פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי, סתם יושבת כאן. וחושבת. עיגולים, ועננים של מחשבות....... (0) ( @ ). ( O). Oooooo

ציניים, ביקורתיים, עוקצניים? אודי למה יש אנשים שהם כאלה? אני למשל מאוד לא כזאת ומשתדלת לא לפגוע ברגשות האחר וגם בגישה שלי נושא בסה"כ להיות אוהדת כלפי אנשים וצריך ממש אבל ממש להעצבן אותי ולהתנהג לא בסדר, לא בצורה הגונה והוגנת כדי להוציא ממני צד שהוא שלילי וכעוס וביקורתי נוזף. אבל יש אנשים שזה ברגיל אצלהם להיות צינייים וביקורתיים, תמיד לדון אנשים לשלילה, למנות את החסרונות שלהם, את כל מה שמעצבן ו'לקוי' בהם- למה יש אנשים שהם ככה? מאיפה זה נובע? זה מן סוג של מנגנון הגנה? אולי זה דווקא אומץ שלא להתחשב באחרים ולא לדפוק חשבון בנחמדות יתרה לאף אחד? מה אתה חושב אודי? איך אתה תופס ציניות וביקורתיות- כביטוי של איזה מן מאפיין אישיותי זה? מאיפה זה נובע ומה זה משרת? והאם ציניות וביקורתיות (נטיה להצביע על השלילי) זה בהכרח לרעה או גם יכול לשרת לטובה לעיתים? לקדם הפוך על הפוך? אשמח לדעתך/הבנתך

אתה פגשת במימה שבחוויה שלי נכוויתי והושפלתי בטיפול עקב אטימות של המטפלת לאמת שלי לרגשות שלי וגם הזדעזעות מחוסר השקיפות ביחס לציבור המטופלים - שיבינו טיפול ותכליתו מהם. חצו לי את כל הקוים האדומים, נכנסתי לטיפול עם שאיפה להצלחה בחיים ויצאתי עם הגדרה על נייר של נכות וכל זה בתוך טיפול לא אמפתי ומשפיל נרקיסיסטית ששחזר לי טראומות מסוייטות וחוויתי שם רגשות שליליים ואת התוקפנות של עצמי בצורה שזעזעה גם אותי כי זה לא היה מסוות וטלטל אותי לגמרי והרגיש זר ל'אני' שלי כפי שאני מכירה אותו. אינטגרציה מוצלחת לא התרחשה שם, בעיקר זעזוע, מהיחס שלה אליי והתסכולים הכפויים וממה שבקע ממני כתגובה לזה ברמה הרגשית. זאת מימה מאוד תגובתית לנסיבות מאוד מסויימות שהיו, וזה יצא כלפי הפסיכולוגית והוכלל כלפי 'הפסיכולוגים', אבל ברגיל שלי במציאות אני הרבה יותר מעודנת ורגישה מכל זה. אני בן אדם מאוד חייכן ורגיש ועדין (פנימית) למען האמת, קשה לי לבטא כעס, התנגדות גלויה ולא נוטה להעביר ביקורת על אנשים ולדון אותם לכף שלילה אם לא עשו לי שום רע. וגם אם עשו לי רע- קשה לי להעיר להם בפנים ושרוד את הקשר, אלא אני יותר נוטה להתקפל ולסגת ולהתבודד ולהמנע (ולשנוא אותם עמוק בלב :P .. עמוק בפנים אני ממש שבירה , הערות ומילים של אנשים יכולות לסדוק אותי כמו פורצלן דק דק דק ולהשאיר לי שריטות בזכרון שלא מרפות כי קשה לי לשכוח, לוותר, לסלוח, להיות חזקה ולהחליט מה נכנס ומה יוצא, כי זה כאילו אין לי שליטה לבחור אין להגיב וכמה קשה לקבל את הדברים, את הפגיעות הקטנות האלה, את העוקצנות, הציניות, הביקורתיות.. זה משאיר צלקות כי גם ככה יש פצע נרקיסיסטי- ואת הפצע הזה הטיפול הדינמי הארור אצל אותה פסיכולוגית בכירה רק העמיק וזיהם לי(ושקלתי תביעה משפטית נגדה אבל אין סיכוי כנראה כי במשפט מתייחסים לעובדות ולא לרגשות, ככה שאם מאוד נפגעתי מדברים שאמרה או לא אמרה לי כל עוד לא הטרידה אותי מינית או משהו זה לא ממש תופס). ובקיצור, אתה לא מכיר אותי באמת....הלוואי והייתי באמת המימה שאתה מכיר. היא הרבה יותר חזקה ועוצמתית ממי שאני באמת :/ איך אני יהפוך להיות יותר כמו המימה הזאת גם במציאות? שלא דופקת חשבון לאף אחד... זה נראה שאני לא דופקת, אבל אני דופקת חשבון לכולם בסוף. נמאס לי מזה. אם באמת הייתי עושה מה שבא לי העולם הזה היה מושמד ואלוהים היה מקבל צו בית משפט לברוא משהו יותר טוב, יותר הגון, שקוף, פחות אגו וחרא. עולם יותר יפה, שאין חזקים וחלשים, מנצלים ומנוצלים, שהכל מוערך ברמה דומה, שלא כולם בתחרות כל הזמן, ולא יתכן מצב בכלל שלאנשים יהיו 'פצעים נרקיסיסטיים' בנפש :P

היי אודי, מה קורה שהטיפול גורם לבעיות פסיכוסומיות?.. שכל פגישה גורמת להתפרצות של בעיות בריאותיות, וגם הרופא טוען שהם כתוצאה מלחץ נפשי?.. זה מצד אחד ייסורים גופניים, ומצד שני, לא מאפשר לפתור קונפליקטים בנפש..כי הטיפול והשיחות והחיים הופכים להיות סביב המחלה והסבל הגופני, וההתמודדויות עם זה... מה עושים במצב כזה??... וזאת לא סתם שאלה תיאורטית....

הפגישה האחרונה ביום ראשון הייתה טובה ועוזרת להחזיק, הוצאתי בה הרבה בכי אולי הייתי צריכה לשחרר.....לא יצרתי קשר ומנסה שלא ליצור בהמשך, מתגעגעת מאוד, אודי, זוכרת שיש משהו טוב בלהתגעגע נכון? מנסה לחשוב מה כל כך טוב בזה...יש משהו מרגיע באיך שנפרדנו מהפגישה...ברכות כזו, תחושה אחרת לעומת הסיום החד שאחרות אומרות כאן....אולי מצליחה קצת להפנים את דמותה??? ובכל זאת געגוע, וטוב שכולן כאן...ולמרות הודעות רבות שממשיכות לזרום אני מאמינה שאין מה לקנא באחרות, כמו אם שאוהבת את כל ילדיה כל ילד בדרכו שלו, כך אודי מתאים את התשובות שלו לפי הצרכים של כל אחד...כך אני רואה זאת... וגם המטפלת שלי אמרה לי שעם כולם היא שינתה גישה, בהתחלה קצת הרגשתי צביטה כזו כאילו את כולם היא מחבקת???, אך היא ישר הבינה לפי הבעת פניי ואמרה כל אחד בטיפול לפי צרכיו :) אהבתי את תשובתה...כך גם פה, לכלנו יש צורך באהבה והנה כל אחד פה אהוב בדרך אחרת...ובמבי יקרה, לא היא לא עובדת כמו אמא צביה שיטה שונה של סיפוק צרכים....נראה כי קצת העצמת את מה שקבלתי ממנה לא? ותודה שאתם כאן!! עצם הידיעה עוזרת להמשיך בלעדיה....אבל אולי איתה בלב? התקדמות! שלכם, מיכל ושאלה אם אתם יודעים מדוע נדחתה פגישה שיש משהו חשוב בשבילה באותו היום אפשר לשלוח לה רק את המילה "בהצלחה"? או "שיעבור בשלום"? מתלבטת מה דעתכם? אפשר? מה אתה אומר אודי? זה יהיה בסדר לדאוג לה קצת? להראות לה שאני חושבת עליה באותו היום? מסובך לי....

זה בסדר להיות בשקט בטיפול? היא חושבת שאני צריכה לקבל את ולא 'לנסות בכוח'. ושזה בסדר להיות ביחד גם כשלא מדברים. אווף. זה לא נעים לי כשהיא ככה מדברת. שהיא אומרת ביחד. אתה יודע שאתמול ביקשתי ממנה לשכב על השטיח. כמובן שלקח זמן עד שקרה. אבל אז אמרתי לה שפעם שעברה היה מונח תנור על השטיח לידי. אז היא שאלה אם אני רוצה שהיא תביא אותו( מכובה, כן) ואמרתי שכן. היא אמרה אחכ שהיא תדאג שהוא יהיה שם כדי שאם ארצה לשכב על השטיח שיהיה לי את ' התנאים' שאני צריכה. אמרתי לה שזה מביך אותי. זה מביך שביקשתי את.התנור. ומה יהיה בקיץ???

את כזאתי חמודה. בחיי....... אוהבת, הילה

איזו חמודה את! מעניין מה מתוך ההודעה גרם לך לחשוב כך אגב, למה יש לך שני שמות כאן? (באנגלית ובעברית), את כמובן לא חייבת לענות, סתם תהיתי לגבי זה.

