פורום פסיכולוגיה קלינית

הגעתי למצב שאני מתמידה כבר 9 חודשים בעבודה במשרה חלקית ודווקא אוהבת את המקום שעובדת עכשיו כי האוירה נעימה לי. אני מרוויחה מינימום לשעה וחשבתי לשאול אם יש אפשרות לעלות את השכר .. מישהי שעובדת איתי והיא ותיקה ממני אמרה שהיא ביקשה העלאה לאחר שעבדה אפילו פחות מתשעה חודשים ושכן הסכימו לה לעלות בכמה שקלים את השכר לשעה.. אני מאוד רוצה שיהיה לי אומץ לשאול ולבקש את זה.. ולקוות גם שיאשרו ויתנו לי העלאה כזאת, אבל מרגישה גם הרבה פחד מפני שיחה כזאת.. למה זה כזה מרתיע ומפחיד? אודי יש לך מושג? כי בשכל אני מבינה שבסה"כ זה מאוד מקובל לבקש הלאה בשכר במקומות עבודה.. איך מתגברים על הפחד? ולמה בכלל זה כזה מפחיד אותי, כאילו ישנאו אותי או יבקרו אותי, יעקמו פרצוף שבכלל העזתי לבקש, שאני חוצפנית או לא יודעת, שיסתכלו עליי בצורה שלילית.. וגם מפחדת לגמגם למרות שבא לי לבקש עם בטחון כי זה סתם גרושים ואני באמת משתדלת שיהיו מרוצים ממני שם.

מבינה מה הרגשות הלא רציונליים שלי ביחס להתמודדות אבל לא מבינה למה הם שם

חבל לתת לפחדים להרוס לי. עדיף להתמודד למרות הפחד.

אני חווה קושי חחסי בהתמודדות עם שינויים ומעברים בין מצבים משתנים. אבל האיטיות שלי ותנרי החיים שלי מאפשרים לי זאת ובמקביל אני מאוד מצליח מקצועית בעקבות העמקה והקשבה תהליגית לקצב שלי שמביא אותי נכון למטרות. אבל זה יוצר שונות גדולה. אני מתנהל שונה מאנשי היוצנים המלאים. אני חווה דברים בעוצמה כמו פגישה עם אנשים גם מקמועית. מקדיש התיחסות אישית ולא רק אנשים כפונקציה. אנשים שאני עובד איתם לא סובלים את זה וסביר שגם את ההתנהלות שלי עד דחיה סמויה. אבל סותמים כי הם נדהמים מול התוצאות בשטח. אבל אני מאגיש סוג של אי נעימות בשו י של סגנונות ההתנהלות. ובאיזשהו מקום דחיה. אין בי כמיה ילדותית שיקבלו אותי או ידחו. הכל הוא מינונים. אבל המצב שלי הוא אבסורדי הם רוצים את התוצאה בלעדי האדם. בלעדי לכאורה. ומה שנכון לי וללקוחות שאני עובד מולם לא טוב למי שאני עובד איתם זה מגוחך. ומעלה את השאלה לא של סגנון אלא של עיוות ממשי . באופן מוזר דווקא הדחיה שלהם חיזקה את הגישה האישית שלי. אבל דכאה אותי ביוםיום. סביבת עבודה מגעילה לי. יש מחויבות בחוזה לעבודה. ועזיבה לא אפשרית. מה ההסתכלות והדברים שאיני רואה לדעתך במצב הדברים שתארתי.תודה

רק לומר למישהו שלא שמרתי על עצמי ועכשיו כל כך כואב. וקצת מתחרטת, אבל בעיקר לא, כי מגיע. וקצת מבינה שאני מטומטמת, אבל בעיקר מתנחמת מתחושת הכאב הצודק. ומפחדת לספר למטפלת, לראות את המבט שכואב לו עליי, להתחבר פתאום גם קצת לזה. ברגעים האלו אני מבקשת שתשנא אותי, שיהיה פחות קשה להיות שם איתה. אשמה-כואבת-אשמה-כואבת-אשמה גלגל. לא יודעת מה חלקתי פתאום. נעמה.

זה בעיקר נשמע עצוב למדי . פגעת ???

אז לא עשיתי משהו שפוצע את הגוף. בחרתי מארסנל המעשים שעושים חתכים בנפש, בלי שרואים. בול פגיעה.

זה נשמע כל כך קשה חוששת להציע חיבוק כי אולי גם הוא יחווה כפוצע וחודרני . איתך . כמה שמתאים לך .

נגעת בי, נעמה, ולא רק בגלל הכאב, אלא מה שקדם לו, האשם.. שאין לך שליטה עליו, ואולי..(כך נדמה לי...)זקוקה לו..? כמו לכאב עצמו.. גלגל שחייב לעצור...

היי אודי, שלחתי אתמול הודעה, ארוכה קצת, לא בטוחה מה הייתה השעה כששלחתי.. האם הגיעה ליעדה או אבדה בדרכה? תודה, גפן

שאתה לא פה....קיוויתי, מצב רוח לא טוב....רוצה לשתף אבל לא מסוגלת.....אולי פעם....אנסה מ

מ, מי? מיכ. מיכל מלא עד גדותיו. אולי פעם... הרי כבר ניסית והצלחת. (אני יודעת שמופנה לאודי, ותגידי אם אני כבר מעיקה. קצת פטפטנית מידי לאחרונה. מול השתיקה שבאמיתי לא מפסיקה לדבר פה עם אנשים. תגידי אם יותר מידי, בבקשה. חשוב לי.)

אני זו שלא....ולא ממש ניסיתי פה....רק קצת....ולא מסוגלת לספר, אבל ספרתי לה וזה מה שחשוב. מ, אכן חסרה ומוצפת.

שלום, רציתי בבקשה לשאול אם יתכן מצב בו אדם משתוקק נואשות לדבר מסוים, כשבאופן לא מודע הוא מאוד פוחד או סולד מהדבר הזה? כלומר, האם רתיעה קשה ממשהו יכולה להפוך לרצון עז עד כדי כך שהאדם בכלל לא יודע שזה לא מה שהוא באמת מרגיש? אם כן, כיצד ניתן להסביר את התופעה? תודה מראש וחג שמח.

אני מדמיינת את עצמי נכנסת לתחנת משטרה ומתוודה שעשיתי דבר נוראי. מה עשית גברת? אני לא יודעת. אני רק יודעת שמשהו נוראי קרה, באשמתי. אבל מה זאת אומרת? מה עשית? למי? מתי? איפה? לא יודעת. אבל אני אכולת רגשות אשם, חרדה נוראית שפגעתי והרסתי, שעשיתי משהו בלתי נסלח. ואם כך אני מרגישה, מוכרחה להיות סיבה. ואיפה היית, כשארע הפשע לכאורה? בבית, יש לי אליבי. אבל בחיי, עשיתי משהו נוראי. תענישו אותי, תכוננו קצת צדק בעולם. הנה, אני מתוודה. אבל על מה? כשתדעו תגידו לי. תפרו לי רגשות אשם וחרטה, לא תיק. אני חייבת להבין מה עשיתי, כדי להבין מה ראוי שיקרה בי עכשיו. (גם רסיס נעמה השקולה לא יכול להתווכח עם העוצמות של הרגש הזה ולהכחיש את קיומו. ואם הוא קיים, יש לו מקור וסיבה. מה עשית, נעמה? איזה רסיס הוא האשם?)

הי נעמה, מרשה לי להמשיך את הסיפור בתחנת המשטרה ? אז ככה... אבל על מה ? משתומם השוטר..על מה מגיע לך עונש ? איזה פשע עוללת ? לא יודעת עניתי ופרצתי בבכי תמרורים.. תענישו אותי כבר. נו .אתם לא יודעים שמגיע לי עונש ? השוטר התבונן בי ..גרד את מצחו ואמר :הממ..הממ..הממ לפתע נכנס לחדר שוטר נוסף. התבונן בי במבט נוקב ואמר : כן ! את צודקת, אכן מגיע לך עונש כבד. את פושעת ! מעלליך מתועדים .הנה , שבי ואראה לך קטעים שאספנו: את רואה ? מזהה את הילדה בת ה 10 ? את יכולה לומר מי זו ? נכון, את מזהה נכון, זו אכן את.. מה את רואה בסרט ? נכון. את מזהה נכון ! ההוא עושה בך.. ועושה בך..ועושה בך.. ומה את עושה ? נכון, את לא עושה כלום !!!!!! כמו גולם !!! למה לא התנגדת ? למה ? תעני מיד!!!! התנגדת ? למה את לא התנגדת ?? למה את לא עונה כלום ? גם עכשיו את גולם ??? ותגידי לי , אולי אפילו נהנית טיפונת ? אההה? יכול להיות ?? עכשיו את מבינה ? לכן מגיע לך גזר דין מוות !!! רק מוות !!!!! רוצה קטע נוסף ? בבקשה.. מי זו הילדה בת ה 5 שבסרט ? את מזהה ? נכון , זו את!! את מזהה מה קורה בסרט ? נכון ! את במכולת השכונתית. החנוני מסובב ראשו ואת לוקחת חפיסת שוקולד ממולא ומכניסה לכיס. את רואה? לא .את לא לוקחת. את ג-ו-נ-ב-ת !!!! את ג-נ-ב-ה !!! ומה מגיע לך על זה ?נכון, גזר דין מוות !! ורוצה קטע נוסף ? הנה.. את מזהה את הפעוטה שכאן ? נכון ! זו את בת שנתיים. ומה את עושה ? נכון ! זורקת את הצלחת ועליה האוכל על הרצפה ! ליכלכת את כל הריצפה. ה-כ-ל עכשיו מלוכלך, ואמא שלך שעד עכשיו היתה בעבודה , כן, היא נאלצת לעבוד קשה . קשה מאוד !!! בכדי שיהיה לך אוכל !!! ומה את עושה ? מכבידה עליה והיא עכשיו צריכה לנקות את כל מה שליכלכת. עכשיו, כשאמא שלך כל כך עייפה מהעבודה שעובדת למענך !בכדי שאת לא תמותי מרעב !!! את זורקת את האוכל הזה על הריצפה , במקום לנשק לה את כפות הידיים והרגליים ולומר לה כל היום תודה! אז תגידי בעצמך, מה מגיע לך על זה ? נכון ! גזר דין מוות !! ואת יודעת מה ? את רואה את זו שמופיעה עכשיו בסרט ? מי זו ? נכון, זו אמא שלך. ואיך היא נראית ? נכון, היא בהריון. ואת יודעת מי נמצאת בפנים ? נכון זו את ! כבר אז הפרעת לה !!!!! הפרעת לה כבר מאז.. כבר אז הגיע לך גזר דין מוות.. אז עכשיו את מבינה מה את עושה פה בתחנת המשטרה ? וואאאוו נעמה.. כל כך נסחפתי..לא יכולתי אחרת.. אני מקווה שאת לא כועסת עלי.. כל כך הזדהיתי עם המילים שכתבת שפשוט זה כאילו נכתב בעצמו.. האצבעות שלי ממש הקלידו בעצמן.. מקווה שאת לא כועסת עלי ושאת לא גוזרת עלי עכשיו גזר דין מוות.. שלך-במבי.

במבי-עופר רך... מתלבטת אם לכתוב לך... מקווה שזה בסדר... דמעות עומדות בעיניי כשאני קוראת את דברייך. ולא שום גזר דין מוות לך על זה שכתבת את זה. צריכים לגייס לשורותינו את עורכי הדין הכי טובים, הסנגורים הכי טובים, האמהות-צביה הכי מחבקות שיש, כדי להשתיק את השוטר הזה, שנטוע שם כ"כ עמוק, חצוף, ולהחזיק אותך, ולשמור עלייך, על המרפקים, והריסים, והאצבעות , על הכל. וגם עלייך, נעמה, ועל כולם... כולנו, מעיזה להגיד... ושנפסיק כבר להעניש, להיענש, על לא עוול... והלוואי גם לשתול קול פנימי חדש, כזה שגוזר גזר דין חיים.

אז הנה בא מרפק ומזכיר לך את קיומו... אולי עד היום השימוש בו היה כמו ב"שקית מים"... ואולי הוא בא להזכיר לך שהוא קיים... יש לך מרפקים....!! אי אפשר יותר לגזור גזר דין מוות! שלך, אנימה

ולא התקבל איכשהו. גם לאינטרנט בעיות חיבורים. ואוף, במבי. בטח ראית בשתיקתי כעס ומשמעו של הכעס הזה גזר דין מוות. ואוף... לא התכוונתי. שום גזר דין מוות. כתבתי לך שאין לי הרבה מילים, שאהיה איתך קצת בזעקה ובשתיקה עד שהשוטר יגיע עם הארגז שלי. ושה, בינתיים. לא מכוונה להשתיק אותך, מכוונה להרפות שרירי נפש קפוצים. שום גזר דין מוות. טוב במבי?

דמעות זולגות מעיני ... דמעות שקופות , רטובות , מלוחות ....

