פורום פסיכולוגיה קלינית

אני עובדת כ"כ קשה... כואבת כ"כ... ורוצה, כ"כ רוצה להמשיך הלאה, לחשוב ולהרגיש כאילו הכל מאחורי... וקשה לי להאמין שזה יקרה... ראית אנשים שעברו התעללות מינית ממושכת בילדות שבאמת יצאו מזה ויכלו לחיות חיים טובים באמת, שמחים באמת בלי כאב שכל הזמן עולה וכמעט מטביע??? אנשים שהצליחו למרות הכל לראות את הטוב והיפה שבאדם, שהפסיקו לפחד מהצל של עצמם, שיכלו לגדל ילדים ולבנות זוגיות טובה והדדית???? תגיד לי שכן, תגיד לי שאני לא סתם סובלת, שיש לי תקווה אמיתית.... תמי

אתה כועס עלי?

אני צריכה את המבט שלה, זה שאומר שהיא אוהבת אותי, שמבקש שאשמור על עצמי, שמשתקפת בו הכנות, שבאמת אכפת למישהו, לה, שיהיה לי טוב. בא לי להרוס לעצמי הכל. לצעוק אני טיפשה! ולזרוק לפח את כל העבודה שהשקעתי בלימודים. לצעוק אני מפלצת! ולהעניש, בדרכים השונות שאני יודעת. לצעוק אני מכוערת! ולהפסיק לאכול, להרוס את הגוף הזה. ובא לי שהיא תציל אותי מעצמי. אבל אני לבד. אז אנסה להחזיק בשני צידי החבל הזה, עד שכבר לא אוכל יותר. לבדלבדלבדלבד. תמיד זה היה כל כך מכאיב להיות לבד? נעמה.

נעמה יקרה, אני מקווה שיש לך אותה איכשהו בפנים. מוחזק. "כל מיני צורות של ביחד", זוכרת? הרשי לי להאמין (גם אם בסודי סודות) שיש בך חלק רך שמספיק אוהב, ויתגבר על זה הרודן, המצליף והנוקשה, והוא שימנע בסופו של דבר הורדה למציאות של כל המחשבות ההרסניות האלה. איתך, סוריקטה

אני כועסת עליה. מאוד. אף פעם לא צעקתי עליה בטיפול. כל הזמן הייתי מתחת לשמיכה, בכיתי וכעסתי וצעקתי. גם היא צעקה עליי קצת. ואני נעלבתי ממנה. לא רציתי להיות שם. לא רוצה. עכשיו כואב לי הראש מכל מה שהיה שם. ואני אפילו לא יודעת לומר מה היה שם...לא זוכרת.

אני עוקבת אחרי ההודעות שלך. נראה לי שזה נפלא שאת סוף סוף יכולה להיות את. החרדה והבהלה גם הן מובנות. זהו קשר, והוא נבנה לאט לאט. אני שמחה, שהיא שרדה אותך, וגם את מרגישה את זה. הכל בסדר.

התרגשתי לקרוא אותך. תודה!

אודי ומימה, אני הרבה זמן מתלבטת אם לכתוב את זה, כותבת ומוחקת, או מדמיינת שכותבת וששלחתי. אודי, אני דואגת למימה, מצד שני, ההודעות שלה, שלך מימה, עושות לי לא טוב. החזרתיות הזאת, עוד אחת ועוד אחת, עם אותם תכנים קשים עושה לי לא טוב. או נ

הי אודי עדיין לא ענית... מלפני שבוע שאלת הבהרה בשירשור איך מקבלים החלטה :-(

אודי, דברים שמובנים מאליהם אצל אחרים, גורמים לי לאושר. מה למשל? כשאני קמה בבוקר והמקרר עובד, ויש חלב לקפה. ואני יושבת בבית שלי ושותה קפה חם. או; כשאני הולכת לישון בלילה בבית מחומם, עם כרית חמה ופוך.אחחח, כמה זה מרגש. וגם כשאני נכנסת למקלחת ויש מים חמים, את הסבון רחצה שאני אוהבת, והסבון עם הגרגרים לפנים. והכי מהכל שרזיתי, ואני נראית טוב, ואני מקבלת מחמאות על זה,זה,זה. בקיצור, מין רגע כזה של נחת. הילה

