פורום פסיכולוגיה קלינית

http://www.youtube.com/watch?v=HaCpc7osbek אמר ש"אני שורפת לו". שכואב לו איתי. שהוא לא רוצה לעזוב. אבל שזה כואב מידי. שאני "מכוסה" חומות . לא "מראה" כלום. לא משתפת. מה הוא רוצה?? בסה"כ שבועיים. זה.. החזיר אותי אחורה. לעזיבה שלה. לנטישה. כי הוא מצא חן בעיני בסה"כ. מזה המון המון זמן עד ש"בא לי" כזה... כנראה שאני לא מסוגלת לקשר. נורמלי. כנראה שהיא צדקה. צדקה. ועזבה. "טיפול" אה... ? שנתיים. כדי להגיע לאותו דבר :-(

http://www.youtube.com/watch?v=Ubw8bt8EW8I ככה אני מרגישה.....לא יודעת איך מעבירים קישור????? האם בכלל עבר??????אבל השיר אני אפס של בן ארצי...ככה אני מרגישה. אפס מאופס......... וזקוקה כל כך לאהבה.....אולי שיאמרו מבחוץ שאני לא אפס........... שיחבקו אותי.........אוףףףףףףףףףףףףףף אודי.......המטפלת שלי לא יכולה לשלוח לי חיבוק אפילו לא בכתב........כי היא חוזרת רק בשבת......ולא יכולה להציק לה ולכתוב לה את הצורך.................אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אודי חייבת חיבוקים וחיזוקים מבחוץ כי מבפנים השוטר הרע....הביקורת והאימה......אוףףףףףףףףףףףףףףףףף..........פוחדת שנגררת לחוסר אונים, לדיכאון.......הסימנים אודי.....כאב ראש, לא ישנה.....אוכלת המון......אוףףףףףףףףףףףףףףף צריכה חיבוק דחוף!!!!!!!!

חשבתי לי שאני שמחה שיש בך גם את החלק שרוצה את החיבוק, האהבה והאישור. מאחלת לך שבסוף ייכנס גם אליך וימלא את החלל הריקני שאת מרגישה. ומחבקת וירטואלית, כמה שאפשר. נ.ב מחיבתי למתמטיקה אני יכולה לספר לך שאפס הוא אחד המספרים המדהימים שקיימים. במבט ראשון חושבים שאין כלום, אבל למעשה האינסוף שוכן בתוכו ורק צריך את ההסתכלות הנכונה.

לא הבנתי מה משמח באדם כזה???שרוצה אישורים וחיבוקים ו.... תודה על החיבוק....אגב, אהבתי את הנ.ב שלך... אכן אפס הוא גם משהו.. האינסוף....נקודה למחשבה, תודה

הי מיכ, אני חושבת שתחושת האפס כמוה כתחושת היעדר הגבול בינך לבין הסביבה. מעין בהלה אימתנית שאת נמהלת. מתערבבת. בין פנים ובין חוץ. והחיבוק מסמל את הדבר החשוב זה שמגדיר אותך. תוחם. מחזיר לך את ההרגשה שאת הנך וקיימת ונפרדת ו- ועוד איך בעלת משמעות. מאחלת לך רגיעה שכזו. ממשית. נעמה, הי, הזכרת לי את הימים מפעם בהם חיבתי למתמטיקה הייתה גדולה מאד. לאינסופים, לעוצמות, לקבוצות, לממדים. ימים של פעם. שיהיה סופשבוע של מנוחה, סוריקטה

מתערבת... סוריקטה, תודה לך, הגדרת לי מדויק מאד את הכמיהה שלי. ומוזר, פתאום חשבתי על זה שיש פה המון דיבור על כמיהה לחיבוק, אבל איכשהו אף פעם לא עשיתי את החיבור אל הכמיהה הגדולה שיש לי לפעמים לחיבוק, פיזית ממש... אבל את נתת לזה שם מדויק עכשיו שמאד התיישב לי.. תמהיל בין פנים לחוץ... רצון להיות ביחד - קושי להיות לבד, וקושי להיות ביחד, כי הבחוץ "עובר בי", כאילו הייתי גשר כזה למכוניות משחק (דימוי מוזר, זה מה שיצא לי) מקור לחוסר נחת שקשה לשים את האצבע על מקורו ותמיד מביכה ומוזרה הכמיהה הזו לחיבוק מתחבר לי לתלות גדולה, מה שלא מתחבר לי ממש לעצמי ולמה ש"באמת" מחפשת אבל את הגדרת את זה והנחת את הכל על מקומו-דווקא ההפך: הצורך בחיבוק מן החוץ דווקא על מנת לחוש נפרדות , להפסיק כבר את הבליל הזה ... ואולי אפשר להוסיף אחר כך גם מפגש אמתי עם החוץ, ממקום לא מתערבב... כמו ילדים עם קושי בוויסות חושי שמטפלים בהם ע"י לחיצות על הגוף... גילת.

אני סקרנית למה קראת לעצמך בשם החיה החמודה הזאת... בכל מקרה תודה רבה על תגובתך....גבולות בין פנים לחוץ הם אכן משהו לא פשוט אצלי...וחיבוק.........מאז שאני בטיפול כבר הרבה זמן, 3 וחצי שנים, אני מוצאת את עצמי מחבקת אותי..... מיכל

במבי..אני רוצה לומר לך משהו אבל בבקשה תיקחי את דבריי בעירבון מוגבל וברוח טובה טוב? אני מקנאה בך, מקנאה בך שהולכת לאנליזה, שאת שלה הרבה ימים בשבוע, אפילו שאת לא מרגישה כך (שהיא שלך תמיד ונותנת לך אפשרות בין הפגישות כשאת מרגישה שאין!!!)והפעם הקנאה שלי בך עלתה יותר...את באנליזה שאני בטוחה שמשפיעה מאוד על חייך ומצד שני את מצליחה מאוד מאוד בעבודה שלך, קבלת פרס יוקרתי, אני זוכרת! אומרים לך שהשתנית לטובה, את נמצאת בין אנשים מפורסמים, את מוצלחת ואני....שבורה, הטיפול והבעת הרגשות העצומה שלי פגעה בי מאוד בעבודה......איך את עושה את זה???? עובדת ומצליחה!!!!!!!!!!!!והרקע שלנו דומה...פגעו ..עפ"י הסיפורים שלך..... אוףףףףףףףף מקנאה בך! אבל גם אוהבת ומעריכה אותך מאוד שאת מוצלחת כזו !!!!!!!!!! במבי, אני מרגישה אפס, מאופס!!!!!!!!!! הפעם אני צריכה אותך...זוכרת...את האיילה.....תני לי קישור לשיר??????....... מעניין נכון??? אני רוצה שתחבקי אותי ותגידי לי שאני בסדר........צריכה אותך...האם תסכימי????? האם את מוכנה להיות לי לעזר?????? לחבק אותי חזק להכניס אותי תחת כנפייך??????? מוזר במבי יקרה....מוזר... שלך, מיכ

מתוקה, קראתיאת דברייך והרגשתי בליל רגשות.. מה אומר לך,איך אסביר לך באופן שיהיה ברור? טוב..אנסה.. בתחילת דרכי פה בפורום,אודי אמר לי שיש משהו מאוד מתעתע..קצוות של חוויה שהיה לו קשה לחבר לתמונה ברורה.. אודי כל כך צדק..ועדיין צודק... כן, זה נכון, אני באנליזה אצל אמא צביה 5 פעמים בשבוע.. אני גם עובדת בעבודה שנחשבת... גם מצליחה כנראה להשאיר בגדול את החלקים /האזורים הפתולוגיים/הבלתי מפותחים/הפרימיטיביים/המטורפים ועוד..אצלה (לפחות מקווה שזה לא זולג החוצה,ואם זולג אז בקטנה ממש).. גם קיבלתי את הפרס ההוא..כן,הוא נחשב ליוקרתי.. הכל נכון.. אבל.. :( מיכל...יש בי כאב ועצב עמוקים עמוקים שלא מרפים..נמצאים שם כל הזמן..גם כשאני שמחה וצוחקת..הם כל הזמן שם.. את יודעת ? בתחילת דרכי פה, משתתפת בשם אליס/xxyz כתבה לי שאין חיה כזו במבי..שבמבי היא חיה מצוירת ,דו ממדית, שחסר לה העומק ,המימד השלישי..והיא כתבה לי שהיא מאחלת לי שאצא מהסרט הרע בו אני נמצאת, שאגדל ואהפוך לאילה אצילית..(משהו כזה עד כמה שזכור לי..) בזמנו עניתי לה שבחרתי בניק של במבי היות ובעיני , מה שבמבי מייצג זה הבדידות שלו, קלות הרגליים בם הוא יכול לנוס ולברוח כשהוא מרגיש בסכנה , והעיניים שלו..עיניים חומות,עמוקות ,שעצב אינסופי ניבט מהן... מיכל, אני חושבת שבמבי מייצגת גם את מה שעניתי לאליס אך גם דבריה של אליס נכונים.. אין בי עדיין את המימד השלישי..העומק, החיבור הזה שאני מרגישה שקיים אצל האילה ששותה מים (שכתבה יונה וולך) איזה חיבור כזה.. ל.. ??? ואולי זו הכמיהה הזו ל ??? ואולי אם אצליח לחזור לפיסול שעזבתי..ברחתי כי נבהלתי ??? מיכל..לא יודעת להסביר.. יש משהו עמוק..כאב כזה..עצב עמוק שלא מרפה.. על חוף הים,כשרואים את המרחבים, מריחים את מי הים המלוחים, שומעים את הגלים מתנפצים אל הסלעים ורואים את השמש הכתומה שהופכת לאש אדומה ושוקעת לים...אז,אז ממש אפשר לשמוע את הלב שמתפוצץ לאלפי רסיסים.. מבינה מיכל ??? אני שולחת לך את הקישור לשיר המדהים :אילה שותה מים.. אני גם רוצה לכתוב את מילות השיר.. בנקיק נסתר בין צוקים , אילה שותה מים. מה לי ולה אלא צוקי ליבי. אלא מעיין חיי אלא נסתר אילה מה לי ולה מה לי ולה מה לי ולה אילה מה לי ולה אלא אהבתי (יונה וולך) מיכל יקרה.. ששש...הכל בסדר..שקט, שלווה..אני מחבקת אותך..הכל בסדר..את בסדר והכל בסדר... אני מכסה אותך בשמיכה רכה..את נינוחה ויודעת שהכל בסדר.. אפילו מי המעיין , ציוץ הציפורים ואלוות העלים לוחשות :אנחנו מחבקים אותך מיכל אהובה..תרפי..מיכל אהובה..הכל בסדר.. http://www.youtube.com/watch?v=dEDp45cIWGk מחבקת אותך-במבי.