לא שה שמהסה את הדברים. כזה שמרפה את שרירי הנפש שהיו קפוצים כשכתבת. שום גזר דין מוות. אין לי מילים היום, אז רק אשתוק איתך את הכאב שדיברת חזק, בזמן שהשוטר מחפש עוד את ארגז הוידאו שלי.

שקדם להכל. שהוא שלי, שהוא אני, שאני לא יודעת לומר מה הוא. ובעצם לא יודעת כמה זה כבר משנה מה הוא. העונש ראוי ונאמד לפי עוצמת האשמה , איתה אי אפשר להתווכח . (משום מה דרך הטלפון ההודעות נוטות להיעלם או לפחות לא להשתרשר להודעה הנכונה. אז זו אמורה להיות תגובה לתגובה שלך אודי. יוצא מבולגן, קצת כמוני עכשיו. מה קודם למה ומה מגיב למה. )

לא עובר לי היום. לא ישנה בלילות. שלחתי צעקה והיא מחכה לתור שלה בנתיים אני כבר צרודה

רוני, מפחדת להעמיס עם מילים, שהרי את תמיד טיפין-טיפין. אז ריגשת אותי עם הצעקה המדברת לפתע. ומקווה שהחיכיון לתורה לא ייאש אותך. היא נשמעה, פשוט עוד לא חזרה מהקירות אלייך. נעמה.

בקשתי פגישה למרות שלא היינו אמורות להפגש עד שבוע הבא......יש בנינו הסכם שהיא לא עונה לי אם אני כותבת לה............היום הייתה פגישה שבעקבותיה היה לי קשה..הצפתי אותה במלא מיילים.......ללא תגובה.....כתבתי לה שהיא כמו רט באטלר מחלף עם הרוח..וחבל שאני לא יכולה להגיד כמו סקארלט האופטימית...שמחר יהיה יום חדש....ושאני כועסת עליה עליי..כל מיני.....שהסכמים גם נועדו שיפרו אותם לפעמים.......אוףףףףףףף אודי הפרתי את ההסכם.....כתבתי לה......וגם אני מטומטמת נורא ששוב נגעתי ושוב ספרתי.....ושוב חפרתי......הנה הוצפתי וכתבתי לה..........אוףףףףףףףףףףףף זה מה שקורה כשנוגעים בדברים שאולי שטוב שנשכח מהם????? אבל הם הציפו אותי לאחרונה....אוףףףףףףףף וכאחד שמאמין בהפנוזה מה דעתך על משחקי תפקידים? גשטאלט? האם ניתן לדעת דברים שאני חושבת שאני לא זוכרת? האם יש אפשרות להזכר מדרך של משחק תפקידים שכזה?? או דמיון מודרך??? חג שמח מ.

אודי, הי. אממ. אני רוצה להגיד לך משהו. קטן. אני רוצה שתדע, שאני יכולה להציף את הפורום... אני יכולה לכתוב בלי סוף... ככה זה מרגיש לי. שאמנם לפעמים אני בולמת, לפעמים את הכל, לפעמים את הרוב, לפעמים קצת פחות, אבל הפוטנציאל הזה קיים. וזה מאד מוזר כי זה הרגשה של להציף בשום דבר, לא במשהו משמעותי... אתה מבין את זה?? איך זה יכול להיות? צונאמי שקוף ומיותר שכזה... אני יכולה לנסות לתת לזה הסברים אבל לא בא לי. רק לכתוב את זה. למרות שזה מפחיד , ושאני כבר מגזימה ושאתחרט... ובכלל אתה תבוא רק מחר... (ואפילו אין לי איזה עץ ותיק יותר להתלות עליו... :-( אז אני יעצום עיניים כמו ילדים קטנים שחושבים שאם הם עוצמים עיניים אז לא רואים אותם... ואולי באמת... צונאמי-שקוף-שכמותי... חסר שליטה... וגם כ"כ הייתי רוצה, וצריכה, לכוון עכשיו את הגלים שלי למקום אחר... ולרסן אותם קצת... סתם. גילת. (ואני לא מקשיבה בכלל למה שיש לך להגיד...)

שלום רב, אני אשה בת 50 בריאה לחלוטין ללא שום בעיות. אך לפני שבועיים החלו לי כאבי ראש עזים, הקאות, נדודו שינה, חולשה ועייפות מתמדת. עברתי במון בדיקות (בדיקת דם,סיטי ראש) אך לא נמצא שום גורם לבעיה. אני חושבת שמדובר בהפרעות פסיכיזומטיות. הייתי רוצה לשמוע את דעתכם בנושא.

פתאום חשבתי על הצורך שלי לאסוף, מאיפה הוא... לאסוף מילים, לאסוף דברים נכונים, מתאימים... לאסוף זכרונות... אולי משהו שנובע מההרגשה שיש בי חורים-חורים... אם מוצאת שיר יפה, או איזה סרטון שנוגע אליי, מיד צריכה לשמור ולכתוב במקום שאוכל לראות,... שאוכל לחזור, לוודא, להרגיש. לפעמים רק שחזור בתוך הזיכרון גם מספיק... חוזרת וקוראת גם הודעות מפה, לפעמים אלף פעם.. לפעמים מסתובבת לי בראש מילה, הגדרה, למשהו שאני מרגישה, מילים נכונות – ואני חייבת מיד לעזוב הכל ולכתוב אותן, (קצת אובססיבי...) כמו איזה סופרת משוגעת... מנסה לכתוב לי רצף...ממשות... (לא סומכת שזה יישאר בתוכי? צריכה גיבוי חיצוני? פוחדת שאני בור ללא תחתית שמפיל הכל מן הצד השני? לא ברור). "אסוף את המעשים את המילים והאותות..." ועכשיו חג האסיף... :-) את מה אוספים? את תבואת כל השנה? כל השנים? ומה עם החורים? אפשר לאסוף גם אותם, איכשהו? ומתי מפסיקים להרגיש צורך לאסוף? מתי מרגישים כבר אסופים? (הממ... יתום = אסופי... הפוך על הפוך... מה בין תחושת הריק, החסר, ובין פעולת האיסוף... ) ואני רוצה את חג...החריש. (יש כזה? פסח?) ככה לחרוש לי תלמים חדשים באדמה רגועה אחרי שיסתיים ויירגע הצורך לאסוף ולהרגיש את מה שיש עד כה. (יבול ברכה כבד משאת?!) גם קצת הרגשה קשה כזו, כאילו האדמה אינה יכולה להניב דבר...אולי דבר גם לא מחלחל... ולכן מה שנותר זה רק לאסוף... מלמעלה...מבחוץ... .... ורק הבטחת הרוח.... https://www.youtube.com/watch?v=XUR6jL3D6N8 הלוואי שהגשם יבוא בעתו, ויביא אתו קצת התחדשות, לכל מי שצריך...

חקלאי צריך המון אמונה, מה? מניח את הזרעים, משקיע בהם ממיטב מרצו וסומך עליהם שיגדלו ויהיו משהו. כשלא מכירים מספיק את מה שבבטן האדמה, כל הזמן מפתיע שיוצאים דברים. אז אוספים ואוספים ומי יודע מתי זה יפסיק, מה אוספים, מאיזו חלקה כבר אין? חג החריש, אהבתי. לזרוע את הזרעים של עצמך, להכין להם מקום. והחורים, הבולענים האלה, זו שאלה טובה איך להתייחס אליהם. כמה הם חלק קיים (הרי הדונאט לא יכול היה להיות בלי החור) וכמה הם אין. יבול ברכה כבד משאת. איזה משפט נוגע. כמו שבמבי כתבה על הטוב שהוא טוב ומציף. בכלל נגעת, גילת. גם עם הצונאמי השקוף. הילד שלא מקשיב בכלל למה שלמבוגר יש להגיד, החוקים שלו הם שקובעים. יש משהו בידיעה שאת יכולה להיות כל כך קיימת, גם אם את מרסנת ולא מציפה, שנותן משהו. את לא שקופה. גם רוח נדמה שלא רואים, אבל למעשה עושה המון. ואת מזיזה עלים פה, ראית? בברכת חורף גשום, קריר, מיטיב, נעמה.

נעמה יקרה, אני מודה לך. ואני אוספת את דברייך. אולי מתישהו זה גם יחלחל. אני מרגישה קצת שאת מסתובבת פה בפורום ומאירה בפנס למקומות חשוכים... לגבי החורים, הם מאוד אין, אבל הם אין נוכח עד מאד... באמת בולענים... אבל חשבתי, יש כלי נגינה שיודעים לנגן דרך החורים, ממש דרכם, ולא לידם או מסביבם, ולהוציא מהם משהו שנשמע, משהו קסום וצלול ושלם מאד... שאלתי אותם איך הם עושים זאת, מה הסוד, עוד לא הצלחתי ממש להבין... וכלי הנגינה שלי, ידיד נפשי, יכול אפילו יותר מכך, הוא יודע לנגן דרך החורים שלי... ולהפיק משהו מדויק ואמיתי ,אסוף, שהוא נגיעה בנפשי, שהוא בעצם אולי היא, ויש בכך משהו מנחם. ואני מנסה ללמוד. לנגן כך דרכם, לדבר כך דרכם, להיות כך דרכם, משהו שלם ואמיתי. משהו קיים. ומאד אהבתי והזדהיתי עם ה"של עצמי אבל איתך" שכתבת שם למטה לסוריקטה. זה לא עקום בכלל, זה מדויק מאד. לדעת להיות של עצמנו ועם אחרים. תודה, שוב, ואנא, שמרי על עצמך. אני מגלה כמה הרבה יותר קל לומר זאת לאחרים, רואים את זה גם כאן... האם, אולי, חורים משלך, הם אלו שגורמים לפגוע בעצמך? שלא נותנים להיות שלם? שמושכים ואומרים- לא מגיע לךךך... להיות שלמה.... ואומרים, עזבי את המאמץ הזה, להחזיק שלם, לא להתפרק.... בואי, הצטרפי אלינו, היכנעי..... אל נא תקשיבי להם. נסי לומר לעצמך מה שאת יכולה להגיד לאחרים. גילת.

היי אודי, אני מתחילה לכתוב בלי לדעת מה יהיה כתוב כאן כשאסיים.. לא בטוחה שיש לי מה לומר, רק צורך לדבר קצת לאויר. (אתה לא אויר, אבל כרגע, ברגע הכתיבה, זו רק אני פה והאויר. בלי אינטראקציה עם אף אחד). המטפלת שלי אומרת שהייתי קצת מאנית עד עכשיו, בכל הנוגע להתמודדות עם המחלה של אמא שלי (אומרת את זה בחיבה וחיוך, וגם אני מחייכת לעצמי, כי זה נכון. וגם נחמד). אלא שעכשיו זה נגמר, לצערי, המאניה הזאת, וכבד לי בבטן. כמו סלע כזה שלא מרפה. אני מתקשה להירדם בלילה, ונהנית להשאר במיטה עד שעות אחר הצהריים. זה לא בדיוק עצב של בכי, לפעמים כן, פשוט כובד פנימי כזה שלא מרפה. ולשמחתי חברים מתקשרים ומזמינים להיפגש, ואני אסירת תודה ונענית, אבל עדיין- בחופש הזה יש המון זמן להיות לבד. ואני מחכה נורא (כי זו באמת המתנה קשה-קשה לפעמים) להיפגש עם המטפלת שאיתי. ו-50 דקות חולפות כל כך מהר שקשה קצת לא לשים את ההמתנה הזו ללעג בתוכי. אבל משהו בחדר שלה מרפה את השרירים. לא בטוחה שזו היא, אולי רק הריהוט החדש שם. וכשאני איתה אני מדברת, אבל מוצאת את עצמי כמו מדברת אל תוך עצמי. והמילים לפעמים מתקלפות ממני כמו גלדים יבשים, ולפעמים כמו גלדים שעדיין לא מוכנים להתקלף, ואז אני נבהלת והפצע שורף ומכווץ מאוד. והמילים שלה לא מכסות, לא מפלסטרות, גם הן מהממות אותי.. כמו משחת שרירים, חמה-קרה, בריח מנטה. מכיר את התחושה העירומה-חשופה הזאת? היא הולכת עם הקו שלי ומדברת על ההתמודדות עם המחלה כמו על התמודדות עם מותה הקרב. וזה קשה לי נורא, שזו כבר עובדה מוגמרת בעיניה. וקשה גם שעדיין אין לנו שעה קבועה, בגלל תחילת השנה האקדמית. זה מעורר בי חרדה וחולשה. הייתי רוצה להעיר קצת את המאני, שנעלם בי לאיזה פינה והחל לכסוס ציפורניים. להעיר אותו שינפץ חלקים מהסלע. קצת כמו שההקרנות של אמא שלי אמורות להקטין את הגידול בגב, שלא יגע בעצב ויכאיב כל כך. אתה יודע, בסופו של דבר זו אני שמטפלת בעצמי.. 50 דקות הן כל כך מעט, שהטיפול הוא בעיקר הידיעה שיש מישהו נוסף שמחכה לשמוע מה שלומי. לא בטוחה אם יש משהו ספציפי שהיא עושה שמטפל בי, למעט להיות שם. ואני זו שצריכה לנער את עצמי ולומר לעצמי שזה בידיי לבחור את הסיפור שלי כרגע ואת המנגינה שבה אספר לעצמי מה קורה. אני יכולה להחליט שאני לא אמא שלי ולא חולה, ולכן אין צורך לשכב כמוה במיטה כל היום. אני יכולה לומר לעצמי שהדלת לממלכת המאניה פתוחה, ורוחות החיים שלה יתקבלו בברכה. (לא, את זה אני לא יכולה להגיד, כי הסלע נמצא שם, אין מה לעשות). אני לא יודעת מה לומר לעצמי.. מה התפקיד שלי בבית כרגע? אל מול אמא שלי, אבא ואחיי? מה היכולת שלי לדבוק בשגרה? לצאת לדייטים בלי לבכות? ללכת לחתונות של חברות בלי לבכות? להאמין בחיים, לעודד חיים אצל אמא שלי? להיות שמחה? מה להגיד לעצמי...? יצא קצת אישי הפעם.. כמו מקטע של שיחה אישית. תודה, גפן נ.ב. מעניין כל המשמעויות של המילה Rock.. (שיחקתי קצת בכותרת).

