שמלי יקרה..

התחלתי הודעה חדשה, כדי שלא תעלם שם בין כל העצים..:) את יודעת, שמחתי על השיתוף שלך לגבי תחושת נזקקות בטיפול.. ונראה לי שאודי התכוון אולי לזה...? שזאת הזדקקות בריאה.. שמצד אחד רוצה את זה, רוצה את הקרבה הזאת, רוצה להזדקק, וכן, זה מפחיד.. אבל אתה גם נהנה מזה.. זה לא משהו חסר אונים שכזה.. זאת הזדקקות אבל עם כוח מסוים שלך.. זה מרגיש לי שהטיפול שלך טוב ונכון לך.. ושיש לך מטפלת מיוחדת...ושאת מצליחה להתחבר אליה, לאהוב אותה... אצלי זה מורכב, תמיד 'שיחקתי' אותה שלא זקוקה למטפל שלי בכלל, ובאמת הרגשתי ככה, הוא היה 'רודף' אחריי כדי לקבוע מפגשים, הייתי מבטלת, מתחמקת.. וגם עכשיו שמאוד זקוקה לו, עדיין ביטלתי פגישה. כאילו משהו בי לא מוכן להיחשפות הזאת מולו. משהו בי לא מוכן להתמודד עם הטיפול הזה בכלל. כל פעם יהיה סיפור אחר שיגרום לי לרצות לעזוב.. לפעמים זה באמת אני שזקוקה מאוד, כמו עכשיו, ואז מרגישה שהוא לא מכיל ולא מחזיק אותי ואז רוצה לעזוב... ולפעמים זה הוא שעושה טעויות, וגם אם מודה בהם -אני עדיין פגועה.. ולפעמים שזה באמת טוב - אני נבהלת מאוד ורוצה לברוח עוד יותר... ואני חושבת שרוב הטיפול שלי מאופיין בתחושות האלה - פחד להיות בקשר,להיחשף ולחשוף.. פחד להיות קרובה, להאמין, לסמוך, להתמסר. פחד שהוא לא יהיה קרוב...לא יכיל, לא יאהב... פחד שהוא כן יכיל ויאהב ויתקרב יותר מידיי... שלך, רחל.

היי :) כמה פעמים אמרתי לה שאני עוזבת... שאני לא מאמינה ולא סומכת.. זה עדיין כך. אבל בכל זאת אני אוהבת להרגיש את .. עכשיו אני מתלבטת אם אני אוהבת להרגיש את ההזדקקות או את החיבה אליה.. בכל מקרה, את בסוף לא עוזבת. את נבהלת, רוצה לברוח ונשארת.. אולי זה מראה שזה אמיתי.. שהטיפול באיזשהו מקום כן טוב לך? שאת רוצה להצליח? להתגבר על הפחד? זה כשלעצמו דבר טוב, לא? אם היה רע, היית עוזבת סופית..

זה רוב השיח שלנו בחודשים האחרונים... וימים יגידו מה יהיה... אם ניפרד, מקווה שיהיה לי את הכוח להתמודד עם זה, ועם הגעגועים, ועם התחושה שכבר לא יהיה שם מישהו כשהכול מתפרק.. פתאום לא יהיה כלום.. אחרי כמעט שנתיים וחצי של טיפול.. זה יהיה ריק כזה.. קשה מידיי.. כשהיית אומרת למטפלת שלך שאת עוזבת, איך זה שבסוף היית נשארת?.. למה קשה לנו כל כך להאמין ולסמוך??.. למה כל כך קשה לי??:( רחל.