פורום פסיכולוגיה קלינית

זקוקה לעזרה דחופה לבתי ולא יודעת למי לפנות. פניתי לביטוח לאומי ולרווחה ולא פתרו את הבעיה. יש לבתי בעיה רגשית ,אחרי אבחון פסיכולוגי קליני. לדעתי חמורה מאד. הפחד שלי הוא שהיא תצא מהבית ולא תחזור ולא מרצונה. אם אפשר שאפרט את הבעיה באימייל חוזר. בתודה gali

היי, עוד ביקור בעץ השמח, להשקות אותו בקצת טוב ושמחה. מה אני יכולה לספר? - נהנתי ממנוחה טובה בחופש, הצלחתי באמת להירגע כמו שצריך. אפילו חזרתי בכוחות מחודשים ובלי שביזות סוף חופש. - בדיוק סיפרתי למישהי על הקורסים שיש לי הסמסטר והגעתי למסקנה שזה סמסטר מוצלח במיוחד ושאני אוהבת את רוב המרצים שיש לי בו. - חברה עברה לגור קרוב אליי, ועכשיו אנחנו נפגשות קצת יותר ויותר בנוחויות ושאלה או בקשה: מישהי מוכנה לקחת על עצמה את העץ? אני מרגישה שאני זקוקה להפסקה, דווקא לא ממקום שקשה או כבד לי, אבל בכל זאת הייתי רוצה להתרחק קצת. אם מישהי תרצה לקחת אותו אשמח, ואם לא אפשר גם לראות בזה אבולוציה שלו ולקוות ולהאמין שהוא יצוץ באופן ספונטני, כי הוא הרי תמיד שם. רק צריך לזכור לבקר אצלו. נעמה.

נעמה...אני לא מוכנה לקחת מחוייבות שכזו, אבל רציתי לומר שזה ממש בסדר לעשות הפסקה אם מתאים לך. ובכלל הייתה פה תקופה קשה שהעץ התבקש, עכשיו אולי נוכל לספר גם על הטוב וגם על הרע, נתת לנו כיוון למחשבה ועל כך אני מודה לך...אתגעגע אלייך, תודה על מה שהענק לנו בפורם..על התשובות החכמות ועל העץ ובכלל, שלך, מי..עדיף מ. אבל בשבילך..מי :)

מה שלומך? מרגישה שגם לי קצת כבד האחריות על העץ המדהים שלך... ואת תמיד מתנסחת כל כך יפה...אני סתם אהרוס..:) תודה על תקופה שהעץ שלך היה פה, הוא אילץ אותי הרבה פעמים לחשוב ולמצוא ולגרד.. אני בטוחה שאת יודעת מה נכון לך... ושמחה שאת מתכווננת לזה. ומתקדמת עוד צעד ועוד. מעריכה אותך המון, רחל.

בגיל 43 שמנה ללא עבודה ןחברים . אף.פעם לא חסכתי לפנסיה. לילדים גם אין חברים. אלוהים צוחק עליי. המשפחה גם היא מרוחקת. הילדה שלי זהב שלי.לא שמרתח עליה. והבן שלי לא לא הייתי ערה לגביו. החיים שלי הלכו התדמית שלי נהרסה. אין לי בשביל מה לקום בבוקר יותרת כל החלומות הלכו. אני אפס. אני לוזר. אני בן אדם מדוכא .

עצוב לי לשמוע שאת חושבת כך על עצמך ועל נסיבות חייך, איני יודעת מה הביא אותך לכל זה אך אני חושבת שתמיד אפשר לשפר ולשנות, חשבת להתייעץ עם מישהו? את יכולה לפנות לטיפול, יש טיפולים בחינם, אודי יוכל אולי להמליץ לך. מקווה שאת מרגישה קצת יותר טוב, מ.

את כזו מקסימה. איפה אפשר לקבל טיפול חינם?

וכיצד טיפול יעזור לי להתמודד עם האתגרים?

שלום האם מומלץ להיות בקשר עם קרוב משפחה שיש לו הפרעת אישיות נרקיסיסטית, ולכן הוא מסוכסך עם כל העולם, ולו רק כדי לשמר קשר ?

אנשים שיש להם הפרעה מסוג זה הם רעים מאוד. אצל קרוב אחד שלי זה בא לידי ביטוי באגואיזם טהור, אטימות מוחלטת לצרכיו של האחר או לסבלו, והנכונות לעשות הכל רק למען עצמו, כולל לנצל, לתכמן, לשקר ומה לא. אצל קרובה אחרת קיימת קנאה חולנית, אגואיזם, ניצול, וכל השאר. מאחר ואני יודעת ששני אלה חולי נפש, נשאלת השאלה אם צריך לוותר להם, רק כי הם חולי נפש. כי עצם הקשר איתם הוא בלתי נסבל. אבל הם בכל זאת קרובי משפחה.

את חסרה לי כאן ...

אביב; זה ממש מחמם את הלב לדעת שמישהו לרגע דאג לך, הרגשת בחסרוני? תודה ששמת לב. מה גרם לך להרגיש בחסרוני? אני פה , אבל לא מוצאת כוחות להגיב או לומר משהו. נאלמתי דום במחשבותיי ורגשותיי.

האמת נתתי לך זמן חיכיתי...וכשראיתי שלא באת הרעשתי קצת על יד הגולם ...ברכות חיבוק אם נכון לך .

אם אי אפשר להצליח בהן?

כשיצאתי ממנה היום חשבתי שאני עדיין לא אוהבת את המקום שלה אבל אותה אני כן (: ושבוע הבא יום העצמאות.. ומעבר לזה שזה חופש, שנה שעברה היה לי יום ממש קשה, הלכתי לשכב ליד הדלת שלה ובכיתי שם.. אפילו קצת נרדמתי, ואני רוצה שהשנה יהיה לי יום יותר טוב.

אני מבינה כלכך את יום העצמאות...אני רוצה לספר לך שפעם היה לי כלכך קשה היום הזה כי הוא מעצים את זה שאין לי חברים..אף אחד מעולם לא הזמין אותי לבשר על האש....ואת כל הזמן מדברת על חברות...שתדעי שיש לך כאלה ואת מספרת שחברה אמרה כך או הזמינה ואת לא רצית וכו...לפעמים לא הבנתי אותך למה את כלכך עצובה אם יש לך חברות....לי לא היו וגם היום אין....אז יום עצמאות תמיד מדגיש את החסר..הפעם מבינה אותך יותר אולי....

