פורום פסיכולוגיה קלינית

אודי האם 'סמכות'/ אופי סמכותי זהו מאפיין מולד גנטית או משהו שמתעצב דרך הזדהויות מתאימות עם דמויות סמכות? אני מרגישה רתיעה מלהיות בעמדת סמכות באופן כללי, אולי כי לסמכות נלווית גם אחריות וזה מעורר חרדה. אבל האם זה משהו שאפשר לעבוד עליו ולפתח (בבגרות) אצל אדם שסמכותיות באופי לא קיימת אצלו באופן טבעי? איך זה שיש אנשים שנמשכים להיות יותר מנהיגים לאחרים ויוזמים ומשפיעים החוצה ומניעים את הזולת וכאלה שממש לא. האם המקרה השני הוא בהכרח גרסה פתולוגית ו/או לא אופטימלית של האישיות או שההבדלים הללו טבעיים לחלוטין וכל ה'גרסאות' (אדם סמכותי יותר או פחות) לגיטימיות ונחשבות 'תקינות' באותה מידה? כשאני חושבת על זה אפילו בעולם החי (למשל גורילות) אפשר לראות שפרטים נבדלים זה מזה במידת הדומיננטיות הקהילתית שלהם. אז אולי גם אצל בני אדם זה פשוט מולד ו'מחווט' גנטית?

ענית לי שבמסלולים טיפוליים כן יש מגמה להעריך האם אדם בשל רגשית לטפל באחרים. הייתי רוצה לשאול אותך על בשלות כזו, מהם מרכיביה? בעבר חשבתי שמטפל טוב הוא צריך להיות אדם מלא חמלה אמפתיה ויצר נתינה ואף פנטזיית הושעה. אבל מאז שהכרתי את התחום יותר טוב הבנתי שנדרשים עוד דברים שונים מזה-למשל דווקא יכולת להציב ולשמור גבולות, לא להזדהות עם הסבל של המטופל, יכולת לשאת אי ודאות ולהכיל רגשות קשים.. כלומר מטפל צריך שיהיו לו כוחות אגו ותעצומות נפש ותחושה ברורה של הנפרדות שלו גם, גם תחת לחץ רגשי.. אני צודקת? ואולי בלי קשר לכל הפירוט לעיל, מה לדעתך התכונות הקריטיות הנחוצות למטפל טוב? ובמה זה שונה מסתם 'הורה טוב'? הרי בכ"ז מטפל אינו הורה בסופו של דבר לכן מתארת לי שההקבלה לא בהכרח תופסת

לעזאזל עם הגבולות האלו בטיפול. למה אם אנחנו מסיימות דקה אחרי הזמן אני מרגישה כאילו דפקתי את המערכת..? וכנראה שדווקא אני צריכה את הגבולות הברורים, כי כשאין אני נאבדת ולא שולטת בעצמי. ועדיין זה מעצבן. למה הכל על הדקה?! ולמה אני צריכה את הגבולות האלו כ"כ? אודי, אתה יודע שעד לפני חודש בערך, כל פעם כשיצאתי ממנה השעה הייתה דקה/שתיים לפני הזמן ואני כעסתי כשיצאתי למרות שידעתי שהיא לא עושה את זה בכוונה. ודיברנו על זה כמה פעמים, עד שהיא באמת אמרה שהיא שמה לב שאני "מאחרת" שתי דקות כל פעם. ולכן נוצר אצלי המצב כאילו אנחנו מסיימות לפני הזמן. בסופו של עניין היא כיוונה את שעונה לשלי. והכל בא על מקומו בשלום. ומאז כשאני יוצאת ומסתכלת על השעה אני רגועה יותר.

כאן התרגשתי. הילה

כמובן לא כ"כ מהר זה קרה. גם כשהבנו שפשוט השעונים שלנו לא מכוונים. היא שאלה אם אני רוצה להזיז את שלי, אמרתי לה ששלי מכוון אוטומטית. זה היה מביך, כי הייתי צריכה לומר מה השעה אצלי. היה סה"כ הבדל של שתי דקות, אך לי זה היה מורגש כמו פער עצום. ועכשיו, כל פעם כשאני יוצאת הרבה יותר קל לי. וגם קל לי לקום יותר כשהיא אומרת כשנגמר הזמן. כשלא היה כך, נעלבתי וכעסתי. טוב שגילינו ופתרנו את זה.

קשה לי עם אנשים. יש עולם מקביל בלי אנשים?

... אנשים יצרו את הפורום הזה שמאפשר לך לכתוב זאת. אנשים נמצאים כאן כדי להקשיב. אנשים בנו את הבית שאת מתגוררת בו, הרכיבו את המחשב או הטלפון שאת כותבת ממנו, בנו תשתית חשמל. אנשים לימדו אותך לדבר ולכתוב. אנשים יצרו אותך. תלות. אי אפשר בלעדיה. סוריקטה

לתפקד לגמרי כרגיל ולומר שעדיין לא ממש בסדר. כי המעטפת מתקפדת, נלחמת ולא מוותרת, ועוד בפנים הקול הלכוד, צעקה שממשיכה לבקש מקום, נגיעה, מנוחה וגם מוות. עם מינונים גבוהים של תרופות הצלחנו להוריד את רמת הדכאון. נצחונה של הכימיה על הרוח. הכימיה מדכאת את הדכאון ומאפשרת לקליפה להתעבות ולהתחזק. הרעב מחדד את החושים, מעורר, מאפשר להגיב. אני לא ישנה. לא מצליחה לישון ממש. אני עובדת סביב השעון, פעילה בכל החזיתות ומרגישה איך כל זה נעשה לא ברצון אלא מתוך הכרח, לא באהבה אלא בגלל הנסיבות, לא מבחירה אלא בשל אילוצים כאלה או אחרים. אני רוצה לעוף, להתפוגג, כמו אדים או ענן נוצה. למצוא את המקום השקט הזה, הלבן. שקט לבן. נשימה שטחית. שינה עמוקה. שוב סוף השבוע מאיים עלי באינטנסיביות שלו, ברעש, בתובענות. שוב אני הולכת לאיבוד, אין לי מקום. שוב אני מבקשת ממך כמה מילים שיצליחו אולי להשקיט קצת. תודה שאתה

אבל רוצה להיות כאן. מצד שני כבר לא בטוחה אם טוב שאני כאן.

אני לא יודעת אם טוב לי להיות כאן. איך יודעים? דובר על זה רבות כאן ובכ"ז. למה כל פעם שאני עונה לך בתגובה אני חוששת שלא תראה או שלא תגיב. אז אני מנסה לסמוך עלייך אבל כנראה שההודעות הללו פחות בולטות לך, או שאין לך מה להגיב. לא יודעת.

חזרתי לבינתיים לפגישה אחת.... וזה הרגיש לי כל כך ריק. כאילו לא לא הייתי חסרה בכלל... הוא לא אמר לא התגעגעתי... לא אני שמח שאת כאן... כלום...;( כל כל ציפיתי לפגישה הזאת... חשבתי שאצא אחרת... חשבתי שארגיש אחרת... והאמת, גם אני בעצמי לא הרגשתי הרבה... הרגשתי כמו מישהי שבאה ומדווחת מה עבר עליה בחודש האחרון.... ופתאום הרגשתי, שאולי לא זקוקה לזה... דברים שעבדנו ודיברנו עליהם בטיפול, לא קרו...ושום דבר לא השתנה בי...ופתאום בחודש הזה קצתי, עשיתי, יצאתי מהאומללות של עצמי... וכשדיברתי איתו נפל לי האסימון... כמה הייתי במקום אחר שהייתי בטיפול, וכמה אני במקום אחר היום, בריא יותר, בעיקר מתמודד .. מנסה להתמודד. שאולי גדלתי.

אני קוראת כאן כבר כמה זמן ואני הרבה מזדהה... קראתי את מה שכתבת לאחרונה, לא ידעתי גם שאת אמא.. ככ הזדהיתי, ככ קשה להיות אמא כשהעולם הפנימי ככ כואב וזקוק וחרד.. מאיפה נותנים להם לילדים???? מאיפה שגם לי אין??? לפעמים אני מסתכלת עליהם ובא לי לבכות, כי מגיע להם יותר.. הלוואי והיה לי כוחות, הלוואי והייתי יכולה... שלא יגדלו כמוני.

גם אני שואלת את עצמי את אותן השאלות. מסתכלת על הילדה המקסימה שלי ומרגישה שמגיע לה יותר..לא מסתדר לי החולי הכבד שבי עם היותי אמא בעלת אחריות כל כך כל כל גדולה..באמת איך אפשר?

גם אני אימא לילד קטן ומקסים. כל כך קשה לטפל ולהעניק כאשר בפנים הכל ריק. מת. גם אני מרחמת עליו, מרגישה אימא נוראית. אני חוששת שהוא קולט את העצב והכאב בעיניים, את החיוך המזויף. מנסה לעשות את הכי טוב שאני יכולה וזה קשה. אני חושבת שאני הולכת לטיפול בעיקר למענו. מקווה שאם הזמן אלך לטיפול בעיקר למעני. גם לי מגיע!