במבי...מעניין שתמיד רואים את היש של האחר......ואצלי מרגישה רק את האין...... תראי כמה יש לך ובכל זאת עצוב בלב........ לכן כל כך מתחברת אלייך...העניים העצובות, כך עיני..... הלב המדמם בתוכי, הכאב הנורא שלא מרפה....היא אמרה לי שפשוט אלמד לחיות איתו, להתיידד איתו ולהרפות מעצמי.....זאת המטרה שלי.....אבל כשיש מבחוץ ביקורת......אני מתפרקת....... אני כל כך מודה לך, על החיבוק, השיר וההבנה שלך....יש בך טוב לב ...את מדהימה.......... פעם ראשונה שהעזתי לכתוב פה שנפגעתי........לרוב הקטנתי...לרוב אמרתי שלא קרה כלום......ו.........אבל קרה!!!!!!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףף זה פגע......פגע בי, בכל נים בנשמתי.......תודה לך במבי אהובה שאת כאן! מחבקת , מכילה :) קצת נרגעתי... מיכל

מיכל, ברמה העמוקה, אני תקווה ותפילה שאגיע למקום של אילה שותה מים.. שבעיני זה בעצם להגיע למקור הראשוני..לאיזו קבלה עצמית,שקט פנימי,שלווה.. היום, לצערי,אני עדיין זקוקה לאישורים חיצוניים רבים..בעיקר בעבודה. כל משוב ,אפילו פצפון שאני מפרשת כביקורת שלילית, מוציאה את הרוח מהמפרשים שלי,לפעמים עד כדי שיתוק ..מוצאת עצמי אז מתקשה לחשוב ולהרגיש.. נ.ב מעניין שמה שזכור לי בעיקר מהאירוע בו קיבלתי את הפרס ההוא זה שאבא שלי ואמא שלי לא הגיעו לטקס ההוא.. הזכרון החזק שלי מהאירוע ההוא זה אולם מלא מפה לפה, קוראים בשמי,אני עולה לבמה, כולם מוחאים כפיים , אני מחפשת שני זוגות עיניים,וכשאלו לא נמצאות..אני מרימה עיני לשמים.. חוה אלברשטיין שרה שיר מקסים ,שמתחבר בדיוק להרגשתי אז.. שם השיר : געגועים.. אני מצרפת את הקישור : http://www.youtube.com/watch?v=S2uqocBqAac חיבוק-במבי.

הי , מיכל נעצבתי לקרוא אותך את הסבל שלך ...... את התחושה של הרגרסיה החוסר אונים ואני מאוד מאוד מבינה אותך כי גם אני עושה תהליך כזה כן , וגם אני נפגעתי בילדות ..... רוצה לכתוב לך ולעודד אותך מתוך נסיוני ממה שאני עברתי גם אני , לפני שהלכתי לטיפול החזקתי במשרה מוערכת ומתגמלת. לפני שלוש שנים וכשהתחלתנו לגעת בנפש שלי אני והמטפל התפרקו להן ההגנות ויצא האיכסה  של הנפש כל הגועל והמוגלה החוצה והפסקתי לעבוד באותו מקום עבודה יוקרתי כי לא הצלחתי להכיל הכל כן , וגם הגעתי לאשפוז , ולא פעם אחת אני כותבת לך את זה בכאב ובהשלמה גם יחד..... המטפל שלי אמר לי משפט חזק בשביל לבנות צריך להרוס ....... וההרס כואב וגם החורבן הרבה מיתוסים התנפצו להם ואמונות וגם חיי המשפחה שלי התפרקו ביוזמתי והכל בשביל עתיד טוב יותר והיום לאט לאט אנחנו בונים אותי אני והמטפל ובחודשיים האחרונים אני עובדת ומצליחה להשתלב יפה בעבודה חדשה ולאט לאט גם מבחינה כלכלית וגם הנפש והביטחון העצמי והנפש נבנים לאט לאט ומרגישה יותר חסונה ופחות פגיעה מבעבר תהליך של שלוש שנים ואני רוצה לחבק אותך חזק לאמץ אותך לליבי אפשר ??????? וגם לאמר לך שיהיה בסדר אני בטוחה בזה . תכבדי את התהליך תכבדי את הדרך המדהימה שאת עושה ואני בטוחה שעוד תראי פירות לעמלך לא יודעת לעשות קישור מקדישה לך את השיר מים צלולים של ריטה נחלים הפכו למים צלולים שוטפים את גופי ומנצנצים טיפות טיפות נופלות לרגלי על מפגעי היו מצילי הופכים מכאב לשמחה עצומה משלוה לכוחות ברכה מבדידות לשער מופלא את ליבי הכבוי לאור גדול עכשיו מחבק ויכול אני את עצמי ועצמי את הכל ......... את הכל .... שלך באהבה הילה נ. ב לאודי דירבלק אם ההודעה הזאת תישמט לך !

עניתי לך..ואת ענית לי :) והתגובה שלך.. וואו..... איזו אמיצה!!!!!! איזו גיבורה, איזו דרך של השלמה כזו הרגשתי בכתיבה שלך!!!!!!!!! הילה יקרה, תודה ששתפת אותי בדרך שעברת, זה כל כך מחזק אותי!!!!! והשיר של ריטה...תודה על החיבוק מאמצת אותו בחום, כל כך הייתי זקוקה לחיבוקים וחיזוקים ואת הענקת לי אותם!!! גם במבי היקרה, אתן מדהימות! ו הנ.ב. שלך לאודי העלית בי חיוך...סימן שאני חשובה לך...ככה אני מרגישה. תודה, תודה מיכל (כמעט חתמתי בשמי האמיתי כי ככה הרגיש לי..אמיתי כזה...)

סתם אני לא כזאת מפחידה פשוט היה חשוב לי שההודעה שלי תגיע למיכל בתקוה שתחזק אותה הילה נ.ב כמעט חתמתי בשמי

שלום רב, האם לעובדה שהשתחררתי מהצבא בפרופיל 21 "נפשי" עקב דיכאון מהצבא יכולה להיות בעיה משמעותית בקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית/רפואית ורישום בפנקס הפסיכולוגים? מה יקרה במידה ואציין גם בראיון לתואר השני וגם בטופס הבקשה לרישום בפנקס הפסיכולוגים שהשתחררתי מטעמי בריאות ולא אפרט מדוע? בכל זאת מדובר בחיסיון רפואי

תודה ד"ר אודי בונשטיין. ברצוני להבהיר שכוונתי אינה הייתה לשקר, חלילה. כוונתי הייתה באם אני משאיר את הכל בגדר 'בעיה רפואית' אך לא מפרט מדוע כי הרי הדבר הינו סודיות רפואית. אשמח לדעת למה כוונתך ב"יכולת להתחבר לעצמי" ?

כן, זה יכול להוות בעיה משמעותית. בקבלה לתואר שני זה תלוי איך תציג את הדברים. הזימונים לראיונות הרבה פעמים מבוססים על קורות החיים, אז יכול להיות שלא תוזמן בגלל הפרט הזה. גם יכול להיות שכן. בראיון, זה כבר תלוי במי שיושב מולך ושוב, באופן שבו תציג (או תסתיר) את העובדות. בכל מקרה, אין ספק שיהיה לך יותר קשה "להוכיח שאתה מתאים" לעומת מי שמגיע ללא הסיטוריה של דיכאון. ברישום בפנקס תצטרך לעבור תהליך. בין אם תתחיל מלציין דיכאון ובין אם תכתוב שהשחרור מטעמי בריאות, בכל מקרה יבקשו ממך מסמכים רפואיים כך שתצטרך לחשוף את הסיבה. זה יוביל לועדה רפואית של משרד הבריאות (תענוג מפוקפק מאוד) שתצטרך לאשר שאין מניעה להעניק לך את הרישיון. זה לוקח זמן, זה חודרני וחושף וגובל במשפיל, וזה מה יש. יחד עם זאת, זה אפשרי.

ראשית, רוצה לשתף אותך שאני במקום טוב יותר..מרגישה קצת שוב רצפה. רוצה גם לאחל לך ליל מנוחה וחלומות נעימים.. ורוצה גם לשתף אותך..וגם מבקשת שתאיר קצת את עיני.. אתה זוכר שביולי אמא צביה יצאה פעמיים לחופש ? פעם ראשונה יצאה לשבוע, נתנה לי פנקס ובו כתבה מס' מילים ואף ציירה לי פרפר ושלוש צפורים. היא גם אמרה לי שאני יכולה ליצור איתה קשר בכל ערב. (כמובן שלא יצרתי איתה שום קשר, לא רציתי להפריע לה,אך ידעתי שהאופציה קיימת) בפעם השניה היא יצאה רק בראשון וכבר נפגשנו באותו שבוע בחמישי. בפעם זו היא לא צינה בפני שאני יכולה ליצור איתה קשר,כמובן שלא יצרתי איתה שום קשר בימים אלו,אך האופציה הזו גם לא היתה קיימת מבחינתי. כשניסינו להבין את התגובה הקשה שלי להעדרות בפעם השניה. אמא צביה אמרה שיכול להיות שהיות וחשבתי שאינני רשאית ליצור איתה קשר,"מחקתי" אותה .והיא הפכה לגבי ל-אין.. היא גם הוסיפה ואמרה, שמבחינתה יכולתי ליצור איתה קשר,והיא חשבה שזה ברור לי.. אודי, לא מצליחה להבין.. מה זאת אומרת "למחוק" לא קיימת יותר.-אין.. איך ולמה הנפש פועלת כך ? שלך-במבי. (כייף לי שוב לחתום כך :) )

אודי הי, ומדוע הנפש פועלת כך ? מה היא (הנפש) רוצה להשיג באופן הזה ? אודי, בבקשה.. עוד כמה מילים ..שאצליח להבין קצת יותר מה רציתי להשיג ע"י המחיקה שלי את אמא צביה ? שלך-במבי. נ.ב כתבתי תגובה לסוריקטה בעץ שפתחה ב 24.7 שכותרתו : "תיקון-טוב או רע?" תגובתי לא הועלתה... נעלמה..

הוטב לי קצת. שונאת את הטלטלות האלו במצב רוח. זה מרגיש לא יציב ולא שפוי.

ושנאה למטפלים שהם מתנשאים עם ה'עבדנו קשה' הזה שלהם. למה אנשים עם רמת תפקוד יותר גבוהה מתנשאים ככה? לא ברור לי. כאילו שאצלי דבש ושושנים בזמן שמטפלים 'עובדים קשה'. מרגישה שמבזים אותי בכח. אודי למה ככה? כואב בנשמה. בא לי להגיש תביעה נגד הפסיכולוגית לשעבר על עוגמת נפש ודרישה שתתן לי רשומה טיפולית כי החוק קובע שזאת זכותי! וגם העזתי מאוד להתקרב למישהו ואפילו התנשקנו. פעם ראשונה שהזעתי ופתאום בא לי לברוח.. מתחמקת ממנו עד הפעם הבאה שיהיה לי כח להעמיד פנים שהכל בסדר .. ובינתיים מטפלים רק סוחטים כלכלית ומתנשאים. אודי היא הכניסה לי שנאה ללב עם כל התסכולים הכפויים שלה . אפילו לא הסבירה לי מה זה טיפול פסיכולוגי. למה היא לא הסבירה? למה לבזות בני אדם?