אודי, נעלמתי הרבה זמן, אני אצלה כבר 7 חודשים, לא יודעת אם משהו משמעותי קורה בעקבות הטיפול. בקשר איתה יש עליות וירידות, יש לי הרגשה כללית שהיא לא מבינה אותי, אני מנסה שוב ושוב להסביר את עצמי, וההרגשה היא שהיא מבינה רק פן חלקי, (ואז בוחרת להתייחס לזווית קונקרטית של הנאמר, ולא לחוויה הרגשית שלי,) או נמנעת מלהעמיק בהבנת הדבר שמא זה יציף אותה רגשית. יש פעמים שאני כבר מתייאשת ומרימה ידיים מלהסביר. בסך הכל - יש לי תחושה שיש לה באמת רצון טוב לעזור, אבל אין לה כלים, יכולת הכלה רגשית, או מוטיבציה להשקיע - שזה, האחרון- די מעצבן אותי ומקומם. כבר כמה שבועות שאנחנו בקצר... והיא מחמירה אותו בכל מיני שינויים, כמו- הזזת הזמן כי היא צריכה ללכת מוקדם יותר, או...לא נזכרת כרגע, כן, - כשעשתה טעות - העמיסה עליי הצדקות לכך שניסתה לתקן, או , ניסיונות ל"הוכחת חפותה" - מה שממש מעצבן. בקיצור... לא יודעת למה אני אצלה בכלל... אנימה :(

חשוב גם לי לדעת שאתה רואה. גם כשאני לא..

פגישות גישוש ראשונות. היא מחזיקה אופטימיות ותקווה, ואני את כל הכאב שעוד לא יכולה להוציא. זה לא ממש הוגן, אמרתי לה. מצד אחד יש עוד זמן, לאט, לאט (היא אומרת, ברוגע ואופטימיות שהוציאו אותי מדעתי). מצד שני, אין לי זמן. הפנים במדרון מוכר ואני צריכה אותה כמעצור, אבל לא מצליחה עדיין. יופי שיש זמן לדבר, להתקרב. אין הרבה זמן עד שארפה לחלוטין את האחיזה בעצמי. בא לי להיעלם. בלי למות, להיעלם. אבל זה לא טוב, לחזור לשביל הזה אל האין. שביל הלבנים הכואבות. ככל שמעמיקים בו, קשה יותר לחזור, קשה יותר לקרוא למישהו שיצטרף. אולי בעצם אין זמן. נעמה.

כל כך מוכר. עד לכאב. אפשר לשבת קצת לידך? להסיט שערה ממצחך? לתת כתף להניח את הראש? אולי להרפות קצת? הכי שבת המלכה לך. הילה

לשבת, ליד, אבל בלי לגעת? יחד קרוב ומרפה שלא נוגע באמת? יותר מידי לו, לגוף שלי. תודה הילה יקרה...

שיש יותר מידי מישורי זמן. הוא עובר אחרת בחיים האמיתיים, בפגישה, בשבוע עם פגישה אחת, בשבוע עם שתיים, ביום שקשה, ביום שמצליחים להתמודד, ביום של החלקה במדרון, ביום של טיפוס, ביום וים של חרדה. אז כרגע גם קצת זמן נחווה כמו המון, וחוסר הסינכרון הזה בין התקדמות הזמן בפנים להתקדמות בחוץ מותיר אותי לבד וכואבת. אפילו החוץ צריך סינכרון לעצמו ומעבר לשעון קיץ. אני צריכה מעבר לשעון תחילת טיפול. נעמה.

בתגובתך למאי כתבת: "מותר לה לאבד קצת את הסבלנות": אני נוטה לא להסכים איתך. היא (המטפלת) איבדה וזו עובדה! היא בן אדם וזו עובדה! אבל... זה כשל אמפתי. זה כשלון שלה. וצעקות?! לצעוק על מטופל?! זה כבר בכלל לא מתקבל על הדעת. זו אלימות לכל דבר. ואם כבר קרה, חובתה להתנצל, להודות שטעתה. אם קשה לה עם מאי, מוטב שתלך להדרכה!!! נטע.

נטע תודה רבה!!!! הייתי צריכה לשמוע את מה שכתבת.. באמת צרם לי מה שאודי כתב בקשר לסבלנות... מממש תודה!!.. ואני באמת שוקלת לעצור את הטיפול

נטע, את ממש צודקת. לדעתי ונראה לי שגם לדעת המטפלת שלי זה לא מקובל. לפחות שתתנצל. אם לא זה, אני לא הייתי מסוגלת להמשיך כרגיל בטיפול (זה ממש לא אומר שהייתי עוזבת אבל.. )

הייתי נסערת מאוד מהחוויה הנוראית שעברת. היום שיתפתי את הפסיכולוג שלי ושאלתי אותו האם הוא מסכים עם אודי. כדרכם של פסיכולוגים הוא ענה על שאלה בשאלה, ניסה לברר מדוע זה כל כך מטריד אותי, האם אני חוששת שגם הוא ינהג בי בצורה כזו. לא הנחתי לו להתחמק. היה לי חשוב לדעת מה דעתו. בסוף הוא ענה שצעקות על מטופל זו חצייה של קווים אדומים וזה לא משהו שמתקבל על הדעת. זו בהחלט חוויה קשה, וזה יכול לסדוק את האמון המקודש בין מטפל למטופל. אני חושבת שאם אני הייתי עומדת בסיטואציה כזו, זה היה משחזר אצלי משהו טראומטי. הנפש שלנו כל כך עדינה, ואנחנו בתור מטופלים (אני לפחות) נמצאים בעמדה של פגיעות. פסיכולוג שצורח עלי (ולא מתנצל), לא ראוי לטפל בי ולא ראוי לאמון שלי. נטע.

הי לכן, אני מסכימה שזה לא בסדר שהיא צעקה ואיבדה סבלנות. מצד שני, ויש צד שני, אנחנו לא יודעות בדיוק מה היה? מה הסיטואציה? פעם אחת היה לי קטע עם המטפל שלי, שהוא מאוד רגיש ומתחשב. שלא יכולתי לשלם לו. והוא אמר תיתני לי אפילו 20 שקלים ולא שילמתי לו. ואז הוא ממש היה נסער. וזה ממש כאב לו. היום בדילי אני יודעת כמה צדק. וזה ממש לימד אותי כמה צריך לשים לב לגבי אנשים, תאום ציפיות בנוגע לכסף. אני חושבת על זה שאם הוא היה מעביר על זה הייתי היום במצב אחר. זה נכון שמטפלת לא אמורה לצעוק. חשוב להציב גבול ולהגיד- עד כאן. לזה אני לא מסכימה. מצד שלישי זה מזכיר לי קשרים. למשל: נישואין. מה קורה כשיש משבר אמון? האם מתעקשים לתקן? נלחמים ולא מוותרים? או שעוזבים את הזירה? זה לימוד גדול עבורינו איך שורדים קשר. דווקא במשבר. ודווקא כשקשה. אסור לוותר. ועוד משהו- היה לי משבר בעבודה. ממש משבר עם הבוסית שלי. כמה פעמים היא צעקה עלי באמצע המשמרת- תלכי הביתה! ואני בכיתי ואמרתי לה שכואב לי מאוד. אבל אני לא ילך. אני אשאר ונתמודד. ואז נכנסה לתמונה המדריכה התעסוקתית שלי. והצלחנו לשקם את היחסים. ואפילו אתמול קיבלתי ממנה קומפלימנט. ויש עוד זווית שבה מתגרשים- כי אין אין אין ברירה. השאלה, האם זה המצב? הילה

התגובה שלך היתה כל כך מתבקשת וכל כך נכונה. חיכיתי לאיזשהי תגובה שתסדר אצלי את הבלגן שדו השיח הזה יצר.

וכל מילה נוספת מיותרת....

את יודעת, לאה, יש רגעים קטנים וחבויים של תחושת קירבה, בהם גם אני חושבת שהמטפל שלי אלוף. איך הוא לקח את אחת הנשים החולות שיש (מילים שלו) ולימד אותה כל-כך הרבה. סוג של 'אילוף הסוררת' אולי. אבל מצד שני, כשאני נזכרת בדברים שלא הצלחנו, חלקם לא הצלחנו כי הגעתי במצב נמוך מאד וגם בשל עיקשות ונוקשות של חלקים בי, אני כועסת וחושבת על דלות ההישגים. עכשיו, כנראה, חסרה לי קצת בפנים הוא כדמות טובה לי, ואני מרגישה שאני קצת תוקפת 'אותו'. את מי שהכי עזר והציל. והוא אחד האנשים הטובים בחיי. חשבתי שמעניין לשמוע עוד מילים ממך על מה שמחמם כל-כך את הלב. אבל במקביל גם אולי בעצם אפשר לתת לרגש להיות. בשקט. ללא מילים. סוריקטה

גם שלי מדהימה!! איזה כייף, נכון? אוף מתגעגעת...זוכרת שיש משהו טוב בלהתגעגע אה אודי? :)

אילו הודעות.. איזה יופי שכל אחת אוהבת את המטפל/ת שלה. אני חושבת שהייתי מסתדרת עם כל מטפל... אך אולי אני טועה. וכן, גם אני אוהבת אותה (:

כתבתי למטה: האם לא כולנו סובלות מהסיומים החדים האלה? לא היית ממליץ להאריך במעט כל פגישה כך שיספיקו להגיע, להרגע, להתקרב, לנסות לדבר, וגם שיהיה איזשהו שיח וסיום מרפד כלשהו???

