הגשת תלונה במשתנה נגד מטופל

שלום לכולם, אני חווה תקופה מאד לא פשוטה, ומאד הייתי רוצה לשמוע דעות בנושא. למי שיש כמה דקות, אעריך זאת מאד. הפסיכולוגית שלי לשעבר הגישה נגדי תלונה במשטרה על איומים והטרדה. זה כמובן סיפור מאד ארוך ומורכב, אבל אספר את הבסיס. הכרתי אותה לפני יותר מ-4 שנים, במסגרת שרותי ייעוץ באוניברסיטה (היא הייתה מתמחה בקלינית, והיא עדיין מתמחה, אגב). הייתי בטיפול במהלך כל השנה האקדמית, להתקפי פאניקה וחרדה חברתית. די מהר פיתחתי אובססיה אליה, כמו שיש לי נטייה לפעמים לעשות בחיי, במיוחד לנשים שמהוות איזשהו פוטנציאל ל'תחליף אמא'. הערצה, הערכה, רצון שתאהב אותי, ולה יכולת השפעה אדירה על מחשבותיי ורגשותיי עם מילותיה. רגישות מאד גדולה לסימנים שעשויים להיות קשורים למה היא חושבת עליי, האם היא מחבבת אותי, האם אכפת לה ממני. מרוב בושה וחרדה חברתית, לא העזתי לפתוח את זה במהלך השנה הזאת. לאחר תקופת צינון (ממסגרת ציבורית לפרטיות) של שנתיים, חזרתי אליה לטיפול באופן פרטי, לשנתיים נוספות. במהלך תקופת הצינון חשבתי עליה לא מעט. רציתי לעדכן אותה בדברים טובים שקרו, כמו טיסה לחו"ל (מה שחשבתי שהאגרופוביה לעולם לא תאפשר לי לעשות). כלומר, עדיין היה עיסוק בה, ומעין 'חיכיתי' לחזור. היא ליוותה אותי לאורך התואר השני. הייתה לנו מערכת יחסים עם בסיס של אמון ודאגה לשלומה אחת של השניה. עם הזמן נפתחתי והעזתי לספר גם דברים יותר מביכים ועמוקים. העזתי לבקש לחלוץ נעליים ולשבת בישיבה מזרחית, כמו שאני אוהבת. אפילו להיענות לפעמים להצעה שלה לכוס מים. תמיד הרגשתי לא נעים לגזול מזמנה, אם זה בסמסים או בטלפון. התנצלתי על כל דבר. לאט לאט גם הרגשתי יותר בנוח לשתף אותה באובססיה שלי, בתקווה שנוכל לעבוד על זה ואולי סוף סוף אוכל לפתור את העניין הזה. למה? מה יש דווקא בה? למה אני כל כך מקנאה בבנות שלה? למה אמא שלי לא מספיקה? מה אני צריכה לעשות כדי להפסיק להרגיש כך? אזרתי יותר ויותר אומץ, נגיד, לספר לה על כל ה"סטוקינג" האינטרנטי שאני עושה עליה. היא הייתה בהלם מכמות המידע שהיה לי על חייה הפרטים (מפייסבוק וגוגל בלבד, לא יותר מזה כמובן). מתמונות שלה ושל משפחתה שמצאתי ושמרתי במחשב. עם כל התוודות, הרגשתי כ"כ הרבה בושה. היה כ"כ קשה לספר. אבל רציתי to come clean, ושאחת ולתמיד אעשה עבודה רצינית ואצא מהצד השני שלמה ומאוזנת יותר. ולהרגיש שגם עם כל הדבר הלא מאד נורמטיבי הזה, אני עדיין בסדר, ועדיין יקבלו אותי ויאהבו אותי. מיותר לציין שאהבתי אותה מאד. בשלב כלשהו היא נפגעה בתאונת דרכים ולא עבדה במשך חודשיים. עמלתי על מתנה, שעלתה בסה"כ כ-400 ש"ח, שכללה קופסה ובה שרשרת מהממת מגולדפילד, ציור של פרח לוטוס שציירתי, מחזיק מפתחות שכתובה עליו המילה 'בריאות' ביפנית (הזמנתי במיוחד מאיביי), וכו' וכו'. היא מאד התרגשה והודתה לי. בתום התואר השני הייתה תקופה שהייתי בבית, ואז מצבי הנפשי החל להתדרדר. במהלך מספר חודשים נכנסתי לדכאון שהלך והחריף, היו לי מחשבות אובדניות. בשלב מסוים גם לקחתי מנה יתרה של טיפות הרגעה, התקשרתי אליה, היא התקשרה לפסיכיאטר שלי ונשלחתי למיון. הם (היא והפסיכיאטר) רצו לאשפז אותי, לא הסכמתי. הם העלו, לראשונה מאז שאנחנו מכירים (וזה שנים), את המילה בורדרליין. המליצו על כדורים, DBT או אשפוז. ואני בכלל ראיתי את זה כחלק מהתהליך, ופועל יוצא של מה שקורה בתוך הטיפול. בעניין המיון, היא לא הביעה שום התעניינות לשלומי, לא תוך כדי ולא אחרי.לא בטלפון אליי, להוריי, כלום. אפילו שאלתי אותה ספציפית אם יש סיכוי שהיא יכולה לבוא (מתוך משאלת לב, טיפות ההרגעה הורידו לי כל מעצור, אני לא ממש זוכרת משהו מזה...