למימה

היי מימה, קראתי אותך קצת באיחור ואני טיפה כועסת עלייך... ואין כמו הכעס הזה, כדי לגרום לי לכתוב לך... מימה, קודם כל שתדעי שאת מאוד מזכירה לי אותי (חוץ מהקטע של הקללות וההקאות , כאן אני פחות מתחברת. והמילים הגבוהות שאני לא תמיד מבינה) ואני גם מאמינה לך שהמטפלת שלך הייתה "כלבה קלינית בכירה" , עם בית בלונדיני , ואף בשמיים, ובגדים יקרים מהקניון. אני באמת מאמינה לך לכל מילה. הכרתי במהלך חיי הרבה "כלבים" שהם גרועים יותר מההולכים על ארבע (שתמיד נובחים עליי שאני עם עגלה וגם שאני בלי), ואין ספק שהמטפלת שלך היא בסקאלה הזו. אני שונאת אותה גם!!!!! את "הכלבה" הזאת!!!! מי נתן לה רישון לטפל???? מי????????????? טוב, עד כאן שחרור אגרסיות. מימה, עוד מעט חג החירות. תפרגני לעצמך חירות אמיתית לגוף ולנפש. הפרעות אכילה, פחד מאינטימיות רגשית ופיזית, חוסר אמון, חרדה מ-"הטוב" שיש לעולם הזה להציע - אלו דברים לא תקינים שמצריכים טיפול. אז תמצאי מטפלת "נמרה" , טוב?

כן אני מחפשת מישהו/י חדש.. משהו יותר ספציפי לבעיות שלי, לא סתם דיבורים באויר ולשתף והזדהויות וסרטים רגשיים. טיפול שכבר אגיע אליו עם הספרציה שלי ובעיות יותר מוגדרות וספציפיות במציאות. 'הכלבה הקלינית' אני רוצה לחשוב שהיא לא באמת הייתה רק רעה בלי לב (למרות שזה הרגיש ככה הרבה בטיפול). היא גם ניסתה להיות קצת טובה . היא הייתה בעיקר מטומטמת. אולי זה מהבלונד חחח. והבעיה שעל הטמטום שלה אני זאת ששילמתי והמחיר הבאמת כבד ששילמתי היה הרגשי. ההרגשה הקשה של עוגמת נפש, ביזוי וזעזוע! אבל לא חשוב. אני כן מחפשת איך להמשיך הלאה. כמה שקשה לי לזוז כנראה שאני גם לא מסוגלת לוותר, אף פעם. אז אני מתקדמת בזחילה, שיהיה. כל אחד הקצב שלו..

אם אתה לא יכול לעוף- תרוץ, אם אתה לא יכול לרוץ -תלך , אם אתה לא יכול ללכת- תזחל, הדבר החשוב להתקדם הלאה. מדבריו של מרטין לותר