פורום פסיכולוגיה קלינית

אני לא יודעת מאיפה להתחיל... עד שהיום הייתי אמורה ללכת לאיזה שיעור עם חברה (כנראה שבחיים שלי המושג הזה אינו קיים), כל היום בדקנו וכו'. לקראת הערב היא דיברה עם חברה שלה והן קבעו ללכת יחד. אז היא אח"כ היא שואלת אותי את באה איתנו? אנחנו הולכות לאיקס. בצהריים דיברנו והיו כמה אפשרויות. אמרתי לה שלא יודעת. לא רציתי ללכת אם לא רוצים שאבוא. גם אתמול קבעתי עם "חברה" סתם לשבת איפה שהוא. כבר שנתיים היא גרה לידי ועדיין לא יצא. ואני תמיד תוהה למה זה קרה. במקרה פגשתי אותה שבוע שעבר. אז היא אמרה שחייבים כבר לקבוע להיפגש. קבענו לאתמול בערב בסוף ביטלה. וכבר כמה פמעים ניסינו. אני כבר לא מנסה יותר... אבל כשמישהו שהוא כאילו חבר שלי צריך ממני משהו כולם יודעים יפה מאוד להיות נחמדים. לא רוצה... הלכתי קודם עם "חברה" לעזור לה במשהו. אח"כ היא הלכה לדירה שלי ואני הלכתי לשבת באיזו גינה. שכבתי על הדשא וקצת בכיתי.. עבר איש אחד עם כלב, והכלב קצת התקרב אליי אז אמרתי לו שלא ייגע בי. לא חושבת שאמרתי בכעס מדי.. אז הוא עונה לי אל תדאגי יש לה טעם טוב. והוא היה בטלפון ואז אמר "איזו פוסטמה אחת שוכבת על הדשא..." ואת ההמשך לא שמעתי/ לא זוכרת. ואז באמת התחלתי לבכות. היו קצת אנשים כי כבר היה חשוך. היתה שם משפ' אחת די רחוקה. וקלטתי שהאבא שם לב לזה ואז שהם מדברים עליי. אחרי כמה דקות הגיעה ילדה, דוברת צרפתית, בהתחלה הסתובבה לידי ואח"כ שאלה בחצי עברית, חצי ג'סטות "מה קרה גברת? למה את בוכה?"... זה שימח אותי קצת שלמישהו אכפת ממני. רק חבל שמי שאכפת לו ממני לא קרוב אליי. היום בטיפול היא ביקשה שאעשה רשימה של דברים שעושים לי טוב/שאני אוהבת לעשות. חבל שהדבר הראשון שעלה לי לראש שאין בכלל דברים כאלו. ומה היא מבקשת רשימה.. אולי אמצא דבר או שניים, רשימה זה בטוח לא יהיה. לא יכולה להמשיך ככה יותר.. לא רוצה לחשוב על יום כיפור. שוב להיות לבד. שוב לא למצוא את עצמי בחיים האלו. כמה אפשר?!

העניין עם הכלב זה בגלל שאני מפחדת מהם.. אחרת לא הייתי אומרת את זה.

חמודה הילדה :-) חנה, את מתארת רצף של מקרים לא נעימים, אני ממש מבינה את ההרגשה שלך ואני מניחה שרבים היו בסיטואציה דומה לפחות פעם אחת בחיים, אם לא יותר. (גם אני ) בנוגע לחברות- אכן באסה אמיתית שמבטלים, אך יש מקרים שקורים דברים בלתי צפויים, זה קורה, ואפשר גם להתגמש וללכת עם עוד חברה שהצטרפה, אולי היא נחמדה ותרכשי לך בדרך זו חברה נוספת? והאיש עם הכלב? אני מניחה שבזמן אחר, שלא היית כ"כ מבואסת, הוא לא היה משפיע עליך בכלל, אבל אין ספק שהיית במצב רגיש, תקריות כאלה עם אנשים זרים ברחוב, קורות מדי פעם והן לא אשיות בדרך כלל, ועדיף לא לתת להן להיכנס. אני שמחה שילדה חמודה פנתה אליך- דווקא משום שהיא לא קרובה אליך, ודידתה בחצי עברית , זה כל כך חמוד ומחמם את הלב. ודבר אחרון, הפסיכולוגית שלך מאוד חכמה. רשימה של דברים שאת אוהבת זה מצוין. שימי לב שבהתחלה חשבת שאין, ואחר כך חשבת שיש אחד או שניים. אני בטוחה , ממש בטוחה שאם תיקחי עט ודף תצוץ לך רשימה, כן, ממש רשימה, ותביני שיש לא מעט דברים שעושים לך טוב. לא חייב להיות משהו גדול, ההנאות שבדברים הקטנים והפשוטים, כמו גלידה, ים, מסטיק, לשבת בפארק , קפה של בוקר , ילדה קטנה עם קוקיות, בועות סבון.... יש המון, לא?

תודה שהתייחסת.. אני מסכימה איתך ממש. נכון הייתי במצב לא טוב וברור שהאיש עם הכלב השפיע עליי יותר מדי. אבל אני נעלבת בקלות גם מ"חברים" והם אפילו לא יודעים את זה. ואני ישר בוכה כשמעליבים אותי או פשוט נכנסת למיטה. כי אתמול נעלבתי ממוכר ומשתי "חברות" (בנוסף לאיש עם הכלב). אז אני מניחה שמשהו בי "דפוק"... ולגבי רשימת הדברים הטובים- תקראי מה שכתבתי לאודי... ברור שיש אך כשרע הם לא אופציה ופשוט אין כלום.

זה עצוב, שולחת לך שיר, מקווה שיעשה לך קצת טוב על הלב: https://www.youtube.com/watch?v=6CeaV0wU_54 אנימה

והתחלתי לבכות ): אבל עכשיו יותר טוב. תכף אצא לסידורים ואח"כ אכין אוכל וזה לפחות עושה לי טוב.

יש לי מקום?

הי לכם, קראתי את העץ של הילה עם ההיא שהלכה ביער ורגליה דבקו בבוץ וכו' מאוד התחשק לי להמשיך אותו. הרגשתי קצת "נעולה"כי הבוץ הגיע עד לאוזניה.. גם הרתיע אותי משהו נוסף.. הרגשתי שהעץ ההוא לא משחק.. הרבה כאב..פחדתי לגעת שם ממקום משחקי.. אך הרצון לסיפור בהמשכים עדיין קיים..רוצים להמשיך ? היא הלכה לבדה ביער, עייפה,תשושה, נעליה בלות, בגדיה קרועים, צמאה, רעבה.. תועה ביער העבות. לפתע... שלכן-במבי.

לפתע , עברה שם כירכרה עם סוס אביר , בתוך הכרכרה ישב נסיך ...... הוא הזמין את הנערה לעלות לכרכרה .... ומי רוצה להמשיך ,,, ?????

עיניה של הנערה אורו למשמע ההזמנה. קירבה היא רגל, כמעט כבר עלתה. לפתע, החוירה. קפאה על מקומה..

האמת... היא תמיד לבדה .. ולא רק ביער.. היא לבושה ונעולה היטב, וגם מוזנת לא רע.. אך אף פעם אינה שבעה (ת )רצון ... היא מוקפת משפחה וידידים, אבל מלויה האמיתיים הם: עצב...עצבות.. מעצבן...

חשבה בעמדה מתבוננת על עצמה מול המראה.. עד מתי, עד מתי אעטוף את עצמי בלבוש חיצוני שלא משקף את הרגשתי ? מתי אתחיל לגעת שם..בדיוק במקום ההוא ..שם בדיוק.. ??? לפתע, היא שומעת.. כן, היא שומעת צליל של...

לפתע קפץ סנאי מעץ ושאל אותה: "מי את? מדוע את מכוסה כולך בבוץ? ומדוע בגדיך קרועים, נעליך בלות?...את נראית עייפה ורעבה..." היא לא ענתה... היא הייתה מופתעת מידיי... "כיצד זה הוא ראה אותי...??" חשבה בליבה, "הרי אני כלל אינה נראית...כולי מכוסה בבוץ, מוסווית ..." אנימה, ספטמבר 2013

גם מבולבלת מעט.. כיצד זה הוא ראה אותי?? למרות הבוץ שמסווה אותי.. אט אט הרימה את עיניה והתבוננה בסנאי. עיניו הביטו בה במבט חם,אוהב,מבין.. הוא לא אמר יותר מילה.. הביט בה ושתק.. ושתק.. לפתע...

"רואים את העיניים שלך", ענה הסנאי מבלי שנשאל "שומעים את דפיקות הלב שלך... הן נשמעות חזק במיוחד דווקא בגלל הסוואת הבוץ" היא הקשיבה, נבהלה, קפאה לרגע במקומה...

כמה כתבתי? גילת גילת בכל מקום... יותר מדי השתיקה מתחלפת באינפלציה של דיבור? מוכר...

היי אודי האם מוטלת על פסיכולוג חובת דיווח לגבי פשע שבוצע בעבר (שלא נגד קטינים)?

אודי עקביות , זוכר ? אתמול שתי הילדים היו אצלי וגם ישנו אצלי הבהרתי להם ( ולעצמי ) שזה יהיה על בסיס קבוע . נדרשתי להרבה מאמץ . פיזי ונפשי . נהיה קשה בטיפול . מאוד . הכל התערער שם. קשה לי עם הגבולות עם הסמכות עם חוסר הסימטריה #מרגישה מושפלת

שלום רב, אני בת 45 גרושה מזה 7 שנים, אמא לשלושה ילדים,2 בנות בגילאי 20 ו-18 שלא מתגוררות אצלי,וילד בן 12 הלוקה בהפרעת תקשורת (PDD) אשר אני מגדלת לבד. מאז גירושיי חיי תקועים בכל התחומים:זוגיות,עבודה,חיי חברה... בהתחלה הטיפול בבני שאב את כל כולי, אבל עם הזמן הוא התקדם ויכולתי קצת להשתחרר. למרות זאת המשכתי להסתגר על עצמי. אז הבנתי שהבעיה אצלי! הייתי בשיחות ויש לי המון כלים,העניין הוא שיש לי בעיה ליישם אותם מבחינה מעשית,יש לי מחסום. אשמח אם תוכל לתת לי כוון שיעזור לי לחיות חיים מספקים להם אני כמהה...תודה רבה! שנה טובה וגמר חתימה טובה

