פורום פסיכולוגיה קלינית

היי רוצה להאיר..... לאחרונה יש הרבה מאוד משיכה למטה לפעמים מרגישה שמדרדר אותי להיות כאן הרבה יותר מידיי לגיטימציה לפגיעה עצמית לאקטינג אאוט מרגישה שבזה שלא מכירים את כל השלם מקצינים פה את חלקיו וחבל מאוד. מזמינה להביא עוד חלקים בריאים מתפקדים טובים שיש בכולנו..... מזמינה למשוך למעלה. מיכל מצטרפת למה שכתבת.... הילה

ו...משוך! ו... משוך! ו... משוך! תודה הילה. מצטרפת ושולחת אנרגיות חיובית. נעמה.

אני מצטערת אם לא הייתי צריכה לכתוב את התנאים שהמטפל שלי אמר... התלבטתי הרבה, כי מן הסתם הוא לא היה מציב לי את זה פתאום בלי סיבה... אז הסתפקתי בלכתוב רק את התנאי בלי שום פירוט, כדי לא להכביד..חשוב לי גם לא לפגוע או חלילה לגרום למישהי רע פה... סיפרתי פה שעובדת בתחום הטיפול, עם ילדים, נערים ונערות עם בעיות נפשיות..זה החלק הבריא, המתפקד שלי. אפילו שמפגיש אותי עם חלקים כואבים בנפש שלי, אני שם, נותנת, מעניקה. עושה כל שביכולתי לספק להם את החוויה המטיבה, שמישהו בעולם אוהב אותם, דואג להם, חושב תמיד רק איך לשמח אותם ואיך לעלות להם חיוך על הפנים... (ולהם אני לא נותנת גבולות..:)...שאני איתם, אני עד הסוף. והמבטים שלהם, העיניים הבוהקות, החיוך על הפנים, הידיים המחבקות, המבקשות חיבוק, מוחקים לרגעים הרבה כאב שקיים אצלי... רחל.

כייף הילה

היי רחל לא כתבתי ממקום שיפוטי..... ובקשר לעבודה שלך- איזה כייף לך ולהם שאת מושקעת בהם. גם אני עובדת בעבודה טיפולית ויש לי רגעים נפלאים. תודה ששיתפת! הילה

הייתי היום בדיקור סיני והיא רק נגעה בי אמרה שאני חרדתית מאוד ושאני לא ישנה בלילות זה באמת נכון אבל איך היא מגלה את זה רק מכמה דקות של עיסוי..ולאחרונה באמת קשה לי להתמודד לבד אולי אני אשמה ??כי כל כך הרבה פגעו בי בגיל הילדות וגם בגיל יותר גדול איך זה שאבא והדוד שלי ונהג וסבא ונהג ההסעות בחרו לפגעו דוקא בי אולי אני אשמה בזה אודי זה בסדר לספר שאני חותכת שכואב לי? שמצליחה לאכול רק ארוחה אחת ביום?ובכוח כדי לתפקד למען הילדים שבנתים נותנים לי כוחות ומחזיקים אותי המטפלת נעלמה לי בלי הודעה מוקדמת ולא ידעת מתי תחזור אני רואה שטיפול הוא דבר קשה וכואב קוראת גם כאן מאחרות שזה קשה ליהות בקשר טיפולי

בבקשה ממני אם את כותבת על דברים כאלה במילים ברורות תוסיפי טריגר שנדע ... עצוב לקרוא אותך עצוב הקושי .בבקשה תאכלי תפסיקי לפגוע בעצמך . ככ מבינה על מה את מדברת ..איתך

למה בייביסיטר?? אודי זה לתינוקות. לא נעים לי לראות את זה. היום חשבתי שאני רוצה להיות תינוקת.. אבל זה קששה לי גם

אחרי שנתיים ושמונה חודשים, התנאים הם... 1. יש מפגש קבוע יחיד. וזהו. אין תוספת פגישות, זמן, טלפון וכו. 2. צריכה להתחייב לא לפגוע בעצמי. התנאי הראשון כואב. השני נראה לי לא הגיוני. אמרתי לו שהתנאי הראשון יגרום לי לקושי מאוד גדול, קושי שכבר חווה כבר עכשיו. חווה כבר הרבה, חוסר החזקה. אבל עוד איכשהו... והתנאי השני אמרתי לו שלא יכולה לקבל. יכולה להתחייב שאודיע לו לפני אם רוצה לעשות משהו לעצמי, ואם לא אשיג אותו- אפנה למישהו ואשתף בזה. אבל להתחייב שלא אעשה כלום? מאיפה אני יודעת מה אהיה ומה אעשה? איך אפשר להתחייב על דבר כזה? זה נראה לי ילדותי לבקש דבר כזה. והוא כתגובה ענה לי- נקבע פגישת סיום. רחל.

כתבתי והכל נימחק..הכלל השני צריך היה להיות ראשון . את חייבת להתחייב לעצמך שאת לא פוגעת בך .כמו שלא היית פוגעת בי או בילד קטן כי שם זה חוק למה את מותרת לפגיעה . הכלל הראשון כנראה שהגעתם לאובססיה וזו הדרך שלו לעצור את הסחף ולהציל את הטיפול . יכול להיות שזה מה שהוא יכול להכיל כרגע הגיוני עם הצפת יתר על המידה בלי לאזן ממקום חיובי. נראה לי שהוא חד וברור כדי להעיר אותך עכשיו זאת שעת מבחן תצילי את עצמך תילחמי עלייך על הטיפול או תוותרי זה רק בידיים שלך . אני איתך את תעמדי בזה יש את סנר וערן ומרכז התמיכה מאמינה בך חיבוק ענק

גם לי לא ממש הלך נראה לי בפגישה...היא חושבת שהיא מבינה...לא נראה לי שהיא מבינה אבל קבעתי שוב פגישה..רציתי ללכת..עדיין רוצה שנפרד. גם לה יש תנאים..עכשיו לא יהיה כלום בין הפגישות רק מקרי חרום...היא לא מוכנה פתאום. מבאס תנאים...אבל נראה לי שהתנאי השני זה כי הוא דואג לך..אכפת לו ממך..איתך בכל אשר יקרה..מיכל

תנאי ראשון - אני מאוד מבינה את הקושי. גבולות זה מרגיז!!! :-) תנאי שני - יקירה, הוא צודק. שמעתי על עוד מטפלים שמתנים את המשך הטיפול בכך. יש לך מטפל בוגר ואחראי ולא ילדותי. ושני התנאים האלו מראים שאכפת לו ממך..ושהוא מקצועי ורציני.. בבקשה תחזרי לטיפול! או לפחות תחשבי על זה שוב

רחל, אני חושבת שברור שזה קשה. גבולות זה קשה ובטח כשהיה לך משו אחר. אני חושבת שבמקרי קיצון, הוא יסכים קצת יותר, כי זה קורה. גם עם גבולות נוקשים צריך לפעמים משו אחר והוא רוצה לשמור עלייך. לפגוע בעצמך- זה תנאי הכרחי. וגם אודי בטח נוהג כך. אצלי הפסיכיאטרית והמטפלת אמרו לי במפורש שהן לא יטפלו בי אם אני פוגעת בעצמי. להגיד לך שאני לא רוצה לעשות את זה, ברור שכן.

אני חוששת שאתה לא ממש יכול לעזור דרך כתיבה....רק להרגיע, לתמוך מעט אבל אולי תבהיר שפה זה לא טיפול..אני מרגישה כבר תקופה שהפסקת לשלוח אותנו למטפלים..סליחה אם נשמע כמן ביקורת אבל קצת מוגזם לבקש ממך דברים לא ראלים...אתה לא מטפל שלנו ואין פגישה פנים מול פנים .ועכשיו אני מצטרפת לפחד של הילה..על כאלה שאנחנו לא יכולים ממש להועיל להם.....

היי אודי, פעם רשמת לי על יאן וייאנג - שבכל טוב יש רע ובכל רע יש טוב. ושאין מושלם! היום חשבתי על זה, וזה קצת מבהיל! מה מבטיח לי שהאדם הטוב לא יהפוך עורו ויחשוף בפניי את חלקיו הרעים? ואז אפגע מאדם "טוב" לכאורה או שהגדולה היא דווקא לתת אמון בידיעה שבכל אדם יש חלקים רעים, אבל אז זה כבר טימטום.. להאמין במישהו שיש בו פוטנציאל לרוע? אולי גם אני אדם רע? אני קצת מבולבלת! מה אני מפספסת כאן?

