למיכל ומיקה
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
בנות יקרות כותבת לשתיכן יחד. האמת שזה לוקח ממני המון כוחות לכתוב לכן כי זה תמיד מציב לי מראה מול העיניים. מיכל, הגבתי לך למטה ומיקה את מוזמנת גם לראות. שתיכן מגמדות את הפגיעה שלכן את הנזק שלכן מול אחרות ..מול מי? למה? בואו לרגע ניקח אותי, כן הפגיעה שלי ארוכת שנים כן מעורבים בה הרבה אנשים כן תוצאות הפגיעה נוראיות אז מה???????????? לרגע אפילו לא לשנייה זה לא מפחית מהכאב שלכן מהסבל מהפגיעה שנפגעתן. הדבר היחידי שאולי יש לכן פחות נזקים נהדר , תשמחו את זה ותטפלו בעצמכן להחלים ..מותר לכן מגיע לכן ... אני אתן לכן דוגמא שעולה לי לראש ..ילד שטובע ,כן קלינית זה משנה אם הוא היה שם דקה או שעה . אבל רגשית , האם הוא מרגיש פחות חרד פחות מבוהל פחות לבד . האם כשהוא מבין שמי שגרם לו לטביעה היה אבא או אח או קרוב אחר קל לא להתמודד עם זה ..האם אז זה משנה כמה זמן? איך? לא הוא יכעס הוא יפגע הוא ירגיש מתוסכל . מיקה יקרה את באה ממגזר אחר אני יכולה רק להניח שהסוד הזה "הקטן" כמו שאת מנסה להגדיר אותו היה נורא. מאמינה שהאמנת שתקבלי עונש איום שאת ילדה רעה שזה בגללך ועוד ... אז מה זה משנה איזה סוד . סוד זה סוד והקושי מולו הוא אותו קושי . מיכל את חוזרת ומקטינה את הנזק את המצב חוזרת ואומרת שאת רצית ...מה רצית????????? חיבוק של אבא, מגע של אבא.. כן זה טבעי ראבק סביר להניח שגם אני רציתי כל כחיי זכרתי אותו כהאדם היחידי בכל המשפחה הדפוקה שלי שחיבק. בתמונות אני רואה ההפך הוא שמר מרחק מסתבר שהמגע היה מכוון מטרה . אז מה אני אשמה ?????? מה שאני מנסה להגיד לכן זה אל תעשו השוואות , ניצול שואה הוא ניצול שואה לא חשוב מה ? ואיך? תקבלו את זה שנפגעתן שהנזק הוא נזק . שהייתן צעירות קטנות ותמימות . גם אם היה נעים לכן המגע זה בסדר זה צורך אנושי מגע. אתן לא הייתן אחראיות על הגבולות. פגיעה לא צריכה להיות בכוח , במכות באלימות כדי שהיא תהיי פגיעה . פגיעה היא פגיעה מעצם היותה כזו . תרשו לעצמכן להזדקק , להשען על המטפלת על מי שסובב אתכן , תרשו לעצמכן לחבק אתכן להזכיר לעצמכן כמה חזקות אתן. תתנהגו אליכן כמו שהייתן מתנהגות אלי כי מגיע לכן. מחבקת באהבה ...
אביב..כמה כח..כמה עוצמה שיש בך!!ואומץ!!! תודה.
היי אביב, תודה על התגובה, יש בך משהו מאוד מקבל והדימויים שלך עוזרים לי להפנים את מה שאת כותבת. אני מעריכה אותך ואת התגובות שלך כאן לכולן..יש לך לב רחב ורחום ורגיש.. אני חושבת שלאט לאט אני מתחילה להרגיש את העצב שהמטפלת דיברה עליו. אני ממש מרגישה אותו בגוף..ולא בגלל הפגיעה הפיזית , אלא בגלל התחושה שיש לי לגבי כל מה שמתקשר: חוסר אונים והרבה בדידות והרגשה של לבד.שנים שחשתי כך אני מרגישה כמו ילד שמנסה לחצות כביש , והמכוניות פשוט באות מכל עבר. עם הרעש המנועי שלהן והצפירות הרמות. ואני רק רוצה לחצות כבר ושיחבקו אותי וילטפו לי את השיער.. תודה אביב
זה בסדר להרגיש ככה , רק אל תשכחי את לא חוצה את הכביש לבד . תני לה לתת לך יד ולחצות איתך
את מדהימה..כמה כח!!!כמה עוצמה יש בך!!!!! תודה..
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