היי אודי, אתמול המטפלת שאלה אותי אם בכלל רציתי להגיע לפגישה כי היה לי קשה לדבר ושאלה מה המטרה של הטיפול.. אני הרגשתי שהיא רוצה להעיף אותי.. ואמרתי לה אם את רוצה שנסיים את הטיפול פשוט תגידי ונסיים.. ואז.. היא התחילה לצעוק עליי שזה כבר מתיש אותה ואי אפשר כל הזמן לבנות ואז להרוס וכמשהו לא ניראלי אני ישר מאיימת לעזוב את הטיפול... שהיא לא מבינה את המבטים שלי ולמה אני שותקת ולמה אני לא מביאה את עצמי... ואמרה שהטיפול זה דבר מוגבל ושלא תמיד אני אשמע את מה שאני רוצה ואני לא יכולה כל פעם להשתגע כשאני לא מקבלת את מה שאני רוצה.. ושהמציאות לא תתאים את עצמה אליי. היא אמרה שאני שנתיים וחצי כבר בטיפול ושנגענו בהמון דברים ושעכשיו גם הרבה דברים תלויים בי.. אמרה לי שזה לא סוף הטיפול.. אבל מה שקרה אתמול לא קרה עד היום שהיא פשוט צרחה עליי! ממש צרחה... והיא נראית הכי עדינה שיש.. זה היה מפחיד וזיעזע אותי... הלב שלי התחיל לדפוק מהר.. והיא באמת תקפה אותי... יש דברים שהיא אמרה לי שהם מאוד נכונים אך עכשין לא יכולה להשתחרר מההרגשה שהיא איבדה את הסבלנןת שלה אליי,את היכולת להכיל אותי... ובעיקר מרגישה שפוחדת ממנה...ואודי רציתי בעיקר לפרוק ולהוציא את זה ממני אז גם לא חייבים להגיב.. תודה על המקום!!

אפשר כל כך להבין אותך זה נשמע ממש לא נעים. אולי אפשר להסתכל על זה מעוד זוויות? שאולי אכפת לה ממך? שכואב לה שהיא אולי, לא מצליחה לעזור לך? שהיא מנסה לבוא לקראתך, כמו בהוספה של זמן בפגישה? בכל מקרה בהצלחה. שלך-ואיך הילה

קנאה זה משהו שלא ממש מדובר כאן אצלי זה מתעורר מאוד חזק, לפעמים יש ציפיה שתענה לי כמו לאחרת ואז אני מוצאת את עצמי מאוכזבת...... או רוצה ממך, יותר יחס????? מותר לדבר על זה כאן?????? לא יודעת, הנה אמרתי. זה באוויר

הילה יקרה, גם אני מרגישה לפעמים את הצביטה הזו של קנאה. אבל נראה לי שקשה לי להחזיק את הרגש הזה יותר מידי וישר הוא הופך להסברים מפורטים על הפגמים שבי שבגללם ההבדל שהרגשתי. ויותר קל לי להמיר את זה לכעס על עצמי, למה אני לא כותבת נעים יותר, חמוד יותר, מובן יותר, קרוב יותר, רך יותר. אבל גם חשבתי על משהו קצת לא קשור שהתחבר לי. אפשר? לפעמים כשאני עוברת מהר בחנות או ליד חלון ראווה נדמה לי שיש מלא בגדים שהייתי רוצה לעצמי. ואז כשמגיע זמן שאני באמת שם, הכל נראה לי קצת מפוספס ולא מתאים. לפעמים גם עם תגובות ונגיעות אני מרגישה ככה... נעמה.

וברור שמותר לדבר על זה. אני חושבת שאולי גם מחוץ לפורום קשה לדבר על זה. מן הסתם קשה לדבר על זה כאן בפורום כי הקנאה היא כלפי בנות אחרות שנמצאות ג"כ כאן.

הילה, חנה, נעמה וסוריקטה... אתן מזכירות את הקנאה.. במי ??? על מה ??? למה אתן מדברות באופן כל כך עמום לגבי הקנאה ??? למה אתן לא מתייחסות באופן ספציפי ?? אני מקנאה בזו וזו וזו וזו על כך וכך וכו' ???? מרגישה משהו כזה לא פיירי.. כאילו כשאתן לא מתייחסות באופן ספציפי ,זה לא מאפשר התייחסות, אלא רק לפנטזיה לעבוד שעות נוספות ולהרגיש אשמה ורגשות דומים... אתן יודעות ? מימה נכנסה לפורום מתיישהו בחופש הגדול אם אינני טועה.. אני זוכרת שמימה שלחה הודעות רבות ,הרגשתי שמימה מועדפת ע"י אודי, הרגשתי המון קנאה כלפיה ודיברתי את הקנאה על מימה באופן מאוד מפורט, באופן שאיפשר דיבור.. איכשהו, אני לא מרגישה שבהודעות שלכן שהנושא של הקנאה מוזכר,ההודעות מאפשרות דיבור,דיאלוג,רב שיח.. במבי.

במבי, הי, היות שאיני יודעת בדיוק מדוע כואב כל-כך עכשיו, ניסיתי להעלות במחשבותיי, בכלים שיש לי, מספר רעיונות. רגש הקנאה היה אחד מהכיוונים, אבל גם אני בעצמי איני בטוחה שאני יודעת במי או על מה בדיוק. ייתכן שחלק אחד בי מקנא באחר ועוד ועוד. בכל אופן, זו המשמעות של אי הידיעה, מעבר לכך שלא בהכרח גם הייתי בוחרת לשתף בהכל, ואז אפשר היה לקנא בי שאני יודעת ואתם לא. אם נרחיק, זה אפילו יכול לדבר על המושג, בהנחה שמקבלים אותו, של 'קינאת פין', גם בהקשר לתקיעויות בשלבים מסוימים. סוריקטה

נראה לי שחלק מהעניין זה שהרגש עצמו עמום. בין אם כי קשה להכיר בו ולחוות אותו עד הסוף, ובין אם כי זו בעצם קנאה עמוקה אחרת, קדמונית, שלא קשורה לשום דבר קונקרטי ומתלבשת על מה שבא ליד. את צודקת, זה לא מאפשר דיאלוג או שיח. זה חתום ונעול. אצלי זה מקבל את מעטפת הביקורת העצמית שמתקבעת וזהו, אין על מה לדבר מבחינתי. אני פשוט ____ (השלימי את החסר). נראה לי שנוח לי יותר ככה, להכאיב לעצמי, מאשר לאפשר את המצב בו מישהו אחר פוגע בי, גם אם לא בכוונה. (והנה קונקרטי, מקנאה בך בדיוק על הגולמיות הזו שאת יכולה להגיע אליה באומץ. ואז הופכת - אני פשוט פחדנית, או, יותר גרוע, חסרת גולמיות ואמת. הדגמת התהליך בשידור חי.) נעמה.

שוקלת וחושבת מה לענות לך, האמת שזה נשמע עמום, מכיוון שיש לזה כמה חלקים. חלק אחד של הקנאה זה מהחברות כאן, לפעמים אני כותבת משהו ומחכה שיגיבו, ואם לא מגיבים זה מאכזב אותי מאוד מאוד. ואז אני רואה שיש בנות שכתבו דברים ואליהן מתייחסים יותר. ואז זה צובט לי בלב, ואני מתחילה לחשוב. אולי לא אוהבים אותי כאן? אולי אני לא מספיק חשובה? וגם הוביל אונת לתובנה שהגיעה מהמטפלת הקבוצתית, שלפעמים אני רוצה עזרה, ובמקום לבקש אותה אני מראה חוזק. וזה מבלבל....... או שלפעמים אני מתנשאת....... כל מיני כאלה........ החלק השני, זה לגבי התגובות של אודי. למשל כשביקשתי ממנו (אודי, ממך) חיבוק, והתאכזבתי מהתגובה שלו, שהוא כתב ((הילה)) לא יודעת למה ציפיתי????? זה לא היה מספיק מכוונן. ואז מתחילות כל מיני מחשבות שמסתעפות ומסתעפות, איך לבנות אחרות הוא שלח חיבוק וכל מיני כאלה. ועכשיו כשאני חושבת על זה, אודי מנסה לענות לכל אחת קצת אחרת, אולי דווקא כדי לתת את התחושה של הייחודיות????? מחשבות מחשבות, המשך יום חמישי טוב. שלך ואיתך- הילה

רק על עצמי אני יכולה לספר. אני לא חושבת שזה משנה במי אני מקנאה וזה גם משתנה.זו לא מישהי אחת. כן, הכוונה שלי היא כאן לפורום. מקנאה אם אודי עונה למישהי "X יקרה". רוצה גם. מקנאה בבנות אם הן כתבו משהו וקיבלו הרבה תגובות. זה עונה לשאלתך? אני יכולה אולי להבין למה את אומרת שזה לא הוגן, אבל תחשבי כמה הודעות עמומות יש בפורום..

נראה שזאת תחושה משותפת לכולן באיזשהי צורה, וכל אחת מרגישה שהיא הפחות.. לא? אבל זה כמו בטיפול.. אני חושבת.. גם שם אני מקנאה במטופלים האחרים שלה, ומרגישה שהיא מעדיפה אותם על פניי.. רק שבטיפול לא נפגשים עם מטופלים אחרים ואי אפשר לדעת מה המטפל/ת אומר/ת להם. כאן זה כולן ביחד. אם יוצא לי במקרה לראות מטופלת אחרת שלה, זה יכול לשגע אותי וקשה לי עם זה.