היי מיקה, איך שאני רואה את זה, האמון הוא בכך שהאדם ישתדל בכל מאודו לא לממש את הפוטנציאל לרוע, שמצוי בכל אחד (גם בי, גם בך). ולפעמים מתפלק קצת, אבל גם אז הרוע לא חייב להיות השחור משחור. הוא יכול להיות פשוט איזו הערה מגעילה, התעלמות ממישהו שפונה אליך בבקשה, דברים אנושיים שאי אפשר להימנע מהם תמיד. יין ויאנג זה דימוי יפה, אבל הוא מפספס את האפור שנמצא ברוב החיים... או שאפשר לומר שהוא ה"זום אין", פירוק של האפור הזה לחלקיו. ואולי בעצם השאלה הבסיסית יותר היא מהו רוע בעינייך? נעמה.

מרגישה מלחמה בכל כך הרבה חזיתות... כואב וקשה. היא אמרה לי היום שהיא חושבת שאנחנו צריכות להתמקד בהווה ובמה שעושה לי טוב... אבל לי קשה, קשה לי להאמין ואני כן רוצה. רוצה שיהיה לי טוב אבל לא יודעת. נפגעת מהמשפחה, נפגעת מהחברות

תתמקדי בהווה ותילמדי איך לשנות כדי לא להפגע זה תהליך ולומדים . ההווה חשוב ..זוכרת את המסיבה שלא נהנית ואחר כך הצלחת ...:)סומכת עלייך השינוי לא קל לא פשוט זה תהליך אבל אפשרי . והיא רוצה בטובתך אל תישכחי את זה . חיבוק אם מתאים לך

אני לא בטוחה שאני מצפה לשינוי.. אבל אולי אני באמת צריכה להתמקד בעכשיו ולא במה שיקרה או לא יקרה, כי אי אפשר לדעת. הלוואי ורק הייתי מצליחה להאמין וליישם את זה. ואני יודעת שהיא רוצה בטובתי.. אני זקוקה לה מאוד במיוחד לאחרונה. והיא לא מאכזבת אותי למרות שהיום אמרתי לה שבא לי לקלל אותה (:

אודי. יכול להיות שמאד קשה למטופל לקבל את הגבולות שהמטפל מציב לו ?? למרות שהמטופל יודע ומבין שזה בשבילו וכדי שהמטפל יוכל כך להמשיך לעזור לו? ואם כן, מה המטופל יכול לעשות נגד האינסטינגטים שלו שלא מקבל כדי לא להרגיש "נשלט" או "חסר אונים"?

לתת לזה מקום .להפסיק להלחם להזכיר לעצמך כל הזמן שהוא שם לטובתך וזה רק טריגר ותגובות מהעבר ..אוףףיודעת שזה קשה קשה

אני חושבת, שאצלי לפחות, אני כן בודקת לפעמים גבולות. כמובן שיש דברים שהם מחוץ לתחום, אבל אני צריכה את המקום הזה של לנסות 'למרוד', ואני גם אורמת לה והיא לא מאפשרת וזה בסדר כי זה מה שאני צריכה.

זה כמו פרפר שנמשל לאש. אני יודעת שזה אש והרסני ואני בדרך לשם. אולי כי אני כבר לא מאמינה במה שיש בצד השני שהוא נחשב לשפוי. לא חשבתי ששיגעון זה בחירה . כנראה שזה הליכה לא רצונית אבל מפוקחת ויודעת שזה מה מחכה שמחכה שם. הצלחתי להסביר ? אני הולכת להשתגע ,אני לא רוצה אני פשוט יודעת וזה עצוב

מבינה אותך ..מבינה את הצשיכה לאש וכן זה עצוב . שימי בלמים כמו שאודי אמר לי . תביאי לטיפול לכי לפסיכאטר שמבין בתחום אל תוותרי זה בידיים שלך ואת יודעת את זה. לא כאן הפתרון האמיתי .את מוכרחה להביא את זה לטיפול ..מרשה לעצמי להגיד עמליה נימשכה לאש אותי זה הפחיד מניחה שגם אותך ...תעזרי לעצמך לפני שיהיה מאוחר ...

לבין הענות אנושית והתגייסות לקראת אדם בשעת סערה רגשית ורצון בתמיכה של אוזן קשבת אנושית הכלה ועידוד. נראה לי הפסיכולוגית האקסית שאני ככ אוהבת לשנוא לגמרי איבדה את יכולת ההבחנה בין השניים. אני מסוגלת כיום לדבר ממקום של נפרדות ולא רק כמיהות אינפנטיליות אבל היא מתעקשת להתייחס לכל מה שקשור בי כאל פניה אינפנטילית אחת גדולה כנראה ורואה בכל סוג של כמיהה ליצירת קשר והשתתפות שלה בעולמי משהו שצריך לתסכל אותו בכל מחיר. מבחינתי זה התעקשות על ספרציה בכל מחיר וממש אין לזה שום קשר לאיזה כמיהה שלי לשוב לרחם בדמותה. כן יש לי צורך והייתי רוצה השתתפות שלה בעולמי וברכת הדרך. עיבוד ועיכול דברים שהיו. היא לא מאפשרת את זה. בעיני זאת אטימות. זאת התעקשות שלא חייבת להיות. אפשר להיות יותר אנושיים ולהסכים לשוחח עם מטופלים לעיתים שהם חשים זקוקים לזה. אבל כנראה היא מזמן עברה לפאזה של ספרציה בכל מחיר. למה להתנהג ככה? אני פחות מזדעזעת כיום כי כבר יודעת למה לצפות מפסיכולוגים ועדיין זה מקומם. כאילו מרוב 'מקצועיות' אתם לא משאירים מרווח נשימה לאנושי. להענות פשוטה לאדם בשעת קושי ונזקקות. הכל על טהרת ההנחה שתסכול מגדל כנראה. אין לי הסבר אחר. ועדיין זה ממש לא נכון שאני מחפשת כמיהה לחזור לרחם כל פעם שבא לי מענה אנושי ממני. זה רגרסיבי נקודתית. לא טוטאלית.

רק עלי אני מדברת ..החלק הזה שבי מחכה רק להרוס לפגוע בכל מה שבניתי אסור לתת לה כוח אסור . כל העצמה שלי נותנת לה עוד כוח . היא כועסת על המקום שלי היום כועסת על הדרך שבחרתי להוציא אותנו מהבור מהמאורות מהחשכה . אמרתי לך פעם השיר של אהוד בנאי הוא עלי ..מכרתי את עצמי בזול בעבור תשומת לב ...לא יכולה מעדיפה להיות כנועה ומרצה ושותקת ולא ...כל כך פוחדת אוף

מוכר..גם אני רציתי תשומת לב..אשמה שרובצת בנו תמיד..מובן כל כך..תני לעצמך להתקדם..להגיע למקום טוב..להשתחרר . מגיע לך טוב.. איתך. מיכל

היי, הרצון לתשומת לב הוא אנושי, בסיסי ומובן ובמקום שיש הרס אפשר לתקן.

קוראצ את רוני ומפחדת כבר כל הזמן לרוני לא טוב וקשה אם יקרה משהו

:-(( אבל תודה..

מצטרפת...קצרה ידינו מלהושיע לכלם..ואולי גם אנחנו סומכות על אודי יותר מדיי כשידו קצרה מלהושיע...עצוב....פה זה פורם ונתנו למקום יותר ממה שהוא...

אודי. היום שמתי לב שאני חוזרת על אותם התנהגויות מולה, מבחינת הקשר:הסיבות שבגללן אני מתאכזבת ממנה, התגובה שלי לאכזבה , הרצון לתגובה מסויימת ממנה ... נראה לך שהיא רואה את זה כמוני?

ובאותה לוגיקה התאכזבתי שלא התיחסת להודעתי כשלכולם ענית... דיברת איתה ואתה מעניש אותי על איך שהתיחסתי אליה?

אודי לא דילג עלייך הוא כבר הסביר לא פעם שההודעה עולה אחרי שהוא יצא . הוא אפשר להודעה שלך לעלות כדי שיוכלו להגיב לך . הוא נתן לה לך מקום . מבינה את האכזבה חיבוק אם נכון לך . ולמטפלת כן זה דפוסים דפוקים שאנחנו חייבים לטפל בהם .

