פורום פסיכולוגיה קלינית

אני לא עובדת עם המטפל שלי. ממש לא. הוא היה אמור להדריך אותי בטיפול שעושה כבר מזמן, וזה היה אמור להיות לתקופה קצרה מאוד. ולא בטוח שזה יצא בסוף לפועל בכלל. אני בודקת עוד אפשרויות. ובהודעות האחרונות, כתבתי שאני מכירה מטופלים שלו טוב מאוד. והרבה אנשים (לא מטופלים) שמכירים אותו ומדברים עליו איתי.. והתכוונתי שלא יכולה לעבוד איתו בטיפול איתי. וזה קשה לי. ושבתחילת השבוע מישהו שמכיר אותו בא להתייעץ איתי לגבי המשך טיפול איתו, בגלל מה שקורה לו בטיפול איתו, ונשברתי. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. מקווה שהיה יותר מובן.

היי לכם... (מוזר להגיד שהתגעגעתי, כי הייתי כאן מאחורי המסך. אבל התגעגעתי אולי ללהגיד שלום) בא לי שיקשיבו לי, אבל אין לי מה לומר. אולי שמישהו ישמע בשתיקה שיש לי את התדרים שגם אני לא מוצאת ויתרגם לי את עצמי. אולי אני צריכה גוף שיחזיר את גלי הקול שלי, שנבלעים בריק ולא נשמעים גם לי. איי איי, אחת-שתיים, אחת-שתיים, בדיקה, בדיקה. שומעים? מה שומעים? נעמה.

רות עבור :) בטח ששומעים עד לכאן הילה

את יודעת, זה מבלבל. זה כאילו "אם עץ לא נופל ביער אבל נורא רוצה, הוא משמיע צליל?"

מדיה לא של מילים? (בתור אדם בוגר, או וריאציה של אחד כזה)

שישמחו שאת כאן, שירגישו בנוכחותך שתוסיפו לשיח זה כל כך ברור להרגיש חלק מהחבורה חלק חשוב, שתורם ומקבל להעלם ואף אחד לא מרגיש זו הרגשה קשה להופיע ולשמח בעצם הנוכחות נותן הרבה בטחון עצמי בכלל להיות שייכים, ברוכה הבאה,

היי בת שבע, באמת יש משהו מפתיע-נעים בלהיות געגיעה (או איך שלא תטי את השורש כדי להפוך לברת געגוע). לא יודעת אם זה העיקר שמכרסם בי, אבל זה בהחלט חלק. להרגיש מוזמנת להיות. נעמה.

נכון שצריך וכדאי שהשכל יגבור מעל הרגש אבל אם זה לא הולך? נכון שכדאי לחשוב על דברים אחרים שמחים יותר. אבל זה לא הולך!!!! פחד כזה שממש קשה איתו מהחדשות והפיגועים. זה נורא מפחיד. כל היום בהיכון..... מה אפשר לעשות? תעזור לי אודי בבקשה.

זה לא רק שעות הדרכה שצריכה להשלים איתו. לא התחלנו עדיין. ועדיין לא דיברנו על זה. חוץ מזה. המטפל שלי מטפל באנשים שמכירה. אנשים שאני מכירה מאוד טוב. (לפחות שלוש ועוד אחד בדרך).. ומישהו בא היום להתייעץ לגביו ושפך את הלב, בלי לדעת שאני מטופלת אצלו גם, וזה גמר עליי. כל התשבחות והלל לגביו כאשר לי כל כך קשה איתו וכמה שהוא לא קל איתי לפעמים, זה קשה!!! רחל.

רוצה לשבת על ידך , טוב ? שלך מקרוב-במבי.

את נשמעת כל כך נחמדה,

כל הקשר שלי עם המטפל שלי. זה מציף מידיי. הרסנו אותו. שנינו. אי אפשר שהוא יהיה המטפל שלי. שהוא באינטראקציה עם אנשים קרובים אליי ומדברים עליו המון איתי... אי אפשר שיתייעצו איתי לגביו. אי אפשר לעבוד איתו יחד. וזה כבר יותר מידיי. שמדברים איתי עליו בהקשרים שונים. הרבה מאוד. לא יכולה שהוא יהיה בחיים שלי בהקשרים כל כך רבים. שהרבה אנשים שמכירה מכירים אותו, בין אם זה מטופלים שלו או עובדים איתו. אני לא מצליחה להכיל את זה. רחל.

זה לא פשוט אסור מבחינה אתית? לא אמורים למנוע יחסים כפולים בטיפול? לי זה נראה טעות אתית מצידו וטעות בבחירה מצידך.טיפול מספיק קשה ומטלטל גם ככה, היחסים הכפולים עלולים להיות ממש הרסניים.תשמרי על עצמך. מנסיון- ילפעמים המטופל צריך לקבוע גבולות.

אני מרגישה צורך לעשות הפוגה, לא להפסיק את הטיפול אלא להוריד הילוך, הפסקה של מס' חודשים, לעכל את הכול גם את הטיפול .האם זהו צעד נכון?

אודי, אני מטה מטה בקרקעית, ואולי רוצה שיתנו לי יד וימשכו אותי כי חשוך ובודד וקר ומפחיד. ואולי רוצה שיעזבו אותי ויניחו לי לנפשי. כי גם למעלה בודד וקר ומפחיד. ואני עייפה. רוצה לוותר.

אודי, יש לי תחושה שהפעם אתה באמת קצת נוקשה עם שמלי...( ולא תמיד קצת...) מה שגורם לה להיכנס ללופים מבלי יכולת לצאת. אולי אתה , כמבוגר אחראי, תתן לה צ'אנס? הרי קורה להרבה משתתפות כאן , מה שקורה לשמלי , ועדיין זוכות לאיזו חמלה... אודי?

על המוטיבציה לדברר את שמלי? לא נראה לך שלמישהו תהיה מוטביציה להסכים עם יצור נאלח ועלוב כמוני?

שלום לכולם. האצבעות שלי היו על המקלדת כמה וכמה פעמים, בהקשר לשיח עם שמלי, רציתי לכתוב לה וגם לך אודי אבל פחדתי. פחדתי מהתגובה שלך, שבאיזשהו אופן לא ממש רשמי אכנס לרישמה שחורה. אני מבינה את הכתיבה הלא מזוהה של ילדה כפחד דומה לזה שלי ואם אני טועה אשמח שתתקני אותי ילדה. אבל בגלל האומץ שלך, גם אם מאחורי חומת מגן, החלטתי גם אני לעמוד פה ולהשמיע את קולי. ליבי איתך שמלי, אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה את הכאב והסיוט הבלתי נגמר שלך שאת לא מצליחה לצאת ממנו ומשהו בך מדבר אליי. גם אז לפני כמה חודשים התחלתי לכתוב פה שוב אחרי שנים שלא כתבתי בעיקר בעקבותייך, הרגשתי שצריך שיהיה פה מישהו שיראה אותך באהבה וקצת יעזור לך לשמור על עצמך. אודי אני מתנצלת מראש על דברי נראה לי שהם יהיו חריפים, הדרך בה הגבת לשמלי נחווית לי כפוגענית וקשה מאד. אם המילים שהשתמתשת בהן היו נכתבות אליי, גם אם הייתי הכי מעצבנת או הכי בלתי אפשרית בעולם, הייתי יכולה להגיע למצב שאני אפילו פוגעת בעצמי. אפשר לדעתי להציב גבולות וגם צריך!!!, אבל בצורה אחרת וללא הצורך להשתמש במילים כ"כ בוטות. מפחיד לכתוב לך את זה, עכשיו גם אני אכנס לי מאחורי שיריון הגנה בתקווה שלא יהיה בו צורך...

באשר למוטיבציה- כזאת אני , "חמור קופץ בראש" , ואם אני רואה חוסר צדק- חשוב לי לומר לפחות את דעתי. באשר לכותרת- כולם פה מעריצות אותך, ואולי פוחדות להפסיד את מעמדן בליבך... או להיות מנושלות כמו שמלי. אודי, אם זה היה פורום לכל נושא טכני אחר, ניחא. אבל פסיכולוגיה? דווקא תחום שנותן מקום ומרחב? ואכן המילים שבחרת כלפי שמלי- רחוקות ממתן מרחב , הכלה או אפילו "פוליטקלי קורקט". יוצר קצת חוסר נוחות גם לאחרות. וכל זאת כתבתי דווקא בשל הערכה עמוקה כלפיך.

