פורום פסיכולוגיה קלינית

אין לי רצון. נראה לי אני אשרוט את עצמי היום זה כבר יותר מדי

הי אודי, אתה מאמין שאפשר לשקם אמון? אם טיפול של יותר מעשור מגיע למבוי סתום, אמירות המטפל נחוות כמס שפתיים ואחיזת עיניים, וכל המילים היפות נתפסות כמזויפות – יש מה לעשות? נניח שמטופל מוכן, למרות כבודו המושפל, להמשיך להגיע ו"לדבר על זה", אבל כולו אכול כאב על אבדן אשליה, שעד עתה האמין בקיומה, ואין בו טיפת אמונה בכנותן של הצהרות כמו "אתה חשוב לי" או "אכפת לי ממך"– יש סיכוי להביא אותו להאמין מחדש? אני משערת שתאמר שכן. אבל אותי מעניין כרגע דווקא תפקידו של המטפל במשבר כזה. (עדיין) קוראת קבועה

מה שלומך? אני חושבת שבמקרה של משבר כזה, הכי חשוב בעולם להצליח להחזיק את 'החוט העדין' כמו שכתב אודי. אני חושבת , מה קורה אם מפסיקים במצב כזה? חושבת שאם אני הייתי בנעליים האלו, הייתי מרגישה נורא. כאילו אפשר לזרוק את כל השנים האלו לפח. הרגשה של נתק, שבלתי אפשרי לייצר חוט בינך לבין אחר שנשאר חזק ויציב. כשחוט נהיה דק ודק וכמעט נקרע, מאד חשוב להיות איתו עדינים-עדינים: נראה לי שחשוב פתאום מאד להחזיק אותו בעדינות ולהרגיש ממה הוא עשוי, ממה מורכבים הסיבים שלו מה גורם לו פתאום כמעט להיקרע ובלי תנועות חדות... נראה לי שבצדק את שואלת דווקא על תפקידו של המטפל, כי הוא באמת משמעותי כאן. נראה לי שגם אם עוזבים, צריך תמיד, תמיד, לעזוב אחרי שאוספים וסוגרים את הקצוות. לא להשאיר אותם פתוחים ולברוח. לא לקרוע. אני מקווה שיש לך שם מין "אם טובה דיה" שיכול/ה להחזיק בעדינות ובדיוק. ואם מצליחים להחזיק את החוט - אולי זה הישג מאד גדול בפני עצמו... כי אם הוא הגיע למצב הזה, אולי זה אומר עליו משהו, לא? ואם הוא יכול להשתקם ממנו, זה גם אומר עליו משהו, לא? אולי יש כאן שחזור של משהו חשוב?.. הפלגתי לי קצת בהרהורים משלי, מקווה שהם התאימו לך במשהו. גילת.

תודה על ההתעניינות בשלומי. הוא לא משהו בימים אלו... אם טובה דיה? לא יודעת. קשה לי לראות אותה עכשיו במונחים כאלה. להחזיק את החוט הדק הזה נראה לי יותר כמו טובע הנאחז בקש. מרגישה פתטית לגמרי. קשה אתה, קשה בלעדיה... אז מה עדיף, לאבד אותה או לאבד את האמון בה? לא יודעת איך יוצאים מהמלכוד הזה. אולי כמו שיצאתי ממנו בפעמים הקודמות... מה שבטוח, זה לא יהיה קל כלל וכלל. רק טוב, קוראת

אני מרגישה במשחק מחבואים, אבל מזן הרה גורל. אפשר להתחבא כאן, כדי שכשהדבר שמחפש אותי ימצא, לא אהיה לבד? אולי אפילו להגזים, לחרוג מעצמי, ולבקש שתשמור, אודי? שלא תאפשר למפלצות לתפוס אותי? מרגישה שאני חיה בסרט אימה בימים האחרונים. מחכה לאיזה סיום קטסטרופלי. איזו ידיעה עמוקה שהרוע הזה ימצא אותי. הלוואי והיה מי שלא יניח לו לעשות בי כרצונו. נעמה.

באמת חלק ממה שעצוב הוא שלא מחפשים אותי. חוץ מהרוע הזה, שרודף. הייתי רוצה שיגלו שנעדרתי מהמציאות, שידפיסו על קרטוני חלב, שיחפשו בכל פינה (ומצד שני עושה הכל כדי שלא ישימו לב שנעדרתי). שיהיה עוד מישהו חוץ מהרוע שמחפש, רוצה למצוא אותי. ואם אצא ואחפש אני מישהו, איך אדע שהוא לא הרוע בתחפושת? מחייך חיוך נבזי, יודע שבסוף תמיד אחזור אליו. אפשר להגיד שהרוע אוהב אותי? נעמה.

....השתמש וזרוק, כמו סמרטוט :( מתחשק לי להתשמש בה המון ולשגע את המטפלת ואז לזרוק את כל הטיפול הזה לפח :( אוףףףףףףף כותבת את זה אבל לא עושה..אם אעשה כך זאת תהיה סתם העברה מטופשת :( ילדותית כזו.....אוףףףףףףףףףףףף אני סמרטוט, חפץ... עשו בי כרצונכם :( אוףףףףףףף ולמימה ולמילי שתדעו שיש מטפלות טובות, שיודעות שבעיתות מצוקה עונים ולפעמים לא וזה חייב להעשות כך, אחרת באמת הייתי משתגעת אכן כמו רחם אלסטית נמתחת עד גבול מסויים....כמה עוד אוכל למשוך את הגבולות של הרחם הזה???????? וכמה עוד היא תסבול אותי??????????

נכון, אני רוצה את זה, אני חייבת את זה כדי להרגיש טוב ולנסות לבנות לי חיים טובים יותר עם בן זוגי ואולי יום אחד גם עם ילד... אבל זה קשה וכואב!!! ובא לי לברוח ולא להלחם כל היום... זה כ"כ לא פייר שאנשים מביאים ילדים לעולם ולא נותנים להם את מה שהם צריכים כדי לגדול טוב... ויותר מזה לוקחים לעצמם... ולא מכירים בזה!!!! ועכשיו אני צריכה להמשיך ולהלחם ולסבול.... רוצה להצליח לכאוב עד הסוף, להפסיק להיות תחזקה, ולהצליח לגדול כמו שצריך... מההתחלה... רוצה להיות קטנה, נתמכת, עוברית, ושזה יהיה בסדר... אמיתי... הלוואי....

הי תמי , תראי מה כתבתי , כל כך מובן ומוכר הצורך הזה . אל תוותרי . וכואב שיש כל כך הרבה הורים שמביאים ילדים ולא לוקחים אחריות . נראה שאת נוהגת אחרת . בהצלחה בדרכך ! הילה

ומה שכתבת ממש מתאר את הצורך העמוק הזה... ועצוב שזה תמיד ישאר בגדר משאלה... אבל אני אמשיך להלחם, אפילו רק בשביל הילדים שעדין אין לי....

