותיי ורגשותיי העמוקים ביותר. אבל אני לא בטוחה שזה העניין, אולי עניין הגיל הוא רק תירוץ. אני רוצה לציין שהיה לי בעבר הלא כל כך רחוק מטפל, גם בקבוצה וגם קצת בשיחות אישיות, שמאוד נקשרתי אליו ושהוא מאוד משמעותי עבורי. הייתי אצלו בטיפולים (קבוצתיים בעיקר) במשך המון שנים ואני מרגישה שהוא מכיר אותי כמו בן משפחה. עכשיו הגיע הזמן להיפרד ממנו ואני נוטה לחשוב שהקושי שלי לפתח "כימיה" עם מטפלים אחרים קשור לקושי שלי להיפרד מאותו מטפל אהוב ומוכר. אולי הקושי שלי עם המטפלים האחרים נובע מזה שאני איכשהו, אולי באופן לא מודע, מחפשת אותו, את המטפל ה"אקס" במטפלים האחרים. אני חושבת ככה כי זאת לא פעם ראשונה שאני מנסה טיפול אצל מטפל אחר וכל פעם יש איזה משהו אחר שמרגיש לי לא נוח עם המטפל/ת שאיתם אני מנסה לתקשר. והבעיה הזאת לא הייתה לפני שהייתי בטיפול אצל המטפל הקודם, זה שנקשרתי אליו. בעבר כן הצלחתי להפתח למטפלות אחרות שהיו לי ולהרגיש איתן נוח. ועובדה שנקשרתי גם אליו. אבל מצד שני אולי אני טועה ובאמת אין לי "כימיה" עם המטפל החדש? השאלה שלי היא האם זה באמת משהו שניתן לקבוע אחרי פגישה אחת? ההתלבטות היא האם לנסות בכל זאת לחפש מטפל אחר שאיתו כן יהיה לי נוח או לחכות עוד מספר פגישות ואולי משהו ישתנה? מה הזמן המתאים לקבוע האם מתאים לי להמשיך עם אותו מטפל או לחפש "שידוך" מתאים יותר? מקווה שהשאלה שלי ברורה. :)

02/12/2008 | 20:51 | מאת: דוד ג'קסון

שלום נטע השאלה שלך ברורה אם כי לא קלה למענה. אני מניח שיכולות להיות לך סיבות שונות לקושי ביצירת קשר טיפולי חדש, מהן קשורות יותר למציאות החיצונית (גיל המטפל) ומהן קשורות יותר לעולמך הפנימי. בכל מקרה, הניחוש שלי הולך עם האינטואיציה שלך ואני חושב שיכול להיות בהחלט שהקשר הטיפולי הקודם מקשה על יצירת קשר חדש. זו תופעה מוכרת למדיי, האמת, בה קיים קושי לעבור מקשר אחד (במיוחד משמעותי ומורכב) למשנהו, אם כי קושי זה נובע מסיבות שונות ומגוונות מאוד. לגבי מספר הפגישות, מדובר במספר המשתנה מאדם לאדם. יש כאלה שיסתפקו ברבע שעה ויש כאלה שיקחו מספר לא קטן של פגישות על מנת להחליט סופית. לדעתי יש צורך במינימום של שתיים-שלוש פגישות על מנת להתחיל להכריע בין "העדר כימיה" (עד כמה שקיים מושג כזה ברור) לבין קושי הנעוץ, מסיבה כלשהי, במפגש הטיפולי עצמו. בכל מקרה, דווקא משום שאת מזהה דפוס חוזר וחושדת כי ייתכן והוא מסווה את עצמו בסיבות "אובייקטיביות" שונות, הייתי מציע לך להאזר ככל הניתן בסבלנות ולתת סיכוי לטיפול החדש. בהצלחה דוד

02/12/2008 | 17:10 | מאת: ל.

שלום לדוד, עניתי לאלמוג לשאלה ששלחה בנושא לקויות למידה, אבל רק אחרי ששלחתי שמתי לב שזה מהשבוע שעבר. יש סיכוי טוב שההודעה תלך לאיבוד בדרך, כי באמת הרבה הודעות עברו כאן בנתיים, אז אני רק שמה אצבע בין העמודים כדי לסמן.. ומיד עוזבת את הדפים במנוחה :-) חוץ מזה, מקווה ששלומך טוב, (אצלי לפעמים ככה לפעמים ככה, אבל המושכות עוד אצלי), ד"ש ממני... לילך

02/12/2008 | 20:41 | מאת: דוד ג'קסון

שלום לילך ראיתי את ההודעה. תודה. וחוץ מזה, מקווה שיהיה לך יותר ככה מאשר ככה, אולי לפעמים דווקא כדאי להניח את המושכות קצת, לתת לזרמים להוביל.. להתראות דוד

02/12/2008 | 21:11 | מאת: ל.

תגיד, דוד.. בזמן שהכנתי לי משהו לאכול חשבתי על פסיכולוגים. חשבתי שאולי קשה להיות חבר של פסיכולוג. גם לחבר וגם לפסיכולוג.. לא בטוחה אם תרצה לומר משהו בעניין, נדמה לי שבעיקר בא לי לדבר כאן קצת. ממש בלי סיבה טובה, אגב (אולי בסוף נחליט לא לשלוח כלום.. נראה..) חשבתי על זה שבטח בתהליך ההכשרה והלימודים השפה של סטודנט לפסיכולוגיה משתנה קצת, ההקשבה משתנה קצת, אפילו שפת הגוף משנה קצת..ואז מה עושים כשמדברים עם חבר? הרי השפה-הקשבה הזו יוצאים באופן אוטומטי, כי זה כבר חלק ממי שאתה, אבל החבר הותיק מכיר אותך מפעם.. ובכלל, אפשר לנהל שיחה עם חבר ופשוט להיות אדם רגיל- מעורב לגמרי, לוקח חלק פעיל, צועק, מתעקש, מביע עמדה ולא רק מתבונן ומשקף?... אני יודעת שגם פסיכולוג בתפקיד (ולא עם חבר) מעורב לגמרי וכל מה שכתבתי, אבל זה בכל זאת שונה.. האם קל לשמור על קשרי חברות ישנים אחרי שהופכים להיות פסיכולוגים? חבר ותיק יכול מצד אחד להירתע מכל השפה החדשה הזו (שזה יכול מאוד לצער), אבל מאידך- יכול לעבור להסתכל עליך כעל בעל מקצוע כל הזמן, פסיכולוג בעל-כורחך גם עם חברים (שזה אולי יותר מצער אפילו).. וכשתשתף חבר גם בדברים שקורים לך, אולי כל הזמן יקשיבו לך גם כחבר וגם במבט מציצני של "ככה פסיכולוג מתנהל".. בסוף פסיכולוגים נשארים חברים של פסיכולוגים כי כל היתר נעשה מורכב? לא יודעת למה אני כותבת את כל זה.. זה לא ממש שייך לכלום.. האמת שנראה לי שסתם רציתי להזדנב לכאן קצת... לא רוצה לדבר פה עליי ועל הטיפול החדש, אבל בא לי בכל זאת לטייל פה קצת.. ותודה שהעלית שם את ההודעה (בסוף זה לא היה כל כך מזמן, רק התבלבלתי בגלל השינויים השבוע).. ולגבי המושכות... כשיש שני סוסים חרדים שאחד נמרץ מאוד ושועט קדימה ואחד נגרר ורוצה לעצור לאכול עלים ולחכות קצת, כדאי להחזיק טוב-טוב במושכות, שלא תתהפך העגלה.. נדמה לי שאני שמחה יותר כרגע כשאני רוכבת על הנמרץ ומדרבנת את הדחיין..(רק שהוא מושך חזק וקצת קשה להתמיד..) עד כאן דימויים ומטאפורות.. (קצת נמאס לי להיות ככה) שיהיה לך ערב נחמד (וקצר), וליל מנוחה ארוך לילך

02/12/2008 | 17:00 | מאת: twisted mind

"אני לא יכולה לשאת אותך יותר!!!" זה בסדר. גם אני לא יכולה לשאת אותי יותר.