אתה מבין שרציתי להיות פסיכולוגית ? אתה מבין שלא ממש הבנתי את טבעו האמיתי של המקצוע (שכולל לתסכל ולשמור גבולות וסטינג) וחשבתי מדובר שקשר תומך קונקרטית .. ועשיתי אידאליזציה ואמרתי למטפלת שאני רוצה להיות פסיכולוגית היא אמרה בטון פטרנליסטי 'קודם לעבוד' ואז צייתתי אבל בגלל שהרגשתי שחוקה מניסיונות תעסוקתיים קודמים שלא האריכו אז פניתי ל'קיצור דרך' מבחינתי וחתמתי על נכות וביקשתי סיוע תעסוקתי וכל זה בליווי עו"ס שהתחילה להסביר לי קשיים נפשיים מהם והשפעתם על התפקוד, בניגוד לפסיכולוגית שאמרה בטון מתנשא ואטום 'עבדתי קשה' .. ואז אחרי שחתמתי נכות והתחלתי לעבוד איפושהו פתאום הפסיכולוגית אמרה 'זה מתאים לך'.. אבל בעצם רציתי להיות פסיכולוגית ועניין העבודה הזה היה כדי לסמן וי... ואז התערבב לי המח והתעוררתי בבקרים בלי להבין מה קורה תחושה מעוותת של זמן, ראייה שאני במקום שבכלל לא רציתי להיות בו , שנאה למטפלת.. ועד היום קשה לי להגיד איפה שצריך להצהיר שיש לי 'נכות' מביטוח לאומי ואני מתחילה לבכוצ וההרגשה היא שדפקו לי פשיט בראש באחימות וקראו לזה 'טיפול'? לא הסבירו לי כלום.. אולי אני אבטל את ההכרה הזאת ואמחוק הכל מהזכרון? ואת הזמן האבוד של 4 שנים בסיוט הזה מי יחזיר לי? דמעות. נמאס לי. למה עשו אצ זה ?? למה במקום לעזור לי תסכלו והובילו אותי למקום הזה? בחרתי בחירות מתוך חוסר חוסר הבנה טוטאלי. גם בטיפול, גם בחיים... ככה זה שהורים מטומטמים ולא נותנים שוב הדרכה רגשית נורמלית ומציאותית לילדים שלהם.. נמאס כבר מהעולם הזה. לא כיף לי פה. למה אני צריכה להתבייש עכשיו כל החיים? ואיך הפסיכולוגית לא עצרה רגע להסביר לי השלכות של דברים .. עשתה ממני צחוק. לא הבינה כלום. לא הבינה איך המילים והתייחסויות שלה מפשיעים עלי. הפקירה אותי לאנחות. ועכשיו פסיכולוגים יקראו לזה 'השלכה/העברה' ויצאו פטורים מהכל. זה אף פעם לא אחריות שלכם... זה ועוד אחריות שלה שחתמתי נכות מתוך בורות להשלכות הרגשיות של זה, שצייתתי לה בעודי מחזיקה בעיני רוחי את פנטזיית הלהיות פסיכולוגית. שהיא הובילה אותי בצורה שלא נותנת את הדעת להשלכות של כלום ואח"כ בהתפכחות הכואבת שמחצה אותי נשארתי לבד עם הכאב ורק זוכרת התנשאויות שלה איך 'עבדה קשה, אוהבת את המקצוע, מפיקה סיפוק מהורות ואפילו הגדילה לציין שמעולם לא היו לה הפרעות אכילה (היא רזה וחטובה מאוד)'... ואיפה זה השאיר אותי??... עברו יותר משנתיים מאז הטיפול ההוא ועדיין שצריכה לציין איפושהו שיש לי נכות זה גורם לי למשבר רגשי ובכי.. בכלל לא עכלתי את זה... לא רוצה לדעת לא רוצה לחשוב . רוצה לצפוס את עצמי כמוצלחת וטובה וגאה... ככה מטפלים אודי? ככה מטפלים?? ועוד היא אמרה אז שכעסתי 'אבל את בחרת ללכת בדרך הזאת'. אז עניתי לה שבחרתי כי היא לא הקשיבה למה שאני ניסיתי לומר ולחצה עליי עם הפטרנליזם שלה לצאת לעבוד בצורה סדרתית כאילו שזה מה שהכי קודם וחשוב מבחינתה לכל דבר אחר.. ואלה היו התוצאות... איפה החמלה? איפה הכבוד? איפה השיקול דעת? מה הייתי חייבת להתגלגל לעובדת סוציאלית כדי לקבל יחס קצת יותר תומך ומבין? שמתי לב שיש הבדל ביניכם בגישה. עוסי"ם יותר תומכים ומכירים בקושי. לא יודעת... אני במצב בלתי נסבל. כל החיים שלי מרגישים כמו הדחקה אחד גדולה בגלל הפער בין רצוי למצוי ואם פתאום משהו מאלץ אותי להסתכל לפער הבלתי נסבל הזה ישירות בפרצוף נהיה לי רע.. וגם תמיד בחשש שישפטו אותי אחרים ויתנשאו וירגישו עצמם יותר נעלים או משהו. כאילו אני בן אדם סוג ב'. אני לא בן אדם סוג ב ... קשה להפנים את זה. גם שונאת שאין לי שליטה בידע של דברים וצריכה להיות תלויה באחרים בכל מיני עניינים. קשה לסמוך. הטלויזיה רק מפמפים לאנשים איך כולם דופקים את כולם על ימין ועל שמאל.. די נמאס לי. עיניים נפוחות מדמעות.

שהערת בציניות איזה מן טיפול אני נותנת לעצמי. שאמור להיות לי 'חלק בוגר' שמנהל את העניינים יותר טוב. ולא להזרק סתם ככה לגחמות 'התמודדות' לא טובות. אז אם שולטים גם באוכל לא 'להזרק' לסימפטום? אני אנסה היום לשלוט בזה. לנהל את האכילה שלי ולא שהיא תנהל אותי

כתבת שבסוג הודעות השני אני מתעקשת להתחפר ולשקוע בחול טובעני... ובעצם אם הקרקע מתחת לרגליים שלך היא מסוג חול טובעני לא צריך כל כך להתעקש להתחפר ולשקוע שם כי כח המשיכה שפועל עליך הוא חיצוני.... וכן באמת יש לי מן 2 מצבי צבירה כאלה.. רוצה להיות מסוגלת לנהל את עצמי אחרת. אבל זה קשה. קשה לי מאוד לקחת את עצמי בידיים. הרבה יותר קל לוותר לסיפוק המיידי ולהתעלם מהישגים של הטווח הרחוק.. זה פשוט קשה, מצד שני הייתי רוצה להיות מסוגלת... אז אתה שומע את 2 הצדדים האלה..

הקפיצות האלה בין רהיטות מיקוד ובין התחפרות ושקיעה ברגש טובעני! מזה? של מימה כמובן! גם טימינג ההודעות בפורום הופכים כלי ייעוצי!

אתה לומר רזי טיפול דרך צפייה באינטרקציות רשת?? חח

מחבקת אותך! איתך-במבי.

אני מתכוונת לא ברמה המילולית אלא ברמת הכוונות.. מכירה מישהי שיש לה נטיה כשמדברים איתה להוציא את הרצינות מהמשוואה ולהתחיל 'להתעסק עם הראש שלך'.. היא כאילו שואלת שאלות סתם רק בשביל לראות כמה זמן יקח עד שבן שיחה יקלוט שהיא משחקת איתו ... ואז פתאום אני חשה שאי אפשר לקחת אדם כמוה ברצינות יותר מדי.. זה מחדיר חוסר בטחון לשיח.. גם חוסר חשק לפתוח את הלב בכנות כי אין לדעת אם היא תתייחס ברצינות או תבחר לעלוץ על חשבון השני... והיא מודעת לקטע הזה כי לרגע היא עצרה ושאלה אותי 'אני לא מעצבנת אותך יותר מדי נכון?' כלומר היא מודעת לעובדה שהיא נוטה לעשות מן טיזיניג קל והתגרויות... ולמה בעצם? האם זאת דרך משחקית לשעשע את עצמה? כי האמת שזה לא ממש נעים לי ברמת השיח כאשר מדובר במשהן שקורה בצורה מגמתית מצידה.. (והיא חמודה בסה"כ דווקא) מה דעתך אודי? האם זה מעיד על אופי ילדותי? למה שאדם בוגר יבחר לתקשר כך?

