פורום פסיכולוגיה קלינית

שלום רב. מזה כמה חודשים ישנן מחשבות ,הקשרורות בדת, שמטרידות אותי בכל רגע ביום. המחשבות מטרידות אותי כל יום כל היום. מאז שהן התחילו שמתי לב שאני קם בבוקר עייף, גם אם ישנתי בלילה כמו שצריך. כשיש לי מחשבות במהלך היום אני מוצא את עצמי חסר אנרגיה. לאחרונה התחיל לי סבוריאה באיזור הפנים והקרקפת, כמו כן נהייתה לי נפיחות באיזור הלחיים ומתחת לעיניים. מה עליי לעשות על מנת להוריד את הנפיחות באיזור הפנים ולרפא את הסבוריאה, במקביל לטיפול במחשבות הטורדניות?

שלום רב לך, התופעה אותה אתה מתאר מוכרת כ ocd = הפרעות של מחשבות טורדניות. אין פלא שאתה קם עייף בבקרים . בגין הופעת הסבוריאה בקרקפת ובפנים אני ממליץ לך לפנות ראשית לרופא עור ובגין המחשבות הטורדניות רצוי להיבדק אצל רופא פסיכיאטר. תודה על פנייתך בברכה חמה ובהצלחה ד"ר יגאל גליקסמן

הי אודי , הי לכולם בעבר היה כאן שירשור שעסק בנושא של הגבולות של המטפלים והרצון של מטופלים לדעת עליהם יותר (אודי, אני חושבת שאמרת שתתיחס אליו ואני לא זוכרת אם בסוף כתבת עליו). הנה קישור לשירשור: http://www.doctors.co.il/xRF-0,xFF-Read,xFI-6,xFT-800113,xFP-800771,m-Doctors,a-Forums.html#800771_800113 יש הרבה חיכוכים ביני לבין הפסיכולוגית סביב נושא זה, ואשמח לשמוע את דעתך אודי וגם את דעתם של חברי הפורום. המטפלת שלי מאד אנונימית, ואינה מוכנה לספר לי אפילו מה גילה או מצבה המשפחתי (האם זה לא מוגזם?), והיתה תקרית שבה חיפשתי את השם של הפסיכולוגית בגוגל ומצאתי כל מיני פריטי מידע שקשורים אליה ואל משפחתה באינטרנט, סיפרתי לה על זה בדרך אגב (לא חשבתי שזה אישיו כל כך רציני כיוון שזה הופיע באינטרנט), והיא מאד כעסה עלי ודרשה שלא אעקוב אחר המידע שמופיע שם כיוון שהיא לא מכניסה את המידע לשם אלא בני משפחה שלה ולכן אין לה שליטה על כך. קשה לי הדרישה שלה. וקשה לי הכעס שלה. והייתי רוצה לשמוע את דעתכם, האם היא מגזימה או שאני עוברת את הגבול. האם בעידן של המידע שקיים ברשת, כשתמונות של כולנו נמצאות בכל אתר בפייסבוק בכלל בלי ידיעתנו, בקשה כזאת היא לגיטימית, כאילו מבקשת ממני לעצום את עיני אל מול שלט חוצות שעומד לפני. אשמח לשמוע את דעתכם. תודה דליה

הי, אני באמת זוכרת את הדיון בנושא ההוא, אני אומנם לא מטופלת, אבל כמי שמתבוננת מהצד אני די מסכימה אתך שהיום הכל גלוי וידוע ופרוץ,והאנפורמציה על מטפלים זמינה לכל דכפין, לא כל כך ברורים לי המניעים שלה לרצות ולהשאר באנונימיותה, כשהיא מודעת לעובדה שפרטים אישיים שלה מוצגים ברשת, וזה לא משנה אם זה נעשה ביוזמתה, או ביוזמתם של אחרים.ומן הסתם היא גם מניחה שהמטופלים שלה לא יוותרו על הדחף הסקרני לדלות עליה פרטים, כך שאני גם לא מצליחה להבין על מה הכעס.והאמת - נשמע לי די קטנוני. אני גם לא כ"כ מבינה למה היית צריכה לספר לה שבדקת עליה פרטים,מבחינה טיפולית זה בטח לא מעלה או מוריד. (ואולי דוקא כן?) לא יודעת, גליה.

הי גליה, הי אודי תודה על התשובות סיפרתי לה כיוון שהחיפוש בשבילי התלווה בתחושת אשמה, שאני רוצה לדעת עליה והיא לא רוצה לספר לי וגיליתי בדרך האחורית, קצת במרמה. ואני חושבת שלקשר ביני לבינה זה היה חשוב שאני לא אסתיר את זה, זה היה עושה רק רע לטיפול. אבל אני מודה לך על הדברים שלך, לפעמים בתוך המציאות הזאת עם החוקים הלפעמים מאד משונים האלו של הטיפול אני מרגישה שמשהו בי לא בסדר, "הם" אומרים שאני לא מקבלת גבולות, ואני מרגישה שאני הולכת על קצות האצבעות, כל כך נזהרת, לא עושה שום דבר שיכול להחשב כפוגע וכל רחש שלי על קצות האצבעות נתפס על ידה כמעט כאילו פתחתי דיסקוטק מתחת לבית שלה. אני לא מתכוון לחדור לפרטיות ולהפריע ובעיניה המעשים שלי כל כך נוראיים, שאני כבר לא יודעת אם אני באמת כל כך נוראית. (עוד דוגמא,למשל, היא גם לא רצתה שאדע היכן היא גרה וכעסה שפעם אחת חלפתי על פני הבית שלה, בלי לעצור בלי לרדת מהרכב, רק כדי לקבל איזשהו רושם מבחוץ, גם את הכתובת מצאתי באינטרנט, וזה לא שהסתובבתי שעה מתחת לבית שלה או שדפקתי בדלת או שעצרתי שכנים לשאול עליה, רק חלפתי, וזה הכעיס אותה מאד). אז תודה גליה, שאת עוזרת לי קצת להסתכל על הדברים מבחוץ, ואולי קצת להרגיש שאני לא כזו חודרנית פוגענית מטרידה כמו שהיא מרגישה שאני... עצוב לי שנדמה לי שאני אעזוב אותה (אם היא לא כבר עזבה אותי...) דליה

היי דליה, חזרתי וקראתי את השרשור שצירפת להודעה, וגם את מה שאודי ענה לך כאן. אני חושבת שחשוב שתפתחי מולה את הקושי שלך עם התגובה שלה. חשוב שתדברי איתה על התחושה שלך שהיא כועסת, ותסבירי לה את הרצון שלך במידע (שלדעתי הוא כל כך טבעי ונכון והגיוני). אני חושבת שבאופן די אוניברסלי, הרבה יותר קל לנו להרגיש בנוח ולהיפתח לאנשים כשאנחנו יודעים גם קצת עליהם, ולא כשהקשר לחלוטין חד צדדי מבחינת זרימת הידע. לפני זמן מה התוודתי גם אני בפני המטפלת על הרבה מאוד דברים שאני יודעת, וזה עשה רק טוב לטיפול. גם השתחררתי מתחושת האשמה והסוד שנכח איתנו בחדר, וגם הצלחתי קצת ללמוד על ההתנהלות שלי בתוך קשר, ועל היכולת לטעות ושיסלחו לי. אף אחד חוץ ממך לא יכול להחליט מה לעשות עם הסיטואציה. המטפלת שלי גם מספרת לי מידי פעם על עצמה, ואני באמת לא יודעת אם הייתי מסתדרת עם מטפל שלא היה מוכן לספר לי כלום. אני כן חושבת שהדרישה שלה כלפייך שלא תסתכלי באינטרנט היא לא מציאותית ולא הוגנת. המידע שם, והיא צריכה עכשיו למצוא דרך להתמודד עם זה. אני באמת מקווה שתצליחו ליצור שיחה מעמיקה סביב הנושא הזה, ובאמת לדבר על הצורך, הרצון, והמימוש (או אי המימוש) בלי שתרגישי מותקפת. אשמח לשמוע איך הולך... נועם

הי נועם את יודעת, כשאני קוראת אותך (לא רק עכשיו, גם בהרבה הודעות ישנות) הדברים שלך נשמעים לי כל כך חכמים, מאוזנים, בריאים ומדוייקים. ותמיד חשבתי שהמקרה שלי הוא מקרה של "she can talk the talk but she can’t walk the walk ", כלומר, שתמיד חשבתי שאני יודעת מה נכון אבל לא מצליחה ליישם. אבל את יודעת, שלא נדמה לי שהפעם זה המקרה. אני קוראת את הדברים שלך ונדמה לי שעוד לפני שכתבת אותם כבר יישמתי אותם שוב ושוב ושוב. כל כך הרבה כבר פתחתי מולה את התסכול, את חוסר היכולת שלי להסתדר בתוך המרחב הכל כך מצומצם שהיא משאירה לי, וכל כך הרבה ניסיתי לקבל את הצורך שלה לשמור לעצמה את כל האינפורמציה שנחשבת אישית בעיניה. אני גם , כמותך, מספרת לה מה שאני יודעת וגם מה שאני מנסה לברר ואיך שאני מנסה לברר, אני חושבת שזה חשוב שאני מספרת לה, כי לא הייתי יכולה להיות איתה בלי לספר, אבל באופן פרדוקסלי גם זה שסיפרתי כנראה יגרום שלא אוכל להמשיך להיות איתה. ויש את הקול הפנימי שאומר שצריך להמשיך להשאר ולהמשיך להתעקש... כי אני בד"כ מהבורחים, אבל אולי כמו בזוגיות שיכול להיות שלב שבודקים אם אפשר לחיות ולהסתדר גם עם החלקים שלא כל כך מתאימים לנו באחר, ויש שלב שבו מבינים שהתהום גדולה מדי מכדי שניתן יהיה לגשר עליה, אולי זה אותו דבר גם כאן. אולי למרות כל מה שכבר עברנו ביחד, מטופלת כמוני שצריכה לדעת בלי סוף, לא יכולה להיות עם מטפלת שרוצה שהלא ידוע ישאר אינסופי. אולי כמה שאני אדבר על הקושי שלי עם זה, אני אף פעם לא אצליח לחיות בשלום עם הגבולות שלה. שלא לדבר על הכעס שלה עלי, שהוא בכלל חוויה נוראית ): מה שלא יהיה, זו תקופה די קשה, אז תודה שאת כאן (-: דליה

שלום! אני יוצא עם בחורה חיננית ונחמדה, אני מאד נהנה בחברתה, עד כאן הכל טוב ויפה. אולם יש משהו שמרתיע אותי, הבחורה איננה מפחדת משום דבר, היא האמיצה שבחבורה, היא לא מפחדת למות, (על אמת! זה מתבטא בחיים בכל מיני סיטואציות) כמו"כ היא אינה בוכה בשום מקרה. החשש שלי הוא מכמה סיבות, א. זה משהו שאני לא מכיר ולא שמעתי כדוגמתו, ואינני יודע היכן בחיים זה אמור להיות בעייתי ב. אני אמור להיות ה"פחדן" בבית, זה נראה לי פוגע בגבריות, למרות שאינני פחדן גדול או רגשן גדול, אבל לידה אני יהיה הפחדן והבכיין... נ.ב. יש לציין שהבחורה עברה ילדות בעייתית במקצת עקב גירושי הוריה אשמח מאד לקבל חוות דעתכם בהקדם, תודה רבה

היי דני, אני מניחה שלא אכפת לך לקבל חוות דעת גם מסתם מגיבים, בעיני לאומץ ונועזות יש יתרונות שהם עדיפים על הסוג ההפוך של פחדנות והססנות, תחשוב על מקרים,או סיטואציות,(אפשר לחשוב על הרבה דוגמאות) שדוקא אומץ יכול להיות המענה האולטימטיבי והיעיל ביותר, ובענין הפחד מהמוות - לדעתי, גם ההרפתקנים הגדולים ביותר פוחדים למות, אלא שהם מסגלים לעצמם כללי בטיחות המותאמים למידת הנועזות שלהם, שלא כל אחד כנראה יכול להבחין בהם. ומה שנראה לעין, זה העדר של הפחד מהמוות. וטוב שאתה אומר שהבחורה עברה ילדות קשה "במקצת", כי גם כשעוברים חויות ילדות קשות,(שלא במקצת)אפשר לגדול לתפארת ולנהל חיים עתידיים סבירים בהחלט. מקוה שעזרתי קצת.

בת 12. נעדרת לחלוטין מאמפטיה.קשוחה מאד. הייתה בעבר טום בוי רצינית. אפשרי? אפשר קישור? תודה

שלום. שמי ערן, אני בשנות השלושים לחיי. אני סובל מאוד מפחד מעיוורון, מזה קרוב ל- 13 שנה. הבעיה התחילה כשהייתי חייל בצבא. קיבלתי טיפות עיניים שאסור היה לי להשתמש בהן בגלל רגישות שיש לי לאחד מהרכיבים- סולפאציד, המצוי בתרופה . הפחד מעיוורון מגביל אותי מאוד בחיי והופך את חיי לבלתי נסבלים. כיצד הפחד בא לידי ביטוי? כידוע, הטכנולוגיה התפתחה מאוד, במיוחד בשנים האחרונות, וטכנולוגיית הלייזר נכנסה לשימוש נרחב בחיינו. כידוע, ניתן למצוא את הלייזרים כמעט בכל מקום (סורקי לייזר בחנויות, מדפסות לייזר, סמני לייזר, עכבר לייזר, מד מהירות לייזר משטרתי ועוד....) ידוע לי שלייזרים עלולים לגרום לכוייות ברשתית האחראית על יכולת הראיה. כאשר אני נתקל במוצר שמכיל לייזר אני נתקף בבהלה היסטרית. הפחד שלי החריף גם מכיוון שרוב המוצרים משתמשים בלייזרים באורך גל בלתי נראה שהעין האנושית אינה מסוגלת להבחין בה. ככל שהשימוש במוצרי לייזר הלך והתרחב מצאתי את עולמי נהיה "צר יותר". ישנם שני מוצרים שהם פסגת הפחד שלי: 1. סורקי ברקוד לייזר, ידניים ושולחניים, שנמצאים בשימושים נרחבים בחנויות. 2. מכשיר שנקרא טוטל סטיישן (מכשיר המשמש מודדים על ידי שליחת קרן לייזר בלתי נראית לעבר מטרה וחישוב המרחק אליה). כתוצאה מפחדיי אני נמנע מלהיכנס לחנויות ומשתדל לצאת מהבית רק בשעות הערב המאוחרות בהן המודדים אינם עובדים. הפחד הזה הורס את כל חיי והשתלט עליי לחלוטין. אני אובד עצות ולא יודע מה לעשות? האם יש תקווה? האם ניתן למצוא עזרה? מה עושים? אשמח לתשובה, אני בבעיה גדולה מאוד. ערן.

שלום רב, אני בת 31 לקראת לידה ראשונה-חודש שני.ויש לי חרדות,פחדים,לחצים,מחשבות חזקות על הלידה עצמה הפחד מהלא נודע ומהכאבים,ולעיתים מחשבות של פחד מלהיות אמא.האם ביופידבק יכול לעזור מאוד במצב של פחד כזה???כיצד הטיפול נעשה?ומה זה בעצם ביופידבק.? תודה רבה רבה

שלום רב לך אני מבין היטב את מצבך ומאד ממליץ לך לבדוק את האפשרות של קבלת מספר טיפולים מתאימים למצבך ולבעייתך בביופידבק. העובדה שלא מדובר כאן בטיפול תרופתי או פולשני אחר היא מאד משמעותית ואין כל סיכון להריון. אשמח לתת לך יותר פרטים בברכה ד"ר יגאל גליקסמן 0546670570

שלום האם נפגעי נפש המתחתנים, נוטים יורתר להרביץ לנשותיהם, לפי הסטטיסטיקות, או שזה אינדיבידואלי? נתקלתי באחד כזה שאמר שהוא מרביץ. מעניין.

