פורום פסיכולוגיה קלינית

כתבתי אתמול והטלפון לא נתן לשלוח , מנסה שוב. אתמול דיברתי באחת הועדות בכנסת . לפני חברי כנסת ועוד . השמעתי את קולי . היה מרגש ביותר . בתקווה שמשהו ישתנה .....

וכמובן מקווה שקולך ישמע ולא יפגוש מאזינים אטומים שם בקרב אלה שיש להם היכולת להכריע החלטות ולמשוך בחוטים. את פועלת לקידום מטרה חברתית כלשהי או הדיון נגע למקרה פרטי שלך?

זה נושא שחשוב לי , וגם נוגע לי אישית . היה הכל , הין שהאזינו ואחרים שלא . העדפתי להתמקד באלה שכן .

ומשפחות חרא. גן עדן וגיהנום זה כאן בכדור הארץ שלנו. בשביל מה צריך לחייס לעולמות הבאים? הפערים האלה... את מי הפסיכולוגים משרתים?? לוחמי צדק חברתי אתם ממש לא!

בכל אופן , יש משפט שאומר , ואולי אודי יגיד לי מי . שלמשפחות טובות יש סיפור אחד , ולמשפחות הרוסות / מפורקות סיפורים רבים .

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה"

אודי :( מרגישה שרוצה/צריכה להיות בעץ שלך. בגזע. אודי, אני מתנדנדת בין תקווה ליאוש, בין אמונה ל. ?? כן אודי, עברתי טלטלה מאוד מאוד לא קלה.. יש בי רצון מאוד חזק לשתף אותך. גם את השותפות שפה. יש בי גם פחד גדול.. אני יודעת שיש קהל קוראים סמויים.. מפחדת מאוד שאם אשתף ואספר את מה שקרה, אחשף, יזהו אותי פה... ממש נקרעת.. אני רוצה לספר לך.. שתדע לך שמה שקרה זה נורא !!!!! אסון !!! כן, במציאות החיצונית.. אוף אודי... אתה יודע ? בראשון בלילה גם חלמתי חלום.. טוב את החלום אני בטח יכולה לספר, נכון אודי ? אני זוכרת שהחלום היה ארוך.. היו בו הרבה אירועים, קטעים כאלו, אבל אני לא זוכרת מהם כלום.. מה שאני כן זוכרת זה שפתאום מישהו נתן לי ביד כל מיני צינורות כאלו ארוכים ודקים, התבוננתי בהם וראיתי שהם חסומים בסיליקון.. ואז ראיתי שהצינורות הללו הם ורידים ועורקים.. לגבי אסוציאציות.. אומר שהסיליקון מזכיר לי את הסיליקון הזה שנשים מסויימות מכניסות לציצי בכדי להגדיל אותן.. בשני, כשנפגשתי עם אמא צביה סיפרתי לה את החלום ועלו אסוציאציות שונות והראשונה זו מה שאמרתי.. בהמשך גם אמרתי לאמא צביה שהינקתי את בני הבכור שנה שלמה.. ואיכשהו ויניקוט משקר.. שהכל שטויות.. הנקה = שטויות. כשחזרתי הביתה שאלתי את עצמי לפתע.. ואולי מה שאני למעשה רוצה זה לסיים את האנליזה ? אולי אני אומרת שכל האנליזה הזו = שטויות ? מעין "הנקה של שקר ? של משהו מלאכותי כמו סיליקון ? ואולי אני מחברת את ויניקוט עם אמא צביה שהרי היא ויניקוטיאנית ? אתה מבין אודי למה אני מתכוונת ? אני מרגישה שבעקבות הטלטלה הזו אין לי כבר רצון לבוא אליה. אולי גם איבדתי את האמון.. אולי גם רוצה להתרחק מבני"א ? כשיש קשר לאנשים, הכאב כשמתרחש לפתע אובדן הוא בלתי נסבל !!! אתה שומע אודי ? הכאב הוא בלתי אפשרי !!! ממש בלתי נסבל !!! אודי, אני רוצה ציאניד.. במבי :(((

רגע לפני שזה בורח לי, כי זה כבר ממש מדגדג באצבעות השנאה העצמית, אשאיר כאן ראייה בכתב לכך שקיבלו אותי לעבודה שרציתי, ושבצדק, ועבדתי קשה והרווחתי את המשרה הזו, ושאני מסוגלת לעשות את זה (אפילו טוב). עבודה שתדרוש ממני, ולכן גם תחדד, כל נים של יצירתיות ורגישות. פתאום המוזרות שלי הייתה בכלל יתרון, שהצליח לגבור גם על הגיל וחוסר ההשכלה והניסיון הרשמיים. אשלח מהר, כי הגאווה הזו כבר מתחילה להעלות בי קבס. המורה נעמה.

איזה יופי נעמה!!! זה כיף שהעבודה מוציאה ומדגישה דברים טובים. אני בטוחה שמגיע לך, את מקסימה (לפחות פה... :) ). המון בהצלחה! בובי

מאז שהבת שלי ילדה התיקשורת איתה פשוט בלתי נסבלת. מזה כ 4 שנים שמערכת היחסים מדרדרת ומדרדת . הבת שלי שהיא אם ל 2 ילדים קטנים מאד מתלוננת בלי סוף על המראה החיצוני שלה רוויה בשינאה עצמית ואדם לא מאושר בעליל. יש לציין שיש לה בעל מקסים וחייכני ילדים יפי תואר , יופי קלאסי ברבי , אך כלפי עצמה הקיטורים אינם נפסקים וכל ניסיונותיי להראות לה את הצד החיובי שבחייה עלו בתוהו התרעתי ששינאה עצמית כזו תגרום לתוצאות לא טובות. כעת מזה שבוע שהיא התלוננה על כאבים ועייפות ובבדיקות דם שעשתה יש אכן סימנים לא טובים של בעיות בדם וכו האמת שזה די מייאש אותי כאילו הזמינה לעצמה את המחלות והבעיות עם כל הקיטורים המתמשכים וכששאלה אותי מה יהיה אמרתי שנרמתי ידיים לא יודעת היא מאד נעלבה ולכן לא מעדכנת אותי בשלומה למעט בעיה נקודתית זו כפי שציינתי מערכת היחסים היא לא טובה נמשכת זמן רב שתינו כנראה פגועות. אחת מהשניה מזה זמן רב והגענו למבוי סתום כואב אודה לעצתך נעמה 

אין לי שקט

באותו רגע של חוסר שקט הרגשתי איך הגעתי לטיפול עם מלא תקווה לעתיד טוב, התגשמות, יעוד, התשתייכות.. משהו טוב בשבילי!. אבל התהליך בנוי כך (התחוור לי בדיעבד למרבה הזעזוע) שמתמודדים עם חסר יותר מאשר ממלאים ומספקים מה שמרגיש שצריך.. ואז בכלל היה לי שחזור טראומטי וכאב פרץ שהבנתי שלאנשים יש חיים רגשיים שלי אין, עם סיפוקים של חברים, זוגיות, הורות, חוויות.. אני הייתי מצומצמת ונשענת על הזדהות עם סימפטומים.. תגלית מכאיבה אחרי שהמטפלת ניסתה לנתק את ההזדהויות האלה- אבל היא לא נחווה כדמות מיטיבה אלא אטומה ומקפירה ושהכאיבה לי מאוד ואז הפער הסוציאלי ומעמדי בכלל שטף אותי מרירות... ובמקום להיות פסיכולוגית מצאתי את עצמי עם הכרה בנכות... מה מרגישה? כעס, עלבון, מרירות, החמצה, עצב, צרות עין, כאב, אבלות, רצון לתקווה, יאוש, עייפות, צרחות שרוצות לצרוח את עצמן אך אין להם קול, רצון לתקווה. רצון לתקווה. לצאת מזה, להיות אדם מאושר שמרגיש שגם לו יש. שגם הוא זכה. מרגישה כל זה דופק בראש.

זה כאילו מעקף. לא טבעי לעולם טיפולי אחר! כמעט כמו "גילוי עריות" מטאפורי! שהמתרפאים חורגים ממערכת יחסי מטפל מטןפל המתנהלת בפועל והעצם מתגלה צציאות הרה יותר ידירה בפורום מאשר ביפול שלהם! הפורום הוא ללא בולות וזה בדיוק הבעיה דלהל בטיפול! מיותר לציין שמשיב ער כך מעיר בתמציתיות בלי להכנס להפרת המשקל הסגולי שהם מנסים ליצור כאן במקןם אצל המטפל! זה מרתק ואפילו שווה מחקר אקדמי!!! מבחינת המטופלים שבטים גם לכאן! העדר הגבולות שכאן ביענת תפיסתם הוא מגלה לנו את הדליפה מחדר הטחפולים ומערכת שאמורה להרקם שם! לכן קראתי לזה כך!

הכעס ותחושת השבר מהטיפול שהיה. אני מתעוררת ודבר ראשון שמאכלס את התודעה שלי זה ההרגשות האלה שנעשה לי נזק, ששברו ומחצו לי את התקווה, שדקרו אותי עם חרב של 'מציאות' שאין בה בשורה בשבילי. איך הכל נהיה אפור.

מרגישה אבודה.... הכול מתפרק... :(

הילדה לא רצתה לבוא, הילד הגיע ואמר לי , הייתי מעדיף להיות עם אבא , אבל מה , את עקשנית .

אודי, קראתי את אשר חנה כתבה אודות גבולות בטיפול וחשבתי כיצד אצלי המצב הוא שונה. אצלי בטיפול יש יותר מדי גבולות אבל לא גבולות שומרים שתפקידם להגן על הקשר הטיפולי, אלא גבולות אשר מטרתם לשים חוצץ ביני לבין המטפל. גבולות שמטרתם לשמור עלי מפניו. אני מקיפה את עצמי בגדרות תיל חשמליים (כמו אלו במחנות הריכוז) ואין בא ואין הולך. ובתוך החומות אני קטנה ולבד.

לא הלכתי לעבודה היום. לקחתי חופשת מחלה . יש אירגון שעוזר לי בנושא של הילדים . ניסחנו מכתב , הם עזרו לי לנסח אותו כמה שיותר טוב. הראנו את המאמצים שאני עושה עם תעוד של תאריכים ושעות . הצלחנו לגייס אותה . לא האשמנו אף אחד , רק ביקשנו את עזרתה ...... היא אמרה שהיא תעשה מאמץ לעזור ולסייע . נקווה לטוב . אני כל כך מבולבלת , מפנה את היום לילדים . עושה קניות . ואם בסוף הם שוב לא יבואו , אודי ????? אוףףף כמה אפשר לסבול ?

היי אודי, שמתי לב שאם משהו מטריד אותי, למשל אינטרקציה לא נוחה כלשהי שמצפה לי וכ'... זה מטריד את מחשבותיי וחשה מתח סביב העניין באופן שלא מאפשר לי להרפות מזה ולהתפנות עם תשומת לב נקייה לנושאים אחרים שאין להם שום נגיעה לעניין. כל הזמן ההתעסקות בגורם המתח מחלחלת לי למחשבות ומהווה מטרד לשקט הקיומי שלי. כאילו אין לי יכולת לתחום את התודעה להתמודדויות -כל אחת בתורה, ככה שמשאבים נפשיים שגוזלת האחת לא יפגעו ביכולת הריכוז, מיקוד ונינוחות מול עניינים אחרים. והבעיה שכל דבר קונפליקטואלי קטן מעורר אצלי את המתחים האלה ואי נוחות. בגלל זה הספקי התפקוד שלי מאוד מצומצמים יחסית. לא מבינה איך אנשים גם עובדים, גם הורים, גם עושים כל מיני דברים... לי הכל מרגיש מכביד וכל הזמן רק בא לי חופש. לסיים עם מטלה כלשהי כאילו אני חיה בהמתנה עם טבלת יאוש עד שזה לא יבוא על פתרונו ורק אחרי זה אפשר יהיה להמשיך בחיים.... וככה כל דבר קטן... האם יש דרך לשנות את זה? 'לייעל' אותי?

