פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, תודה... 8-] תודה על המילים שלמטה. לקחתי. שמרתי. שיהיה סוף שבוע רגוע, ד"שים חמים לכולם, (סוריקטה)

שלום רב, אני בן 28 וחצי גרוש לפני הגירשוים יצאתי עם חברתי 7 שנים וכתוצאה מכך מאגר החברים שלי קטן מאוד לאחר היגרושים שלי הבנתי את גודל הבעיה שאני נמצא בה אני מוצא את עצמי לא פעם תקוע בבית בגלל שאין לי עם מי ללכת לפאב למועדון לים אני בחור מאוד משכיל חברותי מאוד , ומוערך מאוד מבחינה חברתית בכל מקום שאני נמצא הבעיה שאני נמצא בה שאין לי חברים לצאת איתם לבילויים רוב החברים בעבודה נשואים ילדים השאלה שלי איך בגיל כזה אני יכול למצוא חברים חדשים על מנת שנוכל לצאת לבלות פאבים ים מועדונים רק היציאות שלי הם דייטים עם בחורות אבל אני יודע שזה לא פיתרון חסר מאוד לפעמיים "החברים " השאלה שלי שוב היכן ניתן למצוא חברים חדשים בגיל כזה למטרות שציינתי תודה,

הי אלון אולי תנסה בתור התחלה לארגן משהו לכמה חברה מהעבודה, כמו ערב צוות או סתם לשאול כמה אנשים אם הם רוצים לעשות משהו ביחד. אני בטוחה שגם אנשים עם אשה וילדים אוהבים לצאת, ואם תשאל כמה אנשים, זה יהיה פחות מביך מלשאול רק מישהו אחד לדוגמא, וזה יכול גם ליצור לכם "חבורה", שאפשר לצאת איתה לפעמים. ויש אפשרות להצטרף לאיזשהו חוג,ולהכיר שם אנשים..זה יכול להיות בכל תחום שמעניין אותך. אני התחלתי ללכת ליוגה, והכרתי שם אנשים. זה שיש תחום עניין משותף עוזר. ובפעם הבאה שתצא עם מישהי, לך על מה שבנות תמיד עושות, ותתחבר לחברים שלה גם (: אולי בסוף הם ישארו גם אחריה..סתם. בהצלחה אופיר

אתה צודק 100 % ואני מסכים איתך אופיר , תראה אני עובד במחלקה שרוב האנשים שם מבוגרים ממני בני 35 - 40 זה מצחיק :) אנחנו עושים את זה אבל הראש חושב אחרת הם כנשואים אני כרווק (גרוש ) ראש אחר רוצה להאשר עד שעות מאוחרות ..... למצות עד תום :) שוב אין בעיה של חברים לחיים הבעיה היא חברים למטרות האלו של חיי הרווקות :) חוגים זה משהו שחשבתי עליו.... אתה יכול להמליץ לי על חוגים? תודה מראש :)

שלום, אני לא יודעת אם זה המקום הנכון לשאול, ואם שמעתם על דבר כזה, אבל קשה לי מאוד לשמוע אנשים אוכלים בקול רם , או אפילו אוכלים עם קצת פחות רעש. אני נהיית עצבנית מאוד, אני חייבת להתרחק ממי שאוכל לידי באופן בו אני יכולה לשמוע זאת. אכילה באופן שכזה מעוררת אצלי גם אסוציאציות מיניות בחלק מן המקרים, ואין ספק שבאותן נסיבות אני לא מעוניינת בכך. במקרים אלה, העצבים שלי נובעים מהאסוציאציות הלא -רצויות. אם זה יקרה ליד הרבה אנשים אז אני "רק" נהיית מאוד מאוד עצבנית ומתחשק לי לצעוק שיפסיקו כבר לאכול.כיצד ניתן לפתור את התופעה המטרידה?

מי רשאי לעסוק בביופידבק?

שלום רב, קיימים שני סוגי טיפול בתחום הביופידבק 1 . טיפול מוסמך על ידי אנשי מקצוע מוסמכים באישור משרד הבריאות כגון רופאים, פסיכולוגים עובדים סוציאלים וכד'. 2 . מנהלי לחצים Stress Management . אין להם הסמכה או אישור של משרד הבריאות . הם הוכשרו לטפל בהפחתת מתחים ולחצים בהתאם להגדרה של S.M חשוב ביותר לברר מהי השכלתו, הכשרתו ונסיונו של המטפל לפני שמתחילים טיפול בביופידבק. אשמח לתת יותר פרטים במידת הצורך. תודה על פנייתך החשובה בברכה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

תודה רבה על תשובתך. אני קבעתי תור דרך קופ"ח מאוחדת- רפואה משלימה ואין להם שם שום מושג מהי הכשרתו. אני מאוד חוששת כי נכוותי ונפגעתי בעבר. האם לדעתך כדאי לקבוע פגישת נסיון ובה לשאול את המטפלת מהי הכשרתה, או לנסות ולהתעקש לשיג את המידע הזה בטרם? האם טיפול מעין זה עשוי להזיק אם נעשה ע"י מטפל לא מיומן מספיק?

הי אודי, לתגובתך- העצב הוא פריבילגיה של מדוכאים. צרות של עשירים, מחלקה ראשונה. לא יצא לי לטוס הרבה באזורים האלה. ונכון שהעצב מוליד גם תקווה כי שניהם שייכים למשפחת הפסטלים- צבעים רכים ומאוזנים. אלו רגעים נדירים ולא נפיצים. רוב הזמן ידיי מושחרות בזפת שאי אפשר לשטוף. כמו איזה טפיל שנדבק אל הידיים. הוא הופך לחומר הגלם של כל החיים- הוא גם הזיהום וגם הסבון. אני הולכת יחפה בחופים וכל הזמן נדבק לי זפת לרגליים. אני שייכת למשפחת אריות הים, לדולפינים וללויתנים שנשטפים אל החוף- הזפת סותמת את כל הנקבוביות ומנטרלת את יכולת התנועה בים. אני שייכת למשפחה נכחדת אבל שום ארגון ירוק לא קם להציל אותי. אין לי קול ולמדתי איך לנוע עם הסנפירים המתפוררים והנדבקים שלי. הזפת אוהבת את שטח הפנים שלי את העור הסופג והמזמין. נדבקת לי לעיניים אני רואה רק שחור. לא יכולה יותר . מתאבדת על החוף (עכשיו אתה בטח תגיד שאפשר להכין מזפת איזה נסיוב, יהלום, פשטידה, או אני לא יודעת מה...) רפאים

הי אודי לילה, נמצאת בתעלת ניקוז ובכל זאת לא רואה את השמיים. אני שייכת לפועלים השחורים שעובדים בצידי התעלה ועדיין לא קודמו למעמד אלה שעובדים בסמוך לפיתחי האור (תודה שעל אפשרות כזו לא חשבת אבל אולי עניתי לך על החידה...). וזה נכון שיש תמיד אפשרות להציץ אבל אני פוסחת עליה- פוחדת שאדע מה יש להחמיץ. פוחדת להתמכר לאור הזה ואח"כ יהיה רע ומה אז? מנסה לשמור על שגרה גם במחיר של רע. עובדת על מנגנונים נורא בסיסיים. לא מתמודדת טוב עם אכזבות. חיי הם סדק צר- או מרחב בלתי מוגבל. לא מכירה את הפשרה והוויתור ולכן לא יכולה גם לקוות. ולכן קשה לי לאתר את האיכות הפסטלית בזפת. אני מכירה בזה קוגנטיבית אבל לא מצליחה להפנים את זה כמסר רגשי. תקווה זה גם היכולת לדמיין את הרגע הבא. ואם אני פועלת במתכונת הסדק הצר אז אין עולם אחר כי נסגר עלי עולמי. תמו כל האפשרויות. אני נטועה בתוך ואקום נטול זמן. ואתה כל הזמן מנסה למצוא את הטוב בכל הזוועה הזו שלי- מחזיר לי מה שאני מסווה מעיני עצמי או פשוט מפליג עם האסוציאציות שלך. וקשה לי להאמין שאני מכוונת אותי לטוב בלי משים. כי יש בתוכי החלטות מאוד נחרצות. ואני לא יודעת אם זה מקומם אותי או מפתיע אותי יותר. שאני רוצה כבר לנווט את עצמי לכיוון אחד למוות או לחיים. למקם אותי כבר איפשהו. ואתה מבלבל אותי... תודה לך אודי צפור הלייל רפאים

הי רפאים, יש בינך ובין אודי שיח מקסים... אפשר גם להצטרף לרגע? עצב, הא... לא תמיד קל להרגיש עצב. נו בטח, העצב כרוך בויתור. בפשרה. לפעמים קל יותר לכעוס. לזעום. לכעס אין גבול. הוא מרגש. הוא עוצמתי. משלהב. העצב, האבל על האובדן, ההשלמה עם שאין ולא יהיה, יש בו רכות ועידון, שפותחים מקום למשהו חדש. חלופי. על חסרונותיו... כאב מסוג אחר. מוכר פחות. לקנא ב"אחרים" שיכולים? לקנא בחלקים שבנו אנו, שיכולים להרגיש? ("פריבילגיה של עשירים"...) כן. לקנא.... אבל כשזו קנאה הרסנית, אז... הבעיה אינה עם הזפת עצמה. זפת, שלא ניתן להיפטר ממנה, יש על כל אחד במידה זו או אחרת. מעט או המוני המונים. מעט, הרבה - במציאות הכמות תמיד סופית. הבעיה אינה בקיומה של הזפת, אלא באי היכולת לסבול אותה שם: אי מסוגלות לסבול את הדיבוק הזה, ובה בעת משיכה אדירה אליו. לא, זו אינה הזפת שאוהבת אותך - זו את שמעריצה אותה. אוהבת וגם שונאת. כשמתאפשר הויתור על האחיזה רק בזפת, האחיזה וגם ההתפלשות, אז בא העצב. כשמצליחים לוותר במאבק להשגת מה שאין לו סיכוי אמיתי לשאת פרי, אז בא העצב. כשנתפסת הסופיות. בא העצב. ועזבי אותך, "לוויתן מתאבד" זה לא הרואי. הנלמד להושיט יד ו"פשוט" לבקש עזרה בצורה הכי ישירה שיש... כתבת שאת מתגעגעת לטיפול - נוגע כל-כך. מאחלת לך שתמצאי את הטיפול שיצליח לגדל אותך. מי כמוני מאמינה שזה אפשרי עבורך, בת אנוש ככולנו כאן. לגמרי. שלך, סוריקטה

לסוריקטה, מזמן רציתי לומר לך שמילותיך יוצרות קשת בענן- הן בונות גשרים בין חללים ותהומות, ויוצאות במין מטר של טיפות עליזות ורעננות שלא מקפחות אף חלקה על פני האדמה... קצת מזכיר אולי את שיר היקינטון עם הלבנה שמשקיפה ממעל... היחס המשפיל, חסר החמלה והלא מקצועי שספגתי מהמטפל שלי ובייחוד המבט הזה שלו מלא הזעם בסיום האכזרי והטראומטי הפך אותי ל'לא אדם'. הרגשתי שרק חסר לו מגף של קצין אס אס שיבעט אותי משם החוצה. הרגשתי שבעצם הולכתי שולל כל הטיפול הזה. שאני מבנה מחדש גם את ה'טוב' שהיה. ול'לא אדם' קשה מאוד להרגיש. בייחוד רגשות עדינים כמו עצב. אפשר להרגיש עצב רק כשיש חמלה בסביבה. ולא היתה. טוב לב של אנשים עושה אותי עצובה וגורם לי לבכות. האמונה הזו בכל זאת בכדאיות של החיים. שאני נחשבת בכל זאת. העצב נוצר גם מתחושה שמישהו רואה אותך. הוא לא ראה אותי. הוא הבחין במצב הקשה המפורק והאובדני שלי והוא לא הושיט יד. הוא הפקיר אותי כמו פצועה בשדה הקרב כי היה חשוב לו יותר להגן על האגו שלו. הוא מעל בתפקידו ולא היה מוכן לסגור את הטיפול בצורה הוגנת ולבדוק אלטרנטיבה עבורי מתוך איזו תחושה של נקמה בי על זה שרציתי לעזוב. שנתתי אמון באדם שלא היה לו עניין לעזור לי אלא לעזור לעצמו. שהוא חצה את הגבולות שלי בתוך הטיפול באמתלה של נסיון להגיע אלי. שהאמנתי לו כל העת שכוונותיו טובות. שהוא התייחס לכל הטיפול הזה כאל מסע כיבוש. שמאותו רגע ניתק חוט החיים שלי כי הוא עודד תלות מוחלטת בו. לא עודד לטפח את חיי מחוץ לחדר רק מה שקשור בו. כמו איזה מנהיג של כת עם עוצמה טוטאלית. ולכן לא נותר לי דבר. הפתאומיות הזו. כמו איזה פיגוע תופת. שברגע אחד בלתי צפוי התהפך כל עולמי. שנותרתי המומה ולא מבינה כי קרה פה משהו על-טבעי ולא מציאותי. ואז נותרתי בלי זכויות. בלי זכות לחמול על עצמי. ובלי חמלה אין עצב. יש לי זפת בנשמה. כי הכשרון שלי הוא לשתף פעולה באופן מרשים עם האויב. שהפכתי להיות אויבת שחורה ואיומה של עצמי. מלאך חבלה פנימי. זרה ומנוכרת לי. כי הוא לא שמע את כאבי וחשבתי אותו לכ"כ משמעותי. לא מצליחה באמת לכאוב כי הכעס לא מרפה. וכל הדמעות שנשפכות לא מצמיחות דבר כי אין לי שום נקודת אחיזה יותר שום נקודת אחיזה. לא עתיד לא עבר ולא הווה. ולכן עדיף להיות כבר מתה במשרה מלאה. לא מתה- חיה יותר. אני מתהלכת בין אנשים ומתאפקת לא לזרוק את עצמי לכביש. לא מתוך אקט הרואי של לוויתן מוחה אלא מתוך קושי לשאת את הסבל הנורא שלא מרפה ואת התחושה שאין לי יותר מקום בעולם. שאין לי שום מושג איך אצליח לשקם את חיי. אין לי קצה של חוט. תודה לך על מילותיך על החמלה ועל הרגישות רפאים