אני לא רוצה 'אומללות נסבלת'. רוצה חיים טובים.. בא לי לזכות בלוטו וללכת לטייל מסביב בעולם בכדור פורח.. החיים האלה חסרי פואנטה. וזה מוזר כי לא רואים עליי. כלפי חוץ אני בחורה חייכנית וצחקנית, זה מה שמוזר. אני עם הפצע הנפשי הזה לגמרי לבד. כל מה שבא לי זה מישהו שאני יאהב ושיאהב אותי ונלד ביחד נטייל בעולם ונהנה לנו.... אף אחד לא יאהב אותי ואני לא מסוגלת גם לאהוב אף אחד. נמאס לי. אי אפשר לברוח מפה.

תודה על מילות התקווה שנתת לי, והנה אני מנסה גם לתת לך, מילים של תקווה. המשיכי להלחם כי מגיע לך שיהיו לך חיים טובים ומלאים באהבות וטיולים, שהחיוך שבחוץ יכנס לפעמים פנימה. הפצע שלך הוא שלך, מקווה שיגליד ויתן לך מעט שקט. מפה אפשר לברוח, אבל לא נוכל לברוח מעצמנו.

אודי שוב טקסי הקבלה, הפעם אנושיים יותר, אחת על אחת ולא אחת מול קבוצה, שוב האמפתיה וההכרה במצב הקשה, שוב האמירה שלמרות הנסיון המקרה מורכב מאוד, שוב הסיפור שלי מרגש ונוגע ושוב אני לבד. שוב לחכות שבוע שבועיים בתוך ריק ולהחזיק חזק מאוד, להתאפק, לגרש דחפים שמביאים לסכנת מוות. שוב תרופה חדשה כי טרם מוצו כל האפשרויות. שוב אני מרגישה כמו חיית מעבדה. הפעם, כמו בפעמים קודמות, מבטיחים שהגעתי למקום הנכון ויוכלו ממש לעזור לי בתהליך שימשך לפחות שנתיים. לפחות שנתיים????? למי שלא רואה את מחר או עוד שבוע או חודש או חודשיים זה אופק כל כך רחוק, בלתי נראה. מילי

מצד שני אולי זה נותן תקווה... לא להתייאש מהר, סבלנות.. שנתיים... שנתיים זה הרבה זמן - לא להרים ידיים שנתיים- זה מרשים להחזיק תקווה משך זמן כזה, ואולי ככה גם לומדים ומגלים שכן אפשר. אפשר להחזיק תקווה בתוכך הרבה זמן- לא להתייאש... הלוואי

היי אודי, אני משתגעת. בכיתה כל העבודות נעשות בזוגות. ב3 שנים האחרונות כל שנה החלפתי זוג. כאשר כל שאר הכיתה נשארו אם אותה בת הזוג. השנה כנראה בגלל הקשיים שלי (אני מרגישה מפגרת, אין לי שם טוב בכיתה מבחינה מקצועית רגשית וכו') בת הזוג ממש דפקה אותי ובאמצע העבודה אמרה החלטתי שאני רוצה להמשיך לבד. אני לא מצליחה להבין את הרוע הזה הקיים באנשים. אכזריות, חוסר התחשבות, אנוכיות וכו'. אני בחיים לא פוגעת במישהו, אני באמת לא מסוגלת. בשנה האחרונה אני אמצא את עצמי בלימודים לבד. היא הוציאה לי גם שם רע בכיתה כשכנראה סיפרה להם שאני לא עובדת טוב אז מראש אני רואה את עצמי מגישה את העבודות לבד. הלבד הזה קשה לי מבחינה רגשית. בתיכון הייתי לומדת עם חברות ובאוניברסיטה אני צריכה להתמודד עם בעיה חברתית. הן לא מכירות אותי אין להם זמן להכיר או עניין במיוחד כי הן מרוכזות בלימודים וזה ממש עצוב, כואב וקשה לי ככה.

למה לתסכל כמיהות בטיפול זה כזה חשוב? אף פעם לא באמת הבנתי למה העדיפות של פסיכולוגים להתייחס לכמיהות הרגשיות כתופעה שהיא תוצר של 'העברה/השלכה' ולא להענות לזה קונקרטית מתוך גישה שתומכת במילוי צרכים.. למה זה נחשב יותר טיפולי ונכון לתסכל מאשר להענות לתביעות וכמיהות? זה יכול לגרום לאנשים לתהות ולחוש מבולבלים- רגע, אני משלם כ"כ הרבה ואתה לא מוכן להענות לבקשות די זניחות שלי- דברים שאנשים שהם לא מטפלים אפילו סתם ככה לרוב לא יסרבו להם- להיות יותר קונקרטים בנתינה. אז למה בטיפול פסיכולוגי פתאום בחוק אומר שיש לתסכל כל כמיהה למענה קונקרטי? באמת לא ברור לי... יש דברים שרק פסיכולוגים מבינים.. כאילו היגיון אחר, וזה עלול ממש להעליב ולפגוע במטופלים- אז למה?

חזרות לא הזיקו אף פעם...... ומי אם לא אני מבינה בחזרות חזרתיות? זאת המומחיות שלי ! כמעט עם הכשרה והכל ;)

אודי , אני רוצה להיות במנשא , צמודה לחום אנושי , לשמוע דפיקות לב , כשאהיה רעבה יהיה שם שד עם אוכל , כשאבכה יהיו שם לנגב את הדמעות . רוצה לשמוע קול שמנחם ומרגיע . שיהיה חלל מיטיב כזה ליפול לתוכו .

הכרתי פעם מישהו שהצהיר על עצמו שהוא אוהב ונמשך להתעסק בשליטה מנטאלית ויש אנשים שנמשכים לקבל על עצמם מרות וסמכות ולהעריץ ולציית לאדם אחר שהם חווים כ'נשגב' מהם. האם שני הנטיות הללו- לשלוט במישהו או לחלופין להשלט על ידי מישהו, במובן המנטאלי- מצביעים על פתולוגיות נפשיות?? איך הפסיכולוגיה תופסת אנשים בריאים בנפשם ביחס לתופעות האלה?

בגלל מזג האוויר (השלג), היא לא יכלה להגיע ובדיעבד גם אני. כבר דיברנו פעם בטלפון שיחה ארוכה כשהייתה בחופש, וגם פה ושם במקרי חירום. זה מוזר, ונראה לי שאני מדברת ככה יותר. מותר לי להגיד שאני אוהבת אותה? אודי, חשבתי שעוד תהיה כאן היום... אתה כבר לא מגיע מאוחר בלילה ): ואגב, השלג כבר לא היה יפה וטוב בסוף, ועכשיו זה רק השאריות וכל הנזקים שנגרמו.