הי הילה, גם לדעתי, כפי שאודי אמר, זה מדובר כאן ולא מעט. כשבעבר התעוררה בי קנאה בהקשר למשהו שאני קוראת בפורום, נגיד, בדר"כ בחרתי להביא את הדברים לטיפול. במקביל, ואחרי עבודה טיפולית, דיברתי על כך רבות ובפירוט גם כאן בפורום, רק שעבר זמן רב מאז ולכו תמצאו את הקישורים. כנראה שלא מומלץ להשתמש בפורום או בעולם כדי לקנא באופן שהורס מבפנים. והטיפול מלמד. סוריקטה

אודי ממה שידוע לך האם היסטוריה של הפרעות נפשיות ברזומה, התמודדות עם חרדות, העדר שירות צבאי וכיוב' - האם כל אלה משמשים 'עילות' שלא לקבל אנשים ללימוד תארים מתקדמים בפסיכולוגיה? או שלא מחזיקים קורות חיים מהעבר של אדם כנגדו, ואם הוא מוכיח יכולת אקדמית ותפקודית טובה בהווה אז הוא מקבל הזדמנות כמו כל אחד אחר להתקבל למקצועות טיפוליים? אשמח לתשובה כנה ממך.

רציתי להגיב לך אבל מיגרנה חטפה אותי למחוזותיה, ועכשיו את אי שם למטה... סילחי לי אם לא מתאימה הקונקרטיות, פתאום חשבתי לשאול ולהציע. יש לי חברה אהובה שאני חברתה היחידה "בשר ודם". היא בילתה שנים בודדות ומצאה לה לבסוף את העולם האינטרנטי בו היא פורחת ויוצרת קשרים, גם קרובים, שחלקם אף בתהליכי התממשות שונים, בארץ ובעולם. יש משהו פחות נחשב בקשר כזה, אבל נראה לי שזו החלטה שביצע הרוב בלי הידיעה וההבנה שזה סוג תקשורת נכון ועמוק לסוג מסויים של אנשים. מה את חושבת על זה? את מתחברת? נדמה לי שאני יכולה מאוד להתחבר לזה, למרות שבפועל לא מיישמת... חיבוק ונוכחות אוהבת בינתיים, נעמה.

שמעו, כאב אטומי עכשיו. כנראה שחלק מהבעיה היא שאיני יודעת להגדיר אותו או מהו. בדר"כ כשיודעים זה פחות כואב... וגם – כחלק מהרגישות שלי לשינויים – אני מאד מאד רגישה לקצב שינוי אורך הימים שעכשיו הוא בשיאו. בשילוב עם מה שאמרתי במשפט הראשון, הנטייה שלי לחפש מדוע כואב במקום של החרדות מפני שינויים, אבל גם בכיוון הקשר לאם והפרידה ממנה, אולי. גדילה או מוות עוברי. ואתם יודעים מה, אולי גם בכיוון הרגש שהזכירה הילה - הקנאה. נו. ראיתי את כל ההודעות למטה של אודי היקר והבנות המקסימות. שולחת לכולם חיבוק. לקחתי גם את כל המילים החכמות ומעוררות המחשבה, אולי הן תתנה לי איזה כיוון ותהיינה לעזר. ונעמה יקרה מאד, אני חושבת, עד כמה שאני מצליחה לדמיין, שאני במצב צבירה כזה, שדווקא קשרים ריאליים לגמרי עם כמה שיותר ממדים יכולים להחיות אותי, אולי גם במובן של שיכוך חרדות. לפחות איכשהו ובעיתויים מסוימים. מצד שני, אני זוכרת שלפני שנים הציעו לי להיות מנהלת פורום חביב בתפוז (ושם גם פגשתי במציאות את האנשים), נו, היו זמנים... איתכם, סוריקטה

את יודעת, סוריקטה, בדיוק התעסקתי לאחרונה בקשר גוף-נפש הזה של מיגרנות. איך הן מבטאות את מה שהנפש מרגישה. מיגרנות נגרמות בעיקר בשינויים (באכילה, שינה, הורמונים, אפילו לחץ ברומטרי!), הגוף לא יודע להתמודד איתם, המיגרנה מתחילה והכל נעשה כואב ובלתי ניתן להכלה. כחלק מהחשיבה הזו שלי בימים האחרונים קראתי אותך במיגרנה של הנפש. חשבתי גם על ספר שהיה לי פעם, עם ציורים מודפסים שבמבט מאומן ניתן לראות בהם תמונה תלת מימדית. האתגר היה להצליח לראות אותה ואז להגיד האם מדובר בקשר שאפשר לפתוח או לא... סתם, הזכרת לי עם הקשרים הרב מימדיים... בירברתי קצת, אולי גם כדרך לשיכוך חרדות וכאבים. שולחת דמעות עוף חול, נעמה.

סליחה שזו הודעה שלישית שלי!! אבל רק רציתי להגיד לך שהייתה לי הרגשה ששאלתי שאלה כזאת בעבר, לכן בדקתי ואכן שאלתי משהו דומה - אז אתה לא צריך לענות עליה.. מצטערת ששאלתי שוב, פשוט שכחתי שכבר עשיתי את זה.. באמת ששכחתי.

הי.. שוב.. בקשר להודעה הקודמת ששלחתי לפני כמה דקות.. רק רציתי להבהיר שכאשר כתבתי סתם אחת, התכוונתי במשמעות של חסרת ערך ולא ראויה ליחס .. לא משהו אחר..

בחיי שאני רואה יחס שונה ממך כלפי, בניגוד לשאר. אני מצליחה להיפגע בערך מכל תגובה. אפילו כשכתבת לי - "לבקשתך גם לא אגיד שאת מחפשת פינה קורבנית".. זה אומר שאתה כן חושב ככה, אבל רק לבקשתי אינך אומר זאת. תגיד לי את האמת.. אני מדמיינת? או שאתה באמת לא מחבב אותי/נמאס לך מהחזרתיות/אני סתם אחת...? ואם אני לא מדמיינת, תוכל להגיד לי למה זה ככה? מה בי גורם לך להרגיש כך? אבל באמת! אני רוצה לדעת למה אני דוחה אנשים.. זה נורא קשה לי... נראה לך שעדיף בשבילי לא להיות כאן? כי זה גורם לי להרגיש גם רע.. אבל תגיד לי את האמת.. מה אתה באמת חושב..

........... כואב לי...

זה התחיל בשיחת טלפון במוצש עם האיש שלי כשכבר לא הצלחתי להסתיר ממנו, זה יצא בכאב גדול עם התפרצויות בכי וזה המשיך היום בפגישה כשהוא לא מוותר על לדבר על זה זה כאב ושחרר עכשיו אני מותשת כל כך כל כך מרגישה שקרה משהו מפחיד עכשיו הוא יודע עלי הכל ממש הכל לא מצליחה להסתיר ממנו כלום זה מפחיד אודי הוא אמר שכנראה נוסיף פגישה שאני זקוקה ליותר ואם היה יכול היה יושב איתי כל יום הטראומה שעולה מהסיפור שלי היא נוראית ומתמשכת אודי. הוא ממש מזועזע לשמוע מה עבר עלי וכמה פרקן לי את הנפש לגורמים לחלקים לחלקי חלקיקים שעפים באוויר ואנחנו מנסים לאסוף אותם ולהרכיב מהם הילה חדשה שלא מזיקה לעצמה

אודי- האם אתה בעד פניה לערן? הרי המתנבים שם לא פסיכולוגים, ולא מדובר בטיפול מה דעתך?

אחת להודעה של מימה ואחת לזו של הווטסאפ. למה?

אודי מצטערת, אני זקוקה לחיבוק, מנחם , מרגיע ומנטרל רעשים, ריחות ואורות מעצבנים. (אם תרשה לי, גם אנשים מעצבנים) כל כך מתאמצת, כל כך. hila

שבת שעברה היתה איומה ונוראה וקרה משהו לא טוב...... ולגבי השבת דיברתי עם חברה והיא רוצה שנהיה ביחד. מקווה שזה יצא כי קשה לי עם אכזבות. היום בעבודה, אודי, כל כך התאמצתי עד שרעדו לי הידיים והרגליים. והייתי ממש רעבה אחרי המשמרת. קשה לי לשאת רעב, כמו תינוק. אני מתחילה לבכות כשאני רעבה. למרןת שאכלתי 3 שעות לפני כן. הלכתי לקנות לי לחמניה. ואחרי זה ישנתי 3 שעות, גם כמו תינוק...... עכשיו אני שלווה. ואני יודעת שהדבר הכי קטן שקורה יכול לערער אותי. איחור של המטפל/ביטול פגישה, או כל גורם לחץ אחר. מצד שני, התחלתי לעשות לעצמי סדר יום. בטבלה ואני מנסה להתמיד, למרןת שבדרך כלל לא מצליחה. אודי, שכחתי מה רציתי לכתוב לך. אהה- היום חשבתי על זה, כמה עד היום לא הצלחתי להיות יציבה. כמה חברות איבדתי בדרך. ומקומות עבודה. כמה קשה לי עם אנשים. כמה אני חשופה בלי הגנה, לכל דבר לא מותאם: רעש, לכלוך, קול לא מותאם, תאורה. אפילו בעבודה עושים שיפוץ ורק לי זה מפריע, למשל שהכיסא לא ישר על הרצפה, והוא מתנדנד. והתקרה עם חורים, התאורה חדשה. כל דבר מפריע לי. כל הזמן אני מנסה לווסת. ואף אחד לא מבין למה אני עייפה בעשר בבוקר. בשביל להיות בעבודה בשמונה, אני קמה ב- 5:45. צריכה להתארגן לאט. במונית שרות מעצבן אותי כל עצירה. אוףףף ממש ממש קשה לי אודי. שתדע. מרגישה לא מובנת. לא מותאמת לעולם הזה.

