פורום פסיכולוגיה קלינית

כתבת לאודי,לכן אני פותחת עץ חדש. היו לי כמה מחשבות שהייתי רוצה לשתף אותך בהם. קראתי אותך והצטערתי מאוד שאת רוצה לנתק בפנים את הקשר שנוצר ביניכן.לנתק תמיד אפשר.שאילה,האם זה יכול לעזור לנו לבנות את עצמינו...קשר טיפולי יכול לתקן ולבנות.אכן זה תהליך ארוך וכואב מאוד אבל שווה לנסות.צורך של ילד באהבה של הורים הוא צורך קיומי.אחרי שילד נולד פיזית לאוויר העולם תפקיד ההורים לאפשר לו "להוולד" כבן אדם,כאישיות שמסוגלת למלא את תפקידה הייחודי בעולם.תפקידינו כהורים לתת לילד אישור לחיים.הרי "שלושה שותפים לאדם"-זה אחד החוקים בעולם הזה.כאשר ילד לא חש במהלך חייו שהוא רצוי,שיש לו מקום די בטוח ומכיל במשפתתו להשתייך אליו הוא גודל עם הרגשה שאין לו מקום בעולם.ואז נלחמים בנפשו שני כוחות אדירים ומנוגדים אחד לשני:מצד אחד,הוא רוצה "להוולד",לקבל אישור לחיים,להרגיש את מקומו ולמלא את תפקידו.מצד שני,הכאב בלתי נתפס על הדעת של האבדן של כל מה שהיה מגיע לו ללא שום תנאי ששורף אותו בפנים כאילו קורא לו לחזור לתחנה אחרונה שהיה לו טוב והוא היה רצוי-לאבא שבשמיים...אנחנו חווים את זה לפעמים כהרגשת חידלון,כבור שחור ללא תחתית.האובן הזה הוא מאוד מאוד מפחיד.אנחנו מרגישות שאם נכיר בו אז פשוט נמות.כי זה כמו להסתכל למקום שאתה כאילו איננו שם,שלא הרשו לך לחיות ועוד אנשים שזה היה תפקידם. ויש לנו חלק שלא רוצה למות,רוצה לחיות,רוצה לאהוב ולהרגיש אהוב,רוצה למצוא את עצמו ולמלא את תפקידו בעולם.לכן בטיפול אנחנו כל כך כמהים לאהבה ומרגישים שבלעדיה אין לנו חיים.אכן אהבה בטיפול היא לעניות דעתי זו שנותנת לנו "אישור לחיים" וממלאה עם הזמן את הבור.הבור מתמלא ב"אני" שלי.לעט לעט אנחנו עולות בספירלה של הנפש ומרשות לעצמינו,ל"אני" שלנו לחיות.התלות באהבה של מטפל היא קשה ומפחידה כי בהרגשה שלנו אם הוא לא מכיל איזה חלק אז לחלק הזה אין אישור חיים.מפחיד ככה לסמוך על מישהו ולהרגיש שהחיים שלך תלוים בו.תאמיני לי עם הזמן אם עובדים נכון התלות מתמתנת ונחוות יותר כקשר חשוב ויקר לך חייך שיש לו השפעה רצינית על נפשך.לי עזרה לשרוד עובדה שבאמת המטפלת היא לא זו שמחליטה האם אני ראויה לנשום את אוויר העולם או לא(!) אלא מי ששלח אותי לעולמו וקבע שאני נחוצה בו ואיש חוץ ממני לא ימלא את תפקידי!אחנחנו כהורים לא מחליטים בכלל האם לילד שלנו מגיע את חלקו בעולם!בן אדם נולד עם מקום!גם כשהרגשתי שאין לי מקום בעולם וכוח עצום קרא לי לגמור את כל הסבל הזה אמרתי לעצמי שאני ראיה לחיים ולאהבה רק יש חלקים שלא נותנים לי להרגיש את מקומי ולהרגיש טוב יותר עם עצמי.אז אני עבדתי עם החלקים האלה ועובדת עד היום הזה.נדמה לי שכאשר החלטתי שמגיע לי לחיות ולהיות אהובה שמתי פקק ותחתית הבור הזה ומליתי אותו.האהבה של המטפלת שלי אלי,הגב שהיא נתנה לי,החום וחמלה,המחמאות שלה,דאגה,נחישות שלה,ההכלה לימדו אותי לתת לעצמי אישור חיים ולהסתכל לכוח הזה שלא רוצה אותי ישר בעניים.אני תמיד אומרת לו:"תקפוץ פעמיים,אתה לא מחליט עלי(((-:" יש דרך להעביר סמכות מהורים המופנמים ש"אומרים" לך שאין לך מקום בעולם ועוד כל מיני דברים אחרים...לטיפול שהוא מאפשר לך להבנות ולהיות את.לא שווה לנו להרשות לעצמינו לפול לידי הכוח ההרסני הזה.שווה ללמוד ולהשקיע לסמוך על המטפל ועל הטיפול,לקחת את הילדה הקטנה אליו ולתת אישור לחיות ולהיות אהובה.גם כשקורה משהו בטיפול ואנחנו נופלות לתוך הבור יש עדיין אופציה להגיד לכוח הזה שיסתום כי באמת מי שקבע שנוולד קבע שאנחנו ראויות לחום,אהבה,קבלה ובטחון ללא שום תנאי!יש עדיין אופציה לחפש ולסמוך על אנשים שאוהבים אותנו ולהזכיר לעצמינו שאנחנו טובים וראוים.לאט לאט יותר סומכים על המטפל ויש לנו יותר כוחות מול החלקים ההורסים,הבור מתמלא וגם כאשר נופלים מרגישים שנופלים כמה מדרגות ולא לתוך תהום. אם מתאים לך לשמוע עצה,עצה שלי,תפסיקי להלחם בצורך שלך בה ותזרמי עם הכאב לקרת עצמך.אכן לפעמים מרגישים ששוחים בים של דם,בולעים אותו ומקיאים החוצה אחוזי אימה ופחד כאשר כאב חד ושטרף מנתק אותנו מחושים אבל מה רק לא עושים בשביל לחיות?..זה דומה מאוד ללידה,גם תינוק נולד עם דם ומים בכאב וזעזוע וזקוק אחרי זה למקלחת ושמיכה חמה...כאשר הוא הוא בדרך כוח החיות אז דוחף אותו החוצה ואין לו הרבה בחירה אלה להתקדם לכיוון האוויר.(אוף,בא לי עוד אחד((-:)נדמה לי כאשר נכנסים לתהליך וזורמים עם כוח החיים הוא דוחף אותנו לכיוון האוויר... סליחה אם יצאה הרבה...הכאב שלך נגע ללבי.קראתי אותך הרבה השנה וכאב לי שאת עוברת 7מדורי גהנום בפתח... שלך,חלום

היי חלום, ממש תודה על מה שרשמת לי! זה ממש עשה לי כיף.. אני מקווה שבאמת התלות תתמתן בהמשך הדרך.. זה נכון שאני הרבה פעמים סובלת בגלל התלות אבל זה בא בגלים ולא כל הזמן מוצפת ברגשות האלו.. ולמרות הקושי אני לא מרגישה שאני עוברת מדורי גיהנום... בכל מקרה תודה רבה לך מתוקה על התשומת לב והעזרה!! מאי

נכון, ההורים פגעו בי נכון. הם דפקו לי ההתפתחות וכתוצאה מזה סימפטומים וקשיי תפקוד והקשרות לא בטוחה. אבל הפסיכולוגית פגעה בי עם ההתנשאות שלה והפערים החברתיים שמשתקפים מכל המצב הזה. זאת פגיעה נפרדת. מתנשאים בשביל להכריח אנשים 'השתלבות בחברה'. בלי שום ביקורת עצמית ועל הצורה שהחברה הזאת מאורגנת שאנשים הופכים להיות ברגים בתוך מערכות בשכר נמוך. הפסיכולוגית שטיפלה בי הייתה מטומטמת. נשבעת באלוהים שהיא הייתה מטומטמת. מטומטמת עם כל כך הרבה תארים ומעמד. זה אומר משהו על העולם שאנחנו חיים בו כנראה.

הי אודי עוד קצת ואתה חוזר כל כך מתגעגעת אליך........ מחכה ליום ראשון שתחזור....... אודי, אתה מריח את הסתיו??? את הרוח החרישית???? פגשת כבר נחליאלי השנה? הילה

הי חנה,יקרה את יודעת,גם אני הייתי משתגעת במקומך. הסיוט הזה מוכר לי מבינה אותך.במצבים כאלה כל עולמך מתערער. מצד שני אולי יש אופציה לחשוב שיש כאן אי הבנה או משהו כזה,סתם איזה סיבוך.היא אוהבת אותך,דואגת לך ורוצה בטובתך.שום דבר מצדה לא השתנה ואי הבנות אפשר ללבן ולהסתדר.לפעמים גם אפשר להגיד שאו.ק,את חושבת ככה,אני חושבת אחרת אבל אנחנו עדיין בקשר מדהים.(אם זה מתאים לך) שולחת לך חיבוק אם אפשר(((חנה))) שלךכן,חלום

תודה! שמחתי לקבל ממך חיבוק. בחזרה (: את צודקת, אני יודעת שמה שהיא עושה זה רק בשבילי. גם אם היא כועסת עליי, והיא כעסה, כי לא הסכמתי ללכת... פשוט לא קמתי. זה פחות עניין של אי הבנה, אבל עכשיו אני יותר בסדר בקשר לזה. עוד כועסת, אבל יכולה להמשיך הלאה.