הי לאה, גם אני הייתי פגית, אבל לא כזאת זערורית. בכל אופן, אני חושבת שלפעמים יש אילוצי מציאות כמו מטופל שאחרייך, ואין יותר מידי ברירה. בעשר הדקות שבין לבין המטפל גם מנסה קצת לדאוג לצרכים שלו. וחוצמזה, גם להארכה יהיה סיום... דבר נוסף - פה המקום שאנחנו כמטופלים יכולים לקחת אחריות ולנהל את השעה כך (מי שמטופל ותיק כבר איכשהו בפנים מרגיש את הזמן) שלא ייווצר הלחץ הזה לקראת הסוף. לפעמים דווקא אנחנו באופן לא מודע משאירים לשנייה האחרונה ואז, למשל, נותרים עם דמות 'מכאיבה' של המטפל שאותה אנחנו נושאים עד לפגישה הבאה. זו יכולה להיות דוגמא לדרך לשמור אותו בפנים אצלנו. אולי בדומה לקשרים אחרים המוכרים מחיינו. סוריקטה

על זה שאני מכירה את החלפת הרגליים שלה של לפני סיום. :) גם התחושה שבטח כבר עוד רגע מסיימים, וגם איך שהמבט שלה משתנה, מפסיק לחשוב לעומק ומתחיל לאסוף. אנחנו משתדלות לרוב לא להשאיר את הבטן פתוחה על שולחן הניתוחים עד לפעם הבאה, כמה שאפשר. בין אם אני מחליטה לא לפתוח כי מאוחר (אחלה תירוץ לפחדנות, אגב) ובין אם היא אומרת שנזכור את זה לפעם הבאה ונפתח עוד. מדגדג לי געגוע לשגרה הזו, למוכר... נעמה.

לא כל כך הבנתי למה סיום פגישה חייב להיות חד? אנחנו חמש דקות לפני הזמן מסכמות פגישה, מדברות על איך אני יוצאת היום מהפגישה ועוד...כדאי לנסות גם!! מסיימות ברכות, היא תמיד משתדלת שהחמש דקות האחרונות יסתיימו בטוב...זה לא קשור בהארכת זמן, הרי כל זמן שנאריך נרצה עוד :)

כי כשצוללים באמת לתחום מסוים קשה לסיים כל כך מהר. עד שמוצאים את הנקודה הפנימית הקשה, עד שנתקלים בה....

אני איתך. אצלי היא אומרת לי שאנחנו צריכות לסיים. לפעמים זה באמת פתאומי מדי. חשבתי אולי לבקש שתגיד לי כמה דקות לפני. לי גם אין שעון ויש שעון קטן מולי רק שברוב הפעמים אני מתכסה בשמיכה אז לא רואה אותו. לפעמים כשאני מרגישה שהזמן תכף נגמר אני שואלת אותה מה השעה. לרןב אחרי שהיא אומרת שצריך לסיים יש עוד רגע שתיים עד שאני מוכנה לקוםצ קצת חפרתי

איך היית מתייחס לבקשה של מטופל שכל הפגישות יתארכו לכדי זמן של פגישה וחצי כי ככה המטופל מרגיש שהוא מסוגל להיכנס וגם לצאת עם משהו???

שתשים את השיר הזה בתגובה להודעה של חנה על השם שלה, לא מזמן. אפילו ויתרתי על לשלוח אותו בעצמי מהסיבה הזו, והופתעתי לראות שלא. אז הנה הוא צץ עכשיו. :)

אודי האם 'סמכות'/ אופי סמכותי זהו מאפיין מולד גנטית או משהו שמתעצב דרך הזדהויות מתאימות עם דמויות סמכות? אני מרגישה רתיעה מלהיות בעמדת סמכות באופן כללי, אולי כי לסמכות נלווית גם אחריות וזה מעורר חרדה. אבל האם זה משהו שאפשר לעבוד עליו ולפתח (בבגרות) אצל אדם שסמכותיות באופי לא קיימת אצלו באופן טבעי? איך זה שיש אנשים שנמשכים להיות יותר מנהיגים לאחרים ויוזמים ומשפיעים החוצה ומניעים את הזולת וכאלה שממש לא. האם המקרה השני הוא בהכרח גרסה פתולוגית ו/או לא אופטימלית של האישיות או שההבדלים הללו טבעיים לחלוטין וכל ה'גרסאות' (אדם סמכותי יותר או פחות) לגיטימיות ונחשבות 'תקינות' באותה מידה? כשאני חושבת על זה אפילו בעולם החי (למשל גורילות) אפשר לראות שפרטים נבדלים זה מזה במידת הדומיננטיות הקהילתית שלהם. אז אולי גם אצל בני אדם זה פשוט מולד ו'מחווט' גנטית?

ענית לי שבמסלולים טיפוליים כן יש מגמה להעריך האם אדם בשל רגשית לטפל באחרים. הייתי רוצה לשאול אותך על בשלות כזו, מהם מרכיביה? בעבר חשבתי שמטפל טוב הוא צריך להיות אדם מלא חמלה אמפתיה ויצר נתינה ואף פנטזיית הושעה. אבל מאז שהכרתי את התחום יותר טוב הבנתי שנדרשים עוד דברים שונים מזה-למשל דווקא יכולת להציב ולשמור גבולות, לא להזדהות עם הסבל של המטופל, יכולת לשאת אי ודאות ולהכיל רגשות קשים.. כלומר מטפל צריך שיהיו לו כוחות אגו ותעצומות נפש ותחושה ברורה של הנפרדות שלו גם, גם תחת לחץ רגשי.. אני צודקת? ואולי בלי קשר לכל הפירוט לעיל, מה לדעתך התכונות הקריטיות הנחוצות למטפל טוב? ובמה זה שונה מסתם 'הורה טוב'? הרי בכ"ז מטפל אינו הורה בסופו של דבר לכן מתארת לי שההקבלה לא בהכרח תופסת

לעזאזל עם הגבולות האלו בטיפול. למה אם אנחנו מסיימות דקה אחרי הזמן אני מרגישה כאילו דפקתי את המערכת..? וכנראה שדווקא אני צריכה את הגבולות הברורים, כי כשאין אני נאבדת ולא שולטת בעצמי. ועדיין זה מעצבן. למה הכל על הדקה?! ולמה אני צריכה את הגבולות האלו כ"כ? אודי, אתה יודע שעד לפני חודש בערך, כל פעם כשיצאתי ממנה השעה הייתה דקה/שתיים לפני הזמן ואני כעסתי כשיצאתי למרות שידעתי שהיא לא עושה את זה בכוונה. ודיברנו על זה כמה פעמים, עד שהיא באמת אמרה שהיא שמה לב שאני "מאחרת" שתי דקות כל פעם. ולכן נוצר אצלי המצב כאילו אנחנו מסיימות לפני הזמן. בסופו של עניין היא כיוונה את שעונה לשלי. והכל בא על מקומו בשלום. ומאז כשאני יוצאת ומסתכלת על השעה אני רגועה יותר.

כאן התרגשתי. הילה

כמובן לא כ"כ מהר זה קרה. גם כשהבנו שפשוט השעונים שלנו לא מכוונים. היא שאלה אם אני רוצה להזיז את שלי, אמרתי לה ששלי מכוון אוטומטית. זה היה מביך, כי הייתי צריכה לומר מה השעה אצלי. היה סה"כ הבדל של שתי דקות, אך לי זה היה מורגש כמו פער עצום. ועכשיו, כל פעם כשאני יוצאת הרבה יותר קל לי. וגם קל לי לקום יותר כשהיא אומרת כשנגמר הזמן. כשלא היה כך, נעלבתי וכעסתי. טוב שגילינו ופתרנו את זה.

קשה לי עם אנשים. יש עולם מקביל בלי אנשים?

... אנשים יצרו את הפורום הזה שמאפשר לך לכתוב זאת. אנשים נמצאים כאן כדי להקשיב. אנשים בנו את הבית שאת מתגוררת בו, הרכיבו את המחשב או הטלפון שאת כותבת ממנו, בנו תשתית חשמל. אנשים לימדו אותך לדבר ולכתוב. אנשים יצרו אותך. תלות. אי אפשר בלעדיה. סוריקטה

לתפקד לגמרי כרגיל ולומר שעדיין לא ממש בסדר. כי המעטפת מתקפדת, נלחמת ולא מוותרת, ועוד בפנים הקול הלכוד, צעקה שממשיכה לבקש מקום, נגיעה, מנוחה וגם מוות. עם מינונים גבוהים של תרופות הצלחנו להוריד את רמת הדכאון. נצחונה של הכימיה על הרוח. הכימיה מדכאת את הדכאון ומאפשרת לקליפה להתעבות ולהתחזק. הרעב מחדד את החושים, מעורר, מאפשר להגיב. אני לא ישנה. לא מצליחה לישון ממש. אני עובדת סביב השעון, פעילה בכל החזיתות ומרגישה איך כל זה נעשה לא ברצון אלא מתוך הכרח, לא באהבה אלא בגלל הנסיבות, לא מבחירה אלא בשל אילוצים כאלה או אחרים. אני רוצה לעוף, להתפוגג, כמו אדים או ענן נוצה. למצוא את המקום השקט הזה, הלבן. שקט לבן. נשימה שטחית. שינה עמוקה. שוב סוף השבוע מאיים עלי באינטנסיביות שלו, ברעש, בתובענות. שוב אני הולכת לאיבוד, אין לי מקום. שוב אני מבקשת ממך כמה מילים שיצליחו אולי להשקיט קצת. תודה שאתה

אבל רוצה להיות כאן. מצד שני כבר לא בטוחה אם טוב שאני כאן.

אני לא יודעת אם טוב לי להיות כאן. איך יודעים? דובר על זה רבות כאן ובכ"ז. למה כל פעם שאני עונה לך בתגובה אני חוששת שלא תראה או שלא תגיב. אז אני מנסה לסמוך עלייך אבל כנראה שההודעות הללו פחות בולטות לך, או שאין לך מה להגיב. לא יודעת.

חזרתי לבינתיים לפגישה אחת.... וזה הרגיש לי כל כך ריק. כאילו לא לא הייתי חסרה בכלל... הוא לא אמר לא התגעגעתי... לא אני שמח שאת כאן... כלום...;( כל כל ציפיתי לפגישה הזאת... חשבתי שאצא אחרת... חשבתי שארגיש אחרת... והאמת, גם אני בעצמי לא הרגשתי הרבה... הרגשתי כמו מישהי שבאה ומדווחת מה עבר עליה בחודש האחרון.... ופתאום הרגשתי, שאולי לא זקוקה לזה... דברים שעבדנו ודיברנו עליהם בטיפול, לא קרו...ושום דבר לא השתנה בי...ופתאום בחודש הזה קצתי, עשיתי, יצאתי מהאומללות של עצמי... וכשדיברתי איתו נפל לי האסימון... כמה הייתי במקום אחר שהייתי בטיפול, וכמה אני במקום אחר היום, בריא יותר, בעיקר מתמודד .. מנסה להתמודד. שאולי גדלתי.