אני רואה אותי צועדת לעבר השיגעון ולא יודעת איך לעצור

תביאי את זה לטיפול את כולך .תזכרי שאת נורמלית הכל נורמלי מה שעברת לא נורמלי ..ונושיטה לך יד להאחז להתקרקע מקווה שיעזור

והילדים???

אני מתכונן לשלושים מנסה להיות פרקטי, להכין הכל, מצבה שרצינו לכתוב עליה כל כך הרבה... קשה פה מאוד. הילדים רוצים את אמא הפצע עדין פתוח היא כאן אבל איננה וזה לא נתפש. תודה אורי

זה היה קשה לי.. רציתי את הקודמת המיתולוגית. את ברכת הדרך שלה. פיוס.. הודאה כנה בטעויות. השלמה . אהבה.. אבל כנראה שלא. צריך פרידה. מזמן צריך פרידה.. ככ קשה לי לעבור הלאה. התקשרתי היום למישהי לגמרי חדשה. מומחית לטיפול בטראומות ושיטת se ושילוב כל מיני טכניקות של גוף עם נפש. לא רק דינמי אנליטי מרגיז שכזה , של מילים שלא משכנעות. היא אמרה לי שתחזור אלי. מקווה שתחזור. אני לא מרגישה שיש לי כוחות וגם לא רצון וגם לא ממון לתהליכים ממושכים יותר אבל כמה פגישות אחדות לשחרר לי את הפלונטר זה יהיה טוב. עדיין משהו בגוף שלי חסום וצריך שחרור. נראה לי שבטיפול הקודם למדתי לחוש תוקפנות ולבטא כעס באופן מוחשי ולפתח יותר נפרדות.. אבל התהליך לא היה שלם. עדיין מעורער לי בתוכי כאילו אין בטחון של יציבות וגם קשה לי לנוע קדימה עם עשייה ומטרות חדשים. מקווה שזה יגיע לאט לאט. אני אפתח לדברים חדשים. אצבור חוויות והתנסויות. אצמח ואתפתח למרות הפחדים. בשביל מה אנחנו חיים אם לא זה..

היי אני מוצפת וקשה לה לכתוב נפלה פגישה וגם המסך של האייפון התנפץ

ולפעמים עוזר לכתוב פה שקשה ולדעת שלא נשארים לגמרי לבד עם המועקה של ההצפה, לא? המסך של האייפון התנפץ. אבל הפגישה נפלה? זה אומר שהיא התבטלה? צרות באות בצרורות לפעמים ככה זה מרגיש אבל את תעברי את זה וההצפה תתמתן. הקשה קצת יוקל. תגיע מן הזדמנות לקחת אויר לנשימה ולהתאפס. לפחות ככה הניסיון שלי מלמד אותי, ולי מוצף הרבה . צריכה שרברב דחוף :)

נשמע מבאס...אנחנו פה. איתך, מנסה להשקיט, נחזיק ידיים עד שירגע ותוכלי לשתף טוב? מיכל

ולמיכ ולטליה וכתבתי בעץ השמח וכלום לא נקלט .פלאי הטכנולוגיה...מחכה להגיע למחשב לא בטוח שזה יקרה היום . אתן בליבי מאוד ....

היי אודי, המטפלת יוצאת בקרוב לחופשה של שלושה שבועות.. בזמן האחרון מאוד בא לי חיבוק ממנה.. עד כמה אתה חושב שזה נורא אם פשוט אחבק אותה כשנסיים את הפגישה.. מבלי לבקש ממנה אם אפשר חיבוק אלא פשוט לעשות את זה... ברור שזה חציית גבולות.. מצד שני אני כבר 3 וחצי שנים בטיפול ומרגישה שהיא כמו אמא שלי.. ובאלי חיבוק ממנה.. תודה אודי!!

כדאי לדבר איתה על זה...חיבוק ללא בקשה שלה נראה לי פריצה לתוך המרחב האישי שלה. היית רוצה שיחבקו אותך בלי לבקש קודם? זה מעמיד את האדם בעמדה מאוד לא נוחה.

זה חלק מהמטרות בטיפול? כי נראה שמציבים לאנשים גבולות מתסכלים כדי שלא יגיעו... גם רחל רחל מתארת משהו כזה. מה ההבדל בין מטופל שמקבל על עצמו את הגבולות ומגיע בלי מרד לבין אחד שמסרב ומורד?

הייתי אצלה שוב .שיתפתי בניתוק בתחושות המוזרות גיליתי טפח והסתרתי ... הסתרתי שאני מפחדת להיות במקום טוב לתת לה כוח זה מסוכן .אפילו מאוד מאוד היא משחקת נחמדה ובוחנת ובודקת מחכה לשעת פעולה לצאת מהאיזון .יש בה כעס ותסכול עלי .על איפה אני היום על השתיקה שלי על המקום המתרפס המקום המתרצה . היא תהרוס את כל מה שבניתי בשלושה עשורים האחרונים ..מאז ילדת הלילה עבר זמן ....לא רוצה לחזור לשם לא ..כל כך מפחדת . עדיף לשתוק לא לתת לה כוח ...

לומר שמכירה את המקום של החרדה ופחד המשתק...אבל החרדה גדולה מהמציאות ואם לא ננסה לא נדע...אז מנסים. גם מכירה את הפחד מלהראות שטוב כי אז היא תברח או תהרוס...או.....אולי את מרגישה אחרת ואולי לא הבנתי נכון..אך שיתפתי ממה שהיה אצלי. איתך, מיכל

רק לומר שמכירה ומרגישה כך בדיוק.

לא דיברתי על המטפלת . דיברתי עלי ...אבל כן הטוב הזה מבינה אותך זה נכון

תודה שאתה כאן, תומך..תודה שאתה מאמין בי, שאתה גאה בי. שמחתי לקרוא זאת. אני מעריכה מאוד את התמיכה שלך בי עכשיו ולאורך השנים שאתה לא מתייאש....שתמיד יש תקווה!! זה חשוב. הבחירה בחיים גם אם הם קשים חשובה..שלא תבינו לא נכון הייתה תקופה שחשבתי טוב מותי מחיי...אך מעולם לא ביצעתי לא התייאשתי גם כשנראה שכן..החרדה כנראה יש בה גם מהטוב. יש פחד גם ממוות.... בכל אופן כשכתבתי ובחרת בחיים מקווה שגם אתם חושבים כך.אוהבת אתכם ואת המקום שניתן בו חופש כתיבה שיתוף והבעת רגשות...שלכם מיכל

היי אודי, אני קוראת את רחל ומיכל ומימה מה הטעם להתחיל קשר טיפולי אם הוא נגמר בסוף בכאלו רגשות קשים? אם בסוף עוזבים וחווים נטישה? מה הטעם להתחיל קשר שייגמר מתישהוא וישאיר אותי שבורה? (רחל ומיכל ומימה קשה לי להגיב לכן להודעות. מתנצלת מעומק ליבי)

מיקה יקרה! הרעיון הוא לא לגמור טיפול ברגשות קשים!!!!ולא להשאיר אותך שבורה!!! בשום אופן לא!!! המטרה היא לסיים את הטיפול מתוך השלמה, מתוך ידיעה שכבר אפשר להסתדר לבד ואם אי אפשר להסתדר לבד סימן שהטיפול לא נגמר! אני כותבת לך ומבינה שהטיפול שלי לא נגמר. לכל אחד מטרה שונה בטיפול וכשהיא מושגת זה אמור לבוא משני הצדדים ולא חד צדדית! המטפלת והמטופל צריכים לדבר וכשנפרדים עושים זאת בהדרגה (פעם נפרדנו אך לא ממקום טוב. הרגשתי נורא למרות שעשינו תהליך של פרידה לבסוף חזרתי כי לא היה נכון עבורי עדיין להפרד) בחיים נקשרים לאנשים והם עוזבים אותנו, אנשים מתים הרי לא חיים לנצח...אבל מה עדיף לחוות את החיים או לעבור על ידם? חלק מהחיים זה גם לדעת להיפרד ולעזוב אנחנו לומדות זאת בטיפול. גם הפרדות היא חלק מתהליך.... אני לא זוכרת את המילים המדויקות של המטפלת שלי אבל היא אמרה לי פעם משהו על זה...האם כדאי לאהוב ולהקשר או לא להקשר ולא לחוות את הטוב שבהיקשרות?, לא ממש זוכרת זה כתוב לי בסיכום שכתבה לי כשנפרדנו....הסיכום לא לידי כרגע אם אמצא אכתוב לך במדוייק מה שאמרה לי....תחשבי על זה. מיכל

שלא מרגישה שהוא רוצה שאבוא, שמרגישה שלא אכפת לו, כשכותב לי ישירות אני לא נלחם על הקשר הזה, אני רק מזמין, את תעשי מה שרוצה.. אני לא יכולה. זה חזק ממני. לא יכולה להיות בקשר טיפולי שזה ככה מרגיש. לא לקבל את ההזמנה שלו? אמרתי לו כבר שלא מקבלת, שלא מסוגלת להיות ככה בתהליך טיפולי, אני באמת לא מסוגלת להגיע שמרגישה שאני דוחה אותו, שאין לו כוח אליי. שהוא מציב לי תנאים לא נעימים. רחל.