היי מימה, נראה לי שכולם נרתעים ונלחצים מדברים לא נעימים, גם הנונשלנטיים ביותר. זה די מה שהופך אותם ללא נעימים... אולי מה שצריך להשתנות הוא לא כמה הם מלחיצים אותך, אלא כמה מלחיץ אותך שמלחיץ אותך? לקראת מבחן שהיה לי לאחרונה שאלו אותי אם אני לחוצה ועניתי בשלווה שכן. גבות הורמו והסברתי שבוודאי שאני לחוצה, זו הרי סיטואציה מלחיצה, אבל זה לגמרי בסדר מבחינתי... אולי זה נשמע הבדל סמנטי טיפשי, אבל לי הוא עובד. מציאות חיצונית היא לפעמים given שהדרך היחידה להתמודד איתו היא המציאות הפנימית. כמובן שעם כל האופטימיות זה בעצם לא פשוט... נעמה.

בתשובה אםאני לא טועה יש נטיה לעקרון ההדחקה! השראלה חעומת זאת היא ביטוי של הצפה רגשיתומנטלית! בדרך כלל אופינית לטיפוסים ציקלים. מאנים דפרסיבים! העולם בחוץ מהמם אותם החויה והעולם הפנימיממגיב האותה עוצמה! אלא המתח הוא בהעדר אוביקט יציב בילדות בדכ דמות האם ! ואז כל שינוי מצב לא ודאי עתידי יוצר מתח ובפנים הכל חרדתי מה יקרה! זה מצב מתיש תוותרי על שליטה בהצלחה

אני מחפשת מילות פוך - מילים נוכחות ומלאות, אבל רכות. מילים עוטפות, מחממות במשקלן, שלא חוצבות בי גבולות חדים, אבל יודעות שאני מתחילה ומסתיימת איפשהו. אולי מבט פוך? או המהום פוך? איזו הכרה פוכית בקיומי. שהות קצרה אצל ההורים והרגשתי שזורקים עליי את שמיכות הצבא האלה, הסקאביאסים. שמיכות דוקרות, מציקות שעדיף לקפוא קצת ולא להתעטף בהן (וגם כשנכנעים בלילה, מנסים איכשהו להתחמם בלי שייגעו בך באמת, הן לא מחממות מספיק). קיפול 8, מתיחה וזה כל תפקידן בחיים - להיראות מסודרות. מצחיק שאני נזכרת בבית ובצבא באותה תחושת ניכור ואובדן אישיות. לא, לא מצחיק. בעצם די עצוב לי. נעמה.

נעמה, כשהייתי קטנה אהבתי "להתנקנק" בתוך הפוך: להתעטף בו צמוד צמוד, ממש לפי הצורה של הגוף, להיות כאילו חנוטה בתוכו... (זה גם קצת מרגיע את ההתהפכויות במיטה: שוכבים ישר, ברוגע, כדי שהשמיכה לא תברח...) חיבוק מהדק ורך, חורף גשום, גילת.

שלום לך פסיכולוג נכבד ושלום לכל הקוראים! שמי ירון ואני בחור רווק בן 33 מאיזור המרכז.גר בינתיים אצל ההורים .כרגע לא עובד (עבדתי עד לא מזמן כמעט שנתיים במפעל 9-11 שעות ביום בשכר מינימום,אך המפעל העתיק את פעילותו לצפון ולכן פוטרתי יחד עם מרבית העובדים),לומד קורס הסבה מקצועית להנהלת חשבונות בתקווה שאזכה לעסוק בתחום . סיימתי לפני 10 שנים תואר ראשון בהצטיינות יתרה,אך מכיוון שיש לי 2 בעיות (האחת של צחוק בלתי נשלט אשר תוקפת אותי אחת לחודשיים בערך ונמשכת משהו כמו 3-5 דקות שבמהלכן קשה לי לשלוט בצחוק והשנייה של חוסר ביטחון עצמי והערכה עצמית נמוכה) לא יצא לי למצוא עבודה בתחום אותו למדתי.יש לציין שלגבי הצחוק המצב בחודשיים האחרונים דיי מצויין מכיוון שאני התחלתי ליטול ויטמינים ומינרלים שעוזרים להרגיע אותי (על ידי הגברת ייצור חומר שנקרא גאבא) .יש לציין שאני מודע לכך שהצחוק לא במקום כשהוא לא במקום ומנסה אפילו בעודי צוחק להפסיק לצחוק.וכמו כן אני מסוגל להתרכז אפילו בעודי צוחק. לפני כמעט 4 שנים ,בעקבות כשלונות להכיר בת זוג ובעקבות פיטורים טראומטיים מעבודה,נכנסתי לייאוש וכדי לפצות על מצבי התחלתי להתאמן בהליכה מהירה.הייתי הולך כל יום כ-20 ק"מ ורזיתי המון במשקל עד שהגעתי למצב ששקלתי רק 52 ק"ג ואני בחור של מטר שמונים פלוס . יש לציין שהייתי אוכל המון באותה תקופה אבל לא הצלחתי לעצור את ההידרדרות במשקל . לקחתי את עצמי בידיים ותוך מספר חודשים העליתי בכוחות עצמי את משקל גופי ל 70 קילוגרמים. ואז באמצע שנת 2010 החלטתי לעבור לגור לבד ולמצוא עבודה טובה (למרות שאני מכבד כל עבודה !) ,אך קודם כל לפתור את בעיית הצחוקים אחת ולתמיד שכאמור מתרחשת אחת לכמה חודשים ומפריעה לי מגיל קטן . הלכתי לפסיכיאטרית באמצעות קופת חולים וביקשתי ממנה כדור שיגרום לי להפסיק לצחוק (אמרתי לה שאני מעוניין בפתרון של זבנג וגמרנו) ולאחר שיחה יחידה של 6 דקות (כל הפגישה איתה ארכה 9 דקות ברוטו) היא שלפה כדור אנטיפסיכוטי .יש לציין שמעולם לא היו לי תופעות פסיכוטיות כלשהן,ומעולם לא איבדתי ,תודה לאל ,ולו לרגע ,את המגע עם המציאות וההתנהגות שלי תמיד מאורגנת (למעט הצחוק הזה) .נטלתי למחרת את הכדור והכדור לא רק שלא עזר אלא עבד הפוך : התחלתי לצחוק ללא שליטה כמעט בלי הפסקה.ככה במשך כחודש מבלי יכולת לבטל את השפעת הכדור הארור הזה. נכנסתי לייאוש.אמרתי לעצמי :עכשיו אף בחורה לא תרצה אותי ואף מקום עבודה לא יסכים לקבל אותי.מרוב ייאוש עמוק ומתוך דאגה לפרנסה מינימלית החלטתי לעשות הצגה ולגרום שייאשפזו אותי בבית חולים פסיכיאטרי .עשיתי הצגה שבה כאילו אני שומע קולות למרות שהמצב לא היה כך ולו לרגע קט מעולם! הם אשפזו אותי .יש לציין שמהרגע שבו נכנסתי לאשפוז הצחוק פסק לחלוטין כנראה כתוצאה מההלם . הם נתנו לי כל מיני כדורים וקנו את ההצגה שלי .לאחר חודש וקצת ,מתוכו 6 ימים במחלקה סגורה שוחררתי הביתה עם הבחנה של סכיזופרניה .עלי להדגיש ולומר שאין לי סכיזופרניה בכלל ואני לא אחד שיש לו והוא מתכחש לכך שהוא חולה ! הכל היה הצגה. הבעיות היחידות שיש לי הן בעיית הצחוקים ובעיית חוסר הביטחון העצמי ואולי גם אוסידי קל של בדיקת דלתות או ברזים שכבר לא קיימת כיום . אני מאוד מעוניין להכיר בחורה לקשר רציני ואין לי בכלל דרישות גבוהות מהבחורה.אני בחור שנראה טוב וגם עם תכונות אופי טובות ואחרים אמרו לי זאת אך אני לא מצליח.אמנם היו לי בעבר כמה קשרים עם בחורות אך רובם היו חד צדדיים. עכשיו יש את הבעייה שאם אכיר בחורה ואספר לה את מה שכתבתי כאן ואת ההצגה שגרמה לאשפוז היא תירתע ממני.מה היא תבין? היא תאמין לי או שתחשוב שאני חולה ומתכחש למחלה .ואני באמת לא מתכחש אלא מודע לכך שעשיתי הצגה הן מתוך ייאוש והן מתוך רצון להשיג רווח . בנוסף לכל מה אעשה במקומות עבודה מסויימים אליהם ארצה להתקבל .יש לצערי הרב מלא סטיגמה .ובמיוחד אצלי כשהכל היה הצגה! מה לעשות? תודה על ההתיחסות וסליחה על האורך של הפנייה! ירון

