פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, האם יש גישות טיפוליות שסובבות סביב איתור צרכים של המטופל וסיפוקם (במידת האפשר)? ולמה כל הטוב הזה שמורעף עלי ע"י המטפל מכניס אותי לחרדה? אני יודעת שאת השאלה השנייה תחזיר אליי כדרכם של פסיכולוגים אז לפחות על השאלה הראשונה תענה (-: ידע נותן לי כוח ומפחית חרדה. תודה, נטע.

הי נטע, שאלתך עוררה בי כמה מחשבות שהייתי רוצה לחלוק - יש בי פנטזיה, די חזקה, כנראה, שהזמן יחזור לאחור להיווצרותי, עוד טרם לידתי, ושאותה אם שגידלה אותי תהיה בריאה ו'אם טובה' דיה. רק הדמות ההיא. ללא פשרות. ואז, אז מגיע לחיי איש אחד (המטפל) בשלב מאד מאוחר, ומעניק לי הרבה מעולמו, אבל בואנה, הי, מה פתאום?! הוא לא אמא שלי, והפנים לא מוכן לפשרות ולחלקיות כזאת. ואז עלול להיווצר בלבול או כעסים. מה גם שאותה אמא נתנה טוב, אך מהול ברעל. לא פלא שיכולות להתעורר כך חרדות. סוריקטה

יקרה, תודה שהגבת. זו פעם ראשונה שאת מגיבה לתכנים שאני כותבת. קשה לי לקבל כל כך הרבה טוב מדמות גברית. קשה לי להיות מטופלת. אני מרגישה שהוא מזין אותי, ואני לא יודעת איך לעכל את זה. האינסטינקט הראשוני הוא להקיא. לדחות את מזון הנפש. נטע.

פסיכולוג קליני לבין טיפול אצל עובד סוציאלי קליני? אודי זה משנה? האם יש מקרים/'פתולוגויות' בהם רצוי להעדיף איש מקצוע מסוג אחד על פני האחר?

הי , עדיין בתקופה קשה.. לכן כבר בקושי כותבת. אך קוראת ועוקבת כל הזמן ומקרוב.( אחרי חנה, במבי, נעמה, הילה, מימה כמובן, סויקטה, רוני.. והאחרות הקבועות). שאלה : מה דעתך אודי, על מטפלת שמביאה עוגת יומולדת( אישית כזאת) למטופל? היא יודעת את התאריך המדוייק, וזה בדיוק "נופל" על יום הפגישה. אז ..איך שנפתחת הדלת והוא נכנס לפגישה, הוא רואה עוגה קטנה ובלון על השולחן שבינו לבין המטפלת. האם זה מעבר למקובל בטיפול?

וואו! זה קרה לך?! אני גם תהיתי בדיוק כך אם זה מעבר למקובל לעשות דבר כזה בטיפול.. כל כך קיוויתי ורציתי שזה יקרה לי ביום הולדת שלי, אך די ידעתי שהסיכוי קלוש. ואכן.. לא קרה.. היא עשתה את זה בשבילך???

הי סמבדי, טוב לראותך. מקווה שאת בכ"ז חשה בטוב. דאגתי לך אחרי פעם שעברה. אני לא חושבת שהייתי רוצה. זה מרגיש לי ערבוב יתר על המידה בין החיים שלי לבין מה שקורה בטיפול. לדעתי, די דומה אני קצת התלבטתי אם להביא לה משהו לפורים. אבל אני לא רוצה... כי זה משהו שקשור החוצה ואני לא רוצה להיות שם בחיים שלה.

בין מטופל שמביא ( או רוצה/חושב להביא) משהו למטפל, לבין מטפל שמביא. אני שאלתי על האחרון: המטפל מביא..

פשוט אותי תפס יותר העניין של לערבב בין מה שקורה לטיפול לבין החוצה. פחות מאיזה צד זה מגיע. אני לא הייתי רוצה את זה ממנה כך. אבל מניחה שכ"א בטיפול שלו יכול ומתאים לו דברים אחרים, כנ"ל לגבי המטפל.

הי סמבדי, אני חושבת שמעשה כזה בפועל עלול לעורר חרדות רבות ומציפות, אולי גם כעסים. כאילו רגשותיו של המטפל תופסות כאן מקום רב מידי, ומה פתאום רגשות שמחה ואושר ומתוק וחגיגה כשאת בכלל שבורה ואבודה. את מרגישה פריצת גבולות? את מרגישה שהיא מנסה לרצות אותך בגלל מצבך? (בהנחה שמדובר עלייך ועל הטיפול שלך) סוריקטה

הי סוריקטה( וכולן). לא אפרט.. רק אומר שדברים שבעבר הרגשתי איתם בנח, או שפשוט קיבלתי בנינוחות או שלווה, או אפילו שמחה, כבר לא נחווים כך יותר אצלי. וזה לצערי. אני בכלל לא בטוחה שיש לזה קשר לטיפול הנוכחי ( לא בטוחה גם שזה תיאור המצב הנכון כרגע), אלא יותר לטיפול הקודם. למה שקרה בו. לאיך שהוא הסתיים. אני מבינה, יותר ויותר, ככל שחולף הזמן שפשוט נדפקתי. באתי מראש עם פצע מסויים כנראה. ( שרק חלקו היה כנראה במודעות), אבל הפצע הזה, לא רק שלא החלים או התרפא, אלא קיבל בומבה רצינית. שרק העמיקה אותו. ואני כבר בספק לגבי עצמי. כלומר: לגבי היכולת שלי להיעזר בכלל בטיפול נפשי. ואני כותבת את זה כל כך בצער. כי איך אפשר לעזור לי אם זה המצב שלי וזה בעצם מה שאני חושבת על עצמי ומרגישה? אני לא יודעת אם זה בר תיקון. בתוכי אני מאמינה שהרצון לקבל, להיעזר, קיים. אבל היכולת- נמחקה. או שאולי זה צריך להיות כמעט "קוסם" כדי לעזור לי להצליח בכלל להיות במצב שאני מאפשרת לטפל בי. כבר הבנתי ( כי אמרו לי/רמזו לי/ המליצו לי) שתשובות על מה שקרה- ניתן יהיה לקבל רק "בוועדת האתיקה". כי אולי יש כאן שא' של מקצועיות. הרי כשהלכתי למטפלת מוסמכת ומורשית, ציפיתי להתנהגות מקצועית. וככל הנראה, ואני אומרת בזהירות- שבמקרה שלי, המקצועיות כנראה מוטלת בספק גדול. ( או כפי ש"מומחה" אמר, "פתוחה לשאלות לכל הפחות). אך איך זה יקדם אותי? נקמה זה לא אני. והכי גרוע- אהבה. עדיין זוכרת גם את הטוב. מה זה אומר עלי שאני עדיין אוהבת אותה?? שאני דפוקה? בקיצור: מאבק... ובנוסף- מציאות חיי שהשתנתה לבלי הכר. מקצה לקצה. ללא הכנסה. אחרי שהייתה כזאת שנים. יציבה. בטוחה. קבועה. לדעתי- הכל קשור למה שקרה באותו טיפול. והנה- כבר חלפה לה שנה... והיא- עודנה בארץ. ממשיכה לטפל. ואני- לא פונה לשום וועדה. בעיקר כי אינני רוצה בנקמה. או בלהזיק לה. הדבר היחיד שהייתי רוצה זה להירגע. וזה היה קורה אולי לו הייתי יודעת שזאת היא שכשלה. במקצועיותה. ושלכן, זה לא יקרה לי שוב. עם מטפלת אחרת. ואולי וועדה "מכובדת" הייתה מעניקה לכך גושפנקא. ולי הייתה רגיעה. איך אפשר לדעת שמטפלת שרשומה בפנקס הפסיכולוגים, תחת ההתמחות :"קלינית" , היא בסדר? איך? מאבק. פשוט נדפקתי. אם לפני כן הייתי חשדנית מעל הממוצע וזהירה בקשרים קרובים( כי מי שמכיר אותי, לא היה מאמין שאני היא זו שכותבת מילים אלו, שכן אני "נתפסת" כסופר חברותית, פתוחה, יוצרת קשרים חברתיים חדשים בקלות) , אז היום אני סופר חשדנית. פשוט חושדת בכל דבר. מה נסגר איתי??? איך להאמין? וכל זה מעוגה. ( שבעבר- מי בכלל עשה מזה ביג דיל?).

אני מאוד מתחברת למה שסוריקטה כתבה, זה נשמע ממש בעייתי, ואני מדברת בתור אחת שהמטפלת מאוד מאוד קשובה אליי...ראי ערך השמיכה...היו לי ימי הולדת כבר שלושה... בקרוב ממש הרביעי אצלה ואפילו מילת מזל טוב לא נאמרה, רק אני אמרתי שיש לי עוד מעט יום הולדת ודברנו על מה זה עושה לי וזהו, לא חגגתי איתה אף פעם, היא לא הביאה לי כלום....היא לא מביאה לי דברים בכלל.(דווקא מחברת ועט שאחרות מקבלות מעורר אצלי קנאה כי אני כותבת המון, אבל במחשב אז אולי בגלל זה?)היא הביאה לי פעם איזו אבן לצורך כך שארגיש שהיא תמיד איתי...וזה היה מזמן ועוד מתנת פרידה קטנה כשנפרדנו.....ואני חושבת שזה מאוד נכון לעשותו, ולגבי מה שכתבת שהטיפולים אינם מספיקים או טובים דיים ולכן אנחנו בפורם לדעתי אינו נכון, הטיפול שלי הועיל לי מאוד וקידם אותי מאוד בהמון תחומים, רק שפה אני כותבת חלקי ובד"כ את הדברים הפחות טובים...

ענית לי, שלדעתך טוב להיות "כל החיים" בטיפול. אבל אודי, באמת?! אתה לא באמת צריך לענות לי אם אתה בטיפול או לא. אבל למה זה לא נשמע לי טוב להצטרך להיות בטיפול. יכולה להבין שלתקופה מסוימת כן, אבל אני לא רוצה להצטרך אותו לכל החיים. זה לא עושה לי טוב לחשוב על זה...

הי חנה, אני חושבת שמי שהנפש היא כלי עבודה שלו (כמטפל) נמצא במקביל גם בסוג של טיפול של התבוננות פנימית כל הזמן, כשאולי הכלי של התייעצות עם עמיתים למקצוע יכול גם הוא למלא את הפונקציה הזאת. לשמר ולשמן שלא יהיה חלוד... סוריקטה

כי לפעמים קל להם (למטפלים) לומר את זה. אבל האם הם באמת עמדו במצב הזה? להיות בטיפול זה קשה! ולעמוד מנגד ולומר ללכת לטיפול או לצורך העניין להיות 'כל החיים' בטיפול, זה יותר קל לפעמים. מכאן נבעה שאלתי. וזה לא מופנה כלפי אודי דווקא.

מבינה אותך, גם אני לא הייתי רוצה להיות כל החיים בטיפול..

דווקא אם זה היה הגיוני ואפשרי, הייתי רוצה להיות איתה תמיד.. כשהיא אומרת לי שהיא מקווה שיום אחד אני לא אצטרך טיפול ואותה, אני ממש נלחצת. לא רוצה לעזוב אותה לעולם.. רוצה שתשאר איתי.

או שמא זו שאני אצלה עכשיו, או שאולי שתיהן (: אמרו שהטיפול יהיה ארוך, אך גם יגיע לסיומו. ודווקא אותי זה כן מעודד. גם אני רוצה להיות איתה ושתהיה איתי, אבל חושבת שלי זה לא טוב.

אני חושבת שמישהי כבר העלתה משהו דומה, ואודי לא כ"כ הסכים איתה. ובכ"ז זה מעסיק אותי, אז אני מרשה לעצמי. למה אנחנו כ"כ עסוקות בטיפול, במטפל? רק לי נראה שרובנו כאן הולכות לטיפול בתדירות של יותר מפעם אחת לשבוע. לפחות מהאנשים שאני מכירה שהולכים לטיפול (אמנם הם ספורים), אף אחד מהם לא נפגש יותר מפעם אחת ובטח שלא עסוק בטיפול כ"כ הרבה. גם הנוכחות שלי/שלנו כאן, קשורה לזה. עד שלא מצאתי את הפורום הזה, חשבתי שיש לי בעיה רצינית. כאן מצאתי בית, אנשים שחווים את הטיפול בעוצמה רבה ועוד ועוד. למה? למה זה כ"כ מעסיק אותנו? אני מתחילה אולי להבין שעבודה בטיפול כרוכה/ או אפילו במהותה היא הקשר. ובכ"ז מי שאני מכירה בטיפול לא עובד על זה. למה כל המטופלים לא מגיעים לכאן? או בכיוון ההפוך, למה אני/אנחנו כאן, והם לא?