בשביל ההבהרה: השריטות שלי זה שטויות. אלה לא 'חתכים'. זה סתם שריטות שטוחות ביותר וזה שטויות.. אם כבר הקאות הרבה יותר גרוע מבחינתי . לא כ"כ מבינה מה הקשר בין מה ששאלתי על אותה בחורה ל'נסיגה קטנה לסימפטום' שרשמתי פה. ואם משהו לא טוב זה דווקא איך שאני אוכלת הרבה ולא בריא. פשוט הרגשתי מיאוס באותו רגע

כן עדיין על הפסיכיאטרית וגם כועסת באופן כללי, אפילו לא יודעת להגדיר על מה בדיוק. וזה מעצבן אותי להיות במצב הזה.

גם אני שונאת להרגיש שמתסכלים אותי ברמה כזאת שזה מביא לידי כעס... יש בכעס איזה הרגשה שלכלכו לי את הנשמה, כאילו ממצב של 'שוחר לטוב' נהיה לא טוב.. וזה לא נעים להרגיש את זה... מצד שני שאני מתבוננת על אנשים בעולם זה נראה שמי שמסוגל לחוש כעס ולבטא את הכעס באופן פרודוקטיבי נראה שהוא מצליח יותר בחיים, משיג יותר מה שהוא רוצה.

יש את הספר המדהים הזה "האיש שחשב שאישתו היא כובע", ויש שם את האיש שמתעורר בבעתה, כי יש לו רגל זרה במיטה. והוא דוחף אותה, ונופל. ודוחף אותה, ונופל. והוא לא מצליח לתפוס שהיא שלו. וכמה שאני מבינה אותו... כי גם לי יש גוף שהוא לא שלי. והוא מרגיש עכשיו דברים לא שלי. ואני רוצה לדחוף אותו, אבל נופלת. נעמה.

הי, כותבת בהמשך לדברים שבמבי היקרה כתבה לי ומופיעים אי שם בעמוד הקודם. במבי, אני מוצאת את הניסוח שלך מדויק הרבה יותר מזה שרשמתי אני. הרעיון הוא באמת לנסות שינוי בפורמט שאולי יביא לתזוזה ממקום של קיבעון. אנחנו, רופא הנפש ואנכי, עדיין בקשר מעת לעת במייל, ואני יכולה לקבוע פגישות אם ארצה, רק ההמלצה היא שתהא מטרה מוגדרת לפגישה, כי כך יש סיכויים גדולים יותר, עפ"י ההשערה, שתוכל לעזור או לחזק. החששות גדולים, כמובן, ואמנם יצאתי לתוך הפרק הזה בדיכאון מג'ורי וחולשה, אבל מנסים בינתיים. תרופות גם ישנן ברקע. ההחלטה יכולה להסתבר כטעות, וגם להיפך. לדבריו כבר הרבה זמן אני נפרדת ממנו, ואולי הפגישות, כפי שהיו, מפריעות או מחלישות בשלב זה ופחות מתאימה הדרך ההיא כרגע. ישנה גם הקלה כלכלית בהפחתת הפגישות. סומכת על שיקוליו המקצועיים, גם אם לא תמיד מבינה עד הסוף. ובשקט בשקט אומר שכן התרחש איזה משהו קטנטן בינתיים, למרות שבקלות אני יכולה להרפות את ידיי. אהבתי מאד גם את הגדרתה של נעמה החכמה לפריצת דרך. סוריקטה

סוריקטה הי, מעניין.. שימי לב..את בוחרת ככותרת להודעתך במילים:פריצת דרך.. אך את המשהו שכן התרחש בנתיים את כותבת לקראת הסוף, מקטינה אותו,הופכת אותו למשהו קטנטן ואומרת אותו בשקט בשקט .. עם מלא חששות שמא המשהו הזה שהתרחש "יברח בין האצבעות" כאילו מתחשק לי להציע/לבקש מכם (את ורופא הנפש שלך) שתשנו גם את הגישה. אולי נכון יותר עכשיו משהו כמו cbt... כן, אני מדמיינת את רופא הנפש שלך, פסיכואנליטיקאי,חבר בחברה הפסיכואנליטיקאית, מתחיל לפלבל בעיניו רק למשמע ההצעה.. מעניין ..בטח הוא מכיר את אמא צביה..גם אמא צביה חברה בחברה הפסיכואנליטית. אולי הם ידידים קרובים? אולי הם עברו אנליזה אצל אותו האנליטיקאי ? אז אם כך אנחנו אחיות,לא? אולי בנות דודות? סבא משותף.. :) מה שאני אולי מנסה לומר לך זה,ראשית, שאיכפת לי ממך.מאוד. ואולי, כחלק משינוי הפורמט תהיה גם הגמישות להתאים את הגישה לצרכים שלך כרגע.. ואם אתם "נפרדים" עכשיו ממילא, למה שלא "תלכו" על חיזוק ,הגדלת והעצמת השינויים דרך תרגילים? למנוע את רפיון הידיים.. כך אולי הקשר שביניכם יוביל למקום נוסף ואחר ? אני מנסה לדמיין את אמא צביה שהיא ויניקוטיאנית ואני מבקשת ממנה שתעבוד איתי דרך cbt... מעניין.. אולי אני אציע לה..אומר לה שאינני מסוגלת לגעת באף אדם ודרכה, דרך החיבוק שלה שוב ושוב ושוב.. וכן, גם שתלטף לי את השיער..ארתע פחות ממגע עם בני"א... שלך-במבי.

אהלן במבי יקרה, חושבת שכתבתי ביודעין את מה שהסבת את תשומת לבי אליו. מניחה שהם מכירים, באמת, נשמע נחמד. לגביי... לא יודעת ומבולבלת... נראה... הקשבתי ברצינות רבה לכל רעיונותייך היפים והחכמים והמון תודה על הדברים. מקווה שהוא ואני עוד נדבר על כך איכשהו. ובנוסף, כנראה, שמורכבים הם העניינים. שלך מן הלב, את מתוקה מאד :-) סוריקטה

לך לבד, לכם יחד, לכל מיני צורות של ביחד. נעים לשמוע שאת סומכת עליו. זה נשמע לי כמו דבר משמעותי... נעמה.

איזה יופי. הו, כל מיני צורות של ביחד... המון תודה, סוריקטה

נשארו ללא מענה, גם שאלות ששאלתי אותך בשרשורים האחרונים. גם השאלה לאן ומה עכשיו ומה עשתה החוויה המטלטלת של המוות. התחלתי בטיפול חדש במרכז שמתמחה בנפגעות תקיפה מינית ופוסט טראומה מורכבת. אני ממשיכה להאחז בשגרת העבודה בית ילדים, עולה לרגע לנשום ושוב נופלת, מנסה לאכול ושוב לא מצליחה, לא מרגישה כלום הכל הפך קהה. הילדים הגדולים יודעים מה קרה ושניהם מטופלים, הקטנים עסוקים בלגדול ומן הסתם מרגישים כל מיני דברים. איך ילדים חיים עם המחשבה שאמא רצתה ללכת? אני מרגישה שהעונש שלי הוא לראות אותם סובלים, ויותר מכך, לא להרגיש באמת, להיות אדישה לסבלם. מילים כמו תהליך, זמן ואת חזקה אמורות לתת לי כח? הן רק מחלישות אותי.