אודי יקר.. לאיודעת למה כאן. בעצם זה מרגיש ככ לבד. ככ כואב. לא מצליחה לעבור את הגלים הסוחפים בימים האחרונים. מרגיש ככ לבד. מרגישה בתוכי ככ מלוכלכת.מזוהמת.נגועעעה. בטיפול יוצאים ממני ככ הרבה דברים. ככ הרבה זכרונות.בכי.כאב.ואין לי כח להתמודד עם זה. אין לי כח. לא חשוב כמה מקלחות אעשה לעצמי היום עדין ארגיש ככ לא נקייה. ככ נגועה . הכל רק כלפי חוצ - ההקלה היא ממש רגעית .. והתחושות הלא נעימות חוזרות ככ מהר. נמאס לי אודי. נמאס לי להרגיש לא נורמלית . מרגישה בתוכי קרועה . נכון ש.. כלפי החוץ- אני נראית אחת .. שלמה אבל אילו בבפנים- הכל שבור, מרוסק, פזור לרסיסים. והגוף שלי ככ זוכר. הוא בוגד בי . מדבר במקומי. מגלה דברים שלא באמת צריכים לצאת החוצה. הגוף זוכר את מה שהיה .. והבפנים שלי - הלב - נשבר לרסיסים. הכל מרגיש כואב אודי. הכל ככ כואב. לא קמתי מהמיטה מיום רביעי. מהטיפול האחרון שהיה זוועתי.. זה לא אפשרי להרגיש ככה. זה לא יתכן שכל הניתוקים שהיו אז .. משתחזרים עכשיו . זה לא אפשרי לעיכול אודי. זה לא אפשרי לעבור את זה . אין לי כח. היום עולים לי המון זכרונות,וקשה לי איתם.. ואני זוכרת חולצה פסים אדומה. ואני זוכרת צעדים במסדרון ואני זוכרת את הרוח שנושבת בחדר ועושה לי קר ואני זוכרת את ההרגשה הקפואה ואני זוכרת את עצמי מתבוננת על עצמי מבחוצ. אודי . מה קורה לי ? למה זה עולה שוב? למה מה שנשכח עולה מחדש? ואני זוכרת חיוך ונגיעה שמכאיבה ואני לא יודעת כבר אם מה שאני זוכרת נכון או שהכל סיוט אחד גדול ושעוד לא התעוררתי ממנו. ויש עוד ככ הרבה דברים שזוכרת , שאי אפשר לדבר אותם במילים.. והשתיקה כואבת יותר כי זה כמו להחזיק את האוכל בפה עד שכבר נחנקים כי אי אפשר לבלוע את זה אי אפשר אודי. תקתקוק השעון שהיה בחדר לא מפסיק לתקתק לי בראש. ובטיפול השקט מאדיר את התקתוק של השעון על הקיר ואני .. רק מתנתקת וחוזרת למקומות ככ לא נעימים... וזה מפחיד . מפחיד מפחיד . ואני מרגישה שמתקלפת מהר מידיי .. מול איש השיחות שלי .. וזה קשה . וזה חשוף מידיי. והקרבה שם בחדר מאיימת . וההתנהגויות האינפנטליות שלי לא מפסיקות- מעיפה את השטח .. מזיזה את הכורסאות .. בועטת עם הרגלים .. רק לא להרגיש שוב את הכלללללל.. רק לא להגיד את מה שיש בי. רק לא להרגיש את החלק שלי .. בכל הסיפור ההזוי הזה. והנה עכשיו אחרי המון זמן של שתיקה, יושבת וכותבת לך מה מרגישה הדמעות זולגות הלב מדמם ולו היתה פה איזו "אמא" טובה ומכילה שתחבק אותי שתרגיע .. אולי היה אפשר לעבור את זה .. כרגע זה מרגיש ככ לבד.. והבפנים עומד לזלוג החוצה .. ואני מפחדת שיכתים פה הכלללללל. אודי , סליחה . תהייה פה איתי. שרית

שרית רק רציתי להגיד, שכל מה שרציתי בשבילך כשקראתי את ההודעה זה שכל התחושות הקשות האלה,הגועל וכו' פשוט יצאו בבת אחת ותגיע השלווה והרוגע שכל כך מגיעים לך. חשבתי שהטיפול משמש כמנקה את כל התחושות האלה, שהדברים צפים בהדרגה,ואיש השיחות שלך נשמע שעוזר לך להוציא ולנקות.. את מתמודדת עם כל כך הרבה כאב.אל תנזפי בעצמך על הדרך. אם את צריכה לנוח במיטה יום שלם או להזיז כורסאות ,נשמע לי בסדר.לכל אחד יש את הדרך שלו ועם הזמן אני מקווה שהדרך להתמודדות תהיה טיול בטבע או משהו נעים אחר. הזדהתי עם הרצון לאמא טובה ומכילה שתחבק,שתרגיע(סובלת מאותו חוסר..). גם אני חושבת שזה היה קצת יותר קל. אני רק יכולה להציע לך "להשתמש" באמהות מלאכותיות. כלומר,לא לפחד מההכלה ו"החיבוק" שמעניק לך איש השיחות. וכמובן לקבל את החיבוק מאחרים.מחברים וחברות,בן זוג,פורום אינטרנט או כל מי שקיים. החוסר הזה תמיד יהיה אבל אני חושבת שכשמישהו אחר קצת ממלא אותו זה מרגיש קצת אחרת. מקוה שזה בסדר שהתפרצתי קצת... שולחת לך חיבוק גדול וחם והרבה כוח .

מה שלומך? את יודעת, לא יכולתי שלא להגיב להודעתך למרות שאני תמיד חוששת להעביר את הזפת השחורה שלי לאחרים, הפסימיזם האינסופי הזה... אז את בהחלט יכולה לסמן איקס על המקומות שלא יתאימו לך. אין צורך לומר שאני מאוד מזדהה עם דבריך גם כלפי רוחות עכשויות וגם כאלה הסטוריות בעבר הרחוק שיש בהן משהו כ"כ מציף ובלי נסבל שיש הרגשה לפעמים שצריך רק להתרחק ולא להביט להן שוב בעיניים- כי כשזה קורה את ממש שם- נוסעת אחורה בזמן. הכאב שלך מאוד עלה מתוך דברייך אבל גם הרגשה שיש לך מכונת דיאליזה טובה שעוזרת לך לסחוט את השדים אחד אחד. אני לא יודעת מהי הדרך להתמודד עם הזכרון הקשה. אבל לפעמים לקחת מקום אקטיבי מול הזכרון יכול אולי לשנות את יחסי הכוחות. מאוד קשה להיות בתפקיד הקורבן. אני זוכרת שעד לפני שבע שנים היה לי סיוט כזה חוזר כל לילה ממש לפני חלום שאני שוכבת במיטה ופתאום מתהפכת באויר שוב ושוב כנגד כוח המשיכה. הייתי מתעוררת בבהלה ופחדתי לישון. היה לי ברור מאיפה זה בא ומיהו אותו כוח שמהתל. החלטתי במשך הזמן שאם זה יקרה לי שוב בחלום אני הולכת להפוך את ההתהפכות ממשהו מפחיד ומאיים למשהו שיש בו כיף. הייתי ממשיכה את ההתהפכות בחלל עושה אפילו סלטות נוספות מרגישה את הריחוף כאילו אני מנווטת אותו ומחזירה לעצמי את השליטה. מאותו לילה החלום הפסיק להופיע. ואולי הטיפול הזה שלך בעצם מנסה להחזיר לך את השליטה בזכרון. במקום שהוא יטריד אותך את תוכלי קצת לשלוט בו. ואולי בבוא העת העוצמה תתמתן והוא יתרחק ממך כמו עננה רחוקה. אני מאוד מאמינה ומקווה בשבילך. נשמע שהטיפול קשה לך אבל גם משמעותי ובונה. רק טוב ורגעי מנוחה בתוך כל הכאב. וזוכרת את מילותיך המחזקות והמפרות בעץ אחר... ליבי אתך רפאים

שרית יקרה, אין לי מילים לאחרונה. אפשר להציע חיבוק אימהי? בעדינות שלא יפחיד. שלך י.

ערב טוב , - איך אפשר להעיז ולהגיד שאני סובלת ?!!! - איך אוכל לגלות שאני שקרנית וכזובה ?!!! - איך יסלחו לי ?!!! - בקיצור , מה לעשות ?!!! אוקי , התחלתי בשאולות האלה כי כבר נמאס לי , "הגוף והנפש" לי ולמשפחתי לא יוכלים לסבול עוד ! כנראה שהגיע הזמן להפסיק ... לא יכולה עוד , אין לי כוח , נמאס לי מהאישפוזים , מבה"ח , ומהרופאים , כל גופי ונפשי מלאים בצלקות ... לא נשאר לי עוד תירוצים , ... תודה , בת 25

בהתחלה תודה לך , מי אמר שהמשפחה לא דואגת לי, לא אוהבת אותי , לא מתייחסת אילי בכלל ?! נו באמת ,אני עדיין לא יודעת למה אני עושה כך ? אבל משאני בטוחה שזה לא בגלל משפחתי !!! למה חשבת כך ?!!! דווקה יש לי משפחה נפלאה , אהובה , תומכת , "מספיק שסובלת אותי" ... אולי קשה להאמין שלמרות ממשעבר עליי שאני בחורה אקדימית , אליגנטית , חייכנית ושמיחה מול כולם (למרות הכל) , ... אם אני לא בבה"ח אז רוב הזמן מסתובבת או מטיילת עם המשפחה או חבירות , כמו שאומרו "אין כמוהה , למרות הכל הנה זורקת את הכל מאחוריה , איזה בחורה גיבורה שלא שמה את המחלה מולה ..."

שוב פעם הלב הלא יציב הזה שלא יכול להתמתן אף פעם יוצא לריצות משוגעות ושוכח לחזור למצב מנוחה. אין בי מנוחה אף פעם, אולי רק חלקיקים של שלווה מיקרוסקופית. ומי זוכר אותם בכלל. לא ידעתי מה לעשות מרוב הזוועה והרעד הפנימי הזה. ואז חשבתי לכתוב. מצאתי בית (!!!!!!!). לא יאמן. לא האמנתי בעצמי. זה קרה יום לפני ערב חג סוכות. הכל עובד אצלי פרדוכסלית. דווקא חג שנותן כביכול ליגיטימציה להומלסיות ולתחושת ארעיות. מתכונת האף על פי כן הידועה. דווקא כשהרפתי וחשבתי שלעולם לא הוא הופיע. מפתיע בהתגלמותו. הוקסמתי. נפלתי שדודה לרגליו. בית ישן אך מלא השראה ומסתורין עם תקרה גבוהה. בית שמדבר לפני שאני אומרת את דברי. בית עם נשמה. עם גינה, מרפסת וחצר לא קטנה. מיד חשבתי על כלב אסופי וחתול. אח"כ על צמחי מרפא וירקות אורגניים שבטח אגדל בגינה. אני מגדלת משהו. אני יכולה בכלל לגדל משהו? מותר לי? יכולה להעניק חיים למשהו? אבל בית שכאילו חיכה לי. חיכה רק לי (ותודה לך אודי שהרשית לי לא להתפשר). איך יתכן? ועוד מציאה. חזרתי לפני שעה קלה מענינים פרוצדורלים וחוזיים עם הדירה. הכל כ"כ מפחיד. התחייבות. שינוי. התחלתי לרעוד. משנה מקום משנה מזל? איזו תמימות. לתוך הדירה הזו אצוק את כל האתמול את כל העבר, את כל המבנה חסר השלד המעורער שלי. את כל הזפת השחורה. מה חשבתי לעצמי. לא יכולה לעזוב באמת את דירתי. משלמת על שתיהן בינתיים. איך עוזבים סבל נורא כל כך, איך מקימים, מארגנים מחדש מציאות אחרת. כ"כ לבד עם כל זה. ילדה בעולם של גדולים. יכולתי לדמיין קודם מציאות חדשה. עכשיו הכל חרב ואין דרך חזרה. מפחידה אותי המציאות המקבילה הזו- להיות במקום אחר עם אותו סיוט. למה לא יכולה לשמוח כמו ששמחתי כשמצאתי אותה אז לראשונה. למה הפחד הזה. היאוש. איך יתכן שמשהו בעולם הזה התאים לי בכל המובנים. שהיה לי כזה מזל. אני רוצה שחיי ישתנו. כ"כ כואבת ולא רוצה בחיים האלה שלי. העולם הולך ומתרחק ממני. האם בית יתן לי את התשובה. כשאעבור באמת אני מזמינה את כולכם לחנוכת בית וירטואלית. אתם כולכם נטועים עמוק בליבי. קשה להכנס אליו. נתתם לי מקום. תודה. שולחת לכם גרסה של משחק איקס עיגול.יש בה אפילו משהו רך יותר (סובלימציה...אודי...?), פחות מחייב (באופן אישי מעדיפה את הדביבון הפרוע על פני סנופי המיושב יותר בדעתו). http://www.snopi.com/TicTacToe/TicTacToe.asp שלכם רפאים

היי רפאים חשבתי לכתוב "ברכת הבית" שכזו שיש לי באמתחתי אבל זה נראה לי נדוש מדי אז רק אאחל לך מזל טוב על הבית החדש. מקווה שתגדלי הרבה ירקות אורגניים ושלא תזדקקי לצמחי מרפא. רק טוב אליסף

הייי אליסף... תודה על ברכת הבית שנאמרה בשפתך וזה בסדר ואפילו יותר מזה- יש לי תמיד בעיות עם ברכות שנראה כאילו יצאו מתוך פס היצור- תמיד אני חושדת בהן... דוגמאות...? "כל טוב", "בברכה" ואפילו "שנה טובה"- שדנתי בה כבר די והותר. יש בהן משהו נורא מקומם כי הן לא תמיד באמת בעלות כוונה ומשמעות אישית- כמו איזה שבלונה. כמו איזה שיח מכור מראש. לפעמים אני מעדיפה שיקללו אותי במקום. חנוכת הבית הפורמלית הוירטואלית תתרחש בקרוב- כך אני מקווה, ואתה כמובן מוזמן... בברכה (סתם בצחוק...) רפאים (בעלת הגן הקסום לעתיד)

היי יקרה, הנה, שוב אני מזדנבת לך להודעה, (קרציה הא..) אבל באמת..ליבי ליבי אתך, כל כך מצחיק לקרא אותך, וכל כך עצוב גם כן. ובאשר לגידולים:את כן מצליחה להצמיח, בכל אופן, כאן. תראי כמה חיבה את מצמיחה סביבך. כל עץ שלך זוכה לגידולים שכאלה, (אפילו ללא השקייה,) ועם תכולה רבה של חום טבעי ואנושי. וזה בזכותך, בזכות כל הטוב שאת מצליחה להביא לכאן, המון חכמה, נעימות ונדיבות הלב. ואני בטוחה (כמעט) שגם בחיי הימיום שלך, יש בך לא מעט מכל החביבות והנתינה שמצליחים להסתנן לכאן- לפורום ואולי...רק אולי...את לא כל כך מצליחה להבחין בזה, מ..אלף ואחת סיבות..?? ואגב רימונים, אני לא כל כך אוהבת אותם, בגלל ה"גרעינים הקשים" שבהם - לא ממש "מסתדרת" אתם.. לא אוהבת תקלות, אני צריכה שהכל יזרום אצלי חלק... שבת מנוחה עם כל השלווה שתזדקקי לה - הלואי!! שלך בחיבה ומכל הלב, גליה.

