פורום פסיכולוגיה קלינית

היה אתמול לא קל. ניסיתי להחזיק את עצמי במקום, מצד אחד לא להתאבן, להתנתק ולקפוא ומצד שני לא לקום ולעשות משהו טיפשי. מי היה מאמין כמה אנרגיות צריך להשקיע בלהישאר ולא לפעול. בסוף נרדמתי, ולא הרבה אחרי כן צלצל השעון. והנה עכשיו רק מתחיל עוד יום ארוך. אני לא יודעת איך/אם אתמודד איתו. נראה לי שאני הורסת הכל... נעמה.

הצלחת!! למרות המאבק...ככל שהזמן יעבור יהיה יותר קל,והנה עוד יום חדש להתחלות חדשות אולי...אני מצליחה בזמן האחרון למרות הקושי לדעת שהכל חולף, וזה היה קשה בתחילה עכשיו יותר קל לי.

אפילו עוד אחד עבר. שילמתי במיגרנה, אבל איכשהו הטייס האוטומטי העביר את הימים. ועדיין מלווה אותי תחושה מבשרת רעות שעוד רגע נהרס הכל... למרות שטרם. נעמה.

1. מתחילה לכתוב ספר מחר אקנה את המחברת. התוכנית היא לכתוב בבתי קפה וברים שונים. ( זה משהו שאני עושה גם היום) אודי- אפשר לשאול אותך שאלה ???? זה בסדר שתגיד לא. אם כן- האם אתה כותב בכתב ידך? או שאתה כותב במחשב / אייפד?? האם אתה מרגיש הבדל ?? הילה

החג הזה עורר אותי לחשוב קצת... עדיין לא חזרתי לטיפול.. לא מסוגלת עדיין... וכן, בחודש האחרון קרו כמה מקרים שהמטפל פגע בי, לא היה מספיק אמין, לא אחראי להודיע על שינויים...והוא יודע את זה והתנצל שוב ושוב. אבל זה לא עוזר להרגשה שלי.... ובתחתית של כל החוויות האלה, אני מרגישה שוב כישלון. ששוב אני לא מצליחה להיות בקשר. כי עובדה שלא מסוגלת לחזור. לא משנה כמה מתאמצת בסוף נכשלת שוב... רוצה להיות בקשר, בפשטות. רוצה להתחבר אליו, רוצה לאהוב אותו, רוצה להתקרב, לסמוך עליו. בפשטות, אבל לא, לא מצליחה. זה תמיד הולך וחוזר. וזה היה ככה מתחילת הטיפול, וכבר כמעט שנתיים שם... ושום דבר בהתנהלות שלי, בתובנות שלי לא משתנה...לגבי הקשר בטיפול... שוב ושוב נכשלת. והפעם בגדול.

בקשר למה שענית לכותרת "הספר"...כתבת "וואו, באמת קראת!" כאילו מה? חשבת שסתם אמרתי שקראתי, כדי לרצות אותך????? לא מבינה....ניסיתי לקרוא אם יש לכך פירוש אחר.... וואו, באמת את לא טפשה? את יודעת לקרוא???? אוףףףףףףףף או וואו קראת אותו כמו שצריך?, הבנת למרות שאת טיפשה? :( או חשבתי שסתם אמרת שאת קראת אותו או קנית אותו כי לא נשמעת אדם אמין במיוחד.....או וואו, באמת קראת אותו כי חשבתי שאת סתם אחת שלא מבינה עניין?????? למה התכוונת? אודי? זה באמת מעניין לקרוא אותך....ואני לא טיפשה, לא אני לא!!!!!!!!!! אולי לא חכמה במיוחד אבל אני לא טיפשה, אני יודעת לקרוא ולהבין.....תתפלא!! אוףףףףףףףף, נמאס לי עם הדימוי העצמי הזה.....אבל הקול בתוכי אומר לי דברים נוראיים עליי.....לא פייר!!!!!! זה לא מגיע לי, אני ראויה נכון?????אוףףףףף כל החתולים נוחתים על הרגליים בסוף..זה כולם נכון אודי??? גם אני רוצה...

הי מיכל, מבינה אותך בחיפוש אחר פרשנויות למה שאודי אמר. מהצד אני יכולה לומר לך, שהוא פשוט שמח שקראת. זה הכל. לא שום כוונה זדונית. חג שמח!

הי מיכל, אני מגדלת בבית חתולים וגם מעורבת בחייהם של חתולי החוץ. הידעת שכתשעים אחוזים של חתולי החוץ לא מצליחים לשרוד את שנת החיים הראשונה שלהם? נורא להם שם בחוץ. נורא. מכל מיני בחינות. החל מדלקות עיניים שגורמות להם לאבד את עיניהם, וירוסים, מחלות עור, איידס חתולים, מלחמות על טריטוריה, קור, צמא ורעב, קלקולי קיבה ממיתים היות שהם ניזונים גם מזבל, מכוניות בכבישים, חתולות שאוכלות את גוריהן במצבי לחץ, אנשים לא הכי נחמדים, ועוד ועוד. ולא, הם לא תמיד נוחתים על הרגליים. הם גם מתרסקים לפעמים. יש להם כושר שרידות, לפעמים מעורר פליאה, ובכל זאת מוגבל מאד. הצלתי כמה וכמה מהם, אבל גם אלה שחיים בבית נזקקו מעבר לרגיל גם לטיפולים וטרינריים מצילי חיים. סוריקטה

לנו יש שני חתולים באופן רשמי (חתולה אחת כבר בת 14 יותר זקנה מחלק מהילדים ) וכלב . וישנם חתולי רחוב, אני מאכילה אותם מידי פעם בסתר, לא מספיק...הם ממש מסכנים...אני קוראת להם ניצולי שואה בעלי והשכנים כועסים עלי טוענים אולי בצדק אולי לא, שהם מתרבים מציקים וכד'... היו שלושה גורים ממש חמודים, והם נעלמו אחד אחרי השני פשוט לא שרדו.

הכל מטאפורי סוריקטה, אל תהיי כזו רצינית...ברור שלאף אחד לא קל גם לא לחתולים....אבל מתאים לי להיות חתול כזה אצלך, תקבלי אותי? :) סתם...החיים מורכבים כלום אינו פשוט...

זה באמת נורא מה שהולך שם.. :(

משום מה, דווקא בחגים, כשיש את כל ההמולה של הדודים, אחיינים, משפחה- מרגישה בעוצמות יותר חזקות את הלבדיות שלי... כולם דואגים לילדים שלהם...ואני למי?? לכולם יש מי שדואג להם....ומי לי??? אני לבד. מפזרת חיוכים, הכל נראה טוב בחיי.. אבל אחרי שנפרדת מכולם, ויוצאת לדירתי, מוצאת את עצמי בוכה וכואבת.. על המילים, התחושות שהם משדרים במודע ובלא מודע.... פשוט לבד, רחל.

כמו עינוי טפטפו תשובותיך היום לפורום, טיפה ועוד טיפה, במקצב לא אחיד, ולבסוף שטף של תגובות שמנסה להענות למצוקות סוף השבוע והחג. גם אני לבסוף נלכדתי בציפייה הזו, כמו קבצנית שמחכה למילים שלה, רעבה להבנה ושבעה מנחמה. השאלות שלי חוזרות אלי ומילותי מצטמצמות לכדי טיפה, טיפטיפה. והדלי כבר מלא ואינו יכול עוד להכיל מילים שלא נגעו בהבנה תחילה ולא סודרו כדי לגעת בי, זו אני והכאב שלי, לא עוד מספר משתמש או דיאגנוזה כזו או אחרת, לא עוד מקרה לא פשוט של כך וכך מקרי התעללות, ושנים של חיים בכוחות אדירים ושתיקה שהחלה פתאום להדהד ולרדוף. אני והכאב שאינו מרפה והצורך הלכאורה מאוד בסיסי בהבנה. בנגיעה גם אם כואבת או מכעיסה, אבל מעוררת. לא נחמה. הנחמה היא סוג של פרווה, זו היתה הדינמיקה של המשבר הזה. כל הלבנים שיצרתי והנחתי במבנים מקובלים ואולי אף מעוררי התפעלות לא ניחמו. לא יכולתי להתנחם באהבת אם, בארבעת ילדי, ורציתי ללכת. אודי, אתה מבין מה אני מנסה לומר? אתה מבין כמה צריך לגעת ולא לפחד, לחפון את הכאב הזה ובמקום לנחם להביט בו, לפרק אותו להכאיב לו עד שיצרח ויתנגד וישבר לרסיסים. אודי, אני צריכה עזרה ואיני יודעת היכן אבקש או איך אסביר שמשהו לא נוגע ומדאיר את הכאה הזה, שלי, לגמרי לבד.

אז פשוט אשאל: איך מדברים עם המטפל על מוות, על מחשבות על מוות, על רצון לוותר, להרים ידיים??? אני נשארת עם המחשבות האלו לבד כי אני מפחדת מהתגובה שלו (מפחדת שהוא יצור קשר עם משפחתי, יאשפז אותי, יתנה את המשך הטיפול בקבלת טיפול תרופתי, סתם יכעס). ואל דאגה, אני לא אובדנית. כן פוגעת בעצמי אבל אין לי כוונות להתאבד. אודי, כיצד היית מגיב אם מטופל היה משתף אותך בכך שיש לו מחשבות על מוות? מטופל מתפקד, נלחם, נאחז בחיים אבל כבר מתחיל להתעייף. נטע.