המחסום שאני מדברת עליו הוא בעצם פחד, מפגיעה , מדחיה... אפשר לומר שאני לא מאמינה בעצמי ושיום אחד אני אזכה לאושר לאהבה... אני מאמינה שכל התחושות האלה נוצרו עקב הגירושים הקשים שחוויתי, אבל אני מאמינה שהייתה להם קרקע פוריה. זכור לי בגיל ההתבגרות חוסר ביטחון עצמי. את הסיבות למצבי היום אני די יודעת אבל מה שמעניין אותי יותר זה איך אני מתגברת עליהם ובונה לעצמי חיים חדשים ומאושרים. אני פחות מעוניינת בשיחות יותר במעשים. איזה טיפול יכול להתאים לי? שמעתי על טיפול קוגניטיבי היתנהגותי, האם זה יכול להתאים? תודה על תשובתך

אבל אני כן רוצה שיהיה לי טוב... היא אומרת שאני רוצה משהו שלא קיים במציאות. שאני רוצה רק טוב ואם לא, אז שום דבר לא עדיף וכבר לא כדאי לעשות כלום. אולי היא צודקת... לא מסוגלת לדבר, לא מצליחה. וגם אם כתבתי משהו לא מצליחה לתת לה. יש לה שעון קטן שגם אני רואה אותו. והים חמש דק' לפני הסוף שאלתי אותה אם אפשר להביא לה לקרוא (כי עד פשוט לא הצלחתי להגיד) והיא אמרה שנשארו שתי דקות.. אז אמרתי לא משנה. היא שאלה אם אני רוצה שהיא תזכור זאת לפעם הבאה או שאני אשאיר לה את זה והיא תקרא את זה בפגישה הבאה. אני נעלבתי... בסוף אבל כן השארתי את זה אצלה. ולא הסכמתי לקום ולצאת. היא אמרה כמה פעמים ובסוף קמתי. רוצה דווקא שתכעס עליי. לפחות את הכרית היא החזירה לי... כשיצאתי ממנה שלחתי לה הודעה "אז תכווני את השעון שלך בחדר" ואחרי כמה דק' "ואל תגידי לי אח"כ שאני לא קראתי נכון את השעון". ואם אני לא ארצה לקום, מה היא תעשה לי? והיא שוב לוקחת חופש.. אני כועסת עליה. היא אמרה היום שלא תהיה בסוכות ואני התחלתי לבכות.. היא לא מבינה שהיא משאירה אותי לבד ואני צריכה אותה. רק עכשיו היא הייתה בחופש שלושה שבועות! זה מעצבן. שנה הייתי אצל המטפלת שילדה, ואף פעם לא התבטלה פגישה. תמיד מצאנו זמן אחר... אולי פגישה אחת או שתיים וגם זה רק בגלל חג או כשהייתה חולה. ואם היא כל פעם תלך אז אני כבר לא רוצה אותה.. מה זה עוזר לי כשהיא נמצאת אם אח"כ היא עוזבת אותי כל פעם.. ועכשיו עד שאראה אותה ייקח מלא זמן רק ביום שני. זה הרבה זמן. אמנם יש לנו שתי פגישות אבל השתיים יחסית קרובות אז זה הרבה זמן לחכות

הי כולם, ... העץ ההוא שם למטה, העץ שגילת היקרה פתחה לכבוד השוקטים, הוא במיוחד, כסמל, אולי, מרגישה אותו כל-כך מלא ציפיות. כאילו מבקש לומר בו את המילה -אומץ- על הצטרפות מאוחרת בחשש, הצטרפות שאינה מובנת מאליה. על חיבור. כאילו מבקש להתקבל שוב בזרועות פשוטות לרווחה. למרות תסריט פנימי של דחייה וזעם. ובכלל הפורום, ואולי גם אני, כל-כך מלאים בציפיות... כמה תשומת לב אנחנו מבקשים ולפעמים החסר גדול כל-כך, ולא מספיק. מעט כל-כך. מחשבות, סוריקטה

הי סוריקטה יקרה, וכולם כתבתי לך גם שם למטה אבל זה לא עלה. את יודעת, גם לי העץ הזה ממש עירבל את הבפנוכו... לא יודעת מאיפה זה בא לי... לפעמים אני מרגישה את השתיקה מאד נוכחת , את הקושי העצום בלעשות את הקפיצה הזאת אל הנוכחות, אל הנראות עדיין, כל הודעה כמעט שנכתבת לי פה, אני לפעמים מרגישה כאילו היא כלום, מיותרת כזו, ניתנת להימחק... יש גם תחושה שעל כל מילה יש עוד אלף שתיקות...ופה על כל אחד שכותב, יש עוד כמה שותקים עלומים אי שם... ובכל זאת... כל דבר שהוא יש, יכול למלא קצת... אני מאד מתרגשת. ממי שהגיב.. ממי שממשיך להגיב פתאום גם למעלה...נאבק על הנוכחות... ומנסה לקחת את זה לתוכי פנימה... ומה שכתבתי לך שם למטה ולא עלה, היה ש-גם את, לא נאלמת, כמה טוב... אפשר להיאבק ביחד ברוחות... גילת. (ואודי, אם כבר לנסות לא לבטל את המשמעות של הודעותיי.. שלחתי לך כמה גלי ים שם למטה, אם יהיה לך עוד כוח ותזכור אחרי כל ההודעות של היום, אשמח אם תציץ , אשמח אם תעזור לי שלא להרגיש שהם סתם מילים מילים, ריקות וחסרות... כי כך אני קצת מרגישה).

גם לי נעם לראות שראית את השתיקה. הזדהיתי עם הראייה הזו. אולי כאב שמאמן להסתכל על האין, יכול לפתח גם מיומנויות שכאלו... אפרופו הגלים שלך, לרוב שמים לב לגלים הגועשים שבולטים ולא לשקעים שמתחתם. בתור שקע שתמיד רצה שישימו לב שגם הוא שם (למרות שלרגעים נעשיתי כאן לגל קיים, כמה מוזר), התרגשתי לראות שראית.

גילת יקירתי, תודה על המילים שם למטה, על שימת הלב, וכמה מדויק כתבת, בעיניי: "הקושי לעשות את הקפיצה הזאת אל הנוכחות, אל הנראות" בפורום אני כבר קצת מצליחה, לפעמים, בטיפול, גם קצת הצלחתי, יותר בעבר, אולי, אבל במציאות, בימים אלו ממש, אני פוחדת, כפי שכבר כתבתי, פוחדת שאכנס שוב לתקופת שתיקה הרסנית מתכנסת ממושכת. מוצאת את עצמי יוצרת קשר ללא סיבה לכאורה עם אנשים (מספר מצומצם בעולמי) פשוט מהחשש שאפסיק לדבר... מבושה, מאשמה, אולי מתוך אי קבלת חלקים בי, איני יודעת כבר. בתקופות כאלו מפסיקות פעילויות מול העולם באופן רחב, ואסור שזה יקרה, אסור. חושבת שגם אסור שיישאר רק המשחק. מעניין - בדמיוני ישנה דמות שממשיכה לקרוא כאן עוד ועוד, לא נפרדת, ולעולם לא שבה לכתוב. משהו כל-כך כואב בי. וזהו, בחרדותיי, המתעצמות עם רדת הליל, הלכתי לקחת תרופה עכשיו, בחיי... שלך, סוריקטה

את כל כך מדייקת את הרגשות ויודעת לנסח אותם באופן כזה שכשאני מרגישה לפעמים משהו עמום,את מופיעה, כותבת אותם (את הרגשות) ואני ממש מוצאת את עצמי כאילו מניחה אצבע על מילותייך ואומרת זה ! הנה! זה! .. כשכתבתי בהיסוס בעץ שפתחה גילת המקסימה !!! (כן גילת, הרגשתי שאת ממש מושיטה לי יד ועוזרת לי לחזור לפה.. תודה לך יקרה!) זכרתי גם את מילותי לך כש"דחפתי" אותך אז..זוכרת ? חשבתי בציניות על עצמי,איך אני טובה בלהציע לאחרים לעשות צעדים.ועד כמה קשה לי ליישם בעצמי .. וכמה שציפיתי שאודי יענה..וואוו..כל כמה דקות מצאתי את עצמי נכנסת שוב ושוב ושוב לפורום לראות אם אודי עונה כבר..ובסוף ראיתי שענה לכולם . מלבד אותנו. הדוממות, אלו שמרגישות , ששומעות כבר את הדחיה באוזן.. שם בעץ הנסתר למטה.. ואכן, כגודל הציפיה כך הזעם,הכאב והעלבון.. אני שמחה ומאוד מעריכה את עצמי על ההודעה שכתבתי היום לאודי שלא ויתרתי. למרות העלבון והכאב.. זה הצריך ממני כוחות על.. וכן..כנראה שלכולנו ציפיות. צרכים. בעוצמות. ואיכשהו ,לאור מה שמתרחש פה בפורום בתקופה האחרונה רוצה לצטט: "כי כולנו, כן כולנו,רקמה אנושית אחת חיה".. וזה מדהים! מקסים בעיני לראות מה מתפתח פה בפורום .. אחלה קבוצה.. :) במבי.

הרגשתי איכשהו שהייתי עושה למענך את שעשית עבורי, גם אם בדרכי העדינה או הזהירה. שמחה שחזרת, חסרונך הכאיב לי בלב. יישר כוחך על התעוזה, על ההתעקשות. סוריקטה

אקליפטוס / רחל לא אחת ראיתי: הונף הקרדם והורד וננעץ בשאר; מעולל בעפר הוא שרוע דם – זה הנוף המרטיט, הנוהר. השריד היתום מזדקר נוגות מיתר ועירם מכל. ותמיד נדמה: הפעם הזאת לא ישכח העץ, לא ימחל... תפקדנו שוב, אך שנה תנקף – תעמד משתאה, תביט: למרום כאז כמה הנוף, ונוהר כאז, ומרטיט. ניסן, תרפ"ט שלך, אנימה

הכוח להשתקם מגדיעה... וצריך גם כוח לשמור על הישגי השיקום. המון תודה לך, שלך, סוריקטה

הי, המשכתי את השאלה הקודמת מיום שני. אנא קרא :-)

שלום רב, אחי בן 30 (אמצעי מבין 3) עם המאפיינים הבאים: 1. קצת סגור באופיו 2. מתגורר עדיין אצל ההורים, מרבה להסתגר בחדרו. 3. אינו מרבה להתרועע חברתית 4. קשרים קצרים ומועטים עם נשים 5. סה"כ בחור טוב (לדעתי) 6. עוסק בתחום הנדסת החשמל היות שהבחור בן 30 ואינו מצטיין בקשרים חברתים באופן כללי ובפרט עם המין השני(מאז שאנחנו מכירים אותו), אנחנו קצת מודאגים. הוא אינו מרבה לשתף אותנו בחייו חרף מגוריו בבית. **סביר להניח שלא יסכים לקבל טיפול פסיכולוגי. מטרתנו היא לנסות באמצעות טיפול פסיכולוגי לסייע לו ולטפל בו בהקדם לפתיחות חברתית, קשרים עם נשים ועצמאות מוחלטת. להלן שאלותיי: 1. איזו תת התמחות בפסיכולוגיה קלינית תתאים לטיפול בבעיה זו ? 2. היות שסביר להניח שהוא לא ירצה ללכת לטיפול, האם יש דרך להביא אותו לטיפל או לקבל הדרכה כיצד להתמודדד איתו? 3. אשמח לקבל המלצה על כיוון טיפול ותעריף מקובל 4. אשמח להמלצה על איש מקצוע אמין ומקצועי בגזרת חדרה-חיפה. בברכה, א.

