פורום פסיכולוגיה קלינית

;((((((((

אודי, אני רוצה שיניחו לי לנפשי. לא רוצה טיפול. לא רוצה עזרה. רוצה לוותר. רוצה לא להיות. לא להרגיש. אני כבר כל כך פגועה. פגומה. כל נסיון לעזור לי נועד לכשלון. נטע )-:

הי נטע, :-(.... גילת.

כאשר משליכים דברים על הרצפה והאמא מרימה אומרת לא לזרוק אבל התינוק שוב משליך על הרצפה... למה התינוק עושה את זה? והאם נכון להתמודד עם בכי של תינוק משועמם ע"י הסחת דעתו עם כל מיני גירויים שיתפסו את תשומת הלב שלו? ולמה תינוקות לפעמים הודפים ניסיונות הרגעה של ההורה במקום 'להסכים' להתנחם? מלא שאלות... p:

אודי היקר יש כל כך הרבה הודעות שממתינות לך..... אני רוצה לתת לך יד, להתלוות אליך בזמן שאתה, אבא אודי, עובר בין אחד לשניה. אולי נקשיב ביחד לשיר- רק תיתן לי יד????? של עילי בוטנר. נ.ב הוא כתב את השיר הזה בהשראת מחלת הנפש ממנה סובל אחיו הגדול, אותו הוא אוהב מאוד. שבוע רך ושליו לכולנו. הילה-hila

הילה, חמוד מצידך..

אודי, אני מודאגת ממילי. למה בן אדם אשר מצהיר שהוא במצוקה חריפה אשר יש ניסיונות אובדניים בעברו לא זוכה לעזרה ראויה? עזרה אינטנסיבית? מפחדת שזה יהיה אחד מן המקרים של "הכתובת הייתה על הקיר". אודי, מה אתה עושה אם בתור מטפל אתה מודאג מאוד ממצבו של מטופל? נטע.

אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח מי יכול לתת לי כוח? לא יודעת לבקש אז אף אחד לא יודע אולי תתן לי קצת כוח? זהו בקשתי, אחר כך אשנא את עצמי על זה... אולי אכתוב לה למטפלת שלי, אבל אולי אין לה כוח אלי, או אולי זה לא טוב לכתוב בין הפגישות. מה אתה אומר?

אודי??? :( לא ידעתי שיש איתך כתבה גם בוינט.. :( קראתי שניים שנכנסו לפורום שלנו עם שאלות שנוגעות להיפנוזה והם שיתפו שקראו בוינט.. נכנסתי לוינט וראיתי מה שאתה אומר שם.. אודי :( נכון שגם עכשיו שכל העולם מגלה אותך, אתה תשאר איתנו אותו הדבר ??? ואולי,כולם יגיעו אליך לטיפול ולא יהיה לך זמן אלינו ותעזוב אותנו ???? אודי, נכון שאתה לא תעשה לנו את זה ??? וחוצמזה, אני כבר לא כל כך צריכה..ממילא יש לי את מרכז הבקרה שלי בלב ואני יכולה ללחוץ על הכפתור שמכבה את האור כשאומרים אודי והיפנוזה וכל מה שקשור לזה... אודי ?????? חבל שיש את אתר וינט..

האם עשיתי נכון שקבענו פגישה? הרי שוב לא נפגש למשך שבועיים, אולי היה עדיף שלא להפגש כי יכאב לי יותר אם אראה אותה אולי...מה דעתך אודי? אם יודעים שלא נפגש הרבה זמן ואפשרי פגישה באמצע מה עדיף? זה נראה לי פתאום לא הגיוני ולא בא לי לראות אותה עד אחרי החג.....עם כל הכאב...לראות אותה ושוב..זה קשה פי כמה נראה לי....ללכת לפגישה או פשוט לוותר ולחכות עד אחרי החג?????? עוד יומיים ורוצה מאוד פגישה ומצד שני עדיף לוותר כי מה אשיג בפגישה כזו, בלי רצף??? ואם אתה חושב ללכת לפגישה הזאת (כנראה שתאמר ללכת) לא יהיה רצף, אז איך אשמור על הרצף? האם זה מובן? רוצה לבוא אך פוחדת מהשלכות שיהיה לי קשה יותר.....אוףףףףף פעם מרגישה תלותית ופעם מרגישה שיכולה בלי להתלות....וסליחה יודעת שיש הרבה הודעות מקווה שלא מכבידה :( דבר אחר: במבי, לא יודעת למה אודי קרא לה מיכל, אל דאגה זה בכלל לא שמי האמיתי... ונשמע שאת ממש בסדר הפעם, פתאום את כותבת שכשהיא תחזור...כלומר יש למה לצפות :) ואודי, הספר בהתחלה משך אותי לכיוון של טיפול בהיפנוזה ולקראת סופו דווקא נבהלתי יותר ואולי לא מתאים....

מיכל ? לא מאמינה... חשבתי שאת מסיימת את ה 17 יום שלך תיק תק והיא חוזרת אלייך... לא הבנתי שהיא מתעופפת לך שוב.. אני הייתי מתה אם היא היתה מתעופפת לי שוב אחרי ה 17 יום... וואוו.. לא מקנאה בך... ולגבי המיכל ההיא מהספר של אודי, אני יודעת ששמך שונה ומיכל הוא הניק שבחרת,כפי ששמי לא במבי אלא הניק שבחרתי.. (את יודעת? הניק במבי מלווה אותי פה כבר קרוב ל 5 שנים, והוא כבר הפך להיות חלק ממני..משונה..) לגבי המיכל ההיא של אודי מהספר.. אודי אומר שהשמות בספר בדויים..אבל הוא בחר דווקה בניק מיכל ולא במבי... ייתכן ואת נמצאת אצלו בלא מודע ומלווה אותו באיזשהו אופן ולכן בחר בך (בניק שלך) ..ואולי ברגע שאודי עונה לי הוא שוכח מקיומי?? .. בעקבות מה שכתבתי הרגע אני כל כך מקנאה בך פתאום... אל תהרגי אותי מיכל..אבל בא לי להרביץ לך.. :( :)

אני מרגישה רע מאוד הערב.....מה זה משנה שהוא השתמש בשם מיכל, במבי זה פחות נפוץ בתור שם של ממש.....זה הכל.....

רוצה לשאול אותך אם אפשר.. יש לך תמונות ממנה ? צילמת אותה פעם ? ואולי אם תפגשנה עכשיו,תבקשי לצלם אותה ואז יהיו לך תמונות ממנה ואולי זה יקל עלייך קצת את הרצף שנשבר? זה באמת נורא קשה.. וואוו..מרשה לי להיות איתך ? בקשר למיכל ההיא מהספר של אודי.. במחשבה שניה, ייתכן שאודי בחר בספר שמות בדויים נפוצים ? ייתכן גם שיש לאודי מכרה,חברה,ידידה,מטפלת,מדריכה ,מורה בשם מיכל.. מצטערת על אופן הדיבור שלי אלייך...כנראה שהסתנוורתי פתאום מקנאה.. במבי.

להיות. שוב בשקט.

