כשהמחשבות בראש עושות

בזזזזזזזזזזזזזזזזזזז מיליון מחשבות. הרבה מהן חוזרות על עצמן לא פלא שלא נשאר פניות וכח למעשים מישהו פעם אמר לי 'תפסיקי לנסות לעשות ותתחילי לעשות'. צודק שמתי לב שמה שמפריע לי לעשות זה הרבה בזזזזזזזזזזזזזז של מחשבות בראש. איך נפטרים מזה? אני חיה במחשבות שלי יותר מאשר בעולם עצמו. ואין לי מושג מה אני באמת רוצה. אני בחרתי כיוון לא כי מאד רציתי אלא מפני שבלי כיוון אי אפשר להמשיך לחיות כמו אדם שיש לו סיכוי לעתיד. הכל נהיה הווה אחד מתמשך ללא התפתחות. ואדם בריא אמור להיות אורגניזם עם תנועה מטרות שאיפות והתפתחות לא? או שזה בסדר רק להתקיים בהווה נצחי של שגרה שחוזרת על עצמה פחות או יותר? אני לא רוצה להצטמצם לדבר הזה :/ אם הייתה לי תחושת זהות נורמלית התנועה בעולם הייתה הרבה יותר קלה. אני חושבת שאני צריכה לצאת מהארון כבר בתור מתמודדת עם בולימיה וההכרה והכל אבל מצד שלי הערך העצמי שלי לא סובל את זה ואני עדיין נוטה להדחיק ולהסתיר. איך יוצאים מזה???? מי אני? מה אני? חזקה או חלשה? לוזרית או מתמודדת שהצלחה בכז מחכה לה בעתיד? שמחה או עצובה? כלום לא ברור. הכל גם וגם. כלום לא מספיק עקבי וברור. בהרגשה שלי. קשה לי ככה. לכן יש לי קצב צב בעשייה.