אלא ראיתי את זה אח"כ בהודעות). וכלום, אף טלפון, אף מענה, התייחסות. היעלמות מוחלטת ברגע רפואי מאד קשה. מאז מקרה הטיפות הרגעה (זה קרה אחרי שיצאתי ממנה), היא לא הסכימה שאגיע לטיפול בלי מלווה. היה מאד ברור שהיא נבהלה ושהיא דואגת לכיסוי תחת של עצמה. היא התקשרה לפסיכיאטר על כל דבר. בשלב כלשהו נמאס לי מעניין הליווי (הרגשתי שזה מעיק על המשפחה והחברים, וגם כבר לקחו ממני את טיפות ההרגעה מזמן...) ואמרתי לה שארגיש בנוח לחזור לטיפול ברגע שהיא תרגיש בנוח לחזור למתכונת הרגילה. האמת שגם ציפיתי שתציע להגיע אליי הביתה באופן זמני, זה משהו שהיא רמזה עליו מעט זמן לפני כן. ומשם הכל התדרדר. היא התנהלה בצורה מאד קרה, שאופיינית לה נורא, אבל תמיד קיוויתי למשהו אחר. דווקא בתקופה שהייתי צריכה יותר חום, היא גילתה יותר קור. התחלתי לכעוס. מאד. שלחתי לה המון סמסים, והיא לא ענתה על אף אחד מהם (היא אוהבת לתקשר בטלפון, אני בכתיבה בגלל החרדה החברתית שלי). חבר שלי התקשר אליה. היא אמרה שאם אתקשר היא תענה. הוא אמר שהיא דיברה בצורה מאד קרה ו'סנובית'. שלחתי עוד הודעות. התחלתי להפציץ. היא לא הגיבה ולו פעם אחת. אז ניסיתי טקטיקות שונות - כמות, איכות. ניסיתי להפחיד אותה או לעורר את האינסטינקט האמהי (למשל, באמירה שאלך לגן של הבת שלה כדי לשאול אם אמא בסדר או שהיא מתה, כי הוא לא עונה לי). עשיתי הכל בשביל תשומת לב. בשביל שהיא תדבר איתי. אמרתי לעצמי ולסובביי שברגע שהיא תבקש ממני להפסיק, תגיד שלא נעים לה, אפסיק. היא אפילו לא התקשרה. שלחה מכתב בדואר שמה שאני עושה זה הטרדה ואיום ושבגלל המצב שנוצר אפילו לא נוכל להפרד. 'אולי בעתיד אם הנסיבות יאפשרו.' עד שהגיע אליי המכתב, עדיין המשכתי את הסמסים. היא חשבה שכבר קיבלתי את המכתב, אז היא התקשרה. אמרה שהמצב איך שהוא לא יימשך. אמרתי לה שזה כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות. בכיתי. כשניתקנו מחקתי את מספר הטלפון שלה ומאז לא שלחתי לה שום הודעה. עברו 3 חודשים מאז. לאורך הדרך, שלחתי לה אי-מייל פה ושם. בהתחלה שאני מתחתנת, ושאני ובן זוגי רכשנו דירה. וכשהיא הגיבה שאם אני רוצה ליצור קשר להתקשר ולא לשלוח אימיילים יותר, התעצבנתי, ושלחתי עוד כשלושה אימיילים כועסים ומאחלים דברים לא טובים (אבל אף איום). הקש שכנראה שבר את גב הגמל הוא שבמשך כשלושה ימים באופן מאד תדיר התקשרתי לבעלה וכל פעם ניתקתי לאחר שענה. התקשרתי מחסוי, אבל הם קישרו בין השניים. אני מניחה שעשיתי זאת מתוך רצון איכשהו להיות קשורה אליה, גם כשאני כבר לא. ואז ביום שישי אחד, הגיעה אליי הביתה משטרה ולקחו אותי לתחנה לחקירה, על איום והטרדה (תלונה שהוגשה על ידה ועל ידי בעלה). היא סיפרה שם דברים שנאמרו במהלך טיפול. כמו שכשחשבתי על להתאבד חשבתי על האקדח של אבא שלי, ושהיא מפחדת שאני עלולה להשתמש בו נגדה (מה נסגר איתך??? למדת פסיכולוגיה? מה עם קצת הבנה של מניעים של בני אדם??? ובכלל, מעולם לא איימתי לפגוע בה פיזית, מעולם!) ודברים יותר רגשיים, כמו רמת האובססיה שלי כלפיה. והתמונות. היא אמרה שם דברים בתלונה שפגעו בי עד עמקי נשמתי. זה גרם לי לאבד אמון באנשי טיפול בפרט ובבני אדם בכלל. החוקר אמר שהוא ימליץ לה להוציא צו הרחקה נגדי, אך היא לא הוציאה. היא יודעת טוב מאד שאני בחיים לא אפגע בה. בעיניי התלונה נעשתה כחלק ממשחק כוחות, שהיא כמובן תמיד מנצחת בו. אם היא באמת הייתה מפחדת, היא הייתה מוציאה צו הרחקה כפי שהמליצו לה, ודואגת שזה ילך למשפט והרשעה. הכל נאמר ונעשה מתוך פגיעה ואכזבה עמוקים. מצד אחד אני יודעת שההתנהלות שלה לא הייתה מקצועית וחזקה (זה כנראה גם השתקפות של חוסר הנסיון שלה), ומצד שני אני מנסה לקחת אחריות על המעשים שלי ויודעת שהתנהגתי מאד לא בסדר. במהלך כל התקופה הזו - הדכאון ואחריו הזעם האימתני - הרגשתי חסרת שליטה. שאחרי שנים של איפוק פתאום יוצא שד החוצה. ממש שד. אין לי דרך אחרת לתאר את זה. ולא ממש קיבלו אותו, בלשון המעטה. כל מה שהייתי צריכה זה שיגידו לי שזה בסדר, שיש גם אנשים אובססיביים בעולם, ויש אנשים עצובים בעולם, אבל זה לא הופך אותך ליצורה. או לפחות ראויה לאהבה. או ראויה לתיק במשטרה. וצילום תמונה ולקיחת טביעת אצבע. (אני ילדה טובה, שלא שותה אלכוהול ולא עישנה סיגריה או סמים מימיה). והמסקנה שאני לוקחת מכל זה, זה שאני יצורה. ולא ראויה לאהבה. ואני כועסת על העולם. ועל עצמי. ואני לא מאמינה באף אחד. ובעצמי. ואני מרגישה שחיי נהרסו, בגלל אישה אחת. שלא ידעה איך לטפל נכון. אני מתנצלת ממש על האורך. סליחה.