פתאום מישהו רואה על מה אני מדברת.. חוץ ממני.. בלי ניסיון להסביר לי מה לא בסדר ואיך עליי להתנהג זה מרגיע

הי שמלי אין לי שום כוונה להגיד לך איך להתנהג וגם לא להיות סניגור של מישהו או להיפך. אבל בכל זאת היות וכתבתי לך בעבר , אני שוב מנסה לומר לך שלי כצופה מהצד נראה שלא התייחסת בכבוד לאודי. נוקשה או לא נוקשה פוגעני וכו' הכל פתוח לדיון ואכן זכית להרבה מאוד תשומת לב, לא גורשת ועדין ... אבל אפילו אם חווית פגיעה נוראית מעבר לרגשות ולרגישויות ולהשלכות ולדפוסים יש כללי התנהגות נאותים ולכל אחד גם את היכולת והאחריות להתעשת ולבחור איך לומר או לדבר את הפגיעה בלי לרדת לרמה של הטחת האשמות ועלבונות בנסיון (פתטי קצת) ממש לפגוע בכבודו של האדם האחר , בעיקר אם בוחרים להשאר בקשר (יכולת להפסיק לבוא)... וכן נתנו לך הזדמנות לתיקון. כבוד זה דבר חשוב והבסיס לכל קשר באשר הוא. אפילו קשר במקום וירטואלי. "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" או משהו כזה מפרקי אבות. בכבוד יום טוב

ואני קוראת את הודעותייך בפורום ואני כן מבינה כמה את פגועה ומאוכזבת. אבל יחד עם זאת אני מבקשת אם אפשר לשקף לך שאת מגיבה תגובה ריגשית קיצונית שאינה פרופרציונלית כלל למה שקורה .ולכן אודי מגיב כפי שהוא מגיב למעשה את מחזקת אצלו את ההבנה שהתגובות שלך מאוד תובעניות ומאוד קיצוניות וכל מה שהוא יגיב לא יעזור רק יגרור תגובה קיצונית מצידך.קודם כל תצאי מהנחה ששום דבר לא נגדך אישית ..כי אין לאודי באמת אינטרס לפגוע בך דבר שני תשאלי את עצמך איזה יחס את מצפה לקבל ,ותנסי להשיג את זה. אני רואה שאודי מפרסם את הודעותייך משמע הוא קורא ,מתייחס ומנסה לעזור ככל יכולתו.לצערי,כיוון שאת מגיבה בצורה קיצונית וקצת תובענית(ולא רק בפעם הזו) אולי נוצר חוסר אמון מצידו ולכן ממשיכות התקלות בתקשורת בינכם.תפקידך לנסות להתגבר וללמוד להגיב יותר רגוע ואז היחס כלפייך ישתפר בהתאם .. אני לא התכוונתי לפגוע בך בשום צורה וחס וחלילה לא התכוונתי להעכיר את מצב רוחך -אלא לשקף לך את הבעיה שאני מכירה אותה היטב היטב "על בשרי" ,בעיה לא פשוטה אבל למדתי להתמודד איתה. יודעת שזה לא נשמע תמיכתי ומלטף מצידי ,אבל האם את רוצה ליטופים והבנה או שאת רוצה לפצח את הבעיה שאת נקלעת אליה לא פעם כאן(אולי גם בחוץ),שכביכול עושים לך עוולות קשות הפוגעות בך? אם את רוצה לפצח את הבעיה תצטרכי לנסות להבין בטיפול שלך מה הבעיה בפרשנות שלך כי את מפרשת דברים בצורה מאוד מאוד לא נכונה ,כמו רבים מאיתנו בכל מיני סיטואציות בחיים. צריך מודעות עצמית להתנהגות ולפרשנות.זה הכל.

הי. זו לא תגובה למישהו ספציפי אלא הרהורים לגבי כל השרשור הזה, למי שרוצה. אני חושבת שהשאלה היא האם מי שצועק שוב ושוב ש"המלך הוא ערום", מנסה פשוט להוכיח את צדקת טענתו, או שהוא רוצה להעמיד את המשפט הזה לדיון, לנסות לבדוק אותו. אם מישהו חושב שהוא יודע בוודאות שהמלך הוא עירום, זה די חסר טעם לדרוש מהמלך הזה להיות משהו אחר, לא? או אפילו להכיר בכך? אז יש שתי אפשרויות: או שמנסים לבדוק האם זה נכון, או שאם מקבלים לכך הוכחות חוזרות ונשנות, מחליטים ש-אכן-המלך הוא עירום, ולכן אפשר להפסיק להמליך אותו. אני לא רואה שום טעם בלעמוד מול המלך ולהמשיך לצעוק לו שהוא עירום. הוזכרה פה המילה "צדק". נניח שזה מאבק על הצדק - אני לא חושבת שהוא יוביל לשום מקום. "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים. המקום שבו אנו צודקים הוא קשה ורמוס כמו חצר. אבל ... ספקות ותהיות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת כמו חריש ולחישה תשמע במקום שבו היה בית אשר נחרב" (יהודה עמיחי) אני חושבת שיש כאן הרבה רוך. ושאפשר לבחור להרגיש אותו. ואפשר גם לדבר עם אנשים אחרים פה, כמו שאודי מציע כל הזמן. ואפשר גם, אם מרגישים שכל כך קשה ובלתי נסבל, לבחור ללכת למקום אחר. לא כי אתה מגורש, אלא כי אתה רוצה להיות במקום שבו נעים לך. גילת.

אין לי מושג מה קורה בין שמלי לבין אודי לא קראתי עמודים קודמים, אני קצת הולכת לאיבוד הבנתי שהיא במצוקה, ורוצה חיבוק, לפעמים רקיעות רגליים הם צעקה אנא חבקו אותי מבינה שאודי נותן ונותן ובסך הכל הוא בן אדם, וקצר בתקשורת יכול לקרות בין כל אחד אז מדוע פשוט לא פתוח דף חדש כל אחד מושיט יד מוחקים מה שהיה ומתחילים מחדש לא צריכים הרבה כדי להבהיר לאדם שהוא רצוי ואהוב והתגובות שלו לא פעם הן תוצאה של כאב עצום אבל גם מתוך הכאב מבינים שהשני הוא רק בן אדם, ולא אוטומט, נורא מקווה בשביל שניכם שהדברים יתבהרו, חבל, המקום כל כך נפלא, כל אחד טיפה יתכופף, קצת דיליט וימשיכו הלאה

הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על העתיד, לאו דווקא על העתיד המאוד רחוק אך לפעמים גם עליו. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שלא בטוח או יותר נכון שכן בטוח שאני לא מוכנה לחיות כך את חיי ומבחינתי לא בכל מחיר. ויש מקרים ולא מעטים שאני מוצאת תא עצמי רוצה לעשות דברים, מתכננת להשקיע במשהו מסוים, רוצה דברים ואז אני תוהה לעצמי איך אני מסוגלת ואני כן רוצה, כנראה שלפעמים קשה ואז אני מוותרת על הכל. חושבת שבבסיס הייתי מאוד רוצה להצליח.

התרגשתי (תדמיין לב וחיבוק ממני, בסדר?)

איך לקבל כשלון ישנן כל מיני כשלונות יש כשלון של חוסר יכולות אוביקטיבית, אתו אני חושבת אפשר להתמודד יותר בקלות אבל יש כשלון שתלוי בחוסר יושר של השני, ואתו יותר קשה להתמודד לא כל הצלחה תלויה בנו איך אתה מייעץ להתגבר על כשלון

הי אודי הי הי אודי הי, הי. (כאילו אני עומדת בדלת שלך, ורק אומרת שלום נבוך כזה, ושוב, ובחזרה, והשלום הוא בעצם כל התוכן של השיחה.. אולי כי אני מסתובבת פה בפורום "שלך", ואתה מעלה הודעות- כלומר- רואה , אז רוצה לרגע להפגיש את המבט. אתה יודע, נראה לי שזה איכשהו יותר קשה, פחות פשוט, סתם לומר שלום, מאשר לשאול משהו.)

הי אודי התאים לי השיר... תודה :)

לא רוצה כלום. כלום. אתה שומע אותי?? מה יהיה עם החיים הדפוקים שלי?? התעייפתי

למישהי כמוך לא יכולים להיות חיים דפוקים. אולי חיים שיש בהם הרבה כאב וקושי לפעמים. לא מזמן סתם חשבתי באמצע יום בהיר שכמה טוב היה לחנה ללכת לאיזה חדר כושר שזה יעשה לה מצברוח טוב וכמה הייתי רוצה לשמוע שפגשת שם בחור מדהים ואת מאורסת((-: סתם דמיינתי.לא יודעת למה.יש לי מין הרגשה שמגיע לך לפגוש מישהו כזה,לבנות משפחה כמו שתמיד חלמת שתהיה לך.מגיע לך.מקווה שמתאים לך לשמוע את זה. מעריכה אותך מאוד. חלום,בחיבוק

התעוררתי היום למקרא הודעתך. את מקסימה! שימחת אותי כך שחשבת עליי. מאוד! ((חיבוק))

שתהיה שבת שלום!! מגיבה לך כאן כדי שתראי לפני שאודי יעלה ביום ראשון..(אני לפחות מקבלת למייל).