שלום יש לי אחיין בן 16 לאחרונה שמתי לב כי נוגע יתר על המידה באחיו בן ה 14 בקטע מיני. ואף לאחרונה הטריד את האחינית שלי בת 5 וניסה לנשק אותה ללא רצונה. מבקש לקבל יעוץ באיזה צורה לפנות אליו,והאם זה נכון להגיב ואיך?

מהטיפול הפסיכולוגי לשעבר חרוטים בראש. אמרת שאדם כמוני צריך ללמוד חמלה לעצמו. תמיד הייתי בעד חמלה לעצמי עד שהגעתי לטיפול ההוא וישבה שם דמות של פסיכולוגית בכירה שזרעה לי מלח על הפצעים עם כל היש שלה. היא הייתה פסיכולוגית בכירה הרי , ציינה בקול שהיא מאוד אוהבת את העבודה שלה (משהו שתמיד בעצם איחלתי לעצמי-עבודה שאתממש בה ואוהב) שסיננתי ' מי מביא ילדים לעולם הדפוק הזה' היא אמרה שהיא מפיקה סיפוק ההורות שלה (מן הסתם אמא שלי לא ממש חוותה זאת כך אלא את הילדים כמטרד ונטל מעייף) . היא הייתה רזה וחטובה באופן בולט ושאלתי אותה אם יש לה מאמן כושר פרטי היא אמרה שכן. ואני בחורה עם הפרעת אכילה... היא אפילו אמרה באיזה פעם שממש רצתה לעקוץ אותי שהיא לא ספרה קלוריות מימיה... כל פעם שקנאתי ביש שלה היה לה מן חיוך קטן בזוית הזה של שביעות רצון עצמית. הכי הכעיס ישר על ההתחלה שאמרתי משהו על רמת החיים הגבוהה שלה והיא אמרה 'עבדתי קשה להגיע היכן שאני נמצאת'. והיא אמרה את זה בטון כ"כ מלא בעצמו. חלחלה אותי. נפגעתי מאוד מהמשפט הזה והיא ראתה ואמרה 'בטח לא היה כלום שיכולתי להגיד שהיה בסדר מבחינתך'. והיא חזרה ואמרה 'עבדתי קשה'. היא חלחלה לי את הנשמה עם הצביעות שלה. היא ישבה שם ולא היה אכפת לה מה אני מרגישה או כמה אני סובלת. היא אנסה לי אנליזת תסכולים על הנפש. היא אפילו לא הסבירה לי מה זה טיפול. פעם אחת אמרתי לה זה כמו שהבת שלך עכשיו עם ההקשרות הבטוחה שלה והחיים הטובים תפקוד גבוה תעבוד קשה ותהיה פסיכולוגית יום אחד ואז תשב מול אחת כמוני ותצדיק את התעריפים שלה בעבודה הקשה שלה.. היא לא כמוני תמצא את עצמה במיטה במקום לתפקד ולהתקדם בחיים סובלת מסיוטים מיניים. המטפלת שותקת... נגמר הזמן. צריך לצאת. רק בכיתי כל הדרך הביתה. איך יכול להיות שהדבר הזה נקרא 'טיפול'. שום קשר טוב לא היה. רק צביעות חברתית דוקרת אותי כמו סכינים בנשמה. מעולם לא הרגשתי את הפערים האלה כ"כ חזק כמו אצלה. אפילו אחרי שנה בטיפול עדיין זכרתי לרעה והזכרתי את אמירת ה'עבדתי קשה' הזאת. היא אמרה בטון ענייני מרוחק כהרגלה 'זה נצרב בך'. היא ניסתה להציע פרשנות אחרת שהיא התכוונה שגם לה היו קשיים... אבל כבר חתמתי נכות רק בגלל שהיא לחצה עליי תמצאי עבודה. היא אפילו לא עצרה רגע להקשיב לי שאני לא רוצה סתם עבודה. אני רוצה מימוש מקצועי. היא דחפה לי את האנליזה שלה לגרון בכח . אף אחד בחיים לא יבין את החוויה שהייתה לי שם ואני חיה עם הזכרונות האלה. גם אני לא מבינה איך כמה מילים ומשפטים הפכו להיות לכזה דבר וזמן שהיא לא נתנה כמו החריב לי את התקווה. למה היא עשתה את זה?? מעניין. האם גם ויניקוט היה מטפל ככה? יש לי הרגשה שויניקוט היה באמת נותן מהלב ורוצה לעזור למטופלים שלו ולחפש איך ולא דוחף להם אנליזה וקובע שזאת המציאות. היא גם גערה בי אם אני רוצה לבוא כי לא באתי מסודר. באתי מבחינתי בשביל לספק לעצמי דברים טובים. נחרדתי מן החוויה. נקשרתי נקרעתי בין להגיע ללא. ביקשתי יותר זמן היא הסכימה רק בתנאים שלה לא הגענו להסכמה רציתי לבוא אבל לא בהשפלה הזאת. פתאום היא אמרה לי 'אז את לא סובלת מספיק בשביל להגיע'. על מה היא מדברת?? רציתי לבוא בשביל טוב! שיהיה לי טוב! עכשיו טענה שאם אני לא באה אז אני לא סובלת מספיק? כמה בדיוק היא רצתה לשבור אותי שם?? שאני אבוא מתוך סבל ככה... רציתי טוב! בשביל זה שילמתי ובאתי. יצא שהרגשתי שלאור הפערים וצביעות החברתית לבוא לאנליזה ולשלם ככה אצל מישהי כמוה מרגיש כמו מעשה השפלה והיא בכלל לא התייחסה לכלום ואמרה 'זה אצלך. יש גם אנשים שחווים זאת אחרת. כאילו שאני פחות מבן אדם. כאילו שאם יש אנשים שחווים זאת אחרת אז זה עשה את זה בסדר שיש אנשים שחווים את זה כמוני. שוב העבירה את כל האחריות ממנה עלי. בזה היא תמיד הצטיינה. אני כן הייתי 'ניתנת לטיפול'. היא בעצמה התרשמה ככה בהתחלה. תראו לי עוד מערכת יחסים שכל כך הרבה כסף מחליף בה ידיים ורק הצד שמשלם בסופו של דבר אחראי לתוצר שהוא מקבל.. איזה דבר. היא לא התאימה לי. חבל שנפלתי דווקא עליה. זה היה מזל רע. הבעיהשהיא הרסה מספיק וכיום אני גם מודעת מספיק עד שאיבדתי את היכולת להאמין שהם באמת מסוגל גם לעזור קונקרטית ולא רק לעשוק כלכלית קונקרטית. כיום אני פונה לעובדת סוציאלית בכלל וגם זה רק מתי שנהיה ממש ממש קשה ולא יכולה יותר לבד לשאת את ההרגשה. אבל בשוטף איבדתי את היכולת להניח לעצמי להקשר למטפלים (ואולי לאנשים בכלל). נאטם לי הלב בטיפול ההוא. חויה שלא ניתן לתאר במילים. לשבת כ"כ חשוף ופגיע מול מישהו, נזקק. והוא יושב שם ולא בא לקראתך ולא עושה שום מאמץ להקל מן הסבל.. לא הבנתי מה טיפולי בזה אבל נאטם לי הלב שם. נכון שכיום קצת הפשיר ומנסה לחיות את חיי הלאה. אבל היחס למטפלת ההיא נשאר לי חלק אטום בלב והלב שלי לא היה כזה כשבאתי אליה. השאירו לי טעם מר ורע.. ועכשיו הכל תלוי בי. את זה כבר הבנתי. תלוי בי. אדם בלי יכולת לחלום יותר :/ רציתי להיות פסיכולוגית בלי לדעת מה זה אומר . פחח. הגורל איירוני ומצחיק. מה אהיה עכשיו? לא בטוחה שיש לי אומץ בכלל 'לחיות את החיים'. והזמן... ממשיך לחלוף לו.. הוא בטח לא שואל אותי. בא לי לרזות קצת . לבולימית זאת דווקא משאלה בונה. במקום לאכול כל הזמן..

כמה עצוב . שזה לא נגמר זה ממשיך לחיות בתוכך . מקוה שתבוא השלכת ותשיל כמה עלים . יבוא הגשם וישטוף את המועקה . הילה (שניסתה לקרוא כד הסוף את ההודעה ולא הצליחה)

לשחזר עם הילדים את הפגיעות שפגעו בנו? יש ביטוי שאי אפשר לתת מה שלא קיבלת... אבל האם זה באמת הכרחי? אני רוצה להאמין שאם אני אהיה אמא יום אחד אז אני כבר מודעת מספיק כדי לא להיות כמו ההורים שלי שלא היה להם שום מושג בפסיכולוגיה התפתחותית... גם בניגוד להורים שלי שהביאו וגידלו ילדים כמו תוכי כי 'ככה עושים' , לי זה ברור שמדובר בבחירה ואצל מי נמצאת האחריות כאן . הבעיה היא אחרת. כושר השתכרות.. אבל הדברים הבאמת חשובים מנטאלית דווקא לא נקנים בכסף. לא ככה אודי?

אני אמא שונה לגמרי מאמא שלי, במודע!!!!!!!!אפשר להחליט לשבור את המעגל הזה...אצלי זה עבד..

מימה הי, מקווה שבסדר שגם אני מגיבה.. אחי אמר לי פעם " אני לא למדתי איך להיות אבא. אני לא יודע איך ומה אני צריך לעשות כאבא, אני רק כן יודע ולמדתי מה אני לא צריך לעשות. מה אסור לי לעשות כאבא... כן מימה.. לפעמים אנחנו יודעים קצת מה ואיך לעשות על דרך השלילה.. מוזר.. במבי.

שמחה לשמוע מיכ

זה באמת מרגיש ככה. שלמדתי בעיקר איך לא כדאי להיות. הבעיה שחסרו לי מודלים לאיך כן להיות.. מקווה שזה לא מאוחר מדי ללמוד את זה

יש במה? בפגיעה שעברתי? בזו שהבת שלי עברה בדיוק באותו הגיל? בבעל שנמאס לו מהאישה המדוכאת והנמנעת? באמהות שלי שמתנהלת מהמיטה( למרות שהילדים שלי הם מיוחדים בדרגות שונות...) בכדורים אולי? לא יודעת במה להיאחז. לא חושבת שהישרדות זה משהו להיאחז בו. בעיני, זה משהו שצריך לשמוט. מזמן. אז הנה אני כותבת המון..... אבל לא נראה לי שהמילים האלו מסבירות ולו במעט את הדבר הזה שכל כך גדול עלי. אולי אי אפשר להסביר את זה נראה לי שאולי קוראים לזה חיים...? מרגישה שצריכה לצעוק הצילו. אבל למי?????

היד שמלטפת היא גם היד שמכאיבה (נטע) הבלבול המטריף הזה!! אני מוצאת את עצמי יותר מידי עסוקה בלנסות לסדר את הטוב והרע בתוך כלובים מוגנים כדי שחלילה לא יתערבבו. אבל זה לא מצליח!!! הם מהתלים בי ומשחקים איתי מחבואים ופתאום אני מתבלבלת לא יודעת מה טוב ומה רע... אודי... אם היד מאד מכאיבה אז איך יכול להיות שהיא גם מלטפת? (והיא באמת מלטפת) הליטוף שלה הוא אמיתי?? ואם כן איך אפשר להשתמש בה? המציאות משובשת או שמא ההסתכלות הסובייקטיבית שלי היא המשובשת...??

בבקשה, אל תפרסם את מה ששלחתי קודם. בבקשהההה !!!

הי אודי, דבר ראשון - שלחתי את ההודעה מיד אחרי זאת שלא רציתי שתעלה - מסתבר שחלה תקלה כלשהי. דבר שני - הרגשתי ששחררתי הרבה יותר מידי אמוציות ורגש (הרבה זה עניין יחסי...) וזה די הפחיד אותי. אבל, כמובן, מסתכלת על זה עכשיו ולחלוטין מסכימה אתך. (אם כי אני לא תוהה כי אם לועגת לי) אכן, ההסטריה שלי היתה מיותרת לחלוטין. יש איזו הנאה מוזרה בלעג הזה ובשמחה לאידי: שוב נכשלת, שוב כתבת בכסילות ובחיפזון, מפגרת.