סתם כותרת 'שנונה'. הצלחתי לשרוט את עצמי. שום דבר 'מרעיש' . שטוח ביותר. אבל זה מבטא איזושהי נחישות בתוכי. אולי סוף סוף אצליח להפסיק לאכול כל כך הרבה. באמת איבדתי שליטה על זה בזמן האחרון. אני אוכלת מלא זבל. בצק לבן סוכר מתוקים... אי אפשר להקיא הכל.. ועליתי לא מעט במשקל... חייבת להוריד את זה ממני. זין על ילדים.. ילדים אני אגדל בגלגול הבא אולי. המשימה היחידה שלי בגלגול הזה היא לפחות לא למות שמנה. מילא נכשלתי בכל דבר. רק לא זה.. למה יש לי את הנטייה הזאת לאכול כ"כ הרבה? תמיד הייתה לי... אני יודעת שלרזות קצת לא יתן לי שום אושר אבל לפחות אני לא ארגיש כ"כ עלובה ולא ישנא את עצמי כי זה בלתי נסבל.. בן אדם שלא שולט באכילה של עצמו, איזה עלבון.. והשריטות האלה כמן בריתות עם ה'מחלה'.. אתה מכיר את ההבטחה הזאת אודי לנחישות? שזה מחזיק אותך? לא משנה. אני ההיפך הגמור.. אני רק רוצה להצליח לרזות. באמת. נגיד 52 יהיה בסדר. זה לא אמור להיות כזה קשה.. אז תואר כבר לא יהיה לי, גם לא ילדים, גם לא מי יודע מה כסף... אבל אני רוצה את ה 52 שלי. את זה אני כן יכולה להשיג. זה ממש חשוב. אין לי מושג למה אבל זה מאוד חשוב. ואז כבר לא חושבים על משהו אחר. מח מח, תנצח, תזכור את עצמך לשכוח. אין שכל אין דאגות... חופש זה מושג מתוק. מוות על הזמן. מוות על הזמן של הפסיכולוגית הזאת שהחדירה לי לנפש כמו דקירה של חרב לתוך מרכז בית החזה. הייתה עורפת לה את הראש גם. זה דו-קרב. אף אחד לא יבין. מוות למציאות הזאת שהיא ניסתה בכח לאנוס לי מודעות על הנפש לזמן מציאותי שחולף... מה שהייתי עושה לה... אני מפלצת אין מה לומר. עכשיו לקחת את כל המפלצתיות הזאת ולהיות 52. גם לי יש תכלית בעולם. אף אחד לא מבין. גם אני לא. בד"כ אני יותר נורמלית מזה. השדים יוצאים בלילה כנראה. בבוקר הכל יהיה אחרת אבל הפעם יהיו לי שריטות להזכיר לי שלא אוכלים הרבה.. מי שאוכל הרבה נענש. נחישות. התגעגעתי. רק לא להיות הסמרטוט הזה. בבקשה . זה בלתי נסבל.

מזל שהרגשות והמחשות זה דבר דינאמי.. מקווה שתרגישי אחרת בקרוב ..

הי מימה, אני התחלתי את התואר הראשון בגיל 36 , לא שאני דוגמא מיודע מה ותארים אקדמאים זה לא הדבר הכי חשוב בחיים...ובכל זאת... הכל עוד אפשרי, ואת הרי אמרת כאן בעבר שלא תוותרי. ולגבי האכילה - אפשר להאשים את החורף והקור, ממש מכה, אני נגעלת מעצמי וממשיכה לאכול.

בצעירותי הייתי עושה את זה הרבה יותר... דווקא הקטע עם השריטות כמעט נעלם לגמרי עם הזמן, אבל האכילה שלי תמיד הייתה בולמוסית כזאת.. קשה לשלוט בזה.. הזלילות והקאות הרבה יותר מבאסות מכמה שריטות שטוחות.. אבל אני מכורה לאוכל כנראה.. כנראה שזאת התמודדות של יום ביומו.

אני כבר לא יודעת מה שיחזור ואולי זה כבר לא משנה בנקודה הזאת. כשכבר אי אפשר לעבוד על דברים זה פחות משנה למה... היום אשת השיחות שוב העלתה את חוסר האונים שהיא לא מצליחה לעזור לי.. שאין לה כרגע בחיים אפשרות לטפל במישהי אובדנית... איך זה שכל פעם אני רק צריכה מישהו שיהיה מספיק חזק להחזיק אותי ותמיד העולם אומר שהגזמתי. כדורי השינה כבר לא מרדימים אותי... כמו בהליכי שטיפת מוח... שמשאירים אותך עם עיניים פקוחות ומכניסים לך למוח סרטי זוועה ואימה... ככה אני מרגישה כל הזמן.. שכל המציאות הזאת היא זוועה אחת גדולה ואני לא מצליחה לעצום את העיניים ולא מצליחה לרדת מהחיים האלה.. מה עושים?

וזהו

אודי, מרגישה "תקועה" בטיפול. הזמן נמתח ונמתח ועובר לאט ואין לי ממש מה להגיד. הנורא הוא שאני לא יודעת מה אני אמורה להגיד, מה מצופה ממני, למה אני מצפה מעצמי. גם עכשיו אני מרגישה שקשה לי להגיע לפואנטה (אם יש בכלל). אני לא מובנת אפילו לעצמי והצורך הכי חזק שמתעורר בי הוא שמישהו יצליח "לגעת", לדייק, לראות ולהבין אותי. כמוך אודי. איך אתה מצליח כל כך לדייק??? לפעמים הייתי רוצה שתהיה המטפל שלי. נטע.