כשהתחושה היא שקשה להתמודד עם החיים והכל מרגיש מעיק בזמן שברור לי כיום שיש אנשים אחרים שבשבילם הרבה יותר טבעי להתמודד עם דברים שלי קשה איתם , זה מעורר שוב ושוב את הכאב והכעס עליה שהיא התנשאה עליי כי רק היה לה יותר מזל ממני להצליח להתפתח נורמלי (בלי עכבות תפקודיות למיניהן). בכל מקרה אולי בסוף יהיה טוב מבחינות אחרות ואז אני אשכח ממנה ומהטיפול הזה בכלל, לצערי זה ממש קשה לי להרפות מהמחשבות האלה, ואמרתי לה את זה מזמן, מה אני אשמה שקטעתי באמצע שחזור ביעותים שהיה, בכלל לא הבנתי מה עושים בטיפול פסיכולוגי במילא, אז ברגע שנהיה רע ומאכזב נאבקתי לעזוב כי זה הרגיש לא הגיוני לשלם כ"כ הרבה כסף בשביל לסבול שם ומטפל יתנשא עליי עם כל היש שלו/ה ויגיד 'עבדתי קשה' במקום להגיד 'היה לי מזל להיות מסוגל' . לא חשוב, כנראה לכל אדם יש אמת משלו וזה תלוי מאיפה הוא בא. אני חושבת שיש משהו מאוד צבוע בלדבר במונחים של אחריות ובחירה כל הזמן. ברור לי היטב שחרדות יכולות להיות משהו משתק או שיש אנשים עם עכבות פנימיות קשות בזמן שאחרים יותר קל להתחבר לחיים ולהיות ספונטניים וכ' ונמאס לי שבגלל המצב שלי אני אשלם למישהו כמוה הרבה כסף, שתלך לחפש, גם ככה לא אכפת לה .. אז אני מנסה להתמודד בכוחות עצמי, רק מתי שמאוד קשה לי אני נזכרת כמה שונאת אותה עם ההתנשאויות הצבועות שלה.. הלוואי ואני אצליח להתחבר לדברים טובים בחיים האלה ואשכח מהטיפול, יהיה לי שקט בראש סוף סוף בלי שהשנאה הזאת תכרסם בתוכי ככה. ממש נמאס לי ואין לי מושג איך להוציא את זה ממני שלא יהיה יותר, למחוק הכל. לחיות בנחת את החיים שלי, ממש קשה לעבור הלאה ככה בלי 'כפיית חזרה' :( חבל שאי אפשר להחליף תקליט בראש באמת, בלי קשה לסתומה כמוה.. שהייתי יכולה לבד. כנראה שאי אפשר עדיין כי זה לא מרפה. אני כבר לא יודעת מה לחשוב יותר. מעייף.

אני לא נכנסתי עם הביזוי לחדר שלה!!! נכנסתי עם מודעות לפערים. זה כן. אבל עדיין לא חוויתי אותם כמבזים כי רציתי להאמין שאכפת לה ממני, אז עוד לא הרגשתי ביזוי! אבל אחרי שביקשתי יותר זמן שחלק מזה נבע מהצורך ב'צמצום פערים סמלי' ואז היא סירבה בכל מיני תירוצים ושקרים שהיא לא יכולה לבוא לקראתי והתחילה לבלבל לי את המח שעליי 'להסתפק'. בזמן שיש לה כ"כ הרבה 'יש' לעומתי בכל מיני רמות ולי רק 'אין' לעומתה והיא סירבה והעיזה להתיימר להטיף לי 'להסתפק' - הצביעות והחוצפה פשוט בלתי נתפסים. הו- אז הרגשתי ביזוי!!! גם הרגשתי ביזוי שהיא אמרה שאם אני רוצה תוספת זמן אז לשלם לה 100 ש"ח יותר על חצי שעה, ואני אמרתי לה 'אבל אין לי' (ואני בן אדם שרגיל להשתכר קרוב למינימום כך שההתנשאות הדוחה מבחינה כלכלית ושל סטטוס היא פועל יוצא של כל הסיטואציה הזאת וגרמה לי להיות במצב של 'אם אין לך לתת לי לפי התעריפים שלי אז תסתפקי במה שיש, בזמן הרגיל- שהרגיש לי מעט מדי כי גם רציתי ללמוד בעזרתה פסיכולוגיה ולעזור גם לאנשים והיה בלבול שלם בחוויה שלי מה עושים בטיפול ומה לא) ..בכל מקרה היא סירבה לבוא לקראתי מהבחינה הזאת וכתירוץ היא משקרת לי טיעונים שהפרכתי בנקל ונאבקה בי לתסכל ואונסת את הכללים של הפרקטיקה שלה על הנפש שלי. וכל זה בקונטקסט של צביעות חברתית גמורה בגלל הפערים. אפשר להגיד ש'החלק הילדי' בנפש שלי בכלל לא הבין למה הוא הכניס את עצמו. אל תגיד שהביזוי אני הבאתי, אני הבאתי רק רצון וכמיהה לקבל ממנה דברים טובים, שיהיה פחות 'פער' בחדר ולא היה לי שמץ של מושג שמראש ובכוונה תחילה זה לא נועד להיות מעולם וזה התפקיד שלה לכוון אותי להסתפק בקיים כביכול ולסגל אותי 'למציאות'. כי היא פסיכולוגית שעושה את העבודה שלה נטו (שרק היא הבינה מה זה אומר ולא אני) ולא בן אדם שבאמת אכפת לו ממני. אתם הפסיכולוגים אלופים בלעשות לוליינות עם נרטיבים ...תאמין לי אודי, יכול להיות שאם היה מטפל אחר היה גורל אחר, אבל כיום מרגיש לי שאם אני אשלם למטפלים את הסכומים שאתם דורשים זה באמת מבזה ובהתחלה לא הרגשתי ככה כי קיוויתי לדברים אחרים מטיפול, לא לשחזר טראומות ולבכות ולכאוב... ואני עדיין צריכה טיפול כנראה אז האופציה היחידה שלי זה להתבזות בקליניקה של איזה מטפל מסריח שיעשוק אותי בזמן שהוא מממש את 'הזהות המקצועית' שלו על חשבון אנשים כמוני או ללמוד להסתדר בכוחות עצמי ולהתמודד בכוחות עצמי וזה ממש קשה שהכל מתפרק לי מבפנים כל שניה כי קשה לי להתמודד עם דברים בחיים ממקום של עוצמה וחוסן לאורך זמן כי יש לי קשיים פסיכולוגיים מסריחים כנראה..(לפני הטיפול אפילו לא הייתי מודעת עד כמה כי הזדהיתי עם הסימפטומים והיא הרסה לי את זה ההזדהות הזאת) והכל גוש של חוסר צדק מבזה אחד גדול. אני מנסה להתמודד בכוחות עצמי. אני לא כלב שפסיכולוגים יאלפו איך שמתאים להם. גם הבוסית שלי ניסתה ללחוץ עלי אתמול להתנהל איך שמתאים לה (ניצול עובדים! רצתה שאני אעבוד בצורה שהיה יוצא לי פחות ממינימום לשעה) ובקושי רב גייסתי יכולת להתנגד לזה (יצא לי בהססנות וגמגום)כי ממש קשה לי בסיטואציות האלה. בינתיים הפסיכולוגית דווקא הייתה אלופה בלתסכל לי את הצורה ולזיין את השכל 'עבדתי קשה, יש לי תעריפים'.. תזדיינו כבר. אוף. צריכה לשלם הון תועפות לכם בשביל דברים כ"כ בסיסיים שיהיה לי זכות לחיות את החיים האלה כמו בן אדם נורמלי, להיות מסוגלת לעמוד על שלי, להתבטא בלי חוסר בטחון, להיות מסוגלת לקרבה, יחסים .. אני מתפלאת שעוד לא קם מישהו שמצא דרך לעשוק אנשים בכסף על זכותם לנשום.

הי מימה, אני מכירה את התחושות האלו מול ההתנשאות לכאורה טוב מאוד "על בשרי" כמו שאומרים, אבל השאלה היא האם ההם באמת מתנשאים או שאלו רגשי הנחיתות שלנו?, ללא ספק יש אנשים שמרוצים מעצמם מהחיים, הלוואי על כולם, אלא שפעם זה היה מעצבן ואפילו גורם לי להרגיש חסרת ערך אולי גם היום זה כך אבל בצורה קלה יותר. אבל החלק היותר חשוב בהודעה שלך הוא זה שהעזת להתקרב למישהו...זה משמח לשמוע, באמת. כל הכבוד שהעזת...אל תברחי. מ

אודי נכון שטיפול אמור להיות יקר לא רק מהסיבה שמטפל כאילו רוצה להרוויח אלא כדי לעורר קונפליקטים בכוונה??

שהוצאה של הטיפול אמורה להיות גבוהה ומורגשת בכוונה. אני רק מנסה לשער למה.

אוף, מצטערת על מה שכתבתי לפני רגע. אני בטח נשמעת תוקפנית ומטופשת, אך לא לזה התכוונתי. פשוט שונאת להיות בצד ה"נתמך" / "נעזר" וגם ככה כותבת ותמיד מתחרטת מיד, אז די לא נוח להרגיש מטופשת ולא מובנת. לא משנה, אני לא מצליחה להתנסח בבהירות אז עדיף שפשוט לא תפרסם את 2 ההודעות.

אודי..שלחתי לך הודעה אתמול נוספת???? אוף לא יודעת הייתי נסערת מאוד....ועכשיו חושבת אולי קצת בהגיון????? קשה לי אודי מאוד.... ובעבודה היא גם הולכת לקראתי בהשארתי באותה העיר, קרוב לבית.... וגם לא רוצה לפגוע בהכנסתי ומוסיפה לי שעות אחרות במקום שעות ניהול..... היא בקשה שאטפל בקטע "העצמה אישית" התמודדות עם לחצים משהו כזה... ואמרה שתארגן לי דרך העבודה קבוצה שכזאת....מבולבלת מהפגישה הזו ממש......... אבל אולי "מעז יצא מתוק"? עוד לא יודעת.....אודי המטפלת שלי תפגוש אותי רק בעוד שבוע....היא לא פה.. תהיה רק בשבת...... כתבתי לה את כל מה שהיה..בסוף היא כתבה לי שהיא מבינה אותי וליבה איתי........ עצם זה שכתבה עצר אותי מהכתיבה המטורפת אליה...איזה 4-5 מיילים...היא איתי????? אוף מקווה מאוד...כי כבר חשבתי שהטיפול גרם לי למצבי רוח ועורר את הכל מה שנכון בעצם...וזה הוסיף לניהול הכושל שלי....אוףףףףףףףף אודי כשנמצאים בטיפול כזה שמעורר הצפה האם אתה ממליץ לקחת פסק זמן בחיים האישיים? לנסות לשנות קצב? להוריד הילוך? כדי להפחית הצפה???????? נראה לי שלזה התכוונה הממונה עליי.......בכל זאת זאת פגיעה קשה באגו שלי והרגשת כישלון.....חבל :(

כואב לי, עצוב לי, אחרי כל מילה אני שונאת את עצמי יותר ויותר. ושונאת את עצמי על הרגעים שנדמה לי שלא מגיעה לי השנאה הזו. לא רוצה להיות אדם שונא. מתאמנת על לכתוב שכואב, למרות הכל .

