פורום פסיכולוגיה קלינית

הנה, אני מצטרכת-רוצה, שיאהבו אותי קצת. אבל אין לי מה להציע. אז שמתי על עצמי מראה גדולה, מכל הכיוונים. ומי שמתקרב אבל נשאר מספיק רחוק אוהב, את העצמו שמשתקף. ומה שהוא רוצה בשביל שימור האשלייה אני יכולה לתת. "כאילו" דווקא יש לי בשפע. רק שיאהבו קצת, לא משנה בעבור מה. אהיה פלסטלינה לכל מבקש, ידיים ילושו ויצרו את הנעמה הרצויה. זו שאני לא באמת. אבל בכל זאת, ההצטרכות ממשיכה. לא מקבלת מענה. נעמה (או שם לבחירתכם, כבר לא כל כך אכפת לי).

נעמה ! עם הפלסטלינה את תצרי , את נעמה שאת . וככה וככה , נאהב אותך . ( עזבי את המראות , הם יכולות להיות חדות , ולחתוך בטעות מישו ) ;) הילה

היי אודי, אם רק הוא האמיתי, אז אני רק צורך גולמי? צורך גולמי שאם יתמלא, יגדל להיות צורך גדול ותו לא? זה, בעצם, בדיוק מה שכואב. שאין בי שום דבר לתת. רק לקחת. והקיום הטפילי הזה חורה לי, הוא בעצם רמאות וניצול מעצם היותי. (וזו מין הודעת המשך כזו שדווקא זקוקה גם לפינג-פונג חזרה. יש בה יותר מידי סימני שאלה בשביל שאוכל לעכל אותה לבד, להתמודד עם המחשבות שלה לבד. תוכל לזרוק כדור חזרה? הנה שוב, צריכה.) נעמה.

נעמה יקרה, בשביל ההודעה הזו, ועוד כמה שרציתי להגיב ולא הגבתי וכאלו שבטח יבואו בהמשך... רוצה לשלוח רק תמצית של הזדהות, תחושה של מראה אבל אני מקווה שלא כזו מהסוג הלא נכון, דרישת שלום לנעמה שבפנים, שמשנה מאד איך קוראים לה, שנלמד להצטרך נכון , שהפלסטלינה תלמד-תעז להתעצב מבפנים החוצה, גילת.

לד"ר אודי שלום רב שלום לך שמי חנוך ואני כרגע סטודנט ועובד חלקית לאחר מס' שנים של טיפול פסיכולוגיים, לגבי קושי בהתמודדות ביום יום על רקע חרדה פוסטראומתית ופחד מהתמודדות, הומלץ לי לנסות קואצינג אישי. אכן טיפול זה הרים אותי רבות ביחס לשנים עברו, ובנוסף,בזכותו התגלתה אצלי הפרעת קשב משמעותית. אך ברבות הזמן התגלה שעדיין,בעיות ריגשיות/נפשיות מקשות על פעולות מסוימות. הקואצר המליץ ללכת במקביל לפסיכולוג.אבל החשש ותחושת הבטן שלי-אומרים לי שהטיפול יפול בין הכסאות-שלגבי בעיה מסוימת א' יפנה אותי לב' וכן חוזר חלילה עקב הפרעת הקשב שלי,והמצב המשפחתי שלי כרגע {אבא חולה סופני,ואני בן יחיד שמטפל בו עם אמא} אני חייב את תמיכה קואצרית בפעילות ביום יום {ולאו דווקא את הקואצר שלי}, אך איך אני פועל במצב זה ? אודה מאוד לתשובתך

הי חנוך.. תוכל אולי להמליץ על הקואצ/ית שלך? ( אני זקוקה לכזה- ודווקאכן דברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי). זה לבעייה מאד ספציפית שכרגע יש לי בחיים. גם אם אנו לא גרים באותו אזור מגורים אולי אוכל לקבל ממנו/ה המלצות על קואצר/ית? תסכים לכתוב לי למייל? אם תשובתך חיובית- אכתוב כאן מייל.

כתבי לי את המייל שלך,ואשלח לך את שם הקואצרית

מכיון שגם אם הם יהיו מתואמים,זרימת הטיפול תתנהל כ-"את השאלה הזאת תשאל את הקואצר/הפסיכולוג שלך..." וכדי להמנע מכך ומעוד פונקציות מגבילות, אני שואל אותך-האם אתה מכיר תרפיסט שהוא גם קואצר {בדגש על טווח קצר-למשל CBT } ? המייל שלי גלוי לפניך תודה מראש חנוך

הי חנוך. מבינה מאד את השא' שלך לאודי על כך ש"א'" יפנה ל"ב'" וההיפך.. גם אני מוטרדת מכך. אבל טרם ניסיתי את עניין האימון כאמור. אשמח אם תוכל לתת לי את פרטי המאמנת שלך למייל הבא( ואולי גם לכתוב לי מהיכן היא בארץ ו/או מה תחום המומחיות העיקרי שלה?): [email protected] תודה.

כל השבת במיטה לא מרגישה טוב עעא

היי הילה. איחולי בריאות שלמה..

כבר יותר טוב .

אודי , איך ידעת שאחד החלומות שלי , זה ללמוד לרכב על אופניים ?? לייק

גם אני רוצה ללמוד כבר לרכב על האופניים! שכל המטאפורות האלו יוכלו לחול גם עליי. ;) צריך לפתוח שיעורי רכיבה לכאלו שלא היו להם אף פעם גלגלי עזר ללמוד בעזרתם. אולי נתחיל בשיעורים בהתכתבות. ;)

אודי, נראה שאיני ברורה. איני ברורה. המילים קודחות ללא הפסקה בראשי, ולצערי גם בלילה אין לי מנוחה. החלומות מטריפים אותי עוד יותר מהמציאות. המקומות, האנשים, המעשים, האירועים, הנסיעות, הנפילות, הבריחות, הפחדים, הבעתה, חוסר האונים, איבוד הדרך, איבוד הבגדים, איבוד הדעת, איבוד הגוף, השקיפות, המוות, הצעקה, השקט, המיתות, היתומים, ועוד ועוד, ללא הפסקה וללא סוף. יקיצה והרדמות, חלום ועוד פיסה ועוד פיסה. צעקה מתמשכת של הלילה אל הבוקר שכבר יגיע, והוא מגיע ומותיר אותי חלולה לגמרי. הזמן הזה, קר לי כל הזמן, כמו לפני שנה. אני לובשת עוד שכבה ומוסיפה עוד שמיכה. אני מרגישה שמנה, אוכלת משהו ומתייסרת, עסוקה בהלקאה עצמית, נדירת נדרים על אם אעלה במשקל אז, מחשבה על צומות, הקאות, ועוד אמצעים לשמור על משקל שפוי. הקור מרמז לי שהשנה תהיה דומה, שלא אוכל להחזיק מעמד ועדיף שלא אחכה הפעם כל החורף. שוב אני חותכת. כל יום. מנסה להפיג קצת את המילים המחשבות ואי השקט של היום לפני השינה. איפה המקום שאפשר לצעוק בו הצילו? אני לא מצליחה למצוא אותו והוא לא מוצא אותי למרות שאני צועקת ממש חזק ומנסה לפרק את כל המטענים הדחוסים האלה עם סכין, אבל היא לא מספיק חדירה והדם שיורד נמהל ממילא במים ואין לו אפילו ריח. אני רוצה שיפסיק כבר הכל, מרגישה איך אני מונעת לכיוונים שונים, מחכה, הולכת, שואלת עובדת, אובדת אובדת. הצילו. מצטערת על כל המילים הלא שמחות... שבוע טוב מילי