אודי , היום ממש הרגשתי שאתה מקשיב , שאתה ממש שומע אותי מבין המילים והשורות . תודה אודי , אתה איש יקר ! הילה .

אני רוצה מישו , שישכיב אותי לישון , שיכסה אותי בשמיכה , שיגיד לי לילה טוב , בשקט בשקט , ושישב לידי עד שארדם . שישמור על החלומות הטובים ושיגרש את השדים , £•£££•<>|\~<*€|\{<$ הילה

אודי שוב אני לבד, החולייה האחרונה שנשארה בניסיון לצלוח את תקופת המעבר נטשה גם היא. לא הצלחתי להפרד ממנו, רציתי שנמשיך להפגש אך הוא מסרב. הוא אמר שעזר לי להחזיק את הראש מעל המים ואני הרבה פעמים הרגשתי שהוא דוקא מחזיק את הראש עוד קצת בפנים עד שנגמרות הבועות, משהו קצת סדיסטי. נסיון לכפות את הגבולות שלו ולאלף. מדהימה הבחירה של איש מקצוע להשאר באזור הנוחות שלו ולא לנסות להתגמש מאמר מעניין שמצאתי ודן בהרחבת הגבולות הטיפוליים מעבר למרחב הטיפולי "החדר" והאמצעים לכך: אלסטיות הרחם הטיפולי בתוך ומעבר לקליניקה: מבט על טיפול במטופלים רגרסיבים ובנפגעי טראומה מינית / נעמה בר-שדה http://www.israpsych.org/books/?p=464

גם בטיפול שלי חוויתי את הגבולות כמשהו נוקשה ואף סדיסטי.. לא ממש הבנתי את הפואנטה שלהם.. כנראה שמטפלים חושבים בצורה קצת אחרת על העניין בלי קשר לאיך המטופלים מרגישים מזה, עד היום לא לגמרי מבינה האמת. מבחינתי הגבולות בסופו של דבר הזמינו מרידה ולא כניעה.. פשוט לא יכולתי לסבול את ההרגשה

הצורך הנואש והתחושה שזה אף פעם לא מספיק בגלל שהתהום כל כך עמוקה ואין לה תחתית, תהום של חסכים ובורות שאיש כנראה לא יוכל למלא לעולם. הצורך הנואש באחזקה כל התקופה הזו כדי שלא אפול עמוק יותר. התחושה היא באמת שהגבולות אינם נכונים, שדרושה כאן רגישות שתשכיל להזיז את הגבולות לפי הצורך. המקום היחידי בו יכולתי להרגיש שאני עטופה מוחזקת ומוגנת היה דוקא האשפוז בבית חולים לבריאות הנפש...

שלום רב, אנו הורים ל-3 ילדים מקסימים, בן בן 11, תאומים בן 9 [בת + בן]. הבן התאום מבקש לשוחח עמנו לעיתים. בשיחות הוא מספר לנו כי חושב לעיתים דחופות על מוות, על מותו שלו, ומעלה את החששות שלו מהדרך שאנו, הוריו, נתמודד לאחר מותו. לאחרונה החלו עוויתות של משיכת כתפיים כלפי מעלה [כתגובת תמיהה] שחוזרות על עצמן. תחילה הערנו לו על כך אבל לאחר מכן בקשנו גם מהאחים [בעיקר מאחיו הבכור] לא להעיר לו יותר בנידון. הערב 15/12/13 הוא בקש לשוחח עם אמו ופרט בפניו את רגשותיו. טרם השיחה טען שהוא חושב כי עליו להפגש עם פסיכולוג, כשאמו שאלה מדוע, הוא בקש לשוחח עמה ופרט בפניה את תהיותיו. שוב חזר על כך שנושא המוות מעסיק אותו לעיתים דחופות וכי בשעות פנויות בבית הספר הנושא עולה במוחו לא אחת. הוא אף העלה פתרונות שיסייעו לו להסיח את דעתנו מהעניין וביקש, שעל מנת למנוע מחשבות אלו, נתלה תמונות משפחתיות בבית בצורה גלויה ושזה יעזור לו, לדבריו, להשכיח את הנושא. ברצוני לצין כי הוא ואחיו ישנים בקומה נפרדת. כמו כן ברצוני לציין כי אמו הנא אחות שכולה והוא מודע לנושא ולסיפורים. בנוסף ברצוני לציין הילד הנו ברמה גבוהה מאוד, תלמיד נבון, בעל אינטיליגנציה רגשית גבוהה מאוד [על פי הערכתנו וצפייתנו את התנהגותו אל מול חבריו]. שאלתנו היא האם אנו אמורים לפנות לפסיכולוג? האם הילד זקוק להערכתכם לשיחות עם פסיכולוג? נשמח לקבל הנחיות כיצד כדאי לפעול. תודה מראש.

אודי יש משהו אכזרי מדי בתקופה הזו, כמו נידון למוות שמחכה שמשהו יגאל אותו מגזר הדין אך בתוך תוכו כבר יודע ומוכן לסוף. לאט לאט האמונה שמשהו באמת ישתנה מתערערת. לילות בלי שינה, ימים ארוכים מדי נסיונות להמשיך ולמשוך ולתפקד ברמה סבירה כדי לא לפגוע בסביבה הקרובה בעיקר בילדים ובמקור הפרנסה שלי. הכל מתחיל להשמט אני לא מצליחה. אני כבר עייפה מדי. הייתי רוצה לברוח רחוק ולבד אבל אולי בעיקר מעצמי. בתוך כל הדכאון והיאוש חוזרות ההתנתקויות שמנסות להגן עלי אבל פוגעות עוד יותר. בזכרון בתפקוד ביכולת להיות בהירה. משהו לא מצליח בכל הנסיונות האלה להתקדם ולהחלים ולהמשיך הלאה בדרך ולדרך חדשה ולראות משהו מבעד לערפל הזה. מילי

אודי , יש לי קושי מצפוני לאכול בשר של תרנגול / שוורמה/ וכולי , אני לא מבינה למה כלבים וחתולים מגדלים ומטפחים, וחיות אחרות סובלות סבל רב עד שהם מגיעות אלינו לצלחת . זה מקומם אותי . וזה ממש לא קשור לתעמולהאהבתי·הגב·שיתוף האגרסיבית של יורי גורביץ( כתבתי נכון ? ) ברור שיש כאן נורמות חברתיות של זה כן וזה לא . אבל ממתי אני מקשיבה לנורמות חברתיות ?? בעייני לאכול בשר זה לא מוסרי . הנקודה היא שאני לא יודעת כמה זמן אחזיק מעמד בפרט שיש לי כל כך הרבה חזיתות להתמודד בהן . אולי אני פשוט ינסה לא לאכול בשר , ונראה מה יהיה ?? הילה.