אנחנו ממש לא במיעוט, פעם גם אני חשבתי שרק אני אובססיבית...מסתבר שלא, הרבה עובדים על קשר בטיפול, אם את אוהבת לקרוא אני ממליצה שתקראי את הספרים של יאלום, אני מאוד מאוד מתחברת למה שהוא כותב והוא מתייחס המון לקשר, לכאן ועכשיו. וכתבתי כאן על ספר שקראתי אתמול של דלית רייך, אז תקראי גם אותו כי היא ממש הסתבכה בקטע של הקשר והיא קוראת למטפלת קרובה רחוקה....כל כך נכון בעיניי...וזה ספר קליל בחרוזים, קליט מאוד, סיימתי אותו אולי בשעה לא יותר... אני כרגע הולכת רק פעם בשבוע, זה כמובן שלא מספיק לי אבל אף פעם לא הספיק :) אז הייתי חייבת לשים לעצמי את הגבול בסופו של דבר לפעם אחת וזהו, זה הוציא ממני כספים רבים והחלטתי שחבל על הכסף וגם על האובססיביות...אז הפחתתי...ואני כאן כי מצאתי בית, בית יחיד ומיוחד שבו יש לי שותפות ויש אבא ששומר וכאלה שאכפת...ומקום לשתף רגשות שאיש אינו יודע עליהם ושנשאר ביני לבינה ובינכם :) לא יודעת לגבי האחרות. את במקום טוב באמצע :) כמו כולנו כאן. שלך, מיכל

יש לי את מתנת התראפיה, נראה לי שזה של יאלום. קניתי אחרי שאודי המליץ לי עליו. ביומיי הראשונים בפורום שהייתי כ"כ עסוקה בטיפול, הרבה שאלות ועוד. אם קראת אותו, אז שתדעי שלי הוא גם הכניס כל מיני "דברים חדשים לראש". רציתי שגם שלי תבוא לבקר אותי בבית.. וכו'. יש בי משהו שלא רוצה/ חושב שלא טוב להיות עסוקה כ"כ בטיפול. וגם הפורום, במינון נכון הוא טוב. אבל לי קשה להירדם לפני שראיתי את התגובות שאודי ענה. אז תארי לעצמך מה קורה כשהוא מגיע לענות רק ב12 בלילה והלאה...

הי חנה.. נראה לי שלא תאהבי את התשובה שלי. ובטוח שגם אודי לא. אבל, בכל זאת אכתוב: מניסיוני, ומהמחקרים- בפה מלא אני יכולה לכתוב את המילה הזאת, שעשיתי , קראתי, ובעיקר בעיקר ממה שקרה לי בטיפול שלי שזה בהחלט מקרה חריג ביותר. ( אפילו יחסית למקרה של מימה). דברתי עם הרבה מטפלים מאז. פגישות ייעוץ בלבד. רובם היו בהלם מהמקרה שלי. חלקם אף ממש רצו שאספר להם מי המטפלת. בטח בגלל סוגיות אתיות שונות, או סתם סקרנות קולגיאלית לשמה. אבל, לעניין שאלתך: הקשר בטיפול הוא אמצעי. הוא לא המטרה בפני עצמו. זה לדעתי מהותו של טיפול טוב. שהמטפל יודע כיצד להשתמש בקשר שנוצר עם המטופל על מנת להשיג את המטרה שלשמה פנה מראש לטיפול. דהיינו: מה שהביא את המטופל לפנות בכלל לטיפול. לדעתי, בטיפול טוב, וחכם, עם מטפל טוב, זה אמצעי יקר מפז. וככל שהקשר איכותי יותר, כך הכלי ( כמו למשל סכין שף אכותית- במובן הכי פשוט, או מכשיר רפואי מתקדם ואכותי בידייו של רופא מיומן)= שהוא הקשר, יכול לעזור יותר להשגת המטרות ושיפור חייו של המטופל. אני קצת חוששת שרבים מהכותבים בפורומים( כמוני, כמוכן), הם דווקא מטופלים שאולי יש ספקות או בעיות כלשהן בטיפול שלהם. אני זוכרת שבהתחלה, כאשר הטיפול שלי היה טוב( לפני שנחשפתי למידע אישי וקרוב מידי שלא הייתי אמורה להיחשף לו, ושהמטפלת לא ידעה להתמודד עם תוצאותיו), לא חשבתי כלל להיכנס לפורומים בעניין טיפול נפשי. פשוט מפני שכאשר הטיפול טוב, אז אדבר על הכל עם המטפל. בתוך הטיפול. אני חוששת שמי שכותב בפורומים לא מקבל החזקה או טיפול או כל מילה אחרת שתבחרי, מספיק טוב או מותאם, או יעיל ומשרת אותו. וכל זה אני כותבת, כשאני בדיוק כמוך= מחפשת תשובות/תמיכה/מענה לשאלות בפורומים. בשעה שבטיפול טוב, לדעתי, המקום לכל הנ"ל הוא המטפל. אני גם חושבת שטיפול טוב צריך להיות "הגיוני". מבחינת המטרות, והאמצעים העומדים לרשותו. ובכך אני מתכוונת גם להגבלת מס' הפגישות השבועיות. אחרת- בוא ניקח משכנתא לחיים, ונממן טיפול במקום לקנות בית. בקיצור, לטעמי, במצב האידיאלי, בטיפול אידיאלי: הטיפול הוא בשירות החיים. ולא ההיפך.

אבל, אני מההתחלה של הטיפול חיפשתי מקום להיות בו. הייתי בפורום של חרדה וזה בכלל לא התחבר אליי. פשוט לא עניין אותי. חיפשתי מקום שיכול להכיל אותי, חיפשתי מקום להיות בו. גם אם חברות שלי יודעות שאני בטיפול, או אפילו כאלו שבטיפול, אף אחת מהן לא יכולה להכיל את מה שאני עוברת. ואני צריכה את המקום הזה. אני לא מסתירה את הפורום מהמטפלת שלי, וגם לא מזו הקודמת. אגב, סיפרתי לה שנתתי לך את המס', אך ביקשתי שלא תאמר לי כלום אם בררת איתה לגבי מטפלים אחרים. אז גם את לא תגידי לי, נכון? גם אני לא רוצה להיות תלויה בטיפול. אחרי כמה שבועות שרק התחלתי את הטיפול, ביקשתי טיפול נוסף. פשוט לא הספיק לי. אז מבחינתי ככה הטיפול שלי היה מתמיד.. לא מכירה משהו אחר. מתכוונת גם לגבי מס' פגישות (וכשהלכתי למחליפה בזמן החופשת לידה, התחלתי בפגישה אחת, ושוב עליתי לשתיים, פשוט לא הייתי מסוגלת לפעם אחת). וברור שכסף הוא שיקול. ואני לא בטוחה עוד כמה זמן אוכל להמשיך במתכונת הזו. לגבי מטרות בטיפול- אני לא הגעתי עם משהו ספציפי, חוץ מהרצון להכיר מישהו ולהתחתן... את יודעת שגם כשהתחלתי את הטיפול, הגעתי בגלל חרדה מסוימת (שלדעתי בכלל זה לא מה שיש לי ובכ"ז), וכבר אחרי הפגישה השניה, הפסיכולו' אמרה שלדעתה זה לא מה שאני צריכה. הכוונה שלי הייתה להגיע לטיפול CBT. ואני בלי בכלל להבין למה אני נכנסת, אמרתי לה שאני סומכת עליה וכך התחיל לו הטיפול שלי..

הי חנה, ... הטיפול שלי הסתיים, או לפחות עבר ל'מוד' אחר, בו אנחנו נפגשים בתדירות מאד נמוכה, ובכל זאת אני עדיין כאן. מנסה לחשוב על כך. על הפונקציה שהפורום ממלא עבורי. תוהה אם נכון לי, באיזה שירות עובדת הכתיבה כאן. רעיון אחד לא הכי מגובש, שעולה לי בראש הוא שמירה על הרצף, מתוך חרדה שאאבד את דמותו של המטפל שבי פנימה. דרך הפורום אני נזכרת בדברים חשובים שעברו עליי בטיפול. זה כרוך בריכוז מאד מסוים, רק כשאני לבד מול המחשב. אולי סוג של מרחב מעברי, משהו שכנראה איכשהו חסר, או נדפק. אולי אחרים ימצאו ברעיון שלי גם מן המשותף. הקושי בשמירה על הרצף ללא קיום ממשי בשטח של האוביקט וכד', הקושי שבפרידה. זה אולי גם מסביר קצת את עניין התלותיות שפה. סוריקטה

אני מרגישה שהפורום ממלא איזו שהוא מקום "זמני" בין הפגישות. מבחינת המטפלת שלי בהתחלה אני קיבלתי ממנה את ההרגשה שהיא לא חושבת שזה נכון לי אבל אח"כ כשדיברנו על זה כמה פעמים הבנתי אחרת. אני צריכה אולי לדבר על זה שוב. חשוב לי שהיא תדע שאני כאן. היא אמרה שזה טוב שיש לי את המקום שהוא שלי, ושהיא לא 'צריכה' לדעת הכל...

היי חנה.. ההתעסקות בטיפול - אולי זה קשור לסיבה שבגינה מגיעים לטיפול מלכתחילה? אולי יש איזשהו בסיס משותף לכולן, שיוצר תחושה של הזדקקות לקשר וקרבה וחום - שאפשר להשיג בטיפול. כאילו שיש איזה מצב נפשי כזה, שרוב מי שכאן הגיע אליו - כל אחד מסיבותיו, וזה מה שהוא גורם. ובקשר לנוכחות בפורום - מי שעסוק בטיפול בעוצמה רבה יחפש על זה מידע באינטרנט ויתעניין, ולכן הגיוני שיגיע לכאן.. מי שלא מתעניין בזה, מי שהטיפול פחות מעסיק אותו - הוא ישקיע פחות זמן בנושא וכנראה שלא יגיע לפה.. גם זאת יכולה להיות סיבה שמתקבצים פה אנשים שמאד מושפעים מהטיפול, עם אותן תחושות משותפות.

אולי גם החסך הזה או הגורם הזה מביא אנשים לכאן כי פה אפשר למצוא מקום שכן מקבל אותך, ושבו את יכולה לשפוך את רגשותייך ולגלות אנשים שמרגישים הזדהות איתך.. ואפילו דברים זהים למה שאת מרגישה. מה שעוד מעניין אותי זה שמי שפה הן בעיקר בנות.. מעניין מאיזו סיבה זה... כי בנים פחות חווים בעוצמה את הטיפול או שהם נבוכים לדבר על זה? מעניין (מצטערת אם טיפשי..אני גם תוהה על הדברים האלה..)

מותר לך לכתוב הכל. גם אני תוהה בעצמי מדי פעם, איך מתפרשים דבריי. חוששת שמא יחשבו על הצורה בה אני כותבת, או על התוכן. ואת יודעת מה מותר לחשוב. גם אני ואת מן הסתם חושבות כל מיני דברים. יכול להיות שמישהי תכעס/תצחק/תאהב על משהו שכתבתי/שהגבתי, וכו'. כנ"ל להפך. אני פשוט תוהה מה זה המשהו שהוביל אותי לכאן, מה גורם לטיפול ולה להיות חלק כה חשוב בחיי?

מפחדת ממנה, מפחדת שאולי אפגע ממנה שוב. שהיא רוצה לפגוע בי ואני יודעת שלא. הייתי אצלה עכשיו, אמרתי לה והיא יודעת את זה. אני יודעת שזה גם בסדר עוד קצת לחשוש, אבל אני גם אוהבת אותה. עוד קשה לי להגיד שאני בטוחה שהיא לא רוצה לפגוע בי. אבל אני קרובה ללהיות בטוחה.

נולדתי בפורים, ובאופן אירוני גדלתי בסימן תחפושות ומסכות. מבלבל לחפש מה נמצא מתחתן, בייחוד כשהוא בעצם נזיל ומתחלף. עצב קל לי לומר שלא שייך למסכות, ואולי השקיעה בו היא לפעמים הדרך לוודא שאני באמת. אבל בטח ישנה גם גרסא שמחה של נעמה נטולת מסכות, פשוט אני עוד לא יודעת לזהות אותה. השנה שוב יום ההולדת מתלבש על חגיגות פורים. אולי כמתנה כולם מתחפשים, שלא ארגיש לבד. נעמה, שמצד אחד עוד רגע גדלה בשנה ומצד שני עדיין קטנה.