אודי, קרה משהו בטיפול הפסיכולוגי שלאחריו כאילו המציאות נראתה אחרת. כאילו הפסקתי לחיות בסרט פנימי והתחלתי לראות מחוץ לי ולשפוט מה אני רואה באור אחר. קשה לי להסביר. התחלתי לראות את ההורים מבחוץ ואנשים מבחוץ ולהבחין בהם, איך הם, בנפרד ממני, לשפוט את איכות היחס שלהם בנפרד ממני, למשל אם פעם מישהו היה מדבר בטון כעוס זה היה מחלחל בי לתאים ומערער ועכשיו אם מישהו מדבר ככה, בכעס בלי סבלנות אז אני רואה אותו מבחוץ, זה עדיין לא נעים כמובן אבל אני רואה אותו ואת הכעס שלו בצורה שאני יכולת לשפוט אותו "למה הוא מתנהג ככה באנטי, זה לא נעים/לא יפה". במקום שהכעס יחלחל ויערער אותי ברמה קיומית יגרום לי להתכווץ. גם היו לי קשרים עם אנשים שהייתי נצמדת אליהם בעבר, אני אפילו לא יודעת למה. וכאילו חיה כמו עדה לחיים שלהם מהצד, לא יודעת אפילו מה עשיתי שם ורק אחרי החוויה שהתחלתי להתבונן ממקום אחר מאז 'חווית הגבול' בטיפול אז פתאום נהיה לי כושר שיפוט שלא היה קודם ושמתי לב למשל שנצמדתי מלא זמן לאנשים שבעצם היו אנוכיים ולא באמת שמו עליי. כאילו נגררתי אחריהם כמו זנב בלי לשפוט אם נעים לי או לא נעים לי במחיצתם. ולא ברור לי למה הייתי ככה. מה שאני מתארת זה אפקט טיפולי שאתה מכיר אותו? היכולת לפתע לשפוט אחרת? כאילו לראות אנשים יותר מבחוץ? וגם מאוד חשוב לי להבין האם מי שלא מסוגל לזה זה בעצם אומר שהיה לו עיכוב בתהליך הספרציה? איך הורה אמור להגיב לילד כדי שכושר השיפוט שלו יתפתח כמו שצריך והוא לא 'יצמד' לאנשים, למשל ל'דמויות הוריות' בלי להיות מחובר לרגשות שלו ולאינטרסים ורצונות והעדפות שלו? האם הנטיות האלה הוא תוצאה של חסכים והזנחה? למה משהו ב'חווית הגבול' בטיפול גרם להתבוננות אחרת מבחוץ? איך זה פועל ברמת ההכרה? מאוד מוזר לי פתאום לראות אחרת אנשים. להיות מסוגלת לשפוט אותם על טיבם ולא רק לספוג הכל אליי ועליי, את הכעס, האנטי, והחרא שלהם. להבין שזה שייך להם וקשור אליהם ולא אליי. ולהיות מסוגלת לראות את זה ולשפוט את זה ממרחק. זה לא היה לי פעם. את היכולת לראות את זה ככה. אז יש את השיפוט. אבל עדיין מאוד חסר אצלי המקום של היוזמה והשפעה החוצה. אני כאילו מבחינה בהכל ומבינה הכל, אבל עדיין שותקת הרבה ולא עושה אקטים על המציאות סביבי במטרה לנסות לשנות אותה להשפיע עליה, לראות ולבחון מה אוכל להשיג בזה. עדיין מאוד פאסיבית יחסית שזה מגיע ללטפח רצונות ושאיפות בתוך המציאות הקיימת. אני חיה בלי יותר מדי מטרות. מה חסר לי/בי?

אכן ההשראה לכותרת משם הספר שלך

צריכה להמשיך לנוח. לעצור את החיים ולחפש כוח להמשך.

כשיצאתי ממנה הלכתי לאיזה מבחן בעבודה חדשה שאולי אתחיל...אז אני כבר לא בטוחה. הרגשתי שהרגו אותי... אודי אין לי כוח. מקווה שיחזירו לי תשובה בהקדם ממש ואיתה אני לא אוכל לדבר עד שני. מרגישה שהכל מתמוטט ורע. לא מקווה ולא רוצה. מעדיפה לחשוב שלא אצליח וזהו... מקווה תכף להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה

למישהי כאן גם קשה ללכת בסוף הפגישה? אוף....מה אפשר לעשות. זה לא נעים לשני הצדדים. איך אפשר לשנות את זה? הרגשה שהרצון שולט!!

הי תותי. לי קשה לפעמים . אכן הרצון שולט, כי נותנים לו מקום, ואולי הוא מזמן לא היה בשליטה, לא הרשה לעצמו. אני מרגישה שיש בזה משהו חשוב, אם קשה לי ללכת. זה סימן לקשר, כמו שאודי אומר על הגעגוע.. חושבת שאם הייתי אדישה זה היה עצוב. ולמי שלא נתן לרצון שלו לשלוט הרבה זמן, התחושה הזו שהוא מתעורר, עשויה להיות גם לא פשוטה. בשביל זה יש את הטיפול, נראה לי. כדי להבין שזה בסדר. גילת.

ברור (: אצלי, היא התחילה לומר לי חמש דק' לפני הזמן ש"נשארו לנו עוד חמש דק'" (לרוב יושבת עם שמיכה ולא רואה את השעה). וזה עוזר לי קצת. קורה, בעיקר כשאני כועסת עליה שאני לא מוכנה לקום ואז יש שיח קבוע שאני אומרת שלא מוכנה והיא אורמת שאני צריכה וחייבת עד שהיא מתחילה לכעוס ואני קמה... אבל בלי קשר למקרה הזה זה באמת קשה לקום, במיוחד אחרי פגישה קשה.

הטיפול קשה. ברור שגם החיים אבל גם בטיפול. מאוד. מרגישה שלפעמים כל מה שחשוב וראתה שיקרה כשמגיע, משתנה לגמרי. היום שוב זה קרה. נתתי לה משו לקרוא והיא לא אמרה כלום, אמרתי לה למה את לא אומרת כלום ומשם הכל התחיל... זה מה שהיה צעקות ובכי שלי מולה. היא אמרתי לה שאני כבר לא יודעת מה אני אמורה לעשות כאן והיא אמרה שבדיוק את זה. להינעל ולהתפתח להיעלב ולהמשיך... וזה קשה. תא חשבתי שלזה הגעתי... אבל היא הסבירה לי לפחות אודי תרגיע אותי שזה בסדר, בסדר? א י סומכת עליה מאוד! ובכל זאת אשמח לשמוע ממך.

(זה בגלל שכתבתי מהפלאפון ויש תיקון אוטומטי) - מרגישה שלפעמים כל מה *שחושבת ורוצה שיקרה כשמגיעה*, משתנה לגמרי. -להינעל ולהיפתח ויש עוד אבל אין לי כוח..

גם אני רוצה לחבק אותך, מסכימה ? במבי.

אז את שואלת אם אני השתחררתי...תלוי למה את מתכוונת.אני אשתף אותך במה שאני חושבת ומרגישה בקשר לשאילתך ומקווה שתמצאי את התשובה שמתאימה לך. קודם כל,אני חושבת שהעבר ילווה את חיינו כל עוד אנחנו חלק מהם.למי שאין עבר אין לא גם עתיד והווה ולא את עצמו.הכאב לא יעלם הוא רק נהיה כזה שניתן לחיות לצידו חיים טובים ומספקים.מה זה בשבילך חיים טובים?העולם הזה חסר ובכלל אינו מושלם.יש בו חלקים מדהימים ויש בו אבדן וכאב.אני אדם מאמין ואני יודעת שאלוקים רוקם לנו גאולה ושהיא קרבה.אנחנו מלמתה רואים את הצד ההפוך של הרקמה(קשרים,חוטים מסובכים,בלבולי צבע,סבל,תמונות מטושטשות וכו').לכן אנחנו חיים בעולם השאילות כל עוד אנחנו חיים.אז עלינו ללמוד להתמודד עם החסר ועם האבדן.זה מצד אחד. מצד שני,חיים עם חלל בפנים כאשר אין לך את עצמך,כאשר אתה בדיוק כמו האנשים שגידלו אותך דוחה את עצמך,שונא את עצמך ומעדיף לחזור לעולם האמת המושלם-זה חי סבל פנימי אילם בלתי נתפס על הדעת.אתה מרגיש שאתה לא באמת חי,הכל תאטרון ושקר.אני רוצה לחיות את עצמי(!)לכן אני נלחמת על עצמי.אם אלוקים ברא אותי זה סימן שיש לי תפקיד יחודי שרק אני יכולה לבצעה בעולם הזה.אם הוא היה רוצה רק את המושלמים אז הוא היה בורא רק את ל"ו צדיקים.לכן אני נלחמת על זכות קיום שלי(!)למרות שאני לא מושלמת,למרות שיש לי על מה לעבוד,למרות שאני טועה כמו כולם וכו'.אני נלחמת על זכות לאהוב את עצמי.ומה פלא,מי שאהוב על עצמך מתחיל להרגיש אהוב על ידי הסביבה.אני שנים בכיתי על מה שלא זכיתי לקבל כילדה ועל מה שכן זכיתי במקום...מרגע שקלטתי שצריך להפסיק לחפש שם ולמלות את עצמי מהטיפול ומאנשים אחרים שאוהבים אותי הרגשתי שבאמת יש אפשרות למלות באהבה,בחמלה,בחום,ברוך,יש אפשרות לעטוף ולרפא את הפצעים.יש אפשרות לנצח את הבושה הקיומית הזו,להחזיר לעצמך כוח ולרפא את הגבולות ששפכו עליהן רותחין וכו' את יכולה להמשיך את הרשמה.יש אפשרות לתקן(!)אני רואה שזה עובד:אני מצליחה לאהוב את עצמי,אני מצליחה לעטוף את עצמי בחום של המטפלת שלי בין הפגישות.עד כמה שאני מבינה צריך "בתקווה לעטוף באהבה כל דקה של כאב ומועקה..." ואז החלל מתמלא והמועקה נרגעת.אני מצליחה לתת לילדים שלי את מה שלא קיבלתי בעצמי כולל גבולות,אני מצליחה לנהל את הכעס שלי ולווסת,יש לי דרכי התמודדות עם הכאב,אני יודעת להיות קרובה ואינטימית מצד אחד ולשמור על הגבולות שלי מצד שני.אני יכולה לחשוב על חלק מהדברים שעברתי והם לא פוגעים בי יותר(!) אבל...עדיין יש לי על מה לעבוד.כשאני רואה סבים וסבתות בגינה ציבורית נהנים עם נכדים אני מתחרפנת,חוזרת הבייתה ובוכה.כשאני שומעת שמישהי מדברת על הקשר שלה עם ההורים באהבה,כבוד וחום-אני מתחרפנת ולבי מתכווץ מכאב.יש לי רגעים ותקופות שהילדה שלי בפנים בוכה ורוצה את אמא שלה ואין לי מה לתת לה אלא לבכות איתה.שמתי לב שאם אני אדבר עם מישהו חם ואמפתי ברגעים האלה הכאב והמועקה נרגעים.יש רגעים שאני מרגישה נורא נורא לבד ולא מסוגלת לתת לבעלי כניסה...יש מקומות בקשר זוגי שקשים לי מאוד-מאוד.ויש פינות נסתרות בלב שיש בהן הרבה כאב וסבל שעוד לא הגעתי אליהן.ואז כשאני מגיעה לשם יש סחרחורות וגלי אבל כואבים נורא וכשהם עוברים יש עוד ועוד "גופות" על חוף .צריך לקבור אותם,למצוא מקום לבכות ולהמשיך לחיות,למלא את החורים עד כמה שניתן,לשמוח במה במה שיש ולבנות..."הזמן הוא לא תמיד תרופה.נדמה לך לפעמים,הוא רק מגדיר את המפה לאהבת חיים..." אז אני עובדת כל עוד דולק הנר ומשתדלת לחיות חיים ששווה לחיות אותם...לא יודעת אם עניתי... שלכן,חלום