האם מבחינה משפטית גם המטפל אחראי לרגשות שמתעוררים במטופל במהלך התהליך הטיפולי שהוא מיישם או שרק המטופל נתפס אחראי לתגובה הרגשית שמופיעה אצלו בעקבות הטיפול שקיבל? נגיד אם שחזרתי טראומה לא מודעת של הזדקקות ראשונית, נטישה, כאב, אפילו מוות רגשי, המון זעם... ולא היה לי מושג שחומרים רגשיים כאלה יכולים להתעורר במהלך טיפול פסיכולוגי כאשר פניתי אליו ובבורותי חשבתי אני משלמת על קשר תומך חברי ונעים ואפילו רציתי ללמוד איך לטפל ולעזור בעצמי... אפשר לתבוע על הנזק שנגרם לי עקב כך שלא הבנתי ולא הוסבר לי כיאות טיפול משהו ומאז נחרטו לי הזכרון התייחסויות פוגעניות ומעליבות שנחוו אטומות ביותר כי המטפלת הייתה לא רגישה צבועה ומתנשאת? אפשר לקבל הכרה משפטית בנזק הזה? תמיד מוצאת את עצמי תוהה.... צריך שלמטופלים תהיה איזושהי יכולת הרתעה. נמאס ממה שאנשים בעמדות בכירות יותר מעיזים להרשות לעצמם. הן מטפלים ואחרים.. נמאס מזה.

לא חשוב.. בזמן האחרון עליתי המון במשקל ואני חייבת להוריד אותי ויש לי הרגשה שאני עוד מעט כבר לא יחשוב על שום דבר אחר. בכל מקרה תודה אודי שאתה מוכן לסבול אותי פה ולאפשר מרחב. למרות שהייתי מעדיפה לשכוח מהכל

שרשור הודעות מדהים! הלופים שלך מדהימים בעוצמתם קלאסיים כמו סדנא מושלמת! את נכנסת אליו מציגה השלכה אשמה על המטפל א משיב לך תגובה ממוקדת לפעולה! את חוזרת לעולם הפנימי שלך בקפיצה גדולה מגיבה על העדר הדחיה בכניסה לקושי בקבלת עצמך משקל ותודה על אי הדחיה! סודו של הטיפול המטפל והמטופל ההכלה והרצון להיות נאהב ללא תנאי!

אם כן הייתי מביאה ילדים. נגיד אודי מחר אני נכנסת להריון איך הייתי מבטיחה שיהיו להם תפקודים ניהוליים טובים, וגם הרגשת נוחות עם הגוף והמיניות, יכולת לאסרטיביות... איך? :/ אין לי כח לזה. אנשים כמוני עדיף שלא יביאו ילדים כנראה. אין לי כח לדברים הרבה יותר פשוטים שצריך להתמודד ומעייפים אותי, אז זה?.... :/

יום מטורף בעבודה, אחרי יום לא פחות מטורף אתמול. עצרתי לרגע למנוחה, כמה אפשר? שבוע הבא, אודי מתחילה טיפול באנליזה קבוצתית, אני כל כך מתרגשת. אודי, הקביעות אובייקט, של המטפל שלי, הלכה לאיבוד. אין קביעות, ואין אובייקט. רק רייק אחד גדול ועצום. אודי, לא יודעת, יש לי חרדות שהמטפל שלי יחלה וימות. אני יכולה לדבר איתו על זה? לא רוצה לגרום לו לאי נעימות. וגם הבוסית בעבודה אמרה היום שאנשים נפגעים ממני, בלי שאני שמה לב. ניסיתי להבין מה, היא לא רצתה לפרט. זה מלחיץ אותי. ניגשתי לשתי חברות בעבודה לברר איתן אם הן נפגעו, ואחת אמרה שלא, והשניה אמרה שלפעמים היא עסוקה במשהו, ואז אני מבקשת שתחליף אותי, וקשה לה. אז לקחתי לתשומת ליבי. זה קשה לעבוד עם כל כך הרבה אנשים בצוות. בפרט אני, שיש לי קושי עם חברה ואנשים.

מחפשת מטפל/ת זוגי באופן דחוף בחיפה. צריכה מישהו אנליטי אמיץ מקצוען. מצטערת בעבר נכוותי . הרבה תודה

קמתי הבוקר והרגשתי מצורעת, בעלת איזשהו פגם מזהם. לכלוך מקועקע, לא נשטף, שמתפשט לכולי. אני מדמיינת אנשים בחליפות אטומות ממוסד לבקרה של מחלות מזהמות דופקים על הדלת, מרימים אותי ובלי מילים סוחבים אותי למשאית אטומה. הם עם מסכות, לא רואים אותם, לא שומעים אותם. "אני מצטערת" שתיקה. "מה תעשו בי?" שתיקה. הדלת נסגרת, אני לבד בחושך והמשאית מתחילה לזוז. ואני לא יודעת לאן אני רוצה שיקחו אותי. אפשר לנקות? לזרוק למקום מבודד? נדמה שאסור לגעת, לדבר, ליצור קשר אנושי, כי אדביק אותם ברקב. נראה לי שזו לא השנאה העצמית עכשיו. אני מפחדת מעצמי, ממשהו שיש בי והוא חזק ממני. אבל בכל זאת, מרגישה אחריות עליו. נעמה.

היי אודי, יש בי רוע מכאיב, מאכל, שנכון לעכשיו רק הורס אותי, תא אחרי תא. אבל מה אם הוא מדבק? אם השהות איתי נוטעת באחר זרעים של הדבר האיום הזה? לאחרים לא מגיע, זה לא הוגן. אני לא רוצה להיות מלאך אפוקליפסה. לזרוע שנאה וכאב בכל מי שמתקרב אליי. לא רוצה שיקשיבו לרוע הזה, יאמינו לו וישנאו אותי גם עם העוצמות האלה. ולא רוצה שיתחילו לשמוע אותו גם הם, עליהם. לא מגיע להם, לאף אחד שאני מכירה. וזה נשמע כמו מיסטי, אבל הפחד מזה מרגיש מציאותי. אני מצע לטפיל, שכבר הפך אותי עצמי לטפיל. ואם זה לא יספיק לו, הוא יביא להרס גם במקום אחר. נעמה.