למדתי להשמיע את קולי. לקחתי פסק זמן לטפל בעצמי ולצערי גם נאלצתי להתאשפז. חשבתי שהמילים שלי יכולות להשמיע את קולי. אבל נראה שאיני ברורה. המסע הזה עדין לא נמשך ואני בהמתנה לתוכנית האשפוז הבאה. למרות שבתחילה התנגדתי, אני גם מטופלת תרופתית. האשפוז היה עבורי גרוע ממוות (ניתוק מהילדים, העבודה, הסביבה וכו') ולבסוף התגלה כאי של שקט שאיפשר לי לקרוא, לנגן, לכתוב וליצור בשלווה שלא ידעתי כמותה. אני מרגישה שאתה מאוד ביקורתי, או אולי זו המדיה שמגבילה אותך לתמצית ולשורה התחתונה. ובכל זאת, משהו משך אותי להמשיך ולהשמיע את קולי גם לעיניך. תודה מילי

זו הודעה עם-בלי כל המילים שאסרתי על עצמי לומר. לא בא לי לשנוא אותי, אבל וודאי שלא לרחם, אז נותרתי עם השלמה אדישה לנזק שאני גורמת לאנשים לגרום לי. לא פייר מצידי לשים אותם במצב הזה, אבל אסור לחשוב על זה יותר מידי. צריך לחזור להשלמה אדישה, כדי שלא ייכאב ולא ייסבך. להבין שבעצם סתם, כלום, לא נורא ולא משנה. משיכת כתפיים, נעמה.

והכי הכל והכי משנה, וכן נורא כואב. נעמה יקרה, ראשית רציתי להודות לך על מילות התקווה והזמן שם אליי למטה ולבקש סליחה על איחור תגובה, עבר עליי שבוע של דיכאון מיטות והיעדר תיאבון (כן, הוא בא), והנה רק עכשיו קצת יכולתי להגיב. ושנית, חשבתי על עץ הקסמים שלך וכמה אומץ צריך היה כדי להניח חלק רך וקסום ממך פה, וכמה ציפיות יכולות להיות בו. איני יודעת אלו מילים אינך מרשה לעצמך לומר, האם קשורות למקום הזה, האם בכלל או גם וגם. ובסה"כ רציתי לתת לך מקום רחב. בשבילך. סוריקטה

סוריקטה אהובה, אל תתנצלי על דיכאון המיטות. שהוא יתנצל בפנייך. אני כותבת באמת מתוך דאגה לך, אז לא יעזור לי אם תגיבי כשלא מתאים לך. זה בעצם יחטיא את המטרה... את יודעת, באמת תליתי בענפיו תקוות שונות. רציתי שיקשטו אותו בעוד פירות ועלים, עם שירים ותמונות, שיהיה עץ שנעים לשבת תחתיו. התאכזבתי קצת לגלות שהוא נותר מעט ערום ויחד איתו גם אני. ובכל זאת, אני שמחה שנטעתי אותו. אודי בא לבקר בו, ואני יודעת שלשאר הוא היה חלק מהנוף גם אם לא ישבו בצילו. תודה על המרחב. בשבילי יחד עם הבלי מילים, שתופסות מקום. כשרחב הן פחות לוחצות עליי, יכולות להתפזר להן. המטפלת שלי תמיד שאלה (שאלה, שואלת, תשאל, אני לא יודעת מהן יחידות הזמן הנכונות) מה יהיה ההבדל כשהמילים יאמרו, אם הן מנוסחות וקיימות כבר בראש. וההסבר שלי תמיד היה הכוח המיסטי והבורא שיש לצלילים שלהן. אם לא נאמר, אם לא נשמע - אז אולי לא באמת. אז אני מסתובבת סביבן, מתווה את קווי המתאר שלהן בלי לומר באמת. שישאר הספק. תודה לך. נעמה.

שלום לכולם, אשמח להמלצה לפסיכותרפיסט לטיפול בחרדות , מאזור עמק יזרעאל . מניסיון אישי. מודה מראש לכול העונים!

[email protected]

http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=9551&wrkid=29349 *****

הי סמבדי, אולי התכוונת לזה (?) - http://tinyurl.com/p5pyg6m שיהיה קל יותר, סוריקטה

נכון!! בול לשיר הזה התכוונתי, אבל אם הלינק היה תקול והוביל לעמוד הראשי -כפי שכתבת, ולא לשיר שהתכוונתי, אז איך ידעת???? איך ידעת שזה השיר?!! וואו.... מפחיד http://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=9551&wrkid=29349 http://www.youtube.com/watch?v=XI0ZwPKzGTU

מקווה שלא כזה מפחיד... :-) בלינק שצירפת מופיעים מספרי הזיהוי הייחודיים ליוצר ולשיר באתר המסוים, והסוריקטות סקרניות, אז הלכתי לבדוק במה מדובר. סוריקטה

אחרי שהייתי שבת אחד לבד במיטה, אני באמת לא בטוחה שאני מסוגלת לשלוט בעצמי, ואם אגיע למצב כזה או שאלך לפני בה"ח, או שאגרום לעצמי להגיע למצב הזה. עכשיו אני יותר בסדר, ואתה אומר שיש חשיבות למה שהיה ולמה שיהיה, אבל במצב הזה אני לא מצליחה לראות משהו אחר מעבר, רק את הרע. בסוף הסתדר לגבי השבת, אבל אני לא עומדת בזה כל פעם מחדש... התקשרתי אליה אתמול גם שתדע שרע לי וגם כדי שתעזור לי, זה לא שאני רוצה להיות לבד, אבל בשלב מסוים, כשזה מתחיל אני כבר לא יכולה לצאת מזה, ואז נשארת רק אפשרות אחת להישאר במיטה ויותר מגרוע מזה. היום הודעה שחברה שלחה הצליחה להקים אותי.. היא התקשרה שוב היום ושמחה לשמוע שהסתדר בסוף ולא רוצה לחשוב מה היא קורה אם לא. מתי לא אצטרך לחפש את עצמי כל פעם מחדש? רוצה כבר מקום משלי

חשוב לזכור שיש שם גם מטופלים במשוואה שאולי נפגעים.. וברמת התשלום זה גם לא כ"כ מסתדר שמטפל תמיד מקבל את התשלום שלו לא משנה מה המטופל הפיק או לא הפיק.. נראה לי, וזה הדבר היחידי שמתקבל כהגיוני, שכל הפואנטה היא מה המטופל מסוגל או מוכן להפיק... אבל מה במקרה של מטופלים שלא מרגישים שהם מפיקים מזה? אולי מחכים... אולי מתלבטים.. אולי מחליטים לעזוב? אבל בעצמם לא יודעים להגדיר לעצמם אם ומה הפיקו.. יתכן שסימפטומים נעלמו או שלא, יתכן שקשיים ולבטים נפתרו או שלא... איך אפשר ככה עם כל החוסר ודאות הזאת אבל התשלום וזמן של שעון מתקתק ומבשר על סיום פגישה- זה הדבר היחיד שם שקבוע וניתן לידיעה כלשהי.. ולפעמים הכל מרגיש תמוה... אבל קשר זה צורך ועם צרכים לא מתווכחים כנראה.. זה העניין?

בילדי חיים את הרגש ולפיו ובבוגר מתבוננים ברגש, מנתחים אבל חיים לפי בוחן האינטלקט יותר מאשר נטיות הרגש? ובכלל חשבתי פתאום שבעיות ויסות אכילה זה בכלל ברמה של המח הזוחלי אפילו כי הדחף לזה הוא חושי ולא רגשי.. אני כל הזמן חושבת 'פסיכולוגיסטית' על דברים.. זה לא מתוך 'הזדהות ינקותית'. זה היה עניין אמיתי ואותנטי שלי :/ סקרנות תיאורטית...