ושהיום יעבור בטוב (:

קוראת את ההודעות שלך ומקווה גם שיהיה לך יום עצמאות שמח!

אבל אין לי ממש מה להביא איתי.

את מביאה המון .את עצמך כמו שאת זה עולם ומלואו וזה המון..תודה לך על היותך .

הי, שלום... במלאות 3 שנים לכתיבה שלי בפורום... (וואו!) אני /אולי/ קצת מתרחקת ממנו נפשית.. מהצורך בו, מהשימוש בו? אני זוכרת שזה 3 שנים עכשיו כי כתבתי פה לראשונה בפסח.. התלבטתי האם להתחיל להניח כאן את עצמי, ואני זוכרת שאתה, אודי, כתבת לי (באופן מאד מזמין ונעים) שזה חג החירות אז אוכל להחליט עם מתאים לי, וגם שיש משהו מאד אמיתי בכתיבה כאן. ובסוף הנחתי קצת, לרגעים, חלקים מסוימים, אולי כל פעם קצת שונים, שחיפשו מקום לנוח, שחיפשו מקום.. ולפעמים הרגשתי שלא טוב לי שאני כותבת, והצטערתי על הכתיבה לאחר מעשה. הממ... חירות... אני מנסה ללמוד כל מיני דברים עליה, חושבת שהיא לא באה בבת אחת, אולי צריך לדעת לפעמים קצת לוותר, לא לרצות הכל או כלום. אזורים של חירות,לפעמים הם מתרחבים, מצטמצמים, או זזים. וחושבת עכשיו על הקשר בינה ובין יחסים דינמיים עם מישהו אחר. יחסים שמשתנים ואתה משתנה בתוכם, בחופשיות. גם הודעה, חלק ממנה משוחרר וחלק כבול... לא מתכוונת שזו תצא מין הודעה כזו של "פעם היה כך, מעכשיו יהיה כך..." מעדיפה הודעת הווה כזאת, לא מצהירה שום דבר. עברתי כאן, שלום, גילת

שהם בעצמם במצוקה וצריכים עזרה - הולכים לפסיכולוגים או מטפלים אחרים וחווים תלות ורגרסיות כמו שאנחנו כאן? כמו שאתה רואה את כל המטופלות כאן? לא נראה לי שמטפלים חווים את זה ככה.

לדעתי לא

היי אודי המשקל שלי מאוד מאוד גבוהה וזה כבר מסכן אותי בריאותית. ביום ראשון חזרתי לדיטאנית שלי אחרי שיחה קשה בטיפול...... זה כל כך קשה לי ועיקש ביום ראשון הייתי מדוכדכת מאוד ובכיתי עשיתי קניות של אוכל שהדיטאנית נתנה לי וזה כל כך מפחיד...... כמה פעמים ניסיתי והתחלתי וזה לא הצליח לי..... אני רוצה שהפסיכולוג שלי ידבר עם הדיטאנית. זה מקובל? אוף אני רוצה שיעזרו לי ממש. אשמח אם לא רק אודי יענה.... לילה טוב הילה

כל הכבוד שאת דואגת לעצמך, ולשנות ובעיקר בתחום הזה זה לא קל. תעזרי בנו כאן ואני חושבת שברור שהמטפל יכול לדבר איתה, מקווה שהוא אפילו ישמח לעשות זאת עבורך. איתך, חנה

זה קשה לי . מבינה אותך . ניסיתי כמה פעמים שיתפתי את הדיאטנית בחלק מהדברים. היא לא הבינה למרות שהייתה מאוד אמפטית .הניתוק והשנאה שלי מהגוף גדולים מידי ..יודעת שלא עזרתי לך אבל שתדעי שאת לא לבד בהתמודדות הזו. בהצלחה מאמינה שתצליחי ..

הי הילה... דבר ראשון אני מאד מחזקת את ידייך... ומעודדת אותך... תראי איך את מסוגלת לצלוח הרים ואוקיינוסים ענקיים... את הרי אלופה בזה... וזה מעורר השראה, בצורה שאני לא יכולה לתאר... ואת יודעת שלא בבת אחת, בצעדים קטנים, קטנטנים... אני מנחשת שחלק גדול בקושי הוא ה"לדאוג לעצמי"... אני מבינה מהודעותייך כאן שאת דואגת לאחרים בלי סוף... אולי משם גם את יכולה לשאוב כוחות, כמו שאת מאמינה שלהם מגיע... לפעמים צריך להפוך את המשפט ולהגיד "ואהבת לכמוך כלרעך"... המשפט הזה כאילו מתייחס לטבע האנושי, ובכ"ז, מה מובן מאליו לנו ומה לא... בהערכה, גילת

אולי גם אנחנו נוכל לעזור לך פה?.. יש לך רעיון איך נוכל?.. וכן, זה קשה. יודעת מהכיוון ההפוך. אבל אפשרי. וודאי שאפשרי. רחל.

כל כך מבינה אותך. אבל אם את באמת רוצה לרדת במשקל תצטרכי להשקיע בזה. כמה טיפים שלי. קודם כל תאהבי את עצמך ותעשי טוב למענך. 1. תעשי ספורט כלשהו. 2. קחי את ההרזיה כחוויה בישול קולינרית ותלמד מתכונים חדשים תלכי לסדנאות בישול. 3. תלמדי על אוכל תקראי חומר בנושא. תאכלי הרבה ירקות חיים ומבושלים עם מעט שמן. תקפידי לאכול שלוש ארוחות טובות. תכיני פשטידות. אל תקני אוכל זבל בחוץ. תשתתפי בקבוצות תמיכה באינטרנט. בהצלחה

אל תשתי שתיה מתוקה. תשתי שתיה חמה בלי סוכר. תשתי הרבה מים. תשתי מרק ירקות כל יום עם ירקות שונים.