נדמה לי תמיד קשה להפרד עם אדם שאוהבים וקרובים איתו.גם לי קשה לקום ולצאת.אנחנו תמיד עומדות קצת בדלת ומסתכלות בעיניים אחד לשניה ואני אומרת לה שאני אוהבת אותה ואתגעגע והיא אומרת שהיא גם ורק אלוקים יודע איך אני ברגעים האלה עדיין לא חיבקתי אותה כי זה מה שבא לי לעשות.אחר כך בבית אני שולחת לה מייל קצר של כמה משפטים אחד או שתיים ורק אחרי זה מתפנה לשגרה.היא בדרך כלל עונה לי באותו יום.בקיצור,מוכר לי הקושי הזה.אמרתי לה היום שאני אעזוב אותה רק אם אמצא חברה שתבין אותי כמוהה.((-:פעם כשהייתי יוצאת הייתי ישר נופלת לתוך ידיים של ה"לבד" האכזרי.היום נראה לי גם כשאני לבד היא בלב שלי...לא תמיד זה מספיק אבל זה מה שיש...

היי יקירה, מה שלומך? רואה אותך כאן סוערת וכאובה,נשמע שזה כל כך שורף שכבר בלתי נסבל. רוצה לדבר איתך מרחוק כדי שלא להכאיב לך. רוצה שתהיי את זאת שבוחרת את המרחק קרבה, ביננו.אני לא מציעה חיבוק במצב כזה שאת כל כך סובלת. הכי רוצה להגיד לך,שגם מרחוק ליבי איתך. שלך, הילה

נפגשנו היום, היה קצת מתח באוויר. אני יודעת שהיא עושה הכל לטובתי. זה ברור לי לגמרי. פשוט מאוד מאוד קשה לי. מה שקרה זה שאני הבאתי את המחשב כדי להראות לה משהו וכמעט תמיד לוקח לי זמן להתחיל והיו עוד דברים, ועשרים דקות לפני אמרתי לה שאני רוצה להראות לה. היא ענתה שהיא לא בטוחה שיש לי מספיק מרחב לזה, ז"א שיהיה מספיק זמן. משם הכל נהרס. כעסתי ולא הייתי מוכנה לכלום יותר. לא הסכמתי לקום בסוף הפגישה. זה הדבר שהכי מכעיס אותה שאני עושה ויכול להיות שאני עשיתי לה דווקא... יותר טוב, לא יודעת אם לגמרי סולחת לה כרגע, אבל כן יודעת שאני גם אוהבת אותה וטוב לי איתה. אני רוצה אותה וצריכה אותה אבל לא יכולה לדבר איתה... תודה הילה שאת כאן, את מקסימה, ממש.

אני גאה בך שחזרת לטיפול למרות הקושי ובניגוד לאינסטינקט. הילה

אני אלך מחר... אבל לא רוצה וכן רוצה. רוצה הרבה ואין. אין. רק מה שהיא רוצה יש ולא מה שאני. וזה בכלל לא משנה בדיוק מה זה, כי זה קורה הרבה. מי החליט את כל הגבולות האלו..? אסור להתגמש לפעמים?

רוצה לדבר איתה, רוצה שתחשוב עליי. רוצה להיות רק שלה ושהיא תהיה רק שלי. לא רוצה לקום בסוף הפגישה. רוצה להתקשר אליה, לשלוח הודעה. היא זו שמחליטה, היא כנראה גם יודעת מה טוב בשבילי, ואני מנסה, מנסה אותה אבל היא לא נותנת לי פתח לשבור את הגבולות האלו. הכל תחום לפגישה עצמה בלבד. ויש עוד דברים אבל זה העיקר שקשה לי. יש גם דברים ספציפיים יותר, אבל כרגע לא עולה לי דוגמא.

היי אודי, איך מתרחקים ריגשית מהפסיכולוגית? אני לא רוצה להרגיש אליה כלום, זה סתם הורס את הטיפול כי לפעמים אני מרגישה מזויפת איתה.. כי יש לי אינטרס שתאהב אותי.. לא רוצה את האינטרס הזה.. ולפעמים אני כבר מתבלבלת מתי זה אמיתי ומתי לא מהפחד שתחשוב שאני מזויפת..בתקופה האחרונה הטיפול לא הולך טוב.. אני חושבת שהיא שונאת אותי..ויש לי הרבה תוקפנות ששמורה בפנים..אני רוצה לא להרגיש אליה כלום..כמו לדבר עם בנאדם זר...

הי אודי. לא רוצה להשאיר לך שיעורי בית... בטח יהיה פה עמוס מאד... אבל...אני רוצה לספר לך קצת מה שלומי... מקווה שזה בסדר? אני לא כותבת כאן כבר ככ הרבה. כתבתי יותר לפני שהייתי בטיפול. מאד העסיק אותי הנושא של עד כמה אני חווה את עצמי באופן רציף ומסודר, עד כמה אחרים יכולים לחוות אותי ככה. הרבה פעמים התחרטתי אחרי שליחת הודעה. הרבה פעמים תהיתי/תוהה האם מעבר לכינוי שלי יש עוד משהו שמגבש ויוצר אצל הקורא תחושה כלשהי של מי אני. אני זוכרת שכתבת לי פעם שאתה מתבונן בי ומתפעל וזה היה משמעותי כי הרגשתי שיש לך בראש איזה רצף לגבי מי זו "גילת". וזה קצת הרבה לבקש ממקום וירטואלי כזה, ומצד שני זה גם מה שאתה מנסה לייצר, אני חושבת, בבקשה שלך לשמור על כינויים עקביים. אולי יש כאן גם איזה רצון נוסף שלי. לא רק שיראו אותי בתור תופעה שלמה, אחת, אלא גם שיהיה אכפת ממני, אולי שיהיה איזה רגש חיובי כלפיי.. ואני רוצה לספר לך קצת-קצת ממה שעובר עליי... תקופה מאד לא קלה, אני כל הזמן נאבקת בשיניים. ומצד שני יש לי תחושת הקלה מסוימת כי כמה שהמצב לא פשוט לפחות אני יותר לוקחת אחריות ומנסה לטפל בעצמי. זה מקל קצת על תחושת האשם. ועוד משהו שחדש לי. ההבנה שיש גם דברים שבהם אנשים אחרים פגעו/פוגעים בי.... ואפילו הלבד הזה, אודי... המאבק הזה על התחושה האחידה והרציפה של עצמי... העובדה שאני "צריכה" לכתוב פה, או ללכת למישהו זר לדבר אתו. זה לא כל כך מתאים לי ואני גם הרבה מייסרת את עצמי על זה. משהו שם בפנים פשוט כואב ועצוב. משהו כזה שאי אפשר ממש לרפא. (כמו שכתבת לי, שאתה יכול רק לאסוף בשקט) . אי אפשר לרפא אולי גם כי אני לא יכולה להתמודד ישירות מול האנשים שהכי חשובים לי בעולם. אז אני כותבת פה- כבר הרבה פחות, ואני הולכת לטיפול, ולאט לאט. לא יודעת מה בדיוק אני מבקשת ממך אודי... אולי גם שתראה ותאסוף בשקט... אני יוסיף גם שמהרגע שהגעתי לכאן הרגשתי שלרב הכותבים כאן יותר קשה ממני. הרגשתי "מתבכיינת". אולי זה עדיין נכון, ואולי זה קשור לתסבוכים שלי עם עצמי, שבהם אני תמיד אשמה ותמיד זה לא בסדר להצטרך, ואם אני באה למישהו זר ומבקשת. ממנו את. הזמן וההתיחסות שלו, אז בכלל, אני ממש-ממש לא בסדר. אז אני לא יודעת אם אני לא בסדר. מה שבטוח זה שמשהו בסיטואציה הזו לא בסדר. תודה שאתה כאן בשביל להיות גם עם מי שלא בסדר לו... ואפילו שאתה חושב שזה בדיעבד ואני מסכימה אתך במיליון אחוז- אתה כאן. אני מעריכה את זה. עד כאן בנתיים. שלך אודי ותודה. גילת

כועסת עליה מאוד. היא פגעה בי. אמרתי לה שאני לא מוכנה להגיע יותר. שלחתי לה עכשיו הרבה הודעות. היא לא מגיבה והיא גם לא תגיב אליהן. ככה, אני לא אלך אליה יותר.