אבל אם המטפלת לא באמת אוהבת? והיא שם רק בשביל הכסף... כי בשבילה זו פרנסה, ולי החיים עצמם... ותכלס אני לא באמת מעניינת אותה זה הכל סתם! וזה טיפה עצוב...

שלום,יקרה.אני חושבת שאנשים שהולכים לתחום של סיוע וטיפול הם אנשים שרוצים להפוך את העולם ליפה יותר,שמאמינים שאהבה תציל את העולם,שיודעים מה זה להיות "לבד" ורוצים שאנשים לא יבכו לבד וכו'.אני בעצמי עוסקת בתחום של סיוע.אני פגשתי המון אנשים מדהימים במהלך החיים שלי ובמהלך הלימודים.אני זוכרת את אהבת האדם המיוחדת שלהם ומסירות ואני יודעת כמה אנרגיה אני בעצמי משקיעה כדי שלמישהו יהיה לפחות טיפה יותר טוב וטיפה יותר חם בלב.נכון,קשה מאוד-מאוד לתת אמון אחרי שבמהלך הרבה שנים אנחנו חווינו התקשרות פוגעת,חודרנית ומשפילה.מצד אחד בפנים בלב אנחנו מאוד צמאים לחום ואהבה מצד שני מרוב פחד להפגע שוב אנו מעמידים סביבינו חומת בטון חשמלית...בגלל החומה הזו לפעמים קשה מאוד להרגיש את השני ונדמה שהוא עדיש.מאחורי החומה אנחנו מאוד מאוד לבד.מצד שני כאשר מישהו מקבל אישור כניסה אנחנו נהיים זקוקים ותלוים וזה מפחיד ככה למסור את עצמך בידי מישהו.אני חושבת שבטיפול אפשר להתמסר כמו שבניתוח את חייבת לסמוך על הרופא.אז אם את זקוקה לבירורים-תעשי אותם.לפעמים גם אחרי שנה לא נוצרת כימיה ואפשר תמיד לנסות לעבור.בקיצור,בהצלחה. חלום,בחיבוק

מצטערת לא מאמינה בזה אף אחת לא עובד עם מטופל רק בגלל הכסף .היא שם כדי לעזור מקבלת שלא תמיד יש התאמה אז אפשר להחליף אבל לפני זה צריך לבדוק את הסיבות הנכונות . כבר ראיתי טיפולים שהמטפל עשה הכל אבל כלום לא נגע במטופל ...לא תמיד זיווג מצליח אבל נקודת ההנחה הראשונית שלך מוטעית .

אודי, היה לך מטופל שהתאבד? נטע.

נטע, פליז בבקשה, תישארי איתנו. את יקרה כל כך. הילה

הילה, קודם כל התגובה שלך ריגשה אותי עד כדי דמעות (ואני בוכה לעיתים מאוד מאוד רחוקות). רוצה לבהיר שאין לי כוונה להתאבד. הבאתי ילד לעולם ואני לא מתכוונת לנטוש אותו גם אם קשה וכרגע הכל חשוך.

נשאתי לא מכבר ובעלי מגיע הביתה עם ספורי הצלחה מרשימים מהעבודה, אני חוזרת מאד עיפה (בהריון) ולא תמיד מעיזה לספר על חלקים לא נעימים שהיו בעבודה, וזה מתסכל מאד וגורם לי לא להנות בעבודה כשאין לי איך לפרוק חויות ולעשות חשבון מחודש על סדר היום לפתרונות לשיפור לטובה. בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי, אבל מאז שנשאתי ויש משכנתא אין לי יכול כספית להמשיך, כמ"כ אחרי שנדדתי הרבה בין נשות מקצוע עד שמצאתי פסיכולוגית שאני מחוברת אליה אני לא מעיזה להתחיל חדשה זולה מאד בקופ"ח. מה עושים, אני מרגישה שצריכה לשוחח על העבודה עם דמות שסומכים, איך מוצאים פתרון?

היי אודי, סיפרתי לך שאימצתי חתולת רחוב.סיפרתי לו שלקחתי אותה לווטרינרית והיא לקחה לי תשלום מוזל. הוא אמר-חתולת רחוב משלמת פחות....... שתינו ידענו למה הוא התכוון אני:צמרמורת משחזרת את ההגעה שלי אליו איך הוא הציל אותי מנישואין אומללים,ממשפחה אלימה,מחברה נוראית. הוא איך אסף אותי אליו,איך התמסר וקיבל אותי שלוש פעמים בשבוע. הודעות סמס,שיחות טלפון,מיילים,ומה לא..... טלפונים בחגים. היום כבר יש לי בית עברתי דירה אליו,לעיר שבה הוא מטפל בי. בשבוע הבא אני מתחילה חפיפה בעבודה החדשה בהוסטל. זה מרגש אותי לחשוב איך בן אדם אחד עם אהבה, אמונה ומקצועיות יכול לשנות חיים שלמים. וגם התחלנו לגעת בנושא של ההשמנה היום...... מייחלת לטוב ולאור לכולנו הילה

פשוט באתי להיות בעץ שלך לי קשה עדיין לתת ביטוי להרגשות מרפאות כאלו, רק להרגיש בזהירות ובשקט , והנה את יכולה. שלך גילת

אפשר לשבת איתך? כל היום בא לי להגיד משהו ואין לי מה להגיד. והתיישבת כאן עם חתולה וטוב לב והתקדמות והתחלות, והנה גם גילת הצטרפה. נעים. אפשר להצטרף לעץ גם אם אין לי מה לומר? נעמה.

אני שמחה לראות את שמך. התגעגעתי. ומתאים לי מאד שהצטרפת היום לשבת בשקט.

קוראת אותך ומתפעלת כל פעם מחדש על הראיה האופטימית שלך, הכוחות והעוצמה שלך, הרגישות הגבוהה שלך לעצמך ולאחרים, הנתינה הגדולה שלך אפילו פה בפורום. המודעות שלך, ובכלל.. את אדם מקסים בעיני.. "חתולת רחוב" מקסימה !! רוצה לשבת בעץ שלך :) מסכימה, נכון ? איתך-במבי.

בוודאי. בואי. הילה

נעמה נעים...... הנה מה טוב שבת אחים גם יחד..... הילה

בוודאי שגם את...... מכירות עוד מימים ימימה,מהפורום של ענבל,זוכרת?(שם הייתי אדוה) הילה

הי הילה.. בודאי שאני זוכרת את הימים ההם :) היינו "בחתיכת טירוף" שם :) חיבוק-במבי.

מנסה להבין ..לפני שנופלת למקומות שמסבירה את עצמי שואלת ...ראיתי שלא הגבת לשאלתי האמת חשבתי שזאת הייתה דרכך לאמר לי שוב תחזרי אם זה לטיפול ...מקבלת את זה ובאמת הכי נכון והכי קשה זה לדבר בחדר :) אבל בעצם שאלתי הייתה מכוונת אלייך כמי שעובד עם היפנוזה ועלייה לא קיבלתי תשובה ... הייתה כאן שאלה שעוררה בי שוב את התהייה ..אז שואלת שוב ומנסה למרות פיצוליי למקד הכי מדוייק את השאלה ...האם ניתן ורצוי לשלב טיפול היפנוזה קצר מועד נקודתי יחד עם הטיפול . בדיוק כמו שהייתי מתייעצת עם פסיכאטר האם למרות התפקוד המלא שלי לאור הקשיים כדאי ומומלץ לשלב טיפול תרופתי . מקווה שזה לא מרגיש שאני חוזרת על עצמי ואם כן אז בבקשה תאמר לי אני לא אשאל שוב אני באמת לא מצליחה להבין .