עפרה, הי, הממ... אני מרגישה שאת קצת משמשת לי בפן מסוים שמתגלה כאן, מראה לעצמי, וזה מעורר בי כל מיני מחשבות שהייתי אולי אומרת לעצמי שבמראה ואני מתלבטת, האם לחלוק אותן...או שהמחשבות האלו הן בשבילי, נועדו להישאר שם בפנים... אולי מתלבטת האם בא לך לשחק קצת בקוביות, או דווקא להיות קצת לבד וגם איני יודעת איפה את, חוץ מזה שמשהו , משום מה, מעורר אותי, שוב ושוב... (אולי סתם גם חרדה כזו שלי, מלהיות לא מתאים, לא נכון... חרדה מוכרת לי ומתגברת בפורמט שכזה בו קשה לבדוק איפה השני נמצא... שלח נפשך על פני המים...) אז, שולחת את ההתלבטות, או משהו כזה. גילת.

הי גילת, אני דוקא בקטע של קוביות... (או אולי משחק מסירות בכדור ?) כידוע, את והמחשבות שלך מענינים אותי מאד ואני ממש אשמח לשמוע את הגיגייך ! רק אם בא לך כמובן, ובלי לחץ...

הייתי בים, והיה לי טוב, לנוח קצת, להירגע. מקווה שרק ימשיך..

ההודעה שלך גרמה לחיוך קל. שמחה לשמוע שהצלחת להרפות מתחושות לא טובות ולהנות מהיום שלך. כן ירבו :)

פפפפפפפפפווווווווףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף וואוו.... אז אני חיה.תודה לאל !!!!!!! אני אחרי בדיקת ה u.s והממצאים שליליים.. וואאוו אודי... מעולם לא נתתי כל כך הרבה תשומת לב למרפק שמאל שלי.. ידעת שיש לנו במרפקים שקיות (?) והן ריקות (?) כך לפחות אמר לי פרופ'.... הוא אמר לי תוך כדי צפיה על המסך שיש לנו במרפקים שקיות ריקות ולפעמים כשמתפתחת דלקת במרפק אז השקית מתמלאה בנוזלים (??) לא כל כך זוכרת..הייתי מתוחה מדי בכדי להיות מפוקסת להרצאה ..בקיצור, זה מה שיש לי.. כל כולה דלקת במרפק עם נוזלים בשקית.. כשאני כותבת את זה . זה נשמע לי כל כך הזוי...כמו איזה שקית חלב בתוך המרפק :) אז אם כך, כנראה שאני לא הולכת עכשיו למות... ואתה יודע אודי ? מדהים. במשך ימי ההמתנה מורטי העצבים היה בי כל הזמן קול שממש ביקש שדווקא התוצאה תהיה חיובית. כי הוא רוצה למות. ועכשיו הוא מצטער שזה לא קורה. אני מרגישה כאילו אני שני בני אדם. אני במבי שרוצה לחיות !!! להרים את הראש כשיורד היורה, להוציא לשון ולטעום את הטיפות הראשונות שמטפטפות מאמא עננה. לנשום ולהריח את הריח המיוחד הזה.. ריח אמא אדמה שסופגת את טיפות הגשם שירדו בשבת... ויש גם איזו מפלצת כזו מפחידה ,שחורה, ששולחת זרועות ,ידיים ארוכות עם צפורניים שחורות חדות שרוצות לנעוץ עצמן בבשר החי, רוצות לחנוק את קנה הנשימה.. לוחשות בקול עמוק ,כאילו ממעמקי האדמה : מוות..מוות..מוות..מוות.. לא רוצה לשמוע את המפלצת הזו.. רוצה שהיא תסתלק כבר מחיי. היא תמיד נמצאת שם. רובצת, מחכה, ממתינה לשעת כושר כדי לעוט על הטרף.. כל כך רוצה שהמפלצת הזו כבר תסתלק ממני.. אודי ונעמה, המילים שלכם ליוו אותי. הרגשתי שאני לא לבד. גם אמא צביה שלחה היום sms עם ברכת הצלחה..כבר יידעתי אותה. והיא גם שמחה.. גם נפגש ביום שישי הזה.. ואני עדיין מרגישה שהיא יש ! מעניין..הפעם,עם נסיעתה לחו"ל היא לא נגמרת לי.. זה נעים בלב..מאוד ... סוריקטה, הייתי מותשת בכדי לענות לך, אך ראיתי את הודעתך לגבי סורי(קט)ה... מעניין..עברה בי מחשבה שכשמישהי הייתה מאוד מאוד קטנה ממש קט קט הייתה אולי איזו סוריה בסביבה שאולי שלחה לכיוון קט קט כמה טילים כימיים .. התחשק לי לעטוף ולהגן על קט קט ..תודה לך סוריקטה. חיבוק לכם ,במבי. ו..אודי, אני מרגישה שאני חייבת להוסיף גם.. אודי-שלך במבי.

במבי יקרה תדעי לך שירדה לי אבן מהלב. כל כך דאגתי לך... (ואני מכירה את המפלצת הזאת... היא באה גם אלי לפעמים... הארורה הזאת! אבל היא לא תוכל מול אמא אדמה ומול טיפות הגשם שממוססים אותה בכח חיותם) שריל

שמחה לשמוע :), גם לי הייתה דלקת בפרק כף היד לא מזמן, כואב ומציק אבל לא נורא...עובר מהר עם כדורים, איזה כייף שזה לא כזה נורא.....ומכירה את ההרגשה של המפלצת, תלחמי בה כי מגיע לך לחיות ולחיות טוב!!!!! את שומעת??????? שלך, מיכל

במבי, הודעה מרגיעה, תודה, המון תודה שבישרת לנו. את יודעת, אומר משהו בבושה שהיא – גם אצלי יש חשד לגידול לא נחמד ואני אמורה לעבור בדיקות מסוימות, לפחות כהתחלה. ודחיתי. ועדיין דוחה. דוחה הרבה. הרבה מאד זמן. וכמעט אמרתי לרופאה (שנזפה בי על ההזנחה) בבכי "אבל אני רוצה למות, את לא יודעת עד כמה", אבל אז שמעתי בקולו של רופא הנפש שלי ושתקתי. וישנן גם בעיות רפואיות נוספות שלא מן הראוי להתעלם מהן, בעיות לא מטופלות, ואני לא יכולה לטפל בי ולקחת את עצמי שוב לרופא. אני לא דואגת לי בכלל, ולא פוחדת. פשוט מן לא אכפת כזה. לא ראויה. כמה עצוב. רציתי לכתוב לך באותה הודעה על הכימיה שבאמת פעם עברתי "פיגוע כימי". זה באמת היה. שורדת msbp או לא... לא יודעת אם התכוונת לכך, אבל מבחינתך, כה צדקת. אני שמחה לשמוע שאת חיה ובריאה ושלמה. מאד. שלך, סוריקטה

נכון שאני אולי כמו סוג של חייזר וירטואלי שמתחבא מאחורי מקלדת או סתם עבמ מחלל לא ממשי.... אבל... אני כל כך רוצה שלא תזניחי את בריאותך! את כל כך יקרה!! שריל

במבי, ב"ה שהכל בסדר. רק בריאות (:

איזה יופי במבי!!! איזה כיף שאת בסדר, חוץ מכמה שקיות חלב שמוקמו לא נכון. ואיזה יופי שהידיעה שאמא צביה ישנה עוד איתך. ואיזה יופי שליד השם שלך יש פרצוף מחייך. עניתי לך למטה. אודי, נעלמה ההודעה או חמקה לה כי היא למטה?

זה מרגש. קצת מציף... לראות, להרגיש את האיכפתיות שלכם.. זה נוגע עמוק בלב... תודה לך שריל על הדאגה..(מה מונע ממך להיות קצת יותר אקטיבית?) ולך מיכל ,תודה..ו..לשם הידע הכללי..גם בפרק כף היד יש שקית ? גם שם היא מתמלאה במים (?)..או בשקית חלב ? :) ואיך הכאב שם ? עבר ? וסוריקטה..רוצה לנענע אותך..להרביץ לך..לדחוף אותך..איזה חוסר אונים אני מרגישה..כל כך איכפת לי ממך... אוףףףףף איך את יכולה לתמוך כל כך טוב באחרים. ומה איתך ?? אולי תעשי איזה פיצול כזה ? תסתכלי על עצמך דרך זום כזה ממרחק, תראי את עצמך כאילו את לא את..כאילו את מישהי זרה. ותתחילי לדאוג לה, לטפל בה, לתמוך בה, לקחת אותה לרופאים ולעשות למענה כל מה שאפשר..אולי באופן הזה הפיגוע הכימי ישפיע קצת פחות ? אולי באופן הזה תצליחי קצת לדאוג לקט קט שכל כך זקוקה ליד המלטפת, התומכת, הרגישה, החכמה והנדיבה שלך ? כל כך מגיע לקט קט שידאגו לה.. ואגב, אני חושבת שאמנם הרצון למות שקיים כל כך חזק (אולי כחלק מתוצאות הפיגוע הכימי..)קיים ובענק. אבל קיים גם הרצון לחיות .. ואולי כחלק מהרצון לחיות ישנם המפגשים עם רופא הנפש.. אולי הרצון לחיות רק צריך תדלוק.. כל כך רוצה לתדלק אותך ברצון לחיות.לזוז, לעשות מעשים שיועילו לך, שיוציאו אותך מהתקיעות הזו.. רוצה לשאוב אותך מהמקום ההוא עם פומפה כזו..עם משאבה ענקית ששואבת ביעף ,וממלאה בדלק החיים.. ותודה לך על האיכפתיות והדאגה ... וחנה :) תודה על מילותייך, הן נגעו בתוך הלב..גם לך בריאות טובה.. ונעמה מקסימה..כל מילה את שומעת גם באופן מטאפורי ? :) את מדהימה עם ההסתכלות וההקשבה שלך לשפה גם באופן הדימויי...זוכרת את אפיית הלחם (להילה?)...מדהים.. כן..את צודקת..אני בסדר "חוץ מכמה שקיות חלב שמוקמו לא נכון":) כן, גם אמא צביה לא נגמרה לי עדיין.. ואת יודעת ? כשקראתי את תגובתך למטה על הפגים והאינקובטור..הרגשתי כאילו נכנסת לי לתוך המוח והלב,צילמת אותם ותיארת במילים בדיוק !! מה שאני מרגישה..מדהים !!! ממש כך אני מרגישה.. את קוסמת נעמה ? :) תודה לך !!! וזה מאוד מאוד כיף לי לקרוא את תגובותייך החכמות,מאירות, רגישות,כואבות ופעמים רבות דרך מטאפורות.. ואודי יקר !! תודה על תמיכתך..וכן, הייתי צריכה שתכתוב לי שלך,אודי. :) זה מרגיש נעים בלב.. :) חיבוק לכולכם , שלכם-במבי. :)

וואו במבי, זו צפירת ההרגעה הכי נעימה שיכולתי לייחל לה. אני אפילו לא מכירה אותך, אבל הרגשתי כאילו מדובר באדם קרוב שאני מצפה יחד איתו לבשורות טובות.. וברור שאת רוצה לחיות, כמו כולנו.. וכנראה גם לא משנה כמה 'מרורים' מאכילים אותנו אותם חיים.. ובאותה הזדמנות, תעיפי לכל הרוחות את אותן מפלצות איומות ורעות, לא שאני יודעת בדיוק להגיד לך איך עושים זאת.. עכשיו שאנחנו עומדים עומדים לפני חג שהוא כולו שמחה ואורה לכולם( אני מקווה...), ולך, אני מאמינה, יהיה זה חג פרטי,אמיתי, ושמח במיוחד.. איתך בשמחה, ירדן.

היי במבי. בשורה משמחת. שיהיה רק בריאות אמן

כמה טוב לשמוע שזו רק שקית... מאחלת לך שקיות מלאות ממתקים מתוקים ללב, שקיות מלאות אהבה לעצמך, שקיות מלאות בטיפות יורה, ריח אדמה רטובה, שקיות מלאות מרחבים ירוקים...קרני אור רכות, מלטפות... שלך, אנימה.

אני מוצפת... מאוד.. שיתפתי אתכם בקטע של מרפק יד שמאל כי הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר להתמודד עם הפחד לבד.בפרט כשאמא צביה היתה בחו"ל בימים ההם. לא ציפיתי לכזו איכפתיות ודאגה שלכן.. תודה ! תודה ענקית לכן ! לכולכן ! זה נוגע כל כך עמוק בלב ! תודה לך ירדן!..גם את מכירה מפלצות כאלו ?.. ומימה, תודה לך. מאחלת גם לך בריאות ושמחה.. ואנימה יקרה ! תודה..כשקראתי את מילותייך, פתאום ראיתי בעיני רוחי המוני המונים של שקיות צבעוניות מלאות בממתקים יורדות מהשמים ותוך כדי שהם יורדים , נשמעת המוסיקה הזו שנשמעת כשאת מסובבת את המובייל הזה מעל מיטת התינוק..מוסיקת לילה נעימה כזו..ריח של תינוק נקי עם ג'ונסון ..ריח של תינוק בפלנל... מאחלת לך שקיות של כל מה שאת מבקשת לעצמך שירדו אלייך, ובהמונים תודה לכולכם.. מאחלת לכם אור רך ונעים בלב.. ובריאות טובה. שלכם-במבי.