בא מטופל לאיש מקצוע 'סמכות'. משלם לו המון כסף. ובמקביל מתלונן ש'זה לא עוזר'. ממשיך לבוא ומתלונן. מאוחר יותר נשאל מפי אדם אחר ששומע כעד על הסיטוציה: "אז למה אתה ממשיך ללכת ולא עוזב?" למה? כי נקשרים רגשית, כי אולי חושבים שאם מדובר ב'מסכות מקצועית' אז האחריות לדעת איך לעזור רובצת על המטפל.. הרבה מאוד אנשים באים ככה לטיפול ועוזבים בסוף בתחושה שכבר לא ברור מה הם מפיקים מכך.. האם באמת שילמו כ"כ הרבה כסף רק בשביל אוזן קשבת? או אולי רק בשביל ללמוד להזיז את עצמם משם במקום להתלונן, להצביע ברגליים ממש ולא רק בפה? הרי כולם מצד יטענו שזאת סיטואציה מגוחכת. מצד שני יש אנשים שבאים לטיפול, מתפרקות להן ההגנות וחווים שם שחזורי תופת וכל מיני הפצעות מהזכרון הלא מילולי המוקדם, אי אפשר להכחיש שמשהו חזק קורה שם ברמת החוויה, לטוב או לרע (ויש רע!).. שזה לא סתם 'יושבים מפטפטים' כמו שאולי נראה מבחוץ... אז מה זה טיפול?? והאם זה עוזר? למה אין תשובות ברורות אף פעם. זה מעצבן מאוד.

עושים לי פנסיה מהעבודה עכשיו ואני צריכה לעבור חיתום רפואי בגלל ההכרת אי כושר מביטוח לאומי שכנראה מצריך התאמת פוליסה מבחינת הסוכנת של הביטוח.. מרגישה אי נעימות לשתף במידע 'הרפואי' הזה.. אבל החלטתי להיות גלויה כי ככלל לא נוח לי עם הסתרות. מקווה שלא יקרה שאיכשהו המעסיקה שלי תגלה מזה שיש לי בולימיה או משהו.. לא נעים. אלה מסוג החששות שאנשים עם התפתחות לינארית אינטגרטיבית בלי משברים ו'הכרות נפשיות' למיניהן לעולם לא יטריחו את עצמם במחשבה על זה- החשש מסטיגמה. בשבילי כל השטויות האלה הן 'מילים על נייר'...לא מי שאני. אגב, חשבתי אולי ללכת לטיפול בבולימיה אבל לא מאמינה שזה מסוג הדברים ששינוי מגיע מסיוע חיצוני אלא רק התמודדות עצמאית. הבעיה שהסימפטום הזה יותר מדי עוזר במעברים בין בית לחוץ לווסת את עצמי..מספק חוויה של פורקן והתאפסות.. כל יום מחליטה מחדש עם לבחור בטקס של זלילה-הקאה או לוותר על זה. יש ימים שזה לא קורה. לכן לא נראה לי שהמצב חמור. הוא פשוט כרוני. זה סימפטום שמלווה אותי כבר מעל 10 שנים. אבל פסיכולוגית זה גורם לכך שיש פן שלם של הסתרה בקיום שלי, מפצל אותי. למשל אנשים שמעשנים לא מוצאים את עצמם מתביישים בזה ומסתירים את זה. אבל משום מה הפרעות אכילה נחשב הרבה יותר סוטה ומגעיל. נראה זנ סוג של התנהגות תמכרותית להפחתת לחץ פנימי בדיוק כמו עישון.. רק מביש הרבה יותר כנראה.

לי באופן אישי, הדיבור הישיר והכנה על ההתמודדות הלא פשוטה והאמיצה שלך עם הפרעת האכילה דוקא מעוררת הרבה הערכה. שריל

לא בטוחה במה שאני עומדת לכתוב (אם בכלל) אבל מנסה... דבר ראשון - אודי, אני ממש ממש רוצה לשמוע את דעתך (לטוב ולמוטב) לגבי חזרה לפורום. אני לא באמת יודעת מה יצא ממני ולא רוצה להוות מטרד. שנית - במבי... אני ממש ממש מצטערת ! לא קראתי את ההודעה שלך בנוגע לכינוי עד לאחר מעשה. מניחה שזה היה נראה סוג של שוד נטול רגישות... כשלמעשה, ניסיתי בכלל להתחבר בניק אחר, שהיה תפוס ): ופשוט זרמתי עם עצמי לכינוי הראשון הפנוי שהתחברתי אליו. מקווה שתביני... ודבר אחרון ושלישי - גילת, יקרה. רק בזכותך היה לי האומץ לכתוב עכשיו. לא יודעת אם אכתוב שוב, אבל - תודה !!!

עפרה יקרה, אני פה לידך, מחזיקה את ידך, מרגישה? גילת. (ולא רק בזכותי).

תרגישי בנוח עפרה עם הניק שבחרת.. ממילא, כיום אני עדיין יותר במבי-עופר.. ואולי אני צריכה עוד 90,80 שנים של פסיכואנליזה בכדי להיות עפרה ?? :( יחד עם זאת תשמעי, תקשיבי למילים הבאות בבדיחות הדעת. טוב ? ו.... דיר באלק, השתגעת ? אני רק מוציאה את הניק לאויר העולם ואת שודדת לי אותו לאור היום ? את עפרה של במבי -עופר את לוקחת ? השתגעת ? ו... במבי, תרגיעי, את היום עדיין במבי פצוע, נכון ? עד שתגיעי להיות עפרה (אם תצליחי להגיע לשם) עפרה (זו שבחרה עכשיו את הניק הזה) גם כן תגדל ותרצה שהצמיחה שלה תתבטא גם בניק חדש.. ו.. עפרה, שודדת לאור היום נטולת רגישות :)) ברכות מתוך הלב (באמת!) לניק החדש.. זה בסדר גמור.. במבי.

קצת מקנאה בך במבי. איכשהו נראה לי טבעי ושפוי להתחיל כ"במבי" ולהתקדם ל-"עפרה"... כשאצלי - נראה לי שמעולם לא היה שלב הבמבי. הרך, הענוג... כשחושבים על זה, גם עפרה לא ממש מאפיין אותי. אני בעצם סוס פרא או אם להתחיל בקטן - גור נמרים ...

סתם משהו קטן: (קצת מחכה לאודי שיבוא...מביך) כשקוראים את הכותרת שלך זה נראה לרגע ככה במחובר עם השם, "כל מיני עפרה"... :-)

אני קוראת שקטה כאן(כותבת פעם ב..) רק רציתי להגיד שאני מתגעגעת אלייך! זה ממש הזוי לי ותחושת געגוע בכלל בעייתית לי.. אבל אני מתגעגעת!!!

תודה על מילותייך. ואם מותר.. * את אומרת שאת מתגעגעת אלי..למה (בשוא) את מתגעגעת בי ? *מה מונע ממך להיות אקטיבית יותר בפורום ? * את אומרת שתחושת הגעגוע בכלל בעייתית עבורך.. מוכנה לומר כמה מיליםן על זה ? והניק שבחרת? (במסגרת משחק ראש השנה שפתח אודי) בובי, כמובן שתעני על מה שנכון לך.. אני שואלת משתי סיבות: ראשית, סקרנות. שנית, אני מאמינה שאם את מתגעגעת אלי או ,נכון יןתר,לדמות שאני מייצגת עבורך, זה מפני שאולי אני משמשת לך כמראה של חלקים שבך שאת מזדהה איתם/רוצה להזדהות.. העניין של החיבור.. מבינה בובי ? ושוב, תודה לך.המילים שלך נגעו בי בדיוק בזמן..כשמשהו בבטחון שלי מעורער ..כמו ספינה רעועה בלב סערה בים.. במבי.

איך שמחתי שראיתי שחזרת...! אני מרגישה כבוד לכתוב לך ושאת מגיבה לי. את צודקת, אני באמת רואה בך דברים שהייתי מאוד שמחה לאמץ לעצמי- צורת הכתיבה שלך- היא מדהימה אותי כל פעם מחדש! היכולת שלך לכתוב את מה שאת חושבת/מרגישה כאילו זה "יוצא" ממך עכשיו בצורה הכי גולמית ולא מעובדת, ישירה כזו ונוגעת ומאוד מדויקת! (אני מדמיינת אותך רושמת ללא מעצורים... ללא בחינה של מה רשמת או לא או איך...). אני חושבת שאני גם מעריכה אותך כי קראתי כמעט את כל תגובותייך מאז שאודי התחיל לנהל את הפורום (אבל אני קוראת כמעט מידי יום שנה וחצי בערך, חזרתי אחורה...), אני מעריכה אותך על התהליך הזה שעברת- את אותה במבי, אבל כ"כ אחרת...! עוד משהו שאני אוהבת בך (וכשאני חושבת על זה נראה לי גם בחיים אני אוהבת אנשים כאלה), זה הפער העצום הזה בין מה שקורה כאן (ואולי גם בטיפול שלך) לבין מה שאת במציאות! יש בזה משהו מסתורי ויפה כזה בעיניי. גם אני שאלתי את עצמי לא פעם מדוע אני לא הופכת לאקטיבית בפורום?נראה לי שאני מפחדת שזה ישאב אותי... שאתעסק יותר מידיי בענייני נפש/חקירה/פסיכולוגיה/הטיפול שלי... ושגם ככה אני מרגישה שזה תופס חלק נכבד. וגם אולי לפעמים חשבתי להגיב והיה נראה לי שיש קבועות ושאני סתם "יידחף". המטפלת שלי בחופשה ואני לא אוהבת להתגעגע אליה! זה מרגיש לי נזקק ותלותי ומעצבן! (וברור שהגעגוע מצביע על משהו טוב... אבל בכ"ז..). הניק שבחרתי אין לי מה להגיד עליו (קצת חבל לי על זה שהוא כ"כ שרירותי). מקווה שהביטחון ישתפר. למה הוא מעורער עכשיו? כיף שחזרת! בובי