או אולי סתם לא ממש אוהב לאכול בשר? אוכל ביצים, דגים, מוצרי חלב? ולוקח b12 ........? אוף. לא יודעת למה זה מעניין אותי אבל מסקרן :P

ועל השיתוף אודי , ריגשת אותי .

היי אודי, מה זאת לדעתך זוגיות טובה? כזאת שמעצימה ולא רק תובעת הקרבות... איך יודעים שזה 'זה'? ואולי בכלל עדיף לבד? יש בחור אחד שהייתה בינינו משיכה. זאת אפילו לא הרגשה שאני רגישה להרגיש.. והיינו קצת ביחד אבל זה לא זרם. לשנינו קשה 'להחזיק קשר'. תוהה אם בכלל שווה לי להתאמץ.. הלבד כ"כ הרבה יותר מוכר ונוח. אני לא יודעת איך להיות יותר מדי 'ביחד'. יש בי המון ריקות גם, מן כלום. לפעמים אני עוטפת את הכלום הזה בחיוכים וצחקוקים... אבל מפחדת שאם יהיו איתי יותר מדי זמן יותר מדי מקרוב אז יראו את כל הכלום שלי ושבי ואז מה? מה מעצים להיות עם מישהו שיש במרקם הנפשי שלה מן כאלה 'איים של כלום'.. ודווקא את הכלום הזה בא לי שיחבקו בי

המשפט האחרון היה הכי מרגש , חיבוקי .

היי אודי, אם מטופל היה מצייר לך ציור עם הקדשה.. איך היית מגיב? המטפלת שלי אמרה לי שזה יפה אבל אמרה בדרך עקיפה שלא אביא יותר.. שזה טיפול במילים..ושזה כמו ילדה שמציירת למחנכת שלה.. ושאלה אותי גם אם נעלבתי.. נכנסתי לרגרסיה ומרגישה כמו ילדה.. מה עושים כשזה קורה?

פתאום באמצע השיעור נפלה עליי תמונה מהחלום שהיה לי בלילה. והיא לא עצובה בכלל. אבל אני מתאמצת לנשום כמו שצריך, שלא יצאו הדמעות. והכיתה סוגרת עליי. ובא לי לברוח ולא להפסיק לרוץ. ואני מסתכלת סביב, ורואה שהדלת רחוקה ונלחצת. ועוצרת לתהות, מה לעזאזל את רוצה? את בשיעור, לא קרה שום דבר, אם את רוצה את קמה ויוצאת. נתקעתי בעולם לא לי. איך יוצאים? (ובטון זה נאמר מתוך דמעות, חוסר אונים, תחינה לעזרה. אבל בכתיבה פתאום פחדתי שזה ישמע ככה, כאילו אני לא מצליחה לבד) ובחלום תמונה (זיכרון?) שלי כילדה, והכל מרגיש ונחווה, אבל המבט מבחוץ. ואיך אפשר להיות גם מבפנים וגם מבחוץ? אני תקועה באמצע הזה ולא יודעת איך יוצאים ממנו. (שמישהו יוציא אותי מכאן. בבקשה, אני טובעת. טובעת באמצע הזה) לא עוזר להזכיר שלא קרה כלום והכל בסדר, שאני רק בכיתה ואם אני רוצה ללכת אני יכולה. אני נעולה בעולם אחר. (הצילוהצילוהצילו) נעמה.

אודי, ראית שבמבי תלוייה שם על העץ ביום שלישי? היא כל כך כואבת ועצוב שאין מה לעשות... אבל נדמה לי שהיא מחכה לחיבוק ממך, אולי שתחלץ איזה חתלתול שנתקע על העץ. מצטערת אם זה לא לעניין... שבוע-של-אחרי-הסערה נעים, נעמה.

זה לא פייר , פשוט לא פייר . הוא אפילו לא דיבר איתי בטלפון . לא צריכה אותו יותר . אני מחרימה אותו . לא אנליזה ולא בולשיט נמאס לי ;(

מסכןןןןן , עם דלקת ראות , ונשמע ממש רע , סתם העללתי עליו . העיקר שיהיה בריא . אוףףףף החורף הזה , נקוה לטוב . קשה ככה . הילה

והאם הגדרה של 'נכות נפשית' משמע שאסור לי להיות אדם גאה חזק ומוצלח? כי אני רוצה להיות אדם גאה חזק ומוצלח! ואם אהיה האם זה אומר שלא מגיע לי סיוע שכרגע מקבלת? אודי איך פותרים את הסתירות הללו? אני אף פעם לא יודעת מה באמת מותר ומה אסור.. למה כ"כ קשה לי להיות זאת שמעניקה את האישור לעצמי? אני לא מבינה למה זה קשה לי. אני רוצה להיות מסוגלת להעניק לעצמי אישור ויכולת להיות אדם חופשי מהפחד 'מה יחשבו אחרים/יבקרו אותי/ישפטו אותי' ותמיד רציתי להיות מוצלחת ככה שהגילוי שיש לי חרדות וקשיים ועוד עם סטמפה של הכרה.. זה גורם לי להרגיש מוכתמת ופגומה. בא לי לצעוק הצילו. שמישהו כבר יחזיר לי את תחושת הערך והחופש להיות אני בלי חששות... להפריד בין הגדרות מטופשות לאני האמיתי שלי. להחיות אותו. למה אי אפשר לקבל עזרה אמיתית בשום מקום? היה מי שאמר שזה תלוי רק בי. רק אני יכולה לשחרר אותי. רק אני יכולה באמת ובתמים לא לדפוק חשבון לאחר ולחיות את חיי החד פעמיים האלה בצורה חופשית ושאהנה מהם. רוצה לעשות את זה. אני אלחם על זה!

אבל כשנזכרת בחוויה הרגשית שעברתי בטיפול הפסיכולוגי מרגישה שנטבחתי נרקיסיסטית שם ונרצחתי מבחינת הצרכים הראשוניים שנזקקו שהיא תבוא לקראתי...בהתנהגותי אני לא מחפשת זוגיות או הורות באמת. אפשר אולי לומר שויתרתי. כבר בילדות ויתרתי. שאפתי להצלחות מסוג אחר. בטיפול כשהתחננתי כמו על נפשי לפסיכולוגית 'תעזרי לי, תבואי לקראתי' רציתי עוד זמן, היא סרבה... הלב נאטם.. אולי הדפוקה הזאת גזרה את גורלי? מי יודע.. זה הרגיש ככה. ואולי היא יכלה כן 'להחיות' בי דברים שהתנוונו? מי יודע?... איזה נזק או פספוסים היו או לא היו שם. הייתי כ"כ נזקקת ופגיעה , התחרפנתי מכאב.. בכיתי, כעסתי וזעמתי. ומה עכשיו? מי בכלל יודע איך מתמודדים עם זוגיות והורות? עם האחריות? היה עדיף לא להיות מודעת לחרא הזה. אינוס של אנליזה על הנפש. בכח, בלי בכלל לבקש רשות.. מפלצת חסרת רגשות ורגישות היא הייתה הפסיכולוגית הזאת. ועכשיו יש לי דמעות בעיניים. כנראה שהרגש שלי לא נאטם אחרי הכל... כל הסבל הדפוק שעברתי בטיפול ההוא ולא ברור בכלל בשביל מה זה היה. בשביל לפתוח עיניים ולראות מסוגלויות נפשיות שלאחרים יש ולי לא. 'יופי'.