אויש, נמחקה הודעה באמצע כתיבתה. אנסה לשחזר אותה, אז אודי אם תתקבלנה בכל זאת שתי הודעות, אין צורך להעלות את שתיהן. רק את זו שאינה קטועה. כשקראתי את ההודעות בפורום אתמול, הרגשתי לרגעים בנימה מבודחת אצלך, אודי. היה כיף ונחמד. :-) כנראה שהקשר של זה למציאות רופף במקצת, אבל ככה ראיתי את העולם אתמול - מבודחת. אפשר לבוא בביקורת לציניות ולהומור שחור, אבל יחסית למנגנוני הגנה מזיקים אני חושבת שהוא חיובי. אז אתמול בפגישה צחקנו. ברגע שהיא צחקה ועדיין החזיקה את הכאב שלי קיים, ידעתי שגם אני יכולה. שאפשר לצחוק ועדיין לכאוב, בלי שזו תהיה מסכה. פשוט מנוחה. אז המשכתי לחפש שעשוע. וראיתי בפינת הפורום "התחברות לפורום. שלום נעמה. לחצ/י כאן בכדי להתנתק" ופרץ ממני צחוק על האירוניה המשעשעת. ובמהלך היום ראיתי פרק של משפחת סימפסון. לא שהיה לי זמן לזה, והספקתי פחות עבודה, אבל החלטתי שעכשיו אני צוחקת. זה לא תיקן שום דבר, אבל נתן רגע של נשימה. בא לי להמליץ למי שיכול. ואצרף אמצעי עזר, למרות שהוא מתחבר כבר להומור המשונה שלי (ושל בריטים, ככל הנראה). מונטי פייתון: http://www.youtube.com/watch?v=-gwXJsWHupg בברכת צחוק מתגלגל לכולם, נעמה.

נעמה, (נראה לי שייצאו לי הרבה תגובות היום...אבל ממש הייתי חייבת להגיב...). ממש אהבתי את היכולת לשלב ולהכיל את הצחוק והכאב יחד, וגם לנוח ולהירגע. אז תודה שהבאת מעט מן הצחוק גם לפורום הכאב הזה... ובאשר להתחברות לפורום- גם אני חשבתי על זה ממש לאחרונה, על הבחירה המוצלחת והאירונית במילים להתחבר/להתנתק... חשבתי על כך שפעם כשהמחשב היה אומר לי "שלום גילת21", הייתי מהר לוחצת על התנתק ובורחת, היום אולי קצת פחות, אולי לפעמים לפעמים אפילו מעדיפה להיות מחוברת, אומרת לעצמי(?) שלום בחזרה... יום מלא חיוכים לך! גילת. [ולי את הזכרת את השיר השטותי הזה: http://www.youtube.com/watch?v=3-H-U5oAQHU ]

http://www.youtube.com/watch?v=jHPOzQzk9Qo הי נעמה, ברוח יומך הייתי הולכת גם על "זוהי סדום"... שלך, סוריקטה

אפשר להשלים בשני אופנים... ובגלל ההודעה האחרונה שלך לבמבי ובגלל ההודעות שלך בכלל, חשבתי באנחה שאני יכולה לנחש איזה סיום מדגדג לך לכתוב. אבל השארת את זה פתוח, שזה משהו. Looking on the bright side of life זה משהו שעוד נשגב מבינתי. אני אפילו מרגישה שלועגים לי כשאומרים משפטים כאלו. כלומר, לו יכולתי, הייתי עושה זאת. (ואז מתחיל להתערער עוד, ואולי אני יכולה ואולי לא רע לי ואולי אני מדמיינת, אבל את הפלונטר הזה נשים בצד.) אבל אחרי כמה שנים שראיתי בבירור את ה- Bright side of death, הוא התחיל להעלם לי קצת. אם יתנו לי את הבחירה האם להיוולד לסיבוב שני או לא, אני לא יודעת מה אני אגיד (כנראה שעדיין בשלב הלא). אבל כבר פחות עולה בי צעקת "אני רוצה למות!" בכל רגע נתון. אולי זה אחרת אם מאמינים בחיים שלאחר המוות, אבל כיוון ואני לא מאמינה בכך, בעצם למוות אין ממש צד. הוא לא טוב או רע, הוא רק לא. פתאום לא נראה לי שיש תוכן בשורות האלו שכתבתי, אבל אצלי נפילת האסימון הייתה קשורה לזה. לעובדה שכמיהה למוות היא בעצם היעדר כמיהה לחיים. שאין שום דבר פעיל במוות. יחד עם שינויים חיצוניים חיוביים, זה הרחיק אותי צעד מהתהום הזו, שהסתכלתי עלייה וקיוויתי שמשהו ידחוף קלות. אני שמחה שאת מקשיבה לרופא הנפש, תודי לו בשמי שדואג לך. ואני שמחה שיש בך את החלקיק שמבין שמוטב להקשיב לו. אני לא יודעת אם אודי יסכים לאשר את המשפט הזה, אבל מחשבות חולות של אחת לשנייה - אם כבר מוות, אז מבחירתך שלך, לא כזה שהחיים ידרדרו אותך אליו לאט, לאט, מחוסר אונים. ומוטב גם פשוט שלא. מטעמים אנוכיים, כי תחסרי, וגם מאי אילו טעמים שרוצים להאמין כרגע שיש לכל אחד בשביל מה, גם אם זה לחיות בשביל למצוא למה. של עצמי אבל איתך (ובעקמומיות של חיי זה יותר קרוב משלך), נעמה.

היי אודי וכולם, בזמן האחרון יש פה הרבה הודעות......ומצד אחד מרגיש טוב כקבוצה......... מצד שני מפחדת להיות פה שקופה, ואם שואלים אם אני מכירה את זה מעוד מקומות, כמובן שכן, כשיש לי יותר מדיי חברות אני מוצפת... זה מוזר אודי, אני אדם חברותי שאוהב חברה תמיד יש לי מה לומר....תמיד מצטרפת לשיחות......אבל מתרחקת ברגע שנהיה המוני....הייתי ילדה מקובלת אבל מתרחקת....... שרוצים דווקא מאוד בחברתי, אני הייתי האשמה לבדידותי, התרחקתי...והיום מנסה אחרת.........כשמתגבשת קבוצת חברים אני מתבודדת למרות הפצרות של חבריי....... פעם גם הוספתי יותר לעצים אחרים שצמחו פה......יש לי המון מה לומר לכלם...ולפעמים פוחדת שאומר דברים טפשיים וכולם ילעגו....או שזה יותר מדיי הודעות ואז זה מוצף.......כשיש קבוצה זה טוב אבל באיזה שהוא מקום אני פוחדת מקבוצה.....מקווה שהבנת.....ושאחרים גם הבינו......... פעם גם אמרתי לך כשהיו הודעות המשך, עכשיו יש הרבה כאלה אז הפסקתי להגיד עליהם במיוחד שאתה רוצה דינמיקה קבוצתית כזו......ואותי זה לפעמים גם מרתיע....... ......חג שמח מיכל

אולי לא אומר הרבה, רק אומר שמבינה ומזדהה, ממש עם כל מילה שאמרת... עם הפחד להיות שקופה – והפחד הנגדי- להציף, להיות יותר מדי, להיות לא נכון, אולי להיות ללעג... לפעמים חושבת שאולי זה יכול להיות מעין מגרש התנסות מעניין, מיניאטורה לעולם האמיתי. לפעמים חוששת ולא רוצה לעשות כאן את ההתנסות הזו- לטובת עצמי, לטובת אחרים... (ואולי גם זה חלק מן ההדמיה לעולם... ומצד שני- באמת יש כאן רמה גבוהה במיוחד של רגישות וחשיפות (?) של הכאב, ומפחיד להגיב לא נכון, לפגוע חלילה). הכל פה גם מונצח ונשאר, מה שגם מקשה-גם הופך את זה מעניין באיזה שהוא אופן... זהו, אני מניחה שלא תרמתי הרבה, רק קצת הרהורים... אני מתנדנדת לי מצד לצד, אולי מחפשת איזונים... גם ההודעה הזו, כמו כולן, מכילה ויכולה להדגים את כל ההתלבטויות הנ"ל, לפני שמעיזה להישלח אל החלל הווירטואלי... והפעם- בוחרת ב"הסתכנות"... גילת.

שמחה שיש לנו את האפשרות להתנסות..לא כן?

מיכל, גילת, אהלן, הי לכן, אני חושבת שמספר הקוראים פה הוא די קבוע, רק שמספר המשתתפים הפעילים והנראים יכול להשתנות. כשיש יותר כותבים פעילים מרגיש אולי שיש פחות מציצנים סמויים. אז אולי זה עדיף? לדעתי, אפשר גם להרגיש מוגנים בתוך ההמולה, כי שם את פחות בולטת, אולי פחות 'ירגישו' את ה'פדיחות' שלך. נבלעת אפשר גם להרגיש אחד על אחד. מספיק שאת מרגישה שמישהו מתעלם. התיעוד – לפעמים חשוב. לפחות עבורי. וגם - עפי"ר הודעות שעוברות לאחור, באמת עוברות לאחור... ובל נשכח שגם בדרך כלל, כך נראה לי, כל אחד מרוכז בעצמו בעיקר. ועוד משהו – כאן ניתן להיעלם מכתיבה ואז לשוב. סוג של דרך מילוט לכל עת. אולי... סוריקטה

מרגישה פגיעה בתוך המולה ולא מוגנת.....ההפך ממוגנות...

תראי, בדיוק עכשיו אני נתקלת באותם הקשיים שתיארת, מוחקת וטרודה. חוששת לכתוב ושילעגו, חוששת לכתוב ושיופיע השם "נעמה." כל כך הרבה פעמים. מעדיפה לחזור ללבד ולהשתתק. ממש עוד שנייה מוחקת הכל, אבל בעצם חשוב לי להגיד לך, את נעימה לי בקבוצה (קהילה?) הזו. את מוסיפה הרבה. כשבא לך להיות יותר, כשבא לך להיות פחות, כשבא לך משהו אחד ואת מסוגלת רק לאחר. ולא הייתי אומרת אם לא. תמיד מתפלאים איך בעצם אני כל כך ישירה, גם כשהנימוס מחייב אחרת. לטוב ולרע כנראה.

דוקא אני נשמעת מאוד לא נעימה.....אבל תודה

לי דווקא קשה להתייחס למרחב הזה כקבוצתי ויותר מרגישה שמתכתבת מול מנהל הפורום ובעיקר להוציא קיטור או לפרוק שכואב, לתהות תהיות, לשאול שאלות שמעניינות אותי על פסיכולוגיה... אני לא יודעת כמה נחשב פה 'יותר מדי' ולפעמים תוהה האם לא הגזמתי עם פניות.. אבל האמת שאני לא נוטה לפעילות קבוצתית פה. יש מקומות אחרים שיותר כן, שגם מדי פעם תומכת ונותנת מעצמי, אבל פה זה משום מה יותר 'אני לעצמי'. באתי לפה לקבל עזרה לשאת איזה טלטול בלתי נסבל בעקבות טיפול ולזעוק ולקבל פשר. רציתי פשר אחרי בלבול מזעזע . נשארת פה כי משהו בי כנראה מפוצל ואלה לא קולות שיכולה להשמיע בכל מרחב. נראה לי שאם לא אחוש צורך לחזור לפה זה דווקא יהיה סימן טוב כי זה אומר שעוצמת המצוקות שהביאו אותי לכתוב כאן מלכתחילה די התנדפו להן וזרמתי הלאה עם החיים... הלוואי וזה יקרה בסוף.

מעניין, באמת נשמע שאת כאילו כותבת רק לאודי, אבל בעצם כולנו פה קוראות אותך, ונכון קשה לשמוע שוב ושוב אותו הדבר, אך בעצם גם אנו עושות זאת רק במסווה של מילים אחרות...חשבתי שאת לא קוראת אותנו ובעצם הפתעת כשקראת אותי...אז תודה לך, מ

אודי, אני כועסת על המטפל שלי. הוא השתמש במילה האסורה (גילוי ע....). אני אסרתי עליו במפורש להשתמש במילה הנוראה הזו. הוא אמר שלדעתו הגיע הזמן שאדבר קצת על מה שהיה. היה בזה משהו כוחני ופטרוני. הוא אמר שהוא איתי, שאנחנו ביחד אבל אני הרגשתי כל כך לבד. הוא אמר שהוא יהיה זמין בשבילי בטלפון או בכל דרך אחרת אבל לא האמנתי לו. כי בסופו של דבר אני תמיד נשארת לבד. הוא הושיט לי יד (במובן המטפורי) אבל אני לא רציתי להושיט יד בחזרה כי היד הזו שמלטפת היא גם היד שמכאיבה ומשפילה.