היי גליה יקרה, מה שלומך...? ואם נתחיל דווקא בכיוון הזאולוגי- קרציה- את ממש לא, ולא יכולה גם להיות- כי במקום למצוץ דם את מוסיפה עוד כמה וכמה כדוריות אדומות, ולבנות לחיזוק מערכת החיסון. כן, יש את הפער המטריד הזה בין הדרך המחמירה והלא הוגנת בה אני רואה עצמי להתרשמות הסביבתית. ואני יודעת שיש בזה משהו מעוות אבל בכל זאת עדיין מתקשה להאמין ליכולות שלי עד כדי כך שאני לא מסוגלת לקום בבוקר לעבודה ומקווה באופן אינפנטילי שתהיה רעידת אדמה, צונמי או משהו דומה- כי בתודעה שלי אני הרי לא מסוגלת להצמיח באמת כלום. והאמת היא שכל סיום יום אני מופתעת מעצמי איך יתכן שעבר היום בשלום ושהבאתי כ"כ הרבה תועלת ותפוקה ושכל הזמן מרוצים נורא ממני ופונים אלי כאילו אני איזו סמכות מבינה גדולה בתחומי עד שנדמה לי ממש שמדברים על מישהי אחרת. זה בסופו של דבר אפילו מבהיל כי אין שום גשר שמחבר בין שתי התפיסות ההפוכות. ואגב, מהכיוון הקולינרי- אפשר להוסיף רימונים לכל מיני תבשילים ואז הגרעינים מתרככים בבישול ואפשר לאכול אותם בלי תקלות... שוב תודה לך גליה על המילים ונוכחותך בכלל ואת כמובן מוזמנת לחנוכת הבית שלי שתהיה בקרוב... רפאים

רפאים יקרה, ימים לא פשוטים לי ולכן אין לי מילים. אבל לא יכולה בזמן מרגש כזה עבורך להתעלם. אז חשבתי ויש לי מתנה עבורך, לא בריאותית, לא רפואית ולא רוחנית אבל בשבילי תמיד עובדת - כוסות חיבוק כאלה שאפשר לשתות בהם שוקו חם עם קוביות שוקולד מומסות בפנים. והכי טוב להמיס גם מקופלת פנימה ולהוסיף קצפת. (בהתחלה חשבתי על מרק עוף שהוא התרופה הפולנית לכל דבר החל משפעת ועד שברון לב ואין כמוהו להרגשת ביתיות - אבל נזכרתי שאת צמחונית) שיהיה לך טוב בבית החדש י.

קודם כל מה שלומך יקרה? האמת שתהיתי לגבייך היכן את ומה מעשיך בימים אלה חוץ מלדבר אל עצמך בבלוטוס בנסיעה במכונית. אכן פתחנו מועדון שכזה וטוב שנפתח... לפעמים המכונית היא סוג של בית כי היא מעין מפלט כזה מכל הפינות הצפופות. אולי המקום היחיד שעוד אפשר להיות בו לבד. פנינה של שפיות- ואח"כ עוד מאשימים אותנו בחוסר שפיות. אם היתה לי נחמה בעולם הזה זה היה שוקולד אבל בגלל שחליתי עקב המאורעות ההם אני כבר לא יכולה יותר לאכול אותו וגם קצפת לא... אבל אולי בבית החדש אוכל לאט לאט להבריא ואז לחזור שוב למתוק המתוק הזה. אבל אני כן מקבלת את השוקולד הסימבולי שלך בתוך כוס. והוא אפילו מתוק ובריא. אז שוב תודה לך על היותך ומתנתך בטרום חנוכת הבית, מקווה בשבילך שימייך יעשו קלים יותר (ולא תמיד חייבים מילים) רפאים

חם לי בכוך הגוף. חום של בערה םנימית שלא מתוך כעס. קמתי אחרי 17 שעות שינה. 17 שעות של שינה טרופה, מלאי חדש של חלומות סוערים ומבלבלים.. תחושה קשה של שקיעה קשה.. הכרית שואבת אותי פנימה בריקוד אכזרי אל תוך עולם סוער מיוחד ומפחיד יותר.. השמיכה שעלי עוטפת, מכילה, חוסמת.. שומרת שלא אברח. המוח שלי חש רגש נוון אך זה לא מפריע לשפע התכנים לעלות מעלה, בדמות חלומות. להציף. חם לי אין לי אויר אני לא מצליחה לקום אני מרגישה שאני נחנקת אין לי יכולת להזיז איבר. 17 שעות. הכנעות לסבל הנפשי התרסקות רק לאותן שעות.. ואז אני יכולה לקום.. ועדין חם לי.. והכיליים בכיור.. ואת המצעים אני עכשיו ומיד אשטוף ברתיחה לא אשן עליהם שוב, אחרי הלילה הזה... אני נכנסת למקלחת, נסערת, עצובה, מבולבלת, מלוכלכת. עירומה, רק קצת יותר נקיה.. אני יוצאת מחדר השירותים לכיוון הסדינים.. בסערה.. שלא ישארו על המיטה.. לא עוד רגע. לא יכולה להרגיש ככה יותר. יופי, סידרתי את הטמפרטורה הגבוהה של המכונה, הכנסתי כמות נכבדה של אבקת כביסה, אני מסתובבת.. ואוף. איכסה. הכילייפ בכיור.. אומנם מסודרים בערימה יפה.. אשליה.. הם עדין מלוכלכים.. ולא אכפת לי שאני עירומה.. להפך, זה עושה לי טוב. לא יכולה עכשיו להיות עם עוד שכבה אחת עלי. לא יכולה להרגיש עוד כובד, עוד משקל. עוד דבר להתמודד איתו. עדין נסערת, והחום רק עולה, והעצב רק מתגבר.. אני מדליקה את הרדיו ולא מצליחה למקד אותה על תחנה אחת.. לא פלא.. מגבירה את הווליום.. רק כדי לא לשמוע את נקיפות הלב שלי.. וזה רק מגביר את הבלבול.. שתי התחנות מנסות כל אחת להשמיע את קולה.. וכך זה בדיוק נשמע, הביפנוכו שלי.. ואני שוב מגבירה את הווליום.. ומתחילה לשוף כיליים.. עירומה נסערת ועכשיו אני בוכה.. עוצמות עולות בי הראש שלי הולך להתפוצף אני מצוננת וזה לא נעים קשה לי.. כואב לי.. אבל בעיקר קשה.. מאוד. תהיו איתי... פליז.. :'( ~נילי~ (אודי, אתה כועס על ההודעה הקודמת שלי..? :'( )

היי נילי אני פה קורא אותך.כואב את כאבך. מחבק חיבוק גדול בתקווה שיהיה פחות קשה(טובים השניים...).אפילו קצת. עם הצינון אני יכול להזדהות איתך לגמרי וזה אכן לא נעים.מנסה לעשות אפצ'י כבר איזה שעה ולא מצליח... תחזיקי מעמד אליסף

נילי החמודה, זה יעבור, עכשיו זה קשה אין מה לעשות, צריך לעבור את זה. "החיים זה דבר גדול, הרבה יותר מהטראומות".כל הכבוד לך שאת לא מוותרת ואחרי השינה/לא שינה הארוכה קמת והיית מאוד אקטיבית. אני מזדהה איתך, אני איתך (קשה לי קצת עם המרחב הווירטואלי כי אני לפעמים מאוד קונקרטית, וזה נשמע לי קצת לא אמין ובכל זאת...) מאחלת לך ימים טובים ושלווים

אל תפרסם בבקשה את ההודעה האחרונה שלי.

עכשיו גם אני לא מבינה. כשביקשתי שלא תעלה את ההודעה זה היה איכשהו קריטי עבורי.קורה לי לא פעם שדברים שאמרתי על עצמי נהיים לא רלבנטים (ואז חוזרים ונהיים רלבנטים כנראה). זה הסבר קצת עילג אבל..., בכל אופן תודה. בטח אני אתחרט גם על ההודעה הזו, וארגיש כמו איזה מטרד. ואולי אם כך, עדיף שפשוט אחדל, אני לא כל כך טובה בלשתף.

שלום רב, אני מחפש מטפל/ת ביופידבק בירושלים כדי לטפל במצבי מתח וחרדה אצל מבוגרים. האם מישהו מכיר מטפל טוב באיזור? תודה ויום נעים, אילן

שלום רב לך אילן על מנת להמליץ בפניך על מטפל טוב בירושלים אני זקוק ליותר פרטים לגבי האדם והבעיה. אשמח לשוחח עימך גם בטלפון 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

הי לילך זה בסדר לשאול מה שלומך. ממש ממש בזהירות שאף אחד לא ישמע... :-) אני זוכרת שאת לא ממש אוהבת את שמך מתנוסס, אבל אין לי דרך אחרת... קראתי את הודעתך ותהיתי מה שלומך. מקווה שיש שינויים לטובה. דפנה

הי דפנה, במקרה עברתי כאן, והופ! הנה השם שלי שם למטה... אני באמת קצת חרדה לראות את השם שלי לפעמים מתנוסס כאן, אבל היום לא :-) דווקא נחמד שאת עוד זוכרת אותי, אני מרגישה שאני כבר לא כאן הרבה כמו פעם. האמת, ששלומי טוב מאוד! אולי ניסחתי משהו באופן מעורר דאגה..? אני מצטערת. שלומי באמת טוב, אין צורך בזהירות. אבל תודה על הדאגה ;-) מקוה שגם אצלך טוב, (שוב תודה) לילך

שלום אודי, הסיפור שלי הוא כזה..המון שנים בטיפול מה לא עברתי כבר בחיים והיא תמיד נמצאת שם גם עכשיו. בשנה וחצי האחרונות אני עוברת טיפולים ivf והפעם סוף סוף הצליח לי...אני בהריון אוטוטו מתחילה שבוע 12 לפני שבוע התבשרתי שלאחד העוברים הפסיק הדופק(היו לי תאומים),למרות שהכינו אותי שזה יכול לקרות כואב לי מאוד...מאז אני בחרדה לשלומו של השני,בשבוע האחרון עברתי המון בדיקות כדי לוודא המשך תקינות ההריון בקיצר לא פשוט לי עכשיו. המטפלת שלי מעורבת בכל ותומכת ..רק מה היום היתה צריכה להיות לי פגישה איתה ואתמול שלחתי לה הסמס שאני לא הגיע כי אני צריכה לזוז קצת מהטיפול ...מכאן התפתח שייח דרך הסמסים ותגובות שלה הפתעו אותי...הרגשתי שהיא לא מבינה את המצוקה שלי שלא בא לי לבוא כי לא בא לי להתמודד בטיפול וידעתי שזה יכאב אצלה בחדר ...עטפתי את עצמי בשמיכה ולא דברתי על זה חוץ מהורים...ורציתי קצת חופש מכל המחשבות .זהו יומי החופשי ופשוט הרגשתי שזה כבד לי להגיע ...לא רציתי להתרחק ממנה,נכון שיש לי קטע עם הקרבה וכל פעם שאני רואה מטופלת אחרת זה מרחיק אותי וגורם לי להתעצבן וכך קרה גם בפגישה הקודמת...אבל הביטול שלי היום היה ממקום אחר ונסיתי להסביר לה ואפילו כתבתי לה במייל שזו לא המטפלת שלי שאני מכירה ...פשוט הרגשתי שהיא כועסת עלי...ואמת אין לי כוח גם למעמסה הזו כי יש לי מספיק וזה מעצבן אותי מאוד כי כואב לי גם ממנה...ועכשיו באמת שאין כוח לבוא בפעם הבאה...אני צריכה להיות רגועה ואת השקט שלי ועכשיו הפיצוץ איתה מכביד עלי... מה עושים? ובלי קשר..אני קוראת סמויה פה ומנצלת את הזדמנות לומר לך תודה ענקית... אתה פשוט מקסים ואנושי עם התגובות שלך וזה עוזר גם למי שרק קורא פה..אז שוב תודה אודי...אני

אודי שאוהב פאזלים, גם אני אוהבת מאד לשחק. משחקי דמיון בעיקר. ילדותית כזו. אבל, אני גרועה בפאזלים. במיוחד בתלת מימד. לא רואה. לא מסוגלת להבחין מה מתחבר עם מה. איך הקשר בין כמה דברים שונים... וגם כשבסוף יוצאת תמונה (זה תמיד מצליח להפתיע אותי שזה באמת מתחבר) אבל רואים את הקוים -את החיבורים. זו לא תמונה שלמה. ואם לצאת רגע מהדימוי לנמשל- הפסיכולוגית שלי קוראת לזה דיסוציאציות. אני מפרידה הכל מהכל- סיטואציה מרגש, אהבה לזה מאהבה לזה, נשיות לחוד, ילדיות לחוד,אמהות לחוד, מפרידה אינטימיות פיזית מאינטימיות רגשית.מתפקדת נפלא ואז מתפרקת. לוגית לגמרי או מטורפת. מי מסתתר מאחורי המסכה - חתול? מפלצת? או ילדה יפה? תלוי מתי. איתו הייתה לי איזושהיא חויה של שלם. בעיניים שלו יכולתי לראות את כל החלקים שלי ואפילו לראות את זה כתמונה שלמה ואת השלמה הזו (גם עם החלקים הרעים והרגריסביים ביותר) הוא ראה, קיבל ללא תנאי ואפילו אהב. הרומן איתו היה בו בזמן הדבר הכי לא מציאותי שיכול להיות והכי הרסני וגם הדבר הכי אמיתי שחויתי. וכשגירשתי אותו, כאילו התנפצה התמונה השלמה הזו לאלפי חתיכות וחלק נאבדו (אולי הוא לקח איתו) וגם מה שנשאר איך מרכיבים? לו.... לי....טה

הי אודי, תודה על תשובתך. יש בה משהו מעודד. מרגישה איכשהוא יותר נורמלית. פחות עם ספליטים וניתוקים ויותר עם אפשרות לדבר עם כל מיני חלקים. לראות את החיבורים ולראות את הניתוקים - זה לא בעצם אותו דבר? תשובתך שלחה אותי לגוגל - "טיפול במצבי אגו" הדבר היחיד שמצאתי על זה היה בהקשר לטיפול בנפגעי התעללות מינית בתוך המשפחה. אבל אם הבנתי אותך נכון זה לא ספציפי נכון? האם תוכל להרחיב מעט על הטיפול הזה? או להפנות אותי למקורות? נשמע מעניין לדבר עם כל מיני חלקים תחת הפנוזה לוליטה

היי לוליטה. אם הבנתי אותך נכון אז גם לי היה מצב דומה פעם. היה את אליסף של החברים,אליסף של הלימודים,אליסף של העבודה אליסף של המשפחה וכו'(מעניין אם הסדר שכתבתי את זה אומר משהו עליי?מה אתה אומר אודי?). המצב נהיה קצת מסובך כשחבר בא לביתי למשל ואז הייתי צריך לחשוב איזו מסיכה שמים עכשיו?מסיכת משפחה?מסיכת חברים?רגע הוא בכלל חבר מהלימודים אז אולי מסכת לימודים?? לאט לאט,שמתי לב למצב הזה וניסיתי להבין אותו.ברור שבסיטואציות שונות זו מזו אני אתנהג אחרת השאלה היא מה אני ארגיש בתוכי לגבי ההתנהגות אם היא "מסיכה" או שזה אני באמת. כשחשבתי על זה הבנתי שאני עדיין לא בטוח מה באמת משקף את ה"אני" שבי ומה סתם מסיכה. לאחר ההבנה הזאת התחלתי לברר עם עצמי מי אני באמת ואני חושב שעברתי דרך ארוכה מאז. אולי כדאי לנסות להרכיב את הפאזל בעזרת המטפל/ת. סופשבוע רגוע אליסף

הי אליסף, תודה על האכפתיות והרצון לעזור לי לחבר. לוליטה

איך ניתן לאשפז בכפיה חולה הסובלת מאנורקסיה קשה שלא מוכנה להתאשפ ומסכנת את חייה??