בוקר טוב, אני בת 41 אמא לשלושה ילדים מדהימים!. הקטן כבן שנתיים, הגדולה בת 11. אני לא מסוגלת לחיות עם המחשבה שזהו..לא יהיה עוד..אני אוהבת את ילדיי ואין אושר מבחינתי ששווה לגידולם. פשוט נהנית מהם ומכל רגע.., אני מאד מאד אימהית ורואה באמהות את הדבר העיקרי מבחינתי. אז איפה הבעיה..אם אני חושבת הגיוני..אני לא אמורה להביא עוד ילד בעיקר משיקולים כלכליים..ובכל זאת סיכוני הגיל. יחד עם זאת אני לא מצליחה להשתחרר מהכמיהה.., במשפחתי המורחבת חושבים שירדתי מהפסים..אומרים לי שזה סתם עוד רצון להרגיש צעירה ושאני יכולה..שתהא הסיבה אשר תהא..הכמיהה שלי והמחשבות האובססיביות לא מרפות. איך לאור גילי..אפשר לקבל החלטה ולהיות שלמה איתה.., אני כבר חצי שנה רק עוסקת בזה..עייפתי.., הרבה תודה..אלונה

יש לי חבר גרוש המגדל 2 ילדים, אני רווקה מבוגרת, רציתי לשאול מה אפשר לעשות כדי שיתכנו נשואים ולגדל ילדים כאמא בזמן שאיני האם הביולוגית? האם יתכן סוג של הסכם: החינוך באחריות האב, כי צפוי שיגידו "את לא אמא שלי, תעופי לי מהעניים", גם כך גידול ילדים ביולוגיים קשה היום... מה אתה מציע?

אודי, אתה חושב שמותר לי להגיד לה את זה? היא עשתה כמה דברים שממש גורמים לי להרגיש שהיא מזלזלת בי ושלא ממש אכפת לה ממני. על חלקם אני יכולה אולי לומר שזה יכול לקרות וזה לא בכוונה. אבל כשזה הכל ביחד וחלקם הם פשוט חוסר אחריות מקצועית בעייני. זה מרגיז ואני בכלל לא יודעת אם אני רוצה לחזור אליה יותר. אני אדבר עם המטפלת שלי על זה, אבל עדיין אני כועסת.

היי חנה, רציתי להגיב למשהו שכתבת למטה, ובגלל שהוא למטה מידי ואני חוששת שלא תראי או שאודי לא יראה וההודעה לא תתפרסם אני כותבת כאן. אמרת שקשה לך להרגיש שיש בעיה. אבל... יש בעיה. זו בעיה שעצוב לך, שבודד לך, שקשה לך. אבל אולי הדגש הוא שזה לא ש*את* בעיה, *יש לך* בעיה. נראה לי שאיכשהו יותר קל להיות סלחנים כשלאנשים יש ביה בריאותית או כלכלית מאשר רגשית. זה נכון שעם קושי רגשי האדם הוא כלי לפיתרון של הבעיה של עצמו, אבל זה לא הופך אותו לאשם לבעיה. ברגע שאת נעזרת בתרופות את יכולה להסתכל על זה כחלק בך שהוא הפיתרון. ואני מבינה ומזדהה עם זה שקשה שהוא חיצוני, אבל נראה לי שחשוב לזכור שהפנייה אליו היא החלטה. הדיבור הזה בלחש "הילד של השכנים, זה שהוא לא בסדר..." נורא נפוץ, אבל מעורר תפיסה בעייתית. זה ילד שלא בסדר לו... מחשבות, נעמה.

What's the scientific term to define a person that's literally obsessed with his beauty? אני לא מתכוון למילה נרקסיסט כי כללית מידי ולא מצביעה על הפרעת האישיות שמתעסקת ביופי בפרט. אשמח לעזרה, תודה.

נשלחתי ע"י בית הדין הרבני לבדיקה זו עקב הכפשות ושקרים של בעלי העלות התחלקה חצי חצי אך בעלי הספיק להשמיץ אותי גם בפני הבוחנת כשהגיע לשלם עוד לפני שהבוחנת ראתה אותי בפגישת ההכרות בינינו היא הזכירה את מה שאמר , האם לא אמורה להיות סודיות בין המטופל למטופלת והאם יש לה זכות להטיח בפניי את האשמות האלה עוד לפני שהכירה אותי תודה

אודי, לפי מה אתה יכול לדעת שמטופל הגיע למצב שהוא בשל/מסוגל לפגוש ולהכיל את הנפרדות שלך? ואגב האם אחרי שעוברים בטיפול תהליך של רגרסיה לתלות ולאחריה היפרדות- זה אומר שמשהו במטופל התחזק והוא לא יחווה שוב רגרסיה כמו קודם?

יצאת לסוף שבוע ולא ענית לשאלת הבהרה שלי לגבי דרגות החופש...

אוף

סליחה

אני פה ולא כל כך פה...אז קודם חנה, סוריקטה ובמבי, קראתי אתכן ותודה על תגובותיכן...מאוד מעניין הנפרדות סוריקטה החכמה כנראה שיש בזה משהו... אני בתקופה מאוד מבלבלת בטיפול, מוצאת את עצמי מרחפת בחלל קצת...אסטרונאוטית, אואוט סיידרית מוזר לי מאוד.....אז גם כאן כנראה.....ואודי אני אף פעם לא סבלתי מהתנתקויות אז זה לא זה ..מה זה????? איני יודעת......אבל יכולה לומר שיש פריצת דרך חשובה....כשאוכל אולי אשתף קצת.....כרגע בריחוף מוזר....... מיכל.

מיכל, את נשמעת כאילו את בנקודה שמפרקים, מסתכלים על החלקים בנפרד ועוד מעט מחברים מחדש בצורה יציבה יותר. פריצת דרך משמעה שיש שלב שנמצאים ב"אין דרך", עד שחוצבים אחת חדשה. נשמע שיש לך עם מי. ריחוף מוזר עם מישהי שמחזיקה בחוט. נעמה.

יש לי שאלה, היפנוזה יכולה ממש לעזור להזכר בדברים שקרו בגיל צעיר מאוד (שנתיים, שלוש)? האם זה בטוח אמיתי או שאולי "נזכרים" בדברים שבכלל לא היו? אני לא מצליחה להסביר את השאלה שלי... אוף, אני חייבת לדעת מה היה שם!!! חייבת!!!

אודי, למה למעשה לקחת על עצמך ניהול של פורום כזה? הרי אתה בן אדם עסוק מאוד. אני מרשה לעצמי להניח שזה גם לא בשביל הפרסום ו"רכישת" מטופלים. אז למה בעצם? אשמח אם תשתף אותנו. נטע.

(הלוואי שתראה ותתייחס) אני מרגישה תלויה בך.. ואתה לא אוהב את זה. ואני גם חושבת שאני יודעת בעצמי שזה לא טוב. אולי פחות מהתלות בך אני פשוט רוצה את היחס שלך אליי. (גם לזה התכוונת?)