שלום. אני מחפשת פסיכולוג קליני ילדים טוב באוזר ראשון לציון, חולון, בת ים שעובד בשיטה קוגניטיבית התנהגותית לילדה בת 6 שתולשת ריסים. תודה

.. פותחת הודעה חדשה.. משונה..מרגיש לי פתאום חשופה..קצת ללא עור.. יחד עם זה, כנראה שהתעוררו צרכים.. ראשית, אני רוצה לברך אותך ואת כולם בשנה טובה ומבורכת, בריאות,שלום, צמיחה ושגשוג.. הגבתי(ב 8.9) בעץ שפתחה גילת, מיענתי את תגובתי לך,לגילת ולכולם, ..אשמח לקבל ממך התיחסות לתגובתי ההיא...תודה. ועכשיו.. וואוו..אודי, שתדע שממש הזעתי כשכתבתי לך מילים אלו. מרגיש לי השפלה כזו שאני מבקשת ממך .. מרגיש לי רצון כזה להרוס הכל ולומר לך :" אודי, לא צריכה ממך טובות,שתדע לך שאני מסתדרת בעצמי..לא צריכה טובות:".. אני ערה לכך שכשאני כותבת לך שורות אלו , הידיים שלי כאלו קפוצות..משהו נוקשה בהן, מרגישה גם שמכווצת כזה את המצח, ובכלל כל הגוף שלי כזה ישר, גאה כזה..לא צריכה טובות מאף אחד..מסתדרת לבד.. וואוו..כנראה שמשהו קצת השתבש אצלי..תוך כדי שאני מקישה עכשיו,מתעורר פתאום צורך נוראי לחתום שוב -שלך-במבי.כמו פעם.. אז לפני שמשהו נוסף ואחר יעלה אני אחתום ואסיים מהר שלך-במבי.

הי במבי, אם אפשר... מרגישה פה כמו כוחות כאלה שמנסים לחתור על הר מושלג ומחליק. (יכולה גם כמעט לדמיין אותנו מחזיקים ידיים?) בואי, אם בא לך, לבקר גם בעץ שפתחה סוריקטה. גילת.

לשלך, גילת.. וואוו.. איזו חויה זו היתה לקרוא את הודעתך המדהימה על הגלים ההם.. שמעתי, ראיתי, הרחתי, ממש טעמתי מהנתזים של הגלים המתנפצים אל הצוק.. תודה לך !! ואיך זה לחתור על הר מושלג ומחליק ? :) במבי.

בכל פעם שאני מובך אני מזיע מאוד בעיקר באזור הפנים,בעוד כחודש אני מתחתן ורק מלחשוב על כל אני מזיע...לא רוצה לחשוב איך אזיע עם החליפה בחתונה !! כיצד אוכל לפתור את הבעייה ?? ישנו איזה כדור הרגעה מומלץ ?? תודה מראש

הרבה פעמים אני אוהבת לשחק עם הרגשות הקשים שלי כמו שמשחקים בקוביות או בבובות. למשל לבנות מהם מגדלים גבוהים ואז להרוס אותם ולחזות במפלתם. לשחק איתם במשחקי תפקידים כדי שילמדו לראות גם צד שני וקצת להתחשב. ולפעמים סתם לדבר איתם בגובה העיניים. ככה אני משלה את עצמה שאני שולטת עליהם ולא הם עלי (וככה אני גם מתנתקת במקום להתחבר...) אז היום למשל החלטתי סתם ברגע של גחמה טפשית להעמיד אותם במסדר ולמדוד להם משקל וגובה. הצלחתי לגייס ככה: כעס, דחיה, נטישה, אבל, שנאה חרדה, עצב, בדידות, ריקנות, געגוע, אשמה ועוד. ומה שהיה הכי כבד ושאפילו המשקל הדמיוני שלי לא הצליח לשאת היה- הקונפליקט. הכובד שלו קורע את מי שסוחב אותו- אותי ולא משאיר מקום לסחוב את כל אלו הקלים יותר... יש לי במלאי הרבה סוגים של קונפליקטים. הבעיה הגדולה היא שמעצם טבעם הם עסוקים כל הזמן בסכסוכים במקום בהדברות. אני כרגע מלמדת אותם לדבר. מקווה שאי פעם סוף סוף אתבגר ואפסיק כבר לשחק במשחקים ילדותיים שמבוגרים לא מבינים.

הזכרת לי את הספר "איתמר ציד החלומות". מקווה שאת מכירה ואם לא, אשלח אותך לקרוא... ספר ילדים קצר של דוד גרוסמן. את שמה באור את השדים המכאיבים ומנסה לעזור להם, להשכין שלום. אני דווקא מקווה שכן תמשיכי לשחק במשחקים ילדותיים שמבוגרים לא מבינים. הם נוגעים ועוברים את המסכה של "להיות מבוגר", ומגיעים לליבה האנושית. נעמה.

הי אודי, לא אחת שאלתי / הגבתי כאן בנושא טיפולים מקבילים. (ואפרופו משחקי שמות או ווידויים על חטאים, עוונות ופשעים... אני אותה "צופה מבחוץ" / "נירה" / "ONE", שהלכה לפני ארבע שנים לטיפול קצר מועד נוסף, ושעד היום בצהריים אפילו לא הואילה לשתף בכך את המטפלת הקבועה...) ועכשיו לשאלה: האם, לדעתך, מן הראוי שמטפל יפסיק טיפול בשעה שנודע לו שמטופל וותיק שלו מנהל במקביל "יחסים טיפוליים" עם מטפל אחר? האם מחובתו האתית לאפשר או לא לאפשר דבר כזה?

אנסה שוב להסביר את עצמי. ברור לי שזה לא מומלץ. ברור לי שלדעתך ולדעת מטפלים רבים זה מחבל בכל אחד מהטיפולים. ברור שנושא טעון כזה צריך להיות נדון בטיפול. אבל לא התכוונתי לשאול על הסתרה, אלא על מצב שבו נודע למטפל מפי המטופל על הימצאותו בטיפול נוסף. ההשלכות האפשריות של טיפול כפול כבר דוברו והובהרו היטב. אם, בכל זאת, המטופל מעוניין להמשיך אצל שניהם - האם במצב כזה מן הראוי שמטפל יפסיק את הטיפול? דרך אגב, כנראה לא התנסחתי בצורה ברורה כשכתבתי "עד היום בצהריים אפילו לא הואילה לשתף בכך את המטפלת הקבועה". התכוונתי לומר: רק היום (שלשום) העזתי לשתף בכך את המטפלת (ועכשיו אני ממתינה בחשש להשלכות העתידיות של הווידוי הזה...) :-( נ.ב. (1) בטיפשותי האמנתי, שעוד מגיעה לי איזו טפיחה קטנה על השכם על גילוי הלב שלי כאן, בדומה לשאר המשתתפות במשחק הכינויים משבוע שעבר. הייתי צריכה להבין, שהודאה על מעללים לא מזכה בצל''שים... נ.ב. (2) אל תשכח את השאלה על מטפל המוצא את עצמו על כורחו בטיפול מקביל.

אגב אודי , שהייתי בטיפול פסיכולוגי וקשורה רגשית לפסיכולוגית. היא התעקשה באמצא עבודה. עקב שחיקה בעקבות ניסיונות תעסוקתיים כושלים החלטתי לפנות דרך ביטוח לאומי שיסייעו בשיקום תעסוקתי. לצורך כך פניתי לעוס"ת שתספק הסברים איך להתנהל מול גורמים ממסדיים שונים בתהליך. הפניה לעוסית מבחינתי התמקדה בסוגיה הזאת בלבד. אבל היא הרשתה לעצמה לשאול על הטיפול, להביע חוות דעת על ההתייחסויות של הפסיכולוגית. למרות שהיה ברור שאני עדיין קשורה בקשר של העברה לפסיכולוגית ההיא (שאופיין בהמון מאבקי כח אמנם) העוסית הרשתה לעצמה לנקוט עמדה והפצירה בי להפרד ממנה (וברמז לא דק השתמע שכוונתה שאעבור להמשיך תהליך אצל העוסית עצמה). ברמה מסויימת זה הרגיש כאילו היא אשכרה ניסתה 'לסחוב לקוחה' למטפלת אחרת.. היא אמרה לי משהו כמו 'את הגעת אליי לא סתם', אבל הגעתי אליה לא בשביל טיפול נפשי מתמשך אלא כאמור רק לצורך פרוצדורות של שיקום תעסוקתי. זה גרם לכך שתקופה מסויימת זיגזגתי בין 2 המטפלות. אפילו פיצלתי בין 'הפסיכולוגית הרעה' ל'עוסית המבינה'. ושנאתי את הפסיכולוגית ממש... זה בפירוש פגע ברצף הרגשי ויש לי הרגשה שזאת לא הייתה התנהלות אתית במיוחד, למרות שאני באמת מחבבת את העוסית הזאת בלי קשר היא הרבה יותר סימפטית כבן אדם ממה שהרגיש לי מהפסיכולוגית הקודמת.

היא הביאה לי שמיכה אבל משום מה לא הביאה לי את הכרית... הכורסא שלי הייתה ממש רחוקה ממנה וגם היא לא נוחה לי. התכסיתי בשמיכה וגם מעל הראש במשך כל הטיפול היום. אני מרגישה שמחוץ לטיפול אני כ"כ צריכה אותה ואז כשאני מגיעה, אני כבר לא יודעת מה רוצה, מה לעשות, מה להגיד. ופשוט יושבת ושותקת. לא רוצה את זה ככה..

בשנים האחרונות אין לי היכן לחגוג ערבי חג. לפני כמה זמן חברה הזמינה אותי למשפחתה , היה נחמד מאוד . לערבי חג של ראש השנה ופסח. השנה, למרות שאנחנו בקשר הדוק- לא זמינה ואף לא התעניינה היכן אני. זה הפתיע וגם פגע מאחר שידעה שיש סיכוי שאני לבד בבית ועל פניו לא היתה כל מניעה ממנה להזמין. אמנם החג עבר, אבל הצריבה עודנה. רק אחרי החג שאלה היכן הייתי ואיך היה . התחמקתי מתשובה ישירה. אין לי יכולת להעלות את נושא. זה נראה לי קצת אומלל לשאול "למה לא הזמנת אותי", אבל אני עדיין לא מבינה...