שלום, במהלך שנים ארוכות היו לי הרגלים שבאו בתקופות, חלק כבר נפסקו וכו'. מדובר בהרגלים כל כך מוזרים שלא סיפרתי לאף אחד וגם לא ראיתי צורך לספר. למשל, הייתי נוהגת לגרש את ראש ולאכול את העור שיוצא או למשל בעיקר כשהייתי קוראת ספרים או חומר של הלימודים הייתי מורחת את העור על הדפים. או מתעסקת עם השיניים ומורחת את מה שהיה יוצא מהן. בכלל, היתה לי נטייה להריח דברים (חלק עד עכשיו), למשל אוכל שהיה יוצא לי מהגרון או לכלוך שהייתי מוציאה מתחת לציפורניים ברגליים. בעבר היתה תקופה די קצרה לדעתי שהייתי עושה לעצמי דלקות בעיניים על ידי גירוד השיניים והכנסה של מה שיוצא לעין (כמו שאומרים תמיד בצבא לעשות כדי לקבל גימלים), פשוט ניסיתי את זה, דחפתי גם חתיכות של עור לעיניים, וכשהית לי דלקת הייתי מריחה את המוגלה שהיתה יוצאת. בכלל יש לי נטייה להריח את כל הדברים האלה (מורחת מתחת לאף ומריחה). פעם גם תשלתי שיער מאזור קטן בראש ופעמיים בחיי היו לי קרחות קטנות ונקודתיות בגלל זה. בנוסף כבר תקופה שיש לי התעסקות מוגזמת עם האזניים. זה התחיל בניקוי אזניים ובחינה של מה שיוצא אוחר כך עבר לדחיפת של צמר גפן והוצאתו. לאחר מכן התחלתי לדחוף לכלוכים שהיו יוצאים לי מהאף כי אהבתי את התחושה של הנפילה של זה בתוך האוזן וההתעסקות עם זה. וגם במשך שנים לא הקדפתי לצחצח שיניים. זה נשמע מכל מה שאמרתי שאני משוגעת. אבל מבחוץ אני נראית רגילה לגמרי. אני לומדת כרגע תואר שני במקצוע שבקיץ האחרון סיימתי את התואר הראשון שלו וקיבלתי רשיון לעבוד בו. אני בקשר זוגי עם בחור מדהים כבר שנה וחצי ואתמול איכשהו הכל יצא ממני והעולם שלו התהפך. הוא לא יודע איך לעכל את כל זה ואני לא יודעת עד כמה אני לא נורמלית. אמרתי לו שזה לא שכל היום אני עושה את כל הדברים האלה, היו דברים בעבר, דברים שקרו לפעמים. העניין עם האזניים והשיניים נמשך עד אתמול וקיבלתי החלטה להפסיק. אני אציין שיש לי גם הרגלים קטנים של סידור דברים על השולחן בצורה ישרה, סידור של השמיכה על המיטה שתהיה ישרה, סידור של הכריות (לא דברים שמונעים ממני לתפקד, אלא כמו מן אובססיות קטנות). אני לא יודעת מה לעשות, שנינו בהלם ולא יודעים איך להתמודד עם המצב. לדבריו הוא לא מכיר אותי ואני מרגישה שאני מאוד נורמלית מצד אחד, אבל מצד שני היו לי את ההרגלים האלה עד אתמול ואני לא יכולה להתעלם מהם. בעיקר כשהכל יצא החוצה. אני לא יודעת עד כמה יש עוד אנשים עם הרגלים מוזרים כאלה ועד כמה המצב שלי חמור. אני לא יודעת מה לעשות... ביניים אני אבודה והקשר שלי בסכנה נוראית כי אני לא יודעת איך להסביר לחבר שלי את זה והוא מצדו בהלם ולא יודע איך לעכל ולהתמודד עם זה. בבקשה, אני חייבת שמישהו יגיד לי עד כמה אני לא נורמלית. תודה רבה!

אני נחנקתתתתתת אין אוויר לא יכולה יותר !!!!!!!!!!!

היי אודי..אני מרגישה שאני חיה בתוך משימה..אתגר..אני בעבודה וקשה לי לעבוד..אני במשרה של תשע שעות וקשה ליייי.....איך שורדים יום עבודה? רוצה הביתה..לישון...איכסססס העבודה הזאת...נמאס לי...מה עושים???זה קשה!!!

אודי הי, אתה יודע? בשבת היה לי קצת זמן, רציתי לקרוא משהו..לא זוכרת אם סיפרתי לך,לפני נסיעתה של אמא צביה קיבלתי ממנה גם סימניה שכשאתה מסתכל עליו (על הסימניה) אתה רואה שלושה דולפינים בתלת מימד.אמא צביה נתנה לי גם את הסימניה,היות והיא יודעת שאני צריכה לקרוא כמה דברים ויש לי כזה דיחיון בלב ..כל הזמן דוחה..אז אמא צביה כנראה חשבה שאולי אם היא תהיה איתי בספרים הללו ,משהו מהדיחיון הזה יזוז קצת.. (והדולפינים,זה בגלל שפעם אמרתי לה שהם היונקים שבמים עם האינטליגנציה הרגשית הגבוהה) בכל אופן אני לוקחת את הסימניה שלה,ולפתע, דווקה הספר שלך עם הספה ,והכרית והצבעים המזמינים "קוראים אלי":"בואי,את יכולה להכנס,לא מפחיד,אפילו נעים ומעניין פה.." ומצאתי את עצמי קוראת, וכשהחוץ קרא לי לעשות דברים שחייבים הרגשתי שהחוץ קורע אותי מהספר. היה לי קשה להתנתק ממנו.. אתה יודע אודי? כשאתה פותח את הספר וקורא את ההקדשה הזו:"לאבא שאינך אך הינך" זה מרגיש צביטה כזו בלב..צביטה עם נגיעה כואבת,עצובה ורכה בו זמנית... אחרי שקראתי על ההיפנוט שלך את מיכל שהגיעה אליך מהנוירולוגיה (למה קראת לה מיכל ולא במבי ? :( :) (כן, מיכל, אני מקנאה..) ניסיתי גם לעשות את תרגיל האצבעות המורות (עם "המגנט") ותשמע, זה באמת עובד..מדליק.. ואז "שמעתי" אותך אומר לי בקול מונוטוני, עמוק, שקט ולאט שיש לי מרכז בקרה בלב..עם לוח שעונים וכפתורים ובידי האפשרות לווסת מחשבות ורגשות..ואז, סובבתי קצת את כפתור הכאב..הנמכתי אותו.. ואתה יודע אודי? גם את כפתור הזכרון..גם אותו סובבתי,ומאז אני זוכרת כל הזמן שאמא צביה אמרה לי בקול רך לפני נסיעתה "תעשי לך טוב,תעשי לך דברים(?) שעושים לך טוב..תהיי טובה אלייך" וקראתי אחרי זה עוד קצת ואני חושבת שיש בי היענות היפנוטית מאוד גבוהה... הגעתי עד כאן.. נראה לי שאעדכן אותך גם בהמשך הספר כשאקרא,מה דעתך אודי? ובכלל מה יש לך לומר על הכל ? וחוצמזה,היום זה כבר היום ה 4 שהיא לא פה.. אולי אח"כ שוב אקטוף עלה, אחרוט עליו 4 ואשים בתיבת המכתבים שלה.. וואוו..כשהיא תחזור, היא תפתח את תיבת המכתבים שלה ויפלו המון עלים חרוטים... ((שלך מקרוב קרוב קרוב-במבי)).