איזה תנאים רחל? האם התנאים האלו לדעתך משרתים אותך? או באים מתוך מחשבה( גם) עליך? או שאת חשה שהם נועדו אך ורק מתוך מחשבה על צרכיו? אני שואלת אותך מתוך ניסיוני הלא פשוט. תחשבי טוב על שאלתי. אם זאת האפשרות הראשונה, לא כדאי לך לקבל החלטה מתוך פגיעה וכעס. אפילו שנורא נורא כואב לך עכשיו. קחי את הזמן לחשוב. את יכולה לענות לו שאת לא רוצה לענות כשאת בסערת רגשות. בדיוק כפי שלא שופטים אדם במצוקתו. ושאת מבקשת זמן לחשוב ושיאפשר לך זאת. זאת עצתי לך ברגע קשה כזה. תאמיני לי שלפעמים הזמן עוזר להבהיר את הדברים. גם אם זה תהליך כואב. נראה לי שאת חייבת זאת לעצמך. קחי נשימה( גם אם מלווה בדמעות), ואז עוד אחת, ותחשבי. שלא תתחרטי.

זה נגמר. וברע. הוא הציב לי תנאים שלא יכולה לעמוד בהם. אמר שרק אם אעשה אותם אני מוזמנת לטיפול. אמר לי שלא נלחם עליי או על הטיפול, אם רוצה שאבוא, עם התנאים שלו... אני לא רוצה. וגם לא יכולה לעמוד בתנאים האלה.. זה כנראה נגמר. אני לא חושבת כרגע על כלום.. הראש ריק...והלב עוד יותר. רחל.

היי, כמו שבמבי אמרה, העץ השמח מוצא אט-אט את מקומו בין היגון לתקווה, בין הכאב לטוב. הנה הוא בא שוב. איזה טוב היה לי השבוע? - "חג הבחירות" סיפק יום חופש באמצע השבוע, מה שתמיד נחמד. אני עוד לא יודעת מה יהיו התוצאות, מחר כבר נדע משהו, אבל בינתיים שמחה על יום החופש שהרווחתי (ועל היעדר התור בקלפי! באתי בזמן טוב). - הייתה השבוע סיטואציה מתמשכת שדרשה ממני להיות אסרטיבית למדי. זה לא היה לי קל בכלל ועוד המשכתי להלקות את עצמי קצת אחר כך, אבל בשורה התחתונה כשהייתי צריכה להיות אסרטיבית ולהשמיע קול, עשיתי את זה. קצת fake it till you make it. - ראיתי סרט ישן אך מרגש ויפה. מה אתן מספרות? נעמה.

אני מספרת.. שהלא נודע מסקרן אותי.. מטיפול של כמעט שלוש שנים, יש סיכויים גדולים מאוד שהטיפול נגמר.. והתחושה הראשונית היא של כאב והתפרקות, שככה טיפול נגמר, בחוסר אמון, אבל יש בי חלק קטן סקרן ואולי אופטימי..(סקרן זה גם טוב), אולי יהיה טוב יותר? אולי זה כבר פתח למשהו טוב יותר, בלי שאני אפילו יודעת על זה?..... רחל.

כתבתי מהפון כנראה לא קלט, אכתוב מה שעולה לי עכשיו, חופש באמצע שבוע כמובן...התרככתי קצת וקבעתי פגישה, בפועל זה יתקיים מחר...ופתאום ממש לא רוצה לברוח אלא רוצה ממנה רוך והבנה, תחזיקו לי אצבעות שזה מה שאקבל :)למרות שפוחדת שתכעס...אולי לא? אין לדעת.. ואודי גאה בי!! איזה כייף (וקצת גם אני)ומרגישה הרבה יותר טוב...פחות חרדה....נראה מחר, בטח אתם מרגישים בכתיבה. מי :) בשבילך.

רחל, כואבת איתך ומתרגשת איתך. לא יודעת לאן זה ילך, עם מי, איך, אבל אני רואה אותך זזה ומנסה בכל הכוח. מיכל, מחזיקה לך אצבעות רכות. :) וגם אני גאה בך, ממש מרגש לראות אותך עושה את הצעדים האלה! וחייכת אותי עם המי... נעמה.

המטפלת נעלמה לשלושה שבועות חזרה נפגשנו פעם אחת ושוב נעלמה רק אמרה שלא תהיה בשלושה בחודש הקרוב האמון שלי נפגע בה כבר לא סומכת עליה לעולם לא למדתי לסמוך על אנשים כי תמיד נפגעתי בקשרים מיום היותי בת שלוש ואכשו עד שסוף סוף רחשתי אמון במטפלת גם הוא נפגע ואני בתקופה של התקפי חרדה פלשבקים לא יודעת איך אשרוד את התקופה הזאות

היא התחמקה. אמרה שבדיוק צריכה לקבל מטופל. אמרתי לה שהייתי רוצה לקבוע פגישה. היא אמרה שתחזור אלי אחכ. אבל כבר לא חזרה. מה זה אומר? זה אומר שהיא חושבת שלא נכון שתהיה פגישה בינינו? נקטע לי הרצף אצלה. אני צריכה להדביק את החוליות איכשהו.. אולי היא מפחדת מהשנאה והכעס שלי :/ ובכל מקרה היא סתומה. לא מבינה למה אני נמשכת לחזור אליה. כי משהו תמיד מרגיש לי חסר. 'חשבון לא סגור'. גם קשה להמשיך הלאה. אני צריכה קשרים משמעותיים חדשים. אין לי מושג איך ליצור אותם. גם הזהות של 'מתמודדת'. נמאס לי מזה.. אולי אשאב את תחושת הזהות שלי מכל מיני תחביבים שיש לי? יש כמה. אבל לרוב אני חיה בבטלה למען האמת. אוהבת את החופש שלי אבל למה לא מצליחה ליצור משהו בזמן הזה, לא סתם להיות בבטלה. לטחון מחשבות וכעסים.. אין לי עשייה. אין לי חשק לעשייה. בא לי שיהיה. מאיפה יהיה? בא קצת ונעלם שוב. כמו ילד שננטש על ידי עצמו כל פעם. ואולי בטלה זה בסדר? אולי לשכב סתם שעות במיטה בלי לעשות כלום חוץ מלנשום, זה בסדר? אני כבר לא יודעת מה זה אורח חיים נורמטיבי אבל רואה שרוב האנשים האחרים סביבי הרבה יותר פעילים ממני. הבעיה שאני רוצה פעילות שתבוא מתוכי, מתוך חשק פנימי. ולא שיכפו עלי מבחוץ. אודי, יש תקווה? תקווה לחשק שיבוא ויהיו לי כבר חיים מלאים משלי ולא רק עיסוק במחשבות עליה ובכלל? איך הגעתי למצב הזה ? :/ לפחות אני לא שונאת את עצמי כמו פעם. אני משתדלת לקבל את עצמי ככה ולא לשפוט. הפסיכולוגית לא קיבלה אותי ככה. היא עשתה לי נזקים. זאת אמת שקשה לחיות איתה. שמי שאמור לעזור פוגע. וזה לא שאני משליכה עליה במקום על האמא המקורית. זה היה בנוסף. פגיעה נפרדת. ועכשיו.. מה עכשיו? מי יקבל אותי ככה? הלוואי ומישהו היה מקבל אותי ככה. אבל אז אני כבר בטח הייתי עונה לו 'עזוב. מה אתה צריך את זה. תמצא בחורה נורמלית עם ראש על הכתפיים שיודעת מה היא רוצה מעצמה, אני מקרה אבוד'. בטח ככה הייתי עונה. למעשה כבר קרה שעניתי ככה. עצוב לי. אני לא רוצה להשלות אנשים. שלא יבזבזו את הזמן שלהם עליי. אבל היא, הפסיכולוגית, ממנה כן ציפיתי שתתן עוד זמן. שתשקיע בי. שתעזור. חשבתי שזה מה שפסיכולוגים אמורים לעשות. היא רק שחזרה לי איך זה להיות ילדה לא רצויה שאין זמן בשבילה ותו לא. אז השכל צריך להבין שזה שחזור של העבר ולא הווה... אבל ברגש לא מבין! ברגש זה היה סתם עוד טראומה! משהו שזעקתי שאני רוצה לשכוח וזהו. בשביל מה זה היה טוב? נראה לך אודי שזה היה טוב? עברו 6 שנים מאז.. תראה כמה זמן התבזבז לי מהזעזוע שלה. ואפילו עכשיו היא לא חזרה. לפחות הייתה אומרת סליחה.. למה ככ קשה להמשיך הלאה?