הי נטע, לצערי, אני חושבת שזה קורה לעוד מטופלים והמטפלת שלך לא תהיה מופתעת. לא יודעת בת כמה את אבל לא נראה לי שמותר לה לספר להורייך דבר. לפחות בזמנו המטפלת הקודמת שלי כשדיברנו על משהו דומה, וגם אני פחדתי שתספר למשפחה שלי, ותשובתה הייתה "שאולי אני רוצה שהיא תספר להם.."(: כשאני דיברתי על פגיעה עצמית, גם הפסיכולוגית וגם הפסיכאטירת אמרו לי שהן לא מוכנות לטפל בי אם זה יקרה. הן התכוונו שהן לא מוכנות שאפגע בעצמי ושאדבר איתן אם זה עומד לקרות. לא יודעת איך אצלך אבל מקווה שלא תגיעי למצב הזה. חג שמח!

היי נטע, מעניין, אני זוכרת שזו שאלה שהעסיקה אותי, אבל לא זוכרת את הרגע שבו התחלנו לדבר גם על זה. אולי זה מצביע על כך שזה לא היה ממש רגע מכונן, אלא משהו הדרגתי יותר. נראה לי שחשפתי את זה בפנייה באותה הדרגתיות שחשפתי את זה בפני עצמי: קודם כל, להודות שהייתי מעדיפה לא להיות קיימת מלכתחילה. איכשהו לאט-לאט כנראה שדיברנו גם על יותר מזה. וכמו שחנה אמרה, המטפלת שלי אמרה לי בפירוש. היא אמרה שזה איזור שחור שלא מדברים עליו, שכולם חושבים שהם לבד בו, ושזה רחוק מלהיות מדויק. היא גם אמרה, אחרי שהעלתי את הפחד הזה, שהיא לא נבהלת. שהיא דואגת לי, אבל לא נבהלת. אולי בהקשר הזה כדאי, אחרי שאוזרים אומץ ומדברים על זה, לדבר גם על מה מפחיד בלהגיד את זה (כמו תמיד בטיפול. קלישאתי כבר, מה?). אצלי, בניגוד לחנה, המטפלת לא פסלה את הפגיעה העצמית (ואני מודה שאני לא יודעת מה הייתי עושה אם כן). היא אמרה רק שחשוב לה לדעת, שיהיה על השולחן. גם את זה כתבתי כבר פעם, נראה לי, שלפעמים סיפרתי בדיעבד ולפעמים יצרתי קשר לפני שפגעתי בעצמי. את הדיבור על המוות היא בכלל ביקשה להשאיר על השולחן. ולפעמים, למרות שהיא נזהרת במילים, אמרה שהיא חייבת לשאול ישירות על הנושא, כשהייתה דואגת מידי. אולי זה יפתח מקום לעוד "סעיף בחוזה" של הטיפול, בכל זאת כדי לדאוג ולשמור עלייך. זו החוויה שלי, אני מניחה שזה משתנה ממטפל למטפל. בהצלחה, נעמה.

לקח לי זמן לומר לה שאני לא רציתי לחיות...פחדתי בדיוק כמוך וכמו רבים אחרים כך מסתבר, אבל היא מאוד העריכה אותי דווקא על הפתיחות בנושא ואמרה שהיא סומכת עליי...זה היה טוב לדעת שהיא מאמינה בי, למרות שאני רק רציתי וכל הזמן הבטחתי שלא לעשות כלום (גם מפחד)והיא ידעה שלא אעשה כנראה, סמכה עליי, ואמרה לי להתקשר אם ארגיש אחרת...זה נתן לי ביטחון שהיא שומרת עליי גם, הזכרת לי נשכחות, דווקא טוב כי זה מראה לי עד כמה אני במקום אחר היום ואני רוצה לחיות, מאוד אפילו!! אל תפחדי, הוא ידע מה לעשות, הוא נשמע מטפל מעולה...

מרגישה על סף התקף חרדה, אגורפוביה בתוך עצמי. אין גבולות, נמחקו, הכל מתרחש בו זמנית, אני ולא אני, רוצה ולא רוצה, עבר והווה. ונראה לי שאני משתגעת. זה באמת? או שזה התקף החרדה שמכין את עצמו? תעזרו לי למצוא את הקרקע? אני לא מבינה באיזה כיוון היא נמצאת. נעמה(?).

אני רווקה.מוצאת עצמי מגורה מול סרטי פורנו אלימים כנגד נשים.אונס.השפלות.וכו',ותוהה, האם זה נורמאלי?האם זו סריטה שדורשת התערבות טיפולית? למה זה מגרה אותי?

תוכל להגיב על ההודעה שלי? זו שכותרתה היא "תוהה לעצמי וגם תהיה אליכן" מה13/3 וגם הוספתי שם תגובה. ואודי- אני לא רוצה להתייחס לשאלה ששאלת אותי, "איך היא מצליחה להכעיס אותי".

רע מאוד מאוד מאוד

הי רוני, מקווה שאת מרגישה טוב יותר

רק הולך ומדרדר. אבל תודה...

רק עכשיו ראיתי שענית. בכל זאת מקווה בשבילך שתרגישי טוב יותר בקרוב (אולי כבר עכשיו?)

"מה זו הפינה הקורבנית הזו שאת מכניסה את עצמך בכוח אליה?" למה אתה מתייחס לרע שלי ככה? למה אתה טוען שאני מכניסה את עצמיב בכוח אליה? אז לידיעתך - זה לא בכוח.. ככה אני מרגישה, ככה הם חיי..... אבל תודה על הזלזול! ידעתי שאין לי מה לחפש פה

אני לא מבינה!! אתה מבלבל אותי.. אני צריכה להתייחס גם לתשובה הזאת כזלזול? אתה רואה? אני לא מכניסה את עצמי לפינה הזאת בכוח - זה הדבר הראשון שחשבתי עליו, ששוב אתה מזלזל.. אני כבר לא יודעת מה אתה מנסה לעשות ולהגיד.. או שאתה לא מנסה לעשות כלום בעצם.. שאני לא משהו בר התייחסות בכלל.. למה אתה מתכוון???? אני לא רואה! אולי תגיד לי? אני אומרת לך שזה לא בכוח! ממש כך אני רואה את הדברים, לא יכולה אחרת.. אתה צריך להסביר לי. התכוונת לזה שאני ישר חושבת שאתה נגדי? ומה היה בהודעה הקודמת שאמרת שאני מחפשת את הפינה הקורבנית? מה זה פינה קורבנית בכלל?? אני לא מחפשת להיות קורבן, אלה הן תחושותיי .. באמת.. ואיך אתה יודע שאני מחפשת פינה קורבנית אם אינך יודע מה קרה בטיפול? אולי אתה מניח שראיתי את ההודעות של כולן והסקתי ישר דברים נגדי? אז זה לא כך.. יש דברים אחרים שגרמו לי להרגיש כך בטיפול שלי עצמו, והקריאה של הודעות הפורום רק חיזקו אצלי את התחושה הזאת.. או שפשוט התכוונת שאני מנסה להתמסכן בלי סיבה ובכוח? או שאתה לא רוצה לענות לי יותר? או שאני לא רצויה פה? באמת שכבר התבלבלתי לגמרי... כל הרגשות שלי התערבבו לי, לא יודעת מה אני מרגישה - זה אמיתי או סתם ניסיון להתמסכן. תוכל להסביר לי?

את יודעת שגם לי אודי כתב את זה? גם אני כעסתי עליו וארמתי לו אתה חושב שזה בכוונה?! וכד'. הוא רוצה לעזור לך, גם אם זה לא נראה לך כרגע.

אני מדברת עם נציג מערן והוא אומר לי שהוא היה בכל העולם מדבר 5 שפות ופגש 10000 אנשים אבל אישה מדהימה כמוני הוא לא פגש . הוא אמר שהכאב שלי הוא נוראי הוא מרגיש את זה ומצד שני - אני כייפית וכייף לדבר איתי אולי זה השילוב שלי- כאב גדול עם אופטימיות?!?? שילוב מעניין. הסמקתי- האמת. הילה

אני רוצה להיות בן אדם שמח, יצירתי, אוהב, יוזם... ולא רק 'לשרוד' בצמצום. אני רוצה להחזיר לעצמי את החירות להיות בן אדם חופשי במרחב הפיסי, פסיכולוגי, רוחני. לא רוצה לחיות בכלובים של אחרים... אודי, מה זה חופש בשבילך למשל? אתה מרגיש אדם חופשי? איך אשיג לי חופש משלי? בא לי לעשות דברים שיגרמו לי הארה ולחיות את החיים ברמה אחרת. לא שממון של שגרה אפורה. אולי אני אחזור לצייר כמו פעם? :/ בא לי לשיר. בחיים לא שרתי. מתפדחת מהקול שלי וגם יכול להפריע לשכנים p:

את מפריחה סיסמאות באוויר...... יצירתיות זה דבר נפלא..... העניין הוא שיש שכבות שצריך לעבור..... חרדה/פחד/כאב.... אי אפשר לקפוץ ואין קיצורי דרך.... מה לגבי הטיפול את ממשיכה?

אני אפילו לא יודעת למה הילדים מתחפשים הם לא היו אצלי מחנוכה. כתבתי את שמותיהם על ידי כל יום שהם לא איתי זאת נקודה נקודה ועוד נקודה זה פצע גדול זאת המצבה שלי זאת המצבה שעל ליבי. גם כאשר הם יחזרו להיות איתי הימים הכואבים האלה יישארו וייחרטו לנצח בליבי. שואה/ישראל 2014 ילדים אהובים אתם לנצח בליבי.