תודה על המילים החמות הילה

היי אביב נכון הגוף שקיבל טראומה מתקשה להיות במצב נינוח ובריא. הילה

היי. כמה קל לעזור לאחרים וכמה קשה לעזור לעצמינו...... תודה לך הילה

היי. אתן עוזרות בתגובות שלכן ובחיזוק. תודה רחל הילה

אכן זה אתגר בשבילי לבשל ארוחות מזינות יש לי תפריט מדיאטנית..... תודה הילה

מעכשיו לא תתייחס יותר? כמו גבול שמציבים? זה מה שהמטפלים לשעבר החליטו לעשות איתי.. לא עזר לגמרי כי אני עדיין בתקשורת מולם ביני לביני

רק עכשיו ראיתי את הדילמה שכתבת שם למטה . זאת באמת דילמה קשה שלי היא נחסכה כי הצלחתי להיזכר ולהבין הרבה הרבה שנים אחרי מותו והוא עדין חי בתוכי ומפחיד אותי . השאלה הכי חשובה מה זה ייתן לך, האם זה ייתן לך שקט נפשי, האם מישהו משאר בני המשפחה יהיה איתך יהיה אמפטי אלייך. אם את חושבת שתעמדי בזה, שיש לך מספיק כוחות נפש ושזה יעזור .. ככה או ככה ברור שזאת סוגיה שבטוח עולה בטיפול. היה לי רצון ענקי להתעמת עם אמא, כשהבנתי שהיא חיה בעולם שלה ולי זה לא ייתן כלום ויתרתי. אני איתך שולחת חיבוק אם נכון לך ויד להזכיר לך שאת לא לבד יש מי שמלווה אותך בדרך הזאת.

אני מתלבטת כבר 30 שנה. נראה לי שאין תשובה טובה. אולי רק פחות גרועה...

על המילים הקסומות הכל כך נוגעות. מסתכלת על מה שכתבתי כאן בשבועיים האחרונים ומבינה עד כמה אני לא מאוזנת. סליחה שמשגעת אותך כל כך הרבה. מפחדת להגיע אליה מחר. מפחדת ממי שיבוא, שלא אצליח להחזיק. זוכרת שחייבת להביא את כולם ולא לחסום פוחדת שהיא תשתלט על המרחב. היא שוב לא לבד, שוב חזרו הקוצים והיא דוקרת. למה הם חזרו שוב ההרסנים האלה. לא רוצה אותם (יודעת שהם חלק ממני )יותר נעים כשהם אינם. אודי, כל כך רוצה לברוח, כדי לא לפגוע, כדי לא להגיע למצב קשה . מעדיפה לא לבוא, רק לא להיות שוב במצב שפוגעת בה ..בשתיקה , בכעס. ברור לי שאני יבוא, גם יודעת שנעבור את זה, סתם עוד אבן נגף בדרך.. שונאת את זה, שכדי להתאזן צריכה אותה ומגיעה כל כך לא מאוזנת, שלא נותנת להתקרב ... הכי קל(מוכר)לברוח .. מנוחה נעימה אודי ובאמת סליחה שכותבת כל כך הרבה, זה פשוט משאיר אותי בשפיות יחסית .

אביב. את מקסימה!!

ואני ממש בסדר עם זה...מפרגנת לה ומעניין שלא קשה בנתיים..דוקא אני מקנאה בה שיכולה להיות בחופש כשכלם עובדים. החופשות שלי מוכתבות לי ואז אני משלמת הון על חופשה..היא נוסעת תמיד כשכלם עובדים ועובדת כשכלם בחופש..מעצבן שאנשים לא מבינים ורק אומרים שכייף לי שיש הרבה חופשים..אני מעדיפה פחות חופש ולבחור מתי לנסוע ואז אשלם פחות ואהנה יותר...סתם מחשבות..רק רציתי לומר שטוב לי עכשיו וקבענן זמן חדש..כן אןדי מצאנו כמו תמיד אני מרגישה שהיא איתי ...מתגעגעת והפעם מרגישה געגוע טוב כזה..זה חדש לי ומלהיב בו זמנית...

מיכל.. שמחתי לקרוא... מאוד! רחל.

שמחה שכך ידעתי שאם תירצי תימצאו זמן .. תיזכרי את זה לפעם הבאה :)

שלום אודי, סליחה שאני מציפה כאן את הפורום אני חושבת שאני מרגישה מאד מוצפת בעצמי.. אודי, אתה יודע למה אני כל כך אוהבת את המטפלת שלי? כי מעולם לא פגשתי אישה שמקרינה כזו אהבה עצמית כלפי הגוף שלה אני לא אוהבת את הגוף שלי. מבחינתי הוא כלום. אני לא רוצה לראות אותו במראה וגם לא בתמונות.אין בו שום דבר יפה וטוב. הוא כזה כלום, שאין טעם אפילו לפגוע בו. בעצם הוא כלי, שדרכו קיבלתי ילדים. ובזאת הקשר שלי איתו נגמר. אני שונאת אותו כל כך. לפעמים אני מתבאסת שאי אפשר להחליף אותו.. והמטפלת שלי, היא בדיוק ההיפך..מהללת את הגוף, מסבירה שצריך להקשיב לו, כאילו יש לו ממש דעה. מי הוא בכלל? ובזה, ורק בזה, אני רוצה להיות כמוה! אני רוצה ללמוד ממנה איך לאהוב את הגוף שלי ולכבד אותו ולהקשיב לו אני רוצה ללמוד לדבר עליו כאילו הוא אני,חלק בלתי נפרד ממני, ולא יישות שיש לה קיום של אוויר. אני רוצה אינטגרציה בין הנפש שלי (שאני אוהבת ומעריכה) לבין הגוף שלי (שמגיע לו הרבה יותר ממה שהוא מקבל ממני) זו יכולה להיות מטרה טובה לטיפול, נכון? אבל למה היא קשוחה איתי כל הזמן??? זה מעצבן!!!!

שלום רב אשתי בת 40 ונאלצת להתמוד עם מעמסה רגשית המופעלת על ידי חמותי(בת 64) על בסיס יום יומי וכל זה בנוסף לקשיי היום יום שלנו עם הילדים עבודה וכ"ו. כבר מזמן הגענו למסקנה שאין בידינו את הכלים להתמודד עם התלונות של חמותי וכל מה שאשתי מנסה לעשות למענה לא עוזר וזה הולך ומתדרדר עם השנים. אציין כי חמותי אדם פעיל ועובד אך אין סיכוי שתסכים לפנות לייעוץ פסיכולוגי היא תעדיף לשבת בבית בחושך עם הכוס תה ולרחם על עצמה ואשתי לוקחת את זה ממש קשה. רציתי לקבל המלצה לטיפול שאשתי ואני נוכל לקבל על מנת להתמודד עם המצב , למי פונים , איזה סוג של ייעוץ מתאים למצבים מהסוג הזה. תודה מראש.