הי נעמה, את יודעת, נורא מעניין, שמעתי ראיונות עם אנשים, אנשים כאלה שמתחפשים כל השנה, הכוונה לאלו שלבושים בבגדים כאילו היו בתיאטרון או בסרט, ברמה שרואים אותם כקצת 'קוקואים', וכפי שהבנתי, חג פורים הוא לא ה-חג שלהם. ההנחה שלי היא, משום שהם חרדים שאז הם מאבדים את הייחודיות שלהם, זו שלכאורה יש להם במהלך השנה ה'רגילה'. ואת, כה יפה, מדברת על משהו משותף, לא להרגיש לבד. ואלו חלקים שלנו באים לידי ביטוי כאן בפורום? או אי שם בחוץ? מה מרגיש אמת? מה מרגיש מזויף? אולי זה רעיון למשחק? טרום מזל טוב, נעמה יקרה, אם מותר לאחל. ו – וואי, אודי, פתאום שמתי לב שעשו פה שדרוג ועדכנו את התמונה שלך. אולי זה קרה כבר קודם, אבל רק עכשיו שמתי לב. בשעה טובה. מלב אל לב ותודה על מילותייך היפות והחכמות, נעמה, (שלדעתי, מגיע להן 'לייק', ופליז, שלא יבוא הקול הקוטל ויהרוס), סוריקטה

תודה, סוריקטה. אני נעה גם על הציר הזה, ותוהה כמה "משונות" שבי אני מציגה ומקבלת, מתי היא ייחודיות שאני מוכנה להזדהות איתה, ומתי היא סתם חריגה צורמת. גם תחפושות וגם בסיס שכנראה לא תמיד מתקבל בהבנה.

נעמה יקרה, נחגוג יחד? :) גם אני נולדתי ממש ממש קרוב לפורים...שבוע הבא יום הולדתי...ובאופן אירוני זה החג שאני הכי אוהבת וגם החודש שהוא הכי שמח בשנה מהול אצלי תמיד בדכדוך כזה שמגיע בסמוך לפורים.....מבלבל הא? אמביוולנטית שכמותי, ממש מיצג אותי החג הזה, אדם שמח וחייכן, אופטימי בד"כ מבחוץ...אבל מאוד מאוד חרד ומלנכולי....עצב מהול בשמחה אצלי כל שנה בחודש אדר....שיהיה מזל טוב ושיתגשמו כל משאלות ליבך לטובה.. מיכל

נחגוג יחד, נמהול עצב ושמחה ובדידות ויחד וכל מיני ניגודים, ונעשה לחיים. (: תודה מיכל.

מזל טוב ליום ההולדת שתכף מגיע. מאחלת לך כדברייך שתצליחי לזהות את נעמה האמיתית והשמחה בשבילך.

שמחתי לקרוא אותך אתמול, היה מעניין וכנה.

השמעת בהזדמנות אחרת, בשירים טובים כל פעם שומעים דברים חדשים. :)

למה זה קורה אודי?

מאוד עצוב לי. מחפשת כוח. אין.

רוני, עצוב העצב שלך. את מחפשת, וצריך כוחות בשביל לחפש, אז אולי משהו יש. מקווה שתוכלי להיעזר קצת במאגרי הכוח של אחרים, כמו שהתחלת בכתיבה כאן... נעמה.

מזדהה, גם לי זה מרגיש ככה לפעמים. בדיוק כמו שכתבת מחפשת כח, אין. אבל יש גם ימים שזה מרגיש אחרת, יותר אופטימי. מקווה שגם אצלך.

עצב - זה לא פשוט להיות עצוב מצד שני זה מאפשר אולי להיות לידך????? כאילו, אם עד היום כשקראתי אותך, לא הצלחתי להבין מה בדיוק קורה???? עכשיו יש רוני . יש רוני עצובה..... עצוב לי שעצוב לך. חיפוש- חיפוש זה טוב, כי אם מחפשים אולי יש סיכוי למצוא???

ו.. זהו. זה אמור להיות ניסיון לפוסט חיובי :p

היום המטפל אמר שלטיפול יהיה סיום.,.... אודי(((((( מה קורה???????? השמים עומדים???? למה מרגיש לי צונמי???? אני יודעת שהוא רוצה שאני אגדל, ושזה מקום טוב..... אבללללל אודי, הוא אמר פעם שהוא כמו אבא...... הוא אמר שאני יחליט מתי.... אז למה החרדה אודי??????? למה הרצפה רועדת?????? הילה

אודי, מצבי יותר טוב נפשית...קניתי את הספר שכתבת, במחירו המלא :) עדיין לא קראתי, אך עיינתי קצת מסקרנות....כשיהיה לי זמן אקרא. על המדפים של 1+1 קרץ לי ספר של דלית רייך, "לנפש אין טיוטה", עיינתי קצת וקניתי, קראתי את כולו...(הוא פשוט קליט ומהיר לקריאה:))מכיר? לא הכרתי אותה ולא את ספרה אך, לדעתי היא נסחפה קצת...אבל אי אפשר לשפוט אמא שאיבדה את בתה...מסופר על אישה שהולכת לטיפול ואז אחרי שנתיים בתה נהרגת בתאונת דרכים, היא ממשיכה לבוא אך מרגישה שהמטפלת שלה היא קרובה רחוקה...שהייתה איתה אמנם בבי"ח כשהודיעו לה את הבשורה אך בחדר לא נתנה לה יד...בקיצור היא כועסת על המטפלת אך לא ממש אומרת לה והספר הוא פתקים בחרוזים שכתבה לה וגם כותבת על הסיום...נראה לי שכלנו מרגישים כך לטיפול...אך שם היא נפגעה ממנה שלא הייתה מדוייקת, אני חושבת שמימה תמצאי בזה עניין...מימה את לא לבד, כולנו מרגישים קצת מרומים מדי פעם בטיפול, אבל פשוט הוא נפסק אצלך לפני הזמן אולי....מקווה שתמשיכי להתמיד בטיפול החדש...... נושא אחר, כתבתי את הרגשתי על השמיכה הזו...כן ממשיכה לחשוב על זה, והבעיה הבריאותית טרם נפתרה לצערי, היא אמרה שלפחות אני מטפלת בזה....אז אני קבלתי הרבה, המון!!! קיבלתי כיסוי בשמיכה וואו!!! מה זה עורר אצלי? בלאגן קצת בראש....פער בין פעם להיום....קצת דיכא אותי במקום לשמוח, אז חזרתי לכתיבה ומשתפת גם אתכם...אה..ויום המעשים הטובים, אז מנסים לעשות טוב לאחרים גם... שמיכה לא, אין בה מעשה פלאים, זוהי שמיכה רכה, לבנה פשוטה, אין בה מעשה כשפים. אך בכל זאת, כענן לבן כמעטפת בעלת סגולות מרפא הקיפה את גופי הכואב, המתגעגע, לחום, לליטוף, למילה רכה, לאמא שתכסה אותי בשמיכה...... היא לא קוסמת, אשת הלב והרוח, היא לא קוראת מחשבות, רק כמעט... היא יודעת שליבי חפץ לקרבה, אך איננה מודעת לסכנה לא, איננה יודעת כי משהו בתוכי פוחד, שונה...משהו לא אנושי....... עוטפת אותי בטלאים של מכאוב, בשמיכה רכה עד כאב, יש פער ביני לבינה, אין מה לאהוב וליבי נשאר תמוה ורעב.....

מיכל, ריגשת עם המילים. התערבבו לי בראש המילים שמיכה-שמחה-סמיכות-לסמוך. הרגשתי שהיא שומכת עלייך, כמו סומכת. :) נעמה.

תודה.... מעניין מה שכתבת....שהיא סומכת עליי, סומכת וגם מכסה...ושמיכה ושמחה, עברית שפה מעניינת מאוד :) סומכת עליי, כלומר סומכת גם שהכיסוי בשמיכה הוא בעצם טוב...היא אמרה שקרבה זה משהו טוב...היא צודקת, מקווה שבאמת היא סומכת שהכיסוי הזה היה טוב עבורי, אני סומכת עליה שהיא יודעת מה עשתה....

כמטופלת באתי לטיפול לקבל דברים טובים. בהבנה שלי זה היה ההגיון ועבור זה שילמתי. כאשר מטפל מבין את התהליך אחרת וכופה תסכולים וגורר שחזורים וכיוב' וגם טועה ביחס פוגעני מוגזם באטימותו ואז צריך לבוא לטיפול כדי לתקן- איזו מידה של השפלה עצמית אתם מצפים מהמטופלים שלכם לחוות אודי? גם לשלם על משהו שלא הבנת, גם לגלות שהתהליך מאוד מכאיב, גם המטפל טועה ונכשל ב'אם טובה דיה' שלו ואז עוד לשלם לו כדי לבוא ולדבר איתו איפה הוא טעה ופגע? אני לא שילמתי לה כדי שתפגע בי. לא היה לי מושג שאני משלמת עבור קלקולים ותיקונים או השד יודע מה. זה כ"כ מבזה אודי. נוח לפסיכולוגים להתהלך כבנות יענה ולהתעלם מכל זה? כמה זמן וכאב נשפך לי על התאוששות מהטיפול ההוא.. זה נורמלי שאחרי אנליזה חווית הכאב, זעם,זעזוע וערעור תמשך אף כ 3שנים לאחר מכן?? אני שואלת ברצינות אודי. זה נחשב סביר שהאפקט הפוסט טיפולי השלילי מתמשך ככה? אני עכשיו ממשיכה בליווי מטפלת אחרת, ועם מידה אחרת של ספרציה, גם אם היא לא שלמה עדיין , אבל הרבה יותר חבוטה ןמקופלת ושפופה מבחינה נרקיסיסטית כאילו רמסו אותי. זה נחשב טיפול טוב? אתה מאמין שאפשר לשקם את הנרקיסיזם הזה? למה היא כ"כ התעקשה ש'אין זמן'? למה הפסיכולוגית המטומטמת הזאת אנסה מסרים מפוררי תקווה על הנפש שלי? אני לא חושבת שהיא הבינה את ההשלכות של מה שהיא אומרת לי. כי פתאום אני מפחדת לחלום שוב, לשאוף לטווח ארוך שוב. נכנס ספק לנפש שלי שאין זמן... אם יכולתי לתפקד נורמלי ב3 שנים האלה שהייתי עסוקה בלהתחלחל מן החוויה הטיפולית יכלתי כבר כמעט לסיים תואר או משהו.. אבל זאת הבעיה, שהתפקוד שלי לא משהו. אבל אני עובדת על זה. אז יש זמן או אין. אני רוצה להיות זאת שתוכיח שאפשר הכל. אפילו לשנות דפוסים ולשמר פלסטיות של המח אחרי גיל 30. אני לא רוצה להכנע ולקבל ולהסתפק. אוווף. יש זמן! יש זמן להכל! אני לא ארשה לפסיכולוגים לכפות על התודעה שלי מסר אחר. כאילו ניסו להרוג לי את התקווה בעודי בחיים ולשלב בכח לתוך איזה סדר חברתי לפי התוכנית של אנשי מקצוע שהם סוכנים סוציאלים שפועלים בעיוורון של מכונה כלפי הנפש של המטופל- וברור שזה שחזור. ברור! אבל החודרנות הזאת זה מה שהפסיכולוגית עשתה. היא לא שמה לב לעצמה מספיק והטילה אחריות עליי היכן שעדיין הייתה אמורה להיות עליה. . כמה מטומטם זה היה מצידה. ואני זאת ששילמתי את המחיר. פעמיים. יש טעויות שקשה לתקן, כי הן לא היו אמורות לקרות מלכתחילה. ואני באמת מנסה להתקדם בחיים מאיפה שאני נמצאת. באמת. זה לא קל אבל אני לא אוותר.

האם זאת עלי להבין מתגובתך אודי. יש משהו בדבריך. אני חסרת אונים וחסרת תועלת לעצמי ואני מניחה שאיני מועילה גם כאן לפורום. אני מתחבאת, מעדיפה שלא יראו אותי ונבוכה לראות אחרים. תחת שם בדוי, בלי פנים או קול או ריח, אני מסתתרת מאחורי מילים מתות ומחכה שמשהו יעיר, יאיר. במפגש הראשון עם טיפול קבוצתי בבית החולים הרגשתי כמו מציצנית. אנשים יושבים במערומיהם, ללא כסות ואני מתביישת לראותם ולא יכולה להוריד אף שכבה, אף לא מעיל. ובכל זאת מהמקום המאוד רעב וצמא לאינטרקציה, למשהו שיצליח לגעת, אני ממשיכה לכתוב כאן. באינטרקציה שאינה מיידית, במקום שגם בו צריך לחכות בתור ולפעמים נסגרת הדלת ליום או סופשבוע, למרות שכבר הצלחתי ללמוד משהו על הרגלי ניהול הכתיבה שלך. כבר אחת אחרי חצות. אחרי יום עמוס שהחל בחמש לפנות בקר, לא מצליחה להרדם וחמש לפנות בקר כבר כמעט כאן.

