הי אודי,

הי אודי, חשבתי להתבכיין וליילל קצת. פתאום קלטתי בהלם - מתוך קריאת הודעותיי בפורום - שהטיפול שלי הסתיים לפני יותר משנה. אני ככה במצב לא משהו. הייתי בקשר עם רופא הנפש שלי, ניפגש ואולי נחשוב, לפחות כנושא לדיבור, על חידוש פגישות. חשבתי גם על כך שחלק מהפחדים שלי לכתוב כאן קשורים לכך שאין לי הגנה בטיפול. אם אני נפגעת, למשל, כאן, זה לא כמו בימי האנליזה בהם יכולתי לחזור ומייד לדבר על זה. חשבתי גם שאת חלק מההודעות שלי אנשים לא רואים משום שהם קוראים דרך הסמארטפונים ובאתר המותאם לא רואים ענפי משנה. ככה מחשבות, סוריקטה

סוריקטה היא רוצה להגיד לך שהיא ממש מצטערת.. היא קראה את התגובה שכתבת לה אז.. היא קראה והתרגשה על ההשקעה והמאמץ, על ההתעניינות והדברים החכמים... פתאום עלה חיוך על פניה, אחרי כל הבלאגן והיאוש והאובדן.. היא הרגישה נעימות והבנה מצידך כשהכל היה כל כך רע ונגדה ואילו את היית בעד... הדברים שלך נגעו בה.. אולם היא לא הגיבה. כל כך רצתה, ולא מצאה כוחות.. הרגישה מותשת ועייפה, לא היו לה אנרגיות אפילו לכתוב תודה.. ואז כבר פיספסה את ההזדמנות, ולא הותר לה להיות כאן יותר. היא חלמה עלייך, מכיוון שאת משמעותית לה. כך קרה. ולא רק מכאן, אלא עוד מהמקום האחר. וכאשר קרו כל הדברים, והרגישה כיצד היא נדחית ונעלמת, היא חלמה עלייך, על הדמות המשמעותית ביותר, שאפילו היא דוחה אותה. היא מצטערת ומתנצלת שלא כתבה לך חזרה. היא רצתה להודות לך תודה עמוקה על היותך טובת לב כל כך

תודה, שמלי, שראית וכתבת. תודה. ברגישות, סוריקטה