בקושי הייתי בבית של ההורים שלי, ישנתי או קראתי ובעיקר הלכתי לחברות. רגע לפני שבת התקשרתי אליה, היא יודעת ששבתות זה הקושי העיקרי שלי, ואני יודעת שהיא חושבת עליי בהקשר הזה וזה מרגיע אותי. אבל הפעם זה היה יותר מדי. הייתי צריכה אותה. דיברנו שתי דקות הייתי צריכה שהיא תדע שיותר מבד"כ לא טוב לי ושאני אדע שהיא דואגת לי וחושבת עליי. שבוע טוב לכולנו

אודי, דיברת בתגובה אליי על קבלה של השנאה העצמית, של הכאב. חשבתי הרבה על הנקודה הכמעט זנית הזו. גם בטיפול דיברנו על כמה כאב נובע בכלל מהיחס לכאב ולא מהמקור עצמו. אבל, איך מוודאים שעצירת הפרפור הזה, הפסקת התנועה, היא קבלה ולא שקיעה לחוסר מעש ותקיעות? מה הופך קבלה לצעד בדרך, ולא לקטטוניות מאובנת? (אני לא יודעת אם השאלה ברורה בכלל, או שמרוב שהיא רצה לי בראש היא נראית לי ברורה בלי סיבה הגיונית... סליחה אם יצא חידתי מידי.) נעמה.

אווף! פעמיים! כתבתי הודעה ונמחק לי באמצע, אז ניסיתי לשחזר.. יצא פחות טוב ממקודם.. כמובן.. :( זה מעניין.. את יודעת, הזדהיתי עם מה שכתבת בהודעה הקודמת שלך על השנאה הזאת והמעגל הזה.. אני מרגישה באופן דומה.. גם אני לא מסוגלת להפסיק לשנוא את עצמי כי הרי אני שונאת את עצמי. תוהה מה זה אומר קבלה של השנאה העצמית. איך זה אפשרי בכלל? מצד אחד אפשר להגיד שאני מקבלת את השנאה הזאת כי אני לוקחת את זה על עצמי, לא מסוגלת להפסיק לשנוא ומרגישה שזה כל כך מגיע לי ואפילו מגיע לי יותר.. אז אני פשוט חיה איתה. מצד שני, קבלה ואני לא מסתדרים ביחד מפני שאני שונאת את עצמי ולא מסוגלת לקבל שום דבר בי. יש פה איזשהי סתירה - קבלה של השנאה העצמית. ואת צודקת כשאת אומרת שאפשר להגיע מכאן לשקיעה ותקיעות, מכיוון שאני חושבת שזה מה שקרה לי. אז איך זה קרה? איך יודעים שמדובר בקבלה? איך היא אפשרית בכלל? האם היא צעד בדרך לאנשהו? זה נראה לי הגיוני שאם את מקבלת את השנאה זה עלול להביא אותך למצב של שקיעה ותקיעות, מכיוון שכך את מאפשרת לה להתקיים והיא מונעת ממך לחיות. מקווה שהבנתי אותך ומקווה שאני בעצמי יצאתי ברורה..

יש לי שאלה.. סתם... האם היפנוזה יכולה להעלים שנאה עצמית? כי זה משהו אובססיבי/כפייתי, לא? מעניין אם הייתי מוכנה לעשות זאת אם זה היה אפשרי.. נראה לי שלא, כי איני רוצה לא לשנוא אותי, זה מגיע לי.

בחודשיים האחרונים לא דיברתי עם הילד שלי וגם לא ראיתי אותו חרף כל המאמצים שהשקעתי(זמן,כסף ואנרגיה) אין לי גם אפשרות לדבר איתו טלפונית. זה מצב בלתי נסבל עבורי. בליל שבת התגעגעתי אליו מאוד. והתחלתי לדבר איתו, כאילו שהוא לידי. זה היה שיחה מאוד מרגשת, בכיתי הרבה. בעיקר אמרתי לו כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא חסר לי. במוצאי שבת אני מקבלת טלפון. והילד שלי בטלפון. הוא כועס עלי מאוד, הרבה מזה זה הסתה נוראית נגדי מצד כל הגורמים....... התרגשתי כל כך לדבר איתו. סיפרתי לו על השיחה הווירטואלית שעשיתי איתו בליל שבת. הרגשתי שזה רגע של קרוב לבבות. היה קטע בשיחה שגם הצחקתי אותו. שמעתי אותו צוחק, כמו פעם שהיינו ביחד. כמה הוא אוהב שאני מצחיקה אותו. ככה הייתי מלבישה אותו כשהוא היה קטן. שיהיה שבוע טוב ובשורות טובות. הילה-hila

אני קראתי את הכתבה שלך בווינט בקשר להיפנוזה אז ככה זה התחיל לפני שנתיים זה קורה לי כמה פעמיים בשבוע אני באמצע שינה מאונן וחוזר לישון והתופעה חוזרת על עצמה כבר שנתיים .אני בעצם 10% ער אבל אני לא יכול לעשות כלום וזה מעצבן אותי ומגעיל .אחרי זה יש ריח וזה לא נעים לי לחוות את זה כל פעם אני שאלתי סקסולוג והוא אמר לי שזה בגלל לחץ .טוב יש לי לחץ אבל לא ברמה כזו אני בסך הכל בן 20 אני רציתי לשאול ממה זה נובע והאם אפשר לטפל בזה על ידי היפונוזה תודה לך ושבוע טוב

איך למצוא את האיזון?!

שלום דוקטור. בהמשך לכתבתך היפה ב ynet היום, רציתי לשאול שאלה. אישתי בת 36 סובלת מגיל 13 מסחרחורות בעוצמות שונות. רק בגיל 25 גילו שיש לה חוסר של 50

אודי, שוב שבת בבוקר אתמול היה לי ערב נפלא. ישנתי היטב צפיתי בתוכנית שאני אוהבת גם איש הנפש שלח הודעת שבת שלום ___ וזה הרגיע הבוקר התעוררתי ציחצחתי שיניים יש מגבת נקיה באמבטיה לנגב את הפנים הבית מסודר, אין (כמעט) כלים מלוכלכים בכיור אני מתארגנת לצאת לעבודה....... ביום שישי שוחחתי עם אמא (אם אפשר לקרוא לה כך) אמרתי לה שאני לא מוכנה שהיא תפגע בי, ותהיה תוקפנית אלי. אז היא שוב איימה שהיא לא תבוא אלי ולא תדבר איתי. אמרתי לה שזה יהיה חבל אבל עדיף שלא תהרוס לי מה שאני מתאמצת לבנות. ככה אי אפשר להמשיך. אמרתי לה. היום אני מתפקדת בחוץ כמבוגר ובבית אני ילדה וגם אמא של הילדה משתדלת לטפל בי באהבה להתאים את הסביבה לצרכים של הילדה...... האורות שירי ילדים לפני השינה........ זה כל כך מרגיע. אודי, אני מפחדת מפסח חגים תמיד מערערים אותי אני כל כך רוצה להחזיק ולא ליפול?????? הילה-hila