אין יום שאנו לא בוחרים, בוחרים מה ללבוש, לאן ללכת עוד ועוד....הבחירה הכי חשובה לדעתי היא הכותרת שכתבתי, אני רוצה להאמין שגם אדם שאינו חפץ בחיים ולכאורה בוחר במוות הוא לא באמת רוצה למות אלא לחיות טוב יותר רוצה לבחור בחיים אך אינו מסוגל יותר והייאוש הוביל אותו לחשיבה מעוותת......תקן אותי אודי אם אני טועה. אני חושבת שעמליה גיבורה, כן! היא התמודדה הרבה זמן ולא יכלה עוד.....זאת לא התאבדות מיידית זה משהו אחר...זה להאבק בחיים ובמוות יום יום!!!!! בשבילי ובחרת בחיים זהו מוטו של איזה חיים אני רוצה......אני חושבת שהבחירה בידינו, איזה סוג של חיים יהיו לנו היום, פעם לא יכלנו לבחור, היום אפשרי לבחור, לתת ולאפשר לאוהבים אותנו לאהוב, קשה אך לא בלתי אפשרי...... רוצה להרגיש אהובה...יודעת בשכל שגם אם אין חברים יש כאלה שאוהבים........ברגש זה מחלחל יותר לאט. אני בוחרת בחיים שאני רוצה שיהיו לי.....אני מאמינה בזה.

מסכימה איתך. חושבת גם שעמליה היא גיבורה. לפחות בעיניי. לא זה שנפטרה או התאבדה התאבדות פאסיבית, לא זה שבסופו של דבר היא בחרה במוות. אלא בזה שהיא נלחמה. ולא וויתרה. ונלחמה עוד יום ועוד יום, עם עוד זכרונות ועוד קשיים... הלוואי והתוצאה הייתה אחרת.. הלוואי ובזכות המלחמות שלנו, והבחירה הפנימית בחיים, תוביל לתוצאה אחרת לגמרי אצלנו... רחל.

בנות יקרות אני רוצה להודות לכולכן על התגובות על כל מה שאתן מביאות איתכן לכאן זה כל כך עוזר לי לעבור את הימים . כותבת כאן בעץ חדש וקשה לי קשה לי הנראות הזו . בתוך התהליך למדתי לקבל מחמאה לקבל תודה זה בסדר אבל בבקשה בנות אני לא אחראית אני לא מיוחדת .אני כמו כולכן מביאה איתי את הצבע והמקום שלי כמו כל אחת אחרת שמביאה איתה את הצבע שלה . תזכרו את אפקט הפרפר אני מקבלת מכן כל כך הרבה כאן. בבקשה בנות(היי לא להעלב ,זה בסדר הכל בסדר ) אל תעשו אותי מיוחדת או אחראית אני לא ובכלל זה משהו שמאוד קשה לי איתו. אוהבת אותכן אוהבת להיות כאן . מתפתחת ומופרת מהדרך שלכן איך אומרים מכל מלמדיי השכלתי . תזכרו לא חשוב לאן אתן מגיעות וכמה זמן לוקח מה שחשוב זה הדרך ...

והלואי שתוכלי לקבל מחמאות...זה חשוב, גם לי היה קשה פעם לקבל מחמאות היום מנסה לומר תודה וזהו. את לא חייבת להיות אחראית על אף אחד מפה..פשוט זה נחמד שאת כותבת וחיובית כזו. אני אוהבת את זה.

ברחתי. מהבית מיהילדים מהעולם. אני משוטטת ומחפשת איפה אני באמת. מי מתוכן. יום נוראי ולילה לא ידוע. אני בחוץ. בשום מקום. מתרקבת בצעדים גדולים "אל האינסוף ומעבר לו" מכירים?

לא צריך לברוח יותר . היום את מוגנת .למה לברוח מהילדים ? זה מסוכן לברוח .תקרקעי את עצמך תשמעי מוזיקה תרקדי תחזיקי קרח אל תוותרי . תשארי כאן ועכשיו . ממש לא חשוב מי זה כולם את ואת מקסימה מרשה לי לתת לך יד ביחד זה יותר קל .

וקבעתי איתה......קשה....... כתבתי לה שכואבת לי כל אות שנכתבת..היא כתבה שהיא מקווה שאחרי הפגישה ארגיש טוב יותר :( לא יודעת......תודה לכם נדמה לי, עוד לא בטוח...אבל קבעתי כי הפורם פה שכנע אותי...סליחה אודי שמשתפת הכל.

הפורום אולי עזר אבל את זאת שהולכת .כל הכבוד

רק היום נפגשנו אבל זה היה בצהריים במקום בערב...ואני מתגעגעת אליה פתאום. לא יודעת למה.

געגוע זה טוב . ואולי כל השיחות כאן על המטפלים ותלות וצורך ורצון .. למה את הכי מתגעגעת מה אצלה גורם לזכור שהיא שם עבורך ....תעטפי את עצמך בזכרון הזה ותזכרי שעוד כמה ימים תיפגשו שוב . חיבוק ממני

טבעי שתרצי אותה בשעה שלכן.....גם לי זה קורה בשעה היעודה.

קשה לעכל,.עוד שבוע כמעט מאז ולכולם יש בעיות עיכול. הבן הקטן חזר להרטיב במיטה, הגדול יותר,.עוד לא בן עשר ישן איתי במיטה במקום שלה ולפעמים קורא לה בלילה מתוך שינה. הבת מסדרת את החפצים שלה כל הזמן כאילו מכינה לה הפתעה מחכה שתחזור. הבכור מנסה להיות רך כמו אמא ולתת לי עצות. שדה קרב כולם הלומים. אני חוזר לכאן וקןרא את כל ההודעות שלה מחפש מה פיספסתי בדרך כמו תחקירן שחוזר לזירת הקרב מחפש ראיות. קורא את המילים שלה צועקות ורואה את העיניים העצובות שלה. היא היתה כל כך בשליטה שגם הצליחה לתעתע בצוות הרפואי. התעקשה על הגדרות האבחנה אני לא כזאת או כן כזאת. שמרה על סדר יום היתה מסודרת בהופעתה ואסופה ואפילו השתדלה בשביל החולים האחרים לעזור להעביר פעילות כזאת או אחרת. להקריא להם במקום רק לעצמה. ככה מצאתי אותה באחד הימים יושבת ומקריאה לחמישה חולים. אני מנסה להבין איך זה קרה איך זה הגיע לנקודה הזאת שאי אפשר לחזור ממנה. איך קורה שאי אפשר לעזור למישהו ולא בגלל שלא ביקשה. היא כל הזמן חיפשה ונעזרה ורואים את זה גם כאן. היה לה חשוב שישמעו את הכאב שלה אפילו שאמרה לי שאין לה מילים לתאר. כל הזמן אמרו לה את חזקה וגיבורה והיא אמרה לי. שאין לה יותר כח להיות חזקה. הייתי חייל לוחם, מלחמת לבנון ראיתי הרבה דברים קשים איבדתי חברים שמתו כמו גיבורים אבל היא ויתרה.

