עניין של זמן

בלא מודע אין זמן. כה אמר פרויד. תהליכים ראשוניים. והאמת אודי שאני מרגישה הכי טוב ורווחה נפשית מתי שאני לא מתכננת את החיים לפי מגבלות זמן והתחשבות בזמן- כלומר להיות חרדה מזה שהכל אוזל ומוגבל ולמהר ולהלחץ. אני לא אוה

בקיצור לאן שניסיתי להוביל זה שבטיפול הפסיכולוגי ניסו ללחוץ עליי נורא חזק בקטע של הזמן . להכיר בסופיות ומגבלות של דברים וכאילו מתוך זה שאחוש איזה בהילות להזיז את עצמי לכיוון של עשיה עצמאית כנראה. אבל המודעות הזאת לזמן שחולף וכאילו הרגשה של 'מהר מהר לפני שיגמר' צריך להספיק, לשרוד, לתכנן, להתכונן לנורא מכל? לסוף? ליאוש? לא הבנתי מה הקטע. הרבה יותר טוב לי שאני לא חושבת על זמן שחולף וללחוץ עליי כן לחשוב ככה ולחיות מתוך בהילות שכזו הרגיש שאונסים עלי משהו מבחוץ. אפשר אולי לשער שזה היה אפילו שחזור של טראומת לידה של פג זעיר בחודש שישי שלא קיבל מספיק 'זמן רחם' וההכרה לא יכלה לשרוד את זה כי בחושים זה איים על ההישרדות. מה זה משנה למה מייחסים את זה.. לי הנושא של מודעות יתרה לזמן שחולף במקום לחיות בזמן הווה ולנסות להנות בהווה. זה לא עושה לי טוב. קשה לי לחשוב 'עתיד' כבר.כבר הווה ומקסימום עתיד הנראה לעין בטווח קצר. לא הרבה יותר מזה. לא 'איך את רואה את עצמך עוד 10 שנים'. קשה לי לדמיין דברים כאלה. בא לי לטבול בתוך בריכה חמימה של בטחון ולהתכרבל שם עם אפס מודעות לשטויות של העולם הזה. בפועל אני כן מתמודדת איתו אבל. פשוט בהספקים קטנטנים משלי.לא מטרות חיים גדולות. שונאת את חווית הזמן הזאת. הכי טוב כשלא חושבים על זמן בכלל. שהתודעה לא מושפעת מהשעון הביולוגי של הגוף ופחד מסופיות והחמצות. שהיא חווה את עצמה בהווה נצחי ככה הכי טוב. בלי מטרות נשגבות. גם ככה לא תמיד ברור לי מה כל זה משנה. ומצד שני חוששת שכל זה ביטוי שאיבדתי משהו מעצמי. אבל אולי מצד שני זה הכי עצמי שיש? אולי זה הכי טבעי ואמיתי שלי ומיותר לנסות לשנות אותי לפי 'אני מאמין' של אחרים והתפיסות שלהם.