שלום, אני לא בטוחה שזה המקום הנכון אבל אשמח לקבל סיוע בתחשות שאני חשה כרגע. הייתי בזוגיות ב-4 שנים האחרונות והיא הסתיימה לפני 4 חודשים בצורה מאוד דרמטית. הזוגיות כללה שנתיים בהם ניהלנו קשר מרחוק ועוד שנתיים בארץ שגרנו ביחד. הכל היה מדהים בתקופה שניהלנו קשר מרחוק והמשיך ככה גם כשעברנו לגור ביחד. בן זוגי מצא עבודה במהרה, יצאנו הרבה וראינו את עתיד משותף ומאושר ביחד. ידעתי שבן זוגי נוטל כדורים פסיכאטרים בעקבות משבר ודיכאון שהיה לו בעבר אך לא ידעתי שכמה חודשים אחרי שהגיע לארץ הוא הפסיק את התרופות על דעת עצמו (כנראה שהרגיש טוב ושהוא לא צריך אותם יותר). מרגע זה הדברים הידרדרו לאט לאט. הוא פוטר מעבודתו, הפך להיות מסוגר, היה עצבני, חסר מצב רוח ועוד. אני לא אספר פה הכל אבל הוא הפך להיות מבן אדם מפנק ואוהב לאדם קשה ולבסוף גם אלים לפעמים. כנראה שהכדורים הפסיכאטרים נועדו להפרעה נפשית בציר הפסיכוטי ולא רק הדיכאוני. לאורך התקופה הזו (כשנה+) ניסיתי לתמוך בו ולעודד אותו לפנות לטיפול ולהתמודד עם הקושי (גם עלייה וגם הרקע הקודם) אך לא הייתי מושלמת. אני מרגישה עכשיו שלפעמים לחצתי יותר מידי, כעסתי יותר מידי, הגזמתי, לא מספיק הבנתי ויצאתי מגדרי בגלל דברים שבדעיבד נראים לי ממש לא חשובים. העזיבה שלו הייתה דרמטית כי משפחתו רכשו לו כרטיס טיסה (מבלי ידיעתי) וכעבור יומיים הוא עזב ולא יצר איתי קשר מאז. עכשיו, 4 חודשים אחרי, אני מרגישה ממש רע. אני עצובה על זוגיות ואהבה גדולה שהייתה שנהפכה למשהו כ"כ רע ואני מאשימה את עצמי בהרבה דברים שיכולתי לעשות או להימנע מלעשות. קשה לי. אני עצובה בשבילו וגם בשבילי. אני בת 29, עובדת, משכילה ונראית טוב אבל שום דבר לא ממלא אותי ליותר מכמה דקות. שום דבר כבר לא מעניין אותי ואני לא מפסיקה לחשוב על מה שקרה. קיים בי רצון למות אך לא אעשה שום דבר. אני רק רוצה לישון ולא לקום אך לא אעשה לעצמי משהו כי זה יפגע בהורי. אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שהסביבה שלצידי מצפה ממני להמשיך הלאה ולא מבינה מה אני "נתקעת שם" (כועסים עליו על זה שהוא עזב ככה). אף אחד לא יודע את כל הסיפור ואם ידעו עוד יותר לא יבינו אותי. פשוט רע לי ואין לי כוח לעשות כלום. אני בוכה כל יום אבל משדרת שהכל בסדר ליד אנשים. מצטערת על הסיפור הארוך, הייתי חייבת לכתוב למישהו.

לפעמים יכולה להיות נעימה ורגועה. ולפעמים לא. ועכשיו שבת ארוכה יותר בגלל שעון קיץ. יותר זמן לשרוד. מקווה שבכל זאת אצליח לא לסבול כל הזמן... שתסתיים כבר (אבל בשביל זה היא צריכה גם להתחיל (:

אודי מה דעתך על הטיעונים בכתבה הבאה? http://m.onlife.co.il/משפחה/ילדים/44520/איך-ללמד-את-הילדים-שלנו-לשמור-על-עצמם האם באמת זה כזה קריטי כמו שמוצג שם או שהכותבת הגזימה וזה בסדר לצפות מהילד שיתן לסבתא חיבוק/נשיקה כי קיבל ממנה עוגיה/מתנה.. גם אם לא בא לו לתת? זאת הייתה אחת הדוגמאות שם.

היא מעצבנת אותי. אתה יודע מה ככ מפריע לי בה?? ההתנהלות הדפוקה שלה. אני לא מסוגלת לסבול את זה יותר

לבוא אלךי שתשמור עלי אין מקםו מתאים לא רוהצ לחז ור לאשפוז הנה אני מתפדקת למרות שהם לא מפסיקים להזחדל סביבי וללחשו מילים רעות והלכ נורא מזוהם גם לילהד בת ארבע שמדלתג על השביל אל החורשה הקטנה כדי לשלוח מכבת ללאוהים שיוריד גשם ואיש אחד אורמ שהוא מלאך ויתן את המכתב לאלוהים אלב קודם צריך לעשות משהו למה אלוהים לא אוהב ילדות קטנות שמבקשות רק גשם ונערות מתבגרות וחיילות וכבר חמישה שליכלכו את הילהד. ביום אני שומעת אוםת לפעמים צוחקים ונהנםי ושותים ומרביצים ומדברים שפה הקש וגרונית והריח שלהם ריח גפת עם סיגריה זוהל שצורבת אבל היום קמתי אמא של שבת