שלום וברכה אני בן 25 ואני נמצא בטיפול כבר שנה וחצי.. בכל משך הטיפול היו לי ספקות מלכתחילה לגבי הטיפול.. אני נמצא אצל פסיכולוג שמטפל בשיטה פסיכו דינמית.. ביום רביעי האחרון נפרדנו, החלטנו על פרידה.. הגיעו מים עד נפש.. כל פעם היו לי ספקות לגבי המשך הטיפול והייתי מעלה אותן בפגישות אני באתי מרקע לא בריא.. אמי התמכרה לסמים כשהייתי קטן ואבי עזב את הבית והקים משפחה אחרת.. גדלנו אצל הדודים.. במשך כל הילדות היה קשר נורא סבוך עם ההורים, במיוחד עם אימא שלא הייתה בריאה בנפשה והייתה גם מתעללת בי נפשית (קללות, מריבות.. בסוף היא התאבדה לפניי כ3 חודשים) אני פניתי לפסיכולוג אז לפני כשנה וחצי בגלל שהייתי די בדיכאון ומדוכדך.. לא הייתה מטרה מסוימת לטיפול ופשוט "זרמנו".. בעיקר היינו "חופרים" על הילדות ובטיפול לא היו שיעורי בית וכאלה.. כל פעם הייתי מתעצבן על המטפל ומוציא עליו את התסכולים שלי שאני מרגיש "לא ממומש" ואני מאשים אותו בזה שהוא לא עוזר לי.. אני מרגיש שבתמורה לכסף שאני משלם אני צריך לקבל יותר.. המטפל תמיד היה אומר שאני כועס בגלל שאני "פוחד להתקרב" ו"פוחד לסמוך".. עכשיו איפה שהוא הוא צודק כי באמת בעבר לא כל כך סמכתי על אנשים משהייתי קטן ובגלל שלא גדלתי בסביבה בריאה.. אך אני חושב שלפעמים הוא משתמש בזה גם בתור מניפולציה להשאיר אותי ופשוט "משחק על זה" בתור קלף.. ואני לא כל כך סומך עליו וחושד.. אולי הוא רוצה את הכסף שלי בכל זאת.. לכן אינני יודע האם הוא אמיתי\אובייקטיבי, ולא פעם הבעתי בפניו שאני רוצה לעזוב את הטיפול ואולי לחפש מטפל אחר וטיפול שיותר מתאים לי ושיקדם אותי.. לפני הטיפול אני למדתי כשנתיים והשלמתי את כל הבגרויות שלי שלא עשיתי בתיכון.. ואז היה מין שלב תקיעה כזה שלא ידעתי מה לעשות.. מה ללמוד.. לאן להמשיך.. פסיכומטרי\אוניברסיטה וכאלה.. תמיד אני חושב לעצמי "אולי אני יכול למצוא מטפל יותר טוב, מטפל יותר כריזמטי, שיסחוף אותי אחריו, שאני אתקדם יותר" כרגע אני לא כ"כ מתפקד.. אני לא עובד כבר מספר חודשים.. מחליף עבודות בתדירות גבוהה.. קשה לי להישאר במקום עבודה אחד.. אני עובד בכל מיני בתי קפה ועבודות מזדמנות.. לא סיימתי שירות צבאי מלא גם בגלל קשיי הסתגלות וקשיים נפשיים.. ובכללי היה לי קשה כל החיים להסתדר ולהסתגל למסגרות.. ואת כל זה אני אומר לו ובגלל שאני בטיפול די הרבה זמן ועדיין מרגיש רע זה נורא מעצבן אותי ומתסכל אותי.. יש לציין שכבר שנה אני מחזיק זוגיות.. מה שלא היה לי לפני זה ולא הצלחתי לפתח מערכות יחסים אינטימיות עם בנות זוג בגלל שהייתי אטום ו"לא סומך על אנשים", ופשוט יצא שהיו לי רק סטוצים והייתי מנפנף נורא מהר מערכות יחסים.. בזוגיות הזאת היא זוגיות בריאה שאני נפתח שם ומרגיש טוב ואמיתי ופתוח ואני חושב שדווקא כאן הטיפול כן עזר להתמודד עם חרדת הנטישה שהייתה לי מהילדות.. אולי עדיין קיימת.. בטיפול גם הייתי מרגיש די "חנוק", לא ממומש, כל דבר הייתי משליך על המטפל וויתרתי גם על הרבה חלומות שלי שרציתי לטוס קצת לטייל והאמת לא עשיתי דברים בשביל עצמי.. אולי תליתי יותר מדיי תקוות במטפל אך עדיין הייתה ההרגשה שהוא לא כ"כ מקדם אותי ושמגיע לי יותר.. אמרתי לו שה"הברגה" ביננו לא מתאימה, זה כמו להבריג בורג 16 לחור של 8 אינץ'.. מנסים בכוח ולא מצליח.. הוא אמר שכדאי לנסות להבין את ה"התאמה" או חוסר ההתאמה הזה.. ואמרתי לו שעם הבנות לא קונים במכולת.. והוא אמר לי שבלי הבנות בטח ובטח שלא קונים במכולת.. ומעצבן אותי גם שכל דבר הוא רוצה ש"נבין ביחד" ו"נברר".. כי לפעמים נראה לי שאנחנו חופרים וחופרים ולא יוצא שום דבר ואני ממשיך להיות מתוסכל ומחוסר עבודה ולא ממומש.. ככה צריך להרגיש בטיפול? הוא גם אמר לי שהוא חושב שאני בתחרות איתו ..למרות שאני לא כל כך חשבתי ככה.. אני רק רציתי מטפל שיבין אותי ויביא אותי להצלחה, אולי הוא בעצמו חשב זאת ו"השליך" את זה עליי? אמרתי לו את זה בפגישה אבל כל אחד כמובן משליך אחד על השני וזה מעגל שלא מסתיים. הוא גם לא מספר עליו כלום וזה ממש מעצבן, הוא ממש "בונקר", אני יודע שהוא לא צריך לחשוף את זהותו כ"כ אבל כל דבר שאני שואל הוא מעביר אליי ומשאיר אותי עם שאלות פתוחות וזה נורא מעצבן ומייאש אותי ואין כל כך זרימה.. :\ אני מרגיש שאני חסר תקווה בטיפול הזה וזה לא טוב לי.. מרגיש "קצר נשימה", מוגבל.. שאני תחת מישהו.. משול אליו.. האם כדאי להישאר בטיפול ולתת לזה צ'אנס? האם דווקא ב"נקודת שבירה" הזאת כדאי לחזור ולהמשיך לעבוד על היחסים.. או לוותר ולמצוא שיטה או מטפל אחר? אם כן, איזו שיטה כדאי, ואיך לבחור מטפל? אם בכלל? כרגע כמה ימים אחרי שעזבתי אותו אני מרגיש קצת מפוחד שאין לי "עמוד תווך" וזה מפחיד אני מפחד לצאת מאיזון.. המטפל שלי אמר לי שאם אני רוצה להחליף טיפול אני תמיד יכול וששום דבר לא מונע ממני את זה אך אם אני אחליף טיפול, אני אגיע לאותה נקודה עם המטפל הבא ושם אתקע, לא משנה למי אני אלך, אז כדאי לעבוד על זה כבר עכשיו בטיפול הנ"ל עם המטפל הנ"ל.. איך אדע מתי לוותר? איך אדע מתי הצעד נעשה בחיפזון או ביישוב דעת מלא? אשמח לעזרה! תודה מראש ! יש לציין שגם באותו היום שנפרדנו חלמתי עליו חלום שבחיים לא חלמתי החלום הולך כך בחלום אני נפגש איתו אבל הפעם בתוך ביתו ולא בקליניקה, יושבים בספה חצי עגולה, דודה שלי שגידלה אותי איתי וגם בעלה.. למטפל יש 3 בנות (בחלום) ואני רואה אותן אחת אחרי השנייה (כמו במסלול דוגמנות) הראשונה היא דתייה אני לא זוכר אם היה כיסוי ראש.. לובשת גם חצאית בצבע תכלת ונראית מאופרת ויפה.. האחרות לא כ"כ זוכר איך נראות (רק זוכר שנראות לא דתיות בלי כיסוי ראש) זוכר שהפגישה הייתה חברית כזאת ולא מטפל - מטופל בחלום אני זוכר גם שבעלה של דודה שלי והמטפל שלי התווכחו על כך שיש ילדים במדינה עם נכות נפשית קלה כל שהיא והאם כדאי להכיר בהם כנכים רשמית במדינה או משהו בסגנון..זוכר שהיה על זה ויכוח עוד אני זוכר שבאמצע הפגישה אשתו ניקתה את הבית והוא קם ועזר לה ואז הוא הבריש איזו גיגית עם מברשת..ניקה אותה ובמיוחד הבריש לה את הפינות (גיגית בצורת מלבן) והקפיד על ההברשה בפינות.. עוד זוכר שאשתו גם הייתה דתייה עם כיסוי ראש (גם במציאות היא ככה) אבל לא ראיתי את הפנים שלה היא הייתה עסוקה בניקיון הבית.. יש לציין שתמיד במהלך הטיפול גם הייתי שואל אותו שוב ושוב אם הוא שומר שבת או לא והוא לא ענה לי.. תמיד היה מעביר את הנושא אליי.. לא היה מספר לי עליו כלום! אשמח לעזרה!

הי יקי, ממה שכתבת נראה לי שאתה רוצה להשאר בטיפול, ושזה כן עוזר לך, אולי אתה רוצה שלא יוותרו עליך. טיפול מהסוג הזה יכול לקחת הרבה זמן אם הרקע שממנו הגעת היה קשה ולא תקין, ולכן שנה וחצי לא נחשב כל כך הרבה זמן. לדעתי האישית אולי כדאי לך להשאר ולפתור את הקונפליקטים שאם לא יפתרו עלולים לחבל ביחסים עתידיים עם גורמי סמכות. בגילך הדי צעיר, זה הזמן המתאים. זה חשוב ויכול לעזור לך להיות בן זוג והורה טוב יותר...מודעות עצמית זה דבר חשוב שעוזר בחיים גם בתחום המקצועי. ואולי יותר מהכל החלום שחלמת מראה על רצון לקרבה, ולכן לדעתי כדאי לך להשאר.

נתקלתי בתופעה שקיומה במשך זמן מדהים אותי אבל בעצם לא! אני מתקשה לראות שזה קורה כל םעם מחדש לא הרעיון אלא שזה מתרחש מול עיני. אדם קרוב שנכנס לשיתוף פעולה עם "מהו שהציג עצמו כבעל קשרים עסקיים וכו" הקרוב שלי שאומנם השיג מקצוע מבוקש היה חסר בטחון והערכה עצמית די נמוכה אבל מרדן כזה שלוב מוזר! ואז ראיתי תופעה מבהילה ביותר. סוג של התטלות מוחלטת עד כדי אבוד עצמי של החשיבה ובעיקר הרצון עצמי. כאילו מחיקה של כל מחשבה עצמאית, על כל דבר הוא מצטט את אותו אדם! זה לא בעניין מקצועי אלא השתלטות מוחלטת על ראית המציאות. הוא מדבר על אדם כלשהו ואומר: אבי אומר שהוא אדם נהדר! " אמץ כל דרכי חשיבה ודעה של המשפיע. רציתי להבין יותר והזמנתי את עצמי בדרך מסוימת למצבים שבהם הופיע המשפיע מול אנשים במסגרת פעילותו העיסקית וגיליתי אדם פשוט דיקטטור עצבני חסר בטחון מוחלט בחשיבה ובעיקר לא מרשים ואפילו מגלומן מהסוג המטומטם. עד לרגע זה לא הבנתי איך נשים יכולים למצוא באדם זה מקור לחיקוי תחת ביטול! נפחאה דעתי שגיליתי שישנם מספר נוסף של אנשים קרובים אליו במצב דומה אבל מסויגים בחלק מהזמן אבל בחלק האחר שוב אותו תקליט " אבי אומר....." אני ראיתי הרבה רמי דרג בחיי במסגרות אחרות ואיני מבטל את יכולתי הצנועה להבחין באנשים כריזמטים בעלי הילה אישית! כאן אין כלום גיליתי אדם נרגן מניפולטור בגרוש שמשתמש באנשים כבאוביקטים בלבד!!! פסיכופאט אבל גבולי, הוא עיסקי מאוד. הכאב הוא שהקרוב שלי היה גבולי ומצא דוגמא מבהילה שלרחה אותו לכוון מזעזע! הסיבה הנוספת שאני נדהם היא שברגעים מסוימים שהוא תחת משטר האימה בבחירה זו, הוא אמר לי אישית שהיה רוצה לצאת מכל מה שנכנס אליו ולחיות במושב ולגדל עגבניות! ופרות! זה המנדט שלי להעלות ולהתיחס לנושא שלו. האם ניתן להבין את הצורך של אדם להגיע למחיקה עצמית מוחלטת בעבודה. שלמעשה הוא בבועה והשתלטות כזו? והוא לא טחפש ! לרגעים חשתי שהוא עצמו אומנם חסר בטחון אבל למעשה משתמש במגלומן באופן מתוחכם לצרכיו גם כן! מה הסיכויים להתפעחות זה מספר שנים ככה! תתפלא אני כבר כמעט שנתיים לא הערתי אפילו מילה בנושא מתוך מחשבה שזה רק יזיק וצריך לתת לו מרחב בלי התנגדות! עדין העליבות של הדמות אותה הוא מחקה היא נוראה, כמובן שזה גורם לו לבטל כל דבר ולציית להוראותיו כמו בובה, בחודש האחרון יזם משפטי בקורת אגביים על המגלומן אבל דבר לא ממש השתנה! מניסיונך תתעכן התפכחות? מה המדדים לשינוי? נסיבות או אילוצים חיצוניים בלבד?

