פורים..

תמיד חגים קשים לי. וזה רק נהיה קשה יותר ויותר. מאמינה שגם בגלל התהליכים שעוברת בטיפול... פורים. כולם מגיעים. מחויכים. יפים. מוצלחים. עם ילדים. משפחה משלהם. קריירה מצליחה, ובעיקר - שלווה על פניהם.. הם מחייכים לילדיהם במבט מעריץ, מחבקים ומנשקים אותם, ומתגאים 'תראי את הילד המדהים שלי'.. 'ובעלי פינק אותי בטיול מפנק'.. חיים . מריחים את התחושה של החיים מכל עבר. כמה חיים.. ואני שמסתבכת אם להגיע או לא, מגיעה בסוף. גם להיות לבד זה קשה כל כך. והמבטים שנועצים בי, מקפיאים את הלב. השאלות דוקרות עוד ועוד. שומעת מילים, חלקי מילים, שמצליחה ולא מצליחה לשמוע, שמתכחשת אך שומעת באוזניי.. "מה יהיה איתה?" "היא הרסה לעצמה את החיים" "תשמחי, והכל יעבור" "כל הבעיות בגוף היא יצרה לעצמה" "היא לא מצליחה בכלום..כל מה שהיא מנסה ולא הולך לה..." ואני, מתייסרת, כואבת, בסוף יוצאת מהחגיגה המשפחתית. חוזרת לדירתי הקטנה, נכנסת למיטה, שוכבת בתנוחה של עובר, מכסה את כל כולי, ובוכה. ובוכה. רחל.

האם את יכולה לשתף מישהו מהמשפחה במחשבות..לומר להם שלא נעים לך כשאומרים כאלה דברים? חבל שתסבלי. כל כך מובן..איתך.

יודעת מה היה לי קשה כמה יימים לפני חזרתי מאמא כמה ביקורת כמה חוסר פרגון מטורף כמה כאב מהאחים שלי מזמן רחוקה גם אותה רואה אחת לחודש וחצי לשעה שעתיים וגם זה הרבה . כל כך נגעת בי עם הכאב הזה הבור הזה פרגני לעצמך מעגלים אחרים בהם את רצוייה ותאמיני לי כשאנחנו מתקלפים מהמקום הלא ראוי ולי לא מגיע זהמגיע בענק . את מקסימה ורגישה וטובה ואמיצה ויש לך כוחות ואת עושה תהליך קשה וכואב . ..מגיע לך . שולחת חיבוק אם נכון לך