אני חיה עם בעלי כבר 35 שנים. החיים במחיצתו קשים מאד והוא מתווכח ורב איתי על כל דבר. יש לו מעין ספר חוקים שלפיו צריך לפעול ואין שום מקום להבעת רגשות או שיתוף בחוויות . חשוב לו מאד להיות תמיד צודק ולחוש שהוא עושה הכל נכון ללא טעויות. אני מעוניינת להתגרש אבל הוא לא מאפשר לי ואני מאד סובלת. ניסיתי ללכת איתו לייעוץ זוגי אבל הוא לא מעוניין. אני מרגישה שקשה לי לעזוב אותו כי אני מרחמת עליו ויודעת שהוא לא אדם רע.

אודי. מ'קשיים סתם' נוצרה לי בעיה חדשה. היו קשיים להתמיד בעבודה נכון והפרעת אכילה. נתנו לי הכרה בנכות נפשית לא בגלל חומרה אלא כרוניקה. בכל אופן זה יצר בעיה , פחד מסטיגמה, בלבול בזהות שלי. אני לא בן אדם שחופשי להיות. איך אספר על עצמי בלי בושה ומצד שני לא רוצה רחמים מאף אחד אבל גם לא שישפטו אותי אולי ויגידו שאני סתם עצלנית ונוח לי לא מתאמצת מקבלת קצבה שלאחרים מגיע יותר. אני רוצה להרגיש ערך עצמי. איך אפשר להרגיש ערך עצמי ככה? בטיפול פסיכולוגי שהייתי פסיכולוגית קלינית בכירה ביצעה בי טבח נרקיסיסטי בגלל יחס מתנשא ופערים בהכל. היא אולי לא התכוונה ככה אבל ככה זה נחווה. רציתי לטפס למעלה נפלתי לתהום. אני לא טובה בלהסתיר דברים . אודי איך אפשר להיות בן אדם שלם במצבי? הצילו!!! כמה אנרגיות מתבזבזות לי וכבר לא ברור על מה. בושה קיומית. הכל היה יותר טוב אם רק היו מדברים אליי בכבוד ומסבירים לי על התפתחות תקינה לעומת לא מסתגלת במקום לכפות עליי 'התערבויות', תסכולים וחרא. בכלל לא הבנתי בדברים האלה. לא הסבירו כלום. איך אפשר להיות עכשיו אני בחופשיות בלי בושה ופחד ולשמוח. רוצה רק להרגיש טוב. להרגיש טוב. להגיע למשהו בכוחות עצמי בלי שיסתכלו עליי מלמעלה בלי שישפטו גם.. להיות מלכה בחיים שלי ולא עבד לאחרים ולפחד מדעות שלהם ... לשים זין על כולם ולחיות את החיים שלי כמו שבא לי וטוב לי! למה זה כ"כ קשה?? אין שקט בנפש כי הגעתי למקום לא ברור בחיי. ורק אכילה והקאה עוזר להשכיח ממני את כל הבלבול לפעמים.. ללכת לאיבוד בתוך סימפטומים כי דעות של בני אדם פוצעים אותי. אי אפשר לדעת איך יפגעו , גם שמנסים לעזור מסתכלים מלמעלה הכל פוגע.אני רוצה להיות אחת שיכולה לבד ולא צריכה טובות מאף אחד שלא יתערבו לי . אני רוצה חופש לחיות את החיים שלי בלי רעש 'מה יחשבו אחרים מה יגידו'. רוצה כ"כ לשים זין וזה כ"כ קשה לביצוע כי בסוף כל המילים והתייחסויות של אנשים כן נדבקות איכשהו ומהדהדות בי גוזלות אנרגיות. די. רוצה להיות בן אדם נורמלי ומוצלח. עם ערך עצמי. להתגאות בי ולא להרגיש נחותה ופחות מסוגלת מאף אחד. כ"כ נמאס לי. האם יש תקווה להיות השולטת בממלכת החיים שלי ולא להניח יותר למילים ודעות של אחרים לפלוש לי ולקפל ולכווץ ולבלבל ולערער ולפגוע בבטחון העצמי שלי? לא רוצה להיות אדם שמרגיש שנידון להחביא את עצמו ולשכב מדוכדך במיטה נמנע מהכל כי אין חשק ואנרגיה להתמודד עם דברים יותר מדי.. רוצה להיות בן אדם עם ערך עצמי ובטחון שלא חש שחייב לדפוק חשבון לאף אחד. בפועל רק חוסר בטחון קיומי פנימי כמו לנוע על כרעי תרנגולת כל הזמן ופחד להצהיר על עצמי וקיומי בגלוי בלי להתבייש . לא יודעת מי אני. ואם יש לי הכרה אז מה זה אומר? שקר? אמת? עייף לי כבר מכל זה. אי אפשר להיות אדם חופשי. אי אפשר להיות באמת אני. בא לי לנפץ הכל.

תזכיר לי שיש בשביל מה??? אני לא מצליחה לזכור כלום

אודי עוד לא איחלתי לך שנה טובה אז שנה טובה ותודה רבה על הכל! גם אם לא תמיד אני "מרוצה" ממה שאתה עונה אני יודעת שזה לטובתי... תודה ולילה טוב

חג אמור להיות שמח. חג נחשב בכל אופן - דבר שמח. יש לי חידוש : חג הוא לאאאאאאא תמיד שמח. לא לי בכל אופן. שוב, לבד כ"כ. לבד בעיקר בתוך המולת האנשים המרצדים והשמחים, לבד מתחת לחיוכים ולצחוק הקליל והמעושה כ"כ, לבד דוחה הזמנות לארוחת חג, לבד נשארת להתבשל עם הבחירה שלי - להיות לבד. פשוט לבד ומגעיל. מגעיל מעצמי, משום שברור לי שאני אחראית למצב ואין לי שום כח ו/או רצון לעשות משהו למעני. אז - חג שמח? שיהיה.

מצטערת על שכתבתי, מצטערת על זה שגם כשאני מנסה להתחיל מחדש זה לא הולך, מצטערת על שאני לא רכה יותר ונעימה יותר, מצטערת על שאני - אני (ואם תתהה על מה יצא הקצף, אז - על זה שאני קוראת כעת את מה שכתבתי ונוכחת לדעת שכלום לא יעזור. תמיד אשמע מתלהמת ואטומה. זה ממש עצוב לי.)

יש לי תנודות במצב רוח.השינויים הם ללא סיבה.וגם התנודות במצב רוח התחילו ללא סיבה ממשית.המצב רוח משתנה ממצב רוח רגיל/טוב למצב רוח לא טוב,לפעמים דיכאון.הוא משתנה ללא סיבה. האם טיפול פסיכולוגי/קוגנטיבי יכול לעזור? אני מטופל תרופתית ללא הצלחה כלשהיא,אך עדיין מחפש את הכדור המאזן . אני גם סובל מOCD קשה,האם כדאי במקרה כזה להימנע מטיפול פסיכולוגי?כיוון שהOCD אצלי הוא קשה ואני הופך כל דבר כמעט לאובססיה,ולכן אני מפחד שהטיפול הפסיכולוגי לא יצא לי מהראש ויהפך לאובססיה קשה. תודה מראש.

היא חזרה , וכולם לעגו לה . היא חזרה שבורת כנף . מדדה , כבר לא מיישירה מבט . היא חזרה ואמרה שנכון לא לפתח ציפיות . מטומטמת !!!!

את יודעת שאני כתבתי פה ממש מכתב פרידה, טוב כזה..ואמרתי כבר תודה והכל...ולבסוף חזרתי... גם מהמטפלת נפרדתי ועוד איזו פרידה!!!!! עם מכתבים מרגשים, עם סיכום שלה, שלי....בחיים לא נפרדתי בצורה כל כך משכנעת.... עם גינונים והכל.... ממש הרגשתי פדיחה לחזור, אבל חזרתי, כי הדלת תמיד נשארת פתוחה. אף אחד לא לעג, קבלו אותי בזרועות פתוחות, ולפתח ציפיות תמיד בעייתי אף אחד לא מפתח ציפיות כלפייך.....הצפיות כנראה שלך..... יש מקום לכתוב כאן תמיד!! ואם את זקוקה לכך תתקבלי אצל אודי ואצל כולנו בזרועות פתוחות, מוזמנת לכתוב על תחושותייך ומה שעובר עלייך. (אם קראתי אותך נכון ולכך התכוונת, תקני אותי אם טעיתי) באהבה רבה מיכל

אודי, אני לא בן אדם בודד. ההפך. נשואה, ועם חברים טובים רבים. אבל.... מרגישה כל כך לבד. מרגישה לא מובנת. מוקפת בחברות אמהות שמדברות על ילדים, משכנתה, טיולים לחו"ל. ואני, הולכת לאיבוד בתוך כל זה. רוצה להגיד להן שהעולם רע ובכלל לא מוגן כמו שהן חושבות. רוצה להזהיר אותן אבל יודעת ששוב אהיה הדיכאונית, המתוסבכת, הדפוקה. ששוב יביטו בי כאילו נפלתי מכוכב אחר וישאלו אותי מה רע לי כל כך... הרי אני יפה, חכמה, יש לי עבודה שאני אוהבת, ילד מקסים, בעל, דירה. מעדיפה לשתוק. ושוב מרגישה כל כך לבד.

כל כך מובנת ומוכרת ההרגשה הזו...לא צריך להראות לכולם מה את מרגישה מספיקה חברה אחת טובה שאת סומכת עליה לשיחה כנה כזו...ורע זה דבר סובייקטיבי...בעל, ילדים וחברות, דברים חיצוניים זה לא ערובה לאושר (מניסיון) מקווה שתרגישי שאת לא לבד ויש למי לספר, גם פה אפשר להרגיש מעט את היחד...איתך, מיכל

שלום רב, לפני כשנה בערך פתחתי עסק עצמאי(עובד מהבית) שדי מצליח. בעסק הנ"ל השאיפה שלי במשך כל השנה הייתה להגיע לשלמות מבחינת מלאי ומבחינת לקוחות וכמובן מבחינה כלכלית. במשך השנה הנוכחית צברתי קהל לקוחות גדול וכתוצאה מכך המחזור והמלאי גדלו בהתאם. אולם, ככל שהמצב כביכול השתפר, אני הרגשתי רע יותר ומוטרד יותר. כל העניין הכספי נכנס לי לחיי היום-יום וגם לשיקולים שלא קשורים לעבודה ונוצרה לי מעין אובססיה לכסף והתחלתי להשתמש בכסף בתור אוסף וכל הזמן הרגשתי בלחץ שאין לי מספיק ורק ספירה חוזרת ונשנית של הכסף בארנק (ריטואל) גרמה לי לסיפוק ולרגיעה. כתוצאה מכך ומהסיבה שבעוד כשבועיים אהיה סטודנט לתואר כפול, החלטתי לפרוש בשיא כמו שאומרים, כיוון שאני מרגיש שהעסק הזה עם כמה שהוא מכניס לי הוא פוגע לי בבריאות. רציתי להתייעץ עמכם ולשאול, איך אני אמור לא "להישאב" לכל דבר שאני עושה ולנסות להפיק ממנו 100000%?! יש לציין שבעבר היו לי מספר הפרעות OCD וביניהן: א. סטריליות יתר על המידה שכללה שטיפות ידיים אינספור פעמיים. ב. אחרי שהייתי נער שמן הגעתי להיות מפתח גוף בעל אובססיה. ג. וכעת עם המקרה שציינתי לעיל. * כרגע אני מטופל בציפראמיל, כדור 1 ליום ושוקל לגשת שוב לפסיכיאטר ולשתף אותו במקרה הנ"ל ואולי לנסות להתאים כדור/מינון אחר. yayfdf

נראה לי מושג שדיבר עליו ויניקוט. המעבר מיכולת התייחסות לאובייקט לעבר יכולת שימוש(לאחר ששרד את המתקפות ההרסניות עליו). אפשר לקבל דוגמא ליכולת שימוש? האם זה קשור ליכולת להתבטא באותנטיות ספונטנית במחיצת אנשים ולא באופן תגובתי? האם זה גם קשור ליכולת להשפיע החוצה על אחרים בשירות 'הרחבת העצמי'-משהו שאנשים מוחצנים בד"כ נוטים לעשות יותר... אשמח להסבר אודי. המילה 'שימוש' למען האמת לא נשמעת טוב. בעלת קצת גוון אפורטוניסטי.

בד"כ כותבת פה רק מתי שחשה הרגשה רעה, מצוקה וכיוב'.. אבל יש גם ימים אחרים פשוט זה פחות מקבל ביטוי כאן.. אולי חשוב להבהיר את זה בשביל 'האינטגרציה' של היישות שהנני.. יום טוב לכולם.