מה קרה? קורה שכועסים, לעזוב תמיד אפשר...והרי את כל כך אוהבת אותה, לא? מותר לכעוס, מקווה שתחליטי ללכת ולברר איתה הכל. בהצלחה.

שתדעי שקראתי כבר אז, אך כנראה שלא זכרתי לענות... סליחה. אז רציתי להגיד תודה ושבאמת עכשיו יותר טוב.

כיף לראותך כאן. אבל אני ככ כועסת שלא יכולה להתייחס יותר מזה.

וואו אודי, כמה מחממם את הלב, אנחנו עם מיוחד מאוד נכון?, בולטים בכל מקום ובכל תחום!! ואלופים בלקשור קשרים... איזה כייף לשמוע ממך, ואני כל כך מודה לך שאתה אתנו ומשתדל להיות נוכח כל הזמן גם שאתה עסוק. תודה מקרב לב, מיכל (כמעט כתבתי את שמי האמיתי, זה קורה לי כשאני ממש מתחברת נראה לי, מעניין)

את ממש חמודה רואה את הדברים בזווית מאד חיובית ותמיד מקווה לטוב. יש בך אור מיוחד שנותן לסביבה שלו שמחה והסתכךות אלרת על הדברים. תודה הילה שתמשיכי להיות את ממני בננה

ניסיון לכתוב הודעת המשך...... עד עכשיו זה לא עלה....... איזה כייף איזה מגניבה את שלך הילה

שלום, אשמח להמלצות :) מחפשת פסיכולוג שמטפל עם השיטה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, מישהו מהמרכז ושעובד עם קופח מכבי. תודה.

מעל שנה ביחד וברגע אחד הקסם דעך, היא לא מענינת אותי ואני לא רוצה להגיע לפגישות. מעצבן אותי שהיא שואלת שאלות שהיא יודעת מה התשובה, רק כדי לשמוע את זה ממני. טיפול זה סוג של התעללות!

אחרי שנה מבלי להזכיר את כל העליות והירידות באמצא... היא אדישה , לא מבינה ולא מרגישה מה קורה לי שאני יוצאת מהחדר שלה! אני עובדת עליה שהכל בסדר אבל הכל לא בסדר, בדיוק כמו שהייתי קטנה הכל לא בסדר מה את לא רואה???

היי, איזה כיף לך שיש לך מטפלת שאוהבת אותך.... הלוואי ושלי תאהב אותי גם.. מבחינתה אני רק "אתגר טיפולי" לרזומה איך הצלחתן, שניכן, לכונן מערכת יחסים כזאת? בבקשה תעני , אם מתחשק לך לשתף...

איך הצלחנו?זה קרה עם הזמן.אני אוהבת אותה מאוד.אני תמיד חושבת עליה כשנרדמת,זה מרגיע אותי.זה קשר שנותן לי כוח ותמיד איתי בלב.אני אוהבת להתחמם בגעגועים שלי אליה.לא עשיתי משהו מיוחד.נלחמתי על עצמי והיא עזרה לי,נלחמה עלי ואיתי תמיד ולמרות הכל.זו אהבה שנתנה לי כוח להרשות לעצמי להיות אני.השבוע אמרתי לה שאני מזמן שכחתי מה זה ריקנות ודיכאון,שהלכתי לראיון עבודה(קבוצתי)והרגשתי בטוחה בעצמי ורגועה(!),והיא אמרה שהיא יודעת והיא גאה בי.ולא תאמיני לי,שאלתי אותה באיזה בושם היא משתמשת.היא צחקה עלי ואמרה שתבדוק.לא שתמיד כזה כיף.לפעמים אנחנו רבות קצת ואני לא משתפת פעולה עם כל מיני הצעות שלה.לפעמים היא עומדת על שלה,לפעמים הולכת אחריי.לפעמים היא טועה כמו כולם ואני נפגעת או כועסת...כשאני בוכה העיניים שלה לחות וכשכואב היא איתי.היא מרגישה אותי מאוד ואני אותה.היא הרבה מול העיניים שלי בכל מיני מצבים שאני זקוקה לעידוד או להרגע.בקיצור,אהבה מרפאה את הכל ((-: כרגע אם היא הייתה יודעת שעוד לא השכבתי ילדים הייתי מקבלת על הראש בחום כי ילדים זקוקים לשינה מספקת להתפתחות תקינה.אז אני הולכת בנתים. שלכן,חלום

תודה שהפכת את המקום הזה לבית עבורי ועבור שאר החברות. בית שיש בו קירות(גבולות) שיש בו הורים(אתה) אחים ואחיות(אנחנו) ושתמיד כייף לחזור אליו. זה כמעט בלתי אפשרי במציאות וירטואלית. איך בכנס? אתה גם מדבר או מקשיב? אני מתגעגעת שתחזור ושיגרה גם תשוב שלך, הילה

היי אודי כמה מטפלים ישראליים היו בכנס? מעניין אותי לדעת מה השמות שהיו שם, האם אתה יכול לומר לי, אפשר גם בפרטי, חשוב לי לדעת

הי גולם אני מגיבה לך כאן. שם מעניין בחרת לך,גולם ואחרי זה תהפכי לפרפר צבעוני ויפה?;) לגבי אהבה שנאה- הם על אותה משפחה ואותו רצף. אדישות- זה קו דומם בו לא מרגישים כלום וזה הכי עצוב. את באבולוציה תקינה....... שלך, הילה

אמנם לא גולם, אבל מאוד אהבתי את מה שכתבת. זה מאוד נכון ואמיתי.

נמאס לי להתאמץ ולהתאמץ......

מצטערת מאוד שאת צריכה לעשות את זה. לכולנו לפעמים נמעס להתאמץ.מבינה אותך. אני במקרים כאלה עושה לעצמי משהו נחמד,נעים ולא מחייב. מה עושה את כשנמעס לך להתאמץ? חלום

אודי שלום, כשתחזור, אשמח לשמוע את התייחסותך למשפט הבא: "שמים יותר מדי דגש על המטפל, וזו טעות. לא המטפל הוא הדבר החשוב,אלא הטיפול". תודה רבה.

יש לי האשמה! אני מאשימה אותה! אני מאשימה אותה בטיפול לא טוב שהיא העניקה לי. בטעויות, בשגיאות שפגעו ברווחתי הנפשית ובכבוד האדם שלי ואף השפיעו על האופן בו קיבלתי החלטות ולא בהכרח לטובה בצורה שבא זה נעשה. אני לא סולחת. אני לא יכולה לוותר על ההאשמה. לוותר על ההאשמה זה לוותר על האמת. אני לא יכולה לוותר על האמת. אמת היא הכל! ברגע שיש אנשי מקצוע יומרניים שמציגים את עצמם כסמכות מקצועית, ברגע שהם גובים הון תופעות עבור מה שהם עושים, אבל לא מסבירים למטופל-צרכן מה הם עושים, ברגע שהם טועים, טועים על חשבונו וחשבון נפשו, גורמים לכאן שאמירות לא מותאמת שנאמרו וצורמות וצבועות מהדהדות בזכרנו זמן רב מאוד ואף שנים, למה שלא תהיה האשמה? היא פאקינג אשמה בפישולים שלה. איך אפשר לא לחשוב את זה אם זאת האמת? זאת האמת. והעובדה שעל פישולים היא קיבלה תמורה כלכלית ממני רק מעקם את תמונת המציאות הזאת עוד יותר . אני מודה, הלוואי והייתה לי דרך לפגוע בה. אני כמהה. אני לא איזה ברברית, לא מתכוונת ללפגוע לחכות לה מתחת לבית ולהרביץ לה :P מתכוונת לתבוע, להוכיח שהיא טעתה, לחייב אותי לקבל אחריות כלשהי, שתהיה מוכרת בדין. ואין דרך כזאת. זה לא קיים. מה שמותיר מציאות שבה למטפלים מותר לשגות על חשבון נפשם של מטופלים על אף שאלו בה בעת בחזקת צרכנים- צרכנים הכי נטולי זכויות שאפשר ! התמונת מצב הזאת מקוממת . והמציאות הזאת מקוממת אותי. זאת האמת שלי! ואין לי סליחה. אין לי באמת סליחה בגלל שכן יש בי האשמה. כי ההאשמה הזאת יש בה אמת ואיך אפשר לוותר על אמת? לא אוכל לוותר על האמת שלי. אצטרך ללמוד לספוג את המהלומה שנכוויתי קשות מאדם שתפקידו בהגדרה אמור להיות 'מתן עזרה', אז 'אכלתי אותה' בפן בזה, אצטרך לחיות עם העובדה הזאת. ולהמשיך הלאה. אני כ"כ מפחדת שהשחזור הנוראי ששחזרתי שם לא גרם לנפש שלי להתייאש סופית. לא מבינה איך אפשר לשחזר את מה ששחזרתי שם ולאסוף את כל החלקים ולהשתקם מבפנים. מבפנים! לא מבחוץ, מבפנים! כ"כ הייתי רוצה להשתקם מבפנים :/

אולי הם לא ידעו לעשות משהו אחר?..אולי לא הייתה להם בחירה?..לא יודעת אבל זה מה שיצאה להם.ופסיכולוגית?היא רק פסיכולוגית...זה לא היה תפקידה למלות את הציפיות שלך.למרות שהטיפול אכן ממלא,מחמם את הלב ומרפא את הפצעים עדיין יש המון המון אבל על מה שאבד ולעולם לא יהיה יותר. חלום

שלא מבינה מה זה לא. אני לא רוצה להיות חברה שלה והיא כל הזמן נדבקת אלי. פעם ניסיתי להסביר לה שזה לא מתאים, פעם ברחתי ממנה ופעם אפילו התעלמתי ממנה והיא עדיין לא מבינה. אני כבר לא יודעת מה לעשות כדי שהיא תפסיק ותעזוב אותי בשקט. למישהו יש רעיון ממה זה נובע? ואיך גורמים לה להפסיק לרדוף אחרי? פעם ראשונה בחיים שאני נתקלת בדבר כזה. דיי נמאס לי!! בא לי שהיא תעלם כבר מהחיים שלי!!! עיצה דחוף כי היא ממש מגזימה!