נכון? הילה

נאלמת.. נעלמת. קשה.

תמיד בז'רגון פסיכותרפוייטי מדברים על איכויות יפות וחמימות כמו הכלה, החזקה, רצף, אמפתיה.... כאילו משהו רך, מקבל, מחובר. אבל השעה נגמרת בחדות, בתום הזמן- ויוצרים זעזוע, השלכה החוצה למציאות שמחוץ לקליניקה. אני לא מבינה למה פסיכולוגים החליטו לעצב את הסטינג ככה שהזמן נקטע על השעון-זה לכשעצמו כבר טראומטי. אני חושבת שסיום פגישה צריך להעשות בצורה יותר מדורגת ורכה. חייב את השוק הזה? את הקיטוע? למה אי אפשר לבנות אחרת את העניין? האם הסטינג הזה בא לדמות מצב של לידה? כי לפעמים זה מרגיש יותר כמו הפלה מאשר לידה. לא מבינה למה החליטו לבנות את זה ככה שהזמן פשוט נגמר על הדקה ולא משהו הדרגתי יותר שיסייע לשמר תחושת רצף. אבל אני בכלל חוויתי שוק שם כי לא היה לי מושג למה הכנסתי את עצמי, גרררררררררר. כיום לא נראה לי שהייתי מגיבה לסטינג באותה רמה של זעזוע, אולי כי השתנו לי הציפיות פשוט.

מימה מקסימה, שומעת את הכמיהה לקשר, לחום, לרחם שמחזיק....... ואת האכזבה שזה לא קרה, ולא יקרה שוב. עצוב לי שאת חשה כך. ומצד שני את כותבת שוב ושוב אותו דבר בווריאציות שונות. למה מימה? יום שלישי, הכי מנוחה שיש. הילה

לסיים על הדקה זה ממש מעצבן.. אצלי אין חריגות וזה כנראה לטובתי. למעט מקרים ספציפים, אם בדיוק הייתי באמצע משו והיא יודעת שעדיף רגע לסיים, וגם אז זה בדקה- שתיים לא יותר.

האם לא כולנו סובלות מהסיומים החדים האלה? לא היית ממליץ להאריך במעט כל פגישה כך שיספיקו להגיע, להרגע, להתקרב, לנסות לדבר, וגם שיהיה איזשהו שיח וסיום מרפד כלשהו???

יש מטפלים שלא חותכים את הפגישה ומוסיפים עוד זמן.. כמה שקשה לי אם הפסיכולוגית שלי יאמר לזכותה שהיא מאוד גמישה בזה ולפעמים מוסיפה לי 10 דק

מה הסיכוי שגם מטפלים לפעמים מסתכלים על התמונה בוואטסאפ של המטופלים? יש דבר כזה לדעתכם?

לשלי אין. לפסיכיאטרית שלי יש תמונה של חתול. לפסיכולוגית הקודמת שלי יש ווטסאפ בלי תמונה ולא היה לא ווטסאפ כשהייתי אצלה. יש מצב שאני מחוקה אצלה. לא נראה לי שזה מעניין אותם.. למרות שאני מסתכלת על כל התמונות של האנשי קשר, אבל אולי אני זו לא דוגמא

שלא הבנת..והרי זה כל כך ברור..אנחנו המטופלים התלותיים מחפשים את הפנים של המטפל בכל מקום אז גם בווטסאפ ששם אנשים מצלמים את עצמם ואפילו ממש את הפנים מקרוב.......אבל השאלה האם גם אתם מחפשים אחרינו? באינטרנט? בגוגל? אני לא חושבת שאתם כאלה :) הלוואי שהמטפלת שלי הייתה כותבת את שמי באינטרנט אולי היה לה מעניין לראות תחת איזו כותרת אני מופיעה :), לשאלתך המטפלים לא אובססיביים אלינו כמו שאנחנו אליהם וזה לא אומר שאנחנו לא מעניינים אותם זה פשוט אומר שהם מכבדים את הפרטיות שלנו...נראה לי

ועבר לי בראש :-) אפשר לראות את התמונה מבלי ממש לחפש, אלא להביט ברשימת אנשי הקשר. לא נראה לי שמחפשים באופן יזום כי מתגעגעים לא נראה לי שהמטפלת שלי צלמה את המסך כמו שאני עשיתי (טוב, זה רק בגלל שהיא לא יודעת איך ... ) אבל לכי תדעי, יש הרבה סוגים של מטפלים, והרבה סוגים של מטופלים כמו לחפש משהו בפייסבוק... לא כולם פועלים באותה דרך.

אודי היקר, למה הנפש כואבת כל כך???? למה???? למה הכאב כל כך בלתי נסבל???? למה אין מרפאת כאב של הנפש???? הייתי רוצה לבוא לשם להגיד שכואב לי הלב כל כך שאני לא יכולה לשאת שיקלו עלי שיתנו לי מיטה לנוח עליה וחופשת מחלה מוצדקת כל כך שהבוס הכי קשוח יתרכך מזה אולי אתה תהיה שם???? תכסה אותי בשמיכה, תשמיע לי שיר מרגיע תעשה שהאורות יהיו מותאמים שהטמפרטורה תהיה בסדר....... תשב לידי, ותחזיק לי את היד, תהיה איתי, עד שירגע, השתגעתי אודי השתגעתי והתחלקתי על השכל אני כבר כותבת שטויות שטויות במיץ קוקוס ואגוזי &(,)¤,;(!,;( כולנכעחהבעי

בכיתי עכשיו. למה הכל כ"כ קשה. קשה בעבודה, קשה בחיים. לא יודעת אם הבחירות שלי נכונות. לא רואה איזה שהוא עתיד מקצועי בשבילי. אודי, עשיתי צעד לגבי להכיר מישהו. אתה גאה בי? (אפילו שני צעדים) ועכשיו אני בוכה שוב. די כבר, אני מיואשת..

זאת ודאי ידעת שאשאל...

תודה, שאתה פה, איתי מבין....אני איתך כשאני קוראת את ספרך, הגעתי לאמצע :) הייתה לי פגישה קשה היום....אבל גם טובה, כלומר היא מבינה אותי.....מכבדת.... היום כל הפגישה רק בכיתי כמה רע לי, עד כמה אני אפסית, כלומניקית לא שווה.....תחושה נוראית.......והכל בגלל שנפתחתי בפני חברה טובה והרגשתי ביקורת ועוד דברים כנראה שהעוצמה הייתה כזאת ששברה אותי......אבל לראשונה יודעת שזה רגש שיעבור, שבהגיון זה אחרת....פעם זה נשמע לי גם הגיוני להרגיש כך זה נשמע כל כך נכון, שככה אני...........וגם היה לי חלום קשה שפענחנו יחד....ועכשיו לא נפגש שבועיים וחצי, נשמע מעט זמן? זה המון בשבילי...... במיוחד אם לא אכתוב כלום בין הפגישות.....אז תודה שנענית לבקשתי וגם נעמה יקרה ולכל הבנות שמבינות ואיתי, איתכן, מיכל נ.ב בשמחה אבוא למסיבת פיג'מות, אוהבת מאוד בובות פרווה נעימות ורכות, גם אותן אפשר להביא....ושמיכות רכות, נתכסה יחד.

באמת מזמן לא התכתבנו פה......בזמן האחרון בעיקר, לא ידעתי מה לומר, ידעתי שגם אני לא אפגוש אותה והיה לי קשה רק לחשוב על זה כי התחיל תהליך של טוב ועכשיו נפילה כי לא נפגש ובכלל היו כמה דברים קשים שלא שיתפתי בפורם.......היום כל הפגישה רק בכיתי כמה רע לי, עד כמה אני אפסית, כלומניקית לא שווה.....תחושה נוראית.......אבל לראשונה יודעת שזה רגש שיעבור, שבהגיון זה אחרת...פעם זה נשמע לי גם הגיוני..

זוכרת שעניתי לך..כן, להודעה הזו.. זה קצת מרגיש בלב "נדמה לי".. כפי שאבא שלי ענה לי בד"כ .. בכל מקרה,התייחסתי גם למטה לנטישה העכשוית של המטפלת שלך ולנטישה של אמא צביה העתידה להתרחש שוב מחמישי הבא... די..אין לי כוח לחשוב עכשיו על נטישות.. מה עוד שעוד מעט אנחנו נפגשות... איתך-במבי.

אודי, לא ענית לי על הודעתי ב 20/03 ... אני באמת מתנצלת על הרדיפה, ועל כך שאני לא מרפה (לעולם לא הייתי נוהגת כך בחיים האמיתיים, אבל כאן אולי אפשר) אבל באמת נורא חשוב לי לשמוע איך אני נראית מהזווית שלך. (לא יודעת בעצמי למה זה כ"כ בוער לי, אבל למעשה זה בוער...) שוב סליחה, והלוואי שתענה.