היי שמי רננה אני בת 21 אני מרגישה בדיכאון מוחלט ממש רע לי בחיים אני לבד אני מרגישה חסרת תכלית תמיד עייפה בלי חשק לחיים לא משנה עם אני בבית יושנת או אני יוצאת תמיד אותה ההרגשה אולי כי אני לבד אני תמיד מסתכעלת על בנים וכשאני מבינה שאין לי סיכוי אין לי סיבה לחיות ממש רע לי אני תמיד הייתי לבד ומפחדת לגמור את חיי ככה בחיים לא היה לי זוגיות או משו תומך בחיים גם החברות שלי די מתנכרות אליי אנא עזור לי מה לעשות אני מיואשת לגמרי

אני בת 21 בצבא .. (התגייסתי באיחור) מרגישה איכשהוא חסרת תכלית אני לא יודעת עם זה בגלל הצבא אבל אני תמיד עייפה ודמוכאת אפילו עם אאני כמה ימים בבית עדיין אותה ההרגשה אני יושנת וכשאני קמה זה נראה כאילו אני לא ישנתי אממ אין לי כל כך קרובים בעולם הזה אני גם לא בקשר עם ההורים לגמרי מרגישה שאין לי אפחד כי גם החברות שלי שחשבתי שהן חברות שלי הבנתי שהן סתם שאין בינינו דברים במשותף כמו בעבר אני גם מאז ומתמיד מחפשת זוגיות ולא מוצאת כמה שחיפשתי לא מצאתי אני מפחד להשאר לבד לתמיד ואני לא בטיפול לא יודעת למי ללכת לאן ללכת חשבתי ללכת למטפלת אלטרנטיבית נורא מתחברת לטיפולים דרך ישיות אור ומלאכים אבל למי יש כסף לזה? אז אני כבר לא יודעת מה לעשות וגם לא יודעת איך ניתן לסייע לי בכלל =\

בתי בת ה11 סובלת מחרדה שמתבטאת כל פעם בכאב במקום אחר בגוף : רגל, יד, אוזן ויש לציין שהיא נבדקה אצל 2 רופאים משפחה אף אוזן גרון לא נמצא דבר בבדיקות איך ניתן לעזור לילדה הילדה בלי מצב רוח אין לה תאבון איך משפרים את איכות חייה והרגשתה?

היום בעבודה ישבתי וקרה משהו שקרה לי פעמים רבות בעבר, פתאום משהו בתוכי התחיל לסעור בכעס, מן קול הזדעקות פנימי, כי הסתכלתי מסביב וחשבתי לעצמי איך אני החוליה הזוטרה במערכת פה, מרויחה מינימום, יש מעליי אחראית ומאליה הבוסית שמעסיקה את כולם ולמעשה מממשת את החזון של עצמה ואנחנו 'הפועלים'.. ואיכשהו תמיד צרה עיני בכושר התפקוד הגבוה של אנשים לא מעוכבים.. הם פשוט מדברים את עצמם ורצונם, מפנים אנרגיות לתקשר ולקדם ולהתקדם.. אמנם אני אוהבת את תחום העבודה שלי כי הוא נותן לי נחת..אבל דווקא בגלל שאני כ"כ זקוקה לנחת הזאת כל הזמן ובלי יותר מדי חיכוכים וגירויים מאנשים זה סוג של נקודת חולשה אישיותית שלי ואז אני נזכרת ב'עבדתי קשה' שמטפלים נוהגים לומר בטון מתנשא וזה עצבן, מעצבן מאוד, ונזכרתי בה שוב וכמה שהרגשתי מושפלת שם נוכח פערים ורציתי לזעוק שוב.. אבל היא הייתה פסיכולוגית גרועה להחריד. מאז פגשתי מטפלים שההתייחסויות שלהם לא היו כאלה אטומות וצבועות.. כולל ממך אודי . אז משהו בי נאות להתאפס קצת מהסערה. אגב, סמסטר שעבר אפילו נירשמתי לאוניברסיטה הפתוחה וניסיתי להתמודד עם קורס אחד מסכן והצלחתי להוציא ציון ראוי.. נראה לי אני אנסה להתמודד ככה עם עוד דברים תפקודיים שקשים לי וגורמים לי להמנע .אני לא מתכוונת לוותר.

צריך להשקיע מאמצים בשביל להגיע למשהו רק שיש כאלה שקשה להם יותר לתפקד, שלא מובן מאליו, אפילו לא היכולת לאכול מסודר. וקשה להרים את עצמך לבצע דברים ותמיד צריך לגייס 'אקסטרה ניתוח שכלי' לפני כל התמודדות ואין הרבה ספונטניות... למדתי 'פסיכולוגיה התפתחותית'.

שלום, מה זה אומר שמטפלת החוזרת מחופשה אומרת שלא הייתי חסרה לה? אני אמורה להיפגע מכך? האם קיימים מטפלים שבעת חופשתם חשים כי מטופלים מסויימים חסרים להם? אני תוהה אם קיים מצב כזה במציאות, או שמא אין לי שום בסיס למחשבה שאהיה חסרה למטפלת שלי?האם זה מוגזם שרציתי בכך או שחשבתי שדבר כזה אפשרי? ואם הם קיימים, מטפלים כאלה, שכן חסרים להם מטופלים במהלך חופשה פרטית, רחוק מהבית ומהעבודה, איך אני אמורה להרגיש כשהיא, בניגוד להם, לא הרגישה כל במקרה שלי? תודה

הי אודי, חשבתי להתנהג בדפוס הידוע והמוכר לי, להיעלם, להבליג, לבלוע בשקט את העלבון...לא צריכה כלום מאף אחד אך אני בוחרת לשנות זאת, לפחות כאן. בפעם זו, להתאמן... לא להיות אליך מתנחמדת, "פליזרית". להגיד את אשר על ליבי. אודי, התאכזבתי, ואפילו נעלבתי מתגובתך להודעתי מאתמול. התעלמת לחלוטין מתוכנה, לא התייחסת, מעבר לברכה קצרה. אז נכון, תודה שבכלל הכנסת אותה, תודה שהגבת, ואף בירכת. אך אני מבקשת התייחסות לתוכנה. ואני מבקשת לא להצטרך לבקש יותר ו/או שלא תתעלם מתכני הודעותיי כי קשה לי מאד לבקש.(ואני בתקופה מאד רגישה ) אנימה (גם כך אני מרגישה אויר...)

הי אודי. בדיוק איחלת לאנימה "שנה טובה ומשחקית"... אני יודעת (מקווה שמשתמשת נכון במינוחים) שוויניקוט דיבר על חשיבותו של מרחב הביניים ויכולת המשחק, והבעייתיות אצל מי שאין לו את היכולת הזו. ומה עם האופציה השנייה, מי שמשוטט רק, או בעיקר, במרחב הביניים?? גם בעיה, לא? לפעמים נראה שאני יכולה להיות רק רק שם, וכל השאר, המציאות, זה העמדת הפנים. וצריך הרבה ריכוז ומאמץ בשבילה. ואילו המשחק הוא אמיתי. אפשר לשקוע ולהסתחרר עד אינסוף, המרחבים יכולים להיות ממכרים, מסוכנים... ומה אם אשאר לנצח במרחב הביניים??? אתה חושב שיצמח בתוכו משהו שיזיז אותי מהמקום הזה הלאה? על כך אתה מסתמך? אני מרגישה צורך קצת להשליך את עצמי, להטיח אפילו, ולבדוק אם אתה נשאר יציב בעמדתך... להתנער מכל מה שהוא אחריותי, לרגע... לבדוק עד כמה אתה, כי אני כבר הוכחתי לעצמי שאני לא ממש יכולה לשמור... והמרחב הזה עשוי להיות כר פורה... רושמת לעצמי שני הבדלים חשובים: אחד- אתה פה, והשני- השמירה על ניק קבוע והניסיון לדבוק באמת. ובכל זאת... יש כאן משהו מבלבל, שילוב של אמת ופנטזיה... בקשר להתנפצות לרסיסים: אני כמו משחק אחד גדול עם מלאא חלקים. יכולה לשחק עם המחשבות, הרגשות, המילים, הזכרונות. לכל דבר יכולה להיות אופציה נוספת, לא הכרחי...מפרקת ומרכיבה... לא כ"כ יודעת להישאר עם משהו אחד. ופעם שיחקתי גם שיחקתי... והיום גם, רק פנימית יותר... לא מסוכן ובעייתי? מבין את החשש והניסיון לשמור על עצמי? (ואגב, כשכתבתי על לולה ציפרולה מיש ילדים זיגזג לא התכוונתי למקצוע הפסיכולוגיה... למרות שזה קשור, רק קצת אחרת...) צריכה ממך גם תחושת ביטחון לגבי הפומביות והאנונימיות לכאורה... גם הן מפחידות אותי מאד פתאום. אני יודעת שחלק (הרבה) פה באחריות אישית, אבל אני מרגישה צורך לרגע (רק לרגע, אל תדאג) להסיר את כולה מעליי.. ולבדוק מה קורה... אם הכל מונח על כף המאזניים... וכל זאת, אודי, בגלל שאתה אמרת לי, בביטחון, "אני מקווה שלא תסיימי". מרגישה צורך לבדוק, מאיפה, ועד כמה, הביטחון בכך? תמיד לקחתי על עצמי את האחריות לגבי היותי כאן ומה שקורה לי, ומכאן נבעה גם הסליחה והכעס על עצמי שכותבת . הרגשה של צורך לשמור, לשמור, להיזהר, לא לכתוב יותר מדי וכו' (אבל מתחת לזה יש מקום שלא שומר על עצמו בכלל, אחרת לא הייתי מגיעה לכאן...) ואילו אתה, מן הצד השני, אל מול ההיסוס שלי, מעודד לחשוף, אומר "אמיצה", לא מגביל את ההיות ואת המשחק... אני עכשיו, רק לרגע, גם זה במעין משחק, רוצה לבדוק את האופציה של להשליך יהבי עליך... לעצום עיניים ולהישען... לבדוק אם אתה מחזיק, תופס... המבוגר שמשגיח על הילדים במגרש... הממ...עד כאן, נראה לי, בהיסוס ובחשש לוחצת על "שלח", מפילה את עצמי אחורה. לא מבלי לקחת בחשבון את האופציה שאתה תרים ידיים ותגיד – מה פתאום, גילת, אל תשעני, תחזיקי את עצמך, תיזהרי, מסוכן לך פה...

שלחתי הודעות המשך לקוראת ולעפרה שם למטה, בבקשה, אל תשכח להעלותן. ולגבי הודעה זו אשתוק ולא אומר דבר למרות אלף הסתיגויות, ואמתין לך בסבלנות. סליחה שתופסת. הרבה מקום.