שהמטפל שלי חולה . אני מוחה . אני זקוקה= צריכה = נואשת. יש לי חלל בנשמתי , אוףףף זה מתיש להיות זקוקים .

אני לא יכולה לספר , אוףףף , לא רוצה שיזהו אותי . המטפל שלי חולה ;((( אני כל כך זקוקה לו רעידת אדמה , צונמי , הזמנתי כבר מונית וביטלתי אותה . עצובה לי כל כך .

הילה למה את חושבת שיזהו אותך?

איזה כיף! בינתיים נשארת בבית ומסתכלת עליו, מדהים. (מחכה שיודיעו רשמית לא לצאת לעבודה)

חזרתי עכשיו מהשלג. מדהים איך הדבר הזה משמח אותי ומוציא ממני דברים טובים. (מותר לי להתלהב, לא גדלתי במקום עם שלג...)

שלום ,אני בת 26 לפני 4חודשים סוף סוף לראשונה יצאתי מהבית של ההורים לגור לבד אני גרה ועובדת האותו מקום ,ואין בי שום רצון לצאת מהבית או ליות אם משהו בקשר בכלל אבל יחד עם זה אני כן מנהלת מערכת יחסים עם בן זוג כבר שנה וחודשים אחרונים הוא מתגורר אצלי .האם זה סוג של דיכאון כלשהו ?

לצאת מהבית במזג האוויר הסוער הזה כדי להגיע לטיפול ולא להצליח לדבר. בסה"כ רציתי לספר כמה דברים קטנים וזה לא הצליח. אז(כמו תמיד) דיברנו על אילו מחשבות יש ולמה אני לא מצליחה ואז יוצא שאני לא אומרת כלום... וזה מעצבן מאוד. יופי, אז היא אומרת שזה חשוב להבין כדי לעזור לי להצליח לדבר אבל אני רק רציתי לספר לה כמה דברים וזה לא הצליח... ואני כאילו מרגישה שיצאתי בלי כלום ממנה. וזו לא פעם ראשונה שזה קורה. ונכון שזה לא קורה תמיד, אלא רק לפעמים אבל זה לא מוריד מהאכזבה. לא יכולה לכתוב כאן את מה שרציתי להגיד כי רוצה לשמור על אנונימיות מסוימת. אז רק משהו קטן. כשיצאתי ממנה בפעם שעברה, עברה מולי מישהי ואמרה לי "סליחה" ועוד לפני שהמשיכה אני ישר חשבתי שהיא באה לכעוס עליי. (מדובר באיזו שביל גישה, המטפלת אמרה לי עליו, ואחד השכנים פעם העיר לי לא ללכת משם), שהיא רוצה להגיד לי שאסור ללכת משם. ואז היא המשיכה ושאלה "את מכירה איזו דירת שירות כאן?" ואני יודעת שאלו המחשבות האוטומטיות שלי. תמיד אני חושבת ישר שחור, שמעירים לי. ובמקרים אחרים אני ישר מתגוננת, עוד לפני שבכלל היה משהו ואז אנשים חושבים שאני כועסת ואני בכלל לא מתכוונת. אווף!

יש לי חלום , אוףףף , אודי , אל תגלה לאפחד. (((אני רוצה להיות חברת כנסת ))))

כנראה שיש לי משהו לומר, כי אני בוהה במסך כבר כמה דקות, מנסה לכתוב דברים ולא מצליחה. יש איזה פלונטר, בחשיבה או בגרון/קצה האצבעות, שאני לא מצליחה להתיר. אני שונאת פלונטרים. מנסים למשוך והם רק מתהדקים עוד יותר. נדמה לי שאם פתאום מישהו לצידי ישאל, מתוך השתיקה, מה נעמה? אפרוץ בבכי. כי משהו, נדמה לי, אבל הוא בלתי נראה. כשעונים לשאלה מה? ב"לא כלום", יש לזה שתי משמעויות. אפילו אני מצליחה להתבלבל איזו אחת מהם מתאימה לי. נעמה.

אודי, באמת יש משהו עם כל כך הרבה כוח שהוא נטול מילים? כי המשהו הזה שבפנים נאלם, ברגע שמנסים להסתכל עליו הוא חומק. כל פעם מחדש קשה לי להאמין שהוא שם אם אי אפשר לתמלל אותו. הוא משיכת כתפיים של לא יודעת, משיכת כתפיים של לא רוצה, גל הדף של "מספיק!" והתכדררות בוכה ומיואשת לקינוח. הוא תנועות. ממתי תנועות מרגישות חזק כל כך? נעמה.

אודי, למה בעצם זה כ"כ חשוב לדבר ולא לפעול? יש גם מצבים בחיים שאין מה לדבר ועדיף לפעול, לא? בטיפול תמיד העדיפות היא לדבר על הדברים. למה? וזה גם מאוד קשה לדבר שכועסים ומתוסכלים. מאוד קשה... לי למשל מאוד קשה לכעוס פנים מול פנים. להרים את הטון פתאום, לנזוף... בטיפול שסף הכעס או הסבל שלי עבר גבול מסויים נמחק לי גם הקול- פיסית ממש איבדתי את יכולת הדיבור. הרגשתי נחנקת מרוב סערת געש פנימי שקשה להכיל... כמה קשה לבטא דחף במילים בזמן שמרגישים אותו אוחז בנו.. מה מסביר את זה?

אודי, אני מנסה להיאחז בחיים. מנסה להחזיק ולא לשקוע. אתמול אפיתי 2 עוגות, יצאתי החוצה עם הבן שלי לקפץ בשלוליות. אח"כ קראנו ביחד את ה"אריה שאהב תות" ואת "דירה להשכיר". ניסיתי "להידבק" בשמחת החיים שלו. מנסה ממש בכוח לראות את היופי שבחיים. כל כך רוצה שהטיפול החדש יצליח. הפסיכולוג שלי מקסים. אין לי מילים לתאר כמה שהוא קשוב ומותאם אליי. כל כך מקווה שלא אבהל ואברח. הלוואי ואצליח לחיות. הלוואי ואצליח לסלק את הפחדים ואת הכאב הזה. הכאב שלא מרפה. מרגישה טלטלה. מצבי רוח משתנים. פעם צוחקת ופעם בוכה. פעם מוצפת ופעם מנותקת. מתנדנדת בין ייאוש לתקווה. אוף אודי. רוצה שתדע שאני לא מתכוונת לוותר!!!!!! נטע.