שלום אודי אני נמצא בבלבול אדיר ובחוסר מנוחה מוחלט אם עצמי הבעיה הגרעינית היא בזהות המינית והבאתי על עצמי בתוליות מאוחרת חוסר סקס מוחלט, וזאת עקב: א.פחד עז מסקס ראשוני עם בנות בגיל כה מאוחר וכל החקירות והשאלות מהצד השני שינבעו מזה סביר להניח, ב.המחשבה המטרידה האם אני לא נמשך לבנות בכלל? האם אני לא יודע אם אני אוהב את זה כי אף פעם לא ניסיתי? האם אני מפחד מבנות? ג.האם אני הומו כי אני יודע שאני נמשך לבנים אבל המשיכה היא מאוד ממוקדת רק לפי שיער הראש בלבד (הזוי הא???) אם השיער הוא ארוך או לא לטעמי אז לא נמשך בכלל. גם על הגוף אני לא מסתכל בכלל, רק על הראש וכך גם ברחוב כשאני מסתכל, וכן אני מסתכל גם על בנות ברחוב אך לא יודע אם כי הן יפות או אם כי זו משיכה, אני לא מרגיש יכולת לבוא ולהתחיל אם בחורה פתאום אחרי שאף פעם לא עשיתי את זה. פעם אחת הייתי עם גבר חבר טוב לא היה שם שום רגש או משהו רק חדירה שלא היתה נעימה כזכור לי. אני מרגיש שהמשיכה לגברים היא יותר במחשבה ויצירת הפנטזיה, כי גם אם אני מדבר עם גברים אחרים אז אם רוצים להיפגש אני בסוף תמיד דוחה את ההצעה גם אם אני מרגיש חרמן אש, כי אני חושב שאם אלך על הקטע של הגברים הלך עלי בחיים, תמיד אתחבא תמיד אתבייש בעצמי ומהמשפחה והחברים שנשארו, וגם לא תהיה לי הזכות להקים משפחה ואני כל כך אוהב ילדים אני דוד מגיל 10. אני איפשהו מרגיש לא יודע להסביר שכן קיימת פירצה בשבילי להיות אם אישה אחת שאני יאהב אבל אני כבר לא בטוח אם זו רק יד הדמיון או איזשהי אינטואיציה. כל המחשבות האלו אני מתעורר איתם והולך לישון איתם כל יום ואין יוצא מן הכלל. וזה משפיע על כל הביטחון העצמי הן במגורים -פחד להתרחק מהבית של אמא(כרגע אני במרחק חצי שעה נסיעה ממנה) והן בעבודה- פחד לעזוב מקום עבודה ולהתחיל במקום חדש גם אם כבר לא טוב לי שם ואני מרגיש שאני לא ממצא את עצמי, וכן קיים גם הריחוק מחברים ואיבוד קשרים עם אנשים יקרים מאוד שפשוט פחדתי להיחשף אז ברחתי ואני ככ מתגעגע אליהם ומרגיש לא בסדר. הרבה שקט הרבה תימהון חוסר שקט נפשי, מתח תמידי, חוסר מוטיבציה להתקדם, שימוש רב ברסקיו...אלו התחושות. כשהשותף שלי נמצא עם חברתו החדשה אני רואה כמה שזה לוהט להם(לא שאני נמצא איתם בחדר חס וחלילה), אתה יודע פשוט רואים. וזה כמה פעמים ביום ואז אני נלחץ כי אני אומר לעצמי שאני בחיים לא אהיה מסוגל, ואז אני בורח מהבית כדי להתרחק מהסיטואציה. הוא החבר הכי טוב שלי ואני לא מצליח לפרגן לו בקשר אליה כי קשה לי וזה כואב לי ומכעיס אותי. מצטער על האורך ושבילבלתי אותך כמו שבילבלתי את עצמי. אני רוצה אודי במיידית להתחיל טיפול ואני לא יודע לאיזה מטפל לגשת. קיבלתי כמה המלצות אבל אני לא יודע אם אני זקוק לטיפול סרוגייט? פסיכולוג קליני? סקסולוג? פסיכיאטר? אם יש באפשרותך לכוון אותי אודה לך מאוד, אם תיתן איזה זריקת עידוד קטנה אודה לך עוד יותר כי אני זקוק לזה, רוצה להתחיל לחיות, זועק את זה, די לשרוד שרדתי מספיק והותר. תודה ויום טוב נועם. נ.ב- אני בן 32 שכחתי לציין רווק מן הסתם...

הגבת בחומרה. התגובה הראשונה שלי הייתה; "ידעתי שזאת תהיה טעות לכתוב את דעתי פה" אבל אחרי מחשבה, הבנתי שזאת החוויה שלי שאני משחזרת בכל מקום, לגבי הנושא הספציפי הזה. לא שאני לא מבוהלת מתגובתך.. כי אני כן. לא נוח לי ולא נעים לי עם דבריך. סימן שיש פה מה לבדוק.. בנתיים אני מחניקה, גם זה שלב שאני חייבת לעבור.. אני יודעת? נכנסתי לסטאטוס די קפוא עכשיו עוד דרך להתמודד.. לא מבינה למה אני משתפת אותך בכל המחשבות האלו.. אך שמחה שכך. יום טוב לכולנו, אני.

נילי יקרה, כתבתי לך גם למטה, ורציתי להוסיף עוד כמה מילים, טוב? בטח שזה היה מבהיל מאד להתייצב מול עצמך במראה. לראות עצמך כך. פתאום נשמע מגרונך מן קול של איזה אנס שמגיע לפורקן רק כאשר הוא תוקף. ונכון, זה סוטה וזה נשמע מאד לא טוב וזה מרתיע. שחזור, הא... את צריכה, כמובן, לזכור שזה רק חלק אחד קטן ומניאק שנמצא בך בפנים (לעזאזל מסיבות עצובות ומרגיזות...), ואכן ראוי תשומת לב. ונילי יקרה, בכללי, ואני חושבת שאת יודעת, את ממש בסדר. בוקר אור ושיהיה טוב, סוריקטה

פגעו גם באחיין שלי והרופאים אומרים יהיה משותק לכל החיים לא יתהלך רק יתגלגל על גלגלים\, ובכיתי כי זה קשה וזה כלכך לא נעים אבל עוד מחשבה הסתננה לראשי ואנה ממך התיחס אליה- אולי עם כל הכאב הפיזי והנפשי יותר קל לו עכשיו אולי האסון הטראומטי הזה יקח אותו למעלה ישחרר אותו מההסתרה האין סופית שהיתה על מי שהוא , מהחוסר יציבות נפשית שהיתה, מה שאני חושבת שאולי "מכה" טראומטית חזקה ומזעזעת יכולה לשחרר מהמקום של שנים של עצב בלי פתרונות של תקעות מתוך חוסר מוטיבציה לנשום בכלל , אולי טראומות שנופלות עלינו הם דבר חיובי? אולי אני צריכה להזדעזע

הי הייתי ביעוץ אצל פסיכיאטר קבע שמדובר בדיכאון (שזה משהו שאני "חיה"איתו שנים רבות) אך כיוון שיש ADHD שמטופל בקונצרטה לא ניתן לשלב טיפול תרופתי של נוגד דיכאון? האם עליי לבחור בין עצב להפרעת הקשב שמדכאת כשהיא שם גם? האם זה נחרץ? אני תלתי תקווה ועכשיו אני מרגישה צורך לתלות משהו אחר יום עצוב ומסריח לי נ.ב הוא טוען שלא צריך להיות מצב ב120 שמישהו יסבול מדיכאון ולא יוכל לטפל בו אז מה בדיוק אני? אני חשבתי שאולי במקרה כמו זה ניתן לטפל דרך היפנוזה? אתה חושב שזה עשוי להיות פיתרון? בנוסף אני נמצאת בשיחות עם פסיכולוג פעם בשבוע וזה משהו שממש קשה לי לעשיה כי לחפור בעצמי ולדבר על הכאב שלי זה ממש כמעט בלתי אפשרי מבחינתי , אני עסוקה במהלך החיים בכאב שיש לאחרים בעצב של הסובב אותי בחויות שעוברים אנשים שחיים במציאות ההפכפכה הזו וכפי הנראה "בורחת" מהכאב שלי מחוסר יכולת להתמודד איתו ואני מצאתי את עצמי תוהה למה אנשים באים לפסיכולוג? כי הם מדברים על מה שכואב להם ואני משותקת במקום הזה? אז מה לעשות אני יודעת שטיפול תרופתי בלבד זה לא נכון אבל לפחות מנסיון הפרעת הקשב שלי התרופה שינתה אולי לפעמים אין דרך אחרת? אולי יש מקומות שאליהם לא אגיע בעצמי תהומות עמוקים שדיבור לא יוכל להסתכל להם בעניים בלי לברוח לצרות של העולם לכאבי ראש ובטן לציור על הדף שעות בלי הכרההההה

שלום ד"ר יגאל ברצוני להבין מהו הטיפול בביופידבק וכיצד הוא מסייע לתופעה? היכן ניתן לטפל באיזור הצפון?

שלום רב לך סיגל שיטת הביופידבק מלמדת את האדם לשלוט בצורה רצונית על תגובות בלתי רצוניות. הדחף לתלוש אינו רצוני. איני מכיר מטפל בעל הכשרה ונסיון מתאימים לתיסמונת הטריכוטילומניה. אשמח לעזור תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

בס"ד אני לא רוצה שירחמו עלי אני רק רוצה שיעזרו לי להתמודד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני סובת מהתעללות נפשית, אימי היקרה לי באמת ובתמים! היא אישה אשר כל חייה חיה לבד ללא בעל ומשפחה , היא הייתה צריכה לעבור כל משבר כל דבר לבד ללא תמיכה לא היה מי שיעזור לה כלום פשוט כלום. במהלך החיים לא היו לה קשרים רציניים עם גברים הם ניגמרו מהר מדי והיא לא נסתה ליצור חדשים. היא אישה טובה, עובדת בעבודה טובה ומרוויחה טוב במקום העבודה אנשים מעריכים אותה , מה גם שיודעים שהיא מתעצבנת בקלות. במהלך השנים אני הייתי האדם היחיד כלפיו היא הייתה יכולה לפרוק את הרגשות שלה , מגיל קטן מאוד היא כל הזמן כועסת עלי ומרביצה לי (אני זוכרת שרק פעמיים זה הגיע לדרגה של חבלות וגם אז קלות כשהייתי קטנה, היום המכות לא ממש כואבות לי ) היא יכולה שעות לצעוק עלי ולהפוך אותי לאדם הרע ביותר בעולם ! אני שותקת כי אני מבינה אותה ואני יודעת שכל מה שהיא אומרת לא נכון. אז אני סופגת וסופגם אני לא עוזה כי אני יודעת שאין טעם, היא לא מפסיקה עד שאני בוכה בדרך כלל זה מגיע אחרי כמה מכות כי בלי זה אני מצליחה להחזיק את עצמי. וכאשר אני מתחילה לבכות זה רק מחמיר היא מדברת על כמה רעים החיים כמה היא רוצה למות כמה אני רעה וכו... תמיד הייתי ילדה חכמה, והצלחתי מבחינה לימודית בבית הספר אך כניראה שאולי התנהגתי באופן שאינו רגיל לבני גילי אז אני לא יודעת איך , עלו על המצב שלי. והתחיל משפט הייתי אז בכיתה ג \ד ואני כמובן הכחשתי הכל ובאמת ששכחתי חלק מן הדברים יש אצלי מעין מנגנון כזה בראש שאני לא זוכרת דברים רעים שעוברים עלי במיוחד עם אמא. ובאמת שאם היו שואלים אותי גם יום על מקרה ספציפי אני לא אוכל לתאר אותו בצורה מדוייקת. התיק נסגר ואני מרוצה מזה עד היום לא הייתי יכולה לסבול את עצמי אם הייתי במטופלת בדרך כלשהי והייתי נלקחת לבית ילד למשל , שם בטוח בייתי מתקלקלת ולא היו לי הנתונים הטובים שיש לי היום, ילדה ממשפחה נומטיבית , למדה בבית ספר טוב עם ציונים טובים. מאז שיצאתי לשירות לאומי כל שבת המצב מחמיר (כי אני לא נמצאת כל השבוע) אני עושה לאמא שלי הכל בבית מנקה מבשלת וככול שאני משתדלת יותר כך התלונות רבות יותר הצעקות. היא אומרת שאני עושה הצגות ולא באמת כואב לי ושאני אדם רע אינטרסנט. ואני לא דנה אותה. היום חזרתי לחופשה בת שבועים וחצי היא החליטה שהיא לא מדברת איתי כי אני מעצבנת אותה. אני כבר ילדה גדולה, בת 19.5 , לא אמורה להיות תלויה בבית אך אני תלויה ואני לא מתכוונת לעזוב את אימי לעולם. עיקר הבעיה היא שהיא בעצמה , אחות .. מבחינה היא בסדר גמור היא לא חושבת שיש פגם כלשהו בהתנהגות שלה. אין דרך לשפר את המצב! אני רק צריכה שאולי תתנו לי עיצה איך להתגבר , בזמן האחרון אני מרגישה שאני ממש כבר לא יכולה לספוג.