המון זמן לא כתבתי כאן, גם ניסיתי להגביל לעצמי את הקריאה (אבל כמובן שלא הצלחתי) פשוט נמצאת בריק עמוק ורחב . לא מצליחה להרגיש לעומק שום דבר, ובגדול - שרויה במין אזור דמדומים ערפילי של דכדוך וחוסר עניין. אבל פתאום מרגישה כל כך לבד. לבד יותר משהייתי אי פעם. לא נראה לי שאני מסוגלת לחוות את הביחד של כאן, אבל גם לא מסוגלת לשאת את עצמי לבד כרגע. אני מוצאת את עצמי מחליטה החלטות שגויות בלי להניד עפעף (החלטות שהן בעצם - המנעות מעשייה / החלטה) ולא מאפשרת לעצמי אפילו להתחרט. קורים לי דברים שונים וכביכול מסעירים, ואין בי כח להרגיש משהו. אנשים סביבי עושים דברים, מחליטים החלטות, יוצאים לדרכים חדשות, ואני מקנאה... אבל לא עושה דבר. לא ממש יודעת מה רציתי בהודעה הזאת. אולי פשוט להנכיח את עצמי היכנשהו.

הי עפרה, לפעמים צריך ממש ללבוש במאמץ רב מסיכה כדי להיפגש, להיות, לחבר בין הפנים המנותק והלבדי כ"כ ובין החוץ. מסכה של מילים, מסכה של פנים... כמו שכתבת לי אז, יש לפעמים בפנים גוש מכווץ של כאב ותו לא. בכ"ז , אולי לפעמים, אחרי זמן, המסיכה יכולה להפוך טבעית יותר, מחוברת לעור בכל זאת יוצרת איזה צינור בין פנים וחוץ, אולי המפגש יכול להפוך טבעי ורצוי יותר? משחקי קוביות, גילת.

אני שואלת ברצינות. התקשרתי אליה גם שתדע שרע לי אבל גם כדי שתעזור. אין לי עם מי להיות ואם אשאר לבד אני לא בטוחה שאצליח לא לפפגוע בעצמי. רע לי כואב לי.. ואני כן ניסיתי למצוא פתרונות ואין. אני לא רואה את עצמי קמה מהמיטה, היא אמרה שתתקשר מחר כדי לשאול מה החלטתי. אען לי מה להחליט כי אין אפשרויותץ איך מתאשפזים? מי ידע על זה?

איך משנים אודי? זה לא שהחלטתי יום אחד להפסיק לשתף. זה קרה. למה זה קורה?

לא יכולה יותר, כמה אפשר לבכות, כמה אפשר לסבול בחיים האלו?! נמאס לי, כל פעם מחדש אותו דבר. חיים דפוקים ועדיף כבר לא לחיות. (אודי, לצערי אני לא מסוגלת לפגוע בעצמי, אז אל תכעס עליי שאני מאיימת..)

אבל זה כבר לא עוזר לי, כי שוב שבת ואין לי איפה להיות. נכנסתי למיטה ולא יודעת מתי ואיך אצא ממנה. אין לי עם מי להיות. כשזה קורה זה פשוט הורס לי את כל החיים ברגע. לא משנה שהיום נפגשתי עם חברה והיה טוב, ובערב חברה אחרת רצתה שנלך לאנשהו, אבל זה כבר לא יקרה. אני לא מסוגלת ללכת איתה כשאני יודעת שאח"כ אני חוזרת ללבד הזה. ואם היה קצת טוב, אז עכשיו הכל רע. די כבר, מתי יהיה לי את המקום שלי בחיים האלו. נמאס לי. ברגע האמת שום דבר לא עוזר כשזה קורה.

אודי, הכעסתי..סליחה...לא אמרתי שאתה לא שקול או לא מקצועי, הרגשתי שאתה לא נותן תשובה...אולי מהסיבה שאני כזו.... שנכנסת לחרדה אולי מסיבה אחרת...כי אתה חושב שלא זו השאלה...אני לעומתך רציתי תשובה על השאלה שלי.........אבל בסדר, קבלתי. מתנצלת שאני כזו אמביוולנטית ולא יודעת מה אני רוצה. תודה על העזרה שלך. מיכל

היי כולם, כבר כתבתי והתחרטתי, אבל בכל זאת אנסה שוב. רציתי לערוך "קבלת סופ"ש", לשבת רגע יחד. להנעים את היום. אז סתם אחלוק משהו יפה: http://catinwater.com/2013/07/06/craziest-things-in-nature-you-wont-believe-actually-exist/ ואני נורא נבוכה, ובטח אתחרט עוד שנייה, אבל שיהיה. סוף שבוע רגוע, נעמה.

שלום אודי וכל מי שקוראת (לא חייבים כמובן) אני כותבת משום שאני קצת "תקועה" עם הטיפול (הפסיכולוג, בעלי, המשפחה, החיים, הגוף שלי המחשבות וכו' וכו'...) זה קצת מורכב ואני לא אכתוב כאן מגילות (אולי רק מגילונת...) בקצרה אפשר לומר שיש לי תחושה שהקשר שהיה ביני לבין הפסיכולוג נמצא במצב של מוות קליני או דעיכה. אני מרגישה שהוא כבר לא איתי, בזמן האחרון הוא כמעט נרדם וא"כ טוען להגנתו שזו ההשפעה שלי, של הניתוק שלי עליו. הוא אומר שאני לא מספיק משתפת אותו ועסוקה בלצנזר. ושאי אפשר לעזור לי ככה. מצד אחד אני מבינה בשביל זה הרי הולכים לטיפול , אבל מצד שני קשה לי לשתף, אני לא רגילה, אף פעם לא דיברתי על עצמי עם מישהו אחר, יש אצלי חלוקה מאוד ברורה בין העולם הפנימי (אולי מדובר בכמה וכמה עולמות אצלי) שזה ענייני הפרטי, שאי אפשר להראות לדבר או לחשוף, לבין העולם החיצוני וכל ההצגות. ככה אני חיה , חשבתי שככה כולם...לא חשבתי שיש אפשרות אחרת, ולא חשבתי שאני זקוקה לעזרה בגלל זה, חשבתי שיש בי גם מישהי משוגעת וקצת פחדתי מעצמי לפעמים אבל בד"כ הסתדרתי. אני לא יכולה לחשוף כל מיני דברים, צדדים אפלים נלעגים ילדותיים ריקניים ומאוד פטתיים...זה יהיה כמו להודות שאני כל הדברים שאני לא רוצה להיות או גרוע מכך ( אם הייתי מעלה על דעתי שאי פעם אצטרך לספר על עצמי עם כל המחשבות המשוגעות וכל האנשים והקולות האחרים אולי הייתי דואגת לתכנים קצת יותר "נורמאליים" או לפחות איכותיים למען "הקהל":- ) וזה לא סתם קשה מאוד מאוד לשתף או לחשוף זה בלתי אפשרי, אני פשוט לא יכולה לעשות את זה לעצמי. זה מאבק שנמשך המון זמן. מצד אחד אני באמת רוצה לסמוך וכל זה, אבל מצד שני אני לא שם ואני לא סומכת עליו ולא על אף אחד פחות או יותר . חמש וחצי שנים ארוכות וקשות לעתים, של פגישות ואני עדין לא ממש בטוחה שהגעתי לאדם הנכון, ולא תמיד מרגישה שבכלל מגיע לי (משום שאני לא מעשית ולא כ"כ רווחית לצערי, זאת הייתה תקוותי הקונקרטית שהגעתי לטיפול). אולי מישהו יכול לתת לי דוגמא או לומר מה הגבול שלו של החשיפה בטיפול ? או איך מתגברים על הבושה, על הצנזור הפנימי? והאם צריך בכלל?, ז"א מה יצא לי מזה שאני אספר ? זה מזכיר לי בדיחה, אבל זו בדיחה קצת גסה אז לא חשוב.... ובכל זאת ממש עכשיו תוך כדי כתיבה לשבריר של שניה עוברת בי מחשבה שזה מן מחסום כזה שאם אני אעבור אותו אני אהיה יותר שלמה או מחוברת לרגשות ולעצמי ולחיים (פחות נשלטת ע"י כל מיני רוחות מהעבר). תודה לך על ההקשבה, ראיתי שכתבו לך על הסבלנות והרגישות, באמת מגיע לך צל"ש על אורך הרוח והרוח הטובה שלך.

