רחל

עונה לך כאן .כי מהפלאפון לא יכולה לראות תשובות . תודה על ההשוואה מבינה אבל ... אני לא תינוק אני מבינה ומודעת כל רגע שאני ממשיכה לאכול בצורה לא שפוייה ולא נכונה מקצרת את חיי וזה נזק בילתי הפיך שאני עושה לעצמי אני בגיל שהשעון מתקתק כמו פצצה וזה כבר לא בדיחה אז כן רחל זאת התאבדות איטית וכואבת וכל מה שמפריד בני לבן התחלה אחרת זאת פסיעה אמיתית וכינה ראשונה .. זה להחליט שאני עושה החלטה לשינוי ... ואני נאחזת בזה כדי לא להרגיש ,כדי לא להיות אטרקטיבית ,כדי להרחיק מעלי את כולם ... כי לא יודעת מה ..הגיע הזמן להפרד ולעשות ..ואני לא יכולה תקועה בפחד נאחזת בו ...למה ?????

קראתי את ההודעה שלך.. והיא גרמה לי לעצב גדול... כי באמת באמת, את צודקת. באמת, באמת. באמת, למרות שלפעמים אנחנו הכי מודעים, עדיין לא יכולים ולא מצליחים לשנות את ההתנהגות הפוגעת, ההרס העצמי.... יודעת גם על בשרי. בהקשר של הטיפול שלי (וגם של החיים בוודאי), שנתיים וחצי של טיפול שמתרחקת, לא מאפשרת, מגיעה ושותקת, מפסיקה להגיע, משגעת אותו שלא רוצה להגיע, שהטיפול עושה לי רע.. וגם כשקורה משהו פוגע מבחינתו (וקרה לצערי)- אז מתפרקת עוד יותר, העיקר לא להתקרב...העיקר להישאר חסומה, חזקה, יציבה, "מוגנת"... ואני מודעת ומבינה, ועדיין...:( אז כן, הזדהיתי וכאבתי את המילים שלך. ואת שואלת למה, אני חושבת שאת יודעת..גם אם חלקית... רק ליישם ולחיות באופן אחד - זה כבר משהו אחר.. אז איתך בתחושות הכואבות האלה... ואת יודעת? לא צריך לחכות פתאום או לנסות שכל הדפוס הלא בריא הזה יעלם או ישתנה פתאום...לפעמים אפילו רגע קטן של בנייה, של חיים, של בריאות...הוא כבר משהו גדול... שהלוואי והרגעים הקטנים האלה יגדלו ויגדלו ויגדלו.... איתך, רחל.