אני לא אוהבת שהיא אומרת שהיא מטפלת בי. לא אוהבת את השורש "טפל". כשהתחלתי לכתוב כאן, תמיד כתבתי הפסיכול' שלי. אף פעם לא מטפלת. וראיתי שאני השונה. אז לקח לי זמן ועכשיו אני אכתוב מטפלת למרות שאני לא רוצה. או שפשוט אכתוב היא. בלי לציין שהיא, זו המטפלת (למרות שזה די ברור). רק לי זה מפריע לומר מטפלת? זה לא נעים לי המילה הזו.

האמת אודי, שלא חשבתי שאני עושה דברים שאני לא רוצה. או לפחות שזה לא משהו שקורה בתדירות גבוהה. נתת לי נקודה למחשבה. אני צריכה לחשוב על זה... מעניין.

הי חנה, הצעה קטנה - יכול להיות שהשורש ט.פ.ל. מתקשר אצלך לתינוקות, ילדים קטנים או קשישים, או נכים וכד'. מישהו שיש לו חולשות יחסיות ומסובך לו לבד בעצמו, תלוי יותר, נזקק, נתמך, שצריך להיעזר. ואולי את חשה מבוכה אל מול הרגשות הללו... סוריקטה

ואני לא יודעת. יש כל מיני אמירות שלה שישר גורמות לי לתחושה פיזית בגוף. עוד לפני שאני מתחילה לחשוב על זה אפילו. זה יכול להיות כל מה שקשור לטיפול, וזה יכול להיות אפילו "מה שלומך" שבאותו הרגע ארגיש איזו מין חדירה לתוכי, קרובה ואולי פוגעת ומכאיבה.

מופיעות לי שתי תגובות ממך במייל, שטרם הועלו. אחת חדשה וזה הגיוני שלא הועלתה, אך הראשונה הייתה בבוקר. להמשיך לומר פסיכו' כאן הרגיש לי לא בנוח ואולי גם לא מתאים. כיום, אני כותבת אוטומטי מטפלת אבל בדיבור לא אצליח. אני חושבת שאפשר לחלק את הדוגמאות שהבאת לשתי קטגוריות. האחת- הדוג' לכך שאני אומרת מטפלת ולא פסיכו' והשניה שלא אמרתי לה את שעת הפגישה שרציתי. השניה- הדוג' לגבי אחותיוהפסיכיאטרית. לגבי הקבוצה הראשונה- אני חושבת שזה נובע באמת מפחד מסוים ולכן בוחרת אחרת ממה שאני רוצה. הקבוצה השניה לעומתה, מרגישה שאלו דברים שלא בשליטתי. אני לא אסע במיוחד לישוב בו גרה המטפלת שלי, אבל אם אזדמן לאותו ישוב, סביר שארצה לחפש אותה, את הבית שלה. למרות שאני יודעת שאני לא רוצה וזה לא טוב לי. אבל את יודעת מה הכי ריגש אותי בהודעתך? שזכרת דברים שאמרתי, זה שימח אותי מאוד.

יש לנו כבר איזה "טקס, שבו מתחילה כל פגישה. כשאני נכנסת בדלת היא אומרת "הי" ואז אני מתיישבת, מניחה את הכרית עליי, פותחת את השמיכה ומתכסה. היום, הלכתי קודם לשירותים. וכשסיימתי "להתארגן" היא אמרה "שלום", ואני בשיא התמימות שאלתי, כי לא הייתי בטוחה ששמעתי, אם היא אמרה שלום. ענתה שכן. אז אמרתי שאף פעם היא לא אומרת שלום אלא היי. ואז היא ענתה שהיא לא מכונה. ואני מיד נעלבתי. אמרתי לה אחרי כמה דק' שהיא העליבה אותי. ואחרי זה שאלתי אותה אם היא יודעת למה נעלבתי. היא חשבה ואמרה שאולי בגלל שהיא ענתה תגובה ספונטאנית למה שאמרתי לגבי השלום שלה. ואני עוד יותר נעלבתי, כי מה שחשבתי היה שאם זו התגובה הספונטאנית למה שאמרתי, אז אולי כל התגובות שלה הן תמיד כאלו, רק היא לא אומרת. ובכיתי. כשאמרתי את זה, אז היא ענתה שזה ממש קשה להרגיש ככה. ושהיא מבינה למה אני בוכה. בסוף הפגישה, הרגשתי קצת יותר טוב. עדיין קצת קשה לי עם זה. ביום רביעי הפגישה תהיה בשעה שונה מבד"כ. היא כבר אמרה לי את זה מראש. וכשאמרה בפעם הראשונה שנצטרך להזיז, אמרה שתוכל בעשר. לפני שבוע בערך, שוב הזכירה ואמרה שניפגש בעשר וחצי. ואז אמרתי לה שהיא אמרה פעם עשר ופעם עשר וחצי. ואני התכוננתי כבר לוחצי. לא שזה משנה לי, אבל זו השעה שיושבת לי בראש. היא שאלה מה אני מעדיפה ואמרתי לה שלא משנה, (למרות שרציתי וחצי), היא שאלה אם אני מעדיפה שהיא תחליט. עניתי שכן. (שוב, למרות שרציתי וחצי). בסוף היא אמרה שנקבע לוחצי. וזה שימח אותי, כי זה מה שרציתי, והיא ידעה את זה. או שיצא לה. אז לפחות בסוף יצאתי בהרגשה טובה. ביום רביעי אגיד לה ששמחתי שהיא אמרה שניפגש בוחצי ושזה מה שאני רציתי.

אני מזדהה עם כל כך הרבה דברים שאת כותבת. גם לי קרה משהו ממש קשה סיכמתי עם המטפל שלי שבמקום השיחת טלפון הוא יכתוב לי סמס והוא לא הבין אותי וממש כעסתי הגעתי עצבנית לפגישה והוא אמר שאני מתנהגת כאילו שהוא זר לי הוא לא הבין אותי ......... זה היה ממש קשה כמה שזה מערער אותנו כל הדברים הכאילו קטנים האלו אותי זה מטלטל בצורה נוראית כל שינוי ביום ובשעה מכניס אותי לחרדה משתקת מקווה שהיום את בטוב הילה

מבינה אותך. זה קשה כי היא בעצם הבן אדם שאני הכי סומכת עליו. אני מפחדת להיפגע ממנה ושלא אוכל "לקום" מזה. הייתי אצלה היום וכבר יותר טוב. מקווה שהזמן יעשה את שלו.

אודי, אני והמטפל מנסים להרכיב את כל חתיכות הפאזל לכדי תמונה אחת. אנחנו רק בהתחלה, בקצוות. עוד חלק ועוד חלק, רסיסים של ילדות. ילדות אבודה. מנסים לאסוף את השברים. לאחות את מה שניתן, ולהשלים עם מה שאבד מבלי לשוב. נטע.

הקטע של ההשלמה תמיד היה לי קשה .. כאילו רציתי בטיפול להשלים *את* מה שלא היה ולא *עם* מה שלא היה. על כל פנים מבינה לליבך ומתארת לי שמדובר בתהליך לא קל וכאוב מבחינה רגשית. אבל אחרי איסוף הרסיסים אולי אפשר יהיה להמשיך הלאה ממקום חדש? מאמינה שכן.

האם זה נורמלי לאהוב את המטפל? או שאם מטופל אוהב את המטפל שלו יש לבדוק את תקינות היחסים ביניהם? ואסור להכניס אהבה למשוואה? (ואני לא מדברת על התאהבות) תודה..

כי הצליחו לערער אותי..

ופתאום נכתבו מילים בלי לשים לב....כתבתי... אז משתפת אתכם.. לחוות שינוי נרקם, תזוזות בנפשי, יסודות הבית, רעידות בגופי... העצבות שבתוכי משנה כיוון, ישנה, שקטה, ללא סערה, הלב והרוח שינו פניהם. אל החוויה בדהרה לחוות את הטוב, לא את הרע....... בתוך שמיכת האשליות, חיוך על פניי מכסה את יגוני, אכפתיות אחרת, בשיטות חדשניות שלכת, נשורת מהאוויר אל הקרקע נשורת של טיפול... ואת עודך מנסה לצלוח, אל האושר, אל הדרור אך עוד לא הבנת מדוע, העצבות כמו הרוח, בחשיכה וגם באור...

אבל יודעים מה? הרבה זמן לא הייתי עצובה....אולי מותר גם להיות סתם עצובה, על הילדה הזאת שאף אחד לא כיסה אותה והיא חיכתה שנים והנה באה לטיפול ואישה זרה הפכה לקרובה וכיסתה אותה בשמיכה רכה........עצוב לי...בלי סיבה ממש.... מותר נכון? יש לי על מה לשמוח...כי היום יש הרבה ויש תקוות.....אז בלילה בלילה.... עצובה אבל עם תקווה ויודעת שיחלוף....מצליחה לדעת שיחלוף.....אז הנה שיר שאני מאוד אוהבת של עידן רייכל "בלילה" http://www.youtube.com/watch?v=r6OJaznoZEI

מתמודד עם קושי גדול בריכוז לצורך כתיבת דוקטורט והיסחבות כרונית לכיוונים אחרים. ברקע טיפול תרופתי בדכאון, אבל לא עכשיו. זקוק לייעוץ/טיפול/הכוונה התנהגותית ואשמח מאד להמלצות למטפלים במרחב שבין תל-אביב לאשדוד.

[email protected] תודה רבה.

זה מה שבעצם אומרים לי, גם אלה המלומדים שחוקרים את נבכי הנפש ומאחוריהם שנות טיפול רבות. קחי אקמול ובואו נשב כמו בסצנה מסרט הוליוודי נחזיק ידיים, נחייך ונאמר איי לאב יו. אולי אז, מתוך האנרגיות של אחיזת הידיים, החיוכים, ומילות האהבה תרפא לה הנפש. קחי אקמול, כי לא עזרו ממש התרופות ובתוכך את עדיין לכודה וצועקת ובחוץ את מחזיקה ידיהם של אחרים, גם אלה של ילדייך, מכילה, מאכילה, מפרנסת, דואגת וממשיכה לנוע על הגלגל כמו עכבר במעבדה.

למילי היקרה אני איתך קוראת אותך הולכת איתך לייד השדות...... נושמת את החמצן הדל שעוד ניתן לנשום...... רוצה לאמר לך הייתי שם בשחור , במוות , בחידלון...... גם כאן. את יכולה אפילו לשאול את אודי, במבי וסוריקטה הוותיקות....... כתבתי תחת הלינק ח. הכל היה שחור בלתי ניתן לשינוי...... כבר דובר על דיור מוגן עבורי......... 4 שנים הייתי שם...... יוצאת מאשפוז ונכנסת לאשפוז יומי....... צניחה נוראית של הנפש.... פיטורין........ חושך קריסה נוראית......... הייתי שם וגם היום יש פיסות משם. היום אני מעדיפה להביא לכאן את החלקים החזקים והמתפקדים. חשוב לי להראות לעצמי שאפשר אחרת....... אני לא דוקטור ולא פסיכולוג, מילי....... אני הייתי שם...... בבאר יעקב במחלקה סגורה....... וגם בנס ציונה......... הייתי שם אני רוצה לצעוק לך בהד שיתגלגל ויגיע אליך........ שיגע בך ושיחבק אותך.......... ושייתן לך יד...... כן, גם אני רוצה לתת לך יד......... יד שתהיה שם....... שאם תפלי ניפול גם אנחנו ביחד איתך........ וננסה ביחד לקום....... ולהיחלץ מהמצב הבלתי אפשרי הזה...... ניפול - ממקום אחר, ממקום בוגר ומאפשר , ניפול כדי לקום.......... ניפול כדי לאפשר לך ליפול ולקום ושוב ליפול ושוב לקום........ אני כותבת לך מילי ואולי אני כותבת כאן לכולכן????? לבנות המדהימות והראויות שנמצאות כאן...... זה קשה וכואב. גם לי קשה ואני לא מסתירה את זה..... בעבודה השהו אותי השבוע...... והגרוש מעקב את המזונות...... ולילדה יש יומולדת בגן ולא הודיעו לי........ ומצד שני אמא שלי התחילה לתמוך בי ואחיות שלי...... ויש לי פסיכולוג שמלווה אותי..... ולימודים בשנה הבאה...... ועוד תוכניות שתלויות בי ורק בי....... אז בואו נחזיק ידיים ונחזק ונחזיק וניפול וניפול וניפול ואולי........ גם נקום??????? יצא לי ארוך........ וגם קצת מביך לי לכתוב את זה..... כאילו אני איזה לא יודעת מה....... מוזרה כזאת שמאמינה שיכול להיות טוב........ אני מוזרה כזאת ולא מותאמת לכאן וגם לא למציאות....... וזאת אני..... והכי חשוב שאני מתחילה לאהוב אותי, ויד ימין מנסה לחבק את יד שמאל........ אודי, מביך לי...... תכתוב בבקשה משהו????? משהו?????? זה ממש גילוי לב ....... ולא פשוט לי........ קראתי את זה שוב ושוב וחשבתי שבשביל מילי אני אכתוב את זה אני תכף יעשה שלח וזה יצא משליטתי........ ואני בכל זאת אשלח את זה......... ממקום של בחירה . הילה