אני קוראת כאן כבר כמה זמן ואני הרבה מזדהה... קראתי את מה שכתבת לאחרונה, לא ידעתי גם שאת אמא.. ככ הזדהיתי, ככ קשה להיות אמא כשהעולם הפנימי ככ כואב וזקוק וחרד.. מאיפה נותנים להם לילדים???? מאיפה שגם לי אין??? לפעמים אני מסתכלת עליהם ובא לי לבכות, כי מגיע להם יותר.. הלוואי והיה לי כוחות, הלוואי והייתי יכולה... שלא יגדלו כמוני.

גם אני שואלת את עצמי את אותן השאלות. מסתכלת על הילדה המקסימה שלי ומרגישה שמגיע לה יותר..לא מסתדר לי החולי הכבד שבי עם היותי אמא בעלת אחריות כל כך כל כל גדולה..באמת איך אפשר?

גם אני אימא לילד קטן ומקסים. כל כך קשה לטפל ולהעניק כאשר בפנים הכל ריק. מת. גם אני מרחמת עליו, מרגישה אימא נוראית. אני חוששת שהוא קולט את העצב והכאב בעיניים, את החיוך המזויף. מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה וזה קשה. אני חושבת שאני הולכת לטיפול בעיקר למענו. מקווה שאם הזמן אלך לטיפול בעיקר למעני. גם לי מגיע!

היי אודי, אתמול המטפלת שאלה אותי אם בכלל רציתי להגיע לפגישה כי היה לי קשה לדבר ושאלה מה המטרה של הטיפול.. אני הרגשתי שהיא רוצה להעיף אותי.. ואמרתי לה אם את רוצה שנסיים את הטיפול פשוט תגידי ונסיים.. ואז.. היא התחילה לצעוק עליי שזה כבר מתיש אותה ואי אפשר כל הזמן לבנות ואז להרוס וכמשהו לא ניראלי אני ישר מאיימת לעזוב את הטיפול... שהיא לא מבינה את המבטים שלי ולמה אני שותקת ולמה אני לא מביאה את עצמי... ואמרה שהטיפול זה דבר מוגבל ושלא תמיד אני אשמע את מה שאני רוצה ואני לא יכולה כל פעם להשתגע כשאני לא מקבלת את מה שאני רוצה.. ושהמציאות לא תתאים את עצמה אליי. היא אמרה שאני שנתיים וחצי כבר בטיפול ושנגענו בהמון דברים ושעכשיו גם הרבה דברים תלויים בי.. אמרה לי שזה לא סוף הטיפול.. אבל מה שקרה אתמול לא קרה עד היום שהיא פשוט צרחה עליי! ממש צרחה... והיא נראית הכי עדינה שיש.. זה היה מפחיד וזיעזע אותי... הלב שלי התחיל לדפוק מהר.. והיא באמת תקפה אותי... יש דברים שהיא אמרה לי שהם מאוד נכונים אך עכשין לא יכולה להשתחרר מההרגשה שהיא איבדה את הסבלנןת שלה אליי,את היכולת להכיל אותי... ובעיקר מרגישה שפוחדת ממנה...ואודי רציתי בעיקר לפרוק ולהוציא את זה ממני אז גם לא חייבים להגיב.. תודה על המקום!!

אפשר כל כך להבין אותך זה נשמע ממש לא נעים. אולי אפשר להסתכל על זה מעוד זוויות? שאולי אכפת לה ממך? שכואב לה שהיא אולי, לא מצליחה לעזור לך? שהיא מנסה לבוא לקראתך, כמו בהוספה של זמן בפגישה? בכל מקרה בהצלחה. שלך-ואיך הילה

קנאה זה משהו שלא ממש מדובר כאן אצלי זה מתעורר מאוד חזק, לפעמים יש ציפיה שתענה לי כמו לאחרת ואז אני מוצאת את עצמי מאוכזבת...... או רוצה ממך, יותר יחס????? מותר לדבר על זה כאן?????? לא יודעת, הנה אמרתי. זה באוויר

הילה יקרה, גם אני מרגישה לפעמים את הצביטה הזו של קנאה. אבל נראה לי שקשה לי להחזיק את הרגש הזה יותר מידי וישר הוא הופך להסברים מפורטים על הפגמים שבי שבגללם ההבדל שהרגשתי. ויותר קל לי להמיר את זה לכעס על עצמי, למה אני לא כותבת נעים יותר, חמוד יותר, מובן יותר, קרוב יותר, רך יותר. אבל גם חשבתי על משהו קצת לא קשור שהתחבר לי. אפשר? לפעמים כשאני עוברת מהר בחנות או ליד חלון ראווה נדמה לי שיש מלא בגדים שהייתי רוצה לעצמי. ואז כשמגיע זמן שאני באמת שם, הכל נראה לי קצת מפוספס ולא מתאים. לפעמים גם עם תגובות ונגיעות אני מרגישה ככה... נעמה.

וברור שמותר לדבר על זה. אני חושבת שאולי גם מחוץ לפורום קשה לדבר על זה. מן הסתם קשה לדבר על זה כאן בפורום כי הקנאה היא כלפי בנות אחרות שנמצאות ג"כ כאן.

הילה, חנה, נעמה וסוריקטה... אתן מזכירות את הקנאה.. במי ??? על מה ??? למה אתן מדברות באופן כל כך עמום לגבי הקנאה ??? למה אתן לא מתייחסות באופן ספציפי ?? אני מקנאה בזו וזו וזו וזו על כך וכך וכו' ???? מרגישה משהו כזה לא פיירי.. כאילו כשאתן לא מתייחסות באופן ספציפי ,זה לא מאפשר התייחסות, אלא רק לפנטזיה לעבוד שעות נוספות ולהרגיש אשמה ורגשות דומים... אתן יודעות ? מימה נכנסה לפורום מתיישהו בחופש הגדול אם אינני טועה.. אני זוכרת שמימה שלחה הודעות רבות ,הרגשתי שמימה מועדפת ע"י אודי, הרגשתי המון קנאה כלפיה ודיברתי את הקנאה על מימה באופן מאוד מפורט, באופן שאיפשר דיבור.. איכשהו, אני לא מרגישה שבהודעות שלכן שהנושא של הקנאה מוזכר,ההודעות מאפשרות דיבור,דיאלוג,רב שיח.. במבי.

במבי, הי, היות שאיני יודעת בדיוק מדוע כואב כל-כך עכשיו, ניסיתי להעלות במחשבותיי, בכלים שיש לי, מספר רעיונות. רגש הקנאה היה אחד מהכיוונים, אבל גם אני בעצמי איני בטוחה שאני יודעת במי או על מה בדיוק. ייתכן שחלק אחד בי מקנא באחר ועוד ועוד. בכל אופן, זו המשמעות של אי הידיעה, מעבר לכך שלא בהכרח גם הייתי בוחרת לשתף בהכל, ואז אפשר היה לקנא בי שאני יודעת ואתם לא. אם נרחיק, זה אפילו יכול לדבר על המושג, בהנחה שמקבלים אותו, של 'קינאת פין', גם בהקשר לתקיעויות בשלבים מסוימים. סוריקטה

נראה לי שחלק מהעניין זה שהרגש עצמו עמום. בין אם כי קשה להכיר בו ולחוות אותו עד הסוף, ובין אם כי זו בעצם קנאה עמוקה אחרת, קדמונית, שלא קשורה לשום דבר קונקרטי ומתלבשת על מה שבא ליד. את צודקת, זה לא מאפשר דיאלוג או שיח. זה חתום ונעול. אצלי זה מקבל את מעטפת הביקורת העצמית שמתקבעת וזהו, אין על מה לדבר מבחינתי. אני פשוט ____ (השלימי את החסר). נראה לי שנוח לי יותר ככה, להכאיב לעצמי, מאשר לאפשר את המצב בו מישהו אחר פוגע בי, גם אם לא בכוונה. (והנה קונקרטי, מקנאה בך בדיוק על הגולמיות הזו שאת יכולה להגיע אליה באומץ. ואז הופכת - אני פשוט פחדנית, או, יותר גרוע, חסרת גולמיות ואמת. הדגמת התהליך בשידור חי.) נעמה.

שוקלת וחושבת מה לענות לך, האמת שזה נשמע עמום, מכיוון שיש לזה כמה חלקים. חלק אחד של הקנאה זה מהחברות כאן, לפעמים אני כותבת משהו ומחכה שיגיבו, ואם לא מגיבים זה מאכזב אותי מאוד מאוד. ואז אני רואה שיש בנות שכתבו דברים ואליהן מתייחסים יותר. ואז זה צובט לי בלב, ואני מתחילה לחשוב. אולי לא אוהבים אותי כאן? אולי אני לא מספיק חשובה? וגם הוביל אונת לתובנה שהגיעה מהמטפלת הקבוצתית, שלפעמים אני רוצה עזרה, ובמקום לבקש אותה אני מראה חוזק. וזה מבלבל....... או שלפעמים אני מתנשאת....... כל מיני כאלה........ החלק השני, זה לגבי התגובות של אודי. למשל כשביקשתי ממנו (אודי, ממך) חיבוק, והתאכזבתי מהתגובה שלו, שהוא כתב ((הילה)) לא יודעת למה ציפיתי????? זה לא היה מספיק מכוונן. ואז מתחילות כל מיני מחשבות שמסתעפות ומסתעפות, איך לבנות אחרות הוא שלח חיבוק וכל מיני כאלה. ועכשיו כשאני חושבת על זה, אודי מנסה לענות לכל אחת קצת אחרת, אולי דווקא כדי לתת את התחושה של הייחודיות????? מחשבות מחשבות, המשך יום חמישי טוב. שלך ואיתך- הילה

רק על עצמי אני יכולה לספר. אני לא חושבת שזה משנה במי אני מקנאה וזה גם משתנה.זו לא מישהי אחת. כן, הכוונה שלי היא כאן לפורום. מקנאה אם אודי עונה למישהי "X יקרה". רוצה גם. מקנאה בבנות אם הן כתבו משהו וקיבלו הרבה תגובות. זה עונה לשאלתך? אני יכולה אולי להבין למה את אומרת שזה לא הוגן, אבל תחשבי כמה הודעות עמומות יש בפורום..

