לא יכולה יותר

זה לא אקטינג אאוט, זה וואנא בי דאד.. גם הודעות אסור. בכלל. לא מיילים לא טלפונים כלום. מצדו שאתפגר. בשקט בשקט חלילה מבלי להפריע.

מכירה את המקום הזה . יש רגעים ותקופות שעדיף הגבולות הברורים כדי לאזן את הסירה כדי להחזיר טיפול למסגרת לחדר . יודעת שזה מרגיש הכי דחייה . אבל גם הורים שמים גבולות לילדים שלהם.. בסופו של יום האחריות על החיים שלנו זה שלנו לא של מטפל זה או אחר . הוא צודק הוא לא יכול לקחת אבדנות באחריותו זה לא אנושי . אכפת לו ממך אם לא היה אכפת הוא היה מפסיק כבר מזמן לטפל בך . מצטערת שכל כך קשה ומקווה שתצליחי להרגיש מעט תקווה ואמונה שיהיה טוב יותר וקל יותר . אני איתך את לא לבד

תודה על המילים הנבונות והחמות. אני צריכה אנושיות, הבנה.. גבולות נוקשים היה לי כל החיים, זה לא הוביל אותי למקום טוב.

בואי לכאן מבטיחה לעטוף אותך בחום והמילים טובות ורגישות . כדי שטיפול יעבוד חייבים להיות לנו גבולות אחרת אנחנו נופלות למקום הרסני במיוחד מי שיש לה את המקום הזה . גבולות מטושטשים ולא ברורים שורצים במיכשולים כן ענה לא ענה כן ענה נכון לא ענה נכון והכי הכי זה מרחיק אותנו מלהביא את הדברים לחדש . יקרה הייתי שם ועדין שם במאבק להמשיג את הרגשות למילים וברוב המקרים עדין כל כך קשה . אני באמת כאן איתך אבל את חייבת לשמור על חייך זה בידיים שלך . להאמין ולא לאבד תקווה. אחרת הם ניצחו אותנו ובגדול ... https://www.youtube.com/watch?v=5Uc2t4AoE3A

מוכרת התחושה, אני חושבת שהוא רוצה שתביני שתשומת לב בצורה הזו לא תתקבל... תנסי לשתף למה את מרגישה ככה? מה גרם לכך?

אני מילדות מרגישה ככה. מרגישה שנולדתי דפוקה, מוזרה בלתי ניתנת להכלה. בחוץ אני טיפוס שונה. נעימה שקטה החברה שמקשיבה. בפנים סערות התרסקויות רק לאחרונה אמא שלי התוודעה לרצון שלי למות. גם כי הוא סיפר לה.. אחרת לא היה לה מושג, גם עכשיו עושה רושם שהיא לא מאמינה. בטח חושבת שסתם מעידה/הצגה, אבל בטח לא משהו מהותי בי. אני לא מסוגלת להתמודד עם החיים האלה. מודה, גדול עלי. מפחדת מהצל של עצמי. בתחושה שאני פה בטעות. לא מצליחה להיבנות להתפתח.. בלי זוגיות בלי מקצוע, בלי אמונה שזה יכול לקרות.