על המילים הכנות, והשורות האלה הקצרות שנאמרו ממש כמו נשימותייך בפרץ ספונטני וכנה של משפטים, ממך אלי, וממך אלייך. תודה הילה

תרופה נטולת יומרות אקמול ודומייה, ויחד עם זה ממש תרופת פלא משככת כאבים בלי למסטל ומאפשרת לסחוב עוד קצת... וגם כאם לאם אני מחזקת את ידייך שתמשיכי להכיל ולהאכיל, שהילדים יהיו בריאים וגם את. גבריאלה

אין בכוונתי ללמד. אני מנסה ללמוד. כשאתה כועס אתה נחרץ, ויודע ונותן כותרת לסיפור. כן, היתה ציניות בתגובתי. ציניות היא תוקפנות. אני בעיקר כועסת על עצמי, רב הזמן. מעולם לא החזיקו בידי. לא נתתי שיחזיקו בידי. המעטים שאחזו בה לרב פגעו בי. אני לא יודעת להחזיק ידיים, אני יודעת לשרוד ולהחזיק אותי. אני יודעת להחזיק ידיהם של אחרים, בכנות גמורה ומתוך כוונה טובה. אני יודעת ללכת עם אחרים כברת דרך, להחזיק בידם ולהובילם למקומות שבהם האור בהיר יותר. המעטפת שוב מתחזקת, אני מתפקדת, נאחזת בכח, נלחמת. רק בפנים עוד הכל צועק ומתחנן ומבקש שאנסה לרצות גם קצת את מה שיש בפנים.

... כי יש לי עיגולים שחורים מסביב לעיניים! הי אודי ומי שקורא, עכשיו יום, אבל לעת ערב כשהשמש יורדת, מציפות גם חרדות. אמתין כאן לברכת ליל מנוחה, טוב? סוריקטה

הי סורקיטה, עדיין לא ערב. אבל בינתיים שיהיה צהריים טובים (:

עוד רגע פורים, אולי תוכלי להיעזר בשקיות גם כאן. ;) ויחד עם השעשוע, שולחת גם הודעת-גחלילית שתעלה כשהשמש תרד, ודרכה אוכל לשבת לצידך, אם תרצי. לילה מנוחה, סוריקטה, חלומות פז רכים ועוטפים, ושולחת זוג מצופים, כאלה ששמים על הידיים, כדי שלא יטביעו החרדות. נעמה. (עניין אותי לרגע אם סוריקטות הן חיות ליליות, וכמעט שבדקתי עד שהזכרתי לעצמי שגם ככה אני סוטה מהעבודה שהתיישבתי לעשות. אז בהזדמנות אברר, מעניין יהיה לראות.)

סוריקטה.. :)

להודות בחולשות ולמחוק את החיוך הזה מפנים... אודי הפסיכולוגית ההיא הביאה אותי לנקודה הכואבת ביותר, לעצב החשוף שך הפצע הטראומטי המקורי, לילדה הקטנה המשוועת וכואבת ומה היא עשתה אודי? מה הפסיכולוגית הקלינית הבכירה הזאת עשתה? שיחזרה לי את הכל. אז אולי תגיד אתה? אם מטופל מתחיל להציף אותך בקריאות לעזרה בהודעות.. אתה גם היית נוזף בו וקורא לו לקחת אחריות על עצמו? נכון שאתה עושים את זה אודי? נכון דווקא מבמקומות הכי מופרעים שהמטופל הכי נוטה להעביר אחריות ממנו והלאה אתם תובעים ממנו לשאת באחריות לעצמו ורגשותיו ופעולותיו?? נכון?? אבל זה לא ממש תיקן כלום. אני מרגישה כל כך שמנה אודי אכלתי המון היום. כבד בבטן. לא מבינה את אני לא שונאת את עצמי מספיק עד עכשיו כדי לעשות כל מה שצריך בשביל לרזות. למה אני מרשה לעצמי להיות כזאת שמנה וחסרת שליטה ועמוד שדרה אודי? למה אני כזאת? מתי תהיה לי שליטה??? באכילה שלי, בויסות הרגשי שלי, בויסות המחשבתי שלי וגם מאוד חשוב לאור כל ההגדרות אבחונים ושטיות - שאני לא אהיה בפחד כמו עכבר שיש לו מה להתבייש ולהסתיר. אודי אתה פסיכולוג- איך אתה ממליץ למטופלים להתמודד עם הסטיגמה שמאבחנים אותם כבעלי חרדות, דכאונות, הפרעות סימפטומפטיות, הפרעות אישיות.. איך אפשר להרגיש נורמלי כאחד האדם עם כל ההגדרות הדביליות האלה. זה לא עושה טוב. עייפות. כבד לי בבטן. אודי רק אני שולטת במחשבות ובהנעת הגוף שלי. לא מבינה את תחושת הכובד הזאת.. תמיד צריך לסחוב לגרור להתאמץ.. הכל כבד כזה נמאס. אני רוצה להיות אדם נמרץ. רשמתי לי על פתקים משימות. רק ככה יכולה לזכור, לעקוב ולסמן וי על כל דבר שהגדרתי לי לעשות. להתסמך רק על הראש שלי, זכרון בע"פ, בלי רשימות זה אבוד מראש. יותר מדי מחשבות מתרוצצות לי. ואל תגיד לי 'לו יהי..' . תאמין שזה אפשרי! שהחיים עוד ישתפרו לי למרות שקשה. בא לי לעוף מפה. להפרד שוב. להשתקע באפיקים אחרים יותר רלוונטים. אין לי אנרגיות לגם וגם וגם, לפעמים מיקוד זה כמו קרן לייזר, מטעין את העוצמה בדבר. לא להתפזר עם הפטפטת שלי. לנסות לשמור את זה לטיפול וזהו. ולפנות לי את החיים לעיסוק והתמודדות עם החיים. פה זה לא החיים. פה זה סתם, סתם עוד מקום שבשבילי גורם להתחפר. צריך ללכת מפה אודי. נראה לי צריכה ללכת מפה שוב . הפעם מסיבה טובה ובונה באמת.

מימה יקרה וכאובה, אני שומעת שאת מדברת על פרידה. פרידה מהסיפור המטריד כל-כך, פרידה מהפסיכולוגית ההיא, אולי גם פרידה מההורים, מהבית, פרידה מתלות מאובייקט אחד ויחיד, המחשבה להיפרד מהפורום ועוד. ופרידה, כפי שאני מצליחה להבין, היא תהליך ארוך ומורכב. גם חיתוך פיזי או גיאוגרפי או מוות לא הם שבאמת עושים את העבודה. זה משהו שצריך להתרחש בהדרגה מבפנים. זכרי להתמיד בפגישות הטיפוליות לאורך זמן ובסבלנות רבה, נסי ככל שתוכלי, כי הדרך האחרת, זו של החיתוך וההפסקה החדה, או זו של ההקאה, באופן פרדוקסאלי, הן דווקא בדיוק ההיפך מעבודה על פרידה. אנחנו צריכים להיות אקטיביים במידה מסוימת ובתקווה, ואז: http://www.youtube.com/watch?v=hAX2ku9ifEs סוריקטה

כשקראתי אותך התחלתי לבכות ורעדתי כולי ועדיין הדמעות שלי זולגות כתבתי היום תגובה למילי כשאודי יפרסם אני מקווה שתקראי ואולי זה יתן איזה תשובה כואב לי כי אני מרגישה שאנחנו לא מצליחים לגעת בך את הודפת אותנו עוד בטרם דיברנו.... ואנחנו מנסים אודי...... והבנות כאן לדבר, לכבד, להאיר, להגיב כל כך מנסים לו יהי שנצליח לגעת שנגיע אליך שתרגישי שאכפת לאודי לסוריקטה המדהימה ולכל הבנות המדהימות כאן שמגיבות אליך אנחנו מנסים ורוצים ובינתיים לא מצליחים כי כנראה שהפגיעה היתה כל כך גדולה ...... אנחה..... פגעו בך, מימה. הפסיכולוגית.... וכנראה שעוד הרבה הרבה לפניה פגעו בך נורא ניפצו את היכולת שלך להאמין באנשים להאמין שיכול לצמוח טוב מאנשים ואת מנסה כל כך....... לבד...------- וזה לא הולך כי זה בלתי אפשרי , מימה את שומעת?????? זה לא קשור לשום אבחנה !!!! כולנו צריכים וזקוקים לאחרים בצורה כזאת או אחרת..... מי שמצליח לבנות זוגיות מיטיבה וחברים...... והקולגות לעבודה..... אבל זה רק אחרי עבודה קשה ומאומצת....... אני שוב נאנחת...... כי אני מרגישה שאני לא מצליחה לגעת בך, מגע רך ואוהב........ כל כך הייתי רוצה לחבק אותך , את מי שאת, את הכאב , והזעם, את כל כולך....... אני מנסה מנסה...... לו רק תאפשרי לנו.......... הילה.

היי מימה, הסתבכתי עם להתנסח ולחבר בין רעיונות. אז אעשה את זה מסורבל, שיהיה. ראשית, בדיוק אתמול אמרתי לעצמי "אני רוצה להיות אדם בעל מרץ!" ומאוד התחברתי לרצון הזה שלך. כמה שהייתי רוצה שיבוא לי טבעי, "לקחת את החיים בשתי הידיים". ושנית, חשבתי פתאום שיש כאן שתי קפיצות - האחת היא להגיד אני אחראית על עצמי ושולטת על עצמי, והשנייה, אחרי שכבר עוברים את הראשונה, להגיד יש דברים שאני לא שולטת בהם על עצמי. וזה מרגיש כל כך מתסכל ולא הוגן. משום מה עלתה לי תמונה בראש של ילדה מדהימה שעבדתי איתה שסירבה ללמוד אותיות כתב אחרי שלמדה אותיות דפוס ואמרה בכעס: כבר למדתי את זה, ועכשיו אתם אומרים לי לעשות אותו דבר אבל אחרת! עכשיו זה כבר לא טוב! התחברתי אליה ואליך, נדמה לי שמהזדהות עם משהו דומה מאוד. מתלבטת אם לשלוח. פתאום נדמה לי שזה בכלל לא קשור. סליחה אם סתם יצאו מילים שבכלל לא מדברות, נעמה.

אתה צודק, אני אנסה להפנים את זה.

סליחה שאני לא מגיבה לכן מספיק. התרגשתי לקרוא את התגובות . אני חושבת שאני נרתעת להקשר מדי. פעם הייתי הרבה במצבים של ההקשרויות וירטואליות. כיום תוהה כיצד לסיים לגבש תחושת זהות רציפה (גם אם פוסט טראומטית כנראה) ולמצוא שייכות בעולם האמיתי דווקא. תודה על המילים הרגישות שלכן, סוריקטה, הילה, נעמה. וסליחה שאני כנראה לא נותנת מעצמי כאן באותה מידה. מאחלת רק טוב ושלוות נפש לכולנו. ושנהיה שלמות מבפנים. אגב, מעניין שבכתב הבדל בין whole (שלמות) ל hole (חור) זה ה w.... מעניין מה ה w הזאת מסמלת

היי מימה, יש משהו מרגיע בידיעה שאת מגיבה רק כשמתאים לך. זה דווקא מקל עליי לכתוב לך, בידיעה שזה לא כובל אותך. וגם נעים לי לדעת שבכל זאת את קוראת, אז שמחתי להודעה הזו. שלמות, של למות. מילה עם פוטנציאל הרסני בכל מיני שפות. באמת מעניין... נעמה.

אבל למה זה כ"כ קשה ליישום? באכילה, בניהול הפעולות שלי... כמו מאבק תמידי וצריכה לסמן בו הצלחות בדברים שלאנשים בעלי כושר תפקוד תקין יותר הם מובנים מאליהם. זה מתסכל. אבל אני לא אוותר אודי :/ החיים שלי שייכים רק לי ואני אמצא איך לעשות מהם טוב.

לא ממש בהפתעה. האמת שהוא היה סבלן. מפחדת קצת לפרט כאן אבל מספיק אולי שאומר שהרבה הרבה זמן הוא מחכה לאינטימיות הפיזית שנעלמה לה...לגמרי. עדיין סיוט.