אני ובעלי נישואים כבר כמעט שנתיים ומאוד קשה לי לקבל את זה מפעם לפעם המצב מחמיר בנינו הוא קריר בקושי רוצה לעשות סקס אולי פעם בחודש אני לא יודעת מה הסיבות לזה יכול להיות שהוא בלחצים בגלל העבודה חובות שהצטברו יש לו דברים אחרים בראש כגון העסק שלא עובד כמו פעם האם יש קשר?קשה לי עם זה אני אישה שאוהבת תשומת לב והוא קריר כואב לי עד שזה גורם לי לבכות וחיי הנישואים לא כמו שציפיתי

אני לא יודעת.. איך לשאול מבלי להסגיר...... אבל .. אודי.. אתה חושב שחלומות יכולים להסגיר.. דחפים..? יצרים????.. קצת כמו פוליגרף כזה????.....

השאלה היא אפשר חהעחים זיכרון מסוים מהזיכרון שאני לא יוכל להזכר בו יותר שהוא ישכח

העם אפשרי לטפל בזיכרון לבד? בלי פסיכולוג/פסיכיאטר עם כן מה הם הדרכים?

אני לא מאמינה שענית לי...ככה סתם באמצע היום????? כואב לי הראש מרוב בכי...רק רציתי לראות שהעלית את ההודעה....ו.... טפשי נכון, לא יודעת לתעל רגשות בדיוק היה המשפט שאמרו לי אוףףףףףףףףףףףף ואני צריכה להוכיח את זה אז בוכה כל הזמן... אודי יקר, אני כל כך מעריכה שענית, היא לא עונה..שלחתי לה הודעות במייל, בפון והתקשרתי (ששם בכלל חסום פתאום לשיחות) ואתה..כל כך טוב אודי. כולם עולים בעבודה...כולם מצליחים ואני כישלון יורדת.....אוףףףףףףףףףףףף ופתאום שולחים אותי לטפל בעצמי שנה...ואולי אחרי שנה ישקלו שוב...מבין??????????אולי הטיפול עשה לי רע רע !!!! הציף אותי ואז נהיה רע מבין???????? הכל בגללה שונאת אותה!!!!!!!!!!! הטיפול עשה רע כי העלה לי את הרע.........כי אולי לא תפקדתי טוב בגלל הטיפול???????????? אוףףףףףףףףףף מטפלים זה בכלל לא פייר!!!!!!!!!!!!!!!! ועכשיו השאירה אותי לבדדדדדדדדדדד לבד לבד שונאת אותה פתאום שמשאירה אותי לבד.....שהיא לא עזרה לי לשנות אותי.....שבמקום זה רק לא ידעתי לתעל רגשות......הם הגיעו פתאום והכל התחרבש......רגשות זה דבר רע!!!!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףף וכשאני ממש צריכה אותה היא נעלמת בכוונה שונאת אותה אוף

שלום רב, אני בת 25 וכבר כשנתיים אני נמצאת במצב מוזר- אני לא נמצאת בדיכאון לכאורה, לא חוויתי טרגדיה או משהו רע בחיי אבל אני משום מה איבדתי שליטה לגמרי על עצמי. למדתי באונ' בר אילן אבל בשנתיים אחרונות אני פשוט לא מצליחה לשבת ללמוד, אני יודעת שיש לי מבחנים ופשוט לא יושבת ללמוד! ומפני שהייתי נכשלת במבחנים ולא מגיעה להרצאות עברתי לפתוחה על מנת ללמוד מהבית ומפני שהם יותר גמישים עם מועדי בחינות. אבל גם כאן אני פשוט לא מצליחה להכריח את עצמי ללמוד אני מודעת שיש מבחן ופשוט כל פעם אומרת מחר אשב.... כל הקורסים שחזרתי אליהם היו פשוט כי לא ניגשתי לאף בחינה בכלל! מקיץ 2011 העליתי 12 קילו!!! אני רוצה בכל נפשי להוריד, זו הפכה לפנטזיה שלי כבר הרבה זמן ואני כל פעם אומרת לעצמי ממחר דיאטה ואז מחר פשוט קמה אוכלת קורסונים או פשוט אוכלת המון גם כשאיני רעבה בכלל..... אני גם מאוד מאוד רוצה לסיים כבר את התואר, אני עובדת בתחום ובמקום מאוד טוב בתור סטודנטית ומתה כבר לסיים אבל פשוט לא מצליחה להכריח את עצמי לשבת וללמוד! עד עכשיו עברתי רק כמה קורסים וגם בקושי, 3-4 ימים לפני המבחן הייתי יושבת ללמוד (אני לומדת תחום מתמטי שדורש תרגול רב) ניגשת ומקבלת 60-61. אני כבר נואשת ולא יודעת מה לעשות, לא הייתי ככה בעבר!!! אני לא רוצה לפנות לפסיכולוג כי הבעיה היא שאני מודעת לכל זה ופשוט מסיבה "מיסטית" כל שהיא לא מצליחה לעשות כלום עם עצמי, לא מצליחה לשנות. חשבתי אולי להתחיל לקחת כדורים לריכוז או משהו בסגנון שעלול לסייע לי להתאפס, האם תוכלו להמליץ לי על משהו בבקשה? תורה רבה מראש.

ביום ו  הלכתי לפגוש את הילדים איפה שהם נמצאים ....... והיום הלכתי להביא אותם אלי והם היו אצלי כמה שעות ומחר אני שוב אסע לפגוש אותם וגם ביום ד .... אני מקווה שלאט לאט אני יחזיר את האמון שלהם אלי ..... ;) הילה

אודי יקר, בעבודה זימנו אותו לשיחה, הורידו אותי מתפקיד ניהולי שהייתי בו....אוףףףףףףףףףףף הציעו לי שנה בתפקיד אחר שמכניס פחות והציעו לי הוספת שעות להשלמת הכנסה.......... עכשיו כל הדמי ניהול שצברתי לא שווים כלום!!!!!!!!!המנהלת אמרה שאני טובה בכל התחומים האחרים אבל ניהולית אני לא, ידעתי את זה מזמן שקשה לי ניהולית אבל בכל זאת......היא אמרה שאני לא יודעת לתעל רגשות, שאני יכולה להיות במצב רוח טוב יום אחד ויום אחר במצב רוח רע..זה נכון אבלללללללללל אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף מרגישה שאני גרועה בהכל, והנה הוכחה למה שאמרה! אמרה שאני טובה מדיי....ממתי אדם טוב זאת תכונה רעה???? אוףףףףףףףףףףףףףף ולא תאמין אבל שלחה אותי לטיפול בקבוצה של תיעול רגשות ועמידה במצבי לחץ........אוףףףףףףףףףףףףףףףףףף טיפול, היא לא יודעת שאני כבר בטיפול......חחחחחחחחחח בדיחה לא מוצלחת! מרגישה כמו משפט דרייפוס שהורידו לו את הדרגות כי היה יהודי השוואה אולי לא מוצלחת אבל ככה זה המטפלת שלי תקבל אותי...... רק בשבוע הבא ובטלפון שלה היא לא עונה כי חסמה פתאום!!!!!!!!!! אוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף אודי רע לי....(רק בשביל מיקה לא כותבת מ........)

היא אמרה שאת טובה בכל בתחומים זה מה שתשמעי. ואגב, מכירה אנשים סופר מוכשרים וחכמים שלא טובים בניהול וממש סבבה להם :-)

העלית בי חיוך, היא העלת בפניי את המעלות ואני שמעתי את החסרונות :( תודה

חוויות שהזכרון הרגיל ביום יום לא זוכר? איך זה קורה?

מימה יקרה, עד שאודי יענה אני אומר לך שאני עברתי שחזור....וזה היה נורא! היא אמרה לי שזה שחזור אני לא כל כך הבנתי מה עברתי....זה יצא תוך כדי שיחה...כשנכנסנו לעומק השיחה על רגשות...אבל אחר כך הרגשתי ממש טוב.. כי זה יצא ממני.. השתחרר...לא זכרתי כלום גם בשחזור אבל הרגשתי בעוצמה.. רק הרגשתי. והתנהגתי את ההרגשה... האם זה ממש שחזור?????? לא יודעת ככה היא אמרה לי אולי אודי יענה טוב ממני...

אודי זה קרה רק שם, לא גם שם. כל מינח חוויות ממש מוזרות בחושים.. משהו בתנאי הטיפול גורם לזה לקרות. רציתי להבין איך..

http://www.youtube.com/watch?v=W7ChJBESzf4

אבל לפעמים סומכים גם על מנת המשכל של מי שמעיין בקישור. לטעמי זה היה די ברור.

הי, לא ממש רציתי "להופיע כאן" שוב, דווקא רציתי להצטמצם לי קצת, אבל שלחתי ביום חמישי גם הודעת המשך ל"כלום" בשרשור שבינתיים כבר גלש לו לדף הבא של הפורום, והיא לא הועלתה, תוכל בבקשה לבדוק? (שלחתי שוב ליתר בטחון). תודה רבה. (כתבתי ומחקתי אלף פעם עכשיו את ההודעה הסתמית הזו, לא יודעת למה. לא יודעת איך להתמודד עם מה שנכתב ונשלח לי כמעט מבלי משים ביום חמישי ועם מה שכתבת לי בחזרה... ואיתי פה, ובכלל... לא יודעת.