את יודעת הילה? כשקראתי את הודעתך, הלב שלי קיבל מכת חשמל והתחיל להוריד דמעות מהעיניים.. אין לי ספק הילה, יום יבוא, ואני כולי תקווה שהיום הזה יבוא בקרוב מאוד, שני ילדייך יוכלו להרגיש מקרוב את האהבה העצומה,המאמצים הבלתי רגילים שלך ורצון הנתינה שלך אליהם.. מאחלת לך ששואת ישראל 2014 תסתיים עכשיו ותתחיל תקופה פורחת, מצמיחה עבורך ועבור ילדייך, שיוכלו להרגיש מקרוב קרוב את אמא שלהם האוהבת והאהובה... שלך ואיתך-במבי.

רק עכשיו אני רואה. מרגישה שכל מה שאגיד לא יספיק. ובכ"ז רוצה לומר שקראתי ואני איתך.

יש לי פטיש לכפות רגליים של נשים איך אני נפטר מזה הפטיש הזה גורם לי להיות ביישן יותר

נסעתי לשבת לאמא. מנסה להתרגל ולהבין את הלבד הזה. חלום רע.

לא פשוט . ............... הילה

ממש לא....

;(((((( הילה

בהודעה נוספת......

אודי, אם נניח בא אליך אדם שמרוב חרדה איבד את כושר עבודתו. אתה מנצל כפסיכולוג את ההקשרות והעברה לעודד אותו לצאת לעבוד נכון? לעיתים זה הכרח שנגזר רק מהצורך לממן המשך טיפול והקשרות הרי היא מניע חזק... אבל האם אתם כפסיכולוגים דואגים לבחון עד כמה העבודה היא מספקת לנפשו ורוחו של המטופל? עד כמה יש בה תחושה של מימוש, של ביטוי יצירתי, סביבה נעימה... כי מלא עבודות הם פשוט חרא של דבר- מסגרות זמן נוקשות, שעות עמוסות, בוסים נוקשים ביקורתיים וקולניים, תתכן סביבה לא איכותית של עמיתים שיוצרת מתחים וניכור... עד כמה פסיכולוגים נותנים את הדעת על כל זה? הרי יש עבודות נעימות יותר מאחרות, גם באופי הסביבה האנושית וגם בטיב העשייה התעסוקתית עצמה. האם פסיכולוגים נותנים על זה את הדעת?? למה לא לבקר ארגונים שמייצרים סביבות עבודה תובעניות ולא מתגמלות ומלאות ביחסי כח הירככים? זה בכלל לא טבעי לנפש להצליח לשגשג בתוך מערכות כאלה ולחוש רווחה לאורך זמן בתנאים כאלה. לא נראה אודי? איך פסיכולוגים כסוכני סוציאליזציה, כולל בפן התעסוקתי, מתייחסים לזה?

למרות שהסיפור שלי גרם לי לקבל את הרושם הזה .

קוראת ספרים, למשל עיינתי היום בבלבול שפות של פרנצי (הספר) וזה מכעיס אותי לראות איך אנשים מנתחים אחרים מבחוץ ומפעילים עליהם התערבויות ומתיימרים להשפיע על האישיות של זולתם... ופתאום רואה שלא רק פסיכולוגים עושים את זה בטיפול. בכל מקום יש אנשים שמרשים לעצמם להתערב בנפש זולתם ולהחזיק מעצמם מטפלים ומרפאים אפילו בלי הכשרה ממוסדת... אני לא מבינה למה אנשים תופסים מעצמם ככה? למה הם מרשים לעצמם להתערב בנפש של מישהו אחר ובעצם אוטומטית ממקמים וכופים על האחר עמדה של 'מושא'. למה עושים את זה? זה חודרני, פוגע ומעצבן. או שאולי זה דבר טבעי שאנשים מתערבים זה לזה בעיניינים בלי שביקשו מהם? זה מציק לי. מציק לי כל 'הנשמות הטובות' שמנתחות אותי ומתערבות לי בלי שביקשתי. החוצפה הזאת להסתכל מבחוץ על הזולת, לאבחן אותו ו'להשתעשע' מה'מופע' שלו. זה דוחה. בני אדם בוגרים הם לא באמת ילדים. מאיפה היחס של אנשים מסויימים נובע? כל הפטרנליזם המאוס הזה ותחושת השליחות ביחס לאנושות ואנשים. זה מעצבן. מה עם קצת לכבד פרטיות ואוטונומיה ולאפשר את הלבד וה'בעצמי'? לא מבינה. עולם של מציקים בשירות האגו הנפוח של עצמם.

גיליתי שאנשים מפעילים השפעות רגשיות בכוונה .. אתה מבין שבכלל לא הייתי ערה לכך עד גיל מבוגר יחסית? זה גילוי מטלטל לתודעה. סוף סוף אני רואה גם מבחוץ, אבל זה פוצע נרקיסיסטית להבין איזה 'מעוכבת' הייתי. זה גורם להרגיש מבוכה, מן בושה. גם העובדה שיש לי ניסיון חיים מועט.. ולהבין שכל השנים אנשים מבחוץ ראו והבינו והבחינו הרבה יותר ממה שהיה לי מושג. זה מעליב נרקיסיסטית :/

האם תקין ואתי שמטפלת זוגית (פסיכותרפיסטית שעוסקת גם בטיפול פרטני) תציע לטפל באחד מבני הזוג באופן אישי במקביל לטיפול הזוגי?

מה יכולה להיות סיבה טובה לכך?

לא יודעת אם נשלח, אז שוב.. אל תפרסם את ההודעה הראשונה, טוב? כי אני סתם עצבנית עליה ולא בא לי שילעגו לי גם פה

מניסיון רב (רב מדי..) :)

נמאס לי!!! זה כל כך מרגיז! המטפלות של כולן עושות למענן המון דברים - נרות ועוגות ואיחולים ושמיכות ומחברות ודאגה ואכפתיות!!! למטפלת שלי לא חשוב אפילו אם אני מתה או חיה!!! למה היא חייבת לאכזב אותי כל פעם מחדש!!!!!!!!!!! הנה!! רואים למה אני חסרת ערך?!?!?! אפילו פסיכולוגית לא יכולה להעמיד פנים בשבילי שאני חשובה לה! לי לא קורים הדברים האלה - אצלי יש התעלמות וחוסר דאגה. אני פשוט כלום!!!!!!!!! רוצים גם להגיד לי את זה? בואו בהמוניכם - תכתבו לי מה אתם באמת חושבים - שהלוואי שאני אעוף מהפורום הזה ושאני טיפשה שלא מבינה כלום או בכיינית וחסרת ערך!! תגידו לי - מה מה שמגיע לי

הי שמלי, חשוב הוא מי שמישהו חושב עליו, אז הוא הופך ל"נחשב" הוא כאילו נוצר או נברא במחשבה אצל האחר, וזה מה שחשוב לדעתי בטיפול, ומזה נוצרת תחושת הערך העצמית...ולכל השמיכות העוגות ושאר ירקות אין מבחינתי שום משמעות, זה עניין של סגנון אישי שמאפיין בד"כ בנות. לי באופן אישי זה לא אומר שום דבר, אני לא אוהבת לתת מתנות קונקרטיות ולא אוהבת לקבל, זה מרגיש לי סתם מכביד (טוב אולי אני לא דוגמא כ"כ מייצגת לבנות המגדר ובכלל לאנשים כיצורים חברתיים). מי או מה שקובע את תחושת הערך שלך, אם אם את שווה או לא שווה זו את עצמך, אין שום משמעות למה שחושבים אנשים שכלל לא מכירים אותך, וגם אלו שמכירים לא תמיד מכירים באמת, וגם לעבר כבר אין משמעות בעצם, ואי אפשר לתלות לעד את האחריות בהורים או באנשים אחרים שחשבו או לא חשבו שעשו וכיו"ב. פורים שמח ג

אני סתם אוהבת לרחם על עצמי - זו הפניה שאני מכניסה את עצמי - בכוח. אני אוהבת להיות קורבן. תודה!

היי, אני בד"כ לא מגיבה להודעות של אחרות, אבל ההודעה שלך נגעה בי ... מכירה מקרוב מאד את תחושת הכלום, חוסר הערך, והאמונה השלמה ש – לי לא מגיע. יקרה, נכון, כשנמצאים ב"כלום" קשה מאד לזכור שזה לא באמת, שזאת רק זווית ראיה סובייקטיבית, שיום אחד הכלום יפוג ויפנה מקום למישהי, למי – שאת. ראיתי שהתחרטת, מכירה גם את זה כ"כ כ"כ טוב.... את היד הנשלחת מעצמה למקלדת, את המילים שנמלטות בעודף עצמאות, את פקודת ה"שלח" שמתבצעת כמו מעצמה, ואת תחושת האפסיות והחרטה שמגיעות מייד אח"כ... רוצה רק להגיד לך – את חשובה ! ויקרה ! ומותר לך להרגיש ולכתוב ! זה בסדר... ובעיני – הנוכחות שלך חשובה ורצויה. (עכשיו אני קצת מתחרטת.. אז אשלח מהר ואם לא נכון לך ומתערב לך מידי – ראי כלא נכתב)

באמת לא יודעת איך להסביר את זה.. אני לא חשובה.. ולא בגלל השמיכות והעוגות ושאר הדברים... גם במחשבות וסתם אכפתיות בלי מעשים סמליים. ואני לא חשובה לאף אחד.. לא לה ולא לאיש.. ואני עצמי לא מסוגלת לסבול את עצמי.. זאת אפילו לא סתם זווית ראיה סובייקטיבית - זה ממש כך! מה שהתפוגג זה הכאילו חיים שחייתי בכוח, וכעת אין כלום ולא נותר דבר ואף אחד.. . איני יכולה להתפאר בהשגים שלי, כי לא עשיתי כלום ואין כלום. ואני לא מנסה להתקרבן.. אני באמת מרגישה כך... למרות שאודי לא מאמין לי.. אני לא מכניסה את עצמי בכוח לפינה הזאת, אני שםםם תמידדד.. אני לא מחפשת את הדברים האלה בכוח, אלא רואה אותם בכל מקום ומרגישה אותם כל חיי... חזק וברור - מכולם. אני כל כך מתלבטת מה לכתוב ואיך כדי שלא תחשבו שאני רק מנסה להתמסכן - אז אני אומרת שממש לא כך.. באתי לכתוב כאן כי רציתי לכתוב מה שאני מרגישה.. אין לי למי להגיד את הדברים האלה

יש דבר כזה עודף אינטלגנציה?? אני רוצה ללמוד: משפטים עבודה סוציאלית ביולוגיה מחשבים יש לי תואר ba שסיימתי בהצטיינות באחת האוניברסיטאות. כנראה שאני מאוד מוכשרת אם סיימתי בהצטיינות עם- טיפולי פוריות, עבודה, טיפול בילדים, הריון לידה. הילה

שמתרחש שחזור והמטופל תובע שהמטפל יבוא לקראתו ולא הוא לקראת המטפל- על המטפל להענות או לא? ומה אם כתוצאה מתסכול הכמיהה/צורך של המטופל חל זעזוע עמוק, שבר ומשבר אמון ? מה אם התברר שהיחסים הפכו בלתי ניתנים לאיחוי? האם בדיעבד יסיק המטפל שהוא טעה או יתלה את האשם במטופל ובמבנה האישיות שלו?