למען החיים, למען עצמאותך החיונית, למען הזוגיות והמשפחה שתוכלי להקים לך בעתיד (ומגיע לך), אין דרך אחרת, אלא, ל  ה  פ  ר  י  ד היינו - להשאיר את אמא. להשאיר אותך. אבל עם גבול. לא תפקידך הוא לספוג הכל מכל וכל, ולא תפקידך הוא להיות שק חבטות. ונראה לי שאת יודעת זאת, וגם לא יודעת... הודעה קשה כתבת... את מספרת על מערכת יחסים סימביוטית לא בריאה עם אמא. על הקרבה טוטאלית שלך למענה. על כך שאת מגוננת עליה מאד. היא יקרה ללבך, אך גם פוגעת מאד. למערכת היחסים הזו - כפי שהיא - אין עתיד בונה, אלא הרסני הינו. את צודקת, אין ביכולתך לתקן ו/או לרפא אותה (אף שזו, ככל הנראה, משאלה), ובוודאי שאינך אשמה. אני מצליחה לשמוע שאת מרגישה איכשהו שדי לשתיקה, והסיפור צריך באיזה אופן לצאת לאור (העזת לכתוב כאן וזו התחלה). ובכל זאת, את זקוקה לעזרה קונקרטית. את יכולה לפנות לעזרה במסגרת שאת נמצאת בה (ויופי שיש לך מסגרת כזאת). כאן יכול להיות פתח לחיים עצמאיים משלך. כחלק מן התמיכה טיפול נפש יודע לסייע והסודיות בו נשמרת. זה חלון ההזדמנויות שלך - אנא, נסי להרגיש חמלה כלפי עצמך ולנצל את חלון הזמן הזה. מגיעים לך חיים נפרדים משל עצמך. הפרדה משמעה גם פיזית/גיאוגרפית וגם רגשית. אדגיש שזו הפרדה ולא ניתוק, ואף אחד לא ייקח לך מה שאינך מוכנה (ובצדק) לתת. אבל, תני לעצמך מקום. ההתמזגות הזו יכולה להיות הרסנית ביותר. לא חושבת שכדאי להתמהמה ולחכות שנים להתפכחות... סוריקטה (מן המטופלים המשתתפים בפורום, בתגובה רגשית)

שלום! למעשה, כשחושבים על זה פעם נוספת ... אני די עזבתי, השנה הגעתי פעם בשבוע לשישי שבת ושנה הבאה אני מתחילה ללמוד מחוץ לבית כל שאהיה בבית בפע בשבוע\ שבועיים.

שלום אודי, תודה רבה על תשובתך, שהצליחה לגעת בי שוב. האם יש לך הצעות קונקרטיות יותר להמשך בדיקה עצמית והתפתחות? תודה, טל

לילה טוב, חיכיתי שהפורום ייסגר להיום. רציתי לכתוב אחרי.. לפעמים אין לי כוחות לקרוא את תשובתך.. ואין לי כוח שההודעה שלי תופיעה מיד קצת להרגיש כאילו שלא כתבתי.. כנראה שיש דבר טוב נוסף בסינון ההודעות ואי עליותן מיד. אתמול היה לי ערב ולילה קשים מאד. אני יוצאת עם מישהו. אדם מדהים במילה אחת. אבל הייתי נוראית. כעסתי עליו בלי סיבה אמיתית. כי כעסתי עליה. על המטפלת שלי המעצבנת הזאת. הכעס ילדותי הוא.. אבל כעס מורגש היטב היטב. לא הצלחתי לישון. שנאתי את עצמי ברמות על. שנאתי את גופי, את תווי פני, קולי, לבושי.. שנאתי את נפשי.. לא הייתי מסוגלת להביט על עצמי במראה. ייחלתי למות. המוות נראה לי קסום כ"כ. טוב ושקט ומרגיע.. אך לומר? קורץ לי. אבל להתאבד לא בא בחשבון.. אם כי החיים נראים לי מיותרים לגמריי, הרי אנחנו פה רק כדי לעבור את החיים, לא? והיה לי קשה להירדם, התהפכתי במיטה.. רציתי לצרוח, לקרוע את עורי. לא יודעת מה קרה... אולי עייפות גדולה? אולי געגועים עצומים? כזה כאב! ואני אכולת געגוע. ובכיתי אתמול המון. בכיתי בכי שסוחט את כל האוויר מהריאות.. בכי כואב פיזית. אח"כ כאב לי הראש נורא. כאילו לא קיבל מספיק חמצן. לא בכיתי ככה זמן רב. כאב לי בגללה. והחבר היה, וחיבק. ושמע בעיקר. אבל אני רציתי אותה!!! ייחלתי לה! לחבק אותה חזק חזק אלי. הרגשתי שהיא יוצאת מגופי. קצת כמו שהנשמה יוצאת מהגוף הגשמי לאחר במוות. כך היא יצאה ממני.. אלא שלא חשתי שיחרור.. להפך! ריקנות, ריחוק, בדידות. הרגשתי שהיא זרה לי. שאינה יודעת כבר כלום עלי. שאיננה חלק ממנה. אודי, אני מתענה ממש. האם תוכל להבין אותי?

זהו. עכשיו אני יודעת מדוע אני רגועה. כי פגעתי בעצמי. זה מרגיע אותי. נכון, אני שונה, יש שיגידו שאני לא נורמאלית (בהלצה), אז מה? אז אני מוזרה ואני עושה דברים שאנשים אחרים לא מבינים, אני עושה דברים שאני לא יכולה להסביר אפילו לעצמי. אבל הכי חשוב? זה מרגיע אותי. ואם זה המצב, למה לא? מדוע אנשים רוצים שאני אפסיק? לי זה טוב!!! לי זאת הדרך הכי טובה להירגע! לי זה נכון. תמיד מה שהיה נכון לי היה לא נכון לאחרים. מלעשות? אני שונה. ואם כבר אני כותבת פה כאלו דברים משוגעים, וגם פה זה מפחיד כי אולי יברחו ממני, אז מה? רוב האנשים היום פוגעים בעצמם! אוכלים מעבר למה שהם צריכים, עושים יותר מידי כושר (או לא עושים בכלל), לא מספקים לעצמם מספיק שינה, מעשנים!! אפילו אם זה לא ירוק, או חום. ואגב, אלו מושגים שלמדתי לא מזמן. אני חננה, כזאת שלא מעשנת. ניסיתי אומנם, כדי להשתלב, אבל זה לא הולך לי! לא משתלב עם לא משתלב בלי! אני חננה. חננה שפוגעת בעצמה. לא משוגעת(?!) ולא קולית. חננה. (עלק) ואין מי שיכול לאמר לי שאני לא נורמאלית!! כי כולנו משוגעים!!!!! ואין מי שיעיז לאמר לי שאני נורמאלית!! כי אני לא !!!!!! נוגדת את עצמי, נכון. ככה זה כשאני אנושית. גם על זה אני צריכה להתנצל. מזעזע, קראתי את שכתבתי, אני נשמעת ארסית מופרעת (סליחה על התיוג – הוא מיועד להמחיש את הרגשתי ולא חלילה לפגוע באף אחד). כזאת שמקללת, צועקת באוטובוס, שיער מתוח מלא ג'ל, מאופרת עד מוות, פלטפורמות ענקיות!!!!! אז זהו, שאני לא . אני עדינה ושברירית, לא אוהבת איפור (בעבודה מכריחים אותי – מלעשות) , מעדיפה פשטות חום ואור (ולא שארסים לא אוהבים את זה), מנסה לא ללכת שבי אחרי צווי האופנה, תסלחו לי אבל אני גם לא אוהבת חזיות ואין לי בעיה של תומך נופלים. לא צריך לק וגם לא צריך עקבים (ושוב בעבודה אין לי ברירה) - צריך רק לחיות בשקט!!! אני מופתעת מהזעם שלי. הרי אני רגועה, לא? ועדין זה לא שקר. אני באמת כרגע מרגישה סוג של רוגע. וואו.. אני מופרעת. ובמרחק אלפי שנות אור, ערב טוב לכולנו.. ~נילי~

נילי יקרה, אך זמן קצר לפני הודעה זו פתחת הודעה על הפיגוע בנחמני. ויכולתי להבחין בה בזעזוע וכעס, גם חמלה. ויכולתי לראות בה הזדהות עם החלש. עם השונה. והנה, בהודעתך זו, כאילו התהפכו היוצרות. כאן את מפגינה לראווה את ההזדהות עם חלקו של הטרוריסט המתפרע ושולח מטח יריות; הוא הפוצח ומתרברב בתרועת ניצחון רמה. הוא המסב לעצמו הנאה משונה בפגיעתו והתעללותו בחלקים העדינים שבך. אבל רציתי להזכיר לך שפעמים רבות הבאת לכאן את הקולות הרכים לטפל בהם, לטפח אותם, לעטוף בעדינות. כמו שהם. גם בהודעה הזו את כל-כך מזכירה אותם. אך, הנה, שוב, בא אותו קול כובש מלמעלה ולא מתיר. להיות אישה. לטפח. לקבל. פגיעה עצמית כסם. סם מפתה להתמכר אליו. סם מוות. היי בטוב, מאחלת לך אהבה ושלמות, התיידדות עם עצמך, ואפשר גם עם ידיד הנפש - הפסנתר :-) סוריקטה

שלום רב, האם אפשר לטפל בהפרעת קשב וריכוז בביופידבק? במכבי טבעי נאמר לי שיש הרבה מטופלים בביופידבק ולא בנוירופידבק האלקטרודות על הגוף ולא על הראש מה דעתך?.. תודה

שלום רב לך גל, אכן ישנם הרבה מטפלים בביופידבק אך לא בניורופידבק. לא השיטה קובעת אלא הכשרתו ונסיונו של המטפל בתחום הטיפול בבעיות קשב וריכוז. אשמח לקבל ולתת יותר פרטים לצורך מתן תשובה מפורטת יותר במידת הצורך תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן www.gliksman.co.il

שלום לדר' גליקסמן תודה על תשובתך. ארחיב יותר בקשר לבעיה: בני בן ה-25 אובחן כמי שלוקה בבעית קשב וריכוז. ויתרנו מראש על ריטלין היות והוא סובל מאפילפסיה (רדומה כ-10 שנים) וכן בגלל שהתרופה עלולה להעיר את ההתקפים. לכן החלטנו על טיפול הומאופתי וכן במקביל נוירופידבק. שאלתי: אם הוא יטופל בביופידבק ולא נוירופידבק בבעיה של קשב וריכוז זה מתאים או כפי שענית לי המטפל הוא החשוב ולא השיטה. האם ידוע לך על מירפאות בת"א? תודה רבה!

אני גרושה +2 יש לי קשר עם גבר נשוי(הכרתי אותו בתקופת הנישואין). הבעיה שאני מרגישה "תקועה".חיי סובבים סביבו והוא נשוי אין עתיד לקשר. הייתי בטיפול ואמרו לי שההיגיון יגבור על הרגש הקשר ידעך.זה לא קורה!!! אני מאוכזבת מעצמי.אין לי זוגיות אני מספר 2.והרי התגרשתי כדי שיהיה לי אופציה למשהו אחר. ניסיתי להפרד ממנו אבל לא יכולתי לתפקד ברמות שאפילו המטפלת שלי המליצה להיות איתו בקשר כרגע .אני מרגישה סוג של התמכרות.שיחות איתוופגישות גורמות לי להמריא אך שאני לא בקשר איתו אני בדאון רציני.(פרט חשוב שהבחור אוהב אותי מאוד) יש דבר כזה התמכרות? איך מטפלים בזה? אני מאזור השרון

קראתי מן המאמר, וכמה נושאים בו עוררו מחשבות של עולם ומלואו אצלי. בבושה אומר, כי אזור מסוים בעולמי (קטן אך מעצבן) מאופיין בקשרים עם "בוגדים כרוניים משתקי-מעכבי חיים". אלה בעיקר חלקי דמויות שמיוצגות בעולמי הפנימי (המעצים מימדים), גם כשהיה לכך איזה ייצוג במערכות-יחסים במציאות. נוותר על הפירוט ההיסטורי. ככל הנראה, עד היום בנקודות ספציפיות, ומתוך הפיצול, אני נאמנה לדמות הזאת, נאחזת בה ("מאוהבת" תהא גם כן מילה מתאימה לענייננו, ולצערי, "סוגדת" גם מתאים...). יש לי קושי רב להרפות. משהו לכאורה יוצא לי מזה - הגענו לעומק, צורך קדמוני מאד, אמנע מפירוט, יודעת מעט על מה מדובר ועדיין הסבל רב ויש תקיעות עקשנית. במקביל, יש גם צד שמעוניין לשנות, משווע לתת משקל ונוכחות רבים יותר לדמות הטובה. הווה אומר, למשל, שהרגשת הנזקקות לטיפול היא בריאה. ויש ממנה. יש. האומנם עוד יבואו ימים ותהא אינטגרציה? בין השאר, נתפסתי גם למשפט הבא במאמר: "לרשת האינטרנט מאפיינים ייחודיים המספקים בקלות את מערכות ביקוש-תאווה. האינטרנט יוצר סיפוק רב אצל הגולשים". סיפוק... אז חשבתי לי על תחושת הסיפוק. ועל כך שהיא תלויה במשתמש. אם קל להכיר בחלקיות ובסופיות של המציאות, אני מניחה שסיפוק מורגש וטוב. תופס נפח. ואם פחות [ואולי זה קשור גם לחלקו ומשקלו הרב יחסית של נרקיסיזם-המוות (?) ] אזי נראה לי שבהתחלה משתמש "מכור" יחוש בריגוש שיא של כאן ועכשיו, אך התחושה חומקת ומצליחה להחזיק על פני השטח לטווח קצר מידי יחסית. לדעתי, אם בחלוף הזמן המצב מחמיר, וגם אין גיוון, הנפח של תחושת הסיפוק מתאפס כמעט, או שבכלל לא מגיע לרמת החוויה (המודעת). התסכול תמידי כמעט. האוטומט עובד. התמכרות. הייתי אומרת במילותיי, שגם סוגי הקשרים שהוזכרו, וגם אינטראקציה בעלת אופי דומה עם הרשת לא מביאים לפורקן אמיתי, וככל שנוקף הזמן יש חיפוש אחר ריגוש הולך וגדל בד בבד עם סבל רב. חשבתי להזכיר גם, שיש מערכות יחסים כדוגמת "סאדו-מאזו" על גיווניו, שעל אף העיוות, לצדדים בהם בסדר עם זה בסה"כ. בנוסף, איכשהו, יש לי קצת בעיה עם המילה "קשרים" פה, בגלל המקום הרב מידי לפנטזיה, והטשטוש בין פנים-חוץ/מציאות-דמיון, ואז, אלה לא בדיוק יש שניים שונים... המאמר דיבר על סיפוק נרציסטי, סיפוק לצרכי שיקוף, אידיאליזציה(*), ועל צרכי תאומות. כל אלו מאד מדברים אליי. (*)הייתי מוסיפה גם דמוניזציה (...) שזה בעצם די היינו הך , כלומר, אידיאליזציה שלילית. זאת, מתוך מחשבה, שלפעמים, אפילו קל יותר להפוך לשטני, כי כך במקביל מתפנה מקום לפנטזיה על האידיאלי-הטוב-המושלם מאידך. הם כרוכים זה בזה, חושבני... עוד מנסה להבין... מחשבות של בינתיים... סוריקטה