שוב לא הצלחתי ללכת. נסעתי בנחישות אל ההר, לא הרגשתי בכלל איך עוברת הדרך הזו שמוכרת לי כל כך טוב בחודשים האחרונים. עם התוכנית הברורה שהכל יראה כמו תאונה שלא יהיו בה נפגעים מלבדי, אני מגיעה אל הנקודה הגבוהה ביותר ממנה ניתן בקלות להתרסק. כל הכדורים שאספתי איתי כדי שאקח לפני ההתרסקות. ישבתי באוטו, רגע לפני שהיום נאסף, בשעה שבה גם אני רוצה להאסף. הרגע המכריע לא הגיע. חזרתי בידיעה ששוב בחרתי בחיים, במשפחה, בילדי. קשה לתאר את הרגע הזה, את המחשבה על הסוף המוחלט, על האין, על מה אני משאירה מאחורי, על כל ההרס הזה שלא אוכל להיות שם כדי לעזור להם להתגבר. אני לא מצליחה לנשום. למצוא את הנקודה שבה הראש מבצבץ מעל המים. אני לא מצליחה למצוא מישהו שירוץ איתי את המרחק המטורף הזה, מישהו שיהיה איתי, שיחזיק איתי, שיקח ממני אפילו לרגע את כל הכאב הזה כדי שאוכל לנשום. הנה אני, מילי של ההר, כותבת לך, אודי של המדבר, שתחזור מחר וביום ראשון אולי תכתוב לי משפט או שניים שיצליחו לסדר משהו מכל זו. שבת שלום

ימים קשים עוברים עלי , לא ראיתי את הילדים שבועיים . מנסה להגיע להבנות עם הגרוש , מנסה מנסה בטוב , כי חושך לא מגרשים במקלות . חושבת להתחיל להתראות עם הילדים במרכז קשר כדי שיהיה לי גיבוי ועזרה מקצועית . כדי שהגרוש שלי יהיה חייב להראות שהוא מתאמץ ולא רק אומר את זה . כדי שאם בהתחלה יהיה לילדים קשה אז נישאר שם שתינו עד שהילדים יתרגלו , כדי שלא יעברו שבועיים/ חודש שאני לא רואה את הילדים . איך איינשטיין אמר , אל תצפה לשינוי בתוצאה אם אתה עושה אותה פעולה ..... רווח משני יהיה שאני לא ימשיך לגור בחור הנידח הזה , ויוכל קצת להתמרכז . חשבתי על הימים המדבריים שלך , בחסות הגשם ..... וואלה , נשמע קצת מפחיד , להיות בעין הסערה ..... זה מה זה מוכר לי ,

עברתי חוויה נוראה השבוע, ואחריה, מתוך התוהו של הטראומה רציתי בטירוף לקרוא על אנסים, על תיאורים מדויקים איך הם הכאיבו ודרסו ורמסו. נהניתי מכך, הייתי חייבת את זה לעצמי. הייתי בטירוף ורציתי לחוות אונס עצמי. מרגישה משוגעת וחושבת על מה שהמטפל שלי טוען שלהרגשתו עברתי התעללות בילדות, מה שאני לא מכירה ואולי לא זוכרת. האם יתכן שהטירוף וההנאה מקריאת וחווית הדברים הנוראים האלה מצביע על כך שעברתי התעללות? האם הטראומה יכולה לגרום להתפרצות של כאב רדום מהילדות? האם היה פה רצון לחוות את זה בצד השולט ולא הנשלט???

לד"ר אודי בונשטיין, יש לי אחות כבת 19, רגישה מאד,עם ביטחון עצמי נמוך מאד, כל דבר יכול לפגוע בה, (גם הערה סתמית על המראה החיצוני שלה ממוכרת בחנות) עד כדי כך שהיא מסוגלת לבכות במשך שעות או לצבור טינה רבה בלב לאורך שנים, הדבר גורם לכך שאנו ממעיטים את הדיבור איתה ע"מ לא ליצור ריב כי כמעט כל מילה פוגעת בה. היא מגיעה מבית עם אמא שהייתה עצבנית והייתה מקללת במשך המון שנים,היה שלב שחלתה באנורקסיה ויצאה מזה. בתיכון לא הסתדרה חברתית ועברה המון מסגרות, היא נכנסת להיסטריה אם מזכירים לה את התיכון. כיום, מנסה להתחמק ממסגרות קבועות ונמנעת מלעבוד במקומות עם צוות גדול, כל כמה חודשים מחליפה מקום עבודה מרצון. היא מרגישה כל הזמן שכולם מנסים לקבוע לה מה לעשות מכיוון שכולנו כל הזמן דואגים לה ועוקבים שלא תדרדר למקומות גרועים, (המעקב הזה מנע מספר פעמים את התדרדרות שלה) ולכן מתעצבנת שמדברים עליה בנוכחותה או שלא בנוכחותה ומתעצבנת מכל עצה שלנו או ביקורת שנאמרת לטובתה.אני אחותה הגדולה ואנחנו מצד אחד קשורות מאוד ומצד שני היא מרגישה שהרסתי לה את החיים. יש לה התקפי עצבים הכוללים צרחות קשות (את חלק מההתנהגויות היא מחקה ממה שראתה בבית אבל אצלה זה הרבה יותר קיצוני). ברור לי מצד אחד שאם גורם פסיכיאטרי היה רואה אותה לוודאי היה מחליט על אשפוז כי ההתקפים שלה קשים ומצד שני ברור לי שאם הייתה גדלה בבית אחר זה לא היה קורה כך שזוהי בעצם התנהגות שראתה לאורך שנים והיום היא המודל לחיקוי שלה. ניסינו לקחת אותה מס' פעמים לטיפול פסיכולוגי אבל גם הדברים שהפסיכולוג עצמו אמר פגעו בה וסירבה להמשיך את הטיפול. האמא מאד השתנתה וכולנו ניסינו בכל דרך אפשרית לתת לה את תשומת הלב שחסרה לה ולעטוף אותה באהבה אבל היא דוחה אותנו מעלייה. אנחנו אובדי עצות ולא יודעים כיצד לטפל בה. מה לעשות? למי לפנות? האם טיפול פסיכיאטרי/פסיכולוג יכולים לעזור? איך לגרום לה להגיע לטיפול? אודה מאד לכל הכוונה וסיוע מצדך.

שלום, שמי קובי אני בחור שתמיד היה דיכאוני ומעולם לא מצאתי נחת בעולם. זו אולי הפעם המיליון שאני מגיע לנקודת שבירה. כל כמה תקופות זה קורה. אני מצליח לתפקד זמן מה ואז נופל. בשבוע האחרון אני ישן 24 שעות למרות שזה כבר מכאיב לי פיזית אני לא רוצה לצאת מהמיטה לוקח משככי כאבים וממשיך לישון לכן החלטתי לפנות. אני מטופל בסימבלטה 60 שנתיים ולמיקטל 100 שהוסף לי לפני חצי שנה והייתי בחיים אצל מספר מטפלים ללא הצלחה. האם יש טעם להמשיך להילחם? מה אפשר לעשות? האם אני סתם עצלן שאוהב לישון? האם תכלס כדאי לנסות להתאבד כדיי לקבל עזרה אמיתית? (אני גם שותה כל שבוע מלא אלכוהול ושבוע שעבר קיבלתי הרעלת אלכוהול ) אשמח לתשובה קצת מפורטת, תודה ויום טוב

ואני מתגעגעת... אודי, בלי המקום הזה לא הייתי מסתדרת ושורדת את השבוע. זה עוזר לי מאוד. ואתה יודע שזה שיש לך זמנים קבועים כאן ממש מקל עליי. אחרת הייתי נכנסת כל רגע לבדוק אם ענית וכו'. באיזה שהוא אופן אני יודעת שאני ממש זקוקה לגבולות האלו. השבוע דיברנו בטיפול על מה מותר ומה אסור (זה עלה באיזה שהוא הקשר). וזה היה מביך לדבר על זה. כאילו ילדה קטנה שצריכה גבולות כאלה ברורים (ונוקשים). אסור לי לשלוח לה הודעות, לא לחפש עליה בפייסבוק ובכלל באינטרנט, לא להסתכל לתוך הרכב שלה. לא לחכות ליד החדר כי אז זה לא עושה לי טוב, אלא לחכות למעלה ברחוב מעל ולרדת רק כשמגיע הזמן. לנסות לא לכתוב בטיפול (כי בשבילי זו בריחה) וכן לנסות לדבר. כן מותר לי לכתוב בבית (כי אני זקוקה לזה) וגם את כל שאר הדברים מותר לי לעשות בטיפול. מה אתה חושב אודי? זה היה לי ממש לא נעים לדבר על זה... וידעתי שהיא תבקש ממני לומר קודם. והיא אמרה שבכוונה היא אומרת לי אסור כי רק כך זה יגרום לי באמת לא לעשות את זה. (והיא צודקת). ואני יודעת שהיא עושה הכל רק לטובתי ואני אוהבת אותה.

היום הייתי בדרך למיטה פעמיים, והצלחתי לא להגיע לזה. בפעם הראשונה הלכתי לבקר חברה בעבודה. ובפעם השנייה שלחתי הודעה לחברה אחרת שאני רוצה לבוא אליה כדי לא להיות לבד בהדלקת נרות והלכתי אליה והיה טוב. ולגבי שבת (שזה כנראה הכי קשה לי)- זה נראה שיסתדר, חברה תבוא אליי והזמנתי עוד שתיים לארוחה (אם ירצו). קיבלתי ש"ב לטיפול לעשות רשימה של מי שמזמין אותי/ אני מזמינה, לגבי כל אירוע קטן או גדול (סתם לצאת, שבת, הליכה ועוד). אני מרגישה שאף אחד לא רוצה בחברתי (לפעמים) ולכן, היא הציעה שאכתוב הכל ואז נוכל לראות יחד.. הבאתי לה היום בטיפול כמעט עשרה דפים שכתבתי.. אבל הייתי זקוקה לזה. חלק מזה הצטבר ולא הצלחתי להביא לה, והרבה מהשבוע האחרון שעלה אחרי הטיפול.

כל כך אהבתי את ספי ריבלין ז"ל...צפיתי כל הערב במחווה שהעלו לכבודו, כמה צחקתי ופתאום נזכרתי שכבר מזמן לא צחקתי כך, וזה עשה לי כל כך טוב :), חברים, צאו להצגה טובה, סרט טוב, משהו שגורם לכם לצחוק ולהנות, כי החיים קצרים מדיי בשביל שנתאבל כל הזמן....דיי!!!!!! נמאס לי לחפור ברע!!!!! יותר מדיי זמן!!!! אני רוצה להנות, לצחוק לזכור כמה זה כייף, ואנצל פה את המקום לומר תודה לך ספי שהזכרת לי כמה כייף לצחוק וכמה זה מרפא!!! תודה שהשארת לי זכרונות טובים של צחוק והומור טוב, תוכניות טלויזיה שאהבתי כל כך כשהייתי קטנה, רגע עם דודלי, הבית של פיסטוק, כמה אהבתי אותך!!!!!!! היי שלום בדרן ושחקן אדיר!!!!!! כמה עצוב אבל טוב שהיית איתנו :) ובאותה הזדמנות, בשבוע שעבר כמעט כל השבוע שמעתי שירים ששר אריק איינשטיין וכל המשפחה שרה יחד... מזל שיש זכרונות ילדות טובים כאלה....תודה לכם אומנים יקרים שהייתם איתנו......עצוב אבל נשארתם בלב וזה חשוב כל כך...להחזיק את היש שלכם... מיכל

אני מנסה. מנסה מנסה לחזור מנסה לשמוע שירי תקוה שמעתי וראיתי את הקליפ אולי משהו בקפאון של הנשמה יפשיר? אולי עדיף לא להרגיש ? ניסיתי להדליק את נר הנשמה שלי דרך השיר : http://www.youtube.com/watch?v=7pZ6Z9Wm1Ac במבי.