הי אודי אתה שואל - אני עונה... אולי תפסיק קצת לשאול? ;) נראה שהרבה יכול להישפך ממני בזמן האחרון, אם רק יש איזה פתח... אני נורא מקווה ומדמיינת לי שאף אחד לא קורא את הודעותיי (די פתטי מצדי בהתחשב בכך שאני מפרסמת באינטרנט), עכשיו במיוחד. מה שיצא ממני בהודעה הקודמת זה מה שהרגשתי כשכתבתי אותה - מבולבלת. ממה? מהכל... חומות ההגנה שלי נופלות עכשיו . האמת, המצב כמו שהוא, אני כמו שאני, הכל חזק ובוהק , ומאד כואב. וזה לא קשור רק להודעה הקודמת שלי, למרות שגם. יש חיבורים של כל מיני חלקים בתוכי, וזה טוב אני מניחה, אבל זה כואב. חוץ ממה שכתבתי כבר פה, יש עוד הרבה ג'יפה שם בפנים... ו, אני מתחילה להיות חשופה... אני לא יודעת אם אתה מרגיש את זה, אבל גם ההודעות שלי כאן, מתקרבות להן לאזור של הלב, לאזור המרגיש את מה שקורה ואת מה שנכתב הבלבול נובע גם מכך, וגם מהכתיבה שלי פה בכלל אני לא שייכת לכאן (אל תגיד לי מיד "לא נכון", תנסה להבין...) דבר ראשון - אני לא בטיפול. וזה שונה מאד. ואני כל הזמן לא יודעת אם הכתיבה שלי פה היא טובה ונכונה ולאן היא מובילה אותי. זה לא התייעצויות שמלוות משהו עמוק יותר, כרגע. (חוץ ממה שביני לביני...) ובמובן הזה ולא רק בו, רוב הבנות שכותבות כאן באופן יותר קבוע הן שונות ממני, אודי. לא יודעת איך להסביר את זה. הן - יקרות, וכואבות, ואמיצות...אין לי מילים לכך. אם תבין - תבין. (אני מקווה שזה בסדר, אם נראה לך לא מתאים בבקשה אל תעלה את ההודעה) וזה גם מרגיש לי לפעמים לא מתאים שאני בכלל תופסת פה את המקום. אני יודעת שאתה מציע ומוכן, אבל יש פה הרבה שיותר צריכים אותך ממני , חוץ מזה שזה סתם כך לא כ"כ שייך. מצד שני.. אני כאן, נכון? כי כבר נכנסתי ונשאבתי ויש לזה צדדים טובים ורעים. אתה כתבת לסוריקטה "יש בכך מן הנמנעות, מן הפנטזיה" - אני בטוחה שיש בכך אצלי. (אני, בכלל, אלופת הפנטזיה). האם יש גם מן הצד הטוב של הכתיבה פה? אני לא יודעת. וגם החשיפה , השחרור, היא נותנת לפעמים תחושה טובה אבל אני לא בטוחה שזה טוב. זה נראה לי אולי קצת מוגזם . (אולי מבחוץ זה לא נראה כ"כ חושפני כמו שנראה לי). אבל א"א ממש לסגת מזה, א"א להשאר פה לאורך זמן ברמת ההודעות הסתומות (לא ברורות). לפחות אצלי. אני בתקופה קצת קשה. (הכל יחסי). מוצפת במודעות הקשה הזו, תוך כדי שבמציאות - הולכת במסע במדבר... ( מנסה להרשות לעצמי להגיד , ש... יכול להיות שאני קצת נזקקת עכשיו...) באמת רציתי, ורוצה גם עכשיו, לקחת מפה קצת הפסקה להסתכל מבחוץ ... אבל לא יכולה להבטיח לעצמי שלא אפציע פה פתאום בקרוב... (ואולי באמת לא...) אני מקווה שההודעה הזו הייתה ברורה... אולי היא הייתה (כלומר אני) קצת מגוחכת? מגזימה? אולי בכלל לא ציפית לתשובה באמת כשכתבת שאנסה להסביר יותר. פשוט ענית לי כי כבר כתבתי... יש משהו בכתיבה פה שמשאיר תמיד בתחושה קצת עלובה כזו כי תמיד צריך לבוא ולכתוב כדי להיראות ואתה בכלל אולי עסוק (בטוח) באלף דברים אחרים. וזה גם תמיד מין הימור כזה - אשלח ומה? האם אודי יקלע אליי בתגובה, יתייחס למה שדווקא רציתי, האם אהיה מובנת , האם בכלל אקבל תגובה היום, או בכלל... כל תגובה מועצמת פי מאה ועומדת בפני עצמה נשארת חרוטה פה לאיזה כמה ימים טוב זה שוב מתחיל להיות לי מבולבל וכתמיד מלווה בשאלה האם כדאי ונכון, הפעם ובכלל. אבל נראה לי שאשלח בכל זאת, עם תקווה שאולי עוד תראה היום כי אני רואה שעוד לא יצאנו להפסקת אמצע השבוע (איזה כיף שאתה כאן כמה פעמים היום. ולפעמים אני מדמיינת לי את היום שלך שאנחנו רק חלק קטן מתוכו, ושוב - לא נעים, לגזול את זמנך). ארשה לעצמי לכתוב לסיום, אודי, אני זקוקה לכמה מילים טובות , כמו אלו שכתבת לי קצת לאחרונה, שפשוט ארגיש שהבנת (אבל רק אם זה אמיתי... בבקשה) ו-יש סיכוי שאפציע כאן שוב, למרות הכל. כי קשה לי עכשיו ולבד. (מעריכה). גילת. (ולגבי ההודעה ל"כלום", לא היא לא עלתה. אולי אתה מתכוון לקודמת. בא לי לבטל ולומר לא חשוב תעזוב. וזה באמת לא כזה חשוב ואני כתמיד נבוכה מההודעות שלי ולא נעים לי להתעקש..)

היי, יש לי בת זוג שקטה וממש סגורה. היא לא חברמנית וקשה לה לדבר עם אנשים שהיא לא ממש מכירה (למשל החברים שלי).בנוסף היא מאוד רגישה ונפגעת מהר. בבית של ההורים בו היא מתגוררת היא רוב הזמן סגורה בחדר לבד. שהיא איתי היא כן מדברת, מחייכת והשיחות זורמות אבל עם החברים ,בעבודה שלה ועם המשפחה שלי היא שקטה לא יוזמת שיחות והאווירה לא נעימה. רציתי לשאול אם זה אופי של בנאדם או שזה מצב מסויים שניתן לשינוי? בסך הכל היא יפה משכילה ועובדת בעבודה מכובדת (גם מגיעה ממשפחה מבוססת). מה אני יכול לעשות כדי להוציא אותה מהמצב הזה? שדגבג

שלום רב, האם נטילת תרופת הציפרלקס יכולה למנוע ממני להתקבל ללימודי רפואה באוניברסיטאות/מכללות השונות? תודה

שלום פרופסור שירלי, רציתי לדעת האם מטפלים באמת יכולים לאהוב את המטופלים שלהם? האם אתם לפעמים נזכרים בנו? אולי אפילו חולמים עלינו? רציתי גם לשאול האם תלות במטפל עוברת במהלך הטיפול? כי התלות מאוד מפריעה לי... כאילו אני חיה מפגישה לפגישה תודה רבה :)

שלום מאיה, כאילו אני חיה מפגישה לפגישה.... פרויד אכן נהג לומר לאנליזנטים שלו שבמהלך האנליזה, תהיה היא הדבר החשוב ביותר בחייהם. גם המחיר שמשלמים עבור כל פגישה אנליטית, גם הזמן הממשי בחיים שמקדישים לכך, ומה שמכתבך מעיד עליו יותר מכל -- ההשקעה הליבידינלית בהעברה -- הם מרכיבים חיוניים בהתנסות האנליטית. יוצא מכך שמה שאת מכנה תלות עשוי להצביע דווקא על המחויבות שלך לטיפול, וטוב שכך. מי שמחויב לא פחות הוא כמובן האנליטיקאי, הנושא על כתפיו, לעיתים במשך שנים ארוכות, את כל כובד המשא של מה שהאנליזנד עדיין אינו אותה לדעת עליו דבר, וודאי שלא לוותר עליו. אחריות זו היא חלק ממה שהופך את הפסיכואנליזה לאחד ממה שפרויד כינה המקצועות הבלתי אפשריים. ובגינה על האנליטיקאי להבנות כל מקרה ומקרה ולחשב כל התערבות, שביניהן דווקא אלו היכולות להידמות שוליות ביותר, כמו הנהון הוא המהום, עשויות להיות כבדות המשקל ביותר. הן דורשות מחשבה רבה מצד האנליטיקאי, וכן, גם השקעה ליבידינלית. במהלך אנליזה, הופך אנליטיקאי למרכיב מן הלא מודע של האנליזנד: הוא מתמקם במקום אובייקט הסיבה המניע את המערך הנפשי של האנליזנד. מכאן נובע שהוא מעורב מעורבות עמוקה ביותר. אמנם, לסובייקטיבי ואת שלו אין מקום באנליזה עצמה (פרויד לימד שעל האנליטיקאי להיות לוח חלק עבור האנליזנד), אך מתוקף המעורבות העמוקה בסובייקטיביות של אחר בודאי שלאותה סובייקטיביות ישנם אפקטים על זו שלו, שאכן יכולה לבוא לידי ביטוי בתצורות של הלא מודע כמו חלומות. את אלה מביא אנליטיקאי לאנליזה שלו או להדרכות אצל אנליטיקאים שהגיעו לנקודה רחוקה יותר בהכשרתם - שני מרכיבים חיוניים בהכשרה האנליטית, הנמשכת לאורך החיים כולם. כמובן, שמבחינת האנליזנד יש להשקעה הליבידינלית הטרנספרנס סוף: סיומה. של אנליזה הוא בדיוק כאשר אין צורך עוד בפרסונה שתקל על עצמה את מקום אובייקט הסיבה הנפשית של סובייקט. בנקודה זו, הטרנספרנס נופל ואת האנליטיקאי ניתן להשליך מן הסצנה האנליטית. זהו סיומה הלוגי של אנליזה. דרך צלחה, פרופ שירלי שרון-זיסר

אודי אני יודעת שתפרסם את זה רק ביום א ובכל זאת כותבת כל כך קשה לי שדווקא בסופי שבוע אתה לא נמצא כי אז אני כל כך לבד וקשה לי ואני מתגעגעת אליך ומתגעגעת למטפל שלי מה ? אני מזוכיסטית ? איך אני מתגעגעת אליו אחרי שהוא על כך הכאיב לי ? לגבי שאלתך אני חושבת שהמטפל שלי צודק במה שהוא אמר . אני לא קיימתי את הסדרי הראיה כמו שנקבע כנראה שהילדים שלי זקוקים לי כנראה אני צריכה יותר להתאמץ בשבילם ודווקא אני שגדלתי בלי אמא ( עם אמא נעדרת נוכחות ) אמורה להבין את הילדים כי אני יודעת כמה החסר הזה מלווה וילווה אותי לכל החיים אפשר מעט לעמעם את הכאב לסלול גשר חלופי לתת תחליפי חלב אבל זה לעולם לא ידמה לחלב האם המקורי . גם בטיפול , לאחרונה , אני שיחקתי כן באה לא באה ואחרי זה אני אבכה שהוא נוטש אותי ???? אני רוצה להתבגר ולראות דברים מנקודת מבט יותר מפוכחת ולשים לב להתנהגויות שלי תודה על החיבוק אודי יקר

נאלמתי כי נעלבתי ששאלתי אותך: "?Do you care about me" וענית בסגנון צבאי : " חיובי, בכיף. " בעוד שלאחרות ענית ברוך, בחום, בחיבוק,.. כן, קינאתי. ועדיין... . קשה לי לכתוב את זה. זה משפיל כאילו לבקש, להיות צריכה לכך. זה משפיל.. ובכלל... אתה לא חייב לי כלום ! תגידי תודה שהוא מגיב לך בכלל...! אז זהו, ניקיתי לי מהלב, ועכשיו אני יכולה לשתף שהתחלתי ללכת למישהי חדשה. נראה לי שהיא טובה. זה פרדוקס, אני הולכת על מנת לעשות שינוי, אך אין לי כל מוטיבציה לעשות אותו. יש טעם לזה? (התגעגעתי,..) אנימה

... אודי , אני מצטערת.בבקשה, אולי לא תעלה את ההודעה שכתבתי עכשיו ??? אני מרגישה שאני ממש בהתפרקות..אני חושבת שההודעה הקודמת היתה ???? לא יודעת. אודי, אני מרגישה שאני ירדתי מהפסים לגמרי..משהו התערער..אודי אני רוצה למות.לא מסוגלת יותר. אודי,די, עזוב..אני כותבת לך כי אני מרגישה שאני בהתפרקות טוטלית ואני לא יכולה לסמס לה או לשלוח לה מייל כי אני מרגישה שהיא ??? היא נגמרה עבורי. אודי, בבבקשה, אני כותבת לך ,אבל אל תעלה את 2 ההודעות שכתבתי עכשיו.אני יודעת שאני כותבת עם ראש מחוק ולב מרוסק. אודי, אני רוצה למות :(

את נקראת כל כך מבולבלת וליבי איתך. עצוב (ומוכר) לי איך שהרעש הזה בראש קופץ ישר למשפט "אני רוצה למות". שמשהו יהיה מסודר, ברור, שיעלים כבר את הבלגן הזה שבפנים. אני שמחה שאודי העלה אותך גם מחוקה ומרוסקת. כדי שתראי שאת יכולה להתקיים גם ככה ולאו דווקא חייבת למות אם כך המצב.