אני בחורה בת 27 סטודנטית כבר שנה רביעית שמתי לב שבשנתיים האחרונות הזכרון שלי קצת נחלש יתרה מכך אני סובלת מחוסר ריכוז. הדבר שהכי מפריע לי שיוצא לי לפעמים בשיחה לשאול את אותה השאלה פעמיים למרות שכבר קיבלתי תשובה או לחזור על משהו שכבר אמרתי לפני זמן מה. אני מיד אחכ מבינה שאני כבר אמרתי את הדברים אך רק בדיעבד ץזה מאוד מביך אותי ומפחיד אותי לדעת למה זה נגרם תודה

שלום רב לך נועה, מבלי לקבל יותר פרטים לגבי בעייתך לעניות דעתי תופעת חוסר הריכוז נובעת ממתח מצטבר הגורם לעומס יתר . קיימות סיבות אפשריות נוספות כגון חוסר איזון בויטמין B12 או חומצה פולית או בלוטות t3 t4 כדאי לבצע בדיקת דם על מנת לאשר או לשלול אפשרות כזו. כל זאת ניתן לבצע באמצעות רופא/ת המשפחה שלך. ניתן גם ללמוד טכניקות להתמודדות עם מצבי לחץ ומתחים . אשמח להתעדכן בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן

נועה שלום, הפתרון הוא מנטלי בלבד, הסיבה לאיבוד ריכוזת זיכרוןת יכולות ועוד המון דברים אחרים קשורה אך ורק לדברים שאדם עבר בעברו, ושורשי הבעיה הם תמיד חבויים, לא ידועים לאדם ועמוקים יותר ממה שהוא חושב. אני לא פסיכולוג!!! אני עוזר לאנשים להיפטר ממצבים כאלו ואחרים כבר 9 שנים. אם את מעונינת ביותר מידע צרי קשר. אייל 0955 884 050

אודי, חשבתי אפילו לא לכתוב היום, קצת לצאת לחופש בגלל כל המבחנים. אבל אז חשבתי גם שאם אני מתנתקת אז אולי לא אחזור עוד. כאילו אם משהו נקטע ברצף אז נורא מסובך לחפש מחדש את הקצוות. ואיכשהו הרגשתי שיש משהו שמצליח להחזיק אותי פה. שמשדר לי תקווה. שלמרות הכל לא מתרשם מהכאוס הזה. לא זוכרת שאף אחד אמר לי אי פעם "את בסדר מתוקה" כשמשהו לא עבד אצלי כשהייתי ילדה. לא הצליחו לראות את ההישג והקושי סימולטנית. אז יצרתי גרסה מחודשת של המסרים-יש את הגרסה הגנרית ויש את גרסת הכיסוי. משהו חייב תמיד לשמר את הפער. אולי אני פשוט מכורה לדיאלקטיקה. אולי רק חובבת תהומות. כל אחד והסטיות שלו. זה נורא נגע לליבי השורות שלך שתיארת את בתך אומר לה את המילים הנכונות בזמן הנכון ומרגיע. הכיונון המדויק הזה. אני כבר פיספסתי את ההזדמנות הזו להיות מוכלת, אני כבר לא ילדה יותר ואף מטפל לא באמת הצליח 'לגדל' אותי. ובאיזשהו מקום זה עשה את הכל עצוב יותר, טראגי יותר כי זה שיקף את הטעות הגדולה סביב הגידול שלי- קושי לעשות לי אינטגרציה וקושי להרגיע (קוהוט לא חילק אז עלונים). אפילו קצת קינאתי בה... לא אני לא אבכה עכשיו... אני עצובה כרונית ולא רואה את המחר אבל מאמינה לך ומודה לך שאתה שם רואה אותי. בהערכה רבה, רפאים

זה מזעזע מה שקרה אתמול בלילה!!! אני כולי כועסת ומפוחדת!!!

ולא לתפוש הרבה מקום הפעם... (:

מדוע אישה שאוהבת את בעלה אהבה גדולה מתכתבת עם אדם אחר במיילים על הפנטזיות המיניות שלה ושלו??? האם זו בגידה??? ומדוע זה בכלל קורה???

אובחנתי כסובלת מהפרעת אישיות CLUSTER B ואני בחורה בת 20 שסובלת בנוסף ע"כ מהפרעת אכילה קשה ברצוני לדעת מה זה בדיוק? ממה שהבנתי זה לא בדיוק מחמיא לי..... וזה גורם לי לדמוי עצמי נמוך מאד וחוסר רצון לשפר את מצבי (באנורקסיה) האם אנשים עם הפרעת אישיות יכולים להתקדם? יש לי עתיד בכלל? אוכל להתחתן ולחיות חיים מלאים? אוכל להתקדם בלימודים, עבודה וכו'? אפשר לצאת מהפרעת אישיות כזו? בסה"כ אני בחורה מוכשרת עם יכולות גבוהות וIQ 127 אני ממש נואשת וממש קשה לי עם האבחנה הזו

הי אילת חן שם יפה (: אספר לך סיפור פעם באחד מהתקופות היותר חשוכות שלי הלכתי לפסיכיאטר, שאבחן אותי לאחר שיחה של כשעה כהפרעת אישיות גבולית. נכון, חתכתי את עצמי, והייתי בדיכאון והייתה לי תפיסה מאוד מפורקת של הזהות שלי. לא חשוב שלא הייתי כך כל חיי, ושכל זה התעורר בעקבות הטיפול, ושהיחסים שלי קיצוניים רק עם ההורים שלי ובכל שאר המקומות אנשים תופסים ממני בן אדם הכי מכיל ובין. הוא החליט. יופי. אז אני כמו סטודנטית נבונה שרואה ראשי תיבות bpd ולא מבינה מזה, הלכתי לבדוק. ובהתחלה בדיוק כמוך חשכו עיניי,והתחלתי לבכות, וגם לא הבנתי איך הוא לא הסביר לי מה זה, ואמר כל השיחה שהוא בכלל לא בטוח שאני צריכה תרופות ושזה החלטה שלי ושאני במצב טוב לדעתו (ניסה לעשות לי הפוך על הפוך ). בקיצור חשבתי, זהו יש לי סטיקר של bpd מוצמד לי לנצח..ואז, בעוד אני מחפשת בגוגל עוד חומר על זה, קפצו לי עוד כל מיני תוצאות בחיפוש בגוגל לראשי התיבות האלה, כמו: boston police departmant או business process design ובשלב מסוים התחלתי לצחוק, ואמרתי לעצמי, טוב, זה לא כזה נורא להיות מאובחנת כמחלקה המשטרתית של בוסטון - אחלה תפקיד! משל לא שנון במיוחד: אף אחד לא יכול להגיד לך מי את חוץ ממך. אל תתייאשי, יש הרבה אנשים טובים בדרך. גם פה... שלך אופיר

בוקר טוב ושבוע טוב, אני אישה בת 45 , שעברתי הרבה מאוד בחיים כולל טראומות לא קלות מחלה קשה שיש סיכון שתחזור, גירושין (אני נשואה שוב + ילד ממש לא באושר...)למרות כל אלה אני טיפוס אופטימי, מעמיק, מכיל והבעיה העיקרית היא רגישות היתר שלי לסביבה. הייתי כבר שנים רבות בטיפול פסיכולוגי, שהסתיים לפני כמה חודשים, כרגע אני מטפלח בפרחי באך גם בעצמי ובבני וגם התחלתי באחרים (למדתי קורס) , משהו שעושה לי מאוד טוב ותורם רבות, אך כמובן גם לא פשוט, כי מעלה מהמודעות דברים לא פשוטים, התמודדות מול המראה וגם לראות את האחרים כמו שהם. תמיד היתה לי רגישות רבה וכל דבר פוגע בי. למרות הדברים שעברתי, תמיד הייתי ותמיד אהיה עבור חברי וכל דבר קטן שקורה פוגע בי מאוד ואני לוקחת אותו מיד ללב. אני מרגישה ישר באנרגיות אצל אדם ובמקום שאני נמצאת. לכאורה, רגישות יתר זאת תכונה מבורכת, שעוזרת גם לטפל באנשים, אך אצלי היא פשוט קשה להכלה. אני מכירה תיאורטית את כל השיטות, וגם הפרשנות שלי לכל דבר של אחרים וכל דבר שיכול להסביר את זה או לעזור ועדיין אני ממשיכה להפגע ולא משנה אם אנשים יאהבו אותי , ברגע שמשהו בדרך שלהם יפגע בי שוב אני מרגישה לא טוב עם עצמי. גם שאני בודקת מולם את העניין ומתקבלת תמונה שונה ממה שאני חושבת, לעיתים אני מקבלת באנרגיות שלי שזה לא ממש נכון. אין ספק שזה יושב על רבדים עמוקים יותר של בדידות וחוסר אהבה עצמית מילדות , אבל בכל זאת זה ממשיך, לא משנה מה אני עושה... כרגע אני גם בתהליך גמילה מהציפרלקס שלקחתי כ-5 שנים וכנראה הכל ביחד נעשה קשה עוד יותר. אני מרגישה ורגישה לאנרגיות אפילו מכתיבה של אדם וברגע ששוטטתי ומצאתי את הפורום, הרגשתי אנרגיה חיובית מצידך והתחלתי לכתוב... יש לציין שראיתי הרבה פורומים בנושאים אלה ולא הרגשתי צורך לכתוב. המורה שלי והמטפלת בשיטות אנרגטיות גם היא הגיעה אלי לא במקרה למייל שלי כאשר הבעתי מצוקה בקשר לבני בפורום פרחי באך. והיום אנו פשוט כמו מכשפה ראשית (היא...) ואני הזוטרית...התהליכים הם מדהימים, אבל המצוקה גדולה ברגישות הזאת. אודי, כיוון שאתה עוסק גם בתחומים מגוונים, האם יש לך משהו להציע לי שיכול לעזור לי לנתב את הרגישות הזאת, למרות שהיא כבר ממש מנותבת תמיד לסביבתי, ולהתחיל ליישם ולפעול ולא רק לדעת תיאורטית מהיכן זה נובע, את ההסברים והדרכים שאפשר לשנות, ועדיין לא לעשות כלום? ואם בלבלתי אותך קצת, אני מתכוונת לדרך שתוכל להתגבר על הקבעון הזה בדפוס הנפגעת הסדרתית, שיודעת היטב מאין ומה צריך לעשות כדי לשנות את זה ואת הצורך להחזיק עדיין בתואר זה כל הזמן, זה פשוט ממש מעיק , חוסם את הזרימה וממש גורם לי לכאבי לב עצומים , סתם. אשמח לשמוע דרך שונה שאולי תוכל להשתלב בחיי ותסייע לי ואולי יש קבוצה כזאת של אנשים בוגרים , משכילים ומודעים שאפשר להפגש, לדבר ולהבין אחד את השני אך גם להתגבר וללכת קדימה על התכונה הזאת המבורכת לכאורה, אך כל כך מפריעה בחיי יום יום, או אולי אפשר לקיים קבוצה כזאת, של אנשים בעלי רגישות יתר לסביבה וקולטים אנרגיות. אשמח לכל עיצה, רעיון . המון המון תודה על ההקשבה, שיהיה לך המשך שבוע נעים, מרב.

היי אני בת 21, אני חושבת שאני בדיכאון ואני שונאת להגיד את זה, אפילו כאן באנונימיות מוחלטת זה עושה לי בחילה, יש לי חיים טובים, יש לי המון דברים טובים בחיים שאני מודה עליהם ומעריכה אותם, אבל משום מה זה לא גורם לי להרגיש טוב אלא להרגיש רע, אני לא מסוגלת להנות ממה שיש לי, אני עברתי תהליך מאוד לא מומלץ שבו הפכתי ל"רובוט" wanna be, החלטתי שאני אהיה הבן אדם שאני רוצה להיות הקדשתי את כל האנרגיות ואת כל כולי ללעשות את הדבר ה"נכון" הכל מחושב רגשות זה לא אופציה כי רגשות זה לא דבר הגיוני ואני פועלת על פי הגיון כי לא משנה מה אני מרגישה מה שמשנה זה המעשים שלי, לנסות לעולם לא לשקר לעצמי לפוצץ כל בועה הכל למען ה"אמת" המולחטת כי להיות אנושית זה לא תירוץ לטעויות, כי להיות אנושיים זה לא בהכרח דבר טוב, כי האנושות זה חרא של מין, אני לא מסוגלת לסלוח לעצמי על טעויות אז אני מנסה בכל כוחי ומצילחה לא רע לא לעשות אותם (תגדירו טעויות כי מסתבר שכל זה טעות אחת גדולה). אני חייה כדי לרצות את כולם כשהם אף פעם לא ביקשו את זה, חס וחליליה שמישהו יעשה בשבילי משהו, והמון אנשים מוכנים לעשות בשבילי המון, אבל זה גורם לי להרגיש רע. ואני יודעת שזה לא טוב ואני יודעת שאני צריכה להשתנות, אני יודעת שהצורת מחשבה שלי היא לא טובה כי היא לא עושה לי טוב אבל אני עדיין מאמינה בחלק גדול מהדברים האלה, ואני לא יודעת מה לעשות. יש בי חלק שרוצה שלא יהיה לי אכפת מכלום לא מעצמי ולא מהחיים שלי ולא מאף אחד אחר ואז אני אוכל ליפול, ליפול בכל צורה שהיא, אבל זה לא יקרה אני רציונלית מידיי כדי לעשות משהו שיפגע בעתיד שלי בי ובאנשים שאני אוהבת אז אני "בסדר" תמיד "בסדר" כי אני עושה מה שצריך אז אין לי לאן לברוח ואני במבוי סתום ואני לא יודעת מה לעשות. נפרדתי מחבר שלי בגלל זה אחרי חמש שנים שהיינו יחד כי אני לא יכולה לתפקד בקשר בצורה בריאה אם אני לא יכולה לתפקד בצורה בריאה, מעדיפה שיהיה לי לא טוב לבד מאשר עם בן אדם שאני אוהבת. זה ככה מגיל 15 בערך שהחלטתי את כל ההחלטות לעיל, הוקצן עם הזמן.. נ.ב: אין לי אמצעים ללכת לטיפול תודה וואו יצא ארוך... סורי..