אני כל כך מצטערת לשמוע...לא הבנתי שזה בעלך... אני מאמינה שהוא ואת חשבתם על כך המון, לא קל להכיל דיכאון, עצוב

הי רוני, ממש עצוב... אני חושבת שדווקא לעניין "האינטימיות הפיזית" יש כל מיני פתרונות ודרכים להתגבר על הרתיעה הדחייה או הזכרונות הטראומטיים, אני לא אשת מקצוע ויכולה לדבר רק על המקרה הפרטי שלי ועל הדרך שאני מצאתי, אולי זה יתאים גם לך...אני פשוט מדמיינת שאני מישהי אחרת, שהיא לא אני, יש לה גוף אחר זהות אחרת סיפור אחר לגמרי, זה הלך והשתכלל עם השנים, למען האמת יש כמה "בנות" שעושות בשבילי את מה שקשה לי לעשות חלקן אפילו אוהבות את זה , ממש אחוות נשים יש בינינו :)... זה כמו היפנוזה עצמית, או כמו משחק כזה ב"להיות מישהו אחר" (זה יכול להיות גם "מישהו" ולא רק מישהי ד"א). בשבילי זה עובד, כבר הרבה שנים, וכולנו מרוצים. גבריאלה

כתבתי תגובה לנעמה סוריקטה ומימה בעץ ההוא למטה, והיא לא עלתה :(

חששתי שהיא נעלמה בתהום הנשיה האינטרנטי, ואני שונאת לנסות לשחזר... תודה שהעלית. ואודי, שמתי לב פתאום שאם מישהי מגיבה לי אני מודה ולך לא... אז - אתה יודע שאני מודה ומוקירה על כל מילה שלך, נכון ?! :)

אני מסתכלת... זה לא עובר.. אני רואה!! התחושה הרעה הזאת לא משתנה!! מי שרע לו, הרע ישאר איתו תמיד - ולא משנה לכמה טיפולים הוא ילך. הדבר היחיד שנראה לי הוא שיש כאלה שמצליחים ליצור לעצמם חיים למרות הרע הזה שתקוע. אז אני לא יכולה!!! לא יוצא לי כלום, לא הולך כלום, אין כלום. יש שממה ענקית וכאב... אין לי עם מה לסבול אותו - יש רק ריק שעוטף את הרע. באמת שאני פשוט לא מצליחה.. לא מצליחה ליצור דבר.. וואיי.. מה אעשה!!!!!!!!!!!

באמת שלא יודעת מה אני מצפה להשיג פה.. אולי תמחוק את ההודעה הזאת? אני מרגישה מטופשת :(

את יודעת שגם לי היה ממש רע. וזה עבר. ז"א אף פעם לא הכל טוב, אבל הרע כבר פחות תופס חלק בחיים שלי. מקווה שגם את תצליחי לראות את הטוב בקרוב. אל תתיאשי

זה העניין! הרע לא עובר אצלי.. אין כלום. לא זוכרת תקופה אחת שבאמת יכולתי להגיד שהרע נעלם. הדבר היחידי שתופס חלק בחיים שלי זה הרע, וחוץ מזה אין כלום. רק שמה ששונה עכשיו זה, נראה לי, שפשוט התייאשתי לגמרי.. אני לא מקוה ולא מצפה לאיזשהו טוב. אין לי טוב! זה לא קיים אצלי, זה לא הולך איתי! מעולם לא היה. אני כל כך יודעת שלא יהיה טוב - לא בקרוב ולא ברחוק. גם מוזר.. שאפילו אין לי כוח לטוב. אם נניח אני מנסה לחשוב מה הייתי רוצה שיהיה לי, לא מתחשק לי דבר. יש תקופות שיותר רע ותקופות שהרע מוחלש - אבל בסופו של דבר.. הוא תמיד שם.. והכל אותו דבר. הוא תמיד חוזר, כי אין שום דבר אחר. וגם כשפחות רע, אין תקווה. את מרגישה שינוי בחיים שלך? תודה על התגובות שלך

היי אודי,...היא ניסתה לשאול אותי היום בטיפול על ההרגשה אחרי הפגישה הקודמת...וקצת היה קשה לי להסביר, בסמס שלחתי לה אחרי הפגישה ושאלתי אם היא מתחרטת וסליחה.....אז היום בפגישה שאלה למה הכוונה...היה לי קשה להסביר...שאלה אם אני מתחרטת ושאני מרחיקה מעצמי כשאני חוזרת לחלק המרצה.... עכשיו אחרי הפגישה של היום כתבתי לה כי היה קשה לומר מולה... היה טוב, הקרבה, באמת שהיה נעים...אבל שאלתי אם היא מתחרטת כמו בסיפור חנהלה ושמלת השבת שהירח שואל את חנה אם היא מתחרטת שעזרה לאיש כי השמלה שלה מלוכלכת מהפחם והיא לא התחרטה...כאילו אי אפשר לאהוב ולעזור ליבלי להרגשי שאני...מעבירה אולי...בלי להתחרט..אוף קשה לי להסביר וכתבתי סליחה כי אני לא רוצה לפגוע בה..ושאני גרמתי לה להתקרב, אני רציתי דווקא בקרבה ואכן אני רוצה אותה.....אבל קשה להסביר, יותר חשוב לי שהיא לא תתחרט מאשר שאני אחווה את הטוב...אולי כן, לרצות אותה וגם שקצת אי אפשר להתקרב אליי ממש...אבל היא מוכיחה אחרת...אוף אני שוב מבולבלת..... שאלתי למה זה מתאים היום ולא התאים פעם אז לא ממש ענתה...רציתי שתגיד יותר מהצד שלה.. אני אמרתי שזה בגלל הקורס החדש שלה והיא הודתה שגם זה וגם אני אפשרתי לה להתקרב יותר...אני חלצתי נעליים, כאב לי הראש והנחתי אותו ככה בצד והיא אמרה לי לשכב על הכרית וכיסתה אותי...אז מה היא רוצה לומר שאני הבאתי את הקרבה...טוב.........חפרתי..מה דעתך??????

אכן...יום אחד זה יקרה......משהו ירגע בנו ולא יהיה יותר ממה לחשוש...אולי בקרוב אולי אחרי החגים מי יודע? מי יודע???? שני שירים שמתנגנים בי :) תודה איש יקר, בשבועות הבאים הפגישות לא יהיו סדירות ונראה מה יהיה....מזמן לא היו חגים ומזמן היא לא הודיעה על נסיעה והיום הודיעה....אז פגישות רחוקות זו מזו...נראה, מי יודע? העיקר אתה נשאר סדיר :) בתקווה....

לגמרי מפוקסת. נראה לי אני אכנס לתהליך טיפול רק בשביל להפסיק את הלופים. ליצור זכרונות חדשים. די לאובססיה הזאת. אני במקום אחר כבר. רוצה לחיות את חיי. בלי משקעים מסריחים מהעבר. העבר נגמר! יש רק הווה-ועתיד עכשיו. קצת קשה שהעבר הפך מן בית קברות כזה לפנטזיות של פעם וגם טמטום של פעם.... ממשיכים הלאה. זהן. די. נמאס לי מהלופים . אני ארפא את הפצע הזה ודי. יש עולם בחוץ.

כל הכבוד!!! בהצלחה, הלוואי שתחווי חוויה טיפולית טובה ומיטיבה!!!

לעפרה, למילי ולמימי. אנא, אלי האינטרנט, עשו שלא נעלמו ההודעות. אודי, תוכל לנסות לאתרן, בתור הכהן הגדול? הנחתי שיועלו בנגלת ההודעות שהייתה ולא ראיתי. נעמה.

או שמא הגעתי בדיוק בין לבין ומיהרתי להסיק שהנה שוב האינטרנט שלי התחרפן וההשקעה הלכה לבלי שוב. (:

תודה שכתבת לי נעמה

אודי, עכשיו אני "מפנטזת" על כך שתקח את מילי לטיפול. הייתי רוצה שתפזר עליה אבקת קסמים ותרפא את כל המכאובים. אודי, יכול להיות שאני עושה לך אידיאליזציה??? ואם כן, מה זה משרת??? אתה לעיתים נתפס בעיניי ככל יכול. מעניין אותי איך אתה בתור מטפל. האם אתה קוסם או פסיכולוג? או אולי גם וגם... נטע.

אודי, למה להרוס לי את הפנטזיות ולבלבל אותי עם העובדות??? (-: נטע.

יש מאמר כזה? מנסה לישון ורק זכרונות איך כפו ואנסו לי תסכולים בכח על הנפש. בכח. בכח לאנוס את הסמכות של המטפל על הנפש של המטופל . רק כי הוא יכול. רק כי תלויים בו אז הוא יכול. ושאמרתי לה 'זה שיש לי צרכים זאת לא סיבה לבזות אותי! ' היא לא אמרה כלום. מה יש להגיד, זה הרי שחזור רגשי. זאת לא מציאות.. החיים הם חלום רע. אחרי גיל 30 להתפכח פתאום עם הפצע המסריח הזה בנפש. ועוד היא התנשאה עליי וצחקה מול הקשיים שלי כאילו שעשעו אותה.. נשבר לי כבר. למה כפו עלי את החרא הזה ולא נתנו לי תמורת הכסף ששילמתי חוויות טובות כמו שרציתי? כי הם החזקים אז הם קובעים. הם יכולים לאנוס אנליזות על הנפש אם בא להם, הם יכולים לאנוס פרקטיקה של התמודדות עם חסר על הנפש, אפילו לא להסביר. לבזות. לבזות את צלם האנוש. ללחוץ על האישיות של בן אדם שבקושי מרוויח מינימום שלמטפל יש 'תעריף' .. לשבת שם עם הבית הצפונבוני, המשפחה המאושרת, הפן מהספר, הגוף החטוב מהמאמן כושר ותזונה בריאה מהיעוץ הנטורופתי, לזהור עם הקריירה, השכלה אקדמאית, כל ה'יש' שלה. ולבזות אותי. לבזות. להפוך לסוג ב' דפוק שאפשר אפילו לא להסביר לו כמו שצריך מה זה טיפול פסיכולוגי ומה זה לא. כי לא היה לי מזל להוולד לאנשים 'מפותחים ' כמוה. בת ז... .

היי מימה, אני קוראת אותך הרבה ושמתי לב שאת מעניקה לאותה "מטפלת" מן העבר, כוח רב. רב מדי!!! פסיכולוגים הם קודם כל אנשים, בשר ודם, בדיוק כמוני ובדיוק כמוך. הם לא יותר חכמים, לא יותר יודעים ואכן עושים טעויות. יש פסיכולוגים מצויינים ויש כאלה שהם כושלים או פשוט פחות מוכשרים (בדיוק כמו בכל תחום אחר). את "נפלת" על פסיכולוגית שלא הייתה מותאמת אלייך ואולי פשוט הייתה איומה (כי יש גם כאלה). מדוע את ממשיכה להעניק לה כל כך הרבה כוח??? את (בתיאורים שלך) מאוד פסיבית, והיא "כופה עלייך", "אונסת אותך".... הכוח הוא בידיים שלך ורק שלך! נטע.

הי מימה, אם נניח שהכל נכון לגבי הטיפול והפסיכולוגית שביזתה אותך... והיא איננה בן אדם טוב, היא לא היתה רגישה אלא יהירה שמחלקת את העולם לסוג א' וסוג ב' מתנשאת ונצלנית ועוד... אם כל זה נכון את לא צריכה לחוש מבוזה...משום שמשתמע שאינה ראוייה בעינייך. ולכן אם בכל זאת את חשה מבוזה כדאי שתחשבי מדוע בעצם? ומלבד זאת האם היא באמת פלקטית כמו שאת מתארת אותה? האם היית רוצה להיות כמוה? אני מקווה שיום אחד תצליחי לזוז קצת מהמקום הזה של "לא פייר" "ביזו אותי" וכד'... אולי החיים לא הוגנים וקשה מאוד לישר כל מיני עוותים, אבל זה אפשרי. ג.

הי מימה, יש אנשים שחוו כמוך את הטיפול והם כתבו מאמרים בסגנון שאת מתארת ושחררו לרשת. מניחה שתוכלי להזדהות איתם, או עם הטוקבקים שמתלווים אליהם, אבל אולי זה שוב משאיר אותך בתוך אותו מעגל? סוריקטה

מימה, את יודעת שאת שוב בלופ. איך יוצאים מזה?????? למה את מתכוונת במילה שחזור???