בקשר לפסקה האחרונה, זה לא כאילו שעכשיו אני הולכת לספר בעקבות ההארה הרגעית...אין מה לספר. אני יותר בכיוון של לסיים את הפרק הזה בחיי משום שזה נהיה חסר טעם. ושוב תודה.

כל כך נעצבתי על ליבי כשקראתי אותך . אין לי מושג מה קורה בחדר הטיפולים . אבל , כשלא עושים טיפול , גם לא נהיה טיפול , וכדי שמשהו ישתנה , צריך לנסות , ככה בזהירות , בקטנה להכניס את קצות האצבעות למים .

הי. התקשיתי לכתוב. ובינתיים באתי, והרגשתי איך נעטפים כאן במילותיך... (ועוד מדברים פה על שמיכות פוך, בכלל...) התחושה הזו, להיעטף: זה קורה נדמה לי כשמצליחים להיות מכווננים. לגעת, לדייק את צלילי מיתר הנפש. ואז כשיש גם אוזן נכונה, רגישה, היא יכולה בשמיעתה לפרוט על המיתרים הנכונים. אני עסוקה עכשיו בתחושה שמשהו בי חסום כל כך.. (וכואב געגוע). ביקשת הסבר.. סיפרתי, אבל יתכן שהטמעתי את זה היטב בתוך בליל מילים מיותרות. (מדוע?) ((אני בטיפול עכשיו)). ומתאים למילים הללו להיות בתוך הסוגריים. אני בתוך סוגריים. כפולים: הסוגריים של החדר, שכולי בתוכם. והסוגריים שבתוכי. ובחלל שבין שניהם- הרבה שתיקה. סוגריים, גם מלחציים, אולי מלקחיים . (לחלק הזה אני אולי קצת מחכה: שמשהו ילוקט משם החוצה, אל האור, ונוכל להתבונן בו). כמעט יכולה להרגיש פיזית את הכאב המתלווה לפעולות האלו. לא אהיה אופטימית מדי, לא אומר שאצליח, ושזה יהיה נפלא. אומר שאני מנסה, שזה כואב, ושאני פוחדת עד מוות ממה שזה יהיה. המילים היפות מחפות על עד כמה שזה לא יפה. אני, והתהליך. מזכיר לי גם לידה. ואני , ילדה מגודלת, אולי בכלל צריכה להיוולד, להיווצר. זהו...הנה דיברתי מעט כאן. מרגישה קצת את המיתר בפנים נרעד לו. מילות תודה וסליחה , מחשבות פרידה, גם כן ניסיתי לומר שלא בהצלחה מרובה, אולי מוטב גם אותם פשוט להניח כך, ולקוות שיגיעו היטב ליעדן. גילת.

אני חווה איכות חיים טובה ללא מחסור יעדים שהושגו מאוזן בהרגשה העצמית! אבל דברים לא מאתגרים אותי כמו בעבר ויותרמזה סידרתי את חיי שיהיה מרחב וזמן לזמן פנימי קריאה התרחבות עדין היאוש הקיומי הוא בלתי הפיך כי הפרספקטיבה נמצאת עמוק בהכרתי ובהיותי טיפוס משימתי. להוט ליעדים עבדתי רבות למתן זאת! וההרגשה טובה מהתמתנות אבל אין חזרה ממנה היציאה מ"חוץ לרחם" היא לכיוון אחד לא? נותר לשלם את מחיר התודעה? לפעמים יש הכלת המציאות סביבי לפעמים ביקורתי מעט!? ככה ממשיכים זה המחער לתמיד?

תודה אודי על המקום שאתה נותן. לפעמים מקונן איזה חשש שתכף תעיף אותי, תאיים, לא יודעת מה... אבל אתה מאפשר את המרחב הזה אז תודה. כרגע זה מה שמרגיש. גם היה לי יטם מוצלח במגע עם בני אדם והרגשתי שיש לי מה לתת היום אז שימח אותי

רציתי לשאות אם טיפול מתאים בעיקר לאוהבי אוזן קשבת/ מי שאוהב לדבר /צריך מישהו לפרוק. כי אני אוהבת מה שנקרא תכל'ס, וזה לא טיפולי. אני מאד מתקשה לראות תזוזה איטית בתהליכים ארוכים ומעיפים ואני לא מבינה (מנסיון) למה מאמפתיה בתשלום אפשר לחוש רוחה, אני רוצה משהו מוגדר יותר בתמורה. מה אפשר לעשות?

חשוב להיות בטיפול כדי לחוות תהליך , ולתת לו כבוד .

שאני לא עובדת בפעמים האחרונות. שאני עסוקה בו כדי לא להיות עסוקה בי. אני יכולה להבין.. אני לא יכולה לשנות?!?

בא לי , לצרוח, על חוף הים עם גיטרה . לצרוח לזייף ולשיר, בא לי לקעקע את עצמי בחיות , סרטן /לביאה/ עקרב, או בחיה ללא סוג בא לי עגיל באף , בא לי להזדיין , בא לי לחיות ! אני צורחת , אתם שומעים ???

לפעמים גם לי בא.. טוב בלי החלק של הקעקועים :) נשמע כמו בעיטות של יצר החיים שבתוכנו. מזכיר שהוא שם.

אודי, האם יש אפשרות לדעת איפה המטפלת שלי למדה? באיזה מוסד? יש איזה שהוא מקום שאפשר לחפש את זה? היא לא תענה לי וזה מעניין אותי. בטח אין אפשרות לדעת. לפני כמעט שנה פניתי לאיזו קבוצה לטיפול CBT בחרדה. והנה היום הגיע הזמנה לקבוצה שתיפתח עוד קצת יותר מחודש. ואני מתלבטת. היא אמרה לי פעם שעברה בטיפול שהיא צריכה לשמור עליי גם מחוץ לטיפול ושנקבע שאני מחכה לפגישה למעלה ולא ליד הקליניקה. כי מה שקרה ש"גיליתי" את האוטו שלה וכל פעם הייתי עוברת לידו ומסתכלת בתוכו. רואה כיסאות של הילדים שלה, מעילים וכל מה שהיה באוטו. וגם הייתי רואה אותה נכנסת או מטופל אחר וזה לא עשה לי טוב. אמרתי לה שבגלל שהיא אמרה לי אז אני אעשה זאת כי אני רוצה לרצות אותה. אני גם יודעת שזה בשבילי. מרגישה קצת ילדה קטנה שצריך להגיד לי לחכות למעלה. אווף. וגם אצלה בחדר יש לי שמיכה, שאני ביקשתי, לא יכולה בלעדיה, היא מגנה עליי אבל גם נותנת לי הרגשה שמשהו בי לא בסדר אם אני צריכה דבר כזה. ומשהו קטן- לפני כמה זמן היא אמרה שהיא מרגישה שאנחנו בסוף של ההתחלה. אז זה העלה לי חיוך קטן, וגם נתן לי הרגשה טובה שיש משהו זז. וחוץ מזה אני מאוד אוהבת אותה.