יפה כתבת. רואים אותנו גם כשאנחנו לא במיטבנו וזה מסר יפה. העיקר שרואים אותנו. ובמבי, מקווה שהשבוע החדש הביא איתו גם תחושה טובה יותר.

לכם אודי ונעמה. לך אודי על שהעלת בכל זאת את הודעותי המבולבלות וענית כפי שענית..היה בתגובותיך משהו מרגיע בכל הכאוס .. ולך נעמה על האמפתיה וההזדהות..זה מרגיש פחות לבד.. ואני בשלבי התאוששות ..עד עכשיו לא כל כך מבינה מה בימים הספורים להעדרותה של אמא צביה כל כך ערער אותי הפעם.. והיא חזרה כבר ,ונפגשנו כבר מס' פעמים,ולאט לאט נרגע.. תודה לכם יקרים. איכשהו הרגיש לי כשהעלת את ההודעות, הגבת כפי שהגבת וגם את נעמה,הרגיש לי שאתם לא מוותרים עלי.. זו הרגשה נעימה..תודה.. במבי.

אודי :( כן,נפגשנו..בכיתי אצלה ואמרתי שאני מתגעגעת למטפלת ההיא..הקודמת.. שאני לא מרגישה אליה כלום. שההיא הרבה יותר רכה. ואתה יודע אודי ? היום באמת לא הרגשתי אליה כלום. בכלל לא התחשק לי להפגש איתה. גם אמרתי לה שנמאס לי מכל האנליזה הזו . גם אמרתי לה שאין מה לעשות. כמו אמא ברווזה והילדים שלה ששוחים אחריה לכל מקום. (הטבעה ? התבעה ?)אודי, המוח שלי מחוק..לא זוכרת פתאום אם כותבים בט' או ב ת'.. נראה לי שאני גמורה..אין לי יותר כוח לכלום..הפעם, הנסיעה שלי גמרה אותי לחלוטין..נשארתי ללא גרגר כוח.. אז אמרתי לה שכמו הילדים של אמא ברווזה ,כך אני למטפלת הראשונה.. אליה אני מתגעגעגת ואותה אני רוצה.. כן, אני גם מקווה שטיפונת הכאבתי לה.. לא. אני כבר לא רוצה שיכאב לה..רוצה כבר להתנצל בפניה ולומר לה שבחיים לא אחשוב, ארגיש כאלו רגשות. אודי :( ומתקרבת עוד שבת.. שתדע לך שהלב שלי ממש מדמם.. אבל רוצה לאחל לך שבת רכה , מאירה ומלטפת.. אודי :( תניח לי תחבושת רכה על הלב..הלב שלי מתפוצץ מכאב..אתה רואה שהדם ממלא את הכל ? :(

לא יודעת מה עובר עליי בזמן האחרון.. נורא עצבנית.. והכי גרוע.. שמתנפלת עליה.. על הפסיכולוגית.. ואולי נדמה לי שמתנפלת??.. אומרים לי שאני מגזימה.. לפעמים מרגישה שרבתי עם מישהו.. ואחרי ימים של יסורים.. ואז בירור איתו..מסתבר שלהד"מ... הבעיה שאני כועסת... גם בטיפול.. ועסוקה בכעס ולא בדברים שתיכננתי לדבר עליהם.. ואחרי שיוצאת ממנה.. שוב כועסת.. והפעם על עצמי.. שלא ניצלתי את הפגישה.. שלא הפקתי כלום.. חוץ מליבוי הכעס.. ושאולי פגעתי בה.. וחווה ריקנות.. והכי קשה -- המון חרדה שמתעצמת בימים שעד הפגישה הבאה.....

פעם שניה. אבל אמרתי לו שלא יבוא. כי אני מפחדת. אווף, למה זה קורה לי? רוצה כבר חיים נורמאלים. וגם הרגע נעלבתי מחברה על דבר שברור שלא הייתי צריכה להעלב אבל בכיתי מזה.

למרות הכל ...... לא נעים לי לבקש אבל כל כך צריכה ....... חיבוק

אודי היה קשה עד בלתי נסבל בטיפול היום ! הוא אמר דברים כל כך קשים עד שבקושי הצלחתי לנשום הוא אמר שאני מייצרת לי הרבה פעמים את הסבל ושלפני שנוטשים אותי אני זאת שמייצרת את הדרמה של הנטישה הוא אמר שהוא חושב שהילדים כועסים עלי כי הם זקוקים לי ושאני נטשתי אותם לפני שהם נטשו אותי ושהוא חושב שאני יכולה יותר להיות איתם וכן לגדל אותם ושאני ינסה להתבונן על זה ולא בשיפוטיות קשה לי אודי קשה וכואב מאוד מאוד מאוד את האמת שהיה בא לי להרביץ לו

היי, אני רוצה להתעייץ בנוגע לזוגיות. אני וחבר שלי התחלנו לצאת לפני כ חמש וחצי שנים.נפרדנו אחרי שנה וחצי בפרידה מאוד מכוערת -לא אספר את כל הסיפור,אבל עשיתי לו סצינה מאוד לא יפה מול כל החברים שלו (לא ידעתי לתקשר את הבעיות בנינוחות והייתי צוברת כעסים).לאחר מכן היינו בקשר on and off במשך כשנתיים,במהלך הקשר הזה,כל הזמן קוויתי שנחזור,אבל הוא לא היה סגור על זה.סבלתי בתקופה הזו.באמת.לפני כשנתיים חזרנו ואנחנו שוב גרים ביחד,כבר כמעט שנה.אבל סיטואציות וכעסים מהעבר ממשיכים לרדוף אותי בקשר הזה -גם השנתיים שלא היינו ביחד,שהרגשתי סבל וגם הסיבות שבגללן כעסתי עליו בקשר הראשון.אני כל הזמן חוזרת לעבר וזה די תוקע את הקשר הנוכחי.אשמח לעזרה

אני בחור בן 28 עם שאיפות גדולות. רוב הזמן הייתי סביב בעיות של הסביבה ומנעתי מימוש עצמי. אני עוד שנתיים מסיים לימודים ושואף הלאה. אני מרגיש מאוכזב מעצמי שכן הקונפליקט בין התלם הנכון של להקים בית משפחה וכו לבין מימוש עצמי. אני שואל האם התלם הוא מונח סובייקטיבי שהמכריע מעולם לא מאוחר מדי או מדובר בתוצר סביבתי גרידא שהסביבה מחייבת אותנו כמו רוב חברי שסיימו ללמוד והקימו משפחה מחייבת אותם. אשמח למענה.

אתה בעצם אומר שמדובר בהרגשה סובייקטיבית ותלם הוא מסלול שהחברה הגדירה כנורמלי במונחים שלה ?

נשאר בערך שבוע (ארבע פגישות) עד שאאלץ להחליט אם להישאר בטיפול או לחזור לזו שילדה. אני חושבת שאני רוצה להישאר, אבל מפחדת לפגוע בקודמת. מפחדת שתכעס עליי, שלא תאהב אותי. שאולי אני כן צריכה להיות אצלה. ומי אמר שאני בכלל יודעת להחליט מה טוב בשבילי. מה זה טוב בכלל? אולי היא תכעס עליי כי היא צריכה אותי? היא צריכה את הכסף שלי, זו הרי הפרנסה שלה. בכ"ז שתי פגישות בשבוע זה לא מעט. אולי בכלל לא אכפת לה ממני? ואולי כן?! אני לא רוצה לדבר איתה אם אחליט שלא חוזרת אליה. אני מפחדת. מפחדת להחליט. מפחדת ממנה. הפסיכולוגית עכשיו אמרה שאם אשאר אצלה, אז היא תדבר איתה קודם ואח"כ אני. שאני אהיה חייבת את זה לטיפול שלי, לדעת שלא קרה כלום אם אפסיק אצלה. ואני יודעת את זהה ומסכימה עם זה. אבל... מפחדת!! זה נראה שהחלטתי, נכון? אבל אני באמת לא יודעת עדיין. אני נוטה להישאר כרגע.

הי חנה יקרה, לא יכולתי שלא להגיב הפעם... אני כל כך מבינה את ההתלבטות שלך. רציתי לומר לך: חנה, בודאי קיבלת החלטות מורכבות עד כה בחייך, בכל מיני תחומים. בסופו של דבר- החלטת. אז נסי גם במקרה הזה לחשוב רק על עצמך! ני לחשוב עם מי יש לך חיבור טוב יותר? איפה את חשה מובנת יותר? איפה את מקבלת מענה מתאים יותר לצרכייך? איפה את מרגישה יותר הכלה? חום? מי מקדמת אותך יותר? מי עוזרת לך יותר להבין דברים? להתמודד עם היום יום? את יכולה גם, ככה רק כדי להרגיש "שלמה" יותר עם ההחלטה, לנסות ולהתבונן על הקודמת מעט "ממרחק". לנסות לשאול את עצמך בכנות: מדוע את רוצה לעזוב אותה? מדוע את רוצה להשאר אצל הנוכחית? מה יש בנוכחית למשל שאין או שחסר לך בקודמת? האם את עוזבת אותה מסיבות "נכונות" ( למשל- כל מה שציינתי עד עכשיו- שאגב הן מאד מאד משמעותיות, ולגיטימיות לגמרי! מענה לצרכייך), או אולי רק כי את כועסת עליטשה" אותך כשיצאה לחופשה? ואז- אולי זה דבר שניתן לתקן איתה ולדבר עליו. בקיצור: הקשיבי אך ורק לעצמך. לקול הפנימי שלך. לתחושות הבטן. לכי רק עם הלב! לפעמים השכל "מפריע" , אך מנסיוני כדי לך להקשיב ללב. שם את נמצאת כרגע. שם את זקוקה וצריכה לקבל מענה. ושם יהיה לך טוב. בסה"כ נשמע ששתיהן רוצות אותך. ותאמיני לי- יהיה בסדר. גם מבחינתן. הן יסתדרו ויקבלו כל החלטה. זכרי- את במרכז. תעדכני :-)

אם אפשר להימנע אני נמנעת. ברור שבהתחלה כעסתי עליה שהיא יוצאת לחופש ושהיא בעצם עוזבת אותי. אבל עכשיו אני עם מישהי אחרת, וטוב לי איתה. ושכחתי כבר מהראשונה. אבל גם השניה בע"ה תלד מתישהו ותעזוב אותי. ואז זה שוב יחזור על עצמו... לא יודעת כבר מה אני רוצה ומה טוב לי.

נראה לי שאני יכולה לנסות להבין אותך ואת הבלבול שאת חווה . מנקודת מבטי אומר לך , שההחלטה שלך צריכה להיות אגואיסטית ( במובן החיובי של המילה ) מה יקרה עם המטפלת שתאמרי לה  לא  תכעס , תיפגע , תעלב זה ממש לא מעניין מה שחשוב הוא מה טוב עבורך , ומבט נוסף אולי זאת הפנטזיה שלך שזאת תהיה תגובתה ? או אולי היית רוצה שהיא תיפגע/תעלב /וכולי כדי שתרגישי כמה היית חשובה לה ? ועוד מנסיוני כדאי לשטוח את הכל בטיפול ..... בסופו של דבר הכל חוזר לשם .... כמו בחוק כלים שלובים . בהצלחה בכל דרך שבה תלכי ! איתך הילה

גם הפסיכו' עכשיו חושבת שאולי זה קשור לזה שאני רוצה שהיא "תלחם" עליי. שאני אדע שאני חשובה לה. אבל אני באמת מפחדת זה מדובר כמעט כל פגישה, אבל בסוף זו החלטה שלי. מצד אחד רוצה שיחליטו בשבילי, כדי שזו לא תהיה אני, מצד שני אני יודעת גם מה אני רוצה שיחליטו בשבילי. וזה להישאר.