תודה על התשובה וסליחה שנחפזתי להסיק שהיא לא מפורסמת.... האמת עד לפני שנה לא הרגשתי או חשבתי שיש לי חיים קשים..כן היו לי חיים מלאי מכשולים אבל צלחנו אותם יחד.. למרות היותי רווקה [ולא צעירה במיוחד..למרות שנפשית כן] אני לעולם לא לבד יש לי משפחה נהדרת ותומכת שבלעדיה לא ההיתי מצליחה לעבור את האישפוזים הרבים יש לי חברים.. ולכן קשה לי יותר..נכון שלא ההיתי לבד אבל את הטיפולים באמא ז"ל רכזתי בהצלחה הלכתי מרופא לרופא נהלתי מהלך..נכון הסוף היה כואב אבל עשינו את רוב מה שיכולנו.. ואותו דבר עם אבא ז"ל למרות שכבר ממש לא ההיתי במצב מזהיר הצלחתי והיה לי חשוב למענו להראות שהכל בסדר.. ודווקא עכשין אני הולכת לאיבוד למרות כל המאמצים להתגבר על המכישולים הם רק הולכים ומתגברים..בשיחה היום עם אחד הרופאים שלי [שאני באמת בקשר מצוין עם כולם] הוא אמר את בין החולות הכי מורכבות שאני מכיר ו"קצת" כעס שלא עשיתי את הבדיקות הנדרשות.. נכון יש לי לפעמים הרגשה של כניעה במילא כל המאמצים לא נושאים פרי יותר מידי..ואחד כל כך מסבך את השני.. ההיתי אתמול ביעוץ חד פעמי אצל רופאה מסוימת ששאלה אני לא מבינה איך חולה שיודעת במה מדובר עושה ע=כל מה שהרופא אומר בלי הסתיגות... ואיך אני יסביר לה שחולה שרוצה שאפילו במקצת הדברים יסתדרו ומאמינה הרופאים שלה מוכנה לעשות הכלללללללל.. תודה על ההקשבה

מאתגרת אני מאוד מזדהה איתך אני גם סובלת מכמה מחלות שנחתו עלי לאחרונה אחת מהם היא גם סוכרת זה מאוד קשה יש לי עוד מחלה כרונית שנייה וזה קשה להגיד לעצמך שזה לכל החיים עכשיו ואני מעבירה את זמני מרופא לרופא עד שהגעתי למצב שהפסקתי לקחת רת כל התרופות שלי פשוט כי היה נימאס ... עד שפניתי לעזרה ואני גם אחת שקשה לה לדבר לפעמים אני מתחילה לדבר בטיפול עשר דקות לפני סוף הטיפול אבל אני יכולה להגיד לך שבזכות הטיפול יש לי טיפה יותר סדר במחלות ושליטה על לקיחת התרופות ...מקווה שתמצאי מישהו איתו זה יזרום לך ויעשה לך טוב ..בהצלחה !!

אם ההית יודע מכמה רופאים שמעתי בשנה וחצי האחרונים שאני חולה מאתגרת ומורכבת... נכנס לי עמוק לתודעה.. שוב תודה ושבת שלום

אודי, לא הצלחתי להחליט אם לבקש סליחה או תודה. כי השבוע יותר מתמיד הייתי צריכה אנושיות, חום, להרגיש שהתנועות שלי במרחב מגיעות גם לאדם אחר. והצלחת לגעת בעדינות, לגרום לי להרגיש קצת פחות רוח רפאים. תודה. סוף שבוע רגוע, נעמה.

קראתי את דברייך ואיכשהו הם העלו בי חיוך, לא יודעת למה, מתחשק לי לכתוב לך: תודה. סליחה. בבקשה. תודה. בבקשה. סליחה. ואולי נעמה, אולי מה שמתחשק לי זה לעטוף אותך בשמיכה רכה, לומר לך מילים טובות בשקט בשקט.. לשיר לך בלחש.. תודה יקירה. תודה לך על שאת יישנך.. שאת ,את.. במחשבה שניה, לקראת סוף השבוע ואולי בהשראת הצעתה המקסימה של הילה, מתחשק לי להזמין את כולכם .. בואו ונתכרבל כולנו ביחד .. אודי ידאג שכולנו נהיה מכוסים היטב, נינוחים, רגועים, שלוים.. אודי, אתה תשמור, נכון ? שלכם-במבי.

תודה, סליחה, בבקשה. :) קראתי את ההודעה שלך בכמה נקודות בסוף השבוע, להתכסות קצת. תודה יקירה, נעמה.

למה הדבר הכי חשוב ומעסיק אותי בטיפול, הוא הטיפול והיא. לא אוהבת את המילה קשר, היא גורמת לי לחרדה... אבל למה, למה זה ככה? לא חסר לי בעיות אחרות, וזה הדבר שהכי משמעותי בטיפול. דיברתי עם כמה חברות שלי שגם בטיפול, ואצל אף אחת אין כזו משמעות, אם בכלל למטפל, לטיפול. רק אצלי ואצל רוב הבנות שנמצאות כאן זה ככה. למה? זה מרגיש לי לא טוב, לא יודעת להסביר. מרגיש לי לא נכון. בסדר אני מבינה אולי את העיקרון שה"קשר" בטיפול יעזור לקשרים בחוץ ולמה שקורה. אבל עדיין.

לא הבנתי מה במה שאני עושה הוא ההעברה. תודה חנה

אתה חושב שמי שלוקח כדורים יש לו בעיה? (כי אני לוקחת..)

הי חנה, אם מותר לי להצטרף ולומר - אני חושבת שמי שלוקח כדורים (מכל סוג) הוא מי שמכיר בהיותו בן אנוש בעל חולשות או קשיים, מוכן להזדקק ולהיעזר, ורוצה להרגיש טוב יותר או לשמור על עצמו. לדעתי, לפחות, זה מצב יותר בריא, חזק ואחראי מזה של מי שנראה שזקוק לסיוע כזה אך מסרב לכך. סוריקטה

הי, רק לתשומת לב קטנה - כתבתי תגובה הרחק אי שם למטה, לדבריה של במבי בעץ "מי אני ומה שמי". כדרכי תמיד, היא גם לכל מי שקורא והייתי חפצה שתפורסם, אם זה בסדר. בתודה, סוריקטה

אבל באיזה שהוא מקום לקחת תרופות מראה על בעיה ועם זה קצת קשה לי..

אני נעלבתי. מצד שני היה לי נעים שכתבת יקרה. אז אולי בסוף זה התאזן (?)