שגם לי בחודשי החורף מחכה פוך עסיסי על הספה... (: להסתתר, להתעטף, להיות מוגנת ומחובקת. אז אולי אנחנו לא בסדר יחד, אבל את לא לבד. נעמה.

אבל הצורך הזה עדיין מוזר/ לא הגיוני בעייני. ושמיכת פוך נשמעת שווה, אני מסתפקת בשמיכת פליז (:

ולמה בכלל אני מרגישה צורך להתנצל על כך?!

הי חנה, לדעתי יש סיכוי שהיא תענה לך היכן למדה. כדאי שתנסי לשאול, אולי תופתעי. אבל, ניסית לחפש בגוגל ? הרבה מוסדות לימוד מפרסמים את רשימות המסיימים שלהם. מבינה אותך מאוד לגבי הקושי עם האוטו וכו', אני גיליתי את האוטו של הפסיכולוגית שלי בשלב מאוד מוקדם של הטיפול... מידי מוקדם... וגם לי קשה לראות את המטופלים האחרים, לכן ביקשתי (וקיבלתי) להיות תמיד אחרונה כך שלכל היותר אני רואה את המטופל שלפני אבל לפחות ביציאה אני רגועה. שמחה לשמוע שהמטפלת שלך דואגת לך גם מחוץ לטיפול. שמחה לשמוע שזה בא ממנה. אני ממתינה לפסיכולוגית שלי באוטו שלי והיא עולה לקרוא לי, פשוט כי אם לא תגיע ואראה אותה לא אוכל לגרום לעצמי לצאת מהאוטו. לא משנה כמה אני רוצה, לא מסוגלת לחשוב על לצאת מהאוטו ולהכנס לקליניקה לבד. אני חושבת שזה מעולה שבמקרה שלך זה בא ממנה, את יכולה והיא הציעה רק כדי להקל עליך ולא ממחוסר ברירה. נשמע נעים מאוד להרגיש שמשהו זז :-) בהצלחה.

אני יודעת כי קיבלתי את ההודעה למייל. ויעל- ברור שחיפשתי בגוגל. את בעלה אני מוצאת, אבל היום היא אמרה לי שהיא מכירה איזו פסיכולוגית שקשורה לקבוצה שאולי לאך אליה אז בדקתי איפה היא עובדת ולפי זה חיפשתי אך לא מצאתי. לגבי האוטו והמטופלים- אני מגיעה ללא רכב, כך שלפעמים מגיעה מוקדם מדי. זה לא שאני לא רוצה לראות מטופלים אלא שזה לא עושה לי טוב ולפעמים אני דווקא כן רוצה לראות. אבל לא רוצה לדעת שיש עוד מטופלים, מבחינתי זה רק אני. לכן כל דבר על המשפחה שלה מפריע לי... היא לא הציעה היא די קבעה שאחכה למעלה. כמו שהיא קבעה שלא אשלח לה יותר הודעות והיא לא תקרא גם אם אשלח לה. נחמד שהמטפלת קוראת לך ואתן נכנסות יחד, זה בטח נותן הרגשה נעימה.

הי חנה, תודה ששמת לב שהודעתי לא הועלתה. אני לא יודעת מאילו סיבות את לא שואלת את הפסיכולוגית שלך היכן למדה. אני מתקשה יחסית בלשאול שאלות (גם לגביה וגם לגבי) לכן מעדיפה לברר בעצמי... אבל כל פעם שהפסיכולוגית שלי שמה לב איכשהו שיש משהו שאני רוצה לדעת היא תמיד מבקשת ממני לשאול ומבטיחה לענות. לא קורה הרבה שאני באמת שואלת אבל כאשר שואלת היא עונה, גם על דברים שלא הייתי מאמינה שתענה. לדעתי כדאי לך לנסות לשאול על נושא הלימודים, חושבת שזה מסוג השאלות שפסיכולוגים עונים עליהן. מבינה מאוד את הקושי שלך עם המשפחה והמטופלים האחרים, אני פשוט לא מצליחה להתעלם מהידיעה שיש כאלה גם אם לא רואה אותם. מצד אחד זה עושה לי רע ומצד שני, חשבתי לעצמי, אם לא היו לה (משפחה ומטופלים נוספים) היה לה בטח מאוד עצוב והיתה במקום לא טוב בחיים. ואני מעדיפה אותה במקום טוב. בשבילה (ובשבילי...). נהיה לי מאוד רע אם אני אפילו רק חושדת שמשהו לא טוב קורה לה, אם קשה לה או אפילו אם היא עייפה.... גם מקשה עלי מאוד להפתח ולדבר היות וקשה לי להעמיס את עצמי עליה כשלה לא מספיק טוב. היא כמובן מעולם לא תגיד לי מיוזמתה שלא טוב לה או שעייפה וכו', להיפך. אבל אם לפעמים אני מציינת שרואה משהו אצלה שלא בסדר היא יכולה לאשר שהיה לה יום קשה.... בכל אופן, כשאני עושה לי את הבעד והנגד, אני מעדיפה אותה עם משפחה ומטופלים. וכן, יש משהו נעים בלהכנס יחד אבל הייתי מעדיפה שזה יבוא ממקום של בחירה ולא ממקום של חוסר ברירה. גם לא אוהבת להיות מיוחדת ויוצאת דופן ומניחה שאת יתר המטופלים היא פוגשת בתוך הקליניקה ולא בחוץ... מאחלת לך שימשיך הכיוון החיובי. בהצלחה.

רוצה / לא ,,, יודעת מה לאמר , הרבה שטחים מתים/ אפורים , אזורים ללא מילים , רק תחושות . הרבה פחד מהצלחה / מכישלון , פחד לעלות על הסוס ולרכב . הרבה חשיבה צלולה ובהירה . היכולת לבוא ולהגיד לגבר שחושק בי - לא ! כי לי לא מתאים . הרצון להיות להישאר הילדה הקטנה ולא לגדול , הפחד להמשיך להוריד במשקל , כי גברים אומרים לי , אם תמשיכי לרזות תראי דוגמנית , וזה , איך לאמר , מפחיד אותי . הרבה מילים שהנחתי כאן , אחרי ששלחתי את הילדים לבית הספר ולגן . רוצה להתחיל את היום ברוגע, בשלווה , באהבה גדולה לעצמי ולסובבים אותי .

אני יושבת עכשיו בכיתה מלאה באנשים, והם רואים אותי מסכמת, מבינה, ולא רואים אותי גם כואבת. אז באתי לשבת גם כאן, שלא ארגיש שהשתגעתי לבד. אין עכשיו מי שרואה שהעץ נפל ביער, אבל הוא בכל זאת, נדמה לי, מרעיש. יום טוב, נעמה.

ועכשיו כבר נגמר היום, אבל נדמה לי שהפכתי להולוגרמה מהבהבת. אני לא כאן, אבל מפחדת ללכת לחפש אותי במדבר הכואב שהנפש שלי משוטטת בו. שלא נאבד שתינו במרחבים. כנראה שהתנתקנו מידי, ונעמה של היום כבר לא קיימת כי הקונטרה שלה נעלמה. בתקווה אשוב ואקיץ מחוסר הממשיות הזה.

אודי, מה עושים שכל כך מתגעגעים למטפל "הישן"? כשמרגישים כשלון על כך שהטיפול לא הצליח ועל כך שלא הייתי חזקה מספיק להתמודד? מה זה אומר על המטפל החדש? על הקשר החדש?