זה עצוב וקשה כל כך ונכון צד אחד שלה ביקש עזרה ונילחם וצד שני שלה חיבל ופגע בעצמה . שולחת המון המון כוחות וחיבוק ענק לך ולמשפחה .

אתה יודע אורי, היא גיבורה הייתה, ממש...היא נאחזה בחיים!!! אני חושבת שעם כל הפעילויות והרצון להאסף, אפשר ממש להעריץ אותה!!! מה זה? אנחנו מדברים כאילו היא התאבדה, היא לא!!!! לפי מה שספרת....היא נאחזה בחיים פשוט לא הייתה מסוגלת להכיל....זה לא נקרא לוותר לדעתי, אודי תתקן אותי אם אני טועה, אני קצת לא מבינה למה אתם אומרים שכאילו ויתרה, אני ממש לא רואה את זה ככה, היא עשתה ככל שיכלה, כנראה שזה פשוט היה כל כך קשה שליבה נדם :( היא לא יכלה לאכול.......לא יכלה!!! זה כמו שאדם חולה שלא יכול לאכול...יש אנשים שרע להם לא יכולים לאכול אז ככה, רק מתמשך יותר מדיי זמן שפוגע.... תשמור על עצמך ועל הילדים, תהיה אבא בריא ולא רק חזק, תלמד מהטעות שלה להראות שהכל בסדר כשזה לא כך!, תעזר בקרובים אליכם וילדים - טבעי שהם מתנהגים כך...לאט עם הזמן דברים יסתדרו במקום.

אני מעזה לכתוב לך. כל הסיפור עם עמליה טלטל אותי... עצב, כאב גדול, פחד, קנאה...(כן....:( הכל מעורב. אז היה לי קצת קשה לכתוב לך, למרות שקוראת תמיד.. היה משפט בכל מה שכתבת שעצר אותי..עצר לי את הלב לרגע.. "איך קורה שאי אפשר לעזור למישהו ולא בגלל שלא ביקשה".. אני מפחדת שזה מה שיקרה לי. ממש מפחדת מזה. שאגיע למקום שכבר לא יהיה אפשר לעזור לי, אפילו שמבקשת וזועקת לעזרה הזאת.. האם היא ויתרה? אני לא בטוחה. לא יודעת. זה כואב לחשוב על זה.. אבל האם היא נלחמה? אני בטוחה. האם היא נלחמה מספיק? אני בטוחה שכן. אני חושבת שגם היא נפטרה גיבורה. רחל.

או להודות בזה אבל היא התאבדה. היא לא רצתה לחיות ובמקביל צעקה שיצילו אותה. אפילו אודי כתב לה שאולי זו לא אנורקסיה אבל זו התאבדות. היא הרגה את עצמה כדי לכבות את הכאב הבלתי נסבל ואולי חיכתה שמשהו יאיר ויציל אותה. בשורה התחתונה היא התאבדה ולא תראה את החורבן שהשאירה אחריה. זה נכון שלא הצליחה לאכול עד שהגוף קרס. הייתי רוצה לחשוב שהיא מתה גיבורה אבל אני לא יכול. שדה קרב עם חלל אחד והמון פגועים. לכולכן אני רוצה להגיד שלא תוותרו כי שום דבר ממש לא שווה את זה ואין לתאר את גודל ההרס שנשאר אחרי. ההרס גדול עוד יותר מהידיעה שהיא בחרה במוות על פני החיים שיצרה בעצמה.

מתפרקות. אין מי שתיקח אחריות. צריכה להיעלם.

יודעת שמפחיד אותך שמציעים עזרה .. אבל יחד זה יותר קל ופשוט מכירה את ההרגשה את הרצון להעלם את הצורך להתפרק אז כשיהיה לך נכון...

לא כלם מתפרקות.....קורה שכואב, קורה שרע, קורה שהטיפול מערער וגורם לדברים זה לא אומר שמתפרקים. ויש מי ששומר, אודי :) ואחריות כל אחד לוקח על עצמו נדמה לי.....ואביב אחלה של אחראית לא? :) רע לי ואני כותבת לא אומר שאני מתפרקת.. רק מבולבלת. רוני יקירה, אולי את בכלל מדברת על הפורם השכן אפילו שאידה עזבה יש אחריות של סהר.....אם יש בעיה הם תמיד עונים שם. שימי לב. אז איתך עד שתאספי, מיכל (רואה, אני שלמה)

כולנו זה כל הרוניות שמסוכסכות בת וכי

סליחה, את ההודעה הרי לא תמחק אם אבקש במילא.......אז אתה יכול לא לענות הפעם. עייפתי.

בדיוק שרציתי לתת לה הזדמנות...היא הצליחה לקלקל את הרגע. עזבתי. תדמיין ילדה שמנסה לספר לאמה דבר כלשהו ולא מצליחה. ואז כבר מתייאשת , מוותרת, עוזבת ונשארת עם עצמה המילים שלא נאמרו.

היום זה לא אז ..ואת לא ילדה כבר. יודעת שזה מבאס אבל תנסי שוב אל תלכי ...

תנסי לדבר איתה, ברור שכשמנסים ונמצאים כמעט ברגע הזה ולא מצליחים זה קשה עוד יותר. אולי יעזור גם אם תכתבי. חיבוק ממני

האמת אודי שאני ערה לדפוס של הודעות ברצף. כנראה מן קטע של 'בולמוסי כתיבה' שיוצא לי. מה אני אמורה לעשות? לנסות לצמצם את הכתיבה להודעה אחת או גג שתיים לאותו היום? אממ. שוב גבולות ... גבולות זה חרא של דבר. אבל אם תמליץ שזה רצוי אז אני אשתדל. לפחות אותך אני לא שונאת אז לא יהיה לי אנטי. באמת.

שחזורי טראומות לא מודעות בטיפול פסיכולוגי מזעזעים את ההכרה או שזה לא אמור להיות תהליך מזעזע וזעזוע אומר שהתהליך הטיפולי התרחש בצורה לא מבוקרת ולא זהירה?

רחל שאלה למטה מה זה להזדקק נכון ולא ענית אולי אתה יכול להסביר מה זה...נניח ואני חרדה מהזדקקות מה עושים עם זה? איך אדע מה ההבדל בין הזדקקות שטובה לי לבין תלות שמזיקה לי? לא מבינה כלום......ואיך היא יודעת מתי לשים גבול ומתי לא? גם היא מבלבלת אותי :( פעם חשבתי שהיא ממש טובה עבורי ומיטיבה ועכשיו אני כנראה פוחדת ולא בטוחה מה מיטיב ומה לא........ כן....פוחדת ממה יהיה בהמשך, האם לעולם אצטרך אותה...אוףף לא מבינה ומתחרפנת מזה.....מה ההבדל בין הזדקקות לתלות? איפה הגבול בין לבין.....בטח שיש בלבול.....אוףףףףףףףף

באמת לא מספיק לי פגישה פעם בשבוע בתקופה עכשיו.. זה לא מחזיק אותי!!!! ואז מציפה אותו בהודעות, ונזקקת, ומעייפת אותו.. והודעות הוא מסכים לי לכתוב לו תמיד, רק שהוא לרוב לא עונה להם. רק שמרגיש שנכון. וזה בידיוק מה שכתבת, שצריך את הגבול. אני רוצה את הגבול. לא רוצה להתפרק ולשלוח לו הודעות כל הזמן. רוצה 2 פגישות בשבוע, לפחות בתקופה הזאת, או פגישה אחת עם אפשרות לדבר בטלפון בנוסף, מתוך גבול ברור שזה מה שיש. רחל.

אכן, אודי. כל התקופה האחרונה אנחנו רק מדברים על פרידה. אבל זה מתחיל ממני. התחיל. אני כל הזמן משדרת לו שהוא לא נכון לי, לא מספיק לי, לא מכיל, לא מאפשר לי עוגן/פגישה נוספת בשבוע בתקופה הזאת/טלפון בין הפגישות, שהוא לא מקדם אותי בחיים, שהמצב הנפשי שלי רק מתדרדר, שאי אפשר לסמוך עליו ועוד ועוד.. תמיד הוא היה אומר לי שרוצה לעשות עבודה נפשית איתי, שהוא מאמין בנו. שנזהה את הפחדים שלי מקשר, ונתמודד איתם. אבל בחודשים האחרונים השיח שלו שונה.. זה בא עכשיו מצידו - שאולי באמת אעזוב. שאם תמיד חוזרת לזה - אולי באמת נכון שאעזוב ואחפש מישהו אחר, טוב יותר...ועכשיו הוא כל הזמן מעלה את זה, שאולי אעזוב. ולמה לא מישהו אחר.. זאת תחושה נוראית. מה עושים אודי??..:( רחל.