במבי, אני לא יודעת אם זה נכון לך, אולי נכון יותר לשים שיר תקווה, שירי אור, שירי חיות. אבל הזכרת לי, במיוחד במה שכתבת למיכל, את השיר הזה: http://www.youtube.com/watch?v=cYMCLz5PQVw תמיד הוא מעציב אותי, והרגשתי שהדברים שלך מעציבים אותי בצורה דומה. הריחוף שלך, שאי אפשר להגיע אליו. חשבתי על אמא צביה אומרת Ground control to major Tom, your circuits dead, there's something wrong Can you hear me, major Tom? מקווה שהיא מצליחה להגיע. וסליחה אם בכלל דיכאתי יותר... נעמה.

רק מקשים עליי. אני לא מבינה מה עשיתי רע. אנשים הם חרא. אני מנסה לבוא בטוב, מתאמצת, זה לא עוזר. לא סופרים אותי. צריכה לדעת לנבוח בקול רק. אני לא יודעת לנבוח. אני לא יודעת לכעוס להעיר להציב גבולות לנזוף לחנך אחרים להעמיד אותם במקום.. אני לא יודעת כלום. רק לקחת סכין מטאפורית ולדמם בנפש. את זה אני יודעת.. דווקא עם הסכין האמיתית כבר מזמן הפסקתי לשרוט. בא לי המתת חסד. לא כיף לי בעולם הזה. אני לא אובדנית בכלל אבל לא כיף לי פה. אני לא מצליחה לפרוץ, להרים טיפה את הקול ומצד שלי כבר בא להתפוצץ בפיגוע טרור שישמיד את כל העולם הזה ולא רק 2 מגדלים עלובים.. נמאס לי. אנשים הם לא מספיק טובים. הם לא. נשהו בעולם הזה מאוד לא בסדר. כל הזמן הורסים לי את התקוות הקטנות ומקשים עליי. כלום לא מסתדר. נמאס שכלום לא מסתדר. נגמרת לי הסבלנות. מייאש... הוצאתי קיטור.

בחוץ בעולם האמיתי לא תמיד מצליחה להשמיע את הקול שלי כמו שצריך וחוסר בטחון מחלחל לי לכל ההוויה, קשה לי לכעוס ולנזוף.. במיוחד מול דמויות סמכות (ובכלל), למרות שבכנות נתקלת בהמון מצבים שזה פשוט נדרש ומגיע להם כי אחרת אנשים לא מתייחסים אליך בכלל ולא מכבדים זכויותיך כמו שצריך. זה מתיש אותי. קשה לי מאוד עם זה. קשה לכעוס, להביע את הכעס הזה, להיות תקיפה אסרטיבית-באינסטינקטים זה לא גורם לי להרגיש שככה אנשים יבואו לקראתי יותר אלא גורם לי להרגיש פחד ואיום שישנאו אותי ויתנקמו בי ויחפשו להרע לי כי העזתי להרים קצת קול ולהעיר ולכעוס על מישהו שהוא בעמדה שיש לו סמכות וכח לפגוע בי , פחד שזה לא יגרום לכך שישמעו אותי ויבינו אלא יתקפו ויתנקלו לי

אודי, זה לא יכול להיות...! זה חייב להשתנות...! חייב לחזור להיות מה שהיה...! זה בלתי נסבל! חוסר האונים...אימה...צער נורא...אי יכולת קבלה של זה וחוסר רצון לקבל זאת...!!!! זה חייב להשתנות! זה חג של ניסים! (אני יודעת שלא מובנת, לא יכולה לפרט...) אנימה

אנימה, קראתי את מילות השיר בתשומת לב, לראשונה אני חושבת, ועלו בי כל מיני מחשבות של התקווה שיש בהן. וניסיתי לכתוב משהו ומחקתי ושיניתי ולבסוף הבנתי שאני מרגישה שזה לא זמנן של מילים של חיות. שזה זמן סימני השאלה והקריאה והשלוש נקודות. בא לי לתת לך סוגריים שתוכלי לכתוב את כל אלה בתוכם. כמו שבכתוביות כשיש קללה נותנים לכל הסימנים להביע את מה שלא יכול להיכתב. נעמה.

שלום רב, גדלתי בבית שלא נתן לי כלים איך להתמודד עם החיים,הכל היה קשה בבית מהחיים ועד הכלכלה.בגיל 12 הרגשתי שאני חייב לדאוג לעצמי והתחלתי לעבוד.אני חייב לציין שהתנאים בבית היו כמובן מחוסר ידיעה מוחלט ובורות גמורה בכל מה שקשור לחינוך והדרכה של הילד,כל זה מהול באהבה שלא באה לידי ביטוי כלפיי כ"כ החלפתי כל שנה בית ספר מכיתה ז ועד יב כל סוף שנה היו מודיעים לי שמסלקים אותי..לא הייתי ילד מופרע פשוט הייתי מאוד שקוע בעולם אחר ולא לומד משקיע או עושה משהו בכיתה אם בכלל.עבר הזמן התגייסתי היו קשיים נוראים בהתחלה בכי וסרטים מפה ועד להודעה חדשה עד שאיכשהוא התאקלמתי.ממש בשחרור שלי הכרתי את המריחואנה לעומק ואז התחלתי לעשן כל יום וכל היום!!!לא כמו הרוב לא היה לי כלום בראש חוץ מלעשן לבלות לשתות ולעבוד על מנת לממן את כל זה. אחרי כמה חודשים טסתי לארהב ושם חבר נתן לי לנסות אקסטזי..כמה שעות של הנאה ואז?סיוט מתמשך של כמעט 10 שנים. חרדות,שינויים במצב הרוח קיצוניים ובאלאגאן שלם כמה חודשים כמעט הלכתי לאיבוד שם.המשפחה שלא יידעה כלום התחילה לחשוד כשהתחלתי לחזור בתשובה קיצוני,לא בגדים וכאלה אבל טלפונים חשודים עוררו את אחי והוא ארגן שאני יחזור תוך כמה ימים הביתה דרך חבר שלו שהיה בסביבה.אחרי כמה חודשים של טיפול בסרוקסט חזרתי לעצמי ויחד עם זה גם לעשן מריחואנה.מה שמחזיר אותי לכל הבאלאגאן ושוב התחלת טיפול תרופתי וחוזר חלילה.בין לבין התחלתי ללמוד והשלמתי בגרויות(כמעט סיימתי רק שממש בסוף שוב חזרתי לעשן ואז נפלתי שוב לבאלאגאן)ושוב טיפול ואז כשהרגשתי טוב שוב החלטתי שאני חוזר לארצות הברית לסגור מעגל עם עצמי.העברתי שם כמעט שנה וקשיים של המקום השפיעו עליי ניסיתי החלפת כדורים שם אך זה רק הריע את המצב ושוב כשאני למטה חזרתי לארץ.הפסיכיאטר הוסיף לי וולבוטרן לטיפול ואחרי כמה זמן חזרתי שוב לעצמי וגם למריחואנה.ביחד עם הטיפול והמריחואנה הרגשתי יחסית טוב ולמרות שאף פעם לא הייתה לי זוגיות בריאה בחיים הכרתי מישהי מדהימה דרך חבר משותף והתחתנתי,התחלתי לעבוד בתור עצמאי והמשכתי בחיים עם הטיפול והעישון.לאחר כשנתיים הורדתי לאט את הטיפול והפסקתי איתו אבל המשכתי עם העישון ולאחר חצי שנה שוב פעם דעיכה ואז שוב לגלגל של לנסות לעשות ספורט או שינויים בתזונה וכאלה שהכל טוב ויפה אבל כל זה מלווה בשינויים במצבי הרוח ובעיות וחצי חוסר תפקוד בעבודה,בזוגיות ואז שוב חזרתי לטיפול...כמו שאמרתי סיוט מתמשך. אני חייב לציין תמיד עבדתי ודאגתי לעצמי גם כשהייתי הכי למטה ומבולבל מכל הכיוונים אבל ממש נמאס לי מזה אני מת לעשות שינוי בחיים ולהתקדם איתם אבל לא יודע איך!!!! עכשיו אחרי שאני על טיפול ושוב מרגיש טוב אני עושה פעילות ספורטיבית ומשתדל לאכול נכון וטוב אבל שוב המחשבות על לעשן חוזרות ומשגעות אותי.אני מרגיש שזה סוג של בריחה מהמציאות ומלהתמודד.אני מבין את זה טוב מאוד ומת להצליח בחיים ולעשות משהו רציני עם עצמי אך לא מצליח!!! בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי מסובסד קופ"ח אך כרגע אני לא במצב כלכלי שמאפשר לי להתחיל שוב טיפול.האם יש משהו ספר או משהו שיכול לעזור לי??? משהו שלא מצריך כסף כי אין לי..אני ממש נואש לעזרה לצאת מהגלגל הזה ולחיות לפחות את שאר החיים שלי בצורה נורמלית.

כמו עכבר מעבדה שמחפש בטרוף את הפתח הנכון בתוך המבוך הזה, אני מנסה לקבל עזרה, בינתיים, אצל הפסיכיאטר שלפני האשפוז ואצל הפסיכולוג שלפני האשפוז. לא ברור מה אני עושה. אחרי הפרידה כל כך מוזר ולא ממש נכון לחזור. השעה שלי, שחיכתה לי המון זמן לדבריו, כבר אינה שלי. טיפול לא יוכל להתקיים כאן כי את ה"דבר האמיתי", כלומר שיחות ופתיחת הטראומה נעשה במקום המיועד. אני כבר מרגישה שהתרחקתי. שכל העניין היה הרצף, האחזקה האינטנסיבית, ההתחברות לעצמי בזמן האשפוז, התחושה שהאני עכשיו חשוף ומאפשר מגע. ועכשיו לאן יפנה העכבר, בתוך מבנה שקירותיו כבר אינם שלמים, והיציאה ממנו אינה נראית, והוא הולך במעגלים ומביט במי שמביטים בו כמחפש רמז ליציאה, ומזדעזע מהנקישות על מיכל הזכוכית או הפלסטיק, ומריח את האוכל שמחכה לו בסוף המבוך, אף שהוא יודע שהמזון מורעל. האם יעצר כמבין שעליו להרפות ולנוח, לספור את דקותיו ושעותיו ולגסוס עד שיחדל, או שמא ימשיך מונע ביצריו החייתיים אל עבר המזון, אף שיודע הוא כי הוא מורעל. בכל מקרה, נדון העכבר למוות. מילי

כשאתה מסכם ואומר שדבר לא השפיע על גורלו של העכבר. נראה שאבדתי את השליטה על מה שקורה ואולי אפילו על מה שאני מרגישה וחושבת. חופשה נעימה

"... בא לי לצרוח!!! שכל העולם ישמע. שמישהו יעשה משהו!!! אני מרגישה שהצרחה שלי לא באה מהמקום של מה שעשו לי פעם, אלא ממה שעשו ממני. כל החיים ניסיתי להגיד לעצמי שמה שהיה היה ונגמר, ולחיות כאילו כלום לא קרה. אבל הכל קרה ושום דבר לא נגמר. ואנחנו מסתובבות בעולם הזה, עם כל התופעות של פוסט טראומה, מחפשות לעצמו קבוצות התייחסות ותמיכה, ומגרדות מתחת לאדמה את הכסף הדרוש לטיפול. והכי גרוע – כולם מסביב מצפים שנתפקד בצורה מושלמת, כולם כולל אנחנו. אני הולמת קרב. אני פדוית שבי. אני ניצולת שואה. ואני לבד... הייתי רוצה איזה משרד ביטחון לצידי, שיכיר בי. הייתי רוצה שתפיסת החברה אותי תעבור את אותו השינוי שעברה לגבי הקבוצות האחרות: מהתעלמות, הכחשה והאשמה, עד להכרה, קבלה ותמיכה. בינתיים זה לא קורה". (מתוך אתר "מקום")

קודם כל כבוד על ההרגשה הכל כך בטוחה ומכילה שמורגשת כאן מקריאה בפורום... אני בטיפול,ולאחרונה עלו תכנים קשים מאוד בטיפול, אני הולכת אליה פעמיים בשבוע אבל גם בין הפגישות קשה לי מאוד!!! אני מוצפת, בדכאון , בקושי הולכת לעבודה, ומרגישה מאוד לבד עם הכל. זה גורם לי גם לשתות הרבה מאוד, בקיצור- רע. אני כותבת לה הרבה במייל, לפעמים גם כמה פעמים ביום והיא עונה לי , אני מפחדת מאוד להיות מעיקה ולהמאס עליה, מפחדת שכבר לא תהיה לה סבלנות אלי... אבל מצד שני אני באמת לא מסתדר לבד... אני אדבר איתה על זה אבל חשוב לי לדעת האם יש איזה שהיא נורמה בדברים האלו? האם זה מקובל לכתוב בין הפגישות או שזה מציק ועובר את הגבול? אווווף, טיפול טיפול... אבל בעצם הכל הוא סוג של אשליה אחת גדולה ואני לעולם אשאר לבד עם עצמי...כואב!!!