נכון, אני בטיפול אנטנסיבי, שלוש פעמים בשבוע, אבל אני צריכה כל כך הרבה, אף טיפול שבעולם לא יוכל לתת לי את כל מה שאני צריכה. אני צריכה שיראו אותי,שגם כשכואב ורעעעע לי אני אוכל לאמר את זה, ולכאוב את החסר ואת הרצון הזה שמישהו יראה אותי כמו שאני!!!! ונכון שיש לי הרבה כוחות ודברים טובים אבל כמו כל תינוק בן יומו שהוא חמוד ורך ובכל זאת צריך כל כך הרבה גם אני צריכה!!!! צריכה שיראו אותי, ואת מה שאני זקוקה לו!!! איזה חיים הזויים.....

לפעמים הרגרסיות העוצמתיות האלה לצרכים ראשוניים של הזדקקות מרגישות הזויות לגמרי... מקווה שבסופו של דבר הטוטאליות של הצורך הזה שאת מרגישה תתאזן ותתמתן למשהו נסבל יותר שאפשר לחיות איתו בלי שהחיים ירגישו הזויים יותר

הנה את כאן , נמצאת נוכחת . ברוכה הבאה ! ( היה בא לי לכתוב  שומעים , רות עבור !  ) אבל לא רציתי שיתפרש כאילו אני סותמת לך תפה.

אודי, כאילו שום דבר לא מספיק, אני רוצה מישהו לרוץ איתו כל יום, כל הזמן. מישהו שיכול להבין את הכאב, את העוצמות שמעוררות שוב ושוב את הזכרונות, את הטלטלה, את חוסר היכולת להפסיק את הקולות והרעשים. הם באים אלי בלילה ואני מפחדת וגם עיפה אני לא נלחמת בהם כי נגמר לי הכח.הם יכולים לעשות מה שהם רוצים אני שומעת רעשים ומריחה דברים להכל יש טעם מר אפילו למים ואני מחזיקה את עצמי ימים שלמים אבל לא מצליחה להפסיק את הקולות. קשה לי להתרכז, בסופו של יום אני מרגישה שנכשלתי, לא הספקתי, לא הייתי מספיק טובה או לא הייתי מספיק. היום מלא במטלות מכל הסוגים, מטלות שגרתיות של עבודה ובית וילדים. העולם המתפקד ואני בתוכו משתדלת ומתאמצת ואף עושה, בכח, לא נשאבת למיטה, קמה בכל בקר עם הילדים, שרה איתם שירי בקר להנעים את היקיצה, הקטנים עדיין באים להתכרבל, לגדולים שמורות שעות הלילה, למידה משותפת, הסעות, שיחות ועוד. ועדיין... עולם מקביל של תהומות ורגשות וחדרי טיפולים ואני שמנסה לעשות קצת שקט. ואיזו אמא נפרדת כל יום מילדיה מחדש וחושבת לגרום להם כאב ותהום? והתוכנית שהכל יראה כמו תאונה, שלא יחזרו מבית הספר וימצאו את אמא ישנה. אמא ישנה ולא מתעוררת. זה יהיה קל יותר בשבילי, בלי התוכנית ההרואית של ההתרסקות, והלוגיסטיקה. הכנתי שקיות עם זכרונות, דברים שרק אני זוכרת ושמתי אליהם לב. ארבע לידות טבעיות מדהימות ואושר עילאי של חיים חדשים. השארתי מתכונים של האוכל שהם הכי אוהבים. מי ירוץ איתי, מי יוכל לסדר לי את המילים כל יום מחדש לפינה קטנה של שקט. לעולם קטן. סיפור קטן שישאר https://www.youtube.com/watch?v=GClnfnDE9pE מילי

אם זה כל כך טבעי ונכון מדוע אין את זה בנמצא? הכל מותנה בכבלים של גבולות או מגבלות. אני חושבת שהמושג מישהו לרוץ איתו הוא כמו ללכת עד הסוף, כל הדרך. יש פער גדול בין העולם המתפקד לעולם הרגש. אני אולי מתפקדת באופן סביר אבל האנרגיות שאני צריכה להשקיע בהחזקה אדירות. אני חושבת שברגע שקצת הרפיתי מההחזקה הזאת החלה מתבקעת הקליפה והמאגמה מצאה פתחים לצאת החוצה והביאה איתה את הטראומות שהיו מאוחסנות היטב במגירות הזכרון. משם החלו ההתדרדרות, החורבן וההרס העצמי. אני לא מצליחה לצאת מזה, ולא מצליחים לעזור לי. אני עדיין בוחרת לעזור לעצמי, אך במקביל ממשיך תהליך הפרידה וההרס. אני רוצה לברוח, בעיקר מעצמי, ולא יודעת איך. שבת שלום מילי

כתבתי אתמול והטלפון לא נתן לשלוח , מנסה שוב. אתמול דיברתי באחת הועדות בכנסת . לפני חברי כנסת ועוד . השמעתי את קולי . היה מרגש ביותר . בתקווה שמשהו ישתנה .....

וכמובן מקווה שקולך ישמע ולא יפגוש מאזינים אטומים שם בקרב אלה שיש להם היכולת להכריע החלטות ולמשוך בחוטים. את פועלת לקידום מטרה חברתית כלשהי או הדיון נגע למקרה פרטי שלך?

זה נושא שחשוב לי , וגם נוגע לי אישית . היה הכל , הין שהאזינו ואחרים שלא . העדפתי להתמקד באלה שכן .

ומשפחות חרא. גן עדן וגיהנום זה כאן בכדור הארץ שלנו. בשביל מה צריך לחייס לעולמות הבאים? הפערים האלה... את מי הפסיכולוגים משרתים?? לוחמי צדק חברתי אתם ממש לא!

בכל אופן , יש משפט שאומר , ואולי אודי יגיד לי מי . שלמשפחות טובות יש סיפור אחד , ולמשפחות הרוסות / מפורקות סיפורים רבים .