ואתן לה בוקסים כשאהפוך כזאת לא רגועה ו'נסערת' בתוכי עם כל המחשבות/זכרונות הממוחזרים האלה.. עדיף במקום להמשיך לכתוב פה הודעות כאלה... זה גם יכניס אותי לכושר :p

שחוויה רגשית שלא קשורה לכאן ועכשיו של המציאות משתלטת בהרגשה.. העיסוק ברגש מועצם ויוצא מפרופורציה ביחס לגירוי.. לפי מה שהבנתי זה קורה כי מגורים פצעים נפשיים שהם תוצאה מפגיעות רגשיות בגילאים מוקדמים..

מציאות שהיא סיוט גורמת לנפש לברוח לפנטזיה ורודה על מציאות אחרת, במקום אחר, שמחכה רק לך...

הי מימה, אני חושבת שהנס כריסטיאן אנדרסן היטיב לתאר זאת באגדת "מוכרת הגפרורים הקטנה". חושבני שיש הבדל הין מציאות קטסטרופאלית לבין מציאות מעט רכה יותר שיש לה נטייה להחוות ככזו, שאז אותו מנגנון אולי כבר יעיל פחות. סוריקטה

נמאס לו מהדיכאון ומהפוסטראומה שלי. הוא רוצה להפרד.

נשמע קשה..... ומה את רוצה???? אפשר לשבת קצת לידך?? () הילה

גם לך קצת נמאס??....אולי אפשר לשנות גישה בטיפול? משהו?? איתך בנתיים, קשה להרגיש שנמאס ממך...אצלי היא מנסה ומנסה ומשנה גישות....אולי מבלבל קצת אבל לפחות מנסים.. אולי שינוי פסיכולוג אחרי 20 שנה??

:-(

יכולתי ממש לראות אותך אומר את האוי הזה כאילו יכולתי לחוש אותך לעשות למסך touch ולראות עד כמה נדהמת וכאבת את רוני...... נקווה ש..... הילה

מתי בן אדם כבר לא צריך טיפול?

הי מימה, אני חושבת שאדם תמיד זקוק לסוג של טיפול מטפח, בין אם זה ע"י בעל מקצוע או ע"י חלק מוטמע בו (של פסיכ', של דמויות מטפלות טובות משמעותיות מהעבר). סיום פגישות טיפוליות עם איש מקצוע ספציפי לא בהכרח אומר שאדם לא צריך יותר עזרה מקצועית. אבל אולי לאותו רגע זו ההחלטה המתאימה יותר. הסיבות יכולות להיות מגוונות. סוריקטה

עוד שבועיים בערך פגישה ראשונה אחרי ההפסקה (אפילו דיברנו). ועצוב לי שאאכזב. אבוא עיסת נעמה חיוורת, כמה צעדים גדולים אחורה מהנקודה בה נפרדנו. מדמיינת את עצמי מתיישבת על הספה, והגוף (הגדול, גדול, גדול הזה) מלכלך אותה באיזו תמצית של גועל או רוע. ומבט של התנצלות על הפנים שלי, ואיזה משפט פולני כזה: "אבל הזהרתי אותך לא פעם". מעניין אם ההפסקה הזו שברה את חוט האשליה שאיפשר לה לאהוב אותי. מעניין אם כשאחזור פתאום תבין שטעתה, שאני רימיתי, שצריך להעיף את הנוכחות המטמאת שלי. מעניין מה נשאר אחרי שההרגל נוער. עצוב לי. נעמה.

נעמה, יקרה, נראה לי שמי כמוך יודע, ובטח שיותר ממני, ושאין צורך לומר, זה משהו שמרגישים, (אבל מה? מרגישים ושוכחים, מרגישים ושוכחים, כמעט מיד) עד כמה המלחמות האלו פנימיות ואיך שמקום, אדם, רחב יכול לתת להם כר ולהיות המבט שמצטרף לכוחות הטובים, (או בכלל להפסקת אש), שמזכיר, מאזן. רוצה לשתף אותך, שביחד עם השיבה שלך, לי יש התחלה חדשה, שיש בה, אני חושבת/מקווה, משהו מיטיב. אז אולי ניתן ידיים, ונחזור ביחד... וראית, נעמה, שירד קצת גשם מיטיב היום?... איתך, גילת.

חמושות במגפי גומי, נדלג לתוך השלוליות שנוצרו. התחלות... בהצלחה לנו. נעים לקרוא את קולך. נעמה.

תמיד יש לך שיר שמתאים בול, מה? :) דמיינתי לי את החשיבה שלך מתנהלת במסדרונות של מילים וצלילים משולבים. תודה. מקווה שיהיה יותר טוב... נעמה.

אם למטפלים מותר לפשל ולטעות על חשבון הנפש שלי, למה הם מרשים לעצמם לקחת תשלום בכל מקרה? קצת מעוות לא? יש דברים שהשכל הישר שלי מתקשה להבין

אם לא לוקחים את האפשרות לטעות ולפשל, לא זזים לשום מקום. "מי שלא מנסה, לא מגיע למטרה ב-100% מהמצבים" ואז נשאלת השאלה איך זה משתלב עם העובדה שטיפול הוא בחיים האמיתיים. אפשר להסתכל על זה בשני אופנים: אפשר להגיד שכל דבר בטיפול תורם לו ולאדם בסופו של דבר, ההתמודדות עם התסכול וכל הדברים האלו שהרגיז אותך לשמוע היא חלק מהטיפול והקידום(אפשר גם להסתכל על ההיפוך הזה כאיזו רמייה, אם מעדיפים). נראה לי שיש פעמים שאני מסכימה עם זה ויש פעמים שמה לעשות, יש דברים שפשוט מעכבים את הטיפול, מצד המטפל וגם מצד המטופל. כמו שבחיים יש דברים כאלה. ויש את אופן ההתבוננות השני שמשתלב איתו - גם כאשר יש פשלה, וגם כאשר היא מצד המטפל, המשמעותי הוא ההתמודדות איתה אחר כך. התשלום הוא על הפגישה והעבודה שהמטפל משקיע בטיפול ועובד קשה (סליחה על החזרה על הביטוי הזה בפנייך, אני פשוט באמת מאמינה בזה). אני יודעת שאחרי פגישות קשות וטעויות המטפלת שלי אומרת לפעמים "חשבתי על זה אחרי הפגישה ו...". כלומר, היא לוקחת אחריות על הטעות שלה וחושבת מה לעשות איתה. זו עבודה, לא? בסופו של דבר, כמו כל שירות (למרות שזה לא כמו כל שירות), את משלמת על מה שהיה כי הוא נעשה כבר, בין אם את מרוצה ובין אם לא, וההחלטה האם לחזור לבעל המקצוע נותרת בידיים שלך. ונראה לי ש"מותר" לפשל ולטעות זה שילוב בעייתי. אף אחד לא שואל אותנו ממש. :) נעמה.

מימה, הי שוב, הרשי לי להמיר קצת את השאלה שלך: הורים במקום בעלי מקצוע / מטפלים פסיכולוגיים. יש הורים שעושים טעויות הרות גורל בגידול צאצאיהם. הילדים משלמים על כך, ואני מסכימה שזה מאד לא פייר, מעורר זעם והמשאלה לפיצוי מאד מובנת. אין לי הרבה מה לומר זולת איחוליי לכולנו שנוכל למצוא ולתת לעצמנו את הפיצוי הזה. סוריקטה

האקסיומה מי שלא עושה לא טועה, היא בעייתית. בזה אני מסכימה עם מימה. אם פסיכולוג טעה ושגה בטיפול מסויים. המטופל התדרדר, ולא היתה הטבה..... אני מסכימה איתך מימה, שהפסיכולוגיה שמשליכה דברים על המטופל היא בעייתית. וכאן אני שואלת אותך אודי, אותך נעמה החכמה. מהו הגבול???? האם רק כשמטופל יתאבד המטפל יצטרך לקחת אחריות ???? ומה קורה כאשר מטופל ניזוק??? מי אמור לבדוק/ לאכוף/ לתת גב למטופל??? אני מסכימה עם זה שרוב רובם של המטפלים מתאמצים ועושים עבודת קודש. אני מדברת על אחוזים בודדים. הילה

היי הילה, אני רואה הבדל בין טעות של מטפל לטיפול כושל. טעות היא משהו נקודתי ובלתי נמנע, לדעתי, ואליו התייחסתי כשכתבתי שהעיקר הוא ההתמודדות איתו. גם אני, אגב, מתקשה עם ההחזרה של הכל למטופל. כמו שכתבתי, יש פעמים שמטפל טועה ולא צריך לעשות את זה ורדרד ויפה. לקיחת האחריות כאן היא לא ברמה של אובדנות, היא ברמה של פגיעה או קצר שקורים בין אנשים, ואולי מרבית האחריות היא אצל המטפל שידע לדבר את זה ומה לעשות עם זה. הטעויות יקרו לדעתי, בהיותם של המטפלים אנשים. כאן כבר התערערתי עד כמה זו תפיסה שלילית שלי את האנושות וכמה זו תפיסה ריאלית, אז לפרשנותך. :) טיפול כושל הוא כבר משהו יותר חריף ונראה לי שמשחק אחוזי האחריות כאן בעייתי. כי מצד אחד, ברור שהמטפל הוא "המבוגר האחראי" ושהרבה פעמים המטופל לא יכול לשמור על עצמו, ומצד שני, ברור גם שישנם מצבים שאדם לא במצב לטיפול או לא משתף פעולה. יש לדעתי גוף רשמי כלשהו, בטח אודי יצביע עליו, שאמור להיות חסר פניות ולקבל תלונות של מטופלים, לנסות לשמור עליהם מפני אנשי מקצוע פוגעניים. נראה לי שאנחנו מדברות על עוצמות שונות של טעות ופגיעה... נעמה.

היי הילה, אני שאלתי את אותה שאלה וקיבלתי תשובה "נוזפת" מאודי )-: מסכימה מאוד איתך ועם מימה בנושא הזה. נטע.

אודי, אני מרגישה כמו חולה סופנית, כאילו אין מרפא למחלה שלי. סוף השבוע שוב גורם לי להרגיש כמה איני מחוברת, כמה אנרגיות עלי להשקיע בתפקוד של אמא שבת לארבעה ילדים בגילאים מגוונים, כמה נורא להרגיש את המוות ששוב גובר ומותיר אותי חלשה, חסרת אונים ומיואשת. ואיזו אמא כל כך רוצה ללכת אחרי שבנתה חיים שלמים ויצרה חיים. זה לא מובן ואף לא מתקבל על הדעת, ולא מקובל, ומותיר אותי בודדה. אין מקום למוות שלי, לזאת אתה ודאי מסכים. אף אחד לא מוכן ללוות אותי. אני במלחמה הזאת כבר שנה וחצי, עשיתי הכל, כל מה שאמרו והיה צריך אבל נראה שלפעמים צריך לוותר. לשחרר וללכת. אני פוחדת. ההכרה הזו שהכתה בי לפני חודשיים שוב חוזרת. הבת שלי המתבגרת אמרה היה צריך לסגור אותך לכמה שנים. גם עם הכעסים האלה והפחדים של הסביבה אני צריכה להתמודד עכשיו. אתה מפגין המון בטחון וידע, אולי תדע לאן עכשיו. תודה

מילי, אפשר ליצור מקום לרצון שלך למות, בלי ללוות אותך בדרך היורדת שאולה? תוכלי להרגיש ביחד ולא בודדה אם ילכו איתך יד ביד ברחוב, אבל לא יסכימו ללכת איתך להסתכל מה יש בקצה התהום? אפשר לעזוב את היד ולרוץ להתבונן לבד, אבל נראה לי שדווקא שם הכי בודד וכאוב. ילד שבורח תמיד זעוף פנים ומתוסכל. היד החזקה שתומכת מגבילה את הבחירות לפעמים, ולרגעים מהבלבול מי אוחז במי אולי עולה הצורך לברוח ולהיווכח שהמבוגר לא כופה את עצמו ושזו כבר לא הגנה עליך. מאחלת לך יד טובה כזו, שמרגישה עוטפת ומכוונת, שתדע לאן צועדים. נעמה.

אודי, יש איזה בחור שאני יוצאת איתו וה והצלחתי להציב גבולות ממש ברורים . עוד לפני שהוא בא כדי שלא תהיה אי הבנה....... ולא יהיה תסכול ואכזבה של שתינו . עדיין עדיין כאובה......... הילה.