מעניין שדווקא היום הגעת מוקדם.. כתבתי שלא ישנתי בלילה ותהיתי איך אוכל ללכת לישון מבלי שאראה את תגובותייך..אז חסכת לי. אודי עניתי לך על מה שכתבת לי. אבל אתה יודע? אני מפחדת שלא תיראה ולא תגיב לי.. מצד אחד אני מנסה לעבוד על עצמי ולקוות שאולי בכל זאת, גם בלי תזכורת, תראה זאת. מצד שני לא יכולה. רוצה שתדע שעניתי ושתראה.

נעלבתי. כמעט בוכה. אתה בטח תנסה להבין למה.. וממה בדיוק אני מרגישה ככה. לא יודעת בעצמי להסביר. לא חשוב כבר.

מתנפץ לי הלב מרוב כאב... עצב עמוק, אובדן, אולי עלבון, לא ידוע. לא ידוע... סוריקטה

למקרא מילותייך......בתוכי כאב עז..(גם שלי), לא מילות נחמה ממש... אך את יודעת שיחלוף נכון? אני כבר יודעת שיחלוף...קצת התקדמות....

סוריקטה, איתך... לפעמים כשמשתפים, מרגישים קצת שחרור... שלך ואיתך-במבי

סוריקטה בעלת לב הזהב, עצוב שכך את מרגישה.. הלוואי שהכאב הזה יפסק.

מישהו אמר לי פעם שאחרי שעוברים דרך הכאב צומחים. רוצה להאמין שכל הכאב והרגשות השליליים שאת חווה עכשיו הם רק שלב בדרך לעתיד טוב יותר שבו תחווי קבלה עצמית ונחת. אפילו אהבה. נזכרתי בשיר הזה : http://m.youtube.com/?hl=iw

זה מכאיב שכואב לך כך, זה כואב לראות כמה כאב יש כאן... אם היה משקל פיזי לכאב הנפשי שכאן, - נראה לי שכל האתר היה קורס תחת הכובד שלו... לא יודעת כרגע לנחם, לא יודעת אם זה מה שאת צריכה, הלוואי וידעתי לחבוש את הלב של כל הפצועות/ מנופצות/חתוכות/קרועות/שרופות/מדממות, שבאות לנוח כאן...למצוא מזור, נחמה. איתך אנימה

הי אני בת שלושים נשואה עם שני ילדים בעלי כזה עם מזג חם ..אני שונאת אותובגלל שהוא משפיל אותי הוא מונע ממני להסביר את עמדתי הוא תמיד אפילו לא רוצה לשמוע . רוצה איש שאני אוהב הוא. אוהב אבל יותר מדי מבקר ...

מתחת לצדף למעטה האמיץ מסתתרת הילה הילדה הילה התינוקת הפגועה הילה שזקוקה ????? להבנה להקשבה ולחיבוק היא לא כזאת חזקה לחשה הילה האישה היא עדיין פגועה ופצועה אמרה בקולה היא זקוקה היא זקוקה נשמע הקול בין ההרים והחזיר הרבה הדים היא עדיין ילדה קטנה פצועה וחסרת ישע היא אמרה לו רק תבינו????????, הילה

בודאי שאני יודעת שמתחת למעטה האמיץ מסתתרת ילדה קטנה,פעוטה,תינוקת קטנטונת...אולי בת יומה..שזקוקה להחזקה טובה,להכלה,לרוך,חום ודיוק לצרכים שלה... את הרי כל כך מיטיבה לכתוב גם אותן... יחד עם זאת, אני גם מעריכה מאוד שאותה תינוקת,פעוטה,ילדה קטנה עם כל כך הרבה חסר ותחושת נטישה, הצליחה ומצליחה לבנות גם את מעטה האומץ שאיתו /בזכותו היא נלחמת..לא מוותרת... כן הילה מתוקה..יש בך גם מהאומץ וגם ממך בגילאים השונים על הצרכים השונים ... איתך-במבי.

במבי כל כך ריגשת אותי. את מסכימה לחיבוק? אוהבת, הילה

פתאום דימיתי שכולנו נפגשים בבית של אודי, אודי משמיע מוסיקת זן.. אנחנו אוחזים ידיים במעגל ונכנסים לשקט פנימי,לשלווה.. במבי.

לא סובלת אותי!!!! אני צריכה לצאת מעצמי כך שאוכל לנוח ממני... זה בלתי נסבל כבררר פתאום חשבתי, איזו אגואיסטית אני!! אני רוצה לצאת מעצמי בגלל היותי בלתי נסבלת, אך אני כופה את נוכחותי כאן בפורום. אני סובלת ממני ולמרות זאת מביאה את עצמי לפה. צריך לשים אותי בצינוק בלי שום יכולת לתקשר עם הסביבה. כך לא אוכל לממש את הנטיות האגואיסטיות שלי.

אני נזהרת בדבריי כי אמרת שאת לא אוהבת שאומרים לך שמבינים. אומר שאני מזדהה עם המחשבות האלה ומכירה את הגרסא שלי שלהן. ומתוך ההיכרות גם יודעת שכרגע אין משהו שאוכל לומר שיקל או יישבור את הלופ. הכל הוכחה, אם מתייחסים אליי בחמלה סימן שהטעתי ורימיתי מה שהופך אותי לנוראית אפילו יותר ואם מגעילים אליי, בצדק, זה מדגיש את היותי גועלית כי למרות שאני יודעת את זה, הבאתי אנשים למצב שהם צריכים לנהוג בי ככה. אז רק אספר לך שאני גם מרגישה ככה לפעמים, לפעמים הרבה. ומתוך זה אולי תשאבי נחמה שבשותפות ואולי, מה שעוזר לי, את הבילבול שאם יש הרבה שמרגישות כך, ולא ייתכן שכולן באמת כאלה, אולי גם את לא באמת נוראית. נעמה.

תודה לך על התגובה וההזדהות. את צודקת שאין משהו שיוכל לשבור את הלופ. זה מה שחשבתי - כולן לא באמת כאלה, ואילו אני כן. נוראית וגועלית. אני יודעת את זה. יש לי באג במוח... אבל תודה :)

מקווה שיהיה לך יותר קל עם עצמך. תנסי להישאר כאן. אנחנו אוהבות אותך. אם תחליטי ללכת תהיי מאד חסרה לנו.

היום נפגשות ואז שבועיים וחצי עד הפעם הבאה ושוב הפסקה ארוכה....אז רק תהיו איתי, מוזר לבקש, אשלח שלא אתחרט שבקשתי...

מוזמנת גם למסיבת הפיג'מות שם למטה... (:

גם את בין הנטושות ??? :((( אמא צביה נוסעת תיק תק ברביעי הבא שוב פעם לתקופה של קרוב לשלושה שבועות.. בואי נהיה ביחד..מסכימה ? נספור ביחד את הימים,השעות,הדקות,השניות... ננסה לפנטז כאילו הן למעשה לא נסעו והן מכסות,מחבקות אותנו.. נתכנן עליהן נקמות..נתכנן תעלולים שכשהן תחזורנה הן לא תבנה מאיפה זה בא להן.. :) :( :) :(( :) :((((( אז ביחד ?-במבי

כן, מבאס!! היא אמרה לי אתמול בפגישה "כמה זמן זה עוד שבועיים בערך?" אמרתי לה שבועיים וחצי בדיוק!! אני סופרת את הימים" והיא חייכה :) היא יודעת, 17 יום בעצם... אבל הייתה פגישה כל כך מכילה שמחזיקה אותי אתמול והיום בינתיים.....ובכלל הבנתי שיש לה סיבה טובה למה לא נפגש...רק שלא אשבר לי באמצע כי אני רוצה ששום מייל או הודעה לא תשלח אליה בתקופה הזו.....לא יהיה קל, בואי נכעס יחד, ניתן ביטוי לרגש הזה!!!! בכיתי לה המון...ותמיד כשאני כועסת זה ישר מוביל אליי לכעס עצמי לדכדוך כזה...באסה!!!!נקמה ראשונה, אני עומדת להראות לה שלא ממש אכפת לי בעצם ולא אשלח כלום הפעם, בעצם זאת נקמה בשבילי :( אוףף ודווקא היא תהיה מרוצה אם לא תשמע ממני ותחשוב שהכל טוב :) מבולבלת כבר.....

לא יכלתי לסבול הפסקה כזאת....