יש הרבה תשובות מה שבטוח שהשיח יותר רך ומתחשב ואת זה לצערי את פספסת ומפספסת גם כאן. זה השחזור האמיתי לדעתי.

נמאס לי ממנה. שונאת אותה. למה באתי לעזאזל?

שיר יפה שלחת, מילות נחמה, חג פורים, ילדים צוהלים, הגשם הטוב, שדות כל כך ירוקים, כל אלה ואין נחמה. רק צעקה חזקה ומשהו דופק ומכה בעצמה מבפנים. רק השמים נוגעים בורוד השקיעה וכל כך רציתי להגביה ולהאסף אליהם. רק כדורי הרגעה במינונים לא כתובים עם קצת אלכוהול מצליחים לטשטש ובאחת להעלים ולעשות קצת שקט. אבל ההתעוררות אל תוך אותו המעגל שוב כל כך בלתי אפשרית. תודה שאתה

עד ראשון. אשתדל להתגבר ולא להיעלב.

כל פעם שאני מגיעה הביתה אנחנו רבות. בדרך כלל על כלום. היא רצתה שאעזור לה, לכן בכלל הגעתי אחרת הייתי נשארת. חבל שבאתי. התחלתי עכשיו לעשות כל מיני דברים, והיא עצבנה אותי. אני פשוט אלך לישון. לא יודעת אם מחר אהיה מסוגלת לעזור ולעשות דברים לשבת. אני רוצה לקלל, אותה ובכלל. היא לא תסתדר לבד אם לא אעזור לה אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת. אוף!! כנראה שעדיף להיות רחוקים. (והיא זו אמא שלי)

קוראת אתכן כבר שנתיים.."מכירה" אתכן,עוקבת,שמחה,עצובה ביחד... פעם כתבתי פה...הפסקתי..עכשיו מרגיש לי שאני רוצה גם להיות פה איתכן ואיתך אודי.. אפשר?לנוח פה ביחד??

ואו איזה קטע.. אני קראתי אותך אצל ליאת ובדיוק אתמול נזכרתי בך וחשבתי מעניין מה איתך.. לא יודעת אם את זוכרת אותי מהפורום של ליאת.. אבל שמחה לראות אותך פה.. :))

מאי..בטח שזוכרת וקוראת את כל ההודעות שלך.את כל ההודעות שלך על הטיפול ועל המטפלת. מקוה שאת בטוב gigit

חבל על שהגבתי ל"משחק" שלך...ואני לא מקבלת את מה שאתה מעלה למייל כי לא נתתי מייל אמיתי כדי לכתוב פה....לא זוכרת ממש מה נכתב זה היה ספונטני מדיי, מהיר ללא מחשבה אולי, חד וזה כואב......אז אתה מעדיף שלא להעלות מה שכתבתי? כבד מדיי, עצוב...שוב......עדיף לא להעלות אבל אתה מתייחס לדברים כאילו הם כבר נאמרו אז.....מילא :( עצוב שאני ככה מרגישה. אוףףףףף אני הייתי משחקת במשהו שמח יותר אולי נשאל את כולם איזו תחפושת עדיפה אצלם ואיזה משאלה היא ממלאת? אני אתחיל, התחפושת העדיפה עליי היא של חתול, התחפשתי לזה בגיל 6 ומתגעגעת לגיל הזה מאז....החתול תמיד נוחת על הרגליים, חיה מפונקת כזו גם לי מתחשק להתפנק. והוא נראה כממתיק סוד , מחייך תמיד, כמוני...הוא גמיש ומתאים עצמו לכל מצב, לא אוהב שינויים יותר מדיי לא אוהב שמשנים לו את הבית (כשהיא שינתה מקום לא אהבתי, היה קשה להתרגל למקום חדש) ממש כמו חתול...כייף לחתולים, לפעמים מתייחסים אליהם יותר טוב מלבני האדם.

מיכל, התלבטתי אם להגיב לך להודעה שם, ולא ידעתי מה לכתוב ואיך זה יתקבל. רציתי שתראי שאת לא לבד עם מסכות. שכולם בצידה מסוימת צריכים מסכה. ומה שעצוב הוא לא המסכה שלך, אלא הכאב שהיא מכסה. ורציתי למצוא דרך לכתוב במילות-חיבוק, ולא מצאתי, וחשבתי שכבר חפרתי מידי, אז שתקתי. חתולים מפעימים. יש להם יכולות שלא יאמנו. מאחלת לך למצוא בך את החתלתול העזוב, לאמץ אותו ולשמוח ממנו. סליחה שלמשחק שלך לא עניתי... קשה לי לחשוב על זה עכשיו. נעמה.

החתול גם שורט כשהוא מתעצבן. אולי בא לך גם לשרוט כשאת מתעצבנת ולא רק לחייך?

הלא יאמן קרה אמא שלי עומדת מאחורי ומובילה שינוי אמיתי בקשר לילדים....... שמחה שאני נותנת לה אפשרות לתקן. אודי למה האיש שלי לא נותן לי לחבק אותו. אני כל כך רוצה אני כל כך אוהבת אותו אני מקווה שלאשתו הוא לא אומר: אני יחבק אותך אחרי שנדבר על זה;(((((()((( או- אנחנו נעשה את זה רק אחרי שנבין מה זה אומר.....!¤;(¤#$$'עסטםיסדם התחרפנתי אני זקוקה לו כל כך אני רוצה שהוא יבוא להיות לידי...... זה לא מספיק להגיד שזה טוב אני קוראת לו מתוך שינה מדברת איתו והוא לא כאן אני זקוקה לו התסכול בלתי נסבל אודי ממש בלתי נסבל כל הזמו אני קוראת לו נראה לי שהשתגעתי והתחלקתי על השכל

בזמן האחרון הזמן בין הפגישות נהיה בלתי נסבל

זה כאב פיזי ונפשי בלתי נסבל זה קריסה בין הפגישות אולי נוסיף פגישה?????? נדבר על זה בטיפול זה כבר לא מצליח להחזיק.

אין לי כח לכתוב הרבה. כרגיל.. אני גם ממש כועסת על עצמי. סיפרתי לה ששאלתי על זה בפורומים. והיא אמרה ש:"לא מעניין אותה מה מטפלים אחרים אומרים על זה. שהיא לא צריכה אישורים מאחרים. ושהיא בטוחה בדרכה. ושחבל שאני לא מדברת איתה על זה, ועל מה שמפריע לי, אלא כותבת בפורומים. ושאני קצת יורה לעצמי ברגל. הורסת. לא מאפשרת או מקשה מאד מאד לתת לי וחבל". אז עכשיו אני מרגישה חרא! מרגישה שהרסתי. ושבטח בחיים היא לא תעשה בשבילי יותר משהו כזה. נחמד. סימלי. וגם אני בטוחה שהיא נפגעה. אודי... בבקשה תגיב.. ומיכל וגם אודי: מיכל, איזה שיטה בדיוק זאת השיטה של המטפלת שלך שהיא לומדת עכשיו?? מה זאת השיטה הזאת שבגללה היא מחבקת?? ומכסה בשמיכה?? אודי, האם אתה מבין או יכול לנסות להסביר מה זאת השיטה הזאת? האם אכן יש גישה כזאת בפסיכולוגיה? של "שצריך לתת למטופל את הצורך שלו ושיחווה דברים על מנת שיצא מה"סכמה" שבה הוא נמצא....משהו כזה- מצטטת את מיכל. האם אולי זה "פסיכולוגיית העצמי?"- קוהוט?

אני מבינה שהתחלת טיפול וזה כבר מבורך בעייני. וגם שחזרת לכאן(: לא יודעת למה היא אמרה לך את זה, אני אשאיר לאודי את הבמה להגיב, כי קטונתי. אני, לא יודעת אם הייתי יכולה להכיל את תגובתה אלייך. שבת שלום!

