לנעמה - שומעת אותך, רואה אותך

המממ.... כותרת שמצד אחד אולי עשויה להביך מעט, מקווה שתמלא משאלה ומצד שני לא תכעיס מידי. הי נעמה יקרה, ואודי גם, חשבתי על העץ השמח האחרון שפתחת, עץ האהבה, ואולי תמהיל של אהבה בתוקפנות, כמה הוא ביקש בעיקר מאודי שיראה. צעק ממש. שתהא עדות כתובה לכך. הרגשתי כמה זקוקה היית למילים ממנו. כך חשבתי. ומאידך כמה מנסות המילים להתחמק ממגע. האם כך הוא? וחשבתי על המסיכה שאמרת שכל-כך קשה לך להיפרד ממנה. מסיכת ה"אני יכולה לבד". חיברתי אותם ביחד אצלי. מוכר. את יודעת כתבת דברים כל-כך נפלאים בעץ ההוא שכאילו חבל היה לגעת, היה בי רצון להשאירן יפות כל-כך, כדי לא לקלקל במילים משלי. ואת יודעת, אילו הייתי אודי הייתי מצטטת לך משפט שהוא כתב כאן בעבר ואני זוכרת כל-כך. ובוודאי כעת עם הסיפור העצוב של עמליה. בייחוד שקראתי עכשיו הודעות שנה לאחור. http://www.doctors.co.il/forum-6/message-833478/print *** אז הנה הציטוט של אודי למי שלא מצליח להיכנס לקישור: שמעתי מישהו חכם שאני מעריך, שציטט מורה שלו בביה"ס לרפואה, שאמר שתפקידו כרופא (לצורך העניין אקביל זאת למטפל) היא לרפא. כאשר זה לא אפשרי - תפקידו הוא להקל על הסבל. כשגם זה לא אפשרי - להחזיק למטופל את היד. יפה, נכון? *** אודי – אני זוכרת את החיבוק הוירטואלי ששלחת לנעמה. נגיד שנחריש בסוד, טוב? במבי ביקשה פעם בשבילי כשהייתי כל-כך צריכה. היום אני מעבירה את זה הלאה. שלכם, סוריקטה והחתולה שבאה להתלטף עליה תוך כדי הקלדה ומאד עזרה לה....

היי לך סוריקטה יקרה, תודה ששמעת, שראית. ותודה גם לאביב ולגילת שראו ודיברו אליי (ולחתולה שסייעה). זה עזר לי להרגיש פחות שקופה, יותר קיימת. כמו שזיהית בחוכמה, ההודעות שלי היו קשורות קשר הדוק למחשבות המסכה. כשכתבתי את הודעת העץ השמח והאוהב הרגשתי שאני פונה לכולן, פותחת בשיח איתן, ומוודאת איכשהו שאודי קורא, כאילו בדרך אגב גם מול עצמי. המחשבות על המסכה גרמו לה פתאום לעקצץ והבנתי שהיא מסתירה גם כאן איזה צורך שמתבשל לו, שהרגשתי שחשוב לאוורר איכשהו. (מעצבן אותי לכתוב צורך. כי צורך, צריכה, נשמע פטאלי, כאילו בלי זה אין. והנה, אני קיימת. זנוחה, פגועה, כואבת, אבל חיה, לא? אפילו לא בורחת. בולעת את הרוק והעלבון, משתבללת עוד קצת, צריכה קצת פחות, אבל קיימת.) תודה, סוריקטה, על החיבוק העובר, על הקריאה, על המבט. נעמה.

הי לכן, חשבתי, ואולי קשור לדימוי שלך, נעמה, על המציל והים, רק הרמת הדגל מרחוק, ראיית הכאב, חשבתי על הרגישות שיש כאן ל"להיראות", רגישות ופגיעות של הפחד לכתוב מהפחד שלא יענו, ורגישות לצורך של האחרים להיראות.. ואיך הרבה פעמים ואולי אפילו תמיד, זה בעצם התוכן של המילים, לא משנה מה הם אמרו. להיראות. ההודעה שלי שם למטה, הרגשתי שהיא שונה מההודעות שלי בד"כ, ישירה יותר, מבקשת תקבלו אותי, תראו אותי... והרגשתי שמשהו פה מאפשר לתת לזה לגיטימציה... לעצם הצורך הזה... שמשהו אולי בדינמיקה ספציפית בתקופה האחרונה איפשרה לי לכתוב את זה. וגם זה שהגיבו, ואיך שהגיבו, איפשר לי, בדיעבד. (איכשהו). נזכרתי שמישהו פעם אמר לי על ילד שביקש ממני להכין איתו עוגה, לנסות לחשוב מה הוא בעצם מבקש ממני בזה. אז נעים, להרגיש שלא רק נותנים פה עוגות, אלא מבינים מה עומד מאחורי הבקשה. וקשה כשנשארים לבד עם בקשות נוגעות ללב. אבל נעים גם שיש פה שותפות/שותפים שיכולים לזהות, להבין, להרגיש. להניף דגל ממול הים הסוער, מרחוק. או אולי מדורה על הר, שנדלקת בתגובה למדורה אחרת. מרחוק, בחושך, הכל נראה אותו דבר, ולא מבחינים בבתים ובקווי המתאר של השטח, רק במדורה הזהה. גילת