היי אודי, אני סטודנטית ויש עלי הרבה עומס גם רגשי. יש לי אמא מאוד דלה, לא מתפקדת כך שתנאי הלימודים שלי לא אידאליים בלשון המעטה. איבדתי שני קרובי משפחה בצורה מאוד טראגית מצד האב שגרוש מאמי שבנה לעצמו חיים חדשים. אני מוצאת עצמי נהנית להיות בלימודים אבל יש צורך בהכנה מקדימה בבית למבחנים, עבודות. אני מוצאת עצמי לומדת וגם אחרי שלמדתי משהו מתקשה לשלוף אותו מהזיכרון בגלל המחשבות הטורדניות של מה שעובר עלי. לוקח לי זמן לחזור להתרכז וקורה שכבר נגמר המבחן ואני לא סיימתי אותו. להורים שלי לא אכפת מהלימודים שלי או מהקשיים שלי או ממני (יכול להיות בגלל הקשיים שיש להם כבר) ואני מוצאת את עצמי נלחמת לבד אבל את המבחנים מתקשה לעבור למרות שאני יודעת את החומר!!! מה אפשר לעשות?... בתודה רבה.

שלום אודי, לאחר האשפוז ביקשו שבינתיים אשאר במעקב פסיכיאטרי, אצל הפסייכיאטר שאצלו הייתי מטופלת לפני, פעם בשבוע. הוא לא יכול היה לקבל אותי השבוע ואמר שאם המצב לא טוב, עלי לפנות לבית חולים. לא נראה לי שבתוכנית המקורית היתה כניסה ויציאה משערי בתי חולים כאלה או אחרים, אבל כנראה שההתנערות מאחריות מקצועית, או גבולות המקצוע, הם שגורמים לי להרגיש את מימדי האין מוצא אליו נקלעתי. והמצב לא טוב, כך אני מרגישה וגם אומרת, איני מסתירה, אבל לא אלך לבית החולים כי זו אינה הדרך. האכזבה שלי מאוד גדולה ואני מרגישה שלמרות כל מה שעברתי, ומחיר האשפוז שהיה כדאי מבחינתי בגלל מה שנתן לי, ירדו לטמיון. הייתי חייבת לשמור על רצף ולא להזרק אל הריק. זו היתה טעות. אני לא יכולה להמשיך לבד, אני זקוקה לקשר טיפולי אינטנסיבי ומחזיק. אני אומרת את זה, צועקת את זה, ומרגישה איך כולם אומרים לי עוד קצת, את יכולה. ודווקא באמירות האלה יש חוסר אמון גדול מאוד במה שאני באמת מרגישה ואומרת. הרי בלחכות ולדחות סיפוקים אני אלופה, אולי זו אחת החולשות הגדולות ביותר שלי. האינטייק, מושג שלמדתי להכיר בחודשים האחרונים, והוא לא יותר מאשר ועדת קבלה, או חבר מושבעים, או חבר שופטים. ממש כמו בתוכנית ריאליטי. התוכנית הזאת היא כרגע החיים שלי, ובחיים האלה שצעקו פתאום הצילו והזמן עמד מלכת עברו הרבה אנשים, אמור להיות בעוד שבועיים. מתי אוכל להתחיל בתוכנית, על כך אין התחייבות. בינתיים אני סופגת המון רעשים מהסביבה, המילים קודחות ביום והחלומות בלילה. מילי

שנאה למטפלים ואנשים שמשחקים לי ברגשות כדי לשמש 'סוכנים חברתיים' ואף אחד מעולם לא רצה אותי באמת. שנאה שהעולם מלא סיסמאות יפות וקיטשיות שמה שחשוב זה הפנימיות ולא חיצוניות אבל האמת היא ששווי של אנשים לגמרי נמדד ביופי והישגים שלהם ומעריכים יפים מוחצנים ומוכשרים וקרייריסטים ועושי כסף ומי שהוא סתם רגיל ו'ראש קטן', הוא סתם אף אחד קטן... שקוף. מרגישה שקופה גם. פצע נרקיסיסטי מדמם שאין לי ערך. אני לא מבריקה. אני לא מספיק 'מישהו' שעשה 'משהו' להרשים.. אני סתם. ואחרי גיל 30 לקבל ציון 100 בבוחן זה כבר לא כזה מעודד ו'זוהר', יותר חשוב מי אתה, מאיפה באת, מה עשית עם עצמך... אני שונאת מטפלים שמתייחסים למטופלים כאילו הם ילדים מטומטמים. שונאת הכל. שונאת. יש לי מצב רוח חרא עכשיו

קצת יותר נקודתית . הרגשתי שמישהו שרציתי שירצה אותי לא רצה אותי כמו שרציתי שירצה... חשתי דחיה ונפגעתי :/

גם ככה אני,נאבקת על הדברים הרגילים, האפורים. והרגשתי על הפנים והמטפלת למדה אותי שהצלחה גם תלויה בכמות המאמץ שנדרש! כמו שחז"ל אומרים: לפום צערא- אגרא ככל שיש צער יש יותר שכר,כי אין מחיאות כפיים- שכר מידי ולמרות הקושי המשיכו ועמדו בנסיון.וזה ראוי להערכה אמיתית יותר. אם את תהיי שלימה עם עצמך- ותעריכי בפנים כל מאמץ לטוב-אפילו קטן- זה יקרין! ולדעתי מי שלא חווה תסכול וקושי הוא אטום ושחצן שונאים אותו, מקנאים בו ומתחנפים אליו כלפי חוץ. ומי שהתמודד בד"כ יותר אנושי, מבין, רגיש, יורד לעם ונוח לבריאות. הייתי אצל מטפלת שהתיחסה אלי כילדה מטומטמת, ומצאתי מטפלת שרק העצימה , האמינה והגדילה את היש- והעריכה כל מאמץ והתקדמות. תחפשי ותמצאי! יש כאלו!

היום בבוקר הרגשתי שאני בדרך להיות אלימה. הרגשתי שהזעם והכעס כל כך גדולים שאני לא אוכל להשתלט על זה . במיוחד שיש קשיים בעבודה . ואני מנסה לדבר ולא תמיד מקשיבים . החלטתי לקחת קלונקס מה שלא עשיתי הרבה זמן וזה עזר . אודי , האם הטיפול שמפגיש אותי עם הרגשות שלי יכול לגרום לי להיות אלימה ? האם יכול להיות שאצא משליטה ? מפחיד אותי הטיפול הזה

אודי, דיברת על לזהות את הילדה הכועסת שבפנים כצעד, כשלב בדרך למשהו טוב. אבל אחרי שמזהים אותה, מה דינה? חיבוק או השמדה? כי מסוכן להתייחס לילדה שבועטת בפנים. כי היא גם אומרת שעכשיו קשה, אז פוצחים בשביתה. ולא עובדים, למרות שיש דד ליין ומשכורת שתלוייה בזה, ולא לומדים, למרות שיש מבחן עוד רגע, ולא קמים בבוקר, למרות שיש מחויבויות, ולא מדברים עם אנשים, למרות שהם ייפגעו אם לא. אי אפשר להקשיב לה באמת, היא לא שייכת לעולם של המציאות (בזה של החלומות היא בועטת ועוד איך, מנסה שאי אפשר יהיה שלא להקשיב לשביתה שלה). ההרס העצמי הוא בהתעלמות ממנה או בהכרה בה? נדמה שכך או כך זה הרסני, מה ששם אותה (אותה-אותי-אותנו-אותן), בעצם, כמקור להרס ולכאב. עשיתי עליה (עליה-עלינו-על זה) חרם במשך שנים, תמיד מדברים על כמה זה הרסני להחרים ילדים. מה עושים כשקיפודים מבקשים חיבוק מבלון? נעמה.

היי אודי, את הנעימות לא הצלחתי למצוא... צריך להכיר. צריך של מי? של מה? למה? דווקא "צריך" שייך לעולם שאסור לה להיות חלק ממנו. צריך לשתוק, לחייך, לתפקד ולעבור הלאה.

זה ישעמם אותך בטח לשמוע שאני בביקור חוזר במקומות הייאוש והעצב. בא לי להשאר פה. אם אין טוב- לא מבינים כמה הרע רע...

מה שלומך? אני דואגת לך.... לא כתבת מה קרה וזה מדאיג... ולמה נעלמת קצת לאמא צביה ובעצם גם לנו...אם מתאים תשתפי אותנו ואם לא זה גם בסדר, רק מקווה שאמא צביה שומרת עלייך ואת על עצמך. חג שמח, מיכל

מיכל, לא יכולה לספר. מפחדת שיזהו אותי. רק אומר שקרה אצלי אסון. במציאות החיצונית. בשבוע שעבר היייתי בבי"ח .מישהו קרוב . לכן לא הגעתי לאמא צביה. חזרתי לאמא צביה בשישי. עדיין כל העולם נראה לי קצת מוזר. מרגישה הרבה ניתוק.מעין אדישות לעולם. ישנם רגעים שאני מרגישה זעם נוראי. מרגישה רצון לנקום. ואז ,שוב, מעין תרדמת הנפש.. כן, תקופה לא קלה. גם לאמא צביה אני מגיעה ללא רצון. אמרתי לה שמרגיש לי שהיא לא טבעית איתי. מדברת כזה בשקט. כאילו אני יושבת אצלה שבעה. לא טוב לי לבוא אליה. אני מנסה לברוח מעצמי. התחברתי להילה . גם לי מתחשק לעלות לאיזשהו אוטובוס ולהגיע ל.. פתאום התחשק לי לומר..בא לי להגיע לאילן רמון. במבי.