לא. לא "התחלתי טיפול"..אני כבר בטיפול. אצל אותה אחת.. מאז.. נו.. "המחליפה". זוכרת? אלא שבגלל כל הסיפור, עם הקודמת, שבסוף נשארתי אצל ה"מחליפה" , ואז קרה "בצירוף מקרים" ( ממש לא לדעתי.. אני כותבת זאת בציניות), שפוטרתי אחרי 10 שנים! בסערה, ממקום שהיה לי כבית.. ווד כל מיני דברים שקרו בטיפול, ושאני מרגישה שאני לא מתקדמת לשום מקום, אז אני בספקות. ודברנו על זה המון. עד שבסוף היא אמרה שאם הספקות כה גדולים, אז אם אני רוצה לעשות הפסקה ולחשוב מה אני רוצה- אז שנעשה זאת. ושלא אדאג. כי היא תמיד כאן. ותמיד אוכל לחזור. לכן בקשתי המלצות. את מבינה? אני מרגישה שאני זקוקה למישהו ( חיצוני- שלא היה קשור לכל מה שקרה לי עם הקודמת) שיעשה לי סדר.. בנתיים, אנחנו ממשיכות להיפגש. פשוט כי אני לא מסוגלת לעזוב או לסיים לפני שתהיה לי כתובת חדשה. אולי זה הזוי. אבל אני מרגישה כל כך רע, שאני חייבת החזקה. זהו. זה ממש מסובך. ולמה לא היית יכולה להכיל את תגובתה? תראי, גם לי קשה עם התגובה שלה. מצד שני, אני מבינה שהיא גם בנאדם. ואולי זה פוגע. ואולי היא נפגעה? היא כלכך מתאמצת לתת לי. להתכוונן אלי.. ו.. אני בשלי: מספרת לה על ספקות, על פנייה למטפלים אחרים בטלפון, ועכשיו פתאום "מעירה" על העוגה. אז כן.. כנראה שיש לזה מחיר. אני לא קלה. באמת. קשה לטפל בי. זה בטוח. אבל היא כן אמרה שנמשיך לדבר על זה. ושכדי שהיא תבין, עדיף שאדבר איתה. ולא בפורומים. זהו. חוץ מזה, שאני בטוחה שאולי יש כאן גם אגו שנפגע.. שלה, כמטפלת. אודי, איך אתה היית מרגיש במקומה? אם מטופל היה משתף אותך בפחד שלו ואומר לך שהוא מפחד שאתה לא מטפל טוב? ( טוב מספיק).

כן אני מבינה את מה שאת אומרת, אם כי בהתחלה התבלבלתי... לדעתי, כל מטפלת שתלכי אליה תהיה מעורבת במה שקרה אצל הראשונה, לא? לא הבנתי ככ מה ההבדל בין זו המחליפה/הנוכחית לבין מי שאת כביכול רוצה/מחפשת? לגבי התגובה שלה- תראי, אני מצפה מפסיכולוגים לדעת לקבל כל התנהגות (כמעט כל) של המטופלים שלהם. בכל מקרה זה מה שאני מרגישה שהם עושים. גם אם אגיד למטפלת שלי ואמרתי את זה לקודמת, שאני לא יודעת אם הטיפול טוב לי, הם בכל מקרה משליכים את זה עלינו בחזרה. יצא לי להגיד למטפלת שאני שונאת אותה.. והכל בסדר. אני עדיין אצלה והכל טוב יפה. ולא, היא לא נעלבה. השבוע כשנפגעתי ממנה, אז דיברנו על כך, והיא אמרה שהיא צריכה להיזהר אולי יותר, אז שאלתי אותה, אז עכשיו לא תגידי לי שום דבר שאולי יעליב אותי?! היא ענתה שאם זה לא נצרך מאוד, אז לא. אז כן זו הציפיה שלי ממנה. אני יודעת שהיא שם בשבילי. ברור שלכל מטפל יש רגשות, אך הם צריכים לעשות הרפדה ולדעת שזה לא מכוון אליהם אישית כבן אדם, אלא כמטפל אולי. מקווה שהצלחת להבין את כוונתי. בעבר עם ילדים, העברתי להם כל מיני טיפולים, את חושבת שכל הילדים רצו לבוא אליי? שכולם שיתפו פעולה? ממש לא. אני האמת ברור שנעלבתי מחלקם, אבל גם יודעת ששום דבר לא היה דווקא אליי. נראה לי שכל עוד את כותבת בפורום וזה בלי הסתרה ממנה, ונראה שאכן כך אצלך, אני לא רואה שום בעיה. את גם יכולה לתת לה לקרוא אם תרצי.

מרגיהש כולאה ולא מצליחה להרגיע את העוצמות. אין למי לפונת, בשרות הציבויר אין טלפןו או כתותב רק זמן חדר. המ אעשה?

אודי, תדע לך שאני חשופה מולו. לגמרי פגיעה. ההגנות התמוססו ואני מאפשרת לו "לגעת". מרגישה שהוא מזרים לי אינפוזיה של אמפתיה ישר לורידים. הוא מזין אותי, ואני מאפשרת לו. אודי, אני כל כך פגיעה עכשיו. אם הוא יפגע בי אז אני אתמוטט.... אודי, הוא יפגע בי? זה יגמר באסון??? ואם הוא יפגע, אתה תהיה פה? תעזור לי לאסוף את השברים. אני מפחדת!!! נטע.

באתי להקיא קצת מילים, להתרחק מהקצה שכמעט ומעדתי לידו. מרגישה כמו כל הסצנה בסוף של "הטוב, הרע והמכוער". מכירים? ששלושתם עומדים במעגל, וכל פעם מתמקדים באחד אחר. והטוב, בכלל לא טוב. אולי רק נראה טוב (בכל זאת, קלינט איסטווד). הוא זומם וערמומי ובסוף הכל מתנהל כמו שהוא רוצה. אז עומדים ה"טוב" שלי, שמוטל בספק רב, הרע שלי, שאין עליו עוררין והמכוער שבי, שמורגש היטב ומרים את ראשו המיוזע בלי להתנצל. בא לי להיות הבמאי, לעצור את התמונה ולחבר את כולם יחד לאותו יצור. עוד לא החלטתי אם להועיד אותו לחבל התלייה, לחיי נדודים במדבר או סתם לשינה ארוכה, אולי אפילו מיטיבה. ומצחיק, אבל אם אני מדמיינת מי בא להושיע - זה לא יהיה עוד אדם. סוס חביב, שאפשר יהיה לברוח עליו לאן שיתחשק לו. יש בי מערב פרוע ומאובק. נעמה.

אודי, כתבתי תשובה שגרמה לי לרחף בין מחשבות, מחקתי את הטיול ועכשיו התגובה כמו לא קשורה. ובכל זאת, מאיפה מגיע כל פוטנציאל ההרס האדיר הזה שנמצא אצלי? הוא לא הרס אנושי, הוא הרס של יצור-תפלץ דוחה. מה זה אומר שיש בי כאלה מאגרי רעל? נעמה.

תגידו שאני אתגבר....שהכל יהיה לטובה. ....

אפשר להתגבר על הכל.

לא תמיד עושים מה שרוצים. נכון? איפה עובר הגבול? עכשיו אני בנסיעה הביתה ולכן חושבת על זה. לא רציתי לנסוע לסופש, אבל ההורים ביקשו ואחותי מגיעה וצריך גם עזרה. כמובן שבסוף אמרו שאעשה מה שאני רוצה. ובכל זאת אני נוסעת למרות שהייתי רוצנ להישאר. עלה לי גם בראש, שבאחת הפגישות עם הפסיכיאט' שהייתה רגע לפני שבת. ןהיה לי קשה והייתי לבד ורציתי למות(ככ מוזר לי לכתוב את זה כי זה מוזר ומרגיש לי רחוק מאוד מהמצב כרגע. וטוב שכך). ןהיא די 'הכריחה' אותי לנסוע כדי שלא אהיה לבד. ואמרתי כמובן שאני לא רוצה ושלמה שאני אסע אם אני לא רוצה.. היא אמרה שלפעמים עושים.דברים שלא רוצים. שאלתי אותה בחזרה אם גם היא עושה דברים למרות שלא רוצה. ענתה כמובן שכן. ובקיצור... זה הרי לא ככ ברור. ותהיה נוספת- רק לי נראה שאני יחסית קונקרטית בדברים שלי כאן ביחס אליכן?? אודי, מה אתה חושב?

ברור שלפעמים עושים גם דברים שלא ממש רוצים.. אחרת החיים של כולם היו 'דבש' אם רק היה אפשר לעשות מה שרוצים... אבל צריך גם לפעמים מתי שזה חשוב לנו לא לוותר על מה שאנחנו כן רוצים ונמצא בעדיפות עליונה יותר.. זה עניין של סדרי עדיפויות ששוקלים בהתאם לנסיבות ספציפיות כנראה... ככה לי זה נראה לפחות..