אודי, הי כתבת לי שכשאני כותבת על נוכחותך זה מסמל את המציאות. חשבתי שהבנתי. אח"כ חשבתי שלא. אח"כ שוב כן, ושוב לא... אבל אני יכולה לעשות את עצמי כאילו הבנתי ואני לוקחת את זה ומדמיינת שאתה "מציאות". (כמה נוח, לא מכירה אותך, אתה רק טקסט...) אני לוקחת את זה ומדמיינת את "סמל המציאות", כמין סלע איתן צוק בלב ים. ואני, מה? אולי הגלים מסביב, מתנפצים, משתנים, משחקים משנים את הצורה, את הצבע, את הריח, את המגע אי אפשר לתפוס אותם אז בעצם, מה להם ולצוק, ואז מה אם הם מתנפצים סביבו, אז מה אם הוא שם?! מחשבה שניה: הגלים מתנפצים אל הצוק והם כמהים אליו, הם מקנאים בו, הם כועסים עליו, שהוא צוק, והם גלים. וזה כ"כ קרוב, וכ"כ רחוק, ולא דומה. אבל אודי, לפחות היום, עכשיו, כרגע, בכל המחשבות שעולות לי, הגלים לא יכולים להפוך להיות צוק. הם לא יכולים להתמצק, להתייצב, להתאחד. הם יכולים להתנפץ סביבו כמה שירצו אפשר גם להכניס אותם לתוך אקווריום כזה גדול ולהביט בהם לתת להם מראית עין מוצקה ואסופה (לבחור להם ניק אחד, למשל...או לאסוף לתוך גוף..) אבל הם לא הם לא הם לא. וגם מנסה להבין, אז איך הצוק בנוכחותו שומר על הגלים? שזה לא יהיה משחק מהסוג הלא נכון? (כך נרמז מהודעתך, מהודעתי?) לא יודעת, כאן אולי אצטרך להיפרד מהמטאפורה אולי, הם שואפים, שואפים, כמו אסימפטוטה לציר ה-X ולכן זה מונע מהם להתנפץ בכלל , לאלף אלפי רסיסים? לפחות קצת מרגיע, מיישר אותם? אבל זה עדיין עצוב. וזה מה שמרגיש לי עכשיו. (הי אודי, רוצה משימה? אם אתה רוצה שאלך כבר מכאן, שאפסיק עם המלא הודעות, הארוכות, הנוראיות, למקום---... אז אולי צריך לתת לי קצת תקווה?) [וגם, אתה יודע מה קורה לגל כשהוא שולח אות, מסר, לעבר הצוק? הוא לא בטוח, הרי הוא תכף נאסף חזרה, תכף מתנפץ, משתנה, מגיע אחר, הוא לא יודע מה אמר, למה, למה התכוון וכבר אינו מסכים, כבר אינו הוא... חוץ מזה, הגלים גם חושבים, אולי הצוק לא ממש מבין אותי, לפעמים זה מרגיש קצת ככה: הוא מדבר בצוקית, ואני בגלית... כן יכול להיות, שאתנפץ לי כך, ואז פשוט איאסף חזרה, וזהו. וזה לא נורא. לים לא אכפת. (מחשבה נוספת, אולי הגלים נשארים באסימפטוטה, כי הם מפחדים להגיע אל נקודת החיתוך? מלהיות צוק? משהו אחד, לא משתנה? או - שאין להם בכלל את היכולת? 2 אפשרויות. בכל מקרה: אסימפטוטה). ו... יש דרך להזכיר לך כבר פה בתוך ההודעה הזו, שלא תשכח אותה כשאתה מגיע? ... פפפפפפפ.... רחש אדוות גלים. הי, זה דומה לשמי, אולי מצאתי לו תכלית :). הנה: ~~גילת~~

להגיד לכם משהו עצוב...? כרגע, לפחות, או אולי בכלל, לא מצליחה להבין רגשית פנימית את המושג 'מרחב מעבר'. כמה שאקרא עליו אלפי פעמים. לא נטמע... ... סוריקטה

אודי, הרגש שלה, של המטפלת שלי.....קשה להוציא ממנה רגש :) אבל הפעם שכחתי לציין היא התרגשה איתי....ראיתי עליה...היא כמעט דמעה מהתרגשות...עניה נצצו..אח איזה כייף אודי :) היא אמרה שזה שלי...וואו...אני חושבת שזה הכל בזכותה:) אבל כנראה שזה של שתינו :) ובכל זאת הרגשתי צורך לומר לה שאני רוצה להשאר אצלה...עדיין לא ללכת... מיכל

לאבד מקום עבודה אחרי 10 שנים, "באמצע" טיפול... מה עושים??? מפסיקים? ממשיכים? מה "כדאי"? מה "נכון"? כן.. "לדבר איתה"... אבל רוצה לשמוע דעתך אודי: האם קרה לך מצב כזה עם מטופל/ת? "סטטיסטית" מה הרב עשו?

סמבדי יקרה, אני אבדתי תפקיד...שלחו אותי לטיפול כשאני בעצם בעיצומו של טיפול..בלאגן שלם...וזה כואב וקשה ומעצבן אותי אפילו...אבל אולי חלק בגלל הטיפול.. בגלל שנפתחו דברים והחיים שלי היו צריכים להשתנות לפני שהכל יסתדר....ועכשיו מנסה להסתדר עם התפקיד הנוכחי "ולטפל" בהווה... מבינה אותך כל כך, זה מבאס. כן, דברי על כך בטיפול!!! זה חשוב!!! מיכל

התכוונתי פשוטו כמשמעו: איבדתי את מקום עבודתי מזה 10 שנים. לא עברתי תפקיד( אני כותבת זאת בגלל התגובה של מיכל אלי- שלפיה אני חוששת שאולי לא תבין נכון את שאלתי, כי זה מש לא דומה למקרה שלה). פה מדובר על אבטלה... וכתבתי שזה באמצע טיפול, כי טיפול הוא הוצאה כספית משמעותית.. ועם כל מה שקרה לי עם הטיפול הקודם והטיפול הנוכחי ועד שאני סופסופ עם "המחליפה".. אז עכשיווט בשוק. לא יודעת מה עושים. סליחה על כל הבלאגן.. אני מתקשה לכתוב עוד

הגשם ירד עליה והבוץ דבק לה ברגליים הבוץ כיסה אותה עד לאוזניים

אין לזה המשך . היא טבעה ואף אחד לא בא להציל אותה

  She was MOSTLY dead, but not ALL dead There's a big difference Mostly dead is slightly alive (ר' "הנסיכה הקסומה") ... וגם - בסוף מסתבר שהיא לא באמת הייתה לבד סוריקטה

ברשותכם אמשיך את הקו באופן משחקי - ואז - הכה הברק, וענף עצום של עץ ענק נחת בדיוק על השביל שהצליחה בכוחותיה האחרונים לפלס לעצמה... (סוריקטה, ישראל, ספטמבר 2013)

הילה, סוריקטה....אפשר להמשיך גם אחרת! היא נזכרה שמישהו הולך תמיד איתה, למרות הבוץ ולמרות הסערה היא האמינה בכוחות שלה עצמה ודילגה מעל הענף שנראה מרחוק עצום אך בעצם היא יכלה לו.. בנות יקרות, קצת אמונה לא מזיקה לאף אחד...המצב זמני וניתן לשינוי...מה אתן אומרות? לקראת השנה החדשה? יש לכן כוחות!!! (מיכל, ישראל, ספטמבר 2013) :) מה דעתך סוריקטה? מיכל

היום בטיפול הרגשתי שאני במקום מחוזק מאוד, מקום יותר שלם, יותר רגוע...דברתי על קשר שלי איתה כיצד השתנתה ההרגשה, שאני יותר יכולה לבד, שאין כל כך צורך בקשר תמידי של בין הפגישות...של אמון שנרכש....ומכיוון שהייתי במצב של הרגשה שיש בי את הכוח שוחחנו על העבר שאני מנסה להשלים איתו..לקבל אותו שהוא חלק ממני...ואז היא אמרה דבר מדהים שאני פעם לקחתי אחריות על העבר (שאיני אחראית עליו ולא אשמה וכו'...)ולא על ההווה והיום אני מדברת על אחריות על ההווה ולא על העבר...מדהים לא???? כאילו השתנתה תפיסה שאני משלימה אולי עם העבר...מה שייחלתי לו מזמן :) אז אני רוצה לומר (גם לנטע), שעברתי תהליך...וזה לוקח זמן אבל אפשרי לחיות עם העבר ולא לשכוח אותו...רציתי לשכוח.....פעם...היום כבר לא...השלמה...כי העבר לא ניתן לשינוי רק התפיסה שלנו לגביו אולי... מיכל :)

(אני במירוץ מכשולים מן החוץ ומן הפנים, אז תודה על ההפוגה הקצרה וסליחה שאין לי כוח להסביר עד הסוף איך ריגשת.)

אודי, הזיכרון שלי מורכב מאלפי חלקי פאזל אשר נמצאים בערבוביה ובכאוס מוחלט. לא יודעת כיצד בכלל להרכיב את הפאזל ואם בכלל כדאי לעשות סדר בבלגן. אולי כדאי להסתתר בחסות העמימות והערפל. אולי כדאי לא לראות בבהירות. לא לדעת....

נטע יקרה, כל כך מובן...כל כך מסובך ולא פשוט...הרגשתי כמוך פעם, לפני שלוש וחצי שנים, לפני הטיפול, רציתי לחבר את החלקים מצד אחד ומצד שני לא רציתי לגעת בהם... היום אני במקום אחר, לאט בצעדים קטנים מתבהרים לי דברים ואיתם אני מנסה להשלים... אני מאחלת לך שתרגישי שאין צורך להסתתר שהכל יתבהר אבל בצורה הנכונה והטובה עבורך. מיכל

מיכל, תודה על ההתייחסות ועל הרצון לחזק. אני בתחילת הדרך מבחינה טיפולית. קשה לי לבטוח במטפל, קשה לי לשתף, קשה לי!!! ככל שאני נזכרת "ונוגעת" בפצע, זה רק כואב יותר ויותר. איך מתמודדים עם הכאב?

