מרתיח ומכעיס כי לכולנו זמן קצוב פה ואני תוהה

האם לא ניתן לייעל תהליכים טיפוליים? להסביר ולהשכיל אנשים? מתוך חוסר מודעות עשיתי המון פעולות והיו לי המון תגובות ובחירות טיפשיות שלאחר המודעות אני חושבת על זה וברור לי שהמטפלת ידעה 'כללי משחק' שאני לא ידעתי. והם לא הובאו לידיעתי. מה הדבר הזה? למה מתנהלים ככה? אמרו לי 'כדי לאפשר לתהליך לקרות'. איזה תהליך? של לעשות צחוק מאנשים? ואם כבר המטפל יודע מראש שסביר להניח שרוב המטופלים צפוים להגיע להבנות כואבות על חייהם במהלך הטיפול אז למה להתנהג כמו שמוקים מתנשאים מלכתחילה? או שאולי היא תפסה אותי הרבה יותר מפותחת ומסוגלת ממה שהייתי באמת. יש לי מן נטייה כזאת ברושם הראשוני להראות אדם יותר אסוף מנטאלית ומאושר ממה שבאמת. רק עם שוהים איתי הרבה אפשר להתחיל להבחין 'בחורים' כי אין לי כח לטשטש אותם לאורך זמן. אבל זה מרגיז. העבר הטיפולי של חיי מרגיז ומעצבן אותי. למה זה היה צריך להיות ככה? הקריסה הנרקיסיסטית הזאת . ורצון להזדהות עם כל מיני תחומים בחיי שהשקעתי בהם וקניתי וניסיתי לטפח ובסוף חפצים הם מצבות בבית קברות של תוכניות וחלומות של העבר... ויש לי גם תוכניות לעתיד. ממקום יותר מפוכח אבל יש. הבעיה שאני לא יודעת מה לעשות עם כל העבר הזה. לזרוק הכל? להשליך לפח כל מה שמזכיר אותו? זה מאוד קשה לי להתבונן על חיי כנרטיב רציף שבו דבר מתפתח מדבר ועל גבי דבר. זה יותר נראה כמו רצון/שאיפה/חלום -- ניסיון השקעה וטיפוח אותו רצון/שאיפה/חלום תוך כדי רצון להזדהות עם התפקיד. להניח לחלום המקצועי לצבוע אותי בגוונים שלו ובתכנים שלו -- משבר תפקודי וקריסה של החלום. הרגשה שזה לא זה. אוסף חפצים ומצבור ניירות וקלסרים ותרשימים למשהו שהרלוונטיות שלו כבר לא ברורה או לא רלוונטי יותר כי עוברת לתחום הבא... אז מה עושים עם כל העבר הזה? זה העבר שבו רציתי להיות מטפלת או מדריכה בתנועה וכל מיני כאלה.. עכשיו עברתי לתחום אחר אבל לא יודעת מה לעשות אם כל מה שנותר. לזרוק? להשאיר? האם השלכה פיסית של הכל לפח , תשליך ותפנה הכל גם מנפשי? או שחבל? יש לדברים ולחפצים גם ערך כלכלי שהושקע. מרגישה כמו הזקנים האלה שלא רואים לזרוק משהו שלא צריכים בהווה כי השקיעו בו כסף בעבר או מנסים לשכנע את עצמם שאולי עוד ימצאו לזה שימוש בעתיד. ובינתיים הם אוגרים סתם. בא לי לזרוק ולפנות כל מה ששייך לעבר כדי ליצור מקום חדש לדברים שמעסיקים אותי כיום ויעסיקו בעתיד. בא לי לרסס ולטהר כל מה ששייך לעבר ולשכוח. אבל שאני מסתכלת על הדברים אני רואה כמה כסף הושקע בהם, כמה זמן, כמה נאיביות וחולמנות ולא על בסיס הערכה נכונה של כישורים מציאותיים שלי וזה מבאס לגמרי לזרוק הכל לפח. כי זה כמו לזרוק את קורות חיי לפח רק כי נעשו החלטות לא הכי פיקחיות או מותאמות לי. לא יודעת. מרגישה ששונאת להשאיר ושונאת לזרוק בעת ובעונה אחת. חבל שהיא אפשר 'להוריש'. להעביר הלאה בגלגל. זה דווקא המשך יפה. אבל אין אופציה כזאת כ"כ. גם לא בא לי לתת סתם כך. השקעתי ככ הרבה אחרי הכל.. לאן שלא אביט יוצאת מופסדת מבחירות עבר שלא נשאו פרי. לא רוצה שהעצב מזה יבזבז לי את ההווה והעתיד. נמאס שגורר אחורה. בא לזרוק הכל, להשליך, לרסס, לטהר. מעגל... אמ.

מימה, לא אמרת שאת מפסיקה לכתוב על זה?! רוצה בשבילך טוב, איך לך בטיפול?