הי נערה, קראתי את הודעתך, ונראה לי שכמה מן הקשיים שהצגת איכשהו די מוכרים לי. בדרך שלי, כמובן (אני מטופלת וגם מבוגרת). ראי, יש לי איזו הצעה קונקרטית עבורך. הצעה לא פשוטה אמנם, אבל, לדעתי, יש בה עתיד ותקווה. סיפרת שהסביבה שלך מאד מעוניינת לסייע (כלל לא מובן מאליו), וזו את, שמוכנה לתרום המון ממך לאחרים, אך מסרבת בעיקשות להיעזר בהם. לצערי, הנקודה הזו מוכרת גם לי, ויש בכך משהו הרסני, בגאווה הזאת, בקושי לוותר עליה. כמה רעיונות לכיווני מחשבה לי (רק לבינתיים) - נסי לחשוב האם יש לסירוב הזה קשר עם קושי מסוים שלך לקבל תלות; חשבי על הקושי לקבל את עצמך מוגבלת וחלשה (ולכן את לא סובלת את המילה הזו "דיכאון"?); ואולי אפשר למצוא קשר לחרדות מאיבוד שליטה. אלו מספר רעיונות שניסיתי להעלות. מילים מעולם הטיפול. אם בא לך, נסי לחשוב אם יש בכך דבר מה. אני כן שומעת שאת זקוקה לטיפול, או, במילים אחרות, מאמינה שטיפול יוכל מאד לעזור לך, ונדמה לי שגם את (לפי הערת האגב בסוף). את צעירה וחבל לבזבז זמן. באותה הערת האגב שבסוף (ה-נ.ב. האלה תמיד עוקרי עיניים...) רשמת שאין לך משאבים. אני יוצאת מנקודת הנחה שאת מעוניינת בטיפול פרטי בלבד, ואז, הייתי חושבת לברר שני דברים: האחד - האם לסביבה שמביעה נכונות גדולה לעזור לך יש אמצעים. כלומר, האם יש לך אפשרות להשתמש בהם למימון הטיפול. להערכתי זוהי השקעה משתלמת גם לך וגם להם. והשני - אולי, במקרה, גם לך יש אי אלו הכנסות ו/או חסכונות קטנים, שבשלב זה היית רוצה לשמור למטרות שונות מטיפול, אבל משהו יש, כדי להתחיל איתו טיפול. באופן אישי, אני גם חושבת שהעובדה שישנה השקעה כספית בטיפול, והיא כואבת - יש בה כדי לתרום לתהליך ואפילו תרומה משמעותית (במקרים מסוימים, לפחות). קל לומר מלבצע, ואני יכולה לנחש שהצעה כזו, אם אפשרית בכלל, עשויה להידחות ולהיפסל על-ידך, בגלל הסיבה שהזכרת... אבל, אם תהיי בטיפול, בנקודה הזו בדיוק תוכלו לגעת. נקודה חשובה מאד, שתוכל לעזור לך לצמוח ולהקטין את מידת הסבל. לא כדאי שכדור השלג של ההרס יגדל עם השנים הלא מטופלות, ונסי, אנא נסי לא להתקמצן על עצמך. וכן, גם אני לפעמים חושבת שלא קל להשתייך למין האנושי, אבל, היי, פנית אלינו, בני האנוש שכאן לעזרה. ואנחנו כאן. וגם קרובייך ואוהבייך. להשתמש. תרגישי טוב, נערה, סוריקטה

קודם כל המון המון תודה ובהצלחה, את ממש ממש צודקת אגב בכל מה שאמרת אני מודעת לזה, קושי לקבל תלות וחולשה, הפחד התהומי מלאבד שליטה, כל זה מאוד מאוד נכון אני מואוד מודעת לזה פשוט לא יודעת מה לעשות עם זה. כשאמרתי שאין לי אמצעים זה כי את כל החסכונות שלי הולכים ללימודים אקדמיים, והבעיה היא שטיפול זאת השקעה מאוד מאוד גדולה גם מקופת חולים זה עדיין המון כסף אם לזה התכוונת בטיפול לא פרטי, אם התכוונת למשהו אחר אני אשמח לשמוע כי אני לא מבינה בזה. שוב תודה

אני גבר בן 47, נשוי+2 באושר.לפני כחודשיים, קשה לי מאוד להבין איך, התאהבתי באשה נשואה מהעבודה שלי. אני לא מדבר על רצון לבגוד, אלא ממש התאהבות מטופשת, כמו ילד בן 16. מאז, התפקוד היומיומי שלי נפגע מאוד, אני לא ישן טוב, אפאתי לכל מה שקורה מסביב, חושב עליה בכל רגע, מזייף את ההתנהגות היומיומית מול משפחתי ואני מתפקד בעבודה רק בגלל שהיא קרובה אליי. לא אמרתי לה כלום, וגם אין לי כוונה, אנחנו ידידים והידידות חשובה לי, אבל גם ברור לי שאין לדבר כזה שום סיכוי, אני מאוהב אבל לא עיוור, וגם לא רוצה להרוס משפחות. האופציה הטובה ביותר לצאת מזה, היא,כמובן, להתרחק, אבל אני אוהב את מקום העבודה, ואני אעזוב רק כמוצא אחרון. חוץ מזה, אשתי יודעת שאני בדיכאון, אבל לא למה, והיא יודעת שטוב לי בעבודה, לכן יהיה לי קשה להסביר את עזיבתי. אני רוצה את שמחת החיים שלי חזרה, אני רוצה לחזור לתפקד, לקחתי היום לראשונה קלמהנרווין, זה אכן מרגיע קצת, אבל לא פותר כלום. אין צורך לכתוב לי בתגובה שאני מתנהג בצורה טיפשית, שום דבר שתכתבו לא משתווה למה שאני חושב על עצמי כרגע, אם הייתי יכול לנער את עצמי הייתי עושה את זה עם כמה סטירות. תעזרו לי!!!! רוברט

הי רוברט, לצערי אין לי עצה בשבילך. רק סימפטיה. לא פשוט. אבל כן רוצה להגיד לך שהדבר האחרון(!) שהייתי עושה זה לכתוב לך שאתה מתנהג בצורה טפשית או לתת לך סטירות. ממש הפוך. אתה מרגיש!!!! וזה מבהיל וזה הורס דברים אבל זה גם עוצמתי ומדהים. כמה שאולי דברי ישמעו לך מוזרים אולי, אני חושבת שרגשות כאלה יכולים לתת לך משהו אם תרפה קצת מרגש האשמה והרצון לתת לעצמך ניעור וסטירה. אחרי שתוכל לקבל את הרגש (ואולי אפילו להרגיש אותו לגמרי) אז יהיה מקום לבדוק אותו ולראות מה אפשר ואם אפשר לקחת הביתה לזוגיות שלך שלך עם כל הלב י.

תודה לשניכם השעה 3 בלילה. הקלמה לילה פג, ואני ער. איך שהתעוררתי, חשבתי עליה, ואז הופיעו לי מה שאשתי מכנה פלפיטציות, מאין רעידות של הלב ושל בית החזה. הדופק קפץ, לכמה דקות, לגבהים שאני פוחד אפילו לבדוק. אתמול, בעבודה, היא הגיעה ועשתה, כהרגלה (היא מנהלת המשרד) סיבוב בוקר טוב. היה נדמה לי שהבוקר טוב שלה לא היה מספיק ידידותי (אני נחשב לידיד קרוב שלה), ואז הייתי במרה שחורה (עם דופק מואץ) אולי שעתיים. ב-11 היא יצאה לעשן, וקראה לי להצטרף. (זה מאין מנהג קטן שלנו, אני לא מעשן). זרקתי לה שאני במצב רוח ירוד, ואולי אני צריך טיפול כלשהו, אז היא אמרה לי שיש לה חברה שהולכת באופן קבוע, ושיש אנשים שזה עובד עליהם, וזהו. אח"כ דיברנו שתי דקות על דברים טריוויאליים, וחזרנו לעבוד. הנקודה שלי היא שלא מדובר בחוסר שהיא ממלאה, הידידות שלנו לא עמוקה, אשתי חיבקה אותי וליטפה אותי 10 דקות אתמול בערב, כשראתה אותי בדאון, ובכל זאת, אחרי כמה דקות של דיבורים יומיומיים, הרגשתי טוב כל היום, עד שהיא הלכה הבייתה. וכשהיא הלכה, כמובן, התחיל איזה חוסר שקט, שהתגבר יותר יותר כשהגעתי הבייתה, עד שלקחתי כדור והלכתי לישון. אני מתנהג בבגרות, כן, וגם ריאלי מספיק כדי להבין שזה חסר סיכוי, ושאני מאוהב באשליה, אבל, מצד שני, אני לא יכול שלא להודות על אלפי תרחישים, אחד יותר מוזר מהשני, שאני בונה בראש, ושבהם אנחנו ביחד.ואז אני מתפכח, ושונא את עצמי על הרעיונות הללו ("ילדה ואשה" - אין לי מושג איך לעצור את רגשות האשמה וההלקאה העצמית, אבל אני מודע לכך שזה מזיק) וחוזר חלילה, במאין מחזוריות איומה של כל כמה שעות. כבר הייתי בחופשה, שבוע בשוויץ, וזה היה פשוט סיוט מתמשך, כי נאלצתי גם להפגין הנאה, ולא הצלחתי להינות ליותר מכמה דקות ביום. אז הנה השאלות שלי. ראשית, האם ניתן, בלי לעזוב את העבודה, לטפל, באופן מקצועי, ברגשות ומחשבות כאלה, אולי ע"י טיפול היפנוטי, אולי משהו אחר. מילא רגשות, אבל הגוף מגיב פיזית לרגשות, ואני די בלחץ שנית, ואולי אני צריך תגובה נשית, האם לספר לאשתי את הכל, ואיך אשה נורמלית תגיב לדבר כזה, שהוא מאין בגידה רגשית. תודה רוברט

בני , בן 17+ בשלב המיבדקים לגיוסו. הבחור אינטילגנטי עד מאוד. ציוני הבגרויות 90-100 בריא וחסון. בכל מקום אליו מגיע מקבל הערכות חיוביות. רק אני , בבית, באמת, יודעת כמה שהוא בעייתי. יש לו הפרעות התנהגותיות, ולא אגזים אם אגדיר אותו גם כבעל הפרעות נפשיות. שרק אנו הוריו ואחיו, יכולים להבחין בכך. כמובן שרצונו להגיע לאחת מהיחידות המובחרות ביותר בצהל. מה עלי כאמא לעשות, כשאני רואה שהוא עובר בהצלחה את כל המיבדקים, לשאלונים שנוגעים בבעיות נפשיות, כמובן שהוא עונה ש"אין" אבל אני כאמו ,יודעת שיש לו בעיות נפשיות.שאמנם מתבטאות ביחסיו אל אחיו ואלי, אמו, אבל בכל זאת התנהגותו הנפשית ממש לא תקינה. אנו רואים זאת בכל מצב ובכל זמן , מאז היותו קטן ולאורך כל השנים. תודה

המרגיעה, אך בכל זאת אוסיף ואשאל, אם יורשה לי, כיצד יכול להיות שבבית מתנהג ככה ובחוץ מתנהג אחרת? האם דווקא מישום כך, זה לא מראה על בעיה? כאילו , מיסטר ג'ייקל ומר הייד? כי לדעתי אחת הסיבות שהוא רוצה להגיע ליחידה המובחרת ביותר בצהל, שאני מבינה שאסור לי פה להגיד את שמה, אבל זו יחידה ששם ניראה לי הוא יכול להוציא את כל האגרסיות שלו ,(החבויות יש לאמר) ז"א "להשתמש" בה (ביחידה) כשק איגרוף. לקבל בה "אקשן" מה דעתך? האם זו סיבה מספיק טובה ללכת ליחידה זו או אחרת? תודה שוב.

