צחוק מובן מאליו

אני שומעת אנשים צוחקים, מדברים עם חברים וצוחקים. מן צחוק מובן מאליו. מדברים על הילדים או על בני הזוג או על הקניות.. וצוחקים. משתפים חוויות. קוראים זה לזה בשמות חיבה וכינויי 'מותק' 'מאמי'.. ומקשקשים ומדברים וצוחקים. וזה כ"כ מובן מאליו בשבילם הקלילות הזאת. אין בתוכם יותר מדי כבדות, יותר מדי רצינות, יותר מדי זכרונות לא טובים שמושכים אחורה לחוות שוב ושוב כעס ולרצות להתלונן ולמחות אני שומעת אנשים עם כאלה חיים פנימיים, בעלי צחוק מובן מאליו, וחוויות קלילות כמובן מאליו ואני מקנאה בכאלה אנשים. בד"כ הם גם מתחברים בקלות למגע ומכירים בקלות אנשים חדשים גם אני רוצה להיות ככה קלילה להתחבר בקלות ליצור קשרים ואני יכולה בכאילו. אני יכולה לעשות את התנועות והצעדים ולהסתיר את עצמי ולשחק את המשחק בכאילו, נראה לי שכן, אני זה אף פעם לא יהיה מובן מאליו, אני תמיד אדע שבפנים כבד לי. לא קליל. כבד לי, וכל מה שאני רוצה זה מישהו שקודם כל יחבק את הכאב ולא יברח לי וממני, ישאר שם אחרי שיראה אותי ככה, עם כל הכובד והכאב, ורק אחכ הקלילות , ואולי אז היא גם תהיה אמיתית כי הפצע יתרפא.