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה"

אודי :( מרגישה שרוצה/צריכה להיות בעץ שלך. בגזע. אודי, אני מתנדנדת בין תקווה ליאוש, בין אמונה ל. ?? כן אודי, עברתי טלטלה מאוד מאוד לא קלה.. יש בי רצון מאוד חזק לשתף אותך. גם את השותפות שפה. יש בי גם פחד גדול.. אני יודעת שיש קהל קוראים סמויים.. מפחדת מאוד שאם אשתף ואספר את מה שקרה, אחשף, יזהו אותי פה... ממש נקרעת.. אני רוצה לספר לך.. שתדע לך שמה שקרה זה נורא !!!!! אסון !!! כן, במציאות החיצונית.. אוף אודי... אתה יודע ? בראשון בלילה גם חלמתי חלום.. טוב את החלום אני בטח יכולה לספר, נכון אודי ? אני זוכרת שהחלום היה ארוך.. היו בו הרבה אירועים, קטעים כאלו, אבל אני לא זוכרת מהם כלום.. מה שאני כן זוכרת זה שפתאום מישהו נתן לי ביד כל מיני צינורות כאלו ארוכים ודקים, התבוננתי בהם וראיתי שהם חסומים בסיליקון.. ואז ראיתי שהצינורות הללו הם ורידים ועורקים.. לגבי אסוציאציות.. אומר שהסיליקון מזכיר לי את הסיליקון הזה שנשים מסויימות מכניסות לציצי בכדי להגדיל אותן.. בשני, כשנפגשתי עם אמא צביה סיפרתי לה את החלום ועלו אסוציאציות שונות והראשונה זו מה שאמרתי.. בהמשך גם אמרתי לאמא צביה שהינקתי את בני הבכור שנה שלמה.. ואיכשהו ויניקוט משקר.. שהכל שטויות.. הנקה = שטויות. כשחזרתי הביתה שאלתי את עצמי לפתע.. ואולי מה שאני למעשה רוצה זה לסיים את האנליזה ? אולי אני אומרת שכל האנליזה הזו = שטויות ? מעין "הנקה של שקר ? של משהו מלאכותי כמו סיליקון ? ואולי אני מחברת את ויניקוט עם אמא צביה שהרי היא ויניקוטיאנית ? אתה מבין אודי למה אני מתכוונת ? אני מרגישה שבעקבות הטלטלה הזו אין לי כבר רצון לבוא אליה. אולי גם איבדתי את האמון.. אולי גם רוצה להתרחק מבני"א ? כשיש קשר לאנשים, הכאב כשמתרחש לפתע אובדן הוא בלתי נסבל !!! אתה שומע אודי ? הכאב הוא בלתי אפשרי !!! ממש בלתי נסבל !!! אודי, אני רוצה ציאניד.. במבי :(((

רגע לפני שזה בורח לי, כי זה כבר ממש מדגדג באצבעות השנאה העצמית, אשאיר כאן ראייה בכתב לכך שקיבלו אותי לעבודה שרציתי, ושבצדק, ועבדתי קשה והרווחתי את המשרה הזו, ושאני מסוגלת לעשות את זה (אפילו טוב). עבודה שתדרוש ממני, ולכן גם תחדד, כל נים של יצירתיות ורגישות. פתאום המוזרות שלי הייתה בכלל יתרון, שהצליח לגבור גם על הגיל וחוסר ההשכלה והניסיון הרשמיים. אשלח מהר, כי הגאווה הזו כבר מתחילה להעלות בי קבס. המורה נעמה.

איזה יופי נעמה!!! זה כיף שהעבודה מוציאה ומדגישה דברים טובים. אני בטוחה שמגיע לך, את מקסימה (לפחות פה... :) ). המון בהצלחה! בובי

מאז שהבת שלי ילדה התיקשורת איתה פשוט בלתי נסבלת. מזה כ 4 שנים שמערכת היחסים מדרדרת ומדרדת . הבת שלי שהיא אם ל 2 ילדים קטנים מאד מתלוננת בלי סוף על המראה החיצוני שלה רוויה בשינאה עצמית ואדם לא מאושר בעליל. יש לציין שיש לה בעל מקסים וחייכני ילדים יפי תואר , יופי קלאסי ברבי , אך כלפי עצמה הקיטורים אינם נפסקים וכל ניסיונותיי להראות לה את הצד החיובי שבחייה עלו בתוהו התרעתי ששינאה עצמית כזו תגרום לתוצאות לא טובות. כעת מזה שבוע שהיא התלוננה על כאבים ועייפות ובבדיקות דם שעשתה יש אכן סימנים לא טובים של בעיות בדם וכו האמת שזה די מייאש אותי כאילו הזמינה לעצמה את המחלות והבעיות עם כל הקיטורים המתמשכים וכששאלה אותי מה יהיה אמרתי שנרמתי ידיים לא יודעת היא מאד נעלבה ולכן לא מעדכנת אותי בשלומה למעט בעיה נקודתית זו כפי שציינתי מערכת היחסים היא לא טובה נמשכת זמן רב שתינו כנראה פגועות. אחת מהשניה מזה זמן רב והגענו למבוי סתום כואב אודה לעצתך נעמה 

אין לי שקט

באותו רגע של חוסר שקט הרגשתי איך הגעתי לטיפול עם מלא תקווה לעתיד טוב, התגשמות, יעוד, התשתייכות.. משהו טוב בשבילי!. אבל התהליך בנוי כך (התחוור לי בדיעבד למרבה הזעזוע) שמתמודדים עם חסר יותר מאשר ממלאים ומספקים מה שמרגיש שצריך.. ואז בכלל היה לי שחזור טראומטי וכאב פרץ שהבנתי שלאנשים יש חיים רגשיים שלי אין, עם סיפוקים של חברים, זוגיות, הורות, חוויות.. אני הייתי מצומצמת ונשענת על הזדהות עם סימפטומים.. תגלית מכאיבה אחרי שהמטפלת ניסתה לנתק את ההזדהויות האלה- אבל היא לא נחווה כדמות מיטיבה אלא אטומה ומקפירה ושהכאיבה לי מאוד ואז הפער הסוציאלי ומעמדי בכלל שטף אותי מרירות... ובמקום להיות פסיכולוגית מצאתי את עצמי עם הכרה בנכות... מה מרגישה? כעס, עלבון, מרירות, החמצה, עצב, צרות עין, כאב, אבלות, רצון לתקווה, יאוש, עייפות, צרחות שרוצות לצרוח את עצמן אך אין להם קול, רצון לתקווה. רצון לתקווה. לצאת מזה, להיות אדם מאושר שמרגיש שגם לו יש. שגם הוא זכה. מרגישה כל זה דופק בראש.