02/12/2008 | 20:35 | מאת: דוד ג'קסון

שלום בשנים שלושה משפטים את מעבירה הרבה. ומה שאני שומע, בין השורות ומבעד לאירוניה, היא את הפגיעה, והייאוש והפחד. ואת התחושה שאם אין מי שיחזיק, אז גם את לא תוכלי להחזיק את עצמך. וזה בוודאי מפחיד, אבל גם עומד בסימן שאלה. כי לעיתים אנשים מתייאשים מאיתנו מוקדם מיידי, ולעיתים אנחנו מוצאים בעצמנו כוחות שלא שיערנו. ולעיתים, מי שהניח, חוזר ומרים שנית. אני מקווה שתמצאי בעצמך את הכוח לשאת את עצמך ולמצוא גם את מי שניתן להישען עליה, להרגיש פחות לבד. להתראות דוד

02/12/2008 | 23:28 | מאת: twisted mind

כוחו של הרגל כנראה... אני יודעת שאני צינית מטבעי אבל... לא היתה הפעם אירוניה בדבריי, דוד.

02/12/2008 | 11:37 | מאת: שלי

בני בן ה16 חווה את גיל ההתבגרות במלוא עוצמתו כבר כשנתיים (מתישות). הוא בטיפול כשנה וחצי אצל עובדת סוציאלית (ללא תארים ,לפחות על הקבלה רשום רק שמה). הוא מאוד אוהב ללכת אליה , ומצבו הנפשי אכן השתפר מאז הוא אצלה, וגם המצב בבית. אך בביה"ס הוא מתדרדר התנהגותית והוא רגע לפני שזורקים אותו (ילד מחונן עם לקויות למידה ובעיות קשב ). בביה"ס המליצו על טיפול פסיכולוגי על מנת שהילד יבין שהתנהגותו הליצנית שכנראה כבר לא בשליטתו גורמת לו נזק. השאלה שלי היא האם עובדת סוציאלית יכולה לעזור לו במצב זה או שיש צורך בפסיכולוג קליני.

02/12/2008 | 16:26 | מאת: דוד ג'קסון

שלום שלי נשמע לי שהמטפלת של בנך כבר עוזרת לו וכי אין מקום, לפחות על פי תיאורך, לשינוי של מטפל. הטבה רגשית והטבה בבית הם שני הישגים חשובים, שלא ניתן להקל בהם ראש. עם זאת, אני מבין כי המצב בבית הספר מדאיג וכי אינך רוצה להזניח תחום חשוב זה. נראה לי כי הדרך הנכונה ביותר לנהוג היא לקבוע פגישה עם המטפלת של בנך (בידיעתו כמובן), לשתף אותה במצב החמור מבחינת הלימודים ולהתייעץ איתה לגבי כיצד היא מבינה את התנהגותו של בנך והאם יש לה רעיונות לשיפור המצב. במצבים מסויימים ייתכן ויש מקום לדיבור ישיר בין המטפלת לצוות בית הספר, או לפגישות של ההורים עם המטפלת, בהם תתווה תוכנית התנהגותית, שתסייע לבנך. ייתכן כי מסר הורי או חינוכי, שיגובש באמצעות המטפלת, יסייע לבנך להבין ברמה רגשית את הנזק הנוכחי בהתנהגותו. מעבר לכך, הייתי מציע לך בפשטות לשאול את המטפלת לגבי הסמכתה והכשרתה מבחינת התחום הטיפולי. זו שאלה מקובלת ולגיטימית, וישנן עובדות סוציאליות מוסמכות בהחלט לטפל, שעברו הכשרה מקיפה לא פחות מפסיכולוגים קליניים. שווה שנושא זה יהיה ברור ומדובר ביניכן, ולא יהיה חבוי כתהייה מתמדת וערעור אפשרי על הטיפול, מתחת לפני השטח. בהצלחה דוד

01/12/2008 | 21:40 | מאת: מיכל

היי , רציתי לשאול האם מקורן של בעיות פסיכולוגיות תמיד נמצא בילדות ?! , ואיך טיפול פסיכולוגי יכול לפתור אותם ? ומה קורה במצב שלמטופל עם הרבה בעיות נפשיות אין זכורנות טראומתיים ? .. מקווה שהבנת למה התכוונתי , תודה .

02/12/2008 | 00:29 | מאת: דרור שטרנברג

מיכל שלום, את שואלת מספר שאלות חשובות ומורכבות שצר המקום מלענות עליהם. אבל בקצרה אנסה לומר שגישות שונות רואות בעיות נפשיות באופן שונה וכך גם את דרך הטיפול. יש הרואות את הסממנים החיצוניים של הבעיות ואינם עוסקים בדרך התפתחותן דווקא, בוודאי לא במובן של התפתחות מוקדמת בילדות. אבל עדיין מרבית הגישות סוברות שהילדות משפיעה מאוד על חיינו כבוגרים, מעצבת אותם בין אם עלידי דפוסים שמתקבעים, בין אם עלידי טראומות מצטברות ועוד. לא כל בעיה נפשית חייבת להיות מלווה בטראומה גדולה, לעיתים דווקא כשלים מתמשכים לא מורגשים כמעט מביאים לקושי מאוחר יותר. לעיתים גם אירועים טראומטיים בילדות מודחקים באופן שמאוחר יותר גורם לבעיה נפשית מבלי שהאדם מבין ממש מה קורה לו שהרי הוא אינו מודע לכך. טיפול בגישה פסיכודינמית יעסוק באותם גורמים פנימיים שלעיתים נאבקים זה בזה וגורמים ייסורים. מתוך ניסיון לעזור להפוך מאבקים אלו למודעים וכך לאפשר לאדם לבחור היכן למקם את עצמו עליהם ולתת לעצמו שקט נפשי רב יותר. דרור

01/12/2008 | 20:40 | מאת: ללה

שלום, בני הגדול בן 6 השתנה באופן חריג מאוד לאחר לידת אחיו הצעיר. ניסיתי בכל דרך לבוא לקראתו ואני רואה כיצד הוא מקנא באחיו. כאמור הוא עלה לכיתה א' באותו חודש ובייביסיטר-חברה ש טובה שחנו שהיה קשור אליו מאוד הלכה ללמוד באוניבריסיטה והכול תוהו ובוהו מבחינתו. הדבר מתאפיין בשעות הערב כאשר אני מבקשת ממנו להתקלח, אלכול, להכין שיעורים....גם כשאני מציה את עזרתי. יום אחד יצאנו ביחד לקניות ולבילוי איכותי- כנראה שלא ידע להתמודד עם זה והתנהג בצורה מאוד לא יפה, לא שמע בקולי, התבכיין..... כאשר אורחים באים אלינו מאבד את השפיות מתחיל להתרוצץ בכל הבית, לשחר כדור בבית...... כל בוקר כואב לו משהן אחר, הבטן, העין, הראש, הכף רגל, אצבעות ומה לא..... מחר יש לו יומלדת מבקש בכל לשון של בקשב להכין לו עוגה לבה"ס (לא תואם עם החנכת) אל כעונש על התנהגותו הבלתי הולמת הערב- סירבתי. האם אני צריכה להתמיד בעונש- או לרצות אותו- האם זה פינוק, זה לא מראה שדאני חלשה. או מצד שני האם אני צריכה לבוא לקראתו בגלל כל המצב. אחותי מבקשת להכין לו מסיבת הפתעה.........אינני יודעת כיצד להתנהג......דחוף בבקשה.... תודה מראש