תאומה בת 12. הייתה טום בוי רצינית עד לפני שנתיים- בגדים והתנהגות.לאחרונה החלה להתלבש כבת. חסרת אמפטיה לחלוטין לכולם(קשוחה מאד מכל בן אפשרי) נלחמת באחותה ובהוריה בהתנהגות מאפיונרית כולל סחיטה באיומים! ביישנית כלפי חוץ בצורה מוגזמת( בניגוד גמור לאחותה). עם תחילת החטיבה הבעיות צצות גם בקשר עם המורים. האם התופעה מוכרת? ברת תיקון? פסיכיאטר ? פסיכולוג? תודה רבה אודה לתשובה ספציפית ככל שניתן, או הפניה למקורות/קישורים, ולא כללית ולא "תלויה" מדי תודה

אני אחרי כמות ביסקויטים שלא רציתי לספור.. כמה פריכיות אורז וקוטג'.. ולעזאזל, אפשר לחשוב שזה כל ךכ הרבה אוכל.. ואני כל כך שיפוטית. ואוף, אני נזכרת שיום שלישי מחר. זאת אומרת שלכל הרוחות אני שוב הרסנית. אני רוצה את מלי דוד ודרור. אודי, תסלח לי.. אין לי ום כוונה לפגוע בך. אני פשוט מתגעגעת. מאוד. גם אליה, המטפלת. תקופה לא קלה... בלשון המעטה ולעזאזל אני מרגישה שאני רוצה לבעוט לכעוס לצעות ולבכות תוך כדי חנק, בלי מעצורים.. אבל משום מה זה לא קורה. אני פשוט נמצאת בסיטואציה ואוכלת אותה יפה. לא רוצה לאמר מכילה אותה. זה גדול עלי. קשה לי. כואב לי. אני מבולבלת. אני לבד. לכל הרוחות. יש כל כך הרבה שקורה. מילא הייתי רואה אור.. אבל אין. יש תאורת קולנוע ובמה, הכל מלמעלה, מבחוצ. בפנים ריק לי. ריק. אני רק חושבת על בילוי וכבר נהיה לי ריק עוד יותר. טוב, אז שתיתי ואכלתי (!!!!) ודברנו.. ואז מה??!!!!???? איזה עולם ריק. אז נכון, יש לי כל כך הרבה דברים קטנים וטובים סביבי. משפחה, חברים אמיתיים, בית.. למה ז-ה לא מספיק? למה אני לא יכולה להיות מסופקת ע"י משפטים כמו: "התקופה הזאת תעבור.. את רק תתחזקי ממנה.. בסוף הכל יסתדר.. {עד הגל הבא :(} תקחי דברים בפרופורציות מותק, את עוד תגיעי רחוק {???} , תהיה לך בת זוג, מישהיא באמת תאהב אותך.. {??} משהיא באמת תרצה להיות איתך {???} ואת תהיי בסדר.. זה רק עניין של זמן.. קחי אוויר בייבי.. יהיה בסדר.. תאחזי בכל הדברים המיוחדים שכן יש לך.. מותר לך להיות קצת פחות שיפוטית.. את עושה ה-מ-ו-ן בשביל הגיל שלך, את נמצאת במקומות מיוחדים מאוד, מנטאלית ורגשית.. את יכולה את חזקה את איתנה..." בבקשה. אל תגידו: " תראי, את בעצמך רואה שאת יכולה.. תראי איך יפה את מדברת עם עצמך.. הכל בתוכך יקרה.." ראבק! לא רוצה לשמוע את זה!!! פתאום עולה בי רגע רגיש.. ואני מבינה.. אני אפילו לא יודעת מה אני רוצה לשמוע.. :( רק רוצה לבעוט! לבעוט חזק ככל האפשר! רוצה שהתקופה הקשה הזאת תעבור!!!!! ואני רק חושבת על מעגל וגלגל וספירלת החיים ובא לי למות. כמה כבר אפשר??? למה צריך לשאוב כוחות? למה צריך להיות בסיטואציה כזאת.. יפה, לא רק שאני מזוכיסטית.. הקיום הזה הוא כזה... :( סליחה. באמת סליחה שאני ככה. כולי מתפרצת, חצופה, פרועה. לא רגועה. ותוך כדי גם כן. מן ניגודיות כזאת, כל כך כואבת. אפילו חיבוק מחבר טוב לא יעזור. אולי חיבוק מבת זוג. ואהבה, כזה דבר בנאלי, פשוט מביש אותי לדבר על זה פה.. תמיד אני מזלזלת באנשים שאומרים שרוצים ומחפשים אהבה.. וראבק! אני קולטת שאני מזלזלת בעצמי ובצרכים שלי.. :( הציניות הזאת הורגת אותי. מחסומים מחסומים מחסומים אני בונה לעצמי. טקטיקה היסרדותית של הרסנות. ריק. ריק ריק ריק. החיים האלו, די כבר, מה זה נותן לי. ואני יודעת מה זה נותן לי. כאילו, אני חושבת שאני יודעת. אף אחד לא באמת יודע. אנחנו קטנים מהחיים והחיים גדולים עלינו בכמה מידות. כל מי שאומר שהוא יודע מה הוא עושה פה מתרברב. (נילי! אם תמשיכי ככה אודי לא יעלה את ההודעה שלך!!! זאת עוד דרך שלך להראות לעצמך שלא אוהבים אותך לא רוצים אותך ולא שומעים אותך...????? אה??? תפסיקי!!! מיד. ) אודי.... יש לי עוד הרבה לאמר ופתאום אני שותקת. אני רק רוצה שיספיק לי הנחמה שאני כן יודעת לתת לעצמי.. אבל אני עדיין בועטת.. בכל הכח... למה..? שאלה שנידונה מראש לכישלון.. אבל.. אולי, אולי למרות המכתב השלילי הזה.. אולי תמצא כמה מילים לאמר לי... שינחמו עוד יותר..?? לפי דעתי לא מדיע לי עכשיו לקבל כלום. אבל אני עדין מנסה.. ובאסה שאני מתנצלת.. :( ~נילי~

אין לי מושג לדעת מה כן הייתי רוצה להרגיש... למרות שאני יודעת שרק אני יכולה לענות על השאלה הזאת.. האם יש לך כיוון, מחשבה..? אתה עוזר לי. תודה. ~נילי~

נילי יקרה, אולי "פשוט" את רוצה להרגיש משמעותית, או נשענת, נעזרת. להרגיש שיתוף וביחד. ובעצם, את יודעת, נראה לי שהרשית קצת לתת מזה לעצמך כאן. אפשרת לעצמך לקחת. לקבל מדמות שאת מתירה לה. מאותה דמות שנותנת ברוחב לב ולא ביד קפוצה (ובעיקר דמות פנימית להזדהות איתה). והסכמת להיות תלויה ונתמכת. לחשוף חולשה ונזקקות. הייתי רוצה להאמין שהיעזרות נכונה על בסיס יציב יכולה להקטין מצוקה, להגדיל שפע, להפיג בדידות צורבת, ולרכך. והטוב שהיה (וזה שישנו עדיין) לא נמחק, לא פג, והוא עודנו שם בפנים. רק... אילו קל היה למצוא אליו גישה מבעד למנגנוני החסימה הללו, אילו קל היה לפקוח עיני הסומא הפנימי... איך מבצעים, איך מצליחים וכיצד מתרחשת ההתרה הזאת? איך כך מקטינים נפח ועוצמות כאב? המממ... באמת שאלה כבדת משקל, אבל, עובדה שזה מצליח איכשהו לקרות בעיתויים מסוימים, בקשרים מסוימים, ואז, אולי, אפשר לנצל זאת וגם לנסות ללמוד עוד. ולהתחבר ולהתחזק. לאט לאט. וככל הנראה, התשובה המדויקת מכולן, ממש כמו שאמרת, הינה אצלך, בקרבך. הלוואי... היי בטוב והחזיקי מעמד סוריקטה

סתם. מנסה להרגיש.

אודי שלום, אני נמצאת בטיפול עקב אובדן. יש לי סוד שלא סיפרתי לאף אחד על נגיעה מינית שעברתי בילדותי(לפני כ-30 שנה) מבן משפחה. אני לא מעונינת להתלונן ואותו אדם ישב בכלא עקב מעשים דומים באותה תקופה ומאז מעשים אלו לא חזרו והיום הוא אדם טוב. העניין הוא שלפני כשבוע ישנו באותו בית וגם ביתי ישנה שם עם עוד ילדים, לא באותו חדר איתי ומצאתי את עצמי חוששת שמה יאונה לה רע. כמובן שכלום לא קרה, אבל אני מוצאת את עצמי פתאום עסוקה בזה מאוד.

ככה אני בחורה די נאה מאוד נחמדה חברותית ויש לי חברה די חדשה קטנה ממני השנתיים אך נראית מצויין כלומר בדרגה של דוגמנית ממש מחוטבת ורזה ומאוד יפה גם מאוד חברותית נחמדה ומקסימה בתחברנו ואני מאוד אוהבת אותה בתור בנאדם רק ש..... פתאום כול הביטחון שלי ירד לריצפה מחילים איתה יותר היא מלאה בכסף ואני מרגישה חסרת ערך לידה אני יודעת שזה בעעיה חמורה אצלי של דימוי עצמי אך מרגישה שאני מתרחקת ממנ ללא סיבה כי היא הרבה יותר כיפית מהמון חברות שהיו לי בעבר מה אני עושה עם זה בברכה וותודה מראש !!!!!!!!!!!(אולי קנאות.??????)))) :-((((( לא כייף בכללל

מילדותי עד בגרותי הנני סובלת משחיקת שיניים ולסת נעולה מלחץ. האם ביופידבק יכול להועיל. זה קורא לי במצבי לחץ, אי נוחות וחרדה. האם הטיפול מתאים?

שלום רב לך אלישבע, בהמשך לשאלתך השניה אכן ניתן לעזור לך באמצעות שיטת הביופידבק. אנא צרי עימי קשר טלפוני 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב לך אלישבע, אשמח לקבל יותר פרטים על מנת להשיב לך בצורה מקצועית ואחראית. 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום אודי, מה שלומך? רציתי לשאול אותך שאלה קטנה וקונקרטית. אולי 2 שאלות בעצם.. 1) מי עוסק בplay therapy עם ילדים? (או בהדרכות הורים, למשל, למשחק משותף). האם אלה רק פסיכולוגים (ומאיזה סוג?) האם בארה"ב (אם אתה יודע) ישנה אפשרות לעסוק במשהו דומה ללא תואר שני בפסיכולוגיה? 2)האם בעלי תואר שני בפסיכולוגיה בארץ (נגיד חינוכית) יכולים לעבוד כפסיכולוגים גם במדינה אחרת, נניח ארה"ב, ללא לימודים נוספים? (כן, קצת שוקלת להגר לפעמים לשם, ואולי הגירה היא גם זמן טוב לשקול מחדש את העדפותיי המקצועיות.. אם יש לך עצה, או אפילו לינק טוב לחפש בו, אני אשמח מאוד). שבוע נעים, (ותודה) לילך

הי אודי, חתיכות של הרגשה... קטוע... מרגישה כמו אחת מתמונות התלת מימד הללו שאם מסתכלים מזוית אחת רואים תמונה ואם מסתכלים מכל זוית אחרת כבר לא רואים אותה. אני לא מצליחה לראות את התמונה התלת מימדית. זוכרת שהייתה. מרגישה כמו פאזל שרואים את החיבורים של החלקים. אין שלם. יש תמונה בחלקים.אם מסתכלים רק בחלק השמאלי אז יש שם אשה, אמא, מתפקדת... אם מסתכלים רק בחלק התחתון יש שם תינוקת בת 3 חודשים אולי שמותר לה לבכות ומותר לה להרגיש... אם מסתכלים בחלק ימני של התמונה יש שם מפלצת. והחלקים רבים כל כך והם מתרבים, וכל חלק מתפצל ל-2 ושוב ושוב. יש לי יכולת להיות כזו או אחרת אבל לא להיות תלת מימד שלמה. הייתה תקופה קצרה שהייתי, שיכולתי לראות (לו&לי)טה

שלום אודי, קשה לי לחזור לטיפול (אחרי יותר משבועיים) בזמן האחרון אני מרגישה בריחוק בינינו. היה איזה אירוע די טיפשי אבל בכל זאת הרסני לקשר, שהתרחש מחוץ לבועה הטיפולית.פגישה מקרית בתחנת הרכבת, (כמה סמלי) הוא חלף על פני הביט בי אך לא ראה אותי, ציפיתי שיגיד שלום או משהו דומה, אני לא אמרתי כלום, אולי הייתי מופתעת אולי פחדתי לעבור איזה גבול . זו הייתה חוויה קשה הרגשתי דחויה מאוד, אבל מהצד ההגיוני זה היה חסר משמעות. דיברנו על המקרה אבל לא הייתי מסוגלת להסגיר את הפגיעות שלי,(עדין נותרה בי המחשבה שאילו הייתי ב- mind שלו באיזשהו אופן, היה רואה אותי). באופן פרדוכסלי אולי בעצם לא פרדוכסלי זה גרם לי לחשיבה אובססיבית על הטיפול ועל המטפל, חוויתי תלות מעיקה, מן התקשרות חרדה מלווה בדיכאון, כנראה שהייתי מוצפת, התקשרתי אליו פעמיים באותו זמן, בפעם הראשונה הוא היה "נחמד" והרגיע אותי, ובפעם השנייה היה חסר סבלנות ודי נפנף אותי,מושפלת עד עפר נשבעתי שלא אחזור יותר לטיפול , שבועת שווא, חזרתי והוא טען לרציונאל טיפולי בסירוב לשוחח איתי: שמחוץ לחדר אני מישהי אחרת ממי שאני מביאה לטיפול (יש בזה משהו) וגם שהצבת הגבולות נועדה להרגיע אותי (?). הדבר הטוב שיצא מכך הוא שהמחשבות המטרידות התמתנו. כרגע אני מרגישה שאין לי קשר אליו, היינו ונותרנו זרים . יש לי הרגשה שאולי הפגישה לא פגישה הזו בתחנת הרכבת היא סימן שאני צריכה לעבור הלאה.במקביל לכל ההתרחשות הדרמטית הזו החיים שלי כלפי חוץ התנהלו כרגיל (עבודה,ילדים...).דבר שמביא אותי למחשבה שאולי הטיפול הוא מעין פיצול, (מלבד הפורום הזה, אני לא מסוגלת לשתף אף אחד במה שקורה בטיפול, גם כשהמועקה גדולה). מתנצלת על האורך ומקווה שלא שעממתי אותך ואת כל השאר.