הי חנה, קודם כל: נכון, לא עושים מה שרוצים אני חושבת שכל החיים אנחנו נעים בין הרצוי למצוי ובין מה שרוצים, למה שצריך אנחנו לא חופשיים לגמרי אך יש לנו את החופש לבחור. ואולי טוב שזה כך, אם היו נותנים לי את החופש לעשות מה שאני רוצה כנראה שלא הייתי עושה שום דבר. כשהיתי ילדה אצלנו בבית לא היה דבר כזה בכלל לרצות משהו, זה קצת מוזר אבל ככה זה היה,ככה הרגילו אותי מגיל אפס, שאני כלום, או חפץ, אסור היה לגלות אצלנו איזשהו רצון או מחשבה עצמאית (רגשות בכלל לא היו בלכסיכון) גילויים כאלו , היו מדוכאים בדרכים קשות משפילות וכואבות, הבית שלנו היה 1984 בגרסה המשפחתית. למרות זאת אני חושבת שהיה בזה גם משהו חיובי, משום שזה לימד לא לעשות מעצמך עניין ולא לחשוב שאתה מרכז היקום, זה לימד אותנו גם להיות סופר רגישים כלפי זולתך ישר להתחבר לרצונות ולמאוויים של הזולת. הדבר השלילי הוא שזה הפך אותנו לחסרי רצונות עצמיים, חסרי עמוד שדרה, פחדנים ומזוייפים, ובתחושה הפנימית לאנשים בזויים ושנואים ועם יד על הלב, גם בזים ושונאים את כל העולם למרות ההצגה של אנשים טובים ורגישים ומועילים לחברה, למעשה קצת חסרי רגשות. ומכיוון שלא היה לי רצון משלי, לא הרגשתי שאני רוצה משהו עשיתי כל מה שאחרים ביקשו וציפו ממני באופן אוטומטי, וכשהייתי לבדי, שזה היה המצב העדיף עלי, לא הייתי עושה שום דבר (גם היום לצערי )... עכשיו משבגרתי ועינו של האח הגדול כבר לא מפחידה אותי, זה נהיה יותר מורכב ולא ברור, היה יותר פשוט לא לרצות שום דבר (גם לא להרגיש) . בקשר לקונקרטיות ביחס לכותבות אחרות, אני לא יודעת אם את אכן קונקרטית ... את יותר ברורה, לא מדברת במטפורות , לי באופן אישי זה יותר מתאים הסוג הזה של הכתיבה. מקווה שהיה לך סופ"ש חמים ונעים. עכשיו אני אלך לבשל לשבת, למרות שממש לא בא לי, כל יום ששי זה אותו הסיפור אצלי. ג. (לא יפית) :q

היי חנה, זו שאלה טובה שגם אני מתחבטת בה. איפה עובר הגבול? כנראה שכדי לבלבל אפילו יותר, כל פעם במקום אחר. אני חושבת שאפשר גם לחלק את זה לשניים - לעשות משהו שלא רוצים כרגע כדי שיהיה לך טוב יותר בטווח הארוך, או לעשות משהו שלא רוצים בשביל מישהו אחר. הראשון, מרגע שהחלטתי שאני בטיפול, הוא משהו שאני מנסה לעמוד בו והגבול עובר כשכואב לי יותר מידי או כשהיומיום שלי נפגע. זה לא גבול ברור ונראה לי שהרבה פעמים אני זקוקה לעזרתה של המטפלת בשרטוטו. אבל בדברים הפחות טעונים אני מתמודדת איתו - בהחלט לא מתחשק לי ללמוד לבוחן, אבל כן הייתי רוצה לסיים את התואר בציון טוב, לכן לטווח הארוך אלמד (שוב, אלא אם זה עולה לי בכוחות נפשיים רבים מידי). אולי זה יותר המילים של "מתחשק לי" או "בא לי". השני... הלוואי והייתי יודעת. כרגע אני יודעת רק או לרצות או להרגיש איומה ונוראה על כך שיש לי צרכים ורצונות (ובחיי שאפילו קשה לי לכתוב את המשפט הזה. בא לי להיות ריבונית - בלי צרכים ורצונות כלפי חוץ). אני יודעת שרוב חיי הגזמתי לכיוון של לעשות למרות שאני לא רוצה, כי לרוצה לא הייתה משמעות בכלל. והיום אני מפחדת שכחלק מניסיון לשנות, אני מגזימה לצד השני. ולמרות ובגלל שחפרתי, אמשיך גם לתהיה השנייה. אני חווה אותך קונקרטית, אבל לא במובן מנותק מרגשות ותהיות. אולי יותר חיה בעולם הממשי, מתייחסת אליו. לכל הפחות יותר ממני. אני יודעת שאני מאוד לא קונקרטית, אבל אני לא חושבת שזו ממש בחירה. רק ככה אני יודעת לדבר על הנפש והרגש, כמשהו אמורפי. וזו תכונה מעצבנת שלי, אין ספק. אני מברברת שטויות בלי לומר משהו באמת. אולי קצת כמו השיר של יהודה אטלס שהעתקתי הנה, אם קראת. דיברת על קונקרטי כזה? אחר? ומה את חושבת? ומה זה אומר לך? חפרתי כהרגלי, סליחה... נעמה.

(משום מה רק עכשיו ראיתי..(בד"כ זה שולח לי למייל, להודעה הזו לא נשלח משום מה). הגבולות כנראה באמת גמישים ומשתנים ממקרה אחד לשני. רק לפעמים קשה לי להפריד ולדעת מה טוב או מה רצוי הפעם. ובקשר לשאלתי השניה- אני חושבת (גבריאלה ונעמה) שאכן התייחסתן למה שאני התכוונתי. רוב ההודעות, לפחות בעייני הן מופשטות, ואני בקצה השני של הסקאלה כנראה. לפעמים זה מעלה בי תהיות שאולי משהו בי לא בסדר. ולמען האמת, לפעמים גם קצת קשה לי לקרוא ולהבין את ההודעות. מרגישה שלא תמיד מבינה מה נאמר. וזה מטריד אותי בגלל שאני תוהה אם חסר בי משהו או שמשהו לא בסדר איתי. גם היה את המחקר של אודי וגם שם הרגשתי קצת "לא קשורה".

אני מנסה לקראו למיהשו, גם לך, שיעשה קתצ שקט. אל מצליחה לישון להרעג. לא מצילחה להסביר. לא מצליחה. מה אעהש?

הי אודי, יש לי רגשות מעורבים לגבי העניין. מיכל למשל כתבה כאן שזה לדעתה ממש ממש בעייתי. כך גם סוריקטה. אתה ענית שזה תלוי וזאת יכולה גם להיות מחווה אנושית מקסימה. אז.. אני מבולבלת. האם אתה אי פעם עשית משהו כזה? האם מטפל שנוהג כך עובר על הקוד האתי? איפה עובר הקו בין מטפל מקצועי ללא מקצועי? האם יש סיבות להיבהל? כאמור, אני מאד דנית בגלל מה שעברתי בטיפול הקודם. אגב, כאשר המחווה הזאת נעשתה בעבר( ביומולדת הקודם)- דווקא ממש שמחתי. חשבתי שזה ממש חמוד מצידה. למרות שקצת הופתעתי. שאלתי חברות וחלקן הרימו גבה. אמרו ש"זאת מטפלת ולא חברה". אז... לא יודעת. אני מבולבלת. אבל בעיקר, רוצה הבהרה מאד חשובה: האם מעשה זה כשלעצמו מהווה מעשה בעייתי כפי שלמשל כתבה מיכל? האם אתה רואה הבדל בין כיסוי בשמיכה, חיבוק או הבאת עוגה? האם אלו הבדלים אישיים בין מטפלים, או שיש "חוקים" שטים לומדים שאסור לעבור עליהם? אגב, לפי תשובתך, לא היה נראה לי שאתה מזועזע מזה. האם אם מטופל היה מגיע אלייך להתייעצות לגבי טיפול ומספר על מחווה שכזאת, היית ממליץ לו לעזוב את הטיפול? ( להבדיל, למשל: אני בטוחה שאם היה מטופל מגיע אלייך ומספר שהמטפל נוהג לחבקו דרך קבע או להזמינו לביתו- אז כבר דעתך הייתה חד משמעית). נורא מבלבל שאין כללים ברורים בתחום הטיפול הנפש. הממלצה היחידה היא לבדוק שהמטפל רשום בפנקס הפסיכולוגים באתר משרד הבריאות, ושעדיף שתהיה לו מומחיות קלינית. נכון? למשל לא מתמחה עדיין. ולא פסיכולוג חינוכי או ארגוני.

זה באמת לא משנה אם שמיכה או עוגה...מה שמשנה זה איך זה נחווה אצלך? אצלי זה שהיא תתן לי משהו קונקרטי זה ממש נס, אז עניין השמיכה היה שניה שהיא הניחה עליי את השמיכה, היא לא ישבה לידי לא ליטפה, לא נגעה, לא הצמידה את השמיכה ..מין ריחוף מעליי, הניחה........כי הרגשתי ממש רע פיזית, לא יכולתי לקום לקחת לבד, כשהרגשתי רע נפשית זה מעולם לא קרה!!!!!!!!! העיקר מה זה עושה לך ולא איך היא, כששאלתי אותה אם היא מתחרטת אחרי שהיא כיסתה אותי היא אמרה שזה מרחיק אותי מעצמי וזה הקול המרצה שבי, יודעת מה? זה מרחיק אותך מעצמך שאת שואלת אותנו.... כי בהחלט אצל אחד זה מרחיק ואצל אחר מקרב..אם זה מתאים לך העוגה סבבה, אם זה בעייתי ומציק לך תגידי לה, מבינה? כל מטפל הוא כל כך שונה, אפילו אצלי היא שינתה גישה תוך כדי, כי היא הולכת לקורס ולומדת שיטה ומנסה אותה עליי, פעם זה לא התאפשר בכלל ואפילו לא חיבקה אותי, היום אין לה בעייה ותחבק אותי מתי שרק אבקש כי היא נמצאת במין שיטה כזו שצריך לתת למטופל את הצורך שלו ושיחווה דברים על מנת שיצא מה"סכמה" שבה הוא נמצא....משהו כזה היא הסבירה לי...אז כמו שכתבת מה שחשוב זה המומחיות של המטפל והקשר שיש איתו ועל כך צריך לבדוק בניכן, מקווה מאוד שמה שהיה עם הקודמת לא יחזור, בהצלחה

הי סמבדי, נראה לי שכל העניין הזה מעורר בך חרדות עצומות, שכבר שם ממילא, אבל דווקא בגלל זה את אמורה להחזיר בדיוק את כל מה שאמרת כאן לטיפול. אגב, בהקשר לדברים שאמרת על העץ שפתחה חנה - מעולם לא שאלתי כאן שאלה בקשר לטיפול ותמיד הכל חזר לשם. אם כך, זו המלצתי. מה שמשנה הוא שאת חוששת שזה חורג ועל זה לדבר. זו דעתי. סוריקטה

הי.. לא. לא בטיפול הקודם. ולא עם המטפלת ההיא. ( היא מעולם לא הביאה לי עוגה). עם הנוכחית. אולי לא הייתי ברורה..ולכן לא הבנת. בכל אופן, לא דברתי על הקודמת.

