לטלי פרידמן ולמי שמעוניין לקרוא

חוויותי מפגישות הקבוצה הטיפולית: אני מראש ידעתי שאני לא אתאים , למרות שבתה"ש מאוד מקובל להפנות בנות בולמיות לקבוצה שכזו,אם או בלי טיפול פרטני עם פסיכולוגית. אצלי זה בא בנוסף לטיפול פסיכולוגי וכתנאי להתקיימותו,אז הלכתי. הייתי במספר פגישות והפסקתי כי הטיפול הופסק שלא בשליטתי וחזר לידי הצבא. אני לא הפקתי שום דבר טיפולי מהקבוצה , אבל ראיתי בנות שהקבוצה סייעה להם מאוד כטיפול . לא היתה תחרות בקבוצה שאני השתתפתי בה.אני אמנם לא חשפתי את עצמי , ואולי דוקא בגלל זה יכולתי להיות מרוכזת מאוד באחרות וראיתי שכשבחורה בולמית פתחה את הפה וסיפרה איזשהוא סיפור כואב , אנורקטיות הביטו בה בעצב ולא דיברו, לא העירו הערות משקליות.ובכלל, הן כמעט שלא דיברו.בעקר אחת שזכורה לי היטב שבכל פעם שפתחתי את הפה לומר משהו אופטימי ומחזק הביטה בי במבט של "אני לא מאמינה לך שהכל מושלם". ואולי,זה המבט שרציתי לקלוט ,אבל זה כבר רווח.זה הראה לי שגם אם מישהי לא חשפה אותי באמת,אני חשפתי את עצמי וזה כבר משהו. בכל פעם ששאלו לשלומה היא ענתה "ממשיכה לרדת במשקל" ולי היה נורא עצוב.היא לא אמרה זו בהתלהבות.אז מאוד נרתעתי מהמלה "אנורקסיה".זה נראה לי כזה דבר ענקי (בדיוק יצאתי מהתקופה האנורקטית הראשונה שלי-שלא היתה מודעת כ"כ).במהלך הפגישות היא לא פצתה פה,אלא אם כן פנתה אליה המנחה שכנראה גם הכירה אותה קודם.שמו לב לפי האנטרקציה שהיתה ביניהן. קלטתי אותה כדומיננטית בשתיקתה. היתה מישהי בת גילי,בולמית,חיילת,אחת שמתאמצת מאוד להסתיר כיוון שהיא חיה בקומונה היא גם היתה מאוד דומיננטית.היא כן היתה מדברת,המון.מהפגישה הראשונה שמתי לב אליה.היא חשפה סיפור חיים לא קל והעזה גם לדבר על קשיי ההתמודדות שלה עם עצמה ועם מי שהיא. לדעתי היה בה המון אומץ לעשות כן.היא דיברה בשקט אבל גם בביטחון.לעיתים היה נדמה לי שהיא שוכחת שהיא עצמה נמצאת בקבוצה.המנחה היתה פותחת בה כ"כ הרבה סיפורים,ממש העבירה אותה מאחד לשני, זה נדמה כאילו שתיהן לבד שם.כשהיא דיברה,העיניים שלה כוונו היישר אל המנחה ומעולם לא הלכו לצדדים,לשאר הבנות. וכך היה גם בתום הפגישות .היה מצופה שהיא דוקא תתחבר ותנסה להתקרב אל הבנות ביציאה הביתה, אבל היא תמיד הלכה בשקט והתעלמה מקיומנו.הנה אחת שאולי היה טוב עם המנחה היתה עורכת איתה טיפולים ביחידות.אבל כשאתה חי בקומונה אתה לומד לחיות עם נוכחות של אנשים גם ברגעים "לא רצויים",אולי זו הסיבה שלא ממש הפרענו לה. עוד מישהי שאני זוכרת-אשה אנורקטית-בולמית בת 30.סיפרה שהחלימה והבריאה והחלימה והבריאה.ברקע יש לה בעל ושני ילדים.אני זוכרת שנקשרתי מאוד לסיפור שלה אף על פי שלא היה קרוב אלי בכלום.הסיפור שלה חיבר אותי לפחד העמוק ביותר שלי-מאבק ללא תועלת.הפעמים היחידות שהבעתי רגש כלשהוא אמיתי בקבוצה היו התגובות שלי אליה.תגובות מבולבלות,מפוחדות, מלוות בהערכה ואף בחוסר הבנה-למה היא עדיין מנסה להלחם בגילה אחרי היסטוריה כ"כ ארוכה של טיפולים שלא הצליחו? לא נוצרו קשרים בקבוצה .אני עזבתי יחסית מוקדם כך שאיני יודעת. לא מדברים על משקל,ולא על אוכל,ויש שם מנחה שהיא פסיכולוגית מומחית .אם מעלים נושא כזה,והיא טובה,היא תדע מה לעשות עם זה. זה זכור לי לטובה-לא אהבתי להיות בקבוצה טיפולית,זה לא התאים לי ,אבל אהבתי את המנחה יותר מהפסיכולוגית שנתנו לי. היה בה מרץ,היתה בה התלהבות,היא התנהגה ממש כמו "השכנה ממול".חייכנית כזו,מביאה מצב רוח טוב. היא העירה לי רק פעם אחת : "את לא מספיק מעריכה את עצמך כדי לספר את סיפורך ולבקש קצת יחס,חום ואהבה, אז את מחייכת וצוחקת ,כדי לקבל בדרך זו את ההתייחסות,שיעריכו אותך על כך שאת חזקה". זהו,אילו חוויותי את יודעת מה טלי?לא ידעתי שיש לי כ"כ הרבה:) מאז שעזבתי את הקבוצה-לא חשבתי עליה בכלל. שעממתי אתכם?

לאינג"ל היי קראתי ,והגבתי . לפי דעתי ומתו ך ניסיון , עצם המאבק הוא התועלת . (בקשר לפחד ) ואם מאמינים בלב שלם גם מנצחים . מי שמיתחבר לקבוצה ,ומישתתף בה ,הוא כניראה בשלב מתקדם של המאבק בעזרה לעצמו וזה טוב מאד .הקבוצה תיתרום לו המון . ומי שלא משתתף ,אך מגיע ,ומקשיב זה גם טוב מאד . וכשיעבור זמן מסוים ישתתף בקבוצה הבאה ואז יהיה לו יותר בי%E

לאינג"ל היי קראתי ,והגבתי . לפי דעתי ומתו ך ניסיון , עצם המאבק הוא התועלת . (בקשר לפחד ) ואם מאמינים בלב שלם גם מנצחים . מי שמיתחבר לקבוצה ,ומישתתף בה ,הוא כניראה בשלב מתקדם של המאבק בעזרה לעצמו וזה טוב מאד .הקבוצה תיתרום לו המון . ומי שלא משתתף ,אך מגיע ,ומקשיב זה גם טוב מאד . וכשיעבור זמן מסוים ישתתף בקבוצה הבאה ואז יהיה לו יותר ביטחון . . שלך רנה

,,,,,,היי

...