מגע של אמא

מאז שאני זוכרת אני לא אוהבת שאמא שלי נוגעת בי. יש במגע שלה מן משהו שגורם לי לחוות אותה פולשנית וגורם לי להדרך פיסית ולהתנגד מיד 'אל תגעי בי!'. אני אומרת לה בקול. בדכ זאת ממש תגובה אוטומטית שיוצאת לי כלפיה כל פעם שהיא שולחת ידיים כדי לסדר להזיז לי את השיער כי לטענתה הוא מפריע לי בעיניים או שהיא מזיזה לי את היד כשאני מגרדת את אצבעות הרגליים כי לטענתה 'זה לא יפה'. ואפילו כשהיא שולחת ידיים לגעת לי באיזור השכמות להציע לי עיסוי כדי להנעים. תמיד התגובה האוטומטית שלי כלפיה זה שהמגע שלה מקפיץ אותי ואני קוראת בקול ' אל תגעי בי'. היא כאילו לא מבררת. ישר שולחת ידיים. היא לא מבררת איתי אם מתאים לי או לא. היא קודם שולחת ידיים. זה עצוב לומר אבל אני די שונאת שאמא שלי נוגעת בי ולא ממש מבינה את פשר התגובה המתנגדת החזקה של עצמי. זה לא קורה לי מול אבא שלי למשל. את החיבוקים ממנו אני חווה כחמים עוטפים ואוהבים, אבל החיבוקים שלה 'בולעניים' כאלה. והיא נשענת עליי. היא לא באמת מחבקת אותי אלא מרגיש שהיא נשענת. תולה את עצמה עליי. ואני לא מבינה למה אני סולדת מהמגע שלה ככ אבל זה כאילו היא לא מספיק מבקשת רשות. היא לא מתייחסת לאני הפסיכולוגי שנמצא בתוך הגוף הזה ורואה רק את עצמה והאג'נדה שלה מתי שהיא באה לגעת בי. ככה זה מרגיש. אולי זה חלק ממה ש'דפק' אותי בכל מה שקשור ליכולת להנות ממגע בשניים? איך 'נרפאים' מזה? רוצה כבר להיות אדם משוחרר בכל החושים. משוחרר להתבטא ולהנות בלי לחוש רתיעה מדברים