היי אודי, רציתי לעדכן שבסוף שלחתי למטפלת הודעת חג שמח ושאני רוצה לחזור לטיפול..היא רשמה לי שהפרתי את החוזה הטיפולי בגלל ביטולי הפגישות שלי, ושלא מוכנה לטפל בי כך. ואם יתפנה לה מקום עבורי, אז תהיה מוכנה רק בתשלום מראש. בהתחלה ממש נעלבתי מהקשיחות שלה, ומכך שהיא לא מבינה שמאחורי ביטולי הפגישות שלי עומד קושי או אולי חרדה... אבל גם חשבתי שאולי זה טוב, כי אולי זה יגרום לי להגיע לפגישות.. הרגשתי קצת כמו הילדים שלי, שלפעמים אני מדברת אליהם באסרטיביות, כדי לחנך אותם. ולמרות זאת עמוק בלב אני אוהבת אותם מאוד והכי בא לי לחבק אותם באותו הרגע, אבל המעמד האימהי מחייב להיות קשוחה :-) (חס וחלילה אני לא פוגעת בילדים שלי, זה חשוב לי להבהיר) טוב, אני יודעת שאני והמטפלת זה לא ילד והורה, אבל אחרי שהסכמתי לשלם מראש היא רשמה, שבסמוך לפגישה היא תשלח לי מייל עם נקודות למחשבה עבורי לקראת המפגש שיעזרו למקד את הכיוון ומטרת הטיפול והקושי ויסייעו להתגבר עליו. ואז הרגשתי שהקשיחות שלה היא עם טעם. (או משהו בסגנון) לא יודעת..הרגשתי ביטחון מסוים..וגם תסכול וכעס ועצבים על המטפלת הזו!!!!!!!!!!!! אני שונאת אותה לפעמים. ואז ניסיתי להיזכר איך היה עם ההורים שלי, איך הרגשתי כילדה...הרגשתי הרבה פעמים בודדה ולא מובנת.. שהייתי קטנה, הייתי בורחת לאמא שלי לחדר ואז סוגרת את הדלת ומחזיקה את הידית למעלה ב-2 הידיים, כדי שהיא לא תוכל להיכנס, לפעמים הצלחתי ולפעמים לא..אבל אז הייתי יושבת בחדר, על הרצפה מאחורי הדלת, לבד , בוכה ,ובוהה בקיר ומדמיינת שאני ילדה יפה ומוצלחת וגיבורה וחכמה ושכולם אוהבים אותי אני חושבת שאני אדם פגום מאוד. אני מרגישה שאני אפס. שאני כלום ושאני שום דבר. אודי, אולי לבטל פגישות למטפלת, זה כמו לסגור את הדלת של החדר... יש אנשים שרגילים להיות לבד אני מאוד מבולבלת.. אני אוהבת את אמא שלי מאוד, וכואב לי כל כך שאני רושמת דברים כאלה.

מיקה יקרה , אני שמחה שהיא שמה לך גבול,ששומר עלייך. כן את חייבת לעצמך את ההתחייבות להגיע לפגישות. ולזכור שהיא שם עבורך, גם שקשה ואת שונאת אותה. טיפול לוקח המון כוחות אבל זה משתלם בסוף ..חיבוק אם נכון לך

פתאום שכתבת על אמא שלך, הרגשתי שקצת מבינה מה את עוברת בטיפול... יחסים מבלבלים שכאלה... יש הרבה אהבה.. אבל יש גם הרבה כעס ושנאה... ובעיקר הרבה הרבה לבד. ואם יש כל כך הרבה כעס ותסכול על ההתנהלות והיחס של אמא/מטפלת - אפשר עדיין לאהוב? כן, זה לא הוקוס פוקוס שפתאום היחסים יהיו ברורים עם המטפלת, ויהיה רגש אחד וברור...לאט לאט. אבל את בדרך הנכונה, אני גאה בך ממש! ואת מדהימה ואמיצה שהתקשרת וביקשת לחזור לטיפול! זה רעיון מקסים שהיא תשלח לך מייל עם נקודות למחשבה על המטרות והקושי שלך... וזה מרגיש כאילו המטפלת שלך נותנת לך את הגבול הקשה, אבל מתוך רכות. רכות עוצמתית. רחל.

שלום אודי, אני בטיפול (בגלל הפרעות אכילה) ומאז שאני בטיפול אני עצובה ורגזנית. בחופש הייתי בחו"ל והרגשתי קלילות ושמחה, כל פעם שחשבתי על הטיפול, "ירדה" עלי עצבות וכבדות. מצד שני, אני אוהבת מאוד את המטפל שלי ונעים לי אצלו. וזה מפחיד שככה אני מקשרת אליו כי הוא לא יהיה עבורי לנצח. אז איך אני אמורה כך לאפשר לעצמי להיקשר אליו כשאני יודעת שנאלץ להיפרד. שאלתי אותו את זה והוא אמר שניפרד כשאני אחליט שאני רוצה להיפרד, ואם לא ארצה אז נזדקן לנו ככה לנצח (-: אני יודעת שהוא אמר את זה חצי בצחוק אבל התשובה שלו הרגיעה אותי. אח"כ חשבתי על כך, זה לא בסדר שאני מפתחת בו תלות במקום שהוא ייתן לי כלים להתמודד לבד. בקיצור - מבולבלת. תעזור לי לעשות קצת סדר (כמובן אשמח לשמוע גם את הבנות). דנית

צפוף פה היום, אז רק שלום לכולם!

שמחה שבאת. בלב יש תמיד מקום גם אם צפוף .