היי אודי, תודה על התשובה שלך, לקחתי את הדברים האלו לטיפול. באופן כללי קשה לי להיות מטופלת, נראה לי שקשה גם למטפל (אני יודעת שהוא לוקח את הטיפול הזה להדרכה - דבר שדי מטריד אותי) זה מתחיל קצת לפני הפגישה עם המחשבה שהוא היה מעדיף שלא אבוא , אני הייתי מעדיפה להיות במקום אחר/מישהו אחר . כשהוא פותח לי את הדלת, משתררת מבוכה בינינו, זה מרגיש כאילו כל פעם אני באה לשם בפעם הראשונה או באה אחרת. א"כ יש לי איזה אישו עם מקומות הישיבה. בפגישה עצמה -זה קשה ביותר לדבר כשחלק מהזמן החוויה הבסיסית היא של משהו פגום ולא ראוי,והרגשות הם מותרות ששיכים לאנשים שיכולים להרשות לעצמם להרגיש באמת (חלק מהזמן אין חוויה ).(אולי לאנשים/חיזרים כמוני שלמרות זאת מנהלים חיים פחות או יותר נורמליים היה עדיף לא ללכת כלל לטיפול שבו מורגשת ביתר שאת החריגות שלהם?) בסוף אני חשה בקוצר הרוח שלו, מגורשת ונותרת עם המחשבות המעיקות, על השטויות שבטח אמרתי,על ההתעללויות הקטנות (כמעט לא נשלטות) והמבישות שלי בו, ואם יש לכל זה טעם?. מצד שני זה נעים לדעת שיש מישהו שמטפל בך/מכיל אותך (תמורת תשלום לא סמלי). זה לא נעים לי לנג'ס, אין צורך שתגיב על הדברים. ואני אשתדל לא לכתוב זמן מה. תודה וביי

שלום האם לנשים שילדו, כלומר נפתח צוואר רחמם, והם הוציאו ילדים מתוכם, והם כבר לא בתולות, איך החברה רואה אותן, יחסית למה שהן היו לפני שילדו? האם הגברים מתייחסים אליהן באופן שונה? כלומר כאילו האם ירד ערכן בעיני החברה? האם ככה מתייחסים לנשים? כלומר האם זה העונש של הנשים לפי הקללה מגן העדן שבתנ"ך? כלומר האם החיים של הנשים נועדו להיות "לא פיקניק"? כאילו האם הן יותר קלות להשגה אחרי שמישהו כבר נגע בהן מינית?

הי אודי מה שלומך...המון זמן לא הייתי כאן ומאוד רוצה להתייעץ איתך ככה יוצאת עם מישהו כבר 4 שנים לפני 3 חודשים נפרדנו לחודש וחצי שבו הוא לא מפסיק לחזר,לבכות ולומר שאני אהבת חייו ושיעשה הכול למען שנינו ולמעני אני עם זאת מרגישה שאני אוהבת אותו ולא מאוהבת אבל מאוד מחוברת אילו במובנים אחריםףנעים לי איתו בטוח והוא בהחלט מסב לי אושר אנחנו נהנם יחד צוחקים,אבל הסקס והתשוקה לא קיימת בדרגה שהיית רוצה אם כך:אני מרגישה שאני מאוד רוצה לחוות משהו אחר מהכיוון הזה אבל די בתהליכי חזרה איתו הכרתי בחור צעיר בגילי ופתאום מאוד נחמד לי איתו יודעת שמשהו רציני לא ייצא אך כייף לי לצאת איתו וכאלו אני אציין אני בת 26 החבר בן 39 והצעיר בן 25 מרגישה כאילו אני עושה משהו ל בסדר והמצפון כול היום מציק לי האם תוכל לעזור לי לראות את הדברים בצורה ברורה יותר שאדע מה אני מרגישה ואיך להתייחס למצבי...???..... בברכה ותודה ענקית מראש בובו

אני בת 22. עד היום הייתי עם בנים ואפילו התאהבתי פעמיים. כרגע אני בקשר כ5 חודשים. הבעייה שאני מרגישה משיכה לא מוסברת למישהי מהעבודה שלי. יכול להיות שאני דו מינית? יש דרך כלשהי לגרום לבת רק לנסות ולראות אם זה בכלל זה? אני ממש מבולבלת

שאני לא יכולה להירדם ללא מקלחת כל לילה ואם אני לא מתקלחת ומרגישה נקיה אני לא נרדמת שעות במיטה.

שלום רב לך אביב על מנת לתת לך תשובה אחראית ומקצו8עית אני זקוק ליותר פרטים. אשמח לשוחחח עימך בטלפון 0546670570 בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

שלום רב,דוקטור , אני חייל בן 20. יש לי בעיה שמלווה אותי כבר שנים, זוהי בעיית ראייה , שמתבטאת בבלבול רק קושי בזיכרון, אלה כמובן חלק מתוצאותיה.מהות הבעיה זה בעצם מן ראיה כמו בהי דפנישן, הצבעים חזקים התמונה הנראית אינה נוחה לצפייה , התחושה היא כמו מאחרוי מסך או בועה, זה פוגע לי באיכות החיים ברמה שלא ניתן לתאר. האם שמעת על משו דומה בתחומך ואילו בדיקות ניתן לעשות?

שלום, אני פרודה מזה שנתיים וגרושה טרייה, אין לי בן-זוג, ואני מטופלת מזה מספר חודשים. לאחרונה אני מפנטזת על חיי משפחה שאני מנהלת עם המטפל שלי, אני רואה בדמיוני איך אנחנו משוחחים יחד, מבשלים, רואים סרטים, קוראים ספרים...כל היבטי זוגיות כפי שהם נתפסים בעיני. בזמן הטיפול אני משתדלת ודי מצליחה לנתק את עצמי מהפנטזיה הזו ולהתרכז בכל יתר הנושאים שבגללם אני מטופלת, העיניין הוא שהפנטזיה הזו גוזלת ממני המון זמן, בכל דקה שאני לא עסוקה אני שוקעת בה, ואפילו גם בזמן שהוא לא כל-כך פנוי אני מפנה זמן לשקיעה בחלומות.ברור לי שהסיבה לכך היא ההבנה והאפטיה שאני זוכה לה במהלך הטיפול ושהחלומות האלו אינם ישימים, אני מסבירה לעצמי את המצב ומבהירה לעצמי שרבע שעה אחרי שאני יוצאית מהחדר הוא מבין ואמפטי למטופלת אחרת, אבל אני לא מצליחה להשתלט על זה, ולכן אני פונה אליך האם יש לך עיצה עבורי. בתודה טלי

ראשית תודה במחשבה ראשונה נשמע לי מצב מאוד מביך ולא קל, כי עד כה כשנכנסתי לחדר לפגישה ניסיתי להשאיר (ודי הצלחתי) את המחשבות הללו מחוץ לחדר,ועכשיו אני צריכה להכניס אותן לחדר ובאותו זמן להיות בתודעה שהוא רק המטפל עבורי. נראה לי שאצטרך קצת זמן כדי "לעבוד" על עצמי בכיוון לפני שאוכל לעשות זאת. איך שלא יהיה, זה כבר היה מעודד לדעת שהסיבה לכך היא אספקט טיפולי ולא שהתאהבתי לי במטפל, מה שאינו בר-השגה. חיפשתי באינטרנט חומר לגבי העברה אירוטית, ההיצע היה מאוד דל. שוב תודה טלי

היי.אני תמיר בן 23 .אני בחור מצליח שכרגע לומד והכל אצלי יחסית תקין תודה לאל ונהנה מהחיים. יש משהו שמציק לי ואני מאוד רוצה לסיים את הסוגיה הזו. אני הרבה מאוד פעמים זקוק להודיע לאימי על פעולות שונות שאני עושה,אם זה ללכת לסופר, להפגש עם חבר .....אני מודיע לה כמעט על כל דבר. לאחרונה שמתי לב כי המצב החמיר והיא כבר מאשרת לי אם לצאת או שלא .ממש ככה. קרה שנאצלתי לא לפגוש כמה מחברי בגלל שאימי טענה שזה לא הזמן לצאת ואני צריך להיות בבית .(לא בגלל סיבה מיוחדת.סתם ככה ) אשמח לשמוע מה לעשות כדי לסיים את הסוגיה הזו לכבוד השנה החדשה .(: תודה וחג שמח.

נוכחתי באירוע משפחתי ולפתע התחלתי לבכות, לא הצלחתי להבין למה אבל לגע חשתי עצבנות ובכי בלתי פוסק החל לרדת.. אני יכולה רק לציין שאני נוטלת גלולות להסדרת המחזור(שחלות פוליציסטיות) יכול להיות שזאת הסיבה או אולי לחצים שהיו בי הרבה זמן ולא הובאו לידי פריקה??

שמי חגית אני בת 30 רווקה חיה לבד עובדת לפרנסתי בגן ילדים אין לי זוגיות אני על סף יאוש כבר. בא לי למות יש לי בעיה להתקרב לאנשים וזה הפחד הגדול ביצירת קשרים עם אנשים

להחזיר את הפסיכולוגית שלי מחופשת הלידה סתם אני צוחקת אני יודעת למה אני לא מוצאת או שאני מפחדת מזה אבל אני לא יודעת אייך לעזור לעצמי בזה אני צריכה לחכות עד שפסיכולוגית שלי תחזור עד אז אני לא מצליחה להבין מה כל כך מפחיד בזוגיות שלא מאפשר לי להתחיל לבנות אותה.

בן 46 בעבר עם בעיות בריאות רגילות שפעת דלקות גרון סובל ממעי רגיז כבר מעל 10 שנים למדתי לחיות עם זה תזונה עצמית מבוקרת כי נואשתי מרפןאה קונבנציונלית גם אלטרנטיבית לא עזרה הרבה. ב-4 שנים אחרונות פתאום נחתו עלי בעיות בראיות בזו אחר זו שלא סבלתי מהם בעבר ללא אבחנה ומענה מהרפואה הקונבציונלית דבר שהגביר את תיסכולי כמו כן עלי לציין שחוויתי מתח רב בזוגיות מלחמת כוחות. משנואשתי הלכתי למסגרת של רופא מייעץ במסגרת הקופה בין השאר המליץ על יעוץ פסיכולוגי הייתי שנתיים לא מרגיש שקדם אותי מספיק כמו שקיוותי איך מהדברים שאקח מהשיחות ושתרם לי להבנה זה ספר שפסיכולגית המליצה לקרואה להיות בריא בהוצאת פוקוס של 2 רופאים אמרקאים שבאו מרפואה קונבנציונאלית והקימו חות בריאות בארצות הבריאות הגישה שלהם אומרת שהעתיד הולך לכיוון רפואה אינטגרטיבית שזה אומר שילוב בין הקונבנציונאלי לאלטרנטיבי. מה שהשפיע עלי רבות בספר זה הגישה בתחילת הספר שכל כך משקפת את מה שאני הרגשת זמן רב שמדברת על גישת הרפואה הקונבנציונלית למטופל כל הזמן חייתי בהרגשה שגם שידרו לי אותה הרואים שהכל פסיכולגי אבל הספר מחדד את הנקודה שאנשים אכן יש להם בעיות זה פשוט נוח לרופאי משפחה שצריכים להקדיש 10 דקות לפציינט במקום באמת לפתור את הבעיה זה הוא לשלול לכיוון זה הכל פסיכולגי הוא לתת פתרון לסימפטום ולו לבעיה כדור שגורם לעוד תופעת לוואי שבגללה לוקחים עוד כדור וכך מעגל שלא נסגר נתן לי להבין שאני לא מדמיין את בעיות הבריאות שלי והן אכן קיימות והשפיע עלי רבות במיוחד שזה בא מ-2 רופאים שבא מתחום קונבנציונאלי. בכל מקרה היועץ גרם לי במקרים מסוימים לא לקחת טיפול של כדורים חזקים כמו במקרה של כאב ברקה שנתונו ללי תערובת של כדורים שאחד מהם לאפליפסיה במרפאת כאב ראש שהוא אמר לי חד משמעתי לא לקחת ואכן אחרי מסםר חודשים המצב השתפר ללא טיפול. כמו כן נתן טיפול בכדורים בחרדה שהם יחסית לא חזקים עשה לי רע מאוד ולא מתכוון לקחת (אגב לא מבין את הקונפליט בצורת טיפול זו). אני פונה אליך כיוון ששבועיים אחרונים חלק מהבעיות חזרו ולאא יודע איך להתמודד עם זה מכמה סיבות : 1.אני מאשים את עצמי שאולי עשעתי משהוא שגרם להם לחזור למשל בעית שעורה לא מילאתי אחרי הוראות שאמרו לי לנקות יום יום את העפעפים כיוון שהיתה לי הפסקות בשעורות חוזרות של שנה בעית כאב ברקה חזרה ואני חושב שזה בגלל תקופת מעבר וצינת לילה כועס על עצמי שלא התעקשתי מספיק לסגור חלונות בלילה כי זה יכל לגרום לריב כי אשתי חם לה ועכשיוו זה מאוחר כי הכאב קיים,כאב צוואר ראיתי טלוזיה בשכיבה בתנוחה שאני יודע שיכולה לגרום לכאב לאחר מספר חודשים שהיה ל שקט. 2.לא יודע איך להתמודד עם זה שהמצב כבר היה בסדר ושוב התדרדר במיוחד מתוך ידיעה שהבעיות הנ"ל לא עוברות תוך יום יומים וכן כדורים לא ממש עזרו בעבר וגם מחמירים בעית מעי. 3.בתור בן אדם מאמין(מסורתי) יש נושא של לשון הרע ודברתי השבוע על עמית בעבודה ואז אחרי מספר ימים נחתו עלי כל הבעיות לא יכול להרפות מהמחשבה של צירוף מקרים שזה אולי קשור. 4.יש לי תופעה שתשמע טיפשית אבל צירוף המקרים גורם לי להאמין בקשר בין הדברים לפני שחזרו לי הבעיות יצא לי לדבר עם עצמי בלב ולהגיד אני שמח כי בעיה מסוימת עברה לי לחלוטין וכל פעם שאני עושה את זה הבעיה צצה לי למחרת. אשמח לקבל המלצה איך פותר בעייתי זו כדי להתקדם לאיכות חיים טובה יותר המלצה על טיפול רפואי/טיפולי שונה מהרגיל שיקדם אותי.

... כמעט חודש עבר... בודד וחסר וריק. שעות ולילות התעוותתי מהכוח שלא נותן לעצב ולדמעות, מהפחד שלא אוכל לדאוג לי, בכל זאת, הצלחתי להוציא זעקות מאולצות חצי כבושות. פרידה... עכשיו, לרגע קט, קצת רך יותר, חלש יותר, חמים, יכולתי לבקר כאן ולכתוב קצת. בעת שכזו, אשלח גם דרישת שלום חמה במיוחד, לבנות הותיקות מפעם הזכורות לי בגעגוע ובאהבה, ותודה לאיש, שלמרות ייאוש רב ואכזבות נשנות, מנסה לעזור לי מידי יום לסחוב, לחבר, להחזיק ולעבור. גשם בוא, סוריקטה

סוריקטה יקרה, הרגשתי בחסרונך. מקוה שהרגע הקט יגדל מעט, יתרחב ויוכל לכלול גם אותך. מקסים ומדהים בעיני איך גם בקושי את מוצאת כח להתעניין בשלום אחרים ולהודות ולתת. אם מותר לי לבדוק איך מתחבר הפחד (הנורא כל כך) שלא להיות יכולה לדאוג לעצמך עם היכולת המופלאה לדאוג לאחרים? במיוחד לאור ההקשר של הפרידה מזה שטיפלת ודאגת לו. והגשם כבר פה יקירה, בלילות הוא מגיע ושוטף ומנקה ומרשה לרעוד ולבכות י.