הדיכאון הנוראי מחל להרפות ממני, מאפשר לי לנשום באופן עמוק יותר, משביע ומנחם. יש בי הערכה עצומה על כך שהמטפלת שלי מכילה, ומסתכלת נכוחה אל המפלצות הפנימיות שמזדחלות להן אחוצה. מבלי משים חלה היכרות כנה, נטולת שיפוטיות, ביני לבין הקרביים שלי, הקרביים שתיעבתי מ"קדמת דנא". יש אדם מעניין בפנים. שמחה על הדיאלוג ביננו.

זה באמת כייף לראות את התוצאות כשמתחילים לראות שלא סתם עוברים שבע מדורי גהנום...

איך אפשר לשנוא מישהו מאד ולאהוב מאד? רק אצלי "דפוק" כזה? אין שניה שאני לא חושבת עליה ומשחזרת את מהלך הפגישה ומנתחת כל נשימה שלה. אוףףףףףף

הי, את יודעת קצת קשה עם השם שנתת לעצמך, גולם....אבל אז חשבתי שבעצם גולם זאת תקופה ובעצמך כתבת "תקופה קרובה רחוקה"...אז קחי את זה כתקופה שעוברת ומשם אפשר להפוך לפרפר נהדר, עצמאי שפורש כנפיים ופחות חושב על כל נשימה של המטפלת...יחסי אהבה שנאה? וולקם טו דה קלאב...נראה לי שאין אחד שלא חווה טיפול עם הרגשה של אהבה שנאה ומה לא? מכלול של רגשות...תני לעצמך את החופש להרגיש הכל....זאת תקופה, בהצלחה בתהליך. מיכל

עם הזמן הכל מתמתן. גם לי זה קרה לא פעם:כשכעסתי עליה מאוד היה לי נדמה שאני שונאת אותה עד שהייהו מדברות ומשלימות או עד שהיא הייתה מחזירה לי מייל שהיא מצטערת שנפגעתי וחותמת "באהבה,X" אני חושבת שככה אהבתי את הוראי:תמיד ניסיתי למצוא קשר ולהאמין שהפעם אני יכולה לתת אימון עד ששוב הייתי חוטפת מכות והשפלות.צורך של ילד בהורים הוא קיומי לכן תמיד קיוויתי,ניסיתי,חזרתי לתוך הקשר ותמיד חטפתי.בטיפול הקשר עם הזמן נהיה רגוע יותר.קורה שאני נפגעת או כועסת קצת אבל זה לא משפיע יותר על האמון שלי בה.אני סומכת עליה בעיניים עצומות גם כשהיא לא מושלמת,גם כשיוצא לנו "לריב" קצת,גם כשאני לא מסכימה או כועסת וגם כשהיא לא מבינה אותי.בקיצור,החוויה מוכרת לי.אם הזמן אם לא תוותרי תרגישי שהקשר נהיה חם יותר,מספק,מרגיע ובטוח.את כל הזמן עסוקה בה כי את מפחדת ולא בטוחה.אם בא לך עצה:תעזרי בה כדי להכיל את עצמך כמו שאת ותראי שהדברים משתנים.רק אם מתאים לך לשמוע עצות. שלכן,חלום

שלום ד"ר , בתור אחת שהפסיכולוגיה מעניינת אותה מגיל 0 ומתכננת בעז"ה לטפח את העניין למקצוע ולעסוק בזה.. יוצא לי לתהות קצת הרבה מידי על מהות הטיפול. אני מאמינה ב"בלתי אפשרי" ( במרכאות כי אין בלתי אפשרי) ובשיינויים והשגים מקצה לקצה שהם מנת חלקם של כל אדם. ולא תלויות נסיבות . ולאישו - לאחרונה יצא לי להתקל במקרה מאוד קיצוני של בחורה שלא מודעת לעצמה. הבחורה יציבה ובסך הכל בנאדם סטנרדט לחלוטין בנאדם בריא בקיצור כאילו בחורה מן השורה. אך מהכרות אישית יותר נראה שהבחורה סובלת מליקוי מאוד קיצוני. מאוד. בתפיסה של המציאות ובשיפוט. הדבר מתבטא בכך שכל מה שאומרים לה היא מרגישה מותקפת מפרשת לא נכון דברים שאומרים לה שיחות איתה הן בגדר שיחת חרשים . מרגישה צורך לפרגן לעצמה .. משפטים כמו "שרקו לי .. אני רגילה .. רואים בחורה יפה שורקים" , היא לא יפה, זו דוגמא שנשמעת מפגרת אבל נראה שהערכה עצמית שלה ככ נמוכה שהיא פשוט פיתחה דרך לפרגן לעצמה פירגונים שיש להם בסיס או לא כדי להרגיש טוב. הכאב ראש שלי בעצם התחיל כשהיא התחילה לשתף אותי בבעיות שלה ונאלצתי לנסות לפחות לעזור בעצה טובה. לבחורה יש בעיות לא מאוד רציניות עם החבר שלה , בעיות שכיחות, אך נדמה שכל מה שאני אומרת לה כאילו דיברתי אליה בשפה שהיא לא מכירה ולא למדה אף פעם אני אומרת לה א והיא מחזירה לי במטבעות לא קשורים. היא באמת באמת לא מבינה מה שאני אומרת או מייעצת. זה מקרה של אי מודעות עצמית וסיבבתית הכי קיצוני שנתקלתי בו ודווקא באדם הכי פחות קיצוני. ולמה זה ככ מעניין אותי? החשיפה לסוג בחורה הזאת מאוד מאוד מאוד הפחידה אותי . אפעם לא הייתי במצב שאני לא יכולה לעזור כי פשוט אין עם מי לדבר אין מי ששומע יש מי שמקשיב היא רוצה להקשיב היא חושבת שהיא מקשיבה שהיא מבינה. היא לא. כואב לי הראש מזה. זה כמו תרגיל קשה מאוד במתמטיקה שאני לא מוצאת לו פתרון. איך מעלים מודעות עצמית? איך מטפלים במי שלא מבין מה אומרים לו פשוט לא מבין? האם זה אבוד? מה תעשה אם יגיע אליך מטופל שינהל איתך את השיחה שצריך לנהל , תוך שהוא מרגיש שהוא מבין ועובר טיפול וכשהוא יוצא הוא מרגיש שהוא עבר אחלה טיפול ואתה יודע שהוא לא מבין והטיפול בכלל לא נעשה . כי שום דבר מהמסרים שרצית להעביר לא עבר. לא כי לא העברת את זה כמו שצריך . אלא כי הוא לא קולט. המטופל. כי הוא במצב כזה כזה חמור של הערכה עצמית נמוכה . קיצוני נדיר. שהוא כיסה עליה בחוסר מודעות כזה חריג שמונע אליו את הגישה. או במילים אחרונות ואחרות- יש חולה שלא רוצה להכיר במחלה שלו ולקחת כדור שזו סוגיה בפני עצמה אבל מה עם טיפוס של חולה שמכיר במחלתו ובצורך לקחת כדור , "לוקח כדור" , ורק חושב שהוא בולע אותו, אבל כל העולם רואה שהוא החליק אותו החוצה, כל העולם חוץ ממנו.

אמנם אינני הדר' אבל מנסיוני אני יכולה לומר לך שתובנות, הגברת המודעות עצמית ושינויים אישיותיים בד"כ אינם מתרחשים מרגע לרגע אלא לוקחים זמן גם בטיפול וגם בחיים בכלל. לעתים זה תהליך של שנים. טיפול נפשי זה לא כמו לקבל גלולה לפי נוסחא אחת לכולם ממישהו לבלוע ולחכות שהגוף יגיב...זה יותר כמו לרקוח את תרופה האישית בעצמך והטיפול הוא המעבדה...