שמחה שהיית בחופש ושמחה שחזרת . השיגרה זה כרגע השפיות היחידה שלי, עצוב אבל אמיתי. אולי בגלל זה סמס מסכן ששלחה באמצע החופש, לראות אם יכולה לשנות את השעה והיום. פיצל אותי ברמות שכבר שכחתי עד היום חמישה ימים של פיצול כואב ואכזרי ..חלומות בהקיץ וניתוקים. שכולם מקורם בפחד אכזרי שזה סימן לסוף. לא עוזר שכתבה שהיא לא מוותרת , לא עוזר שדיברתי איתה ויודעת שקשה . הפחד לובש ופושט צורות בנפש שלי ...אז שמחה שבאת וסליחה על קבלת הפנים. האמת אודי הכי כואב לי זה ההבנה של מי אני. האמת נמאס לי פשוט נמאס לי להיות אני ולא רואה אור בקצה המנהרה ..סה"כ סמס מחורבן לא יותר ..שינוי שעה ויום כמה פשוט יום יומי וטריוויאלי איזה דרמה ...

אהבתי את מה שאודי כתב לך.. עוד מעט הכל יתייצב יותר... יודעת שקשה לך, יודעת שכואב, מתסכל, אבל דווקא ההבנה של מי שאת - עושה לי טוב. אוהבת את מי שאת. מי שאת - את. ומי שאת עבורי. רחל.

מלא הודעות כתבתי פה. מלא שיתופים. מלא שפיכת מחשבות. ופשוט מחקתי בסוף במקום ללחוץ על השלח. זה עדיף מללחוץ על השלח, לא? זה נחשב שיפור? אנחה

שהפורום היה בחופשה.. כתבתי כי בער בי לכתוב. כתבתי כי המחשבות לא עוזבות לפעמים

אחרי 4 שנים וחצי של טיפול אינטנסיבי (4 פעמים בשבוע) המטפלת לא מוכנה לשוחח איתי בטלפון ולהקשיב לבעיות שלי כי היא בחופשה. אני לא יכול להמשיך לשלם על כזה טיפול והמצב שלי לא טוב. אני ממש מפחד שיצרתי תלותיות רבה ושרק אדרדר ממצבי עכשיו.

היי אודי. המשך להודעה הקודמת...... יום חמישי חג כאן והכל שקט בחוץ.... רייח חריף של צלי עוף עם שום חזק מידיי.... היום הייתי בפגישה מוקדמת בצהריים. האבאמא שלי שם לי ציפית של כרית על הכרית שלי.... והיה לזה את הרייח שלו אמרתי לו הרבה פעמים שאני רוצה להריח את הריח שלו..... כמו תינוק שמריח את אמא ונרגע..... אז הנחתי את הראש והתרגשתי מאוד הרגשתי איך הכתפיים שלי מתרככות והמתח המתמיד נרגע. אחרי זה הוא דיבר איתי בצלילים רכים רכים עכשיו עשר בלילה,וחלק מזה עוד מוחזק אצלי בחוויה.... ננסה לעבור כל יום ביומו. אני יכין לי מרק עוף...... ואחרי זה אלך לישון..... לילה רך לך ולכל הבנות וגם לך אורי. הילה

אני באמת נפגעתי זה לא שחזור!!!!נפגעתי במציאות שתיתי תה ומאז אני לא זוכרת כלום רק שהתועררתי וראיתי אותו מעלי חודר לתוכי לא יודעת איך הגעתי מהסלון לחדר השינה ואיך הגעתי למצב הזה בכל מקרה תודה על החיזוק

עד שבוע הבא.אבל אין לי מקום אחר כרגע... אודי, לי אין טעם לחיות, גם כשאני במצב יותר טוב אני מושכת בלי סיבה... לא רואה איזו שהיא מטרה שבשבילה אני חיה. אז בעצם אתה אומר שאם אין טעם לחיים אז לא.מן הנמנע שאנשים יותרו עליהם?? אני על עצמי יכולה לומר שאני פשוט מפחדת לפגוע בעצמי וזו הסיבה היחידה שאני לא עושה את זה. אתה אומר שאני צריכה לעשות.. זה כבר לא משנה, אתה לא מבין. אני לא מצליחה. כמה כבר אפשר לנסות??? כמה??? די. אני לא יכולה.יותר. אין לי כוח. כל הזמ. לבכות ולהיות לבד. איך אפשר??? תגיד לי אתה איך, אני כבר לא יודעת מה לעשות.

קשה לי כבר עם החג אני יודעת שהוא ייגמר. אני רוצה שיהיו איתי בחוויה החג הזה מתיש אותי. אני גם עובדת ויש הרבה משפחתיות..... והתלבטות אמיתית אם לתבוע את אבא...... בת 33 כמה החלטות קשות בגיל כל כך צעיר... לעשות הפלה להתגרש לצאת בשאלה לעבור לעיר רחוקה מהילדים וכל החלטה היא שאלה של חיים ועוד חיים והילדים שלי...... זה לא פשוט...... ועכשיו אם לתבוע את אבא או לא? אני כבר בגיל שזה גבולי...... אוףףףף זה כל כך קשה קשה לי הילה

אודי. רק רוצה לשבת לידך היום ולאמר לך שאני שומרת על עצמי מאוד מאוד. שומרת על הבריאות שלי- היום הכנתי לי מרק עוף מזין. שומרת על השיניים שלי-התחלתי תהליך של טיפול וניקוי. שומרת על הכסף שלי- עובדת על ניהול תקציב עם עובדת סוציאלית. אני עכשיו אוהבת אותי....... ואוהבת אותך אודי המקום הזה כל כך מכיל אותי ושומר עליי...... יש לי רגשות כל כך טובים לגביך,אודי. סורי אם הבכתי. הילה

היי אודי, ראיתי שכתבת למימה לגבי כינויים (וגם שמות) ואז נזכרתי ששאלת אותי בעבר למה דווקא מיקה? ולא ממש הסברתי, אז אני רוצה להסביר עכשיו: באחת הפעמים שנסעתי לפגישה עם המטפלת, הנהג באוטובוס שמע ברדיו שיר של זמר בשם מיקה , grace kelly , ופתאום השיר מאוד התחבר לי לטיפול, וכשראיתי את הזמר ב-youtube, הוא כל כך הזכיר לי את המטפלת..הוא ססגוני, וקופצני, ונמרץ, ומגניב, וחמוד כמוה... אודי, עדיין לא איחלתי למטפלת חג שמח.. וככל שעובר החג אני מרגישה שהיא רחוקה ממני יותר ויותר.. ואם היא הייתה קוראת כאן.. ואם היא לא הייתה חוגגת את פסח במאדים (מרחק שנות אור מכאן), בחליפת חלל, במקום בשמלה ותיק אופנתי.. ואם היה לי איתה איזשהוא קשר.. אז הייתי מקדישה לה באהבה רבה את השיר הזה: https://www.youtube.com/watch?v=_0Ukup3MR0Y I could be wholesome I could be loathsome I guess I'm a little bit shy ?Why don't you like me ?Why don't you like me without making me try *** I could be brown I could be blue I could be violet sky I could be hurtful I could be purple I could be anything you like Gotta be green Gotta be mean Gotta be everything more ?Why don't you like me ?Why don't you like me !Why don't you walk out the door למה היא לא אוהבת אותי? ולמה היא לא הולכת מכאן כבר?