היי, אני רוצה לכתוב לך כמה דברים ולא בנימה שיפוטית 1. לגבי הקשר הטוב שהיה לכן בהתחלה, וההתעניינות והמתנה - זה מחמם את הלב וכיף ונעים לשמוע שהצלחתן לייצור קשר כזה ביניכן (לא מובן מאליו) זה מראה שאת מסוגלת להיפתח ולייצור קשרים משמעותיים עם אנשים 2. לגבי הפייסבוק וחיפוש באינטרנט - גם זה מובן לדעתי. מדובר במדיום ציבורי , וגם אני חוטאת בכך לפעמים 3. לגבי הריחוק שלה ממך אחרי האשפוז והתעקשות על מלווה - גם זה מובן לדעתי, היא פסיכולוגית (מתמחה) ולא פסיכאטרית . ולהמשיך ולטפל בך ללא לווי מתאים יכול להזיק לה ובעיקר לך 4. לדעתי המטפלת שלך "נכשלה" בכך שלא הציבה לך גבולות מספיק ברורים. היא לא הייתה צריכה לתת לך להגיע למצב שבו את "מפציצה" אותה במיילים ולא מקבלת תשובה.. 5. בכנות, אם מישהי הייתה אומרת לי שהיא תלך לגן של הבת שלי בשביל לוודא שאני חיה - זה היה מבהיל אותי מאוד! כנ"ל לגבי שיחות הטלפון לבעלה. זו חציית גבולות שלדעתי חבל שהגעתם לכך. אני לא יודעת להגיד לגבי התלונה, אבל מדובר במקרה באמת לא שגרתי. מסקנה: למצוא מטפלת טובה ואסרטיבית שיודעת לשים לך גבולות כי לפעמים זה מאוד קשה לבד במיוחד שיש רגשות עוצמתיים למטפלת אני מאוד יכולה להבין אותך בזה..