היי, תסלחי לי אבל מה שכתבת קצת קומם אותי...אם את מתכננת להיות פסיכולוגית נראה לי שאת בכלל לא בכיוון, האם היא רוצה עצה? עזרה? לא נראה לי, כל העולם ואשתו מייעצים לאחרים, אנשים באים לפסיכולוג דבר ראשון לאמפתיה למקום שיבין אותם, פסיכולוג לא אומר את דעתו ונותן עצות, הוא משקף לאדם את מה שהוא רואה והאדם יכול להחליט על עצמו...היא שתפה אותך? יופי, כנראה היא הייתה צריכה אוזן קשבת, אי אפשר "לשנות" אנשים, השינוי האמיתי יכול להגיע רק אם האדם רוצה בך ומכיר בכך. אם זה מפריע לך , תתרחקי ממנה את לא חייבת להיות חברה שלה...רצתה הקשבה בסדר את לא חייבת לתקן את כל העולם, אם יהיה מטופל כזה אז גם תתייחסי אליו ככה? תגידי שהוא לא יפה...מה זה לא יפה? ואם היא חושבת שהיא יפה למה להרוס לה? ומאיפה החלטת שהיא מקרה קיצוני של מודעות עצמית נמוכה? פסיכולוגים כל כך נמנעים מלתת הגדרות לאנשים....לא כל אדם שמשתפים אותו הולך להיות פסיכולוג, זה מקצוע קשה ותובעני ודורש המון כוחות נפשיים והרבה מאוד אמפתיה...ואם קשה לך אז תבחרי מקצוע אחר. סליחה על ההערות אבל אותי קוממה דרך התייחסותך לחברתך. מיכל

עכשיו אני בתקופה הרחוקה ביחסים ביננו אומנם אנחנו נפגשות כל שבוע אבל כל כך לא בא לי לשתף אותה , היא השתנתה לי. היא כבר לא מי שחשבתי שהיא עבורי. :(

הי,יקרה רק אם זה מתאים לך. שלכן,חלום?

היי, אני מזדהה איתך. נראה לי שלפעמים זווית הראיה שלנו משתנה, ואז אנחנו בוחרות להתמקד בחלקים אחרים ו-"פחות טובים" . גם לי זה קורה (והרבה). אני משנה את דעתי עליה כל יומיים בערך :-) וכשזה קורה, אני מנסה להיזכר בחלקים "הטובים" שלה. ובכמה היא משתדלת בשבילי, ומנסה לעזור לי. ואז אני קצת נרגעת..עד ליומיים הבאים :-)

אני שונאת להרחיק את הפגישות....שונאת!!!!!! והיא אמרה דווקא שלא להרחיק. אבל חייבת! איך אפשר להרחיק את הפגישות לא ברמה דרסטית ולא בכך שאהיה מוטרדת מזה? אולי....... אני תלויה? ואז.....?! אעבוד על עניין התלות.

מדוע את רוצה להרחיק כשהיא אמרה שלא?

מה ז"א להרחיק? לדחות פגישה, לבטל? לא הבנתי. את רוצה להרחיק וחושבת שזה לא טוב, והיא גם חושבת שלא. תנסי להסביר, אם מתאים לך.

איזה כיף לשמוע ממך! חיכיתי שתעלה את ההודעות בהתחלה. אמנם לא כתבתי, אבל מרגישה אותך דרך זה. מקווה שאתה נהנה ושטוב לך שם. בטח מעריצים אותך (: מחכה לך כאן שתחזור...

שלום, המטפלת אמרה לי שאני "אתגר טיפולי" עבורה האם זה לא קצת מעליב? ואולי קצת מתנשא?

שלום לך, היא שתפה אותך במשהו שהיא מרגישה לגביך, אולי תשתפי אותה גם במה שאת מרגישה או חושבת על דבריה. ד"א גם לי נאמר משהוא כזה די בתחילת הדרך וגם אני כמוך קצת נעלבתי.

גם אני "הוחמאתי" בתואר אתגר טיפולי, השאלה עכשיו נשאר לראות איך מתמודדים עם אתגר שכמונו.

אני דווקא הייתי שמחה. יודעת על מה זה יושב אצלי ולכן זו לא מחשבה טובה בשבילי.

אם מבקשים הנחה של תשלום הפגישה..זה אומר שהמטפל יתן איכות פחות טוב של הפגישה?....תודה

ממש לא אומר שהטיפול פחות טוב, לי יש הנחה והטיפול מעולה...מאוד עוזר לי והיא ממש קשובה ואמפתית ויותר מכך מוכנה לתת מעצמה הרבה, אל תפחדי לבקש ואולי גם להעלות את החששות...מיכל

למה את חושבת שזה יהיה פחות טוב? האמת שאני מבינה את המחשבה שלך. שתי המטפלות שלי קצת הציעו לי ודיברו על זה. אני בטוחה שזה לא היה גורם לכך. מצד שני אני גם בטוחה שזה היה מטריד אותי כמוך. למה שלא תדברי איתה על זה?!

שלום, מבקש המלצות על פסיכולוגים (למבוגרים) בתל אביב(והסביבה), שעובדים דרך קופ"ח לאומית. תודה

שהנסיעה הזו שלך אודי, היא ניסיון עבורנו הקבועות...וקצת להגשים לך משאלות שנעזר זו בזו :), קצת לומר לנו התרגלתן למשהו והחיים הם לא רק קביעות ועקביות, תמיד יש הפתעות, דברים לא צפויים, צבעוניות בחיים....הלוואי שארגיש צבעונית ושאקבל גם שינויים ביתר קלות...החלטתי גם להיות פחות תלותית במטפלת, קצת פחות לחכות למה שהיא תאמר ולא ליצור קשר בין פגישות, תמיד היא רצתה שזה יבוא ממני ולא בתור הצבת גבול ברורה...מעניין, מה דעתכן על התקופה המוזרה שנוצרת בפורם?

אני קצת מתלבטת... נניח כשהמטפלת שלי בחופש אז היא בחופש. יש איזו שהיא אפשרות לפעמים לדבר איתה. בפעם האחרונה לא היה. נאלצתי להסתדר, נכון שהיא השאריה לי מכתבים שקצת עזרו. תוהה לגבי המצב עכשיו כאן, אני מרגישה כביכול שאולי אם אודי לא כאן אין לי מה לחפש כל כך. אפילו עכשיו שיש לי משו שרציתי לכתוב אני לא אכתוב כרנאה כי אודי לא כאן ואני יודעת שהוא לא זמין, וגם אם קצת כן אני לא רוצה להתאכזב, אז אחכה עד לשני לפגישה הבאה שלנו. חשבתי שאולי אודי ישמח אם נכתוב ונענה אחת לשניה.. אבל לי מרגיש יותר נכון פשוט לחכות לו. אולי טוב אולי לא, לא יודעת.. אני כן נכנסת כי חשוב לי לראות, חשוב לי לראות את אודי ועצם העלאת ההודעות עוזרת לי. נראה לי שאני קצת מבולבלת... מקווה שהצלחת להבין משהו מדבריי

אבל מעניין שהמטפלת שלי תמיד עודדה ומעודדת אותי לעדכן אותה מה שלומי במייל בין הפגישות.אז יוצא שפעם פעמיים בשבוע אני שולחת לה מייל קצר והיא מגיבה לי במשפט שתיים.אני רגילה שהיא נמצאת ואין לי מטרה לא לצור קשר בין הפגישות.פעם היה לי נורא קשה לחכות שהיא תענה.היום זה רגוע יותר בדרך כלל.בקיצור,האופציה הזות עושה לי טוב. אם אני זקוקה לדבר עם מישהו כאן ועכשיו אז יש לי כמה אופציות(תלוי על מה מדובר((-: או שאני כותבת. לא יודעת אם זה היה מעניין. סתם שיתפתי. שלכן,חלום

אני מתגעגעת אליך המון המון המון קשה לי שאתה לא כאן:| כתבתי למיכל למימה ולבננה וזה לא עלה...... כנראה לא נקלט הגוף שלי היום מאותת לי שהוא עייף התעוררתי עם חרדה.עוד יום עמוס לפניי....... איך משכנעים את הגוף להמשיך את היום? למרות העייפות והחרדה? הילה

אני חושבת שאת אלופה בלשכנע את הגוף או בכלל את עצמך, יש בך כוחות יוצאים מהכלל והוכחת לנו לא פעם שאת גיבורה אמיתית, אנחנו כאן בינתיים, אודי מעלה הודעות וזה שונה אבל בסדר...גם אני מתגעגעת. ואודי כזכור אוהב געגועים :) סימן שנוצר אצלנו קשר, אוהבת, מיכל

היי, אני בת 22, בטיפול כבר שנתיים אצל פסיכולוג מקסים!! שמתי לב שאני מתאמצת יותר מבדרך כלל להראות יפה לקראת הטיפול, אם אני הולכת למספרה באותו שבוע למשל, אני דואגת שזה ייצא ביום שקרוב לפגישה שלי עם המטפל. ואם אפשרי אני קובעת פגישות לפני יציאות עם חברים, כדי שיהיה לי "תירוץ" להיראות יפה. זה קצת מביך אותי להודות בזה, ואני תוהה האם זה קורה רק לי. זה מוזר, כי אני לא רוצה לפתות אותו, אבל חשוב לי להיראות במיטבי כשאני בסביבתו. אין מצב שאני מעלה את זה בטיפול בנינו, כי זה מביך מדי. אני בעצם שואלת האם זו תופעה מוכרה, ולמה זה קורה? תודה.