02/12/2008 | 00:17 | מאת: דרור שטרנברג

ללה שלום, הבן שלך מגיב מן הסתם גם ללידת האח הצעיר אך גם לתחושות שהוא מקבל מסביב. הוא גם מקנא אך הוא כך נשמע לי בודק אותך. הוא מנסה לראות האם את יכולה להתמודד עם המצב החדש שנוצר ללא הביביסטר, כיתה א' ותינוק בבית. את מאוד חוששת עליו וזה מובן חוששת שייפגע. אבל נראה לי חשוב כרגע שתפני מבט פנימה לעצמך, ותבהירי לעצמך מה הגבולות שלך. על מה חשוב לך לעמוד והיכן את יכולה לוותר, אך להיות יציבה. אני מניח שאם הוא יראה שאת יודעת מה את רוצה, שאת לא מתפרקת מהמצב החדש הוא יוכל להירגע ולחזור לעצמו. הוא עדיין יקנא ולא צריך להיבהל מזה, להשתיק את זה או להתעלם מזה. לעיתים גם ישנה נטייה להתיילד ולנסות להשיג תשומת לב כפי שאחיו משיג - בבכי וצעקות. ואז הוא לא מבין מדוע הוא מקבל נזיפות. ניתן במקרה כזה להסביר לו שהוא יכול יותר בקלות לקבל דברים בדיבור. לגבי מחר, באופן אינטואיטיבי נראה לי שביומולדת שלו יש אפשרות לתת לו את המקום שלו את הייחודיות שלו. מאחר ואת לא רוצה לחזור בך את יכולה ללהבהיר לו שוב בבוקר שההתנהגות שלו לא מקובלת עלייך ושלא נעים לך כשהוא מתנהג כך ולאפשר לו את הבקשה ביום הזה. אבל עדיין זה תלוי בך ואיך את מרגישה עם זה, האם זוהי פריצת גבולות עבורך? דרור

01/12/2008 | 20:38 | מאת: אור

דר' שלום רב. אני נמצאת בטיפול כשנה.תוך כדי הטיפול סיפרתי למטפלת שלי דברים שלעולם לעולם לא סיפרתי לאיש קודם.היתה לי מעידה עם עצמי עקב תקופה קשה שאני עוברת, נשברתי ובנוסף לכדורים הקבועים לקחתי באופן חד פעמי 5 כדורי הרגעה אחרים, "שהעיפו אותי להרבה שעות של שינה. יומיים אחרי זה התאוששתי מהמקרה וספרתי למטפלת שלי בטלפון. במפגש היא נתנה לי להבין שהנושא מדווח והיא מחוייבת לדווח, למרות כל הבקשות שלי זה לא עזר לי, אני הרגשתי שהיא בגדה בי, באימון שלי בה, איך אני מפה ממשיכה הלאה איתה אחרי שאני יודעת שיש דברים שזה לא אני והיא נטו .והיא מודעת להרגשה שלי, לקחתי את זה קשה כי האמנתי באמונה שלמה שזה רק שתינו.

02/12/2008 | 00:07 | מאת: דרור שטרנברג

אור שלום, אני מבין את ההרגשה שלך. את מרגישה שהיא בגדה באמון שלך, שאת היית ואולי עדיין זקוקה לה והיא אכזבה אותך. שאת לא יודעת איך תוכלי לבטוח בה. אני לא מכיר את כל הפרטים של מה שקרה, למשל בת כמה את, למי היא דיווחה, כיצד זה משפיע עלייך. אבל בכל מקרה נראה לי שלא נכון להתעלם מהניסיון האובדני שעשית. ולעיתים במקרים כאלו יש צורך לערב גורמים נוספים מתוך ניסיון לשמור על חייך, וכפועל יוצא מזה גם על הטיפול. במקרים מסויימים לוקחים את הסיכון שהטיפול ייפגע אך מוכנים לכך בתנאי שחייך יינצלו. שוב, אני לא יודע מה בדיוק קרה. אך נראה לי שיש טעם להמשיך ולהיות בטיפול, לנסות ולהבין איך אתן יכולות להתגבר על משבר האמון הזה ואיך את מרגישה שאת יכולה להרגיש שהיא רוצה בטובתך. דרור

01/12/2008 | 20:36 | מאת: שלומי

שלום דוד מתי פסיכולוגים מחוייבים בדיווח על מטופל שרוצה להתאבד ומתי זה עדיין משהו שאפשר לדבר עליו בטיפול מבלי לערב גורמים? תודה

02/12/2008 | 00:02 | מאת: דרור שטרנברג

שלומי שלום, קיימת חובת דיווח בחוק על מטופל הרוצה לפגוע בעצמו או באחרים והוא פסיכוטי באותו הזמן. כמו כן כאשר מדובר בקטין יש ליידע את הגורמים האחראיים. יחד עם זאת קיימים גם דעות רבות וויכוחים באלו מצבים על המטפל לדווח גם אם אין עליו חובת דיווח, למשל אם הוא מעריך שקיימת סכנה ממשית ומיידית לחייו של המטופל דרור

02/12/2008 | 00:03 | מאת: עידו

אני חושב דווקא שהבעיה הפוכה: מטפלים הפכו לאדישים מול כוונות והצהרות התאבדות זה הפך למקובל לדבר על המוות והתאבדויות פלא שבסוף מתאבדים יותר

01/12/2008 | 18:38 | מאת: עידית .פ

ד"ר גליקסמן הנכבד, קל מאד לשאול שאלות אך לא תמיד נותנים למשיב משוב כל שהוא .....וחבל לדעתי חשוב ומגיע לעשות כן. על תשובותיך הכנות , המקצועיות והאחראיות. על מהירות התגובה שלך לשאלות. על הסבלנות המופגנת. על הזמן שאתה משקיע . על כל אלה ועוד ..... תודה והערכה עידית

02/12/2008 | 16:30 | מאת: ד"ר יגאל גליקסמן, P.hd

עידית יקרה, תודה לך על תודותיך. אכן קבלת תודות וחיזוקים חיוביים מזינה בצורה משמעותית את רצונו של האדם להמשיך ולעשות את שעשה. ברגש חם ד"ר יגאל גליקסמן

01/12/2008 | 15:46 | מאת: אהרון

שלום רב לכם, מהו ההבדל בין פסיכותרפיה ל.....פסיכולוגיה קלינית ? אודה על מענה מפורט ומהיר ובעיקר מקצועי כבדרך כלל. תודה רבה.

01/12/2008 | 22:52 | מאת: מישהי

לפסיכותרפיסט אסור להעביר אבחונים ולפסיכולוג קליני כן.

01/12/2008 | 23:54 | מאת: דרור שטרנברג

אהרון שלום, פסיכותרפיה היא שיטת טיפול המתבססת על שיחות. או כפי שפרויד הגדיר זאת טיפול בדיבור. פסיכולוגים קליניים עושים פסיכותרפיה. מלבדם מורשים לעסוק בכך גם עו"ס קליניים ופסיכיאטריים. מבחינת מגמות לימוד לאחרונה נפתחות מגמות לימוד המלמדות פסיכותרפיה. אני לא מכיר לעומק את התוכניות הללו אך יש לקחת בחשבון שתהליך הכשרה כמטפל הוא תהליך ארוך בין היתר משום שהכלי הטיפולי של המטפל הוא לרוב הוא עצמו וצריך זמן על מנת לשכלל את הכלי הזה. לכן יש להיזהר כאשר מנסים לקצר את זמן ההכשרה. דרור

01/12/2008 | 13:32 | מאת: לילי

שלום רב. בעלי סובל מ OCD המתבטאת בטקסים שמתבצעים בזמן פעולות יומיומיות (נגיעה בחפץ מספר פעמים, לבישה ופשיטת הבגד מספר פעמים, יציאה וחזרה מחדר, הדלקה וסגירת אור, וכיו"ב). במשך מספר שנים בתחילת חיינו המשותפים לא התייחסתי ברצינות לטקסים אלה ולא הייתי מודעת למשמעותם. לאחר בדיקה הבנתי שזו בעיה פסיכולוגית. דיברתי על כך עם בעלי והוא הבין כי יש לו בעיה. בעיקרון הבעיה שלו קצת מציקה לי במובן שהטקסים הללו די מעצבנים, אך לא מעבר לזה כי זה נעשה כמעט רק בבית ולא מונע ממנו לגמרי את ביצוע הפעולות. בעלי מבחינתו, לא מראה סימני מצוקה מיוחדים, לפחות לא כאלה שאני ערה להם. בנוסף עלי לציין כי הוא בעל תואר אקדמי ועובד כבר כמה שנים במקום עבודה עם תפקיד בעל אחריות. כך שסביר להניח כי הדבר לא מפריע לו בעבודה באופן משמעותי. בכל אופן, בעלי לא מעוניין ללכת לטיפול פסיכולוגי. קודם לכן לא ייחסתי להתנהגותו המיוחדת חשיבות רבה. אולם, כעת כשאני יודעת שמדובר בהפרעה, העניין הזה קצת מדאיג אותי. ברצוני לשאול: האם הבעיה חייבת להיות מטופלת? האם קיימים אנשים בעלי OCD שהם סרבני טיפול ויש צורך להכריחם לקבל טיפול? בתודה מראש, לילי