אין קביים וקיצורי דרך פרט לחדר ולמטפלת המופלא שלי ..ומכוון שזה עובד והגענו עד כאן אז נמשיך איתה ...תודה אודי

קרה לי משהו מוזר, שעד עכשיו אני לא יודעת אם הוא תודעה של דמיון או מציאות. התשובה שלך אודי הייתה חשובה לי, והיא בוששה להגיע, וכבר עברנו דף והיא לא באה. חיפשתי אותה מספר פעמים והנה, למאורע המוזר היה נראה לי שקרתי תשובה שלך שאמרה "עניתי לך בפרטי ולכן לא היה כל צורך בפורום!" אבל תשובה כזו אינה נמצאת לא במייל ולא בפורום, אז היא כנראה פרי דמיוני הפורח שיהיה לכולם ום טוב, קצת קשה עם הבשורות הקשות

אבל ישנם דברים שאתה לא רוצה לפרט בפורום... בגלל כללי הפורום ישנן הודעות של הפורום שהולכות לאיבוד... ובעצם מה עומד מאחורי ניהול פורום? לדוגמא, פנו אלי, בלי לפרט מאתר ענק שאנהל פורום, התנאים שלהם היו, לנהל הפורום בהתנדבות, אבל.... להתחייב לפרסם אליהם בסכום מסוים. לא הסכמתי, לא התאים לי, לא הפריע לי לנהל פורום בנושא שאני בקיאה בו, אבל לא הייתי מעוניינת בפרסומת. אני מסתכלת על הפורום הזה ואני חושבת, מה המטרה שלו, האם כולו רק למען הטיב עם כל כלל ישראל, מבלי שיהיה כאן כל עניין פרסומי אישי? ואם יש עניין פרסומי, אדרבא, התרשמתי מהפרסומת, ואני רוצה לממש אותה, אחרת זה קצת תרתי דסתרא, יש כאן סתירה אינהרנטית, כי הרי מה שאפשר לקבל בפורום זה על קצה המזלג, ואם מישהו מתרשם ואומר זה מוצא חן בעיני, אז התשובה היא לא, זה לא מקפצה למשהו אחר. לכן אני קצת מבולבלת ממה שקורה כאן, ואשמח להסבר. העניין שעד שההודעות שלי עולות, בדרך כלל חולפים כמה ימים ועוברים כמה דפים והן הולכות לאיבוד אי שם

שנה אחת, חמישה מטפלים, נסיון אובדני אחד ועוד מאותו הדבר. כאב תהומי, עצב ממאיר, תחושה של חולה סופנית. מותר להרים ידיים? להגיד שנגמר ואי אפשר להמשיך בתוך גהנום? מותר לבקש המתת חסד? מעצמי לבקש, מותר? אפשר לוותר על קידוש החיים אחרי שכבר ניסיתי הכל, כולל אישפוזים, כדורים ועוד?

יקרה,כל כך כואב לקרוא את מה שכתבת. בבקשה ממך על תרימי ידיים. מגיעה לך לחיות חיים טובים. לא כדורים ולא חמישה מטפלים,ולא אישפוזים מרפאים את הכאב התהומי הזה אלא אהבה(!) של מטפל\ת מסור מצד אחד ורצון חזק שלך לבנות את עצמך מצד שני לאורך שנים.נכון שאהבה לא נוצרת מייד וגם לא מרגישים שום שיפור די הרבה זמן אבל עם רצון והתמדה השיפור מגיע.אני מנסה לשלוח לך מעט תקווה.יש נשים שנצחו ואם תרצי את גם יכולה.שולחת לך חיבוק ווירטואלי חזק חזק.נגעת ללבי,שמרי על עצמך.בבקשה.... אנחנו כאן איתך חלום,בחום

אני צועקת הצילו

רחל רחל כתבה שהיא מרגישה שהיא משגעת את המטפל שלה, וענית לה "בשביל זה הוא שם, שתבדקי ותיווכחי שהוא עדיין" אם היו מתנהגים ככה אליך, היית עדיין? פה נראה שהרמת ידיים, אז למה בטיפול לא היה נמאס לך? או שזה תלוי מי המשגע..

הרמת ידיים... אמרת במפורש אתה לא משתף פעולה, לא עונה לי.. ודווקא כן גורשתי בעבר.. גם אם נגיד שלו - "בינתיים אני ממשיך להעלות את הודעותייך" נראה שזה קרוב. לא חשוב.. סתם לא ברור לי איך היית נוהג בטיפול במקרה כזה, ואם היית אומר דברים כאלה למטופל. לא מבינה איך אתה יכול לענות פה לבנות בצורה מסויימת ואחר כך להתנהג הפוך. קולות הנהי והבכי שלי ואני הולכים קולות, השפרצות.. ממש מפלצת :)

הרגשתי צורך לכתוב לך בגלל שהתייחסת להודעה שלי ולתגובה של אודי... אני ממש מקווה שתקבלי את המילים שלי, ולא תחשבי שאני חלילה שופטת.... דבר ראשון, אני רוצה להגיד לך שאני מעריכה אותך. את נלחמת. לא מוותרת. שוב ושוב. וזאת תכונה מדהימה! דבר שני, בהרגשה שלי, מקריאת ההודעות שלך, אני מרגישה שבאמת כשאדם פונה למישהו/לבן זוג/להורה/למטפל - בהאשמות חוזרות, וגם אם יש להם בסיס רציני, וגם אם אובייקטיבית הדברים אכן נכונים, זה נשמע אחרת. זה מרגיש אחרת. אני הייתי במקום הזה, שהאשמתי את המטפל שלי, ואמרתי לו שוב ושוב שהוא לא בסדר איתי, שאני לא רצויה, ושהוא מתנהל בצורה לא נכונה, והוא באמת לא התנהל בצורה נכונה...ואני יכולה להגיד לך בוודאות שזה לא גרם לשינוי, והוא היה מאוד פתוח איתי ואמר לי שמבקשת ככה, שדורשת, אני גורמת לו להידחק לפינה, וזה לא מוביל לשום שינוי..וכשראיתי איך הוא מגיב לזה שמאשימה שוב ושוב - נבהלתי. מאוד. זה נהיה יותר גרוע. לא רוצה ככה. ולאט לאט התחלתי לשנות. את הדרך שפונה אליו, את הדרך שמבקשת, את הדרך שפותחת את הלב... כשאתה ניגש לאדם בדרך רכה יותר (גם אם אתה צודק, ולא הוא), יש סיכוי לקבלה ולשינוי.. שאת אומרת למישהו שוב ושוב שהוא לא סובל אותך, מגיע באמת שלב שזה באמת קשה לקבל אותך. וזה קשה שמלי, גם לך וגם לאודי! ושאת אומרת למישהו - אני מרגישה לא רצויה, אבל אני רואה את המאמצים שלך שכן אהיה חלק, אני רואה שאתה כן מאמין בי (אחרת אודי לא היה מעלה את ההודעות שלך שוב ושוב), רוצה להיות פה, רוצה להיות אהובה, רוצה להיות שייכת, אני יעשה את כל ההשתדלות שלי, אבל תעזור לי (שזה בעצם הזעקה שלך, אחרת לא היית כותבת שוב ושוב)..זה נשמע אחרת!! זה יתקבל אחרת שמלי יקרה... ככה יהיה סיכוי לשינוי גם אצל מי שתגידי לו את זה, וגם אצלך. ובעיקר - אצלך בלב ובהרגשה שלך לגבי החיים ולגבי אנשים בעולם הזה... וזה לאט לאט. את רואה את ההודעות שלי והקושי שלי להיות בטיפול, לשרוד אותו בלי חרדות, להגיע למפגש בכלל!! להתקרב בלי להיבהל ולברוח. וזה לאט לאט, כל אחד ודרכו, כל אחד והתהליכים שצריך לעבור, זה עוד ניסיון. ועוד. ועוד הצלחה קטנה. ועוד. עוד פתיחת הלב, מעבר לדפוסי מחשבה והתנהגות לא בריאים בחיים, בגלל חוויות כואבות... והלב יפתח. ויאהב עצמך, ויאהב אחרים, ויאהבו אותך. ולא משנה מה לפני מה - ביחד. מקווה שהמילים שלי לא מטיפות - ואם כן, סליחה! רחל.

יעזור דבר ראשון, אם תשאלי את אודי הוא יגיד לך שאני חופרת, ולא שזו תכונה מדהימה.. דבר שני, זה לא משנה איך אני פונה אליו, הוא כל הזמן מתייחס אליי באותה צורה.. ובוחר להשתמש במילים פוגעות בכל מקרה. תמיד אני משפריצה או חופרת או מייללת או משמיעה קולות נהי ובכי או מתקרבנת וכו'.. הוא לא מאמין לי - אמר בעצמו שהוא התייאש ושהוא לא מתכוון והרים ידיים הוא לא רוצה לעזור לי - גם את זה אמר, שהוא לא מנסה כלום זה כל כך ברור שהוא לא רוצה אותי כאן, למרות שהוא מעלה את ההודעות שלי. ולמרות שהוא אומר שאני לא עושה כלום ולא מתאמצת ולא מנסה - דווקא כן ניסיתי, רק שזה בלתי אפשרי. הוא לא רוצה שאהיה פה.. ניסיתי!!!! הרבה פעמים.. שוב ושוב ושוב ושוב הוא זה שלא מנסה, שפוגע... ואחר כך עוד אתה אומר שאני פוגעת בצד השני! ממש! אתה זה שפוגע!!!!! מה אתה רוצה???????? שאשתוק?!?!?! זה מכעיס אותי, אתה מעצבן אותי ואז אני מחזירה! תלוי בי אתה אומר זה לא תלוי רק בי!!! יש לך גם חלק בזה!!! אתה אף פעם לא מסתכל על עצמך, על הדברים שאתה כותב והמילים שאתה בוחר!!!!! אתה לא יכול להאשים רק אותי בזה... אני מגיבה אליך1!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אם הייתי מרגישה שאתה רוצה, הייתי מגיבה אליך בהתאם!!!!!! ואם אתה תוקף, אני מגיבה בהתאם!!! אתה לא חושב?!?!?!??! אני לא אגיב בצורה כזאת בלי סיבה! אבל אתה לא מוכן לראות!!!!!!! זה לא מעניין אותך!!!! סגרת את העניין - קבעת שאני אשמה, שהכל תלוי בי וזהו אי אפשר להגיד שום דבר יותר! נאטמת לגמרי ואני לא יודעת מה אני ממשיכה לבוא, אין לי מה לחפש פה.. רק שזה כל כך מרגיז אותי, אתה כל כך מרגיז אותי! בכל התקופה שלא כתבתי פה לא שכחתי! חשבתי על זה הרבה! אתה מכעיס אותי ולכן חזרתי לפה וכתבתי את ההודעות האחרונות! אבל אי אפשר איתך!!! אתה לא משחרר אותי מזה!!!!!!@!!!! כמו שאמרתי, נאטמת ואתה לא שומע יותר