סוריקטה יקרה, הלוואי והיו לי המילים רואה את כאבך ונורא רוצה לנחם ולאסוף והגעגוע הזה והזכרונות והתחושה שמשהו נקטע ואיך אפשר לחבר שוב. זמן. אבל יש איש טוב וטיפות גשם טובות ורעננות מלמעלה כמו מילותייך שתמיד תמיד מנחמות ואוספות ומפרות ומלאות נדיבות ותבונה ואת האנשים הנפלאים כאן שצצים כמו פטריות אחרי הגשם ויודעים לחבק ולהקיף ולאסוף ולא מרפים אני כאן וכולם כאן בשבילך תמיד תמיד תמיד שלך ממרחבי ומנהרות הלב שולחת לך הרבה כוחות ורפואה רפאים

היי סוריקטה, נשמע שלא היה לך קל בתקופה האחרונה, עם הפרידה והאובדן. ובכל זאת את מצליחה להתרכך מעט, להגיע לכאן ולכתוב, וזו כבר בשורה טובה. את יודעת, נשמע לי די סמלי, שדוקא עכשיו בתקופה הקשה שאת עוברת, את מעלה בזכרונך את הבנות הותיקות מפעם, כאילו אותו הזכרון והגעגוע שאת מחפשת, אמורים לתת את המענה המתאים לנחמה שאת מאוד זקוקה לה כרגע. הלואי!! וגם השמיים נפתחים למענך.. ותפלותייך לגשם מתקבלות בברכה. (בנתיים...) שלך ואתך, גליה.

סוריקטה יקרה, כבר כמעט שלא נמצאת כאן. כשאני כן, אני קוראת בעיקר אותך. קוראת באותה חיבה וקירבה של פעם. שולחת לך חיבוק חזק לימים טובים יותר. מאחלת לך שהחמימות והרכות ימשיכו להתפשט ויביאו איתם נחמה וכוחות מחודשים. שתהיה לך שנה טובה באמת. שלך יעלה

הי, השתדלתי לחכות עד שאוכל להביא את עצמי איכשהו בצורה סבירה לכאן. אשתדל להגיב לכולם. אחת אחת, אחד ואחד. ילדה אישה יקרה, אני זוכרת שהיית איתי בהודעה אולי הכי קשה שרשמתי כאן אי פעם. היית אז, ואת פה, קרוב, גם עכשיו. שאלת שאלה חכמה וחשובה מאד שנוגעת, כך נראה לי, בלב לבו של עניין. אבל, כנראה שגם בגלל זה, לא הצלחתי להתחבר מספיק כדי לרשום תשובה טובה וקולעת... ו...המממ... פה, לעזאזל, עוד לא ירד גשם... :-( והי לך רפאים חמד, את כזאת מותק. הכלב שלי, האהוב, היה יודע להרגיש מי אוהב, מי לא רק תוקפן ומסוכן. חיות יודעות. גם ילדים יודעים. הם מזהים עוד מן האמת שבפנים. הטו?ב והרוך. דרך ההתנהגות שלהם בקרבתנו אפשר גם להרגיש. אותנו. חלקים בנו. אני מספרת על האיש הטוב, שיש, האיש שהציל את החיים שלי, האיש ששומר על האחזקה שלי, האיש שנתן לי דברים שאף אחד בחיים שלי לא, ועדיין בחלק של הזמן מתאכזבת אנושות, לא מצליחה לחוות אותו כאמפתי, ואפילו חוזרת, שוב, לאותה פרשנות/השלכה מוכרת כאילו היה הדמות שמעיפה מבטלת ורומסת. עם זאת, בכוח, מנסה מתוך נתונים מציאותיים וזיכרונות רשומים להזכיר לעצמי שזה לחלוטין אינו מתקרב לאמת, ושהוא מרשה לעצמו לאכזב ו/או לא לתת דברים מסוימים, כי הוא יודע שהוא נותן הרבה מיוחדים אחרים... הוי, הגבולות, וגם כל האינטגרציה הזאת... גליה יקרה, אכן... והלוואי שאוכל באמת למצוא איזה ייצוג פנימי של דמות טובה מספיק מהעבר שתהווה עוגן לביטחון, והלוואי שאוכל גם לדעת מה לעשות עם כמויות הזעם הללו. קצת לא הלך לי עם זה בימים האחרונים. לבד אבוד ומאיים... ... ובאים גלים של כאב חד וכאילו טרי שנשאר שם שנים. עדיין. כאב בעוצמות שמרגיש כאילו לא ניתן לעמוד בהן. וזה לא רק האובדן העכשווי. משהו הרבה יותר רציני כרוך וטמון שם. תודות רבות גם לך אודי היקר ולמה שאתה מאפשר. וואי! תוך כדי הכתיבה הגיע אליי מייל. קיבלתי הודעה חדשה מ... יעלה |רמקול| יעלה אהובה, איזו הפתעה. כמה מרגש. אם הבנתי נכונה, האם נכונות הבשורות שראיתי שם מעבר לקיר? (מציצה שם לפעמים). באמת התרגשות גדולה, והמון אצבעות להחזיק ולברך. דמעות של אושר גדול. כל כך תודה שכתבת לי. המילים שלך, תמיד, יפות ועדינות ועוטפות. משמח-עצוב כשגדלים וממשיכים איש לדרכו. לילה טוב, סוריקטה (ש... מתה מפחד)...

סוריקטה יקרה לאחרונה חסרות לי המילים. אבל גם בלעדיהן את כל הזמן במחשבות. אני חושבת שבשני אופנים, גם במחשבות על המחשבות שלך = "מטא מחשבות" (-: אבל גם ובעיקר חושבת עליך, דואגת לך, מתגעגעת אליך, רוצה את כל הטוב בשבילך. מקווה שבאיזשהו ערוץ אנרגיה מחתרתי, מגיעות אליך המחשבות האלו, יוצרות איזה אזור של חום בגוף , וגם אולי חום שמצליח קצת להמיס, לאפשר לדמעות לזלוג להן, אני כאן לאסוף אותן. מחכה להן כמו לבוא הגשם. לא עוזבת כשהן יבואו ואשאר כמה זמן שיתחשק להן להמשיך לבכות את הזעם הזה. כמה צריך משהו שיטהר את הכאב הזה. בינתיים עבר חודש. והמון מחשבות אצלי מנסות להגיע אליך, אבל משהו אצלי סתום ומקולקל בערוץ הפלט, אז עד שאתקן את הבאג (זה יעבור??) הצלחתי לתחמן את המערכת ולתת לך מילים אמנם לא שלי, אבל לפחות מילים. של אחרים... פחות אבל כואב יהודה פוליקר מילים: יהונתן גפן לחן: יהודה פוליקר לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב אומר לך כך בינינו פחות אבל עוד כואב על מה שנפצע בי, נפצע והגליד כמעט ואינני חושב לומדים לחיות עם זה ככה פחות אבל עוד כואב עם כוס ורקיק אפשר להמתיק אין קץ לבריחות זה לא נעלם רק רחוק או נרדם וכואב אבל פחות לא נעלם רק רחוק כואב אבל פחות פחות ועדיין, עדיין פוגע זה בא והולך את יודעת זה כואב כשאני, אני בך נוגע זה כואב כשאת נוגעת פחות ועדיין, עדיין פוגע זה בא והולך את יודעת כואב כשאני, כואב לי כשאת זה כואב כשאת נוגעת לימים זה נשכח כאיננו אבל כשהערב אורב אומר לך כך בינינו פחות אבל עוד כואב לא עד כדי אנחות ואם רע לי אני כותב כואב אבל פחות פחות אבל עוד כואב כואב אבל פחות פחות אבל עוד כואב פחות ועדיין, עדיין פוגע... שלך, אוהבת גלי

הוי... הוא הכי שהיה לי. הכי קרוב. הכי חבר. בלתי נתפס שאין לי אותו יותר... הי ילדה יפה מחממת לבבות, אני זוכרת שגם את היית איתי בעץ הכואב החשוב ההוא מאז. גם את. והיו בו מילים עוטפות כל כך מיוחדות משלך. הצלחת לגייס כוחות ואומץ לכתוב, גלי יקרה, השקעת מאמצים כבירים לתקן בך משהו כדי כן להיות פה ולמצוא מילים, וזה כלל לא מובן מאליו בעיניי, ועל כן הערכתי הגדולה שלוחה. יופי שכתבת. גם בשבילך, וגם עבורי, שזכיתי במילותייך והבנותייך. נדמה לי שאני יודעת שבמצבים ובזמנים מסוימים השקעה שכזאת עשויה להיות מאד לא קלה, בלשון המעטה; חושבני שיודעת, שלפעמים, למרות מאמצים רבים - הצלחה בשטח אין, ומתסכל שבעתיים כשמרגישים שאין אפילו מישהו לומר לו שנעשו מאמצים כאלה ולא הולך, לעתים קשה למצוא מישהו שיאמין, שיבין... וגם כל האשמה הזאת...; וכן, לפעמים נמאס לחוש ולהיות זאת שכמעט תמיד צריכה להשקיע המון כדי למצוא את ההתאמה, וכמה חזקה (וצודקת) המשאלה שלעזאזל גם מישהו אחר יבוא לקראת... ואת יודעת... אם כבר סוף סוף ולכש, צריך גם להצליח להרגיש שיש, שמישהו כן עשה צעד, למרות שאולי מעט ואולי מאוחר ואולי לא מספיק, וכמו-כן להצליח להחזיק על נפחו מבלי למחוק... אני יכולה להניח שאז גם יכול להיפתח פקק קטן ועל אף חרדות ופחדים מאכזבה, ועל אף כעסים, למילים יהיה קל יותר לשוב לזרום. אט אט. והבאגים... כך אומרים ש... את הבאגים צריך להכיר כחלק מאיתנו, ואז נרגיש מותקפים פחות, או שאיכשהו נדע, שהנזילות הבלתי נמנעות בצנרת (שיכולות להיות מאד לא נעימות) לא באמת מטביעות אותנו או ממוטטות את כל השלדה... שלך מן הלב, סוריקטה

שלום לכולם, אני רוצה להפנות שאלה לכל מי שרוצה להביע את דעתו בעניין. השאלה שלי היא האם לדעתכם ניתן לבנות (או שאולי קיים כבר) כלי לאבחון פסיכולוגי ראשוני, כלי שיכול להפנות אדם לטיפול אצל מתמחה בתחום מסויים. לדוגמא - אדם ממלא שאלונים שונים ומקבל תדפיס כמותי על מצבו והפניה לפסיכולוג מתאים. כלומר, השאלה שלי היא האם התהליך שנעשה בין כה וכה בתחילת הטיפול הפסיכולוגי, יכול להתבצע מרחוק בעזרת שאלונים כמותניים, ואם כן מה התוקף של כלי כזה ומהן מגבלותיו? חג שמח ! גיל קנר סטודנט סקרן בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה.

אשמח לקבל המלצה לפסיכולוגית טובה!!! בירושלים

שלום, בני בן שנה ו-8 חודשים. ב-3 חודשים האחרונים הוא התחיל לאונן. תחילה על הרגליים שלנו, אח"כ עבר לבקבוק. הוא בעיקר עשה זאת בלילה במיטה. לאחרונה התחיל לעשות זאת בפעוטון לעיני כולם. הגננת העירה לנו על כך. מה עלינו לעשות?

היי אני גל, בת 20. אני הרבה פעמים מדברת לעצמי. כאילו מדברת עם מישהו מסויים אבל אין באמת מישהו ליידי. זה כמו שנגיד מתרגלים לפני שיחה חשובה, מה אני הולכת לומר ודברים כאלה.. רק שאצלי זה קורה הרבה פעמים בלי קשר. זה ברחוב בעיקר קורה. רציתי לדעת למה זה קורה? זה אומר שמשהו לא בסדר? חוץ מזה זה ממש מוזר שרואים אותי מדברת לעצמי ברחוב. אבל זה נחמד. ככה לא משעמם לי. בפן היותר עמוק, זה מעיד על משהו?

הי גל, גמאני. איזה כיף לשמוע שאני לא יחידה. אצלי זה בדרך כלל כשאני נוהגת. אני מנהלת עם עצמי שיחות ארוכות ומעמיקות. לפעמים אני גם מנהלת שיחות עם כל מיני אנשים אחרים (שאינם באמת שם). אמרתי כבר לחברה שמזל שהמציאו את הטלפון הסלולרי והדיבורית כי עכשיו אנשים שרואים אותי מבחוץ לא חושבים שאני פסיכית אלא שאני באמצע שיחה חשובה עם מישהו. האנשים שאני מדברת איתם ככה הרבה יותר מעניינים וקשובים אלי... ובנימה יותר רצינית - אני חושבת שכל זמן שאת שולטת על זה ושאת מודעת למהי המציאות זה ממש בסדר (מקווה) מאחלת לך שיחות טובות ומעמיקות עם עצמך י.

חחח את חמודה :) אני שולטת על זה. באמת מזל שהמציאו את הדיבורית חח ואת הבלוטוס, אוזניות וכל שאר הירקות.. זה לא מעיד על הפרעה או משהו? חח

היי גל, מצטרפת לחגיגת המדברים לעצמם וחושבת שזה עוזר לא רק לתרגל שיחות עתידיות עם אנשים אלא בכלל לארגן את המחשבה בראש. אני הרבה פעמים מדברת עם אנשים שאפילו לא פגשתי, מתראיינת בכל מיני תוכניות ארוח דמיוניות, מספרת על עצמי דברים שחלקם אמיתיים וחלקם דמיוניים ועוד כל מיני הפרעות אחרות. אני משתדלת לעשות את זה בעיקר שאין אף אחד לידי- בינתיים זה עבד די טוב (כך אני מקווה). וכל ההבדל הזה של דיבור בקול מול מחשבה פנימית הוא בעיקר חברתי- בתחילת הדרך ילדים מדברים לעצמם והחברה והחינוך מנסים ליצור את ההפרדה הזו והגבול בין העולם הפנימי לחיצוני. לפעמים אני חושבת שזה מלאכותי. אבל בכל אופן יש למחשבה בקול אפקט הרבה יותר חזק מחשיבה דוממת כי את הופכת עצמך לממשית יותר. אצלי- כל פעם שאני מרגישה שאני נעלמת לעצמי הדיבור בקול אל מישהו דמיוני עוזר לי להרגיש שוב קיימת (בדומה לילדה אשה-כי הוא עונה לי טקסט שנוח לי לשמוע), עם נוכחות בחיים. ואז גם חוזר לי הדיבור הפנימי אל עצמי. ואת מעלה סוגיה נורא חשובה של חוקים חברתיים (מעניין אם היא עלתה אי פעם בסיינפלד...) כי כפי הנראה הרוב כנראה עושים את זה אבל מעטים מודים בכך. אבל מי אני שאקבע מה נורמטיבי ומה לא? יש פה פסיכולוג קליני שאולי יחליט בסוף לאשפז את כולנו עם צו מיוחד מהפסיכיאטר המחוזי... המשך דיבור נעים, רפאים

לגל, ילדה ואשה ורפאים. אם לא הייתן "פותחות את הפה" על שיחות דימיוניות של עצמכן, בטח לא הייתי מעיזה לספר גם על עצמי... השיחות הדמיוניות אצלי, מגיעות בעיקר לקראת איזו שיחה עם אשיות חשובה, כמו למשל לקראת ראיון עבודה שאני חייבת להרשים, וכמובן,הראיון הדמיוני שלי "מרשים ומוצלח ביותר" ולדעתי - בניגוד למה שרשמה רפאים, שהשיחה הדמיונית עוזרת לשיחה עתידית עם אנשים, אצלי, דוקא השיחה ההדמיונית די מחבלת לי בשיחה העתידית והאמיתית, כי אז אני מרגישת שמיציתי את עצמי בראיון הדמיוני, נגמרים לי כל המילים והרעיונות,בהם רציתי להביע את עצמי. וכל הנסיונות שלילהפסיק את שיחות הסרק האלו, עלו בתוהו. אני חושבת שיש משהו משכר בדיבור עם עצמנו ועל עצמנו, יש כל כך הרבה מה לומר, דברים, שרק אנחנו יודעים על עצמנו, והעלאת הדברים בקול נותנת את תחושת היחודיות והעוצמה שלנו.(מסכימה עם רפאים)כשאחרים לא יודעים להעריך אותנו כפי שאנו באמת. אז אפשר לומר שאני בחברה טובה, האמת, לא רע בכלל.. חג שמח, ורק דבורים טובים.. גליה.