01/12/2008 | 23:48 | מאת: דרור שטרנברג

לילי שלום, פנייה לטיפול מתבצעת לרוב מתוך תחושה של צורך פנימי כלשהו, מצוקה כלשהי לאדם ולעיתים לסביבתו. מדברייך עולה שהתפקוד של בעלך אינו נפגע באופן רציני, וגם את אינך נפגעת במיוחד מכך מלבד התרגזות מכך. כך שאני לא רואה צורך דחוף בטיפול. יחד עם זאת חשוב להבין ש OCD מלבד הפעולות שבו מערב גם מחשבות כפייתיות וטורדניות המערבות גם חרדה. טיפול יכול להקל גם על זה וגם על זה. אך שוב אם הוא לא רוצה בכך ובמצב שלו בוודאי שאי אפשר וגם לא צריך להכריח אותו. דרור

01/12/2008 | 13:07 | מאת: יש!

שום פרטים אישיים לא נחשפים בפניכם? יש פתרון! חפשו באינטרנט. אני פשוט מה זה מרוצה מעצמי ממה שמצאתי... מרוצה ואחר כך חשבתי כמה עלוב מצדי. גיל, שמות ותמונות של קרובי משפחה ועמודים שלהם בפייסבוק ועוד כל מיני דברים. הכל התחיל בגלל טעות קטנה - על הצ'ק שנתתי היה חתום בן הזוג (אפשר לראות את זה באתר של הבנק) וזה פתח פתח לחיפושים אחרים וגם כמעט פוצץ את הטיפול.

01/12/2008 | 23:45 | מאת: דרור שטרנברג

שלום לך, סקרנות היא אחד הדברים שמשפיעים עלינון ביותר בחיינו, היא מניעה תהליכים ובעצם ממריצה אותנו. טבעי להיות סקרן לגבי מה שלא נאמר לנו, לרצות לגלות, אולי אפילו להציץ בחשאי. אבל גם אז ניתן, כפי שאמרת, לחצות גבולות שעלולים לפגוע, בך ואולי לא רק בך. מאחר ואת עדיין בטיפול ניתן לחשוב מה זה היה בשבילך לגלות את כל זה, ומדוע היה לך כל כך חשוב לעשות זאת גם מבחינת ההרגשה בחדר. דרור

01/12/2008 | 23:59 | מאת: פייסבוק

ממש גילית את אמריקה:-)

01/12/2008 | 10:44 | מאת: ~נילי~

בספר של ד"ר יורם יובל, "סערת נפש": מסופר על חברו הטוב, איתן, אשר התאבד לאחר שלא התקבל לקורס קצינים.. כל שהיה צריך כדי למנוע מקרה התאבדות זה, כך לדברי ד"ר יורם, היה ולו רק, זמן. מוצר חשוב. אכן. אך מהו טיבו באמת, האם האדם ב'אובד' אכן מסוגל להבין בשעה מצוקה, שזמן הינו מרכיב חשוב..? יותר נכון, האם האדם הסובל, יחשיב מהותו של הזמן..?? זהו המצב שלי. אני מבינה שכלית, שזמן יכול לרפא, רגשית, אני מיואשת עד כלות, רגשית, אני כבר לא רוצה לחיות כבר זמן שאני מסתובבת כסערה, לא מוצאת מקום, לא מוצאת נחמה. נחמה לא משפרת בעיות רציניות אחרות. נחמה לא מפחיתה את הצורך בהתמודדות, בהשרדות. ולי, נמאס לשרוד. נמאס!!!!!!! אז זהו, בתקופה האחרונה גם אין לי שליטה על זמן הגעתי לעבודה, הגעתי למצב של 'מאחרת כרונית', כמעט. מעניין מתי הם יתיאשו ממני. אני כבר התיאשתי (?) אני לא מצליחה להבין, האם באמת התיאשתי..?? הרי שגם כשאני מאחרת, אני עדין מגיעה לעבודה. זה שאני מציינת עובדה זאת יכולה לתת למי שינסה לעזור לשפוך קצת אור, יאמר: "אה! פה טמונה הרפואה שלך! בזה שעדין לא ויתרת..!!! תראי, את עדין מצליחה להגיעה לעבודה כל יום..." אז זהו שז-ה לא מענין אותי. יודעת את זה כבר לבד. לא צריכה שיגידו לי. ואני ל-א אומרת זאת ממקום בריא, לא רוצה שיכוונו אותי לשם. אני לא יודעת מדוע אם כן, אני מגיעה לעבודה. מנסה לא להתיאש אך בעצם כבר מיואשת. איך אפשר להסביר התנהגות שכזאת. לאן אני נלקחת על ידי עצמי. מה בדיוק קורה לי...??????????? כבר זמן שאני נמנעת מלקחת צעד, מלהחליט. מה רוצה מה לא. מלמות. אימפולסיביות היא אמצעי מאוד ברור לפעולה. היא תכונה אהובה עלי. היא היחידה שמספקת את (חוסר) סבלנותי. אני רוצה כבר לסגור חשבון. מדוע, לכל הרוחות והשדים, אני עדין כותבת..?? אולי מנסה. נמאס לי במלחמה הזאת. לא בקשתי לשחק את התפקיד שלי. מה אני עושה פה. סחור סחור ואני מענה, הסחרחוררת מיטיבה לפקוד, הן מן האמביוולנטיות והן מן הבלבול. ואני לא יכולה עוד. ~נילי~

01/12/2008 | 23:17 | מאת: אני

נילי יקרה יורם יובל גם אומר שההבדל בין בריאות נפשית לחולי היא 'בחירה' האפשרות האמיתית לבחור (כמובן שכדי לבחור צריכים יותר מאפשרות אחת) . אם את זוכרת אני לא דוגמא לבריאות נפשית, באמת שלא, וגם לי המוות קורץ קריצה ממזרית ומזמינה מעבר לפינה. אך תראי נילי, מה אם, תחשבי מה אם באמת יכול להיות אחרת, לא מחר אך אולי מתי שהוא נרגיש אחרת. מה אם גם לכאב יש סוף ממש כמו לרגעים של אושר, מה אם... נילי, אומר קלישאה לעוסה ביותר ובכל זאת - להתאבד נוכל תמיד אך לחזור לא בטוחה...כשאני חושבת על להתאבד (וזה קורה מדי שעה)..הקול בראשי אומר "בואי נמות ביום אחר" . נילי, בואי, קחי איתי נשימה עמוקה, את בשום אופן לא לבד. לילה רגוע negra

02/12/2008 | 20:34 | מאת: חברה

נגרה... את נשמה אמיתית ואת כן דוגמא לבריאות נפשית:-)

02/12/2008 | 22:14 | מאת: ~נילי~

רק עכשיו ראיתי.. העלת בי דמעות... זה הרבה הרבה יותר מורכב מזה.. את מסכימה..?? אבל נגעת בנקודה אמיתית. אני כבר לא יכולה להשלות את עצמי.. מה אמת, מה לא.. את בטח יודעת.. בים הסוער הזה, עשית לי טוב לרגע.. שמעתי נעימה אחרת לשניונת ששברה את רעש הגלים הרועש, המפחיד, השוצף והקוצף הזה, כאשר השמים מביטים עלי באימה, בחשיכה.. ואין ליל ירח. ;((( ~נילי~

01/12/2008 | 23:41 | מאת: דרור שטרנברג

נילי שלום, אני שומע את ההרגשה שלך שאת מיואשת, מרגישה מטלטלת ממקום למקום ולא מוצאת מנוחה. את מדברת על דבריו של יורם יובל בנוגע לזמן ונראה לי שאת מזהה נכון את שתי המשמעויות של הזמן. המשמעות המיידית, זו שברגעי מצוקה קשים נראית ככל כך חסרה, הרגשה שאת מדברת עליה באימפולסיביות. והמשמעות של הזמן כגורם המאפשר תהליכים עיבוד ומציאת הדרך להתמודד. את מרגישה כך נראה שלעיתים הדברים שקורים לך אינם ברורים, וזו הרגשה קשה להישאר איתה אבל אולי רק אם תצליחי להישאר איתה בעזרה הנכונה תוכלי לאפשר לעצמך לחפש היכן את רוצה להיות, היכן את רוצה להתמקם מבלי להרגיש שאת נזרקת מצד לצד ללא שליטה וללא הבנה מה קורה לך. את זה שני המשמעויות של הזמן יכולות לאפשר לך, אני שומע בדברים שלך שכרגע למרות הכל את מאפשרת לך את שתיהן וזה נראה לי חשוב. דרור

03/12/2008 | 10:06 | מאת: ר.