גיסי היה בן 36 במותו. הוא חלה בסרטן שנה שעברה ובחנוכה האחרון נפטר. אישתי מתקשה להתמודד עם האובדן (עברו 8 חודשים מאז), בוכה הרבה ונוטה לבטל כל אירוע שיש בו מרכיב של שמחה. הוריה לעומת זאת כואבים לא פחות ממנה, אך משתדלים לחזור ולקיים איזושהיא שגרה. כאשר הוריה איתה, היא מרשה לעצמה לשמוח יותר. כאשר אחיה היה בחיים היחסים בינהם לא היו טובים במיוחד, ונראה כי הדבר מפריע לה בדיעבד. אשמח לקבל רשימה של אנשי מקצוע או הכוונה בנושא. (היא מעונינת ללכת למפגישים, אך אינה מוכנה לעשות משהו שנושא- את הוריה רשמה למפגשים עם קבוצה של הורים שכולים עוד בשבעה, אך לעצמה לא עשתה דבר) תודה

נעלמתי קצת. הכתיבה לפעמים מטביעה אותי. עדיין אני מחכה במן חיכיון כזה נוראי.. מתי? מתי היא חושבת לסיים את חופשת הלידה שלה? עברו חודשיים כמעט. חודשיים קשים. היא לא נותנת לי תאריך! אתה חושב שזה הוגן מצידה? האם עלי לדרוש לדעת מתי? החוסר וודאות פשוט הורג אותי. אני צריכה אותה. הפער שנוצר ביננו הינו תיהום ממש.. היא כבר הרבה לא יודעת עלי. נהפכת לי לזרה מיום ליום. המון זמן לא דיברנו. היא חסרה לי כמו חמצן ואני נחנקת. עם מי אני יכולה לדבר? האם לפנות למטפל/ת אחר/ת? כבר עברו חודשיים ללא שום פגישה עם אף אחד.. כי הבטחתי לה. אני מרגישה שככול שהזמן עובר מישהו עם את חופר לי בגוף.. כל פעם עוד חתיכה ממני נלקחת.. גופי אינו שלם. אינני נטענת. רק לוקחים ממני כוח. אבל שום גורם לא ממלא אותי. מה אני יכולה לעשות עם התחושות האלו? מה אני יכולה לעשות עם המטפלת שלי???? האם זה נורמלי שאין לה עדיין תאריך? זה מטריד אותי אודי.. זה מטריף אותי משגע אותי! עבר כבר זמן רב! זמן רק ללא ידיעה... איזה דבר זה??? ככה לחכות בלי לדעת כיוון????????????????????? ???????????????????????????????????????????????????????????? אני כותבת במהירות שלא תהאמן מרוב לחץ! גופי כמו גלים גועשים. כמו לבה מאיימת לפרוץ כל רגע.. אני צריכה אותה כבר.. אני רוצה להירגע אצלה מתי? מתי היא תחזור????? האם יש לי זכות לדעת? האם יש לי זכות לדרוש ממנה תאריך חזרה???? איך אפשר לחכות ככה באויר? אנא.. אודי. עודד אותי קצת. השקט את רוחי הסוערת במילותיך הרכות והמלטפות. זו קריאה לעזרה ממש. ר.

שלום אני בת 19 וחצי,חיילת,ויש לי בעיה ששמתי לב אליה לאחרונה,וממש מציקה לי. עד לא מזמן לא היה לי חדר לבד ולכן לא יכולתי לשים לבד לזה,אבל מאז שיש לי חדר לבד אז יוצא לי להזמין חברות אליי לישון,ושמתי לב שכאשר ישן איתי מישהו במיטה,אני לא ישנה רצו, ומתעוררת הרבה פעמים בלילה...זה קרה עם חברות..וזה קורה לי גם עם החבר... זה היה קורה לי הרבה שהייתי ישנה מחוץ לבית,ועדיין קורה,אבל חשבתי שזה קורה לי כי אני לא רגילה למיטה,אבל מסתבר שזה לא זה...רציתי לדעת מה זה יכול להיות? דבר נוסף..עד שהיה לי חדר הייתי ישנה עם אמא שלי...(שזה היה עד לפני שנה בערך) ז"א שאם אני ישנה עם אמא לפעמים אני ישנה טוב ולא מתעוררת,אבל חוץ ממנה אני מתעוררת עם כל אחד..

הסיבה היא שלא היה לי חדר..יש לי אח תיאום שעד כיתה ה' בערך היינו באותו חדר ואז הגיע הזמן כיכבול שהוא יהיה בחדר לבד אז הוא קיבל את החדר..והחדר השני שהיה..הוא היה של אחותי שגדולה ממני ב9 שנים שלא הסכימה שאהיה איתה בחדר..וכך נוצר מצב שישנת עם אימי...ואז לפני שנה אחותי עברה לגור עם חברות אז קיבלתי את חדרה.

שלום אודי, תודה על תגובתך.העלת דמעות בעיני.לא שלחתי תגובה עד היום,אבל למעשה כתבתי ומחקתי ועלו בי הרבה מחשבות בעקבות תגובתך.לגבי שאלתך:אני חש שקשה לי מאוד לפתוח שוב את הקשר עם ההורים, וזה לא כל כך טראומטי כמו שזה נשמע.דיברתי על העניין בטיפול במשך שנה שלמה עד שכבר כעסו עלי בגלל זה.בכל אופן,הנקודה שהעלית על הצורך ברוך הדדי נראית לי נקודה נכונה מאוד, נראה לי שאני חש בסימפטומים כבר מזמן,אבל להגיד את הדברים בדיוק כך עדיין לא אמרתי.אני מנסה ללכת קדימה בהקשר לכך.האפשרויות שעולות לי כרגע הם לחפש חברים טובים באמת שיהיה לי עם מי לשפוך את הלב או אפילו סתם לדבר.יש לי הרגשה שדווקא בדרך הוירטואלית אפשר להכיר אנשים טובים וליזום פגישות ואולי להגיע לקשר טוב ולפתיחות שלא ניתן להגיע אליה עם חברים מהיום היום.העניין האירוטי עדיין מציק לי וזו הסיבה (אולי הסימפטומטית)המרכזית שבעקבותיה פניתי לפורום שלך. הגעתי אליו עקב טריגר של התקשורת שעורר בי העניין הזה, אבל כמו שכבר אמרתי אני מרגיש שהקטע המיני לא ממש מענייו אותי, דווקא החום והאהבה,היכולת לקבל ליטוף אמיתי וגם ללטף (כשאדם מלטף מישהו אחר הוא גורם לעצמו להרגיש טוב,יש עלייה של ההורמונים בדם. ואת זה קראתי רק אתמול בחומר שאני אמור לדעת לעוד שבועיים). בכל זאת,אחרי כל הדברים האלה קל לי יותר להגיד כמה מילים על ההורים: לגבי אמא- אמא תמיד חיבקה אותנו וגילתה אמפתיה, היה נוח להתייעץ איתה, לבכות וגם לדבר.עם זאת, אני חושב שיש גם בה פן של סטרס מסוים לפעמים.היום קשה לי יותר לנהל איתה שיחות פתוחות כיון שלא תמיד היא מסוגלת לתת את אותה האמפתיה כמו בעבר וגם כיון שהיא טרודה יותר. לאחותי (היום בת 22) הפרעה פסיכיאטרית מסוימת, למרות כל הסימפטומים הדרך לאבחנה קשה מאוד, ורק עכשיו יש סיכוי לאיזון טוב יותר. לגבי אבא- תמיד היה בלחץ (התמתן קצת בשנים האחרונות).רק לפני מספר חודשים החלטתי שאני לא פונה אליו יותר: כל פניה אליו בעיניו היא התקפה, או שמה שאני אומר כבר היה ידוע מזמן.קראתי ספר שעוסק בשיטה הקוגניטיבית והוא עוזר לי היום מאוד בין השאר גם לא לחוש רגשות אשמה. לסיום, אני רוצה מאוד להודות לך על הקריאה,זה ברור שזה עדיף על יומן ובאופן מסוים יש כאן היבטים שטובים יותר מפגישה פנים אל פנים. אשמח לשמוע מה דעתך על מה שכתבתי וגם על העניין האירוטי אולי בעזרת שאלות מכוונות. תודה רבה! טל

הי. אני בטיפול פסיכולוגי כבר שנה. אני בת 20 בערך ואףפעם לא הייתי בקשר זוגי, יש לי יותר מדי רגישות סביב הנושא הזה. בחודשים האחרונים יש מישהו שאני איתו בסוגשל קשר (זה מסובך), ואני מאד רוצה לדבר על זה, ופשוט לא מצליחה. זה נהיה ל"טאבו" הגדול של הטיפול וזה נושא שאני פשוט לא מצליחה לדבר אותו לא משנה מה. יש לי באופן כללי קושי גדול לחלוק את עצמי. אני כל שבוע מחליטה שהפעם אני אדבר והפעם אני אצליח סוףסוף וכל שבוע אני פשוט לא מצליחה לפתוח את הפה. אני פשוט אובדת עצות. יש לי גם כלמיני דברים שאני כותבת שאני, שסיפרתי עליהם ועלה הרעיון שאני אביא אותם, אבל אני פשוט לא מצליחה לתת לה לקרוא. הרעיון של לכתוב את מה שאני מרגישה ואז לתת לה לקרוא הוא לא פרקטי כי אני פשוט ארגיש דבילית ואני לא אעשה את זה. אני רוצה לדבר על זה אבל אני לא מצליחה. אני לא יודעת, עד כמה זה פשוט נושא שרגיש לי והבעיה שלי לדבר באופן כללי על עצמי ועל מה שאני מרגישה, ועד כמה זה הפסיכולוגית שלא מצליחה לגמרי לאפשר לי לדבר או לא מספיק דוחפת או לא מספיק יוזמת. שובפם, כל פעם שרק עולה זכר לנושא זה מיד סותם לי את הפה ואני מחפשת דרכי הימלטות, ומצד שני זאת עננה כבדה שיושבת מעלי בכל רגע בפגישות ונותנת לי הרגשה שעד שאני לא מדברת על זה שומדבר לא שווה וששומדבר לא באמת שווה משהו חוץ מזה. אני באמת באמת אובדת עצות, אני מרגישה שזה תקוע. אנלא הולכת לכתוב לה את זה וזה כבר ממש מתסכל אותי שפיתחתי פנטזיה על להחליף פסיכולוגית ועל הפגישה הראשונה בעיניים עצומות פשוט לירות עליה את הנושא. בכל מקרה זה מעיב עלי מאד ואני פשוט לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שאני פשוט צריכה לתת מכה חזקה אחת קדימה, אבל אני לא יודעת איך לדחוף

שלום רב, אני זקוקה לעזרה בדבר חלום שחוזר על עצמו פעמים רבות בתקופה האחרונה ובו פורצים אלי הביתה ורוצים להזיק לי או לגעת בי . הלילה בחלום ניסיתי לצעוק "משטרה" אבל לא יצא לי קול, וכשהגיע הפוץ בן הזוג שלי ישב מול המחשב אדיש. תודה- סתוית.

הי סתוית, לי היו חלומות דומים תקופה ארוכה. לא על פריצה אלא על אונס שלי. מה שבלט לי בחלום שלך (כמו גם אצלי) זה הטרויאליות והאדישות עבור האחרים בחלום (בעלך בחלום שלך). זאת אומרת אני חווה מצוקה/אסון והאחרים לא רואים כלום או לא חושבים שקורה משהו חריג. את מנסה לצעוק ואין קול. איש לא שומע. לי זה עזר למצוא קישור לחיים. ואז נעלמו החלומות הללו. מקווה שגם לך. י.

היא אמרה לי ללכת משהו כמו רבע שעה אחרי תחילת הפגישה. לא במפורש. לא "אני רוצה שתלכי". אבל היא לא רצתה את הנוכחות שלי יותר. מתחילת הפגישה היא התנהגה מוזר, קצת בתוקפנות. ואז עשתה את הכל כדי שאלך. אז הלכתי. אני לא נשארת במקומות שבהם אני לא רצויה.

סליחה שהתפרצתי ככה לפורום. היא בגישה של my way OR the highway. ואין אמצע. אמרתי לה שאם תמשיך בדרך שבה הפגישה החלה אז אלך. היא חשבה שאני מאיימת עליה. אמרתי לה שאני לא כי אני יודעת שהיא תשמח אם אלך. היא אמרה שזה לא נכון. והמשיכה בדיוק באותה דרך ולהגיד בדיוק את אותם דברים בידיעה ברורה שהיא כבר מציקה לי ודוחפת אותי החוצה וגורמת לי להרגיש לי רצויה. אז הלכתי. היא לא יכלה לסבול אותי אז זו היתה הדרך שלה להעיף אותי. ככה זה נראה שאני לא בסדר ועושה acting out כשבעצם היא ידעה מה היא עושה ויכלה למנוע את זה.

הי, יש הבדל (ואודי היקר מזכיר אותו רבות כאן) בין קביעת "עובדה" של מאה אחוז, חד משמעית ונחרצת (שעימה דווקא ניתן להתווכח, כי היא קשורה לעוד צדדים), לבין אמירה שמשאירה מקום - אפילו מזערי - לספק, ומתארת את תחושותייך וחווייתך שלך (עליהן לא מתווכחים). כלומר, במקום להתנסח באופן נוקשה וודאי וטוטאלי: "המטפלת לא יכולה לסבול אותי, היא לא רוצה בנוכחותי ועושה הכל כדי שאלך" אפשר לנסות לקחת גם מעט אחריות על הצד שלך ולומר באופן מעודן יותר: "אני מרגישה בצורה מאד עוצמתית שהמטפלת לא יכולה לסבול אותי, מרגישה מותקפת, וקשה לי לראות את הדברים אחרת כרגע. גם יש בי דחף חזק מאד לקום כאן ועכשיו וללכת מכאן ולא לחזור" אבל לא לקום וללכת. לא לנהוג באימפולסיביות, אלא להחזיק את עצמך ולדבר על זה. מעבר לשלב כזה הוא התקדמות בטיפול, ובשלבים מתקדמים יותר, לומדים גם יותר מזה. אבל לאט לאט. ועוד דבר - בפרט במערכת היחסים של הטיפול, בו בסה"כ מחבבים אותך ומשקיעים מאמצים להיות פנויים אלייך ככל שניתן, לפעמים המטפלת עסוקה קצת במחשבות מעולמה, ולפעמים קורה שקשה לסבול את ההתנהגות או ההתפרעות של המטופל. ייתכן שישנה הרגשה כזאת של המטפלת, אבל גם אז לא באמת מעיפים אותך בגלל תחושה של רגע מסוים שקורה פעם ב... ישנה גם אפשרות נוספת - שזו בעיקר את שלא סובלת דברים בך, או נבהלת מעצמך, והמטפלת לא מזדהה עם כך דווקא, לפחות לא מזדהה מידי (ואולי היית רוצה שהיא כן?) אז שווה לברר בשיחה הבאה שלכן, ובטח לחזור לשם, לדבר בכנות ופתיחות, ולבדוק מה עורר בך את הרגשות העוצמתיים הללו. שבוע טוב, סוריקטה (מטופלת גם)

אודי... קורה בי כל כך הרבה.. ולא יודעת איך להוציא את זה ממני.. וזה רק הולך ומתעצם...... (((((((((((((((((צועקת בשתיקת אלחוט)))))))))))))))))) מחבקת אותך (מוזר, בד"כ לא נוח לי עם זה.. ועכשיו נצמדת אליך, צריכה אותך.) ~נילי~