הי, רשמתי הודעת תגובה בעץ הענף והותיק מטה, ובנוסף, תהיתי לי האם מותר לי לומר שגם אני זקוקה לפעמים ליד תומכת? זוכר, אודי, שציטטת פעם דברים יפיפיים של מורה בבית ספר לרפואה שאמר כי "תפקידו כרופא (לצורך העניין הקבלת זאת, אתה, אודי, למטפל) היא לרפא. כאשר זה לא אפשרי - תפקידו הוא להקל על הסבל. כשגם זה לא אפשרי - להחזיק למטופל את היד." בזמנו לחשתי לי בלב - "וצריך שהמטופל יסכים להושיט יד, לקבל את התמיכה". זה לא מובן מאליו. לעתים קל לי כל כך להדוף דווקא, או להעלים חיש מהתודעה. כמה עצוב. מחר אנסה לתקן (בסיוע, ואולי קצת בדומה לכאן?) משהו שדחיתי וסבלתי ממנו זמן רב. בימים שכאלה בהם מתערבב לי כל-כך הטוב עם הרע, כבר איני יודעת, אך משאירה עדות. סוריקטה

אודי יקר, תודה על שיר מתאים ויפיפה. מאד זקוקה לחיזוק ידיי בתקופה זו. תודה על המילים הנעימות. על ההקשבה. סוריקטה

איך היה? להסתייע, להתמודד, לצלול לערבוב?

הי נעמה ומי שקורא, תגובת בטן בשלב זה: איום ונורא... אבל אלו מילים שנזרקות כשלא ידוע ההקשר והסיפור. בשורה התחתונה, אני עדיין מרגישה חוסר איזון גדול מאד בין מה שנכנס אליי ולכיווני, לבין מה שמוענק ממני. מעין זועמת על תחושת ניצול, או אדישות לצרכיי שלי, של אין דאגה. ורק ביקשתי לחיות, לשמור על עצמי... סוריקטה

אודי :(

אתה בטח יכול להבין אותי שלא ראיתי את הילדים שבועיים הדמעות לא מפסיקות לזלוג התפרצויות בכי ....... ופחד גדול לאבד את הילדים כעס גדול מאוד על הגרוש שגם אחרי שאיפשרתי לו לגדל את הילדים הוא עדיין חוטר נגדי בכל הכח !!!! תחושת אשם שלא מרפה שכשלתי באימהות .......... אולי זה היה בבסיס הרצון למות והבדידות הו , הבדידות ...........

אחרי כמעט נסיון אובדני אתמול בלילה פיזרתי על השולחן מאה (בדיוק ; כדורים רציתי לבלוע לא יודעת איך ברגע האחרון עצרתי את עצמי היום החזרתי את השליטה לידיים ובהמלצת העורכת דיו הגשתי תלונה במשטרה נגד הגרוש שלי.... מתחילת השבוע מעלים את הילדים ולא עונה לטלפונים .. אני לא חוששת מאלימות אבל כן מניתוק הקשר הסתה בלתי פוסקת נגדי ..... מה אני יגיד מישהו כאן אמר שהחיים קשים ?

מצטרפת לאודי.. כל הכבוד על הכוחות שאת אוזרת למרות הקושי הגדול אנא שמרי על עצמך, מ.

במצב רע!! צריכה עזרה. לא יודעת איך.

ודברתי המון על הטיול...איך נהניתי.....ובכלל ספרתי על כל הטוב הזה...אמרה שזה נותן כוחות....האמנם יתן לי כוח לחזור לחפור? האמנם כדאי????? האם מניסיונך כשמעבדים משהו שקרה מזמן זה עוזר שאחר כך התכנים מפסיקים להציק? שבוע הבא אין פגישה רק שבוע אחרי זה ובכלל זה לא כל כך יוצא קבוע כי הפגישות קצת זזות עכשיו בקיץ אז כאילו הקביעות לא ממש חוזרת לקביעות.... וגם אני לא שולחת יותר בין פגישות כי קבענו שלא.....ושוב הגעגוע חוזר...אני מתגעגעת לטוב הזה שלה...ששוב יש הפסקה כזו....ובכלל מקווה שיהיה טוב מעכשיו.........הלוואי שיהיה......

שונאת אותה. כלומר: אותי.

רק עכשיו הזכרת לי שה"רע" הוא לא מוחלט.....אז...השנאה? גם היא אינה מוחלטת בטוחה שאת גם אוהבת...אמביוולנטיות שכזו קורת לכלנו..וכייף לדעת שיש מי שאכפת לו מאיתנו, תודה שנחמד לראות את שמי כאן :) את חשובה לי...הלוואי שנדע לאזן,מיכל

הי אודי...אתה מושך לכיוון המציאות.. כ"כ נוח להסתתר פה מאחורי מילים כאילו שעולם הנפש הוא היחידי שקיים... המענה לשאלתך הראשונה קל יחסית, אם כי די מביך. לעומת זאת השאלה השנייה, מדוע, יותר מורכבת... נראה לי שאפשר לענות עליה בכמה רבדים...מדוע? כי זה מספק משהו מיידי שמאפשר לשקוע, להתעלם, לפעמים אפילו- להעביר את הזמן, זה ימלא את הריקנות שבפנים (לא, לא מדויק לא ימלא אלא יכסה על) זה מצב נפשי של "חסרת יוזמה ומוכרחה" (ציטוט שנדבק אליי מתוך שיר של יונה וולך, "קורנליה" אם אתה מכיר...) במציאות יש להלחם ולחתור על מנת להיות, שום דבר, כמעט, לא בא בקלות, ועל כל זה יש גם כאב נפשי. על כך שבהרבה מובנים בעולם צריכה להנכיח את עצמי כדי להיות קיימת - לפעמים אני שקופה במציאות כאילו נחתתי עכשיו מארץ רחוקה, וחדשה פה וכאילו אין את כל השנים מאחוריי, וגם לאף אחד לא אכפת אם אהיה כאן או לא, ואם לא אתחיל להתערות בכוח אז אמשיך להיות שקופה ולהיעלם... אתה יודע, הסיבה והתוצאה מעורבות ומבולבלות ביניהן , כמו השנאה העצמית שכתבתי עליה- היא גורם ותוצאה.. זכור לי, אם איני טועה, שעניין לך עם נושא ההתמכרויות אודי.. שכתבת על כך בעבר כמה מילים חכמות (ואולי יש לך גם כמה בשבילי) ואף הפנית אולי לאיזה מאמר...בקיצור בטוחה שאתה מכיר את כל הרעות החולות שנלוות למילה הזו...זיגוג, אדישות, תלות ו"קריזים" למיניהם... להרגשתי - חולשה, סתמיות, חוסר שליטה, שונות, ריקנות, וכעס, היעלמות...קיפאון! כתבת פה למישהו על כך שיש לחתור במקום לשקוע ברחמים עצמיים...כ"כ מסכימה! חשבתי פעם שאני כזו (וגם על כך הכעס העצמי) ועכשיו כל כך משוועת לתחושה הזו של חתירה, והתקדמות... אתה יודע - אני מקנאה פה נורא בכל הבנות על כך שהן בטיפול... חותרות, מתקדמות... לפעמים מרגישה פתאום שזה דחוף לי - צריכה עכשיו, לקום ולהתחיל! לפעמים לא יכולה לישון בלילה, או לרגוע ביום מרוב התחושה של - תעשי כבר משהו... אבל עכשיו חוץ מהקושי שכבר סיפרתי עליו לעשות זאת - איני יכולה לעשות זאת בחודשים הקרובים. ובמקום זה צריכה לשקוע במשהו חשוב, שאינו מלטף את הנפש כלל... וזה קשה, מנסה לנסוע בפול גז בלי דלק... עד שתקופה זו תסתיים - צריכה לחלץ את עצמי מביצת הקיפאון איכשהו... ובכן - לא עניתי לשאלתך הראשונה בסופו של דבר (יודע מה? אני יכתוב את זה מהר ובשקט, מה אכפת לי. אינטרנט, סדרות סרטים וכדומה) ולשנייה עניתי בערך...נראה לי שיש עוד רובד עמוק שלא נכתב לי עדיין... זהו... גילת. (חשופה. ולא יפה. בכלל. וחלשה ומתבכיינת- סליחה).

אני ענבל בת 24. נוצר קשר די עמוק ביני לבין המורה שלי לשעבר (סיימתי את לימודי, איני סטודנטית..). הוא בן 45. שנינו מצאנו חיבור מאוד עמוק אחד אצל השניה. דומים בהרבה מאוד דברים, יש דרגה גבוה של אמפטיה ורגישות... אני בחורה שדי קשה לה בכל המישור הזוגי, כיוון שאני באמת רואה את עצמי כאדם מאוד מיוחד (אין לי בעיה עם זה, ואל תשלחי אותי לפסיכולוג על זה. זה לא בעיה מבחינתי). גם הוא- אדם מאוד מיוחד, ובודד, וזו סיבה מאוד חזקה שנוצר החיבור הזה. הוא אינו נשוי, ואין לו ילדים. אני לא רוצה שנפגע, אני לא רוצה לפגוע בעצמי, ואני לא רוצה לפגוע בו. מבחינתי, לא משנה כמה אהבה תהיה ביננו, קשר עם פער גילאים של 21 שנה, נתפס אצלי כקשר לא בריא. הייתי רוצה להיות עם מישהו בגילי, זה נשמע לי פסיכי לגמרי לקיים מערכת יחסים עם גבר בן 45 (מבחינה רציונלית). הרי סביר להניח שגם אם יהיה משהו רומנטי, הוא יהיה זמני, כי הרי הוא לא יהיה לעולם הגבר של חיי. לא נתחתן, ולא נעשה ילדים... (לא שאני מחפשת את זה כרגע... אבל ללכת על מישהו כזה זה קצת להכניס את עצמי בכח לתסבוכת לא?) מצד שני, אני לא יודעת מה לעשות. כרגע, אנחנו עושים טוב אחד לשני. הוא צריך אותי, כשם שאני צריכה אותו, והקשר הזה הוא הדדי והוא תורם לנו, לשנינו, וזה כיף לנו. אבל אני כל הזמן מפחדת שזה יתקדם הלאה... הוא היה רוצה, אבל אני מפחדת. אבל המתח המיני ביננו מחרפן אותי. אנחנו באמת אוהבים אחד את השניה. מה עושים במצב כזה?