למה אודי אתה לא עונה לי כבר ברצינות? התחלת לזלזל? "בלבלה"....לא מצחיק אותי, והלעג שלך עולה מכל מילה.. אתה לא יכול לענות, אז אולי מוטב שכבר לא תענה לי......מדבר עליי, על הטלטלה על הפחד שלי בלי לענות בכנות, אני כבר יודעת מה אתה חושב בעניין הזה של ההזדקקות וכו'.....תשובה כנה על למה כן חיבוק הייתה יכולה להועיל, חבל שאתה בוחר בדרך של לומר לי עד כמה אני גרועה :(

אני מבינה את התחושה שלך , זה באמת יכול לפגוע. אבל את יודעת מה ? זה גם יכול לשקף , להכניס לפרופורציות , וקצת לכמת את זה , כדי שאולי תרגישי יותר טוב ? ודעתי היא , שחיבוק הוא משהו כל כך אישי , ואינטימי , שחבל , ככה , לחבל בו , בכל דרך . שווה , וממש כדאי , לפתוח את זה איתה , בארבע עניים , ארבע אוזניים , ושתי פיות ;)))) הילה

אני רוצה שיאמינו בי :/ ההכרה בנכות עשיתי בשביל להקל עליי אבל אני לא רוצה להזדהות עם זה. אני אקח את עצמי בידיים. אפילו אגש לטיפול בהפרעת אכילה ואלך לקבוצות לתרגול כל מיני מיומנויות דיבור מול קבוצה או כל מיני דברים שמפתחים כישורים חברתיים ואחרים... יהיה טוב בסוף! אני רק צריכה להאמין שהבעיות שלי מצד אחד אמיתיות ומצד שני לא חייבות ללוות אותי לנצח.אאמץ נרטיב שמכיר בקושי אבל גם קורא עליו תיגר. זאת הגישה הנכונה. הבעיה שקשה לי להודות..לגלות.. לדבר על זה.

תענה לכולנו????? גם לאלו שלא נשארו אדומים??? בבקשה אל תשאיר יתומים :(

שלום, אבא שלי אדם מאוד טוב שנתן לי המון בחיים ואני מכירה לו המון תודה.אבל הוא אדם מופנם וסגור, וקשר רגשי לא היה לי איתו. אני נכנסת למערכות יחסים עם בחורים שבהתחלה הכל נחמד, אח"כ מתפתח קשר חונק עד השתלטות עלי, וכן אלימות.האם זה קורה לי כי אני מחפשת "חום" שלא קיבלתי מאבי?איך אפשר לצאת מהמעגל הזה?

ירד היום גשם. החייה קצת? נעמה.

אפילו הגשם, אפילו הוא לא הצליח. חשבתי עד כמה לא פייר כלפי הקוראים לרשום כאן שמצבי מרגיש מתדרדר עוד ועוד. מנסה כדור חדש, קודמיו גם הם לא הצליחו לסייע; הטיפול - פגישת סיום קרבה עד מאד ובאה; מרגיש שצריך לקרות איזה נס, אבל גם חנוכה מביא אותו רק כזה של סיפורים. כאב עוצמתי בלתי פוסק ובלתי נישא ולא הצלחתי לאתר מקורו, סוריקטה

סוריקטה יקרה, עצוב העצב שלך. מסמא נפש. נשמע שהזמן אצלך זז לכל הכיוונים. אחזיק בתקווה, למרות שלא חוכמה מרחוק. שתהיה אצל מישהו. נעמה.

מרגישה שיש בי חצי שכן חי ומתחבר לעולם ואנשים שבו. חצי כן וחצי לא כ"כ. בעולם וירטואלי יותר קל לחיות ולתקשר מרחוק ולהרגיש אשליה של קשרים ואינטרקציות.. היה פוסט לא מזמן קרוב לנושא.. סתם מחשבות שיצאו לי.

יש משהו במצבים הנפשייםוהרגישים האלה שממסך את המציאות באופן מסוים ומקהה את הרגשות. מנגנון הגנה, מן הסתם דרך ההגנות האלה את נוגעת ולא נוגעת בעולם שסביבך, בוחרת מתי להסיט מעט את הוילון ומתי להסתתר מתי לבטוח ומתי להזהר. העולם הוירטואלי חשוף יותר מצד אחד, אך מאפשר באנונימיות שלו הרבה יותר. הוא מוגבל מאוד בטיב הקשר והמגע ובאינטראקציה שאת מבקשת. בנוי ממילים נקיות ממחוות גוף או הבעות פנים ואינו מצליח להחזיק את הצורך בהכלה וקבלה ללא תנאים. מילי

אני היום לפקידת הסעד : אני רוצה להבין איזה אמירה אתם בעצם אומרים , בזה שאתם מנופפים שוב ושוב בכמה ימים שהייתי מאושפזת , • האם אתם אומרים שעדיף שאנשים לא יטפלו בעצמם . • או שאתם בעצם מבקשים מאיתנו לשקר לכם ? # שום מילה מצידה בנוגע לתרופות / מעקב פסיכיאטרי.

הילה, איזו אטימות! לו הבירוקרטיה הייתה איש, הייתי רוצה לנער אותו, לקחת אותו לראות כאב וקושי. אבל זו בעצם הבעיה, שהבירוקרטיה היא היעדר האנשים. היא המנגנון שעובד והאנושיות רק ברקע, מסובבת גלגלים. כל הכבוד לך שטיפלת בעצמך. וכל הכבוד לך שידעת שזה הדבר הנכון, גם כנגד המבט של הטפסים. מתקוממת למענך איתך, נעמה.

אודי, אולי יש משהו בלתי אפשרי בעולם הוירטואלי. המחשבה שהכל זמין ונגיש היא אשלייה כי בעצם אי אפשר לגעת בדבר. אנשים מדברים איתך כאן, מנסים לחלוק תחושות עמוקות, כאבים, מצוקות. אתה מתחזק פורטם לתפארת אך תשובותיך עקרות מחוסר מגע. תבנית מילותיך חסרה את המבט המלטף או הררש המהנהן שבעזרה ראשונה. הנה אנ צועקת ואענך שומע ואם תשמע תאמר שודאי קשה לי . מה אני מבקשת? קשא אינטנסיבי. שמישהו יסדר לי את המילים שמוציאןת אותי מדעתי.

נכון אודי, מדוע אני מבקשת זאת כאן? אולי תוכל לענות על כך מדוע אני מקבצת פירורי תשומת לב במקום הזה?

וגם בחדר הטיפולים, וגם בבית החולים וגם בעצמי... גם בקשרים היומיומיים ו אינטראקציה השוטפת עם ילדי והאנשים דעל הדרך. לשווא

אודי מחכה / רוצה / צריכה / מחק את המיותר , את המטפל שלי . הוא התאמץ מאוד בשבילי ביומיים האחרונים , מה שהגביר את את הנצרכות . וגם ..... מפחדת כי , הכל :הקול , נהיה כואב , או בעברית : קשה לי ,

נמאס לי כבר מהמילה הזדקקות. נראה לי שהמציאו אותה בעולם הטיפולי. למה כל כך חשוב להזדקק??? למה???? מה כל כך נורא בלי ההזדקקות??? האם ההזדקקות חשובה רק בין המטופל למטפל או שיש לה משמעות גם מעבר לחדר הטיפול?

אודי, הפסיכולוג החדש יותר מדי נחמד, יותר מדי אמפטי, יותר מדי מבין. פשוט יותר מדי. זה מרגיש לי מזוייף. זה מרגיש לי מלאכותי.

נטע יקרה, באידיש יש משפט שאומר "חיסרון -הכלה יפה מדיי" כשלא מוצאים פגם אחר...זה מצויין שהוא מבין ואמפתי לא? גם אם נראה לך מזויף, מה עדיף שלא יבין אותך? שיהיה אפתי? שלא יהיה נחמד? בהצלחה, מצאת מטפל אכפתי וטוב... מ.