הי אודי, מתגעגעת אליך .. גם אתה ראית את הגשם שירד אתמול וגם היום קצת ? שמעת ? הרחת את האדמה ? גם לך אודי זה כייף שמלווה בפחד כזה ? לילה טוב וחיבוק.. שלך-במבי. ולך בננה /תותי הרגשות שלי אל אודי אמיתיים, והיות והקשר הוא וירטואלי, אני מאפשרת לעצמי קשר קרוב לפסיכולוג גבר !!! לא מפחדת מפגיעה פיזית. מרגישה מוגנת . והקטע ההזוי הוא שבעקבות ההתכתבות עם אודי שכבר למעלה מ 5 שנים,אני מרגישה לאט לאט איזה שחרור ,הבטן פחות מתכווצת מגברים..

יופי לך!! את ככה ואני אחרת. זכותי לומר זאת בלי להתנצל ולומר סליחה לאודי. אודי בטוח לא נעלב מזה. רק מבין שככה אני חושבת ומכבד את זה.

בוודאי שיש לך זכות לומר/לשאול/להעלות את מה שאת מרגישה ומטריד אותך. את העלית תהיה , ובטח רצית תגובה עליה. וזה פורום, שהיתרון שלו הוא בכך שיש פה הרבה אנשים שונים עם נק מבט שונות ואפשר להרוויח אחד מהשני. במבי נתנה לך את נקודת המבט שלה, עד כמה ומדוע ואיך הקשר הוירטואלי הזה יכול להיות משמעותי. היא שיתפה אותך בחוויה שלה. לא נראה לי שהיתה פה האשמה/סיבה להגיב בתוקפנות... להפך אפשר (אם מעניין אותך) לפתוח דיון בנושא, להראות ולשמוע הרגשות שונות, וזה יפרה את כולם...

תודה גדולה לך על ההבהרה שלך לתותי.. קראתי את תגובתה והרגשתי קצת כאילו מישהו מכניס לי מכה בבטן הרכה מתחת לחגורה כשאני לא מוכנה לכך.. לא הבנתי מאיפה זה בא לי כשכל כולה רציתי לחלוק בחוויה שלי ששונה ..ולאפשר הסתכלות נוספת /אחרת.. הרגשתי קצת בשיתוק כזה..מכירה ? כזה מצב שאתה נשאר ללא יכולת להגיב.. רק לאחר שראיתי את תגובתך הבטן הפשירה.. תודה לך יקרה! במבי.

אני לא זוכרת בכלל איך היא ניראת , מעל שנה וחצי ביחסים ואני כמעט שלא מסכלת עליה מתוך 50 דק אולי דקה אחת במסתכם של מבט משותף שהעיניים נפגשות . אני מתביישת ממנה, אני לא חשה את הבטחון והנוחות שהייתי רוצה. בחברתה מצד שני אולי לא הייתי רוצה . יכול להיות שאני עדיין לא סןמכת עליה?

אולי קשה "לעצמי " להאמין שמישהו באמת יושב מולי ונמצא איתי ומקשיב לי? למרות שזה מה שהכי הייתי רוצה.

לא משנה מהו כי לא אגיד כאן, אבל זו הקלה וזה לא משהו שהייתי מצליחה לומר. אז אני קצת שמחה וקצת בהלם שסיפרתי.

היי אודי, אני רוצה להתייעץ איתך...... אני סובלת מהשמנת יתר הרבה מאוד שנים. הטיפול עזר ועוזר לי בהרבה מאוד התמודדויות חיצוניות ופנימיות. אבל בנושא של משקל העודף(43 bmi).שכבר מתחיל לסבך אותי עם לחץ דם גבולי וקושי לעלות מדרגות ולתפקד. מרגישה שצריכה כאן התערבות אחרת.משהו ממוקד יותר,עם טבלה ומעקב ושינוי דפוסי חשיבה והתנהגות. חשבתי על טיפול קוגניטיבי התנהגותי ממוקד מטרה,כמוצא אחרון לפני שהולכת לניתוח שרוול. מה דעתך? 1.האם אפשר לעשות 2 טיפולים משולבים? 2.האם יש טיפול נוסף שיכול לעזור ומוכח כעוזר במקרים כאלו?היפנוזה? 3.זה כל כך מתסכל ומכניס לחוסר אונים,בחיי....:\ :נדרשות מילות עידוד:((((( הילה

אני רק צריכה לנוח

אודי, שוב חזרתי לאותה הנקודה, וזה לאחר שהרפתי קצת ואיפשרתי לעצמי לחוש תלות. והאמת - זה היה נעים. הרגיש קצת כמו "להניח עליו את הראש". ועכשיו - נבהלתי. לקחתי מיליון צעדים אחורה ורע לי. המחשבות על לעזוב את הטיפול לא מרפות ואני מרגישה שלא יכולה לשתף אותו בכך. משהו בי צועק - סכנההההה. והפסיכולוג שלי, הכי מאפשר תלות. מוכן להיות איתי בכל המקומות האפלים, ובכל זאת - משהו לא עובד. אני פשוט דפוקה. פגומה. בלתי אפשרית. הזמן חולף ואין שיפור. מרגישה חלולה. רוצה למות. פשוט לא להיות. הבור השחור גדול מדי. שואב לתוכו כל דבר. נטע.

זה תמיד מעגלים שהולכים וחוזרים שכל הזמן רוצה מצד להפסיק את הטיפול, שהוא מלחיץ אותי...שלא רוצה להיחשף... שמרגישה שלא ראויה לשום אהבה מצדו, לא אהבה אמיתית ולא אהבה לא אמיתית... ומצד שני- רוצה להמשיך את הטיפול, רוצה להרגיש קרבה אמיתית...רוצה להיפתח... רוצה לאהוב...רוצה להיקשר!! אבל לא הולך!! לא מצליחה!!! תמיד חסומה, נחסמת!!! שנתיים וחצי ואני בסרטים האלה! ואתה יודע אודי, נכון זה בידיים שלנו.. ואני עושה מאמץ ובאה לטיפול הזה בלי לוותר לעצמי...אבל עדיין שוב בסרטים האלה וכלום לא זז!! זה מייאש אודי!!! רחל.

ש"כל הסערות בסוף נרגעות. אם זה מזג אוויר ואם מצב הרוח..." אני בסערה נוראית, גם אני כמוה עכשיו...אני בתקופה שלא יכולה לקבוע פגישות, עמוסה מאוד והזמנים שלנו לא נפגשים...הייתי אצלה פעם אחת ואז התברר לי כשניסיתי לקבוע לפגישה הבאה בזמן שלי, שהיא נתנה למישהו את הזמן שלי!!!!! שלי! חבל שאין פה קו והדגשה...כי אני אמרתי לה ש"נראה שלא נוכל לקבוע בזמן הקרוב" מזה היא הבינה שהיא יכולה לקבוע על השעה שלי :( אוףףףףף חוסר הבנה... למרות שקבעה חד פעמי לאותו אדם. ועכשיו קבעתי להשבוע ושוב מתברר שאני לא יכולה אז הודעתי שאני לא באה :( אוף!! בגללי כמובן, נמאס לי...רוצה לעזוב לגמרי, אני מיואשת כבר. כתבתי לה שאני כבר מוותרת מראש, היא אמרה שהיא לא מוותרת..כתבתי אל תפתחי ציפיות והיא ענתה.."לא נכון לסיים כך בכל מקרה, ולכן אצפה שתחזרי"..כתבתי שאני לא יכולה עם האי וודאות אמרה שתחכה בסבלנות..ובכלל אני לא חושבת שהמאמץ שווה...הלוואי שיכולתי שזאת תהיה הודעתי האחרונה אליה ואשכח כבר מהכל...........אודי, קשה לי הסערה הזו ובכלל זאת לא היא זאת אני שמבטלת פגישות ולא מוצאת זמן :( לא עדיף כבר לוותר מאשר לנסות לקבוע כל פעם איזו פגישה יחידה? קשה לי.....מה היית עושה? מחכה לי? נכון שהיא צריכה להתפרנס היא לא יכולה לשמור לי את השעה לנצח.... :( אוףףףףףף

שלך לפחות משכנעת אותך להישאר שלי אדישה לחלוטין. גם אם אמרתי שאינני מתכוונת להמשיך היא קבעה לי פגישה ולא דיברנו על זה כלל אלא על דברים כללים

היי מיכל וגם רחל רחל, ההודעות שלכן גורמות לי לעצב.למה עצב? כי נראה שאתן הולכות פסיעה קדימה וארבע אחורה......ואני לא אומרת את זה ממקום שיפוטי. נראה שעדיין לא החלטתן אם יש או אין טיפול ובאיזה מצב צבירה אתן. הרבה שאלות,חוסר הבנה,כעס,תסכול ובלבול...... וכך במקום לקיים מסגרת טיפולית קבועה ומסודרת,שבתוכה אפשר להביא את כל הבלבול את הכאוס,אתן בוחרות לשבת מבחוץ ולבדוק איך? וזה כל כך חבל כי המטפלים שלנו רוצים לטפל בנו. אבל הם תלויים בנו. במה הם תלויים בנו? הם לא יכולים לטפל בנו בלי שנבוא לטיפול. בזה הם מוגבלים.בזה הם תלויים בנו. מיכל,המטפלת נתנה את השעה שלך כי עם כל הצער והכאב זאת הפרנסה שלה והיא לא יכולה לשבת ולחכות בלי סוף.וחבל כל כך חבל. גם לי לפעמים קשה להביא את עצמי לטיפול. עולים תכנים קשים,לפעמים אני כועסת,הוא מאחר ועוד דברים.אבל אני לא מוותרת עלינו. מקווה שיוקל לכם...... ליבי איתכן, מקווה שלא יצא מטיף כי לא התכוונתי ולא רואים את הבעות פניי. הילה

כל כך מבינה מה את עוברת.... איתך, מרחוק קרוב, מישהי שמתמודדת עם דברים ותחושות דומות... רחל.