דואגת קצת . מתארת לעצמי שיהיה כאן עומס.אז תדלג על ההודעות שלי זה בסדר .

עכשיו שהיא מקווה שהיא תספיק (תזכה) לראות אותי מתחתנת... וכמובן מתחילות לרדת לי דמעות... אחלה סיום ליום הדפוק הזה!בציניות כן.. כאילו זה ממש תלוי בי. כאילו אני לא רוצה את זה..

ואני באמת שואלת. מי החליט שהתאבדות היא לא דרך...מי שמאמין אני יכולה להבין את התשובה שלו אבל מי שלא. .. למה? אודי מה אתה אומר למטופל ששואל אותך מה הטעם בחיים? למה התאבדות? היא לא לגיטימית?

מוזר, השמש זורחת וכולם מתנהגים רגיל...על מי הם עובדים?

רוצה מצד אחד להתחייב למה שמבקש... שבגדול זה אומר שרוצה להישאר בטיפול. ומצד שני- רוצה לקום, לעזוב, לא להתחייב לו, להתחייב לעצמי, ולחפש את דרכי בלי הקשיים שהטיפול מכניס אותי אליהם.. מרגישה שהטיפול מוסיף לי עוד קושי לחיים.. ואז יש להתמודד במקום 3, עם 4.. רחל.

אף אחד לא באמת מבין כדי לאסוף ולהחזיק לקחתי כל כך הרבה כדורים רק כדי לא לענות לכל המלהגים שיש להם מה לאמר והבעל שלי שיודע ומכיר את הסיפור שלי שואל אותי מה יש לך מהם... לא כולם אבל חלקם מותר לי לא לאהוב מרגישה רדומה נורא ...

כן אודי לסמם את עצמי באוכל או בכדורים זה מחיר אישי ענק וגדול. אבל אם זה שומר על הסביבה שלי מלחוות אותי בפיצול מטורף . אם זה מגן עלי מלהתחרפן לגמרי ולאבד את השליטה ואז הלוחמת הכועסת יוצאת למסע שפוגע בי ובכל מי שסביבי . אז המחיר שווה את זה . זוכרת את השיר של אהוד בנאי ,אם אני בעזרת הסימום הזה מצליחה למנוע ממנה להיות שם על קצה התהום .אז בנתיים זה מה יש .כואב עצוב מאוד אבל זה עוד אחד מהתוצאות של פגיעה בת מעל עשר שנים .

אתמול כדי שלאול אותי מה אני עושה היום כי מי שהיא הייתה אמורה לטייל איתן היה בסימן שאלה ואז לשמוע ממנה שכנראה היא נוסעת.. ואני- צנצנת. ואחת אחרת ששבוע שעבר כבר סיפרה לי שתכנון שלה עם שתי חברות שלה נוספות לא בטוח יצא ואם אכן כך היא תרצה לטייל איתי ובסוף הן כן יצאו, אבל בסדר שאף אחד לא חושב להזמין אותי.. ואל תגיד לי עכשיו אודי למה אני לא שואלת אם אפשר להצטרף. כי בסיפור הראשון אמרתי לאחת מהן שיגידו לי אם הן עושות משהו.. ובשני אני לא בקשר עם שתי הבנות הנוספות. זה לא משנה שאת שתיהן הזמנתי לצהטרף אליי שבוע שעבר לים, נכון?! ועוד אחת, שיודעת לבקש ולשאול מה שהיא צריכה ואפילו טורחת לומר לי כל הזמן ששנים לא נפגשנו אבל כשאני מנסה בקטנה ליזום משהו כי אני יודעת שזה אף פעם לא יצא לפועל ולא רוצה להתאכזב כל פעם מחדש, היא מכובן מתרצת לי תרוצים שאין יל כוח וכו'. ומעניין שבדיוק תו"כ היא שולחת לי הודעה אם יש לי איזה שמהו שהיא צריכה. וכשראייתי את ההודעה שלה הרגע קיללתי אותה.. אז אל תגיד לי שאני לא מנסה. ונכון שאתמול היה טוב אבל זה נשכח. ובאמת שלא מצליחה לזכור את זה.. ועכשיו אני רק בוכה ובטח שלא רוצה להיות איפה שאני נמצאת עכשיו אבל אין לי ברירה טובה יותר. אז אשאר במיטה ואעשה עצמי ישנה, אולי עד מחר בבוקר..הלוואי ויכולתי עד בכלל.. ואפילו לא יכול לומר לך חג שמח ושתהנה במדבר.. כי הכל פשוט חרא

אודי...... אתה יודע שנסעתי אתמול לבית של ההורים אחרי שלא הייתי שם חמש שנים? התגעגעתי לסבתא שלי שגרה לייד ההורים לאחיינים לאחים ואחיות. אבא ואמא לא היו הם נסעו לבקר קרובי משפחה. אבא פגע בי מגיל חמש עד שמונה עשרה. אני לא רוצה לפתוח נגדו בהליך משפטי אין לי כח לזה,אבל מצד שני צריכה לפתוח את זה. צריכה לזעוק מולו לכעוס ולכאוב להטיח בו את כאבי הנפש שלי. אודי איך?? אני לא מוכנה להפסיד יותר את הקשר עם המשפחה. זה כל כך מסובך שמי שפגע בי זה אבא שלי ואשתו היא אמא שלי...... איך מתמודדים עם הקונפליקט? (בוודאי שזה דובר וידובר בטיפול רוצה לשמוע גם אותך) שיהיה לך חג שמח ומיטייב עם המשפחה שלך! הילה

אתמול היה לי כיף ממש... היום לא. לא יצא מה שתכננתי...אבל מנסה לומר לעצמי שלא נורא. ואולי אצליח לעשות עוד דברים שישמחו אותי עד סוף החג... מקווה שאצליח

כולם מחפשים את החמץ שהיו רוצים לבער מעצמם. אני מחפשת מה הייתי רוצה להשאיר... יכול להיות שאין כלום? עצוב להבין שזה ככה.