איזה כיף! עכשיו ראיתי שאני גם יקרה. אפילו אם זה לא באמת מימך אלא רק כי ביקשתי... אולי פעם אצליח באמת להיות.

את יקרה, מעצם היותך... את אהובה....ויקרה כל כך, הלוואי שתצליחי לראות כי להיות את כבר :)

שלום אני בן 16.9 ואני רוצה לשואל שאלה ועזרה אני לא מבין אם אני טועה הוא צודק אני עברתי דברים שהייתי קטן וקשיים מאוד יש לי טעם במוסיקה כמו:שירים במזרחית וסרטים וסדרות ישראליות.והורים שלי. לא מקבלים אותי ככה דבר ראשון אבא שלי משתמש ביד קשה כלפי לדוגמה:המורה מתקשרת ואומרת לאבא שלי הילד שלך עושה בלגן מפריע למהלך השיעור למרות שאני ילד שקט שבקושי מפריע ולמרות זאת הוא מאמין למורה ונוקט בעונשים וכנ"ל אמא שלי אותו התנהגות היא הולכת כול צעד אם אבא שלי והמצב מבחינה דודים וסבתות אין לי כיאלו "יש לי" אבל בגלל סכסוך אם הורים אז הילדים הנכדים אוכלים אותה ויש לי דודים יחידים שאנחנו בקשר איתם בכול יום שאם באים לבית שלי אם יורדים צוחקים עלי ויותר אומרים שאני ילד עצלן ולא מוכן להשקיע בלימודים ובכללי...אז שאני שואל אתם הורים שלי למה אם מתנהגים ככה כלפי מה הבעיה אז התשובה שלהם אתה ילד עצלן ולא מוכן להשקיע בחיים שלך ואתה ילד קטן ואני מתעצבן ואני קופץ מהר ואומר אני נער מתבגר ואתם לא מביניים אותי אז אם עונים לי אתה ילד קטן בחשיבה ובגיל אתה נקראה ילד גדול בנוסף קיבלתי צו ראשון ורמת התרגשות עולה לשמיים אבל כמובן שלגבי זה יש גם בעיות כי אני מאוד רוצה להתקבל ליחדה מחשבים כי אני סוג של "חנון מחשבים " ואם צוחקים עלי וקוראים לי גובניק או גולני בנוסף יש לי חדר של ילד קטן חדר מצחיק ויש בוא ספריה גדולה של סיפורים של תינוקות ואני מתבייש להביא חברים יש לי ידידה ואני מת להזמין אותה אבל אני מתבדח אז בבקשה אני מחכה לתשובה תעזרו לי להבין אם אני טועה כי חשוב לי לדעת אם אני טועה

אודי, חסר לי-מוזר לי שלא התייחסת להתחלה החדשה שלי.. אספר גם שזה קשה נורא, שכל מילה זה כמו לחצוב אבן. גילת, שכל ניסיון להפרד מכאן נגמר אצלי אחרי חצי יום.

תחשבו מה הכמיהה הכי הכי חזקה שלכם מהמטפל/ת? חיבוק? זה הכל..אחרי זה יבוא גם החזקה על הידיים?? או אולי לשים ראש על החזה, לינוק מהם???????לא חושבים שנסחפנו?????? בחיי, זה לא מה שיתן לכם הרגשה של אהובים או רצויים!!! טעות!!!!! שתדעו לכם שאמרתי לה שאני לא צריכה את החיבוק שלה, זה לא ייתן לי כלום, אשליות מתוקות.....סתם אשליות......זה רק יבלבל אותי יותר....פעם היא חיבקה אותי, עשה לי טוב ואז רציתי עוד והיא לא אפשרה.....עכשיו היא רצתה שיהיה חיבוק בסוף כל פגישה.....ואני לא מוכנה לזה בשום אופן!!!!! ואל תקנאו בי בכלל!!!!!! היא חשבה שחיבוק ימלא את הצורך שלי....בולשיט!! אני כמהה ליותר מזה.... :( זה לא החיבוק זה 24/7..... ארצה יותר בטוח!!!!! כי חיבוק קונקרטי זה לא אומר כלום!!!! סתם מגע דביק של אשליות, הם לא אמא לא אבא לא חברה, הם שלכם רק לזמן הזה של הטיפול ואחר כך, אתם נשארים עם עצמכם!!!!! מי אמר שהם אוהבים אותנו?????אוףףףףףףףף כמיהה לחיבוק עדיף שישאר בגדר כמיהה וחלום טוב...... מה דעתך אודי???? השאלה למה כן מאפשרים חיבוק ולא למה לא? ואני חושבת שאולי היא מטפלת כבר לא טובה כמו שחשבתי אם היא מאפשרת ואף מטפל אחר לא מאפשר חיבוק :( למה היא מאפשרת לי? אודי? למה? ואל תגיד לי לשאול אותה, היא לא נתנה תשובה מספקת, היא אמרה כי זה מה שהיא חשבה שיעזור לי להרגיש רצויה וימלא צורך :( אוףףףףף אודי מה דעתך? מדוע היא מוכנה עכשיו לתת לי חיבוק בסוף כל פגישה?????? לא הגזימה???????? דרך אגב היא מכבדת את זה שאני לא רוצה.

היי מיכל, אני רואה את ההתנדנדות שלך מהרצון הקיצוני לביטול הקיצוני. כאילו לומר, אם זו לא האהבה הטוטאלית - מי אמר שיש שם אהבה בכלל? מה ערכה של אהבה כזו? אני מבינה אותך, כי העצב החשוף (בשני המובנים...) כל כך עמוק, שנדמה שרק משהו עמוק וגולמי כמוהו יוכל להרגיע אותו. ובכל זאת, נדמה לי שהיא אוהבת אותך, אני יודעת שהמטפלת שלי אוהבת אותי. וזו אהבה באמת, לא כזו שמתבטלת אחרי הפגישה. כן כזו שהביטויים שלה מוגבלים, שהיא לא טוטאלית וגם אולי לא שוויונית - האהבה שלי אליה מהולה גם בצורך, בתחושה מסוימת של חוסר אונים, ולה יש את מי שהיא אוהבת ככה, אבל לא מטופלים (וטוב שכך). ממש בתחילת הדרך שלנו, כשהתנצלתי כל הזמן על הזמן שאני מבזבזת לה, היא אמרה לי פעם "נעמה, אני עוד לא יודעת להגיד שאני אוהבת אותך, כי אנחנו לא מכירות הרבה זמן, אבל אני מחבבת את מי שאת ומאמינה שאוהב אותך". אמרתי כבר שאני אוהבת את הכנות שלה? נראה לי שזה מראה שזה לא סתם, שאין כאן זילות של המונח אהבה. כשהיא מגיעה היא אמיתית. (ואני לא יודעת מה עמדתה לגבי חיבוקים, כי האמת שמפחיד אותי שהיא תיגע בי. זה יהרוס הכל.) וזו נשמעת אחלה תשובה, לא? היא הציעה משהו כי היא חשבה שהוא יטיב איתך... אולי את כועסת על הבלבול? על הלא ואז הכן? סליחה על החפירה, עם כל מה שהיה לי להגיד יצא קצת (הרבה) געגוע שלי. מקווה שה"אחר כך נשארת עם עצמך" יוכל להיות אחרת בעקבות החיבוק, או ההצעה... נעמה.

בהחלט עניין ה"הכל או לא כלום" משחק תפקיד אצלי במספר תחומים...כמו החשיבה של שחור ולבן...אבל החיים הם לא כאלה יש בהם גם אמצע, יש בהם מגוון צבעים ולי קשה לראותם..... עדיין אני רוצה לדעת ממך אודי למה כן לחיבוק? והאם זה מקובל בכלל? החריגות הזו?