אודי. אתה וירטואלי? איך אפשר לדעת בכלל אפילו אם תאמר שכן....? זה מבלבל וקשה לתת בך בגלל זה אמון.

צודק בסך הכל. אחשוב על כך.

היי אודי, אני בטיפול כבר 3 שנים וכל כמה זמן אני נכנסת לסערת רגשות בטיפול כשמרגישה שהמטפלת דוחה אותי ושולחת לה הודעה על סיום טיפול. אם אני לא מצליחה להתמודד עם חווית הדחייה אחרי 3 שנים בטיפול זה כבר אבוד? זה כמו לופ שחוזר על עצמו.. כל פעם נכנסת למצב הרסני..הטיפול שלי זה מלכוד 22 .. לא יכולה איתו ולא יכולה בלעדיו :( בבקשה אשמח לעצה... תודה אודי

תודה לך הילה

כשמתאהבים במישהו/י אז כושר הדיבור עם אותו אדם נפגע? מה מסביר את התופעה הזאת והאם זה נחשב תקין או מעיד על בעיה רגשית?

אודי, איך נוגעים בגרעין של הטראומה? איך בכלל מתחילים לדבר על הזכרונות? עד כמה חשוב לרדת לפרטים? במידה והמטופל מפחד מאוד מלדבר על הטראומה (חושש מהתפרקות ו/או שגעון) אז המטפל צריך "לדחוף" אותו קצת? לעודד אותו? האם מפגשים כאלה צריכים להיות ארוכים יותר מהרגיל? האם צריך להתכונן מראש? לתכנן משהו אחרת??? בבקשה אודי, תשתדל לענות לי על הכל. לילה טוב, נטע.

איך באמת מתמודדים עם הסערות האלה?... עם השינויים האלה??? זה גדול עליי אודי! אני הרבה פעמים פתאום מפסיקה לכתוב לו, ומרגישה ממש טוב עם זה... ואז חוזרת שוב לכתוב ולהפיל עליו את כל הסערות שלי.... רחל.

מסכן. המטפל שלי. שולחת לו כל יום הודעות עם מסרים הפוכים כל כך. והוא לפעמים מגיב בקצרה ולפעמים לא... יום אחד רוצה קרוב ורוצה לנסות למצוא זמן להיפגש. ויום אחד אומרת לו שלא רוצה להיפגש עכשיו חודש חודשיים, ושארצה אודיע לו... יום אחד אומרת שהתרגשתי לראות אותו, ויום אחד מזהירה אותי שלא יתקרב יותר מידיי ושלא רוצה שיכנס לי ללב, ולא רוצה שיהיה דמות משמעותית בחיי. יום אחד בוכה ומתלוננת לו על היחס שהוא מראה כלפיי, שהוא חסר סבלנות, לא מפרגן לי מספיק... ויום אחד אומרת שלא צריכה ממנו כלום ושרק יעזוב אותי... שואלת אותו שוב ושוב- אם אני רצויה, אם יש לו כוח אליי, או שאני כבר מתישה אותו ושאולי כדאי שנפסיק.. איך הוא שורד אותי? או שהוא רק מציג? למה הוא שורד אותי? הוא אמור לזרוק אותי! זה מרגיש לי לרגע כאילו לא אמיתי. רחל.

באתי לומר לך שלום... (: וגם שאלה קטנה- אתה חושב שאם אבקש את עזרתה בלעשות משהו זה בסדר? אתן דוגמא, נניח אני רוצה ללכת לחדר כושר ואין לי כוח, אבל אם אגיד לה שאני רוצה שהיא תדע ושנקבע שאני הולכת ו'צריכה' לספר לה אם עשיתי זאת, זה סביר? אני יודעת שהמצב האידאלי שאצליח לעשות דברים מעין אלו לבד, אך כרגע זה לא ממש מתאפשר לי, פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לעשייה. מדי פעם כן, אך לרוב לא. מה אתה חושב?

מפחד. במיטה מתחת לשמיכה. רועדת.

שלום... עברתי פני חודשיים וחצי ניתוח שההחלמה שלו הסתבכה והתארכה מעבר לחודשיים.. ביום ד שעבר זומנתי לביקורת על מנת לודא ששלב ההחלמה הסתיים ..להפתעתי נודע לי שההחלמה אכן הסתימה אך הניתוח נכשל ולכן זומנתי ליום ג לניתוח חוזר... בהתחלה הודעתי שאני לא מגיעה שיש גבול גם לסבל שאני מוכנה לעבור .אחרי כמה שיחות טלפון עם הרופא שלי ..הבנתי שלא עומדות בפני יותק מידי אופציות ..והרמת הידים תיהיה בסופו של דבר לרעתי.. אני רוצה להגיד אוקי הבנתי ואני מגיעה ..אבל הפחד והזכרון מהכאבים..מכריע הרבה יותר.... רוצה שלפחות משהו אחד ילך כשורה אצלי בלי הסתבכויות. זו בקשה כל כך מוגזמת???? תודה על הכל

כבר אין כח

היי אודי ביום שישי נפלה פגישה כי לא הרגשתי טוב היום הוא ביטל בגלל הגשם המעטפת נסדקה ואוטו טו אני צונחת לי

תחזיקי מעמד.את בן אדם מדהים. מגיע לך את כל הטוב שבעולם. דרישת שלום לגור ושולחת לך חיבוק מוחץ של חברה(אם מתאים לך) חלום

יש איזו אחת שממש מטרידה. היא אומרת ומתבטאת במורה מגעילה מול כולם בעבודה. אבל כשלא בטוחה במשהו שעשתה היא באה להתייעץ. חתיכת חוצפנית. שתלך לעזאזל. שתמות. שתשבור את הרגל שלה בדרך. איזה עזות יש לה. ואני לא רוצה לרדת לרמה שלה ולדבר באותה הדרך שהיא עושה. אבל זה ממש מטריד וחושבת על זה נון סטופ....!!!!! מה עושים

אתם רק וירטואלים

על אודי את יכולה להיות בטוחה שלא, ועל השאר את צריכה לסמוך ולהאמין. ברור שבמדיה כזו צריך להיזהר ולא לסמוך באופן אוטומטי על כל דבר (לאו דווקא בקשר לפורום). מניחה שזה לא משנה מה אומר או מישהו אחר, יש לך כנראה סיבה לחשוש ולחשוב כך. מקווה שתוכלי להרגיש טוב יותר.