זה כאילו מעקף. לא טבעי לעולם טיפולי אחר! כמעט כמו "גילוי עריות" מטאפורי! שהמתרפאים חורגים ממערכת יחסי מטפל מטןפל המתנהלת בפועל והעצם מתגלה צציאות הרה יותר ידירה בפורום מאשר ביפול שלהם! הפורום הוא ללא בולות וזה בדיוק הבעיה דלהל בטיפול! מיותר לציין שמשיב ער כך מעיר בתמציתיות בלי להכנס להפרת המשקל הסגולי שהם מנסים ליצור כאן במקןם אצל המטפל! זה מרתק ואפילו שווה מחקר אקדמי!!! מבחינת המטופלים שבטים גם לכאן! העדר הגבולות שכאן ביענת תפיסתם הוא מגלה לנו את הדליפה מחדר הטחפולים ומערכת שאמורה להרקם שם! לכן קראתי לזה כך!

הכעס ותחושת השבר מהטיפול שהיה. אני מתעוררת ודבר ראשון שמאכלס את התודעה שלי זה ההרגשות האלה שנעשה לי נזק, ששברו ומחצו לי את התקווה, שדקרו אותי עם חרב של 'מציאות' שאין בה בשורה בשבילי. איך הכל נהיה אפור.

מרגישה אבודה.... הכול מתפרק... :(

הילדה לא רצתה לבוא, הילד הגיע ואמר לי , הייתי מעדיף להיות עם אבא , אבל מה , את עקשנית .

אודי, קראתי את אשר חנה כתבה אודות גבולות בטיפול וחשבתי כיצד אצלי המצב הוא שונה. אצלי בטיפול יש יותר מדי גבולות אבל לא גבולות שומרים שתפקידם להגן על הקשר הטיפולי, אלא גבולות אשר מטרתם לשים חוצץ ביני לבין המטפל. גבולות שמטרתם לשמור עלי מפניו. אני מקיפה את עצמי בגדרות תיל חשמליים (כמו אלו במחנות הריכוז) ואין בא ואין הולך. ובתוך החומות אני קטנה ולבד.

לא הלכתי לעבודה היום. לקחתי חופשת מחלה . יש אירגון שעוזר לי בנושא של הילדים . ניסחנו מכתב , הם עזרו לי לנסח אותו כמה שיותר טוב. הראנו את המאמצים שאני עושה עם תעוד של תאריכים ושעות . הצלחנו לגייס אותה . לא האשמנו אף אחד , רק ביקשנו את עזרתה ...... היא אמרה שהיא תעשה מאמץ לעזור ולסייע . נקווה לטוב . אני כל כך מבולבלת , מפנה את היום לילדים . עושה קניות . ואם בסוף הם שוב לא יבואו , אודי ????? אוףףף כמה אפשר לסבול ?

היי אודי, שמתי לב שאם משהו מטריד אותי, למשל אינטרקציה לא נוחה כלשהי שמצפה לי וכ'... זה מטריד את מחשבותיי וחשה מתח סביב העניין באופן שלא מאפשר לי להרפות מזה ולהתפנות עם תשומת לב נקייה לנושאים אחרים שאין להם שום נגיעה לעניין. כל הזמן ההתעסקות בגורם המתח מחלחלת לי למחשבות ומהווה מטרד לשקט הקיומי שלי. כאילו אין לי יכולת לתחום את התודעה להתמודדויות -כל אחת בתורה, ככה שמשאבים נפשיים שגוזלת האחת לא יפגעו ביכולת הריכוז, מיקוד ונינוחות מול עניינים אחרים. והבעיה שכל דבר קונפליקטואלי קטן מעורר אצלי את המתחים האלה ואי נוחות. בגלל זה הספקי התפקוד שלי מאוד מצומצמים יחסית. לא מבינה איך אנשים גם עובדים, גם הורים, גם עושים כל מיני דברים... לי הכל מרגיש מכביד וכל הזמן רק בא לי חופש. לסיים עם מטלה כלשהי כאילו אני חיה בהמתנה עם טבלת יאוש עד שזה לא יבוא על פתרונו ורק אחרי זה אפשר יהיה להמשיך בחיים.... וככה כל דבר קטן... האם יש דרך לשנות את זה? 'לייעל' אותי?

היי מימה, נראה לי שכולם נרתעים ונלחצים מדברים לא נעימים, גם הנונשלנטיים ביותר. זה די מה שהופך אותם ללא נעימים... אולי מה שצריך להשתנות הוא לא כמה הם מלחיצים אותך, אלא כמה מלחיץ אותך שמלחיץ אותך? לקראת מבחן שהיה לי לאחרונה שאלו אותי אם אני לחוצה ועניתי בשלווה שכן. גבות הורמו והסברתי שבוודאי שאני לחוצה, זו הרי סיטואציה מלחיצה, אבל זה לגמרי בסדר מבחינתי... אולי זה נשמע הבדל סמנטי טיפשי, אבל לי הוא עובד. מציאות חיצונית היא לפעמים given שהדרך היחידה להתמודד איתו היא המציאות הפנימית. כמובן שעם כל האופטימיות זה בעצם לא פשוט... נעמה.

בתשובה אםאני לא טועה יש נטיה לעקרון ההדחקה! השראלה חעומת זאת היא ביטוי של הצפה רגשיתומנטלית! בדרך כלל אופינית לטיפוסים ציקלים. מאנים דפרסיבים! העולם בחוץ מהמם אותם החויה והעולם הפנימיממגיב האותה עוצמה! אלא המתח הוא בהעדר אוביקט יציב בילדות בדכ דמות האם ! ואז כל שינוי מצב לא ודאי עתידי יוצר מתח ובפנים הכל חרדתי מה יקרה! זה מצב מתיש תוותרי על שליטה בהצלחה

אני מחפשת מילות פוך - מילים נוכחות ומלאות, אבל רכות. מילים עוטפות, מחממות במשקלן, שלא חוצבות בי גבולות חדים, אבל יודעות שאני מתחילה ומסתיימת איפשהו. אולי מבט פוך? או המהום פוך? איזו הכרה פוכית בקיומי. שהות קצרה אצל ההורים והרגשתי שזורקים עליי את שמיכות הצבא האלה, הסקאביאסים. שמיכות דוקרות, מציקות שעדיף לקפוא קצת ולא להתעטף בהן (וגם כשנכנעים בלילה, מנסים איכשהו להתחמם בלי שייגעו בך באמת, הן לא מחממות מספיק). קיפול 8, מתיחה וזה כל תפקידן בחיים - להיראות מסודרות. מצחיק שאני נזכרת בבית ובצבא באותה תחושת ניכור ואובדן אישיות. לא, לא מצחיק. בעצם די עצוב לי. נעמה.

נעמה, כשהייתי קטנה אהבתי "להתנקנק" בתוך הפוך: להתעטף בו צמוד צמוד, ממש לפי הצורה של הגוף, להיות כאילו חנוטה בתוכו... (זה גם קצת מרגיע את ההתהפכויות במיטה: שוכבים ישר, ברוגע, כדי שהשמיכה לא תברח...) חיבוק מהדק ורך, חורף גשום, גילת.