אני באפסית כוחות. ממוטטת. העבודה החדשה- הזמנית איכסה. רוצה לעזוב. זה ידפוק אותם. כי זאת החלפה לחל"ד. ומעבירה לי חפיפה. הבוסית בחול. אז למי אגיד שרוצה לעזוב? ואז כשהיא חוזרת מחול ההריונית כבר יולדת... ואז- דפקתי אותם. ובטח זה יגרום לזה שאשרף את עצמי בארגון ולא אוכל לגשת שם למשרות נוספות. אבל אני ממש סובלת. העבודה כה משעממת. הרבה פחות ממה שעשיתי בעבר- מבחינת כישוריי. התנאים חרא. השעות לא גמישות. וכך גם כל הטיפול נפגע. מ4 פעמים בשבוע לפעמיים. נו מילא, אבל הפעמיים האלו הן כמו אחת. למה? כי הן יום אחר יום :-( לקחתי את העבודה רק מלחץ לעבוד כבר. כי מחפשת כבר חצי שנה- שבעה חודשים. ולא מוצאת. המצב במשק חרא. השכר- נמוך בכ 2000 ש"ח!! מהעבודה הקודמת. אני בוכה כל יום. וסגרתי רק 5 ימים שם. איך אשרוד שם עוד חצי שנה?! מתה לעזוב. הפסיכו' ידעה המון זמן מראש על השינוי בשעות ועל זה שלא אוכל יותר להתגמש בגלל העבודה החדשה. ועדיין- אין לה שעות אחרות בשבילי. וכך בבת אחת מ4 פעמים בשבוע לרדת לפעמיים בלבד, כשגם הן יום אחר יום. ואין לי שום מרווח נורמלי בין הפגישות או משהו שיחזיק אותי. במקום לחכות יום - יומיים בין פגישה לפגישה, אני מחכה 5 ימים!! ודווקא כשאני הכי במשבר שיש. רוצה למות. המחשבות כל יום בראש. והרבה. איך נהרסו חיי. איך הרסתי אותם. למה היא לא עזרה לי למנוע את ההסלמה שהובילה לעזיבה של העבודה שלי?? הקודמת הכוונה. היה לי שם בית חם. הפסיכו' הקודמת שכה אהבתי ושנפרדה ממני בבת אחת ובמייל, אחרי שחיכיתי לה 3 חודשים כפי שסכמנו שתחזור מהחופשת לידה... ולא הצלחתי לחזור אליה. לא הצלחתי לעזוב את המחליפה= הנוכחית, ומצד שני לא רציתי להיפרד ממנה. בליבי כמהתי שהיא תחזור אחרת. שתחזור כפי שהייתה. כבר עברה שנה מאז. ומה קרה? אין זוגיות. אין עבודה שהייתה לי כבית במשך 10 שנים!, אין לי כלום. חיי נהרסו. אין. והנוכחית? טוב זה ברור שהיא לא עוזרת. אני אוהבת אותה אבל לא כמו את הקודמת. וגם הטיפול לא מקדם אותי. תקוע. תקוע. טיפשי. הקודמת הייתה טובה יותר. עד שקרה כל הבלאגן. מחשבות על המוות כל הזמן. הטיפול הרס את חיי. ולא כהרגשה. אלא עם סימוכין במציאות. באתי עם מטרה ברורה ומוגדרת. ויצאתי עם: 1. אבדתי מקום עבודה מאד מיוחד. 2. אבדתי את הפסיכו' ואת עצמי. כואב לי ברמות. אבדתי אמון בטיפול ובפסיכו. 3. לא השגתי את המטרה לשמה באתי מלכתחילה. ואין לי איך לשרוד. ועוד אפילו בעבודה זמנית כזאת ביקשו ממני לחתום על ויתור סודות רפואית ולמלא שא רפואי ממש חופר. ומפורט. אז... רק טיפול פרטי היא אופציה. אשפוז- לא. אין לי מוצא. לא רואה תקווה. מוות. קורא לי יותר ויותר ויותר

הי סמבדי, חשבתי מה אני יכולה לכתוב לך.. וקצת מתקשה. רציתי שתדעי שקראתי ושאני איתך. מקווה מאוד שיוקל לך בקרוב.

כמו שחנה כותבת - אני איתך, לצידך.... חיכיתי לך כל הזמן לשמוע מה שלומך. עצוב לי המצב שאת נמצאת בו כרגע. האם אוכל להגיד לך שאני מרגישה שיש תקווה שם בהמשך הדרך???

אני לא מפסיקה לבכות... אבדתי הכל. ופתאום קלטתי את זה. והפסיכו' הנוכחית? היא בעצם המחליפה הרי.. הקודמת ( זאת שילדה וחיכיתי לה) פשוט "שמה" אותי אצלה כשהתכוונה שזה יהיה רק ל"בייביסיטר"- כך היא קראה לה. ואז.. כל מה שקרה. ואז- הפיטורין שלא היו ר פיטורין. לא פיטרו אותי. פשוט אמרו לי תעשי משהו אחר- ובצורה מגעילה ופוגעת. ואז זה התפוצץ. מהר מאד. ואבדתי בית. באמת. המקום ההוא היה בית. מהרבה מאד בחינות. ואין כאלו. בחיי. ( באמת במציאות העבודה אין כאלו- ומי שמכיר- יודע שזה כך). וזה קרה בול 4 חודשים אחרי הנטישה שלה. במייל. בעודי מרוסקת ושבורה ונטושה אצל המחליפה-הנוכחית. לא מאמינה שהטיפול נכון לי. 4 פעמים בשבוע זה המון. וזה בכלל לא בא ממני בהתחלה. והיא גם לא אנליטיקאית כך שזאת לא אנליזה. שנה וחצי כמעט. אני אוהבת אותה, אבל בטוחה שהטיפול לא טוב. או לא מספיק טיפולי או עבודתי או בקיצור: כפי שצריך להיות בטיפול. פשוט יצירת תלות ותו לא. עובדה: 1. אבדתי מקום עבודה שהיה אמור להיות לכל החיים. 2. אני כבר אחרי אמצע שנות ה30 שלי ואין לי זוגיות( למרות שעל פניו אני "נחשבת בחורה שנראית טוב,וחכמה..ו..עד לא מזמן- גם עם עבודה יציבה/קריירה")- שזאת אחת הסיבות שבגללן פניתי לטיפול לפני 3 שנים... ועכשיו? גם אין עבודה. והעבודה הזמנית כל כך מגעילה עבורי שאני בוכה כל יום. למרות שאני בטוחה שיש קשר גם לטיפול/ים. ריסקו הטיפול הפסיכולוגי בפירוש הוכח כמזיק לי. אלא שעכשיו אני על סף להתאבד.... ( אודי- זה לא איום.אבל כך אני מרגישה). ואני לא יודעת מה לעשות? אין לי דבר לחיות למענו. הדמעות לא נשלטות. פשוט בוכה כל יום. לא שולטת בזה. למה?

הי אודי וכולן. איך יוצאים מתלות בחברה. כל תקופה אני מוצאת לעצמי איזה חברה טובה שאני רוצה לשאוב ממנה את מלוא תשומת הלב.אני כביכול רוצה חום ממנה ואהבה. כמו מבן זוג. תמיד אני נתקלתבסוף בדחיה. ומתרסקת. מה עושים?

שלום, אני חושבת שאודי ישיב לך שמוטב שתלכי לטיפול. לדעתי, טיפול דינמי בגישת "הפסיכולוגיה של העצמי" יכול להתאים לך מאוד. אודי, אתה מסכים איתי? בהצלחה נטע.

אודי, טלפתיה זה דבר מוכח? קרה לי מקרה ממש מוזר. הזמנתי בתוכי מישהי להיפגש איתה, והיא פתאום הגיעה, למרות שלא שלחתי לה סמס, או מייל, ולא טלפון. זאת מישהי שהיתה הבוסית שלי והיטיבה איתי מאוד. היא חוותה אותי בכוחי ואחר כך בהתמוטטות ובהתקף. זה היה מרגש, מבלבל ומערער לראות אותה במפתיע. נפגשנו במקום העבודה שלי היום שבו אני עוסקת בשירות לקוחות. דיברתי היום בטיפול על המפגש איתה וכולי...... אבל שכחתי לשאול את האיש שלי בטיפול האם יש דבר כזה טלפתיה? הילה-hila

עצוב להיות פגוע נפש. כשבן אדם חולה בסרטן, אנשים מבינים שהוא חולה, הוא מקבל אהדה מהסביבה מעצם מחלתו. כשאדם הוא פגוע נפש, הוא מתבייש בזה. וגם לא יכול לדבר על זה בכל מקום. אתה, אודי, מתייחס אלי באהדה וחמלה. אבל בחוץ זה לא כך. מצפים ממני כבן אדם מבוגר. דורשים ממני, לפעמים בתובענות...... אני בוכה כי כואב לי. ואני כל כך רגישה. והייתי רוצה שיתייחסו אלי כך. דמעות דמעות.