אם לא מעניקים לה תיקון? ואיך יתכן תיקון אם הקשר עם המטפל בכלל לא אמיתי. הוא לא באמת חושף את עצמו, את חייו. או למשל לא יכול להזמין את המטופל באופן חברי להתארח בביתו או משהו מהסוג הזה. הכל 'סימבולי'. וזה מפגר כי זה לא אמיתי. אז מה הטעם לשחזר את הטראומה? אני יודעת עכשיו שהייתה לי הזדקקות ראשונית בינקות שלא פגשה מענה, כנראה, והרגשתי כמו ילד לא רצוי ולכן מצאתי את הבטחון שלי בעמדה של 'להיות לבד'. אבל בטיפול היה לי מאוד רצון בתוך השחזור שהמטפלת תבוא לקראתי ותרצה אותי וזה כאילו לא נועד להנתן במילא, רק לדבר על הדברים, להבין את הדברים.. מה הטעם? הנה עברתי את הטיפול המחורבן הזה, הלא מודע עלה למודעות, יש לי הבנה של המקורות הדינמים שהשפיעו בחיי על התעצבות האישיות וסגנון ההקשרות הלא בטוח שלי. אבל בפועל, בפועל עדיין הלב שלי לא מעיז להקשר ולאהוב אף אחד. אני לא יודעת איך. מתה מפחד שזה יצא יותר מדי נשען ויבריח ממני את מי שיהווה מושא להשענות הזאת. בפועל אני לא נשענת. אני נצמדת ללבד שלי כמו לקרש הצלה. אני פשוט לא מעיזה לפתוח את הלב ולהתמסר ולהאמין שבאמת אפשר לרצות אותי בלי שפתאום מסיבה כזאת או אחרת לא ירצו אותי וישליכו. אין בטחון בבני אדם בשיט. וגם אף אחד לא יכול להבטיח דבר כזה, זה פשוט לא מציאותי. עובדה שמלא אנשים שנישאים ומקימים משפחות גם קורה שמתגרשים. אין בחיים ערבויות ובטחונות. אבל הפחד הזה. הפחד הזה להקשר ולהזדקק ופתאום לא לקבל מענה- האימה של השחזור הזה, הכאב הזה. בראש אני מבינה שזה לוחץ על פצע קדום מאוד מהעבר, אבל רגשית זה עדיין מפחיד ועדיין מרגישים את הכאב או חוששים להרגיש את הכאב כדבר ממשי בהווה. זה מאוד מוחשי. זה פשוט כואב מאוד. זה זורק אותי לפצע הפתוח ומכאיב מאוד. בוכים. כאבי תופת של הנשמה לחוות את החוויה הזאת של 'אתה לא רצוי. אתה לא מספיק בשביל שירצו אותך. ויתרו עליך'. אני מכבדת את הבחירה של אנשים כמובן אם זה קורה , אבל בלב שלי יודעת שבפנימיות שלי זה זורק אותי לכאב ההוא, ואני לא יודעת מה לעשות. רק ה'לבד' מספק הגנה מהדבר הזה. זה פחד אימים לחוות את הכאב הזה. אודי אתה מבין? מה עושים אודי? לא רוצה שיכאיבו לי שוב. הלב מפחד להתמסר, להרגיש, להקשר, לחוש תלות געגוע, לבטא את זה. עדיין 'לא צריכה אף אחד ולא זקוקה לשום דבר' זאת ההגנה הכי יעילה שלי. ובטיפול אודי פשוט השפילו אותי נרקיסיסטית וזה גם פגיעה נוספת. לגעת בכאלה פצעים עמוקים בקונטקס של אטימות והתנשאות וצביעות מצד המטפל ברמה של 'צדק חברתי'. זה פשוט המצע הכי גרוע נראה לי לטפל בתוכו בסוג כזה של פצעים. מטפל שאומר לאדם כמוני 'עבדתי קשה להגיע למעמדי' בשיא הצביעות- כי הרי אם לא הייתי נפגעת התפתחותית ככה היו נפתחות בפני אותן הזדמנויות להתקדם בחיי, במקום לסגת לרגרסיות ולקרוס תפקודית. אז למה אתה צבועים אודי? יש מטפלים שלא עונים בהתנשאות "עבדתי קשה"? זאת נראית לי תשובה שהיושר האנושי אמור להעיף מהמילון שלכם. לא כי זה לא נכון, אלא כי זה נאמר בקונטקס חברתי והתפתחותי צבוע. מעניין אם הייתי מגיע אליך לטיפול במקום אצלה, גם אתה הייתי אומר את זה ככה, ולא מבין אותי כמוה. הייתי מעריכה יותר אם היא הייתה אומרת "היה לי מזל לא לחוות משבר התפתחות שפגע לי בתפקוד ולכן זה אפשר לי את המסוגלות להשקיע המון שנים וכסף כדי להגיע למעמדי כיום והשקעתי המון ולכן המחירים". משהו שגם מצביע על המזל התפקודי ולא רק על ה'בחירה' לעבוד קשה. כי גם אני התאמצתי ועבדתי וניסיתי בחיי. זה לא שבילית בים ובמועדוני ריקודים בזמן שהיא סללה את דרכה בקריירה האקדמאית שלה. אתה מבין אותי אודי? יצא שיש 2 נושאים להודעה הזאת- הפצע הרגשי והנושא של צביעות חברתית בטיפול. אשמח לתגובה, אם יש לך מה להגיד..

בהם איש לא ישמור ולא ידאג שתשני את הדפוסים שלך... ואולי אפילו ישתפו איתך פעולה...

אני שונאת אותה!!!!!!!!!!! שונאת שונאת שונאת!

אבל זה תהליך כואב וארוך מאוד.צריך לאחוז בכל מה שבא ליד כדי לעוף מכדור הארץ מעוצמת הכאב... שלך,חלום

היא בעצם אמרה לי שאני מטרד מבחינתה ברגע שפרצה התלות וה'תובענות'. זאת לא הייתה מי יודע מה תובענות אבל התפקיד שלה היה לתסכל אז התייחסו לזה כאילו זאת כן 'תובענות' בלתי מתקבלת. מה שמר עלי בחוויה הזאת שהתייחסו לצרכיי ההיקשרות והתלות שלי כאל מטרד? זה מה שהמטפלת עשתה. כי היה לי קשה לכפות את עצמי לא לצאת מהקווים של הגבולות שלה (שנחווה גם משפיל לכעצמו לשלם המון ולקבל במן מדוד במשורה כזה)

כדי להגיע למקום שיהיו לך חיים מלאים,סיפוק,הנאה ואהבה משלך. חיים שבאמת מגיע לך לחיות אותם. זה לא אומר שטיפול לא עונה על צרכים הרגשיים שלנו.עונה ועוד איך אבל לא על הכל ולא תמיד.גבולות זה גבולות.הם שומרים קודם כל עלינו.למרות שחווים אותם כמשהו מאוד מאוד קשה ומגביל... מטרד?..לא יודעת אנשים חייבים לכבד את הגבולות אחד של השני אחרת החוויה נהיית מאוד קשה..אני לא יודעת מה בדיוק היה שם אבל אני מבינה שמאז את מיואשת מעצמך.

די מאסתי ! אין שיפור "במיקורוקוסמוס" למעשה אפילו החמרה -היא לא מבינה. בחיים האמתיים אפילו יותר גרוע- הם לא מבינים . אני רוצה להרים ידיים להפסיק להילחם להיכנע לעצמי. אני על סף ויתור כלו כוחותיי. מישהו פה יכול להבין?

בדרך כלל זה הרגשה זמנית. אנחנו כאן,אם תרצי. חלום,בחיבוק

אני מבינה , וגם לי זה קורה לפעמים אל תוותרי ותנסי להסביר את עצמך: בפני כולם וגם בפני המטפלת עד ששניכן תהיו על אותו הגל...

אבל אנחנו לא באמת כאן, זה כמו שהיא בחדר אבל זה לא משנה אם היא תיהיה או לא... אני לא בטוחה שהיא תורמת אלה מוסיפה מחשבות טורדניות.

התעוררתי מוקדם הבוקר, לא הייתי צריכה אני לא עובדת היום והילדים לא צריכים ללכת בית ספר (באיזור שלנו לא לומדים ביום ששי) אבל קמתי כי הוא קם ושתינו קפה ביחד מול החלון הגדול והסתכלנו לחצר שלנו...ותוך כדי לפני ואחרי שהתיישבנו עשיתי כל מיני דברים כמו אישה חרוצה ונורמאלית, הוא הלך לעבודה בלי לנשק אותי לפעמים הוא כן, אני לא יודעת אם זה נעים לי או לא נעים אבל נעים לי שאנחנו כמו כולם כאילו. אם הוא לא מנשק, אני קצת מתחילה לדמיין את הסוף שלנו ונרגעת. אחרי שהוא הלך חיכיתי עוד רגע ומזל שחיכיתי כי הוא באמת חזר ויצא שוב הפעם באמת נסע לעבודה ואני כמו תמיד שאני לבד הפסקתי להיות חרוצה ויעילה והתיישבתי מול המחשב והדלקתי סיגריה, אני יודעת שזה טפשי, אני קצת טיפשה ביני לבין עצמי אין לי יומרות , כלפי חוץ יש לי ועוד איזה. אני פשוט שקרנית. בגלל שבכל זאת אני כותבת לפורום פסיכולוגיה קלינית אני רוצה לשאול על תופעה פסיכולוגית - שמתי לב שאני לא יכולה לעשות כמעט שום דבר קטן או גדול בלי איזו הסחת דעת מהדבר שאני עושה, בד"כ אני מדמיינת שאני מישהו אחר שעושה את זה במקום אחר עם תפאורה אחרת וכו'...(זה משהו שלמדתי לעשות בגיל צעיר ביותר,כבר אמרתי שאני קצת טיפשה) או שאני עושה פעולה אחרת תוך כדי , קראתי את המאמר שפרסמת ונראה לי שמידי פעם אני מכניסה את עצמי למצבי טראנס לא עמוקים ובכל זאת זה פוגע ברצף, האם זה מוכר לך התופעה הזו?.

שביר, הי. "ביני לבין עצמי אין לי יומרות, כלפי חוץ יש לי ועד איזה. אני פשוט שקרנית". קודם כל המשפט הזה הרעיד אותי, מרגישה שזה נכתב עליי. ואחר כך, חושבת, שאולי כל ההצגה הזו כלפי חוץ, זו חתיכת דרישה מעצמי, לא? הרי יש בתיאור הזה כל כך הרבה ביקורת עצמית, כעס עצמי... ואם באמת היה אכפת רק ממה שאחרים רואים, אז מה זה משנה אם זה שקר...

אלא מה?..יש מישהו שמוכן לשמוע את מה שיש לי לספר?.. וגם אם היה הייתי צריכה להיות בטוחה שזה לא יפגע בתדמית של אף אחד...וגם בתדמית שלי.עכשיו הייתי נורא מוצפת התקשרתי ל1202 ופשוט בכיתי 40דקות.מעניין מה היה קורה אם הייתי עושה כזה דבר ומתקשרת לחברה?..הייתי מקבלת שיחת מוסר רצנית.אני לא מוכנה לשלם שום מחיר...כמובן יש דברים שאני מספרת ומשתפת.בקיצור,לא פשוט...לפעמים אני לא מבינה איך עדיין לא נגמרו לי הדמעות...

מה שלומך?