שלום, שמי גונן ואני לוקה בתסמונת טוראט כבר כ-13 שנה. אני כרגע בתחילת דרכי בתיעוד ומציאת פתרונות מגוונים ושונים לתסמונת. ומחפש אנשים שלוקים בתסמונת, או אולי ילדם, מישהו שהם מכירים. שיוכלו לספר לי את סיפורם האישי. אני כמובן אשמח לפגוש את מי שיהיה מוכן, אך גם אם רק אקבל את הסיפור האישי שלכם למייל אני מאוד אשמח וזה מאוד יעזור לי. האימייל ליצירת קשר עמי: [email protected] תודה רבה, גונן

הי.. אוף אמרתי לעצמי שלא אכתוב כאן בינתיים, אך הרגשתי רע.. אז הנה באתי.. רע לי. דיי.. יש לי הרגשה מוזרה להיות כאן.. ואני לא אוהבת את זה. למה אני צריכה את זה? למה אני צריכה להוסיף לעצמי עוד לחץ? לא מספיק לי כל שאר הדברים? גם פה זה צריך להיות? שונאת את זה.. שונאת שכל תחושותיי בעולם מגיעות גם לכאן.. די! זה פורום! זה וירטואלי!! פה לא יודעים מי אני, אני סתם עלומה מאחורי כינוי מטופש. אי אפשר לשייך את הכינוי למי שאני, ובכל זאת - מרגישה שלא רצויה, שלא שייכת, שזה לא המקום בשבילי, שאני חופרת, שבסוף אפגע.. כל הודעה שלי מלווה בלחץ שיראו אותי, אולי מישהו יגיד לי משהו, אולי אני מציקה, אולי לא רוצים בי... די!! באמת שלא רציתי לכתוב.. אבל קשה לי לבד... אני זקוקה לה והיא לא איתי... עד שאני רואה אותה. אין לי לאן ללכת, אין מקום אחר. אז הגעתי לכאן שוב. רע לי.. וזה משתלט על הכל, גם על התחושה המוזרה שאני מרגישה כשאני פה ואז אני כבר לא יודעת מה רע יותר. הכל מתערבב ביחד ויש לי בלאגן בתחושות. יופי באמת.. עכשיו אני אפתח גם תלות בפורום? גם לפה לא אוכל להפסיק להגיע? טיפשה... בשביל מה עשיתי את זה? אני כלום. אני אפסית.. כלום כלום!!! שונאת אותי. תמיד בסוף אני נהיית אובססיבית.. אולי עכשיו תגרש אותי מפה? מילא אני חוזרת על עצמי שוב ושוב, אבל לגרום גם לך לחזור על עצמך? זה בטח מעצבן, עד שבסוף תבקש ממני לא להראות את פרצופי כאן, למרות שאי אפשר לראות אותו בפורום. ואני לא מחפשת פינה קורבנית! אז אל תגיד לי את זה. באתי לכאן כי היה לי רע ורק רציתי להיות כאן לרגע.. טוב? וגם אל תלעג לי. אני לא מתכוונת להיות טיפשה, זה יוצא לי, נולדתי ככה. טוב?

זה לא בסדר. יש לי שאלה, אם תראה, מה יכולות להיות הסיבות שהחשיבה שלי כזאת.. אטומה.. לא יודעת איך לקרוא לזה. אובססיבית אולי, נעולה.. ? אני יודעת שאינך יכול לדעת כי אתה לא מכיר אותי, אבל זה משהו שאני מכירה אצלי מאז ומעולם.. לא מצליחה לחשוב אחרת.. ממה זה יכול לבוא? סתם חשיבה אובססיבית? נולדים עם זה?

אודי אהוב.. נפגשנו היום שוב וזה כבר מרגיש הרבה יותר טוב.. אני כבר מרגישה שאני יכולה שוב לתת לבני..יש לי / יש בי.. גם עם בן זוגי טיפונת השתפר.. ובעבודה אני מרגישה שוב שאני מפוקסת.. מרגישה שוב מחוברת לאמא צביה בחבל...חוויה כזו שמאפשרת תפקוד טוב..שמרגיש משהו נינוח,רגוע,שליו,הלב שלי פנוי להקשיב לעצמי ולאחרים.. אמא צביה עסוקה עכשיו במחשבות מה ואיך לעשות שכשהיא תיסע לחופשה של כמעט שלושה שבועות (שזה נשמע בלתי נתפס בכלל..) מה 3 לאפריל , שלא יקרה מה שקרה עכשיו.. אודי, אני אוהבת את אמא צביה !! גם אותך אודי אני אוהבת.. אני מחבקת אותך, טוב ? מרגיש ?...... החיבוק הגיע אליך,נכון ? הנה, אתה אפילו מחייך... זה מרגיש נעים בלב.. גם את סוריקטה יקרה, זוכרת ונוצרת את מילותייך שאמרת ששומעים שהאנליזה חשובה לי ושגם אני אוהבת את אמא צביה.. את צודקת.. ותודה לכולכן מימה מתוקה,הילה אמיצה, נעמה כל כך מיוחדת, מיכל -בכלל, מה שלומך יקרה ? מזמן לא דיברנו.. שיהיה לכם יום רך ונעים בלב.. ותקשיבו לציפורים ששרות את שיר האביב.. שלכם-במבי.

בדיוק היום חשבתי אותך חשבתי שאנחנו יושבות לייד סלע בטבע ואת יפה כל כך ........... ???????? סימני במבי יש המשך? הילה

לא כל כך הבנתי את הפיסקה האחרונה :" ....????? סימני במבי יש המשך ?" למה התכוון המשורר ? במבי.

במבי יקרה! את מרגשת אותי כל פעם מחדש! היכולת המופלאה הזאת שלך לקום שוב ושוב מעפר, מאפר, - כמו עוף החול, כמו אקליפטוס, כמוך...! אנימה.

ברוך שובך... חסרת פה.. והרגישות והדיוק שלך... והכתיבה המיוחדת שלך, שמרגיש כמו מכחול עדין עם צבעים בגווני פסטל רך :) במבי.

:) נראה שזאת גם פעם ראשונה שאני מגלה שאת בזוגיות ואמא. מאחלת לך המון חיוכים בלב והרגשות שיש לך ויש בך אהבה לתת

את צודקת..בד"כ אני משתפת פה מעולמי הפנימי המוכב ,השסוע ,ה.. השלם את החסר... רוצה לומר לך שהאנליזה מסייעת לי בכל המעגלים של חיי.. כולל גם בתפקוד ההורי שלי ואולי (?) גם בקשר הזוגי (????) טוב..במעגל זה ,הקשר מורכב ,מפותל ולא כ"כ ברור... מימה, אני גם מאחלת לך המון חיוכים בלב ..וגם בך יש הרבה אהבה ,וזה מרגיש שהפקק שאולי קצת חסם ,השתחרר, ומרגיש כייף לתת לך וכייף לקבל ממך.. :)) חיבוק-במבי.

סוף סוף החלטתי להשאר בו בלי להלחם ולהתנגד ולבעוט.. המטפלת הזאת פשוט מצליחה להבין אותי ואני לא חווה את עצמי מושפלת ומבוזה אצלה כמו שהיה עם הפסיכולוג... בקיצור מקווה שהפעם אצליח להתקדם. ועם הפסיכולוגית מה שאני לא מבינה זה חוסר הרגישות ותחושת הביזוי הנרקיסיסטי שחוויתי שם. תוהה אם זה היה יכול להמנע. אם מטפל קצת יותר רגיש היה יכול לחסוך ממני את חווית ההשפלה הזאת. אני מאמינה שכן. לפעמים עדיין יש לי מצד אחד פנטזיה לתבוע אותה משפטית ולהלחם על מנת לאלץ אותה לתת דין וחשבון על החוויה שהסבה לי מצד שני לפעמים מדמיינת לי שאם הייתי מתחתנת הייתי רוצה להזמין לחתונה לא רק את המטפלת הנוכחית אלא גם את הפסיכולוגית המושמצת .. אני זוכרת שהיה לי פעם חיבוק איתה.. מן חיבוק כזה.. זוכרת אותו. איך בכיתי תוך כדי ולא רציתי לשחרר.. ויחד עם זה זוכרת כמה ששנאתי אותה כי התנשאה ותסכלה, היה מן טיפול הזוי והכי עצבן ה'עבדתי קשה' הזה. רק על השורה הזאת בא לי לתבוע הכרה בנזק. מה החוצפה הזאת של החזקים להתרברב בכוחות אגו שלהם כאילו הרוויחו ביושר מבחירה במקום לבחור להיות 'פוסט טראומטיים פגועי תפקוד':/ קשה לי לדעת שעברתי טיפול לא מותאם ולשחרר, מעורבב מציאות עם שחזור.. אבל צריך להביט קדימה ולראות איפה ואיך עוד אפשר לחיות ולחוות ולא רק לכאוב על חסכי העבר :/ למרות שעדיין אני טוענת שתוקף שלא הייתה לה זכות להתנשא- השורת ה'עבדנו קשה' הזאת מכילה בתוכה צביעות חברתית ממש בלתי נסבלת ומכעיסה. אם היא הייתה בנעליים שלי היא לא הייתה חושבת אחרת ממני. היא יודעת שאני צודקת. אבל זה כמו לבחור במה עדיף לי להשקיע יותר עכשיו ברק לצדוק. או שגם לצד זה לנסות כן לחיות יותר, לחוות יותר, להתפתח קצת יותר.. לא לוותר. אז פסיכולוגית אני כבר לא אהיה :/ למרות שיכולתי להיות פסיכולוגית מצויינת!! בחלק של האמפתיה הרבה יותר טוב מהפוסטמה הבכירה ההיא ;-) אוווף. יאללה עפתי.

גן שמור בפינה נסתרת בעולם מקביל שוכנות יצורות מוכרות ובלתי ידועות אבא אודי עם תמונה בחזית מנחם מרגיע שומר על פרחי הגן לפעמים גוזם מטפח מאפשר לפרחים לצמוח בסבלנות באהבה שיש לה גבולות הפרחים כה יפים ריחניים צבעוניים נדרשים לליטוש לשיבוץ מתאים בגן שמור בעולם מקביל שוכנת לה גינת פאר שמה לא ידוע אך כולנו יודעים על קיומה בראשון בשני בשלישי יום מנוחה ברביעי ובחמישי נוכחות נפקדות שותקות ומדברות צופים נסתרים כל אחת היא פרח לפעמים רואים קוצים לוקח זמן עד שהשורשים נובטים בפינה מוארת בעולם מקביל שוכנות יצורות משחקים של אור וצל קדימה ואחורה גן שמור.