אני יכולה לספר לך שבתחילת הטיפול שלי הייתי מתקלחת ומתאפרת לקראת כל מפגש ובכלל המטפלת שלי אישה :), הסיבה שלי הייתה שתראה שאני בסדר, כאילו, "תראי אני לא בדיכאון" רק צריכה קצת עידוד....אחר כך איכשהו זה עלה בשיחות והפסקתי להתקלח לפני והייתי אומרת "סליחה, באתי מהעבודה, לא הספקתי להסתדר..." אחר כך שוחחנו על הצורך הזה של להיות כל כך מסודרת לידה והיום לא משנה כיצד אגיע, אני באה כמו שאני ואיך שאני וראיתי שהיא מקבלת אותי בכל מצב, זה היה לי חשוב....כנראה שפחדתי מדחייה ועוד סיבות, מציעה לך לבדוק עם עצמך מאיפה הצורך הזה להראות טוב מגיע, אם את אומרת שזה לא קטע של התאהבות וגם אם זה כן אהבה אליו זה גם בסדר, הכל מותר להרגיש בטיפול ועל רגשות עובדים, זאת הכוונה...בהצלחה, מיכל

הרי את לא תבואי "מוזנחת" לפגישה עם אדם שחשוב לך. נגיד בבית אני יכולה להיות בלי איפור,לפגישה בלי איפור ובמטפחת של בית לא מתאים לי לבוא.וגם המטפלת שלי אישה.הרי היא גם לא בא לפגישה בחלוק((-: ונעלי בית.גם לי חשוב להראות טוב בפגישה.אגיד לך עוד משהו מצחיק קצת,אני אוהבת את הבושם שלה.הוא מרגיע אותי ללא מילים.ניסיתי למצוא כזה ולא מצאתי.אני מתפדחת לשאול אותה באיזה בושם היא משתמשת,כמובן.((-: יש בזה משהו,היא הרבה אמרה לי שאני נראת טוב ויש לי עיניים יפות וחיוך כובש.איכשהו מתוך הקשר הזה למדדתי לאהוב את עצמי כאישה ולהנות מנשיות שלי.בקיצור,ההתנהגות שלך נשמעת לי שיא הנורמלית. שלכן,חלום

אז באתי...אבל גם פה עצוב כי עוד לא העלית הודעות ובקשת שנשמור...שומם הפורם, קצת בחרבה...איך נגיב אחת לשנייה אם לך לא יהיה זמן להעלות הודעות?...אולי מחר, אולי מחרתיים... האי ודאות מקשה מעט במיוחד אחרי תקופה ארוכה של עקביות...מצטערת שהעכרתי את האווירה :( עצוב לי היום.." היום השיר שלי עצוב"...ואני כל כך מנסה שלא לדווח למטפלת עליי בין הפגישות לעיתים זה נהיה ממש קשה...אמממ. ..מקווה לפחות שאתה נהנה...מ.

את צודקת. קצת עצוב, אבל אודי יחזור. גם אני חשבתי אולי נהיה ביחד ואודי ישמח. את יודעת מה שמתי לב, שהיום יום שלישי ואודי העלה הודעות. שמת לב? קצת מוזר לי אבל מנסה להתגבר. כשאודי יחזור אני מניחה שנחזור לימים שלנו ויהיה לי יותר קל.

נכון...שמתי לב שהעלה אחרי שכתבתי וזה קצת עזר, העקביות השתנתה...מעניין עד כמה העקביות הזו חשובה בעניי ומדוע? כמו בחינוך :) תודה חנה שאת כאן.

הי מיכל נכון שאת גננת? אז הנה בשבילך...http://www.youtube.com/watch?v=5WCI9Gjd1qg

העלית בי חיוך, ונכון שאני גננת...איזה שיר מקסים :)תודה.

שלום אחרי שנים של דיכאון ודיסתימיה שטופלו בתרופות שונות ללא פיתרון ממשי החלטתי לאזור אומץ וללכת לטיפול פסיכותרפי. הבעיה שאני מרגיש שזה לא נותן כלום, שהמטפל לא מדבר יותר מידיי ואם כן אז לא מחדש לי משהו ולא מציע פתרונות יותר מידיי יצירתיים. ישנן פגישות שהשתיקה מרובה... הוא טוען שהשתיקה היא המקום בו האמת שלי מגיעה ואני מציג את הריקנות שאני מרגיש. כל כך הרבה כסף להוציא על שתיקה? האם זה הגיוני שאין למטפל הרבה מה לומר? וכל דבר זה אולי ואולי מבחינתו? תודה לעונים.

יכולה לומר שאני הרבה שותקת. אולי היום קצת פחות ממה שהיה בהתחלה. גם היא שותקת לפעמים. אם רוצה שהיא תגיד משהו אז אני אורמת לה שאני רוצה שהיא תגיד או שואלת אותה מה היא חושבת. נכון שלא תמיד עונה. וכן, זה הטיפול שלך ואני מאמינה במטפלים שידועים מה הם עושים. לפחות בשלי ואם טוב לך הייתי מנסה להמשיך. לי זה לקח זמן, היום יכולה לומר שטוב לי מאוד איתה.

נראה לי שהוא מנסה להיות איתך או לחוות איתך את הדיכאון שאתה מביא מלבד זאת בטיפול העיקר הוא זה מה שיש "לך" לומר. ולכן בסה"כ נראה לי שזה הגיוני.

על הכלבה הקלינית שפגעה בי. פולש לי שוב ושוב לתודעה. פסיכולוגים הזיקו לי!!!!! הזיקו לי!!!!!!!!! פסיכולוגים איפה האחריות שלכם לתיקון???? פסיכולוגים איפה מי שאמור להגן על מטופלים מפני הנזקים שלכם? היא הזיקה לי! הגבולות שלה היו יותר חשובים מהתיקון של הנפש שלי. היא התיחסה באופנים צבועים ופוגעניים. היא ביזתה והשפילה אותי כי היא טיפלה בי בלי לב! היא חייכה לי מול המצוקות. אני שונאת אותה והיא אפילו לא הרשתה לצרוח עד הסוף כמה שאני שונאת אותה. לפרוק את כל הזעם. עד שהיא תמות. היא לא התנצלה. היא לא לקחה אחריות. היא השאירה אותי לבד ולא הבינה מה קורה ואיך להתנהל כדי באמת לשרת את טובתי ובסוף ברוב חוצפתה גם האשימה אותי. שאני באתי, שאני זאת שנשארתי, שיש מטופלים אחרים שמגיבים אחרת. חוצפנית גנדרנית שהשקיעה יותר בלבוש והופעה שלה בפגישות מאשר הבנת רגשותי ובחירת התייחסויות מותאמות ממקום אנושי עם לב למה זה לא מפסיק להשתחזר לי במחשבות הזעם הזה? פסיכולוגים עשו לי נזק!!!!!! אף אחד לא מוודא שהיא תתן דין וחשבון אני רוצה לשמוע את הזונה המתנשאת הזאת אומרת : "טעיתי. אני מתנצלת". אני רוצה לא לשמוע את המילים אלא להרגיש את הכוונה שלהן בלב שלי. שהיא מבינה ומרגישה את הכאב והזעם שלי והתחושות הקשות שעברתי שם. זונה רובוטית חסרת לב. "פסיכולוגית בכירה". סמכות בתחת שלי. בא לי לרמוס לה את הגבולות ואותה ביחד איתם. הגבולות לא היו יותר חשובות מהכל!! אופי התייחסויות כן!! ובזה היא נכשלה ככ. למה המח שלי לא מסוגל לשכוח ונזכר שוב ושוב בזעם הזה? החיים דופקים לי בדלת ואני רוצה לפתוח ולחיות אותם אבל במקום להצליח באופן מלא להיות פנויה להם חצי מח נחטף לי רגשית עם השתחזרות הזעם הזה על פגיעות שחוויתי. ומה זה משנה אם המקור היה בטיפול הוא בכלל בעבר יותר מוקדם? מה זה משנה??? באתי לטיפול שיעזרו לי להיות ביותר טוב ולקדם, לרפא לתקן. לא רק שישחזרו יבזו ויעצבנו. נמאס לי שמתבזבזות לי אנרגיות על זה! אפילו אם אפשר לתבוע את התחת של הבת זונה הזאת. הייתי לוקחת את כל ההודעות שרשמתי פה אי פעם ומראה לעורך דין כהוכחה איך נראית התודעה שלי אחרי טיפול לא שוב. כמה זעם ו'פלאשבקים'. בת זונה! לכל הפחות שתתנצל מהלב הדפוק שלה. שאני ארגיש פעם אחת את הלב שלה מרגיש אותי ולא רק את הפה האנליטי שלה מפיק מילים שנשמעות 'נכון' אבל כל ההוויה שלה משדרת כמה היא סולדת נרתעת אדישה ורעה. למה אני זוכרת את זה ככה ולא אחרת? למה היא לא תיקנה בשבילי את הזכרון? בגלל הגבולות המזויינים שלה לא יכולתי לבוא לעוד פגישות. היא דרשה ממני לעמוד בגבולות שלא יכולתי לעמוד בהם. היא מטומטמת. היא מטומטמת קלינית בכירה שאין לי שום דרך לגרום לה לשאת בדין כלשהו על הטמטום. נהנית מכל העולמות. לקחה את כספי ונגמר. שום מחוייבות מצידה. גלגלה את האחריות ממנה והלאה. בא לי לצרוח עליה 'תתנצלי'. לא מבינה למה המח שלי לא מצליח לשכוח כבר ולעבור לחיות את החיים באופן מלא בלי כל המשקעים. בגלל שזה ככה בא לי שהיא תמות עוד יותר! מישהו מוכן לקחת אחריות פה? פסיכולוגים הם היפקרות! כל כך הרבה שנאה יש בי :( שבאתי לטיפול הייתי תמימה ורציתי דברים טובים. גם עכשיו אני רק רוצה דברים טובים. למה המח שלי מטונף בכל התוקפנות ושליליות הזאת? מתי יגמר סופית וימותו כבר כל הזכרונות ואני אשכח מכל זה ואחייה חיים של כאן ועכשיו ואצבור מהם זכרונות חדשים וטובים ולא יהיו משקעים יותר וזהו. זהו! אדע שבאמת, אבל באמת עברתי הלאה, באופו מלא. בלי הגרורות שליליות ותוקפנות האלה במח שמלוות אותי שם בקרע כמו צל תוך כדי חיי היומיום .