גליה יקירה! אז גם את בין ההוזים...? כמה טוב לשמוע! זה נורא מעניין מה שאת אומרת שאת מרגישה שמיצית את כל נושאי השיחה בדמיון ואז לא נותר הרבה מה לחדש במציאות. בהקשר זה לפעמים אני רבה עם כל מיני אנשים בשיחות הדמיוניות ומשחררת הרבה קיטור ואז במגע המציאותי איתם אני הרבה פחות טעונה ואומרת את הדברים במין רוגע ובגרות כאלו שאפילו אני מצליחה להעריץ את עצמי על כך. כאילו ממש הרגע טבלתי באיזה מקווה שטיהר וניקז את כל הרעלים. ישוב סכסוכים בדמיון הוא חלק מהאג'נדה של מישהי פה או שאני נותרת עם ההפרעה הזו לבד..? וילדה אשה- נכון, לפעמים העדר ממשות הוא אפילו יתרון. אנחנו סתם פיקציה, הזיה חסרת שחר בלי כתובת. רפאים

היי גל(וילדה אישה ורפאים וגליה...מסתבר שהרבה אנשים מדברים לעצמם...) באמת דיון מעניין נראה לי שהרבה אנשים מדברים לעצמם(הרבה יותר מכמה שמוכנים להודות בכך..). אני בעיקר מדבר לעצמי רק בראש ומנהל שיחות עמוקות עם עצמי(לא מומלץ בזמן הנהיגה..) אבל כשאני מגיע לאיזו מסקנה "מרחיקת לכת" כזו או אחרת אני נורא נהנה מעצמי ואומר אותה גם בקול רם וזה אכן עוזר לסדר את המחשבות בראש כמו שרפאים הזכירה. בעיקרון אני חושב שגם אם הדיבור לעצמנו מייצג מנגנון הגנה כזה או אחר,אם הוא לא גורם לבעיות מיוחדות(חוץ ממבוכה קלה אם מישהו "תופס אותך") אז זה בסדר גמור.וכמובן להיות בטוחים שאנו שולטים בזה... אז מה אתה אומר אודי?כולנו צריכים להתאשפז?(אם כן לפחות תדחה את זה לאחרי החג טוב?)

ב"סד ערב טוב וחג שמח! אימי סובלת מאד מטינטון ומשפיע עליה בתפקוד היום יומי.ברצוני לדעת האם יש אפשרות להקל עליה בדרך כלשהי? ,היא טופלה בטיפול הומופאתי, דרום קוראני, ובעזרת אלקטרודות. ואין שום שיפור במצבה. אשמח לקבל את עזרתך.שמחה

שלום רב לך שמחה, בהמשך לשאלתך אני זקוק ליותר פרטים לגבי תופעת הטינטון אצל אימך על מנת להגיב בצורה מקצועית ואחראית. בעקרון זו תופעה שאינה מגיבה לתרופות ולכן חשוב להתאים את שיטת הטיפול באופן אישי לכל אדם הסובל ממנה. תוכלי להתקשר אלי לנייד 0546670570 או לבקר באתריwww.gliksman.co.il לצורך קבלת פרטים נוספים לגבי ולגבי השיטות בהן אני עובד. תודה על פנייתך בברכה ד"ר יגאל גליקסמן

הייתי פגישה רביעית בביופידבק. התחילה להביא לי כל מיני סרטונים 'מרגיעים' במחשב הנייד שלה. בהתחלה איזה גבר מסוקס שעושה גלישת ים עם מצנח מרחף. למה שזה ירגיע אותי? הרגשתי איך אנשים אחרים נהנים ואני מחמיצה את חיי. וחוץ מזה הים אף פעם לא הרגיע אותי. יש שם זיהום וזפת וחיות ים מתות ואומללות שנשטפות אל החוף. צחקה ואמרה שהיא לא מתכוונת להסחף איתי להומור הסרקסטי שלי. אז היא קלטה כנראה שהיא צריכה לעבור למדיום אחר, אינפנטילי יותר. הביאה סרט מצוייר של דג שיכול לנוע רק שהמתח באלקטרודות יורד. הדג נשאר תקוע במקום לא רצה לזוז. אח"כ ניסתה עם תמנון- האמת, מפחיד כזה עם פנים זועפות, הרבה זרועות שגם אתה לא היית רוצה לפגוש מתחת למיים. וגם התמנון לא זז. בינינו איזה אמביציה היתה לי להזיז כזה דבר? כשכל זה לא עבד היא ניסתה דמיון מודרך. אמרה לי לעצום עיניים ולדמיין ים. אני הולכת בחוף... וכל **** הזה עם הקול המרגיע המלחשש המניפולטיבי הזה שרק מעצבן יותר ויותר שהתחשק לי ממש לשים לה את האלקטרודות בין הרכות ולחבר לחשמל. טוב נו זה התסריט הקבוע הזה שפועל ע"פ רוב על רוב בני האדם הנורמלים ואי אפשר להאשים אותה. איכשהו אמרתי לה שזה לא מרגיע אותי להיות פסיבית ולראות נוף. אני צריכה לעשות משהו. וגם הנוף הזה שהיא תיארה לא דיבר אלי. אז היא אמרה לי "טוב, איזה נוף מרגיע אותך?" האמת לא היה לי מושג כי שום דבר כבר לא מרגיע אותי ואני לא מסוגלת כבר לדמיין שום דבר. אז סתם זרקתי "הכרמל". "טוב, את בכרמל על הר גבוה מה את רואה?" "ים" "מה את עושה שם?" האמת מה שבאמת היה מרגיע אותי זה לקפוץ מההר. לדעת שכל הסבל הזה יגמר. שאני לא אצטרך יותר לדמיין שום נוף, שום ים, לא להיות נתונה יותר לסוגסטיות של אף אחד בעולם הזה. עוד עזרה שסימנתי עליה איקס. מה נשאר? רפאים

היי רפאים. גם אני לא תופס את הים כמרגיע במיוחד.אולי בגלל זה שטובעים שם אנשים לפעמים,גם מלוח,ובכלל הוא לא מאוד צפוי הים..תמיד העדפתי בריכה... אולי במקום להסתכל על סרט של דג(שלא זז) כדאי לך לנסות להיות הדג בעצמך. תתחילי ללכת לבריכה ולשחות באופן קבוע וזה יכול לעזור.אני יודע שאצלי זה עבד.כשאני שוחה אני מרגיש כל כך משוחרר וחופשי.בלי דאגות.זה גם מאוד בריא ומפעיל את כל הגוף ככה שאין מה להפסיד.הגוף גם מפריש אנדורפינים כשעושים פעילות גופנית(שגורמים לשיפור מצב הרוח והעלאת סף הכאב). בקיצור אם בא לך "לעשות משהו" כמו שכתבת ולא להיות פסיבית לדעתי שחייה(ואם לא אז פעילות גופנית אחרת) יכולה להועיל. שלך, אליסף.

תודה אליסף ( קל יותר לקרוא את שמך כך...) זה נורא מעניין- ממש גנבת לי את המילים מהפה... חשבתי לפני שבוע בדיוק לעשות מנוי לבריכה. כן יש משהו מאוד מרגיע בלהיות דג בהנחה שאין שם איזה תמנון אנטיפת שרובץ בסביבה. אני מתחילה לחשוב שהעצות הפשוטות שנתנו לנו פעם הם גם הכי טובות. אני ספורטאית היפראקטיבית בגוף ובנשמה ובעברי כילדה אבל לא עושה שום דבר מתוך איזה חוסר אונים. יש לי גם אופי התמכרותי כנראה ומנסיון בעבר כשאני מתחילה קשה לי להפסיק והאדרנלין הזה מציף אותי ומכניס אותי לחוסר שקט ואז שוב מגיע הדפוס ההמנעותי השומר. וכל הזמן הנחות היסוד האלה שהפיזי מוביל לנפשי נראות לי בלתי אפשריות. לא יתכן שהכל כ"כ פשוט. ואז אני תרה אחר פתרונות במקומות הלא נכונים. בכלל, קשה לי מאוד להתארגן על פרויקטים חדשים. ההוצאה שלהם לפועל לוקחת לי שנים. שוב תודה אליסף נראה לי ששבוע הבא אני כבר עומדת לעשות מנוי לבריכה (מילים מילים מילים) ושותה אחר כך איזה תה צמחים מרגיע מתוך הרשימה שנתת. מקווה שעברת את יום כיפור בשלום עם כל הסליחות הפורמליות והבלתי פורמליות... רפאים

אוי, תאור ציורי ומחייך לא קראתי הרבה זמן. תמהתני מה "המומחה" הגדול בחרטה הממחושבת הזותי היה אומר. אגב, אם יש כאן מישהי שהשטות הזאת עזרה לה זה הזמן לספר לנו. מועדים לשמחה.

רציתי רק להגיד לך שקראתי את זה ולא הפסקתי לצחוק, פשוט התגלגלתי, את ענקית עם חוש ההומור שלך ! אחרי זה מי צריך פרוזאק בכלל ?

היי כוכב... עם שם כמו שלך לא רק שלא צריך פרוזאק- כל העולם כבר בידיים שלך...! המעניין הוא שבשעת ההתרחשות- המקרה עצמו לא שעשע אותי כלל וכלל אלא הכניס אותי לאומללות איומה ויאוש תהומי שאין לו סוף. חזרתי הביתה כמו כלב מוכה ומושפל עם הזנב בין הרגליים, עם תחושה של מניין יבוא כבר עזרי אם בכלל, ובעיקר עם ההנחה הבסיסית המצערת שמה שעובד על רוב בני האדם לא מצליח לעבוד עלי. שהמידות שלי הן כ"כ מסוימות שאני יכולה להשיג בגדים ראויים רק אצל חייט. משהו שנתפר ממש בשבילי. וכל חיי אני מסתובבת כך בתחושה שאני חייבת למצוא התאמה מדויקת בשביל תחושת רווחה מינמלית. בעיות הסתגלות קשות. אבל יותר בגלל שאני שמה לב ליותר מדי פרטים בבת אחת. לא מסוגלת לסנן ולכן גם לא להתפשר. יותר מדי פרמטרים נכנסים לי בו זמנית לתודעה ולכן הגילוי שלי את הדבר הוא מהיר מדי ולא הדרגתי ואולי אפילו טראומטי. אז לשבת ולכתוב על זה מהצד זה אולי לקבל בחזרה את השליטה על מה שארע. מהבחינה הזו הכתיבה עצמה היא ממש תרפיה בשבילי. כי אני הופכת בעצמי לחייט שתופר את העלילה ומחליט על מה להתעכב ומה לטשטש. ואולי ככה להתמודד. וכמובן גם התגובות היקרות של האנשים כאן. יש פה חומר אנושי נדיר מכל בחינה שהיא. אבל תודה לך כוכב על הקריאה ועל התגובה ואם החוויה כפי שנכתבה עשתה לך טוב אז זה אפילו נורא משמח אותי. כי כמו שאמרתי פה בעבר- את עצמי כבר מזמן הפסקתי להצחיק. לימים שמחים או אפילו לכמה רגעים קטנים כאלה (בכל זאת, חשוב שנהיה מציאותיים...) רפאים

אהלן רפאים, מה שלומך? אני מקוה ש"בין לבין" (מצב "זיפת" אחד למישנהו)את מצליחה להרגיש גם קצת יותר טוב.. עזבי אותך מכל השטויות האלו שבאמת מתנהגות כמו כוסות רוח למת, את יכולה להנפיק רוגע עצמי מבית היוצר שלך.. אני למשל, מצליחה להרגיע את עצמי בעזרת מוסיקה שאני אוהבת באמת, מוסיקה שמציחה להחסיר אצלי פעימה. מוסיקה, שאני שומעת באקראי מעל גלי האתר,(ולא כשאני מזמינה אותה ביוטיוב), כי לגורם ההפתעה יש חשיבות מכרעת בעניין ההתרגעות. אגב, קראתי את עץ התרופות שלך(איך לא!)והוא "מתוק",ויפה ומקסים,.. ואפרופו התרגעות,באופן די פראדוכסלי, ההודעות שלך משרות בי מן שלווה שכזו, שאני יכולה להסביר את זה באופן כזה, שלא משנה כמה רע מרגישים, תמיד ישנו אותו אור בקצה המנהרה, ולא רק אור, אלא גם האמונה שאפשר כן להתמודד כמעט עם כל הקשיים שהחיים מארגנים לנו, ודוקא את מצליחה להמחיש את הכוון הזה בעזרת הכתיבה היפה שלך. ות-ק-ני א-ו-תי א-ם א-ני טו-ע-ה!!! שלך, גליה.

גליה יקרה! את יודעת יש משהו בתגובות שלך שתמיד נורא נוגע ללב תמיד איכשהו מצליח לעבור. משהו בכנות הזו בחום הזה, ואני נורא מודה לך על כך כי זה תמיד מצליח לעודד אותי- וזו כידוע משימה לא פשוטה... מעניין שגם אצלי מוסיקה תופסת מקום של דבר מרגיע. אבל ברגעים קשים שאני שוכחת מי אני ומה אני- אני מצליחה גם לשכוח מה מרגיע אותי ואז לא מצליחה להעזר בכלום כי הכלים נעלמים ואז אני נורא תלויה במשהו חיצוני כמו איזו ילדה קטנה ונטושה. כאילו הקשר עם מגדל הפיקוח אובד ואז אין שום התוויה של דרך, שום סימנים של אור. ואז אני ממשיכה לכעוס על עצמי שלא ידעתי איך לאסוף אותי ואז הניכור והתהום ביני לבין עצמי רק הולכים ומתעצמים. והכתיבה היא סוג של נחמה אבל מאוד רגעית. שחרור לרגע מהכבלים ששמתי על עצמי. אבל אולי כבר יותר טוב מכלום. ואולי לראות בזה משהו זה גם משהו. אז שוב תודה לך גליה על רוחב ליבך והמצאותך ותמשיכי לאכול רימונים מ-ת-ו-ק-י-ם!!! ולא רק בראש השנה רפאים