תודה ששתפת......וואו לא פשוט...אני מבינה שזו תקופה קשה.....זו תקופה והיא תעבור, את תראי שתעבור!! והעולם יישאר כשהיה...אני מחזקת אותך מפה עד כמה שניתן, איתך, מיכל

גלי, להודעתך למטה....על איך אודי עונה להודעות... על הדילוג, אני רואה את זה כ"כובד ראש" ושימת לב לאנשים...לאודי יש תכונה נהדרת שהיא לדעתי לענות לכל אחד ברצינות (למרות שלפעמים לצערי יש לי הרגשה סובייקטיבית שזה לא כך, אבל זה לא הוא זה אני) לפעמים דווקא השאלות החשובות מקבלת מענה בסוף :) אחרון חביב... אבל אודי, באמת מעניין באיזה סדר אתה בוחר לענות או שזה אקראי או שבכלל אתה לא רוצה לשתף וגם זה בסדר. ושיתוף מצדי: אני מרגישה עטופה ובטוחה בתוך הטיפול.... איזה כייף!!ולא מתוך תלות או שקשה בלעדיה.. אלא בתור עזרה ברוכה למרות שבתוכי בלאגן שלם, היא שומרת על השקט הפנימי והכעסים אצלה כרגע....אולי זה חשוב לעת עתה שזה כך..אני מאמינה שאכפת לה והיא כל כך מנסה... חג מואר, מיכל

עשיתי הצלחתי שיניתי הצלחתי! בן 50 מרגיש נהדר בלי לעשות פעולות לעבר יעדי הגשמה חיצונים הקשתי למה גורם לי אושר אמיתי הקדשתי לזה זמן והתנסות! אם בעבר הייתי עם יעדים ורתום למשימה הכל השתנה, אני נהנה מאומנות קריאה רבה מוסיקה טיולים במקומות מענינים זה מספיק להוויה שלי פשוט ככה! יש נקודת ריק אפוס שבה ניתן לבחור אם לברוח למוכר של תחרות יעדים וכו העובדה שהצלחתי נתנה לי כח לבחור לחזור לריק הבסיסי ולבחור מבחירה ובדיקה את המרדש ביותר האם חיים כמעט על גבול הפנטזיה הם בריחה? או בחירה? או מי בעצם בורח יותר? הבעיה שכרגע מעסיקה אותי היא סף הלגיטימיות הפנימית שאני יתח לעצמי לבחירה כזו!?

יש כל כך הרבבה קולות שאומרים לי לא ללכת לפגישה בחמישי

הילה, את יודעת, בימים כאלה הייתי מגיעה לפעמים שותקת לפגישה. אומרת בהתחלה שבכלל לא רציתי לבוא, לפעמים גם מוסיפה שלא בא לי לדבר על זה בכלל. ושותקת. נכון שכאילו הכי נכון לדבר את הקולות, אבל לתחושתי לפעמים אין אוויר בשביל זה. אבל אולי לא תשתקי לבד, תהיה גם רצפה יציבה לשתוק עליה. רצפה חמה ומרופדת, בכל זאת. נשמע שהוא יודע להיות איתך גם כשאת לא יודעת להיות איתו... הרבה קולות זה מרעיש זה מעייף, מה? נעמה.

הייתי היום אצל המטפל שלי, רב הפגישה שכבתי על הרצפה , מכוסה בשמיכה . קצת ישנתי , וקצת עשיתי את עצמי ישנה . הוא לא דחק בי לדבר , וטוב שכך . הוא ניסה להגיד שאני אתן לדברים זמן , למרות שהוא יודע שזה קשה לי . עד מתי , אודי ?! הנסיגות האלה ???? מתי כבר ארגיש טוב ? מתי ? אין לי כח ללכת לעבודה מחר , ואין לי כח לכלום . רוצה לעלות על אוטובוס ולרדת בשומקום ...... אין לי כח לתקשר עם אנשים באשר הם , ואין לי כח לחשוב על כל שקל שאני מוציאה , נהיה קשה לנשום , ולנשום זה ,,, לחיות , לא ???

איך אוכל לעזור לעצמי ? גדלתי בתור ילד ביישן מאוד , חסר בטחון עצמי ומופנם ומסוגר בלי חיים חברתיים ורגיש מאוד , גדלתי בלי חברים (למעט בביה"ס היסודי) ועד היום אין לי חברים. כתלמיד בביה"ס הייתי מהמצטיינים בכיתה וסיימתי כיתה י"ב עם בגרות מלא (זכאי לבגרות) וציון פסיכומטרי גבוה ובהצטיינות . בתור תלמיד בביה"ס בשעות אחרי הצהריים הייתי מבלה כמעט רוב הזמן בבית בעיקר בללמוד ובהכנת שיעורי בית , הייתי לומד הרבה בבית , את שאר הזמן הייתי מבלה בצפייה בטלוויזיה ובמשחקי מחשב , בשעות אלו אחרי זמן ביה"ס הייתי ממעט לצאת מהבית אם בכלל (לא הייתי יוצא לבלות עם חברים) . גדלתי כבנאדם רגיש מאוד לדברים שנאמרים עליי והנוגעים בי , רגיש לתגובות ולפידבקים של אחרים , ואם הייתי מרגיש שנעלבתי או נפגעתי ממשהו הייתי מתנתק ממנו ומפסיק כל מגע איתו . אחרי סיום התיכון עשיתי הפסקה של שנה לפני האונברסיטה , בשנה הזאת עבדתי במפעל קטן בכפר . בשנה הזאת החלו להופיע אצלי סימפטומים של דיכאון והתחלתי להרגיש בדידות קטלנית וקשה גם רגשות שליליים ורגשות עצב , ,גם כעס פנימי על המצב שנקלעתי אליו (הדכדוך והבדידות) וכעס על ההורים בגלל שחשבתי שחינכו אותי בצורה לא טובה גם כעס על הסביבה שבה גדלתי כי חשבתי שהסביבה גרמה לי לחלות במחלת נפש בגלל הערות שליליות שהייתי מקבל מאנשים בסביבה הזאת (הערות על כך שאני בודד) , והתחלתי להסתגר בתוך הבית , בתוך החדר והתחלתי להתנתק מהסביבה שבה אני חי עד כדי הסתגרות מוחלטת בתוך הבית . בינתיים אחרי שנת ההפסקה (השבתון) שהייתה לי התחלתי לימודים באוניברסיטה כשאני נושא מטען נפשי כבד . במקביל ללימודים באונברסיטה התחלתי לפתח פחד לצאת מהבית ופחד מלפגוש אנשים , פחד חברתי ממצבים חברתיים ובמקביל לזה התחלתי לפתח הימנעות מוחלטת מלהימצא בחברת אנשים , נמנעתי ממצבים חברתיים והסתגרתי באופן מוחלט בתוך הבית והתחלתי לחשוב מחשבות שאומרות שכאשר אני הולך ברחוב האנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , ושאינני מסוגל ללכת ברחוב , ושהרגליים שלי לא מסוגלות לשאת את הגוף שלי כך שאלך ברחוב , היו בראש שלי מחשבות שאומרות שאינני מסוגל לעמוד מול אנשים , אינני מסוגל להיות בחברת אנשים . בינתיים סיימתי שתי שנות לימודים באונברסיטה בהצלחה ונכשלתי בשנה השלישית בגלל המצוקה הנפשית שממנה אני סובל (ההסתגרות , ההימנעות , המחשבות , החרדה , הדיכאון , הפרעות שינה , הכעס , התפרצויות הכעס והזעם ). ואז אושפזתי בפעם הראשונה בביה"ח רמב"ם במחלקה פסיכיאטרית פתוחה ושם אובחנתי כסובל מהפרעה טורדנית-כפייתית OCD (חזרה באופן אובססיבי על פעולה מסוימת מספר פעמים כדי לוודא שהכל בסדר כמו למשל לוודא מספר פעמים שהדלת סגורה וגם מחשבות שמופיעות בראש באופן אובססיבי שאומרות למשל שהדלת לא סגורה ) , אובחנתי גם כסובל מחרדה חברתית והפרעת אישיות נמנעת ודיכאון שנקרא double dystemia depression והאבחנה הפסיכיאטרית הייתה : Schizoaffective Disorder סובל ממחלה בספקטרום השניידריאני עם מרכיב אפקטיבי. בסך הכל יצאתי מהאשפוז מחוזק עם יותר בטחון עצמי והתחלתי לאט לאט לצאת לעולם אל מחוץ לבית . בהמשך הייתי במעקב אצל פסיכיאטרית שעשתה לי שינויים תרופתיים בתדירות גבוהה ובתוך זמן קצר , ובנתיים חזרתי לאוניברסיטה , אבל עוד פעם הייתה החמרה במצבי הנפשי ומצבי הנפשי התדרדר (הדרדר) ואז אושפזתי בפעם השנייה בביה"ח העמק בעפולה במחלקה פסיכיאטרית פתוחה בגלל הסיבות הבאות : כישלון בלימודים , הסתגרות מוחלטת בבית , הימנעות מוחלטת מלהיות בחברה מחוץ לבית , פחד לצאת מהבית , פחד מלפגוש אנשים , חרדה חברתית , ייאוש דיכאון ועצב , רגשות שליליים , התפרצויות כעס\זעם שכללו זריקת ושבירת חפצים וקילול ההורים והשם , מחשבות על כך שאינני יכול ללכת ברחוב בגלל שאנשים מסתכלים עליי ולועגים לי , הרגשתי לא שייך , אין לי כח ללכת ברחוב . יצאתי מהאשפוז עם האבחנה Simple Schizophrenia . בסך הכל האשפוז בעמק עזר לי מאוד יצאתי משם מחוזק ועם בטחון עצמי , ועם רגשות חיוביים , ואופטימיות , ועם הרגשת רוגע ושמחה וגם נפטרתי כמעט לגמרי מהמחשבות שמגבילות אותי בנוגע ליציאה מהבית ושמגבילות אותי במישור החברתי והפכתי לבנאדם חופשי שיכול לצאת לאן שהוא רוצה , גם נפטרתי מהעצבנות ומהלחץ והמתח ומרגשות הכעס . אחרי האשפוז הזה הייתי בבית כמעט שנה וחצי . בזמן זה הייתי במעקב אצל פסיכיאטר במרפאה קהילתית בביה"ח הלל יפה בחדרה שעקב ירידה במצב הרוח הרופא העלה לי את האפקסור ל 300 מ"ג ביום . אחרי האשפוז בעמק בכמעט שנה וחצי חלה הדרדרות והחמרה במצבי הנפשי : דיכאון , ייאוש , עצב , כעס , התפרצויות כעס \ זעם , השתוללויות , זריקה ושבירת חפצים , תוקפנות\אלימות מילולית כלפי ההורים (חשבתי שההורים גרמו לי לחלות מחלת נפש על ידי כך שלא חינכו אותי בצורה נכונה) , גם היו הפרעות שינה , מעביר ימים ללא אוכל , מרשל את עצמי , היגיינה ירודה , כעס פנ.ימי אדיר , הרגשת חוסר אונים . אז הגיע האשפוז השלישי בנצרת שבכלל לא עזר לי , אשפוז זה נמשך חודש . האשפוז הזה לא עזר לי , להיפך הייתה החמרה במצבי הנפשי , והתחלתי להרגיש תחושת אי שקט פנימי נפשי, ולהרגיש חוסר מנוחה , כך שאינני מסוגל לשבת בנינוחות ולהתרכז בדבר (צפייה בטלוויזיה , קריאה , אינטרנט), הרגשתי מצב דמוי אקטיזיה , ואז הפסקתי את האשפוז על דעת עצמי וחזרתי להמשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע ,ויש גם מרכיבים חרדתיים ודכאוניים ואובססיביים , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . אני ממשיך מעקב אצל הפסיכיאטר שלי בהלל יפה כשהמצב שלי לא מאוזן , מרגיש דיכאון , לא שקט ולא רגוע ,ויש גם מרכיבים חרדתיים ודכאוניים ואובססיביים , הפסיכיאטר כתב שהאבחנה שלי היא : Schizophrenia vs Schizoaffective Disorder אחרי הטיפול הזה ב 20 יום לא הרגשתי הטבה , ותחושת האי שקט הפנימי נמשכה (התחושה שהזכרתי למעלה) , כלומר עדיין מרגיש מצב דמוי אקטיזיה (חוסר מנוחה) , ואז חזרתי לרופא שלי למעקב בהלל יפה , הרופא כתב במכתב הביקור שאני סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית באבחנה מבדלת עם סכיזופרניה . הוא כתב שישבתי בבדיקה ללא שום ביטוי של אי שקט פסיכומוטורי . ללא תכנים פסיכוטיים . לאחר חודש חזרתי עוד פעם למעקב אצל הפסיכיאטר שלי הוא כתב במכתב של הפגישה שהאבחנה שלי Schizophrenia F20.0 שכיזופרניה . הוא כתב שאני לא יציב מבחינה תרופתית וכל הזמן מתלונן על תחושות אי שקט . מרגיש כעסים ומתפרץ בזעם , ללא ביטוי פסיכוזה , ללא אובדנות . היום אחרי 17 ימים מתאריך השינוי התרופתי האחרון (או מתאריך לקיחת הטיפול החדש עם השינוי האחרון) אין הטבה או שיפור במצבי הנפשי , להיפך יש התדרדרות במצבי הנפשי , אני מרגיש מדוכא ומתוסכל יותר מתמיד , לא אוכל , אין תיאבון , מרגיש כעס , כעוס , מרשל את עצמי את ההיגיינה שלי ואת המראה החיצוני , מתפרץ התפרציות כעס\זעם , משתולל , מקלל את ההורים ואת בני המשפחה שלי , זורק ושובר דברים וחפצים , לא מצליח לישון בלילה למרות שאני לוקח כדור שינה ואז אני ער בלילה וישן ביום , יום הפוך , סובל מהפרעת שינה כרונית , אין לי סדר יום , לא מתפקד , מעשן בשרשרת ושותה הרבה קפאין , עצבני יותר מתמיד , מרגיש תקוע בבוץ , מיואש , חסר תקווה , מרגיש חוסר אונים , מצב רוח רע וגרוע ביותר . פניתי באופן פרטי לדר חיים שם דוד שכתב בסיכום מחלה שאני סובל מהפרעה טורדנית כפייתית עם תובנה ירודה לחלק מהתכנים הטורדניים בצירוף הפרעת אישיות מאשכול A . יש לציין שכאשר התפרצה המחלה לפני האישפוז בביה"ח העמק בעפולה (לפני הטיפול בסרוקוול ואפקסור) יש לציין שההסתגרות המוחלטת שלי בבית נבעה מכך שאני לא רציתי לראות את השכנים שלי ואת הסביבה שבה אני חי ופשוט רציתי להתנתק מהסביבה הזאת לחלוטין (עבדתי אצל השכנים שלי והרגשתי שהתייחסו אלי באופן רע ע"י הערות שליליות שלהם בנוגע לעבודה שכללו גם צעקות וביקורת קשה ואני רגיש מאוד לזה) וגם סבלתי מחרדה ופחד לצאת מהבית . סבלתי מביקורת קשה מאבא שלי ואבא שלי ביקורתי באופן קיצוני וגם אבא שלי היה אומר דברים שפוגעים בבטחון העצמי שלי ופוגעים בגבריות שלי וגורמים לי לרגשות נחיתות גם סבלתי מאלימות מילולית ולפעמים פיזית מאבא שלי שכללו גם צעקות וזה גם היה המצב בעסק המשפחתי שבו גם סבלתי מהרבה ביקורת מצד הבוס שהוא קרוב משפחה גם סבלתי מצעקות והעלבות ויחס רע מצד הבוס וגם מאלימות מילולית מצדו יש לציין שהבוס הוא גם שכן שלי . בקיצור סבלתי מהרבה ביקוריות קשות שפגעו בביטחון העצמי שלי .