הי מימה, את לא בטיפול? ממש קשה לי לראות את הודעותייך החוזרות. לא בגלל אלא בשבילך. הייתי רוצה שתצליחי להמשיך...

הי מימה למה את לא מרפה? אולי תשאלי את עצמך מה זה נותן לך, את כאילו לא מאפשרת לעצמך ריפוי, חוזרת שוב ושוב לפצע. לי מהצד נראה (אולי סתם נדמה לי, אני באמת לא מתיימרת) שלפני שהגעת לטיפול לא חשת רגשות בצורה כל כך עוצמתית והרגש הזה למרות שהוא כואב ושלילי יש בו חיוניות. וגם אולי את צריכה להיות מובנת כלפי הפסיכולוגית, בצורה מכובדת אני מתכוונת, כאילו בקטע תקשורתי של להעביר את התחושות והמחשבות שלך אולי אם תעשי את זה היא תתנצל, זה לא יהיה הגשמה של הפנטסיות ההרסניות אבל מבחינתך תרגישי פחות חסרת אונים ודפוקה.

למה הפורום בשקט טוטאלי? כי אודי לא נמצא? להפך הוא מאד ישמח כשיראה שאתם עומדים על רגליכם ושמחים ויודעים להתמודד בלי עזרה ובלי תלות.....נכון אודי?..... תחשבו חיובי......

בכל מקרה כשכתבת את ההודעה אודי עוד לא העלה את ההודעות שהיו לפנייך. אני נכנסתי כל יום כדי לראות מתי אודי בא, רציתי לשמוע אותו לדעת שהוא כאן. דווקא אני חושבת שאולי לי לא טוב להיות כאן וזו הזדמנות קצת להיות פחות. יהיה לי קשה לעזוב וזה לא יקרה כ"כ מהר...אם בכלל

אודי...למה לא התייחסת?? טוב...,לא יודעת מה הסיבה , אבל חיכיתי לתגובותייך.ביחוד שעכשיו גם לא תיהיה תקופה. בכלאופן נסיעה טובה ופורייה והרבה הצלחה.

היי, התעצבתי לראות את הודעתך. לא ראיתי הודעה אדומה שלך. יכול להיות שזו הודעה שאחרות הגיבו לך והוא לא. רק רציתי שתדעי.

בכתה כל הפגישה. הרגישה לגמרי חסומה רגשית. היה מאד קשה וחיכתה שתאמר לה משפטים רכים ואוהבים.....היה לה קשה תיכננה לומר לה דברים אחרים וממה היא מוצפת אבל נחסמה כל כך.....כמה דמעות היו שם.....

אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה. לקחת קורס. אבל יש מן פחד כזה ונלחצת מבניינים של קמפוסים וספריות. אם רק היית יכולה ללוות אותי. להחזיק לי את היד עד הכניסה. ואמרתי את המשאלה הזאת בקול רם ותקווה בלב שאולי באמת אפשר? זה לא הרבה לבקש תמורת כמה מאות שקלים שמשלמים. המטומטמת הקלינית הבכירה לא אמרה כלום אלא רק הסתכלה עלי במן מבט כזה שמשדר לי שמשהו במשאלה שלי לא במקום ולא מתאים, בלי מילים, רק מבט כזה, שגרם לי לקחת צעד לאחור עם המשאלה ולהבין ש'לא' . אבל אפילו לא הייתי מודעת לכך שלמעשה אני מבטאת פה רמות מאוד גבוהות של חרדה לחקירת הסביבה. שזה צורך לגיטימי של ילד בן 3-4 אולי שיחזיקו לו את היד ולא של בחורה שמתקרבת לסוף שנות העשרים.. אז עוד לא ידעתי את זה. חשבתי שהבקשה שלי לגיטימית וביקשתי כי רציתי להתקדם בחיים ולחפש לעצמי תמיכה שתעזור בכך. הסתומה הקלינית הבכירה לא הסבירה לי כלום. היא רק שתקה והביטה בי במבט כזה ש'נרתע' מעצם השאלה. לא דיברה. לא הסבירה לי כלום.

הלכתי לאוניברסיטה ועשיתי כמה קורסים. בכולם קיבלתי ציון מעל 90 אגב.. הבעיה שאני כבר לא יודעת אם זה באמת היעוד שלי בחיים ואני כבר מעל גיל 30 ומרגישה שלא נשאר זמן להכל ובטח לא למסלול לימודים כזה ארוך. אני כבר לא יודעת מה נכון. כבר לא יודעת מה אני רוצה ( חוץ מלחנוק אותה אולי.. ) . הלוואי וידעתי בלב שלם מה אני רוצה. אני צריכה לירות באפלה עם הבחירות שלי בחיים וזה קשה. כנראה שפסיכולוגית בעצמי כבר לא אהיה. גם ככה התאכזבתי מאיך שהדברים בשטח נראים. וכן מלא פערים היו שם. הדבר הכי לא נכון לעשות כשיש פערים זה להתנשא. תמסור לקולגות שלך. מסתבר שזה לא ברור לכולם.

שלום, אני כותבת כאן כי אני דואגת לחברה טובה. מדובר בבחורה בת 21, אינטליגנטית, חכמה ומיוחדת. הבעיה מתחילה בהערכה עצמית נמוכה (אין לי אפילו מילה לזה), באמת לא ראיתי דברים כאלה. אם משהו לא מצליח לה, היא נכנסת למחשבות בהן היא רואה עצמה כלא-יוצלחית, כאחת שלא תגיע לכלום בחיים. בשירותה הצבאי הדיחו אותה מקורס קצינים על טעות שעשתה (באמת לא משהו גדול, אי אפשר להגיד עליה שהיא בעייתית או לא ממושמעת) והעניין הזה רודף אותה בכל דבר שהיא עושה. כשהיא הייתה נכנסת לדיכאון רגעי כזה, היא הייתה גם מספרת שהיא שורטת את עצמה (אני הבנתי שזאת "הענשה עצמית" בזמן רחמים עצמאיים). עכשיו לעניין- שתינו משוחררות כבר שנה ושומרות על קשר טוב. כשאנחנו נפגשות עכשיו, אני שמה לב יותר מבעבר שיש לה אופי קמצני- דבר שאני סולדת ממנו באופן אישי. לא חסר לה או להוריה כסף. מסיפורים שלה- אבא שלה נורא דומה לה באופי- לשניהם יש את עניין הקמצנות, סיגוף והלקאה העצמית בכל "כישלון" של מעשיהם. אני לא יודעת איך להוציא אותה מזה, איך להתקרב ולנסות להראות לה שהיא פוגעת בעצמה ואפילו מרחיקה מעצמה אנשים. אני לא נהנית יותר בחברתה כשמדובר בבילוי שמצריך הוצאה כספית כלשהי. אני יודעת שעל זה לא בונים חברות, אבל מאוד קשה לי לקבל אותה ככה. אני מניחה שנגמרה לי הסבלנות. עוד חברה שלנו סיפרה לי שהיא התחילה שוב לשרוט את עצמה.. הלוואי שהיא הייתה הולכת לפסיכולוג, אבל כמובן שהיא לא תוציא על זה את כספה. מתנצלת על החפירות, כנראה הייתי צריכה לכתוב את זה -איפשהו- תודה