הי רפאים יקרה, ניסיתי להקשיב יותר, וכן, גם בעיניי, בסופו של דבר זה לא מצחיק. זה אפילו עצוב מאד, ואיני יכולה שלא לשמוע את הכאב העצום. הכאב המפלח של מאבק הדמים. בנוסף, גם חשבתי שלהיות גדולה וענקית זה לא תמיד טוב. את מזכירה לי דברים מוכרים ממני, ורציתי להציע מספר כיווני מחשבה שמתייחס לאותו חלק, שנראה ככה, שהוא מסמן איקסים בגאון ובאופן סדרתי. הרעיון האחד קשור לחרדה להיבלע ולהיטמע, הפחד האפל לאבד את הייחודיות (כשמנגד הכמיהה החזקה כן לאפשר לעצמך להיות בת אדם, עם חולשות, כמו כולם). מה זה יכול לומר בעומק? זה יכול לומר שאם קיים דבר מסוים, כללי, שאמור להרגיע, או בעל כושר השפעה אחרת על "כולם", הרי שאם גם את משתייכת לקבוצה הזו, דומה בכך "להם", אזי את הופכת להיות זהה להם ואין ביניכם גבול. במקרה כזה את מרגישה שהייחודיות שלך אובדת. הצגה של, למשל, תמונות/ סרטים שאמורים כביכול להתאים ל"כולם" מאיימת מאד. תוצאה לכך שמתוך הרגשה של מותקפות פנימית חזקה, אין להם סיכוי כבר מראש. אינך מוכנה מלכתחילה לקבל. דוחה והודפת. בזמן אמת של ניסיונות התקרבות את שולה את הדברים השליליים והופכת לרע ולא מתאים. אם כך, בעיניי, סימון האיקסים כאן זאת ההגנה מפני ההתערבבות, המיהול, איבוד קווי המתאר. רציתי גם להוסיף שצריך לשים לב לכך שאם הייחודיות מסתכמת רק באמירה פנימית ש"אני אקסמפלר משל עצמו, ומה שמתאים לכולם לא מתאים לי," או "הם לא יכולים עליי" זה לא בהכרח כל-כך טוב. כי... את הרי לגמרי בת אדם. ישנם הרבה קווי דמיון גם במבנים הפנימיים, אצל טיפש כך גם אצל נבון, אצל הפשוט ואצל המורכב. מאידך גם שונו?ת רבה... רעיון המשכי ועיקרי שהייתי מנסה לשלב, והוא כרוך וקשור מאד לדברים שנאמרו קודם, הוא הקושי להתפשר על הדבר האמיתי. כלומר, המשאלה לעשות ריסט של החיים, שתהא לידה מחדש, ושההורים המסוימים ההם יהיו הם שימלאו את התפקיד ההוא. אם המשאלה הזו מאד חזקה ואין פשרה, אזי כל דמות שתציע את עצמה לסייע לך, במעט שהיא יכולה (וזה כמובן לא מתיימר אפילו להיות תחליף הורי) תחטוף בומבה של איקס. במקרה כזה, גם סובלימציה למשחק "איקס מיקס דריקס" לא תעבוד (מתוך תפיסה לא ותרנית של "או שהכל יחזור ויהיה אידאלי, או שכלום"). ואלה רק חלקים, שלפעמים יודעים לעשות הרבה רוח... מאמינה מאד שאפשר למצוא אצלך לאט, בעדינות בהדרגה ובהרשאה חלון לא צר בכלל שייפתח יופי של מרחב תמרון בריא איתך. מאחלת לך מכל הלב, סוריקטה

לסוריקטה היקרה! מה שלומך? כבר הרבה זמן תהיתי איך את מתמודדת עם הפרידה הזו ואפילו דאגתי לך שלא הופעת פה. אני שוב פעם שולחת לך הרבה כוחות ומאחלת לך שהזמן יטיב עם הכאב. את יודעת מה? אני שמחה שראית את הכאב. כי לפעמים הדרך בה הוא מוצג מצליחה להסתיר אותו אפילו ממני. ואז אני אפילו מפסיקה להאמין לעצמי. ואני לא תמיד יודעת אם הכתיבה זה שחזור והתמודדות או בריחה. אבל גם לברוח זו התמודדדות לא? למה ללברוח יש יחסי ציבור כ"כ רעים? היה לי קשה לראות את איש הים בתנועה כי זה המחיש לי עד כמה אני לא בתנועה. שהזמן שלי קפא מאז הארוע ההוא והאיש ממשיך לנוע. אני לא יכולה להסביר איזו תחושה מפחידה זאת. כאילו אני חווה מציאות הזויה. או שאני לא אמיתית או שמה שאני רואה לא אמיתי כאילו אני בתוך סיוט שלא נגמר. ואז נוצר בי איזה כעס והתנגדות כי היא לא ידעה זאת וכביכול 'לא ראתה אותי'. ואיך היא יכלה הרי לדעת? אבל אז החוויה שלי היא שאני שוב נזרקת מהעולם ששוב אני לא מצליחה למצוא אזורים של שייכות. ויש בזה מעט מאוד כוח. ולא הצהרה על יחודיות. דווקא שאני נאספת ומזהים למה אני זקוקה אני מצליחה לתפור את קווי הזהות שלי. זה מרגש אותי. כשהדברים לא מתאימים לי אין לי בכלל הגדרה עצמית. אני מטושטשת ואמורפית ורוצה רק לחדול. זו לא טקטיקה של להיות מובחנת מהסביבה מתוך פחד להטמע בה. כי כשאני מרגישה שייכת והדברים מותאמים לי אני מאוד מזהה את עצמי ואוהבת אפילו את עובדת קיומי. וההעדר ההסתגלות הוא לא איזה מרד שפיתחתי אלא קושי מהותי שמלווה אותי כל חיי. הרגישות הזו לכל דבר שמובילה לפגיעות גדולה. אבל את צודקת בפנטזיית הישועה שיש לי לפעמים איזו אמונה באיזה פיצוי אולטימטיבי שיחזיר אותי לחיים. אבל זה מה שהלב המת שלי יכול כרגע לדמיין. כי כרגע אין אפשרות לתהליכים כי הזמן מת הזמן נעצר. כפי שנעצר אז ברגע אחד ושינה מן הקצה אל הקצה את כל המערך הנפשי והגופני שלי אני חייבת מכונת הפשרה איזה מכת חום, מכת ברק פתאומית שתוציא אותי מההלם הזה. שתפתיע אותי שוב מחדש במובן הטוב. שאני אוכל להוציא את הראש שלי מהמיים ולהרגיש חיים. תודה לך סוריקטה על דקות המחשבה ועל היותך, השיחות אתך תמיד מענינות ומחזקות ונותנות חומר למחשבה, שלך, רפאים

אני בן 18 יתום מאמא מזה שנה וחצי, וסובל מבעיות קשות בבית.... אני אמור להתגייס בקרוב ומעוניין לצאת מהצבא עקב חרדות קשות ביותר מין השרות המלווים בהתקפיי חרדה הקאות חוסר תאבון רעד וזיעה קרה. אך לא על זה אני מעוניין להתמקד, שאלתי, אחרי שאני אצא מהצבא ואלך לעשות שירות לאומי(כמובן) אני מעוניין ללכת ללמוד פסיכולוגיה ותואר שני בקלינית. שאלתי האם היציאה מהצבא על 21 נפשי עלול **באיזו שהיא דרך** להפריע לי בהתקבלות לתואר שני בקלינית או בעבודה? (מסיבה שאם יצאתי על 21 יש יאמרו שאני "קוקו" ולא יכול לטפל באנשים) תודה רבה מראש! זה מאוד יעזור לי.

שלום, אני בן 16 וחצי.. השאלה בסוף הסיפור אני עכשיו גלשתי קצת באינטרנט כדי לגלות מה יש לי והבנתי שמדובר בתופעה הזאת שנקראת "שיתוק שינה".. ואני חייב לפרוק את זה קצת ^^ זה קורה לי פחות או יותר כל לילה, יש לילות שזה קורה לי אפילו 4-5 פעמים בלילה או יותר, ודוגרי כבר התרגלתי לזה, ואני בפעמים האחרונות מנסה להבין מה קורה, אבל לצערי תמיד אני נכנס למין "פאניקה מזויפת" כאשר אני שומע מין זמזומים (כמו חשמל כזה) הולכים ומתחזקים באוזניים ובנוסף כל מיני דברים מוזרים שקוראים לי בחדר בזמן השיתוק (אתמול ראיתי מקרן ענק במקום שנמצאת בו הטלוויזיה שלי, לכו תבינו). חוץ מזה, אחרי שזה קרה לי אני הבנתי את כל האנשים שטוענים שחטפו אותם חייזרים בשינה, הרי שהם עברו כנראה בדיוק מה שאני עברתי. לשאלה: יש משהו שאני יכול לעשות כדי למנוע את זה, כי לפי מה שהבנתי זה נדיר מאוד שזה קורה למישהו כל לילה כמעט, כמו שקורה לי..? תודה רבה.

אני בת 18 ומאז שאני זוכרת את עצמי יש לי חרדה חברתית שבשנים מסוימות היא מופחתת ובאחרות היא ממש קשה. עכשיו אני בתקופה הקשה שלה. הייתי כבר מטופלת אצל פסיכולוגית ולקחתי כדורים נוגדי דיכאון וחרדה. בהתחלה פריזמה וכשאלה לא עזרו עברתי לציפרלקס וגם זה לא משפיע עליי פלאים. האמת היא שאני מתחילה להתייאש והשאלה שלי היא אם אני אחזור עכשיו לטיפול אני אוכל להשתחרר מהחרדות האלו לחלוטין ולחיות סוף סוף חיים נורמליים, באיזושהי דרך? ומה הדרך הטובה ביותר שתוכל להמליץ לי לטיפול בחרדה חברתית?

אבל השאלה שלי היא האם ניתן יהיה להעלים לחלוטין את החרדות שאני מרגישה? (לא צריכה 100% שכן אלא מספיק לי לדעת שזה נעלם ברוב הגדול של של המקרים), ואם כן כמה זמן ממוצע של טיפול זה דורש? או שאי אפשר לענות על שאלה כזאת?

שלום רב. יש לי שאלה בנושא שפת הגוף הייתי מעוניינת לשמוע תגובות. גבר, שתוך כדי הליכתו מביט בעיני 10 שניות ואחר נותן מבט מהיר לפה, ולעיתים כשפוגש אותי פנים אל פנים הוא פונה אלי "יפהפיה, מה שלומך??", הוא מכיר אותי שטחית. וזה התנהגות שחוזרת על עצמה לעיתים קרובות. מה זה אומר עליו? הרבה תודה.

אני מרגישה כאילו אני בתוך בור. בהתחלה, כשנפלתי לתוכו, אחזתי בציפורניים במה שיכולתי כדי שאני לא אמשיך ליפול. וכשהסתכלתי למעלה ראיתי מישהי שרוצה להושיט לי יד. אמרתי לה שאני לא צריכה עזרה. אני יכולה לטפס למעלה לבד. והיא המשיכה לעמוד שם ולהושיט לי יד. ואני דרדרתי. ניסיתי לטפס לבד. ניסיתי. אבל במקום להצליח לעלות, דרדרתי למטה. והיא, שהיתה שם למעלה, היא, שהסתכלה עלי מלמעלה, רצתה להוריד לי סולם, כדי שאני אוכל לטפס למעלה, לעלות אליה. אבל אני עוד החזקתי בציפורניים. אמרתי לה שאני יכולה לבד. אני לא צריכה אף אחד. אני יכולה לבד. ואז ניסיתי בכוחותי האחרונים לטפס למעלה. ניסיתי. רציתי, אבל רציתי לבד. ובמקום להצליח למשוך את עצמי למעלה, דרדרתי עוד קצת למטה. והיא, מלמעלה כל הזמן מסתכלת עלי. היא כל הזמן שומרת עלי מלמעלה, רואה שאני מנסה לטפס. רואה שאני מדרדרת. ואז היא משלשלת אלי חבל ארוך, חבל שמגיע עד אלי והיא אומרת לי לקשור אותו, לאחוז בו, היא תמשוך אותי למעלה, היא תעזור לי לטפס. היא אמרה שביחד נצליח. ואני התעקשתי - אני נפלתי לבד ואני אטפס לבד, אני אצא לבד. אני לא צריכה אף אחד. לא צריכה אף אחד. אני לבד, לבד, לבד. ואז דרדרתי שוב. והיא למעלה, מסתכלת עלי. לא מביטה לצדדים, רק עלי. ממוקדת בי. ואני כמעט הגעתי לתחתית הבור. אני מסתכלת למעלה. רואה אותה כל כך רחוקה ממני. רואה את פתח הבור כל כך רחוק ממני. ואני משפילה את מבטי ולפתע אני קולטת שאני כל כך קרובה לתחתית. ואני חושבת לעצמי שאולי כבר עדיף להגיע לתחתית. כשאני אגיע לתחתית, יותר אני לא אוכל לדרדר. לא יהיה לי לאן לדרדר, אני לא אצטרך להחזיק את עצמי בציפורניים, אני לא אצטרך למשוך את עצמי כל כך חזק למעלה. אני אמנם אהיה בתחתית, אבל אני אהיה על משהו מוצק, משהו שממנו לא יכול להיות יותר גרוע. ושוב אני מסתכלת למעלה, אני רואה אותה במטושטש. הדמות שלה מתחילה להיות לא ברורה. ואני לא יודעת מה לעשות. אני עומדת, עדיין מחזיקה את עצמי עם הציפורניים. ואני כל כך קרובה לתחתית, ואני כל כך רחוקה מפתח היציאה, והאצבעות מתחילות לכאוב, ומראות לי שהן לא יצליחו להחזיק אותי עוד הרבה זמן. ואני חושבת על התחתית שכל כך מפתה אותי. ואני מביטה לעבר היציאה ואני רואה אותה שם, רואה אותה עדיין שם, רואה אותה במטושטש, אבל עדיין שם. והבור צר והבור כל - כך עמוק, ואני מסתכלת למעלה ורואה את היד שלה כאילו מתרחקת ממני ואני רואה את הסולם כל - כך רחוק ממני, והחבל שהיא שלחה לי כבר לא מגיע עד אלי. ואני מרגישה אבודה ואני לא יודעת מה לעשות. ואני רוצה לקרוא לה ופתאום אני רוצה שהיא תלך. ואני רוצה שהיא תקרא לי ותגיד לי שאני יכולה לטפס למעלה, שהיא תעזור לי, ואני רוצה שהיא תלך, שתעזוב אותי בשקט, שתתן לי להגיע לתחתית. ואני יודעת שאם אני אגיע לתחתית אף אחד כבר לא יפגע בי ואני יודעת ששם לא יכאב לי ואני יודעת ששם בטוח - כי משם אני לא אדרדר כי אין לאן. ואני יודעת שאם אני אטפס למעלה, אז בדרך אני יכולה עוד פעם לדרדר למטה, ואם אני אצליח לצאת מהבור, אז אולי אני אפול שוב לבור הזה, או לבורות אחרים. ואני מרגישה אבודה. ואני לא יודעת מה לעשות. ופתאום אני מסתכלת למעלה והיא כבר לא נמצאת שם. ואני מסתכלת שוב, משפשפת עיניים, והיא כבר לא שם. ואני מסתכלת שוב, אולי בכל זאת אראה אותה. אבל היא לא שם. והנה אני, כמעט בתחתית הבור, עדיין אוחזת בשארית כוחותי באצבעות, בציפורניים, עדיין מביטה למעלה, עדיין מקווה שאולי היא תחזור. אולי היא תשוב ותבדוק אם אני רוצה לטפס. ועם זאת מקווה שהיא כבר לא תחזור, שתניח לי פשוט ללכת, להיגמר. ואני אבודה. ופתאום הבור מרגיש כל כך צר, והבור נהיה כל כך חשוך, ופתאום התחתית של הבור נראית כל - כך מאיימת וכל - כך קרובה. והחושך והתחתית- הבור כמו סוגר עלי.ואני חסרת אונים, לא יודעת מה לעשות, לא יודעת מה רוצה, מחזיקה עדיין בציפורניים, תוהה ביני לבין עצמי אם לנסות בכל זאת לקרוא לה, או פשוט לעזוב. :(

אני לא יודעת לקרוא בקול, גם לא לצעוק. אולי בגלל זה אף פעם לא שומעים אותי, גם כשאני אומרת "לא". ואולי בעיקר כשאני אומרת "לא". גם אם היא תשמע אותי, היא לא תבין מה אני אומרת. אין בי כח יותר, גם לא בטוחה כבר לגבי הרצון. עדיף להרפות.