האמנם האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם ומחשוף ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט כאור בשולי הענן ונשמת ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע וראית את השמש בראי השלולית הזהוב ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע ומותר לאהוב ומותר ומותר לאהוב את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם וביושר לבב שוב את תלכי בשדה לבדך... לאה גולדברג.ששA

לא הצלחתי להיכנס במחשב בלינק הזה. הילה=Hila

לא כל כך הבנתי את מה שכתבת לי למטה. מה זאת אומרת נראה לך סביר הרצון לטלטל את המטפל כדי להוציא ממנו תגובה אותנטית? אתה מתכוון לדברים שאני אמרתי? איזה רצון לטלטל? שלי או שזאת התייחסות למישהי אחרת? לא הבנתי איפה הרצון שלי לטלטל את המטפל מופיע במה שכתבתי.. תודה

נראה לי שהבנתי בעצם.. התכוונת כנראה לדברים של נטע וקוראת קבועה שדיברו על ניסיון לעצבן את המטפל בכוונה.. לא כך? האמת שיוצא שאני מעצבנת בטיפול, אבל זה לא ממש עובד שם ולא יוצר שום תגובה אותנטית.

הי, אני מניחה שמן ההגינות לשתף גם זמנים יפים יותר, ולא רק זמני זוועות. (נו טוב, אני גם רוצה לשתף...) לא קרה משהו מיוחד, ולא השתנה המצב, סתם - היה לי יום משעשע, מלא בצחוק ובעשיה. לפעמים גם זה קורה...

זה נראה לך הגיוני שהיום חצי שעה לקח לי להגיד משהו שמפריע לי בחדר. אני לא אוהבת אם הכורסא שלי רחוקה מדי ממנה וזה לא קורה בד"כ. לפעמים כן. פעם אחת זה היה לפני כמה שבועות. והיום שוב. לא הצלחתי להגיד שום דבר בגלל שזה הפריע לי. בסוף כתבתי לה את זה. אז עוד זמן עד שהצלחתי להזיז אותה. לא הסכמתי שהיא תסתכל עליי עושה את זה. למה אני מסתבכת עם הדברים האלו?

אם אני לא מצליחה לומר משהו על ההתחלה ומתחילה להסתבך הרבה יותר קשה לי לצאת מזה. אם הייתי אומרת לה מיד שנכנסתי שאני רוצה להזיז, סביר שהייתי מזיזה ובזה נגמר העניין. אבל לא הצלחתי והמחשבות רק התגברו ככל שעבר הזמן שכבר לא הצלחתי לצאת מזה. בכיתי, כעסתי, הסתתרתי...

יש לי יום הולדת..... הרבה מחשבות , רגשות, כהות, ניתוק.... סלט כזה... אני - מה...

המתכון: סלט המצרכים: יומולדת אופן ההכנה ודרגת קושי: ... :-) אנימה יקרה, אם מותר לאחל מזל טוב, אשלח ברכותיי. שלך, סוריקטה

את מוכנה לאחל גם לי משהו?

מרגיש כמו ערבוב במיקסר.. אז אני-מה.. אנימה, אנימוס, אני -מוס.. אנימה יקרה, לכתיבה שלך אנימה יש טעם מוס שוקולד, פלפל חריף, ריח של ים עמוק.. לפעמים נשמעים גלי ים שמתנפצים אל הסלעים, לפעמים מרוככים , מפוייסים.. לפעמים אפשר לראות את האותיות פורחות באויר כמו נוצות לבנות.. לפעמים, כמו עלים. כתומים,אדומים,חומים, שנשרו מהעץ.. הרבה עוצמה, נגיעה אני חווה דרך כתיבתך.. מאחלת לך אני-מה.. את אשר מייחלת את לעצמך.. במבי.

אבל מזל טוב אנימה...מתקשה להתחבר פה...סליחה. מיכל

במבי, סוריקטה ואודי יקרות/ים תודה. אנימה

כתבתי הודעה ממש לפי הכללים למה הוחלט לא לפרסם אותה?

אוי, ההודעה שלך נגעה לליבי... כי אני מרגישה כמה לי זה לא היה נעים אם זה היה קורה. רק רציתי שתדעי.

אבל זו היתה טעות ...ואחרי כמה דקות ראיתי שההודעה כולל תשובה התפרסמו... תרגישי טוב

אני יודעת שלכל אחד יש אתגרים ומכשולים בחיים....אבל לפעמים זה מעיף מידי... אני בתחילת שנות ה40 לחיי רווקה [ובאמת שאין לי תלונות]... האתגרים בחיי התחילו מוקדם בגיל 4 נפטרה אימי הביולוגית בגיל 8 אבי התחתן שוב עם אשה שהיתה אימי במשך 25 שנה לכל דבר.[אנשים מבחוץ שלא ידעו את הסיפור לא שיארו לעצמם שהיא אינה אימי הביולוגית] לצערי לפני 14 שנים היא נפטרה לאחר מחלה איומה שנמשכה שנה עם המון קשים....למרות שטיפלנו בה ככל שיכולנו וידענו את מצבה המוות היה קשה ....לפני 8 שנים חליתי בסכרת נעורים לאחר שנתיים חליתי גם במחלה ניורולוגית ובמחלה אינדקרינולוגית נוספת. התתמודדות של הכל ביחד מתיש וקשה מחלה נכנסת במחלה טיפול אחד מכשיל את השני ....רק בשנה האחרונה ההיתי מאושפזת בגלל סיבוכים 5 פעמים...בנוסף להכל אבי נפטר בערב חג סוכות...וזה גרם לחלל מאד גדול למרות הטיפול הקשה... נכון לכולם יש "תיקים" אבל מה עושים כשמרגישים שהכל כבד????? ניסיתי טיפול שרופא ביקש [בעדינות] עם פסיכולוגית רפואית אבל זה ממש לא הלך...מודה גם באשמתי קשה לי מאד לדבר עם אנשים..לכתוב הרבה יותר קל לי... תודה על ההקשבה וסליחה על האורך...

זה שיקוף של הגוף את מה שהנפש עוברת. החושים מופגזים, לא יכולים להכיל יותר, להתקיים. הכל תוקפני, מסמא, מחריש. משתק. והזמן הזה שלפני, שהנה אני יודעת שעוד שעה היא מגיעה ואין לי מה לעשות חוץ מלהיערך, הוא כמו החרדה מהנורא שיבוא. אנא ממך, גוף, תעשה שלא יכאב. החשכתי את החדר וירדתי למחתרת, לקבל את גזר הדין. נעמה.

לפעמים אני ולפעמים היא. עכשיו זאת היא משתיקה מסתירה מעכירה.

באתי להיות פה , סתם , בלי סיבה , בלי שאלה , בלי תשובה . פשוט להיות הילה