ובהצלחה רבה בכנס. סומכת עליך שתעשה חיל. אודי היקר - אתגעגע. חסרונך, אף אם חלקי, יורגש. חג שמח! שלך, סוריקטה

שלום אודי, לא הבנתי מתשובתך - האם אתה מאמין בקיומם של זיכרונות מודחקים? אחדד את שאלתי - האם יכול להיות שבן אדם עבר טראומה, הדחיק את הטראומה וזיכרונות עולים וצפים כעבור מספר שנים? אני אשתף במשהו אישי - אחותי אשר גדולה ממני בשנתיים סיפרה לי לפני חצי שנה ששכן שלנו היה נוגע בה במקלט של הבניין (הוא לא בן אדם מוזר או חולה. בן אדם נורמלי לגמרי. רואה חשבון "חנון" כזה. איש משפחה). היא סיפרה לי שגם בי הוא נגע מספר פעמים. האמת - אני מאוד מתקשה להאמין.... שאלתי אותה, מדוע היא לא שיתפה אותי בכך קודם, והיא ענתה שהיא פשוט לא זכרה עד שלפני כשנה היה לה פלשבק או משהו כזה. אחותי היא טיפוס אמין מאוד אבל אני מתקשה להאמין שלא הייתי זוכרת משהו כזה. אודי, מה אתה אומר? נסיעה טובה! דנית

אתה עוד בכלל תספיק לראות את זה?! אודי, חלמתי הלילה שבמהלך הפגישה שלנו יש מישהי נוספת, אחת שבאה לצפות ואני דווקא אוהבת את זה. כן, עוד מחשבה דפוקה שלי כי אני רוצה שזו שצופה בי תראה שהחיים שלי דפוקים.

היי אודי, שוב אני. לפני החופש אני מייצרת לך המון עבודה (; כשענית לליליפוט, ישר חשבתי על הפרק של "בטיפול" שבו ראובן "נוטש" את כורסת המטפל שלו ועובר לשבת ליד איילת זורר. אני זוכרת כמה חרדה זה עורר בי. הבטן שלי התהפכה באותו הרגע. בכל פעם, כשמתחילות "פנטזיות" ורצון שהמטפל שלי יהפוך לחבר או בן זוג, אני נזכרת בפרק הזה, ומבינה שאני לא רוצה מאהב, אח, חבר... רוצה אותו בדיוק כפי שהוא ורוצה את הקשר בדיוק כמו שהוא. זה הכי טוב, מתאים ומדויק. ואתה יודע אודי, קשר מטפל - מטופל הוא קשר כל כך מיוחד. אין דומה ושני לו. אתה מסכים איתי??? שתהיה לך נסיעה טובה. תחזור אלינו מלא כוחות. נטע.

אודי, אתה תהיה חסר לי מאוד )-: שאלת למה אני "חופרת" וחשבתי על זה הרבה. אני חושבת שבמקום מסוים אני מרגישה לא ראויה לקשר איתו. אני מרגישה נטע קטנה ורעה. נטע מלוכלכת שהורסת כל דבר טוב. אני חוששת שבשלב מסוים הוא "יגלה" את זה וינטוש אותי. אודי - עצוב לי. עצוב לי מאוד. נטע.

אודי. לפעמים קורה שאדם משקר בשביל לקבל תדומת לב ויחס אוהב. הוא לא באמת מתכוון לשקר הוא אומר אחר כך לאחרים שהוא מצטער שאמר לא את האמת. והכל בשביל לקבל איזה שהוא יחס שרוצה. ממילא מקבל יחס. איך ניתן לעזור לו? שלא יקבל יחס על דרך שלילית? יש לזכור שהאדם הזה כבר בגיל 20 עם עצמאות משלו והבנה משלו. חבל שבנה לעצמו מן מודל שכזה....

עלו לי מחשבות אז חשבתי להעלות לסיעור מוחין שכזה, לראות מה יש לך לומר. אולי למצוא את הפעמים שאפשר להעניק לו יחס חיובי ולהדגיש ולחזק אותן? לבנות "זיכרון שריר" לדרכים האלה? וכמו שאמרת, לראות בשקרים דרך להשגת תשומת לב, דבר שמעיד על צורך ולא על אופי או תכונה שלילית כלשהי, ואז גם לא להתייחס אליהם יותר מידי. מה את אומרת? (וסליחה שהתערבתי אם לא מתאים, התחברתי לזה וזה העסיק אותי פתאום באופן כללי כנקודה חשובה לחיים) נעמה.

הוא אמר שהוא יילחם ויתעקש עליי עד שהוא יצליח להגיע אליי שהוא מתנצל קשה לי אודי זה כל כך מטלטל וכואב.כל כך. למה??????? למה כואב כל כך?????? אמרתי לו שאין איפה להתחבא והוא אמר שנכון שאין לאן אני יודעת שהוא לא מתכוון הכל כל כך כואב

אודי הי, מחר בבוקר אנחנו מתראים בפעם האחרונה לפני נסיעתך לכנס בחו"ל. נכון ? אז, ראשית, רוצה לאחל לך נסיעה טובה ומוצלחת,תכייף ותמלא את המצברים שלך.. אודי, מה דעתך ? בכדי שלא תשאר שם לבד לגמרי.. בכל בוקר בשעה 8:00 (לפי שעון ישראל) ניצור ביננו קשר טלפתי ונשלח ברכת בוקר טוב ואיחול ליום רך,מואר,עוטף ומלטף... מסכים אודי ? מחזיקה את היד שלך שלא תשאר שם לבד לגמרי.. איתך ושלך מקרוב-במבי.

זה קשה. אתה יודע? אני/אנחנו רגילה שאתה כאן במזנים מוגדרים מראש ועכשיו לא תהיה כ"כ. כתבת שתעלה ותשתדל מדי פעם להגיב. אתה יודע מה עלה לי לראש? שאם אגיד משהו ואתה לא תגיב וכן יצא תשגיב לאחרות אני איעלב... אולי אשתדל לא להיות כאן ככ הרבה. ושוב החגים האלו, רק שבוע הבא ניפגש. קשה. אני צריכה אותה. אודי הבאתי שני אלבומים מהבית. התחלתי לומר משהו על משו שהיה בפגישה האחרונה שלנו ודיברנו על מה שאני זוכרת כשהייתי קטנה. בקיצור, היא אמרה משהו אם זה קשור לילדות שלי. וברגע שאמרה את המילה: ילדות, היה לי מאוד לא נעים. הלב שלי התחיל לדפוק מהר. זהו. רק רציתי שתדע. עכשיו אני רוצה אותה. ועוד שבוע זה הרבה זמן. יותר מדי זמן. ומחר חג ועוד פעם שבת וגם זה קשה. אני חושבת שעם כל הקושי וברור שאני רוצה חופש, שגרה יחסית טובה לי (לא רק בטיפול כמובן).

רוצה למלא את מחשכי ליבך, לכסות את החור שנוצר בין החדרים, ערבוב של חמצן נקי ומזוהם, זורם בתוך ערפילי צערך. חום וקור, אור וחושך בתוכך, זקוקה לחמצן הנקי, המסונן, מה מתחולל בתוך ליבך? מנסה לגבור על בדידותך. מה תבקש נפשך הנודדת? מה תבקש נפשך הסוערת? על מה עוד בתוכך את עובדת? על רוחות רעות... בכעס גוברת.... לעטוף בעטיפה רכה את הלב, לרכך במילים, לכסות בצלילים, לחסום את החור, למלא את הכאב להחליף את הצער ברגש נעים. כילדה בכלא של מילים מוצאת את עצמי לעיתים כילדה בכלא של מילים..... מנסה למצוא את שביל הצליל הנכון, מנסה לכוון מיתרים קרועים, לאחות את השברים... בתוך מחשכים, בין החדרים, פוסעת חרש ללא אומר וצלילים, מחפשת את האוויר לנשימה, את הרוח הקלה של הסתיו מה נותר לי עכשיו? כילדה בכלא של מילים, לא תדע, לא תוכל להפנים, איך פעם היא הייתה שבויה, בכתיבה של מילה בודדה.... חיים ומוות ביד הלשון, לעיתים תעדיף פשוט לישון, לא לחשוב, לא להבין, לא לכתוב ולא להאזין... כילדה בכלא של מילים, מה תאמר? מה תכתוב? נאטמת בשדה המשפטים, לעיתים שותקת במכאוב...