בזזזזזזזזזזזזזזזזזזז מיליון מחשבות. הרבה מהן חוזרות על עצמן לא פלא שלא נשאר פניות וכח למעשים מישהו פעם אמר לי 'תפסיקי לנסות לעשות ותתחילי לעשות'. צודק שמתי לב שמה שמפריע לי לעשות זה הרבה בזזזזזזזזזזזזזז של מחשבות בראש. איך נפטרים מזה? אני חיה במחשבות שלי יותר מאשר בעולם עצמו. ואין לי מושג מה אני באמת רוצה. אני בחרתי כיוון לא כי מאד רציתי אלא מפני שבלי כיוון אי אפשר להמשיך לחיות כמו אדם שיש לו סיכוי לעתיד. הכל נהיה הווה אחד מתמשך ללא התפתחות. ואדם בריא אמור להיות אורגניזם עם תנועה מטרות שאיפות והתפתחות לא? או שזה בסדר רק להתקיים בהווה נצחי של שגרה שחוזרת על עצמה פחות או יותר? אני לא רוצה להצטמצם לדבר הזה :/ אם הייתה לי תחושת זהות נורמלית התנועה בעולם הייתה הרבה יותר קלה. אני חושבת שאני צריכה לצאת מהארון כבר בתור מתמודדת עם בולימיה וההכרה והכל אבל מצד שלי הערך העצמי שלי לא סובל את זה ואני עדיין נוטה להדחיק ולהסתיר. איך יוצאים מזה???? מי אני? מה אני? חזקה או חלשה? לוזרית או מתמודדת שהצלחה בכז מחכה לה בעתיד? שמחה או עצובה? כלום לא ברור. הכל גם וגם. כלום לא מספיק עקבי וברור. בהרגשה שלי. קשה לי ככה. לכן יש לי קצב צב בעשייה.

מאז שאני זוכרת אני לא אוהבת שאמא שלי נוגעת בי. יש במגע שלה מן משהו שגורם לי לחוות אותה פולשנית וגורם לי להדרך פיסית ולהתנגד מיד 'אל תגעי בי!'. אני אומרת לה בקול. בדכ זאת ממש תגובה אוטומטית שיוצאת לי כלפיה כל פעם שהיא שולחת ידיים כדי לסדר להזיז לי את השיער כי לטענתה הוא מפריע לי בעיניים או שהיא מזיזה לי את היד כשאני מגרדת את אצבעות הרגליים כי לטענתה 'זה לא יפה'. ואפילו כשהיא שולחת ידיים לגעת לי באיזור השכמות להציע לי עיסוי כדי להנעים. תמיד התגובה האוטומטית שלי כלפיה זה שהמגע שלה מקפיץ אותי ואני קוראת בקול ' אל תגעי בי'. היא כאילו לא מבררת. ישר שולחת ידיים. היא לא מבררת איתי אם מתאים לי או לא. היא קודם שולחת ידיים. זה עצוב לומר אבל אני די שונאת שאמא שלי נוגעת בי ולא ממש מבינה את פשר התגובה המתנגדת החזקה של עצמי. זה לא קורה לי מול אבא שלי למשל. את החיבוקים ממנו אני חווה כחמים עוטפים ואוהבים, אבל החיבוקים שלה 'בולעניים' כאלה. והיא נשענת עליי. היא לא באמת מחבקת אותי אלא מרגיש שהיא נשענת. תולה את עצמה עליי. ואני לא מבינה למה אני סולדת מהמגע שלה ככ אבל זה כאילו היא לא מספיק מבקשת רשות. היא לא מתייחסת לאני הפסיכולוגי שנמצא בתוך הגוף הזה ורואה רק את עצמה והאג'נדה שלה מתי שהיא באה לגעת בי. ככה זה מרגיש. אולי זה חלק ממה ש'דפק' אותי בכל מה שקשור ליכולת להנות ממגע בשניים? איך 'נרפאים' מזה? רוצה כבר להיות אדם משוחרר בכל החושים. משוחרר להתבטא ולהנות בלי לחוש רתיעה מדברים

היה לי קצת קשה להכנס בצהריים ולראות שפיספסתי אבל האמת אודי ששמחתי בשבילך שניכנסת בשעה סבירה ולא באמצע הלילה. ימים לא קלים יותר מידי משפחתיות מאולצת. עדין לא נימצאת במקום שלא הולך לאן שקשה. כי יודעת שגם אם אני אחליט לא ללכת זה יהיה נורא קשה להיות בבית ולדעת שאני היחידה שלא הלכה מבלי שאיש בכלל יודע למה. מחר(היום) שוב מפגש משפחתי קשה לי.. כבר שלושה ימים חיה בחלומות בהקיץ בסרטים שאני בונה לעצמי (סוג של דיסוציאציה )שתוכנם מספיק קשה כדי לגרום לי להרגיש עצב וכאב ולעיתים גם לבכות כאילו זה באמת. דרך מתוחכמת של המוח לא לגעת בכאב האמיתי. (כל ילדותי הייתי שם) האמת שאם זאת לא הייתי אני הייתי עושה עלי מחקר המוח האנושי כל כך מדהים. אודי צריכה יד וכוח כדי למשוך את היום הזה שמחכה לי מפגש עם אחד הפוגעים ועם כל מי שלא ראה..למה אני עושה את זה לעצמי..כי יש בהם מהטוב ויש בהם מהרע..וילדיי שלא חשופים לזוועות שעברתי צריכים נורמליות של סבתא ודודים.ואולי זה רק תרוץ כי עמוק בפנים הקטנים עדין מפנטזים שיראו אותם ואולי בגלל זה היה לי כל כך קשה שכבר הלכת ...

ללא שליטה. וחבל. כי לראשונה בעשרים השנה האחרונות הצלחתי להגיע להישג מרשים של ירידה במשקל, וזאת ללא משטר של דיאטה. כך, מבפנים. איך חוזרים לזה? איך מפסיקים לטרוף את כל הבא ליד ולעין?