נראה שזאת תחושה משותפת לכולן באיזשהי צורה, וכל אחת מרגישה שהיא הפחות.. לא? אבל זה כמו בטיפול.. אני חושבת.. גם שם אני מקנאה במטופלים האחרים שלה, ומרגישה שהיא מעדיפה אותם על פניי.. רק שבטיפול לא נפגשים עם מטופלים אחרים ואי אפשר לדעת מה המטפל/ת אומר/ת להם. כאן זה כולן ביחד. אם יוצא לי במקרה לראות מטופלת אחרת שלה, זה יכול לשגע אותי וקשה לי עם זה.

הי הילה, גם לדעתי, כפי שאודי אמר, זה מדובר כאן ולא מעט. כשבעבר התעוררה בי קנאה בהקשר למשהו שאני קוראת בפורום, נגיד, בדר"כ בחרתי להביא את הדברים לטיפול. במקביל, ואחרי עבודה טיפולית, דיברתי על כך רבות ובפירוט גם כאן בפורום, רק שעבר זמן רב מאז ולכו תמצאו את הקישורים. כנראה שלא מומלץ להשתמש בפורום או בעולם כדי לקנא באופן שהורס מבפנים. והטיפול מלמד. סוריקטה

אודי ממה שידוע לך האם היסטוריה של הפרעות נפשיות ברזומה, התמודדות עם חרדות, העדר שירות צבאי וכיוב' - האם כל אלה משמשים 'עילות' שלא לקבל אנשים ללימוד תארים מתקדמים בפסיכולוגיה? או שלא מחזיקים קורות חיים מהעבר של אדם כנגדו, ואם הוא מוכיח יכולת אקדמית ותפקודית טובה בהווה אז הוא מקבל הזדמנות כמו כל אחד אחר להתקבל למקצועות טיפוליים? אשמח לתשובה כנה ממך.

רציתי להגיב לך אבל מיגרנה חטפה אותי למחוזותיה, ועכשיו את אי שם למטה... סילחי לי אם לא מתאימה הקונקרטיות, פתאום חשבתי לשאול ולהציע. יש לי חברה אהובה שאני חברתה היחידה "בשר ודם". היא בילתה שנים בודדות ומצאה לה לבסוף את העולם האינטרנטי בו היא פורחת ויוצרת קשרים, גם קרובים, שחלקם אף בתהליכי התממשות שונים, בארץ ובעולם. יש משהו פחות נחשב בקשר כזה, אבל נראה לי שזו החלטה שביצע הרוב בלי הידיעה וההבנה שזה סוג תקשורת נכון ועמוק לסוג מסויים של אנשים. מה את חושבת על זה? את מתחברת? נדמה לי שאני יכולה מאוד להתחבר לזה, למרות שבפועל לא מיישמת... חיבוק ונוכחות אוהבת בינתיים, נעמה.

שמעו, כאב אטומי עכשיו. כנראה שחלק מהבעיה היא שאיני יודעת להגדיר אותו או מהו. בדר"כ כשיודעים זה פחות כואב... וגם – כחלק מהרגישות שלי לשינויים – אני מאד מאד רגישה לקצב שינוי אורך הימים שעכשיו הוא בשיאו. בשילוב עם מה שאמרתי במשפט הראשון, הנטייה שלי לחפש מדוע כואב במקום של החרדות מפני שינויים, אבל גם בכיוון הקשר לאם והפרידה ממנה, אולי. גדילה או מוות עוברי. ואתם יודעים מה, אולי גם בכיוון הרגש שהזכירה הילה - הקנאה. נו. ראיתי את כל ההודעות למטה של אודי היקר והבנות המקסימות. שולחת לכולם חיבוק. לקחתי גם את כל המילים החכמות ומעוררות המחשבה, אולי הן תתנה לי איזה כיוון ותהיינה לעזר. ונעמה יקרה מאד, אני חושבת, עד כמה שאני מצליחה לדמיין, שאני במצב צבירה כזה, שדווקא קשרים ריאליים לגמרי עם כמה שיותר ממדים יכולים להחיות אותי, אולי גם במובן של שיכוך חרדות. לפחות איכשהו ובעיתויים מסוימים. מצד שני, אני זוכרת שלפני שנים הציעו לי להיות מנהלת פורום חביב בתפוז (ושם גם פגשתי במציאות את האנשים), נו, היו זמנים... איתכם, סוריקטה

את יודעת, סוריקטה, בדיוק התעסקתי לאחרונה בקשר גוף-נפש הזה של מיגרנות. איך הן מבטאות את מה שהנפש מרגישה. מיגרנות נגרמות בעיקר בשינויים (באכילה, שינה, הורמונים, אפילו לחץ ברומטרי!), הגוף לא יודע להתמודד איתם, המיגרנה מתחילה והכל נעשה כואב ובלתי ניתן להכלה. כחלק מהחשיבה הזו שלי בימים האחרונים קראתי אותך במיגרנה של הנפש. חשבתי גם על ספר שהיה לי פעם, עם ציורים מודפסים שבמבט מאומן ניתן לראות בהם תמונה תלת מימדית. האתגר היה להצליח לראות אותה ואז להגיד האם מדובר בקשר שאפשר לפתוח או לא... סתם, הזכרת לי עם הקשרים הרב מימדיים... בירברתי קצת, אולי גם כדרך לשיכוך חרדות וכאבים. שולחת דמעות עוף חול, נעמה.

סליחה שזו הודעה שלישית שלי!! אבל רק רציתי להגיד לך שהייתה לי הרגשה ששאלתי שאלה כזאת בעבר, לכן בדקתי ואכן שאלתי משהו דומה - אז אתה לא צריך לענות עליה.. מצטערת ששאלתי שוב, פשוט שכחתי שכבר עשיתי את זה.. באמת ששכחתי.

הי.. שוב.. בקשר להודעה הקודמת ששלחתי לפני כמה דקות.. רק רציתי להבהיר שכאשר כתבתי סתם אחת, התכוונתי במשמעות של חסרת ערך ולא ראויה ליחס .. לא משהו אחר..

בחיי שאני רואה יחס שונה ממך כלפי, בניגוד לשאר. אני מצליחה להיפגע בערך מכל תגובה. אפילו כשכתבת לי - "לבקשתך גם לא אגיד שאת מחפשת פינה קורבנית".. זה אומר שאתה כן חושב ככה, אבל רק לבקשתי אינך אומר זאת. תגיד לי את האמת.. אני מדמיינת? או שאתה באמת לא מחבב אותי/נמאס לך מהחזרתיות/אני סתם אחת...? ואם אני לא מדמיינת, תוכל להגיד לי למה זה ככה? מה בי גורם לך להרגיש כך? אבל באמת! אני רוצה לדעת למה אני דוחה אנשים.. זה נורא קשה לי... נראה לך שעדיף בשבילי לא להיות כאן? כי זה גורם לי להרגיש גם רע.. אבל תגיד לי את האמת.. מה אתה באמת חושב..

........... כואב לי...

זה התחיל בשיחת טלפון במוצש עם האיש שלי כשכבר לא הצלחתי להסתיר ממנו, זה יצא בכאב גדול עם התפרצויות בכי וזה המשיך היום בפגישה כשהוא לא מוותר על לדבר על זה זה כאב ושחרר עכשיו אני מותשת כל כך כל כך מרגישה שקרה משהו מפחיד עכשיו הוא יודע עלי הכל ממש הכל לא מצליחה להסתיר ממנו כלום זה מפחיד אודי הוא אמר שכנראה נוסיף פגישה שאני זקוקה ליותר ואם היה יכול היה יושב איתי כל יום הטראומה שעולה מהסיפור שלי היא נוראית ומתמשכת אודי. הוא ממש מזועזע לשמוע מה עבר עלי וכמה פרקן לי את הנפש לגורמים לחלקים לחלקי חלקיקים שעפים באוויר ואנחנו מנסים לאסוף אותם ולהרכיב מהם הילה חדשה שלא מזיקה לעצמה

אודי- האם אתה בעד פניה לערן? הרי המתנבים שם לא פסיכולוגים, ולא מדובר בטיפול מה דעתך?

אחת להודעה של מימה ואחת לזו של הווטסאפ. למה?