מימה, הודעתך גרמה לי להרהורים...אז נראה לי שאנסה להרהר אותם בקול, ואולי במקרה מי- מהם יתאים לך. אני חושבת שאולי טוב שלעיתים, הצדדים הבוגרים יותר, המתפקדים יותר, באים לבקר גם במרחב שמאפשר גם ילדותיות ונזקקות. מעבר למה שזה מאפשר לאחרים לראות ולפגוש, אולי זה יכול לעזור גם לך עצמך לעשות אינטגרציה, לעזור להרגיש יותר שלם. (או שאולי פשוט – הם מגיעים לבקר ברגעים בהם אתה מרגיש יותר שלם..). אולי, אפילו, הם יכולים להושיט קצת יד לחלקים הנזקקים יותר, וכך אתה הבוגר, ה"מרגיש יותר טוב", יכול קצת לסייע, להקשיב, לתת תקווה, לאתה הילדי יותר... אני נוטה לחשוב שזה לא ממש "בשליטה" אלא זה מצב בו אתה נמצא. אבל באופן עקרוני, לגבי המרחב כאן, לכאורה זה מרחב שנועד להביא לידי ביטוי צדדים שמוזנחים יותר בד"כ (וזה טוב, וחיוני). אולי, כאשר זה אפשרי, אפשר להשתמש בו גם כדי ליצור קצת חיבור? האם החלקים המתפקדים יותר חייבים לבוא "על חשבון" החלקים הנזקקים? וגם, אולי מן הצד השני: הרגשה קשה כאשר לא יוצא מחובר, ואתה יוצא במקום אחד רק ילדותי נורא... (ואני לא מתכוונת ילדותי במובן שלילי)...לפעמים יש לך צורך מהר להביא גם את הצד הבוגר, ולהגיד, לא, אני בסדר, זה לא אני... אז אולי הצד הבוגר לפעמים קצת מנסה להכחיש , להחניק, את הצד הילדי? ואיך אפשר ללמוד להביא גם את הצד הבוגר מבלי שיתייחס "כך" לצד הילדי? מבלי שיתפוס לו את המקום, או ינסה להעלים אותו? מהרהרת... גילת.

אבחנו אצלי חירשות, ורציתי לשאול האם חירשותי(כבעיה)יכולה לפגוע באמינותי, ואם כן כיצד זה בא לידי ביטוי? תודה!

אודי האם לדעתך זה מעיד על ביצוע השלכה על הילד?

שלום, אני בת 40, אמא לארבעה (10,8,6,2). יחסים מחוסרי תקשורת והבנה עם הבעל... תחושה של חיים במכבש לחצים... יחד עם זאת השתדלתי להזמין את המשפחה בחג... שנים שהייתי ביחסים גרועים עם אמא שלי... לאחרונה עברנו לגור רחוק ממנה... ומאז היחסים השתפרו... בחג האחרון נוצר תקל... העברתי עליה ביקורת...והיא השתלחה בי בצורה קשה..מול הילדים...הם כבר גדולים ומבינים... לא יכולה לסלוח... היא ניסתה מספר פעמים להתקשר ולהזמין אליה...אבל הגידופים שקראה לעברי ...ליד הילדים והבעל...והשכנים...ערערו אותי לחלוטין... מאז אני לא ישנה בלילות...כל הזמן שומעת את הצעקות ...אין לי יכולת ללכת לטיפול...נעה בין העבודה לבית ולילדים... בעלי טוען שזה בלתי נסבל לחיות איתי... כועסת כל הזמן על הילדים...מצד שני אוהבת ומשקיעה בהם את כל מרצי... מפחדת כל כך מההדרדרות שלי... מרגישה שחייבת טיפול אבל לא יכולה להתפנות לכך בפועל. מה ניתן לעשות? המלצה על ספר אולי? או טיפול אונליין ולא בבית המטפל...

נמאס. שהלכתי לטיפול רק רציתי שיהיה לי טוב. למה כל הזמן רע? רק צביעות רק מלא כסף לשעה על הזמן של המטפל במקום על התמורה למטופל. לא, המטופל אחראי להפיק את התמורה. המטפל לא אחראי לכלום.. רק לא מבינה כלום יותר. בא לצרוח ולרצוח. לא מבינה כלום. לא מבינה בשביל מה אני בעולם הזה, מעבירה את הזמן. בלי כיוון, בלי 'חלום'. החלום האחרון שלי היה שרציתי להיות פסיכולוגית. מסתבר שבכלל לא הבנתי מה זה אומר. לא שהפסיכולוגית טרחה להסביר. היא ישבה שם מולי, שמעה מה אמרתי ולא טרחה להסביר. איזה ביזוי על גבי ביזוי. אני בחיים לא אבין. לא אביו מה עשיתי רע שהגיע דווקא לי שאני לא מצליחה שיהיה טוב

היי לכן, לכם, אני מחפשת איזו תנועה, שתוכיח שלא הכל קפוא בחוץ, שהקיום ממשיך. שהקיום ממשיך וגם אני חלק ממנו. כרגע שדה הראייה שלי מוגבל, אני מצליחה לראות את קיומי או את קיומם של החיים שחולפים, אבל לא מצליחה לשלב. הייתי רוצה לראות את התנועה בפורום, את השיח שנרקם, הקשרים והחיבורים שעובר בהם עוד זרם. לראות שיש קיום ולהרגיש חלק ממנו, לשלב את השניים לפחות במיקרוקוסמוס המעניין שכאן. כרגע שקט כאן, מנוחה. אבל החלטתי לכתוב בכל זאת, כדי שביום ראשון תהיה לי ההוכחה שהייתי קיימת היום, וגם אנשים אחרים. וכנגד ההבנה שודאי זורמים החיים, שאם אצא החוצה יהיו אנשים ברחוב (אצטרך לגרור את עצמי ולעשות את זה. אחרת יתבשל עוד התקף חרדה, בדיוק כמו שלשום), יש את החרדה העצומה שההודעה תיוותר שקופה. לא תישלח, לא תיראה. שהנה, באמת איני קיימת אלא בתפיסתי שלי. האמנם זהו רצון להיות קיימת? מפחיד הרצון הזה. הרבה יותר ממשי מהרצון לא להתקיים. מי אני שאכפה את קיומי על אחרים? ובדיוק אמא אמרה בחיוך נעמה, רזית עוד, עוד מעט ואת נעלמת. מחמאות.

אני לא יכולה לשמור יותר את הסוד בבטן. ואמא צביה הרי נסעה.אבל היא כן יודעת.. אודי :(( כבר מס' חודשים כואבת לי יד שמאל. גם גיליתי שמשהו במרפק נראה קצת שונה. איכשהו זה לא חילחל לי לתודעה . בראש השנה , שאלתי את מישהי שהתארחה אצלי ,אם היא רואה/מרגישה משהו במרפק שלי, היא ענתה לי כן. ואז ,כאילו "ירד לי האסימון" הלכתי לאורטופד והוא מיד אמר כן, אני מרגיש.. הפנה אותי לu.s מפרקים ורקמות ,כתב דחוף ! וביקש שאחזור אליו עם התוצאות ללא תור.. אודי, התור שנקבע לי הוא לשני.. אני מתה מפחד !!! קצת לזה התכוונתי כשכתבתי שאולי בנתיים סוריה תשלח טיל כימי ונמות.. אמא צביה יודעת וביקשה שאשלח לה sms ברגע שמתקבלות התוצאות. אם התשובה תהיה שלילית, אשלח לה מיד sms . אם התשובה תהיה שונה, כמובן שלא אפריע לה בחופשתה.. אודי, אני לא יכולה לעמוד במתח הזה. אני מתה מפחד ! קראתי בגוגל על סרטן המרפק.. בכלל שמעת על דבר כזה ? כל כולה מרפק.. עד הקטע הזה ,בכלל לא התייחסתי למרפק, כפי שאני לא כל כך מתייחסת לאצבע מסויימת או לריס שמיני של עין ימין או שערה חמישית של גבה של עין שמאל.. אודי, אני מתה מפחד.. ואפילו אמא צביה לא נמצאת.. איך ????? איך אצליח לעבור את הימים האלו עד שני בלי לחטוף התקף לב ??? אודי :(((

אולי אני נורא פרקטית, אבל רציתי לשאול אם יש מי שיוכל לבוא איתך? הייתי השנה בסיטואציה דומה, חיכיתי לבדיקת לב שמילאה לי את הראש עד אפס מקום. ובא איתי מישהו שבדרכו המשונה דיבר על הכל חוץ מעל הבדיקה. ומצאנו את עצמנו יושבים בבית החולים ומשחקים במשחק דבילי בטלפון. לא אשקר, הלב עדיין דפק, הייתי לחוצה וכשקראו בשמי נדלק בלנדר בבטן. אבל להיות עם מישהו, אפילו כהסחת דעת ולא כחבר לשיחה עמוקה על הנושא, עזר לי לא לחטוף את התקף הלב הזה שאת מדברת עליו... איתך בפחד אבל גם באופטימיות, שאם צריך לבחור או בה או בראיית השחור, היא עדיפה לי. ואני מבינה אם את לא יכולה להיות בה כרגע... אז אני אהיה גם בשמך, אם תרשי.

קודם כל אני מבקשת ממך סליחה, קצת באיחור אך מוטב מאוחר ...סליחה כללית אם פגעתי הכעסתי ...(יש במחזור התפילות גם "על חטא שחטאנו בתמהון לבב" !!!??? אני לא יודעת מה זה אבל בטוח שגם בזה חטאתי , בפעם הראשונה בחיי הייתי בבית כנסת יותר מ10 דקות ואפילו התפללתי ביום כיפור) יצאתי מהפגישה האחרונה עם מועקה נוראית ותחושה חזקה שהוא שונא אותי ובז לי...הדחף הראשוני שלי הוא לשלוח לו צ'ק ומכתב בדואר מהיר ולגמור עם הדבר הזה, אני שונאת אותו בחזרה ומרגישה מושפלת. נמאס לי מהכל...נראה לי שאין ולא היה בינינו שום דבר אמיתי. חבל על כל הזמן המבוזבז הזה ...חמש שנים...לא ממש הצלחתי "להביא את עצמי" (אם בכלל יש דבר כזה) לדבר בפתיחות ובכנות וגם איתו "לא נפגשתי" כי הוא לא היה מוכן "להיפגש איתי", אני לא מכירה אותו לא יודעת בכלל מה הוא חושב עלי...בכלל נראה לי לגבי שזה היה צפוי מראש לכישלון כי אני אדם מזוייף אף אחד לא מכיר אותי אפילו האנשים הקרובים אלי, ואולי גם הוא לא בדיוק שיא הכנות בלשון המעטה. אבל כדי לא לעשות פיצול אני אומר דבר טוב לסיכום חמש שנים ארוכות וקשות מאוד לפעמים ... אני קצת פחות מפוזרת ומרחפת,קצת יותר "מאוחדת" כל פעם שאני קוראת משהו מהתחלה עד הסוף או מקשיבה באמת מקשיבה ולא בכאילו למוזיקה לאנשים אחרים (ופחות פוחדת מאנשים באופן כללי) זה מפליא אותי...אבל מצד שני אני מרגישה גם מופסדת, מפני שהריחוף או הניתוק זה דבר מרגיע ונעים ביותר וגם יש דברים שאני לא יכולה לעשות או לא יכולה להנות מהם בתור "אני" אני מרגישה שהיכולות שלי נפגעו, פעם הייתי יותר מוכשרת למרות שלא קראתי שום דבר ברצף ולא הקשבתי באמת והייתי כל הזמן מרחפת. אני מקווה שעכשיו אני אוכל לחזור לעיסוקי ולא אבזבז זמן יקר, זה ממש מפריע לי לחיי היום יום הקשר הטיפולי גוזל זמן ואנרגיות. תודה רבה לך על ההקשבה וחג שמח לכולם. ממני.

אודי , אני רוצה לנסות , ושוב עם הסתייגות , כי לא בטוחה שאעמוד בזה , אבל לנסות לכתוב כאן פחות . כדי להביא את הכל לשם , לטיפול שלי . יש לי 3 שעות שבועיות , זה הרבה. יכול להיות שאעדיף יותר להגיב לאחרות , כשאמצא לנכון . אני לא עוזבת . זו לא הודעת פרידה . חג שמח לכם , יקירי ! הילה. (שמרגישה חזקה מתמיד , כרגע , ובלי התחייבות)

תמיד כיף לראות את הפעמים שאחרי הודעת כאב מגיעה הודעה של עקביות ועשייה. ואם תרצי לנוח, לספר חוויות מהמסע, להפקיד מטען לרגע, יש מי שישמח לשמוע. חג שמח!