לא קרה משהו מיוחד. כרגע לבד, אבל אח"כ חברה תבוא להיות אצלי בשבת. עדיין לא תיקנו לי את התריס בחלון אבל הוא הבטיח שיבוא מחר או בשמך השבוע. אני גאה בעצמי, כי עד היום לא הייתי מסוגלת לסדר את כל הבלאגן בגלל שרציתי שקודם יתקנו את התריס. הכל היה הפוך, דברים זרוקים על הרצפה ועוד. והיום סידרתי וניקיתי למרות הכל. והרבה יותר נעים לי עכשיו. ואני מתחילה לבכות ולא יודעת למה.. עצוב לי):

לפעמים בדידות עושה עצוב.. אבל גם טוב להיות לבד לפעמים. למצוא עיסוק חביב להשתקע בו. זה לא בהכרח רע. כל הכבוד שסידרת את החדר. גם אני צריכה לסדר את שלי :p

ברמת העיקרון. בפועל מאוד קשה לי עם זה. במשך השבוע זה בסדר לי, הקושי הוא בסופ"ש. בזמן האחרון מצליחה למצוא "סידור" שטוב לי כל פעם מחדש. מימה, נותנת לך כוחות לסדר. את יודעת, עכשיו אני במיטה עם מצעים נקיים ומסניפה את הריח של הכביסה. וזה נעים לי.

היקרה...... אני קוראת אותך, איתך, כבר תקופה ארוכה . אתן עושות דרך נפלאה יחד, וכמו בדרך במסע, יש לפעמים תצפית, לפעמים עולים, ויורדים..... והמסע חשוב יותר מהכל..... קחי אויר, אפשר לתת לך יד?? הילה

כן, מותר (:

הי.. מקווה שאני לא נדחפת..חוששת להטריד. רק מקווה שעברה לך השבת בטוב ושהתריס תוקן.

את ממש לא מטרידה. התריס עוד לא תוקן, אבל הסתכלתי עליו לפני רגע, ואני יותר בסדר עם זה. אחכה עד שיבוא לתקן. מקווה שיהיה השבוע.

אני לא טיפשה. ורעה. ונזקקת. ונכשלת. אני לא נצרכת!!! אני לא מפגרת. אני לא מוגבלת !!! פתאום נורא חשוב לי לומר את זה. קראתי כל מיני הודעות שלי כאן ומרגישה מצורעת, זבה ומטופשת. פשוט בנ"א דפוק.

את באמת לא. את נבונה ומסוגלת, ולפעמים גם זקוקה או נכשלת, אבל גם שלמה, עם כל החיובי שמאזן וגובר. כמה שאני מכירה את הקושי לומר את זה על עצמך. ושמחתי לקרוא שהצלחת. :) לעמוד מול הקול המוריד, גו זקוף, פנים רציניות ולקרוא בקול רם: "שומע, אני לא! חלאס!". ואם הוא חייב ללחוש בסוף ההודעה משהו משל עצמו, להרגיש מנצח, ניחא. אנחנו יודעות איזה קול מייצג טוב יותר את המציאות. נעמה.

עפרה, הי, ייתכן מאד שיש בך חלקים כאלה. שיש בהם ממה שתיארת. ולפעמים אולי מרגיש שזה כל כולך, אבל, כדרכם של חלקים כאלה הם לעתים יודעים לתפוס את כל המקום, וצריך לנסות לזכור שהם רק חלק. אז אולי את בנאדם שיש בו חלקים 'דפוקים'. בכולנו יש. וזה בסדר שיש חלקים נזקקים, חלשים ונעזרים. חלק מהעצמאות. סוריקטה

את לא דפוקה ומצוערת ולא שום דבר רע. זה מן פצע כזה בנפש. הזדקקויות מוקדמות שקשה לעכל וממשיכות לכאוב בבגרות.. וקשה לקבל שיש בנו חלקים כאלה. אם אני הייתי זוכרת לעצמי כל הודעה שכתבתי.. אוי ואבוי... מבחינתי אחרי שנכתב זה גם נשטף באסלה. לא מוכנה להפוך אסירה למילים שלי. אז אין לך מה לחשוש גם אם אמרת דבר שלילי על עצמך אתמול, מחר תמיד אפשר לפתוח דף חדש. מזל.

תודה יקרות. בזמן קצת (הרבה...) מבולבל, לא באמת מצליחה להבחין מה באמת חלקים שלי ומה "סתם" תחושות, תודה על המילים שלכן בכל אופן. ומימה, יתכן שאני צריכה ללמוד ממך ולתת קצת פחות משקל למילים...

לאודי היום המטפל נגע והוא אמר שהוא נוגע...... אז למה כואב לי????? למה הכל כואב והדמעות לא מפסיקות לזלוג???? ;(((((((((( ויד שמאל שלי ממשיכה לרעוד לי........ למה אני חווה אותו חודרני???? אני יודעת שהוא רוצה לעזור????? כולי כאב אחד גדול........ הילה

ממש לא סיימתי את הטיפול בהודעה..כתבתי לו שרוצה קצת הפסקה אחרי שכבר דיברנו על זה בפגישות האחרונות...וודאי שאם הייתי רוצה לסיים את הטיפול, זה היה אחרי עיבוד של פגישות ולא סתם ככה. לא צריכה ולא ביקשתי חיזוק על זה שביקשתי קצת הפסקה של שבוע או שבועיים או כמה שארגיש...זה הרגיש ומרגיש לי נכון. צריכה חיזוק לגבי התסכול הזה שיש לי בפגישות, הלחץ שלי מהפגישות בלי להבין למה, תחושות שהוא לא מבין ומכיל אותי, למרות שהוא מאוד מנסה....אמרת לי פעם לאט לאט...עברה חצי שנה ויותר מאז...כמה אפשר לאט לאט? איך בכל זאת כן נשארים בטיפול עם התחושות האלה?.. וכן, דיברנו וחפרנו על זה כל כך... אשמח לתגובתך, מעריכה.

רוצה לצאת לרגע מתוך כל המלל המיותר שעוטף אותי. כמו ילדה קטנה, להגיד במילים הכי פשוטות – אני לא רוצה יותר, עצוב לי. אני רוצה ללכת מפה. איפה הבית שלי ? איפה אמא שלי ? למה רק להם יש ולי לא ? לא מגיע לי. אני רעה. הכל בגללי. (מוזר. דווקא הילדה ההיא מעולם לא השתמשה במילים פשוטות, היא דיברה בשפה המתוחכמת של המבוגרים ישר מההתחלה. אולי עכשיו מותר כבר ?!)

שתי שאלות לי אלייך, 1. אתה מאמין בטיפול תרופתי. 2. אתה חושב שהצלחת הטיפול התרופתי מושפעת מהאמונה שלי ביעילות התרופות? או שזה בלתי תלוי. אני תוהה לגבי זה מדי פעם, לא חושבת שאני לא מאמינה שזה יכול לעזור, אבל אולי יש לי ספקות.

אודי, פתאום מרגיש לי מפחיד שהוא (המטפל) הוא גבר. פתאום יש משהו מאוד מאיים באינטימיות של חדר הטיפולים. חושבת שאולי הייתי מרגישה בנוח יותר עם מטפלת אישה. אודי, האם זה נכון במקרה של טראומות מיניות שמטפל גבר יטפל באישה??? למה זה כל כך מאיים עליי פתאום??? מצד אחד, יש משהו "מרפא" במערכת יחסים "מזינה" עם גבר ומצד שני, מרגישה שהוא "חודר" אותי. נטע.

גם אני מרגישה שלפעמים מילים שלה פשוט חודרות אליי מדי. רק רציתי לשתף...

שונאת את הטיפול הזה!! שונאת שאני מחכה כל הזמן שיגיע יום הפגישה. נמאס לי מזה! עד שמגיע אפשר להשתגע.. ולא שכיף לי בין לבין... לא!! הכל רע ואין כלום.. בעצם החיים שלי הם הטיפול עצמו והמתנה בשאר הזמן לטיפול שיגיע. זה הכל. ואני שונאת אותה על זה שלא מעניין אותה ועל זה שאני בסך הכל אחת מהמטופלים שלה.. היא לא מחכה לי ואני לא חשובה לה. לה יש חיים מלאים ואני בשבילה נקודה אחת בקושי.. אולי גרגר אבק. יש לה הרבה מטופלים. מה הסיכוי שהיא מחכה לי? מה הסיכוי שאני במחשבות שלה בין לבין? אין הרבה סיכוי. כל כך שונאת לשבת אצלה ולהרגיש את הדקות חולפות להן לפני שמגיעה שוב למצב של המתנה. כל דקה שעוברת כואב לי. כל זה גורם לי לשנוא אותה.. לראות איך כל כך קל לה לעומתי שהזמן עובר.. מה זה מפריע לה? אחרי יש לה עוד מטופלים ויש לה חיים. וכבר דיברתי על זה בטיפול, לא יצא כלום. אמרתי, היא יודעת ומה קרה? אני ממתינה עדיין והיא שלווה ורגועה. מה עוד לעשות חוץ מלדבר על זה? בטח התשובה בשבילי היא רק - תדברי את זה בטיפול. עשיתי.. לא עוזר. מה עוד? אין. מה לעשות אם כך? נשאר רק להמשיך לסבול.

לא יוצא כלום מכל הלגיטימציות האלה.. זה לא מקל עליי

אני ממש רואה את עצמי כותבת את ההודעה הזו. אני ממש הרגשתי ככה, ולפעמים עדיין. אבל זה עבר, ויותר קל לי. אני יודעת שהיא חושבת עליי, ושאני חשובה לה. נכון שאני יודעת שיש לה עוד מטופלים, אבל אני מתעלמת מזה. ובשבילי היא רק שלי, ולא של עוד אחרים. וזה מספק אותי. קשה גם לחכות בין הפגישות, אז תחשבו יחד מה כן ניתן לעשות על מנת להקל. באמת שהודעה כזו כמו שלך גם אני כתבתי לפני תקופת מה, אבל היום אני קצת במקום אחר.

רציתי להגיד לך תודה על ההודעה ההיא, שאמרה שידעת שזו לא אני כי אתה מזהה את הצבע והקול של ההודעות שלי. היה לי נעים לשמוע. ותודה לכל מי שהגיבה שם. אוהבת את המקום הזה, בזכותכם.

איבדתי את המשקפיים שדרכם אני לא כישלון. וקשה לחפש משקפיים בלי משקפיים. ואני אומרת לעצמי שהרי לא יכול להיות שאני *כל הזמן* כישלון ומחפשת דוגמא. הרי חייבת להיות. אבל אני פשוט לא מוצאת. והכישלון בזה רק מוכיח את הטענה המקורית. אני לא יכולה (רוצה?) להאמין בחוסר המורכבות הזה, לא ייתכן שאני *רק* משהו. ויחד עם זאת, פשוט לא מוצאת את הטוב. נעלם לי. ומפחיד אותי שאולי באמת אינו ובגלל זה לא נמצא. איך אני יודעת שלא הפכתי באמת לחור שחור? (ואולי זה סתם פתטי שאני מכריחה את עצמי למצוא הוכחה שלא? אולי זה סתם להימנע מהאמת שנמצאת לי מתחת לאף?) נעמה.

נעמה יקרה, תודה שהגבת לי...בקשר למה אנחנו עושות כשרע לנו...אין לי כל כך במה לשתף, אני חושבת שמצבי יחסית טוב בעניין הזה, מעולם לא חשבתי לפגוע בעצמי בכוונה תחילה, ואני מאוד מקווה שגם את תמצאי במהרה את הדבר שיעזור לך על מנת שלא תפגעי בעצמך.... יש לי רעיון של משהיא אחרת שכתבה בפורם אחר, היא הציעה את שיטת קרקוע באתר מקום....תחפשי באינטרנט יש שם עצות ממש טובות ומועילות נראה לי, אני שמחה שהסכין כבר לא אצלך, שמרי על עצמך את חשובה ויקרה מאוד!!... אני רואה בך המון טוב, ואת ממש ממש אנטלגנטית הרבה מעבר לממוצע ואולי בשל כך את כל כך אדם פילוסופי....קשה להיות חכם מדיי או מחונן...אך כנראה שמישהוא מבחוץ אומר לך שאתה ממש לא כישלון זה לא ממש עוזר... בהצלחה, איתך, מיכל

הי נעמה, אולי החתולה יכולה לעזור? לחתולים יש ראייה מעולה גם בחשיכה כמעט מוחלטת :-) סוריקטה

לא יודעת למה, אבל קשה לי עם עצם זה שבטיפול מותר הכל. מותר לומר מה שרוצים מותר להתנהג איך שרוצים (עד גבול מסוים כמובן). מתר הכל. ובחוץ? לא. אי אפשר לומר ולעשות מה שרוצים. ואני לא מבינה למה? איך אפשר עם כזה פער. קשה לי לראות את ההקבלה בין מה שקורה בטיפול לבין מה שקורה בחוץ. הכל כ"כ שונה לי וזר לי. מה שאני חווה בטיפול לא זכור לי ממשהו מהחיים שלי. אני מרגישה שני אנשים שונים. זו של הטיפול וזו של הבחוץ. מה זה? למה זה ככה? זה הגיוני?