באמת עצוב וכאוב... לפעמים אי אפשר לצפות מאנשים שישנו את הדרישות, יש דברים שהם פשוט בילט-אין בחיים. אבל חמלה והבנה הם שני דברים שגם כשהנסיבות לא משתנות, יכולים לשנות את היכולת להתמודד איתן. וגם תובענות ואטימות, לצד השני. נראה לי שהשינוי לא צריך להיות אילו מחלות מוסיפים לרשימת הנחמלים ואהודים ואילו נשארות בחוץ. נראה לי שאהדה וחמלה מוטב שינתנו לאדם ולא לתווית שהוא נושא... בינתיים, אם תרצי, אזמין אותך לשקט מרופד, אוהד וחומל. מוזמנת כי את הילה יקרה, בלי קשר למה שתביאי איתך. נעמה.

נראה לי אפרוש למיטה כדי לא לראות ולשמוע אותה. זה נשמע רע, אני יודעת. לא יודעת למה אני מרגישה ככ חזק את כל הדברים כלפיה. באופן עקרוני היא בסדר.

אני לא בטוחה אם הבנתי את כוונתך. אני חושבת שכן, אבל אז אתה תגיב לי בשאלה "מה אני חושבת".. אבל אני רוצה שתענה לי אתה. בסדר?

זה נראה לך הגיוני שאני אנקה כל היום והיא לא תעשה כלום? לא מתאים לי לעזור למי שלא עוזר לעצמו.. לעזאזל אין לי כוח להיות כאן בשבת

היי חנה, את יכולה לראות את עצמך נמצאת שם בשבת כשאת עושה מה שמתאים לך ולא עושה מה שלא? מותחת גבול כזה, לאו דווקא בכעס או תוקפנות, גבול של עצמך. בדיוק הייתי צריכה לעשות את זה מול בוסית אחת, לומר "עד כאן", בחיוך ובנועם. הצלחתי באותו רגע, למרות שאכן יש אשמה להתמודד איתה אחר כך... אבל נדמה לי שזו התמודדות אחרת. אגב, בלבל אותי, ואז גרם לי לחייך, שלפעמים היא זו המטפלת ולפעמים אמא. :) שבת שלום בכל זאת, בתקווה שתוכלי למצוא גם הנאה שבחברה, נעמה.

אני כבר אשאר כאן, חברה שלי תהיה ואנחנו ניפגש, וגם יהיה לי טרמפ חזור הביתה כנראה. שמחה שחייכתי אותך. לא כתבתי מי זו היא כי זה היה המשך של ההודעות וגם כי כנראה אני נמנעת לומר אמא שלי..

הי אודי ימים לא פשוטים....... האם תלות והתמכרות לטיפול, הם תופעות לוואי של הטיפול? או שהם חלק מהטיפול ומהותו? איך מייצרים רצף פנימי ואחיד? זה נורא ואיום אצלי. כל יום אני מייצרת את עצמי מחדש...... אוףףףף זה כל כך קשה, מפרך וסיזיפי....... ממש. הכי הכי שבת שלום לך. הילה-hila

איפה פתח המילוט במעגל הזה? אני שונאת את עצמי, בזה לעצמי על היותי אני, וכואבת, ובזה לעצמי על הכאב, כי מגיע לי, וכואבת, ובזה ושונאת, ומכאיבה, וכואבת... איך לשבור את המעגל? לא לשנוא את עצמי לא ברשימת האפשרויות כרגע, על אף ניסיונות. להוציא החוצה לא הולך, אין אדם שאני שונאת סביבי. להפסיק לבוז לכאב זו מחשבה שרק מהווה עילה לשנאה עצמית על הרכות שאני נוהגת בעצמי. אודי, אתה רואה פתח מילוט? לכוון אותי אליו? אני מסוחררת מרוב הריצה במעגלים... נעמה.

ניסיתי מקודם ואין לי מושג מה קרה...... האמת שרציתי להציע לך לעשות איתך כמה רונדלים, כדי שלא תרגישי כל כך לבד..... מצד שני לא רוצה להצטרף לשנאה העצמית אז מה את אומרת על טיול ביחד. איפה היה בא לך לטייל איתי?אפשר מקום גאוגרפי, או מטפורי..... הכי חשוב שלא תהיי כל כך לבד עם זה. זה נשמע מייסר, כל כך..... אולי תוך כדי טיול, אולי בין רקפות?חרציות? אולי במבי תרצה להצטרף......? במבי, רוצה? אולי נשכב מתחת לעצים, הרוח תנשב........ רציתי לכתוב עוד שמות, אבל לא רציתי להתיש אותך, נעמה. הכי הכי שבת שלום לכן. הילה-hila

אני מרגישה פתטית עכשיו.. על מה שכתבתי בהודעה הקודמת. הייתי אומרת לך לא להעלות אותה, אך נראה לי שזה לא יעבוד. אם זה אפשרי, אל תעלה אותה. (איזה יופי שגרמתי לעצמי להרגיש, בנוסף לכל שאר הדברים, גם פתטית).

היא עוד פעם ביטלה את השעה הקבועה שלנו - אילוצים... והציעה שעה אחרת, אני לא מסוגלת...לא יודעת למה , זה מרגיש כמו קבצנית, כאילו היא עושה לי טובה, ו"דוחפת אותי" לאיזו שעה דחוקה ולא נוחה...העיקר שלא אתלונן... זה כבר קרה, - ולא הגעתי, וגם הפעם, - לא מסוגלת וזה עצוב לי. אני יודעת בהיגיון שיש לה חיים משלה, ואירועים ואנשים חשובים לה יותר ממני ומהשעה הקבועה שלנו, וזה אפילו הגיוני שיהיה כך.. אבל... :( ואני יודעת שזה מטומטם, כי הפעם הבאה רק בשבוע הבא, ואני במקום על הפנים... ולבד. אז למה אני כל כך קטנונית? ופגיעה? אנימה

הי.. שוב רע לי.. אני מפחדת לכתוב כאן, מפחדת להרוס את מה שכתבת לי.. לא בא לי להרוס, זה היה שונה.. ולא בא לי שזה ישתנה וששוב אפגע וששוב ארגיש כעס עליך.. אתה יודע שכעסתי? בשבוע שעבר ממש כעסתי, אפילו רציתי לכתוב לך שאני שונאת אותך.. מצטערת.. איך התחושות שלי זזות מצד לצד.. אחרי שתי התגובות האחרונות שלך, הכעס שכך לגמרי והתחלף בהתרגשות.. ואני יודעת שאם אמשיך לכתוב כאן, אני בטוחה, זה ישתנה שוב לצד השני.. ואין לי כוח לזה.. אתה יודע שאפילו בכיתי בשבוע שעבר??? בגלל הפורום הזה, מפני שנפגעתי.. למה זה משפיע עליי כל כך? זה בטח בגלל שאין לי כלום.. אין לי עולם אמיתי להיות בו .. כואב לי הלב.. בא לי להוציא אותו מתוכי ולהניח אותו בחוץ רק לרגע.. שיפסק.. לא רוצה להרוס, ובכל זאת זה מה שאני עושה - כותבת פה שוב.. כל הודעה נוספת זו סכנה חדשה. למה אני מסתכנת?? איני יכולה להסתפק במה שקיבלתי כבר? מה שיוצא מכך זה או שאני נפגעת ומחליטה שלא אהיה פה יותר, או שיש משהו טוב וגם אז אני מחליטה שלא אהיה פה יותר... ובסוף אני פה בכל מקרה.. גם רע לי לבד.. אני לא יודעת מה לעשות עם כל הרע הזה, הוא מציף לי את הגוף. לכן אני באה.. מפחיד אותי להישאר איתו לבד לגמרי. אוף.. אני מיואשת ונמאס לי ולא יכולה כבר להתמודד עם זה.. קשה...