נילי יקרה יקרה, ככ קשה ועצוב לקרא אותך, ואני יודעת שלא ייעזרו כל מילות התקווה והנחמה.. ובכל זאת, במצבים שכאלה אני חושבת על איזה מאמר של חז'ל שאומר "אפילו חרב חדה מונחת על צארך - אל תתיאש מן הרחמים"- אני מקוה שאני מצטטת נכון. קצת לא נעים לי לכתוב לך את הדברים, כי אני יודעת שברגעים של תסכול ויאוש תהומי, דברי חז'ל וודאי לא עומדים בראש מעיננו, ובטח לא כשהדברים נכתבו לפני מאות שנים.. ובכל זאת, אני רוצה לומר לך שגם חז'ל (ולא משנה כמה חכמים הם היו) היו אנשים שכתבו לאנשים, וסבל אנושי שמקורו בחוסר תקווה וההתעסקות עם המוות, וודאי לא היו זרים להם, והם פינו לא מעט זמן וחשיבה להתעמקות בנושא. אני לא יודעת אם הצלחתי לומר משהו, אבל את הצלחת לגעת בי.. החזיקי מעמד! שלך, ריבי. לא יודעת אם הצלחתי לומר משהו, אבל את הצלחת לגעת בי.. תחזיקי מעמד! שלך, ריבי. ..

01/12/2008 | 07:20 | מאת: דודה דואגת

לאחרונה גילינו שבן משפחה, הקרוב מאד לליבי, גורם לפגיעות בעצמו. איננו יודעים כמה זמן זה נמשך, אך לאחר ששתה סודה קאוסטיק, שכמעט הובילה למותו, גילינו שגם ידיו מלאות סריטות טריות לא עמוקות. מה שמוזר בדבר הוא שהוא עשה את המעשים הללו דווקא בתקופה מאושרת בחייו, לפחות לפי דבריו. הוא עדיין בטיפול פיזי, אך בשלב זה, הוא מסרב לכל טיפול נפשי או פסיכיאטרי. מדובר בבחור באמצע שנות העשרים לחייו, שעבר ילדות קשה מאד (אבא נרקומן לשעבר וגירושין שבאו בעקבות זאת), אינטלגנט אך ילדותי משהו, נאה מאד ודי מחוזר. נשאלות השאלות: 1. למה הוא גורם את זה לעצמו? 2. האם אנחנו יכולים להרגע ולחשוב שבעקבות הפגיעה הקשה מאד הוא לא יחזור על מעשים כאלה? 3. האם אנחנו, המשפחה, יכולים לעזור לו ואיך? 4. איך אנחנו צריכים להתנהג איתו (כרגע, חוץ מהרעפת הרבה אהבה, אחנו לא מדברים על הנושא ומחכים שהוא ייפתח קצת). מודה לכם מראש על התייחסותכם.

01/12/2008 | 23:23 | מאת: דרור שטרנברג

לדודה שלום, נשמע שבן המשפחה שלך נוטה לפגוע בעצמו וגם ביצע התנהגות אובדנית. אני לא יודע מדוע הוא עושה זאת בדיוק אבל אלו התנהגויות המעידות על מצוקה פנימית שחשוב לא להתעלם ממנה, משום שככל הנראה היא לא תיעלם מעצמה, גם אם כרגע הוא נבהל מעצמו וממה שקרה. כמשפחה חשוב לאפשר לו קודם כל מקום בטוח, מקום בו יוכל לבטא את מה שהוא מרגיש אם ירצה בכך, ולדבר איתו על מה שמפריע לו. בכל מקרה ההתעלמות מהמצוקה הפנימית מכאיבה לעיתים באופן מיוחד, גם אם כלפי חוץ הוא מבטא רצון שתתרחקו. איני יודע בן כמה הוא, אם קטין או לא. אבל בכל מקרה חשוב לנסות ולהביא אותו לטיפול ושאיש מקצוע יראה אותו. דרור.

30/11/2008 | 22:50 | מאת: ...

שלום... כיצד אפשר לדעת מתחת לפני השטח,מה חושב המטפל על המטופל בלי לשאול ישירות? לפי התנהגויות,מילים,... תודה,ולילה טוב!

01/12/2008 | 23:18 | מאת: דרור שטרנברג

שלום לך, הטיפול עוסק בין היתר ברגשות, ולעיתים ישנו רצון לדעת כיצד המטפל מרגיש, האם הוא מחבב האם הוא כועס, מתפעל, ועוד. יש לעיתים רצון בהדדיות של גילוי רגשות, או פשוט מתוך רצון לדעת שהדברים יתקבלו בהבנה. אני חושב שבאמת לא תמיד ניתן לדעת מה המטפל מרגיש, ושדווקא זה יכול לאפשר מרחב ביניים בתוך הטיפול לחשוב לדמיין לשער להבין מה עולה מבלי להכריע האם זה נכון או לא אלא לראות מה הדברים שעולים תורמים לטיפול. כמובן שזה צריך להישען על תחושת אמון בסיסית המבוססת גם על ההרגשה שהמטפל אינו נגד המטופל, שהוא בצד שלו ומעוניין בטובתו. את זה אני מאמין ניתן להרגיש גם בלי מילים. דרור

30/11/2008 | 21:22 | מאת: דוד ג'קסון

שלום לפורום מסיבות אישיות דרור לא יכול להגיע היום לפורום ולענות על שאלות והודעות. ראשית אומר כי אין מה לדאוג והוא בסדר גמור ויחזור כבר מחר ויתייחס להודעות כרגיל. עדיין, משום שלא יכל להגיע היום דרור ביקש ממני למלא את מקומו, ולו חלקית. בשל השעה לא יהיה באפשרותי לענות על כל השאלות היום, אך אנסה לענות על רבות ככל האפשר. הודעות שייוותרו ללא תשובה היום יענו מחר, עם שובו של דרור. להתראות בינתיים והמשך ערב טוב דוד

30/11/2008 | 21:26 | מאת: חברה

למה מודיעים לנו בדקה התשעים?