שהוא פשוט מעביר אלייך את הכדור והאחריות להחליט האם את ממשיכה ומתחייבת או מפסיקה .. ורחל כנראה שהוא לא פותח את ההפשרות להתקשרות בטלפון כדי שלא תציפי אבל שימי לב כן יש לך קשר איתו בן הפגישות בהודעות ..אבל את מציפה. לכן בשבילך עדיף את הגבול . רחל שאלה ? את מחוברת איתו לוואטספ כי אם כן תתנתקי כמה שיותר מהר זה אחד הדברים ההרסנים ביותר של קשר .לקח לי זמן להבין את זה. (מנצלש"ת למיכ כאן אותו הדבר מיכ זה עשה לי בילבול של כמעט חצי שנה באמת ).

מסכימה. הוא העביר לי את הכדור, והחלטתי שנשארת. ודיברנו על זה המון.. אבל אין מה לעשות. אני מודה בזה. זה שם. תמיד. מתחת לפני השטח. תמיד הרצון הזה לקום ולעזוב, כי מורכב וקשה מידיי שם, וגם אם אני לא אומרת- אני משדרת. ואם קורה משהו לא פשוט בינינו - אז בכלל... כל הדברים שהיו לא בסדר צפים ועולים... ולא, אני לא כותבת לו בוואצאפ, למרות שלפעמים בודקת אם הוא נמצא שם או לא... ולפעמים שרואה שהוא מחובר, אני שמה את הראש ליד הטלפון, עוצמת עיניים ומרגישה אותו קצת קרוב....(פאתטית, הא?:) אבל את צודקת. במאה אחוז. שאני מרגישה שבודקת יותר מידיי בוואצאפ, אני מוחקת אותו מאנשי קשר ואז לא יכולה לראות אותו.... ואני באמת לא יודעת מה יהיה אם כן היינו מדברים בטלפון פעם בשבוע בנוסף לפגישה השבועית..מה זה היה גורם לי.... מה שבטוח שכרגע שהוא אומר לי "תשלחי לי הודעות מתי שתרצי וזה בסדר, ואני קורא, אבל לא מגיב", זה נראה לי יותר לא בריא מאשר שיחה או פגישה נוספת פעם...כי אז לא יודעת אם הוא קורא תמיד וזה מתסכל יותר לפעמים...ואני רוצה את הגבול. אבל גבול מכיל. ומצד שני - ברור לי שאם הוא היה אומר לי לא לשלוח לו הודעות, בחיים לא הייתי שולחת... בפגישה האחרונה הוא לא הפסיק לדבר על זה שאולי אעזוב ואחפש מישהו טוב יותר, וכשיצאתי מהפגישה דיי בסערה אמרתי לו "אוקיי, הבנתי אותך, אתה לא צריך לחזור על זה שוב ושוב, זה משפיל מידיי, אני אחפש מישהו אחר..." ומאז אני לא כותבת לו כלום... רחל.

הי... גם אי קצת :( ענית למיקה תשובה לגבי הודעתה שכותרתה כאוס :"מאותו הזמן שדבר והיפוכו צמודים זה לזה באותה תגובה" וזה הזכיר לי שהרבה פעמים כשאני מגיעה לאמא צביה מפורקת, אני בקושי מתיישבת על הספה, לא מספיקה לחלוץ נעליים ויוצא ממני צחוק שהולך וגובר.. לפעמים ממש כבר כואבת לי הבטן מהצחוק, ואז זה הופך לבכי מאוד חזק, שחוזר לצחוק, בכי, צחוק, בכי ללא שליטה.. אני כל כך שונאת את התגובה הבלתי נשלטת הזו... למה אתה מתכוון אודי במשפט שלך :"מאותו הזמן שדבר והיפוכו צמודים זה לזה באותה תגובה" אתה יכול להסביר קצת יותר ? לתת לי דוגמה למה הכוונה ? ויש לך מושג לגבי התגובה הבלתי נשלטת של צחוק /בכי? ואודי, גם לגבי תשובתך למיכל.. לא מצליחה להבין את ההבדל בין נזקקות לתלות ??? אני חושבת ששאלתי אותך מס' פעמים ,איכשהו ,אולי בגלל שלא נתת דוגמה ? לא מצליחה להבין... :( וחוצמזה :(((( קרה משהו :(( אבל אני לא יכולה לשתף פה.. זה יהיה כמו לגלות בריש גלי מי זו אמא צביה .. :(( אבל שתדע ש ... :((((

רציתי להגיד לך שאת פשוט מקסימה.. את מתייחסת ככ יפה כאן לכולן ומנסה לעזור. תודה ממני

תודה על המילים הטובות. אוהבת להיות כאן איתכן לתמוך ולהתמך ...

אחרי חמש שנים הכל מתערער במקום להסתדר? אצל אביב נשמע אחרי חמש שנים ממש טוב, מתקדם. אצלי הקשר פתאום מתערער לו... אני זוכרת שפעם הבאתי לה סכום גדול של כסף לחודשיים טיפול אמרתי שאני עוזבת והכסף בשבילה...... רציתי להפרד הרגשתי שנעלבה ממני, שכאילו ככה אני מתייחסת אליה אחרי התקופה שלנו יחד???..ושאני לא צריכה לשלם על פגישות שלא יתקיימו.....כך אמרה.ושצריך לדבר כמו תמיד.....לדבר לדבר.עייפתי. אוף. גם עכשיו פתאום יש בי צורך לתת לה כסף ולעזוב, אולי לומר לה הנה הכסף על שיחות טלפון של חמש שנים, שבלבלתי לך ת'שכל גם כשלא היה דחוף.....או את רוצה שאמשיך, קחי כסף לתקופה שאת חושבת שצריך להמשיך ותמשיכי לבד......את לא צריכה אותי במילא......הטיפול בשבילי כך תמיד אמרת אז לא רוצה בשבילי יותר~..... לא יודעת מה קורה לי, בגלל שאין קביעות? בגלל חמש שנים? בגלל יום הולדתי? אין לי מושג........אולי הכל יחד, אני שונאת אותה ואוהבת אותה בו זמנית....יכול להיות דבר כזה? היא לא מושלמת, גם אני לא...אולי ההבנה מכעיסה שאין מושלם בעולם? לא קבעתי פגישה. לא יודעת מתי אקבע.....לא יודעת כלום.....הקשר כבר כאילו רוצה להמחק לו.....אוףףףףףףףף אבל לא באמת רוצה להמחק......אודי??????? מרגישה טובעת שהסתבכתי בקשר אין סופי שכבר לא בטוח מה טוב בשבילי.הפסקתי לחשוב מה יעשה לי טוב.....לעזוב או להמשיך.....לא בטוחה. מה זה אומר באמת תלות טובה? אין דבר כזה באמת...לתינוק התלות טובה כי הוא צריך להתקיים, מבוגר יכול להתקיים בלא תלות באחר רגשית הכוונה, לא בלהעזר אחד בשני כמו שאתה מתכוון אלא כשזה נהיה הרבה מעבר לזה......אוףףףףףף הכל מסובך לי.....סליחה שחפרתי כל כך הרבה.

אין לי המון זמן ומהפלא תגובות לא עולות ...קראתי בקצרה אז אם לא מדייקת סליחה . יקרה מתוקה אף פעם אל תעשי השוואות ..אני לא את מהלך הטיפול לא דומה וגם הדשא של השכן לא תמיד ירוק . עברנו הרבה הרבה מהמורות בדרך וגם עכשיו כלום עוד לא בטוח ולא סופי . החצי שנה האחרונה אופיינה בהרבה מהמורות . אני פשוט משתמשת בשכל בהגיון משווא את עצמי למקומות שצריך לכאב. כשקשה לך שימי את עצמך במקומה את מול ילד בגן מול הורה האם את באמת באמת היית רוצה כסף על שיחות טלפון.. מיכ ההבדל היחידי שאני שוב מדגישה אני מעולם מעולם בחמש שנים האלה לא ויתרתי על פגישה כל שבוע כמו שעון וכשרוצה לברוח מגבירה פגישות כן מיכ באה משלמת ושותקת אבל באה לא מוותרת לעצמי נלחמת כי יודעת שהיא שם עבורי והטיפול הזה זה החיים שלי . מאמינה בך רק פחות פחד ותעברי את זה ...