אני מעריכה מאד את תגובתך. למען האמת, אני לא יכולה לדמיין את עצמי אי פעם פונה שוב לטיפול. איבדתי אמון בבני אדם בכלל, במערכת הטיפולית בפרט, ובעצמי.

קראתי הכל, כל מילה , אני יכולה להעיד על עצמי כאובססיבית לגבי המטפלת שאני יודעת הכל עליה ממקורות שונים ודיברנו על זה , והזמנתי אותה לביתי ( היא לא הגיעה כמובן..) והרצון כלפי הוא כל כך חזק , ואני מתקשרת ושולחת הודעות די הרבה ואפילו מעצבנות וכועסות. והיא יודעת להכיל אותי. יתכן ואני נזהרת בדברי שניכר חוסר הניסיון של המטפלת שלך והפחד שלה . עם כל הקושי תנסי לעשות פגישה ליישר הדורים ותעברי למטפלת מנוסה. להחזיק בורדליין זה קשה. אני כמעט בטוחה שהיא אבחנה אותי כך ומעולם לא אמרה לי. שיהיה בהצלחה :)

אני כל כך שמחה בשבילך שזכית במטפלת שמכילה ומקבלת אותך. זה לא טריוויאלי בכלל. אני לא חושבת שלאחר שהגישה תלונה נגדי במשטרה היא תהיה מעוניינת בפגישה ליישור הדורים. מה גם שאני עדיין זועמת, פגועה ומאוכזבת, ואני יודעת שהיא לא תתנצל או תיקח אחריות על החלק שלה בהתדרדרות המצב. מטפלת אחרת לא תהיה. אני מרגישה שלעולם לא יהיה לי קלוז'ר, ושלעולם הטראומה הזו לא תעבור.