שזה קרה בטיפול הקודם, פעם, ולא ניתן להביא כרגע לטיפול מולה... אלא פשוט רצון להבין את הכשל , מי "אשם" או מה באמת קרה. המקרה לכשעצמו- להביא עוגת יומולדת למטופל, מרגיש לי מקסים. חבל שזה לא קורה בדרך כלל, הוא לא עורר בי זעזוע, אולי אפילו כמיהה. לא נראה לי שרק הוא לבדו יכול להוות "קייס" לוועדת אתיקה. הרי כל מטפל, שיהיה הכי מקצועי וזהיר, פורץ מדי פעם גבול קטן, "בקטנה", עושה מחוות חיבה, מגניב משהו מעצמו מדי פעם... הבעיה זה מכלול והתוצאה העגומה. העוגה המחווה, הבלון - "הייתי בגן עדן" ומה עכשיו? הבלון התפוצץ, הנרות נכבו, והעוגה על המותן ... הסילוק מאותה מחווה מפריע, לא העוגה עצמה... כי הרי, אם כל מה שקרה בינכן, לא היה קורה, טעמה היה נותר מתוק, עדיין.

היום סיפרתי משהו ..... שלא העזתי עד היום והוא אמר שזה הסוד של שתינו סיפרתי רק לו....... ואחרי זה הרגשתי כל כך קרובה אליו..... אודי, זה קשור ??????? הילה

רק אני חסרת ערך ..

של יהודה אטלס, מכירה? כמו רופא בא לי לשאול מה כואב לך? ויש לו שיר קצר בספר הזה, שחשבתי עליו, אבל אני חוששת שהוא יתפרש כביקורת. אז אקדים ואומר שממש לא, שאני פשוט חושבת שהוא אנושי ומאוד מתחברת אליו, והזכרת לי אותו לרגע. ואחרי הקדמה זו אעתיק אותו הנה ואקווה שלא תעלבי: אני מנדנד, אני מתחכם, אני צוחק, אני מברבר- את הדברים שכואבים לי באמת אני אף פעם לא אומר.

רק לומר שקראתי ואהבתי את מה שכתבת אתמול, דבריך נחרתו בזיכרוני. טוב שפתחת עץ חדש - הזדמנות טובה לכתוב לך. ורציתי לומר לך שגם אני התחלתי את דרכי בפורומים באופן דומה לזה שתיארת, ועוד בימים בהם היה כאן פרוץ והיו מעשי טרולים למיניהם. חופשי טוב, אבל חוסן ריסון רע שהיה ופגע. הפורום וגם אנכי השתכללנו עם השנים ועם הטיפול. נקודה קטנה, אבל גם דרכה ניתן להגיע. סוריקטה

נראה לי שבפורום אני הכי אני... (לא ממש הועלתי למשחק)

איך באמת יודעים ? איך מבדילים בין מי שאני באמת, לבין מה שנראה לאחרים (והרי גם מה שרק אני רואה לא תמיד מדויק מספיק) ? כדי להפריד בין המסכה לביני צריך לשוב כמעט לנקודת ההתחלה שלי... צריך לקלף כ"כ הרבה מן הבצל הרב שכבתי הזה, לחתוך, לחדור, לשייף... ואז, אולי, להגיע, ולראות שלא נשאר שם כלום. תוכו של הבצל הזה כורסם זה מכבר ע"י כנופיית תולעים ארסיות. אבל אולי לא ? אולי אם אסיר את המסכה היא כן תהיה שם. הילדה ההיא, הפרועה, הטומבוי, שהייתה מטפסת על גגות עם הבנים הכי מופרעים בשכונה, ובזה לחוקים, וצוחקת בקול, ויורה משפטים שנונים וציניים בכל המבוגרים הנוראיים והאיומים האלו (כי אז הייתה בטוחה שכ-ל המבוגרים הם יחידה אחת שמטרתה היחידה היא להשפיל, להכאיב, להרוס...) הילדה ההיא, שאמנם לא סיפרה מעולם לאיש מה קורה לה, איפה היא באמת חיה, ומה באמת מכילה הכותרת "משפחה טובה" אצלה בבית. אבל למרות השתיקה – היא נלחמה !!! היו בה חיים... היא לא הסכימה להשלים עם הרוע ונאבקה על עצמה בדרכים שהיא הכירה. הילדה הזאת למיטב ידיעתי – מתה מזמן. ומה שאני אמורה למצוא מתחת למסכה שלי היא אפשרות א'. אבל אולי... הלוואי... הלוואי ואי פעם כשיהיה בי מספיק אומץ להיחשף בפניי, עוד יהיו שם שרידי חיים. נ.ב. ארוכה יצאה לי ההודעה הזאת... ורצינית, לא ממש פורימית / משחקית. מצטערת.

עפרה, דווקא בגלל שאמרת בצל חשבתי לי שאולי הקליפות החיצוניות שם כדי להגן על הילדה שבפנים. ויעברו דמעות עד שתגיעי אליה (אני? עצובה? רק מקלפת בצל...), אבל אולי דווקא כך היא נשמרה, עד שתימצא הסיטואציה בה היא יכולה לצאת. (קילפתי בצל, מצאתי בפנים, כמו בתוך קן ילדה ישנה, ילדה ישנה...) נעמה.

לא כ"כ הבנתי את החלק השני "אז, אפשר לספר שקר לגבי עצמנו. אבל - לא להגיד מה זה מה..." ולגבי החלק הראשון...שאלה טובה, "כשאני לעצמי מה אני" נראה לי שאי אפשר באמת להוריד את המסכה מאחורי המסכה תהיה עוד מסכה ועוד מסכה, אולי מה שמאחורי המסכה משתנה כל הזמן ומתאים את עצמו למסכה החיצונית ששמים באותו רגע. ואולי עכשיו החלק השני שכתבת מתאים, באמת אין לדעת מה זה מה, מה שקרי ומה אמיתי, מתי זה באמת "אני"...ואנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו על עצמנו כל מיני סיפורים. המרחק שלהם מהמציאות הקולקטיבית קובע את מידת השיקריות שבהם. זהו גמרתי להתפלסף.

אני לא אוהבת את החג הזה, אף פעם לא אהבתי, אולי משום שלא שאלו אותי למה אני רוצה להתחפש, ואם בכלל אני רוצה, לא הין דברים כאלו כמו "אני" ו"רוצה"...זה היה מציק ולא נוח במקרה הטוב.בדרך כלל זה היה די קטסטרופלי או מביש, כשהייתי בכיתה ג' לדוגמא אמא שלי החליטה לחפש אותי לארנבת שלג (?) אולי כי היו לי שיניים בולטות, הלכתי לבית ספר עם גרביון לבן שקוף שלו היה תפור זנב מצמר גפן, הרגשתי מאוד לא בנוח מאוד חשופה ועד מהרה הילדים החביבים הסבו את תשומת ליבי לכך שאני לובשת תחתונים פרחוניים... מה שכן אני זוכרת שבתור ילדה צעירה העולם נראה לי לא אמיתי, הרגשתי שאני האדם היחיד האמיתי וכל היתר לובשים מסכות, היה לי מן מחשבה כזו שכשאני עוצמת את העיניים או כשאני לא רואה המסכות יורדות ואז השדים והרוחות שמפעילים את המסכות מתגלים ולכן הייתי מנסה להפתיע את אותם שדים ורוחות לעצום את העיניים ולפקוח אותן במהירות...לפעמים היה נדמה לי שכמעט הצלחתי...הייתי ילדה קצת מוזרה. שיהיה פורים שמח ולא מפדח

שביקשתי משחק...קשה מה שבקשת, זה לא ממש משחק :( לא אוהבת לשקר לעצמי יותר!!! פעם שיקרתי שטוב לי......אז אם אוריד את המסכה אשאר ילדה קטנה, לא אהובה שרק צריכה וצריכה וכל כך עצובה ואף אחד לא יוכל לאהוב אותי כי אני רעה, כותבת מילים המון מילים ולא קוראת להם שירים כי הם סתם.......אני סתם כל כך.....אוףףףףףףף אין בי כלום :( ... ...........אוףףףף ביום יום מבחוץ אני חייכנית, חברותית, קלילה, פטפטנית ואפילו בעלת חוש הומור, אוהבת לעזור לאחרים, לעיתים בא על חשבוני......אוהבת את המסכה שלי עדיף עם מסכה......מצטערת ממש לא פורים שמח, שונאת את החג ואוהבת אותו בו זמנית, שונאת את יום הולדתי ומנסה גם לשמוח אוףףףףףףףףףףףףףףףף לא מובנת אפילו לי :( ושונאת ששאלת ועניתי.....כי אני גם אדם מרצה, רציתי שתדע, שתהיה מרוצה שעניתי.....אוףףףףףף

אוי... זהות... כל כך מבולבל אצלי בין אמת לכזב, בין אמתי למזויף. בין הזיה למציאות, שגעון או שפיות, זכריות או נקביות, פנים או חוץ, נכות או תפקוד, חכמה או פיגור, שומן או רזון, חסר או הצפה, פירוק או איחוי, קשקוש או גיבוש, עצלנות או חריצות, חוסר הסתגלות או התאמה, קוצר רוח או ים של סבלנות, חיות או מוות, ינקות או זקנה, סקרנות או אדישות, רגישות או אטימות, קומוניקטיביות או אוטיזם, תלות או עצמאות, קשיחות גבולות או הפרת כל סמכות, מורכבות או פשטות, עומק או רדידות, עניין או היעדרו, גם וגם, בין לבין, והפוך הוא היינו הך. וואלה. הא! יש לי רעיון! אשת הקונטרסטים, הפערים והעוצמות, אפשר גם ללכת בשיטת האלימינציה, לפחות כך אפשר להגיע לכך שאני בנאדם. לא נכון. אני סוריקטה. פרגמנטציה כאן ועכשיו.