נכון לא צריך להשוות......ותודה שאת קשובה כל כך לכלם פה.

שלום רב, רציתי לדעת איך זה להתאשפז? מכריחים אותך לעשות דברים? ואם כן אז אילו דברים? אם אני אהיה מעוניין להישאר במיטה כל היום ייתנו לי?(חוץ מארוחות) או שיש פעילויות? הארוחות מוגשות או יש חדר אוכל? האם אני קובע אילו כדורים לקחת ( במידה והם מתאימים לבעיה והומלץ לי עליהם בעבר)? מעבר לזה אשמח לשמוע יתרונות וחסרונות של להתאשפז. בתודה מראש, הראל

לפעמים יש בי את הרצון להתאשפז.. אבל ב"ה שאין לזה סיבה כרגע.

התכוונתי שגם אותי זה מעסיק...

אודי, אתה יודע שפעם היא שאלה אותי : "איפה את רוצה שאני אשב בחדר?" ואמרתי לה "תישארי איפה שאת!!!" ואפילו עשיתי תנועה עם הידיים שלא תתקרב ואז היא חייכה ואמרה שהיא מזהה כאוס אצלי... לא מבינה מה יש לה לחייך???? אני חייכתי שסיפרתי לה שהוא עשה את זה עליי אפילו צחקתי... ולא יכולתי להפסיק לצחוק! לקח זמן עד שנרגעתי.. ממתי כאוס וצחוק הולכים ביחד?

הסרטון ההוא שרצית שאראה איך אני מוצאת אותו .. זה נותן לי רק כלי נשק ..ובכלל מה שלומך?

לשאלתך: מתפרקת...

ולא להתפרק... אני כאן את יכולה להשען לנוח לאסוף כוחות ..חיבוק לכולך אם נכון לך

טוב קראתי את מה שכתבת לשמיילי וגם הגבתי לך בשרשור הראשוני למטה . את שאלת את שמיילי איך זה שהיא נשארה ..אני אספר לך על עצמי איך זה שנשארתי. גם מיקה כתבה את זה באחת הפעמים , תמיד היה שם קול קטן שאמר לי שהיא שם בשבילי. זה קול ההגיון הקול הנכון, מסביבו יש המון המון קולות פגועים. קולות שסבלו ילדות מרושעת ילדות שניכפתה עליינו ילדות בלי ילדות. ילדות שאמרה לא לסמוך לא לבטוח לא להאמין. כי לאמא ואבא אי אפשר להאמין, אז בטח למטפל, שהוא אנושי. עושה טעויות והוא איש מוזר כזה ומצחיק שמוכן להיות שם בישבילי ואפילו מחזר אחרי שאגיע לפגישות, שלא אעלם. נילחם עלי? הוא בטח רוצה משהו יש לו כוונות ניסתרות? בטוח לא מדבר עלי ואלי ? בטח רוצה את הכסף שלי אחרת למה? ועוד ועוד ..אם הזמן החלק הזה שמבין שאכן המטפל הזה רוצה בטובתי רוצה גם הוא את הטוב הזה ..כי יש בנו צורך ונזקקות מאוד גדולה ליד הזו שעוטפת שמחבקת בלי מגע במילים נכונות ועוטפות וככל שהנזקקות עולה ההתנגדות שלנו עולה מהפחד מהתסכול ואז אנחנו בוחנים כל פינה כל דבר כל טעות מנסים להוכיח שהוא כמו כולם הרי הוא אנושי אז בטח עוד רגע הוא יקפוץ מהכסא ויפגע בי בטוח זה בשביל הכסף לכן קבע לי עוד פגישה ..האם הוא ילחם כשאני ילך ? האם הוא יבקש סליחה כשטעה ? יודה בטעותו ? מבחנים מבחנים ובריחות ..לאט לאט רחל הדברים מתייצבים ...איך שאלת שאלת מליון הדולר . מתמידים להגיע ויהיה מה גם אם מגיעים ופגישה שלמה שותקים כשהרצון לברוח גדל קובעים עוד פגישה היו ימים שביטלתי ימי עבודה ולא אין לי אפשרות כלכלית כזו אבל לא ויתרתי ..והכי הכי חשוב זוכרים תמיד תמיד ואם לא מספיק כותבים פתקים שכל מה שאת מרגישה יש לו מקום אבל זה מהעבר והוא שם בשבילך באמת מכל הלב. רחל אני יכולה להגיד רק מעצמי חמש שנים בטיפול ואני חושבת שרק עכשיו כל חלקיי באמת באמת מכל הלב בוטחים בה שגם משהו מרגיש נגדי ומפחיד אני לא רק יודעת אני מרגישה שהיא שם עבורי רק עכשיו לגמרי לגמרי בטוח לי . רק עכשיו החלק הזה ששומר כשאני שם כשאני שוכבת כשאני יושבת רק עכשיו החלק הזה נח קצת לא מעיזה להגיד שהוא לא שם כי הוא יהיה שם תמיד אבל עכשיו משהו השתנה בי משהו בי רך יותר פחות כועס פחות מפחד מוכן לתת לה לטפל בי להיות איתי...זה אפשרי מאמינה בך מאמינה בצוות שאתם ניראה לי שאחרי שנתיים וחצי של ירידות ועליות יש צוות שעובד. את צריכה לרצות להלחם על הטיפול הזה להאמין שהוא באמת באמת עוזר לך כל השאר יגיע ..חיבוק עוטף

תודה על החיבוק העוטף, הייתי זקוקה לו. תודה ששיתפת, זה מדהים התהליך שעברת ואת עוברת..גאה בך!! הרבה ממה שכתבת - חווה בעצמי... ימים יגידו - אם אמשיך את הטיפול עם המטפל שלי שנמצאת אצלו היום, או אתחיל תהליך טיפולי עם מישהו אחר... מה שבטוח, שכך או כך, אני חייבת חייבת להיות חזקה, מול כל הסערה הזאת.. אחרת אני אתרסק. לגמרי. רחל.

שניה אחת אני שונאת. כועסת נגעלת . רוצה לרצוח לחנוק מישהו. נזכרת, זועמת, נסערת. נלכדת. רוצה לצרוח שדי! נמאס לי שיפסיק. הזמן עובר ועובר ועובר ומתבזבז לי וכלום בעצם לא משתנה. עוד אוכל עוד הקאה כבר מפסיקים לעקוב. קורה כדרך אגב. ואז בעצם לרגע שוכחת מהכל. מבודחת. צוחקת. נזכרת באיזה רגע משעשע שהיה בלי קשר לכלום. מחייכת לעצמי. מתאמנת, מרגישה יותר אנרגיה וטוב. נקודתי. הכל נראה יותר נחמד. לזמן קצר. אבל אין לי מטרות של ממש ותוכניות של ממש וכוחות להרים את עצמי ממש. לחיות חיים עם פואנטה. אין לי כח לפואנטות. עצוב לי. אז מתרוצצים מהסחה להסחה. חיים שהעוגן שלהם הוא 'שמירה על כושר ומשקל'. הדת של החילונים. אשכרה. הייתי רוצחת את הזונה הקלינית הבכירה שבמקום לאהוב אותי בחמלה ורגישות אנסה עליי תסכולים והתייחסה באטימות. יש לה מזל שאני לא באמת מפלצת. אם הייתי באמת הייתי רוצחת אותה. תוקעת לה סכין בגרון. והבלונד המאוס שלה היה מתלכלך באדום של דם. דם דמדם.

אירוניה זה שהיה לי חלום 'להיות פסיכולוגית' והוא מת במהלך הטיפול הפסיכולוגי. ועכשיו שאנשים שואלים אותי "מה את רוצה?". "איפה את רואה את עצמך עוד 10 שנים?" אין לי כ"כ תשובה מה זה אומר?