אז באתי למקום הזה, הפורם.... אלייך, למקום מוכר לי.....היא חסרה כל כך ואני רק מחכה בלי לשתף אותה בס.מ.ס או בכל אמצעי אחר....וזה לא קל השתיקה בנינו...כאילו אין חוט מקשר, מעין ניתוק.......כזה מין געגוע יוצר קצת תעתוע....מתגעגעת אל הקול המרגיע, המקום הבטוח, החיבוק שמכיל....מקווה שפשוט אחזיק עוד קצת מעמד ואז הכל יצא בפגישה....שלא תהיה שתיקה כזו כי שוב תהיה הפסקה ארוכה.....אוף חגים! דווקא בסדר לי חגים אבל שונאת את פסח במיוחד.....

אני כנראה אשאר אצל ההורים שלי עד שבת. לכתחילה באתי כדי לעזור לנקות לפני פסח. מהבוקר אני מנקה, כמעט מסיימת את כל הארונות מטבח. מקווה להמשיך עוד היום ומחר. אודי, טוב לי להיות כאן, אתה יודע? אבל, אולי זה לא טוב? אולי אני קצת תלויה בך ובפורום?! איך יודעים?

האם ניתן להגיע דרך הארכיון של הפורום אל כל הפוסטים שפירסמתי כאן אי פעם? זה מעניין אותי

מימה, לא יודעת אם את כולם אבל את חלקם בטוח (יצא לי לערוך מספר פעמים חיפוש) ניסית לחפש?

כן, אתה שומע אודי ? תלשתי עלה אמיתי,עלה ירוק שהיה חי עד שתלשתי אותו ועכשיו הוא מת... חרטתי בעלה את הספרה 1 כי היום זה היום הראשון בלי אמא צביה. הגעתי לקליניקה שלה,הכנסתי את העלה לתיבת המכתבים שלה :( כן,יש לי את התמונות שרואים אותה על באמת.. :( אני באמת מנסה שלא יהיה קשה :( אבל זה לא כל כך מצליח :( זה כן קשה :( אולי כל יום אני אתלוש עלה ואחרוט בו את היום שעובר ,עד שיהיו 17 עלים מתים בתיבת המכתבים שלה..אולי אני אפילו אתלוש את כל העלים שבעולם.. לא איכפת לי מהעלים. לא איכפת לי שאני תולשת להם את החיים.. מגיע להם..עד שלא יהיו עלים בעולם ואולי גם כל העצים ימותו. ולא איכפת לי בכלל !!! גם אני עלה תלוש :(

שלום אודי וכולם ומיכ... נראה לי שאני צריכה להתנצל על זה שאני כל פעם משנה את הכינוי שלי, זה קורה משום שאני לא נמצאת באופן קבוע, ואז מתוך חשאיות יתר שאני נוקטת כדי שאף אחד (בעלי) לא ידע שאני מתגנבת לכאן וגם מהטלפון אני חוששת לכתוב , קורה לא פעם שאני מסתבכת עם הכינויים והססמאות והכינויים. ובנוסף ואולי בעיקר , אחרי איזה זמן הכינוי שבחרתי נראה לי הדבר הכי לא מתאים בעולם (מטופש במקרה הטוב) שלא לדבר על מה שנכתב תחת אותו כינוי, זה בלתי נסבל וגורם לי להרגיש רע ואז להתנתק מכאן לכמה זמן מתוך החלטה נחרצת שלא לשוב. וכל פעם אני חוזרת קצת או הרבה אחרת ממה שהייתי... אז אני מתנצלת. חלק ממני היה מעדיף לא להגיע בכלל לפורום מהסוג הזה, חלק מאוד ביקורתי, או אולי לבוא בפשטות בלי להרגיש שאני סתם נדחפת ומקלקלת כי באמת באמת בעיניים אובייקטיביות, הרי הכל בסדר גמור ואני לא צריכה שום דבר ולא צריכה אף אחד , אפילו "אני" לפעמים זה קצת יותר מידי בשבילי , אז למה אני סתם מטרידה אנשים תמימים?. אבל לפעמים פשוט בא לי, או במילים אחרות אני מרגישה חרא ברמות על וכן ואולי כן צריכה משהו אלא שאני לא יכולה להגיד שום דבר אמיתי ולומר למישהו אחר מה שעל ליבי זה בלתי אפשרי בחוויה שלי, וזה לא שאני לא מנסה כבר כמעט שש שנים. אולי העולם האמיתי הסביבה האנושית בעצם מגדירים את הזהות שלי , וכך נשמר הסדר הטוב שגם הוא לא כל כך מסודר ובכל זאת הבלגן הפנימי עם כל האנשים האחרים והשינויים התכופים והג'יפה נשאר בפנים ולא דולף החוצה... הפנים והחוץ לא יכולים להיפגש אולי גם לא צריכים, יש להם קיום נפרד ומקביל ואולי טוב שכך, אולי אצל כולם זה ככה במידה זו או אחרת "העולם במה וכולנו שחקנים" ? אבל איכשהו כשאני מגיעה לכאן זה קצת מתפרק, זה לא נעים. בדבר הזה זה דומה קצת לטיפול, משום שגם הטיפול הוא מקום לא טבעי, קצת מחוץ לקונטקסט של "החיים" אבל זה כמובן גם שונה מאוד.

אודי, בזמן האחרון אני מרגישה (אולי אני טועה) שאתה עונה בצורה יותר חמה, רגישה ומכילה. משהו כמו שבועיים. מאוד נעים לי לקרוא אותך, "נוגע" ככה ברכות. נדמה לי שאתה יותר סבלני, זמין ומכוון. נטע.

היי אודי לא ענית ללאה על "למחוק חלקים מחיי" מה 31/03. אודה לך מאוד אם תענה. התשובה מעניינת אותי מאוד וגם קשה לי לראות הודעות ללא מענה. נטע.

אודי לא ן תו דה

מילי יקרה, כפי שכתבת בעצמך, את נחלשת. ההודעות שלך נעשות לא ברורות. יש לי הרגשה שאת בהכרה קצת מעורפלת ובשארית הכוחות שלך את כותבת פה. זה מדאיג אותי מאוד. בבקשה לכי לחדר מיון של בית החולים הפסיכיאטרי הכי קרוב למקום מגורייך ויפה שעה אחת קודם. בקשי עזרה ממשפחתך. סעי דחוף ועדכני אותנו. איתך, נטע.