אודי, אם אני לא אתחתן אז אני לא רוצה לחיות. רוצה למות. למה טוב לחיות ככה? לא רוצה להיות לבד. רוצה משפחה, רוצה ילדים. וזו לא אופציה להביא ילדים לבד. לא רוצה. רוצה בעל. נראה לי שכל הזמן אני מעלה את הגיל שאני מוכנה עד אליו לחכות.. לפעמים אני חושבת שאולי כדאי שאני אחכה שההורים שלי ימותו אבל אז אני אומרת שאין מצב שאחכה ככ הרבה שנים. ואני בטח גם מסבה להם צער שאני ככה. למה החיים ככ דפוקים??? למה?

כי אני לא יודעת מה לעשות. גם מפחדת. אני יודעת שהוא כנראה לא ירד אליי מהשמיים. ואני לא חיה בסרט. אבל באיזה שהוא מקום מצפה לנס, שכנראה לא יגיע. אני מכירה רק דרך חברים שמכירים לי וזה לא ממש קורה. ): ולא יודעת מה לעשות.. ואני לא צעירה.

אוף! לא מצליחה להירדם. ישנתי קצת בצהריים, אבל זה לא משהו מיוחד כ"כ. לא יכולה להיאבק בשינה... לא יודעת למה, כן, חושבת אבל לא משהו מיוחד. ואם כבר אני כאן, אני לא רואה את עצמי מצליחה להיות ככ הרבה זמן בטיפול מבחינה כלכלית, ויש לי הרגשה שהיא תכעס עליי אם אוריד טיפול אחד. מעבר לזה שאני לא רואה איך זה יקרה, כי אני צריכה אותה וגם פעמיים בשבוע לא תמיד מספיקות לי. אני מפחדת שהיא תכעס עליי, כי זו הפרנסה שלה, וכבר שינינו את השעה של יום אחד מס' פעמים, כי זה פשוט לא נוח לי כשזה באמצע היום. אני לא רוצה הנחה ולא הולכת לבקש גם. זה לא באמת יהיה משמעותי. וקודם הייתה לי שיחה עם חברה שאמרה לי שאני צריכה לבקש מההורים שלי שיעזרו. אבל הם בכלל לא יודעים שאני בטיפול, זו בכלל לא אופציה לבקש מהם. מה גם שזו תצטרך להיות עזרה קבועה ואני ממש לא הולכת לעשות את זה. אז תגיד לדבר על זה, נכון זה מה שיקרה. אודי, אתה כועס על מטופלים אם הם מורידים פגישות?

מקווה להירדם בקרוב, למרות שאתה יודע אודי, זה יהיה לי מוזר להירדם לפני שאראה שתגיב..

כי אני לא רוצה לספר להם.. הם לא יודעים כלום ומבחינתי גם לא יידעו. ורע לי בחיים.

שזה לא בסדר? ולא ענית לי על שאלתי לגביך.. למה?

הי לכולם.מרגישה חוסר אונים.ובדידות.הייתי נורא רוצה תמיכה ממשהו צמוד,שיסביר וידריך וילווה אותי יום יום ואין לי.יש לי פסיכולוגית פעם בשבוע שעה.לא עוזר.איך עוצרים את הבדידות הזו?שלא נדבר על בעיות תקשורת קשות בחברה.בעבודה.מופנית כלפי שנאה עזה מהחברה ואין לי מושג למה???במקום שירחמו עלי.ומה גם שיש בי חוסר בטחון שנורא בולט.השאלה היא?למה כולם כל כך שונאים אדם חסר בטחון כמוני?למה יש לי כל הזמן עימותים עם אנשים שמשפילים אןתי?ואיפה אוכל למצוא איזה מדריך צמוד לבדידות שלי???

אודי שלום... אתה יודע כבר את המורכבות שלי בטיפול, נכון?.. עדיין לא מסוגלת לחזור... ופתאום משהו שהיה שם תמיד כל כך מפריע לי... החברה הכי טובה שלי נמצאת בטיפול אצל המטפל שלי. חברה שלי הייתה הראשונה שהייתה אצלו בטיפול, והיא זאת שהמליצה לי עליו.. המטפל התלבט בעצמו ושאל אותה אם זה בסדר, כי היא הייתה קודם, בתחילה היא התלבטה ואמרה שלא, ואחרי תקופה היא אמרה שזה בסדר..ושהיא תשמח בשבילי אם הוא יעזור לי. וככה התחלתי את הטיפול. ואצלה הטיפול הוא על מי מנוחות. היא מעריצה אותו. מברכת אותו כל יום עד כמה הוא הציל לה את החיים. מספרת לי שוב ושוב כמה הוא מדהים. כמה הוא עוזר לה. ואיתי הוא רק עושה טעויות ועוד טעויות, פוגע, מאכזב... וגם אני לא מסוגלת להכיל קרבה ובורחת..והכל נהיה קשה ומורכב יותר.... והשבוע יצא לי להיות עם חברה שלי הרבה, והיא שוב חזרה על אותם דברים.. וראיתי אותה מתכתבת איתו בהודעות זמן ארוך.. ופתאום מצאתי את עצמי מקנאה. מקנאה בקשר שלהם. במה שהוא בשבילה. במה שהיא בשבילו. למה אצלי ככה? ואצלה הכל טוב?.. למה מרגישה שרוצה שהמטפל שלי יהיה רגיש, אכפתי, כמו שהוא לחברה שלי??? למה מרגישה שהוא אוהב ומתחבר אליה יותר ממני??.. פעם היא סיפרה לי שהוא אמר לה "את אחת מסיפורי ההצלחה שלי".. ומה אני????????????????????????????????? אני גם רוצה...!!! ומצד שני, לא רוצה כלום...לא רוצה לחזור לטיפול הזה ולמלחמות האלה אם עצמי...!!! לא רוצה איתו כלום!!!! למה נכנסתי לזה בכלל??...

המילים שלך. הגביהו. אולי בכל זאת משהו מתחיל לזוז חשבתי. הלילה היה רדוף חלומות של כאב ועינוי ורוע ופחד גדול מאוד. המקום המוגן היה ריק מדמות מיטיבה, אני מקישה על שמשת החלון אבל החיים מאחריה ממשיכים. אני צועקת ואין שומע. גם כשהשמשה נשברת והדם ניגר ואני יודעת שהבכי לא ישמע והדמעות ימהלו עם הדם. לרגע הייתי כולי אמא של שבת ועם היום עלו שברי החלום לתמונה מוכרת שאולי איני מבינה. אני הולכת לאיבוד תמיד, רדופה, בתוך אותם מבנים חשופים. לא מצליחה להגיע. ודאי גם לא הצלחתי להסביר דבר. שבוע טוב

חלמתי מילים כמו בהודעות שלך, עם הרבה סימני שאלה, עם סמיילי עצוב כשאין מילים שמתארות אין כאוב. חשבתי שאנחנו עוסקות עכשיו בנקודה דומה, של פרידה וכעס ואיחוד מחדש. (אולי בעצם כמו כל ישות שהיא, במיוחד מי שבטיפול...) אולי בעזרתך חשבתי קצת את הכעס שאני לא מצליחה להרגיש, שאני מבינה שכנראה נמצא עמוק בפנים, במקום לא נגיש, ושלך הוא כל כך נגיש עד שהוא מטביע וחונק. אולי נחזיק ידיים ובכוח כלים שלובים נתאזן? סתם, רציתי לספר לך. נעמה.

אפשר גם נעמה? להצטרף? ;((((((( אני לא נתקעת לכן באמצע? רוצה להחזיק לכן ידיים, להרגיש את החום הקימורים והקיעורים רוצה להיות קרובה בלי לפחד להיפגע,,,,, @¤.6

פשוט מוזמנת באהבה. מוזמנות למסיבת פיג'מות. בתוכנית: 1. קרב כריות למציאת הזעם החבוי והוצאתו המעודנת (במבי, לא יוצאת לי מהראש התמונה שלך משליכה כרית. להשליך בכעס רוך. משום מה זה מרגש אותי, אז תנחי את הקבוצה. :) ) 2. סיפורים לפני השינה על חלומות רכים ועוטפים (והחזקת ידיים בחלקים המפחידים) 3. פיג'מות מקושטות וילדיות, לחוויה נעימה של ילדות עליזה, גם אם רק עכשיו 4. חבילה עוברת של חום ואיחולים 5. ובסוף, שינה ערבה, כזו שממלאת מצבורים של אנרגיות נעמה.

