קצת גאה בעצמי

עברתי דרך ויש עוד במה לעבוד...אודי, אני מתחילה להרגיש, לחיות....אני יותר מתחברת לכלם, מתכננת דברים לעתיד, חושבת על העתיד של ילדיי, מנסה לחסוך להם לעתיד, למרות שהיום כל כך קשה. אני מתחילה להרגיש שאוהבים אותי, שבכל אופן אולי אוהבים....שבעלי אכן אוהב למרות שתמיד ידעתי אבל משהו בי משתנה....מרגישה שינוי, לעומת זאת כל השינויים מפחידים אותי....משהו עדיין בתוכי אינו פתור.......ואני לא מצליחה להבין כל כך למה עדיין מבפנים יש משהו כואב..הלעולם יישאר בי החלק הזה? האם רק לילדים מותר להרגיש שצריכים חיבוק? אהבה? חום? מישהו שיקשיב להם? קשה לי לקבל שאני זקוקה לכל אלה....ומשהו בי מסרב לגדול, לתת לטוב לפרוח...מדוע?