01/12/2008 | 23:06 | מאת: דרור שטרנברג

חברה שלום, צר לי שההודעה הגיעה באיחור. ואני מבין שזה לא אידיאלי, יחד עם זאת ניתן גם לחשוב ולהישאר גם עם מה שיש ומה שהיה אתמול. להחזיק גם את האכזבה אך גם את היכולת להפיק ממנה את המירב ביחד. דרור

30/11/2008 | 20:42 | מאת: שיר

הכרתי בחור הגדול ממני ב- 13 שנים רווק+1 (חי עם מישהי 12 שנים). יצאנו3 פעמים והיה מדהים. מסיבה לא ברורה אמר שלא תצא מזה חתונה והציע שנהיה ידידים. סירבתי בהתחלה אך אח"כ הסכמתי. בפגישתינו החדשה כידידים שכבנו לראשונה, באתי לביתו, בילינו 7 שעות מדהימות. אכלנו אוכל שהבאתי מארוחה משפחתית, יצאנו, אמר שאני טובת לב...ואני עניתי: למי שלא מגיע....בסוף הציע שאשן אצלו אבל חזר בו כי "אצטרך לקום מוקדם בגללו" וכו'. אך אני כלל לא נתתי הסכמתי ולא הצעתי לו לישון אצלי למרות שביתי קרוב יותר לעבודתו. לעניין הסקס- עשינו סקס לא בטוח, ללא קונדום והוא גמר בחוץ. אמרתי לו שאינני לוקחת גלולות והוא שאל אם אני רוצה להיכנס להריון.אמרתי כן...אך הוא גמר בחוץ ושאל אם אהיה בהריון אעשה הפלה? עניתי בשלילה. היום בבוקר הוא התקשר, היתה שיחה די קרה ואמרתי לו שחברה שלי די כעסה עלי שעשיתי סקס ללא קונדום- גם בגלל מחלות וגם בגלל הריון. ואף הציעה שאקנה פוסטינור.סירבתי. אני מתאהבת בבחור אבל אינני יודעת כיצד לנהוג כדי שירצה אותי

01/12/2008 | 13:35 | מאת: אבי

בתור גבר שמבין ענין: תברחי ממנו. לא תצליחי לגרום לו לרצות בך. ברגע שאמר לך שלא תצא חתונה זה מעיד על כוונות לא רציניות. אם כוונותייך רציניות - חפשי מושא אהבה אחר שלא יפגע בך.

01/12/2008 | 23:04 | מאת: דרור שטרנברג

שיר שלום, את שואלת שאלה לא פשוטה, כיצד לגרום לאדם שאינו מעוניין בך שירצה אותך. אני לא יודע אם זה אפשרי או לא, אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט ברצונות האחרים, אבל אנחנו כן יכולים להבין מה קורה בתוכנו, לכן השאלה היא האם את יכולה להבין עם עצמך מה מקשה עלייך לוותר על הקשר הזה, שלפחות לפי ההצהרה שלו אינו מוביל למקום שבו את רוצה? דרור .

30/11/2008 | 20:36 | מאת: גדי

אני שונא את הקליניקה הלא מאווררת שלה, אני שונא את סגנון הדיבור המתנגן שלה, אני שונא את המניירות שלה ואם הייתי פוגש פעם את אחותה (אם יש לה) בטח הייתי שונא גם אותה. למרות זאת אני לא מצליח לעזוב - וסיימתי בעבר מערכות יחסים בגלל דברים פחות חשובים מאלו - מה לעשות?

30/11/2008 | 21:18 | מאת: מאוהבת

אתה מותק אמיתי...

30/11/2008 | 23:13 | מאת: אני

חחחח אולי יש לנו את אותה המטפלת?

01/12/2008 | 12:00 | מאת: אלמונית

מיזדהה עם רגשותייך. לצערי גם אני חשה כך כלפי המטפל שלי. הוא כל כך מעצבן אותי, ואני ממש שונאת אותו לפעמים. אבל יחד עם זאת עדיין לא עזבתי את הטיפול... מוזר, אהה?

01/12/2008 | 22:25 | מאת: דרור שטרנברג

גדי שלום, אתה מתאר כמה אתה שונא אותה, כמעט על כל דבר ובכל זאת לא מצליח לעזוב וזה מפתיע אותך. אני חושב שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא להקשיב למה שקורה לך במפגש מולה, לדרך בה השנאה שלך, מתחברת לצורך שלך בה. ובעצם לנסות להבין מה היא מעוררת בך שגורם לך להרגיש עוצמות כאלו גבוהות של שנאה, שנאה שאתה רומז בדבריך על אחותה הוירטואלית, שאולי לא קשורים רק אליה. דרך ההקשבה הזו, ואם תרשה לה לקחת חלק איתך בהקשבה הזו נראה לי שתוכל להבין יותר טוב מה קורה לך. ואז גם יהיה לך קל יותר לחשוב מה לעשות. דרור

02/12/2008 | 00:01 | מאת: דואגת

איך אפשר להיות מטופל אצל מישהו ששונאים? יש גם מטפלים ששונאים מטופלים?

30/11/2008 | 19:54 | מאת: לא מבינה

לדרור שלום, אני פונה אליך בעקבות קריאת תגובתך להודעה שעלתה בשבוע שעבר תחת הכותרת "מרגיש חרא". הנה הקישור: http://www.doctors.co.il/xFF-List,xFI-6,xPG-912,m-Doctors,a-Forums.html#772422_772427 אינני מבינה, האם אסור למטופל להרים טלפון או לשלוח הודעת טקסט קצרה ופשוט להתנצל? האם "העזה" כזו נחשבת להפרת גבולות השעה הטיפולית? האם לא חבל להתייסר במשך שבוע שלם, בשעה שאפשר לפתור את התקרית בקלות יחסית? אין זה מונע כמובן את האפשרות לדון על הדברים שוב בפגישה הבאה, אך למה לא לנהוג כבן אדם עוד קודם לכן? ובפנייה אישית אליך, האם אתה לא היית מעריך אקט כזה של התנצלות כנה "בשעת אמת", גם ללא המתנה לזמן הפגישה הפורמאלי (ואולי אפילו דווקא בזכות זה)???

01/12/2008 | 22:21 | מאת: דרור שטרנברג

שלום לך, הדרך בה אני רואה את המפגש הטיפולי, ויש שלא יסכימו איתי, היא כמפגש מיוחד. נכון שיש בו דמיון רב למפגשים רבים בחיינו אך יש בו גם מן השונה. המפגש הטיפולי מאפשר לנסות ולהתייחס לדברים שקורים בטיפול, גם ואולי בעיקר בין המטפל למטופל כדברים משמעותיים שחשוב להבינם. הוא גם מאפשר ידיעה שעל הכל יהיה אפשר לדבר, ובאופן ספציפי יותר שהמטפל לא ייעלם בשל משהו שנאמר וכך גם המטופל. עד כאן בנוגע לתפיסה שלי, באשר לדרך להשיג זאת יש גישות שונות ומטפלים בוחרים לעצמם את הגישה שלהם. בעיני ניתן להתמקד לא מעט, גם בדוגמא שהזכרת, בנוגע להרגשה הרעה שהמטופל יצא ממנה בפגישה הרגשה שהוא מעיד על עצמו שתמיד קורית לו. וחשוב להבין מדוע קורית לו וכיצד מתמודד איתה. חשוב גם לנסות להבין למשל מדוע הוא מרגיש שזה כל כך קריטי כעת אך יישכח עד שהפגישה תגיע ועוד. החרדה שעלתה בו לאחר הפגישה מובנת וגם אמרתי לו את זה, אבל אני לא בטוח שהשתקתה היא הדרך הטובה ביותר, בעיקר כי נראה לי שאם תושתק היא תמנע יכולת לדבר על כך בפגישה. מקווה שעניתי לשאלתך, דרור

30/11/2008 | 19:37 | מאת: אבי"כ

קראתי על הפרעות אישיות ובינהם הפרעת אישיות גבולית, את השאר הבנתי אבל לא ממש הבנתי מה זה הפרעת אישיות גבולית אשמח להסבר (עד כמה שידוע לי אין לי את זה אני סתם סקרנית)

01/12/2008 | 22:11 | מאת: דרור שטרנברג

אבי"כ שלום, הפרעת אישיות גבולית מתאפיינת במספר סימפטומים בולטים כאשר מן הסתם לא כל הסובלים מהפרעת אישיות גבולית סובלים מכולם. הבולטים שבהם הם תנודות חדות במצב הרוח, ניסיונות עזים למנוע עזיבה של אחרים, בעיקר בני זוג, פגיעה בדימוי העצמי, פגיעה עצמית, אובדנות, התפרצויות זעם ועוד. אחד הקשיים המרכזיים עמו מתמודד אדם הסובל מהפרעה זו הוא תחושה של אי יציבות רגשית ותפקודית. מן הסתם ההסבר שלי היה שטחי למדי, אבל אני מקווה שהוא עזר במידת מה. דרור

01/12/2008 | 22:51 | מאת: מ

מה זה אי יציבות רגשית ותפקודית? במה זה מתבטא שינויים חדים במצב הרוח?