להמשיך את המשחק מראש השנה... לא הצלחתי לשחק בו כמו שצריך, בפשטות, ואני דווקא אוהבת משחקים...אפשר מההתחלה? אממ... בחרתי את השם די באקראי, אני חושבת שניסיתי לכתוב רק גילת והמחשב לא נתן אז הוספתי את גילי, ומאז באופן די מעצבן וגם סתם מציק בעין לפעמים, הגיל שלי כשנכנסתי לפה לראשונה מונצח כאן...והוא קצת השתנה מאז.. השם עצמו- יש לו איזשהו קשר לעולמי שלא חשבתי עליו כשכתבתי, רק אחר כך נזכרתי. חוץ מזה שמעניין שבחרתי שם שאני לא כ"כ אוהבת, ולא איזה שם מושלם שהייתי נגיד נותנת לילדים שלי... או שם עם משמעות מסוימת... גם את שמי במציאות אני לא הכי אוהבת, גם לא שונאת, הוא רגיל וסביר כזה. לפעמים קשה לי עם הכינוי שלי, ואת זה כתבתי שם למטה, קשה ההמשכיות, וכו'. לפעמים לפעמים אני גם בסדר איתו. מתבוננת והוא לא מציק לי. חוץ מזה, שמוזר לכתוב בשם ממש שהוא לא שלך, זה מרגיש קצת זר לפעמים ואולי היה קרוב יותר לכתוב בכינוי שאינו שם, ואם כן אני חושבת שאולי הייתי בוחרת בכינוי "חולמת" אבל מצד שני זה קצת אינטנסיבי לשאת איזו תכונה שלך בתור שם מתנוסס כל הזמן, והשם הניטרלי הוא אולי קל יותר. חוץ מזה, שאני מאד מכריחה את עצמי לא להחליף ולא לשנות אפילו לא להוריד את המספר... לא לברוח, לא לשחק... הצד השני הוא שאולי להחליף לשם שמחוברים אליו יותר וכן עם המשכיות לשם הקודם זה דווקא לא בהכרח רע, אבל אני לא בטוחה בכך (ומה אתה אומר?) חוצמיזה שלהחליף כינוי זה אומר שאני נשארת כאן עוד , כאילו מתחילה שוב איזו סאגה של כתיבה, ואני ממש לא בטוחה לגבי העניין הזה... (למרות שזה מתבטא באופן אבסורדי בכתיבת יתר). זהו, נראה לי שזה מרגיש לי טוב יותר מההודעה הקודמת ששלחתי. ביי...  גילת/חולמת/?

אני מכירה את זה מאד. ולכן עד כה כ"כ הקפדתי תודה שהזכרת. לא רוצה להתפזר לרסיסים. כמעט נכתבה לי על זה היום הודעה ארוכה בסוף לא אולי היא תגיע בהמשך .... לילה טוב ותודות

ואני....מה?... אולי סוג של אנימציה...(מוקטן, לא ממשי, חיה בפנטזיות,) אולי חלק נשי במעטה "גברי"...(פגיע, רגיש, עטוף בחספוס, במעטה "חכמולוגי" שלא יראו) אני מה... - יש עוד מקום לבדוק מה יש שם בפנים...(אם יש) שנה טובה לך אודי, ולכל חברות הפורום, שנה שנוכל להזדהות עם שם, להיקרא בשם , שמבטא מקום נכון לנו שמבטא מקום אמתי, מדויק ,ונוכח, ולא זמני, מטשטש מהות. שלכם אנימה (לבינתיים...)

הי אנימה, מחשבה רחבה ומקסימה, בעיניי. שלך, סוריקטה

תודה על שראית, שהגבת, שאת. אנימה

לאה זה סרוס של שם אמי בלועזית, השם שכל מכרותיה קוראות לה. לא יכולתי לקרוא לעצמי בשם אמי כי הוא מדי יחודי, והרגשתי בו ממש גלויה. אבל, מה זה שגרם לי בכזאת אוטומטיות לקרוא לעצמי בשם אמי??? ואמי חולה מאז שנולדתי? חולה בדיכאון. למה???? אמנם היא לא הציקה לי, אבל גם לא היתה דמות יציבה לטפל בי. היא היתה חולה. אני זוכרת כמה התביישתי בה כילדה, כמה מוזנחת הייתי רגשית ופיזית, כמה לה האמנתי לסיפורים של חברות שלי ש"דואגים לי בבית, אני חייבת לרוץ הבייתה....". אמא שלי הסתובבה ברחוב עם כתמי דם מאחורי החצאית.... חייתי בפחד מתמיד שהיא תגיע לבי"ס סתם כך לבקר אותי ויהיו לי בושות....

מוצ"ש..ואני שבה לקרוא פה את אשר נכתב לפני החג...ריגשתם אותי מאוד, סוריקטה שקראת לי יקרה..ושאמרתי דבר חכם, שנה אחרת.. ונעמה יקרה שרואה בי את היופי, וואו... הלוואי שאוכל לראות את הטוב שבי.....את זה שאני יקרה...קשה לי לראות זאת...אני נעלמת לעיתים בתוך התסבוכת שנקראת חיים.. אז תודה לכם.. ואודי יקר.. שאתה נפעם????? וואו....לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה שיברכו אותי כך לקראת השנה החדשה ושיראו אותי כך... תמיד הרגשתי אחרת.. מרגישה מחוזקת מכם :) והתודה היא לכן שאתן כאן, אחת בשביל השנייה, שכל אחת מוסיפה את מילותיה המחזקות...כולנו כקבוצה מורגש בימים אלו מאוד... מיכל

היי אודי. אני בת 31 וגרה עם ההורים (גם מהעדפה כלכלית). אתמול ישבתי בסלון ואכלתי קציצה. אמא שלי ישבה בסלון לידי גם. סתם דיברנו על משהו ופתאום משום מקום היא מציעה ואומרת: "תאכלי גם עם לחם. זה לא ישביע אותך ככה". אני התעצבנתי עליה שעד אותה נקודה בעצם אכלתי בשקט והיא הפריעה לי עכשיו. אבל ממש עצבן אותי וגם גערתי בקול "את לו חושבת שבגילי אם הייתי רוצה לאכול עם לחם אני יכולה להחליט ולקחת בעצמי?? מה הייתי צריכה את ההערה הזאת ממך עכשיו??" וניסיתי לגרום לה להבין למה זה מעצבן.. היא בתגובה עשתה מן פרצוף כאילו התעצבנות שלי לא שווה התייחסות וקמה והלכה לחדר שלה בלי להגיד כלום... לפעמים אני שונאת את האינטרקציות עם 'האשה הזאת'.

בת 43 , לוקחת ויאפקס ביום, ולעיתים סטילנוקס בערב. האם אפשר לקחת כדור שינה כל ערב ? , ואם אני מנסה לישון בלי . זה לא עובד, מתעוררת לסירוגין , ולעיתים עם אגרופים קפוצים וידיים כואבות. צוואר תפוס ועייפות , לאורך כל היום...

סך הכל אני בנאדם מאוד רגוע, שפוי, אני מוציא אנרגיות הרבה ומאוד מאושר. אני נוטה לעסוק בדברים מאוד חשובים אפשר לקרוא לזה, לעיתים חיי אדם בעבודה. או אפילו כשאני בשעות הפנאי אני עוסק בדברים מאוד יצירתיים שנותנים המון מוזה לאנשים שסביבי ומלא בקיאות וידע בעיסוק הזה. בנוסף המקצוע שאני לומד הוא מלא בשכל, אינטילגנציה. ומאז ומתמיד הרגשתי שאני קצת שונה ומגיע לי יחס יפה ושווה משאר החברים שלי. מה זה אומר, אני נותן יחס יפה- חייכני ואכפתי לכל החברים שלי. ומצפה לקבל אותו בהתאם. וברגע שאני מקבל סירוב או התנהגות לא הולמת מצידם אני מיד רואה את זה כזלזול, חוסר כבוד ובפנים אני ממש מתעצבן מזה. לרוב אני פשוט אני מתרחק מהם באותו הרגע, כלומר שומר מרחק פיזי ומנסה להרגע (אם מדובר ביום של שקט אפילו לתפוס מרחק מאותו האדם שאמר משהו שלא במקום- על מנת שאני לא אפגע בו בצורה ריגשית בחזרה על היחס שלו). ההתנהגות שלי הייתה ככה מאז ומתמיד- כאילו אני מרגיש עילאי בגלל כל מה שאני מתעסק בו ומרגיש שמגיע לי יותר, וכמו שאני נותן אני מעריך בחזרה "ככה צריך לתת בחזרה" והבעיה היא שלפעמים נתקלים באנשים שלא מבינים אותי ומאיפה אני בא- ושופטים אותי על ההתנהגות הזו שיכולה להגדר בתור שחצנות. קודם כל, האם ההתנהגות הזו- נחשבת באמת פסולה? והאם יש שיטות נוספות להוריד את הטמפרטורה כשאני נתקל במקרים כאלו?

גדילה בסביבה שלא העניקה חוויה של בטחון בגילאים מוקדמים? שבטחון עצמי זה בעצם חוויה שמפתחים דרך הפנמות מבחוץ?

שנה טובה אודי ולכולם.

אני רואה שאתם פה... מאחלת לי ולמי שמעוניין שנה של שקט נפשי. בלי עליות ירידות ופיתולים בלי לחפש תמיד את המילים עם שקט ורוגע מבפנים ומבחוץ כי לי, כרגע זה כל מה שנחוץ. ואודי- תודה.

..הייתי מוכרחה לחפש מה היה פעם כשהגעתי לפורם......איך הגעתי למצב שאני כותבת ככה בפתיחות פתאום.....נבהלתי אודי, מעצמי:( נרגעתי אבל קצת כותבת פה יותר(מקווה שזה בסדר) אודי, בקשר לשם, נזכרתי שלא היה לך פשוט לקבל את השם שבחרתי בהתחלה וחיפשתי בפורם מה כתבת לי ומצאתי.. זה הולך כך: שלום מיכ, (חסרה לך אות בשם?) בתשובה אחרת: שלום מיכ (מוזר לי השם הקטוע... אולי תעשי משהו בנידון? :-) ), ושוב כתבת משהו על "השם הקטוע".. ועל החלקיות.... אח"כ כשהתרגלת לשם כתבת המיכל של מיכל :) סתם רציתי להוסיף...ובכלל אני מבולבלת לפני החג...ההודעה ההיא עם הכותרת הזו תפסה אותי...(סליחה נטע) שנה טובה

יש לי דחף לשפוך כאן ולשחרר את הטראומות 'היקרות' שלי שמתעוררות ביתר שאת לפני החגים. אבל אני עוצרת בעדי. נראה לי לא ממש מתאים. ורק אומרת לכל מי שמוכן לשמוע- שקשה לי... ומחכה כבר להיות אחרי. שלושה ימים זה פחות מהנצח, נכון....? תודה על האפשרות. שריל

הגעתי רק לפני חמש דקות וכבר בוכה. חבל! כבר היה עדיף להיות לבד בכל החג, איזה סיוט לא רוצה לחשוב על מה יהיה. וחבל שההורים שלי לא טרחו ליידע אותי שקיבלתי מכתב מביטוח לאומי שדורשים ממני פתאום כסף על משהו שלא קיבלתי בכלל ועבר התאריך..