חתמתי חוזה,כתבתי עשרות צ'קים קדימה שאני עדיין לא יודעת אם יהיה להם כיסוי... אני מתחילה ממש מאפס...בעיקר אפס אמונה בעצמי. ועם המון פחדים.ארבעה חודשים כמעט ולא הייתי מחוץ לבית. הבחוץ מאיים.האחריות מאיימת. חייבת לקבל את הביטחון שלי חזרה.אי אפשר לנהל חנות בלי ביטחון מינימלי. אין דרך חזרה עכשיו. שמחה שהבראת,אודי. אור

שלום, אני מעוניינת לפנות לטיפול פסיכולוגי מאחר ואני סובלת מהתקפי חרדה ודכאונות מזה שניתיים. עברתי טיפול פסיכולוגי דרך קופ"ח אך הבעיה חזרה והמצב מחמיר. המצב הכלכלי שלי לא מאפשר לפנות לפסיכולוג פרטי, כמו כן בקופ"ח כבר מיציתי את המכסה. פניתי לתחנה ציבורית לבריאות הנפשר הם הדריכו אותי לשלוח הפנייה ולחכות 4 חודשים או יותר כי יש גם חגים באמצע, אם זה דחוף לפנות לחדר מיון. לפי מה שאני יודעת במיון מתקבלים במצב פסיכוטי כשמהווים סכנה לסביבה או לעצמם. אני לא במצב כזה (תודה רבה) וגם מקווה שלא אגיע, אך לחכות 4 חודשים זה נשמע לי מוגזם... האם ידוע לכם על מרפאות או פסיכולוגים שאפשא לפנות אליהם לקבלת טיפול במחיר נמוך יותר? תודה

שלום, הבעיה שהכי מטרידה אותי היא דכאון (פחות התקפי חרדה), שהיא בעיה פסיכולוגית, אני באמת לא חושבת שאני צריכה מיון, כי זה לא נראה לי מצב שמצריך טיפול במסגרת אשפוזית. כמו כן בעבר כשרק התחילו התקפי חרדה, פניתי לפסיכיאטור שנתן לי כדורים והם לא עזרו, הוא הכפיל את המינון והם עדין לא עזרו, הוא ניסה להחליף את התרופות למשהו יותר חזק - בלי תוצאות. כי התקפי חרדה קוראים לי במצבים מסויימים - זאת בעיקר בעית אגורפוביה. הני מודעת לזה ולכן הכדורים לא עוזרים. (וגם קיבלתי טראומה מהפסיכיאטור הזה - הוא היה רופא הכי גרוע שפגשתי בחיים - גס, לא אכפתי, חצוף ומזלזל). אז אני מאוד רוצה להתחיל מחדש את הטיפול הפסיכולוגי. האם ידוע לכם על מקומות בהם אוכל לקבל את הטיפול במחירים נמוכים יותר מאשר אצל פסיכולוגים פרטיים? תודה

מרגישה קצת טיפשית להעלות "דברים מהבוידעם" אבל לילך נתנה לי קצת השראה של אומץ ... אז מזכירה לך גם -- הודעה קצת יותר היסטורית שכתבתי לך, אודי - מה - 16-07 (כבר בעמוד הקודם..) - מתחת לכותרת שפתחת "בעזרת השם" (והיא לא התמקדה רק בנושא הניק) ולא קיבלתי תגובה. ואז שלחתי כמה הודעות רומזות וכועסות ולא הבנת אותי ובצדק... ואני השתבללתי יותר והחלטתי שיותר לא נחשפת כאן , על מנת לא לפתח כאן ציפיות כדי לא להתאכזב.... כן, ילדותית-משהו... אז מנסה עכשיו לתקן ומקוה שלא עושה צחוק מעצמי שוב... ושתראה אותי... איכשהו הרגשתי שאתה סולד ממני באופן אישי, מהדכאון שלי?? מכך שלא יודעת אולי באופן בסיסי (במיוחד עם דמויות סמכותיות..)להתחבב...להתקרב... (סליחה על ההשתפכות..) - מקוה שתתייחס למרות הקושי? תודה , אודי

היי אודי, מקווה שאתה מרגיש טוב ומתאושש... למה אני כ"כ נבהלת מהמחמאות ה'מפוקפקות' האלה? אולי בגלל שאני מרגישה שזה רק מגדיל את הפער בין ה'אני' המתפקד ל'אני' המרגיש? שאי מונעת מעצמי לטפס מעלה כי אז השקר יתפרש עוד יותר לצדדים? באופן די חולני אהבתי את מה שקרה לגוף שלי בחודשים האחרונים. שהפסקתי לאכול הגעתי לתת משקל ונראיתי כ"כ פתטית עד שהרופא שהלכתי אליו היה בטוח שאני בת 16. הרגשתי סוף סוף איזה סינכרוניזציה. העטיפה שלי מרמזת סוף סוף על התוכן. ובשבוע האחרון חזרתי לאכול, עליתי במשקל למשהו קצת יותר תקין וזה עוד יותר מבעית אותי. הלכאורה הזה. היה לי פעם מטפל (אחר) שאמרתי לו "אני לא אתן לך את הסיפוק הזה לראות אותי מתקדמת..." . הוא קרא לי סדיסטית. אני קוראת לתאבון שלי תאבון סינטטי- שהוא תוצר של תרופות ולא משהו שבאמת בא מבפנים מתוך איזו תאוות חיים. הוא מקרי. עד אז לא היה לי באמת תאבון. אני מרגישה שהשד שלו לא עוזב אותי. אני מתעוררת איתו בבוקר והולכת לישון איתו. לא מאמינה לכל אשר התרחש. לא מסוגלת יותר לקרוא מילים ששמו או שם משפחתו נמצאים שם. ישר חוטפת התקף חרדה ורוצה למות. כל הזמן פלאשבקים. אני רועדת. לא עוברת יותר ברחוב הזה וברדיוס של לפחות חמישה קילומטר משם. לא מצליחה להתאושש מהזיהום בגוף שלא עובר לי כבר ארבעה חודשים. אני לא יודעת מה לעשות. אולי צריך פשוט לוותר ולמות. למה זה קרה לי. רפאים

הי אודי וכולם, נתקלתי בשיר שנראה לי שיתאים לפורום הזה http://cafe.themarker.com/view.php?t=542554 (לא הצלחתי למצוא איך להוריד, פשוט תכנסו ללינק הזה הוא בקפה דה מרקר) שלכם י.

היי ילדה אישה, אני מכירה את השיר הזה.. פעם כשהייתי במצב על הפנים, חברה שלחה לי אותו.. לי הוא תמיד מצליח לעלות חיוך על הפנים.. לפעמים אני משתעשעת ברעיון לתת למטפלת את השיר במתנה.. :) שיר

חמוד! יש לי עוד שיר מצחיק, אבל אני גם לא כל כך יודעת איך להעלות... קוראים לשיר הו ד"ר פרויד ניסיתי להעלות מקווה שהצליח לי... http://www.yousendit.com/transfer.php?action=batch_download&batch_id=Y1RxNWNvQTZCSWZIRGc9PQ גלי

הי אודי, אני כותבת שוב בגלל תחושה קצת לא נוחה שאני עלולה להישכח הערב.. העלת הודעה שכתבתי ב-23 ליולי, היוםבלישם נדמה לי שקראתי לעצמי, אבל השארת אותה/אותי מיותמת. ניסיתי להזכיר על סיפו של יום שלישי, אבל נדמה לי שאשכח גם היום. אומר את האמת, אני מצליחה, רוב הזמן, להחזיק את העמימות והמתח ובאופן כללי אני יחסית בסדר. באופו קצת תמוה, אני די בסדר, אולי הייתי צריכה לומר.. יותר ממה שהייתי צריכה תגובה מסוימת, הייתי פשוט צריכה תגובה. ממך או מכל אחד אחר.. זה קצת לא נעים.. הרגשתי שקופה, וגם עכשיו אני מרגישה כך קצת וזה מעורר בי כעס וכל מיני משפטים שמתחילים ב"ממילא..." עכשיו אני בעיקר כותבת כדי לא לחרוק שיניים. ליל מנוחה, לילך

הי, שוב אני... אני חושבת שאפסיק להמתין להלילה בזמן שחיכיתי קפצתי לפורום סרטן הריאות.. זה לא היה רעיון כל כך טוב.. אנשים מבוהלים כותבים על סרטן הוריהם, אחרים מודיעים על פטירת קרוביהם ומציעים את התרופות שנותרו במחירים מוזלים.. בדיוק היום סיפרה לי אימי סיפורים צורמים על חלוקת רכושה של סבתי שנפטרה לפני שבועיים ומחצה. אמרה שתגרוס את כל מכתביה האישיים, כי לפעמים סופך טורף אותך במפתיע ואינה רוצה להשאיר מאחוריה מילים פרטיות.. קשה לי שהיא מתכוננת.. יש לי המון מילים מפוחדות לומר, אבל זה מרגיש כמו לעשות דרמות. לא טוב לחשוב על דברים כאלה בלילה. מקוה שאתה לא מסנן אותי בכוונה, זה לא כל כך כיף.. ל.

הי לילך, מקווה לבשורות טובות עבור אימך ועבורך. ראיתי את ההודעה שלך שם למטה בעץ ואחכ את ההודעה המזכירה. חששתי שהן ישכחו, כפי שקורה לעיתים להודעות המשך כשהעצים מעליהם מתרבים ודוחקים אותם למטה. יודעת שזה עושה הרגשה רעה, קראת לזה "שקופה". רציתי רק להגיד שיש מי שרואה ומרגיש את הפחד איתך י.

ללילך, האמת שרציתי מזמן להגיב אבל היה לי מאוד קשה. מרגישה קצת ירוקה פה, לא מתמצאת עדיין בכללים האולי הבלתי כתובים, ולא מרגישה עדיין נוח לתפוס מקום. אבל אני אנסה בכל זאת... אני נורא מצטערת על הכאב שלך וכל החששות העתידיים שמתלווים אליו והלוואי והיתה לי עצה טובה לתת לך. אבל אולי את לא צריכה כרגע עצות אלא רק שיראו אותו. את הכאב. ראיתי. מקווה בשבילך רק לטוב, רפאים.

את לא שקופה בכלל. את נוכחת וקיימת . קוראת את העצב והמילים המפוחדות . קוראת אותך .. ורוצה לחזק אותך ..רק שלא ככ מצליחה למצוא מילים מדויקות. אני מניחה, שעוד יהיו ימים בהירים יותר, יהיה קל יותר .. גם אם הכל נראה מבולבל כרגע . (אומרים שעולם יפה וטוב - נולד מתוהו ובוהו לא?) הרבה בריאות לאמא,תקווה ואור .. ואת - תשמרי על עצמך. שרית

הי לילך נשמה, מותר לנצל פתח קטנטן? "מכל אחד אחר" כתבת, אז זה בסדר שארשום לך כמה מילים? מנסה בעדינות ובחשש, אך רוצה לומר, שאין מצב שאני אדישה פנימית או מתעלמת ממה שאת משאירה כאן או ממה שמתרחש מולך. בעיקר מבחינה רגשית. חושבת על דברייך, שאלותייך, תחושותייך וכאבך, וכבר כמה פעמים כתבתי (ולא רק לך) ולא שלחתי... פשוט, איכשהו הייתה לי הרגשה שאת מבקשת לך מרחב רק לעצמך, ושאני (שמזכירה לך את הנפרדות הארורה הזאת) נטפלת אליך מידי, ובערך הדבר האחרון שאת מעוניינת שיכתוב לך. אז התאפקתי, נתתי מרחק ומרחב לפתחים וקשרים כאן ובטיפול. רוצה עוד לומר שמניחה שכשכתבתי (קצת בתעוזה...), גם אם היו אלה דברים שתיארתי לעצמי שיכאיבו, יצרבו, או יהיו כבדים, חשבתי שאני מעניקה דבר טוב. וקראתי. ועקבתי. הלב נצבט לקרוא, ונותרתי מאד חסרת אונים מול הבהלה. כי, הכאב החודר מבקש אשכרה חיבוק. לא וירטואלי. ממשי לגמרי. ללכת לטייל אי שם במרחבים, אפילו בשעות ההזויות של הלילה, יד על כתף, להקשיב לשקט, ופשוט לחבק חיבוק ארוך ולשקוע לתוכו. לתת להרגיש ולתת לדמוע. נזכרתי באחיינית שלי, כמה החזקתי אותה כך ביום אחד כזה שלה. עבורה, עבורי. מגיע גם לך. האמת שבמקומך הייתי כועסת עליי מאד שאני נשארת איזו דמות וירטואלית כל-כך, כל-כך לא מספקת... הייתי גם כועסת עליי שהגעתי באיחור נוראי... מוכנה לקבל אותי וגם קצת ממני במגבלותיי? וכן, לפעמים יש דברים שגדולים עליי ואני לא יכולה, אך מניח לדעת שיש אחרים שכן... שלך בלבביות, יקירה, 8-] (סוריקטה) * נ.ב. כבוד על הקטע הטכני, והמילולי גם...

שלום חברים... אני מאוד מתנצלת שאני לא כותבת כלום.. יקרות לי המילים של כולכם, גם של מי שלא הכרתי קודם, וגם של מי שהכרתי מזמן. באמת ששמחתי על העטיפה החמימה הזאת שעשיתם יחד, לשחרר אותי מאחיזתם של האכזבה והלבד.. זה פשוט זמן קצת מורכב, עייפה ורגישה מדיי, בוכה מדברים ממש קטנטנים- גם טובים וגם פחות.. לא הצלחתי להתרכז מספיק כדי ללכוד משפטים רציפים ואישיים יותר לכל אחד מכם. אבל באמת שהייתה לי כוונה כזו.. באמת שאני מצטערת תודה רבה לילדה ואישה, לרפאים, לשרית, לסוריקטה ולאודי ומיקה קטנטנה מלמטה.. (קטנטנה בחיבה, לא כי את באמת קטנה..) לילה טוב, לילך

ניסיתי לשלוח אותה 3 פעמים. חשבתי שבסוף היא עברה. חוץ מזה גם הודעה לנגה לא עלתה ?