למה יצא לך משתנה בכותרת? אלוהים יודע..פליטת כתיבה? אולי.... את מרגישה שמשתינים עלייך חלילה? אני לא חושבת שבסיפור שלך היא כל כך נוראית...ואולי גם את לא, אבל יש הגזמה, אינני יודעת מה היה בדיוק ולכן אי אפשר לדעת, זוהי הגרסה שלך והסובייקטיביות שלך....רק יצא בסוף ש"התחרפנת" קצת וזה מבהיל מאוד!!!!!!!! אני הייתי מאוד נלחצת אם היו אומרים לי שיבואו לגן של הילד שלי לשאול אותו אם אני חיה??????? אלוהים אדירים!!!!!! ומלא סמס וכו'....נכון, לכלם קשה שלא ליצור קשר בין פגישות, אבל יש הבדל גדול בין "להפציץ" ולהכנס למרחב האישי, בעל, ילדים....זה מאיים מאוד...וזה מובן, כדאי לנסות ליישר את ההדורים איני יודעת כיצד, חשבי על משהו...אבל היא אדם ולהלחיץ אותה ולא לשמור על גבולות בסיסיים זה מסוכן גם לך!!!!!! בהצלחה, מיכל

תודה רבה על תגובתך. ראשית כל, חשוב לי לומר שכל ההטרדה לא נעשתה בין פגישות, אלא לאחר סיום מאד פתאומי של טיפול, במצב הכי ירוד נפשית שהייתי מימיי. היא לא הגיבה לתקשורת ממני, לכן המשכתי והמשכתי (במחשבה שאולי היא פשוט חסמה אותי), וחוסר התגובה שלה החריף את ההטרדה שלי. כמו כן, חשוב לי לציין שיום אחרי שכתבתי לה את הסמס על הבת שלה כתבתי לה שלא באמת התכוונתי לזה אלא שעשיתי זאת בכדי לנסות לעורר את האינסטינקט האמהי שלה בכדי לקבל תגובה ממנה, שאפילו צעקות עדיפות על חוסר תגובה. בנוסף, חשוב לי להדגיש שברגע שהיא הרימה טלפון וביקשה שאפסיק, באותה שניה, הפסקתי. כלומר, לו הייתה מבקשת כבר בהודעה הראשונה ולא מתעלמת מקיומי בעולם, כל מצב ההטרדה לא היה נוצר. התביעה הגיעה 3 חודשים לאחר ה'איום' על בתה. ידוע בספרות שאיומים מתממשים מהר או לא בכלל. כך שאני לא מאמינה שהיא פנתה למשטרה בגלל זה, אלא רק סיפרה זאת בכדי להוציא אותי באור הכי שלילי שיכלה. אני לא כותבת את כל זה כדי לבטל את המעשים הזוועתיים שלי, ולו לרגע. אני רק רוצה שכל התמונה תהיה ברורה. תודה לך שוב על הזמן שהקדשת בתגובה. אני מעריכה את זה מאד.

לא שמתי לב שכתבתי "משתנה" במקום משטרה, וכשהפנית את תשומת לבי לכך קראתי וחשבתי דווקא על המילה משתנה (תלוי, בלתי תלוי וכו'), אז לא נראה לי שהתת מודע שלי התכוון לשתן ;)