אני עומדת להשתגע! כ"כ רע לי כאן. מהבוקר אני בוכה בהפסקות, אפילו לא יודעת למה. ההורים שלי מעלים לי את הסעיף, חבל שאני כאן. אין לי מושג איך אני הולכת לשרוד כאן, ז"א אני לא הולכת. שיתחיל כבר כדי שזה יוכל להיגמר. וכולם מדברים על חג ועל השנה החדשה, ואני? בכלל לא מצליחה לחשוב על זה, ואפילו קניתי בגד חדש אבל ממש אין לי חשק ובשביל מי לשמוח ולהשקיע. רוצה לצרוח, שכולם ישמעו.

לפתע לא זוכרת מה כתבתי בהמשך לנטע.....פוחדת...אם נראה לך שלא הייתה צריכה להכתב תמחק :( .....אוףףףףף האם כתבתי בהיסח הדעת???האם לא הייתי צריכה???זה טוב או רע???????? אוףףףףףף אולי יהיו הרבה הודעות לפני החג ו......אוףףףףףף פתאום אני לעיני כל....... שנה טובה בכל זאת... מ

או-הקוראים ואינם כותבים... רציתי לאחל שנה טובה :) מוזר. אולי בגלל שאני הרבה פעמים נמצאת במקום המביט מן החוץ רציתי לפנות אליכם... כנראה שעניין לי עם המקום הזה כרגע. הוא יכול לנבוע ממקומות שונים, נראה לי... לפעמים זה מקום שמתקשה להיכנס, או לפעמים מעדיף שכך, לפעמים פשוט לא מוצא פתח, או לא רוצה לבוא לידי ביטוי... לוקח מרחק...לפעמים צריך שמישהו יזרוק חבל הצלה, לפעמים דווקא לא...מעדיף פשוט להתבונן קצת באחרים "משחקים" ...ולספוג קצת... לפעמים התבוננות ממקום נאלם ונעלם, פסיבי, לפעמים דווקא מרגיש מלא ולא מרגיש צורך... כל אחד והסיבות שלו. ופה, (ולא רק פה כמובן), רק מי שכותב, ומביא עצמו לידי ביטוי, מקבל תגובה... נכנס לזרם... אבל אני רוצה דווקא לפנות אליכם הפעם... ליצור מגע (מעניין, גם במציאות יש לי נטייה ללקט את האנשים הנעלמים) ולומר שנה טובה... מוזר. במבי, חשבתי שאולי המשחק של אודי עם השמות ימשוך אותך חזרה, אני זוכרת שאת אוהבת לחקור כינויים.. ;) אבל אני גם מעריכה את היכולת להתרחק קצת כשמרגישים צורך... מאחלת לך שנה טובה, וגם למשל... לך, קוראת קבועה, ולך מיקה, ולך "כלום", אם את עוד פה? חשבתי עלייך... (כמובן אינכן צריכות להגיב, זה לא היה על מנת למשוך אתכן ממקום המסתור, אא"כ אתן רוצות בכך...). ולכל האחרים ש"רק" קוראים כאן כרגע. שנה טובה ומבורכת. (ואודי, אתה לא נעלם בכלל (ואולי גם אני לא..??) אבל גם לך שנה טובה... מוזר מאד ההודעה הזו, לא?)

מקווה שממני אין מה להיפגע בעניין הזה. פשוט היה לי מוזר להזכיר את מי שלא ממש באתי אתו במגע. האמת שמוזר גם להזכיר את אלה שכן, ובכלל לפנות כאן לדמויות הווירטואליות... נראה לי שהיה לי מוזר גם הפנייה הקולקטיבית אל הלא נודע... ולי בכלל יש חתיכת פחד קהל... ;-)

נגעו בי וריגשו אותי מילותייך גילת, גם מילותיך שלך אודי... כן..אני חושבת שבין המאפיינים הבולטים פה בפורום, זו הרגישות הגבוהה של האנשים..גם הפגיעות.. ונכון, המשחק לראש השנה משך מאוד את תשומת לבי וקראתי מה שכתבו.. ואני עם הניק שבחרתי??? ...כבר אמרתי מס' פעמים באופן זה או אחר.. עד כמה שזה ישמע אולי מוזר..מעולם לא צפיתי בסרט של במבי.(גם כיום כשזה כל כך אפשרי עבורי,אני עדיין בוחרת שלא לצפות בסרט הזה) מה שידוע לי לגבי הסיפור של במבי (וייתכן מאוד שאני טועה) זה שבמבי התייתם מאימו כשהוא נולד, ואין לי מושג איך ומי גידל אותו.. כשחשבתי על ניק לפני 4 שנים ,חשבתי על שם של בע"ח ,באופן מיידי עלה לראשי במבי כשבמחשבתי זה למעשה העופר המנוקד על גבו..זו החיה שיש לי איתה הזדהות מאוד עמוקה בגלל רגליה הדקות והיכולת לנוס ולברוח כשהיא מזהה סכנה... גם בגלל הבדידות בו היא חיה (במחשבה שניה אני תוהה-מאין לי שהיא מרגישה בדידות קיומית ?ממתי בע"ח מרגישים בדידות קיומית :)) ובגלל העיניים של במבי-עופר.עיניים גדולות חומות ועמוקות ,שעצב אינסופי ניבט מהן.. כשאני כותבת שורות אלו ,אני חושבת לעצמי, וואוו, עד כמה אני משליכה על החיה המקסימה הזו את עצמי.. לפני 4 שנים כשנכנסתי לפורום נכנסתי בניק .במבי פצוע.. וכן..הגעתי מאוד פצועה..נכנסתי לפורום כחצי שנה לאחר שהתחלתי את הטיפול עם אמא צביה, ועלה אז כאב הנטישה מהמטפלת הקודמת..הכאב היה בעוצמה כזו שהרגשתי כמו במבי שגוסס על האספלט הקשה כשהשמש החמה יוקדת מעליו ושפתיו סדוקות מצמא, אך אין לו כוח לזוז או לבקש מעט מים ..שוכב הוא על האספלט הקשה ויבחושים,יתושים והעלוקות שועטות על גופו המדמם . היום אני עדיין מתחברת מאוד לבמבי-עופר.. האם אני עדיין פצועה?? מקווה יום אחד לשנות את הניק ל ?? עופרה :) אולי פעם לצביה ? :) מעולם לא החלפתי בפורום ניק וזה מרגיש לי משהו שלם..אתם מכירים אותי לטוב ולמוטב.. כן..גם עם גל הקנאה והביקורת ששטפו אותי.. במבי.

תודה שהגחת ושיתפת אותנו :) אשמח לראותך בשם עופרה..צביה זה לא שם שישאר למטפלת? :) התיאור של עצמך כשנכנסת לפורם, עצוב לקרוא...אבל היום את במקום אחר לגמרי לדעתי לא? (גם אני הייתי במצב רע כשרק הגעתי לפורם...למזלי אני במקום אחר לגמרי היום) שנה טובה ומתוקה אוהבת, מיכל

הי במבי, אני לא יודעת איך לומר לך חוששת קצת שאני לא דוברת את שפת הבמבים אבל את כתבת ואני לא רוצה לא להגיב אז...מקווה שתהיי בטוב ואני שמחה שבמבי כבר פצוע קצת בסימן שאלה וכבר יכול לחלום, על להיות עופרה, או צביה (וואו...) אני מניחה שהיה לו קשה לחלום כשהיה מעולף שם על האספלט.. גילת.

הי גילת, נעים שזכרת (את הקוראים, את הקבועים, את שאינם מגיבים.) שנה טובה!

אני שמחה שהקריאה נשמעה, והתאימה ... :-)

הי, זאת אני "כלום" (מקוה שאני לא נוגדת את חוקי המקום אבל לא יכולתי לחזור כ"כלום") תודה שזכרת... אני עודני נכנסת לפורום כקוראת (בד"כ מחפשת אותך...) אבל הפסקתי לכתוב אחרי שנוכחתי לדעת שיוצאים ממני המון רעלים ותוקפנות כשאני כותבת כאן, ואני באמת שלא רוצה להרעיל / לתקוף. (לא כאן בכל אופן...) גם היה לי הרושם שאודי לא מרוצה מנוכחותי בשטח, אז - החלטתי לסגת לאחור. אולי אנסה שוב... (מקוה שאצליח להיות יותר אני ופחות יצור תוקפני..) בכל אופן - הפניה שלך נגעה בי עמוק. תודה!

עפרה / כלום יקרה אני מתרגשת מהודעתך... (ובכלל מכך שכולכן הפצעתן). באמת, קשה לי לחשוב ולכתוב. ואת מחפשת את הודעותיי? וואו... לזה אני ממש לא ציפיתי... לא יודעת אם זה נחמד/ מחמיא/ מבהיל, כנראה שכולם ביחד. שתדעי לך שאני מאד רציתי וקיוויתי שתגיבי, אבל שכנעתי עצמי שבטח לא, זה מנגנון הגנה כזה כנראה לא לצפות לטוב אף פעם :) רוצה להגיד לך שהייתי איתך והקשבתי לניסיון להכות שורש, לגדיעה, ולהיאלמות...והבנתי... אבל דבר ראשון, לא היה שם רק צד אחד. היה טעות ותיקון, וגם מצד אודי היה כעס וגם הודאה על כך שתיקנת...אני חושבת שאפשר (ונכון יותר) להסתכל על זה גם מן הצד הזה, ואפשר לנסות ליצור המשכיות (אם את באמת קוראת אותי בטח ראית שזה מעסיק אותי). לא צריך להעלים את מה שהיה, וגם לא חלקים בתוכך. אני ממש לא מודל להמשכיות או לכל דבר אחר , אבל אני כן מזמינה אותך להיאבק יחד איתי...זה חשוב מאד. ואני בטוחה, בטוחה, שאודי לא מתנגד עקרונית לנוכחותך כאן, ושהוא ישמח אם תצליחי ליצור המשכיות ולבוא לידי ביטוי באופן שמאפשר שיח. (דרך אגב, הכינוי, ראית שבדיוק גם במבי דיברה עליו?) שמחה שהגבת, מאד.

ברוכים תהיו, המצטרפים. סוריקטה

טוב לראות קצת את הבלתי נראים, עושה לי תחושה שלמה יותר בלב. וגם את, סוריקטה, לא נאלמת. מה טוב.

אודי , אתמול פתחתי בטלפון שלי חמל חרום . העורכת דין פקידת הסעד לחילופין העבודה ואני בתווך .... ### לראש השנה קניתי למטפל מתנה צנועה חפץ אומנתי שמביע את הערכתי אליו , לאיש היקר שלי . ובעיקר יותר מהכל כתבתי ברכה מרגשת ונוגעת . בי וגם בו . #### אחרי הכל הוא לחץ את ידי . ובלי שביקשתי - והעניק גם לי מתנה והקדשה . אודי משהו קורה לי פה וגם שם . אכנס יותר מאוחר לכתוב שנה טובה הילה