ולהשתמש בעצה שנתת לילדה ואשה כדי שתוכל להבחין בתשובתי אליך המוצפנת בין סבך הענפים (פותחת ב-"כדור שחור...) במורדות העץ שצומח מעלה (ואולי מטה...?) ואולי גם כדי להזכיר לעצמי שאם אני רוצה להפוך מערטילאית למוחשית אני יכולה לעזור לכוון את המבט. לא יבחינו בי במקרה. אני עדיין רוח. תודה, רפאים

אודי אני מצטערת שאני משגעת אותך פה היום אני צריכה עזרה ולא יודעת למי לפנות לא טוב לי, אני מרגישה שאני לא מחזיקה מעמד מה עושים? אני צריכה עזרה ואין לי למי לפנות ואני גם ככה לא מסוגלת לסמוך על אף אחד כולם נכנסים לי לתוך החלל הריק הזה למה הוא עזב אותי?

אני רוני. לא הצלחתי להכנס בשם שלי אז נירשמתי ככה. אולי הייתי צריכה..

היי אודי , אני לא מצליחה להבין את כל הרעיון הזה של טיפול (ואני כבר כמה שנים מטופלת ), אני לא מבינה מה זה אומר לעבוד על דברים ואיך עובדים על דברים - ואולי רק עובדים עלי ועל הרגשות שלי ?! אני לא מבינה למה אני כל כך צריכה אותה , ואני לא מבינה אם זה טוב או רע , ממש כמו בגדי המלך החדשים אומרים לי שיש שם משהו וזה נכון \יפה - אבל אני לא רואה אותו אני לא מצליחה להבין אותו . אם אנחנו עובדות על זה למה אני לא רואה תוצאות ? ולמה שאני שואלת שאלות אני רק מקבלת שאלות בחזרה ? ולמה אכשהו כל דבר שקורה קשור בי ולא נניח באדם השני שאיתי שם בחדר ? ואם מה שקורה בחדר זה שיחזור של דברים מהעבר - אז אם היה לי רע בעבר למה אני צריכה לשחזר את זה - ולהרגיש את זה שוב? ולמה טוב להיקשר אם זה גורם רק כל כך הרבה סבל ? ואולי יש אנשים שלא ניתנים לשינוי ? אני ממש צריכה מישהו שיענה לי על כל השאלות זה ממש משגע אותי שאני לא מבינה - מוכן להתנדב ?

היי אודי , תודה על המילים . אני פשוט מרגישה שהטיפול "הצליח " בקטע של השיחזור , אין לי מושג מה אני בדיוק אני משחזרת שם (או אולי אני מעדיפה לא לדעת) , אבל זה פשוט מציף אותי ברגשות ולוקח ממני את כל האנרגיות ואני לא מרגישה שהיא יודעת איך לחלץ אותי משם ואולי זה אפילו קצת מכעיס אותי שהיא לקחה אותי לשם ועכשיו אני צריכה להיות עם כל הרגשות הלא ברורים ונוראים האלה במין תחושת חוסר אונים שכזאת , בלי שאני יודעת מה קורה והיא גם לא רוצה להסביר .

הי אודי, יש שאלה שמסקרנת אותי, מקווה שהיא לא אישית מדי. מישהו שאל כאן בעבר האם המטפלים חושבים על המטופלים אחרי שמסתיים הטיפול וענית שכן. האם גם כאן זה קורה? האם כשמישהו שואל אותך שאלות כאן בפורום ונוצר דיאלוג, אולי אפילו כמה פעמים ואז הוא/היא נעלם, האם אתה מודאג לעיתים? האם אתה סקרן? ושואל את עצמך מעניין מה קרה ל... מה היה שם אחר כך? האם היא בסדר ושאלות כאלה? למשל, אני תוהה איפה טימי? אולי סתם נוכחת נפקדת, אולי טוב לה והיא בחופש מהפורום אבל אולי... תהיתי אם גם אתה תוהה שלך י.

הי ילדה, התרצי לשתף איך עברה הפגישה, ואיך מצבך? לאחרונה את מעלה שאלות וחששות של דאגה רבה... והיכן את, ילדה יקרה? Take Care סוריקטה, שזוכרת דברים טובים שאת מביאה לכאן :-)

אני כאן ונעים לי שאת שואלת. לפני הפגישה עם זו שעכשיו (כבר שנה) פגשתי במקרה (?) בהוא המיתולוגי (הפסיכולוג לשעבר) דיברנו וכשסיפרתי לו שאני דואגת לה שתצא לחופשה עם דאגה לי הוא אמר שנראה לו שאני עוד פחות שפויה ממה שזכר (טוב הוא צחק אני חושבת). נראה לו מוזר שאני דואגת לה... נראה לך מוזר סוריקטה? איכשהונראה לי שלך זה יראה הגיוני. בכל אופן, דווקא הפגישה עברה בצורה טובה, היא הצליחה לראות אצלי כוחות שאני לא ראיתי, נראה לי שהיא פחות דואגת ממה שחששתי וכבר לא מרגישה צורך להציל אותי. זה מרגיע אותי. (קוראת מה שכתבתי עד כה ונשמעת לעצמי מוזר אולי את תביני). תודה שאת את י.

מהם התסמינים לדיכאון אחרי לידה?

נגה הי, יש כתבה די טובה כאן באתר עם כל התסמינים והסברים וכו' http://www.doctors.co.il/ar/2798/%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F+%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99+%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94 אבל אם הלינק לא עולה לך פשוט תכתבי באתר דוקטורס בחיפוש את המילים "דכאון אחרי לידה" והכתבה תעלה. אני חושבת בדיעבד שסבלתי מרמה מסויימת של דיכאון אחרי לידת ביתי השניה (אבל לא הלכתי לקבל אבחון או טיפול). אצלי זה התבטא בעייפות, חוסר אנרגיה, הרגשה שאין לי שליטה על כלום, חוסר חשק לכלום, בכי או אפתיה, הקצנה של סיטואציות לכלל טרגדיה (כל דבר שקרה היה מעורר בי תחושה שהכל אבוד, שאין תקווה , שזה נורא). י.

קראתי את המאמר. מה זה בדיוק פסיכותרפיה? לגבי ההמלצה לטפל בתרופות מסוג SSRI האם זה לא קביעה מיושנת? הרי הן ידועות בכך שיש להן תופעות לוואי מרובות לא?

שלום לכולם, אני רוצה לומר כמה דברים על עצמי לפני שאציג את הבעיה, למרות שזה פורום אני אנסה לקצר כמה שאני יכולה.. אני בת 23,חסרת בטחון,מאוד ביישנית וידועה בתור אחת שלא עומדת על שלה ,לפי דעתי אני גם סובלת מחרדה חברתית אבל זה סיפור אחר.. בכל מקרה הסיפור שלי מתחיל ככה: אתמול בערב הודיעו לי שחברת משפחה שלנו(חברה של הוריי שאני מאוד אוהבת) גוססת ממחלת הסרטן. לקחתי את זה ממש קשה, אני עצובה מאוד ואיבדתי את התאבון לגמרי.אני טיפוס מאוד רגיש בכללי ואני לוקחת ללב יותר מידי..הסיפור לא מתחיל פה אלא דווקא במקום עבודתי. אני עובדת בחנות עם חברה בת גילי שהיא גם מנהלת הסניף..איתה אני נמצאת רוב שעות היום.אנחנו מסתדרות בד"כ טוב ויש לנו שפה משותפת. הבעיה התחילה כאשר אמרתי לה שאני מקווה שאותה אשה לא תלך לעולמה בימים הקרובים כי אז תהיה בעיה מאחר והמנהלת צמה ביום חמישי ואם ההלוויה תתקיים ביום חמישי זה יצור בעיה שלא נוכל להיות שתינו בחנות. היא מיד התחילה לצעוק ולתקוף אותי שאני לא אחראית ושאני לא אלך להלוויה כי היא צמה והבהירה לי שהיא לא באה לעבוד. הייתי בהלם מהקלות הזו שהיא דיברה כלומר מדובר בבן אדם שעומד למות,אמרתי לה שלדעתי אנחנו צריכות לדבר עם המנהל שמעליה ולשאול אותו מה לעשות במידה וההלוויה תצא ביום חמישי. אבל היא התעצבנה ממש ודיברה בטון מאוד לא יפה..אני הייתי בהלם והתחילו חילופי ההאשמות..זו הפעם הראשונה שאני מעזה לעמוד על שלי ובכלל פעם ראשונה שאני מגיעה למצב כזה..השאלה שלי היא האם יש משהו בדבריה? ז"א למרות שהחולה לא קרובת משפחה אני מרגישה צורך להיות בהלוויה (כל זאת במידה ותהיה).הבהרתי לה שמן הסתם אני מאוד מקווה שהיא תחיה ושלא נצטרך להגיע לרגע הזה אבל רציתי להיות אחראית ולהעלות את האפשרות שזה יקרה בכדיי שהיא לא תצטרך ברגע האחרון לשנות תכניות. האם הייתי צריכה להסכים לא ללכת להלוויה? אני מרגישה כ"כ רע עם המריבה הזו,אני פשוט שונאת לריב עם אנשים!!ממש התחלתי לרעוד והרגשתי כאילו אני נחנקת באותם רגעים שרבנו.. אני כבר לא יודעת באיזה עולם אנחנו חיים,בעולם שכלתני נטול רגש לגמרי?? סליחה על האורך אבל תודה לכל מי שיעזור...

הי נופר, את מתארת סיטואציה מאד קשה לך וזה ממש מובן. גם למי שפחות קשה לו עם מריבות קשה עם זה ואת ממש מרגישה רע וסובלת. אבל, כשאני קוראת את מה שכתבת "..זו הפעם הראשונה שאני מעזה לעמוד על שלי ובכלל פעם ראשונה שאני מגיעה למצב כזה.." נראה לי שאת יכולה לקחת משהו טוב מהדבר הקשה הזה - את היכולת שלך כן לעמוד על שלך כשיש מישהו חשוב לך. והנה עמדת על שלך והיה קשה אבל שרדת. מקווה שתוכלי להשתמש שוב ביכולת הזו במצבים אחרים ומפעם לפעם לחוות פחות סבל. ומאחלת בריאות לחברה של אימך י.

את יודעת, נורא מצחיק..(עד כמה שאפשר לצחוק בימים אלה.) חברתך אמורה לצום ביום זה, ועל מה הצום? על חורבן הבית בגלל שנאת חינם. והנה היא, במקום לגלות אימפתיה ורגישות למצבך, היא תוקפת אותך, כדי שהיא תוכל לצום, ואת תופיעי לעבודה, גם כשאת חרדה וחוששת לאפשרות שתהייה הלוויה. גם אני חושבת שטוב עשית, שעמדת על שלך, זהו שיעור טוב לחיים, שאפשר לעמוד על שלך, ולהשאר בחיים.אני מקווה שיהיו לך עוד הזדמנויות (יותר סמפטיות)להמשיך את אותו קו. היו יום חמישי , אני מקווה שלא הייתה הלויה, ובסופו של דבר הסתדרתן בניכן. ובהזדמנות זו צום קל לכל מי שצם.

קודם כל אני רוצה לומר המון תודה על התגובות!! זה עשה לי ממש טוב לדעת שיש אנשים שמוכנים להקריב זמן מהחיים שלהם בשביל לנסות לעזור לאחרים, גם אם זה מישהו שהם לא מכירים, כמוני. ואכן לצערי הרב היא נפטרה ביום רביעי כך שההלוייה נערכה ביום חמישי, אני הייתי בהלוויה והגעתי לעבודה לאחר שהיא הסתיימה. אומנם לא דיברנו ממש על המקרה מאז אבל אני אקח את מה שאמרתם לתשומת לבי ונכון שקשה להסתכל על זה באופן חיובי אבל אני שמחה שעמדתי על שלי ולמרות שהיא עד היום לא מסכימה איתי אני כן חושבת שעשיתי את הדבר הנכון- ויותר מזה אני שמחה על כך שלא ויתרתי וכן הלכתי לעזור ולנחם את המשפחה שלה שכן גם הבת של המנוחה היא חברה שלי אז המון תודה לכל המתייחסים!! שיהיה לכולם שבוע טוב ובטוח!!

שלום. יש לי עוד שבועיים בדיקת mri. אני יודעת שהמכשיר נורא קטן. עשיתי אותה פעם (הייתי בהרדמה). הפעם אני לא יכולה לעשות בהרדמה ואני ממש לחוצה מזה.אני יודעת שאני אשתגע שם בפנים. אני רוצה לטפל בקלסטרופוביה אבל לא נראה ששבועיים יספיקו. יש כדור או משהו שיכול להרגיע ולא להרדים?? ויש לי עוד שאלה סתם מתוך סקרנות (היה וויכוח קטן עם החברות..) אם למישהו יש פוביה מסויימת ומתי שהיא מופיעה הוא חושב על משהו יותר גרוע זה יכול לעזור? נגיד, במקרה הזה, למישהו יש קלסטרופוביה והוא נמצא בחדר סגור והוא חושב 'טוב לפחות אני לא תקוע במעלית' זה יכול לעזור? תודה המשך שבוע מקסים:)

אני לא יודעת אם זה הפורום הנכון לשאול שאלה כזאת- אני נשואה שלוש שנים ויש לנו זוגיות מאוד טובה ובריאה- מכל הבחינות. בימים האחרונים אני כל הזמן עוקצת את בעלי ואני מרגישה שזה ממש בלי שליטה. אני לא באמת חושבת את מה שאני אומרת ושניה אח"כ אני מתחרטת. כמובן שהוא נפגע ממני, בעיקר שזה בא פתאום בלי קשר לכלום.מה עובר עלי????

שלום רב לך אנדריאנה, מאחר ובהכשרתי אני גם מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך יש ביכולתי להתיחס לבעייתך. אבקשך ליצור עימי קשר טלפוני 0546670570 על מנת לקבל ולתת יותר פרטים. תודה על פנייתך בברכה חמה ד"ר יגאל גליקסמן