30/11/2008 | 19:18 | מאת: רוני

ערב טוב, כמה אתה לוקח עבור פגישה טיפולית? יש הנחה לסטודנטים? יש הסדר עם קופת החולים?

01/12/2008 | 22:05 | מאת: דרור שטרנברג

רוני שלום, אני מזמין אותך להתקשר אליי כך שאוכל לענות לך על השאלות שלך באופן אישי. הפרטים שלי מופיעים בכרטיס האישי המופיע כאשר מקליקים על השם שלי בכחול. דרור

30/11/2008 | 19:15 | מאת: חוששת

יש תרופות שניתנות כשמצבים הם מסוכנים בהתנהגות שנובעת מהם, ושנלוות אליהן תופעות לוואי הרסניות להרגשה ולרצון להמשיך לחיות. ישנן תרופות כאלה שקיימות הרבה שנים ונמצאות עדיין בשימוש. כאשר תרופות כל כך מסוכנות, למה לא תמיד חוקרים את הסכנה ולמה לא בודקים את הסכנה להחרפת הבעיה ע"י התרופה לפני שמשייכים את ההחרפה למחלה? למה תמיד חושבים שמצב פתלוגי הןא תוצאה של מחלה ולא תוצאה של נסיבות?

30/11/2008 | 23:14 | מאת: דוד ג'קסון

שלום לחוששת אין ספק שיש מן הצדק בטענותייך, כמו גם שיש טיעונים מנוגדים, שיצביעו על הנפוצות של תרופות חדשות, בעלות תופעות לוואי מעטות ביותר, ועל כך שרושמי התרופות הם אנשי מקצוע, השואפים להקל על מצוקה קיימת והמתחשבים גם בקיומן של נסיבות המשפיעות על המצב. בכל מקרה, בשל העובדה שזהו פורום פסיכולוגיה, ושפסיכולוגים אינם מעורבים במתן תרופות, הייתי ממליץ לך להפנות שאלות אלה לפורום פסיכיאטריה מקביל. להתראות דוד

30/11/2008 | 19:12 | מאת: שי

שלום המטפלת שלי אומרת שאני בן אדם "מורכב". האם "מורכב" בשפת הפסיכולוגים פירושו "מתוסבך קשות" או שישנם גם פירושים אחרים?

30/11/2008 | 23:11 | מאת: דוד ג'קסון

שלום שי האמת שעלית פה על משהו. בשפת הפסיכולוגים המילה "מורכב" היא אחת הנפוצות ביותר, אך גם בעלת הפירושים הרבים והעמומים ביותר. המשמעות שלה יכולה לנוע ממחמאה רצינית מאוד לקללה רצינית לא פחות..בכל מקרה, "מתוסבך קשות" הוא בהחלט לא הפירוש האפשרי היחיד, או אפילו הסביר ביותר, למילה. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר עבורך להבין למה באמת התכוונה הפסיכולוגית, תהיה לשאול אותה. רק אל תסתפק בתשובה שזו שאלה מורכבת.. להתראות דוד

30/11/2008 | 19:08 | מאת: שון

היי, פונה לשאלה, ייעוץ, או כל דבר אחר... אני בת 28, בזוגיות ובטיפול כבר קרוב לשנה אצל מטפלת. לאחרונה חושבת המון, יותר מדי עליה ועל הטיפול. אני הרבה מוצאת את עצמי יושבת ותוהה מה אני רוצה לספר לה בפעם הבאה ומדמיינת את המפגש גם כשהוא עוד רחוק.. לדעתי, החשיבה המרובה נובעת מכך שאני מתקשה להכיל נוכחות, אמפטיה, הקשבה והמצאות של אדם בחיי שלראשונה רואה אותי, מקבל אותי ללא תנאים, מלווה אותי ומעניק לי חיבוק בלי לחבק באמת... היתי רוצה לקבל קצת מידע- אולי קישורים- למאמרים בנושא התאהבות או חשיבה מרובה על המטפל מצד המטופל. אני לא מעוניינת להפסיק את הטיפול, ורוצה לדעת כיצד לטפל בקושי שנקלעתי לו, היות ובתחילת הטיפול זה לא היה כך. חשוב לי גם לציין שהמטפלת שלי לא יודעת על כך, ואני לא מסוגלת לספר לה. אני חוששת שהיא תרתע, או תרצה להפסיק את הטיפול....

30/11/2008 | 23:03 | מאת: דוד ג'קסון

שלום שון את מתארת מצב של איכפתיות עזה ועיסוק רב, מעין "התאהבות" במטפלת, המופיע לעיתים כחלק מטיפול נפשי. זהו מצב שכונה בעבר "אהבת העברה" וכיום נחשב לחלק מהדינמיקה החיובית והברית הטיפולית הנוצרת במהלך הטיפול. נשמע לי שהתפתחות זו מבהילה אותך ואת חוששת כי היא אף עלולה להבהיל את המטפלת. חשוב לי להבהיר כי לפחות על פניו זו התפתחות הרומזת להעמקת הקשר הטיפולי והיכולת להפיק ממנו. לכן גם הייתי מעודד אותך לספר על כך למטפלת, מתוך ההנחה כי היא לא תבהל מכך וכי למרות הקושי שבדיבור על כך, תוכלו להפוך את הנושא למשמעותי ומפרה עבור הקשר הטיפולי. ההפנייה המקצועית הראשונה העולה על דעתי בהקשר זה היא המאמר הקלאסי "הערות על אהבת העברה", הנמצא בספר "הטיפול הפסיכואנליטי", מאת זיגמונד פרויד. אני בטוח כי שיטוט אקראי ברשת או בספריית האוניברסיטה יעלה שפע של מאמרים חדשים יותר, המתייחסים אף הם לנושא. להתראות דוד

30/11/2008 | 18:08 | מאת: רונית

אני סובלת מ-OCD. אני כל הזמן מנקה וממש מרגישה חרדה אם אני לא מעבירה מטליות בבית ומנקה אבק ומסדרת באופן כפייתי. אני יודעת שהטקסים האלה נועדו להפחית חרדה וכמובן שאני לא מצליחה להרפות, גם כשאני יודעת מדוע זה קורה ושזה לא רציונאלי (אני אדם מאוד מודע, בוגרת עבודה סוציאלית, מטופלת שנים אצל אנשי מקצוע ובשנים האחרונות אני מטופלת אצל מישהי שהיא עו"סית ומטפלת בשיטות רוחניות) גדלתי בבית קשה, עם אב אלכוהוליסט ואם אפטית ודכאונית וסביר להניח שהמנגנונים הללו התפתחו תוך כדי הגדילה וההתפתחות שלי בבית. יש לי מספר שאלות ואודה אם תתייחס לכולן: 1. מדוע המנגנונים הללו בעצם קיימים? איך ניקיון אמור לעזור עם הורדת החרדה? אני שואלת באופן כללי איך ההתנהגות הזאת של OCD באה להגן עלי? 2. האם כבנאדם בוגר, שעזב את הבית וחי עם בן זוג - המנגנונים הללו לא אמורים להיפסק? יצאתי מהבית ולכאורה המאורעות שהובילו להפרעה הזאת להתפתח - הסתיימו, אז למה זה לא עובר? 3. מתי זה ייגמר והאם רק לאחר טיפול פסיכולוגי? האם לא ניתן להתמודד עם זה לבד? תודה רבה