אודי מצטערת, אני זקוקה לחיבוק, מנחם , מרגיע ומנטרל רעשים, ריחות ואורות מעצבנים. (אם תרשה לי, גם אנשים מעצבנים) כל כך מתאמצת, כל כך. hila

שבת שעברה היתה איומה ונוראה וקרה משהו לא טוב...... ולגבי השבת דיברתי עם חברה והיא רוצה שנהיה ביחד. מקווה שזה יצא כי קשה לי עם אכזבות. היום בעבודה, אודי, כל כך התאמצתי עד שרעדו לי הידיים והרגליים. והייתי ממש רעבה אחרי המשמרת. קשה לי לשאת רעב, כמו תינוק. אני מתחילה לבכות כשאני רעבה. למרןת שאכלתי 3 שעות לפני כן. הלכתי לקנות לי לחמניה. ואחרי זה ישנתי 3 שעות, גם כמו תינוק...... עכשיו אני שלווה. ואני יודעת שהדבר הכי קטן שקורה יכול לערער אותי. איחור של המטפל/ביטול פגישה, או כל גורם לחץ אחר. מצד שני, התחלתי לעשות לעצמי סדר יום. בטבלה ואני מנסה להתמיד, למרןת שבדרך כלל לא מצליחה. אודי, שכחתי מה רציתי לכתוב לך. אהה- היום חשבתי על זה, כמה עד היום לא הצלחתי להיות יציבה. כמה חברות איבדתי בדרך. ומקומות עבודה. כמה קשה לי עם אנשים. כמה אני חשופה בלי הגנה, לכל דבר לא מותאם: רעש, לכלוך, קול לא מותאם, תאורה. אפילו בעבודה עושים שיפוץ ורק לי זה מפריע, למשל שהכיסא לא ישר על הרצפה, והוא מתנדנד. והתקרה עם חורים, התאורה חדשה. כל דבר מפריע לי. כל הזמן אני מנסה לווסת. ואף אחד לא מבין למה אני עייפה בעשר בבוקר. בשביל להיות בעבודה בשמונה, אני קמה ב- 5:45. צריכה להתארגן לאט. במונית שרות מעצבן אותי כל עצירה. אוףףף ממש ממש קשה לי אודי. שתדע. מרגישה לא מובנת. לא מותאמת לעולם הזה.

נכון? הילה

נאלמת.. נעלמת. קשה.

תמיד בז'רגון פסיכותרפוייטי מדברים על איכויות יפות וחמימות כמו הכלה, החזקה, רצף, אמפתיה.... כאילו משהו רך, מקבל, מחובר. אבל השעה נגמרת בחדות, בתום הזמן- ויוצרים זעזוע, השלכה החוצה למציאות שמחוץ לקליניקה. אני לא מבינה למה פסיכולוגים החליטו לעצב את הסטינג ככה שהזמן נקטע על השעון-זה לכשעצמו כבר טראומטי. אני חושבת שסיום פגישה צריך להעשות בצורה יותר מדורגת ורכה. חייב את השוק הזה? את הקיטוע? למה אי אפשר לבנות אחרת את העניין? האם הסטינג הזה בא לדמות מצב של לידה? כי לפעמים זה מרגיש יותר כמו הפלה מאשר לידה. לא מבינה למה החליטו לבנות את זה ככה שהזמן פשוט נגמר על הדקה ולא משהו הדרגתי יותר שיסייע לשמר תחושת רצף. אבל אני בכלל חוויתי שוק שם כי לא היה לי מושג למה הכנסתי את עצמי, גרררררררררר. כיום לא נראה לי שהייתי מגיבה לסטינג באותה רמה של זעזוע, אולי כי השתנו לי הציפיות פשוט.

מימה מקסימה, שומעת את הכמיהה לקשר, לחום, לרחם שמחזיק....... ואת האכזבה שזה לא קרה, ולא יקרה שוב. עצוב לי שאת חשה כך. ומצד שני את כותבת שוב ושוב אותו דבר בווריאציות שונות. למה מימה? יום שלישי, הכי מנוחה שיש. הילה

לסיים על הדקה זה ממש מעצבן.. אצלי אין חריגות וזה כנראה לטובתי. למעט מקרים ספציפים, אם בדיוק הייתי באמצע משו והיא יודעת שעדיף רגע לסיים, וגם אז זה בדקה- שתיים לא יותר.

האם לא כולנו סובלות מהסיומים החדים האלה? לא היית ממליץ להאריך במעט כל פגישה כך שיספיקו להגיע, להרגע, להתקרב, לנסות לדבר, וגם שיהיה איזשהו שיח וסיום מרפד כלשהו???

יש מטפלים שלא חותכים את הפגישה ומוסיפים עוד זמן.. כמה שקשה לי אם הפסיכולוגית שלי יאמר לזכותה שהיא מאוד גמישה בזה ולפעמים מוסיפה לי 10 דק

מה הסיכוי שגם מטפלים לפעמים מסתכלים על התמונה בוואטסאפ של המטופלים? יש דבר כזה לדעתכם?

לשלי אין. לפסיכיאטרית שלי יש תמונה של חתול. לפסיכולוגית הקודמת שלי יש ווטסאפ בלי תמונה ולא היה לא ווטסאפ כשהייתי אצלה. יש מצב שאני מחוקה אצלה. לא נראה לי שזה מעניין אותם.. למרות שאני מסתכלת על כל התמונות של האנשי קשר, אבל אולי אני זו לא דוגמא

שלא הבנת..והרי זה כל כך ברור..אנחנו המטופלים התלותיים מחפשים את הפנים של המטפל בכל מקום אז גם בווטסאפ ששם אנשים מצלמים את עצמם ואפילו ממש את הפנים מקרוב.......אבל השאלה האם גם אתם מחפשים אחרינו? באינטרנט? בגוגל? אני לא חושבת שאתם כאלה :) הלוואי שהמטפלת שלי הייתה כותבת את שמי באינטרנט אולי היה לה מעניין לראות תחת איזו כותרת אני מופיעה :), לשאלתך המטפלים לא אובססיביים אלינו כמו שאנחנו אליהם וזה לא אומר שאנחנו לא מעניינים אותם זה פשוט אומר שהם מכבדים את הפרטיות שלנו...נראה לי

ועבר לי בראש :-) אפשר לראות את התמונה מבלי ממש לחפש, אלא להביט ברשימת אנשי הקשר. לא נראה לי שמחפשים באופן יזום כי מתגעגעים לא נראה לי שהמטפלת שלי צלמה את המסך כמו שאני עשיתי (טוב, זה רק בגלל שהיא לא יודעת איך ... ) אבל לכי תדעי, יש הרבה סוגים של מטפלים, והרבה סוגים של מטופלים כמו לחפש משהו בפייסבוק... לא כולם פועלים באותה דרך.

אודי היקר, למה הנפש כואבת כל כך???? למה???? למה הכאב כל כך בלתי נסבל???? למה אין מרפאת כאב של הנפש???? הייתי רוצה לבוא לשם להגיד שכואב לי הלב כל כך שאני לא יכולה לשאת שיקלו עלי שיתנו לי מיטה לנוח עליה וחופשת מחלה מוצדקת כל כך שהבוס הכי קשוח יתרכך מזה אולי אתה תהיה שם???? תכסה אותי בשמיכה, תשמיע לי שיר מרגיע תעשה שהאורות יהיו מותאמים שהטמפרטורה תהיה בסדר....... תשב לידי, ותחזיק לי את היד, תהיה איתי, עד שירגע, השתגעתי אודי השתגעתי והתחלקתי על השכל אני כבר כותבת שטויות שטויות במיץ קוקוס ואגוזי &(,)¤,;(!,;( כולנכעחהבעי

בכיתי עכשיו. למה הכל כ"כ קשה. קשה בעבודה, קשה בחיים. לא יודעת אם הבחירות שלי נכונות. לא רואה איזה שהוא עתיד מקצועי בשבילי. אודי, עשיתי צעד לגבי להכיר מישהו. אתה גאה בי? (אפילו שני צעדים) ועכשיו אני בוכה שוב. די כבר, אני מיואשת..

זאת ודאי ידעת שאשאל...

תודה, שאתה פה, איתי מבין....אני איתך כשאני קוראת את ספרך, הגעתי לאמצע :) הייתה לי פגישה קשה היום....אבל גם טובה, כלומר היא מבינה אותי.....מכבדת.... היום כל הפגישה רק בכיתי כמה רע לי, עד כמה אני אפסית, כלומניקית לא שווה.....תחושה נוראית.......והכל בגלל שנפתחתי בפני חברה טובה והרגשתי ביקורת ועוד דברים כנראה שהעוצמה הייתה כזאת ששברה אותי......אבל לראשונה יודעת שזה רגש שיעבור, שבהגיון זה אחרת....פעם זה נשמע לי גם הגיוני להרגיש כך זה נשמע כל כך נכון, שככה אני...........וגם היה לי חלום קשה שפענחנו יחד....ועכשיו לא נפגש שבועיים וחצי, נשמע מעט זמן? זה המון בשבילי...... במיוחד אם לא אכתוב כלום בין הפגישות.....אז תודה שנענית לבקשתי וגם נעמה יקרה ולכל הבנות שמבינות ואיתי, איתכן, מיכל נ.ב בשמחה אבוא למסיבת פיג'מות, אוהבת מאוד בובות פרווה נעימות ורכות, גם אותן אפשר להביא....ושמיכות רכות, נתכסה יחד.

באמת מזמן לא התכתבנו פה......בזמן האחרון בעיקר, לא ידעתי מה לומר, ידעתי שגם אני לא אפגוש אותה והיה לי קשה רק לחשוב על זה כי התחיל תהליך של טוב ועכשיו נפילה כי לא נפגש ובכלל היו כמה דברים קשים שלא שיתפתי בפורם.......היום כל הפגישה רק בכיתי כמה רע לי, עד כמה אני אפסית, כלומניקית לא שווה.....תחושה נוראית.......אבל לראשונה יודעת שזה רגש שיעבור, שבהגיון זה אחרת...פעם זה נשמע לי גם הגיוני..

זוכרת שעניתי לך..כן, להודעה הזו.. זה קצת מרגיש בלב "נדמה לי".. כפי שאבא שלי ענה לי בד"כ .. בכל מקרה,התייחסתי גם למטה לנטישה העכשוית של המטפלת שלך ולנטישה של אמא צביה העתידה להתרחש שוב מחמישי הבא... די..אין לי כוח לחשוב עכשיו על נטישות.. מה עוד שעוד מעט אנחנו נפגשות... איתך-במבי.