אהלן, משתפת אתכם בקצרה בחווית הילדות שלי - אני בת 24, ההורים גרושים מאז היותי בת 12 בעקבות מריבות ובגידות. רב שנותי גדלתי בבית לא אוהב ולא תומך, בתקופת הילדות שלי גם הייתה אלימות כלפי וכלפי אחיי הקטנים. אמי חרדתית ודכאונית, ומשפטים כמו "חבל שלא מסרתי אתכם לרווחה כשנולדתם" ו- "בא לי לישון ולא לקום" הם משפטים קבועים בבית... מאז גיל מאוד צעיר אני נקשרת לדמויות אמהיות וחזקות שמעניקות לי בדרכן את מה שלא היה לי. הקשרים האלה מן הסתם מזיקים לי אף על פי שהאישיות עצמה אהובה ומיוחדת וכזו שהייתי רוצה להיות איתה בקשר חברי , אך בלי התוספת של התלות והאהבה העצומה.... התחלתי השבוע טיפול פסיכולוגי והבנתי מהפסיכולוגית שזה מאוד לגיטימי ונורמלי החסך שלי בדמות אם לאור הילדות, וכן נורמלי שאחפש את הדמות הזו בחיי. שאלתי היא - אם זה זה נורמלי או לגיטימי - כך אחיה לנצח??? האם יש סוף טוב לטיפול? האם יש נקודה בה אשתחרר מדפוס התנהגות הזה ובמה זה כרוך? תודה

היי דפנה, החסך קיים והצורך בדמות אם כל כך מובן...ובהחלט לגיטימי... בטיפול תלמדי כיצד להקשר למטפלת שתהווה באיזשהו שלב דמות אם כזו, וכנראה ששוב תחווי תלות ואהבה עצומה כלפי המטפלת...ששם זה עדיף מאשר לדמויות אחרות מבחוץ...אחר כך אמורים להרגיש הפרדות ועצמאות... מנסיוני הדל והאומלל, אבל אודי יסביר לך יותר טוב. מ.

אוכלת מקיאה.. התחלתי לעשות יותר ספורט. אכלתי המון עכשיו. אבא שלי בבית. תמרונים איך לזלול בלי שיבחין, איך להקיא בלי שידע... חיים עם בולימיה הם כ"כ חסרי תכלית וכיוון. אדם עם אנשים קשה להתחכך יותר מדי.. ההפרעה לעומת זאת, תמיד זמינה, ממלאת את הריק.. אין לי כח להקיא עכשיו אבל אכלתי כ"כ הרבה דברים מתוקים בכמויות.. צריכה לנקות מתוכי את הזוועה לא? הרעלת סוכר... אני אפילו לא מרגישה נפוחה עדיין.. חבל שאבא שלי פה. זה מפריע. ומחר יום עבודה. הולכים, מחייכים, משחקים אותה 'נורמלים'. טיפול פסיכולוגי שבר לי את הלב. מדעי הצביעות החברתית. יום אחד הלוואי תקום מחאה גם על ראשכם של מי שמוכרים 'אומללות נסבלת' בתעריפי חוצפה.. ואולי יום אחד אני אצליח לקחת אחריות על עצמי ולמצוא כיוון ותכלית ומשמעות ושמחה וברכה ועשייה פוריה ויעילות... בנתיים הלכתי להקיא. להקיא ולהתבייש בקיומי העלוב הזה שאסור לחשוף. אני לבד. מעמידה פנים של נורמלית. למרות שברור שלא. עובדת על עצמי... מעצבן שאבא שלי בבית מפריע לי בתוכניות לטהר את הגועל. מעצבן...

מימה , כמה עצוב!

את נורמלית לחלוטין מימה יקרה. יש לך כח לשלוט באחד הצרכים הבסיסיים של הגןף, האוכל. את יכולה להתמלא בו ולהתרוקן ממנו. אוכל הוא צורך בסיסי, נותן חיים. את יכולה להתחבר לחיים, לבלוע אותם,משמע יש בך את התשוקה הבריאה לחיים. את גם יכוה להקיאל ממך את החיים, להתרוקן, ממקום של שליטה וביקורת. את מנסה לקחת שליטה על חייך, להרגיש אותם ממלאים אותך ולהתרחק. החיים מפחידים. צריך לעשות בהם סדר, לנסות לראות כיצד תמלאי את תשוקתך לחיים במשהו שיהיה שלך, ישאר שלך ואיתך ןיאפשר לך לצמוח. כי מגיע לך לאהוב משהו שלך בלי ביקורת. סליחה אם הכברתי במילים , מילי

(אני צריכה סוגריים, שאפשר יהיה להתפרק בתוכם, בין כל התפקודיות הזו שאני מצליחה לגייס. שיהיו כתובות בהן דמעות, שפתיים רועדות וריק פועם. שיתנו לזה מקום אבל לא יניחו לזה לגלוש ליומיום שאחריהם. שיחבקו את הרסיסים יחד, למרות שהם שורטים, ולא יניחו להם לעופף בחלל.[ושגם בתוכם התהומות העמוקים יהיו סופיים]) נעמה.

תודה אודי, באינטרנטית גם הצלחתי שהוא יחווה נעים, החיבוק. לא מאיים כמו האמיתי. נזכרתי באחיינית שלי, שלא כל כך הייתה מרוצה מהולדת אחיה ובאחת מהארוחות המשפחתיות צעקה, רקעה ומחתה. במקום לכעוס, התכופפתי אליה ופשטתי את הידיים, והיא בתורה נשענה על החיבוק והתחילה לבכות. כנראה כבר מגיל קטן (ואולי בעיקר?) הנפש צריכה גבולות שיתחמו את הפחד והכאב. נעמה. (שאולי צריכה את הנקודה בסוף כדי לזכור איפה היא נגמרת)

יש לי תור לפסיכולוג חינוכי אני בן 18 אחרי לימודים לפני גיוס לצהל וקבעו לי תור לפסיכולוג חינוכי מומחה ... הסיבה שאני הולך לפסיכולוג היא שאני אובססיבי מאוד ומתאהב בכל מי שמחייכת אלייו נראת טוב ואני שוכב איתה .... זה הורס לי את החיים לדעתכם פסיכולוג חינוכי מתאים לבעיה שכזאת או רק קליני ?... כי הוא פסיכולוג חינוכי מומחה ומורשה לטפל בפסיכוטרפיה... תודה לעונים

1. רציתי לשאול למה אצל אנשי מקצוע (מנסיון) וכן בחברה, התכונה של אדם מופנם נחשבת כשלילית מאד. אדם שלא אוהב לספר דברים אשיים בקלות והרבה, וזה לא מפריע לו. למה בסביבה זה נחשב כמשהו לא חיובי? 2. וכן, אני הייתי בעברי מופנמת. לאחרונה עברתי תהליך בו אני משתפת יותר, אבל גליתי שאני מאד מאד רגישה. רוב האנשים לא מגיבים בצורה מספיק מותאמת למצב אישי טעון, ואני נפגעת.ומצטערת שלא העברתי נושא ואפשרתי הזדמנות שיצרה אצלי פגיעה. אפשר להפחית רגישות? ובכלל צריך?

אודי ? אוףףף , אתה חושב שאפשר לאהוב אותי ?

בוודאי שאפשר לאהוב אותך, ואוהבים אותך...אני בטוחה שיש אנשים שאוהבים אותך ואת יקרה להם מאוד!!! הלוואי שזה יבוא מבפנים, שתאהבי את עצמך (מאחלת זאת גם לעצמי)

לא אמרת יוקר וחמידות. אז זה לא. אני