גם אני תמיד רציתי יותר יחס מהמטפלת שלי. וגם לי היא אמרה שתגיש נגדי תלונה אם לא אפסיק לשלוח לה סמסים זועמים. הפסקתי מיד. לא עברתי אף פעם גבולות כמו שאת מתארת כאן כלומר לחשוב לפנות לבני משפחה במקום אליה.. אבל אני מאד מבינה את ההרגשה שלך, את האובססיה והרצון במענה שמקל עליה בטווח המיידי. אני לא יודעת מה להגיד לך חוץ מלומר שקשר עם מטפלים לעולם נועד להיות בתוך הגבולות כי ככה הם החליטו שזה. ככה זה. ומי שלא עומד בגבולות 'מועף'. פשוט תקבלי שככה הם החליטו וזהו (כל המטפלים. זאת שיטת עבודה!!) תנסי למצוא פתרון אחר. אני שונאת מטפלים כי הם לא באמת עוזרים לאנשים כמונו. במקום להרגיש בן אדם את מרגישה מפלצת מצורעת כי עברת להם את 'גבולות הקודש' שלהם.. תראי מה הם מעוללים לאנשים כמונו. ככה זה. אחרי כל הייסורים אולי תתחילי לקחת גבולות פחות קשה כי תתרגלי. כי משהו בגודל הציפייה יתמתן והאכזבות גם כבר לא יהיו מטריפות ככ.. אולי. לי זה לא ממש עבד. פגעו בי בטיפול ויש לי זכרונות לא טובים משם ולמען האמת אם המטפלת הייתה נדרסת למוות זה היה מנחם אותי. לפעמים אני מתנחמת במחשבה הזאת. שבא לי שהיא תמות . אז אולי גם אני יצורה מפלצת לא רק את... אבל זאת רק מחשבה.. לחשוב מותר מה שרוצים. במעשים אני אדם ששולט בעצמו. תשלטי גם את. זה מה שמצפים ממך. למרות כל הצרכים שלך והאובססיה שאני מאד מבינה . זה מאד אנושי לכמוה לנוכחות המרגיעה של דמות משמעותית ולחוש נאהבת ושייכת ורצויה. זה הכי אנושי בעולם :/ טיפול פסיכולוגי לא עוסק באנושיות. הוא עוסק באילוף. זאת דעתי. מקווה שתעבור לך האובססיה ותתפני לחיות את חייך בלי קשר למטפלת הזאת.. יש עולם שלם שם בחוץ

אני שמחה בשבילך שלפחות למטפלת שלך הייתה את היושרה להזהיר אותך לפני פנייתה למשטרה. לי לא הייתה התראה מוקדמת, וכעת לנצח יהיה לי תיק במשטרה. גם אני איבדתי אמון במקצוע. זה קשה מאד. כמו שאמרת, אני ממש מרגישה מפלצת ומצורעת. כשכל מה שרציתי זה שיכילו ויאהבו אותי. ושילמתי עשרות אלפי שקלים ממיטב כספי בתקווה לזה. אולי טיפול הוא לא לכל אחד. אולי דווקא אנחנו, הרגישים, התלותיים, או האובססיביים, שכביכול הכי זקוקים לטיפול, אולי דווקא לנו זה הכי מסוכן. את לחלוטין צודקת, מחשבות לחוד והתנהגות לחוד. למדתי את זה על בשרי. אני לא שונאת אותה, אף פעם לא אשנא אותה. אחרי הכל, אם לא הייתי אוהבת אותה, לא הייתי נפגעת כך. אבל כן יש בי יצר נקמה מאד גדול. ועכשיו אני יודעת שהוא מוכרח להשאר בתוכי, ולאכול אותי מבפנים. הלוואי ולא הייתי מרגישה אותו, מעולם לא הייתי נקמנית, להפך, סלחתי לכל אחד על כל דבר. אבל הוא שם עכשיו, והוא הורג אותי. כמו גם הכאב והאכזבה. שוב, תודה לך מימה. להכיר מישהו שיכול להזדהות איתי זה לא טריוויאלי בכלל, וגורם לי להרגיש פחות לבד. מאחלת לך את כל הטוב שיש.

אם זה אפשרי, הייתי מאד שמחה גם לשמוע את דעתך בעניין.