אודי, לא ענית לי על הודעתי ב 20/03 ... אני באמת מתנצלת על הרדיפה, ועל כך שאני לא מרפה (לעולם לא הייתי נוהגת כך בחיים האמיתיים, אבל כאן אולי אפשר) אבל באמת נורא חשוב לי לשמוע איך אני נראית מהזווית שלך. (לא יודעת בעצמי למה זה כ"כ בוער לי, אבל למעשה זה בוער...) שוב סליחה, והלוואי שתענה.

מעניין שדווקא היום הגעת מוקדם.. כתבתי שלא ישנתי בלילה ותהיתי איך אוכל ללכת לישון מבלי שאראה את תגובותייך..אז חסכת לי. אודי עניתי לך על מה שכתבת לי. אבל אתה יודע? אני מפחדת שלא תיראה ולא תגיב לי.. מצד אחד אני מנסה לעבוד על עצמי ולקוות שאולי בכל זאת, גם בלי תזכורת, תראה זאת. מצד שני לא יכולה. רוצה שתדע שעניתי ושתראה.

נעלבתי. כמעט בוכה. אתה בטח תנסה להבין למה.. וממה בדיוק אני מרגישה ככה. לא יודעת בעצמי להסביר. לא חשוב כבר.

מתנפץ לי הלב מרוב כאב... עצב עמוק, אובדן, אולי עלבון, לא ידוע. לא ידוע... סוריקטה

למקרא מילותייך......בתוכי כאב עז..(גם שלי), לא מילות נחמה ממש... אך את יודעת שיחלוף נכון? אני כבר יודעת שיחלוף...קצת התקדמות....

סוריקטה, איתך... לפעמים כשמשתפים, מרגישים קצת שחרור... שלך ואיתך-במבי

סוריקטה בעלת לב הזהב, עצוב שכך את מרגישה.. הלוואי שהכאב הזה יפסק.

מישהו אמר לי פעם שאחרי שעוברים דרך הכאב צומחים. רוצה להאמין שכל הכאב והרגשות השליליים שאת חווה עכשיו הם רק שלב בדרך לעתיד טוב יותר שבו תחווי קבלה עצמית ונחת. אפילו אהבה. נזכרתי בשיר הזה : http://m.youtube.com/?hl=iw

זה מכאיב שכואב לך כך, זה כואב לראות כמה כאב יש כאן... אם היה משקל פיזי לכאב הנפשי שכאן, - נראה לי שכל האתר היה קורס תחת הכובד שלו... לא יודעת כרגע לנחם, לא יודעת אם זה מה שאת צריכה, הלוואי וידעתי לחבוש את הלב של כל הפצועות/ מנופצות/חתוכות/קרועות/שרופות/מדממות, שבאות לנוח כאן...למצוא מזור, נחמה. איתך אנימה

הי אני בת שלושים נשואה עם שני ילדים בעלי כזה עם מזג חם ..אני שונאת אותובגלל שהוא משפיל אותי הוא מונע ממני להסביר את עמדתי הוא תמיד אפילו לא רוצה לשמוע . רוצה איש שאני אוהב הוא. אוהב אבל יותר מדי מבקר ...

מתחת לצדף למעטה האמיץ מסתתרת הילה הילדה הילה התינוקת הפגועה הילה שזקוקה ????? להבנה להקשבה ולחיבוק היא לא כזאת חזקה לחשה הילה האישה היא עדיין פגועה ופצועה אמרה בקולה היא זקוקה היא זקוקה נשמע הקול בין ההרים והחזיר הרבה הדים היא עדיין ילדה קטנה פצועה וחסרת ישע היא אמרה לו רק תבינו????????, הילה

בודאי שאני יודעת שמתחת למעטה האמיץ מסתתרת ילדה קטנה,פעוטה,תינוקת קטנטונת...אולי בת יומה..שזקוקה להחזקה טובה,להכלה,לרוך,חום ודיוק לצרכים שלה... את הרי כל כך מיטיבה לכתוב גם אותן... יחד עם זאת, אני גם מעריכה מאוד שאותה תינוקת,פעוטה,ילדה קטנה עם כל כך הרבה חסר ותחושת נטישה, הצליחה ומצליחה לבנות גם את מעטה האומץ שאיתו /בזכותו היא נלחמת..לא מוותרת... כן הילה מתוקה..יש בך גם מהאומץ וגם ממך בגילאים השונים על הצרכים השונים ... איתך-במבי.

במבי כל כך ריגשת אותי. את מסכימה לחיבוק? אוהבת, הילה

פתאום דימיתי שכולנו נפגשים בבית של אודי, אודי משמיע מוסיקת זן.. אנחנו אוחזים ידיים במעגל ונכנסים לשקט פנימי,לשלווה.. במבי.

לא סובלת אותי!!!! אני צריכה לצאת מעצמי כך שאוכל לנוח ממני... זה בלתי נסבל כבררר פתאום חשבתי, איזו אגואיסטית אני!! אני רוצה לצאת מעצמי בגלל היותי בלתי נסבלת, אך אני כופה את נוכחותי כאן בפורום. אני סובלת ממני ולמרות זאת מביאה את עצמי לפה. צריך לשים אותי בצינוק בלי שום יכולת לתקשר עם הסביבה. כך לא אוכל לממש את הנטיות האגואיסטיות שלי.

אני נזהרת בדבריי כי אמרת שאת לא אוהבת שאומרים לך שמבינים. אומר שאני מזדהה עם המחשבות האלה ומכירה את הגרסא שלי שלהן. ומתוך ההיכרות גם יודעת שכרגע אין משהו שאוכל לומר שיקל או יישבור את הלופ. הכל הוכחה, אם מתייחסים אליי בחמלה סימן שהטעתי ורימיתי מה שהופך אותי לנוראית אפילו יותר ואם מגעילים אליי, בצדק, זה מדגיש את היותי גועלית כי למרות שאני יודעת את זה, הבאתי אנשים למצב שהם צריכים לנהוג בי ככה. אז רק אספר לך שאני גם מרגישה ככה לפעמים, לפעמים הרבה. ומתוך זה אולי תשאבי נחמה שבשותפות ואולי, מה שעוזר לי, את הבילבול שאם יש הרבה שמרגישות כך, ולא ייתכן שכולן באמת כאלה, אולי גם את לא באמת נוראית. נעמה.

תודה לך על התגובה וההזדהות. את צודקת שאין משהו שיוכל לשבור את הלופ. זה מה שחשבתי - כולן לא באמת כאלה, ואילו אני כן. נוראית וגועלית. אני יודעת את זה. יש לי באג במוח... אבל תודה :)

מקווה שיהיה לך יותר קל עם עצמך. תנסי להישאר כאן. אנחנו אוהבות אותך. אם תחליטי ללכת תהיי מאד חסרה לנו.

היום נפגשות ואז שבועיים וחצי עד הפעם הבאה ושוב הפסקה ארוכה....אז רק תהיו איתי, מוזר לבקש, אשלח שלא אתחרט שבקשתי...

מוזמנת גם למסיבת הפיג'מות שם למטה... (:

גם את בין הנטושות ??? :((( אמא צביה נוסעת תיק תק ברביעי הבא שוב פעם לתקופה של קרוב לשלושה שבועות.. בואי נהיה ביחד..מסכימה ? נספור ביחד את הימים,השעות,הדקות,השניות... ננסה לפנטז כאילו הן למעשה לא נסעו והן מכסות,מחבקות אותנו.. נתכנן עליהן נקמות..נתכנן תעלולים שכשהן תחזורנה הן לא תבנה מאיפה זה בא להן.. :) :( :) :(( :) :((((( אז ביחד ?-במבי

כן, מבאס!! היא אמרה לי אתמול בפגישה "כמה זמן זה עוד שבועיים בערך?" אמרתי לה שבועיים וחצי בדיוק!! אני סופרת את הימים" והיא חייכה :) היא יודעת, 17 יום בעצם... אבל הייתה פגישה כל כך מכילה שמחזיקה אותי אתמול והיום בינתיים.....ובכלל הבנתי שיש לה סיבה טובה למה לא נפגש...רק שלא אשבר לי באמצע כי אני רוצה ששום מייל או הודעה לא תשלח אליה בתקופה הזו.....לא יהיה קל, בואי נכעס יחד, ניתן ביטוי לרגש הזה!!!! בכיתי לה המון...ותמיד כשאני כועסת זה ישר מוביל אליי לכעס עצמי לדכדוך כזה...באסה!!!!נקמה ראשונה, אני עומדת להראות לה שלא ממש אכפת לי בעצם ולא אשלח כלום הפעם, בעצם זאת נקמה בשבילי :( אוףף ודווקא היא תהיה מרוצה אם לא תשמע ממני ותחשוב שהכל טוב :) מבולבלת כבר.....

לא יכלתי לסבול הפסקה כזאת....