בשורה התחתונה, ובנימה עניינית לחלוטין, לא הצלחתי להבין איך אני, או כל משתתפ/ת אחר/ת, אמורים לנהוג במקרה של תהיות המשך. להוסיף ענף לעץ קיים, ולהתפלל שלא יגזר דינו להיות מושלך אל תהום הנשייה? להימנע משתילת עצי גיבוי כדי לא לגדוע תהליכים קבוצתיים? כן להזכיר? לא להזכיר? לסמוך? לא לסמוך? מעבר לכך, אתה סבור, שעבור התגובה שלך מקריבים פה את התהליך הקבוצתי. אני תוהה מה צריך להקריב עבור התהליך הזה. הודעות המשך פואטיות, שופעות כריזמה, יזכו, מן הסתם, להמשיך ללבלב ולהצמיח ענפים. אבל לא בכל הודעה טמונים גרעיני התפתחות פוריים, ולא כולן נחנו במתק-צופים. יש גם שאלות קונקרטיות, ענייניות, המבקשות תגובה מקצועית גרידא. אלה, ככל הנראה, יאלצו לשלם את המחיר, ועתידן, נכון לעכשיו, אינו נראה מזהיר במיוחד... [ואולי אפשר לנסח "חוזה קבוצתי" משותף, מחייב או בלתי מחייב, שיהיה תלוי למעלה, ליד כללי ההשתתפות... אולי תציע את זה כמשחק לקראת חג הנטיעות... אולי זה יפתור אי-אלו דילמות...] מצטערת אם אני נשמעת קנטרנית. בכל הכנות, אין לי כוונה כזו. פשוט, קשה לי לרדת לסוף (שורשי) דעתך.

היי קוראת, בדיאלוג הנוכחי שלך עם אודי , המשפט הראשון שקפץ לי לראש היה - "אל תהייה צודק, הייה חכם.." התלבטתי אם לכתוב לך את הדברים, זה נשמע יומרני או מטיפני משהו.. אבל לא ממש לכך נתכוונו דברי... בכל מקרה, מקווה שלא נפגעת.. חג שמח, ומועדים לשמחה!

זה אחד המשפטים הנכונים והמכוננים שנאמרו לי אי-אז. נדמה לי שאני מבינה למה התכוונת... נראה שעלי עוד ללמוד את ההבדל בין צודק לחכם. משום מה, אני נוטה לבלבל ביניהם...

מצטערת על הטעות לא רואה שם תגובה מימך.

רציתי לכתוב משהו, כתבתי ומחקתי בלי סוף, חשבתי להניח לזה, אלא שזה לא מניח לי...הלוואי שבהמשך יהיה יותר טוב לכולם, הלוואי שאמהות ואבות לא יבגדו בילדים שלהם ולא יפגעו בהם ולא ישכחו אותם. לפעמים אנשים לא יודעים לשים את הגבול בינם לבין ילדיהם ושוכחים שהילדים והם זה לא אותו הדבר משום שילדים תמיד רוצים לחיות ולגדול, הם שייכים ל"בית המחר" כמו שאומר בשירו הנפלא חליל ג'ובראן ולא לבית העולמים. עדין לא מאוחר לאחל שנה טובה לך ולכולם וכמובן חג שמח.

רציתי לכתוב על האמא ההיא מירושלים התלבטתי וגם פחדתי משום שאולי לא כדאי ולא רצוי בכלל להזכיר את זה אולי כדאי מה שפחות לדבר על זה כדי לא לעורר שדים, אבל זה לא עזר...לא נראה לי שמשהו או מישהו יכול לעזור או לעצור מקרים כאלו...הלואי שיכולתי לבכות, אני לא מרגישה כלום.

שלום השאלה שלי מופנית לפסיכולוג ילדים ומאוד אשמח למענה אז ככה..איך מספרים לילד בן 5 שאני מוסיפה לו עוד שם לשם הקיים? אני רוצה לציין שהשם שאני רוצה להוסיף לו יהיה הראשון ואחריו השם הנוכחי.תודה 

קראתי את מה שכתבת לבמבי......הרגשתי כאילו כתבת זאת לי גם..אודי יקר, אתה ממש כמו אב....כתבת על הבנות שלך על להגן....."כרחם אב על בנים ענינו לך תלויות".....ממש כך...אני מרגישה את חומת המגן שלך וזה עזר לי למרות שהודעתי האחרונה התפספסה..שלחתי מאוחר מדיי.....אבל שמחה על הודעתך לבמבי :) תודה אודי יקר!!!!

שלום שוב-אני גלי מפעם, תוהה עד כמה זכורה, תוהה עד כמה יכולה להעזר או כבר אבודה... כבר כמעט עלה השחר ולא מצליחה לישון, בגלל עצב טורדני. ולא אופייני לי, בד"כ קשיי שינה יכלו לנבוע ממחשבות מציקות, ואם כבר מרגש אז מחרדות מבהילות ואי שקט. ועכשיו... הכל שקט.. אפילו מחשבות אין בראש ובכל זאת, השינה ממני, העצב הזה לא משחרר אפילו בשביל מנוחת לילה. יש רופא שמטפל בכל הבלאגן, וכל הזמן מוסיף תרופה ועוד תרופה, ועכשיו אני עומדת על שמונה כדורים שונים ביום, שנראה לי שעוד מעט יצאו גיצים מהמוח ויוכרז קצר- שביתה, עומס בלתי נסבל ובלתי ניתן להכלה. ובאוויר השאלה, מתי אולי להכריז שהאפשרויות הנוכחיות הגיעו לרוויה, שאולי חבל כבר לתת מכות חשמל לגוף (נפש?) מת. מתי אפשר לשלוח את החולה הביתה לנוח את ימיו האחרונים בשלווה. על מי אני עובדת, כאילו יש במצב הזה סיכוי לשלווה. זה כל כך מבלבל, לרגעים נדמה לי שהכל בסדר איתי ושאולי במקסימום זה רק סוג של מינכהוזן שגורם לי לשים על עצמי את כל הסימפטומים כדי לקבל מלא תרופות שאני בכלל לא צריכה, וכעבור רגע אני מרגישה שהכאב הוא בלתי נסבל שבא לי כבר לומר חדל. המטפלת של הנפש בחופשת לידה. איך אפשר מצד אחד להכיל ולקבל ולהתמודד עם זה שההריון שלה היה שהחל את מפולת השלגים הנוראית, זאת שלא התירה אחריה אפילו חלקה אחת שלמה לנחמה, ומצד שני, לא להכנס לקורבנות ולהאשמה. ואולי בראש ובראשונה הבעיה שהנושא כלל לא ניתן לעיבוד אצלי, כזה מעורר אימה. היתה מטפלת מחליפה, ששאלה על ההריון והלידה, ולא הצלחתי להוציא על הנושא מילה, רק בכי חסר נחמה, עד כדי כך שהיא הכריזה שכך לא ניתן לעשות עבודה, וקבעה תנאי בזאת הנימה: את הבכי יש לנעול במגירה, אחרת סוף לטיפול יוכרז במהרה. (יפה שעוד יוצאת ממני חריזה בשעות כאלו...) עם כאב עם דמעות, שם דרכינו נפרדו. עוד שבועיים אנחנו חוזרות אחרי חצי שנה שלא נפגשנו. במחצית השנה הזאת הכל אצלי קרס, וגם ביני לבינה, כבר הספקתי לכעוס ולהודיע שלא שבה... ועכשיו מצד אחד מחכה לישועה, כל שתי דקות ניגשת ליומן לבדוק אם התאריך כבר השתנה, במנין הימים עד לשובה, עד כדי כך אני הזויה לעצמי.. ומצד שני נזכרת באימה של הודעתה על ההריון, בכל מה שקרה לי מאז, ושואלת את עצמי למה בדיוק אני מצפה, למה בדיוק אני חוזרת? איזה עוד הודעות ינחתו עלי עם שובה ולמה בדיוק אני חושבת שיכולה להיות בכך ישועה כשישיבה מולה תהיה תזכורת תמידית לזוועה שלי, שקשורה לשמחה שלה שהכל כל כך הפוך ומבולבל נורא. זה לא הולך להיות מקום של ישועה, זה הולך להיות עוד מקום כואב וקשה ומסובך. זו לא תהיה הורות שבה אני אוכל להניח את הראש ולהרגע ולהעזר, הכל כבר טעון ונפיץ מדי, כך שאולי לחזור אליה אפילו יחמיר את המצב (זה עוד אפשרי?) הכל כואב מדי.

היי אודי ! אני בטיפול קרוב ל4 שנים ולאחרונה הטיפול נפסק כדי אני אמורה להתאשפז לגמילה . במהלך הטיפול הוסכם בינינו שאני יכולה לשלוח מיילים בין הפגישות . מיילים שהיא תתייחס אליהן בשיחות עצמן . בהתחלה זה היה כלי נהדר אך בהמשך נוצר מצב בו סוג של התחלתי להשתמש בכלי זה על מנת להגיד את כל מה שלא יכולתי להגיד לה בשיחות. מה שקרה בסופו של דבר הוא שהסתבכתי עם עצמי לגמרי , כלומר התחלתי להרגיש מבוכה חזקה אחרי כל מייל ששלחתי ופחות ופחות רציתי לבוא לשיחות . לאחר מכן בהמשך התחלתי לכתוב שאני שיכורה , ופשוט הקאתי כך זה הרגיש לי . הקאתי מילים ולחצתי סנד . ולאחר מכן שהייתי מתפכחת לא יכולתי לקרוא את מה שכתבתי פשוט מחקתי את זה מהדואר יוצא והרגשתי שאני רוצה להתרחק ממנה ולברוח ממה שהיא יודעת ואני יודעת אבל רק לפרקים . כל הקיא שלי שמור לה בדואר הנכנס , זה מביך ! אני מרגישה שבאמצעות המיילים אני מאחסנת אצלה את כל מה שאני לא מסוגלת להישיר אליו מבט ולהתמודד עמו . לאחרונה נוצר מצב שאני כבר לא מגיעה אליה אבל שאני משתכרת אני מתקשרת ושולחת סמסים אבל אני כמעט ולא זוכרת על מה דיברתי אתה ולא זוכרת גם מה שלחתי לה בסמסים כנראה אני מוחקת שאני עדיין מסטולה. יש עדות בסלולרי שלי לכל השיחות היוצאות ולעובדה שכן נשלחו הודעות וזה ממש מביך אותי , אני לא זוכרת מה אמרתי או כתבתי אבל אני פשוט יכולה להרגיש מה אני מפחדת שכן אמרתי לה . המבוכה הזו הורסת אותי , זו מעין תחושת בושה ממאירה כזו שמשתלטת עלי לגמרי . זה כאילו אני שותה על פניו מהמבוכה הזו שנובעת מהתחושה של "ראו אותי" ואני רוצה להיעלם אבל בפועל , מה שקורה הוא שההיעלמות למעשה היא רק אשליה , מסתבר שאני נרדמת בשמירה , אין לי יותר בקרה על מה שיוצא ממני . נותר לי רק להתפכח ולהתמודד עם התוצאות, ושוב בעזרת שתייה . מה עושים עם הפאקינג מבוכה הזו ?

האגדה מספרת כי ישנו עוף אחד יחיד ומיוחד, גדול וצבעוני, מקומו אי שם במדבר הלוהט. הוא חי 1000 שנה וכשהוא מרגיש עייף זקן וחלש הוא משליך את עצמו אל האש ונשרף ומתוך האפר הוא צומח ועולה מחדש רענן וצעיר. הפניקס(עוף החול) הוא מעין קמע עבורי להתחדשות ,תקווה ,שינוי והתחלה חדשה . ואגב לגבי הפיצול , אני מרגישה שזה התוכן של מה שאני מקיאה שמפצל אותי . האלכוהול עבורי משול לגלימה של הארי פוטר , שמאפשרת לו לראות ולא להיראות (בעיקר להרגיש בלתי נראה) , אך בפועל אני מרגישה שהוא עושה בדיוק את ההפך . אני לא רואה אבל אני כן נראית . הסיבה שקשה לי להיפגש אתה , היא כי עדה . עדה לכל מה שאני לא יכולה להתמודד מולו . זה לא מה שנאמר או לא נאמר , זה רק המבט שלה שאני מפחדת לראות בו משהו . כל מה שאני לא רוצה להתמודד מולו מאוחסן בזיכרון שלה , כל הזוועות שעברו עלי בחיים , היא עדה להם . הייתי רוצה את היכולת לקחת את כל מה שהיא יודעת בחזרה כי זה שלי ! זה כמו לבוא ולהביט הישר אל הזיכרונות שלך בשלמותם , הם כולם מאוחסנים בזיכרון שלה . הזיכרון שלה היא תיבת הפנדורה שלי . לא המטפלת שלי היא הבעיה , הזיכרון שלה הוא הבעיה שלי . כל מה שהקאתי לתוכו הוא זה שאני צריכה להתמודד מולו . שאנחנו יושבות יחד בזיכרון שלי פתאום הכל קיים , אני כבר לא יכולה לקום ולמחוק כאשר אני לא יכולה יותר לדעת , כי הידיעה הזו גורמת לי להרגיש שאני היא הבושה . אני לא יכולה לסבול את התחושה הזו , ואני לא יכולה לקחת בחזרה ממנה את מה שמעמת אותי עם התחושה הבלתי נסבלת הזו שאני היא הבושה , בושה שפשוט דוחפת אותי לרצות להיעלם . זו לא היא אני יודעת , זה פשוט אותם מבטים שגרמו לי להרגיש ככה שהפנמתי , זה המבט המצמית הזה שאני שוב רואה למרות שאני יודעת שהוא לא עולה בקנה מידה אחד עם המבט שלה . אני לא יודעת אפילו מה לעזאזל רשמתי עכשיו . זה סתם מרגיש ככה. חג שמח!