שלום לך, רשמתי לפני את פנייתך ואת שאלתך. ניכר כי אתה סובל מאד ומומלץ שתפנה למקום אליו תוכל להביא את דבריך באופן קבוע. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

שלום לך, רשמתי לפני את פנייתך ואת שאלתך. ניכר כי אתה סובל מאד ומומלץ שתפנה למקום אליו תוכל להביא את דבריך באופן קבוע. בברכה, פרופ' שירלי שרון-זיסר

הוא מכין שקשוקה במטבח.. אז בנתיים פיתחתי איתו שיחה, ניסיתי לדבר על דברים, על העתיד, תקווה.. כיוונים.. חיפשתי ממנו איזה הדהוד לרעיונות ומחשבות ותקוות שלי.. אבל הוא התנהג כאילו אני לא שם. התרכז בשקשוקה שלו ולא ענה לי.. ממש הרגשתי כמו תחת חרם פסיכולוגי, כאילו מוחק את קיומי משם באופן סובייקטיבי סתם כי לא מתאימה לו כנראה ההשתתפות בשיחה שלי ... ידעתי שאם הייתי לוחצת עליו שייתן תשומת לב כלשהי ותגובה לצרכים רגשיים שלי באותו רגע הוא לא היה מבין אלא עונה בבוז חסר סבלנות 'תעזבי אוצי עכשיו נו אני מכין שקשוקה ואת מפריעה)... כמובן שבאותה מידה זה יכל להיות גם 'אני רואה סרט/מנסה לישון/סתם עייף עכשיו'.. מה שכן עקבי זה חוסר היכולת שלו להדהד רגשית עבורי ולהעצים תקווה, להשתתף, לפרגן... והתחושה היא של לבד חזק מאוד בקרבת אדם כזה. יותר לבד מלהיות פיסית לבד כי לפחות שפיסית אתה לבד אתה לא פונה ומדבר עם מישהו.. ועם אבא שלי זה הלבד הרגשי בזמן שיש ביחד מבחינת הנוכחות באותו מרחב... לא מבינה למה הוא כזה. אמנם אני קיבלתי 'הכרה בנכות' אבל נראה לי שההורים שלי הרבה יותר דפוקים ו'נכים' פסיכולוגית ממני. זה לא פייר. אני יותר נורמלית מנורמלית. זה לא פייר. אני רק רוצה סביבה שתזין אותי. אני רוצה סביבה שתזין ולא תרושש אותי כלכלית אבל. לא מטפלים שיילחצו עלי לעבוד בלי לתת את הדעת על מידת הסיפוק והנאה מעבודה. אני לא אוותר. אני אצליח בזכות עצמי ואני לא אוותר ל'גורל' הזה. יש לי כיוון ואני אממש אותו :/ אני אחזור למסלול. זין על ההכרה בנכות. זין על זה. זין העולם הזה. אוףףף.

הייתי אצל חברות והיה לי טוב . ראיתי גם מה שכתבת לחנה. פרסמתי בפייסבוק - שאני מחפשת משפחה חמה שתארח אותי להדלקת נרות , וקיבלתי שלוש הזמנות . הלכתי למי שהכי התחשק לי . ושהיה לי קרוב . שוחחתי עם החברה אחרי שהילדים הלכו לישון , והיא לקחה אותי הביתה . שמחה שהיה לי את הכוחות לעשות משהו בשביל עצמי . חוצמיזה עדיין כאובה . לפחות מחר אני פוגשת את המטפל שלי . בקרוב אני אתחיל גם טיפול קבוצתי , כמובן בהתייעצות עם המטפל . יש קשיים , והרבה . מעט מהאור מגרש הרבה מהחושך !

נראה לי שלא נשלח לי כמו שצריך :/ אוף אני אנסה שוב בתמצית לתאר. באוטובוס רציתי אמא וילדה קטנה שנראה שהילדה הייתה שובבה ועשתה 'דווקא' לאמא. למשל שהתפנה כסא האמא התיישבה והושיבה את הילדה על רגלייה אבל הילדה מחתה בקול והאמא ניסתה להבין מה היא רוצה, קמה והושיבה את הילדה לבד על הכסא ונראה שהילדה חשה מרוצה מכך שהיא תשב לבד בלי אמא. גם היא הרימה את החולצה וחשפה בטן, האמא ניסתה לומר לה באופן חינוכי שלא עושים ככה במקום ציבורי והורידה לה את החולצה אבל הילדה שוב משכה מעלה ונראה שממש עשתה 'טיזיניג' ונאבקה על זכותה לעשות מה שבא לה, תוך כדי כך נראה בסה"כ מאוד משועשעת ושובבה בניגוד לאמא שנראתה עייפה .. רציתי לדעת מה מסביר את התנהגות הילדה, האם היא בוחנת את גבולות האמא? ואיך הורים אמורים להגיב חינוכית במצבים כאלה, לאפשר את המשחק של הילד או לאסור? נראה לי שדווקא אם האמא לא הייתה מתייחסת לכך שהילדה מרימה חולצה אז הילדה באופן טבעי הייתה מאבדת עניין בפעולה זו, דווקא כי האמא נלחצה מזה היא נתנה לילדה תחושה שיש בו מעשה עם משמעות וכח.. מה דעתך אודי?

עסוקה 'בפיענוח' חוויות חיצוניות של אינטרקצית אם-ילדה שראיתי כי זה מאוד מעניין וגם תהייה על דינמיקות הורה מול ילד חיצוניות שרואים בחיים יכול לתרום גם להתמודדויות אישיות של אנשים ולהשכיל אותם כהורים/הורים לעתיד. - למה אנשים צופים ב'סופר נני'? זה מעניין וגם זאת דרך ללמוד על העולם, על החיים ועצמנו. מי קבע שכל הזמן חייב לשים את ההתמקדות פנימה בלבד ברגש התוך אישי? אין פה סתירה בין זה לזה. להיפך! זה טבעי בעיני להתעניין.

שטרח פשוט לענות לשאלתי בגובה העיניים ולא לתהות 'למה מעניין אותך דברים חיצוניים'..זה נשמע כמו שורה של פסיכולוג שמשקף בתהליך אנליטי משהו במקום לענות כרמת שיח אנושי פשוט ורגיל .. לא לכל דבר צריך לעשות אנליזה... לפעמים סיגר זה רק סיגר! p-:

אודי ,כמטפל,האם אתה חש כעס/אכזבה/חוסר אמפאתיה כאשר מטופלת מתקשרת אליך בין הפגישות ,בנסיבות חמורות ואם קרה משהו אובייקטיבי שקשה לה להתמודד ולעכל אותו? מה מטופלים חשים כלפי מטופלים כאלה? אני אודה לתשובתך הכנה..

האם כשמצליחים לכעוס על מי שאשם האשמה שבך נגמרת? האם כשמצליחים לצעוק הצעקה בפנים עוברת? האם השיטות האלה של להושיב את מי שאשם על כיסא ולהטיח בו האשמות זה הקטע? זה עוזר????? אודי, עימות עוזר?????האם להתעמת או לסגור חשבונות זה חשוב באמת????????ואם היא יושבת לידי וכועסת במקומי, זה עוזר??????

לא השארת נתיב אוויר פתוח, נחנקת בתוך עצמך... מהדקת את החבל סביב צווארך... הולכת בעקבות גליי הים הולכת למקום אחר אי שם אל תנסי בכח, כי לא נשאר אוויר, אל תנסי לברוח גם לא לשכוח להשאיר עקבות על חוף, צדפים בלי סוף אוויר מלוח של ים פתוח רק אותו תרצה לזכור..... אל תנסי בכח כי לא נשאר אוויר, אל תנסי לברוח גם לא לשכוח להשאיר השאירי לך נתיב, השאירי שביל, אשר אותך יוביל לאושר ולא יפיל. את לא מבינה, את כבר לא קטנה, מעולם לא היית כזו ילדה..... לא יכולה להעלם בתוך שמיכת החלומות, לא נשארה כרית שעליה תוכלי לבכות, אין לאן לברוח אין לאן להעלם, להתעמת? זה לא נגמר, איך תעזבי את העבר? שום דבר כבר לא בטוח, הכל סוגר, ואין חלון פתוח אוויר דחוס בתוך ליבך, אינך יכולה כבר לנשום, חסמת את מיתרי עברך הלילה שוב נותר לחלום.....