שלום, שמי גונן ואני לוקה בתסמונת טוראט כבר כ-13 שנה. אני כרגע בתחילת דרכי בתיעוד ומציאת פתרונות מגוונים ושונים לתסמונת. ומחפש אנשים שלוקים בתסמונת, או אולי ילדם, מישהו שהם מכירים. שיוכלו לספר לי את סיפורם האישי. אני כמובן אשמח לפגוש את מי שיהיה מוכן, אך גם אם רק אקבל את הסיפור האישי שלכם למייל אני מאוד אשמח וזה מאוד יעזור לי. האימייל ליצירת קשר עמי: [email protected] תודה רבה, גונן

הי.. אוף אמרתי לעצמי שלא אכתוב כאן בינתיים, אך הרגשתי רע.. אז הנה באתי.. רע לי. דיי.. יש לי הרגשה מוזרה להיות כאן.. ואני לא אוהבת את זה. למה אני צריכה את זה? למה אני צריכה להוסיף לעצמי עוד לחץ? לא מספיק לי כל שאר הדברים? גם פה זה צריך להיות? שונאת את זה.. שונאת שכל תחושותיי בעולם מגיעות גם לכאן.. די! זה פורום! זה וירטואלי!! פה לא יודעים מי אני, אני סתם עלומה מאחורי כינוי מטופש. אי אפשר לשייך את הכינוי למי שאני, ובכל זאת - מרגישה שלא רצויה, שלא שייכת, שזה לא המקום בשבילי, שאני חופרת, שבסוף אפגע.. כל הודעה שלי מלווה בלחץ שיראו אותי, אולי מישהו יגיד לי משהו, אולי אני מציקה, אולי לא רוצים בי... די!! באמת שלא רציתי לכתוב.. אבל קשה לי לבד... אני זקוקה לה והיא לא איתי... עד שאני רואה אותה. אין לי לאן ללכת, אין מקום אחר. אז הגעתי לכאן שוב. רע לי.. וזה משתלט על הכל, גם על התחושה המוזרה שאני מרגישה כשאני פה ואז אני כבר לא יודעת מה רע יותר. הכל מתערבב ביחד ויש לי בלאגן בתחושות. יופי באמת.. עכשיו אני אפתח גם תלות בפורום? גם לפה לא אוכל להפסיק להגיע? טיפשה... בשביל מה עשיתי את זה? אני כלום. אני אפסית.. כלום כלום!!! שונאת אותי. תמיד בסוף אני נהיית אובססיבית.. אולי עכשיו תגרש אותי מפה? מילא אני חוזרת על עצמי שוב ושוב, אבל לגרום גם לך לחזור על עצמך? זה בטח מעצבן, עד שבסוף תבקש ממני לא להראות את פרצופי כאן, למרות שאי אפשר לראות אותו בפורום. ואני לא מחפשת פינה קורבנית! אז אל תגיד לי את זה. באתי לכאן כי היה לי רע ורק רציתי להיות כאן לרגע.. טוב? וגם אל תלעג לי. אני לא מתכוונת להיות טיפשה, זה יוצא לי, נולדתי ככה. טוב?

זה לא בסדר. יש לי שאלה, אם תראה, מה יכולות להיות הסיבות שהחשיבה שלי כזאת.. אטומה.. לא יודעת איך לקרוא לזה. אובססיבית אולי, נעולה.. ? אני יודעת שאינך יכול לדעת כי אתה לא מכיר אותי, אבל זה משהו שאני מכירה אצלי מאז ומעולם.. לא מצליחה לחשוב אחרת.. ממה זה יכול לבוא? סתם חשיבה אובססיבית? נולדים עם זה?

אודי אהוב.. נפגשנו היום שוב וזה כבר מרגיש הרבה יותר טוב.. אני כבר מרגישה שאני יכולה שוב לתת לבני..יש לי / יש בי.. גם עם בן זוגי טיפונת השתפר.. ובעבודה אני מרגישה שוב שאני מפוקסת.. מרגישה שוב מחוברת לאמא צביה בחבל...חוויה כזו שמאפשרת תפקוד טוב..שמרגיש משהו נינוח,רגוע,שליו,הלב שלי פנוי להקשיב לעצמי ולאחרים.. אמא צביה עסוקה עכשיו במחשבות מה ואיך לעשות שכשהיא תיסע לחופשה של כמעט שלושה שבועות (שזה נשמע בלתי נתפס בכלל..) מה 3 לאפריל , שלא יקרה מה שקרה עכשיו.. אודי, אני אוהבת את אמא צביה !! גם אותך אודי אני אוהבת.. אני מחבקת אותך, טוב ? מרגיש ?...... החיבוק הגיע אליך,נכון ? הנה, אתה אפילו מחייך... זה מרגיש נעים בלב.. גם את סוריקטה יקרה, זוכרת ונוצרת את מילותייך שאמרת ששומעים שהאנליזה חשובה לי ושגם אני אוהבת את אמא צביה.. את צודקת.. ותודה לכולכן מימה מתוקה,הילה אמיצה, נעמה כל כך מיוחדת, מיכל -בכלל, מה שלומך יקרה ? מזמן לא דיברנו.. שיהיה לכם יום רך ונעים בלב.. ותקשיבו לציפורים ששרות את שיר האביב.. שלכם-במבי.

בדיוק היום חשבתי אותך חשבתי שאנחנו יושבות לייד סלע בטבע ואת יפה כל כך ........... ???????? סימני במבי יש המשך? הילה

לא כל כך הבנתי את הפיסקה האחרונה :" ....????? סימני במבי יש המשך ?" למה התכוון המשורר ? במבי.

במבי יקרה! את מרגשת אותי כל פעם מחדש! היכולת המופלאה הזאת שלך לקום שוב ושוב מעפר, מאפר, - כמו עוף החול, כמו אקליפטוס, כמוך...! אנימה.

ברוך שובך... חסרת פה.. והרגישות והדיוק שלך... והכתיבה המיוחדת שלך, שמרגיש כמו מכחול עדין עם צבעים בגווני פסטל רך :) במבי.

:) נראה שזאת גם פעם ראשונה שאני מגלה שאת בזוגיות ואמא. מאחלת לך המון חיוכים בלב והרגשות שיש לך ויש בך אהבה לתת

את צודקת..בד"כ אני משתפת פה מעולמי הפנימי המוכב ,השסוע ,ה.. השלם את החסר... רוצה לומר לך שהאנליזה מסייעת לי בכל המעגלים של חיי.. כולל גם בתפקוד ההורי שלי ואולי (?) גם בקשר הזוגי (????) טוב..במעגל זה ,הקשר מורכב ,מפותל ולא כ"כ ברור... מימה, אני גם מאחלת לך המון חיוכים בלב ..וגם בך יש הרבה אהבה ,וזה מרגיש שהפקק שאולי קצת חסם ,השתחרר, ומרגיש כייף לתת לך וכייף לקבל ממך.. :)) חיבוק-במבי.

סוף סוף החלטתי להשאר בו בלי להלחם ולהתנגד ולבעוט.. המטפלת הזאת פשוט מצליחה להבין אותי ואני לא חווה את עצמי מושפלת ומבוזה אצלה כמו שהיה עם הפסיכולוג... בקיצור מקווה שהפעם אצליח להתקדם. ועם הפסיכולוגית מה שאני לא מבינה זה חוסר הרגישות ותחושת הביזוי הנרקיסיסטי שחוויתי שם. תוהה אם זה היה יכול להמנע. אם מטפל קצת יותר רגיש היה יכול לחסוך ממני את חווית ההשפלה הזאת. אני מאמינה שכן. לפעמים עדיין יש לי מצד אחד פנטזיה לתבוע אותה משפטית ולהלחם על מנת לאלץ אותה לתת דין וחשבון על החוויה שהסבה לי מצד שני לפעמים מדמיינת לי שאם הייתי מתחתנת הייתי רוצה להזמין לחתונה לא רק את המטפלת הנוכחית אלא גם את הפסיכולוגית המושמצת .. אני זוכרת שהיה לי פעם חיבוק איתה.. מן חיבוק כזה.. זוכרת אותו. איך בכיתי תוך כדי ולא רציתי לשחרר.. ויחד עם זה זוכרת כמה ששנאתי אותה כי התנשאה ותסכלה, היה מן טיפול הזוי והכי עצבן ה'עבדתי קשה' הזה. רק על השורה הזאת בא לי לתבוע הכרה בנזק. מה החוצפה הזאת של החזקים להתרברב בכוחות אגו שלהם כאילו הרוויחו ביושר מבחירה במקום לבחור להיות 'פוסט טראומטיים פגועי תפקוד':/ קשה לי לדעת שעברתי טיפול לא מותאם ולשחרר, מעורבב מציאות עם שחזור.. אבל צריך להביט קדימה ולראות איפה ואיך עוד אפשר לחיות ולחוות ולא רק לכאוב על חסכי העבר :/ למרות שעדיין אני טוענת שתוקף שלא הייתה לה זכות להתנשא- השורת ה'עבדנו קשה' הזאת מכילה בתוכה צביעות חברתית ממש בלתי נסבלת ומכעיסה. אם היא הייתה בנעליים שלי היא לא הייתה חושבת אחרת ממני. היא יודעת שאני צודקת. אבל זה כמו לבחור במה עדיף לי להשקיע יותר עכשיו ברק לצדוק. או שגם לצד זה לנסות כן לחיות יותר, לחוות יותר, להתפתח קצת יותר.. לא לוותר. אז פסיכולוגית אני כבר לא אהיה :/ למרות שיכולתי להיות פסיכולוגית מצויינת!! בחלק של האמפתיה הרבה יותר טוב מהפוסטמה הבכירה ההיא ;-) אוווף. יאללה עפתי.

גן שמור בפינה נסתרת בעולם מקביל שוכנות יצורות מוכרות ובלתי ידועות אבא אודי עם תמונה בחזית מנחם מרגיע שומר על פרחי הגן לפעמים גוזם מטפח מאפשר לפרחים לצמוח בסבלנות באהבה שיש לה גבולות הפרחים כה יפים ריחניים צבעוניים נדרשים לליטוש לשיבוץ מתאים בגן שמור בעולם מקביל שוכנת לה גינת פאר שמה לא ידוע אך כולנו יודעים על קיומה בראשון בשני בשלישי יום מנוחה ברביעי ובחמישי נוכחות נפקדות שותקות ומדברות צופים נסתרים כל אחת היא פרח לפעמים רואים קוצים לוקח זמן עד שהשורשים נובטים בפינה מוארת בעולם מקביל שוכנות יצורות משחקים של אור וצל קדימה ואחורה גן שמור.