אודי, זוכר, במקרה, ש'נתת' לי את המשמעות הזו לכינוי?... זהו, בעצם, הענף הקטן שלי, הקישור האישי שלי, ולחנה ועפרה, לדעתי פתחתן אחלה משחק. פורים שמח :)

אודי, זו שאלה נורא קשה, מה נראה אם נסיר את המסכה! כבר הרצת אותנו לאיזה שלב מתקדם בטיפול, חכה. :) בהתחלה רואים עוד שאריות דבק, אולי נותרת בהתחלה מראה במקום הדבר שהיא עליו, ה"דבר" עודו חיוור, טרם נחשף מספיק לעולם (או שנחשף בגיחה קצרה ולא מוצלחת). אם מורידים את המסכה מוצאים נעמה ריקה וחלולה, או, אם מורידים את המסכה מוצאים נבט נעמה שמחכה לצמוח. אולי אחד שקר ואחד אמת, אני בעצמי לא יודעת. אולי משחק בין נעמה של היום לנעמה של פורים הבא. עד-לא-ידעה... :) נעמה.

אם מסירים את המסכה מגלים הילה כאובה מאוד שזקוקה לחיבוק ואהבה להניח את הראש ולבכות על הכתף של.........???????????? נראה לי שאין לי היום הרבה מסכות יש התאמה בין הבפנים לבחוץ ועוד משהו - מגלים הילה שרוצה לחזור להיות תינוקת, לינוק משד מזין למצוץ מוצץ וללכת לגן לשחק בבובה אני יחבק את הבובה שלי הילה

אודי, זוג עיניים שעצב אינסופי ניבט מהן... אדם מאושר ושמח אוהבת ללכת לקניון לא מכירה את אמא צביה אודי :( הלב שלי מת . אמא צביה חזרה בראשון.לגבי היא מתה.היא כבר אין. היא עשתה טעות נוראה בשישי ,בעקבות זה היא מתה-גם אני לא קיימת הגעתי לפגישה בשני בשלישי וברביעי. בשני ושלישי לא הצלחתי אפילו לפקוח את העיניים.ישבתי בשתי הפגישות הללו על הספה וכל הזמן ירדו דמעות.לא הוצאתי הגה. ברביעי כבר הצלחתי לומר כמה מילים וגם לפקוח עיניים. אבל היא כבר אין. היום ובשישי לא נפגש היא חולה. זה לא מרגיש כלום. היא מתה-גם אני.

במבי יקרה, פסל קרח עצוב... כבר הפשרתן יחד בעבר וחזרתן לחיים, וגם הפעם תפשירו. נקרא כלום-אין-מורבידי אצלך, אין חוץ ואין פנים, וזה נשמע כמו צניחה תהומית כזו, שכבר מפסיקים להרגיש את הנפילה. שולחת כוחות ואמונה שכמו תמיד תחזרו לעצמכן. נעמה.

שזה בד"כ נעשה מול סרטונים של נשים מאוננות באינטרנט.

לא יודעת אם השאלה מתאימה לפורום. מקווה שכן. אני בת 20+ ואני מאוננת. כמעט כל יום. אין לי בן זוג. לא יודעת אם זה בסדר מה שאני עושה או לא. חושבת האם ואיך, ואם בכלל צריך להעלות את זה מול המטפלת שאני הולכת אליו.

עכשיו השאלה רק לאן..............?

אודי, אני כל כך נרגשת שדעתי על ספרך חשובה לך וקצת המומה...באמת?? דעתי חשובה? אז אני ממש ממש בהתחלה קראתי את הפרק הראשון, ובימים הבאים אני ממש אהיה עסוקה כך שלא אספיק לקרוא, נוסעים כלנו לשבת ולפורים וחוגגים ימי הולדת למספר בני משפחה יחד, נוסעים לסופ"ש ארוך אז יהיה שמח ורועש. דבר ראשון תפסו אותי המילים ל"אבא שאינך אך הנך", ממש צמרמורת..הלואי שאפנים כמוך את הנוכחות של הקרובים לי שאינם... נשמע כל כך בריא :) כל כך שמחתי שאמרת שאפשר לדלג על פרקים מסוימים כי אני לא אשת מקצוע ופחדתי שלא אבין כל כך, אך הספר מובן, וסכין המנתחים בהחלט תואמת את התיאור של המקצועיות, בכלל גם לגבי טיפול רגיל זה כל כך רגיש ופה אנחנו קוראים זאת יום יום.. חשבתי פתאום שקל לי מאוד לדמיין וכשאנחנו עובדות על דמיון זה נחווה אצלי ממש חזק, אז בהחלט יש מחשבות על טיפול בהיפנוזה אך מה לעשות היא לא עובדת בשיטה זו ...ומאוד מעניין שדווקא אנשים חכמים יותר קל להם, חשבתי הפוך. סיפורי מקרים לדעתי בספר מאוד מאוד חשובים ותורמים ובמיוחד לאנשים שאינם מקצועיים, המקרה של מיכל ממחיש כמה היפנוזה לא מפחידה ושיש לנו שליטה, אני אדם שכל כל מפחד מאיבוד שליטה ובכלל חשבתי שזה לא בשבילי...ושיש למטפל שליטה עלינו קצת מפחיד, אך גם בטיפול רגיל יש לו שליטה פחות מודעת אולי....אבל אולי זה יועיל לי בעתיד...מי יודע? אולי יום אחד אופיע על מפתן דלתך לטיפול שכזה. תודה אודי שדעתי חשובה לך :) מיכל

http://www.youtube.com/watch?v=fQXOMHwp5Zo מכיר את זה אודי? של נתן יונתן... האם טיפול לא אמור לפעמים להיות קצת כמו הבית? ואז כמו בשיר: "הבית הוא מקום שאם אתה חייב לשוב אליו, תמיד פתוחה בו דלת לקראתך.." זה מה שממני נמנע- בהקשר של הטיפול הראשון. הכואב. אין לי דלת פתוחה. ( ולא עשיתי משהו ש"מגיע" לי שהיא תיסגר. לפחות לא משהו מוחשי. מציאותי. ) אז... הכאב.. והלמה?

היי סמבדי, קראתי את הכאב שלך ואת התחושה המערערת הזו, שלא ברור למה? חשבתי לי על שיר אחר של נתן יונתן: http://www.youtube.com/watch?v=LacSJOqvCyM (על אף שאני אוהבת אותה מאוד, היא לא שרה את זה כמו שהמילים נקראות לי. אבל נראה לי שיותר מתאים לשים לינק למוזיקה מאשר למילים, אולי תתחברי) הגעגוע שלך לבית התחבר לי אליו. ורציתי לומר משהו על תגובה שלך למטה, שכתבת שאת לא רוצה לקבל מהמטפלת שום דבר, שרק תטפל. חשבתי לי שהרי טיפול הוא לתת ולקבל. הקונקרטי מקבל ביטוי מאיים יותר, או שיותר קל לזהות את זה שהוא מאיים כי הוא כלפי חוץ, אבל הנתינה והקבלה הפנימיים והרגשיים מכאיבים גם הם למי שלא מורגל ביכולת המיטיבה שלהם. נעמה.

במקום לענות בכל מקום בנפרד. החלטתי לעשות זאת כאן. 1. ענית לי ב"חנה יקרה"- אודי זה היה לי נעים. אז תודה. אודי אני לא יודעת אם אתה בטיפול או לא. אתה בכלל תענה לי על זה? ואני גם מפחדת שלא אצדק לכן מעדיפה לוותר ולא לענות. בכ"ז אענה משהו שיכול להיות תשובת ביניים שכזו. אני לא יודעת אם אתה בטיפול שבועי אצל פסיכולוג, אני מאמינה שיש לך קולגות ועימם אתה מתייעץ. ואולי גם המטופלים שלך גורמים לכך שבעצם גם אתה בסוג של טיפול. ואולי בכלל אני לא באמת רוצה לדעת אם אתה בטיפול או לא. אבל אודי אני לא רוצה להיות בטיפול כל הזמן. 2. אודי, קיבלתי מחמאה ממך על השאלות ה'טובות' ששאלתי, וגם על התשובות. איזה כיף לי! שמתי לב שהיום הייתי פעילה במיוחד בפורום(: (הייתי בחופש). אבל אודי, למה באמת זה ככה? אני אדבר על עצמי. למה ההתעסקות המתמדת הזו בטיפול? למה זה קורה? 3. אודי, ראית שסורקיטה ומימה ענו לי לגבי זה שרציתי דוג' לכך שאמרת שאני עושה דברים שאני לא רוצה. מה אתה אומר על זה? לזה התכוונת? באמת שלא חשבתי שזה משהו שכיח בהתנהלות שלי. אני יודעת שאני מפחדת מתגובות של הסביבה. 4. ומשהו חדש(: אני כל הזמן נעלבת. גם מדברים שלא בהכרח 'אמורים' להעליב אותי. היום שותפה שלי העליבה אותי, הלכתי לחדר וכמעט בכיתי. אבל הצלחתי לצאת בחזרה ולעזור לה במה שהייתה צריכה. ולא, היא לא יודעת שנעלבתי. בהתחלה רציתי להישאר במיטה ולא לחזור אליה, אבל הצלחתי בכ"ז להתגבר.