זו בטח בעיה נפוצה שיש בעוד מקומות. אמא שלי אוהבת שכולם יהיו סביבה והבעיה היא שיש לי קרוב משפחה. . . .שאני לא אוהבת להיות אתו ביחסים בכלל מסיבות רבות- כמו- דרך ארץ, יושר ועוד. וכל פעם שאני מנסה להתנער ממנו אמי מחזירה לי אותו בשיטות מניפולטיביות ביותר. .. היא לא אומרת לי שחורה לה שאין בנינו יחסים אלה מייצרת חיבור , ושזה לא הולך אז שוב. . .פעם ושזה לא הולך. .. אז בכל זאת בדרך אחרת גם אחרי שאמרתי לי שאינני מעוניינת. .. ונתתי לה הסבר מקיף אז היא שותקת וכעבור זמן שוב פעם מייצרת חיבור. מה לעשות ?

בכי אצור-עצור צץ ועלה מהמעיינות בפגישה ועכשיו הוא זולג גם ליומיום, ל"אמיתי". אבל כאן אין ספה מרופדת, אלא שעון מעורר צורם, אוטובוס מלא עד אפס מקום, עבודה, עבודה, עבודה. באתי כל כך מבולבלת, מתבלגנת מול הבוסית ומול השותפות לעבודה. מפתיעה, אחרי התדמית האסופה והרגועה שאני יוצרת. כנראה שזו הסיבה לפעמיים בשבוע. אני יודעת לשים את הדמעות שלי רק במיכלים שלי, גם כשעולים על גדותיהם. אבל, בתרגום לעולם האמיתי, איך אפשר להשאיר את הכאב בחדר ולצפות שלא יצא?

אף אחד לא מצפה שהבכי יישאר רק בחדר...זה הרי בלתי אפשרי.... מאוד חשוב שיהיו לך מקורות תמיכה גם מבחוץ....חברה טובה, משפחה? משהוא....וגם אם נראה שאין אז לנסות למצוא מאוד חשוב... הייתה תקופה שהייתי נוסעת באוטו ופתאום בלי אזהרה הייתי בוכה, או בבית פתאום בוכה....כמובן שזה לא טוב כשזה מול אנשים בעבודה סתם ככה..קרה לי פעם אחת והרגשתי ממש פאדיחות..אמרתי שזה מטלפון שקבלתי וזה בסדר וברחתי משם.... ואח"כ הרשתי לעצמי לבכות באמבטיה במיטה שאף אחד לא רואה...זה דווקא היה טוב לשחרר...זה חולף אבל חייבים לשחרר את הבכי ולא לעצור אותו..בהצלחה, מיכל

למחות את הדמעות ולצייר חיוך רפאים כשאני מול אנשים. להפתעתי דווקא השבוע התחלתי לבכות באוטובוס, מול אנשים, בלי יכולת לעצור את הדמעות. אז זה השלב הראשון. באופן מפתיע (או לא) דווקא השלב הבא, מול הקרובים, הוא הקשה...

עוד יום חונק מסתיים. אני מרגישה שאני חייבת לדבר, אבל אין לי שום דבר לומר. שאני חייבת יחד, אבל הוא לא טוב לי. מרוב שהכל ביחד, ריק.

כל מה שאני רוצה הוא להקטין ולהיעלם...

לפעמיים אני מרגיש קצת יותר מידי פסיכי מנסה לאכול את כל העולם בשנייה בלי לעצור קשה לי להשלים עם העבודה שצריך לעבוד קשה כדי להגיע למטרות אבל עוד יותר קשה לי להשלים עם העבודה שאם עבודה קשה כל חיי ההתקדמות תיהיה איטית מידי הזמן הוא גורם נורא מלחיץ עבורי מפחד לפספס את השנים הכי יפות שלי אני בן 25 ולא רוצה לפספס את החלומות שלי והמטרות לפעמיים יש לי הרגשה שמה שמניע אותי זה רק כסף והרדיפה אחריו גורמות לי לתסכול מאווד קשה עדיין לא הצלחתי למצוא את הנישה שלי המקום שארגיש מסופק וידע שאוכל להמשיך איתו להמשך חיי ולהתקדם אני חושב הרבה בזמן האחרון על מעמדות חברתיים גבוהים מקנא באנשים עשירים אבל לא מדבר על עשירים אלה על במולטי עשירים האנשים שיש כמוהם רק אחידים לשם אני שואף ונורא רוצה להגיע לשם מהר בלי לחכות לפעמיים אני מרגיש שאני היחיד בעולם שרואה שחורות וכל הזמן מרגיש שהעולם לא פייר ואני לא מגיע ממקום שחסר לי משהו בחיים המשפחה תמיד נתנה לי הכל וגדלתי בסביבה עם כסף אבל תמיד רציתי עוד ולא עוד קצת אני רוצה הכי הרבה אבל לא מוכן לעשות בשביל זה את הדרך הארוכה הבעיה הכי גדולה שאני מבין את העניין אבל בפועל לא מצליח ליישיים אותו אני יודע שזה נשמע אובדני אבל הכי גרוע שאני מודע להכל ויודע ומבין אני יוכל להעיד על עצמי שאני בחור אינטליגנט לא עשיתי תואר אבל יש לי ניסיון חיים וסיימתי את לימודי בבית הספר כמי כולם אני נורא רוצה לגדול ולעשות את זה מהר יש לי המון קנאה באנשים עשירים אפילו לפעמיים מתבאס למה לא נולדתי מלך בבריטנה או בכל מקום אחר למה העולם לא פייר ויש כאלה שלא עושים כולם והכל שלהם ויש את אלה שצריכים לעבור את הדרך כדי להשיג את המטרות שלהם ?

שלום, אני בת 18 וככל הנראה בחודש אוגוסט הקרוב, אעבור ניתוח אף, ניתוח רפואי וקוסמטי. אני לצערי סובלת מדה פרסונליזציה והפחד שלי הוא שלפחות חצי מההחלטה שלי לעשות את הניתוח.. נעשתה בצד המנותק שלי.. הלא מודע לעצמו. כשאני בחוץ עם אנשים באופן אוטומטי אני הופכת דה פרסונלית וכך גם ההחלטות, בשנה האחרונה הרבה יותר טוב אך עדיין. וכשאני בבית לוקח לי מינימום יום לחזור לעצמי לאחר שהייתי בחוץ. בקשר לניתוח, אני כבר בתהליך סיום. וקצת לפני שכתבתי כאן נתקפתי פחד, עכשיו פחות, אבל אני לא אוכל להרגיש טבעית מצד אחד ואני לא אכיר בעצמי לאחר הניתוח, האף תמיד היה מושא ללעג אצלי ( מעולם לא הבנתי למה ) ואני פוחדת שכשאני אחזור מהניתוח, פתאום אהפוך להיות מנותקת אפילו במעט גם בתוך ביתי שלי. לדעת שאני הולכת לעבור תהליך שהוא לא טבעי גם אם תוצאתו טבעית. וזה לא עניין של זמן שפתאום בעוד כמה שנים זה ישתנה. העניין הזה שכשאני בתוך הבית אני מרגישה ואני גם מדוכאת ופתאום שאני יוצאת החוצה אני מנותקת ואני מרגישה שאני יכולה לטרוף את העולם. וזה מפחיד.

שלום פרופ' שירלי, קראתי את תשובותיך בפורום, והן מרתקות. רציתי לשאול אותך, ואשמח אם תוכלי לענות גם ובעיקר באופן מעשי, האם מחיר של 5,500 ש"ח לאנליזה, לחודש (4 פעמים) הוא לא מוגזם? אני יודעת שהנטיה להתיחס לכסף היא בעיקר רעיונית/נפשית, ופחות מעשית, אך הייתי שמחה אם היית יכולה לומר גם כמה מילים לגבי המחיר כפי שהוא ללא משמעויותיו. תודה!

שלום ד"ר בונשטיין. תחילה חשוב לי לציין שאני מחפשת מענה מסויים שאינו הפניה לטיפול. לצערי אין בי היכולת הכלכלית לממן טיפול, ואזלו זכויותיי דרך קופת החולים. אני בת 27, מגיל בגרות סבלתי מהפרעות אכילה. בגיל 13-14 ירדתי ממשקל 60 ל 47 כאשר החלטתי לצום לחלוטין, לשתות מים ואולי כפית יוגורט ביום. בצבא עליתי במשקל, אני לא יודעת מה היה מספרי במשקל, אבל אפשר לומר שזה היה רחוק מ47. לאחר השירות ירדתי במשקל ללא כוונה... זה פשוט קרה. לפני שנתיים התחלתי שוב דיאטה קשה.. אם כי לא היה מדובר בצום מוחלט, אלה בהמנעות ליותר מארוחה אחת ביום, ובלי יותר מידי נשנושים. ירדתי למשקל 39, ככל הנראה זה היה נראה מחריד לאחר שאנשים העירו לי כל הזמן (מבחינה גופנית לא הרגשתי רע חוץ מפעמיים שנשברו לי 2 שיניים ללא שום סיבה). לפני כחצי שנה החלטתי להשמין קצת, אולי בגלל שהגעתי לבגרות מסויימת שנמאס לי לחיות על פי דפוסי חברה. היום אני שוקלת 45-46. מחמיאים לי שיש לי גוף יפה ללא הפסקה. הבעיה מתעוררת כשאני צריכה לצאת מהבית. אני מתלבשת ומסתקלת במראה ולא יכולה לסבול את הגוף שלי.. אחיות שלי (אחת גדולה ממני ואחת קטנה ממני) שוקלות כ 5-7 קילו יותר ממני, בטוחות בעצמן.. ולמען האמת- אני מקנאה בהן. אם אני חושבת שהן שמנות? ממש ממש לא! אני מנסה לקחת דוגמה מכל מיני שחקניות/ דוגמניות שלא ממש נראות כעור ועצמות (ולא חסר כאלה).. אבל למה הן סקסיות בעיניי ואני לא? בגלל אותה הרגשה, אני לא יוצאת בכלל מהבית. אני כאילו מתביישת. אבל יחד עם זאת- אני פשוט אוכלת מה שבא לי. טעים לי ואני רעבה.. וממש לא בא לי לשבת ולבכות שאני רעבה ולא לעשות עם זה כלום- כמו שהייתי נוהגת בעבר. אז מצד אחד התחלתי לאכול ואין בי שום מחשבה על להרעיב את עצמי. ומצד שני אני מרגישה זוועה ולא יוצאת מהבית. אז איפה הבעיה האמיתית? בלהרגיש יפה ולהרעיב את עצמך למוות? או לאכול ולהנות מהאוכל, אבל להתבייש להראות את עצמך? איך אני יכולה לשפר את עצמי? כי אני רוצה לשפר, אני רוצה להרגיש טוב עם עצמי, גם אם אעלה עוד קצת במשקל- אז מה? כשאני רואה נשים אחרות עם קצת אגן, קצת ישבן, זה סקסי ויפה. אני רוצה שגם אני ארגיש ככה, למרות שאני יודעת שאני לא "במימדים" שלהן. מה אני עושה עכשיו? איך אני ממשיכה מהנקודה הזו?

למות למות מוות .......

בוכה ללא הפוגה מאבדת את הילדים תוכניות איך למות ....:

כואבת לקרוא שאת כל כך סובלת..חשבתי שהמצב קצת השתפר..(?) אנא אל תוותרי..(מוות הוא פתרון סופי לבעיה זמנית..) את לא מכירה אותי.. אבל אני קוראת אותך..ואת יקרה לי.. תמשיכי לכתוב..זה מקל.. ושמרי על עצמך מ. (מיקה)