30/11/2008 | 22:55 | מאת: דוד ג'קסון

שלום רונית את מתארת מצב המאפיין את הפרעת ה-ocd, ובו למרות המודעות לבעייה, עדיין קשה מאוד לגבור עליה. ישנם הסברים שונים למדוע נוצרים מנגנונים אלה ומה משמר אותם. ההסבר הנפוץ ביותר כיום הוא כי התנהגות שבעבר הפחיתה חרדה זכתה כך לחיזוק ולכן היא חוזרת שוב ושוב. בכל פעם היא מפחיתה את החרדה שוב, ולכן זוכה לחיזוק נוסף. למרות זאת, היא אינה פותרת את הקושי שבבסיס החרדה המקורית, ולכן אינה מונעת את חזרתה של החרדה ואת הנצחת המעגל האובססיבי-קומפולסיבי. באשר לשאלתך השניה, אני לא יודע בנוגע למה "אמור" לקרות, אבל ברור לי שאם יצאת מהבית וההפרעה עדיין ממשיכה, הרי שעבורך היא לא נפסקה (ואת בהחלט אינך היחידה בכך) ולא תפסיק, כנראה, בשל היציאה מהבית והזוגיות בלבד. בכל מקרה, זו הפרעה לא קלה לטיפול ועקשנית בהחלט. את כותבת על שנים של טיפולים, כך שאת במצב טוב ממני להעריך את יכולתך להתגבר לבד על הקושי לעומת הצורך בטיפול מסייע מהחוץ. בכל מקרה, אני עצמי סקפטי לגבי היכולת להעזר בטיפול רוחני לסוגיו ביחס להפרעה זו. אולי אתבדה, אך הטיפול המומלץ ביותר כיום, למיטב ידיעתי, הוא זה המשלב טיפול קוגניטיבי-התנהגותי עם תרופתי, והוא המוכח הכיעיל ביותר בהקלה על סימני ההפרעה. בהצלחה דוד

30/11/2008 | 17:48 | מאת: ש'

דרור היקר, מה שלומך? אני .. הממ.. אתה יודע , בהמשך לתכתובת שנפתחה ביננו במשמרת האחרונה שלך לגבי הפרידה בעצם העזיבה שלי מהמטפל .. דיברתי ובכיתי אל עצמי המון בזכות המילים שנפתחו כאן אלייך ואל מלי השבוע הזה.. ומשום מה ..רציתי לי הפעם..באמת להתבגר מהר יותר .להתבגר כבר בתוכי, אבל זה ממש לא קל .גיליתי שזה ממש לא פשוט .בין מילים למעשים יש פער .. חבלז.. אבל, באמת שרציתי להגיד לו כבר - ב' יקר ..שלום ותודה ורק ללכת.. לא לראות אותו יותר, כי הוא פגע בי מאודדדד. רציתי לנגב את הדמעות בתוכי ..ולהמשיך הלאה ..בלי שהוא יראה אותי . רציתי להפרד ממנו אחרת. לברוח?.. לעזוב? ..להפרד !!!! אבל איכשהו הפעם , . .לא כמו איזו נערה שעצבנית כזו שטורקת בפרצוף דלת בלי חשבון. לא כמו אשה, כזו שלא סגורה בתוכה על כלום ..כזו שנשארת שוב עם ככ הרבה קצוות פתוחים בתוכה , ונעלמת ..מכולם.. לא כמו ילדה קטנה כזו מעצבנתתתת ..שהולכת וחוזרת .. ושוב הולכת ..וחוזרת, כזו שרוקעת ברגל ..ובועטת בכולם. רציתי הפעם להצליח להפרד ממנו אחרת בחיי שרציתי - לבחור בפרידה מולו ולא שהיא תבחר בי. רציתי לשקול בתוכי את צעדי מולו אבל בעדינות , ברכות יותר. רציתי להשאיר כבר מאחור את הילדה הקטנה הזו שנדבקה אליי ובי .. זו שנכוותה ככ הרבה בחייה ..זו שלא ידעה מהי אהבה מיטיבה ..זו שרועדת ומכווצת מפחד מזרים..זו שמתקשה ככ להאמין .. רציתי לצאת לדרכי עם איזה "שק אוצרות?" אפילו קטן אבל ..בבטחון ... באמת דרור .. רציתי, אמרתי לעצמי בשקט בלי שהוא ירגיש ..ב2 פגישות האחרונות מולו " נו.. שרית .. עוד קצת..עוד רגע אחד.. תמשכי עוד קצת ..אז תהייה ..עוד דמעה אחת בעיניים , ואולי תצליחי לתת לו רק חיבוק אחד אחרון ,ואולי לשנייה רק תתני לו ..יד.. את חייבת !!!!" .. אבל לא .. משהו בי מכניע אותי . .לא .. דרור .. לא !!!! אני לא מסוגלת עדיין . .יש בי איזה קול מטופש שחודר לאוזניי ומחריש אותי .. צורח עליי כל השבוע הזה .. ש..לא!!!! ((((((((((עוד לא!!!!!).. לא להגיד לו "שלום ולא להתראות" .. כי תאמת , עדין לא מסוגלת .. וזה ככ לא הזמן הנכון להשאר לבד .. אני צריכה אותו פה איתי .. פה בשבילי. כן , למרות שאני בהחלט עוד כועסת עלייו , אבל כן, אני עוד רוצה אותו ..בתהליך שלי .. בהחלמה שלי , ו..והוא באמת שמנסה להתקרב אליי , מנסה לחייך , להיות רך ועדין למרות.. להגיע ..להרגיע ?.. להראות לי שהוא איתי , הוא באמת מנסה .. ואני מפחדת .. כל כך מפחדת ..ממנו. אז אולי בתוכי משהה קצת את האימפולסיביות שלי? את השחור והלבן הנצחיים שמכתיבים אותי ?.. .. אולי אעבור איתו לקליניקה הנוספת שלו .. ואחכ נראה מה יהיה הלאה? אוייי כל כך ..לא יודעת ... המשבר הזה ככ לא נרגע מהר בתוכי אתה יודע, .. הוא ניתק אותי מאוד ממנו ..הרחיק אותי .. אבל .. אני חייבת לאפשר לעצמי .. אני ככ רוצה .. רוצה לצאת מכל המצב הזה שבו אני נמצאת . אךךך כמה אמביוולנטיות יש בי .. כמהההה... אוףףף... דרור , אתה מאמין לי ? חוצמזה, אני חייבת לך הפעם .. חיבוק גדול .. באמת שגדולללללל ..מכל הלב.. אתה יודע על מה ?.. על היכולת שלך לשקף עבורי גם צבע ביניים .. כזה שמאפשר עוד קצת .. על הקול הרך שהיה בך.. שהחזיר אותי .. לאיפוס יחד עם הרכות פה של מלי .. נתתם לי להיות פה בכאב , בכעס .... ואולי בעצם בזכות זה הצלחתי להיות גם עוד קצת עם איש השיחות שלי .. עוד קצת. אז.. תודה ?.. :-) ? או שזה מוקדם מידיי?.. שרית

30/11/2008 | 22:47 | מאת: דוד ג'קסון

שלום שרית אני מבין שההודעה שלך נכתבת בהמשך לדיאלוג שהתפתח בינך לבין דרור. נראה לי לכן נכון יותר להשאיר עבורו את ההודעה הזו למחר. בכל מקרה, טוב לקרוא שנעזרת פה ושמצאת אפשרות של רגישות ותמיכה. להתראות דוד

01/12/2008 | 21:57 | מאת: דרור שטרנברג

שרית שלום, את מתארת את ההתחבטויות הפנימיות שעוברות עלייך השבוע, את הרצון להצליח ולא להיות זקוקה לו, אך מנגד משהו בך אומר לך שזה לא הזמן שאת נמצאת בתוך תהליך. את כועסת על החלק הזה, לא רוצה אותו לא רוצה גם להפגע כל כך לכעוס. אבל אני חושב שדווקא היכולת שלך לחשוב עם עצמך על האפשרות להמשיך איתו במעבר, להתמודד ביחד עם הפגיעה שחווית, עם התחושה שהרגשת מולו של איום ונטישה מצידו, מסמלת באופן משמעותי את התהליך שאת נמצאת בו ומדוע דווקא חשוב להמשיך ולנסות למרות כל הקשיים שעולים. אני שמח לשמוע שאת מאפשרת לך את הזמן הזה, ושמח שאת מצליחה להיעזר גם בפורום ובי לשם כך. דרור

02/12/2008 | 00:24 | מאת: ש'

אתה משו משו :-).. כיף לקרוא אותך.. התגובות שלך מרגישות תמיד שיש בהן המון.. מחשבה .. הבנה , אמפטיה ..וכנות .. תודה לך. באמת.. נעים שאתה פה איתנו. שרית