אני לא רוצה שהיא תכעס עליי. אני צריכה שהיא תגיד לי את זה. ואני לא יודעת אם אוכל לחכות עד יום שני בו ניפגש. רציתי להתקשר אליה קודם, אבל היא גם לא ככ מרגישה טוב וגם אני לא מתקשרת אליה. נראה לי פעם אחרונה הייתה כשירד שלג ודיברנו בקשר לפגישה אם תתקיים או לא. ואני לא יכולה לשלוח הודעה ואני לא מתקשרת סתם אלא אם קרה משהו מיוחד. ובגלל שאני לא יכולה לשלוח הודעה אני לא יכולה לדבר איתה אם אני צריכה, כי להתקשר זה הרבה יותר מסובך בשבילי. אז בעצם אני נשארת לבד ואני צריכה אותה. אני יודעת שאני יכולה להתקשר אבל אני לא רוצה סתם להטריד אותה.. אני גם יודעת שהיא לא תכעס ותקבל (כמעט) את כל מה שאעשה.. אמשיך להתלבט, עכשיו כבר מאוחר ובטוח לא אתקשר היום, נראה איך ארגיש מחר.

ראשית, למה את חושבת שהיא כועסת עלייך? זה לא נשמע כך.... שנית, פעם המטפלת שלי באה חולה ולא יכולתי ממש לשתף ודאגתי לה קצת אבל בעיקר היה קשה כי היא לא הייתה בריאה...שיתפתי אותה בפגישה הבאה והיא אמרה שאם זה בעייתי שהיא באה חולה (לא מאוד) אז בפעם הבאה כשהיא לא תרגיש טוב היא תתקשר לשאול אם אני רוצה לקיים פגישה או לא.....איזו התחשבות!!! במקום שהיא תחליט אם מתאים או לא להגיע אני אחליט, וזה עזר לי... אולי כדאי שתדברו על זה, מה קורה כשהיא לא באה מכוונת אלייך או "שלמה" כזו....ואולי לא מתאים שתהיה פגישה כשהיא מצוננת? לא יודעת זה תלוי בכן...אבל לא נשמע כעס במה שכתבת, אלא פשוט עובדה שהצינון גרם לך לתגובה וזה בסדר...ואם את לא שלמה עם זה וחושבת שהיא כועסת אולי רק סמס שבו תשאלי אם היא כועסת עלייך? לא יודעת מה ההסכם שלכן....בטח אודי יגיד שתשתדלי לומר לה את זה בפגישה...

אני חושבת שהיא כועסת בגלל כל מיני דברים. לא יודעת. כנראה אני פשוט אאלץ לחכות עד יום שני. אני אצלה כמעט שנה, ופעם אחת היא הייתה חולה ולא באה, והפעם השניה עכשיו. אני לא בדיוק זוכרת מה היא ענתה כששאלתי אותה למה היא באה אם היא חולה, אבל השתמע שהיא מרגישה שהיא יכולה להגיע לטיפול. אז לא יודעת. אני מתביישת לדבר איתה על זה ואני סומכת עליה שאם באה אז כנראה שהיא בסדר מספיק כדי לבוא. תהיתי ביני לבין עצמי אולי היא באה בכ"ז כי היא צריכה/רוצה את הכסף.. זה מתסכל אותי לחשוב על זה ככה.

עוד בדרך הביתה במהלך הנסיעה, הצטערתי שאני באה. רציתי לבוא לעזור, אבל אני מקווה שלא אתפוצץ כאן על אימא שלי. זה כבר התחיל לקרות. נראה לי שלפני שבת אסע שוב חזרה אל הבית שלי. זה כנראה עדיף מאשר להיות כאן, למרות שאולי זה יעליב אותם אז אני עוד צריכה לראות מה אעשה.

המטפלת אמרה לי היום שאין לה דרכים לא כואבות להציע לי, אלא את נוכחותה איתי בהן. ומרגישה באמת שלאן שלא אפנה יכאב. אם נוגעים בפצע הוא כואב, פועם, אבל אי אפשר לחטא אותו ולחבוש בלי לגעת. להתעלם עוזר לרגע, אבל המחיר כבד (למרות שיש קולות שאומרים שנדמה שכואב, והנדמה זה שכואב, ואם רק אפסיק לאחוז בסיפור הזה הוא לא יהיה, לא היה, לא קיים). אני זוכרת שכנראה משהו מהביחד גם מקל על הכאב. אבל זה לא זיכרון שנגיש לחוויה שלי. לא זוכרת איך היא יכולה להיות איתי כשאני רוצה להרוס אותי, בלי שתרצה להרוס אותי גם. איך אפשר לראות מקרוב ולא לרצות להרוס אותי? נעמה. (דמיינו את ההודעה הזו על דף מקומט. ציור של ילדה, שנגנז באלימות לרגע, ובחרטה ובדמעות יושר שוב ונשלח לעיני השאר.) (ואודי, לאה שם למטהלמטה, התפספסה...)

אני כבר עוד מעט שנה בטיפול עד לפני חודשיים הייתי פעמיים בשבוע ועכשיו מסיבות כלכליות ירדתי לפעם בשבוע ואני לא רואה שזה עוזר לי כמו בהתחלה זה מרגיש נמרח והרבה פעמים אין על מה לדבר ... דיברתי על זה איתה והיא אומרת שזה בגלל שירדנו לפעם בשבוע אז יש "ניתוק " מפגישה לפגישה .... היא נורא לוחצת עלי כל פגישה מחדש לחזור למתכונת של פעמיים בשבוע גם אן זה בא על חשבון דברים אחרים ואני לא יכולה ... ועכשיו כל פעם שמתקרב מועד הפגישה לא בא לי ללכת כי אני יודעת שהיא שוב תתחיל ללחוץ עלי ...

ידע איך לעזור לאנשים. לא נראה לי שהבנתי על מה דיברתי. בשיא התופת הרגשית והבלבול דרשתי הסברים. מה לכל הרוחות קורה פה. תסבירי לי! לא הבנתי כלום. ככה לא מתנהגים אנשים הגיוניים. תקשורת מוזרה. היא משאירה אותי לבד בבלבול של עצמי. איפה הידע שהסמכות שלה אמורה לדעת . זעקתי ודרשתי -תני לי תשובות והסברים. היא אמרה 'אין לי תשובות'. הזדעזעתי. הרגשתי פתיה ומרומה. סמכות של כלום. לא היו לה תשובות בשבילי. סמכות של כלום.

בדיוק אתמול אמרה לי המטפלת שהיא חושבת איך להגיע אליי, איך להתניע את החיבור, ושהיא עוד לא ממש יודעת. וברגע הראשון הזדעקתי - מה זאת אומרת לא יודעת?! אם את לא יודעת, מה בעצם אנחנו עושות כאן? ורגע אחרי זה חשבתי שהיה הרבה יותר מכאיב והרסני אם היא הייתה ממשיכה להתנהל כאילו היא יודעת. אני חושבת שבלימודים טיפוליים לומדים איך לעזור לאנשים. איך לעזור לכל אחד ספציפית, את זה צריך ללמוד תוך כדי תנועה... "על גבך למענך", או משהו כזה. אבל אני מתחברת להזדעקות הזו שלך. כמו לגלות שאמאבא לא יודעים הכל. כמה שזה נעשה יותר מוקדם, זה משאיר אותך כל כך חסרת אונים מול העולם. נעמה.