חשבתי להרשם לאיזה סדנת יצירה. מן הסתם אפגוש שם אנשים לא מוכרים ובטח יהיה בהפסקה מן פטפוט והתעניינות של אנשים זה בזה ו... במקום להרגיש שאני יודעת מי אני, מה אני רוצה, מאיפה באתי ולאן אני הולכת.. אני מרגישה שההצגה העצמית שלי או תהיה משהו מתוכנן מראש ומחושב כזה שישמע 'נורמטיבי'. כי גם ככה אף אחד שם לא באמת מכיר אותי... או שאני ישר אסחף בספונטניות לחשוף שאני סבלתי מחרדות, בעיות, משברים, שאני בהשתקמות... ותוהה האם זה בכלל רלוונטי לאזכר דברים כאלה? אולי זה לא קשור, מכביד, ייצור סטיגמה, אראה מוזרה.. אוף כל הקטע של תסביכים וטיפולים היה כזה דומיננטי בחיי, אני למעשה בעלת התפתחות פוסט טראומטית ללא ספק, עד שאני לא יודעת מה באמת הזהות שלי ואיך להציג את עצמי מול אנשים בעולם הזה בלי להרגיש אי תאימות בין חוץ לפנים.. אודי מה עושים במצב כזה? איך אפשר לייצר רצף בין עבר הווה ולפתוח שער לעתיד יותר זורם ופתוח וחופשי? בייחוד שהנרטיב של חיי רצוף שינויי תחומים למיניהם וקפיצות.. איך אעשה את הסדר הנדרש? איך אפשר להפוך את כל הבלאגן ללכיד ומתחבר והגיוני? או שאולי עלי לוותר על העבר כליל ולהתחיל שוב מחדש? אבל אז מה זה אומר? ששנים בזבזבתי סתם בהקדשה והשקעה בדברים ותחומים ללא מימוש? אוף. זה מאוד קשה לעשות סדר פנימי בחווית הזהות שיאפשר לי תנועה חופשית בעולם. גם נראה לי לא פיתחתי עדיין כמו שצריך יכולת שלילית. יכולת שהיה באי ידיעה וצמיחה מתוך זה. עדיין קשה לי עם זה.

האם את שמה לב, שיכול להיות, שלהרשם לסדנא זה שוב קפיצה? ודילוג מעל? בלי לעשות את הדרך? הילה

אני לא קוראת מחשבות הרי.. אבל יכולה לנסות לנחש- המלצה להמשיך להיות בטיפול?

זולת הרגישות שלי לקלוט נימי נימים דקים של אינטרקציה ולקרוא בין השורות.... ושמתי לב שאנשים נוטים לתת בי אמון . מה אפשר לעשות עם מאפיינים אלה?? העניין הוא שאנשים בעלי מחוות עוקצניות או תוקפניות או תחרותניות - מאוד קשה לי לסבול נוכחות של כאלה. אוהבת להיות באיזורים הרכים של הכלה, קבלה לא שיפוטית, העדר תחושת זמן חיצוני מעצבן שדורש תפקוד... בא לי להעביר את החיים בסביבה רחמית בקיצור. בטח עברתי טראומת לידה נוסף לכל, אחרי הכל נולדתי פג זעיר :/ ושרדתי! חודש שישי, קילוגרם אחד. פעם הייתי גיבורה גם p:

מימה..את מתארת כשרונות שאנשים רבים היו שמחים להתברך בהם.. רגישות גבוהה והתחושה שאפשר לתת בך אמון זה הרבה מאוד.. אני גם יכולה לומר שאני ערה למתנות נוספות שהתברכת בהן: * יכולת ורבלית מרשימה ביותר.. * התקווה שמפעמת בך.. אני מניחה שאם לא היית מחזיקה בהרבה תקווה, לא היית לוחמנית כזו..אפילו אם זה בא לידי ביטוי כרגע רק בפורום הזה.. וזה שנולדת כזו פגה קטנטונת ..חודשים לפני שהתאים לך..אולי מסביר הרבה מהקשיים.. (??).. וכן, שרדת !! ואת עדיין שורדת.. ומאחלת לך שבקרוב תוכלי לחיות מתוך רווחה,רוגע ,שלווה..ולא רק מתוך השרדות.. כן, את גיבורה.. ודיר באלק..שלא תעזי לעזוב את הטיפול שהתחלת.. אף אחד לא אמר שטיפול = מרשמלו.. אף אחד לא הבטיח לנו גן של ורדים... איך-במבי.

אני לא מצליחה. לא יודעת למה מתעסקת בזה... חיפשתי את הפסיכיאטרית בפנקס של הרופאים. מצאתי מישהי עם שם כמו שלה אבל גם עם עוד שם. ורציתי לדעת אם זו היא, המספר רישוי לא היה אותו אחד כמו זה שרשום על המרשמים שהיא נותנת לי. אבל אז גיליתי שיש שני מספרים. אחד מס' רישיון ואחד מס' תעודה. וזו אכן היא. מה גם שהיה לי מוזר בהתחלה שזה לא התאים, כי מה הסיכוי שיש עוד רופאה פסיכיאטרית עם אותו שם ובאותו האזור. ועוד דבר שמצאתי- כבר לפני כמה זמן. לא יודעת אם זה באמת. אבל כשחיפשתי את הפסיכולוגית הראשונה שלי בפנקס הפסיכולוגים כבר ממזמן גיליתי שהיא עברה דירה. לאחרונה שוב הסתכלתי ואז חיפשתי רק לפי השם משפחה, וגיליתי שיש עוד מישהו עם אותו שם משפחה שגר בישוב שלה (וזו לא עיר גדולה), אז אולי זה בעלה. אבל מה הסיכוי? ששתי הפסיכולוגיות שלי נשואות לפסיכולוג? צירוף מקרים מעניין. וזהו סיימתי לחפור עליהן באינטרנט. לא יודעת איך להיגמל. הצלחתי לתקופה ממש ארוכה לא להתעסק בזה, ועכשיו שוב קשה לי. ולפסיכולוגית שעכשיו אז לבעלה יש תמונה באינטרנט וזה מעצבן. ואני לא מצליחה להירדם, לא ברור למה. ומיציתי את האינטרנט לכן אני משוטטת ומחפשת אותם. אוף ): למה אני צריכה להתעסק בזה? מצד אחד רוצה מצד שני זה כנראה לא עושה לי טוב.

חנה, אני כל כך מבינה, גם אני בלילות חסרי תכלית מחפשת אותו ומוצאת אותו תמיד באותם מקומות מוכרים מעצבנים כאלה כל הפסיכולוגיים האלה, תגידי שאני צודקת;) יאללה יום נעים. הילה

שימחת אותי שהגבת. היה לי יום משוגע היום ורק עכשיו נכנסתי לפורום. ראיתי שלא הגיבו לי וזה בסדר, אבל נעלבתי כי ראיתי הודעות אחרות של בנות, עוד לא הספקתי לקרוא. כתבתי לך הודעה ובטעות יצאתי אז עכשיו אנסה שוב. באמת מעצבן אותי שאני צריכה אותם. נכון הם לרוב צודקים אבל בד"כ אני יודעת את זה גם לבד, אבל צריכה שידעו בכל זאת שקשה לי. כל הטיפול הזה הוא קשה. קשה מאוד. ועכשיו אני גם בהתלבטות לגבי ההמשך. אני לא אוכל להמשיך במתכונת הזו לאורך זמן (גם מבחינת עבודה, וגם מבחינה כלכלית. וזה מה שקשה לי. כי אני לפעמים חושבת תו"כ פגישה כשאני לא מדברת, שכאילו בזבזתי טיפול ושילמתי על לשתוק. ואני לא רוצה להתחשבן עם עצמי. אבל לעזאזל שילמתי 50 אלף שח על שנתיים טיפול. והסיום לא נראה באופק. טוב, סליחה שפרקתי

נכון מה שמעצבן בהם, אודי, אל תשמע, טוב? שלא תעלב..... מה שמעצבן שהם (כמעט) תמיד צודקים. אוףףףףף זה הכי מעצבן ושאנחנו צריכות אותם אבל אני אוהבת את האיש שלי נהיה בלבול מבולבל בלבלה אחת גדולה הילה

שלום, אני בת 18 ומאובחנת כבר שנתיים (ע"י פסיכיאטר) כסובלת מהפרעת חרדה מסוג פוביה עם דה-ריאליזציה ודיכאון קליני. הייתי מטופלת מגיל 15 אצל פסיכולוג דרך השירות הפסיכולוגי בחינם אך כעת אני בת 18, ללא טיפול כבר 8 חודשים ללא תמיכה כלכלית וללא כסף. אני אמורה להתגייס אך רק עוד 9 חודשים ואני ממש סובלת. אני בטיפול פסיכיאטרי בחינם (הפסיכיאטר מדהים וממשיך להיפגש איתי ללא קבלת תשלום) אך זה קורה פעם בחודשיים וגם הוא מודאג מכך שאינני מטופלת ע"י פסיכולוג. אני אובדת עצות! אני במצוקה אמיתית ואין פיתרון באופק. המרכזים לבריאות הנפש כבר לא פועלים בחינם בעקבות רפורמה במשרד הבריאות (זה מה שאמרו לי שם), דרך קופת חולים זה 160 ש"ח לפגישה ולא מצאתי גם אף עמותה שיכולה לעזור לי. האם יש דרך לקבל טיפול פסיכולוגי בחינם או בעלות סמלית (לצערי אני יכולה לממן רק ממש סמלית). אני גרה בפתח תקווה. ואם לא - האם יש דרך לטפל בעצמי ללא פסיכולוג? אני כרגע ללא שום תמיכה, לא נפשית לא כלכלית לא חברתית. אני תלוי על שיערה בעולם.

אודי, למרות שההודעה שלך היא קבועה היא מאוד נעימה לי כל פעם. אז תודה!

ונראה לי שאפילו בגלל ולא למרות. (:

מצחיק..אבל גם לי הסטינג הזה שכל כך קבוע..מנוחה בשלישי, ומחמישי בלילה עד ראשון.. וגם הניסוח הקבוע של ההודעות הללו..יש בהם משהו שמרגיע ונוסך ביטחון.. :) במבי.