תודה שענית לי בסבלנות על כל השאלות. שבדקתי תשובות וראיתי שהשארתי הרבה הודעות אז כבר פחדתי שתאבד סבלנות ממני ומכל השאלות שלי. מקווה פחות לשפוך פה בזמן הקרוב וקצת להקל על העומס

שלום, מה יכול לגרום לאדם להשתמש באופן כפייתי במנגנון ההגנה counterphobia? משום מה, אין הרבה מידע על תופעה זו ברשת. תודה וחג שמח.

לפני פסח נפגשתי עים המטפלת הגעתי באיחור והזמן שנותר פשוט התבזבז על שתיקה דממה רק קולה של המטפלת נשמע בחדר והיו רגעים שגם היא שתקה...אוף הרגשתי שפספסתי את הפגישה לא הצלחתי לדבר על הפגיעיה הטרייה על האונס שעברתי לפני שבוע.גם על הפגיעות מהילדות המקדמת לא הצלחתי עדין לשתף אותה וזה כל כך מתסכל אכשו נשארתי עים הכול לבד עד אחרי פסח היה לי אפשרות לכתוב לה מייל ואכשו אמרה שאכתוב לה רק פעם בשבוע כי המיילים גורמים לי לדבר פחות בפגישות...ואמרה שכל הפסח לא תענה כי היא לא יכולה כל כך קשה לי לבד אני רוצה להרגיש אותה איתי כל כך רוצה חיבוק מימנה מרגישה שאני חשובה לה אבל רוצה שתהיה יותר זמינה עבורי עד שאצליח קצת להתאושש מהפגיעה האחרונה שעברתי

מצטערת ששוב שיחזרת ששוב נפגעת יודעת שהשתיקות קשות.. בעניין המיילים היא צודקת, המייל הוא כלי נהדר, אבל הוא מחזק את השתיקה בחדר. תיכתבי לעצמך כשהיא הנמנעת ואל תישלחי תשלחי אלייך . ככה בעצם, תיכתבתי את מה שמעיק עלייך. תוכלי לתת לה לקרוא בפגישה, או בפלאפון, או בדרך אחרת וגם תורידי קצת מלבך.

היי אודי, בסוף לא איחלתי למטפלת חג שמח ניחמתי את עצמי בכך שהיא בטח באיטליה, אוכלת פיצה לא כשרה בפסח אני מרגישה אדם רע שאני חושבת דברים כאלו עליה אודי, המטפלת שלי היא מאוד לא דתייה. היא אמרה לי פעם שמטרת האיסורים היא להשאיר אותנו תחת שליטה של הממסד הרבני. היא מנסה להסתיר, אבל המבטים שלה וההערות שלה מסגירים את כל מה שהיא חושבת. אבל אני מעדיפה אותה על מטפלת דתייה שתשפוט אותי שאני לא מקפידה כמו בעבר (אך כן דתייה, וכך אשאר), וגם בעלי השתנה, ואני דואגת לילדים שלי..אני לא יודעת מה אני מאחלת להם להיות.. כבר כמה חודשים שאני עובדת במקום חילוני ומעורב, עם אנשים צעירים שטיילו בכל העולם, ויודעים להגיד משפטים מגניבים בהינדי, ויוצאים לשתות בירה בפאב - אני לא רוצה להיות כמוהם..אני לא רוצה לטוס, ולא רוצה לשתות בירה בפאב עם אנשים זרים אני רוצה להיות עם בעלי בבית ולשמוע אותו מתלונן ביידיש שהוא רעב אני חושבת שהוא חמוד וככל שהזמן עובר ההרגשה הזו כלפיו מתגברת אני יודעת שיש לטיפול קשר לכך גם המטפלת שלי חמודה, אם כי במובן אחר.. אני רוצה לחזור לטיפול (אם היא תסכים), אך אצטרך הפסקות לפעמים..זה יהיה בסדר, נכון?

שלום רב רציתי את עצתך אני בן 43 בריא. בשנה האחרונה אני לא ישן הכי טוב יש ימים בהם אני נכנס למיטה ופשוט מתחיל לחשוב על עבודה דברים אישיים מטרידים וכו..במקום לישון זה חוזר כל כמה ימים שבועות ואז שוב שבוע עם מחשבות טורדניות וכמעט ולא מצליח להירדם. בחני שנה האחרונה אני מטופל אצל פסיכולוג לדבריו זו תופעה של מחשבות טורדניות וכו..היו מספר פעמיים שלקחתי חצי כדור נוקטורנו האם זה בסדר ? אני לא רוצה להתרגל לכדורים אני בכלל טיפוס חרד וחושש מתרופות. אבל לפעמים ממש לא היה לי ברירה לא הצלחתי להירדם מספר ימים. מה המצלתך והאם כדאי בתקופה זו להמשיך עם כדורי שינה ? או שזה כל כך גרוע שעדיף לותר ? כיצד אפשר להתגבר על כך אני נכנס בשעה 23 למיטה לא נרדם עד 2 בלילה ואז אולי נופל ל 3 שעות שינה ומתעורר ב 6 בבוקר מקסימום 7. לא מטופל בשום תרופה פסיכיאטרית כמובן. ניסיתי לקחת דהרים טבעיים תה חליטות וכו..לא עזר כל כך. אשמח לחוות דעתך ירון

זה הצעד הראשון? שיפסיק להעביר אחריות ל'הושעה/קבלת עזרה' על מישהו אחר ויפעל בכוחות עצמו בעולם? שייקח אחריות על עצמו ועל חייו בצורה הזאת, בהתאם לאפשרויות שפתוחות בפניו? ומה לגבי זכרונות רגשיים שליליים? איך נפטרים מהם ורושמים חוויות חיוביות חדשות והופכים אותן לבסיס החדש של תחושת הזהות? איך עושים מהפך שכזה? איך מרפאים משקעים של כעסים ושנאה עצמית יאוש והרגשת כובד? יש תשובות ברורות לשאלות האלה?

היכולת של אדם להסתגל לשינויים ולהתמודד איתם? ולפעול בתנאי אי ודאות?

בלהתאושש מהר מפגיעות וכשלונות... :/ לפחות אני לומדת לא לשנוא את עצמי יותר. פעם הייתי שונאת את עצמי ומענישה על זה שאני כשלון. עכשיו לא. אני משתדלת לא לחשוב ככה יותר. זה לא בריא ולא כיף.